אורחים מהבית, מישראל, לא חסרו לנו במשך שתי ה“קדנציות” של היותנו בפאריס, בשליחות “מעריב” – לראשונה מהן ברחוב פונטן, סמוך ל“מולן רוז'”, סמוך לפיגאל, סמוך למונמרטר, אתרים בעלי כח משיכה קוסם במיוחד. והיה זה בשנים 1956–57, שנות אידיליה בין ישראל וצרפת, כאשר בן גוריון היה מתארח לעתים קרובות במלון “רויאל מונסו” – אכסניה בה נערך הטקס של עטורי שמעון פרס ויוסף נחמיאס (שניהל את משרד ה“רכש” הבטחוני בבירה הצרפתית) באות אבירי לגיון הכבוד אותו ענד על דש בגדיהם שר ההגנה הלאומית בורג’ס מונורי. ישראלים (וגם יהודים מאז ומעולם) הרגישו בפאריס כמו בבית – וביחוד אצלנו, בדירתנו השכורה שכללה סך הכל קיטון עם מיטה כפולה וסלון (כביכול!) ופינת בישול ושירותים. על המזרונים בסלון השתרעו ידידינו וידידותינו מתל־אביב, נזקקים ושאינם־נזקקים להכנסת אורחים חינם אין כסף, שעם כולם היתה העילה, שאנו, פאריסאים כמונו, נותנים להם בטחון תחת כנפינו המגינות.

המשכיר את הדירה ברחוב פונטן היה רופא יהודי עיוור שהיתה לו קליניקה פרטית אליה יצא כל יום נשען על אשתו. לא כמו שאר משכירי דירותינו בהמשך, מארחינו אלה לא מחו נגד הפיכת דירתנו למאורת חלכאים.

אלהים ישמור ממנהגי משכירי דירות בפאריס, שמראש מוסכם אתם על שכ"ד ומראש גם יום התשלום, לא קודם וגם לא ובשום אופן לא באיחור. וגם פקדון ניתן להם בסכום נכבד טבין ותקילין כערבות על כל קלקול בדירה ומטלטליה – פקדון שאין תקווה לעולם לקבלו בחזרה. ואפילו ניסיתי פעם להיעזר בעורך דין, משפטן יהודי ידוע, אדוק במצוות, שהיה דמות אגדית מימי השואה – שסך כל עצתו היתה, להניח את הפקדון לטמיון, אין עצה ואין תקווה נגד גזל זה.

ברחוב פונטן גם לא סבלנו מעיניה העוקבות של הקונסיירז', השוערת, צרפתיה גרמית זקנה וגיבנת – שהיתה, כפי שסיפרו בעלי דירתנו, המלאך המושיע שלהם בימי המלחמה, היא הסתירה אותם בשנות הסכנה בעליית הגג, בקיטון שפתחו הוסתר מאחורי ארון וסיפקה את כל צרכיהם. וכפי שהיתה גיבנת זו זקנה שתקנית, כך הסתלקה לעולמה באלם ושקט בלי אזהרה מראש. עמדתי ליד קיטונה מופתע מארוע־פתע זה והנה, דרי הבית שהיו בו כמה וכמה דירות, עוברים לידי וניגשים אלי ללחוץ את ידי כהשתתפות בצערי – לא צער היה בי, רק סוד אנושיותה של אשה חמורת סבר, ללא חיוך מעולם, שהצילה משפחה יהודית ממוות לחיים – הגיבנת מרי פונטן.

תקופת 1956–57 עברה תוך כדי סימפטיה הדדית. הסקרנות לגבי ישראל הפכה גם אותי למקור מבוקש מצד עתונים־עתונאים ושדרים שראיינוני ובקשוני לפענח להם את סוד קסמה של ארצי. ובין השאלות שהוצגו לי חזרה על עצמה אחת ומיוחדת: למה הצרפתים אוהבים את ישראל ואינם אוהבים יהודים. והלא גם זו וגם אלה נמנים על אותו גזע עצמו.

סימפטיה צרפתית זו הגיעה לכמה שיאים – כמו למשל, שלא אני העתונאי, אלא ראש הממשלה גי מולה יזם את ראיוני אתו, בימים שבין ‘נואל’ – כפי שחג המולד נקרא בצרפתית – ובין ראש השנה האזרחית 1957. הוזמנתי לעת ערב להוטל מאטיניון, כפי שנקרא הארמון בו משרדו וגם מגורי ראש הממשלה. ולא יצא אלי שום מזכיר או שמש, כדי להכניסנו פנימה – גי מולה עצמו בא לקראתי לצלצולי בשער והיינו רק שנינו כשהשמיע את המסר שלו לעם ישראל על סף השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הצרפתים קפדניים מאד על תנאי העסקתם וסגל הארמון שכבר פרש לחופשת החגים, לא הראה את פרצופו.

היו אז עוד כמה מחוות דומות במישורים הרמים. ארבעים צירי האסיפה הלאומית שהתכנסו בשדה התעופה לה־בורז’ה לקראת טיסתם לישראל, מצאו לנחוץ שאהיה נוכח שם ואשדר בדיבור ובכתב, ל“קול ישראל” ול“מעריב” לקראת ביקורם, באיות מדוייק של שמותיהם ותוארם. ביניהם גם נשיא מדינה לעתיד בחוף השנהב, הופואה בואני, שאז הוא היה עוד חבר הפרלמנט הצרפתי. עד כמה היתה ישראל מחוזרת בפאריס – ומי כצרפתים בקיאים בחיזור? – תעיד קריאת הטלפון מארמונו של אנרי, הרוזן של פאריס, שאבוא אליו לשיחה לקראת טיסתו לישראל. ה’קונט דה פארי', נצר לשושלת מלכי בורבון, היה חי במעמדו כטוען לכס המלוכה. והוא בוודאי הגזים בדמיונו כאשר חשב שביקור בישראל סולל לו את הדרך להחזרת עטרה לראשו.

*

הקדנציה השניה שלי מטעם “מעריב” בפאריס היתה בשנים 1961–1963, זו התקופה של ההתפכחות אחרי מבצע סיני, מהחלומות הגדולים שתעלת סואץ של הצרפתי לספס תחזור לשליטתם של יורשי בני עמו ומאשליית בן גוריון על מכה ניצחת על שכנינו הדרומיים. בא איש אחד, מורם מעם גם פיסית ושמו דה גול שהכניס רחשי לב חדשים ושונים בבני עמו מול ישראל. הוא שם קץ לאידיליה אתנו, עשה מהפכות פוליטיות, וביצע את “יציאת אלז’יריה”, קומם על עצמו את הקיצונים, קירב אליו את המתונים – זה מה שעשה האיש שנחשב כהתגלמות הלאומיות הצרפתית.

ואמרו עליו שהוא לא אוהב את ישראל והוא לא אוהב את הערבים – הוא אוהב את צרפת.

הוא לא העניק ראיונות אישיים וכאשר רצה לומר משהו לכלל הציבור באמצעות כלי התקשורת, הוא כינס את העתונאים באחד מאולמי ארמון אליזיי. וכל התכנסות כזאת היתה הצגה מבויימת לכל פרטיה. דה גול ישב ליד שולחן בתחתית האולם ומולו העתונאים בחצי גורן מדורג, שורה מעל שורה, וההצגה התנהלה בצורת שאלות ותשובות – שאלות ששולחו לארמון בכתב עם שם ותואר של העתונאי. ולא היתה אף שאלה אחת בעל־פה בו במקום או משואל שלא ניתן לו מראש תפקיד בבימוי – השואלים היו כולם מה שקרוי לייב־ז’ורנליסט (צמודי גוף) של הנשיא. ולא צלח אף פעם נסיונו של העתונאי מישראל להגניב שאלה וממילא גם לקבל תשובה.

שינוי המשטר והיחס בחלונות הגבוהים לא קלקלו את חפצם של ישראלים לבקר בפאריס, שלגביה עוד הישלו את עצמם גם אישיה רמי הדרג. ביניהם היה גם נשיא המדינה זלמן שז“ר שאכסנייתו היתה במלון “בריסטול” אשר ברחוב פובור־סן־אונורה, כמאתיים מטר מארמון אליזיי הנשיאותי אשר באותו רחוב עצמו. קדם לו בביקור זלמן ארן, שהגיע לפאריס כ”עריק“, בורח מן הכבוד שהתכוונו לשים על ראשו, כבוד אותו הותיר לשז”ר.

העריק הזה מצא את מקלטו בפאריס אצלנו, הוא בא אלינו להסתתר. שכרנו לו חדר במלון קטן מול הבית בו גרנו, ברחוב קטן שפתחו על הדרך המובילה לוורסאי ומעבר לו הנהר סיין.

קירבתנו נוצרה בירושלים, בשנים בהן שימשתי כראש מערכת העתון בבירה. הוא אהב לשבת בקפה “עטרה” והיינו שם פרטנרים מועדפים שלו וההובי שלו האובססיבי־כמעט היה קולנע. והלכנו אתו. איש רגיש היה, קפיצי ברגישותו, עם נשמה של פייטן הכואב כאבו של עולם ומלואו. והיה קורא באזנינו את ה“מרובעים” שכתב, מועט המחזיק את המרובה של הגות ורגש. ונתן לנו לקרוא כתב־יד מרובה דפים, אוטוביוגרפיה שלו, המגולמת בה, בימי נעוריו באוקראינה, הטרגדיה של גולה יהודית המאויימת בכליון מצד “לבנים” ו“אדומים” גם יחד בימים בהם האימפריה הרוסית קרסה וטבלה באגמי דם של הרבולוציה, מקץ מלחמת העולם הראשונה.

אוטוביוגרפיה זו של זלמן ארן יצאה לאור בהוצאת “עם עובד” אחרי מות מחברה, בראשית שנות ה־70. ולו היה הדבר נתון בידי, הייתי מוציאה במהדורה חדשה באלפי אלפים של עותקים, כדי לתתה בידי הנוער, בידי העסקנים, בידי עולי רוסיה־אוקראינה – כדי ללמוד ממנה ציונות מהי, יסורי אנוש של יהודי־ציוני מה הם ואיך נותנים כל קורבן בעד האמת שבלב כשכל פסע של קרבן זה כרוך בסכנת מוות. בחור הישיבה, בנו של שו"ב מעיירה קטנה שהכשיר את עצמו להיות מועיל לארץ מאווייו על ידי לימודי הנדסה – זקנותו לא ביישה את שחרותו. ומדרך הכשרתו להיות חלוץ בארץ ישראל מובן מסלול חייו בארץ ובייחוד מעת היותו שר החינוך, כאשר בחור הישיבה לשעבר יזם והכניס למערכת החינוך את “התודעה היהודית” וכאיש ההנדסה יזם ויצר את הקונספציה של אינטגרציה בחינוך.

האיש שאהב לשבת ב“עטרה” וללכת לקולנע לעתים קרובות וכתב בסתר “מרובעים” ורצה לשמור על חרותו האישית־הפיוטית – לא רצה להיות נשיא המדינה, כהונה שהוצעה לו אחרי מות הנשיא בן צבי ב־1963 – הוא ברח אלינו, לפאריס. הוא בילה כמה שבועות בחדרו הקטן אשר במלון מולנו, ולעתים לעת צהרים, בא לאכול על שולחננו שתבשיליו טעמו לחיכו. לפעמים הזמנו גם אורחים אחרים שידענו, כי הם יהיו בני שיח מתאימים לו, לרמתו. איש בוטה היה זלמן ארן, דוקר בעיניו הבהירות את בני דבבו. היה מוכר כמי שלא מסתיר ומבטא בחדות דעותיו וסולד מאנשים שלא מצא בהם ענין.

בהיותו בפאריס הוא התגלה לנו גם כאדם שבחביוניו שוכן רומנטיקן. הוא התיידד עם גוטפרשטיין – שאנו מספרים עליו בפרק אחר של כרך זה – ועם הצייר בן (רבינוביץ) הביאליסטוקאי, שישב אתו ליד שולחננו. ולא הדיר רגליו מבתי קפה במונפרנס. רק סוד אחד הסתיר מאתנו, סוד שגילה לבסוף באכזבתו. בפאריס התגוררה אשה מבנות עיירת מולדתו שהיתה אהבת ילדותו ונעוריו, בלונדינית קטנה, דקת גיזרה, מתוקה – כפי שתיאר אותה – ששערותיה ירדו על כתפיה תלתלים־תלתלים. הוא הלך לפגוש אותה בפאריס ומצא אותה זקנה, מצומקת, מצייצת בקול דקיק, צפור מרוטה. וכי יכול היה להיות אחרת? – שאל־אמר לעצמו. והוסיף מימרא בלטינית על שנים עוברות מכלות אשליות.

בזכרנו את אירוחו של זלמן ארן בפאריס, זכרנו לו גם חסד נעוריו שהעניקנו מאוטוביוגרפיה שלו – ממנה למדנו איך נקנית ארץ־ישראל ביסורים וסכנות וחירוף־נפש.