ספר זה יוצא לאור בסיוע קרן הזיכרון ע"ש פרידה איזיקוביץ, זכרה יהא לברכה לעולמים.

מעט מזעיר דברי הסבר על המובא בדפים אלה שהם פרקי פרסומים עתונאיים, מרביתם שנדפסו בטורי העתון “מעריב” ככתבות מפאריס ולרוב בראשית שנות ה־60 בהיותי שם שליחו של העתון. בשליחות כזו מטעם העתון הייתי גם קודם לכן במשך אותן שנתיים – 1956–57 – בהן קשרי שתי המדינות, צרפת וישראל, היו בשיא הדיקותם. אבל הטירחה לחטט בארכיון העתון מהשנים ההן ולהעלות ממנו גנזי האישיים, היא מייגעת מדי ולכן לא הרחקתי את חיפושי עד הימים ההם.

בפרסום פרקים עתונאיים אלה יש בלי ספק – אני מודה ומתוודה – מחולשת הנוסטלגיה של זיקנה לימים של פעילות מקצועית מלוא האון. אבל העומדים לצדי בשיקולים על מוצדקות הדפסת כרך זה, מעודדים אותי ואומרים לי, שקיבוץ הפרקים יחד נותן תמונה על תקופה, על גיבורי העלילה, על יכולתו של העתונאי לראות דברים ואנשים ומאורעות מנקודת מבט אישית שלו ולתארם בנימה ובנעימה מיוחדות משלו.

אחדים מהפרקים נדפסים כאן לא בצורתם המקורים כפי שנדפסו בעתון – אבל רק הכתיבה שונה ולא התוכן, העובדות. ושנים־שלושה מהפרקים לא היו כלל בעתון, אלא חוברו עתה, בשביל הספר, מלכתי אחורה בזכרונותי.

תודתי שלוחה לאלה וללאה מארכיון “מעריב” על עזרתן ולקלדנית הנפלאה אתי.

דוד גלעדי

אורחים מהבית, מישראל, לא חסרו לנו במשך שתי ה“קדנציות” של היותנו בפאריס, בשליחות “מעריב” – לראשונה מהן ברחוב פונטן, סמוך ל“מולן רוז'”, סמוך לפיגאל, סמוך למונמרטר, אתרים בעלי כח משיכה קוסם במיוחד. והיה זה בשנים 1956–57, שנות אידיליה בין ישראל וצרפת, כאשר בן גוריון היה מתארח לעתים קרובות במלון “רויאל מונסו” – אכסניה בה נערך הטקס של עטורי שמעון פרס ויוסף נחמיאס (שניהל את משרד ה“רכש” הבטחוני בבירה הצרפתית) באות אבירי לגיון הכבוד אותו ענד על דש בגדיהם שר ההגנה הלאומית בורג’ס מונורי. ישראלים (וגם יהודים מאז ומעולם) הרגישו בפאריס כמו בבית – וביחוד אצלנו, בדירתנו השכורה שכללה סך הכל קיטון עם מיטה כפולה וסלון (כביכול!) ופינת בישול ושירותים. על המזרונים בסלון השתרעו ידידינו וידידותינו מתל־אביב, נזקקים ושאינם־נזקקים להכנסת אורחים חינם אין כסף, שעם כולם היתה העילה, שאנו, פאריסאים כמונו, נותנים להם בטחון תחת כנפינו המגינות.

המשכיר את הדירה ברחוב פונטן היה רופא יהודי עיוור שהיתה לו קליניקה פרטית אליה יצא כל יום נשען על אשתו. לא כמו שאר משכירי דירותינו בהמשך, מארחינו אלה לא מחו נגד הפיכת דירתנו למאורת חלכאים.

אלהים ישמור ממנהגי משכירי דירות בפאריס, שמראש מוסכם אתם על שכ"ד ומראש גם יום התשלום, לא קודם וגם לא ובשום אופן לא באיחור. וגם פקדון ניתן להם בסכום נכבד טבין ותקילין כערבות על כל קלקול בדירה ומטלטליה – פקדון שאין תקווה לעולם לקבלו בחזרה. ואפילו ניסיתי פעם להיעזר בעורך דין, משפטן יהודי ידוע, אדוק במצוות, שהיה דמות אגדית מימי השואה – שסך כל עצתו היתה, להניח את הפקדון לטמיון, אין עצה ואין תקווה נגד גזל זה.

ברחוב פונטן גם לא סבלנו מעיניה העוקבות של הקונסיירז', השוערת, צרפתיה גרמית זקנה וגיבנת – שהיתה, כפי שסיפרו בעלי דירתנו, המלאך המושיע שלהם בימי המלחמה, היא הסתירה אותם בשנות הסכנה בעליית הגג, בקיטון שפתחו הוסתר מאחורי ארון וסיפקה את כל צרכיהם. וכפי שהיתה גיבנת זו זקנה שתקנית, כך הסתלקה לעולמה באלם ושקט בלי אזהרה מראש. עמדתי ליד קיטונה מופתע מארוע־פתע זה והנה, דרי הבית שהיו בו כמה וכמה דירות, עוברים לידי וניגשים אלי ללחוץ את ידי כהשתתפות בצערי – לא צער היה בי, רק סוד אנושיותה של אשה חמורת סבר, ללא חיוך מעולם, שהצילה משפחה יהודית ממוות לחיים – הגיבנת מרי פונטן.

תקופת 1956–57 עברה תוך כדי סימפטיה הדדית. הסקרנות לגבי ישראל הפכה גם אותי למקור מבוקש מצד עתונים־עתונאים ושדרים שראיינוני ובקשוני לפענח להם את סוד קסמה של ארצי. ובין השאלות שהוצגו לי חזרה על עצמה אחת ומיוחדת: למה הצרפתים אוהבים את ישראל ואינם אוהבים יהודים. והלא גם זו וגם אלה נמנים על אותו גזע עצמו.

סימפטיה צרפתית זו הגיעה לכמה שיאים – כמו למשל, שלא אני העתונאי, אלא ראש הממשלה גי מולה יזם את ראיוני אתו, בימים שבין ‘נואל’ – כפי שחג המולד נקרא בצרפתית – ובין ראש השנה האזרחית 1957. הוזמנתי לעת ערב להוטל מאטיניון, כפי שנקרא הארמון בו משרדו וגם מגורי ראש הממשלה. ולא יצא אלי שום מזכיר או שמש, כדי להכניסנו פנימה – גי מולה עצמו בא לקראתי לצלצולי בשער והיינו רק שנינו כשהשמיע את המסר שלו לעם ישראל על סף השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הצרפתים קפדניים מאד על תנאי העסקתם וסגל הארמון שכבר פרש לחופשת החגים, לא הראה את פרצופו.

היו אז עוד כמה מחוות דומות במישורים הרמים. ארבעים צירי האסיפה הלאומית שהתכנסו בשדה התעופה לה־בורז’ה לקראת טיסתם לישראל, מצאו לנחוץ שאהיה נוכח שם ואשדר בדיבור ובכתב, ל“קול ישראל” ול“מעריב” לקראת ביקורם, באיות מדוייק של שמותיהם ותוארם. ביניהם גם נשיא מדינה לעתיד בחוף השנהב, הופואה בואני, שאז הוא היה עוד חבר הפרלמנט הצרפתי. עד כמה היתה ישראל מחוזרת בפאריס – ומי כצרפתים בקיאים בחיזור? – תעיד קריאת הטלפון מארמונו של אנרי, הרוזן של פאריס, שאבוא אליו לשיחה לקראת טיסתו לישראל. ה’קונט דה פארי', נצר לשושלת מלכי בורבון, היה חי במעמדו כטוען לכס המלוכה. והוא בוודאי הגזים בדמיונו כאשר חשב שביקור בישראל סולל לו את הדרך להחזרת עטרה לראשו.

*

הקדנציה השניה שלי מטעם “מעריב” בפאריס היתה בשנים 1961–1963, זו התקופה של ההתפכחות אחרי מבצע סיני, מהחלומות הגדולים שתעלת סואץ של הצרפתי לספס תחזור לשליטתם של יורשי בני עמו ומאשליית בן גוריון על מכה ניצחת על שכנינו הדרומיים. בא איש אחד, מורם מעם גם פיסית ושמו דה גול שהכניס רחשי לב חדשים ושונים בבני עמו מול ישראל. הוא שם קץ לאידיליה אתנו, עשה מהפכות פוליטיות, וביצע את “יציאת אלז’יריה”, קומם על עצמו את הקיצונים, קירב אליו את המתונים – זה מה שעשה האיש שנחשב כהתגלמות הלאומיות הצרפתית.

ואמרו עליו שהוא לא אוהב את ישראל והוא לא אוהב את הערבים – הוא אוהב את צרפת.

הוא לא העניק ראיונות אישיים וכאשר רצה לומר משהו לכלל הציבור באמצעות כלי התקשורת, הוא כינס את העתונאים באחד מאולמי ארמון אליזיי. וכל התכנסות כזאת היתה הצגה מבויימת לכל פרטיה. דה גול ישב ליד שולחן בתחתית האולם ומולו העתונאים בחצי גורן מדורג, שורה מעל שורה, וההצגה התנהלה בצורת שאלות ותשובות – שאלות ששולחו לארמון בכתב עם שם ותואר של העתונאי. ולא היתה אף שאלה אחת בעל־פה בו במקום או משואל שלא ניתן לו מראש תפקיד בבימוי – השואלים היו כולם מה שקרוי לייב־ז’ורנליסט (צמודי גוף) של הנשיא. ולא צלח אף פעם נסיונו של העתונאי מישראל להגניב שאלה וממילא גם לקבל תשובה.

שינוי המשטר והיחס בחלונות הגבוהים לא קלקלו את חפצם של ישראלים לבקר בפאריס, שלגביה עוד הישלו את עצמם גם אישיה רמי הדרג. ביניהם היה גם נשיא המדינה זלמן שז“ר שאכסנייתו היתה במלון “בריסטול” אשר ברחוב פובור־סן־אונורה, כמאתיים מטר מארמון אליזיי הנשיאותי אשר באותו רחוב עצמו. קדם לו בביקור זלמן ארן, שהגיע לפאריס כ”עריק“, בורח מן הכבוד שהתכוונו לשים על ראשו, כבוד אותו הותיר לשז”ר.

העריק הזה מצא את מקלטו בפאריס אצלנו, הוא בא אלינו להסתתר. שכרנו לו חדר במלון קטן מול הבית בו גרנו, ברחוב קטן שפתחו על הדרך המובילה לוורסאי ומעבר לו הנהר סיין.

קירבתנו נוצרה בירושלים, בשנים בהן שימשתי כראש מערכת העתון בבירה. הוא אהב לשבת בקפה “עטרה” והיינו שם פרטנרים מועדפים שלו וההובי שלו האובססיבי־כמעט היה קולנע. והלכנו אתו. איש רגיש היה, קפיצי ברגישותו, עם נשמה של פייטן הכואב כאבו של עולם ומלואו. והיה קורא באזנינו את ה“מרובעים” שכתב, מועט המחזיק את המרובה של הגות ורגש. ונתן לנו לקרוא כתב־יד מרובה דפים, אוטוביוגרפיה שלו, המגולמת בה, בימי נעוריו באוקראינה, הטרגדיה של גולה יהודית המאויימת בכליון מצד “לבנים” ו“אדומים” גם יחד בימים בהם האימפריה הרוסית קרסה וטבלה באגמי דם של הרבולוציה, מקץ מלחמת העולם הראשונה.

אוטוביוגרפיה זו של זלמן ארן יצאה לאור בהוצאת “עם עובד” אחרי מות מחברה, בראשית שנות ה־70. ולו היה הדבר נתון בידי, הייתי מוציאה במהדורה חדשה באלפי אלפים של עותקים, כדי לתתה בידי הנוער, בידי העסקנים, בידי עולי רוסיה־אוקראינה – כדי ללמוד ממנה ציונות מהי, יסורי אנוש של יהודי־ציוני מה הם ואיך נותנים כל קורבן בעד האמת שבלב כשכל פסע של קרבן זה כרוך בסכנת מוות. בחור הישיבה, בנו של שו"ב מעיירה קטנה שהכשיר את עצמו להיות מועיל לארץ מאווייו על ידי לימודי הנדסה – זקנותו לא ביישה את שחרותו. ומדרך הכשרתו להיות חלוץ בארץ ישראל מובן מסלול חייו בארץ ובייחוד מעת היותו שר החינוך, כאשר בחור הישיבה לשעבר יזם והכניס למערכת החינוך את “התודעה היהודית” וכאיש ההנדסה יזם ויצר את הקונספציה של אינטגרציה בחינוך.

האיש שאהב לשבת ב“עטרה” וללכת לקולנע לעתים קרובות וכתב בסתר “מרובעים” ורצה לשמור על חרותו האישית־הפיוטית – לא רצה להיות נשיא המדינה, כהונה שהוצעה לו אחרי מות הנשיא בן צבי ב־1963 – הוא ברח אלינו, לפאריס. הוא בילה כמה שבועות בחדרו הקטן אשר במלון מולנו, ולעתים לעת צהרים, בא לאכול על שולחננו שתבשיליו טעמו לחיכו. לפעמים הזמנו גם אורחים אחרים שידענו, כי הם יהיו בני שיח מתאימים לו, לרמתו. איש בוטה היה זלמן ארן, דוקר בעיניו הבהירות את בני דבבו. היה מוכר כמי שלא מסתיר ומבטא בחדות דעותיו וסולד מאנשים שלא מצא בהם ענין.

בהיותו בפאריס הוא התגלה לנו גם כאדם שבחביוניו שוכן רומנטיקן. הוא התיידד עם גוטפרשטיין – שאנו מספרים עליו בפרק אחר של כרך זה – ועם הצייר בן (רבינוביץ) הביאליסטוקאי, שישב אתו ליד שולחננו. ולא הדיר רגליו מבתי קפה במונפרנס. רק סוד אחד הסתיר מאתנו, סוד שגילה לבסוף באכזבתו. בפאריס התגוררה אשה מבנות עיירת מולדתו שהיתה אהבת ילדותו ונעוריו, בלונדינית קטנה, דקת גיזרה, מתוקה – כפי שתיאר אותה – ששערותיה ירדו על כתפיה תלתלים־תלתלים. הוא הלך לפגוש אותה בפאריס ומצא אותה זקנה, מצומקת, מצייצת בקול דקיק, צפור מרוטה. וכי יכול היה להיות אחרת? – שאל־אמר לעצמו. והוסיף מימרא בלטינית על שנים עוברות מכלות אשליות.

בזכרנו את אירוחו של זלמן ארן בפאריס, זכרנו לו גם חסד נעוריו שהעניקנו מאוטוביוגרפיה שלו – ממנה למדנו איך נקנית ארץ־ישראל ביסורים וסכנות וחירוף־נפש.

14.9.73

אינני יודע לאיזה תחום לשייך את פגישותי עם יוסף גוטפרשטיין (“להבין אלהים” זה תרגום שמו) אם לאחוזה שמעבר למציאות שיש לה שמות שונים או אולי לתחום החלומות, שעליו הוא אומר שזהו התחום הריאלי ביותר. ולמה אני מהסס? כי כל פגישותינו הן מקריות ומפתיעות. וככל מקריות שיש בה מן ההפתעה, יש בה גם מן ההנאה וקורת הרוח.

פגישתנו הראשונה היתה במסעדה דלה ברובע היהודי הישן של פאריס. הוא ישב ליד שולחן אחד ואני ליד שולחן שני ואורחים אחרים לא היו. וכמו בסיפורים על מנחם־מנדל, יהודים שואלים זה את זה, מי אתה ומנין ולאן ומה מעשיך, כך החלה השיחה גם בינינו.

לפי מבטאו קל היה להבין שהוא “ליטאי”, וממהלך שיחת ההיכרות על כוסית יי"ש וכבד קצוץ קל היה להסיק, כי האיש הוא, לפי הכינוי היהודי, “ארגז מלא ספרים”. רק אחר כך נודע לי כי הוא עומד בראש אוניברסיטה עממית יהודית ועם גדולי הרוח יתהלך בבירה גדולה זו לאלהי הרוחות. שם, ליד השולחן הרעוע, ישב צנום וצנוע ושיחתו שקטה וקולחת והנאתו מן המזון הגשמי גדולה במדה שהמזון הרוחני נתן לו יותר תבלין, יותר מלח ופלפל.

גוטפרשטיין נמנה על שבט מיוחד השוכן בדרך כלל במטרופולין כמו פאריס המשמשת לו בירה – זה השבט של “בטלנים” שאינם תופסים משרות ואפילו לא משרות אינטלקטואליות, פרופסורה או חברות באקדמיה. ואף על פי כן הם הם מלח העולם, השאור המתסיס, בעלי הרעיונות, בעלי החלומות. וכמו שהמקרה דנן הראה לי והראו לי מקרים דומים אחרים, מ’מעיינות מתגברים' כמוהו ניזון ייחודו של מקום וכל זמן שהם קיימים, קיים גם הייחוד הזה.

הם הזינו ייחודה של ברלין בשנות ה־20. והם הזינו ייחודה של פאריס בשנות ה־50. ולרוב הם היו אחינו בני ישראל. ברלין הקיאה אותם ואילו פאריס בולעת אותם. התוצאה היא היינו הך.

השבט הזה יורד מן הבמה – וביחוד השבט היהודי של גוטפרשטיין, שהגיע בשנות ה־20 לברלין עם כרס מלאה ש"ס ופוסקים ופה הרחיב אופקים עד קצה גבול התרבות הגרמנית – עם חטאים בשמאלנות אופנתית – ולפאריס ברח משם מחמת המציק הנאצי, ששנה אחת בלבד אחרי המלחמה הוא פירסם עליו אחד הספרים המעניינים ביותר, הקרוי “בית הספר לרצח”, ובו הוכיח שהיטלר קצר מה שזרע החינוך הגרמני במשך דורות; שלא כורח גורל היה כאן אלא כורח עיוורון שהלך ישר ובהכרה, בלי להביט כה וכה אל היעוד שהועיד לעצמו (ואולי בעקבות גוטפרשטיין הלך גולדהאגן עם סברה דומה אחרי 50 שנה).

הנמנים על שבטו של גוטפרשטיין עוסקים בדרך כלל בהגותם, ברעיונותיהם, בשאלות הרוחניות המעסיקות אותם, באינטנסיוויות גדולה. הם הוגים בהם יומם ולילה – כי זו דרכה של תורה. אם אעזבך יום, תעזבני יומיים… ובאותה עת, לפני אחת עשרה שנה, היו כל מעייניו נתונים להומור כאחד מאבני היסוד שעליו עומד בניינו של אדם.

כיוון שהוא יודע תנ“ך ויודע ש”ס ופוסקים וספרות של “מתנגדים” וחסידים (כליטאי גזעי הוא מוצא לנחוץ להכריז, שאין בו אפילו ניצוץ של חסיד) ומכיר את הפילוסופים מסוקראטס עד אנרי ברגסון – יש לו כר נרחב להתדיין בו על הומור על כל ההיבטים הרוחניים־אנושיים שלו. ואם כתב ספר על ההומור, הכין את עצמו לכתיבה זו לפי השיטה התלמודית, תוך שיחות והתדיינויות ושקלא־וטריא עם תלמידים שומעי לקחו באוניברסיטה העממית, ורעים שהסבו עמו ליד שולחנו במסעדות ה’פלצל', וידידים באי ביתו אשר בבלוויל, הרובע ה־20 של פאריס.

יעקב אבינו עבד שבע שנים בעד לאה ושבע שנים בעד רחל? ומר גוטפרשטיין עבד שבע שנים על ספרו על ההומור ואילו עתה הוא מקדיש שבע שנים לעבודה על החלומות.

תוך כדי עבודתו על ההומור הוא העניק לי פגישות של קורת־רוח. פעם בילינו חג שבועות באחד מארמונות הבארונים רוטשילד שמחוץ לפאריס שנהפך למוסד חינוכי לילדים יהודיים שבו ניהל גוטפרשטיין סמינריון במחיצתה של אשה יהודיה גיבורה, גב' סימון, מנהלת המוסד, שבימי המלחמה נדדה ממיסתור אחד למשנהו עם יותר מ־300 ילדים יהודיים שהצליחה להציל ממוות. ושמעתי אז מפיו לקחי ההומור, בלי בדיחות… ועתה אני שומע מפיו לקחי החלומות ופשריהם, בלי לגולל את החלומות עצמם.

זה שנים, כמעט מדי שנה ולפעמים פעמיים בשנה, מבקר יוסף גוטפרשטיין בתל־אביב, אצל אחייניות שניצלו מן המחנות ולהן הקדיש את ספרו “בית הספר לרצח”. וכל פעם אנו נפגשים בלי זימון, ברחוב, בבית קפה, לפי המקריות הטובה המזמנת אותנו. ומקריות זו היא שגרמה, שאנו עוסקים כאן בגוטפרשטיין ובחלומות – כי הוא נעשה באחרונה בעל־חלומות ולא לחנם שמו יוסף…

הוא היה אחד המרצים בכינוס העולמי למדעי היהדות שנערך לא מכבר בירושלים כשנושאו הוא ה“רחל” שלה הוא מקדיש שבע שנותיו, רחל החלומות.

איך עבר מן ההומור אל החלום? התשובה היא: הניגודים תמיד מתגרים זה בזה ונמשכים זה לזה. הומור וחלום הם יסודות אנושיים, תכונות לווי של בני אדם שהם כאש ומים זה לזה. החלום הוא דבר אבסולוטי, נאיווי, רציני וגם אם יש עמו לפעמים צחוק, הומור אין עמו. ואילו ההומור הוא רילאטיווי, שונא דוקטרינריות, אוהב לחלק את הצדק בין רבים גם כשצדקו של זה סותר את צדקו של זה; תמיד יש עמו אלטרנטיווה, אין שום דבר ‘מקודש’ בעיניו. ולכן – כך לדברי גוטפרשטיין – הוא נמשך מן ההומור אל ניגודו הגמור שהוא החלום.

בכינוס למדעי היהדות, המתקיים אחת לארבע שנים, עסק גם פרופ' י. לוין מאוניברסיטת בר־אילן באחוזת החלומות, כמי שמנהל מכון הקיים באוניברסיטה שלו לחקר החלומות, בו מתנהל המחקר עם “שפני ניסיון” אנושיים, בעזרת אלקטרודות ושאר מכשירי עזר למדידת החלומות על שלביהם השונים.

פרופ' לוין כלל בהרצאתו גם את האספקטים הפיסיולוגיים של חלומו של אדם. ואילו מר גוטפרשטיין הוליך את שומעיו על פני אוקינוס של חלומות, כשהוא עוסק בעצם פשרו של החלום עצמו.

מה הוא החלום – שאלה זו עתיקה כמו האנושיות עצמה שלא חדלה להציג לעצמה את השאלה הזאת. כשלמדנו בנעורינו על חלומו של יעקב, על יוסף בנו פותר החלומות, על דניאל איש חמודות ועל הריכוז הגדול של חלומיות בפרק ‘הרואה’ של מסכת ברכות, היה כל זה רק חלום בעינינו, ‘מעשיות’ יפות מן המקרא ושעשועי רוח נחמדים של חכמי התלמוד. והלא בתלמוד עצמו חוזרת על עצמה המימרא: חלומות שוא ידברו!

באותה תקופה ניקרו לנו גם חוברות דקות שעסקו בפשרי חלומות ושהיו מספרות הפולקלור, יותר כדי להעמיק התפעלות מן החידה שהחלום מהווה מאשר לפתור אותה. הלב פחד ורחב תוך כדי קריאה בערבי חורף ארוכים והבלהות והסיוטים נעשו מהם איומים יותר בחלומות הליל.

מפי גוטפרשטיין אנו למדים, כי יש לא רק אוקינוס של חלומות, אלא גם אוקינוס של ספרות מחקר על חלום וחלומות. ויש חלומות של גויים ושל כל עם ועם שלפי ההשתייכות לכל אחד יש רקע משותף לחלומו של הפרט שבו. זה מה שנקרא “הרקע הגנטי” של החלום. ומובן מאליו שיש גם חלומות יהודיים מיוחדים. חלומות יהודיים בארצות הגולה ינקו ממציאות שהיתה מחוץ למציאות. זה היה בוודאי רע מבחינות אחדות. אבל בלי חלומות אין קיום, אין יצירה, אין דחפים. הרקע הגנטי המשותף הוא רחם־אמם של הדחפים מחיק החלומות אותם תורם הפרט לחיי הכלל ויצירתו המשותפת בכל התחומים והשטחים. מכאן, שיש חלום קולקטיווי. מכאן שהחלום הקולקטיווי הוא המכלכל רוחו, הגותו, מחשבותיו ומעשיו של כל קיבוץ אנושי, כל עם.

ואם אתה שואל את גוטפרשטיין האם עוד נותרו חלומות לקיבוצי היהודים אשר בגולה, תשובתו אינה מעודדת ביותר. יבשה תת־ההכרה, התרוקנו הלבבות בקרב יהודי המערב ואם יש עוד חלומות יהודיים קולקטיוויים, הרי הם במזרח, ברוסיה. אולם אין דעתו מעודדת ביותר באשר לחלומותינו כאן בישראל.

חתירה יותר מדי להוטה לשלימות מעשית, ליכולת טכנית, ליעילות – סופה שתרוקן אדם מחלומותיו. וכלל זה חל גם על חלומות הציבור, הפגים ומתנדפים ומפנים מקומם ליובש ושממה. בלי חלומות אין לחלוחית, אין נשיאת הנפש למשהו נעלה, אין שאר רוח ואין קורת רוח.

הוא היה רוצה לראות בעלי חלומות מתהלכים בתוכנו, בטלנים מבלי עולם חוזים חזיונות בהקיץ ונושאים בלבם חלומות בלילות. רק בעלי חלומות יכולים להפרות תלמי הבתולים של העתיד ההולך לקראתך כקולקטיוו לאומי, ולא אנשי המעשה שכל גדולתם היא יעילותם. אך חזון אין עמם.

מר גוטפרשטיין ה“ליטאי” אינו אוהב אנשים “יבשים”. הוא אינו מתלהב מפרויד, אבי הפסיכואנאליזה, שתורת הנפש שלו מהווה סכנה גדולה לחלומות, כי הפסיכואנאליזה סופה לרוקן את תת־ההכרה של האדם שנוצר בה יובש ואין בה עוד מקום לחלומות. לא לחלומו פשוטים ולא לחזיונות של נבואה, שאם לא יהיה להם מאיפה להיזון, הרי אז אוי ואבוי לאנושיות.

“פסיכואנאליזה, במידה שהיא נחוצה לריפוי, אין להתנגד לה. אבל טעות חמורה היא להשתמש בה כדי לרוקן בני אדם מהקומפלקסים שלהם. הקומפלקסים נחוצים, כי הם מהווים דחפים, הם מזון שהיצירה האנושית ניזונה ממנו. מקומפלקס כלל־אנושי שנוצר עקב מיסתורין של הבריאה יצר האדם את הדת המזינה אותו מבחינה רוחנית ונפשית זה אלפי שנים…”

ניתן לכן לבני אדם לחיות עם הקומפלקסים שלהם שהם גורם חיובי בחייהם כל זמן שאין הם לובשים ממדי סטיות מן ה“נורמלי”. והם גם קרקע פוריה של חלומותיהם – וזה העיקר עתה לגוטפרשטיין. אבל יש לו עוד פירכה כלפי פרויד על שהוא מפריז בהעמדת המיניות ככוח מניע מאחורי כל מעשי אדם ומחשבותיו. פרויד מפריז לדעתו בנידון זה לצד ההקטנה, כאשר הוא מצמצם את הארוטיות בצמצומה הסקסואלי, האנושי, ומעלים עין מן המיסטיקה שבארוטיות במדרגה קוסמית. אלהית.

אבל לא ניכנס למבוך זה שמר גוטפרשטיין רוצה להכניסנו לתוכו כשהוא מדבר על ‘פאן סקסואליזם’. על קב"ה ושכינתיה כצירוף זוגי, על כאריזמטיקה של צדיקים הבנויה על ארוטיזם, על ספר הזוהר וסולם סמליו הארוטיים

נחזור לחלומות.

וראשית, לחלומו של יעקב שממנו אנו כעם חיים עד היום – כך גוטפרשטיין. יעקב חלם את חלומו מפני שהיה מלא קומפלקסים. לפי המקרא, הוא רימה את אחיו עשיו כבר בבטן אמו. סיבה לקומפלקס. אחר כך רימה את אביו יצחק שהתחפש אצלו כדי לקבל ברכתו. אך הודות לזה הוא היה בעל חלומות. ובמקום ששכב פגש האלהים. ושם התקפלה כל הארץ תחתיו. ארבעת המלאכים שעלו וירדו בסולמו סימלו ארבע הגלויות שצאצאיו יתנסו בהן. ומן החלום הזה הוא היתנה את הלחם לאכול ואת הבגד ללבוש לכל הדורות אחריו. ולדעת חז“ל היו חלומותיו של יעקב שלמים, לא היו בהם דברים בטלים, למרות ש”אין חלום בלי דברים בטלים". ומחלום קדום זה ניזונים כל החלומות של עם ישראל בכל הדורות, שגם מאז אינו חדל לחלום.

הספרות התלמודית וספרות ימי הביניים עוסקת הרבה בחלומות שהם חלק חשוב של הסאגה הלאומית. לפי אחד התנאים היו 24 פותרי חלומות בתקופתו בירושלים והוא הלך אל כולם כדי לבקש פשר חלומו המסויים וכל אחד מהם פתר חלומו פתרון שונה – וכל הפתרונות התקיימו…

אבל שני ראשי האמוראים הבבלים, אביי ורבא, עשו צחוק מפותרי חלומות. בתלמוד מובא, שאביי נכנס לפותר כזה ונתן לו דינר ועל החלום שסיפר לו קיבל תגובה שהיתה כולה של מזל וברכה. כעבור זמן נכנס רבא לאותו פותר חלומות עצמו וסיפר לו אותו חלום עצמו, אבל לא שילם את שכרו – ופשר החלום היה רק אסונות וביש־מזל.

בתלמוד עצמו ישנן גישות שונות לטיב החלום ומהותו. יש גישה מפוכחת מאד האומרת שכל בעל חלום חולם מהרהורי לבו – גישה שהקדימה את פרויד ב־1,500 שנה. ואולי קרא פרויד תורתו על החלומות של ר' ישמעאל מן התלמוד או ששמע על ה“נוהל” שהיה נהג בתקופת התלמוד וגם יותר מאוחר, שכאשר מישהו חלם חלום רע או חלום שהיה בו משום התחייבות שלא רצה או לא יכול היה לעמוד בה, הוא פנה לחבורה של שלשה שיתירו חלומו – משמע, שיעשו לו ‘אנאליזה’.

מתירי חלומות רעים היו חוזרים שלוש פעמים ואומרים: ‘חלמא טבא חזיתא’ – חלום טוב ראית ואין לך ממה לפחד. והיתה שורה ארוכה של סימני פתרון לחלומות. ושורה ארוכה של משמעויות לסמלים שאדם רואה בחלומו.

ואם אתה רוצה להשקיע את עצמך בים הזה של מערכת חלומות, לך אל ארטימידור היווני, וביחוד אל אלמולי היהודי וספרו מן המאה ה־16 על מערכות החלומות היהודיים.

שלמה בן יעקב אלמולי, שנפטר בקושטא ב־1542, היה ממגורשי ספרד שהגיע תחילה לסלוניקי. היה פילוסוף מקובל, רופא ויש סברה שהיה אחר כך רופאו של השולטן בקושטא.

ספר זעיר על פשר חלומות הוא הדפיס כבר בסלוניקי ב־1515, בשם “מפשר חלמים”. אבל חיבר גם חיבור גדול על הנושא בשם “סדר פתרון חלומות” שנדפס בוונציה (אחרי מותו) ב־1623 ומספר זה ניזונו כל שוחרי החלומות במשך דורות, גם דוברי יידיש, שבשפה זו נדפס הספר באמשטרדם בשנת 1694 – וגם גוטפרשטיין הזכיר את אלמולי וחלומותיו בעיניים קורנות מהתפעלות.

ר' יעקב אדמן הדפיס בסידור התפילה שלו מאות פתרונות למאות סימנים המופיעים בחלומות. ולמעשה, פשרי חלומות ולא פתרונותיהם. אין אמדן מצביע על מקורות סימניו ופשריו.

חלק גדול מן המחקרים והספרות על עצם החלום ומהותו, מאלמולי ועד היום, ניזון בראש וראשונה מפרק ‘הרואה’ במסכת ברכות ומן המדרשים, שהם מקור קדום שהגיע אל דור החוקרים המודרניים בכתב. על מקור זה התווספו במרוצת הדורות מקורות אחרים או גירסאות חדשות של סאגה עתיקה, בעיבודים מדעיים או בחיבורים של פולקלור.

לתוך ים זה צולל מיודענו יוסף גוטפרשטיין שהטעים אותי ממטעמי מחקרו באחוזת החלומות, וכשיעברו שבע השנים, הוא יתן לנו בספר מפרי חלומותיו על החלומות.

*

יוסף גוטפרשטיין נטל אתו חלומותיו לקברו שעל הררי ירושלים. שבעה ידידים נשאו הספדים על ארונו שהקיפוהו בשבע הקפות של אהבה.

בעיירת מולדתי הטרנסילבנית הכרנו את הדוד בומי כמי שהיה אהובו של הנוער המקומי, שקיבל מידיו את שעשועיו הצנועים, שאפשר היה בכלל לקבל במקום נידח כזה, מעבר מזה של הנהר סמוש, שמצדו השני טבלו בו רגלי שלוחות הקרפטים. שעשועים אלה היו שולחן הביליארד אשר באולם הגדול עם (רק) שלושת כדוריו ומגרש הכדורת אשר בחצר ממלכתו של מיטיבם. מנעורינו בא לו הכינוי הדוד בומי שליווהו עד יום מותו – ולאמיתם של דברים ושמות, רצינות בעל־ביתית היתה טבועה בו ובשמו, במי שנקרא מלידה ורישום בכל ניירותיו כ־גולדברגר אדולף; אדולף היינו אברהם – כמו פריץ אדולף, רייך אדולף, פייאר אדולף, שני הרשקוביץ אדולף, ודודי קליין אדולף, כולם מקהלתנו שמבריתו של אברהם אבינו משמו הפכו לאדולפים ברישום האוכלוסין. ולנ"ל הצטרף באיחור מסויים גולדברג אדולף, שלא היה מבני המקום, אלא בא אלינו מהקצה השני של מחוזנו בתום מלחמת העולם הראשונה.

בואו אלינו היה פועל־יוצא של אותה מלחמה, שעד סופה החזיקה משפחת גוטמן בבעלות על הבנין הגבוה ביותר ובעל המימדים הגדולים ביותר אשר בככר הראשית, בנין מלון “צנטרל”, שבדיוטתו התחתונה היה בית־מזיגה, בדיוטה מעל זו היו המסעדה ובית הקפה ופינת הביליארד ושולחנות הקוביוסטוסים. ובשתי הקומות העליונות היו חדרי המלון.

הזוג גוטמן קיבל יום אחד מברק ממטה המלחמה שבנם אנדור זכה במדליית הזהב הגדולה על אומץ לבו בו הצטיין בשדה הקרב. ולמחרת היום קיבל הזוג מברק נוסף על נפילתו בקרב של הבן הגיבור אנדור. יום אחד בישרה הגב' גוטמן על הזכיה לכל שכנותיה שנתמלאו קנאה ולמחרת היום נטרפה עליה דעתה מרוב צער.

משפחת גוטמן לא יכלה לשאת את הצער ולתת עוד את דעתה על עסקיה. היא הודיעה ברבים על רצונה למכור את אחזקותיה, ולזה נענה גולדברגר שבא וקנה את המלון והחזיק בבעלותו בין שתי המלחמות העולם והפך אצלנו לדוד בומי. איש מרשים בחיצוניותו, גבוה, גרמי, אך האור שהאיר את פניו לא הגיע לכדי חיוך. ואולי היה בו מן המיסתורין של איש שראה כמה וכמה פעמים את המוות המאיים עליו. לא, הוא לא השיל מעל שפתיו אפילו רמזים על מה שהתנסה בו כטייס קרבי. אחרים סיפרו על זה, עליו. אבל המלחמה ההיא, הראשונה הגדולה, הותירה אחריה גם בעיירתנו כה הרבה חללים ודמעות שלא הותירה אחריה כלל מקום לסיפורי גבורה. והלא גם הלל ביין, גם שלמה גלוזר, גם דוד רוט, גם משה קליין נפלו בה. וחזרו ממנה כמה וכמה נכים וקטועים, ביניהם שני אחים שלי.

גולדברגר לא הדיר את רגליו בשבתות מבית הכנסת הגדול, בו קנה לו מושב קבוע בשורה השלישית מול שורת ‘המזרח’, משמאל לבמה. בתפילות העמידה בלטה קומתו ובלטה גם האי־פרופורציה עם סידור התפילה המיניאטורי שהחזיק בידו קרוב לעיניו. בתפילות חגים עם ברכת כהנים הוא היה כרגיל איש של ארוע, כאשר סמוך לברכת הכהנים קם ויצא חוצה. כי כהן היה, אך ידע שלא יאה לו לעלות ולברך את העם בברכה המשולשת – כבעל עסק שמיתקניו פתוחים בשבתות וחגים (ורק לא ביום כיפור). הדוד בומי הכיר את מקומו בתוך קהלה שומרת כללי הדת והמצווות.

לדוד בומי היתה אשה בשם שארלוט ובת בשם שרי שבגללן הוא נשא רוב ימיו קמט של צער מר בשולי פיו – הן היו לקרבנות אושוויץ. גם הוא היה בין מגורשי ונועדי גיא הצלמות, אבל לו גם היטלר לא יכל. ובשובו משם לא סלח והוא גם נקם, כאשר את המושל שניצח על הגיטו הביא לבית המשפט וגרם לשפיטתו על פשעי מלחמה. נקמה היתה, אבל לא נחמה – כפי שאמר לי.

לנחמתו נותר לו בנו אמיל, מהנדס בניין, שאל מיטת גסיסת אביו בן ה־75 בבית חולים חיפאי הביא העתקי התיעוד מארכיון חיל־האוויר האוסטרו־הונגרי אשר בווינה, בהם רשומים מעלליו של טייס הקרב גולדברגר אדולף בשנה השניה של מלחה"ע הראשונה, שנת 1916.

אבל לא נשכח! רגש של נקמה־נחמה היה לו בכל זאת, אתו התהלך פה בארץ בגאווה גדולה: שנות חייו האחרונות עברו עליו כגימלאי של חיל האוויר הישראלי. חסד נעוריו זכרנו לו ובעזרת יעקב פת ממשרד הבטחון הוא נתקבל לעבודה בבסיס חיל האוויר תל־נוף – לא כטייס, אלא כבעל מלאכה שעסק בהטלאת מישטחי כלי טיס. ובאותה פרוטקציה עצמה זכה לגמול גם לעת פרישתו כאשר ביקש וניתן לו להמריא במטוס חד־מנועי קטן, לשם פרידה מעבר קרוב ורחוק.

העתונים בשפה ההונגרית פירסמו עליו שהוא היה טייס־הקרב היהודי הראשון של הונגריה במלחמת העולם הראשונה – אך מהתיעוד עולה שהוא היה השני ולא הראשון. גם הראשון היה יהודי, קפטן בשם טאוסיג. ועוד מעיד התיעוד שליהודים היה חלק לא מבוטל במערכות הגבורה האווירית של אותה מלחמה, לפחות מהצד האוסטרו־הונגרי. על כמה מהדיווחים על מהללי הטיס של גולדברגר המ"כ חתום הקצין (לא ברור, אם סגן או סגן־אלוף) ונטורה, בן משפחה יהודית שאחד מענפיה חי בטריאסט, אז עוד תחת שלטון אוסטרי.

*

היום, עם מטוסי הקרב דהיום, להביט על כלי הטיס בו ניהל הדוד בומי את קרבות האוויר שלו בשמי גליציה נגד הרוסים ואווירוניהם – זה יכול לעורר התפעלות גדולה או חיוך גדול. רק היסטוריוני כלי הטיס וחילות האוויר יוכלו לומר לנו מה היה טיבם של מטוסי הקרב מסוג “אוויאטיק” המוזכרים בתיעוד בהם התאמן ואחר כך טס במבצעיו המלחמתיים טייס הקרב גולדברגר אדולף. הוא עשה מבצעי פלאים ומפקדיו גמרו עליו את שבחיו. כי כך הם כותבים כשהם ממליצים להעניק לו בפעם השניה את אות הגבורה מדליית הכסף דרגה א', ביום 20 באוקטובר 1916:

“התנהגות אמיצה בלתי רגילה מול האוייב. ב־25 בספטמבר וכן ב־29 בספטמבר נפגע קשה המנוע של מטוסו מאחורי קווי האוייב ובתעוזה בלתי רגילה הוא חוצה מעל הקווים בגובה 500 מטר מותקף מיריות הקרקע והוא מצליח לחזור ולנחות מאחורי קווינו. ב־5 בספטמבר הוא מאלץ אחד משלושת מטוסי האויב שהמריאו נגדו להימלט ובהמשך הוא מרתק לקרקע את מטוסי האוייב כשהוא חג כשעה מעל שדה התעופה שלהם. בתעוזתו והתמדתו הבלתי נלאות הוא מרתיע את מטוסי האוייב מלהתמודד אתו… לפי דבריו הוא לקח חלק ב־26 טיסות נגד האוייב, אך למעשה השתתף ב־52 טיסות כאלה. בחודשים יולי ואוגוסט בלבד הוא לקח על עצמו לבצע 15 טיסות־מרחק להן התנדב בעצמו…” חתומים, החזית הרוסית – המפקד ציבולקה, המפקד ונטורה.

ההמלצה הפורמלית בהמשך להנמקה הנ"ל מנוסחת כך:

“מ”כ אדולף גולדברגר מחיל האוויר הקיסרי־מלכותי, טייס קרב בפלוגה 14 – טייס קרב חרוץ ואמיץ־לב להפליא ללא רתיעה ממטוסי האוייב או מיריות מהקרקע, הוא כולו איש לעצמו למילוי המשימה שהוטלה עליו. משלושה קרבות אוויר הוא יצא וידו על העליונה בתעוזתו הבלתי רגילה והכריח את מטוסי האוייב לנוס על נפשם. 28 טיסות נגד האוייב הוא השלים בהצלחה. ועל כן אנו ממליצים להעניק לו מדליית הכסף דרגה א' על תעוזת קרב" – חתומים: אוברסט (קולונל) ציבולקה, סגן ונטורה.

על אחדים מהדיווחים על גיחותיו הקרביות של הדוד בומי חתום קפטן טאוסיג כמפקד. בתיעוד יש פירוט מדוקדק על כל גיחה קרבית שלו, על המקום ממנו המריא, על המרחק שעשה באוויר, על הזמן שארכה הטיסה, על המבצע – טיסה לשם ביון, או לעימות קרבי, כשהרדיו משמש מכשיר־עזר לירי (?), טיסה לשם הרתעה וריתוק האוייב וכו'. פעילותו הקרבית התחילה בסוף 1915. ובתאריך ה־25 בנובמבר 1916 כתוב בדו"ח עליו:

“במשך חודש נובמבר ביצע אדולף גולדברגר שלוש טיסות שבאחרונה שבהן הופל מטוסו, אך הוא עצמו הצליח לחזור לקווינו.” לפי המפורט בהערות, הוא הצליח להנחית את מטוסו שנותר בלי גלגלים, על גחונו ובניתורים חזר לשדה המראתו. על הדו"ח הזה חתום הקפטן אלדר טאוסיג – שבאלבום המהודר, אלבום הזהב, כפי שזה נקרא, שהוציאו גורמים יהודיים בבודפשט בראשית שנות ה־40 ובו ההיסטוריה של השתתפות יהודים בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה – יש גם סיפור על טייס גיבור זה, טאוסיג, ועל מעלליו. טאוסיג סיים את טיסות הקרב שלו קטוע רגל, בדרגת קולונל.

הפקודה מטעם קצין המטה אוברסט (קולונל) בודייאי לשבץ את גולדברגר בדרגת מ"כ (זו היתה אז דרגת מש"ק ולא קצונה), כטייס־קרב, ניתנה תחת מס' 57 ביום 21 בספטמבר 1915 ובתפקיד זה הוא שירת עד דצמבר 1916 כשהמטוס האחרון בו הוא טס, הופל מעל קווי האוייב והוא נפל בשבי הרוסי.

בתיקו האישי שהעתקו בידינו, כתבו עליו, על מיודענו הדוד בומי: הוא ערני, חביב, נלהב מאד לטיסה, קולט מצויין את פרטי ההדרכה – כחייל לפני היותו טייס ספג עונשים רבים, אך מאז נתקבל להיות פרח־טיס, התנהגותו היא למופת, מתלמד חרוץ ובעל משמעת, הוכיח כושר מצויין בטיסות ראשונות (התמחה במטוסי ‘אויאטיק’ מהסוגים:64,63,42,33,32,26,24,17) – כושר התמצאות מצויינת, ידע טכנולוגי משביע רצון למדי, עמידתו מול האוייב אמיצה מאד, בעל עוז רוח שהשיג תוצאות טובות בחמישה קרבות אוויר. כעמית, התנהגותו היא יפה טובה, הוא חברי, ידידותי, אהוב על חבריו – מצב בריאותו מצויין; חתומים סגן קלימטיש וסגן ונטורה.

עד כמה שידוע לבעל טורים אלה (ואולי ההיסטוריונים המומחים יאשרו או יסתרו (מטוסי הקרב של מלה"ע א' בשנים 16–1915 היו עם מנוע־מדחף אחד ועם כנפי אברזין. ועל מטוס מסוג זה ערך גולדברגר את טיסות הקרב שלו במשך כמעט שנה שלימה. והנה לקט מגיחותיו עליהן מדווחים דפי הקרב שלו שהעתקיהם בידינו:

ב־30 במאי 1916 טיסה במשך שעתיים למרחק 240 ק“מ מעל קווי האוייב לצורך ביון, איסוף מודיעין. ולמחרת היום טיסת תקיפה וירי מעל קווי האוייב. במשך חודש יוני אותה שנה הוא כבר עורך 18 טיסות למרחקים מ־80 עד 660 ק”מ ובמשך זמן משעתיים ורבע עד ארבע שעות וחצי; בחלקן טיסות סיור מעל קווי האוייב ובשתיים מהטיסות, ב־14 וב־26 ביוני הוא ניהל קרבות אוויר קשים, באחת משתי הפעמים עם שני מטוסי האוייב ועם “תוצאות טובות”, כפי שנאמר בדו“ח המוסר במדוייק גם על מסלולי הגיחות ומטרותיהן ועל כך שהטייס גולדברגר היה במשך יוני 46 שעות באוויר. על הדו”ח חתום המפקד ונטורה.

ביולי 1916 היה ג. 22 שעות באוויר, מהן 8 טיסות מעל קווי האוייב, למרחקים עד 620 ק“מ. ורק במקרה אחד לא השיג את מטרתו – בגלל ערפל. שוב חתום: ונטורה. באוגוסט 12 טיסות למרחקים עד 560 ק”מ ועם 35 שעות באוויר, מטיסות ירי־רדיו עד סיוע אווירי לכוחות הקרקע, בחזית המלחמה. ובכל המקרים מלבד אחד, המטרות הושגו – חתום: ונטורה. בספטמבר היה הדוד בומי במשך כ־20 שעות באוויר בפעילותו הקרבית למרחקים עד 400 ק“מ. בדו”ח זה של ונטורה מוזכר גם שם הבסיס, קראסנה, שבכל המקרים משם המריא ולשם חזר. באוקטובר 1916 ערך גיבורנו 4 טיסות למרחקים עד 370 ק“מ ובאותו חודש הוא היה 8 שעות באוויר בכלי הטיס שלו. ונאמר בדיווח שהתוצאות היו טובות. החתימה על הדו”ח לא ניתנת לפיענוח.

כמוזכר לעיל, מטוסו הופל פעם בסוף נובמבר 1916 ועוד הצליח לחזור לבסיסו. ומשהופל מטוסו בפעם שניה בדצמבר שנת 16 – הוא נפל בשבי. וגם על השבי הזה בסיביר הרחוקה, בין קלמיקים ושאר עממים נרקמו סיפורי פולקלור סביב דמותו של הדוד בומי – שהעתונים כתבו עליו, כי הוא היה “הטייס היהודי הראשון של הקיסר פרנץ יוזף”. משהופל שוב מטוסו, הוא הוצא ממנו ברגל שבורה ושוביו נותנים לו טיפול מסור לרפאותו. 33 ימים נמשך מסע הרכבת של שבויי המלחמה עד וולדיווסטוק, שם נחלץ מהבטלה עם מתנדבים המבוקשים לעבודת אדמה. הוא לא חורש ולא זורע, אלא עוזר בייצור חמאה ועד מהרה הופך לעצמאי בענף זה ורואה ברכה בעיסוקו ואוצרותיו תופחים. וכאשר מעבירים אותו למחנה שבויים בעיר פטרופבלובסק, הוא הופך שם לעצמאי רק לעצמו כבעל מסעדה קפיטליסטי בארץ שהפכה לבולשוויקית.

התמחות זו בתעשיית האירוח הוא מימש כשרכש את בנין “צנטרל” וכל נספחיו בקהלת מולדתי. את הילת הטייס הקרבי החזירה לו עלייתו ארצה ושנות חייו המעטות כבר לעת זיקנה סביב מסלולי ההמראות של תל נוף.

בקיאי גיאוגרפיה צעירים יודעים בוודאי על בירת סלובקיה ששמה ברטיסלבה, אבל ספק אם הם יודעים, ששם עיר זו היה בימים קדומים בגרמנית: פרסבורג. וכיוון שהיתה זו עיר יהודית גדולה לאלהים, היא נקראה בשיבוש יהודי בשם: פרשבורג (פ“א דגוש, שי”ן ימנית, ו"ו עם חולם). ולמען שלימות היסטורית יש להזכיר שהיה לעיר גם שם הונגרי: פוז’וני – עיר בתוך גבולות הונגריה ומושב הפרלמנט – האסיפה הלאומית) ההונגרית עד שנות ה־70 של המאה ה־19. לענייננו דלהלן חשוב להזכיר פרטים אלה, פרטים היסטוריים מהם בנה איש בשם שמואל בטלהיים מפעל עתונאי נוגע ללב, מפעל השואב כולו ממעיינות ההיסטוריה של יהודי פרשבורג. וכמעט ולא נתקלנו בתולדות הפריודיקה (כתבי העת) היהודית בתופעה כמו החוברות שפירסם, ערך, כתב, הדפיס שמואל בטלהיים בין השנים 1932–1937 בעירו, לה הוא מתמסר כאוהב שאינו יודע רוויה.

בכתב העת שלו בשם ‘יודאיקה’ בשפה הגרמנית כל עיסוקו הוא רק ביהודי עיר זו ותולדותיהם ולימודיהם ומקדשי־המעט שלהם ופרנסיהם וענקי הרוח שהיו בתוכם, כמו רבי עקיבא איגר ורבי משה סופר־שרייבר (החתם־סופר), מאחרוני הפוסקים שהולכים לאורו. רבי משה שרייבר, אבי האורתודוכסיה ההונגרית, נחשב גם אבי הציונות הדתית – שעל תלמידיו ותלמידי בנו רבי אש"ב סופר (הכתב סופר) נמנו הרב יוסף נטונק, הרב הלל ליכנטנשטיין וחתנו הרב עקיבא יוסף שלזינגר ושומעי לקחם, מייסדי פתח תקווה.

בחמש שנים בהן יצא כתב העת של בטלהיים, הופיעו סך הכל שתים־עשרה חוברות עם מיספור כפול שהאחרונה שבהן ממוספרת בסיפרה 23–24. וכיוון שפרסבורג היתה עיר ואם בישראל, בה נולדה האורתודוכסיה של יהודי הונגריה בחיקו של החתם־סופר, חוזר בטלהיים כמה פעמים לדמותו של זה ומזכיר בין השאר אפזידוה מעניינת מהימים ההם בהם היתה העיר בשליטת צבאות נפוליאון – (‘חוזה פרסבורג’ הנפוליאוני בוודאי זכור להיסטוריונים שבתוכנו) ומטהו של הקורסיקאי היה במצודה אשר על ההר מעל העיר. אולי ידוע ליודעי חן שבצבא הקיסר היו גם חיילים יהודים, אבל בטלהיים נותן לנו הוכחה לכך כשהוא מספר, שהחתם־סופר שלח שליח למטהו של נפוליאון, לבקש ממנו שישחרר את חייליו היהודים לצום ולתפילות של יום כיפורים. והשליח היה שמש הקהילה שידע צרפתית רהוטה והוא אמנם הצליח בשליחותו.

בספרי השו“ת של ר' משה שרייבר יש התיחסויות לימי הכיבוש של נפוליאון ובין השאר מתיר החת”ם נשים שנאנסו על ידי חיילי הקיסר, לבעליהן, כי “אונס רחמנא פטרה”. והרב שרייבר, כיוון שגם משורר וסופר היה, הוא כותב בזכרונותיו על תקופת נפוליאון בפרסבורג, על הרעשות העיר מתותחי הצרפתים, על בריחותיו מהעיר בימי המצור. והוא כותב על בריחותיו גם מהשטפון שהציף את הרחוב היהודי מהנהר דנובה שעלה על גדותיו וגם עקב השריפה הגדולה שהעלתה את בתי הרחוב היהודי וגם את ביתו בלהבות.

בטלהיים לא מותיר אבן אחת מאבניה היקרות של תולדות פרסבורג היהודית מבלי להעלותה מהנשיה. והוא מקדיש שלושה מחקרים־מאמרים לפרנס הקדום אברהם שמעון בן מיכאל (או מיכל) שהיה קדמונו של היינריך היינה. על שמעון פרסבורגר, כפי שהוא נקרא לשם הקיצור – שבין צאצאיו נמצאות גם משפחות הידועות לנו בארץ: פריישטדט ולייטרסדורף – יש תיעוד עוד משנת 1693, כמי שהיה איש הכספים וספק צרכי הצבא הקיסרי־הבסבורגי והוא שהקים מכספו את בית המדרש הישן (ובנו מאיר־מרקוס נתן את המימון להקמת בית הכנסת הגדול בעיר).

שמעון היה למעשה נציגם בפרסבורג ועל הטריטוריה ההונגרית של בנקאי וספקי הקיסרות והצבא הקיסרי בווינה, ששמם הלך לפניהם בכל העולם היהודי – שמואל אופנהיים ושמשון וורטהיימר – עליהם העיד הנסיך אויגן מסבויה, שבלי עזרתם לא היה עולה בידיו להדוף את הצבא התורכי שהגיע עד פרברי וינה.

לשבחם של שלושה פרנסים אלה מסופר כי הם פרשו את כנפיהם על 12,000 יהודים שהצליחו להימלט מהשחיטה הגדולה בעיר בודה, שחיטה שערכו בהם אותם צבאות נוצריים עצמם, הגדודים הברנדנבורגיים (ששיחררו את העיר בודה מידי התורכים) שקיבלו את אספקתם וגם כלי הנשק שלהם בעזרת שלושת יהודי הקיסר.

בטלהיים מביא את התיעוד על חיזוקו במינוי קיסרי בתפקידו של שמעון פרסבורגר בראש קהילת פרסבורג. ביתו היה ברחוב המצודה 74 בו נולדו ארבעה בניו וגם בתו שרה לאה, הסבתא של היינה. היא נישאה לאלעזר ואן גלדרן, שהיה לו בנק בווינה, אבל משפחת ואן גלדרן היתה בעצם מדיסלדורף אשר בגרמניה – וגם שרה לאה הלכה עם בעלה כשזה חזר לדיסלדורף. היא נטלה לבסוף לידיה את ניהול עסקי המשפחה שהיו על סף פשיטת רגל והיא שעמדה בקשר עם מושלים ונסיכים. ובטלהיים מזכיר לא רק את כושר ניהולה בפיננסים, אלא גם את יופיה.

בת בנה הרופא של שרה לאה ששמה בטי, היא אמו של היינריך היינה. וחוליה משפחתית זו נקשרת בתוך שלשלת הדורות גם בשיר של היינה, שיר המובא פה (בתרגום עברי מקוצר) שהוא מכתיר בשם:

בטלהיים מסיים את סיפור תולדות משפחת פרסבורגר (מיכלייזר) במלים מוקדשות להיינה:

“כל חיי היינה היו מוקדשים לאידיאלים שלא יכול היה להשיגם, לממשם. ידידים כיריבים לא הבינוהו והכשילוהו. היהדות נידתה אותו, גרמניה החרימה אותו – למרות שאהבתו לשתיהן גם יחד היתה שווה ברגישותה. גם דודניתו עמליה שהיתה אהבת חייו עד יום מותו, לא נענתה לו. אין שירי אהבה (אצל שום משורר) כמו אלה שהיינה כתב לעמליה”.

גם לבטלהיים קאריירה מפותלת. הוא היה מידידיו המוקדמים של הרצל בווינה, ממקימי תנועת הסטודנטים הציונית “מכביאה” בבודפשט – ואחר כך, במלחמת העולם הראשונה נסע מטעם ממשלות אוסטריה וגרמניה לארה“ב לפעילות בקרב היהודים לטובת מדינות אלה. והיה לבסוף מתומכי נתן בירנבאום כשזה פנה עורף לציונות והרים את דגל אגודת־ישראל בווינה ואחר כך את דגל החרדיות בכלל. משפחת בטלהיים הוציאה מתוכה כמה קאריירות מעניינות: לקראת סוף המאה ה־18 עבר אליה עזבון של מיליונים מהחלק הנוצרי של המשפחה, אחד מבני המשפחה עשה קאריירה בצבא הבריטי, אחר הפך לספן בעל שם בינלאומי וגם בארה”ב היה ענף־בטלהים מפורסם, בתוך הנצרות. חוקרת של שמות יהודיים קדומים מייחסת את השם בטלהיים למקור העברי בית־לחם.

11.12.62

ראינו את ג’וזף קסל לאחרונה בירושלים, בימי משפט אייכמן. והוא היה אז בעינינו כאגדה משכבר הימים שקמה לתחיה. היתה זו אגדת נעורינו העתונאיים, כאשר קסל היה אחד “השמות הגדולים” ששימשו מופת לכל עתונאי מתחיל. ניקרבוקר, אגון ארווין קיש וקסל (ועוד אחדים שהפכו מאז ל“ערך” באנציקלופדיה של השיכחה) – הם צצו בעל בכל מקום בעולם, ששם היתה מקומה.

לוא יכולנו רק פעם להיות במחיצתם, ללחוץ את ידם…

והנה, נזדמן לנו לפגוש פעם את קיש. נמוך, סגלגל ובעל כרס, שרוי בפילוסופיה של לא איכפת, הוא היה הניגוד הגמור למה שיכולנו להעלותו על הדעת כגיבור של תעוזה, שהקיף את כדור הארץ כמה פעמים וגם לעבי הג’ונגל האוסטרלי נכנס, כדי לכתוב על חיי ילידיו הפראים.

אחר כך נעשה לנו חסד וחיינו משך כמה שנים את חווייתה של העבודה המשותפת עם קרליבך – ונצטיירה לנו שוב דמות אחרת של עתונאי גדול.

וכאשר פגשנו את ג’וזף קסל פנים אל פנים, “אב הדוגמה” קיבל את אישורו. רעמה פרועה על ראש גדול, פנים מרובעים עם סנטר מקופץ, כתפיים רחבות על גוף אתלטי, שתי כפות ידיים כבדות – והשד שבנשמה העתונאית מציץ דרך העיניים ומשקיף סקרן וסלחן על מעשיו של עולמנו הגדול רב העלילות.

עכשיו שוב צץ שמו של קסל ברבים, כאשר נתפרסם דבר “משיחתו”, כחבר האקדמיה הצרפתית. אין לך כבוד גדול מזה בצרפת – מלהיות אחד מ“בני האלמוות”. ובעיני הדמיון ראינו את קסל לבוש מדי הקטיפה הירוקה של אקדמאי, עם ריקמת זהב וכסף, מכנסי ברך ונעלי חצאין מקושטות כסף ותוגת בן האלמוות משתלשלת מעל כתפיו. הוא בוודאי לא יסרק את שערותי, כדי לעשותן קונפורמיסטיות יותר… וייבדל בוודאי מחבריו, לפחות בדבר אחד: הוא יחגור חרב לירכו, רשות הניתנת לחברי האקדמיה בעת הטכסים.

אחד הנימוקים שהעלו המתנגדים לקבלתו כחבר האקדמיה, היה – שהוא “פרא אדם”, האוהב לבלות במשתאות וכטוב לבו ביין, הוא אינו מרסן את עצמו וכו' וכו'.

ענה כנגדם פרנוסא מוריאק, חבר האקדמיה בעל פרס נובל: “קסל עושה לפחות בגלוי מה שאחרים עושים בהסתר. מה אנו יודעים על חיי האחרים המצניעים את מעשיהם?”

במלחמת העולם השניה נוסף עוד פרק לאגדת קסל, בתור טייס קרבי בצבא “צרפת החופשית” של שארל דה גול. הוא היה בלהק שפעל באפריקה הצפונית – להק עליו נמנה מי שחגג את שמו לנצח באגדות האנושיות: סן־אכזופרי.

כאשר צלצלנו לקסל וביקשנו להתראות עמו, הוא רצה להדריכנו, איך להגיע אל ביתו ונתן לנו סימן: אתה מגיע עד ג’ורג' סנק וממשיך בצד, שם נמצאת מסעדת “לה פוקה”…

וצריך לדעת כי מסעדת “לה פוקה” היא חלק מנוף חייו של קסל ורוב פרסומה בא ממנו.

הבית ברחוב קנטן־בושאר – המסתעף משאנז אליזה – הוא מאותם בתי פאריס הטיפוסיים שניבנו לפני מאה שנה ואולי יותר. שער כבד נפתח לחצר סגורה. ואחרי כל נכנס עוקבות עיניה של שוערת זקנה וחשדנית. בתוך המעלית הצרה רשום: “לא יותר משלושה – אסור להשתמש בירידה”. מעלית זו צרה אפילו מהאחרות וקסל בוודאי אינו משתמש בה; הוא “לא נכנס”.

עלינו לקומה השלישית, משכנו ראשו של אריה ברונזה המשמש כמצילה (“האריה” – זהו שם הרומן האחרון של קסל ) והעוזרת שפתחה לנו את הדלת, הכניסה אותנו לטרקלין קטן שבו האח אמנם לא היתה מבוערת, למרות כן היתה בה חמימות גם ביום סתיו סגרירי וצונן זה. רהיטי סגנון צרפתיים, כורסאות נמוכות ורחבות, נברשת בדולח, מנורות פליז גבוהות ופה ושם “מזכרות” אקזוטיות שבעל הבית הביא עמו ממסעותיו.

קסל לא נתן לנו להתבונן הרבה בחפצים הדוממים. חבר האקדמיה החדש לא שינה מרישולו – בלי עניבה, לבוש סודר כבד, מרופט, ש“מרפקי עור” תפורים לו לשרווליו, מכנסי ריפס ונעלי סירה חומות לפני אופנת נעלי העץ ההולנדיות.

אך יותר מכל מרתק אותך ראש האריה אפור הבלורית והפנים מלאי ההבעה. לא פנים הם אלה, כי אם “פרצוף” פרצופו של אדם נועז.

– מר קסל, איך אתה מרגיש בתור חבר האקדמיה?

– עדיין אינני מרגיש… ואפילו את הלבוש טרם הזמנתי. אין לי לעת עתה המיליון (כאלפיים דולר) שהמדים האלה צריכים לעלות. הרבה קטיפה מסוג מיוחד. ונותרו רק שתי נשים זקנות בכל נורמנדיה היודעות לעשות את הריקמה… באקדמיה מקפידים שהכל יהיה כפי שכתוב…

מארחנו נוטל סיגריה אמריקנית מאחת הקופסאות המפוזרות לרוב, ריקות לחצאין, על השולחנות, על המדפים. שואל, אולי נשתה יחד משהו ובורר לו בקבוק. קרני שמש חיוורות מציצות מן הרחוב בעת צהרים ממחישות את שעת האפריטיף.

אנו נוקטים בתכסיס לא כל כך הוגן, כדי להפנות את השיחה בכיוון הרצוי לנו.

– מר קסל, אתה היהודי הראשון שנתקבל לאקדמיה, הלא כן?

– אינני הראשון. נמצא שם לפני אנדרה מורוא. אתה יודע בוודאי ששמו היה פעם הרצוג, אבל הוא לא אוהב כשמזכירים לו את הדבר… הוא יהודי, ככה, ככה. נו, ומארסל פאניול…

מפתיע לשמוע הזכרת שמו פאניול, בעל “מאריוס”, בהקשר יהודי. פאניול, הדרמטורג האותנטי ביותר של בני צרפת ו… יהדות. אך מתברר עד מהרה מדברי קסל, שידיד הנפל שלו פאניול רק מתגעגע ליהדות ויצר לעצמו תיאוריה פרטית שמקורה אינטואיטיבית – כי קדמוניו יהודים היו, גולי ספרד, שירדו מהעבר השני של הפירנאים והתיישבו במארסיי.

– עכשיו, משנבחרתי לאקדמיה, אומר לי פאניול, שאנו שנינו נלבש את מדי הקטיפה היפים בימי החג היהודיים ונלך יחד לבית הכנסת… הקארידנל טיסראן הולך לכנסיה הקתולית. הבישוף בגנר הולך לכנסיה הפרוטסטנטית, ולמה לא נלך אנחנו לבית הכנסת היהודי? אנו מתלבטים רק ב“בעיה” אחת – הכיפה לא תתאים בשום אופן למדי האקדמאי. ואולי יתנו להיכנס בלי כיסוי ראש. או אולי נמצא כיסוי ראש שיתאים למדים…

קסל מלווה דבריו בחיוך שובבני, כשהוא משקיע אצבעותיו בבלוריתו המרדנית. וממשיך לגלות מזימותיו שהוא זומם יחד עם פאניול.

– זה שנבחר לפני לאקדמיה, הוא הבישוף בגנר, נציג הכנסיה הפרוטסטנטית בצרפת. והיה בבחירתו משום צעד מהפכני, כי הוא נבחר בתור מי שצריך לייצג את הפרוטסטנטים. אז למה לא ייבחר לאקדמיה גם רב יהודי? יש ציבור יהודי גדול בצרפת שראוי להיות מיוצג במוסד נכבד זה ואנו חושבים, שהנבחר הבא צריך להיות רבה הראשי של יהדות צרפת.

הטלפון מצלצל וקסל ניגש ומרים את השפופרת. מישהו מברך אותו להיבחרו לאקדמיה ומזכיר לו תוך כדי כך, מי הוא ומה הוא. “כן, כן, כן, אני זוכר אותך, בוודאי שאני זוכר אותך, זוכר… זוכר”.

– שלא אדע כל רע כפי שאינני זוכר אותו… אבל איפה החזקנו? כן, אצל הרב. מה אתה חושב? זה רעיון טוב להביא גם רב אל האקדמיה…

– אבל זה לא יהיה קל, מר קסל, כי נדמה שגם לך התנגדו מפני שאתה יהודי. מה היו אותם שלושה פתקים עם הצלבים, כאשר הצביעו עליך?

העישון הולך בשרשרת, סיגריה חדשה אחרי הזנב של קודמתה. בחוץ מצלצלים והעוזרת פותחת ומקבלת מידי שליח זר פרחים. הבית מלא גלאדיולות, שושנים, צפרנים. ועתה עונת האסתרות מכל צבעי הקשת. השמש הסתתרה ועל שאנז אליזה ירדה אפלה בצהרים.

מתשובתו של קסל אפשר לשפוט בקלות, כי זהו יהודי בלי תסביכים:

– היה רק אחד שהתנגד לחברותי מפני שאני יהודי – זהו גאקסוט (פיאר גאקסוט הוא סופר לאומני, מחבר כמה ספרי עיון בהיסטוריה), אבל כל אחד יודע שהוא נימנה על “האחווה הצרפתית” האנטישמית. ארבעה עשר הצביעו בעדי… אתה שואל, אם גם אנדרה מורוא היהודי הצביע בעדי? כן, גם אנדרא מורוא. עשרה אחרים רצו לבחור במישהו אחר במקומי. והשלושה ששמו צלבים, רצו לומר בצלבים שהם לא בעד ולא נגד. זהו המנהג, לשים צלבים.

– אומרים עליך, שאתה לא רק יהודי, אלא גם ציוני. האם זה לא מפריע?

– אני באמת ציוני וכל אחד יודע על כך. ישנם באקדמיה כמה ציונים שהם לא יהודים, ולמה אני בתור יהודי לא אוכל להיות ציוני? הפכתי לציוני ב־1924 כשנפגשתי בפעם הראשונה עם ד"ר חיים וייצמן המנוח, דיברנו רוסית… אתה יודע רוסית? לא? חבל… אז אמר לי וייצמן שאבוא לבקר בפלשתינה. לא רציתי לבקר בפלשתינה, אבל הוא לא הניח לי ובאתי לביקור. הייתי בהתיישבות החדשה בעמק יזרעאל שרק אז התחילה. והייתי בעין חרוד, והייתי בבית אלפא. והייתי בעמק הירדן. והייתי בטבריה ובכל מקום. כעבור שנה באתי שוב ושוב הלכתי לכל אותם מקומות. האם אתה כבר היית אז ציוני?

– כן, מר קסל. וקראתי את הכתבות שלך שפירסמת אז על ארץ ישראל. הייתי כמעט ילד ובוודאי השפעת עלי. אמנם קראתי אותן בתרגום הונגרי בעתון “אוי קלט”, אבל אני חש את טעמן עד היום הזה.

– הן תורגמו לשפות רבות. וכתבתי אחר כך גם ספר על ארץ ישראל “אדמת האהבה” (לה טר ד’אמור). אחר כך באתי שוב לסיור, כאשר פלשתינה היתה כבר ישראל, ב־1948. זכיתי לקבל את האשרה מספר 1 של המדינה החדשה… ושוב הייתי שם במשך שלושה חודשים בימי משפט אייכמן.

קולו של חבר האקדמיה נעשה חגיגי יותר. והוא מתחיל לדבר בשבחה של ישראל כאחד התיירים. בין ביקור לביקור, הארץ נשתנתה ללא הכר. היא בכלל לא זו מה שראה אז, בתחילה… “והלא לא עברו מאז מאה שנה”.

– מר קסל, יש בוודאי איזה רקע משפחתי לציונות שלך, האבא, הסבא, מישהו?

– עד כמה שידוע לי, אין. אני הציוני הראשון במשפחה ו… אולי גם האחרון. אם אתה רוצה דווקא לשמוע על משפחתי, הבה ואספר לך.

מארחנו שמח כנראה מאד על ההזדמנות, שבסביבה זו, בין שאנז אליזה לסאקר־קר, אינה מזדמנת לו כל יום. הוא לא חיכה לתשובתנו, אלא פתח והמשיך בשטף הסיפור המשפחתי עד תוך:

– אבי נולד בבית דתי מאד בשאוולי אשר בליטא ועד גיל 14–13 לא יצא מבין כתלי הישיבה. וכאשר ביום אחד מצאה אצלו הסבתא ספר ללימוד הא“ב הרוסי, היא זרקה את הספר לתוך התנור המבוער. אבל את התהליך אי אפשר היה כבר לעצור… אבא ברח מן הבית ונסע לס”ט פטרבורג, שם גמר את לימודיו התיכוניים. כאשר לא קיבלוהו לאוניברסיטה בגלל הנומרוס קלאוזוס, הוא עזב את רוסיה ובא לפאריס…

העוזרת נכנסת להזכיר, כי הוא קבע פגישות מחוץ לבית ועליו ללכת. מארחנו אינו זע ורק עושה סימן ש“זה בסדר” ו“הם יחכו”. עוד סיגריה אמריקנית עולה בעשן, שעננו הכבד מוסיף לאפלה.

– אבא למד כאן רפואה ובהתחלה קיים את עצמו ממתן שעורים בתלמוד תורה. אחר כך קיבל תמיכה מהברון הירש, כמו סטודנטים יהודים רבים אחרים. כאשר גמר את לימודיו והברון הירש חיפש רופאים שיצטרפו אל המתיישבים בארגנטינה, הוא התנדב מתוך רגש תודה כלפי הברון. אבי התחתן שם ונשא לאשה בחורה יהודיה ילידת אורניינבורג, בת למשפחה עשירה ואני נולדתי להם בארגנטינה. אבל האם כל זה מעניין אותך?

– נעשה חליפין – אחר כך אספר לך אני את תולדות משפחתי, מסכים?

שנינו צוחקים. וקסל ממשיך את סיפורו:

– התקופה הארגנטינית נמשכה כמה שנים בלבד והמשפחה נדדה משם שוב לרוסיה, לאורניינבורג שלרגלי האוראל. אבי היה כבר אז מפוקר לגמרי, הוא נתפס לתורת הפסיכיאטריה של גדולי האסכולה הזאת בצרפת. ורצה לגדל גם את ילדיו בלי קומפלכסים… ספר התנ"ך היה בשבילו ספר שירה, דברי היסטוריה, כמו לבן גוריון, ותו לא. וכאשר הסבתא מצד אמא, זקנה אדוקה מאד, אמרה ביום אחד לנו, לאחי ג’ורג' ולי, כי “בערב לא יהיה לחם”, חשבנו שהעוני נעשה פתאום כה גדול בביתה ואפילו ללחם לא יהיה כסף. אז הלכנו וקנינו בקופיקות האחרונות של חסכוננו כיכר לחם והבאנו לסבתא. גורשנו מן הבית בזעם ובבושת פנים, כי היה זה ליל הסדר של פסח ואנו לא ידענו שאז אסור אפילו לראות את החמץ, ולאכול לא כל שכן.

אבל באורניינבורג אי אפשר היה שלא להיות יהודי. ובין זכרונות הילדות של קסל ישנו גם זכר הפוגרומים, כאשר משפחתו הסתתרה מדי פעם אצל נוצרים רחומים. חינוכו של אבא הפסיכיאטר הועיל על כל פנים היטב למען יגדל בלי קומפלכסים, בלי פחד.

– בגמנסיה הרוסית באותם הימים היתה אווירה פראבוסלבית מאד והתפללו חמש פעמים ביום. כולם, גם יהודים, כרעו על ברכיהם והצמידו כפות ידיים והתפללו או שעשו עצמם כמתפללים. רק אחי ואני נשארנו עומדים ולא כרענו ברך – אבא הודיע למנהל בית הספר ולכל אחד שאנו משפחה לא מאמינה ואין להכריח את בניו שיעשו שקר בנפשם.

אנו מראים את כתב היד העברי בו אנו רושמים דבריו בפנקסנו, לא, אין הוא מכיר את האותיות, לא לימדוהו מעולם. “יתכן, שחבל”. הוא זוכר כמה מלים באידיש שלמד עוד מפי הסבתא באורניינבורג.

אבל נראה שג’וזף קסל לא כרע גם מאז ברך לפני אלוהי הגויים, הגם שלאלוהי היהודים אין תפילה בפיו. אולי עכשיו יתחיל ללכת לבית הכנסת, יחד עם מארסל פאניול…

*

בהזדמנות כזאת נאה לדבר גם על עבודתך הספרותית. על מה אתה עובד עכשיו?

– כן, אנו חייבים להיות אינטליגנטיים… עכשיו אני כותב רומן שנופו ואנשיו הם אפגאניים. ביקרתי כמה פעמים באפגאניסטן ובספר זה אני מזווג יחדיו דמיון סופרים עם מראה עיניים.

– האם ידוע לך שבעברית רגילים לכנות את אפגאניסטן בשם “ארץ הררי החושך”?

– לא, לא ידוע לי. מנין לי עברית? כל מה שנדבק בי הוא ‘שלום’ אבל אפגאניסטן היא לדעתי יותר ארץ הררי האור. עיר הבירה קאבול הולכת אמנם ומתקלקלת, כי הרסו את הבזאר הישן ובמקום העיר העתיקה, הציורית, מקימים עיר חדשה, עם רחובות רחבים ורואים פעמי ציביליזציה מסולפת באים לעיר נידחת זו. אבל מחוץ לעיר, בערים הקטנות, במאהלי הנודדים, מוצאים את האדם בטבעיות יושרו הקדמוני ממש. הם הקסימו אותי ואני חוזר לשם כל פעם שהדבר ניתן.

יש לו לקסל גם סיפור יהודי מאפגאניסטן. רוב יהודי קאבול עזבו והיגרו מי לאנגליה, מי לאמריקה וגם לישראל. נשאר שם כמעט יחידי יהודי זקן, חולה ו… עשיר כקורח. אין מארחנו יודע את שם משפחתו ורק שמו הפרטי זכור לו: משה. אשתו עזבה אותו והלכה לילדיה באנגליה. בנו יחידו הוא קצין בכיר בצבא הישראלי. והזקן החולה חי שם בביתו הרעוע, המלוכלך, המט לנפול – ונדבק בעסקי החליפין שלו. לא שהמיליונים שיש לו כבר, לא יספיקו לו, אבל ה“ביזנס” הוא בשבילו כמו הסם לחשישניק.

קסל בא אל הזקן להחליף כסף. דיברו ביניהם רוסית (החלפן, שלא הוציא מעולם רגליו מחוץ לקאבול הנידחת, דובר גם אנגלית וצרפתית) וכאשר גילה לו שגם הוא יהודי, בכה הזקן מרוב שמחה. ומאז, כל פעם שקסל מגיע לקאבול, הוא הולך להפיג את בדידותו של החלפן הזקן הסובל גם מסביבתו המוסלמית הבזה ליהודים.

מן היהודי הזקן בקאבול אנו חוזרים ל… אקדמיה. חברי האקדמיה מקבלים בוודאי גם משכורת יפה, כדי שיוכלו לקיים את מעמדם הנכבד בחברה?

– הם מקבלים שלושים אלף פראנק לחודש.

– כדאי להיות חבר אקדמיה! – אנו קוראים בקול רם.

– אני מתכוון לשלושים אלף פרנאקים ישנים (כ־180 ל"י)… הם כמו החלפן האפגאניסטני. לרשות האקדמיה עומדות קרנות מעזבונות שעם הריבית וריבית דריבית מזה מאות שנים, הצטברו למיליארדים. מהכסף הרב הזה נהנים מקבלי פרסי ספרות ומדע שהאקדמיה מקציבה מדי שנה. אבל, למעשה, אינני יודע עדיין את כל הפרטים. אני נכנס עכשיו לשישה שבועות לבית חולים וכשאחזור בריא ושלם, אתמסר ללימוד כל סודות האקדמיה.

רק טבעי הוא שאנו שואלים על סיבת כניסתו לבית חולים. והוא משיב בנימה של שובבות:

– זה בגלל הציונות שלי… מאז 1924 ו־1925, כשהסתובבתי בפעם הראשונה בפלשתינה, אני נושא עמי את האמבות שהבאתי משם. הם מציקים כבר יותר מדי לכבדי ולמעי והרופאים מבטיחים לי, שאם אשכב אצלם בשקט ובסבלנות שישה שבועות, הם ישחררוני מן הצרה הזאת. זה כדאי לי – חבר האקדמיה או לא חבר האקדמיה?!..

העוזרת שוב מציצה בין חרכי הדלת. והפרידה היא בלחיצת יד מהירה. בחוץ משתעשעת רוח סתווית קלה בעלי הברונזה של השלכת. ממסעדה “לה פוקה” מגיע לאוזניך צליל כלי השולחן והכוסות המקישות…

שניים שנידונו למיתה בשעתם, שוב נפגשו לאחר עבור עשרים שנה – הנשיא דה גול והסופר ז’וזף קסל. שניהם נידונו למיתה על ידי שלטונות וישי.

קסל נתקבל על ידי הנשיא דה גול, לפי המקובל שחבר חדש של האקדמיה מתייצב לפני נשיא הרפובליקה שהוא הפטרון של המוסד.

“הייתי נרגש כמו לפני עשרים שנה, כאשר הגעתי מצרפת הכבושה ללונדון והתייצבתי במטהו של דה גול כמתנדב לחיל האוויר של צרפת החפשית”, סיפר קסל אחרי הפגישה עם הנשיא אתמול. הם שוחחו על אותה תקופה של ימי המרי בלונדון. בתום השיחה ליווה הנשיא את אורחו עד פתח הבית, ונפרד ממנו באמרו “לך לשלום, ידידי”.

קסל היה טייס קרבות בחיל האוויר הצרפתי כבר במלחמת העולם הראשונה.

*

כפי שהזכרנו, בעת ביקורנו אצל קסל עמד לצאת לאור הרומן שלו “האריה” – רומן שאחרי שקראנוהו, מצאנו בו את תמצית אישיותו ועוצם יצירתו הספרותית של קסל. העוצמה שבכתיבתו מבעבעת כמו גייזר רותח ויש בה משום הזדהות טוטלית עם הנפשות, גיבורי סיפוריו. הוא מעורב בחייהם, במעשיהם, בהרפתקאותיהם ועלילותיהם – כי הוא עצמו איש רב העלילות, טייס קרבי במלחמת העולם הראשונה וגם השניה ונמנה על אותו בסיס עצמו ממנו התרומם בכלי הטיס שלו סן אכזופרי, כדי להיעלם לנצח בערפילי האגדה שאין לה פשר. קסל הוא בכל מקום בו ההיסטוריה של תקופתו משילה את האתמול ולובשת את המחר ובתוך כל תמורה אשר לעיניו תמצא גם היהודי אשר בתוכו – ממש כמו אצל האלטר־אגו ההרפתקני שלו בספרות הגרמנית של תקופתו, יוזף רוט, שגם בכל סיפור שלו ישנו היהודי, בטבור או מן הצד, גדול או קטן. ורק ההבדל ביניהם הוא הטרגיות בה סיים רוט את חייו.

עשרות ספרים יצאו מתחת ידו של קסל, גם מסות וספרי רפורטז’ה שמהם בא כחו התיאורי שאינו יורד לעולם, אלא רק עולה בסולם המתח הדרמטי. ומעל כולם השיאים הגיע בספרו “האריה”, באותו פרק בו הוא מתאר הליכתו יד ביד עם הילדה פטרישה בת העשר לתוך קרחת היער בג’ונגל של קניה, כדי לפגוש את ‘קינג’ האריה, האימתני במימדיו, לועו, מלתעותיו, ציפורניו הדורסניות. והוא, קינג, מלך היערות, כמו מתחבק עם הילדה כשהם כרוכים יחד, מתגלגלים יחד גלגולי שובבות, צוחקים יחד.

והסופר שומע את צחוקו של האריה האימתני, צחוק מגורגר ונוהם הדומה לגרגורי חתול הבית מלוטף הפרווה ביד מפנקת. הילדה עושה את מלך היער מפויס וסובלני כלפי האורח שהביאה אתה. קסל, הכותב סיפורו בגוף ראשון – וכך עושה בכמה מסיפוריו – ממחיש תחילה את האימה והרעד האוחז בו, ממש רעד פיסי, מקירבתה של חיית הטרף בתוך העזובה הג’ונגלית. אחר כך גם הוא זוכה לחיבוק האריה, לגילויי ידידות מצדו, חסדי מלך שילדה קטנה סללה את הנתיבים ללבו.

סצינה זו היא שיאו הדרמטי של הרומן “האריה” בו מוליך הסופר את קוראיו לתוך ההויה של שוכני הפארק המלכותי, אדם וחיה, פקידים קולוניאליים וילידים על שבטיהם, פארק המשתרע בקניה הקולוניאלית לא הרחק מגבול טנגנייקה, אי שם לרגלי ראש הררי אפריקה, הקילימנג’רו מכוסה השלג. גם זה הכותב על זה כבר היה בכל מקום בעולם, בארגנטינה בה נולד, ברוסיה בה גדל, בצרפת בה סיים לימודיו והיה לאיש העט הרוטט, ללוחם והרפתקן, עד סין ועד אפגניסטן ומאפריקה הצפונית לאפריקה המזרחית, לתוך היערות והג’ונגלים בהם התידד עם כולם, עם חיה ואדם וגם ובפרט עם הורי פטרישה, האם סיביל והאב בוליט, ממונה על הפארק מטעם מלך אנגליה.

הרומן הראשון שלו, “הצוות”, בא לו מעלילות טייסי הקרב עליהם הוא נמנה במלחמת העולם הראשונה. וכך כמעט כל סיפוריו, ריאליה ופיקשן, התנסות אישית וכח דמיון יחד. ובתוך כל זה ועם כל זה דינמיות עטו של ג’וזף קסל, שבעת המיפגש אתו גילינו חן אלהים משוך על כל ישותו.

30.4.63

בקבלות פנים של השגרירות הישראלית, או של מוסדות יהודיים בפאריס, מצביעים לעתים על ישיש מופלג ואומרים: הנה, גם אנדרה ספיר נמצא כאן… בהזדמנויות כאלה, מתקבצים סביבו ושותים בצמא דבריו, כי אין אמן השיחה הקלה, כמו אנדרה ספיר. תוך רבע שעה במחיצתו, אפשר להצטייד בסיפורים, באנקדוטות, באימרות כנף קולעות לרבע שנה והוא מקור לא אכזב לדלי מחשבה ועשירי כוח זכרון. אך גם אלמלא היה כזה, לא היו מוותרים על הזכות לפגוש אותו ולהתבונן בו, בראשו המרובע כוסף השיער, עיניו הערניות, פניו עטורי הזקן הלבן.

לא כל יום מזדמן לך לפגוש “רהיט עתיק” כזה, שרובד השנים העלה עליו שכבות רבות של היסטוריה. כי מלבד היותו משורר, אנדרה ספיר הוא גם דמות היסטורית, הוא ה“פטריארך” של יהדות צרפת, אביה החי של יהדות זו. ואולי לפי גילו המובהק – יותר סב מאשר אב; כי עתה מלאו לו תשעים וחמש שנה.

את יום הולדתו התשעים וחמש הוא חגג בבדידות דירתו הקטנה, אשר בקומה השביעית של שיכון ציבורי, הנמצא לא הרחק מבית הסוהר הפאריסאי המפורסם “סאנטה”. היינו שם שלושה בלבד – המשורר, אשתו שהיא גם דודניתו וכותב השורות האלה. הרימונו כוס של יין פורטו ואמרנו “לחיים”, כאשר מארחנו הוסיף על אחולי חיים ארוכים שאיחלנו לו, איחול נוסף, כי בתו יחידתו תחזור בשלום ממסע הקיץ לג’אמבורי ביוון ולערבות הנגב בישראל.

לשאלתנו גילה, כי בתו היא בת עשרים ושתיים בלבד. וקל היה לעשות החשבון, שהיא נולדה כאשר הוא היה בן שבעים ושלוש.

הבת נולדה בגולה, בעיר התחתית של ניו יורק, לשם ברח המשורר מפני המציק הנאצי. אחרי שהגרמנים נכנסו לפאריס, עקר ספיר לדרומה של צרפת, לשם הגיעה הזמנה מידידים בניו יורק, שהבטיחו לארחו ולקיימו בכבוד, עד יעבור זעם. אתו יחד ברחה מפאריס גם דודניתו שהיא עכשיו אשתו. היא שאלה מה יעלה בגורלה אם תישאר לבדה.

“הברירה היתה שנינשא ואז נוכל לנצל שנינו את האשרה האמריקנית שהועמדה לרשותי”.

הגב' ספיר יושבת מן הצד ומאזינה לשיחה. היא אשה תמירה כהת שיער, שממבט ראשון מתרשמים מדמותה האצילית. גם חייה היא עוברים בין ספרים, בין ספרים רבים מאד, כמניין הספרים הנמצאים בספריית אוניברסיטת פאריס, שם היא עובדת כספרנית.

מרימים עוד כוס “לחיים ארוכים”.

“לא טוב להיות כה זקן – הוא אומר – בגיל כזה כבר אי אפשר לעשות תכניות, אין מביטים לעולם קדימה, אלא רק אחורה וכל המחשבות והרהורי הלב נתונים רק לעבר. האם חיים הם אלה?..”

מהמטבח עולה ריח טוב של תבשיל. המשורר בורר לו מדי פעם סיגריה מהקופסה, מרכך אותה בין אצבעותיו ומקרבה אל אפו, כדי להריחה, טרם שהוא מדליק אותה. תוך כדי כך עושים “סיבוב” חדש של שתיה מיין הפורטו. הגיל המופלג אינו כנראה סיבה, להדיר הנאה מהתענוגות המקובלים.

“אם קראת זכרונותי, בוודאי נוכחת לדעת, כי הייתי איש הספורט כל ימי חיי. כל יום גמאתי קילומטרים רבים בהליכה וכל שנה השתתפתי בציד ביערות רמבואייה או פונטנבלו”.

אכן, קראנו וגם יותר מזה, על אנדרה ספיר המשורר, שהיה בימי נעוריו גם איש הסיף. שעה שהתחוללה פרשת דרייפוס, היה ספיר קצין תותחנים צעיר ונמנה עם אותם יהודים גאים, שידעו לתבוע עלבונם על חודה של חרב. ספיר יצא מדו קרב כזה עם קצין אנטישמי בפציעה קלה בלבד, אולם חברו הטוב, אותו הוא מזכיר עד היום הזה בנימה של כאב, נפל מכדור יריבו בדו קרב.

זה שנתיים קשתה עליו התנועה, אחרי שנדרס על ידי מכונית שעה שחצה את הרחוב סמוך לביתו.

“עד אז לא היה קשה לי שום מאמץ פיסי וסדרי חיי התנהלו כמו תמיד לפני כן. אך הדברים נשתנו בזמן האחרון.”

גאוותו היהודית טבועה בו עמוק והיא שמשכה אותו, את “הצרפתי ביותר” בקרב אנשי הספרות היהודים – כפי שהגדירוהו – לתנועה הציונית. אנדרה ספיר הוא צאצא לאחת המשפחות ה“צרפתיות” העתיקות ביותר של יהדות זו. הרדיו הצרפתי ערך אתו ראיון במסגרת של תכנית מוקדשת ל“סיפורים משפחתיים” של אנשי שם. ובראיון זה סיפר על קדמונו, הרב אברהם ספיר, שהיה רב בעיר מץ במאה השבע עשרה, בימי שלטונו של לואי ה־14.

קדמונו זה היה אחד מנאשמי עלילת הדם האחרונה בצרפת, כאשר יהודי העיר מץ נאשמו בשחיטת ילד נוצרי. אחד מיהודי העיר הועלה אז על מוקד ורק הודות להתערבותו התקיפה של לואי – ולא כל כך מאהבת מרדכי כמו משנאת המן: הוא רצה להכניע את הפרלמנט המקומי של מץ למשמעתו ושלטונו – ניצלו יתר יהודי העיר והרב אברהם ספיר בתוכם.

מאותה עלילת דם ועד ציונותו של אנדרה ספיר, נמשך קו ישר לתוך קו זה משתלבת שירתו, בה שזורות הסתערויותיו בעט סופרים חד כחרב על האנטישמים למיניהם ולריקמה זו שייכים גם תוכחתו ולעגו כלפי ה“יאהודים”, השוללים את הציונות בשם הפטריוטיות הצרפתית.

הישיש חוזר לדבר על בתו, המבקרת עתה בישראל זו הפעם השניה. בפעם הקודמת היא לא הספיקה לבקר בנגב ולכן היא תקדיש הפעם ביקורה לנגב בלבד. הזכרת ביקורה של הבת בישראל, נותנת הזדמנות לשאול, אם הוא עצמו יש בדעתו לבקר בארץ – שאלה של נימוס, לישיש בן 95.

“אולי בגלגול הבא… אבל כבר ביקרתי פעם בארץ, לפני ארבעים ושלוש שנים. זו היתה חוויה קשה מאד בשבילי, מבחינה אישית. בוודאי קראת גם על כך, אם קראת את זכרונותי. אם כי משם לא מתגלה, כי זו היתה חוויה קשה בשבילי ולמה. לא רציתי לפרסם על כך עד עכשיו ואני עודני מהסס”.

בזכרונותיו מספר ספיר, בין השאר, על ועידת השלום בפאריס אחרי מלחמת העולם הראשונה. המעצמות היו צריכות לאשר את הצהרת בלפור ולתת לה תוקף בינלאומי ובאותה ועידה “גבו עדויות” בעד ונגד אישור ההצהרה. אז עמדו גם לפסוק, בימי מי מהמעצמות להפקיד את המנדט על ארץ ישראל. בשם הציונים הצרפתיים הופיע אנדרה ספיר בוועידת השלום. ואחד הקטעים המלבבים בזכרונותיו הוא זה, המספר על “ההורה הסוערת” שבה השתתפו וייצמן, סוקולוב, אוסישקין, טשלנוב וכו', שיצאו במעגל ריקודים ספונטני ופראי בטרקלין על מלון “מריס”, כאשר ספיר הביא להם אל הבשורה, כי הממשלה הצרפתית החליטה להצביע בעד הקמת “בית לאומי יהודי בארץ ישראל”.

וייצמן חיבק אותו אז וסוקולוב היה לידידו לתמיד. וכעבור שנה ויותר הוזמן להצטרף להנהלה הציונית, שעמדה לבקר פעם ראשונה אחרי המלחמה ואחרי ועידת השלום, בארץ ישראל. וייצמן עצמו היה המזמין והיתה גם סיבה מעשית להזמנה, כי קיוו שספיר ימצא ביתר קלות שפה משותפת עם אנשי המיפקדה הצרפתית בסוריה מאשר אחרים.

חברי ההנהלה הציונית עמדו להתכנס בעיר טרוויס האיטלקית הקרובה לוונציה, משם עמדו להפליג באניה לארץ ישראל. גם לספיר הודיעו על מקום המיפגש, על מועד ההפלגה, על התא המחכה לו באניה וכו‘. והוא אמנם מצא את איש הקשר שהופקד על אירגון הנסיעה בטרוויס ובוונציה, אלא שבידיו של זה לא היו הוראות לשכור לו חדר במלון ולהעמיד לרשותו תא באניה. רק במחיר הפצרות ורוגז, עלה בידו לשכנע את איש הקשר שהוא אמנם חבר המשלחת, נציג של ציוני צרפת הנוסע לארץ ישראל למען מטרה נכבדה וכו’ ובסופם של עלבונות שספג, הוקצה לו תא באניה.

במשך כל ההפלגה לא זכה לראות את פני וייצמן. מלוד לירושלים עשה את הדרך על חשבונו ובעיר הקודש התהלך כאורח לא קרוא, שכל אלה שחיבקוהו ורקדו עמו במלון “מריס”, התעלמו ממנו. הוא ניגש לאחד מהם ביום בואו לירושלים ושאל על אכסניה וזה אמר לו, כי משפחה נכבדה פלונית הזמינה אותו להתארח בביתה.

אותה משפחה נהגה בי באדיבות רבה, סעדתי על שולחנם והיום עבר באווירה תרבותית, כשבין מנה למנה ובין כוס לכוסית מסבה השיחה על עולם ומלואו. השעה היתה כבר מאוחרת והייתי עייף ורצוץ מתלאות הדרך וגם מהרוגז שמילא את לבי. ניגשתי לכן לבעלת הבית ושאלתי לחדרי. היא עלי שתי עיניים תמוהות ויותר מגמגום לא יצא מפיה. הבינותי מיד כי נפלה אי הבנה ואולי גרוע מזה…"

באותה תקופה לא היו חדרים פנויים בבתי המלון המעטים בירושלים ואם לאורח מסוגו של ספיר, חבר של משלחת מכובדת, לא השיגו אכסניה בבית פרטי הוא הוא נשאר ברחוב.

"רוגזי עבר על גדותיו, כאשר באתי שוב אל אותו מנהיג ציוני חשוב מאד – שמפני כבודו, מנוחתו עדן, מעלים גם הפעם את שמו – והטחתי בפניו, כי יש גבול לכוח סבלנותי. ואמרתי, כי אם ההנהלה הציונית שהזמינה אותי, לא תדאג לאכסוני בכבוד, הרי המשלחת הצרפתית הנמצאת בירושלים תכניסני תחת קורת ביתה בחפץ לב.

כעבור חמש דקות הועמדה לרשותו האכסניה שביקש.

אפיזודה קשה זו איננה מוזכרת כלל בכתביו הרבים של ספיר. הוא מספר שם, שהתהלך כשיכור לאורכה ולרחבה של הארץ, ראה צופים יהודים שבאו להקביל את פני וייצמן בתחנת הרכבת של לוד, כשהם לובשים "מדים נקיים ופשוטים והם עצמם זקופים, ישרי מבט, שזופי שמש, בעלי מהלכים אציליים. ובין הממתינים בתחנת הרכבת היה צעיר מזכרון יעקב, שבא רכוב על סוסו האצילי, כדי לקחת עמו את ארוסתו שעמדה להגיע מירושלים. מה גדולה התפעלותו של המשורר למראה צעיר זה, בן הארץ, הרוכב על סוס כאחד הבדואים והוא כולו אומר בריאות ובטחון עצמי.

הוא מתאר את הגליל של אותם הימים, אותו עבר בכרכרה ערבית. הכרכרה מטפסת לעבר נצרת ולרגליו משתרע עמק יזרעאל, כשהעגלון מצביע מדי פעם לעבר הבתים עם רעפים אדומים הפזורים בעמק וחלקות האדמה המעובדות ואומר כל פעם “יאהוד, יאהוד”. על ספינה בכנרת הוא פוגש חלוצה, בלונדית ובנויה כצור, שהפליגה עמו מצמח לטבריה וממנה שמע פעם ראשונה על קבוצה ועל חיי קומונה. “דגניה וכנרת, שני ישובים קטנים, חדשים, אך כה עשירים באומץ רוח, במשמעת עצמית, ברצון חזק ובתקווה יהודית חזקה”.

הוא מלא התפעלות ומוצא בכל פינות הארץ תופעות של התנערות לאומית בהן הוא רואה הצדקה לעצמו, לדרך שהלך בה כאשר הצטרף לתנועה הציונית והפך לאחד מדובריה בצרפת.

האפיזודה המעליבה שהיתה נחלתו בירושלים, אמנם לא נשכחה מלב, אבל משוררים הם לא כבני אדם, שעלבון מסוג זה עלול לכלכל את כל ימי חייהם.

יש לאנדרה ספיר הערה של חכם עתיק: “לוייצמן כבר לא היה צורך בי, כי את המנדט על ארץ ישראל קיבלו הבריטים ולא הצרפתים. ואולי טוב היה כך”.

טוב היה שהבריטים קיבלו את המנדט ולא הצרפתים. אילו היה להיפך, הרי יתכן שכל אותן צרות שהיו לישוב עם הבריטים, היו אולי עם הצרפתים. שר ההיסטוריה דאג לנו – כך רואה הישיש את הדברים ממרחקי זמן.

הצרפתים כן רצו אז לקבל את המנדט, וספיר תולה את האשמה במידה רבה ביהודי צרפת, על שלא כך היה. את ההתכחשות לכבוד העצמי היהודי הם ראו רק כאות וכסימן לפטריוטיות צרפתית. מה ההוכחה לכך? ההוכחה היא התנהגותה של הנציגות הרשמית של יהודי צרפת בימי ועידת השלום בפאריס שעה שדנו על גורל ארץ ישראל.

הרב הראשי של אז, היה בדעה אחת עם הנציג שנשלח לייצג כביכול את יהדות צרפת בשעת הדיון על הנושא הנ"ל. ואותו נציג – פרופ' סילוון לוי – הרחיק לכת עד כדי כך בהתרפסותו, שאמר בעדותו ובחוות דעתו בפני ועידת השלום, כי על ארץ ישראל מאיימת סכנה קומוניסטית מהציונים, שיבואו ליישב את הארץ.

מספר על כך אנדרה ספיר, שכאשר סילוון לוי סיים את דבריו ועבר בפני שורת אנשי ההנהלה הציונית, קרא וייצמן לעברו, “בוגד” ולא רצה שוב לדבר אתו. התרפסות זו אינו מבין בשום אופן אנדרה ספיר והוא משמיע עד היום דברי גינוי על הרב ועל שליחו בוועידת השלום. יחד עם זאת, יש בדבריו נימה של רחמים כשהוא אומר, כי אותו סילוון לוי היה בעצם אדם כשרוני עד מאד וגם אדם ישר, אלא שחלש היה, חלש עד מאד…

אשר להופעתו שלו בפני ועידת השלום, מוכן אנדרה ספיר למעט בערכה עד למינימום.

“דיברתי בסך הכל שתי דקות ואולי גם פחות מזה”. ומה שהוא אמר, גם זה לא היה חשוב ביותר. הוא נזכר, כי אחרי שסיים את דבריו, חיבק אותו וייצמן – מכאן שהדברים היו בכל זאת חשובים.

“תראה – הוא אומר – המשפחה שלי היא משפחה מתבוללת. אינני יהודי מאמין וגם אבי לא היה כזה. אבל כל חיי ראיתי לעצמי לתפקיד, להחיות בכל אחד מאתנו את הכבוד העצמי היהודי. כל חיי לחמתי על כך שכאשר מבטאים את השם יהודי, יבטאוהו בכבוד ובדרך ארץ. זוהי הציונות שלי”.

לשם כך ניהל דו קרב בחרב עם קצין אנטישמי בימי משפט דרייפוס. בגלל כך ויתר על קאריירה גדולה, כאשר התפטר ממועצת המדינה, אף זה בימי משפט דרייפוס ולכן הוא משתמש בכל הסארקאזם שלו החד כחרב, כאשר הוא כותב נגד “יאהודים” מתרפסים, נגד “מה יפית”.

תוך כדי שיחה עם הישיש בן ה־95, אנו מדפדפים באלבום של תמונות, בו אנו מגלים את דרך חייו הארוכה בתצלומים. הנה אנדרה ספיר הצייד עם רובהו על כתפו וכלבו לידו. הנה הדייג על חוף הנהר לואר, שם נמצא ביתו הכפרי. הנה הוא בחברת ידידיו הסופרים. ואנו קוראים שיר בכתב ידו, אותיות כפנינים; שם השיר הוא “שמע ישראל” וסיומו הוא קריאה לישראל ליטול חרב ביד – כפי שאותה יד של המשורר שכתבה שיר זה, ידעה גם היא ליטול חרב נגד מחרפי מערכות ישראל.

“פירסמתי כרך שלם של שירי היהודיים ואולי פעם יתרגמו מהם לעברית…”

19.7.63

כבוד הרב – הצגנו שאלה לרבה הראשי של יהדות צרפת – מה עשיתם למען “קליטתם” של מאה אלף יהודי אלז’יריה, שנוספו לקיבוץ הזה שתחת הנהגתך הרוחנית?

הרב הראשי של יהודי צרפת, ר' יעקב קפלן, הצביע על המפה אשר על הקיר ממולו. זוהי מפתה החדשה של יהדות צרפת, שחוברה מאז באו יהודי אלז’יריה. היא צויירה ביד אמן, עם שמות של ערים שלא הופיעו בעבר במפה היהודית של ארץ זו. ליד שמה של כל עיר, סיכות צבעוניות.

הסיכה האדומה מעידה, כי זוהי קהילה חדשה – אומר הרב – הסיכה השחורה מסמנת, אם לקהילה נשלח רב או לפחות שו"ב; הסיכה הכחולה היא העדות שבקהילה יש גם מקווה טהרה. כמובן, למראה מפה זו נוצר המושג החיצוני בלבד של הבעיות.

אולם הקשיים לאמיתם הם פי כמה יותר חמורים ואין לשער את ממדיהם. במקומות שלא היו קהילות והן קמו עם בואם של יהודי אלז’יריה, היתה עובדה זו לגורם שהקל על עבודת הארגון. אנשי הקהילה האלז’ירים הם במקומות אלה כולם מעור אחד, הם מתפללים בנוסח שלהם, חיים במנהגים שלהם ואפשר היה לשלוח אליהם כלי קודש משלהם. שונה העניין בקהילות שהיו קיימות ואפילו אם רק בימי ראש השנה ויום כיפור. לרוב, אלו הן קהילות של אשכנזים שאם לא היו להן רבנים, הרי היו להן פרנסים. והנה נתווסף עליהן ציבור רב של אלז’יראים, ותיקי הקהילה הפכו למיעוט וממילא צריך היה לשגר רב שהרוב דורש ולא המיעוט.

אין הרב קפלן מגלה, אם אמנם היו סכסוכים בין ותיקים לחדשים על רקע זה. מדבריו מתברר, שבמשך השנה מאז בואם של יהודי אלז’יריה, נתמנו ארבעים רבנים מאלה שבאו יחד עם הציבור הגדול של פליטים. ומינויים אלה גרמו ל“בעיות אנושיות”, באשר כלי הקודש באלז’יריה הם מרמה שונה לגמרי מאלה שחונכו והכשרו לכהונה בצרפת.

יסורי קיבוץ גלויות כמו בישראל – אנו מעירים.

הרב מניד ראש, אבל אינו משיב לנו חיוך. תפילתו למצוא “חן וחסד בעיני אלהים ואדם”, נתקבלה והוא שובה את לבך. האיש הוא כיום בן 68 והעול הרובץ עליו הוא גדול משיוכל לתת פורקן לדאגתו בחיוכים.

כן, – הוא אומר – יסורי קיבוץ גלויות. אנו קהילה אורתודוכסית בעלת מגמה מודרנית. מציאותנו בצרפת דורשת, שנלך במובן מסויים עם רוח הזמן. במה אנו הולכים עם רוח הזמן? למשל, רב בצרפת אינו רשאי לשמש בכהונה אם אין לו לפחות תעודת בגרות של בית ספר תיכוני. ועל אחת כמה וכמה שהוא צריך להיות בוגר ובעל סמיכה של בית המדרש לרבנים. גם באלז’יריה חונכו רבנים לכהונה, אולם לא הציגו להם דרישות מסוג זה. ויש הבדלי רמה.

הרב בצרפת חייב להופיע יחד עם ראשי הכנסיות האחרות בעירו בכל מיני הזדמנויות, כמה פעמים בשנה. הוא נואם אתם על במה אחת והצרפתית שלו חייבת להיות שפה של בן תרבות. הרב הוא המייצג את הקהילה כלפי השלטונות, הוא מופיע בצדו של הפרפט בחגיגות לאומיות יחד עם נציגי שאר הדתות. ולכן הוא הנציג המובהק של האינטלקט היהודי, של הכבוד העצמי היהודי, של תרבות עמו העתיק. אסור שיהיה רבב בחיצוניותו וחוסר איזון בפנימיותו.

על הבדלי הרמה מנסים להתגבר רק עתה, אחרי שכבר נתמנו אותם ארבעים למשרותיהם. הוטל עליהם להשלים תוך תקופה מסויימת את ידיעותיהם ה“חיצוניות” וגם היהודיות, לשפר את סגנון דיבורם הצרפתי ולרכוש ידע רב יותר בדיני היתר ואיסור. בתום התקופה שהוקצתה, הם יעברו בחינות בבית המדרש לרבנים בפאריס, העומד תחת הנהלתו של תלמיד חכם מובהק, הרב שילי.

הרב הראשי ניגש למפה אשר על הקיר וכאשר הוא מצביע על כמה נקודות – כגון קרפנטרא או וולנס בדרום – הוא עושה זאת בהתרגשות מסויימת. בערים אלה שהיו בהן פעם קהילות היסטוריות, היו בתי הכנסת סגורים במשך דורות רבים. עתה הם נפתחו מחדש ונתמלאו קהל גדול של מתפללים. לפני שנים אחדות בלבד יכול היה הזר שנקלע למארסיי להשיג בקושי אוכל כשר, אם רצה בכך, והשו“ב הוחזק על חשבו חברת הספנות הישראלית צי”ם. כיום יש במארסיי למעלה משתי רבבות יהודים וכמה וכמה בתי כנסת עם המון מתפללים. “אמנם גם המריבות רבות במיוחד במארסיי ושם יש לנו בעיות יותר מאשר בכל מקום אחר”.

המפה אינה מושלמת – אומר הרב קפלן – על פיזור פליטי אלז’יריה והיהודים בתוכם בכל רחבי צרפת, לא היתה לנו שום שליטה והשפעה. אחינו בני ישראל נמצאים בכל מקום, לפעמים בקבוצות קטנות שמהן אי אפשר להרכיב קהילה. אולם אנו איננו פטורים מלדאוג להם, כי בהיותם פליטים שנתלשו ממקור חיותם ומהשלשלת הטבעית של מסורתם, סכנת הטמיעה המהירה הצפויה להם גדולה לאין שיעור. השאלה שהעסיקה אותנו קודם לכל, היתה, איך לקיים אתם מגע והשניה במעלה ואולי ראשונה בחשיבות, היא, איך לדאוג לחינוך היהודי של ילדיהם. מצאנו פתרונות זמניים בלבד והעתיד יאמר, מה יהיה הפתרון האמיתי, היסודי…

“אולי העליה לישראל” – אנחנו מעירים.

הרב אינו מגיב להערתנו. העב מכסה את פניו והוא אולי התשובה. כי הרי ציוני הוא האיש, הוא נמנה עם ההנהגה העולמית של “המזרחי”.

אותו פתרון זמני הוא, שרבנים נודדים פוקדים קבוצות מפוזרות אלה של פליטים מאלז’יריה, בשבת שירה במקום אחד, בפרשת יתרו במקום שני, ב“משפטים” במקום שלישי, ב“תרומה” במקום רביעי וב“תצוה” במקום חמישי וכן הלאה. ודורשים לפני הקהל ועורכים דיני תורה ומפשרים בין זוגות ניצים ועורכים חופות. מלבד זה הונהגו “לימודי יהדות על ידי קורספונדנציה”. כאשר הרבנות נעזרת בשיטה שהונהגה על ידי הקרן הקיימת לישראל ברחבי אירופה, כל מדינה ומדינה כלשונה.

אשר לפתרונות היותר יסודיים, תולה הרב קפלן תקוות בארגונו מחדש והרחבת יכולת קליטתו של בית המדרש לרבנים ושאר כלי קודש אשר בפאריס, שהיה בעבר הרחוק פאר מוסדותיה של יהדות צרפת. אמנם למוסד זה אין מה להתלונן גם כיום על תוצאות עבודתו והישגיה. במידה רבה, רק תודות למוסד זה התרעננו החיים הדתיים וניערו מעל עצמם את אבק השיגרה והאדישות.

על “תנועת התנערות” זו – המקבילה למעשה לתקופת כהונתו של הרב קפלן בתור רב כולל – יעיד מה שהרב מספר להלן:

“לפני כמה שנים לא העלינו על הדעת שיבוא זמן, כאשר בבתי הספר הגבוהים בפאריס יהיו סטודנטים יהודים שלא ירצו להופיע לבחינות בשבת וימי חג יהודיים. כיום יש הרבה סטודנטים כאלה שהיינו צריכים לעשות למענם סידורים עם זקני הפקולטות. למען למנוע מהם חילול שבת וחג (הרב קפלן עצמו משמש מרצה בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת פאריס – ד.ג.). הפרופסורים קיבלו את הדבר בהבנה ומצדם לא היו לנו שום קשיים. אולם בשעת הבחינות בגמר הסמסטרים, מתעוררים לפעמים קשיים מצד הסטודנטים הלא יהודים. היה למשל מקרה, כאשר הבחינות עמדו להתקיים ביום ו' בשבוע וביום השבת. הצעתי אז לזקני הפקולטות, שבמקום שבת ייערכו ביום ו' שתי בחינות, לפני ואחרי הצהרים. הסטודנטים הלא יהודים התמרדו ואמרו שלא יוכלו לעמוד במאמץ הכפול ביום אחד, אבל בסופו של דבר הכל עבר בשלום… הסטודנטים הלא יהודים אמרו אז, שהיהודים עוד מתפלאים, למה יש אנטישמיות. אך הכרתי העמוקה היא שלא בלבד שהדבר לא גרם לאנטישמיות, אלא להיפך, הוא עוד הגביר את יחס הכבוד כלפי הסטודנטים היהודים וכלפי היהדות”.

הזכרנו לרב, כי ישנן גם תופעות בכיוון הפוך, בכיוון של טמיעה ושל התרחקות מן היהדות. אבל לדעת הרב הראשי, הזרמים “הלגיטימיים” בכל ציבור וחברה וכך גם ביהדות, כוחם עדיף משל הזרמים “הבלתי לגיטימיים”. ואשר להתבוללות, הרי אין לדבר כלל על זרם, על תנועה, על תופעה קולקטיבית. אלה הם מקרים בודדים הנסתרים מעיני הציבור. ואילו ההתחדשות הגוברת והולכת בקרב היהדות הצרפתית, סופה שתתן את פריה לכלל הציבור היהודי.

סיפר הרב קפלן, כי לפני שנתיים הוא כינס את רבני המדינה, כדי להתיעץ על האמצעים שבהם אפשר יהיה להחיש את תהליך ההתחדשות. ואז הוחלט על כמה חידושים במהלך הטכסים בבתי הכנסת, כגון שיתוף יתר של קהל המתפללים על ידי שירה בציבור, הפשטת הניגונים תוך שיבה אל ה“נוסח” המסורתי, הקמת גרעיני “מקהלת מתנדבים” מקרב המתפללים עצמם, שתתפוס מקומה בטבורו של בית הכנסת, למען לעודד את יתר הקהל ולהדריכו. החידושים כוללים גם הפשטת הטקסטים בלשון הקודש ושיתוף יתר של הקהל בקריאת התורה ותנ"ך, מבלי לסטות יחד עם זה מן המורשה המקודשת. והמגמה היא גם להפוך את בית הכנסת למרכז קהילתי, לטבורם של חיי הציבור היהודי. ולכן הוחלט, בין השאר, לקיים מדי שבת אחרי התפילה “קידוש” לכל ציבור המתפללים, באולם סמוך לאולם התפילה. באופן זה נפרצת המסגרת הנוקשה והאיש היהודי חי גם בתוך עמו ולא רק בתוך דתו…

אותו כינוס של רבנים נתן דעתו גם על חינוך בני הדור הצעיר. הוא חייב, למשל, שנער המגיע למצוות לא יוכל להסתפק בהנחת תפילין “פעם אחת בחיים” ובקריאת פרשה אחת בתורה וה“מפטיר” של סידרה אחת. ייחדו לילדים “מניינים” משלהם, מספיגים אותם הניגונים המסורתיים של תפילה בשבת ובימי חול, ממלאים גם את הלב מטען יהודי גדול ולא רק את השכל.

לגבי הילדים והילדות עד גיל 12–13, הוחלט גם על דברים אחרים. ובין השאר מחייבים אותם שבחופשות הקיץ או החורף יבלו במחנות נופש יהודיים. זוהי חוויה המשאירה אחר כך רישומה לאורך ימים. ואפשר להטיל דבר כזה כחובה, כי גם אצל הנוצרים נהוג משהו הדומה לבר מצוה (או בת מצוה) וממש באותו גיל. הוא נקרא “קומוניון” ואז ניתן לנערים ולנערות לקרב אל מזבח הכנסיה, כשהם לובשים, לובן, עונדים צלב והופכים לבני עדת המבוגרים. והרי הפתגם העתיק אומר, שבארצות הגולה אין אצל היהודים אלא מה שיש אצל הגויים. גם ילדי היהודים רוצים לעבור טכס ה“קומוניון”, להבדיל, ויש בידי הקהילה ורבניה להטיל עליהם חובות ולהציג להם תביעות, שרק עם קיומן ישתפום בטכס.

הרב קפלן מכהן כרבה הכולל של יהדות צרפת מזה שמונה שנים בלבד. ותנועת התחדשות זו מקבילה ממש לתקופה זו ובלי ספק קשורה במידה מסויימת בהשפעה שהוא משפיע על סביבתו, בהנהגה שהוא נותן לחיים הדתיים בארצו. אם כי אין הוא מופיע לעתים קרובות בפני הציבור ואין הוא דורש בפניו כל שני וחמישי. כל פעם ששמענוהו ליד תיבתו בבית הכנסת, או על במה באולם ציבורי, קיבלנו תמד הוכחה לכוחה של המימרה “דברי חכמים בנחת נשמעים”. אין הוא “חוצב להבות אש”, אין עליות וירידות קיצוניות ופאתוס מלאכותי בקולו; כאשר אתה שומע צלילות וגם אם הקול צרוד במקצת, הרי אתה שומע זרימתם של מים זכים.

כאשר חיכינו להיכנס ללשכתו, נטלנו ספר בכריכה ישנה מאיצטבה שעמדה שם. היו אלה גליונות מכורכים של שבועון יהודי בשם “אוניברס איזראליט” מ־1903, שבועון של קהילת פאריס באותה תקופה.

זימן לנו המקרה להציץ דוקא באותו דף בו נמסר דו"ח על הרצאתו של מאכס נורדאו, בה הוכיח בכוח השיכנוע המפליא שלו, כי כמו ליהודי רוסיה ורומניה הסובלים מפוגרומים, כן ליהדות צרפת החיה בתוך חרות מסויימת, אין דרך אחרת לישועה מאשר דרך הציונות והקמת מדינה יהודית. האיש שכתב על הרצאתו של נורדאו, ניסה להתווכח אתו ולומר, כי יהודי צרפת אינם זקוקים לפתרון הציוני, אין להם צורך במדינה יהודית וטוב להם איפה שהם נמצאים.

במשך ששים שנה מאז זרמו מים רבים בנהר הסיין, וגם דם יהודי רב נשפך. ואנו בפתח לשכתו של רב ראשי ליהודי צרפת, שהציונות היא חלק מאמונתו הדתית ואינו מחמיץ הזדמנות לתת עדותו על כך בגלוי ובסתר.

פעם שלטו ביהדות צרפת הויילים, הנטרים, הבלוכים, הדרייפוסים, הלויים וכו', אותה אריסטוקרטיה יהודית שגאוותה היתה על הדורות הרבים של צרפתיותה. משפחות אלזסיות ותיקות אלה מוציאות מתוכן עד היום הזה פרנסים וראשי קהילות, אולם לא רבנים. לכהונה של רב דרושות כיום בצרפת סגולות אחרות מאשר נוקשות דתית שיהודי אלזס נוהגים לרוב לפיה וגאווה אריסטוקרטית שהיא נחלתם. ונראה שהרב קפלן הוא בעל אותה מזיגה של סגולות, המכשירה אותו להיות מנהיגה הרוחני של יהדות זו כיום.

אמנם כאשר באנו אליו, חיינו בטעות, כי גם הוא יהודי אלזסי הוא.

“גם אחרים חושבים עלי שאני מאלזס – אומר הרב אחרי ששאלנוהו על כך – אבל לא כן הדבר. הסבא שלי היה רב במינסק. בין יהודי אלזס לא היו שמות כמו קפלן”.

נולד בפאריס, גמר בה את חוק לימודיו, היה חייל בדרגת סמל במלחמת העולם הראשונה ולבש מדים גם במלחמת העולם השניה – פעמיים הוענק לו צלב המלחמה" והוא מפקד בלגיון הכבוד בדרגה צבאית – וכמי שנלחם ונפצע בקרב המפורסם של ורדן, הוא נבחר כיו"ר ותיקי גדוד הרגלים ה־411, שבו שירת באותו קרב.

כמובן לא אלה הן הסגולות המכשירות את האיש להיות הרועה הרוחני של קיבוץ יהודי בן חצי מיליון נפש. הכשיר אותו לכך, כי הוא למד וקרא ושנה ובהיותו בן 25, הוא סיים חוק לימודיו בבית המדרש לרבנים בפאריס, עם “סמיכה” הניתנת רק למצטיינים, לאותם תלמידי חכמים מובהקים הזכאים להיקרא מיד לכהונה גבוהה.

הרב קפלן מזכיר לעתים לשומעי לקחו, כי יש ליהדות צרפת ירושה רוחנית גדולה, מימי רש"י ובעלי התוספות, מימי “יהודי האפיפיור” אשר באביניון. ואין זה אלא שירושה זו היא הממריצה גם אותו במאמציו, להחזיר עטרה ליושנה.

3.5.63

עו"ד אנדרה בלימל, מי שהיה נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, כותב עתה “את הסיפור האמיתי של אכסודוס” בספר, שיופיע עוד השנה. כאשר באנו אליו, לביתו אשר ברחוב ליבק בפאריס, הוא הוליכנו להראות לנו בראש וראשונה את הצילום, כשהוא יושב יחד עם הנשיא בן־צבי המנוח, בביתו בירושלים. ביקרנו אצלו ביום בו ליווה בית ישראל את הנשיא למנוחת עולמים ומר בלימל ניצב רגע דומם ליד הצילום.

על הקירות מסביב “תצוגה” של עשרות תמונות אמנותיות, שבהן מיוצג יפה גם שאגאל, אך גם אמנים ישראלים אינם נעדרים. אבל עיקר גאוותו של בעל הבית הוא על “תעודות הכבוד” התלויות על הקיר במסגרות: האחת היא, פקודת הגיסטאפו לעצור את היהודי בלימל, מי שהיה מזכירו של ליאון בלום, בכל האמצעים שבידי השלטונות. והשניה היא, צו להעביר את בלימל ממחנה ריכוז, בו הוא צריך להימצא, למרכז הגיסטאפו בפאריס, ולמנוע בכל מחיר בריחתו לשטח הצרפתי הבלתי כבוש.

“הצלחתי בכל זאת להתחמק מידיהם. והאיש שחתם על פקודות אלה צרפתי מאנשי וישי, הוצא להורג אחרי השחרור”.

אלא הן “תעודות הכבוד” היקרות בעיני מר בלימל. אנו באנו לדבר אתו על תעודות כבוד מסוג אחר: על התפקיד המרכזי שמילא, בהשתדלותו הרבה אצל ממשלות צרפת, למען עמדה חיובית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא היה האיש שפעל מאחורי הקלעים למען שתינתן ההוראה לנציג צרפת באו"ם באותה תקופה, השגריר אלכסנדר פרודי, שיצביע בעד החלוקה ובעד מדינה יהודית. למר בלימל היו באותה תקופה מהלכים רבים בקרב רבי השלטון, כי הסוציאליסטים עליהם הוא נמנה עוד מימי ליאון בלום, השתתפו כמעט בכל הקואליציות הממשלתיות בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה.

“ערב ההצבעה על החלוקה, עמד פול רמדיה בראשות הממשלה – מספר בלימל – ועמו היו לי קשרי ידידות עמוקים עוד משנת 1915, כאשר ערכנו יחד את ‘הומניטה’ בגלגולו הראשון, הסוציאליסטי”.

אצל רמדיה לא נתקל בשום קשיים, אבל ראש הממשלה מצא לנכון, שידברו גם עם שר החוץ שלו, האיש שהוא כיום הגולה הצרפתי המפורסם ביותר, ג’ורג' בידו. כאשר צילצל לבידו, אמר הלה, כי הוא מחשיב את הדבר מאד וכי רצוי היה לכן, שבלימל יבוא אליו עם משלחת. המשלחת היתה מורכבת משניים – בלימל ומוריס פישר – שגרירנו כיום ברומא, שהיה אז נציג הסוכנות היהודית בצרפת.

“נפגשתי זו הפעם הראשונה עם בידו והנה הוא מקבל אותנו, כשהוא מדבר בסגנון של פסוקים לקוחים מן התנ”ך. הוא דיבר על גאולתו של עם ישראל וציטט מימרה לטינית האומרת, כי הדרך הקשה היא־היא המוליכה אל הנצחון. בידו אמר לנו, כי אם נשתף אתו פעולה, נוכל לעשות עבודה טובה ונגיע אל התוצאות הרצויות".

אחרי הפגישה עם בידו, היה צריך בלימל לחזור ולהיפגש עם רמדיה, כדי לספר לו על התוצאות, והנה, כשהוא בא בפעם השניה אל רמדיה, שאלהו הלה, למה בעצם לא יבואו היהודים, שרידי השואה, לצרפת, להתיישב בה. שערי הארץ פתוחים לפניהם…

“והייתי נאלץ לדבר אתו בלשון שאינה מקובלת בין יהודים ולא יהודים. אמרתי לו, כי הנה, עומדת בפנינו הדוגמה של ההתישבות בארץ ישראל, שם קמה חקלאות, שם בונים היהודים בעצמם את בתיהם, הם התעשיינים וגם פועלי החרושת, הם העושים כל מלאכה. אבל רק שם, בארצם הם, מסוגלים יהודים לעסוק בכל העבודות האלה. ואילו כאשר ואם יבואו לצרפת, הם יעסקו בעיקר במסחר, ברוכלות ויהיו רק נותני עבודה ולא מקבליה. וירבו אנטישמיות ויערור שנאה נגדם”.

רמדיה “תפס את העניין” והפטיר מהר, כי “פרודי יצביע בעד החלוקה”.

וזו נשארה ההוראה, למרות שב־22 בנובמבר, שבוע לפני ההצבעה באו"ם, קמה ממשלה חדשה בצרפת, בראשותו של רובר שומן, כי בידו המשיך להחזיק בתיק החוץ גם בממשלה החדשה, שגם בה הוסיפו הסוציאליסטים להשתתף ולמר בלימל היו ידידים גם בה.

עברו כמה חדשים והנה, נתעוררה שאלת ההכרה בממשלת ישראל, במדינה העצמאית שהוכרזה בה' באייר. כזכור, ממשלת צרפת לא היתה בין הראשונות להכרה במדינה החדשה ובממשלתה. לצרפת היה אז נשיא מחסידי אומות העולם, וונסן אוריול. והדרך הראשונה של שתדלנות הוליכה אליו. שוב היו שניים במשלחת – בלימל והברון גי דה רוטשילד.

אולם הפעם היו קשיים גדולים. קמה חזית נרחבת ביותר של מתנגדי ההכרה במדינה היהודית, מפוליטיקאים ועד “האסכולה הערביסטית” שבמשרד החוץ “וביניהם כאלה שהם כיום אורחים רצויים ביותר בישראל” (ושבלימל מסרב לגלות את זהותם). אלה טענו כי צרפת היא קיסרות מוסלמית גדולה, שעליה להתחשב בראש וראשונה בסנטימנטים של אזרחיה המוסלמיים וב… אינטרסים שלה.

בלימל משבח במיוחד את ידידו משכבר הימים – שהוא כיום שותף לו בהשקפותיו הפוליטיות – דפרה, חבר בכמה ממשלות (ומי שהיה שר הפנים בתקופה הסוערת של 'אכסודוס", שעמד מנגד ללחצו של בווין שרצה, כי יורידו את מעפילי האניה המפורסמת בכוח הזרוע על אדמת צרפת). השפעתו של אוריול מצד אחד ולחצו של דפרה מצד שני, הביאו את התוצאה המקווה – והכרת צרפת במדינה היהודית לא איחרה לבוא.

“ומוריס פישר, שנתמנה מיד כנציג ישראל בצרפת, יכול היה להניף את דגל המדינה החדשה שרק זה עתה נולדה, על בניין משרדו”.

ובזה גמרת את תפקידך כאחד מאלה שפעלו ואם גם מרחוק, למען הקמת ישראל – העירונו.

“לא לגמרי. כעבור כמה שבועות היה לי חלק באפיזודה, שהיתה כרוכה באחת ההרפתקאות המסוכנות של חיי”.

מפרטי אפיזודה זו מתברר, כי בלימל השתתף גם במלחמת השחרור של ישראל… לרבים עוד זכור בוודאי הקונסול הכללי של צרפת באותה תקופה בירושלים, נוויל, שסימן ההיכר המיוחד שלו היה: גובה שני מטרים. מפקד העיר דאז, אלוף שאלתיאל וכן מושלה, ד"ר דב יוסף, הם עצמם אינם ידועים כאנשים בעלי הליכות גמישות ונוחים להתידד. גם נוויל לא היה ידוע בתור שכזה. והשלטונות הישראליים של ראשית המדינה לא יכלו בשום אופן להסתדר עם הקונסול הצרפתי. הבהילו לכן את בלימל מפאריס, לנסות את מזלו עם נוויל, כדי להסביר לו את ההשקפות הישראליות בשאלת ירושלים.

בלימל היה הנוסע היחידי ב“מבצר המעופף”, אחד מאלה שעשו את דרכם מ“מחסני הגרוטאות” של הצבא האמריקני, דרך כמה חניות ביניים ובפרט דרך צ’כיה, לישראל. שאל בלימל את אנשי הצוות, למה טסים דרך פראג, הסבירו לו, כי בארץ קיים מחסור בצרכי אוכל וביחוד בפירות וירקות ועושים לכן סטיה קלה לצ’כיה, כדי לקחת משם מטען למען שלא תצא הטיסה לריק.

“ואמנם ראיתי את הפירות והירקות שהטעינו במטוס בצ’כיה – הם היו עשויים מתכת והיו בלי ספק קשים לנגיסה”.

“המבצר המעופף” הגיע בשלום לשדה התעופה שליד תל אביב משם נלקח בלימל למחרת היום לירושלים ב“פרימוס”.

“טשרנוביץ ששמו כיום צור – יעקב צור, מי שהיה שגריר ישראל בצרפת – לקח אותי לפגישה עם נוויל. במשך שעתיים האזנתי, חסר אונים, לתשפוכת של רוגז וביקורת על מה שנעשה מצד השלטונות היהודיים. אך כשהגענו אחר כך לכלל שיחה, הוברר לי שהאיש הזה, שהביטו עליו בירושלים כעל תמהוני, היה ביסודו אדם טוב והשקפותיו ‘הציוניות’ היו קיצוניות יותר מאשר של אלה שהתאוננו על יחסו העויין”.

נוויל אמר אז, כי יהודי ירושלים הם אנגלו־פילים, למרות שהאנגלים “מסדרים” אותם על כל צעד ושעל. הוא ניסה להוכיח לבלימל, כי לא הערבים, אלא האנגלים הם היורים מן העיר העתיקה על ירושלים העברית – הקונסול אסף שישה עשר קליעים שנורו על בניין הקונסוליה הצרפתית מכיוון העיר העתיקה והציגם בפני אורחו מפאריס: על כולם היה חרוט – “מייד אין אינגלנד” ועיקר כעסו היה על כך, למה לא מנסים היהודים לכבוש את העיר העתיקה, מה ומי מונע מהם לעשות זאת?..

מכל הדברים האלה אפשר להסיק, כי שליחותו של בלימל אל נוויל – בתור נוסע יחידי בתוך מטוס מלא רימונים, פגזים ותחמושת, “שאילו התפוצצו, לא היה נשאר מבלימל זכר” – עלה יפה.

הידידות היתה כה רבה לאחר מכן, שכאשר פתחו את צוואתו של נוויל אחר מותו, הוברר, כי הוא מינה את עו"ד בלימל כמוציא לפועל של צוואה זו וכאפוטרופוס על ילדיו. ואמנם, בלימל החזיר טובה תחת טובה והצליח לשדל את משרד החוץ הצרפתי, להעלות את נוויל אחר מותו לדרגת מיופה כוח. ולא רק למען כבודו של המנוח, אלא גם למען להגדיל את הפנסיה למשפחתו המיותמת.

ז’אן באטיסט ביאג’י הוא אדם מורכב במקצת. נולד בארה"ב. נעוריו עברו עליו בקורסיקה. גמר חוק לימודיו בפאריס. לפי מקצועו – משפטן. לפי שאיפותיו – מדינאי. לפי יחוסו המשפחתי – ליברל. סבו היה רפובליקני, אביו – ראש עיר רדיקלי. והוא, לפי השקפתו הפוליטית – לאומני.

במלחמה נגד היטלר נפצע פעמיים, נשבה, ברח מן השבי והצטרף לתנועת ההתנגדות. מתנועה זו יצא כחסידו ה“שרוף” של הגנראל דה־גול.

הוא סך הכל בן 38, רווק. האוניברסיטה של פאריס העניקה לו דיפלומה בהיותו בן עשרים. עבד כמתמחה תחת ידו של מוריס טורז (משפטן ומנהיג קומוניסטי) ונהפך לאחר מעוזריו החשובים. ואם כי השקפותיהם הפוליטיות מנוגדות – הרי ידידותם לא נצטננה.

ביאג’י הוא בלי ספק אישיות חזקה – ומעריץ אישים חזקים. הוא סבור, כי בלי תוקף אישיותו של טורז – וכמובן, גם כשרונו היו בתי משפט חוטאים בעיוות הדין. ואלמלא אירע לה לצרפת נס בהימצא לה בעת צרה ומצוקה קולונל אחד ושמו שארל דה־גול, היה כבודה של “האומה הגדולה” נפגם לעולמים.

את כבודה של צרפת וגדולתה כואב מר ביאג’י. כאשר נפגשנו ב“ביסטרו” פאריסאי לעת לילה, נתגלה לי במלוא מזגו הקורסיקאי, אותו מזג שכבר ניתן לעולם לטעום ממנו לפני 150 שנה. גם במיבנהו הוא דומה ל“קורסיקאי הקטן”, אף כי הוא רחב גרם יותר. וכאשר אגרופו יורד על השולחן, הוא מרקיד את הכוסות.

הזמינני, כדי לשמוע מפי על ישראל. ושמעתי מפיו על צרפת. בבחירות האחרונות לאסיפה הלאומית היה מועמד מטעם הרפובליקנים־הסוציאליסטים. והפסיד את המערכה.

בנאומיו לבוחרים אמר, כי את בעיית אלז’יריה אפשר לפתור בקלות. צריך לשלוח שלש סירות תותחים לנמל אלכסנדריה של מצרים וזה הכל… יריבו הרדיקלי לעג לו ואמר, כי את ביאג’י צריך לשלוח למוסד לחולי נפש.

מה קרה? אותו רדיקלי שנבחר, נתמנה תת־שר ההגנה לעניני ימיה. והוא היה זה שחתם על הפקודה (ב־1956) לצי הצרפתי לעלות על נמלי תעלת סואץ. צוחק מר ביאג’י מלוא הפה. לעג כזה לעגה ההיסטוריה ליריבו, והצדקה חותכת כזו היא נתנה לעמדתו. והוא בטוח שההיסטוריה תוסיף לאמת את השקפותיו ולטובה ולא לרעה.

הוא אינו רוצה להחזיר “עטרת תפארתה” של צרפת ליושנה. אינו תמים וגם לא שמרני עד כדי כך. אדרבה, חושב הוא, שצרפת מפגרת אחרי התקופה והיא זקוקה למהפכה. למהפכת הרוח, למהפכת המיבנה הכלכלי שלה, למהפכה חברתית. כל מה שנותר מן העבר הגדול, הוא – היכולת המילולית הגדולה… והעדר משווע של יכולת המעשה. צרפת היא כיום בעיניו המולדת הגדולה לאנרכיה של רוח האדם, בלי רעיון לאומי מרכזי שיעבור לפני העם כעמוד אש ועשן ויורה לו דרך.

מהפכה צריך לחולל, ומר ביאג’י רוצה לחולל מהפכה זו. הוא רוצה להחזיר את שארל דה־גול מהגלות הפוליטית לשלטון.

ביאג’י, מערכה א'.

*

הארוחה היתה נפלאה. הדג הצלוי, מטוגן בחמאה, היה מתובל במיטב התבלינים של המטבח הצרפתי. השתיה היתה כדת. ולעת בוא הפרידה נתאוששה במקצת רוחו של מר ביאג’י. על פאריס הלילית ירד סגריר. אך האורות הרהיבו עין ולב.

כעבור שנים.

באותו ביסטרו עצמו ושוב לעת לילה, מ־9 בערב עד 4 בבוקר. אך הפעם: מר ביאג’י רוצה לגרש את דה־גול מהשלטון. הגנרל גרם לו אכזבה מרה במסרו את אלז’יריה האהובה, הצרפתית, לידי בן בלה ושותפיו הנוכלים. אגרופו של מר ביאג’י יורד על השולחן במהלומות כבדות, מהדהדות. ואי אפשר לעצור את שטף דיבורו, את רצף תוארי הגנאי שהוא מוריד על ראשו של הגנרל.

ביאג’י, מערכה ב'.

הארוחה היתה נפלאה, מעל פאריס הלילית זהרו אורות הזהב.

9.10.63

ערב אחד היינו מוזמנים בפאריס לסעודה אצל סופר יהודי, הכותב סיפוריו ומסותיו ומאמריו בשביל מו“לים וכתבי־עת צרפתיים. מצאנו שם אורח נוסף, גבר נאה כבן ארבעים ומשהו. הוא היה לבוש חליפה שחורה ומתחת למקטורן, האפודה המכופתרת עד צוואר של אנשי הכמורה. האיש הוצג לנו כ”אב ד." ולא היינו מופתעים שמצאנוהו שם, כי גם מארחנו היה ידוע כמתבולל החי זו הפעם השניה עם אשה נוצריה בנישואין אזרחיים ויוצאי חלציו, הן מאשתו הראשונה והן מהשניה, הוטבלו לקאתוליות. ואין הדבר איכפת לו הרבה.

על שולחן זה נמנתה כמובן אשתו של המארח בשלנית מובהקת, גויה אלזסית ממוצא גרמני, בלשנית בסורבון גם של לשון יידיש ומועסקת גם על־ידי אונסק"ו במקצועות שפות ולשונות. היא היתה ידידה טובה של קרובי מנדל הורוביץ, גם הוא בלשן ובפרט של יידיש באוניברסיטת סורבן. לשולחן זה המפוקפק בכשרותו מנדל לא היה מתאים להסב.

האב ד. שאלנו אם אנו מכירים בירושלים פלוני שהוא ראש מיסדר קאתולי. לא הכרנוהו אישית, אבל ידענו עליו, כי הוא משומד שהגיע למעמד נכבד בהירארכית הכנסיה.

“אנו מתכתבים הרבה, כי שנינו דוגלים באותם רעיונות של התקרבות בין נוצרים ויהודים וטורחים על הדבר הזה הרבה מאוד”.

כשסיפר על עצמו את הדבר הזה, נזכרנו, כי מארחנו כבר הזכיר לנו שמו של שותפנו לסעודה ואף שלח לנו חוברת שד. פירסם באותו נושא ושיצאה בחסותו של חוג ששם לו למטרה לקרב יהודים ונוצרים אלה לאלה. למרות שהערב עבר באווירה נעימה ולא הגענו לעסוק כלל בעסקי דשמיא ונושאי השיחה היו לגמרי חילוניים, חשנו זרות רבה בשבתנו ליד שולחן אחד עם משומד שהוא גם כומר.

כי האב ד. הוא משומד ונשאר משומד גם אחרי שחדל להיות “אב”. כמוהו כאב דניאל ועוד אחדים מסוגם, הוכיחו רגשי תודתם לכנסיה על שהצילה את חייהם בימי המלחמה.

ימי המלחמה עברו עליו במינזר בבלגיה, שבו קיבל על עצמו גם את הקתוליות. אולם נראה שהיסס הרבה טרם שהחליט להיות תיאולוג לובש גלמה, כי תחילה למד אדריכלות וגם עבד שנים במקצוע זה.

מארחנו סיפר אחר כך, כי רק נמשח האיש לכהונה, הוא בא לפאריס בה קיווה למצוא כר נרחב בשטח בו רצה להתגדר: ההתקרבות הנוצרית־יהודית. גם אותו ערב כשנפגשנו לראשונה, עשה רמיזות פה ושם על נושא זה, אבל לשיחה של ממש לא נכנסנו וביחוד שתגובתנו – גם זו בדרך של רמז – היתה, כי כמרים בכל הדורות כאשר דיברו על “התקרבות” כזו, כוונתם היתה, שיהודים יתקרבו וייכנסו לחיק הכנסיה.

בסיומו של הערב לקחנו את האב ד. במכוניתנו למינזר אשר ברחוב נוטרדאם־דה־שאם ובדרך הביע חפצו להוסיף ולהיפגש, בתקווה שנוכל לסייע לו במטרה לה הוא מקדיש את חייו. מארחנו הסופר עוד חזר כמה פעמים על משאלתו של האב ד. להיפגש אתנו, אולם פגישות נוספות לא יצאו לפועל לעולם. כעבור שניים־שלושה חודשים סיפר ידידנו הסופר, כי בחיי האב ד. התחוללה פתאום תמורה בלתי־צפויה. הממונים עליו ציווהו לא בלבד לעזוב את המינזר, אלא גם לפשוט את איצטלת הכהונה.

"האיש נתון בצרה גדולה " – אמר הסופר. הצרה באה עליו בגלל היותו יותר מדי קנאי להתקרבות הנוצרית־יהודית, בייחוד בקרב נשים צעירות. אבל החוג שבמסגרתו פעל, מוסיף להתקיים גם אחרי שד. הסיר גלימתו ואין זה אלא שהגירסה האחרת שסיפרו עליו, היא הנכונה. – כי הוא מאס בכמורה ובחיי מינזר והמשטר החמור אשר בו ובחר בחופש…

וכפי שהופיעה דמות זו על במת הגאלריה הפאריסאית שלנו, כך גם ירדה מעליה ונעלמה בלי עקבות.

*

על מצוקותיו הנפשיות של האב ד. לא הספקנו לעמוד, אבל במשך שנות שבתנו בפאריס נתקלנו ברבים כמוהו, משפחות, גברים ונשים, שקשריהם עם כור מחצבתם היהודי נתרופפו מאד והתרופפות זו הפכה להשקפת־עולמם. הם לרוב יהודים מהגרים שבאו מארצות מזרח־אירופה לצרפת לפני שלושים־ארבעים שנה ושהלקח של ימי ההיטלריזם הקשים הוא בשבילם, כי הם חייבים להיות דור אחרון של נושאי הירושה היהודית הכבדה במשפחתם. בניהם ובנותיהם אחריהם לא יהיו עוד יהודים.

ד"ר ק. הוא רופא יהודי הנשוי עם צרפתיה נוצריה. קשרי משפחה וידידות קשורים בינינו עוד מימי הילדות וכאשר נפגשנו עתה שוב, אחרי עשרות שנים של ניתוק, הוא גילה כלפינו אותות של שמחה וחיבה כנים. בילינו יחד שעות רבות בהעלאת זכרונות משכבר הימים גם על חברי ילדותנו שהיו ואינם עוד.

סיפרתי לו, כי יצא ספר על קהילת עיירת מולדתנו המשותפת. וכאשר עמדנו להיפגש שנית, הפעם בביתו, הוא ביקשנו להביא לו את הספר. מועד הפגישה נקבע לשעת ערב ובאנו אליו כשהספר בידנו. המשרתת הכניסה אותנו לטרקלין אלגנטי, הרבה שטיחים כבדים, רהיטי סגנון מימי הקיסרות, תמונות אמנותיות ונברשת בדולח נוצצת.

רק התמקמנו בכורסאות, נכנסו בעל הבית ואשתו, צרפתיה בעלת חן פאריסאי, שלפי בקיאותה ורגילותה בנושאים מ“ימים עברו” שעליהם סובבה השיחה מן הרגע הראשון, אפשר היה לחשוב, כי גם היא היתה “שם”. ונראה שהוא היה רגיל לספר לה על ימי ילדותו ועל חבריו ועל חצר בית־הכנסת ששימשה לנו מגרש משחקים.

כאשר בעל הבית ראה בידנו את הספר שהבטחנו להביא לו, הוא נטלו ועלעל בו רגע. ומהדברים התמוהים שעשה בספר לאחר מכן, הבינונו, כי אין הוא רגיל להכניס לביתו ספרים באותיות עבריות. כאשר אך שמע קולם של שני ילדיו, בני 14–15, הוא קם ומיהר לחדר עבודתו וחזר משם בלי הספר. אחר כך קרא לילדיו להיכנס לטרקלין־האורחים והציגם לנו – הבן הוא ז’אן־פייר והבת היא מארי־מאדלין, שמות שלא מתחברים כלל עם שם־המשפחה בעל הצלצול הסלאבי.

משחזרו הילדים לחדרם, מיהר אביהם שוב לחדר־עבודתו והביא את הספר שמסרנו לו, התבונן בצילומים ובמעט הטקסט הלועזי שמצא בו ושאל וביקש לדעת עד כמה שאפשר יותר על תוכן הספר. ולבסוף אף ביקש שנרשום לו כמה מלי זכרון על גבי הספר – עכשיו, משלא היתה עוד “סכנה” שהספר בעל האותיות העבריות יבלבל עולמם של ילדיו שהוא מגדלם כנוצרים, נתן אביהם, האנוס־מרצון, פורקן לסוד שהסתיר מהם.

והערב עבר עלינו שוב בהעלאת זכרונות “מימים עברו”, עת מארחנו היה ילד בביתו של אביו, יהודי מדקדק בקלה כבחמורה, צאצא של רבנים מפורסמים.

*

רצון הורים מתבוללים לגבי עתיד השתייכותם הלאומית־הדלית של ילדיהם אינו משיג בכל מקרה את מטרתו. ועל כך יתנו עדות קורותיהן של שתי משפחות, איתן היינו מיודדים במיוחד.

שתי משפחות אלה, למרות שהן נמצאות בפאריס זה כארבעים שנה, הן חיות חיי מהגרים, עם היות אחד מאבות המשפחה רופא מצליח והשני הוא סוחר לחלקי חילוף למכוניות בסיטונות – ולשתי המשפחות גם יחד אינו חסר דבר מבחינה חמרית. מה פירוש, חיי מהגרים? אולי רק משום שיהודים הם, אין להם כמעט כל קשר עם סביבתם הצרפתית־הנוצרית – אנו מתכוונים, כמובן לקשרי חברה.

ואולי הסיבה לכך היא גם “קשיי מיבטא”; הנשים והגברים כאחד הם בני תרבות, קוראים עתונים ומעודכנים בהוויות עולם, קוראים ספרים ואינם מפגרים מבחינת “עדכון תרבותי” אחרי המעודנים באינטלקטואלי פאריס. אבל היותם מהגרים לא מבני הארץ, היותם יהודים שגם מיבטא דיבורם הצרפתי אינו מדוקדק ביותר – גורמים להסתגרותם בתוך חוג של אנשים דומיהם.

לא ישוער כי יסופר, כי בפאריס זו, בירת העולם, חי חוג כזה, כתריסר משפחות, חיי ניתוק מן “העולם החיצון” הסובב אותו. ובוודאי יש עשרות חוגים כאלה של “מהגרים יהודים” בעיר הגדולה, החיים חיי ניתוק כמוהו, בגלל היותם מהגרים, בגלל היותם יהודים, בגלל קשיי מיבטא. במוצאי שבתות הם מתכנסים אצל זה או אצל זה, אוכלים ושותים ואחר־כך עוסקים בענין של “שאר רוח”: ברידג', רמי. ממעטים ללכת לתיאטרון, ואינם יודעים, איזה “מטרו” נוסע לפיגאל.

אמרה פעם הגב' כ. אשת הרופא:

“קניות צרכי הבית עורכת המשרתת, כי היא יכולה לריב עם הרוכלים כמה שרוצה – לה לא יטיחו ‘אטרנג’ר’ כאשר ישמעו מבטאה האיטלקי. היא לא נותנת שירמו אותה, כי את ההפרש היא משתדלת לחסוך לעצמה…”

לב. הרופא יש בן יחיד שנולד בימי המלחמה ואילו לסוחר יש בן ובת. על שני הזוגות עברו תלאות רבות, אך הצליחו להינצל מכף הנאצים וחזרו בשלום לדירותיהם ולהתעסקויותיהם אחרי המלחמה. במרוצת היותנו בפאריס היינו נפגשים אתם כמעט כל שבוע, פעם אצל זה ופעם אצל זה. ולא היו נושאים אחרים לשיחותינו מאשר – יהודים, ישראל, ישראל, יהודים, עמך ישראל, מה יהיה עליו? – זו השאלה המציקה להם תמיד. כל זעזוע קטן בארצנו, כל יריה בגבולותינו, כל איום מפי מנהיג ערבי, כל צלב־קרס ברובע הלאטיני, כל רמז של אנטישמיות, הם כמו דקירה בלבם

הגב' כ. שגדלה אצל יהודים שלא ידעו בענייני יהדות דבר וחצי, לא נתרפאה עד היום הזה ואולי לא תתרפא לעולם מפצעי נפשה, שנגרמו לה על ידי סחיבת ההורים לאושוויץ, שם אבדו. אולי רק שנאה לעולם הגויי גדולה יותר מיסורי נפש אלה שהיא מתייסרת בהם עד היום הזה וכל יום מחדש.

אמרנו, כי הגב' כ. גדלה בבית הורים שלא ידעו בענייני יהדות מימינם עד שמאלם – והגזמנו. אביה הפרקליט אמנם לא הלך לבית הכנסת גם ביום כיפורים, לא ל“כל נדרי” ולא ל“נעילה”, אבל במה התפארה בו הפאריסאית? היא התפארה, כי אביה ניהל ארבעים דו־קרבות (לא פחות!) בחרבות נגד סטודנטים גויים שהעליבוהו כיהודי. לקטי כ. היתה אחות אחת ויחידה בשם מגדה, רחוקה מפאריס, בישראל – שניתקה אתה כל קשריה, שום הפצרות, שום תיווכים לא הועילו. היא קראה לאחותה “נאצית” על שלא כמותה שהלכה ללמוד בצרפת, מגדה הלכה ללמוד בגרמניה.

האם תלתה תקווה גדולה בבנה־ילדה היחיד שהוא ימשיך את שלשלת הדורות של משפחתה היהודית עם אשה יהודיה וצאצאים יהודיים. אבל הבן איכזב אותה אכזבה טראגית נוראה – הבן הרופא הצעיר הופיע יום אחד בבית הוריו עם ארוסתו, אחות צעירה שעבדה אתו בבית החולים. ולא זו בלבד שהיתה לא־יהודיה, אלא היא היתה מפשוטי העם – ואולי אילו היתה אחת מתשע הבנות של הקונט דה פארי (הרוזן של פאריס, צאצא הבורבונים, טוען לכס המלוכה), היתה סולחת לו, להם. היא טענה כל פעם באזנינו בעצבנות גדלה והולכת, שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה, כי הבן מבלה את לילותיו בחיק ארוסתו בתוך ביתה, שם למטה בדירת הרווקים שהיא ריהטה לו באהבה כה גדולה.

היינו כבר רחוקים מפאריס כשמכתב מידידים שם תיאר לנו את סיום הטרגדיה. בעלה של קטי מת מפלצות לב והיא עצמה אחוזת טירוף ניפצה כל מטלטלי דירתה ושמה קץ לחייה במנת רעל קטלני.

*

הגב' ל. אשת הסוחר היא מתבוללת “אידיאולוגית”, בהכרה מלאה ובכוונה תחילה. היא הטבילה בתה ובנה לקתוליות עוד בילדותם, בעוד היא ובעלה נשארו יהודים.

למה שיסבלו ילדיה כפי שסבלו הוריהם והדורות הקודמים לפניהם? היא ענדה על צווארי הבת והבן צלבים ושלחה אותם לתפילות בכנסיה והעלימה מהם מוצאה היהודי של המשפחה. למה ההורים עצמם אינם הולכים לכנסיה? כיוון שהם “בני בלי דת” – זה היה ההסבר לילדים.

אך גם למשפחת ל. קרה “אסון” – שונה מזה שקרה למשפחת כ. – הבת, שהיא הבכורה, התחתנה עם יהודי!

והמעשה שהיה כך היה: קרובי משפחה שבאו לביקור מארה"ב הזמינו את הבת לביקור אצלם. הנערה הגיעה לניו יורק שם הכירו לה בנים ובנות מגילה שבילתה והתיידדה אתם. ופעם היא חזרה לבית קרוביה כשדמעות בעיניה ולשוא חקרוה, אי אפשר היה לפתוח סגור פיה. הדמעות חזרו ונשנו ואחרי שהציקו לה הרבה בשאלות, היא הודתה, כי – היא מאוהבת.

"האם זו סיבה לבכי? את צריכה להיות מאושרת ולא אומללה, – אמרה לה קרובתה.

“אבל אני מתהלכת עם פראנק…”

“ומה יש? פראנק הוא בחור ישר וטוב ואין שום סיבה להיות אומללה”.

“אבל הוא יהודי…”

כאשר הבינה הקרובה מקור חרדתה וצערה של הנערה, היא לא היססה וגילתה לה, כי גם היא יהודיה מלידה. היה זה גילוי מדהים בשביל הנערה ותגובתה היתה תגובת כעס ורוגז כלפי ההורים על שהעלימו ממנה את מוצאם.

במשך כמה חדשים לא כתבה הבת להורים. וכאשר חידשה לבסוף קשרי המכתבים אתם, היא הודיעה להם שזרקה את השרשרת עם הצלב והלכה אל רב שלימד אותה דיני יהדות. והיא עומדת להתחתן עם פראנק בחופה וקדושין, כדת משה וישראל.

הכרנו את הזוג ל. כאנשים סולידיים, מארחים מפליאי לעשות בכיבודים ובסבר פנים. ידענו על האשה שהיא מתבוללת אידיאולוגית, אך היא לא נראתה כקנאית על אמונתה זו עד כדי טרגדיה. לא, היא לא נסעה לניו יורק לשתף את עצמה באושרה של בתה ביום חתונתה. רק האב נסע, האם לא נסעה. וכאשר האב חזר מניו יורק הוא מצא את אשתו בתוך אמבטיה שמימיה סמוקי דם מחייה שזלגו חוצה מעורקיה החתוכים.

כך הגיעו לקצם חייהן של שתי נשים מנשות פאריס שהיינו קשורים אתן בחוטי ידידות (אחת מהן, קטי, היתה גם ריעה ללימודים של אשתי מילדות עד נעורים) – אחת שמה קץ לחייה משום היותה יותר מדי יהודיה, והשניה עשתה כן משום היותה פחות מדי יהודיה.

23.8.63

כל לילה בחצות עוברת תהלוכה של אלפי גברים ונשים, לבושים במיטב מלבושיהם, לאורך הרחובות רישה ופובורג־מונמארטר בפאריס וכאשר היא מגיעה מצד אחד לרחוב לאפאייט ומצד שני לבולוואר הגדול, היא מתחילה להתפזר לכל רוחות העיר. על פני משתתפי התהלוכה טבוע אות עצום של סיפוק. הם אינם רואים את המתרחש מסביב בפאריס הלילית, כי שקועים הם בשיחה על מקור סיפוקם. הפנים משולהבות, חייכניות. זוהי תהלוכה של אנשים מאושרים.

ואין לילה שלא יעלה מתהלוכה זו גם שיחם ושיגם של דוברי עברית, שביניהם אתה מוצא מכל הגילים, מסבתות הנשענות על מלוויהן ועד בני־תשחורת מגיל הטיפש־עשרה. כי אין ישראלי הנקלע לפאריס, שיחמיץ את ההזדמנות לחזות בהצגת “הרביו העולמי” של “פולי ברז’ר”, כשם שאין אמריקני, גרמני או איטלקי, שיחמיץ הזדמנות זו. אוטנטיות צרפתית מזוהה בעיני ההמון העצום של תיירים עם מוסד זה של בילוי הנמצא בלבו של אחד האזורים היהודיים של הבירה הצרפתית.

ברחוב רישה הקטן והצר, שבו נמצא “פולי ברז’ר”, נמצאות גם חנויותיהם של שוורץ וגולדברג, עליהם מתנוסס מגן־דוד ובהן מיטב המעדנים היהודיים. בקרן הרחוב, מסעדתו הכשרה של פלאמבוים. כאן גם שלושה אטליזים כשרים וכמה בתי תפילה יהודיים קטנים בתוך החצרות פנימה. גם בתי כנסת גדולים פזורים כאן לרוב מסביב.

והם חוסים כולם בצלו של המוסד, ששם אחד מתנוסס עליו מעל לכל יתר שמות ה“כוכבים” – שמו של מישל דיארמאטי. שם זה, בעל המוצא ההונגרי, עורר מזמן סקרנותנו, כי ידענו שנושאו הוא יהודי. איך הוא מצליח לקיים אותה הצגה עצמה לילה אחר לילה במשך שנים, כשאולם ההצגות מלא תמיד עד אפס מקום וגם מקומות העמידה תפוסים?

“מי אתה?.. מי אתה?” – מחליפים שאלות. דיארמאטי? זהו שם שאול בלבד. שם אמן. הוא יליד עיירה הונגרית, הנקראת בלשה־דיארמאט ומכאן לקח את שמו. לאמיתו של דבר, שמו הוא אהרנפלד, מיכאל אהרנפלד.

“אהרנפלד” גם בישראל יש הרבה אהרנפלדים. למשל, רופאו הפרטי של דוד בן־גוריון, גם הוא אהרנפלד" – אנו מעירים.

“כן, יש מהם בלי סוף; זוהי משפחה גדולה, שהיתה מפוזרת בהונגריה, גרמניה וגם בפולין. אני צאצא ישיר של אותו רב אהרנפלד, שהיה חתנו של רבי גדול שקראו לו חתם־סופר. אינני בטוח שהוא מתגאה בי בקברו, נשמתו עדן…”

“אתה עוסק גם בזה?” – אנו שואלים ומצביעים על הבדים הצבעוניים שהוא גוזר.

“גם בזה… בכל אני עוסק. אני מכין עכשיו רביו חדש, שיתחיל בינואר וזה שש־עשרה שנה. משקיבלתי לידי את ההנהלה האמנותית של ‘הבית’, אני מתכנן בעצמי כל פרט ופרט ומשגיח באופן אישי על ביצוע כל פרט ופרט. מתחילים קודם הרעיונות… אחר כך אני רושם ומשרטט, אחר כך מצייר ציור צבעוני. ויש מה לצייר: תפאורות, תלבושות, אביזרים וגם חלקי חזיונות, תנועות על הבמה. אני רוצה לראות תחילה הכל, איך זה נראה על הנייר. ולבסוף, ניגשים אט־אט לביצוע. ההכנות נמשכות בדרך כלל ארבעה־חמישה חדשים”.

“איך הגעת לדבר הזה? אבותיך לא היו אנשי תיאטרון…”

“לא, לא היו. אבי המנוח היה יהודי עם זקן ופיאות ועסק בתעשיית גבינות. אבל קורות תאונות בכל משפחה הגונה…”

הוציא מכיסו מזוזת כסף קטנה, תוצרת ישראל, עם קלף כשר בתוכה. מזו אין הוא נפרד לעולם, כי הוא יהודי טוב… ולא די, אלא שהוא קונה את כל צרכי הבית שלו בחנויות היהודיות של רחוב רישה ובפסח הוא אינו אוכל חמץ ח"ו. “מלבד זה, המצות הן גם טעימות”. וכאשר אמו היתה בפאריס במשך שלושה חדשים, בדרכה לקנדה, הוא קנה כלים חדשים בשביל הבית והכל היה כשר למהדרין.

“נו, ונתתי גם פרוכת לארון הקודש בבית הכנסת. את הריקמה עשו הנשים, העובדות אצלי על קישוט התלבושות. אין בזה שום חילול הקודש; הן נשים ישרות והגונות” – הוסיף, והשלים את הקווים לדמותו היהודית…

“יש לך כנראה, הרבה עבודה, אם אתה נאלץ לבלות כאן גם בערבים”.

“אני נמצא כאן תמיד מבוקר עד לילה. אין לי משפחה, אין לי בילויים (!) אני עושה כאן לילות כימים. וביחוד עכשיו, לפני הרביו החדש. את הריקודים מכינים הכוריאוגרפים, אבל עלי להיות נוכח ולהדריך, כדי שהכל ישתלב יפה. ואת המוסיקה עושים המלחינים, אולם גם אני מוסיקאי בעצמי ויש בידי להשגיח על כך, שהמוסיקה לא תהיה זרה לתכנית. אל תשכח שהתיאטרון שלנו חי שלוש שנים על עבודת ההכנה שעשינו”.

דיארמאטי שואב “שלוק” ארוך מהסיגריה, כשעל פניו הרחבים, המונגוליים, ננסך חיוך.

“גם לוא הצגנו אותה תכנית במשך חמש שנים, היה האולם מלא מפה אל פה. אבל חוק עשינו לעצמנו, שאיננו ממשיכים עם רביו כלשהו יותר משלוש שנים. ואפילו לא שלוש שנים ויום אחד. זהו חוק כמו המזוזה שלי הנמצאת תמיד בכיסי. מין אמונה תפלה… או כמו שלוש־עשרה האותיות של שמות כל התכניות שלנו. לא פחות ולא יותר משלוש־עשרה אותיות. למה? כיוון שהיתה לנו תכנית אחת בעלת שלוש־עשרה אותיות שהצליחה מאד מכל הבחינות ומאז אנו ממשיכים במסורת הזאת…”

בעל “הרביו הגדול ביותר בעולם” – לבוש בחולצה צבעונית בעלת שרוולים קצרים – נוטל עתה סיכות מתוך קופסת־פח וכשהוא נושף ענן עשן, הוא מחבר בעזרת הסיכות סרטי תכלת לבד לבן, שתי־וערב בצורת צלב. ברביו הבא יהיה “מספר” שוודי והתלבושת חייבת להיות לפי הפולקלור של אותה ארץ צפונית.

“אומרים על תכניותיך, שהן בעיקר סחורת־יצוא, בשביל התיירים הבאים לפאריס ורוצים קצת שמאלץ”.

“יש לשונות רעות. עובדה היא, כי בששת החודשים הראשונים של כל תכנית חדשה, המתחילה בדרך כלל ב־1 בינואר – ולא בעונת התיירים – האולם מלא צרפתים. אין לכפור, שרוב הקהל שלנו הוא תיירים, אמריקנים, אנגלים, גרמנים, איטלקים, הולנדים ומכל יתר הארצות, אבל איש לא יוכל לומר על הרביו, שהוא אמריקני, או איטלקי. זהו רביו צרפתי מובהק, צרפתי אוטנטי. אלמלא היה כזה, לא היינו יכולים למכור אותו. אם אנו משלבים פה ושם אקרובטים, עושי להטים ו’מיספרים' אחרים שהם בעלי אופי בינלאומי, הרי אנו משלבים אותם רק כדי לשמש ‘דבק’ בין הקטעים הצרפתיים, המהווים את עמוד השדרה של ההצגה”.

דיארמאטי מצווה עלינו ליטול נייר ועפרון ולעשות חשבון. כוח הקיבול של האולם הוא 2,500 והוא מלא עד אפס מקום כל ערב. “אבל נניח שאנו מוכרים רק אלפיים כרטיס כל ערב”, הרי גם אז מגיע מספר הצופים של כל רביו, במשך שלוש שנים, לאחד וחצי מיליון. אדרבא, ינסה עוד מישהו לשלול ממר דיארמאטי את התואר, “המשעשע הגדול ביותר בעולם על במה אחת!”

83 איש ואשה נמנים עם האנסאמבל שלו; מובן, שרובם ניצבים ותחת מונח כולל זה הוא מתכוון גם לחשפניות, שכל תפקידן הוא להיות חשפניות. הוא קורא להן “מנקינות”, דוגמניות. שם מאד נייטראלי בשבילו, שראה מהן כה הרבה בימי חייו.

הנערות והנערים היפהפים אינם מתחלפים מתכנית לתכנית. “כל זמן שהם בגיל המתאים”. אולם לבעלי התפקידים הראשיים, יש חוזה רק לרביו אחד. “כי השכל נותן, שהם חייבים להתחלף”. ובשמינית של גאווה מזכיר דיארמאטי, כי על במתו ותחת בימויו הופיעו מוריס שבלייה, מיסטינגט, ז’וזפין בקר ועוד אמנים מסוגם.

“ועוד ירצה מישהו לומר, כי ‘פולי ברז’ר’ היא סחורת יצוא! זוהי סחורה צרפתית בלתי מזוייפת… תראה! אנו מתחילים כל הצגה בקאן־קאן, זה צרפתי? כן! שבלייה הוא צרפתי? הוא הופיע אצלנו כמה פעמים. כן! הנערות מחליפות תלבושת חמש־עשרה פעמים כל ערב וכל תלבושת כזאת באה מהפולקלור הצרפתי. השירים והלחנים הם צרפתיים, הכל הוא צרפתי. זהו מה שהקהל שלנו רוצה. אנו נותנים לקהל בידור רצוף של שלוש שעות וחצי כל ערב ונדמה לי, שלא היה אחד שייצא מן האולם בהרגשה שלא קיבל תמורה מלאה בעד כספו”.

בעוד דיארמאטי מדבר, תהינו על סודו של האיש הזה, שברו אינו כנראה כתוכו. מה שהוא עושה, מעיד, כי זהו “בית חרושת לרעיונות”. אלא שלבית החרושת הזה אין צריח גבוה וגם מהצריח הנמוך אינו עולה עשן (פרט לעשן הסיגריות). שום ברק חיצוני, שום יומרנות, לא “להטוטים” של הקוסמופוליט.

ישבנו גם במשרדו של דיארמאטי הנמצא בקומה הראשונה ובו רהיטים כבדים, כהים, עם שתי מאפרות־פליז גדולות תוצרת ישראל וכמה מאפרות גדולות אחרות – כי המאפרה היא אביזר חשוב והיא צריכה להימצא בכל זווית של מגע־היד. על השולחן ועל הכוננית גודש של ניירות וצילומים. בקושי רב מצא צילום של עצמו, שגזר אותו מצילום משותף עם ורוניקה בל מיודעתנו, שכיכבה פעם ב“פולי ברז’ר”.

ניקרה במוחנו שאלה שטרם שאלנוהו: איך הגיע בנו של יהודי בעל זקן ופיאות, מייצר גבינות בעיירה קטנה, להיות החולש “על במת הבידור הקל הגדולה ביותר בעולם”.

הצגנו לו את השאלה.

"זהו סיפור באנאלי, שבשינוי נוסח מספר כל מי שהצליח והגיע… סיפור על סבל ועל עוני ועל כשלונות, עד שפתאום… אבל טוב, אספר לך. היה בעיירתנו, כמו בכל שאר העיירות היהודיות, ארגון נשים שעסקו בענייני צדקה. הן אירגנו פעם בשנה נשף גדול, עם הצגת חובבים. בראשית שנות העשרים הייתי בחור צעיר, כמעט נער והתחביב שלי היה, ציור. אז, כאשר אירגנו שוב הצגת חובבים כזאת, הצעתי להכין את התפאורות. ציירתי על הרצפה של אולם אגודת הנשים את הבמה, כפי שאני תיארתי לעצמי והדבר עשה רושם גדול על ההנהלה.

“אחרי הצלחה ראשונה זו, הייתי הולך לכל הצגה של להקות הנודדים שהופיעו בעירנו ונכנסתי לפני ולפנים לעולם הזה שתיאטרון שמו. הרעיון להיות איש במה שוב לא הירפה ממני ובאחד הימים בשלה בי ההחלטה, לעלות לבודפשט ולהירשם לבית הספר הגבוה לאמנויות היפות. אז היה בהונגריה חוק של נומרוס־קלאוזוס לגבי יהודים ועל כל מאה נרשמים היו מקבלים רק ארבעה יהודים. הייתי אחד מן הארבעה. מקץ שלוש שנות לימודים, היתה תערוכה של עבודות התלמידים ואז אמר עלי מנהל בית הספר, כי יש לי נטיה מובהקת לתיכנון בימתי”.

“שלוק” גדול מן הסיגריה, כדי לשאוב ממנה עידוד להמשך הסיפור.

“אמירה כזאת מפי המנהל הכל־יכול היתה המרצה בשבילי. חשבתי שאכנס ישר להיכל הפנימי של חיי התיאטרון בבירה. אמנם נתקבלתי לעבודה באחד התיאטראות, כעוזר לתפאורן, אבל כל עבודתי היתה, לרחוץ את דליי הצבע ואת המכחולים. היה חורף וכל בוקר מצאתי את הדליים, כשהצבע קפוא בהם והמכחולים היו קשים כאבן. אבל צרות אלו לא ארכו הרבה זמן. כעבור שנה כבר עשיתי את התפאורות לארבעה־חמישה תיאטרונים. המנהלים היו כולם יהודים”.

היה עוד אינטרלוד וינאי קצר ובלתי מוצלח, כאשר הוזמן להיות מתכנן הבמה בתיאטרון של מרישקה הובר הידועה. אלא שהתיאטרון היה אז על סף פשיטת רגל, ועם החוזה לשנה, ויתר כעבור ארבעה ימים.

הוא עלה לרכבת שהוליכה לפאריס ובכיסו היה כסף כדי מחייתו במשך שבוע.

“שנתיים רעבתי כמו כלב עזוב, אכלתי קליפות של תפוזים שאספתי ברחוב, כי אמרו שהן מכילות ויטמינים. והייתי קלושאר, לנתי בגנים ובתחנות המטרו, אז גם הקפידו מאד, שלא לתת רשיון עבודה לזרים. כאשר שרכתי דרכי ברחובות פאריס, הגעתי פעם לפתחי ‘פולי ברז’ר’ והחלטתי להיכנס. הוצגתי בפני המנהל, עשיתי לו מניה וביה שרטוטי במה על פיסות נייר שעל שולחנו. הוא אמר לי שזה מעניין אותו, אבל שאבוא כעבור תשעה חודשים, כאשר יתחילו לחשוב על הצגה חדשה. הוא ביקש שאשאיר לו את רישומי. הייתי חשדן נורא ולא רציתי להשאיר, מחשש שכוונתו להעתיק אותם. איך אני יכול לחכות תשעה חדשים? – אמרתי לעצמי ביאושי. החלטתי לעשות מעשה. הפועלים שהסתובבו בחצר נתנו לי גיר צבעוני ויצאתי לרחוב וציירתי על המדרכה שלפני הבית חזיונות מחזיונות שונים, מתאימים לתיאטרון־רביו, בתקווה שכאשר המנהל ייצא ויראה אותם, יזמינני לחזור ויתן לי עבודה”.

אבל לא היה לו מזל. הוא הסתתר מעבר לפינה וחיכה לראות את הרושם שציוריו יעשו על המנהל. אולם לפני שהמנהל יצא, ירד גשם שוטף, ששטף הכל. למחרת היום החליט לחזור על מעשהו והפעם לא הפריעו מן השמים. כאשר המנהל יצא לרחוב וראה את הציורים, הוא שאל את הפועלים, מי עשה זאת. הם הצביעו לעבר הדמות הבלויה שעמדה בפינת הרחוב.

“המנהל רמז לי ומיהרתי אליו, הנה, הצלתי באה. אבל לא, האיש גער בי וציווה עלי, שאקח דלי עם מים וארחץ את המדרכה. אחרי שגמרתי שטיפת המדרכה כפי שציווני, אמר לי שאכנס אליו למחרת בצהרים”.

“אתה כנראה עקשן” – אמר לו המנהל כאשר בא אליו למחרת. ושכר אותו במשכורת של נער שליח והעמיד לרשותו חדר עם שולחן גדול ואמר לו, כי תפקידו רק אחד, לצייר ולצייר, לצייר חזיונות במה ככל העולה על רוחו. לאושרו לא היה קץ, כי היה בטוח לפחות בדבר אחד – שלא ימות מרעב. מאז ואילך השתתף יותר ויותר בכל ענפי תכנון ההצגות והבימוי. וכאשר חזר ל“פולי ברז’ר” עם תום מלחמת העולם השניה, אחרי טלטולים רבים ואחרי שניצל כמה פעמים מכף המוות, הפקידו בידו את ההנהלה האמנותית של הרביו הגדול.

זהו סיפורו האישי של בן העיירה היהודית הקטנה, שהפך ליצרן האשליות הפאריסאי הגדול. כמובן, פטור בלי “שאלה ישראלית” אי אפשר.

“כן, הייתי רוצה מאד לבקר בישראל – הוא משיב – היא כבר מותחת אותי מזמן. מדברים עליה כבר יותר מאשר על פאריס… בוודאי אבוא באחד הימים”.

התשובה אינה נאמרת באופן משכנע. עוד אשליה מאשליותיו של מיכאל אהרנפלד, המכונה מישל דיארמאטי.

2.6.63

שחוק תהפוכות ההיסטוריה: באותו חדר בארמון לוורסין אשר במרחק כחמשים ק"מ מפאריס, בו לן היטלר לפני שנכנס לבירה הצרפתית במסע של נצחון, מצאנו דייר שהימצאותו במקום זה היא נקמת־נחמת ההיסטוריה – הוגה־דעות יהודי, יוסף גוטפרשטיין (לא “להבין היטב” אלא “להבין אלהים”) שכאן אכסנייתו כשהוא בא לארמון. בחדר הסמוך, בו לן גרינג, נמצאות ארבע מיטות זו ליד זו, עליהן מוצאים את משכבם בלילות נערים המתפללים לאלהי העברים, לומדים תורה והוגים בישראל.

היטלר וגרינג ציפו שכל פאריס תצא לקראתם, כדי להקביל את פניהם כידידים. כי הלא הם הביאו עמם את הארון עם עצמותיו של “בן הנשר”, בנו של נפוליאון הראשון, רק כדי למצוא חן בעיני הפריסאים. זממם לא עלה בידם, כי פאריס לא ראתה בהם ידידים ולא יצאה להקביל את פניהם.

בארמון לוורסין בילינו את חג השבועות. בבית הכנסת הקטן עבר לפני התיבה הרב נזרי הצעיר, שאביו נמצא בעין־גנים אשר בירושלים ובן־דודו היה ראש מועצת קרית־שמונה. התפילה על כל מזמוריה ופיוטיה נערכה נוסח אלז’יריה, כשכל הקהל הוא מקהלה אחת ורגלנו לא משה במשך חמש שעות מהמקום בו עמדנו, מוקסמים ממנהגי עדה זו, נגינותיה, מקולו הערב של שליח־הציבור, מחנו האישי ומהרוחניות המעודנת שהקרין על סביבתו.

למה באנו לארמון הזה? כי הוזמנו לחג בר־מצווה של ארבעה בנים, שרק אחד מהם היה בן שלוש־עשרה ואילו יתר השלשה היו מבוגרים ממנו, בני 16–17, שרק עתה הכניסום לעול מצוות.

למה אחרו כל כך בקבלת עול מצוות? הנה סיפורו של אחד הבנים הבא ללמד, שאין כלל לשאול שאלות על הדברים התמוהים אשר בלוורסין. אביו מת במרוקו ואמו נטלה את שני ילדיה, בן ובת, ועברה לפאריס. האלמנה ושני ילדיה התגוררו ברובע היהודי אשר בסביבות “רחוב השושנים” המכונה “פלצל”, שם הכירה האשה ערבי, אף הוא מיוצאי מרוקו, שהתחברה אתו והם חיו כבעל ואשה במשך שנים.

כאשר הילדים התחילו לגדול, התחילה כנראה האשה לתת לעצמה דין־וחשבון, שהיא לא תוכל עוד זמן רב להסתיר בפניהם משמעות יחסיה עם האיש אתו היא חיה. היא החליטה לכן לשים קץ למצב זה, למרות שהערבי שחיה אתו היה איש מהוגן, מסר לידי האשה כל מה שהרוויח ואהב גם את הילדים. אבל ישנם כנראה דברים שאין ליישבם בהגיון. החלטת האשה להפסיק את יחסיה עם הערבי, כדי שתוכל לגדל את ילדיה כיהודים, עלתה לה בחייה. חמת רצח השתלטה עליו כאשר שמע זאת מפיה והוא רוצץ את גולגולתה בגרזן שהרים עליה.

שליחי העזרה הסוציאלית לקחו את שני הילדים תחת חסותם. ומידיהם הגיע הבן לארמון לוורסין. ועתה, אחרי עלייתו לתורה וקריאה בה, כאשר עבר בין מתפללי בית הכנסת ולחץ ידי כל אחד מהם, התחילו אט־אט מבצבצות הדמעות מעיניו. וכשהגיע לגברת כבודה שישבה ב“מזרח”, ליד ארון הקודש, הוא נפל על צווארה ובכה.

אך זה לא היה מקרה ראשון של חג בר־מצווה לבני שבע־עשרה ואף יותר מזה, בלוורסין. הוכנס כאן לעול מצוות גם בן 23, כופר לשעבר חוזר בתשובה, שהוא כיום אחד משני ראשי ישיבת פבלין. אותה ישיבה שהיא מבצרם של נטורי קרתא בצרפת, שבה הוסתר בשעתו יוס’לה שוכמאכר. חזרה ממש על סיפורו של ר' עקיבא שהתחיל לימודו בהיותו בן ארבעים. הרב רוטנמר, שהוא מהנדס לפי מקצועו, נטש את הקאריירה שציפתה לו, גידל זקן היורד עד כרסו ופנה עורף לכל משפחתו המתבוללת.

לכמה מאות ישראלים, לוורסין אינו מושג זר, כי גם הם היו חניכי המקום וגם הם גדלו תחת כנפיה החופפות של אשה נפלאה שהפכה לאגדה חיה – הגב' סימון, או כפי שקורא לה כאן כל אחד: שאטה. הארמון אשר כאן נבנה באמצע המאה הקודמת על ידי משפחת רוטשילד, אותו איוותה למושב לה. מסביב לארמון פארק גדול ובו גם פסלי אריות ושאר קישוטי נוי. ומעבר לפארק שטחי יערות נרחבים אליהם הזמינו פעם הרוטשילדים את ידידיהם לציד.

לפני מלחמת העולם השניה היתה קיימת בצרפת תנועת צופים יהודים, שהבארון רוברט דה רוטשילד – אביהם של אלי ואלן – היה הפטרון שלה. הגב' סימון ובעלה, – מהנדס חשמל לפי מקצועו – היו אז מראשי תנועה זו. וכאשר היטלר השתלט על פאריס, כבר היו בה אז צופים יהודים שברחו עם הוריהם מאלזס ושתנועתם דאגה להם, כפי שדאגה לצופים יהודים מאפריקה הצפונית שנשארו אז בצרפת, מנותקים מהוריהם. ראש הצופים היה אותו איש פלאי, שכל מי שהכירהו, מזכיר שמו בהערצה – חיים גמזון, שיזם כמה וכמה תנועות להתנערות רוחנית ביהדות צרפת. גמזון והזוג סימון הגיעו לכלל דעה שאי אפשר להשאיר את הילדים בפאריס, עליה השתלט עד מהרה הגיסטאפו ובה היו צפויות להם סכנות חמורות. הם החליטו לפנות את הילדים – כ־1,500 במספר – לאותו אזור שלפי הסכם שביתת הנשק עם הגרמנים נקבע כ“אזור חפשי”.

שאלו את פיו של רוברט דה רוטשילד, שלא בלבד שהבטיח לתת את מלוא תמיכתו, אלא גם הורה להביא את הילדים לעיר מואסק, לא הרחק מטולוז, שראש העיר שלה היה ידידו האישי ובשיחה טלפונית הבטיח לדאוג לאכסון הילדים ומלוויהם.

ארבעה אנשים מסורים – הזוג סימון וגמזון, שאליהם הצטרף כבר בהיותם במואסק, גם יהודי בשם גורדון, תלמיד חכם ואיש הרוח שגם הוא היה מעין בעל־תשובה שחזר אל היהדות מתנועת המהפכה השמאלית – הצליחו להציל לא רק את הילדים שפונו מפאריס, אלא אספו לשם עוד כ־1,500 ילדים. “ואף אחד לא הלך לאיבוד”, אומרת הגב' סימון.

רוברט דה רוטשילד ואשתו נלי וכן שני בניהם ושתי בנותיהם הצליחו לברוח מצרפת ולהגיע לארה"ב. וכאשר רוברט חלה במחלה ממנה לא קם עוד, הוא ציווה את ארמון לוורסין לתנועת הצופים היהודים, שיקימו בו בית ספר מקצועי. מלבד הארמון יש באחוזה זו, המשתרעת על 34 הקטאר (340 דונם), עוד כמה בנינים, המשמשים צרכי בית ספר זה. ורחב המקום ועוד יותר רחבים הצרכים, אלא שאין היד משגת לנצל את האפשרויות ולספק את הצרכים.

יקום בוודאי פעם חוקר שיקדיש את עצמו לחקר תופעה אנושית בלתי רגילה כמו הגב' סימון, “אם הילדים”, שבחיצוניותה היא נראית כמו אחת האמהות הקודרות מהנוף הספרדי של לורקה. אמנם הנשיאה בעול הדאגה לאלפי ילדים – עול יומיומי של מזון, חינוך, הלבשה ושלימות הגוף והרוח – עשויה להטביע חותם של קדרות. אבל גב' סימון אינה “דמות טרגית”. אדרבא, כמי שהצליחה במעשיה וגם אם במחיר מאבקים וקרבות קשים, אין עוד שלם כמוה עם עצמה.

כאמור, היא יצאה ב־1940 עם 1,500 ילדים מפאריס לעיר מואסק. ואמנם שם הקביל את פניהם ראש העיר, שפינה חמישה בנינים גדולים, כדי לאכסן בהם שיירת הילדים ומלוויהם.

“רבים מהילדים הצלחנו להעביר לספרד השכנה, אחרים הגיעו לאנגליה ותוך כדי המלחמה עלה בידינו להעלות עשרות מהם גם לארץ־ישראל – מספרת גב' סימון – במקום אלה שעזבו, הגיעו אחרים. כי במואסק לא חסר אף פעם אוכל וגם חינוכם של הילדים התנהל כסדרו. יהודים שברחו מאזורי צרפת השונים והגיעו לסביבה זו, נתנו לנו מכספם והיו כאלה שהלוו לנו, כי היו בטוחים שמוסדות העזרה היהודיים יחזירו להם את הכסף אחרי המלחמה. והם לא אוכזבו – החזרנו לכל אחד עד הפרוטה האחרונה. במרוצת הזמן התחלפו כששת אלפים ילדים, שמחציתם נשארו משך כל ימי המלחמה תחת השגחתנו”.

קצרה היריעה לגולל בה את האפופיאה של שלשת אלפים ילדים יהודים, שניצלו הודות למסירות, הודות לידידותם הנאמנה של בני המקום הצרפתים, הודות לאלף־אלפי “המצאות” שהיו מכוונות להרחקת הסכנה. היתה זו אולי פינה אחת ויחידה באירופה המחוללת שבה נמנעה הטרגדיה שפקדה מיליוני יהודים.

על הסכנה שארבה גם כאן תעיד אפיזודה אחת מני רבות.

“היתה שנת 1943, כאשר בכל צרפת היתה כבר שליטה לגיסטאפו. בעלי המדים התחילו מבקרים גם במואסק – הם חיפשו יהודים מסתתרים. הם הגיעו גם לבתים שלנו, שהיו רשומים בעיריה כאכסניות לנוער צרפתי שפונה מפאריס. הם לא ידעו שאנו מבינים את שפתם ולא יכלו לשער את חרדתנו, כאשר שמענו אומרים זה לזה, כי עליהם עוד לחזור לבתים האלה, כדי לבדוק את טיב יושביהם”.

אחרי שרק הסתלקו שליחי החבלה ממואסק וחזרו לטולוז, פנו גב' סימון וחבריה לראש העיר וביקשו עצה, מה לעשות. והוסכם לפנות את הילדים מהר עד כמה שאפשר ולפזרם בכפרים קרובים ורחוקים בבתי אכרים. ההחלטה הוצאה לפועל במהירות קדחתנית, כשעוזרים בביצועה אנשי העיריה ותושבים מקומיים מתנועת המרי.

“וכאשר אנשי הגיסטאפו חזרו כעבור שבועיים, מצאו חמשה בנינים ריקים. אחד מבנינים אלה שימש אחר כך בית הבראה לחיילים גרמנים שהחלימו מפצעי מלחמה”.

לוא יכולת לחדור מעבר למעטה הקודר של פני האשה הזאת, שכמעט ואין עליהם חיוך לעולם, ולהציץ לעולמה הפנימי. היא: “אף אחד מהם לא הלך לאיבוד”. היא הצליחה להציל את כל ילדיה. והיא מקדישה גם מאז את חייה לילדים. המוסד בארמון לוורסין הוקם לפני 13 שנה. קיומו מובטח תוך מאבקים קשים להשגת צרכיו החומריים. באין ברירה העבירו אפוטרופסיו את הבעלות לממשלה הצרפתית, כשהיתנו תנאי, שמחציתו של הבנין תאכסן את הפנימיה של גב' סימון, בעוד שמחציתו השניה תיהפך להית בית ספר מקצועי ממשלתי, בו יוכלו ללמוד גם חניכי המוסד היהודי. ואמנם חלק מחניכים אלה לומד בבי"ס מקצועי זה, בעוד שחלק אחר מקבל את חינוכו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים של העיר קריי הסמוכה.

החזקת המוסד מובטחת בשליש ע“י הממשלה הצרפתית, בשליש ע”י הקרן הסוציאלית היהודית ובשליש ע"י ידידי הגב' סימון וביניהם חניכיה לשעבר.

לחג בר־המצווה של ארבעת הבנים הגיעו גם בתו של הבארון רוברט דה־רוטשילד, גב' בנבנוטי. לחדר, שהיה חדר השינה של הוריה, הציבה צילום של הוריה. נכנסה גם לחדר שני שם רקמה בילדותה את חלומות חייה. זהו חדר פינתי בקומה השלישית משם נשקף מראה על הפארק ועל שטח היערות מסביב. עתה משמש חדר זה אכסניה לשלש נערות שאף הן רוקמות כאן את חלום חייהן.

לגב' סימון יש גם אח, שהוא אישיות ידועה בקרב יהודי פאריס – הד“ר סימון, שגם במקצועו הרפואי וגם כבקי בש”ס ופוסקים קנה לו שם בציבוריות היהודית. הוא פירסם כמה מחקרים (בצרפתית) בעניני רפואה בהקשרים תלמודיים. והוא נמנה על חוג של אינטלקטואלים יהודיים, בראשות הפסיכיאטר הפרופסור ברוך מהסורבון – חוג שכל מעייניו הוא חיזוק הקשר של יהודי צרפת עם המורשת התרבותית הקדומה של יהדות זו, מאלזס עד הפרובנס.

27.7.72

בשבוע הראשון של יולי היה ד"ר נחום גולדמן המשתתף הפעיל ביותר בכנוס שנערך בז’נבה, שהשתתפו בו כמאה איש וביניהם מהאינטלקטואלים המבריקים ביותר שיש היום לעם היהודי. אין פלא לכן שהכנוס הזה היה חביב עליו וישב בכל ישיבותיו במשך חמשה ימים ומפעם לפעם תרם גם משלו לדיוניו. המדובר בכנוס של “קרן הזכרון”, שהיא קרן מיוחדת, המוקצבת מכספי השילומים לצורך שיקומו התרבותי של העם היהודי.

לא ניכנס כאן לתולדות הקרן הזאת, ורק זאת נספר עליה, כי כאשר המו“מ עם גרמניה על השילומים נסתיים בכי טוב, תבע גולדמן לספר את “הסיפור מאחורי הקלעים” של המו”מ על השילומים. שעה ורבע הקשיבו לו בדריכות, כי בשביל הקהל המיוחד הזה, שהיו בו פרופסורים בעלי כושר הבעה מיוחד מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטאות צרפתיות, אנגליות ואמריקניות וכן סופרים ומשוררים, הוא גייס את כל שאר־הרוח לו והוכיח שהוא מוהיקן אחרון של הטריבונים הגדולים מבני דורו.

אחרי הכנוס הוא נסע למקום הנופש הבינלאומי אוויאן, מלון “רויאל” השרוי בתוך נוף נהדר, כדי לחוג שם את יום הולדתו ה־77. ואנו נסענו אליו, כדי לשמוע את הגירסה התמציתית של הסיפור ההיסטורי על מו"מ השילומים.

תחילה מספר ד“ר גולדמן על התקופה שקדמה למו”מ על השילומים, כאשר יותר משיהודים רצו לקבל, רצו הגרמנים לתת. זה היה מובן לגמרי אז ולא כל כך מובן היום, כי בינתיים קהו החושים.

קונרד אדנואר היה בעל תחושה מוסרית חזקה, גם כקתולי אדוק וגם כמתנגד של הנאציזם. הוא חי במועקה של השואה שראה בה גם טרגדיה גרמנית לנצח. גולדמן היה אז במלוא תוקפו של מנהיג יהודי וציוני, אישיות מרכזית ביהדות. ולכן היה אדנואר משגר אליו מדי פעם שליחים ומבקשו שיבוא אליו לשיחה. יש לזכור שהיה זה בסוף שנות ה־40 ובראשית שנות ה־50 כאשר מיפגש בין מנהיג מוסמך של העם הגרמני ובין מנהיג מוסמך של העם היהודי היה בו משום אימה. גולדמן סירב לשידולי הפגישה והודיע כל פעם לאדנואר, כי תנאי מוקדם לפגישה כזאת צריך להיות, שהוא ימסור הצהרה בבונדסטאג הגרמני, כי גרמניה הפדראלית כיורשת יורידית של הרייך שקדם לה, מקבלת על עצמה את האחריות לפשעי הנאצים. צריכה להיות חרטה פורמאלית, צריכה להיות קבלת דין פומבית. ואפילו אם אין זה עוזר לתיקון המעוות הנורא, הרי זה יסוד של מוסר למדינה השואפת לכפר אם ניתן בכלל לכפר.

אחרי מגעים בלתי ישירים חוזרים אלה, בא ד"ר אלטמאיר, מי שהיה אז ציר סוציאליסטי של הבונדסטאג, אל גולדמן לפאריס. מספר גולדמן:

"הייתי אז חולה במחלת הצהבת והנסיבות לא היו נוחות לפגישה עם שליחו של הקאנצלר. אבל האיש הזה שאף בכל לבו, כי העם היהודי יפוצה על המכה הנוראה שהנאצים הנחילו לו.

"אלטמאיר הביא עמו הפעם נוסח כתוב של ההצהרה שביקשתי מאת אדנואר. השליח הזה הודיע לי, כי אדנואר מוכן לקרוא את ההצהרה הזאת בבונדסטאג ובאזני כל העם הגרמני. קראתי את ההצהרה שאדנואר שלח ועשיתי בה גם כמה תיקונים, שלחלק מהם הסכים הקאנצלר ולחלק מהם לא הסכים. אך בסופו של דבר נתמלא התנאי שהתניתי, שלכל מגע בלתי אמצעי צריכה להקדים הצהרה על קבלת אחריות לפשעי הנאצים.

“רבים בוודאי זוכרים לפחות את הנסיבות החיצוניות של מסירת הצהרה זו, אם גם אולי אין זוכרים מה שאדנואר אמר אז בפרלמנט הגרמני. חברי הפרלמנט ניצבו אז דום במשך חמש דקות כשהם מקבלים על עצמם את העול המעיק של פשע איום ואת זכר קרבנותיו של פשע זה”.

*

האמת היא שכבר במשך זמן רב קודם לכן היו כל מיני שתדלנים, רובם יהודים, שהלכו אל גרמנים רבי השפעה, כדי לשדלם לתשלום פיצויים ושילומים. ויחד עם זה מכיר ד“ר גולדמן בעובדה, כי רובו של העם היהודי היה נגד השילומים והתקומם נגד המחשבה הזאת על הסכם עם גרמניה על שילומים. ולכן נשמרה ראשית המו”מ המעשי על השילומים בסוד כמוס.

גם אחרי שנתמלא התנאי המוקדם שגולדמן הציג, עוד לא הגיעה שעת המו"מ על הפרטים. כי היו דיונים פרלימינריים על השאלה, מה היא המטרה המעשית אליה נושאים הצדדים את עיניהם.

פגישתו הראשונה של ד“ר גולדמן לקראת המו”מ המעשי על השילומים היתה בלונדון, עם מזכירו הפוליטי של אדנואר דאז בלאנקנהורן, שהיה אחר כך שגריר גרמניה בבירה הבריטית. היא נערכה בביתו של יהודי לונדוני בשם ד“ר נוח בארו, מידידיו של גולדמן, שעמד בקשר עם הגרמנים לשם הכנת הפגישה. כאמור, היתה התרוצצות של שתדלנים שלא היתה נוחה לשני הצדדים גם יחד. ודווקא מצד גרמני באה ההצעה, להקים מוסד יהודי מרכזי ומייצג שירכז בידיו את הסמכות הכוללת גם למו”מ וגם לביצוע. גולדמן התייעץ על כך עם משה שרת ז“ל ובעקבות זה הוא כינס נציגי ארגונים יהודיים מרכזיים שהקימו גוף מייצג בשם “ועידת התביעות לנזקי רכוש יהודי מגרמני” (קליימס־קונפרנס). ואכן, המו”מ התנהל בשם גוף זה.

“אמרתי לבלאנקנהורן – מספר גולדמן – כי הבסיס למו”מ צריך להיות התחייבות מצד ממשלתו על מיליארד מארק. והוספתי, כי בלי התחייבות מראש על סכום כזה, לא ניכנס לשום התדיינות. כרגיל במקרים כאלה כאשר מדובר בכספים, התגובה היתה מסוייגת. בלאנקנהורן אמר מיד, כי הסכום נראה לו כמופרז ואיך יוכל להמליץ עליו. אבל זה היה תנאי שלי, כי זכרתי היטב שבן־גוריון צריך להתייצב לפני הכנסת והוא צריך לקבל את אישורה. ואמרתי לגרמני, כי מבלי שתהיה התחייבות מראש על סכום כזה, אי אפשר יהיה לדרוש מהכנסת הסכמה לנהל מו“מ על השילומים…”

למחרת פגישתו עם בלאנקנהורן היתה פגישתו הראשונה של גולדמן עם אדנואר. בגלל הסודיות נאלץ היה גולדמן להיכנס לאכסנייתו של הקאנצלר במלון “קלארידז'” בלונדון בכניסת המשרתים.

"לא היה זה דבר קל להימצא פעם ראשונה אחרי השואה במחיצה אחת עם נציג מובהק של העם הגרמני ואפילו היה זה אדנואר. ביקשתי ממנו שירשה לי להקדים אותו בהרצאת דברי. ודיברתי כעשרים דקה, מבלי שהוא יפסיק אותי. ואחרי שגמרתי את דברי הוא אמר, כי ידוע הוא כשונא פאתוס גם אצל אחרים ועל אחת כמה וכמה אצל עצמו. אבל הוא חייב לומר, כי ברגעים אלה הוא הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה במקום הזה, בחדר הזה.

אך, אשר להתחייבות מראש על מיליארד מארק, נקט אדנואר בנימה של הסתייגות. ואז אמרתי לו, כי יודע אני נוהגי דמוקרטיה, שבלי התייעצות תחילה עם ממשלתו על הסכום אין הוא יכול לתת התחייבות פורמלית. אבל יודע אני שהוא די חזק כדי לתת הבטחה והוא יוכל גם לקיימה. השיב לי אדנואר: בלאנקנהורן מכיר אותי מזה שנים, אבל אני רואה שאתה מכיר אותי טוב ממנו. ולכן לך לחדר השני והתייחד שם עם עצמך ותכתוב את נוסח ההתחייבות ואני אחתום עליה. ואמנם הלכתי לחדר השני וכתבתי את המכתב שאדנאואר תיקן בו רק מלה אחת, שלא היה לה צליל גרמני לפי רוחו, והוא חתם עליו".

כך נעבר גם המכשול השני שגם הוא היה בעצם רק מכשול מוקדם למו"מ המעשי על השילומים. ההמשך מן הבחינה הכספית ידוע, גם במה שנוגע לשילומים וגם במה שנוגע לפיצויים אישיים, שלהם נפתח פתח רק הודות להסכם־השילומים.

אך התחייבות כספית של פוליטיקאי ואפילו שזה היה אדנואר החזק, הינה לכל היותר דבר שבעקרון ולא כסף מזומן. ואלה מהגרמנים שבידם היה הביצוע המעשי, התמקחו קשה ורצו למנוע בכל האמצעים אשר בידם את פירסום ההתחייבות על מיליארד, כי גרמניה ניהלה אז מו"מ על הפיצויים שהיתה צריכה לשלם למנצחיה במלחמת העולם השניה. והם התאוננו כל הזמן, כי גרמניה היא על סף פשיטת רגל.

*

על גודל הסכומים הראשונים שישולמו במסגרת ההתחייבות הזאת, היה משך זמן רב מאבק קשה בין מי שהיה אז מיניסטר הכספים של גרמניה, שפר, ובין גולדמן. שפר העריך, כי התחייבות זו פירושה שבסופו של דבר תצטרך ארצו לשלם כשמונה מיליארד מארק כשילומים ופיצויים אישיים. גולדמן העריך אז את הסכום הכולל בששה מיליארד מארק. ואומר גולדמן, כי עד היום הסתכמו תשלומיה של גרמניה ב־45 מיליארד מארק והוא מעריך שהסכום הכולל יהיה בסופו של דבר כ־60–70 מיליארד מארק. הוא מספר, כי בעת ההיא, כאשר נראה היה שאי אפשר להתגבר על חילוקי הדעות, הוא היה הולך כל פעם לאדנואר ומבקש את התערבותו. והקאנצלר התערב מדי פעם בפעם אישית, כדי להסיר את המכשולים.

אם לא של גרמניה, הרי של ישראל – המצב הכספי היה בכל רע. ובעוד שנמשכה ההתנגדות החריפה להסכם השילומים בתוך דעת הקהל, ידעו היטב הבקיאים, כי אין מטבע לשלם בעד צרכים חיוניים ביותר – למשל בעד הדלק שצה"ל והתעשיה היו זקוקים לו. ויום אחד קיבל גולדמן מברק מבן־גוריון המזמינו לבוא ארצה.

על טיסה זו שלו מספר ד"ר גולדמן אפיזודה שהיא אופיינית לאווירה של אז סביב השילומים:

“הפקידו שומר־ראש שישמור עלי, כי קיצונים איימו להרוג אותי בגלל השילומים. את האיומים צריך היה לקחת ברצינות. כזכור, שלחו לאדנואר מכונת־תופת בצורת ספר שהתפוצצה והרגה את המזכירה שלו. ד”ר שמשון יוניצ’מן ז"ל סיפר לי, כי הוא עצמו התערב כדי לרסן את הקיצונים וגם בגין התנגד להם.

"כשבאתי ארצה, סגרו את שדה התעופה ואיש לא הורשה לגשת אל המטוס, עד שירדתי ממנו ועזבתי את שדה התעופה. הייתי אז בירושלים רק יום אחד. בן גוריון האיץ בי לקבל לעת עתה 300 מיליון מארק שהגרמנים כבר הסכימו לשלם. בן גוריון אמר לי: אל תהיה קיצוני…

למחרת היום כשעליתי למטוס כדי לחזור לאירופה ביקש ממני שומר־הראש אחרי שהתלחש עם איש אחר שבא אליו, שארד ואטוס במטוס אחר. יש להם אינפורמציה שאחד הטרוריסטים קנה כרטיס לאותו מטוס עצמו בו הייתי צריך לטוס. אמרתי לו שלא ארד ולא אחליף מטוס. וכי אותו טרוריסט יסכן את עצמו ואת כל המטוס בגללי? – שאלתי.

“ומה קרה במרוצת הטיסה? פתאום נעשה שומר־הראש שלי עצבני, כי הוא ראה איש גוץ בעל זקנקן קטן מתקרב אלי. הוא אמר לי, שהנה, זהו החשוד. האיש עבר על פני כאשר שומר־הראש מחזיק את ידו על האקדח שהיה מוסתר אצלו. ‘הטרוריסט’ שוב חזר ונעמד לידינו כששומר־הראש שלי קופץ ואוחז מהר בידיו. בעל הזקנקן מחייך אלי ואומר לי, שנכון שאתה ד”ר גולדמן. כן, אני אומר, אני נחום גולדמן. ואז הוא ביקש ממני שאתן לו שלוש חתימות שלי בשביל אוספי האוטוגראפים של שלושת נכדיו. כי לא יוכל לספר להם שהוא נסע אתי במטוס אחד, מבלי שיביא להם את החתימות…"

*

אומר גולדמן שהוא הזהיר אז את בן־גוריון, שאם יסכים להצעה הגרמנית, הוא יגרום על ידי כך להמעטת היקף השילומים. לשאלתו של בן גוריון הוא נקב כבר אז בסכום של 600–700 מיליון דולר שאפשר יהיה להשיג.

לא מעט גורמים פעלו אצל הגרמנים וסיכנו את הצלחת המו“מ. היו שתדלנים יהודיים שהתערבו, היו שתי מפלגות גרמניות שהתנגדו להסכם, היו המדינות הערביות שלחצו נגד מתן כספים למדינה היהודית. אבל היו בתוך המשלחת הגרמנית גם כאלה, – כגון חבר הפרלמנט באהם – שהתפטרו כאות מחאה, על שארצם מתמקחת והם כינו התמקחות זו כלא־הוגנת. היה לו לד”ר גולדמן ויכוח גם עם גופים יהודיים שהשתתפו בוועידת התביעות ובייחוד עם יעקב בלאושטיין המנוח, מי שהיה נשיא הוועד היהודי האמריקני. מי שהיה נציג ארה“ב בגרמניה, מקלוי, מסר לד”ר גולדמן הצעה מטעם בלאושטיין, כי שאלת גודל סכום השילומים תימסר להכרעת בוררות של הסטייט־דפרטמנט האמריקני. אומר גולדמן שהוא התנגד להצעה זו בכל לבו, כי חשש שריווח לעניין לא יהיה מזה. ואכן, אחרי גמר הסכם השילומים פגש גולדמן את האמריקני ביירוד, שהיה אז מנהל המחלקה הגרמנית בסטייט־דפרטמנט והם הזכירו בשיחה את רעיונו של בלאושטיין. שאל גולדמן את ביירוד, כמה הייתם מציעים בתור פשרה, וביירוד נקב בתשובה לשאלה זו בסכים של 200–250 מיליון דולר.

הסכום הסופי עליו התחייבה גרמניה בהסכם־השילומים היה 825 מיליון דולר.

המו"מ הגיע לסיומו וכל הפרטים נקבעו – תנאי התשלום, צורת הסילוקים וזמניהם. והכל כתוב על נייר שרק החתימות חסרו עליו. קבעו גם המועד וגם המקום שבו ייערך טקס החתימה.

מספר ד"ר גולדמן:

“טילפנתי למשה שרת ז”ל שהיה בפאריס, כי עליו לבוא לטקס החתימה לבית המועצה בלוכסמבורג לשעה שמונה בבוקר. אך כעבור זמן הוא הודיע לי, כי לא יוכל להגיע מחוסר קשר אווירי. ביקשתיו שיתן לי לבדוק את הדבר ואודיע לו. וכפי שהתברר, ללוכסמבורג לא היה בכלל שדה תעופה בינלאומי ולכן העצה היעוצה לו היתה שיטוס לבריסל ומשם יוכל להגיע תוך שעה וחצי במכונית. אמר לי שרת ז"ל שהוא מתפעל יותר מן התושיה שלי מאשר מהמיליארדים.

“שתי המשלחות, הגרמנית ושלנו, התאכסנו באותו מלון עצמו והתנהל מו”מ עד הרגע האחרון על פרטי הטקס. הוסכם, כי בעת החתימה ישאו דברים אדנואר, שרת ואנוכי, וכל אחד יכין את נאומו בכתב מראש ויראה אותו לצד השני. כך הם נוהגי הפרוטוקול מאז ומעולם במעמדים בינלאומיים כאלה.

"אך מה ששרת כתב, היו דברים קשים ובוטים שאדנואר לא הסכים לשמוע. וגם אחרי ששרת שינה מן הנוסח, עוד מצאהו בוטה מדי. אדנואר הציע לבסוף שרק אני אדבר מן הצד היהודי, אבל לכך אני לא הסכמתי. ובסוף הוחלט שטקס החתימה ייערך מבלי להשמיע נאומים, הוסכם שאיש לא ידבר, לא הם ולא אנחנו. וכך זה היה באמת. וגם אחרי הטקס, כאשר נכנסנו שלשתנו לחדר קטן ושרת התחיל לדבר, הוא פתח דבריו באמרו, כי הוא מדבר בלשונו של גטה – כדי להבחין… שרת דיבר גרמנית יפה כמו כל שפה זרה ששלט בה.

"היתה שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת כל כך שעובדי הנקיון עוד עסקו בטאטוא בנין המועצה (הראטהאוז) של לוכסמבורג, שבאחד מחדריו התכנסו נציגי העם היהודי והעם הגרמני, כדי לשים חתימותיהם על הסכם השילומים. למה הקדמנו כל כך? כי רצינו למנוע מן העתונאים לתאר ולצלם טקס שלא היה בו מקום לגינונים חיצוניים, לחגיגיות כלשהי. על המאורע נודע לדעת הקהל רק מההודעה שפירסמנו.

*

נחום גולדמן ביקר בבודפשט בהזמנת מרכז הקהילות היהודיות בראשית אפריל 1967. הקהילה, למרות שהיתה תחת שליטה קומוניסטית, היתה מעוניינת בביקורו בגלל הדולרים מהקרנות שגולדמן שלט עליהן. וגם השלטון עצמו היה מעוניין בבואו, בגלל אותם דולרים עצמם, שעברו ישר מהקהילה לקופת מרכז המפלגה הקומוניסטית.

ראשית אפריל היתה גם עידן חגיגותיה של המפלגה לזכר תפיסת השלטון. בהזדמנות זו היתה גם מסיבה חגיגית שהוזמנו אליה הדיפלומטים הזרים ובתוכם גם אני כנציג ישראל בבירה ההונגרית. ושם נודע לי מפי אחד מחברי מזכירות המפלגה, שהיה דיון על ביקורו של גולדמן במזכירות וההיתר ניתן בתנאי מפורש שהאורח בעל הדולרים יתאפק מאוד ולא ידבר בקבלת הפנים לכבודו מטעם מרכז הקהילות ונכבדי היהודים בעיר – על ציונות. אבל מי שזוכר את גולדמן, יודע, שהוא לא היה מהצייתנים והמתאפקים וכן דיבר על ציונות וגם נזף בנשיא המרכז על שהתעלם מנציג מדינת ישראל באותו מעמד.

גם אני כנציג מדינת ישראל בבודפשט ראיתי בנחום גולדמן אורח משלי ואירחתי אותו על שולחני ולארוחה הוזמן בין השאר גם הסופר טיבור דרי, שהושב אל השולחן לידו של גולדמן, בידענו שגולדמן ידיו רב לו בדפדוף בספרי בלטריסטיקה. ואמנם גולדמן פתח את שיחתו עם דרי כשגילה לו שהוא קרא בתרגום צרפתי את ספרו המפורסם ‘ניקי’, ניקי הכלב.

אמר גולדמן לסופר, כי גם לו היה קשר נפלא בלתי נשכח עם כלב. הוא היה עוד רווק בברלין והיה לו כלב בבית והוא היה צריך לנסוע ולהיעדר מהבית כשבוע ימים. אבל כעבור יום שלחה לו מנהלת משק ביתו מברק על הכלב, הרובץ במקום בו הוא השאיר אותו ואינו זז ואינו אוכל או שותה. אז הרהרתי בדבר – סיפר גולדמן – והחלטתי לנהל התכתבות עם הכלב. שמתי דף של נייר בכיסי למשך כמה שעות ואחר־כך שלחתי בדואר מהיר את הנייר לביתי בברלין והוריתי לאישה שתיתן להריח את הנייר לכלב. ודף כזה שלחתי מדי יום וזה הקים את הכלב מרבצו וחזר לשגרת חייו – כך סיפר גולדמן למחבר של ‘ניקי’ על הקורספונדנציה שלו עם הכלב. והסופר בעל רומן־הכלבים המפורסם בכל העולם, האזין והרהר ולבסוף שאל: קורספונדנציה, קורספונדנציה… ומה ענה לך הכלב?

הכלב ענה לי – כך גולדמן – מה שכלב רגיל לענות. כאשר חזרתי הביתה, הוא קשקש בזנבו וחשף מלוא שיניו לחיוך.

13.9.63

ישבנו פעם במסעדה פאריסאית, יחד עם קרוב משפחה אמריקני, כאשר לשולחננו ניגש איש רזה, בעל זקנקן דוקרני ולבן, ואמר, כשהוא מצביע באצבע לעבר האמריקני: “אתה פלוני־אלמוני יליד העיר ש., שעל גבול ההונגרי־סלובאקי ואני בן־עירך, הבה נראה, אם תזכור מי אני”.

שותפי לשולחן לא זכר ולא זיהה את האיש הדובר אליו וזה בא לכן לעזרתו וגילה לו, כי הוא בעצם אברהם שוורץ, אחד מבניו הרבים של מנהל מרתף־היין של בעל־האחוזה בעיר מולדתם המשותפת. שניהם הלכו יחד ל“חדר”, לבית הספר, וצדו יחד צפרים על האילנות והדגים בנחל.

אמר האמריקני:

“אתה היית המפורסם מבין שנינו ואיך לא זכרתי? אמנם מאז כבר עברו כמה שנים. בעצם כמה שנים? אם איננו טועה, ארבעים־וחמש. שנינו היינו ילדים כאשר נפרדנו אחד מעל השני וכל אחד מאתנו הלך לחפש את מזלו במקום אחר. יש לך כוח־זכרון טוב, כי אני לא הייתי מזהה אותך לעולם. ואולי גם משום שחשבתי, כי אתה נמצא מזמן בעולם האמת. הסיפור ששמעתי עליך הוא, כי קפצת למימי הדאנובה ואיש לא טרח להציל אותך. מעכשיו עלי להאמין בתחיית המתים…”

השיב השני:

“אני מאמין כל יום מחדש בתחיית המתים, כי כמעט כל יום אני מגלה מישהו מבני החבורה שלנו בעיר ש. והם בשבילי כולם בבחינת מתים שקמו לתחיה. היום, למשל, גיליתי אותך ולפי מה שאני רואה אותך, יש לי הרושם שהחיים בעולם האמת אינם רעים כלל וכלל. יש שם מה לאכול…”

השניים התחילו נכנסים לפני ולפנים לזכרונות מימי הילדות והזכירו שמות לרוב וכמעט על כל השמות שמו מסגרת שחורה, על שמות הנערות היפות שחיזרו אחריהן, על חבריהם אתם שיחקו ואתם עשו מעשי שובבות. לבסוף הגיעו לדבר על מעשי שניהם כיום הזה ואז אמר אברהם שוורץ:

“אברהם שוורץ גם הוא מת ואיננו עוד. קיים רק אבריש, הצייר אבריש, המצייר את העולם כפי שיהיה בעוד מאתיים שנה, כאשר המשיח יבוא. אתה לא מאמין במשיח? בשבילי הוא קיים, אבל הוא לא משיח יהודי המחלק את מטעמי הלוויתן ושור הבר לחסידי הרבי ומשקה אותם מיין המשומר. מאז אני זוכר את אבי בתור משגיח על מרתף־היין של הגראף, המשיח היהודי גמר אצלי את הקאריירה. בינינו לבין עצמנו, אבי המנוח זכרונו־לברכה, היה טיפש גדול, אדוק וטיפש. חסיד שוטה שידע רק לומר תהלים והרביץ לנו בלי רחמים על כל עבירה קטנה על חוקי הדת. דיברת על זה שקפצתי לדאנובה וחשבת שהדגים אכלו אותי. לא היה כדאי להם… אתה רואה שגם היום אני רק עור ועצמות ואז הייתי עוד פחות מזה. אז בא לוויתן אחד ובלע אותי, אבל הוא הקיא אותי מרוב גועל כמו את יונה הנביא, שלא אלהים הציל אותו ממעי הדג, אלא שהדג היה רגיל למטעמים יותר טובים. אבל מה רציתי בעצם לומר? כן! אני נזכר! רציתי לומר שאבי המנוח זכרונו לברכה היה בעצם זה שגרם לכך שקפצתי לגלי הנהר…”

במשך כל המונולוג הזה לא סר חיוך טוב מעל פני אבריש. עכשיו, משגילה ידיד וחבר מימי הילדות, גאו בו כנראה הזכרונות ורצה להגיע עד סופו־סיומו של מונולוג זה.

"אבל את הדברים האלה אתה בוודאי עוד זוכר, כי היית עוד בבית. אביך סגר יום אחד את החנות שלו ולקח את כולכם ועוד כמה מזוודות קטנות ונסעתם ולא אמר לאיש, לאן ומדוע. רק אחר כך שמענו שנסעתם לאמריקה. גם אביך היה משוגע לא קטן, שהמקל שלו היה יותר מהיר מהשכל שלו… טוב, אבל רציתי לדבר על אבי שלי זכרונו לברכה. כבר אז, כשהייתי ילד קטן, ליכלכתי את כל הניירות ברישומים ולא היה דבר שהרגיז יותר את אבי מאשר כשראה אותי עם עפרון ועם נייר – כמו מטלית אדומה בשביל הפר בזירה. הוא לא היה תלמיד־חכם ואולי בגלל זה היתה שאיפתו הגדולה שבניו ילמדו תורה וילכו אפילו לישיבה. היה גאה מאד על יחוסה של אמי, שהיתה צאצא ישיר של הרב ירמיה לב, שהיה רבי חשוב לפני כמה דורות בעירנו. אבל דווקא משום שהוא כל כך רצה שאלך ל’חדר' והרביץ לי בגלל זה מכות רצח כל יום, הפך ה’חדר' המוסד השנוא עלי ביותר וגם מאז אינני חי בשלום עם אלהי ישראל… אתה זוכר בוודאי שהיינו עניים מאד ומאביב עד סתיו לא נעלתי מעולם נעליים ואלמלא עסקה אמי תמיד בהטלאת בגדינו, היה הישבן שלי מבצבץ תמיד ממכנסי הקרועים. אז כאשר כבר עשיתי רישומים רבים לעצמי, החלטתי לנסות להרוויח מכך כסף. במקום ללכת ל’חדר', הלכתי לכיכר הראשית וביקשתי מאנשים שיעמדו, כדי לעשות להם ‘פורטרט’. והיתה לי הצלחה גדולה. מכרתי את הרישומים שלי בכסף. את הכסף שהרווחתי, החבאתי במקום־סתר ואמרתי לעצמי, שכאשר יהיה לי די כסף, אסע לי לעיר הבירה ושם ארוויח עוד יותר כסף. אולם פעילותי ‘האמנותית’ בכיכר הראשית נמשכה כמה ימים בלבד, כי השמועה הגיעה מהר לקצה העיר, שם התגוררנו בצל ארמונו של הגראף. אלמלא הצילה אותי אמי בבכיות ובצעקות שלה, לא הייתי יוצא חי מבין ידיו של אבי, שאיבד ממש עשתונותיו מרוב כעס וחימה.

“אמרתי לך שהוא לא היה חכם גדול, אבל אם אני חושב עליו היום, אני מבין, שהוא היה מר־נפש בגלל שלא יכול היה לתת לנו אוכל לשובע ולא יכול היה להלביש אותנו בגדים הגונים למרות שעבד משחר עד לילה. את כל המכות שרצה בעצם לתת לגראף, הוא נתן לנו… נוסף לכל הצרות, הוא היה אביון־גאוותן. היתכן שצאצא של ר' ירמיה לב יעמוד בשוק ויצייר פרצופיהם המגושמים של גויים וגויות?! הגרוע מכל היה בעיניו, שבמשך כן אותם ימים שציירתי בכיכר, לא הלכתי ל’חדר‘. כאשר הפסיק להרביץ לי מאפיסת כוחות, ברחתי החוצה וקפצתי דרך הגדר לפארק הגדול של הארמון, כי ידעתי שלשם גם אבי לא יעז לרדוף אחרי. לא ארחיב דיבור על הסיוט שחיכה לי שם מלהקת הכלבים הגדולים שהתנפלו עלי ושמהם ניצלתי רק הודות לגנן שלעג לי וריחם עלי. יצאתי מהגן מהעבר השני והסתתרתי בין הסוף שליד הנחל במשך כל היום עד הערב. כשהרעב היה יותר חזק מהפחד חזרתי והתגנבתי הביתה. אולם גם למחרת ועוד למחרת לא הלכתי ל’חדר’ ושוב לא בשום יום אחר ואמרתי לעצמי, אמות מהמכות, אבל לא אלך יותר ל’חדר'. ברחתי כל פעם מהבית והלכתי לצייר ‘פורטרטים’ בכיכר העיר, עד שיום אחד תפסו אותי שם הז’נדרמים ולקחו אותי לבית הסוהר. אבי זכרונו לברכה הלך אליהם והגיש נגדי תלונה, שאני משוגע. ומה היה הסוף מזה? הסוף מזה היה, שהייתי במשך חצי שנה במוסד לילדים מפגרים וכאשר שיחררו אותי, כי הרופא אמר שאני בריא ושלם, הלכתי למקום הסתר שם היה כספי ולקחתי את הכסף ועליתי לרכבת ונסעתי לעיר הבירה, להיות צייר… אבל טוב, לא אלאה אתכם ולא אאריך בתיאור אכזריותה של עיר־הבירה שהיתה אפילו יותר אכזרית מאבי המנוח. רק זאת אגיד לכם, למה המשיח שלי אינו יהודי… כאשר כבר חשכו עיני מרעב, הלכתי לקהילה היהודית וביקשתי שיתנו לי עזרה מקופת הצדקה. אז שאלו אותי, אם יש מישהו שממליץ עלי, כי בלי המלצה אין נותנים עזרה. צריך פרוטקציה… הלכתי אל אחד הרבנים וסיפרתי לו באופן גלוי, מי אני וכל הצרות שעברו עלי. הוא ראה היטב שפני נפולים מרעב ובקושי אני עומד על רגלי מרוב חולשה. אבל הוא דיבר אלי דברים של שמן משחת קודש וקולו היה כה רך מרוב צידקות שקיבלתי גועל ממנו. הוא אמר שעלי לחזור הביתה, אל הורי, שבוודאי דואגים לגורלי ומוכן לתת המלצה שיתנו לי כרטיס־רכבת, אפילו פרוטה לא יותר מזה. אם כבר רעבתי עד עכשיו, אוכל לרעוב עוד עד שאגיע הביתה. ואיים עלי שאם לא אסכים למה שהוא מציע, יקרא למשטרה ויחזירוני הביתה, אל הורי האוהבים והדואגים, כפות ידיים ורגליים… קמתי וברחתי כל עוד כוחות בי ורצתי, רצתי, עד שהגעתי לגשר הדאנובה. היססתי רק קצת וטיפסתי מהר על המעקה וקפצתי מגובה כמה קומות למים. לאמיתו של דבר קיננה בי התקווה שיצילו אותי וירחמו עלי כאשר ישמעו את סיפורי ולא יחזירו אותי בכוח הביתה, אלא יתנו לי אפשרות להיות צייר בעיר־הבירה. תקוותי הצדיקה עצמה רק בחלקה – איש לא קפץ אחרי למים, להצילני, אבל מי הנהר היו יותר רחמנים מרחמי בני־אנוש, או שגם הם לא רצו בי והשליכוני אל החוף כשעוד רוח באפי. כמובן, בחוף כבר חיכתה לי ‘החברה האנושית’ והחזירו אותי אל הורי בכל הכבוד, בלוויית איש במדים. איך הגעתי אחר כך בכל זאת לפאריס ומה היה אחר כך, זה כבר סיפור אחר…”

כנ"ל היה המונולוג שבו הציג עצמו אבריש הצייר, כאשר פגשנוהו לראשונה. למרות שכבר בפגישה ראשונה זו לא העלים, כי איננו אוהב ישראלים, היה אדיב להזמיננו לביתו וגילה לנו ידידותו. למה הוא כועס על ישראלים? – זה סיפור לחוד שבו משולבים כמה סיפורים. וכאשר אבריש רוצה לספר, שום סכר לא יוכל לעצור שטף דיבורו.

“שמעתי פעם שיש מוזיאון לאמנויות היפות בתל־אביב וחשבתי בלבי, כי הנה, יש מדינה יהודית ויש בה עיר שכולם שם יהודים ובעיר הזאת יש מוזיאון ויהודים בכל מקום בעולם אוהבים מוזיאונים עם תמונות ועם פסלים ויותר מכל הם אוהבים בוודאי, את המוזיאון שלהם. אז אמרתי לעצמי, למה שלא יהיו באותו מוזיאון אשר בתל־אביב גם כמה תמונות משל אבריש, המצייר חזיונות מימות המשיח, כאשר נמר שוכן יחד עם ילד קטן? לקחתי שתי תמונות מהטובות ביותר והיפות ביותר וארזתי אותן היטב ורשמתי על האריזה את הכתובת של המוזיאון העירוני בתל־אביב ושמתי אותן בדואר. ומלבד זה, שלחתי גם מכתב למנהל המוזיאון והודעתי לו, שאני תורם שתי תמונות למוזיאון. והנה, כעבור זמן, כעבור כמה שבועות או כעבור כמה חודשים, אני מקבל מכתב מאותו מנהל, שהוא לא רוצה בתמונות שלי וגם אינו מתיר את האריזה, אלא מחזיר אותה כפי שארזתיה. מוחל טובות… איזה מין מנהל של מוזיאון הוא זה? במרתפי המוזיאון של פאריס יש אלפי ואולי רבבות תמונות שלא יראו אולי אף פעם אור עולם. וגם אותו מנהל בתל־אביב יכול היה לשים את התמונות שלי יחד עם האריזה במרתף ולשלוח לי מכתב־תודה על נדיבותי… אחר כך, כעבור שנה או שנתיים, באה אלי גברת אחת מתל־אביב וביקשה שאנדב תמונה בשביל המוזיאון העירוני. החוצפה הזאת הוציאה אותי עד כדי כך מן הכלים, שצעקתי עליה והייתי גס במידה כזאת, שהיא התחילה לבכות. אולם בסופו של דבר היינו ידידים והזמנתי אותה גם לביתי הכפרי ופייסתי אותה. אבל תמונה לא נתתי. אתם תצטרכו לחיות במדינה שלכם בלי התמונות של אבריש…”

השלמנו עם גזר־הדין שאבריש הוציא. אך נראה שלא ויתר על כך שנתפעל מיצירתו האמנותית. ערב גשום אחד, בשעה מאוחרת למדי, צילצל והבהילנו למהר ולבוא אליו. חשבנו, מי יודע מה קרה ומיהרנו לביתו אשר ליד הפנתיאון, ברובע הלאטיני של פאריס. מצאנו את אבריש יושב רגוע באטלייה שלו וכל כולו אומר שלווה סטואית, מחוייכת. ישבנו אצלו כמעט כל אותו לילה, ובאותה הזדמנות הכרנו גם את אשתו, גברת אצילית, עדינת־הליכות, בת למשפחה יהודית מאלז’יריה.

הנושא לו הקדיש אבריש את הלילה ההוא, היה – אשתו, בני משפחתה ראו בנשואיהם חיתון למטה מכבודם ולכן ניתקו אתה את כל הקשרים. מי יכול לזכור את כל הפרטים שלפיהם הסביר הצייר מחודד הזקן, שמשפחת אשתו קשורה בעצם בקשרי חיתון עם צאצאיו של פראנסוא הראשון, מלך הצרפתים? ואחיה של אשתו, מהנדס חשוב ובעל שם בצרפת, משמש כיום יועץ ראשון במעלה ליד הנשיא בורגיבה הטוניסי. וכי פלא הוא, שהוא אינו שולח אפילו כרטיס־ברכה לחגים לאחותו שנישאה לאמן־אמיגרנט ומזה שנים לא ראו זה את זו.

עוד אבריש מדבר ואנו מתבוננים בתמונות הרבות התלויות על הקירות מסביב. לא ראיתי מימי סוסים וחמורים כה נהדרים כפי שראיתי על בדיו של אבריש! הם מצויירים על רקע של נופים אין־סופיים, שבהם פה ושם עץ בודד עם ענפים ערומים, נעדרי בדים, אולם עיקר ציורו הוא מקדיש לנושאים מימות המשיח, שנתן להם את השם הכולל “בעוד מאתיים שנה”. הרבה חיות ועופות, הרבה עצים גבוהים, שדה האלהים מאוכלס יצירי כפו השוכנים יחד בשלום ואין טורף ואין נטרף. ובגן האלהים הזה שבו שוררות אהבה ואחווה וריעות, חייבת האהבה להגיע לביטויה המשכנע ביותר ואין לה ביטוי משכנע יותר בעיני אבריש מאשר בזיווגם של גבר כושי עם אשה לבנה.

אנו מעירים על הנמר השומר על התינוק בעריסה:

“זה כמו בנבואתו של ישעיהו…” – ומצטטים ומתרגמים לו את הנבואה לאחרית הימים. בעיני אבריש ניצת אור אדום של כעס:

“זה לא שום שעיה, זה אני ורק אני! מאז ברחתי מה’חדר', אני לא קורא את הביבליה הקדושה…”

כפי שניצת זיק הכעס, כך גם כבה מהר. הסיפור על פראנסוא הראשון, מלך הצרפתים, הגיע לסופו. הוא הראה לנו את שלושת הספרים שפירסם עד עכשיו. דפדפנו בהם, קראנו באחד מהם קטע אובסצני מאד במיטב הסגנון הספרותי וכאשר מארחנו אמר שלא כדאי שנטרח, כי בין כך לא נבין מה שכתוב שם, הנחנו את הספרים מבויישים, אחרי שדנו כה לשלילה את יכולתנו האינטלקטואלית.

וכי אמרנו שאבריש אינו יהודי טוב? יש כמה הוכחות שאמנם יהודי טוב הוא, למרות שאת ה“חדר” אינו אוהב עד היום הזה. הוכחה אחת היא, למשל, אפה העקום של בעלת גאלריה פאריסאית בפובור־סן הונורה שהציגה לפני כמה שנים תערוכה מתמונותיו של אבריש. וכאשר בעלת הגאלריה העירה הערה אנטישמית באוזני אבריש, הוא הנחית סטירה כזאת על פרצופה, שכל עתוני פאריס “צלצלו” ממנה, סטירה שעל עוצמתה מעיד אפה עד היום הזה.

אבל מלבד זה יש גם הוכחות חיוביות. למשל, מקבצי הנדבות ל“דבר טוב”, ממאה־שערים אשר בירושלים, יודעים כולם את כתובתו של אבריש בפאריס. והם אינם יוצאים מלפניו בידיים ריקות, ומדי שנה הולך אבריש להשתתף באספת־הזכרון לחללי השואה היהודיים ומשלם דמי החבר שלו לארגון עצירי הנאצים לשעבר.

זה שהוא כועס על ה“חדר” ועל ישעיהו הנביא ועל מוזיאון תל־אביב, אינו מוכיח ח"ו שאינו אוהב יהודים. והראיה, שכאשר היינו אצלו בביתו הכפרי, היתה שם חבורה גדולה, כולה יהודים וביניהם שני זוגות שרק יום קודם לכן חזרו מישראל. ריחה הטוב של ישראל שהביאו אתם, לא הפריע כלל לאבריש ואפילו שאל וחזר ושאל כל מיני דברים על ישראל ואז נוכחנו לדעת, כי בסתר לבו הוא מקנא בהם על שהם היו שם ולא הוא.

את הבית הכפרי, במרחק כחמישים קילומטר מפאריס, על הנהר מארן, הוא עצמו בנה ועל דלת־הכניסה צייר שני לוחות־הברית והוסיף עליהם גם מגן־דוד, למען שבאי־ביתו לא יטעו ויידעו היטב, היכן הם נמצאים. עמדה שם חורבה ומן החורבה עשה אבריש בית של אמן לתפארת, עם ציורי קיר משלו, עם אביזרי פולקלור, עם תמונות ופסלים עתיקים מהאוסף הפרטי שלו. וליד הבית גן־פירות גדול ובקצה הגן התקין לעצמו בריכת־שחיה.

ואותו יום אכלנו מתבשיליו של אבריש עצמו, שהוכיח, כי לא לשוא יצא שמו כאמן הקולינריה. כן נתן לנו הזדמנות להכיר את כל הצדדים של דמות־דיוקנו הרבגונית. ולמען למנוע טעות, אנו רואים צורך להודיע כאן, כי נפרדנו מעל אבריש בשלום וידידות. ידידות זו הצלחנו להציל אחרי שחדלנו להתווכח עמו ולטעון שאינו צודק פה, או שאינו צודק שם. אמן גדול כאבריש תמיד צודק…

12.5.63

בקונסוליה הישראלית במארסיי, נמצא עתה ארכיון קטן, ארוז בארגז ובו, בין השאר, טיוטה לחוקה של מדינה יהודית, אותה קיוותה להקים חבורה של אסירי עוני וברזל במחנה־הריכוז בקומפיין אשר בצרפת. היה זה לפני עשרים ושתיים שנה ובקומפיין קיים אז הגיסטאפו “מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים” – כפי שהמקום הוגדר כלפי חוץ – שרוב שבוייו היה יהודים. ומתוך מצוקתם, על סף שילוח “מזרחה”, הם רקמו חלום, שכאשר ואם ישובו עוד להיות אי־פעם בני חורין, הם יקימו מדינה יהודית ולא עוד יהיה נתון עמם לחרפה ולבז.

אך שבויי קומפיין ידעו כנראה בדיוק, היכן הם עומדים ומה צפוי להם. כי אותה חבורה שרקמה את החלום, קראה לעצמה בשם “מסדה” – שם שלקחה לעצמה מההיסטוריה הרחוקה ושיש בו מן הסמליות לאמונה איתנה בחירות, כשם שיש בו גם מן היאוש.

אבל למה ראה תוכנו של ארכיון זה אור רק עתה, אחרי שהיה טמון למעלה משתי עשרות שנים – לכך יש סיפור משלו. אחד בשם צוקרמן, בעל דרכון ישראלי שהוא אחד מפקידיו הבכירים של אונסק"ו מזה שנים רבות, סיפר לפני כמה חדשים לנספח התרבותי של שגרירותנו בפאריס, מר הרפז, כי בכפר קטן בדרומה של צרפת, נמצא בתוך מחסן השייך לבלגי בשם טרסר, ארגז עם מיסמכים העשויים לעניין את השגרירות ושטרסר רוצה להעמיד לרשות מדינת ישראל.

צוקרמן בא במגע עם טרסר בקשר לרכישת מגרש. בעלת אחוזה בכפר לנפול שעל חוף הים, ליד קאן, ציוותה את ארמונה לפני מותה, להקמת מרכז תרבותי־אמנותי, וביקשה לכסות את הוצאות הקמת מרכז זה ממכירת מגרשים מאדמות האחוזה. חלקה כזאת קנה גם צוקרמן מאת טרסר – שנתמנה למוציא לפועל של הצוואה – ובאופן זה הם עשו היכרות וכך הגיע טרסר לספר על הארגז ומיסמכיו לצוקרמן.

הרפז מסר על הדבר מפי צוקרמן לשגריר, ד“ר איתן. כאשר השגריר ביקר לפני חודשיים בקאן, הופיעה אצלו במלון, לפי הזמנתו, הגב' טרסר וסיפרה לו סיפור מבולבל על תולדות ארגז המיסמכים, שלדבריה היה שייך ליהודי בשם יהושע ג’ורג' בלומברג – שהיגר אחרי המלחמה לארה”ב ומאז הם לא שמעו עליו. ואמרה, שבעלה יודע על העניין יותר ממנה, אבל הוא אינו פנוי אותה שעה להיפגש עם השגריר. ואז נדברו שכאשר השגריר יבקר פעם שניה בסביבה, יינתן לו לראות את המיסמכים.

ואמנם השגריר ביקר שוב בקאן בחופשת־הפסח ועשה סידורים מראש לפגישה עם טרסר, שהבטיח להראות הפעם גם את המיסמכים אשר בארגז. ד"ר איתן ניגש לכפר לנפול ונפגש עם טרסר בביתו. טרסר סיפר בהזדמנות זו מה שהוא יודע על תולדות מיסמכים אלה. לפני מלחמת העולם השניה היה חי במארסיי יהודי שמוצאו מן הלבאנט בשם יושע או יהושע, בעל עסקים ענפים ועשיר מאד. אחרי שהנאצים כבשו גם את דרום־צרפת, הם החרימו את ביתו על כל אשר בו, אולם בעל־הבית עצמו הצליח לברוח ולהסתתר.

כעבור זמן־מה הוא קיווה, כנראה, להציל משהו מן הרכוש שנשאר בבית והוא ניסה להתגנב לביתו, אולם הוא נתפס ונלקח כנראה למחנה ריכוז ואין איש יודע מאז, מה עלה בגורלו.

כאשר יהושע נעצר על ידי הגיסטאפו, היה ארכיון קטן זה עם המיסמכים שבתוכו, כבר בביתו. כי הלא דרומה של צרפת הפכה לארץ כיבוש רק בראשית 1943 – אחרי שחרור אפריקה הצפונית על ידי בעלות הברית – ועל קיומם של הניירות ידע ידידו של יהושע, אותו בלומברג שהזכרנו. בלומברג זה הוא יהודי ממוצא רומני, שחי בדרום־צרפת וגם בימי הכיבוש הנאצי הצליח להסתתר וחי חיי מחתרת. בלומברג הצליח מה שיהושע לא הצליח: הוא הוציא מביתו של יהושע את הניירות והחזיקם אצלו. אולם כאמור, אחרי המלחמה היגר בלומברג לארה"ב ואת הארכיון לא לקח עמו, אלא הפקידהו בידי ידידים לא־יהודיים, שטרסר לא גילה את זהותם לשגריר.

מידי ידידו של בלומברג קיבל טרסר את הארגז כפקדון, מבלי שיגלו לו מה יש בתוכו. כי זמן לא רב אחרי שבלומברג היגר, עזבו גם ידידיו את צרפת והיגרו לברזיל והשאירו את מטלטליהם וגם את הארגז בידי טרסר. מאז ובמשך למעלה מחמש־עשרה שנה איש לא הציץ למחסן ולא נגע במטלטלים וגם לא בארגז. אולם בעלי המטלטלים חזרו אשתקד מברזיל לצרפת וכאשר מצאו בין שאר חפציהם גם את הארגז עם הניירות, הם אמרו לטרסר, כי ארגז זה עם הניירות שבתוכו שייכים, למעשה, למדינת ישראל – כך אמר להם בלומברג לפני צאתו לארה"ב.

ואז נזכר טרסר שהוא מכר מגרש לישראלי צוקרמן. ואמנם ניצל היכרות זו, כדי להודיע לשגרירות בפאריס על קיומו של הארגז.

במשך כל הזמן שטרסר גולל את סיפורו המוזר, עמד הארגז הקטן ליד השגריר על הארץ. ורק מובן שסיפור זה, כולו מיסתורין, הגדיל סקרנותו לגבי תוכן הארגז. וכאן בא סיפורו של ד"ר איתן ממה שגילה בין הניירות שהעלה מתהום הנשיה.

“הארגז הוא מעין תיקיה שבה מסודרים כעשרים תיקים בסדר מדוקדק להפליא. וכאשר אתה מדפדף בניירות ומעיין בהם, מתעוררת בך תחושה מוזרה, כי אתה נכנס לעולמו של איש שדעתו אינה מיושבת עליו, האם נוכל לדעת אי־פעם מי היה יהושע זה?”

שלושה סוגי מיסמכים נמצאים בארגז. לחלק האחד שייכים כתבי־יד מעטו של יהושע עצמו. והקריאה בהם מוכיחה, כי עד בוא האסון הנאצי הוא לא הקדיש תשומת־לב רבה לענינים יהודיים, אלא היה טרוד בעסקיו. המאסרים, הגירושים, יציאת רכבות עם יהודים, זקנים, נשים וטף, מהחלק הכבוש של צרפת לעבר מחנות־המוות – זעזעוהו במידה כזאת, שבלהות רדפוהו יומם ולילה. וכי יתכן שיעשו כדבר הזה לעם היהודי? – זו השאלה המבצבצת כל פעם מחדש מבין השטין.

הלא היהודים עם קדום הם ולא גזע נחות דרגה. והאיש כותב מחקר על השפה העברית כשפת תרבות קדומה, בעלת קירבה משפחתית ללשונות עתיקות אחרות. והוא כותב מין מחקר אתימולוגי על מקור שמה של העיר מארסיי ורוצה להוכיח, שזהו למעשה שם עברי: מר־סלע"… ובכתב יד אחר הוא תוהה על גורלו של העם היהודי, מפוזר ומפורד בין כל העמים, קרבן משטמה וביזה בכל הדורות – איך בכל זאת לפתור את בעיית עם ישראל, מול ולמרות השנאה התהומית בה הוא מוקף מכל עבר?

כמובן, ניירות אלה דורשים עיון יותר יסודי ומעמיק, אם אמנם הם כדאים לעיון כזה.

חלק שני של התיקיה כולל חליפת מכתבים בין יהושע ובין אדם בשם גור – רק לשמו יש צורה עברית, אבל נושאו איננו יהודי – המתגורר בניו יורק. יש שם העתקי המכתבים שיהושע שלח לגור והתשובות שקיבל מגור, הכל מסודר בסדר מופתי. חליפת מכתבים זו היא מהתקופה טרם שארה"ב נכנסה למלחמה. אשר לתוכן? השגריר סבור, כי רק אם גור עודנו חי ואפשר יהיה לשאול את פיו, אפשר יהיה לדעת, אם היו אלה מכתבים של טירוף־דעת מצד יהושע, או שהמכתבים נכתבו בכתב־סתר שרק יהושע מזה וגור מזה הבינוהו. מתוך קריאה בלבד אי אפשר להבין תוכנם וכוונתם.

את ההנחה שהמדובר בכתב־סתר, מחזקת העובדה, כי גור משיב באותה לשון כפי שיהושע כותב לו.

החלק השלישי של התיקים הוא, למעשה, הארכיון של ארגון “מסדה” שהוקם על ידי עצורי מחנה הריכוז קומפיין. נראה שהאיש יהושע, שהתהלך כאמור חופשי בעיר מארסיי עד ראשית 1943, עמד בקשר עם עצורי קומפיין והם ששלחו לו את ארכיונם למען יהיה “במקום בטוח”.

ממיסמכים שד"ר איתן קרא רק ברפרוף, יוצא, כי חבורת “מסדה” היתה כולה יהודים מתבוללים שלא היה להם מעולם קשר עם ציונות. כאן, בקומפיין, מול לועי תת־המקלעים של שומריהם הנאצים, הם עמדו מול מציאות יהודית שמעבר ליאוש. תהום של שנאה מפרידה ביניהם ובין העולם הלא־יהודי. וגם אם יש שביב של תקוה, גם אם מישהו מהם יזכה להישאר בחיים אחרי התבערה הגדולה, האם אפשר יהיה לחיות בין הגויים, בין גויים מכל העמים שעמדו מנגד להשתוללות ההיטלריזם?

התשובה לשאלות נוקבות אלו היתה כנראה שלילית. היה בוודאי מישהו ביניהם שידע על מצדה והוא שנתן שם זה לארגון שהוקם בקומפיין. כי היה זה ממש ארגון, עם יושב־ראש, עם חברי ועד ועם פרוגראמה – להקים אחרי המלחמה מדינה יהודית! החבורה דנה על תכנית זו לפרטיה. על הדרכים איך להגיע למדינה יהודית. הם נכנסו לפני ולפנים של השאלה, שקלו והתדיינו ושרטטו טיוטה של חוקה למדינה עליה חלמו, אותה ראו מתגשמת בדמיון יאושם.

בניירות המתייחסים לחבורת “מסדה” מופיעים גם שמות, שאם נשאר מישהו בחיים מבין נושאיהם, בוודאי יוכל לספר יותר פרטים מאלה הרשומים בתוך התיקים.

מר טרסר הסכים למסור את הארכיון הקטן לידי השגריר והוא נמצא עתה שמור במשרדי הקונסוליה הישראלית במארסיי. עתה מצפה ד"ר איתן להודעה מהנהלת “יד ושם”, אם להעביר את הארכיון למוסד זה בירושלים, ששם מקומו.

19.5.63

למארסל רופי מלאו כבר שמונים וארבע שנים והוא עודנו מתהלך עם חידה הקשורה באישיות דגולה הנמצאת מזה ששים שנה בעולם הנצח – ופותר אין לו. אותה אישיות היא תיאודור הרצל, כפי שהוא קורא לו. והחידה – אולי החוקרים ההרצליאנים אשר בירושלים יודעים את פתרונה.

מר רופי הוא יליד פאריס, מבני אותה תקופה, כאשר בירת האורות היתה בירת החושך, כשהעיר הגדולה געשה מסערת פרשת־דרייפוס. הוא מעיד על עצמו, כי מעולם לא היה לו מגע עם יהודים ובסוגיה של יהדות לא ידע בין ימינו לשמאלו. היה סטודנט צעיר שרק זה עתה גמר את לימודיו התיכוניים והתחיל מבקר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה. אולם משפחתו לא יכלה כנראה לסייע בידיו ולכן יצא לקצוות אירופה, לחפש את מזלו במקום אחר.

הוא הגיע לבירה האוסטרית ושם התחיל נותן שעורים בצרפתית. לומדי צרפתית בווינה של אותה תקופה – השנים האחרונות של המאה הקודמת – היו בנים ובנות טובים שהודות להם חדר לחברה הגבוהה ושמו של המורה לצרפתית שהגיע מפאריס, נפוץ ברבים. שמו שהלך לפניו, זימן לו כנראה את האפיזודה שאת פשרה אינו יודע עד היום הזה.

“יום אחד שאלוני, ואינני יודע מי, אינני זוכר באלו נסיבות, אם אוכל לקבל על עצמי לערוך עתון יומי בצרפתית העומד לצאת בווינה. ההצעה היתה לי כמובן לכבוד גדול ולא היססתי להסכים לה. אחרי ששמעו ממני את התשובה, הציגוני לאיש שעשה עלי רושם גדול. היה זה גבר יפה־תואר, גבוה ואלגנטי, בעל זקן שחור ובעל עינים שחורות, יוקדות”.

לא קשה לנחש שזה היה הרצל. ורופי נכנס לעולם שכולו חידה בשבילו. הרצל גולל בפניו את תכנית העתון היומי הצרפתי לכל פרטיה. למעשה, היה זה עלון בתבנית קטנה, בעל ארבעה עמודים שהעורך עצמו יחליט, מה לפרסם בו. ורק שני תנאים הוצגו לו – האחד הוא, שבעלון זה לא יתפרסם לעולם דבר על יהודים ויהדות; והשני, כי עליו לפרסם כל יום “מכתב מקושטא” ככתבו וכלשונו, לפי כתב־יד שיימסר לו, בלי שינוי כלשהו.

רופי הסכים, כמובן, לתנאים שהוצגו לו, שלא קשה היה לקיימם ולמלא אחריהם. אבל הוא לא מבין עד היום הזה, למה אסור היה לכתוב באותו עתון על יהודים ולמה צריך היה לפרסם כל יום “מכתב מקושטא”, שהכיל אך ורק תהלות ותשבחות על השולטן, על משטרו, על כל המתרחש בקיסרות העותומנית הרקובה, המושחתת, האכזרית.

העלון, בשם “לה פטי ז’ורנל” (“העתון הקטן”), התחיל להופיע ביוני 1898 והיו קשיים לא מעטים עם פועלי הדפוס הווינאים, שלא ידעו מלה צרפתית. רופי מוציא מתיק־העור שלו כרך המכיל את כל גליונות “העתון הקטן”, שהופיע בסך־הכל ששה חדשים, מיוני עד דצמבר אותה שנה – שארבעה חודשים מהם הוא שמילא בו את תפקיד העורך.

אנו מדפדפים בגליונות שהצהיבו מיושן, מחפשים עקבות כלשהם לכוונותיו של הרצל. למה מצא לנחוץ להשקיע ממון רב בהוצאת עתון יומי דל למדי בשפה הצרפתית, בבירתו של קיר"ה? מספר רופי, כי הרצל לא חס על כסף ושילם את שכרו ביד רחבה והעמיד לרשותו כרכרה אלגנטית רתומה לשני סוסים, עם רכב במדים נוסח אותה תקופה, שעמד לשרתו בכל שעות היממה.

לוא רצה היסטוריון לקבל את תדריכו לפי החומר שנתפרסם בעלון זה, ספק אם יכול היה להסתפק במקור זה. החומר העתונאי שממנו אפשר היה ללמוד על הווי אותה תקופה ומאורעותיה, היה כולו מקוטע. ידיעות קטנות מהחיים הפוליטיים, מן הפרלמנט, שתיים שלש שורות על תקציב הממשלה הקיסרית, מדור על תיאטרון שכולו חצאי משפטים על ההצגות העומדות להתקיים, ידיעות מחיי החצר ועל האישים שהקיסר או העומדים ראשונה במלכות קיבלו לראיון. אמנם פה ושם אנו מוצאים גם כתבה גדולה המשתרעת על עמוד שלם, כגון זו על רציחתה של הקיסרית אליזבת. ובולטת מכל ההתמדה בה פורסם “המכתב מקושטא” ובו פרטים וידיעות מכל המתרחש בקיסרות העותומנית. כאשר השולטן חגג למשל את יום עלייתו לשלטון, מסופר על השורה הארוכה של צירים ושגרירים ומושלים וראשי העדות הדתיות ופחות, וזירים ונסיכים שבאו להניח לרגלי השולטן את אות הערכתם ולהביע לו את איחוליהם.

לפי תוכנו של “המכתב מקושטא” ועל סמך התדריך שרופי קיבל, אפשר להגיע רק למסקנה אחת לגבי כוונות הרצל בהוצאת עלון זה, והיא, שבמאמציו למען השגת הצ’ארטר על ארץ־ישראל מהשולטן, הוא עשה לו “שרות קטן” זה. למען לתקן במקצת את הרושם הרע שהמתרחש בקיסרות העותומנית הרקובה עשה על העולם החיצוני. כמובן, רק ההרצליאנים בעלי המקצוע יוכלו לומר, אם השערה זו נכונה ורק הם יוכלו לדעת, אם העלון נדפס לפי הסכם בין הרצל ובין אנשי החצר בקושטא.

*

רופי הוא כולו הערצה עד היום הזה לאיש הרצל.

“הייתי אז בן תשע־עשרה. צעיר וקל־דעת ולא נתתי לעצמי דין וחשבון, כי במחיצתו של אישיות היסטורית אני עובד. ידעתי רק זאת, שהרצל הוא אדם בלתי־רגיל. כבר אז היתה טבועה בו מחלתו ולמרות כן לא ידע מנוחה מה היא. הוא היה פעיל יומם ולילה ודמותו הקרינה על סביבתה ממש השפעה מאגית”.

וחידה בתוך חידה בעיניו הם האנשים שהסתובבו במחיצתו של הרצל. מה הקשר שהיה להרצל עם הנסיכה מבית פוטוצקי? – הוא שואל כשעודנו תוהה ותמה גם כיום, ששים וחמש שנה אחרי “האפיזודה המופלאה”. עם הנסיכה היו עוד אחדים מן האצולה הפולנית, שהיו מבאי־ביתו של הרצל, מן הדמויות שאיכלסו את עולם חלומותיו על המדינה היהודית. אחד בשם סטניסלב דה־קושמיאן ואחד בשם דה־נבליסקי – זה האחרון הוא שהיה עורך העלון בחדשיים האחרונים לקיומו. מציין רופי בתמיהה מהולה בהערצה, כי בין אלה שנמנו על “חצרו” של “נסיך היהודים” בווינה, היו הנשים היפות ביותר של החברה הגבוהה בווינה של אותה תקופה. “ואיזו דמות נהדרת היתה הגברת הרצל עצמה!..”

שמו של רופי עצמו לא נדפס בעתון, כי כלפי חוץ, העורך היה אחד בשם לואי ברס (ואחר כך דה־נבליסקי), ששמו התנוסס ליד ראש העתון. ארבעה חדשים אלה היו לו ימים טובים וכאשר הגיעו לסיומם, נפסק גם מגעו עם הרצל. האפיזודה הפלאית הגיעה לסיומה עם סכום כסף שהרצל תחב לכיסו. רק כאשר התחיל להתבגר וקלט יותר ידיעות על הציונות, רק כאשר חלפה קלות־הדעת של ימי הנעורים, הוא הבין, היכן בילה ארבעה חדשים אלה. ב־1903 פירסם רופי חוברת המסבירה לקוראיו הצרפתיים, ציונות מה היא.

בחוברת זו הוא נתקל שוב, עשרים שנה אחרי פירסומה. רופי נכנס לעבוד בשירות הקולוניאלי הצרפתי ואחרי מלחמת־העולם הראשונה הוא נתמנה לתפקיד רם מעלה בשלטון הצרפתי בלבנט, כשמושבו בביירות. כגזבר ראשי של השלטון, היה זה תפקיד מעין מיניסטריאלי. והנה, אך בא לביירות ועשה היכרות עם אנשי המקום, התייצב אצלו מזכיר לשכת המסחר המקומית שביקש ראיון. האיש, יהודי, דיבר אליו כאל ידיד ותיק והזכיר לו, כי הוא פירסם עשרים שנה קודם לכן חוברת המדברת נכבדות בתנועה הלאומית היהודית.

אורחו של רופי סיפר לו, כי בהיותו בניו יורק, הוא ראה את החוברת באחד הארכיונים. וכיוון שלא נשאר אף טופס אחד תחת ידיו, ביקש ממנו רופי להשיג את החוברת או לפחות העתק ממנה. ואמנם, כעבור זמן־מה הגיע העתק מודפס במכונת־כתיבה מניו יורק. את שמו של יהודי זה, מזכיר לשכת המסחר הביירותית בראשית שנות העשרים, אין רופי זוכר.

הגליונות המכורכים של “לה פטי ז’ורנל” היו שמורים אצל מר רופי במשך ששים וחמש שנה ולא נפרד מהם. עתה הוא חלה זו הפעם הראשונה בחייו ושכב במשך כמה שבועות ומצפונו החל נוקפו – הכרך הזה של הגליונות הצהובים צריך להגיע לאותו מקום לו הם שייכים, לארכיון הלאומי של המדינה היהודית שנולדה תחילה בחלומותיו של הרצל. רק הבריא, הוא הביא את הכרך לשגרירות ישראל בפאריס ומסר אותו לידי הגב' יעל ורד, אותה פגש פעם בבית ידידו.

20.8.63

לעת ערב הגענו לעיר בזאנסון שהיתה יעדנו ללינת לילה. עם קומנו בבוקר הלכנו לבקר את הבית בו נולד ויקטור הוגו ובית שני בו נולדו האחים לומייר, ממציאי הראינוע. עלינו גם להר שמעל לעיר עליו נמצא מבצרה המפורסם של בזאנסון. דרכנו אצה לנו, ולכן, רק בהיותנו הרחק מן העיר גילינו במדריך המודפס, כי יש במבואות העיר ארמון הנקרא “הארמון של היהודיה”.

מהו אותו ארמון, לא ידענו, כי יותר מן הציון שזהו “מקום חמד”, לא נאמר במדריך, לכן אמרנו לעצמנו, שכאשר נעבור שוב דרך העיר בדרכנו חזרה, נערוך ביקור ב“ארמון של היהודיה”.

אין לתאר במלים, מה יפים הם הנופים באזור זה של צרפת. אזור הז’ורה שבשלוחות האלפים שאת דרכיו סלל עוד לואי פיליפ בשולי הסלעים הרמים. וזול, שומון ובזאנסון, כולן ערים כמו מוזיאונים, בנויות על ראשי גבעות רמות וכולן היו אי־פעם מוקפות חומה. לרגלי הדרך, בגיאיות העמוקות, שם שוטפים נחלי הרים מהירים היורדים מן ההרים, נמצאים מפוזרים ישובים קטנים, כפרים עתיקים בנויים אבן המתמזגים עם הנוף, חוות בוקרים ומגדלי צאן ומעונות קיץ עם רעפים אדומים ומגדלים מזדקרים.

ארץ זו נבראה ברגע של חדווה גדולה שנתחלפה מהר והפכה לזעם. חומות סלעים מפילי אימה ונחלים משקשקים וכמו שוחקים.

*

אבל על ארמון היהודיה רצינו, בעצם, לספר. בשובנו, היתה לנו רק מטרה אחת בבזאנסון – לבקר בארמון הזה. הוא נמצא במרחק כמה קילומטרים מן העיר וכל פעם היינו צריכים לשאול על כיוון נסיעתנו.

“איפה הארמון?” – שאלנו. וכל פעם החזירו לנו שאלה: “ארמון היהודיה?” והיה חיוך טוב בשולי השפתיים, בין שהשואל־הנשאל היה ילד ובין שהיה מבוגר. לתושבי האיזור יש כנראה “יחס” ליהודיה הזאת שלהם. אבל הדריכונו בדרכנו גם שלטים שהצביעו על הכיוון איך להגיע ל“מסעדת הארמון של היהודיה” המבטיחה מעדנים לבאי שעריה.

בתוך פארק ששערו פתוח לרווחה קידם את פנינו מגרש־חנייה למכוניות, עם שלט האוסר את השימוש בו לאלה שאינם מזדקקים לשירותיה הטובים של המסעדה. לא הרחק משם עומד מיבנה נחמד לעין בן שלש קומות, בנוי בסגנון “ביתני הציד” של אצילי אירופה, עם כניסה מקומרת, עם גג־רעפים מזדקר, עם מרפסות־עץ חטובות. גם פסל קטן של מריה, אם ישו, ניצב בתוך שקע בקיר החיצוני. ומעל לכניסה – שלט העושה פירסומת למסעדה האכסקלוסיבית שהבניין מאכסן כיום.

מאחורי הבית גדר של אבנים המשקיפה על גיא עמוק ומעבר לו על היערות המשתרעים הרחק־הרחק. בתוך הגן המטופח נמצא גם מגרש לגולף מיניאטורי השייך למועדון של בני טובים מבזאנסון. אנו שואלים את האשה הממונה על הגשת משקאות לחברי המועדון, מה ארמון זה ומי היתה אותה יהודיה ששמה נקרא עליו.

היא אשה פשוטה מנשות העם ואינה בקיאה בהיסטוריה. כל מה שהיא יודעת הוא, כי היתה זו יהודיה טובת־לב שעשתה מעשים טובים וכל אחד רק בירך אותה. היא יעצה לנו לשתות ספל קפה במסעדה ובתמורה יספרו על היהודיה בעלת הארמון.

המלצר היה מוכן לשרת גם אותנו ולא רק את אורחיו האכלסקוביים. בפנים מצאנו כל האביזרים של מסעדה מהודרת, קישוטי פליז מבריקים, מראות גדולות סגנון האמפיר, קירות מצופי עץ, כלים ממיטב החרסינה. כאשר גילינו על הקיר דף גדול של קלף ועליו כתובות בקליגרפיה מסוגננת תולדות הארמון, עמדנו לקרא את הכתוב. ואז ניגש אלינו המלצר ואמר, שאין צורך להתייגע – הוא עצמו יספר לנו בעל־פה מה שהוא יודע והוא יודע יותר ממה שכתוב.

אולם־המסעדה נתמלא אט־אט אורחים שהמלצר היה טרוד אתם, ומשלא היה סיפק בידו לשבת אתנו ולספר לנו סיפורו של הארמון, הוא תחב בידנו חוברת קטנה עם סיפורו המודפס של “ארמון של היהודיה”

כפי שקראנו שם, היה זה ביתן הציד של הנסיכים מבית בופרמון, מיפגש לאצילי פראנשקונטה שבו ערכו חינגותיהם עד ימי המהפכה. במאה הקודמת קנה את הביתן ואת האדמות השייכות לו בנקאי יהודי מפאריס. אלגרי. הוא ששיפץ את הבניין והחזיר עטרת הדרה ליושנה ונתן אותו אחר כך כמתנת כלולות לבתו, כאשר זו נישאה לבנו של בנקאי יהודי אחר מפאריס, ממשפחת ברנהיים, הידועה עד היום הזה בפעילותה בשטח הכספים וה…אמנות.

“יופיה וטוב לבה יצרו אהדה גדולה כלפיה ו’ביתן קלמנטיני‘, כפי שנקרא המקום קודם לכן, הפך עד מהרה ל’ארמון של היהודיה’. אנשי האצולה פקדו שוב את הבית וביניהם היה גם הנסיך דה ולוא, בנו של לואי פיליפ. אלא שהמקום הפך במרוצת זמן קצר למקור של יסורים וסבל ל”יהודיה" בעלת הארמון. בעלה, הבנקאי ברנהיים, מת עליה צעיר לימים. ואציל צרפתי מהמשפחות ההיסטוריות של צרפת, הרוזן לבית טורן, התחיל לחזר אחריה, בתקווה לזכות ברכוש הגדול אשר ברשותה – כך נאמר במפורש בסיפור.

היא נישאה לרוזן והסכימה גם להמיר את דתה וליהפך לקאתולית. אולם מאותו רגע ואילך היא חיה במצוקה מוסרית קשה. “אחרי שנולדו להם שלוש בנות, פנה הרוזן עורף לאשתו והעדיף עליה גם את המשרתות אשר במטבח”.

האהדה הגדולה כלפיה עולה מכל מלה ומכל אות של המשך הסיפור.

“מאדאם דה טורן נשאה באומץ מר גורלה וגידלה בכבוד ראוי להערצה שלוש בנותיה… מי יודע, אולי נשמתה של היהודיה שנשאה בשקט יסוריה המרים בבית הזה, מרחפת עדיין בין החומות העתיקות של הביתן הזה”.

ירדנו במדרגות לתוך הגן כשאנו מחזיקים בידינו את החוברת הקטנה, הצבעונית, ששניים משמונת עמודיה מחזיקים סיפורה של היהודיה, בעוד שהיתר מספר תהילת תבשילי המסעדה הנמצאת עתה בארמונה. הלילה ירד על עמק הנהר דוב ועם אוושת עצי היער הגיע אלינו רחש פסיעותיה של בעלת הארמון, בתו של הבנקאי היהודי אלגרי, כלתו של הבנקאי היהודי ברנהיים.

“מקום של התפרקות ושל נופש, עם מראה נפלא על הנהר דוב, הארמון של היהודיה הוא מיפגש של המבקשים לאכול מטובי המאכלים” – הזדקרה הפירסומת באותיות גדולות. היינו יותר מדי נתונים להשפעת תולדותיה של יהודיה האומללה, משנוכל להתפתות לריחות התבשילים שעלו מן המטבח.

ואגב, יש גם רומן צרפתי בשם “הארמון של היהודיה”, רומן עם רמיזות אנטישמיות, שאין לו קשר עם הארמון אשר בבזאנסון.

8.6.63

ההיכרות עם הסופרת קלרה מאלרו מן הדין היה שתעורר בנו סקרנות, הנובעת קודם־כל מאותה חולשה אנושית המוצאת עניין באשה שהיתה קרוב לשתי עשרות שנים בת־לווייתו של סופר גאוני, שהוא כיום שר בממשלת צרפת. והלא היא עצמה נותנת היתר לחולשה הזאת שלנו, בכתבה אי־שם בין זכרונותיה:

“עד שנתי העשרים הייתי בתוך עולם הכתבים שלי, שרתי את השירים הקטנים שלי. אחר כך בא האיש שבחרתי בו – והוא בחר בי – וקנה שביתה בתוך חיי ובמשך שנים רבות נשמע רק קולו שלו. השלמתי עם כך מתוך יסורים, אבל בקלות”.

מדברים כמובן על מאלרו, אבל לא קל לדובב אותה על תקופת חייהם המשותפים, שהיא גם תקופת יצירתו הספרותית, כאשר “נשמע רק קולו שלו”. ולמעשה מאז נפרדו, כאילו ניטלה ממנו ההשראה. אבל הסופרת מסבירה את הדבר בדרך משלה, כשהיא מצטטת אותו.

“אנדרה אמר לי: ‘היזהרי מצרפתים, כי כאשר הם מגיעים לגיל ארבעים, הם מתחילים להיות כולם דומים לאבותיהם’… הכוונה היא, שהם כולם הופכים לזעיר־בורגנים, למיושבים ומפנים עורף לשטויות של ימי הנעורים”.

והיא כאילו משלימה עם כך, שהיתה מעין “הרפתקה של ימי נעורים” לאישה הגאוני. באותו קטע של זכרונות שקראנו מפרי עטה, גילינו גם את קלרה מאלרו היהודיה. היא מדברת שם על העלמה פרנקל, “ממוצא רוסי, בעלת השערות האדומות והעיניים הירוקות”, שמצאה חן בעיני אביה. העלמה פרנקל שנאה את המשטר הצאריסטי והיתה רגילה לדבר על סבלותיהם של היהודים מנגישות הצאר… כל הקטע הזה מוקדש לאבא, למחלתו, למותו, כאשר נדמה היה לה שגם לה אין יותר חיים. וכאשר מוטל היה מת על ערשו, שאלה האחות הרחמניה, מה הלבוש שיש להלביש את הנפטר. “ואמי השיבה שיש להלבישו בכתונת הלילה הלבנה, הארוכה”. אך אמה לא נהגה כמנהג נשים יהודיות מקדם, שכאשר בעלן נפטר, הן היו תופרות גם לעצמן את התכריכים…

“שמעתי בתוך החשכה, שאנשים עולים במדרגות ומביאים את הארון. מעבר הדלת הנעולה דיברו גרמנית, פתחו וסגרו משהו. בצעדים כבדים מן המשא שנשאו, האנשים עזבו וירדו. אחי הבכור ודודי יצאו ברכבת לפאריס, שם עמדו להביא את אבי לקבורה. ואילו אנו, אמא, ז’אן, ג’ורג' ואנכי עם סבתא, נשארנו מחכים במגדבורג. הייתי שסועה בין כאבי ובין הלא־נודע שעוד מצפה לי”. זוהי תערובת של זכרונות ופיוט.

שמה מבית אביה: גולדשמידט. אביה היה סוחר עורות בלתי־מעובדים, שפעולותיו הקיפו כמה יבשות. הוא נולד בברונשווייג; היא, בפאריס. אנו מעירים, שמי שהיה ראש ממשלת צרפת, אנטואן פיניי, גם הוא בעצם סוחר־עורות ובעל בורסקאות. עיני קלרה מאלרו מתנוצצות:

“פיניי הוא ידיד נאמן של משפחתנו ובמשך מלחמת העולם השניה הוא שהציל את חיי אחי ומשפחתו. הוא הסתיר אותם ושלח את בתו להשיג ניירות מזוייפים בשביל אחי אצל המחתרת”. אותם ימי מלחמה עברו עליה בכפר קטן ליד טולוז, כשהיא מסתתרת יחד עם אשתו של סופר אחר, אף היא יהודיה, אצל איכרים. משפחת האיכרים לא ידעה שיהודיות הן והגב' מאלרו לא יכלה לשאת את המחשבה, כי הן עלולות להמיט סכנה על משפחה זו. דיברה לכן על לבה של חברתה, שילכו ויגלו לה, כי יהודיות הן. וכאשר לא יכלה לשכנע את השניה, הלכה היא על דעת עצמה וגילתה יהדותה לאשת האיכר. על תגובתה של הצרפתיה הפשוטה הזאת מדברת הסופרת גם כיום בהתרגשות.

“היא אמרה לי: בך הייתי חושדת, אבל בשניה לא… את הגונה מאד שאמרת לי את הדבר. במזווה יש לנו עוד מעט קמח וחמאה וגם שתי ביצים נותרו לפליטה. אלך ואכין ‘בריוש’ (עוגת חלה) יפה ונחוג בו הערב את חג הגינותכן”.

קלרה מאלרו היא כולה התפעלות מגודל גאונו של העם היהודי ויש בה אהבת ישראל עצומה, אם כי לא מבית אביה הביאה עמה את זיקתה ליהדות, שם לא היתה מסורת, שם לא הלכו לבית־הכנסת אף ביום הכיפורים. האפיזודות “היהודיות” המעטות שנותרו לה לזכרון מימי הילדות, לא נחקקו בה עמוק, פרט לאחת, מצחיקה במקצת. משפחת גולדשמידט התגוררה בפאריס, באותו בית בו התגוררו ז’אן ז’ורס ומשפחתו.

והנה, יום אחד באה הגב' ז’ורס אל אמה של קלרה בתלונה על אחיה הבכור מוריס, שהפליא את מכותיו של בנה. מוריס גולדשמידט היה אז בן עשר ואילו בנו של ז’ורס היה כבן ארבע־עשרה. “אבל מוריס היה כבר אז גברתן, מגודל כענק”. והגב' ז’ורס חשבה שמוריס גדול בשנים מבנה ואמרה, ש“לא נאה שבחור גדול כזה ירביץ לילד קטן”.

קראה הגב' גולדשמידט לבנה מוריס, כדי להוכיחו וזה סיפר, כי בנו של השכן, הסוציאליסט וההומניסט המהולל, העליבהו ואמר לו “יהודי מסריח”. הגב' ז’ורס נדהמה ואמרה, לא כי, אלא שבנה אמר למוריס ‘ישועי מסריח’ ולא ‘יהודי מסריח’…

מלבד שהיא נתנסתה ביסורי יהדותה בימי הכיבוש הנאצי – כשהיתה גם פעילה בתנועת המרי והיתה “אחראית לאיזור” – הרי כל מה שהיא יודעת על יהדות, בא לה מידידותה עם הצייר אטלן, יהודי יליד אלז’יריה (שנפטר צעיר לימים והוא הפך מאז לשם־דבר בציור המופשט הצרפתי), עמו ועם הוריו. והיא היתה הולכת אתם לבית הכנסת של יהודי אלז’יריה בפאריס, היתה מסבה לשולחנם בליל־הסדר וספגה אצלם את בושם מסורתה של משפחה זו מדורי דורות, “אותו דבר נפלא שראיתי רק אצל בני שבט יהודי ספרד”.

ונראה שהתפעלותה מיהדות ניטעה גם בבתה, במאית הסרטים פלורנס מאלרו, שבלידתה אמנם הוטבלה לקאתוליות, אבל היא אומרת לאמה גם היום, כי היא מרגישה כיהודיה. “אך הלא אביה סופר קאתולי הוא והיא נולדה קאתולית”. למרות כן אומרת לה פלורנס: “הייתי אתך ארבע שנים כיהודיה (בימי היותן מסתתרות מפחד הנאצים), אז אני יהודיה…” ופלורנס יודעת מיהדות אף יותר מאמה.

שלושה מספריה הקדישה קלרה מאלרו לאותן ארבע שנים האפלות והמרות של הכיבוש הנאצי. ב“קרב בין לא שווים” היא מספרת את סיפורן של שתי נשים יהודיות החיות במחתרת במשך ארבע שנים, הן ופחדן, הן וכל הסובב אותן, הגיבורים הקטנים, האלמונים, ההקרבה והבגידה, כוחה של חולשה מול חולשתו של כוח. ספר שני עם סיפורים מימי הכיבוש וספר שלישי מאותה תקופה, הנקרא “אין מוכרים באשראי”.

פעילותה כסופרת וכמבקרת ספרותית התחילה למעשה, אחרי שניתק הקשר בינה ובין אנדרה מאלרו. היא צברה בימי חייהם המשותפים אוצר גדול של חוויות, של הרפתקאות, של ניסיון־חיים. מן האוצר הזה יש לה הרומן הראשון, בשם “פורטרט של גריזלידיס”, זאת האשה מופת הצניעות, הצומחת אצל קלרה מאלרו בקרקעה של הודו־סין ומועתק משם לצרפת. והרומן השני שלה, בשם “הדרך היותר ארוכה”, שמקום עלילתו הוא פרס. כי היא חיה למעלה משנתיים יחד עם אנדרה מאלרו בהודו־סין, שם הוציאו עתון ושם נסתבכה באחת מהרפתקאות החיים הגדולות, כאשר חדרה לג’ונגל של קמבודיה, בסביבות עיר־המקדשים המופלאה אנגקור־ווט ונתפסה ב…גניבת פסלים. היא הובאה אז בפני בית־דין ונשפטה למאסר שממנו ניצלה רק הודות לעשרים ימי שביתת־רעב. במסעה זה לדרום־מזרח אסיה, ביקרה גם בהודו ובפרס, באינדונזיה ועד לסין הגיעה.

“אם יש עם שאפשר להשוותו בחריפות שכלו, בדקות תחושתו, במהירות תפיסתו ובבהירות מחשבתו לשל היהודים, הרי זה העם הסיני” – סבורה קלרה מאלרו, הרושמת “נקודה” אחת, בה היהודים עדיפים בעיניה והיא, שהם קומוניקאטיבים יותר מהסינים. אמנם אחרי שעשתה קביעה זו, היא חוזרת בה במקצת. כל אותן סגולות שבהן מצאה דמיון בין השניים, הן אולי מנת חלקם של הסינים החיים מחוץ לסין, כשם שהן מנת חלקם של היהודים החיים מחוץ לישראל…

היא ביקרה כבר פעמיים גם אצלנו. פעם ב־1934, ב“פלשתינה” ופעם שניה לפני שש שנים בישראל, כשהיתה במשך כחודש אורחתו של קיבוץ עין־החורש שכמה ממייסדיו הם יוצאי בלגיה, אתם היתה לה שפה משותפת. ואין זו אמירה של יציאת ידי חובה ומחמאה, כשהיא אומרת, שהיא משתוקקת בכל מאודה לבוא שוב לביקור. עכשיו היא מכינה לדפוס אלבום על איי הודו־סין, מאתיים עמוד טקסט ו־150 עמוד אילוסטרציות, בשביל בית־הוצאה שווייצרי. ספר זה ייצא באפריל. ואילו במאי, כך היא מקווה, ייצא הכרך הראשון של זכרונותיה, המסיים את התקופה שלפני היותר הגב' מאלרו – זכרונות מימי אבא, מנעוריה של משוררת יהודיה צעירה בשנות העשרים של המאה הזאת בפאריס.

“אחר כך אלך לביקור בישראל, אולי לחודש, אולי לחדשיים”.

נראה שלפחות לגבי ישראל קיימת הבנה ואם גם מרחוק, בינה ובין אנדרה מאלרו. רק עתה שמענו מפי מקורביו, כי אחד השירים האהובים ביותר עליו, הוא “מגש הכסף” של אלתרמן, אותו הוא מדקלם בעל־פה – כמובן, בצרפתית – ובגין שיר זה למד בעל־פה עוד כמה שירים של אלתרמן, שממנו הוא “מחזיק” מאד.

אנו נפרדים מעל קלרה מאלרו – אשה שפשטותה היא גדולתה – כשאנו נדברים להיפגש שוב בתערוכת תמונותיו של אטלן, המוצגת עתה במוזיאון לאמנות מודרנית של פאריס. כשהיא אומרת “תערוכת אטלן”, כאילו אמרה “מיקדש”. אטלן היה בשבילה לא בלבד צייר גדול, אלא גם האיש שנתן לה לטעום טעמה של יהדות.

29.11.63

“הביקור בישראל היה נחוץ לי רק כרקע לתמונה, אך לא הוסיף לי דבר” – אמר הסופר הצרפתי רוז’ה פיירפיט, היושב עתה בטאורמינה אשר בסיציליה. שם הוא כותב ספר על היהודים. הוא ביקר ביוני בישראל, אינקוגניטו. משך שנה לא שמעו בפאריס על פיירפיט, שלא הסעיר ב“פצצותיו הספרותיות”. ולסופר “לה מונד”, הוברר כי במשך תקופה זו עסק פיירפיט באיסוף חומר לספרו על היהודים שהוא כותב עתה.

לשאלה, באיזו רוח יכתוב ספרו זה ולמה בחר בנושא זה, השיב פיירפיט, כי מושכים אותו תמיד בני־אדם נרדפים, באשר עצמו סבל מאי־צדק (רמז לסכסוכו ומשפטיו עם משרד החוץ הצרפתי בגלל ספרו הראשון ה“קאריירה” והחרם שהוטל על ספרו השני, “מפתחות ס”ט פטרוס", מצד הוותיקן). הנושא היהודי מעניין אותו כבר מזמן ומזה שנה הוא נכנס ראשו ורובו בהכנות לכתיבת הספר. מעניין אותו בראש וראשונה הצד הדתי אשר ביהדות. הוא ביקר לכן בכל בתי הכנסת של פאריס, נפגש עם רבנים ילידי פולין ו“הם נתנו לי את המופת החי של חרות הרוח שאני מחבב יותר מכל בתוך היהדות”.

האם אינו חושש מהרגישות החריפה של החוגים בהם הוא עומד לטפל? – לשאלה זו משיב פיירפיט, כי הוא אינו פמפלטיסטן ואינו תוקף לעולם אידיאות, אלא רק את האנשים המנצלים את האידיאות לטובתם הפרטית. לבסוף הוא מגדיר מטרת ספרו ואומר, כי הוא רוצה שספרו יהיה הספר על היהדות, כפי שספרו “בני אור” הוא בעיניו הספר על הבונים החפשיים ו“מפתחות ס”ט פטרוס" הוא הספר על הוותיקן.

“בני אור” נתנו רהביליטציה לבונים החפשיים בעיני הציבור הרחב. וחפצי הוא שספרי זה יוסיף לכך שהיהודים לא יתביישו עוד לגלות שהם יהודים. הכללים הנקוטים בידי הם – כיבוד האמת, החרות הגמורה של הביטוי, שקילת משקלה של כל מלה כתובה. וחפצי הוא שספר זה יביא להרס האנטישמיות, מה שאינו רוצה לומר, כי תהיה כאן אפולוגטיקה של היהדות. יהיה זה אקט של אומץ לב, מעין בית־מרחץ – ריטואלי כמובן…"

גב' ליבר, ילידת צפת שירדה לצרפת עוד בילדותה עם הוריה, סיפרה, שפיירפיט בא אליה לשיחה על יהדות ויהודים, והיא סירבה לדבר אתו, כי היא “לא אוהבת כשגויים כותבים על יהודים”.

19.8.63

כאשר נוסעים במכונית מפאריס לשווייץ עוברים דרך העיר טרוא, היא בירת ארץ היינות המפורסמים ששמם שאמפאן. בין דורכי הגת ועושי היין בעיר הזאת, לפני תשע־מאות שנה היה אחד בשם ר' שלמה יצחקי ובקיצור: רש"י! בתולדותיו מסופר עליו, כי הוא נולד, וגם נפטר, בעיר הזאת, ובכל אופן בילה בה ארבעים שנה משנות חייו.

כמו על רבים, רש"י היה דמות האהובה גם עלינו בימי נעורינו. וכי אפשר לשכוח את הפירוש שהוא נותן לפסוק “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”? ראשית: “יצא צדיק מן העיר, פנה הודה. פנה זיוה. פנה הדרה”. ושנית, כפילות הלשון של “ויצא” ושל “וילך” באה לומר, שנותנים עליו חומרת המקום שיצא משם וחומרת המקום שהלך לשם… ובכלל, כל שאר הפירושים הנחמדים של פרשת “חלום יעקב”!

ואולי היתה כאן התייחסות לחייו שלו עצמו, כאשר נדד בין ורמיזא וטראיש – כפי שהוא כתב את שמות שתי הערים וורמס וטרוא – ובין טראיש לפאריש.

בהתקרבנו לטרוא, נשאנו עינינו על הגבעות הנמוכות של אדמת הסיד, הטובה לגידול גפנים. וכמו ראינוהו יחד עם תלמידיו, כשהם מקצצים בזמורות, קושרים הספיחים, בוצרים האשכולות, מכניסים אל הגת וגם דורכים בה.

ידענו מן הסיפורים שקראנו בילדותנו – מי יגלה עפר מעיניך, הד“ר להמן! – כי הרחוב היהודי בתקופתו של רש”י היה בקירבת הקתידרלה המפורסמת. לכן שמנו את פעמינו בכיוון לצריחים הגוטיים של הכנסייה הגדולה. אך כל מה שמצאנו שם, היתה כיכר גדולה לחניית מכוניות וכמה סימטאות לא כל כך עתיקות ששמות קדושיהם נקראו על כל אחת מהן. רק בדרכנו על חלוקי האבנים שכמה סימטאות מרוצפות בהם עוד מקדמת דנא, חשנו כאילו שמנו כף רגלנו על עקבותיו.

נכנסנו לחנות ספרים, כדי לקנות מורה דרך של העיר, בתקווה שנגלה בו משהו על האזרח הקדום של העיר הזאת שבוודאי מצטעצעים בו עד היום הזה. לא גילינו בו עליו דבר וחצי. אמרנו לבעל החנות הזקן שחכמתו האירה פניו:

“חי בעיר הזאת לפני תשע־מאות שנה חכם יהודי בשם רש”י שבוודאי שמעת עליו. האם יש לכך איזה סימן וזכר בטרוא?"

תקע בי הזקן מבט תמה והשיב: “נולדתי כאן לפני שמונים ושלוש שנה. אבל לא שמעתי על החכם היהודי הזה מעולם… בטרוא היו תמיד רק מעט יהודים ואני עצמי אינני מכיר אף אחד מהם. אבל שמעתי שיש איזה רחוב קטן ליד כנסיית פנטליאון הקדוש, ושם נמצא בית־כנסת עתיק”.

הזקן הדריכנו, איך להגיע לכנסיית פנטליאון הקדוש, אחד משבעת קדושי העיר שתושביה חוסים בצלם, הלכנו מרחק קילומטר ומצאנו את הכנסייה כשהיא ניצבת רמה וגאה בין סימטאות צרות ובתים מטים לנפול מיושן. ממש דבוק לקיר הכנסייה גילינו מעבר צר וקצר ששמו נקרא בטרוא: רי דה לה סינגוג, או “רחוב בית הכנסת”. מלבד הכנסייה עומדת שם חורבה של בית עזוב מיושביו, עם חלונות חסרי שמשות, קירות מקולפי טיח שלוחות העץ הרקובים בולטים מהם כמו עצמות שלד.

השכנים שמעבר לפינה, הנגר והחנווני, לא ידעו לומר, למה נקרא כך “הרחוב” הזה, שהמדריך המודפס לא הזכירהו כלל בין הדברים הראויים לתשומת לבו של הזר המחפש את העבר. אבל יעצו לנו ללכת אל מר בלום, הפרנס של הקהילה היהודית, והוא בוודאי יתן לנו את כל ההסברים. נסענו אל מר בלום בקצה השני של העיר והוא הוציא מלבנו על רגל אחת כל אשלייה. את עקבות רש“י לא נגלה בטרוא – אמר. מאז שרש”י חי בה, נשרפה העיר פעמיים באש, שכילתה גם את העיר ההיסטורית שהשתרעה אל נכון ליד הקתידרלה. נשרפו גם הארכיונים מאותה תקופה ולא נותרה שום הוכחה ושום עדות, כי רש"י נולד כאן, או נפטר כאן, או חי כאן.

זמנו של מר בלום דחקהו ולא יכולנו להאריך בדיבור. אבל לא יכולנו להשלים עם כך, שלא נמצא בטרוא שום זכר לרש"י, שעה שהקתידרלה ניצבת שלמה, שעה שמסופר במדריך כי אטילה מלך ההונים חנה ליד העיר לפני אלף וארבע מאות שנה וטבלת־שיש מנציחה ביקורה של ז’אן הצרפתיה. זו שהכנסייה שרפה אותה באש ואחר־כך העלתה אותה למעלת קדושה.

*

לא יכולנו להשלים והלכנו לכן לבית העירייה אולי יודעים שם יותר על רש“י ממה שיודע הפרנס היהודי. היפנו אותנו ל”ועדת היזמה" – ועדה כזו קיימת בכל עיר צרפתית ותפקידה לדאוג לריבוי אתרים היסטוריים, למען ריבוי תיירים – ושם מצאנו גברת אחת שהיתה בקיאה יותר ברש"י מאשר פרנס הקהילה היהודית.

היא לא התפלאה כלל ששאלנו על רש“י, כי היא רגילה בכך. כל יהודי זר שבא לביקור בטרוא, בא באותה מטרה עצמה, לגלות עקבות המפרש הגדול, גם היא חזרה על מה שאמר לנו מר בלום, כי העיר נשרפה פעמיים בתשע־מאות השנים האחרונות. בארכיוני העיר אין שום דבר מקורי מתקופת רש”י, או כפי שהיא מכנה אותו: רבי סלומון רש"י.

אשר לרחוב בית־הכנסת ליד כנסיית פנטליאון הקדוש, הוא מהתקופה האחרונה. אולי רק ממאה השנים האחרונות. היא עצמה זוכרת שבימי ילדותה היה באותו בית רעוע העומד שם, בית תפילה שיהודים התפללו בו בימי שבת ומועד.

“אולי כדאי שנצא לבית העלמין היהודי” – אמרנו.

גם לשאלה זו היא רגילה ועונה מניה־וביה:

“אין בית קברות יהודי בטרוא”. השומר בבית הקברות העירוני העתיק מצלצל לה מדי פעם בטלפון ומספר, כי הנה באו אנשים המחפשים את קברו של החכם היהודי רש“י ומה יענה להם, הוא שואל. ובכל מקרה היא מורה לו להפנות את האנשים אליה, כדי לתת להם את דברי ההסבר הידועים לה. העירייה מתכננת כבר מזמן להקים ספרייה לזכרו של רש”י, עם הספרים שכתבו עליו, עם הפירושים שכתבו על פירושיו. אבל כל פעם נרתעים מן המשימה, שהיא כבדה מדי – המדובר באלפי ואולי ברבבות ספרים.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. לכן קראו את שמו של רש“י על אחד מרחובות העיר. ההחלטה נתקבלה לפני שנתיים בלבד ואותה שעה עמד לרשות העירייה רחוב קטן באחת השכונות שנבנו רק באחרונה. פקידת “ועדת היזמה” הדריכה אותנו, איך להגיע לרחוב רש”י בטרוא. ומצאנו שם יותר מגרשים ריקים מאשר בתים בנויים ובמגרשים הריקים שיחקו המון ילדים. המקום עשה רושם כמו אחד השיכונים החדשים בגבעתיים או בבני־ברק, מעבר לכביש הראשי.

על שלטי הרחוב הכחולים, עשויים אמאיל, כתוב לאמור: “סלומון רש”י. פרשן כתבי הקודש, תלמודי" ובנוסף לכך שנות לידתו ופטירתו. השלטים כבר בלו קצת, פה ושם צצה בהם החלודה.

שאלנו אחד הילדים, מיהו האיש ששמו נקרא על הרחוב. הוא הצביע לעבר השלט ואמר: “כתוב שם!” והמשיך לשחק. עמדנו עוד רגע דוממים ונפעמים לפני השלטים הניצבים זה מול זה. גלגלי המכונית עקרו אט והתחילו מתגלגלים בדרך המלך מזרחה.

8.11.63

באמצע אפריל 1960 הגעתי מבאנגקוק לסייגון בדרך האוויר, אחרי שקיבלתי “הדרכה פוליטית” בקונסוליה של דרום־וייטנאם בבירת תאילנד. הדרכה זו היתה שונה ממה שצפיתי. הקונסול שהטביע את הוויזה בדרכוני, לא היה כנראה בדעה אחת עם ממשלתו שבשירותה עמד ובשליחותה פעל.

הוא דיבר בלחש כאשר גילה כי חוגים אינטלקטואליים בארצו אינם תמימי דעים עם השלטון, היודע היטב, כי אם צפויה סכנה לקיומו, הרי היא צפויה מן האינטליגנציה. המשטר מדכא לכן כל ביטוי חפשי של שאר־רוח ומחשבה עצמאית, בין פוליטית ובין חברתית, גם אם זו אנטי־קומוניסטית, ובמחנות הריכוז נמקים יותר אנטי־קומוניסטים מאשר אנשי הוייטקונג. הקונסול פרש בשמו של ידידו, שאמצאהו בסייגון, שאם ארצה לשמוע יותר פרטים על תנועת ההתנגדות של האינטלקטואלים למשטרו של דיאם, אוכל לשמוע מפיו.

היה זה מקרה מוזר ביותר, כאשר קונסול של מדינה מסוימת מכניס בסוד של קשר נגד המשטר שהוא מייצג, עתונאי זר שלא ידע את טיבו. העדפתי לכן לנהוג לפי ההדרכה שקיבלתי ממר שמעוני במשרד החוץ בירושלים – ולא התקשרתי עם האיש בסייגון, עליו הצביע הקונסול. חששתי מפרובוקציה, אחרי שראיתי טיבו של המשטר שמצאתי בסייגון. הגעתי לשם ערב הבחירות לנשיאות המדינה בהן נבחר מחדש נגו־דין־דיאם ב־90 אחוז של הקולות. ומה שהפתיעני, היה, שהאיש אליו שלח אותי הקונסול הוייטנאמי בבאנגקוק, שיגלה עיני במציאותה האמיתית של וייטנאם הדרומית, היה מראשי הפעילים בקרב התועמלנים למען חידוש נשיאותו של דיאם. היתה זו שוב תופעה מוזרה שלא תהיתי עליה הרבה, כי מאז קראתי בנעורי את פרץ הירשביין ואת פרל בוק על מיסתוריה של אסיה, ידעתי, שאין למוד תופעותיו של חלק־עולם זה לפי קנה המידה שבני המערב רגילים בו.

אותו חלק של סייגון בו עברו עלי תשעת הימים אותם ביליתי בעיר זו, עשוי במתכונת ערי הפרובינציה הצרפתית. הוא נבדל מהן רק בכך, שהוא יותר מתוכנן, רחובותיו יותר רחבים ויותר נקיים ובנייניו מטופחים יותר. מהקומה החמישית של מלון “מאז’סטיק” – שמנהלו יהודי – מתגלה לך מראה נפלא, כאשר מעבר לנהר סייגון רחב הידיים העובר בטבורה של העיר, משתרעת השפלה האין־סופית עשירת המטעים ושדות האורז. והעין צופה ומגיעה עד למרחק של שמונים קילומטר, עד חומת האדים העולים מן הים אשר בקצה האופק.

מבניין האופירה אשר בככר הראשית – שמאז 1953, כאשר ב“ועידת־ז’נווה” הוחלט על חלוקת וייטנאם, הפך לבניין הפרלמנט – ועד מלון “מאז’סטיק” שטף מדי ערב זרם גדול של תושבי סייגון, שיצאו משפחות־משפחות לטייל ולשאוף אוויר צח. ובאותם ערבים, ימים אחדים בלבד לפני הבחירות, היתה אטרקציה מיוחדת שמשכה אותם. בחוף הנהר, ממש מעבר לרחוב מול המלון, עגן צי שלם של אניות־מלחמה אמריקניות, שבאו כנראה להפגין את התמיכה האמריקנית במועמדותו של דיאם. הן הגיעו שעה שתעמולת הבחירות כבר התנהלה במלוא הקצב, עגנו כמה ימים ויצאו כשלושה ימים לפני הבחירות – למען שלא יפגעו בטעם הטוב ולמען שכוונת נוכחותן לא תדקור את העין.

מאז זרמו מים רבים בנהר סייגון. ומאז היו הרהורים אחרים בלב מכווני המדיניות האמריקנית בוויטנאם.

כבר בערב הראשון לבואי לסייגון היתה לי הזדמנות להתראות עם הנשיא דיאם פנים אל פנים. הוא ערך אספת בחירות בבנין העיריה. לפנות ערב נחסם בחבלים חלק מהככר הגדולה, ששוטרים לבושי לובן הופקדו עליה. לקהל הרבבות ניתן לעמוד רק מעבר למחסום. על הבנינים ועל פנסי הרחוב מסביב לככר הותקנו רמקולים וכל הככר טבלה בים של דגלים. הנשיא ערך “אספתו” באולם הגדול של מועצת העיריה, שם ישב על במה ולפניו המיקרופונים. בתוך האולם פנימה היו כמאתיים איש שניתן להם להיכנס רק לפי ההזמנות האישיות אשר בידיהם.

הזהירות היתה במקומה, כי רק חדשיים לפני כן, בפברואר 1960, נערך ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו של דיאם, כאשר כמה קציני צבא ויחידת צנחנים ובתוכם גם סגן צעיר מקרוביו של הנשיא, ניסו לחדור לארמון. אותו סגן מקרובי הנשיא נהרג מיריות אנשי משמר הארמון. הנשיא ואחיו נגו־דין־נו, הסתתרו אז במרתף המשוריין של הארמון ומשם הזעיקו דרך הטלפון יחידות צבא נאמנות שדיכאו מהר את ההתקוממות.

דיאם נשא באותה אספת בחירות נאום של חמש דקות בלבד ואחר כך הוא ענה לשאלות שהוצגו לו. הכל היה מאורגן יפה ושום במאי לא יכול היה לביים את המחזה בצורה יותר מוצלחת. אחד־אחד ניגשו השואלים למיקרופון וקראו מן הנייר את השאלות שהוכנו מראש – אם על ידם ואם על יד ה“במאי” שביים את ההצגה. לדיאם לא היה צורך לקבל את השאלות הכתובות מידי השואלים. הן היו רשומות אצלו בניירות שהיו מונחים לפניו ושמהם קרא בשטף גם את התשובות. ואז ראינו כחו של ארגון במשטר, שלו השלטון גם על השאלות ושאינו מפקיד שום דבר בידי המקרה העיוור.

הזהירונו אז הרבה על סכנות הטרור הויאטקונגי גם בתוך העיר עצמה וביחוד אחרי שקיעת השמש. בצאתנו בערבים העירה, ראינו שוטרים יותר מאשר בכל עיר אחרת בעולם אליה נקלענו אי־פעם ונוספו עליהם משמרות צבא על גבי משאיות פתוחות. וכאשר באחד הלילות חזרנו למלון במונית מן הרובע הסיני (הנקרא “חולון” ובפי הצרפתים “שולון”) הסיע הנהג מכוניתו בדהרת טירוף על פני הרחובות האפלים והריקים מאדם – ורק הפחד הדהיר אותו כך. ולא נדע לעולם, אם זה היה חלק מה“ביום” בלבד כאשר עתוני סייגון פירסמו יומיים לאחר הבחירות, כי לילה קודם לכן נערך ניסיון להחדרה המונית של אנשי וייקונג וביחוד של נשים, לסייגון, במטרה להרתיע בוחרים לגשת לקלפיות ע“י מעשי טרור וע”י תעמולה ומסע של איומים ופיתוי. היו בכל אופן מאסרים המוניים, כי הובלנו לאחר מכן לראות את העצורים במקום מעצרם.

פגישתנו השניה פנים אל פנים עם הנשיא דיאם היתה בארמונו. ארמון זה משקיף על שדרה רחבה, נטועה עצים גבוהים ורחבי בדים. הבנין הלבן רחב החזית העומד על גבעה, נמצא בתוך פארק מוקף חומה, כמאתיים מטר מן השער עליו מופקד משמר צבאי. באולם הכניסה המעוגל – ממנו נפתחות דלתות לכמה כיוונים וממנו עולות מדרגות גם לקומה העליונה, שם התגוררו הנשיא ואחיו עם אשתו המפורסמת הגב' נו וילדיהם – הובלנו לאולם, בו עמדו כסאות שורות־שורות, עם מעבר באמצע שהוביל לשולחן שהיה מכוסה מפה ירוקה. התכנסו שם עתונאים שבאו מכל העולם, כדי “לכסות” את הבחירות לנשיאות. כאשר דיאם נכנס, קמנו כולנו. הנשיא היה לבוש חליפה צחורה כשלג. היה זה איש קטן־קומה ורך־מבט, שסומק של יוביאליות כיסה את פניו. היתה זו תופעה אנושית שכולה חיוב ושממבט שטחי איש לא היה מייחס לה נטיות דיקטטוריות.

באותה מסיבת־עתונאים נוכחנו לדעת, כי “יש משהו” באדם הזה ולא לחנם הגיע לכהונה הרמה ביותר בארצו. חברי לא חסו עליו ונעצו בו מדקרות שאלותיהם ללא רחם. והוא נחלץ באלגנטיות מן הצבתים.

היו שם גם העתונאים המקומיים ולכן נראה לו הצורך להפגין לאומיות ולדבר וייטנאמית בלבד ערב הבחירות. ישבו לכן לידו מתורגמנים יודעי אנגלית וצרפתית. אך הוא לא שבע נחת מתרגומיהם ולכן נטל הוא עצמו מלאכת התרגום לידו. ודיבורו האנגלי או הצרפתי קלח באותה חלקות ושטף ובאותו דיוק וניקיון־לשון כמו דיבורו הווייטנאמי. היתה זו בכל אופן הוכחה, כי זהו איש בעל אינטלקט בלתי רגיל ומדינאי בעל רמה, שידע לעמוד מול “נמרי” העתונות המערבית החפשית שהסתערו עליו.

הפגישה השלישית, שהיתה אף פחות פורמלית מאשר קודמותיה, היתה בשעת קבלת פנים על כוס שמפניה, שערך הנשיא לעתונאים למחרת “נצחונו” בבחירות. שוב באותו ארמון שעל הגבעה. אז הוא לחץ ידי כל אחד מאתנו וראה צורך גם להחליף כמה משפטים של נימוס עם כל אחד מאורחיו. בהזדמנות זו שאלנוהו, למה אין ארצו מקיימת יחסים דיפלומטים עם ישראל.

“כאשר באנו לסייגון – אמרנו לו – קיווינו למצוא בה נציגות ישראלית, או לפחות קונסול משלנו, כי אמרו לנו שממשלת וייטנאם ונשיאה מגלים יחס ידידותי לארצנו…”

דיאם אמר, כי אמנם היחסים הם ידידותיים. לכך תשמש העובדה, שמומחים ישראלים באו לייעץ לממשלת וייטנאם בעניני חקלאות וניצול יעיל יותר של מקורות המים. אבל עלינו להבין שארצו נתונה במצב מיוחד וקשירת יחסים עם ישראל היתה גוררת אחריה הכרת המדינות הערביות בממשלת האנוי (צפון־וייטנאם).

כל זה התרחש לפני שלש שנים בלבד. אחרי ניסיון ההתנקשות הראשון בדיאם, בא שני, שאף הוא נכשל. ואיש לא פיקפק בסייגון שבוא־תבוא גם התנקשות שלישית – שתסלק את משפחת דיאם מבמת ההיסטוריה.

4.9.70

כיוון שפרנסוא מוריאק, הסופר הצרפתי בעל פרס נובל שנפטר עכשיו, קתולי אדוק היה והתיחסותו אל גיבוריו ואל מעשיהם ואל כל המתרחש עלי חלד גם בחברה וגם בפוליטיקה וגם בחיי אנוש כפרט או ככלל, היתה בפריזמה של פילוסופיית־חיים דתית ושל אמונה תמימה ועמוקה – הרי את יצירתו הספרותית ואת כל חייו ניתן להגדיר לפי שני כללים לקוחים מספרי הקודש, הכלל האחד הוא: לפתח חטאת רובץ – וכלל זה עובר כחוט השני על כל מעשי ועלילות עלובי הנפש המאכלסים את הרומנים שלו, ומכלל זה אין מוריאק רואה דרך להשתחררות האדם, הוא טבוע בו מאותו רגע קדמון של החטא הראשון עלי אדמה. והכלל השני שגם הוא עובר כחוט השני ביצירתו של מוריאק, הוא: על כל פשעים תכסה האהבה – וזהו כללו של הקתולי האדוק, הרואה בישו את המושיע לאדם והתגלמות כל יסוריו ואהבתו של האיש הנוצרי אותו והשיבה אליו בתשובה שלמה שתגאלהו ותתן לו את הכפרה על הפשעים והזימות המחפירים ביותר ועל הכוונות המרושעות ביותר שגיבורי מוריאק עושים ונושאים בקרבם בסיפוריו.

חטא וחוטאים הם הנושא והנשוא שמוריאק הולך אליהם אל ערי השדה הצרפתיות כמעט בכל סיפוריו. אך העונש הארצי, של בתי דין של מטה כמעט ואינו קיים אצלו. והרי יצר לב גיבוריו הפעילים והסבילים הוא כים שחור ועמוק שאין לו סוף ואין לו קץ בתהומיותו הפלילית. ומזימות לבם מיוחדות הן ל“מלאכים השחורים” – לפי השם שהוא נתן לאחד הרומנים המוקדמים שלו – שהוא מעביר אל דפי ספריו מפרובינציה צרפתית זו שהוא משוררה והפרוזאיקון שלה. דרך יצירתו של מוריאק ניתן להגיע אל הבנת הגורליות של הוויה צרפתית זו שהוא מתאר ושהיא כמו אות שאופיו ויצריו וארחו־ורבעו הטביעו במשך הדורות הרבים של ההיסטוריה הייחודית בבני עם זה ובנותיו. אתה מוצא כאן את השוני במערכות הנפשיות, במניעי התגובות, באהבות והשנאות, ביחסי אנוש, בערכים מוסריים ובסטיות מערכים אלה – שמיוחדים הם לצרפתי, כפי שרק מוריאק מבין ויכול להבין אותו וכפי שרק הוא היה מסוגל להציגו לפני קוראיו.

המשפחה ונכסיה הארציים הן המסגרות בהן ממלאים גיבורי מוריאק את השליחות הפיוטית שהסופר מטיל עליהם. לאמיתו של דבר, הנכסים והשגתם והחזקתם, הם במקום הראשון והמשפחה היא במקום השני. מכאן המיסכנות והאפלה האופפת גיבורים אלה ומכאן סטיותיהם אל דרכי החטא ביחסיהם זה עם זה ולרוב העדר מעצורי המוסר במעשיהם. ברומן שהזכרנו (“מלאכים שחורים”) ושמצויה בו תבנית־האב לאורח גישתו הסיפורית של מוריאק, כל הנפשות הפועלות בלי יוצא מן הכלל וגם הכומר אלן הנותן את הכפרה והסליחה, בתוכן, כולן רק שלילה הן. ואם יש ביניהן מי שעושה את הטוב והישר, רק מתוך מניעים אנוכיים הוא עושה. ואם אלן הוא בבחינת שליחו והתגלמותו של הגואל המכפר ביסוריו ובאהבתו שלו פשעי זולתו, הרי גם גואל זה עצמו מוצג כנפש עלובה, עלובה מאד.

*

מוריאק היה יצור פוליטי כל ימי חייו והוא המשיך בפרסום “רישומי הפנקס” הפרטי שלו מדי שבוע (בגליון סוף־שבוע של עתון יומי) כמעט עד יומו האחרון, כאשר התיחסותו למעשים ומחדלים בחיי חברה ומדינה היה לה משקל גדול בעיני שכבה מסויימת של אינטלקטואלים צרפתיים שיחסם אליו ולדבריו היה מתוך יראת כבוד.

דבריו נשמעו למרות קתוליותו האדוקה שיכלה להביאו לכלל טעויות בשיקוליו ובשיפוטו ושאמנם גרמה לכמה מטעויותיו. אך האמינו בכנות כוונותיו, כי ידעו שהוא מאמין גדול ולא היפוקריט ומתחסד. והראיה, שכאשר הכיר בטעות כלשהי, הוא חזר בו בפומבי והתוודה וביקש כפרה.

התרשמותו של כותב השורות האלה מגדולתו האנושית של מוריאק נזדמנה לו, כאשר במסגרת של סידרת הקרנות בטלוויזיה הצרפתית בסוף 1962 מחיי אישי רוח גדולים, סיפר מוריאק עצמו את תולדות חייו, את נפתוליו הרבים עם עצמו ועם התמורות שהתרחשו סביבו בשנות חייו הארוכות ועם הנסיונות המוסריים שבפניהם הועמד עם תמורות אלה. מומנט אחד מסיפור־חיים זה כפי שמוריאק השמיעו אז, יעמידנו על גדולתו המוסרית של האיש. הוא הזכיר את ימי משפט דרייפוס כשהוא היה בן 15 בלבד ולמד אז לקח ראשוני ביותר, שלא לקבל דברים כפשוטם, אלא לבדוק אותם היטב לאור האמת לאמיתה. הוא חי אז בבית אמו האלמנה שהיתה קתולית אדוקה, והם ניזונו מהעיתונות הקתולית שהציגה את דרייפוס כבוגד, כיהוד איש־קריות; ולא היה על כך ערעור. בחוג המשפחה והידידים לא היה מקום לדעות אחרות, וכמובן, גם הוא האמין בדעות הקדומות נגד יהודים שעתונות זו והכנסיה החדירו לביתם. אבל היה מישהו במשפחה, אחד ויחיד, דוד מצד אביו ששופט היה והוא חלק על כולם, הוא חלק על הדעות הקדומות, על הכנסיה ועתונותה ובאומץ לב וללא רתיעה נוכח השנאה, הכריז מדי יום ביומו, כי דרייפוס הוא חף מפשע. איש לא שם אז לב לדוד זה, עד כדי כך היו העינים עיוורות.

“התנהגות הכנסיה היתה איומה, בושה לחשוב על כך” – אמר מוריאק במסגרת סיפור חייו.

היתה זו הכרזה של חוזר בתשובה. היו כמה הזדמנויות אחרות, כאשר מוריאק היה צריך לחזור בתשובה. היו ימים של חולשה, כאשר תמך במארשאל פטן. אבל אחר כך נעשה פעיל ברזיסטאנס. היו שנים של חולשה, כאשר אדיקותו הכתיבה לו לסלוח לפושעים משתפי פעולה ובייחוד לסופרים שבהם. והוא הלך שולל בעינים עוורות אחרי דה־גול ורק לאחרונה גילה הרהורי חרטה לפחות לגבי חלק מהשקפותיו של דה־גול על ישראל.

מוריאק חי ויצר לפי הקביעה הקדמונית, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שרבות מזימותיו כך גם רבות חרטותיו. לא על כל מזימות לבו הספיק מוריאק להתחרט – אבל כפרה יש לו, לפחות מבחינתו שלו ולפי השקפת עולמו שלו, ביצירתו הגדולה בה הוא מכפר.

23.11.62

כאשר צלצלנו להוצאת “גאלימאר” שעה אחרי שנודע, כי הסופרת היהודיה ילידת לובלין, אנה לנגפוס זכתה בפרס־גונקור – וביקשנו לאתר אותה, כדי להיפגש אתה פנים אל פנים, נאמר לנו, כי חפצנו “ביום הגדול הזה לסופרת” אינו ניתן למימוש ושנחכה עד למחרת היום. גם את ספרה לא יוכלו להעמיד לרשותנו, כי כל המלאי נחטף ונצטרך לחכות יום־יומיים – הכורכים עובדים עתה בקדחתנות. אבל עצה ניתנה לנו – לבוא “בכל הכבוד” לקבלת הפנים שהוצאת הספרים עורכת אותו ערב לכבוד בעלת הפרס ו“על כוסית” אפשר יהיה לקבוע מועד לראיון.

קבלת הפנים היתה מאוכלסת כחבית מלאה דג מלוח. חברי חבר השופטים ונשותיהם, כמה סופרים, המון עתונאים, מצלמות הבזיקו, כוסות הקישו. ובתוך המהומה הזאת מצאנו אשה צעירה לבושה בפשטות אפורה, בלי עדיים ורק טבעת נשואין על אצבעה, יושבת על כסא. וכששפופרת הקלטה מוגשת לפיה, ניצב מולה פרוז’קטור מאיים להסרטת המימיקה של ראיונה לצורך הטלביזיה.

היא קמה יגעה מאותו כסא. שוב ושוב לחיצות יד ואיחולים וברכות. וגם תורנו הגיע לגשת. לחשנו על אזניה, מי אנו ולשם מה באנו. והסופרת שמחה כנראה לברוח מן המהומה. היא אחזה את ידנו ואמר שנלך ונחפש איזו פינה שקטה, נתחבא, כדי שנוכל לשוחח בלי הפרעה.

מצאנו את הפינה השקטה במסתור חדר המלתחה, מאחורי המעילים והפרוות שהיו תלויים שם בסך. גיבורת המאורע הספרותי החשוב ביותר של השנה – כלת פרס־גונקור – נתגלתה לנו כבעלת הסגולה המיוחדת של שליטה עצמית, שהכבוד הגדול שנפל פתאום בחלקה, לא הוציא אותה מן הכלים. היא ידעה אמנם מזה יומיים שאחרי ניפוי חוזר במשך שבועות רבים היא נשארה בין חמשת האחרונים שנותרו לבחירה מתוך חמש מאות שהציגו השנה את מועמדותם. אבל על עצם בחירתה נודע לה רק בשעות המוקדמות של אחר הצהרים. והנה, עתה שעה שש… כן! היתה זאת הפתעה גדולה, היתה זאת הפתעה משמחת.

במקרים כאלה הולכים כמובן בדרך כל הראיונות. והרי מקבל פרס כמו פרס־גונקור ראוי הוא לכל השאלות. וגם אם אשה היא, חייה שייכים לפומביות. מדובר בילידת לובלין שהגיעה לצרפת שלש שנים אחרי מלחמת העולם השניה ולכן מותר היה לשאול, אם היא כותבת את ספריה בצרפתית, או שהלבוש הצרפתי הוא תרגום.

התשובה שלשון כתיבתה היא צרפתית אינה מתיהרת. כאשר הגיעה לפאריס, היא לא ידעה את שפת הארץ וגם אין לה “חינוך צרפתי” מן הבית. היא נישאה צעירה מאד, רק בת שבע עשרה היתה. ואת ירח הדבש ערכה עם בעלה בבלגיה, אצל קרובים. השנה היתה אז – 1939. ומבריסל חזר הזוג הצעיר ישר אל מוראות המלחמה שמצאום בלובלין. בעלה נלקח ממנה רק הגיעו הנאצים לעיר מולדתה והיא לא ראתה אותו שוב. ולא נותרה לה נפש חיה אחת ממשפחתה מן השריפה הגדולה, לא קרוב ולא גואל. מן הגיטו לגירוש, ממחנה המוות למחתרת, לחיי חיה נרדפת, אחר כך ליער אל בין פרטיזנים.

אכן, פרס־גונקור אינו גורם לה התרגשות. היא נתחשלה בסבלות אין סוף. רק ההתרגשות של זכר אותם סבלות היא המצטיירת על פניה וכח הזכרונות המרים חזק מכח חוויה גדולה, חדשה זו.

כאשר באה לצרפת ב־1947, היא עבדה תחילה בבית יתומים. אך זמן קצר אחר כך נישאה שוב ונולדה לה בת, שהיא כיום בת ארבע־עשרה. אין זה אלא שלבת הזאת היא מקדישה יתר תשומת־לב ואהבה מאשר לעבודתה הספרותית. כאשר אנו שואלים על אורח כתיבתה ואם היא מקדישה לה ימיה־לילותיה, היא עונה שהיא מקדישה לכתיבה חלק קטן מזמנה.

*

“הנהלת משק הבית דורשת ממני יותר זמן מאשר הכתיבה. כן, יש לי הרבה עיסוקים, מחוץ לכתיבה. הילדה חלושה ועלי לטפל בה. העיקר הוא אצלי המשפחה (ואנו חושבים בלבנו, הנה, ה’יידישע מאמע', בעלת פרס־גונקור). את הספר הזה ‘מטעני החול’, שקיבל את הפרס, כתבתי במשך שנה”.

זהו ספרה השני. הראשון שפירסמה לפני שנתיים בשם “המלח והגפרית”, הוא כולו אוטוביוגרפי ובו סיפור תולדות יסורי גופה ונפשה של המחברת עצמה. ולא רק שלה, אלא אימי שואת כל יהדות פולין שנרצחה.

אך לפי יסודות שונים שבספרה השני חשבנו לראות גם בו מגמה אוטוביוגרפית. כי הנה מדובר בו על יוצאת פולין בשם מאריה שמשפחתה הושמדה על ידי הנאצים. היא מגיעה לפאריס, היא זרה בכרך הגדול, לילותיה מאוכלסים בבדידות חדרה בנשמות היקרות לה העולות מגיא היסורים והמוות. ומאריה אובדת דרך, אובדת עצה.

המשך העלילה הוא־הוא בעצם הרומן, עם כל הסממנים של מירקם סיפורי. מאריה מנסה “לחיות”, להיות אשה, לאהוב ואם גם עם גבר קשיש בהרבה ממנה, גבר נשוי. אך אצל אנה לנגפוס אין הפי־אנד. הגיבורה היא טראגית. היא הועדה לעמוד בודדה מול מציאותו של עולמנו.

יש כמובן בספר הזה סממנים של החוויה העצמית, כפי שמצוי הדבר אצל כל סופר – אומרת הסופרת המתגוננת בכך שגם ביצירה זו יראו סיפור של עצמה, של קורותיה.

כאשר אנו מפנים את השיחה לישראל, ניצת בה זיק. לא בנימה של תלונה, אך על כל פנים בגון של אכזבה בקולה, היא חוזרת ומזכירה את ספרה הראשון שקיוותה, כי יתורגם לעברית – כמי שאומרת: למי שייך אותו ספר אם לא לאותו העם היושב בישראל?

והיא מעלה גם תלונה של ממש. לפני כשנה היא רואיינה בטלביזיה הצרפתית וכאשר שאלוה על מוצאה, אמרה שהיא מפולין. לאחר מכן פירסמו עליה בעתון ישראלי ובעקבותיו גם בעתוני פאריס היהודיים, שהיא מתכחשת למוצאה היהודי. “רק הטמטום יכול היה להדביק בי עלילה כזאת. מי שקרא את ספרי הראשון בו היה מדובר באותו ראיון, יכול היה לדעת איזו יהודיה אני…”

היא תשמח מאד, אם וכאשר ספריה יופיעו גם בעברית. חלום ישן־נושן שלה הוא לבקר בישראל, שאולי יש לה בה מכרים כלשהם, אולי ידידים עוד מלובלין. בתל־אביב חיה גיסתה, אחות בעלה, הגב' הייסדורף. מהזכרת גיסתה זו היא נותנת הוכחה, עד כמה מתן הפרס היה לה כהפתעה.

“בתה של גיסתי הגיעה עכשיו לפאריס. היא רוצה להשתלם כאן בנגינה על צ’ימבאלו והלכתי אתה היום לפני הצהרים אל המורה שילמד אותה. לא ידעתי שהיום מצפה לי מאורע חשוב כזה…”

*

נראה שאנה לנגפוס תולה גם את תקוות ביקורה בישראל בספר שהודות לו קיבלה את הפרס. “רציתי כמה וכמה פעמים לבקר שם, אבל לא היתה לנו היכולת” – היא אומרת בגילוי לב.

זו הפעם השניה תוך שלש שנים ניתן פרס־גונקור ליצירה שנושאה הוא שואת העם היהודי או לפחות גיבורה הוא אוד מוצל מהשואה. היצירה הקודמת היתה “אחרון הצדיקים” של שוורצבארט. כאשר אנו מנסים לשאול את הגב' לנגפוס על כך, היא נוקטת שוב אותו קו של התגוננות הדוחה את הסברה, כי “מטעני חול” הוא ספר אוטוביוגרפי.

בכל אופן לא היא שצריכה להשיב לשאלה זו. השיחה עוברת לנושאים של מה בכך, של שיגרה. היא אינה יודעת עדיין, מתי תכתוב את ספרה השלישי. אין לה תכניות – לא קל לפרוק את עול ביתה. היא משתחררת לכתיבה רק בערבים ומקדישה לה את חופשות הקיץ שלה, כשבעלה משתף עצמו בטיפול בבתם.

“ואולי מכאן ואילך ישתנו הדברים…” כי מכאן ואילך יופיע ספרה של אנה לנגפוס בחלונות הראווה עם סרט הנייר הצבעוני, עליו מודפס: “פרס גונקור 1962”. עיקרו של פרס זה הוא המלצתו לרבבות לרכוש ולקרוא את הספר. זוהי גם המלצה לתרגום לשפות אחרות. וזהו כרטיס־ביקור לבת הגיטו הלובליני לשעבר, להיכנס לטרקלין של גדולי הספרות בעולם.

אנה לנגפוס היתה ב־1962 בת 40 כשזכתה בפרס־גונקור, הפרס הצרפתי היוקרתי ביותר לספרות. עם פרס כזה הולכות יחד הילה ותהילה במשך שנים. אלא שהסופרת שנחלצה ממלתעות החיה הנאצית בהותירה אחריה רק חללים מסביב, לא זכתה ליהנות הרבה מעטרת תפארת המהולל בפרסים הצרפתיים. היא נקטפה בידי המוות כעבור ארבע שנים, ב־1966, בגיל 44 בלבד.

14.11.75

מו"ל ממלכתי ברומניה התחיל להדפיס גם ספרם ביידיש, ששניים מהם הוצגו ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. אם מודפס ספר, כמו זה של טאמבור, ב־500 עותקים, יש לשער שרובה של המהדורה נמכר מחוץ לרומניה. שהרי ספק אם יימצא באותה מדינה עצמה מנין קונים לספר יידיש, שהדפסתו גרועה, ומוציאה את העיניים.

והבהרה מוקדמת: מי הוא טאמבור? מה הוא אותה מרמורוש שעל אנשיו הוא כותב?

טאמבור שירת למעלה מעשרים שנה בצבא הקבע של רומניה, פרש לפני שלש שנים בדרגת קולונל ומאז הוא משמש כאחד מעורכי דו־השבועון היהודי היוצא בבוקרשט. לפני שירותו בצבא פירסם ארבעה כרכי סיפורת, בכללם רומן אחד. עוד ב־1937, כאשר יצא קובץ־סיפוריו הראשון בצ’רנוביץ, גמר עליו שלמה ביקל את ההלל. אבל מאז 1948 היה הסופר־הקולונל עסוק יותר בסיפא מאשר בספרא.

ואשר למרמורוש – זהו מחוז בצפונה של רומניה (טרנסילווניה) שהיה מנין ארץ־ישראל קטנה עד השואה. לא לחנם קורא טאמבור לנהר טייס (טיסה) העובר שם בשם “ירדן של מרמורוש”. אנשי מרמורוש הם בעלי יערות וחוטבי־עצים, בעלי מנסרות, עגלונים שהוליכו עצים כרותים, בעלי עדרים ורועי צאן, יצרני גבינות ומוכריהן, מעט סוחרים ויותר מהם רוכלים, מעט בעלי־מקצוע ויותר מהם שכירי־יום, באין להם חיטים, אכלו לחם תירס. באין שמנת, הסתפקו בשמן־חמניות עם בצל. אבל בתוך הדחקות הגדולה היתה אמונה יהודית, היו לומדים ולמדנים.

הכרך שלפנינו מחולק לארבעה חלקים, שהמחבר קורא להם בשם רומאן מיניאטורי. הסופר־הקולונל מעיד כאן על עצמו שחי לפני המלחמה והשואה בקרב בני עמו והוא כותב לא כמסתכל מן החוץ או מלמעלה על גיבוריו שהחיים הרעו להם, כי אם כמי שהוא עצמו נמצא בתוך המעגל מבפנים. ניכר בכתיבתו שהוא “יודע ספר” והוא ומשפחתו נהו אי־פעם אחרי שיטת ויזניץ בחסידות. כל פשט, רמז, דרוש או סוד משיטה זו נהירים לו והוא מביאם לפנינו בצורה טבעית ואותנטית. האותנטיות בתיאור חייהם של יהודי מרמורוש היא המשכנעת את הקורא הבקי בהווי זה.

החלק הראשון, “עם הסרט הצהוב על הזרוע,” המספר על סבלותיהם וענותם של בני מרמורוש שנלקחו לעבודת כפיה, נושא אופי סיפורי רק במדה שהוא יוצר עימות בין מרצה על הבמה על סוגיית ההתנגדות והגבורה של יהודים מעונים ומומתים ובין שומעיו המפקפקים אם אמנם פרק בתהלים יכול להיות צורה של התנגדות־גבורה לנאציזם ותלייניו. כותב את הדברים סופר שנלקח לעבודת כפיה ותשעים אחוז מחבריו הומתו בעינויים נוראים, אחת מצורות העינויים היתה תליה בידים הכפותות מאחור על עץ, כאשר הנתלה עובר יסורי גיהנום והוא מאבד הכרתו תוך זמן קצר. כאשר תלו כך את שמעון גרוס, הוא פתח ב“ויהי נועם” וב“יושב בסתר עליון”. נשאל המרצה האם רוצה הוא לומר שאמירת פרק תהלים היא אקט של התנגדות. והוא עונה שאכן כן, זוהי דעתו.

“כי הוא (שמעון גרוס המעונה) מאמין בכוח, ביש שהוא נעלה מהקיום הפיסי. כל היסורים והעינויים הם כאין מול הנצחיות, האמת העומדת לעולם, שבאה לידי ביטוי בפסוקי התהלים שנתחברו לפני שלושת אלפי שנים ואותם שרים ומזמרים בכל קצווי תבל ובכל הלשונות… הנתלה מגלם את התהלים העתיקים, שקיומם נמשך והולך. הנתלה הוא אות בתהלים אלה! התוכלו להבין גודל האות הזאת? אות של תהלים היא היקום, תבל ומלואה, והיא תעמוד לנצח מעבר ליסורים ועינויים”.

*

הפרק העוסק ב“אחי פייוויש” פותח בהערת המחבר כדלקמן: “מאבי הרוחני הקדוש ר' הרשל גרטנר זצ”ל נותרו בחיים בנו שלום־אריה שעמו יש לי סכסוך של אחים על מורשת החסידות של ויזניץ (הוא לקח לו את ההתנגדות ולי נותרו המעשיות!) ולו אני מקדיש את המעשה דלקמן וכן למלכה שלו כמו תשלום על החשבון…"

בסיפור על פייוויש אנו מקבלים תמונה על העליות והירידות התכופות של הקיום היהודי במרמורוש. הסיפור פותח במשפט: “אצלנו בבית התקיימו וחיו על לא־כלום.” מדי קיץ פורץ ריב בין האב ואחיו על חלקת שדה שהוריש הסב ושלפי הצוואה אינה ניתנת לחלוקה בין היורשים כל עוד אם האחים חיה. והיא חיה אצל דודו של פייוויש ולכן “גונבים” ממנו מדי שנה כמה פיסות קרקע לירקות, לתותים, לתירס. המריבות נמשכות כל הקיץ, עד איסוף היבולים. ומדי שנה, לעת ראש־השנה ובכל אופן עד הושענא־רבא, מתפייסים. ובמשך כל החורף שלום ושלווה בין האחים ומשפחותיהם. ותוך כדי כך עוסק הנער פייוויש עיסוק סודי ביותר על ההמצאה שלו: פרפטואום מובילה – הגלגל המתגלגל לנצח מאליו. הוא כבר מילא כרסו ש"ס ומפרשים והגיעה שעתו לתכלית. אבל הוא חוזה בהמצאתו שתביא בן לילה עושר ורווחה למשפחה.

המציאות של מרמורוש הולידה לא מעט בעלי חלומות כאלה. וכאשר נתגלו כאשליות־שוא, הלכו השוגים אל הגשר שעל הטיסה כדי לעסוק בעיסוק המסוכן של הברחות.

תיאור חריף של ההווי המרמורושי נותן לנו טאמבור בסיפרו “לכל אחד יש למצוא כף־זכות” יש כאן הפולקלור המיוחד של יהודי האיזור, עם בתו של חיים־בר שבגלל אמה החורגת ובגלל העוני בבית אביה היא משכירה עצמה כמשרתת אצל יודל סגל שאשתו משותקת. חיים־בר מרוויח לחמו – לחם תירס מתובל בבצל – בהובלת עצים כרותים מן היער לתחנת הרכבת. על עגלה רתומה לצמד שוורים. ותפילתו הראשונה מדי בוקר היא בקשת סליחה מהריבונו־של־עולם על שהוא לובש טליתו ועונד תפילין עוד טרם שחר. כך הוא יוצא לדרכו אל היער עטף טלית ועטור תפילין ואת יודל סגל אנו רואים יושב בחנותו ומחכה לקונים ובין קונה לקונה הוא לומד דף־גמרא או מעיין בספר אחר. הדרמה מתחוללת בתוך משולש זה שבין יודל ואשתו המשותקת והנערה המשרתת גיטל, בתו של חיים־בר שהגיעה לפרקה. יודל גילה את נשיותה של הנערה וניצל אותה, אך מצוקתו הנפשית מענה אותו. ובעיירה הולכים עם מצוקות נפשיות לא אל הפסיכולוג, אלא אל הרבי. אך גם לרבי אין פתרונות חד־משמעיים.

הדרמה הופכת במרוצת הזמן לטרגדיה, כי גיטל התעברה. יודל סגל חש כאילו כולם מצביעים עליו באצבע. אביה של גיטל, חיים־בר הוא כהן. ולעת חג כאשר יודל הלוי סגל צריך לנסוך מים על ידי הכהנים, הוא נתקל דווקא בחיים־בר. זה תוקע שתי ידיו לתוך דלי המים ומתעלם זועף מיודל, שחיה ענקית ושחורה של בושה רודפת אותו יומם ולילה, רודפת אותו עד העץ ביער עליו הוא תולה את עצמו. וליער זה רצה גם גיטל עם חרפתה.

בסיפור הזה כמו בסיפורה של שרה’ל (“המאבק עם עצמך”) מגיע טאמבור לגבהים פיוטיים ואתה חש שהוא אוהב את הלשון בה הוא כותב אהבה עזה, אוהב את החסידות, את ההווי העממי היהודי, גם את הש"ס וביחוד את מדרשיו שאחד מהם לפחות הוא מביא כלשונו. הסופר־הקולונל שוחה בים הזה כמו ששחה בנעוריו בנהר הטיסה, הירדן של מרמורוש.

בספרו “מאראמארעשאנער” חוזר טמבור מדי פעם לתיאורי הנופים והמציאות הכללית וחיי היהודים בפרט במחוז הולדתו מרמורוש. ונביא כאן תיאור כזה שלו בן הוא מגיע לשיאים פיוטיים:

מרמורוש, ארץ הררית מיוערת על שולי המולדת הרומנית שם היא כזקיפה של הגבול הצפוני, שומר הגבול שהנהר טייס (טיסה) חוגר אותו, הנהר הגדול שלו.

הגם שבאה רוח רעה שהפיצה את בני ישראל ופיזרה וזרעה אותם על שבעה ימים, אצלי נותרה למרות כן התמונה הישנה כפי שהיתה מעולם – אי של יהודים שחיו ונתנסו פה ביסורים, ערכו חתונות ולוויות. וחיים יהודיים בכל השכבות המו ורגשו כאן. יהודים פגשת בכל מקום, הלוך וחזור, זה רץ עם שחר לבית המדרש, פלוני עוסק בסחר של כבשים, אלמוני מתקן שעונים, שלישי חורש את אדמתו, רביעי מגלגל גזעי עצים. והיה מי שעסק באונאת הבריות כקוביוסטוס והשו"ב בקפטן הארוך והשוטר במדים שפלש לעתים לבית הכנסת, שלא להחמיץ תפילת שמונה־עשרה. יהודים, יהודי מרמורוש.

כאלה בערך היו פני העיירה והיא נותרה כך בזכרוני ואין לה שינוי ואין לה תמורה… יהודים היו במרמורוש אצלם בבית, חיו פה מאות בשנים, היו פה מאז ומעולם, בכל הדורות ויעיד להוכחה, כי גם גויים הלכו לערוך “דין תורה” אצל הרבי ושחטו עופות אצל השוחט היהודי ורבים מהם חגגו את חגי היהודים ונוכרים גויים דיברו ביניהם יידיש. הם־הם שהעלו עוד על לשונם את שפת יידיש בשנת האימים והזוועות אלף תשע מאות ארבעים וארבע כאשר אחרי השילוח לאושוויץ לא נותרה נפש חיה מהודי מרמורוש.

בכל הדורות חיו יהודים במרמורוש. הנהר טייס, הירדן של מרמורוש, שגליו המו והתרוננו בשירה – בצד הדוינה הרומנית, שר הנהר גם זמר יהודי ונוסף לכל היה זה זמר בנוסח ויזניץ… במרמורוש היו מנגנים ומזמרים ניגוני ששון של ימי חג וגם ניגוני יגון וגעגועים ולא חדלו לזמר. ועל אף שמרמורוש היתה ארץ קבצנית דלה, למרות כן, על אי – המזל שלה היא לא היתה מסוגלת להעלות גניחה דשנה מגרונה. ואפילו לא חיוך מדומה שיטעה ויבטיח עתיד טוב יותר… במקום שירי אהבה שר הנהר טייס, הירדן היהודי של מרמורוש, שיר הלל לדלות ותמיד רק בנוסח ויזניץ…

הקולונל סופר וולף טמבור הפך לדמות אגדית בקרב בני מחוזו מרמורוש, להם מוקדשים כל ספריו וסיפוריו ואפילו הרומן המאקאברי שלו שנקרא “מתים חיים”. רומן מעולם של נשמות המרחפות לעת לילה בין קברי עצמן ומנהלות קשרי חברה וריעות. זוהי יצירה מופלאה שעודנה מחכה לגאולתה העברית. וולף הסופר הותיר מאחוריו את ולאדימיר הקולונל ועלה ארצה, לירושלים עיר מאווייו, בה עברו עליו שנים מעטות של חיי יסורים ומחלה עד מותו, צעיר למדי; עד קברו, לשם ליווהו הניגון של הנהר טייס, הירדן של מרמורוש.

היו שנים בהן הייתי נוסע למחוז מרמורוש – בעת ביקורַי בטרנסילבניה – שיש לו למחוז זה כח־משיכה מיוחד בשבילי מילדות ונעורים בהם הוא היה כְּארץ של יהודים. שמות של מקומות מצלצלים באזני עד היום כשמו יהודיים: סיגט, ביצ’קב, פטרובה, לאורדינה, רוסקובה, רוזבליה, וישו, בורשה וכו', כולם נקודות בגיאוגרפיה יהודית.

עולים 1500 מטר בפיתולי הכביש של ההר גוטין ויורדים מפיסגתו לתום מרמורוש ומגיעים לסיגט העיר ונספחיה, אותם ואת נשמתם העלה וולף טמבור על כתיו, כששותף לו במלאכה זו הסופר דוד שן בספרו “מבקשי אלהים בהרי הקרפטים”, שעד עכשיו הופיע רק במקורו ההונגרי בכמה מהדורות, אך יש לו גם תרגום עברי שטרם נדפס (ואולי מחסרון־כיס?).

מסיגט נוסעים הלאה בכביש הצמוד לנחל־וישו – המקביל בזרימתו ממהרים למטה לנהר טיסה (“הירדן של מרמורוש,” בכינויו של טמבור), נוסעים ועולים ומטפסים ומגיעים עד בּוֹרְשָׁה שהיתה בשעתו, לפני החורבן, המתיימרת להתחרות בעיר סיגט כצומת היהודי של המחוז. כי ‘יהדותו’ של מרמורוש נולדה על הפסגות שמעל בורשה, בראש ההר פריסלופ בגובה של 2500 מטר. על כך מובא סיפור במבוא של ספר “מרמורוש” (בעריכתם של ח“כ לשעבר שלמה גרוס והביבליוגרף יוסף כהן ז”ל) – על שיטוטיו של הבעש“ט בתוך היערות העבותים של פריסלופ, בתוך הגיאיות ועל הפסגות. ואתו תלמידו ר' חיים מקולומיא (עיירה גליצאית לא־רחוקה מהר זה) והם נשאו מבטם על נופי מרמורוש והתבשמו מהם ואז אמר הרבי לתלמידו: את גן האלהים הזה אני מוסר לידיך… היינו, הבעש”ט לידי רבי חיים. ואמנם רבי מנדל מקוסוב (בנו, אולי נכדו של ר' חיים?) כבש את יהודי מרמורוש לתנועה החסידית ורק אחרי שזו גדלה והתרחבה, באו לשלול ממנה את שללן חצרות טייטלבוים (חסידות סיגט־סטמר) ו־ויזניץ, שלזו האחרונה שר טמבור שירי תהלה וגעגועים.

בנסיעותי מהעיר באיא־מארה (שהיא היום מרכז השלטון של מחוז מרמורוש) דרך ההר גוטין עד סיגט ומשם דרך עמק־וישו עד פיסגת הפריסלופ – כבישים טובים לאורך כל הדרך – היתה לי הרגשה עוקצת וקשה של נסיעה על פני אתרים של חורבן יהודי, עִיֵי ארץ יהודית. גם הדורות של גויים התחלפו ואין עוד קיים בתוכם זכרון העבר הזה, העבר היהודי. ורק פה ושם יש רמז קטן, כמו מעיין הנובע מים חיים וקרים ומרעננים על הר פריסלופ, שגויי הסביבה קוראים לו “מעיין של שרול” (היינו, של ישראל, ישראל בעש"ט), שלפי המסורת, הבעש"ט שתה ממימיו ואולי גם רחץ שם את פניו ורגליו.

להר הגבוה השני, תאומו של הפריסלופ, הנקרא ‘אדם’ (אומול, ברומנית) לא טיפסנו אבל חשבנו בליבנו, שאולי זהו האדם, המורה בשם אדם שהיה רבו של הבעש“ט בנעוריו. גם היסטוריונים לא הצליחו לגלות את זהותו של אדם, אצלו למד הבעש”ט. אבל האם הבעש"ט (שעתה מלאו 300 שנה להולדתו, בשנת ת"ס) לא נטל את כל חכמתו וכל נהיות נשמתו משיטוטיו ונדודיו על פני הרים ועמקים, תוך התייחדותו עם עוצם הבריאה האלוהית ונופיה והחי והצומח בה וקולותיה וזמרותיה וחידותיה? ושאב בוודאי גם מההר אדם המתרומם שם, על גבול מרמורוש, כתאום להר פריסלופ.

צריך להוסיף עוד: ידוע שהבעש“ט חי רוב שנותיו בפודוליה (אוקראינה) ומקום קבורתו הוא במזיבוז'. אבל לפי הספרון “שִׁבְחֵי הבעש”ט” (שיצא כבר בלמעלה ממאה מהדורות) הורי הבעש"ט היו מ’ואלאכיא', היינו מרומניה וזה הניע בוודאי את הבן לחזור מפעם לפעם להרי הקרפטים ברומניה, הגובלים גם עם המרחב הסלאווי הגדול שמעבר להם.

22.1.71

אינני מכיר אישית את נתן מארק שהוציא עכשיו את הספר בשם “יידיש ליטעראטור אין רומעניע” והוציאו כנראה על חשבונו הפרטי, דבר המחזק את השמועה ששמעתי עליו לפני הרבה שנים, כי יהודי עקשן הוא וגם גאוותן ואם לא עלה לו בקלות לקבל עזרת מוסדות ומו"לים להוציא ספרו הלכסיקלי, אמר לעצמו, אעשה את העבודה בעצמי, לבדי. מה שהיכה אותי בלב הוא מה שהוסיף לשמו בסוגריים: “אבי אביר־ציון”. הוא התכוון להציב כאן מצבה פרטית משלו של אב לבנו אהובו שאכן אביר ציון היה. סתם קורא המדפדף בספר, מנין יידע, למה המחבר מתכוון ובייחוד שאין הוא מסביר ביאורו של הכינוי שהוא נותן לעצמו. עלינו לכן להוציא כינוי זה מאלמוניותו, לפחות בהיקף של ביאור קצר – שבבוא חרותם של היסטוריונים וגם של סופרים, הם עוד יאריכו לגולל את היריעה ההירואית הזאת.

אביר (זה שמו מלידתו) מארק, בנו של אביו הסופר והסוציאליסט הציוני מנעוריו, היה בסוף שנות ה־40 ראשית שנות ה־50, התקופה הקשה ביותר של הסטאליניזם, הפעיל העיקרי של השומר־הצעיר ברומניה. בין אסירי ציון הרבים שהושלכו אז לבתי סוהר, היה גם הוא, ובין אלה שנשלחו לעבוד בחפירת “תעלת הדאנובה” היה גם הוא, והוא היה עקשן ובעל גאווה יהודית – סגולות שירש כנראה מאביו – דבר שעליו מעידים ניירות רבים וגם אגדות רבות שאתה יכול לשמע מפי שאר אסירי ציון שהיו עמו בצרה. פעם עוד יפענחו ניירות אלה ויכתבו לפיהם היסטוריה ואולי גם אפופיאה. אביר מארק בכל אופן אביר ציון היה, אביר שנשאר באלמוניותו גם במותו – כשהוא צעיר באמצע שנות ה־20 שלו. הוא שוחרר משביו וניתן לו לצאת לצרפת, כאשר מחלה ממארת כבר קירבה את קצו. כאשר היינו מבקרים ליד מיטת חלייו בבית החולים הפאריסאי, חזותו גילתה כמו תמיד רק את עקשנותו, אותה הבעה של מאמינים גדולים שאין להם בעולמם דבר מלבד אמונתם. כל מה שרצה, היה, שיתנו לו דרכון ישראלי ואם גורלו נחרץ עלי אדמות, הרי לגן העדן הוא רוצה להיכנס בכרטיס־הביקור של שלימותו הציונית, כשקצות מעגל חייו הקצרים נפגשים.

*

ספרו של נתן מארק פותח את לוח־הזמנים של הספרות היהודית ברומניה בשנת 1855 כאשר הופיע בעיר יאסי השבועון הראשון בשפת יידיש, ולו שם דווקא עברי: “קורות העתים”. הוא טוען, כי עתון יומי ראשון בעולם בשפה זו הופיע תחילה ברומניה ולא במרכזים הגדולים האחרים של יהודים דוברי יידיש. אותו עתון היה “דער יודישער טעלעגראף” שנדפס בבוקרשט בשנת 1877 ועורכו היה יוסף עזיאלסקו (עזיאל) – שלפי החשד שלנו ממוצא ספרדי היה. “חשד” זה מבוסס על העובדה, שמשפחת עזיאל – ולאמיתו של דבר: עוזיאל) עקרה לבוקרשט מן העיר בראשוב הטרנסילבנית שיהודיה הראשונים מייסדי הקהילה היו ממוצא ספרדי. משפחה זו היתה במרוצת השנים פעילה גם בשדות אחרים של ההוצאה לאור היהודית.

הרבה קוריוזים בספרו של מארק. מספר הוא למשל על יעקב פסנטיר שהיה ממניחי היסוד של ההיסטוריוגראפיה היהודית ברומניה ופירסם בשדה זה כמה ספרים – ש“פרוטוטיפוס של ‘עמך’ היה, כליזמר שהיה נודד ממקום למקום עם להקת מנגנים, “צוענים”… מתעקש הסופר על טיעונו כי יהודי רומניה התארגנו עוד לפני ביל”ו ולפני שאר ההתארגנויות לישוב ארץ־ישראל ומביא לכך ראיות מן הספרות הענפה המוכיחה זאת. ובין השאר הוא מזכיר את ספרו של אחד חיים כהן, בשם “ספר הרעיון הנשגב”, שבלשון עממית מדבר על לב יהודים פשוטים, המוני העם, שיסגלו לעצמם מחשבת השיבה לציון הלכה למעשה, כדי להציל נפשם ונפש צאצאיהם מהאסון המתרחש ובא על העם היהודי בגולה, כאשר גם “שמד” לא יציל וכי מלאכי חבלה נשלחים נגד העם כדי לאלצו לשוב לארץ־ישראל, דברים אלה נכתבים על ידי בעל המחבר בשנת 1882. אותה שנה מופיע קול־קורא גם ביאסי ובו גם חרוזים בנוסח: “יהודים, אל תתמהמהו / נוסו מהר לארץ־ישראל / עשו כדוגמתנו / וקנו מאדמת ארץ אבותינו”… וכו' וכו' ולא עוד אלא שאותה שנה עצמה מפרסם אחד בשם איזאק ניישטיין בעיר באקאו ספרון בעל 40 עמודים ללימוד הלשון “הערבית המעשית” כיוון שרעיון העליה כה פשט ונחוץ לכן לדעת שפת העם של אותה ארץ…

מאותן שנים ואילך קמה ברומניה ספרות פרו־א"יית ענפה שגם על כבודה נלחם פה ושם מחבר הספר שלפנינו.

בין הקוריוזים אנו מוצאים חוברת שנדפסה בעיר בוטושן ב־1890 ושבוודאי תדבר על לבם של כל משתתפי המצעדים בישראל: חוברת זו בשם “אדיו” בשפת יידיש נועדה להיות גליון ראשון של בטאון הולכי הרגל שההליכה היא בשבילם ספורט לחילוץ עצמות. מאותה חוברת יוצא, שבאותה עיר באותה שנה היה כבר ארגון יהודי של עורכי מצעדים והיה להם גם שיר משלהם שהם שרו לפי המנגינה של הזמר “יתומה”.

מר מארק מספר לנו גם על מחבר יהודי שכתב אמנם בשפת יידיש, אבל את האותיות העבריות לא ידע ולכן הוציא יצירותיו ההומוריסטיות באותיות לטיניות.

אנו נתקלים כאן בשמות גדולים של הספרות היהודית, כגון של אליעזר שטיינבארג, איציק מאנגר (שאת קובץ שיריו הראשון הוציא ביאסי), של ד“ר שלמה ביקל ואחרים. ואין זה אולי חידוש גדול, שככל שהירפה המציק מיהודי רומניה וככל שנעשתה חרותם יותר גדולה, ירדה שפת העם יידיש מגדולתה ־ תהליך שדומה לו היה גם בארצות אחרות. בין שתי מלחמות העולם ועד שבאו ימי האימים של הנאציזם, העמיקה היידיש את חרישה אבל היא לא הרחיבתהו. אז היתה “רומניה הגדולה” עם ביסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה כנספחותיה. בסרביה עם מולדביה היוו חטיבה כמעט אחת מבחינת שפת העם היידיש ומבטאה המיוחד ובקישינוב הופיע כמעט במשך כל השנים ההן עתון יומי בשם אונזר צייט”. בוקובינה היתה פרובינציה “גרמנית” מבחינת השפה המדוברת לרוב שם ואילו בטרנסילבניה שלטה ההונגרית שלטון כעט בלי מצרים בקרב היהודים.

למרות כן אנו מוצאים אצל מארק, כי במארמורוש־סיגט אשר בטרנסילבניה – מרכזו של אזור מאוכלס יהודים בצפיפות – הוצאו שבועונים ביידיש במשך כל השנים עד 1940 – בידי המשורר יוסף הולדר (משורר דו־לשוני, גם עברי, וגם יידי, שלא ניתנה עוד גאולה ליצירתו) וכן בידי דוד שן, א.א. הירש ואחרים היושבים כיום אתנו בארץ. הירחון הספרות בעל הרמה, היחידי שיצא ברומניה, “אויפגאנג”, יצא בסיגט, בעריכתו של י.ד. איזראל שניספה בשואה. וגם זו פרשה שיש עוד להרחיב עליה פעם את הדיבור, כמו על פרשתו של שותפו לעריכה של הירש הנ“ל, שלמה שוורץ, עליו נספר כאן רק אפיזודה שתעיד על סגולה אחת מיוחדת שלו, היא ליצנותו. פה ושם הטילו עליו ללוות שד”רי קרנות שבאו לערוך מגביות. נסע שוורץ מעיר לעיר עם יהודה וילנסקי ז"ל שהיה שליח של קרן היסוד והיה לוילנסקי רק נאום אחד שהיה דור שעל כל במה. שוורץ שהיה תמיד מקדים דברים כדי להציג את האורח, ושחריף היה מאין כמוהו, עשה מעשה באחת הערים ובהקדמתו אמר את כל נאומו של וילנסקי, ולוילנסקי היתה אך ברירה לוותר על דרשתו אותו ערב בתירוץ של כאב ראש.

22.5.77

דמותו של דוד המלך ועלילותיו העסיקו את דמיונם של אמנים רבים באותן תקופות שבהן תפסה “האמנות הדתית” מקום נכבד ביצירתם של ציירים ופסלים. אלה תקופות המשתרעות על פני שמונה מאות שנה בערך, וההפסקות ביניהן מסמנות את שינויי העידנים ההיסטוריים, ויחד אתם – את חילופי הזרמים והסגנונות האמנותיים כגון, המעבר מן האמנות הביזנטית – וההשפעה של ביזנטיון עליה – אל העידן המוקדם של הציור והפיסול האיטלקי מן המאות ה־13 וה־14. או המעבר מתקופה זו לאמנות הרנסאנס על השפעותיה וקרינותיה לעבר אמני ארצות השפלה, פלנדריה והולנד.

תמורות אלה הן פועל־יוצא של התהוות מרכזים פוליטיים ותרבותיים חדשים, שתפסו את מקומם של הקודמים – מביזנטיון לונציה, משם לשלטון האפיפיורים, בעקבותיו הרפורמציה, ובעקבותיה – הנגד־רפורמציה. לפי התורות והאמונות של כל אחד כזה עוצבו הסגנונות ונוצרו התפיסות, לא בלי זיקה לרעיונות ששלטו בלב השליטים.

סידרה שלמה של מיניאטורות על דוד ועלילותיו נוצרה כבר במאה ה־10, והיא מעשה ידי אמן ביזנטיני אלמוני. היום היא מצויה, בחלקה, באוסף הספריה הלאומית הצרפתית, ואחדות מן היצירות שבה הגיעו לארצות הברית. בסידרה זו נראה דוד כרועה צאן אביו בשדות בית לחם, או בתמונה אחרת, כשהוא נמשח למלך בידי שמואל הנביא – מעמד שעוצב הרבה פעמים בידי אמנים קדומים שהמוקדם בהם הוא של אותו אלמוני שהעלה מעמד זה של משיחתו בריקוע כסף שנעשה כבר במאה ה־7 בקפריסין. מי שביקר בפירנצה, וראה את תבליטי הנחושת על דלתות הכנסיה בטבורה של העיר, יזכור ודאי שבאחת מדלתות אלה מונצחת נצחונו של דוד על גלית – והרי כל הדלתות הללו מרשימות מאד ואי אפשר לשכחן.

דוד הקלע, כהתגלמות הגיבור התנ"כי שאמנים נושאים אליו את לבם, חוזר ומופיע בעיצוביהם במשך דורות. ואולי המפורסם שבהם הוא פסלו של מיכלאנג’לו המוצב בבנין האקדמיה של פירנצה והעתק ממנו מוצב על גבעה המשקיפה אל העיר. כל תייר המבקר בפירנצה עולה לגבעה זו, כדי להשקיף ממנה על העיר.

גם יחסיו של דוד עם המלך שאול היפרו שוב ושוב את דמיונם של ציירים ופסלים. עם התחריטים המרשימים שהוציא מתחת ידיו האמן ההולנדי מהמאה ה־16, לוקאס ון־לאידן, נמנה התחריט הקרוי “דוד מנגן לפני שאול”. וזה הוא הנושא שהעלה רמבראנדט, מאה שנה ויותר אחריו, באחד מציוריו המפורסמים, שלא יוכל להיעלם מעיני המבקר במוזיאון באוריטסהויז בעיר האג – ציור שבו באה לידי ביטוי כל גדולתו של האמן, כששתי הדמויות מוארות על פני הרקע הכהה המבליט אותן. ואין כאן רק משחק באור־וצל, עליו מתבססת תורת הציור של רמבראנדט, אלא גם חתירה לגילוי המהות של הדמויות ביחסים שביניהן, בקנאתו של שאול לדוד ובמשחקו של הנער לפני המלך. ציור אחר של רמבראנדט על דוד המלך נמצא ב“ארמיטאז'” שבלנינגראד, בו נראה אבשלום הנופל על צווארי אביו – ופני דוד כפי רמבראנדט עצמו…

דיוקנו של דוד המלך משתנה כמובן לפי התקופה שבה צוייר או פוסל. במיניאטורה של הצרפתי פוקה מן המאה ה־15 – בה הוא נראה כשהוא קורע את בגדיו על מות שאול ויונתן – הוא ניצב כשהנזר על ראשו, בתוך מחנה של נושאי חניתות ולובשי שריון הצלבנים. אצל רמבראנדט הוא הופך לאציל מאצילי אמשטרדאם מן המאה ה־17. בציורו של האמן האיטלקי מתקופת הרנסאנס, קאראוואג’יו – שצייר את דוד כשהוא מחזיק בידו את ראשו הכרות של גלית – נושאת הדמות את כל סימני ההיכר של תקופתו של הצייר. גם גוסטב דורה הצרפתי, מאייר התנ“ך הפורה ביותר של המאה ה־19 מעלה על גיבורי התנ”ך את מחלצות העידן הרומנטי בציור של ראשית המאה בה הוא חי.

את המבדיל בין רמבראנדט ובין רובנס בן־דורו ניתן לגלולת גם בהתיחסותם לדוד המלך. רובנס צייר את חמדת הבשרים של בת־שבע, שהפכה אצלו לבת פלנדריה שעורה מאיר בלובן ובסומק. מובן, גם רמבראנדט לא יכול היה להתעלם מפרשת האהבים של דוד עם בת־שבע והנציח אותה באחת מתמונותיו הנהדרות, כששוב בוהק לובן־האור על הרקע הכהה.

סוף המאה ה־17 שסימנה את הקץ למלחמת הדתות וירידת קרנה של חצר וורסאי, בה היה עשוי הכל בממדים גדולים ומלא הוד והדר, בישר גם עידן חדש באמנות היוצרת. את מקום הרוקוקו תפסה הפנמה של האמן, הלכי־הנפש הפנימיים שלו ויחסיו הרגשיים עם הסובב אותו, נוף ואנשים. התנ"ך, או המיתוס היווני, ירדו מעל כני ובדי הציור, וכן גם העלילות ההיסטוריות, שבמדה שאמנים עסקו בהן, הם ביקשו בהן יותר ביטוי לאישיותם. “הציור הדתי” ירד מן הפרק.

משך כל מאות השנים הללו אין אנו מוצאים ידו של אמן יהודי בכל המפעל האמנותי הענקי הזה (אם כי יש סברה, הנראית כסברת־כרס, שאל־גרקו מזרע יהודים היה) – מלבד בעיטורים צבעוניים לכתבי קודש, להגדות של פסח, למשנה־תורה בכתב יד של הרמב"ם, למגילות, שרבם גנוזים בספריות – מלנינגראד ועד מאדריד.

תולדות הציור התנ"כי־היהודי חופפות את תולדות הציור היהודי בכלל – במידה שבשם ציור יהודי ייקרא כל מה שנעשה בידי יהודים. זהו מוצר של המאה ה־20. חביביו הבולטים הם האבות, וקורותיהם היפרו את דמיונם של אמנים לא־יהודים רבים בדורות קודמים. מי יכול שלא לזכור בהתרגשות את תמונתו של ריברה, “חלומו של יעקב” (הנמצאת במוזיאון־פראדו במדריד) שהוא אחד הציורים היפים ביותר על נושא זה שראינו אי פעם. בין החביבים על הציור היהודי נמצא, כמובן, גם דוד. והגדיל לעצב את דמותו מארק שאגאל, בגירסותיו השונות של דוד, כפי שראינון במוזיאון־שאגאל בעיר ניס הצרפתית. מוכן לנו דוד ממרבד־הקיר שבבנין הכנסת, דמות מרשימה, צבעונית, מחזיקה נבל בידה. “כניסה לירושלים”, הוא שמו של מרבד שלישי בסידרה זו, ומעניין גם ראובן רובין מעצב את דמותו של דוד המלך לפי אותו מימד ובאותו סגנון כשאגאל – וכמעט באותה צבעוניות. שניהם מושפעים מן הסביבה החסידית שבה נולדו וגדלו, זה באוקראינה וזה ברומניה, ושואבים מאותו מעיין עצמו, דוד – דמות חסידית מכרכרת, רוקדת ויחד עם זה מלכותית, שולטת על סביבתה ברוחניותה וגשמיותה.

את דוד אנו מוצאים גם אצל ליליאן, שעיצב אותו בסממנים של “האמנות החדשה” ה“סצסיון”, כפי שהיא נקראה במרכז אירופה) מראשית מאה זו. הדמות היא פלאסטית, כפי שזו יכולה להיות בהתאם ליכולת הוירטואוזית של רישום בשחור־לבן שליליאן היה אמון עליו. מובן שלבם של אמנים יהודים רבים נמשך יותר לצד הטראגי מאשר לצד ההירואי בתנ"ך – ועל דוד אי אפשר לומר שהוא דמות טראגית. הם ציירו ופיסלו את עקידת יצחק, את הפיוטי בדמותו של יעקב המתאבל על בנו יוסף, את ירמיהו המקונן על החורבן, את איוב בעל היסורים – ועיצובם חפף את המציאות בגלות המרה. אפשר לגלות את דמותו של דוד המלך באחד מעיטוריו של הצייר בן־שאן האמריקני (יליד פולין), גם אצל איזראלס כדמות צדדית באחד מציוריו.

הציור הישראלי – מלבד רובין – כמעט שאינו עוסק בדוד. גם אצל פנחס שער הוא דמות צדדית בלבד. הציירים הישראלים ניתקו עצמם ממקור אדיר זה שאילו שאבו ממנו, יכול היה להפרות את דמיונם, לרענן את הפאלטה שלהם – אבל הם נסחפו עם הזרמים שהגיעו אלינו מן החוץ והפכו לחקיינים ולא למחדשים. כאחרון־אחרון חביב נזכיר את אבל פן, שכל מעייניו היו לחדש ימינו כקדם, ביצירת תנ"ך מצוייר לפי התפיסה, האמונה והגישה היהודית לספר־הספרים. גם הוא לא הגיע הרחק מעבר לתקופת האבות וספר “בראשית”.

25.8.76

בירושלים מתנהל עתה כנס של שוחרי שפת יידיש ותרבותה שמאות ציריו באו מכל העולם (וגם העולם הקומוניסטי מיוצג בשלוחיו מרומניה, עורך דו־שבועון מרכז הקהלות ויקטור רוסו והסופר וואלף טמבור שהיה קולונל פוליטי בצבא) – ומי שראה אותם באולם התיאטרון הירושלמי, יעיד, כי האינטרנציונל הזה הוא כמשפחה אחת, כל אחד מכיר כל אחד והשמחה היתה במעונם, להיפגש שוב.

גם אם ה’ניגון' הפנטסטי של יידיש שמענו בהזדמנות זו מפי ד"ר הרצברג, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, שהרהיב את שומעיו בווירטואוזיות של השימוש בלשון בניבה הגליצאי, אף כי הוא עצמו “כמעט” יליד אמריקה, שכילד הובא לשם על ידי הוריו. אמנות זו של השימוש בלשון בגוניה הדקים היה בה משום גילוי עפר מעיניו של גדול בלשני יידיש יודל מארק שהיה בא מפעם לפעם לירושלים כדי לשאוב דווקא בה כוח להשלמת מפעלו – שאקדמיות היו צריכות לעסוק בו – להוצאת המילון השלם של יידיש וערב מותו היו כבר באמתחתו כרבע מיליון מונחים על צורותיהם וניביהם. ואנו מספרים כאן על כך כדי להצביע על גודל האבידה, אם אוצר זה של שפת יידיש ותרבותה יתוייק בגנזי האומה כחומר לבלשנים וחוקרים ולא יהיה עוד מעיין מקור חיים למשתמשים בו וליוצרים באמצעותו.

אבל נראה שאת התאונה הקטלנית שקרתה ליידיש אין עוד להשיב ולעשותה כלא היתה. והרי גם דבריו של ד“ר הרצברג היו מעין רקוויאם ליידיש, שאת התפקיד שהוא רואה לפני אומתנו הפזורה בעולם והמכונסת בישראל הוא “מצמצם” ומגדיר ביהודיות – ב”יידישקייט" כ’דבריו – שהעדרה הוא הסכנה היותר גדולה, הוא העלול לגרום לאסון יותר גדול מזה שנגרם מירידת היידיש מעל במת ההיסטוריה היהודית. מחשש סכנה זו נאמר על ידו ונאמר גם על ידי נואמים אחרים בערב פתיחת הכנס (בין השאר גם על ידי שר החינוך והתרבות מר ידלין), כי המקום המתאים ביותר כיום לערוך כנס כזה לעניני שפת יידיש ותרבותה הוא ירושלים, בירת המדינה העברית. כיום אין עוד יריבות בין עברית ויידיש, אין הראשונה צרתה של השניה אלא שותפתה במערכה שהיא נואשת, על “יידישקייט”, דהיינו, נגד ההתבוללות העושה שמות בקהלות באירופה ובאמריקות.

איננו מסכימים עם אמירתו של ד“ר הרצברג, ש”אפשר להיות גוי גמור גם ביידיש וגם בעברית“. כי אלה שחיו וחיים בשתי שפות אלה ואלה שיצרו ויוצרים בהן בכל ענפי הרוח, נשארו תמיד בגדר יהודים ובתחום הלאומיות היהודית. גם אנשי ה”בונד" כך ואפילו אלה המסתופפים וחוסים אצל ה“סאוויעטיש היימלאנד” שבגדר יהודים נשארו ויש מהם תקוה. והדבר אמור גם לגבי ה“כנענים” שלנו שכבר ראינו כי מבתי אחדים מהם חזרו בנים בתשובה.

כוחה של יידיש כשפת המוני העם היה גם בהיותה חומה בצורה נגד נשירה והליכה לרעות בשדות זרים. אינסטינקט בריא ולא אידיאולוגיה ציווה על הורינו לאסור עלינו להשתמש בשפה אחרת מלבד שפת העם, שבה גדרו גדירות וסתמו פרצות. אצל המוני בני העם היהודי בפזורה וביחוד הדור הצעיר למיליוניו, אין האמצעי הזה של גדירת פרצות עוד קיים. אנגלית, צרפתית, ספרדית או רוסית לא הפכו לשפת יצירה יהודית שתעניק את רגש ההשתייכות ואת עליונות האינטלקט היהודי בתוך סביבתו הלא־יהודית. העדר שפה יהודית בקרב מיליונים אלה, שפה שתאפשר המשך ורציפות לתרבות היהודית בקרבם – הוא מקור האסון, כהמשך לכליון הפיסי בכליון רוחני.

כבר היה תקדים בהיסטוריה כאשר לא שפת אבותינו היתה שפת העם ויצירתו. ארמית למשל היתה במשך מאות בשנים שפה מדוברת וכאלף־וחמש־מאות שנה ובמידה מסויימת עד היום, שפת היצירה (בספרות הרבנית עוד נזקקים לה גם היום). לא קרו לה תאונות כה קטלניות כפי שקרו ליידיש והיא גוועה לאט־לאט. אינני זוכר היכן קראתי על שיחה שהיתה בין שני ראשי הקהלה הפורטוגזית באמשטרדם במאה ה־17 שאחד מהם הציע לשים מחסום להתפשטות ה“אשכנזים” שהתחילו משתלטים על חיי הקהלה. והשני אמר שרק אשליה היא שאפשר לעצור תהליך באמצעים שרירותיים, כי בהיסטוריה יש מחזורים – ומחזורה של היהדות הספרדית־פורטוגזית הולך ודועך. באותה מאה הופיע באמשטרדם העתון הראשון ביידיש־דייטש שהיה הסנונית הראשונה שבישרה את אביב היידיש ועלייתה של היהדות האשכנזית כנותנת הטון. מחזור זה נמשך כשלוש מאות שנה והגיע לקצו לא בדרך הטבע, אלא בעשן הכבשנים בו עלו לשמים מיליוני דוברי יידיש ואילו צאצאי היהדות האשכנזית – המהווים גם היום כשמונים אחוז ממניינו של העם היהודי – נעשו יתומים, עירום ועריה, בלי מקור החיים שיהודי מזרח אירופה היוו ובלי שפת־עם חדשה ומיוחדת משלהם שבה יזינו את ההמשכיות הטבעית של תרבותם הלאומית.

בנקודה זו טמונה בעייתנו הלאומית כיום. עוד נתכנס בירושלים לכנסי נוסטלגיה על ילדותנו האידישאית ונהנה מיצירת איציק מאנגר, בשביס־זינגר וחיים גראדה ושל סופרים ומשוררים חשובים אחרים הכותבים בשפת יידיש, נתמוגג מזכרונותיו של מלך ראוויטש המביא לפנינו את הפרדס המלבלב של חיים יהודיים מפכים ומטעימנו מטעמה הדשן וממוגג של שפת עמנו האבודים (גם של השפה וגם של העם). אך איך נבטיח שלאוצרות אלה כנכסים משמרי העם בחיותו הלאומית, יהיה המשך – זאת היא השאלה בה"א־הידיעה. ובמציאת התשובה לשאלה זו יש חובה להשקיע את כל כשרונו וגאונו של האינטלקט היהודי.

יש עוד מאות אלפי יהודים מהדור הקשיש דוברי יידיש המתרפקים על כל מלה כתובה בשפה זו, גם על דז’יגאן ודומיו האמונים עלי הפולקלור היהודי. אך דור הולך הוא זה – והמחזור מגיע לסיומו. אנו מבכים מאד את האבידה ואומרים עליו בתיאטרון ירושלים שיר־מיספד, רקוויאם ליידיש.

26.8.77

הסופר היהודי־הונגרי טיבור דרי, שמיחסים לו את התפקיד ההיסטורי של מתן האות לחיסול המשטר הסטאליניסטי בהונגריה עם המרד של שנת 1956, מת לפני שבוע בבודפשט בגיל 82.

דמותו השברירית כפי שהכרתי בהיותי בשליחות בהונגריה בשנות ה־60, הפכה בתקופה שלאחר המרד למעין סמל בעיני האינטלקטואלים באירופה, לתוקפו ועוצם ידו של איש־כוח בודד מול המכונה אדירת הכוח של משטר רודני. כאשר חרב של הרוג־מלכות התנופפה מעליו בעת משפטו ב־1957, התארגן חוג בינלאומי בראשות סארטר, לורד ראסל ואגנציו סילונה, כדי להצילו וחוג זה לא התפרק עד שהשיג לו חנינה ושחרורו המוקדם מבית הכלא אחרי ארבע מתוך תשע שנות המאסר שהוטלו עליו.

המרד פרץ ב־23 באוקטובר 1956, אך התסיסה שקדמה לו נמשכה כמה חודשים ולתסיסה זו היה זה דרי שנתן את האות הראשון, הפומבי, עוד ביוני של אותה שנה כאשר כראש ומארגן של “חוג פטפי” – חוג על שם המשורר הלאומי, משורר מהפכת 1848, נגד ההאבסבורגים – הוא נשא את משאו נגד המשטר הרודני של ראקושי בפני קהל של 8000 איש ואשה. ראקושי קרא אותו אליו ותבע ממנו שיחזור בו מדבריו, אך דרי הוסיף חטא על פשט ופירסם את המשא גם בדפוס בשם “תשובה”. הוא נשא את עונשו בהרחקה מן המפלגה הקומוניסטית.

דרי לא היה סופר פוליטי, הוא מתוודה בזכרונותיו כי לא קנה לו מעולם ידעה ומהלכים בפוליטיקה, למרות היותו קומוניסט מנעוריו. ודומה שרק הרגישות היתירה של אינטלקטואל מעודן – שמוצאו היהודי תרם לה בלי ספק את תרומתו – סחפתהו לתוך המערבולת שהיתה פועל־יוצא של הצטברות המרירות נגד משטר דיכוי, גם תוך סיכון של איבוד כרטיס־החבר ואיבוד הראש. רקעו החברתי של דרי דומה לזה של שאר אינטלקטואלים יהודים ילידי הונגריה שקנו להם שם בעולם – כמו ארתור קסטלר, גיאורג לוקאץ' – שנולדו במשפחות בורגניות, כולן בעלות תרבות גרמנית. והרי דרי כמו קסטלר מספר בתולדותיו, כי שפת הדיבור בבית הוריו היתה גרמנית ועם אמו דיבר בשפה זו עד זיקנתו ועד מותה של האם. עוד צד שווה אצל כולם: רוח המרדנות שפעמה בהם, כל אחד בכיוון שלו.

בכתיבתו של דרי ארוגה ורקומה הנימה המרדנית מהתחלה ועד סוף. הז’אנר שלו הוא מה שהיה קרוי ומצוי עד מחצית המאה הזאת, “הרומן החברתי”, כאשר בסיפוריו עובר כמוטיב עיקרי העימות בין המעמד הבינוני העליון – עליו נמנו גם משפחות של בנקאים ותעשיינים יהודים שמקומם לא נעדר מרומנים אלה – ובין מעמד העובדים. ולאו דווקא הפרולטריון מפועלי החרושת, אלא זה של הצווארון הלבן, אותו הכיר יותר כמי שעבד בנעוריו כפקיד אצל דודו החרשתן שראה בו יורשו לרכושו וגם להנהלת מפעלו. הוא בגד במעמדו וגם בדודו, כי נשא לבו לשירה שהיא “כידוע ערך שאי אפשר למדוד בשווה כסף” ולכן לא היתה שווה פרוטה שחוקה בעיני מעמד זה. דרכו כסופר עלתה כמה פעמים על שרטון ורק לעת זיקנה היא התישרה לו. משום היותו תת־קומיסר לעניני תרבות במשטרו הקומוניסטי קצר הימים של בלה קון ב־1919, הוא נאלץ ליטול מקל הנדודים לידו בברחו מחמת “הטרור הלבן” שהוציא את השלטון בהונגריה מידי קון. וכתב רק ל“מגרה” גם בשובו לבודפשט האהובה עליו כעבור שמונה שנים, כי כתביו בעלי המגמה השמאלנית לא יכלו להידפס בהונגריה של האדמירל הורטי. בעשר שנים, עד 1938, הוציא לחמו מתרגום להונגרית מכל שפות־הספרות האירופיות שידיעתן רכש תוך נדודי רעב מארץ לארץ – מאיטלקית, צרפתית, אנגלית, נורווגית וכמובן, גרמנית. ארבעים כרכי תרגום הוציא בעשר שנים אלה מתחת ידו, כשתוך כדי כך גדשו מגרותיו בחיבוריו שלו. בין כתבי יד אלה היה הרומן הגדול בהיקפו (שלושה כרכים עבים), “המשפט הבלתי גמור”, הנושא בחובו יסודות אוטוביוגראפיים, אעפ“י שהלביש את העלילה על גיבורים לא־יהודיים משני הצדדים, מצד הבורגנות המתנוונת ומצד אנשי המהפכה הפרולטרים שלא לכולם נתן איצטלה של צדיקים. אתה מוצא כאן את האב – כמו אביו של דרי – המתאבד, את הבן החולני כמחבר עצמו שסבל בילדותו משחפת העצמות שאת סימניה נשא עמו כל חייו. ומריו של הבן לכל אורך העלילה, לאורך כל מסלול החיים נגד תועבות החברה הסובבת אותו. כתיבתו של דרי היא כמו נהר הדאנובה עצמו, אפית, רחבה, עם סממנים סוריאליסטיים שהיו למכשול לפרסומו של רומן זה גם במשטר הקומוניסטי. המו”ל הממלכתי התקשה להשלים עם סממנים אלה ביחוד בתקופה שהיהודי ריוואי, הקומיסר לתרבות ההונגרית, שלט בכיפה והעתיק לתחום שליטתו עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, ממוסקווה לבודפשט. שחוק הגורל, שרומן זה יצא לראשונה לאור ב־1957, כאשר דרי ישב בבית הסוהר, וחיכה לגזר דינו.

כיהודי בתוך חברה עוינת, כבעל רגישות קפיצית ואינטלקט מחודד עצבים, חי דרי בחברה. כי לחברה האנושית בין שזו בורגנית ובין שזו סוציאליסטית, אין תקנה – ולא אחת חוזרת אצלו מעין סיסמת חיים ואם גם בניסוח אחר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומה תפקידו של האמן נוכח הדילמה שמצב־דברים זה מציג לפניו? תפקידו להיות תמיד ספקן ולא רק מול המוסכמות ומול ההתגלויות האנושיות המתחדשות לבקרים ומול משטרי חברה ומול נושאי המשרה. כי אש זרה לוחשת גם מתחת לנר התמיד. אך האם הספקנות אינה מרפה ידים? איך אפשר בכלל ליצור כשהספקנות מכרסמת את הלב פנימה?

בזכרונותיו שפרסם לפני עשר שנים הוא כולל מעין מספד למשורר־הצייר קושאק – מראשי האסכולה הקונסטרוקטיוויסטית בציור – שהיה מחלוצי המהפכנות הסוציאליסטית בהונגריה. והוא מצטט מכתב ספק ממנו ספק מעצמו בו נאמר בין השאר על שאלה זו של ספקנות:

מה עושה את המהפכן למהפכן – אתה שואל במכתבך ומניה וביה גם משיב: אי שביעות הרצון. אני מקבל הגדרה זו כחלק מהותי של התשובה לשאלה זו, אך היא לא התשובה כולה… אי־שביעות הרצון עשויה לגרום לאי־מעורבות של האמן, לאורח חיים שטחי, לאי־רצון להיות גורם בחברה, לשיעמום. אין לתאר אמן בלתי ספקנות, אף שהאמן הוא מרדן שאינו משלים לעולם, אלא שהוא גם יצור דיקטאטורי. לא זעם ההרס, אלא התשוקה לבנות ממריצתתו בפעילותו. הוא אינו שבע־רצון משום דבר ולאן שלא יפנה ובכל הרגשות שבלבו ובכל כושר־המחשבה שבמוחו יתאמץ להכיר את החיים בעומקם ויעשה הכל כדי לשנות פרצופו של עולם מסביב…"

כך רתחו בקרבו הספקות והמרדנות, גם לעת שקם “עולם חדש”, עולם קומוניסטי, שהיה חלום נעוריו. הרתיחה הזאת הולידה בקרבו את העימות עם החלום הזה בהתגשמותו המעוותת. “איזו מדינה ואיזה משטר יכול להיות זה – הוא שואל כביכול בשם קושאק המת במכתב שכפי שהוא מתיימר, לא הגיע לידיו לעולם – בו ממלאים מרגלים ושכירי מעצמות עויינות תפקידי ההנהגה (המכתב נכתב כאילו בשנות ה־50 בעת משפטי הראווה של ראיק וחבריו) ואיך זה יתכן שפושעים אלה נחשפו רק אחרי שנים רבות, על ידי אלה שהיו אתם יחד בשלטון? משטר חברתי כזה איננו בשבילי משטר חברתי, מנהיגים בעלי יצר שטני כזה לא יסכנו לנהל עניני עם של תמימי לב…”

דברים כדרבנות היוצאים מלבו הרותח של מרדן. ואולי מלבו הרותח של בן הגזע שהוא השאור שבעיסה בכל משטר, בכל עת, בכל מקום. דרי עצמו מודה, כי עת המנוחה והיצירה הגיעה לו רק לעת זיקנה. בראשית שנות ה־50 – כשהתקרב כבר לעשור הששי של חייו – יצא לאור סיפורו על הכלב “ניקי” שהוציא לו פירסום ברחבי עולם בהיתרגמו לשפות רבות. רק טבעית היתה ההתענינות בארצות חוץ בסיפורו הגדול בשם “האדון ג.א. באיקס” המגולל התנסותו בבתי הסוהר אחרי שנשפט כמורד.

לא אחטא בהגזמה אם אומר, שבלבו של טיבור דרי היו רחשי כבוד כלפי בני עמו היהודי. כמה סימנים לכך בכתביו. בכרך זכרונותיו בולט דבר זה בנימה השונה בה הוא כותב על רעיו הסופרים שהם יהודים, כמו למשל על המשורר והסופר אנדרי גאשפאר שמתארו כצדיק, התגלמות טוב הלב וההקרבה העצמית למען חבריו. הוא מזכיר שני מקרים מעת שישב בבית הסוהר: ב־1938 כשנשפט לשלשה חדשי מאסר בעוון תרגום ופירסום של אחד מכתביו המהפכניים של קרופוטקין וב־1957 כשנשפט על חלקו במרד אוקטובר ההונגרי – ובעת שבתו בבתי כלא פגש אסירים יהודים שכה הבדיל אותם לחיוב מעל סביבתם שבהכרח מתעורר “חשד” של משפט קדום לטובה כלפיהם. הוא מעלה על נס דמויותיהם הרוחניות של יהודים בעלי זקנים ופיאות ובעלי קפוטות, הוא מתארם כדגמים יפים של המין האנושי שתוקפם המוסרי הוליד כבוד ודרך־ארץ כלפיהם, והם היו סך הכל מבריחי גבול או מבריחי מטבע־זר…

על משקל ההפנינג של וודסטוק פירסם דרי בראשית עשור זה רומן דמיוני, כולו כתוב לפי כללי הסוריאליזם ־ הוא לא נכנע! – כשבמרכזה של הקלחת הוודסטוקית העמיד שני גיבורים: יוסף ואסתר, שהם יהודים. הוא קרא ליצירה זו בשם “פסטיבל של פופ”. איך נקלע זוג יהודי הונגרי צעיר זה לתוך קלחת הטירוף הוודסטוקית, לתוך האורגיה של סמים ואלימות? – אין לכך הסבר אצל דרי. העלילה היא באשר לשני הגיבורים לאורך כל הסיפור: אסתר מחפשת את יוסף ויוסף מחפש את אסתר ושניהם מחפשים את דרכם בתוך ההפנינג המטורף, דרך ללא מוצא. כראשיתו של הסיפור גם סופו: כפי שאיננו יודעים, מנין בא הזוג ואיך נקלע לכאן, כך איננו יודעים, לאן הגיעו ואיך יצאו מהקלחת.

את הפתרון חיפשתי אצל הסופר עצמו ששאלתיו על כך במכתב, והוא השיב לי: מולדתם של אסתר ויוסף היא כמובן הונגריה… גם מאז אני מסופק אם היתה זו תשובת אמת, כי הלא בסיפור שלו הוא השאירם בחיפושי דרך ללא מוצא.

דרי השתוקק מאד שכתביו יתורגמו לעברית. כאשר תירגמתי ופירסמתי סיפור קצר שלו וכן פרק מ“פסטיבל של פופ” ב“מעריב”, הוא כתב שהיה מעדיף תרגומן של יצירות שלימות ולא פרקים, שכשהם מנותקים מהקשרם, הם מקבלים משמעות שונה מאשר במקורם. הוא המליץ על אחד מסיפוריו “היהודיים” בשם “הקרקס”, סיפור מעציב ורב־רוגז, על חבורה של ילדים המשחקים קרקס ומכניסים ילד יהודי לתוך כלוב כשהועד לו תפקיד הקוף. מסע הקרקס הופך למעין מסע לאושוויץ לילד היהודי, ברעב ובצמא ובהשפלה והתאכזרות – “משחק” של קטנים כדוגמת משחק הגדולים. סיפור זה נדפס בתוך קובץ סיפוריו בעל שני הכרכים בשם “תיאוקריטוס באויפשט” (אויפשט היא פרבר של בודפשט).

לבסוף אפיזודה בנוסח “הוא יעשן בשבת אבל יאמר את האמת”. שאלתיו על השמועה ששמעתי מפי רכלני בודפשט, כי הוא התנצר, ואכן הודה שכן הדבר, במצאו לנכון להתנצל: הוא התכוון להגר מהונגריה יחד עם אמו הזקנה (שמתה בגיל 96 בעת שדרי ישב בבית הסוהר), אך לא יכול היה לקבל דרכון אלא אם יתנצר. “אבל מה זה חשוב? הלא אני בין כך אתאיסט”… באחד מביקורי בביתו הוציאה אשתו סידור־תפילה עם האותיות המרובעות וקראה ממנו למען להוכיח שגירסא דינקותא לא נשתכחה ממנה. ודרי העיר בעצב על דל ידיעותיו ביהדות: אילו הכיר לפחות את אותיות הקודש שהביבליה נכתבה בהן…

18.10.71

כבר ביקרו בישראל כמה בעלי פרס־נובל שזכו בפרס זה בעד הישגיהם בשטחי מדע שונים. וזו הפעם הראשונה נזכה לביקורו של חתן פרס־נובל לספרות, היורד – ואולי עולה? – למזרח זה של השמש החמה המאירה, מן הצפון הרחוק בו מיטשטשים תחומים בין יום ובין לילה, בין שמש לבין ירח. בעל פרס־נובל הראשון לספרות שיבוא אלינו לביקור בימים הקרובים הוא הסופר האיסלנדי האלדור קילז’אן לאקסנס, שאנו בכל אופן נזקוף לזכויותיו ראשוניות זו.

לאקסנס זכה בפרס־נובל לפני שמונה שנים. כותבי תולדות חייו מספרים עליו, כי הוא נדד הרבה בנעוריו ועד גיל שלושים היה חוזר רק לביקורים קצרים לארץ מולדתו. יצר ה“חיפוש” והסקרנות נסך בו אי־שקט שהמריצהו לנדוד מארץ לארץ ואף על פי כן, כאשר ניתן לו הפרס, מנו בין סגולותיו כסופר את הסגולה של מי שחידש נעורי האפיקה האיסלנדית ויצק בה דם חדש. הוא נמנה למעשה על “צעירי” מקבלי פרס־נובל, כי הוא אחד משלושת מקבלי הפרס – יחד עם אלבר קאמי וקאזימודו – שנולדו במאה הזאת. וכאשר חבר השופטים של האקדמיה המלכותית השוודית בחר בו, הוא הצביע על יצירתו הכוללת של לאקסנס שבעדה מצאוהו ראוי לפרס, יצירה שהשתרעה על עשרים־ואחת שנה של עבודתו הספרותית, אותן 21 שנים שהן “תקופתו האיסלנדית”, בהן ישב קבע בארצו ובהן כתב חיבוריו האפיים הגדולים, כגון “סלקה וולקה” בו שירטט בקווים ריאליסטיים חדים ורעננים חיי כפר־דיגים איסלנדי, שעל רקעם ניצבת דמותה הטראגית של הגיבורה הראשית.

איסלנד היא ארץ האגדות של הצפון הרחוק, הבלתי ידוע. לאקסנס הוא מספר האגדות המודרני של ארצו, בעל “נשימה ארוכה” בעל כוח־המצאה־ודמיון עשיר והוא מעלה זרמים שוטפים ומפכים מתוך המעיינות המצויים. ומציינים במיוחד את כוחו כמחדש בשטח הלשוני וכמי שהשכיל להפוך תוך כדי יצירתו הספרותית את השפה האיסלנדית למכשיר מודרני של יצירה אמנותית. מקורות השראתו הם איסלנדיים אוטנטיים, כך ב“סלקה וולקה” שכבר הזכרנו, כך ב“אנשים חפשיים” בהם הוא מתאר מאבקם של אכרים זעירים בארצו נגד כוחות חזקים מהם המאיימים לנשלם, כך בטרילוגיה “פעמונה של איסלנד” העוסקת בתקופה חשוכה של תולדות ארצו כשזו היתה נתונה לשלטון דני. וכך גם ב“גרפלה”, שיצא לאור סמוך לקבלת פרס־נובל ושבו הוא משתמש במוטיבים רבים מן הפולקלור האיסלנדי, בדרך עוקצנית, לגלגנית.

המיפגש בין היוצר הצפוני לאקסנס ובין ישראל זו של השמש המאירה יהיה מיפגש בין הקצוות. סופרים צפוניים כסלמה לאגרלף (“ירושלים”) וכסטרינדברג (“עד דמשק” ו“בדרך לדמשק”), כבר חיפשו בשעתו את ההשראה מן ה“אוריינט” האכזוטי, המיסטי, באותן תקופות קצרות של יצירתם כאשר המיסתורין היו להם מעין הרפתקה חולפת. מדובר כמובן במיסתורין של “ארץ ערש הדתות” ושל “לילות ערב” שהיפרו למשל דמיונה של לאגרלף. כי בני הצפון משם בא אלינו לאקסנס, יש להם מיסתורין משלהם מן המיתולוגיה הצפונית הקדומה ומאגדות הויקינגים שבמרוצת מאות שנים לבשו לבושים ספרותיים מדי פעם מחדש וגירסאותיהם נפוצו לרוב בארצות סקנדינביה. אך היו אלה מיסתורין של אליליות. ובכך הניגוד בין המיתוס הצפוני ובין זה שלנו, המתחיל למעשה עם ניתוץ האלילים. ואלה הן לכאורה הקצוות הנפגשות עם ביקורו של לאקסנס בארצנו.

אמנם לאקסנס הוא סופר ההולך בדרך הריאליזם המודרני ודורות קודמים של סופרים איסלדיים שלפניו כבר התרחקו מן היניקה וההשראה הישירה מן המקורות של ההרואיקה הצפונית. וכמובן, באותה מידה חל שינוי גם באמצעיהם הספרותיים. היסטוריוני הספרות האיסלנדית מחלקים תולדות ספרות זו לפי ארבע תקופות – זו הראשונה מימי ישוב איסלנד על ידי הנורווגים, עם אהבת השירה שהמיישבים הביאו אתם ושפרחה כאן במשך מאות בשנים ומצאה לה אמצעי ביטוי מקומיים ומיוחדים, ויש בשירה זו מעין גירסה צפונית של הניבלונגן־ליד הגרמני. התקופה השניה היא זו המתחילה עם כיבושי הנצרות והיא פורחת בחסותם של מלכי איסלנד מן המאה העשירית ואילך; השלישית היא זו שלאחר הרפורמציה שלא הצטיינה במיוחד ביצירות גדולות ובמשך מאתיים שנה כמעט הקפיאה וצמצמה את היצירה הספרותית לפרסומים בעלי אופי דתי, כאשר באיסלנד היתה קיימת הוצאת ספרים אחת ויחידה בלבד. פריחה מחודשת התחילה במאה ה־19 בה מתחילה הספרות האיסלנדית לכבוש מקומה בספרות הרגיונלית של סקנדינביה והדיה מגיעים גם מחוץ לתחום זה.

האלדור קילז’אן לאקסנס הולך כבר בדרך שנסללה לפניו. הוא יוצר פורה, השולח ידו בכל מקצועות הספרות היפה – מסות, סיפורים קצרים, יצירות אפיות גדולות ובעלות ממדים, המבטיחים לו מקום ראשון במעלה בין סופרי ארצו הקטנה, הרחוקה והשפעתו חורגת ומגיעה גם מעבר לה. דור צעיר של סופרים מתחנך על ברכי יצירתו, המשפיעה, כפי שהשפיעה בשעתה על הספרות האיסלנדית קבוצת סופרים מימי סוף המאה הקודמת, שהלכה לשמוע תורה מפיו של גיאורג בראנדס בקופנהאגן וחזרה לרייקיאוויק ופתחה אכסניה ספרותית משלה ושמה לה למטרה, להכניס הלכי רוח וסגנונות מודרניים והשראה בת־זמנה לספרות האיסלנדית.

מזלה של הספרות האיסלנדית – ספרות של עם נידח וקטן – הוא, שהיא בת למשפחה הסקנדינבית הגדולה. והיא ניתנת להעברה בקלות מכלי לשוני אחד לשני בתוך המשפחה הזאת. והלא איסלנד מונה סך הכל כ־150 אלף תושבים, בעוד שתרומתה לספרות הסקנדינבית בפרט ולספרות העולם בכלל גדולה יותר ללא כל פרופורציה בכמות ובאיכות. היאך עשו זאת האיסלנדים?

2.1.76

לא רק מדברי ההקדמה של גולדה מאיר לספרה אנו יודעים, כי היא התלבטה קשה איך לכתבו, שהרי מימיה לא ניהלה יומן ולא הקימה לעצמה ארכיון אישי שתוכל להיזקק לו בבואה לעשות את חשבון ימיה. לפני שנה ורבע כשהזדמנו לביתה לפי יזמתו של חתנה זכריה – עליו היא כותבת וחוזרת וכותבת באהבה כה רבה – שמענו מפיה שהתחייבה להכין זכרונותיה לדפוס והתחייבות זו מכבידה עליה, כי אין לה דברים בכתובים להסתמך עליהם. היא סברה שאולי יעזרו לה לריענון כוח־זכרונה לוחות השנה בהם נרשמו סדר־יומה ומיפגשיה, מן השנים בהן שימשה בתפקידיה הציבוריים. זכריה חרד אז בגלל ההכפשה שהכפישו את שמה של גולדה בגין היותה ראש ממשלת ה“מחדל” ורצה שאקבל מידיה מאות מכתבי העידוד שנשלחו אליה דוקא באותה עת, עם גילויי אהבה והערצה כלפיה –מהם נצטיירה דמותה בעיני גברים ונשים מכל שכבות הציבור, דמות שונה לגמרי מזו שציירו כלי־התקשורת בתוך האווירה הדחוס והמדוכדכת מימי מלחמת יום־הכיפורים ואחריה. גולדה מאיר לא ניאותה לתת ידה ליזמת חתנה ואת סירובה תירצה בנימוק אלגנטי, שטרם העבירה את ניירותיה מירושלים לביתה בתל־אביב.

אפיזודה זו כהקדמה לתיאור ספרה של גולדה מאיר מובאת כאן מצד מי שכאב את רדת אשה גדולה זו מעל הבמה הציבורית כפי שירדה. איננו אומרים “מעל במת ההיסטוריה”, כי שם תשאר נישאת ומורמה כאנדרטה היסטורית נצחית. והרי לא מזמן שמענו בחוג סגור מפי מוסמך לעדות מאין כמוהו, ישראל טל – שנלקח מן המילואים כעוזר לרמטכ"ל במלחמת יום־הכיפורים – שבחים ללא סייג להנהגת מלחמה זו בראשותה של גולדה מאיר (ושותפיה בה, שר הבטחון, הרמטכ"ל ועוד). ואין צורך לתאר כאן באילו תנאים נוהלה המלחמה ואילו הכרעות היו כרוכות בה, מהן שעצם קיומנו היה תלוי בהן.

ספרה של גולדה מאיר כשמו כן הוא, “חיי”, כתוב מתוך אספקלריה אישית, המאירה פרקים דרמטיים בתולדות העם, הישוב, המדינה, בהם היה לה חלק פעיל. יש כאן צירוף והקבלה מוצלחים של קורות חיים ושל השתלשלות מאורעות המקבילים להן, כי הלא היא כבעלת דברי־הימים מילאה בהן תפקיד חשוב ולפעמים עיקרי. כרונולוגיה זו היא הקובעת שבפרק האחרון, זה העוסק במלחמת יום־הכיפורים, מגיעה הדרמה, הן האישית והן הציבורית, לשיא המסיים. אף על פי כן, קרוב מדי שיא מסיים זה מבחינת הזמן משתוכל המחברת להרשות לעצמה לגלות טפחים רבים הגנוזים להיסטוריונים. המסופר בפרק המסיים ובזה שלפניו, ידוע פחות או יותר בפרטיו העובדתיים, לא כן הסדר שסידרה היא את דבריה ובו העדות המרתקת של בעל־הדברים, המגולל את הפרק – ולמעשה, את כל הפרקים שלפניו – בהתאם לתכונות־היסוד של אישיותו הרוויה רגש רב ותוקף של אמונה ואמת. שני תווי אופי אלה יוצרים למעשה את המתח הסיפורי של החיבור כולו והם גם המצמיחים אמינות בלב הקורא היודע היטב על מה הגב' מאיר מתאוננת באומרה, שהיא עייפה לשמוע על “תסביכיה המדומים”, על רגישותה, כלומר רגשנותה ועקשנותה, משמע תקיפותה, או להיפך. ואם יש בפרקי סיום אלה מן האפולוגטיקה האישית, מעין כתב הגנה של נאשמת כביכול שהושבה על ספסל ה“מחדל”, הרי בעיני הקורא הבלתי־משוחד שלא נסחף עם הפסיכוזה ההמונית שנוצרה בנסיבות מסוימות ושגם חכמים לאחר מעשה רתמו עצמם בראש מרכבתה, מקבל סיפורה של גולדה מלוא התוקף של אמת שעליה בוודאי אין להצטדק.

היא מדברת על אזהרות לבה, שצריכה היתה להאזין להן ועל פיהן להחליט. היא מגיעה לשיאים פיוטיים בגוללה קורות הלילה שעבר עליה, ליל יום־כיפור חם ודמום שבמשמרתו השלישית קיבלה טלפונית ממזכירה הצבאי את הידיעה, שאימתה, כי המצרים והסורים עומדים לתקוף בו ביום. בבוקר הלכה ללשכתה. “בדרך לשם הבחנתי בזקן אחד ההולך לבית הכנסת, טליתו על שכמו והוא מחזיק בידו של ילד קטן. הם נראו כמו סמלי היהדות עצמה, ואני זוכרת איך חשבתי בעצם שבכל רחבי הארץ אנשים צעירים צמים היום בבתי כנסת ובקרוב יקראו להם מתפילותיהם אל הנשק”.

ספרה של גולדה מאיר כולו הוא תעודה העומדת בסימנו של משפט זה. נראה לנו, שברדתה מן הבמה יש משום חילופי משמרות מן הבחינות המבדילות בחריפות בין דור המנהיגות שלה ובין דור המנהיגות החדש שקם לנו עתה. חוט עז־צבע המשוך לאורך כל סיפורה הוא האהבה לכל שבשם יהודי ייקרא לפי מה שהיא ובני דורה הכירו את האדם היהודי ואת היהדות. היא מתרפקת על אותו זקן שטליתו על שכמו ההולך לבית הכנסת בבוקרו של יום־כיפור כשכף ידו של ילד קטן נתונה בכף ידו.

אך בדבריה נמצא בחינות נוספות המבדילות את משמרתה מזו שבאה בעקבותיה. למשל, הביטוי החוזר לגודל האמונה שגם הוא טווי כחוט השני לאורך דבריה. אין זו אמונה של מצוות פוליטיקאית מלומדה מתוך כוונה ולשם מטרה פרגמטית, אלא מעיין מתגבר ושופע שכיוון שמימיו טהורים, הרי כל צמא הולך אל המים האלה. סגולה אנושית זו מהווה נכס פוליטי כלפי חוץ והיא טעונה עוצמה שהזינה את נשמותינו ורוממה בנו את הרוח הנופלת – היא והאסכולה שלה, “הציונית”, כפי שהדביקו לה את המרכאות הכפולות.

ועוד מוטיב אחד העובר לאורך דבריה ראוי לאזכור, כי גם הוא היווה נכס פוליטי לא יסולא בפז כלפי חוץ וערך מחזק ומחנך כלפי פנים וגם הוא נעלם עמה ועם דורה. אין היא חדלה לדבר על השלום המקווה, על התעקשות ואי־וויתור על נכסים שבידי ישראל בלי השלום כתמורה. איננו דנים כאן על סבך המרכיבים של הסוגיה הפוליטית הכרוכה בשאלה היכן הגבול המדויק בין ההתעקשות והשלום. כוונותינו לצורך לדבר על שלום, תמיד לדבר על שלום, כי הוא משמעות גורלה של ישראל. עם היעלמה של ה“מוהיקנית” האחרונה מן הבמה הפוליטית חדלנו לעשות זאת. ומחדל זה היזקו גדול כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד.

*

למעשה, רק הפרקים הראשונים של הספר על הילדות בפינסק ובמילווקי, על הצעדים הראשונים בפעילות ציבורית ועל ההתחלות הקשות בארץ־ישראל, נושאים אופי של מה שקרוי ספרות־ממוארית (זכרונות), כאשר המחברת מגלה חיבתה לתקופה ההיא, דולה ממנה את האפיזודות הקטנות המתבלות דבריה בכל מיני תבלינים הטעימים לחיך הקורא, ומעלה את הנפשות הפועלות בשרטוט ציורי לכדי דמויות פלסטיות עם מרכיבי האופי שלהן. מפרקים אלה למדים אנו מהיכן צמחה אשה זו, אלו מלחמות ניהלה בילדותה ונעוריה עם הוריה והסובבים אותה על “עמדה” כאישיות בפני עצמה, ואיך היתה לאותו יהלום שהיתה. כבר בכתה ד' של בית הספר היסודי גילתה נטיה עסקנית ורגישות סוציאלית, כאשר התייצבה בראש פעולה לאסוף כספים כדי לקנות ספרי־לימוד לילדים חסרי אמצעים. היה זה בית הספר היסודי שלה גם בעיסוקי מגביות. ונראה שהיתה מנהיגה בבית ספרה, אם הוטל עליה, בשנתה הארבע־עשרה, לשאת את נאום הפרידה בשם כתתה בטכס הסיום.

מחזאי יכול ליטול דברי גולדה מאיר על משפחתה, על אבא־אמא ועל האחיות, על סדרי ואווירת הבית, על המלחמות והמריבות בו על הבית שנרקמות בו מסכות פוליטיות־ציוניות ועל בני הבית שכל אחד מתעקש ומושך לכוון שכל האחרים אינם מסכימים לו, על הקשרים שקושרים שתי האחיות הגדולות נגד ההורים, הבריחות מן הבית, ההתפייסויות – ולהקים מסכת דרמטית המלמדת לא רק על משפחתה ועליה עצמה, כי אם גם על התקופה. העליה לארץ־ישראל ב־1921, ההווי בה אז, שנתיים בקיבוץ מרחביה, ו“ארבע השנים המרות ביותר שידעתי מעודי” בירושלים, יהוו סיום ההולם את הפתיחה. יש כאן כל מרכיביה של דרמה אנושית, גם דמע וגם צחוק, אהבה שנתקיימה – זו של שיינה אחותה; ושלא נתקיימה, זו שלה עם מוריס מאירסון – שתי אהבות בניגוד לרצון ההורים.

לוא בידנו הדבר, היינו כורכים את חמשת פרקיו הראשונים של הספר בנפרד ונותנים אותם בידי כולנו, נערינו וזקנינו, כדי ללמוד איך מאשפתות ירים איביון, איך הצמיחה בת עניים מרודים כנפיים, בכוחות עצמה ממש, ועלתה משפל המדרגה למרום סולם המעלות. ורק משום שנשאה בלבה אמונה ולא הירפתה ממנה.

זה עשוי להיות הספר החדש של האמונה ושל חובת הלבבות הנאמנים. האמת של כל אחד מאתנו אינה בהכרח האמת של כולנו יחד – שהרי לא מעטים היו העוררים על אמיתה של גולדה מאיר בנקיטת עמדותיה הפוליטיות. אבל אמיתה היתה נוקבת בגין אמונתה החזקה בה. דרכה בחיים סוגה כולה באמיתה ובגילוי־לבה, החל באותו ארגז שהעמידה ליד בית הכנסת במילווקי בעצם יום הכיפורים כדי להטיף ליהודים שיצביעו בעד פועלי־ציון כדי להשפיע על הקונגרס היהודי האמריקני שהתכונן אז, מקץ מלחמת העולם הראשונה, שילך בדרכי הציונות ולא בדרכי ה’בונד', הסוציאליסטים היהודיים מתנגדי הציונות.

עוד בנערותה הכירה אותה גלריה מפוארת של אישים ציוניים שאחר כך נהפכה לאחת מהם. היא מספרת איך לא פגשה את בן־גוריון שבא למילווקי לגייס צעירי הקהלה לגדוד העברי. במקום ללכת לאספה לשמוע את נאומו, היא הלכה עם מוריס מאירסון, העתיד להיות בעלה, לקונצרט. ואיך העניש אותה בן־גוריון, שבגלל היעדרה מן האספה לא מצא לראוי לבוא לבית הוריה לארוחת הצהרים שזומנה למחרת היום. היא פגשה אז גם את בן־צבי, נשיא המדינה לעתיד, והם סיפרו על ארץ־ישראל משאת נפשה. ושנה אחת בלבד אחרי עלייתה היתה כבר צירה בוועידה של התנועה הקיבוצית שנערכה ב־1922 בדגניה ושם באה בקשרי היכרות וידידות ראשונים עם בן־גוריון ובן־צבי, הרצפלד וטבנקין, ברל כצנלסון ואשכול, שז“ר (אז רובשוב) ורמז – שאת דמויותיהם, ארחם־ורבעם, חולשותיהם ותוקפם היא משרטטת פה ושם שרטוט נוקב פה ושם שרטוט שטחי, לפי הערך האנושי או הרגשי שהיא מעריכה אותם. בתיאורה על בן־גוריון היא מעמידה אותו כאנטי־טיפוס של שאר חבריה. “לא היה זה אדם שאפשר להיות קרוב אליו. לא רק שהוא היה אדם שאני מעולם לא הייתי קרובה אליו באמת, אלא שאינני סבורה כי מישהו היה באמת קרוב אליו אי – פעם… אנו האחרים – ברל, שז”ר, רמז, אשכול – היינו לא רק חברים־לנשק אלא גם אהבנו להימצא זה בחברת זה, והיינו באים לבקר זה את זה ומדברים על כל מיני דברים – לא רק על השאלות המדיניות או הכלכליות הגדולות אלא גם על בני אדם, על עצמנו ועל משפחותינו… הוא לא היה זקוק לבני אדם כמו שכולנו זקוקים להם. הוא היה הרבה יותר שלם לעצמו מאתנו, אך מובן גם שלא ידע הרבה על בני אדם, אף כי רגז עלי מאד כל פעם שאמרתי לו זאת.”

אף על פי כן, כאשר נודע לבן־גוריון על מות ברל כצנלסון, “הוא רק שכב על מיטתו כל הלילה, רועד ובוכה. אבד לו האיש שאת דעתו העריך פעם באמת, אולי הידיד האמיתי היחיד שלו”. כמובן שלא רק מדבריה של גולדה מאיר נלמד על העולם הרגשי־אנושי של בן־גוריון. כפי שלא רק מדבריה נלמד על העולם הזה שלה, על רגעי האושר והצער, הסיפוק והכעס, לכל אורך מסלול דרכה על תחנותיו הגלויות והנסתרות ועל פרקיו המגוללים כאן בספר – שכמנהלת משא־ומתן סודי עם המלך עבדאללה על הרפתקאותיו וסיכוניו, סיכוני חייה, המתאימים לספר מתח, או אף לסרט מסוג זה: כשותפה באחריות להכרעות גורליות עם הקמת המדינה; כצירה במוסקווה; כשרת העבודה בעת שהיה צריך להפוך אבק־אדם מהמעברות ליהודים חופשיים במדינתם בעלי כבוד אנושי; כשרת החוץ ולבסוף כראש הממשלה – היא חושפת לפנינו סולם רגשותיה, מטה־מעלה, מעלה־מטה. מן המינורי כמו אושרה בדירת הגג בת חדר אחד בירושלים בהיותה שרת העבודה (“ברגע שסגרתי את הדלת של אותה דירת־גג, הכינותי לי כוס תה והתישבתי סוף־סוף כשאורות העיר זרועים לפני, הייתי מאושרת במידה שלא ידעתי כמוה מימי… פשוט, הזנתי את עיני ביופיה של ירושלים”) וכמו הפתק שתחבה בין חגווי הכותל המערבי וכתבה עליו רק מלה אחת, “שלום” – ועד המאז’ורי, כשהיא מספרת על ביקורה ברומניה ועל פגישתה עם יהודיה ב־1970 – שגם כותב טורים אלה היה עד לה – “הם קיבלו את פני בנחשול כזה של אהבה לישראל עד שהיתה לי הרגשה שאני נישאת ממש על גבי הנחשול ואינני סבורה ששמעתי פעם שירים עבריים מושרים יפה יותר או ביתר עדנה מאשר באותו ערב שבת.” זה הזכיר לה אותו “נחשול” עצמו, אך דומם ושותק וזועק בדממתו, מפגישתה עם יהודי מוסקווה.

יחד עם זה, הפרקים הפוליטיים של ספר חייה של גולדה מאיר הם יותר מסוג הריפורטאז‘, כדיווח מרתק כשלעצמו, ולא מסוג הספרות הממוארית, שבה מוקדשת יתר תשומת־לב לנפשות הפועלות ולרקען האנושי על כל מירקמו הפסיכולוגי, לתיאור מדוקדק יותר של ההתרחשויות, גם על האפיזודי שבהן, להשקפתו ושיפוטו של בעל המסה על המשא ומעש. הריפורטאז’ נושא אופי חפוז מחמת לחץ הזמן. ונקווה ונאחל שבעלת “חיי” תחזור לגולל פרקים אלה של מלחמה (ושלום) ביריעתם הרחבה על כל השתי־וערב הטווי בהן.

*

כעתונאי ליווינו את ראש הממשלה גולדה מאיר, גם לוינה, בקיץ 1973, חודשיים בלבד לפני מלחמת יום־כיפורים. גם בבירה האוסטרית, כמו בבוקרשט, הקדישה חלק מזמנה לפגישה עם יהודי המקום. אלפים מהם באו לאולם הגדול של ה“בורג”, הארמון הקיסרי, לשמוע אותה, לשמוע את היידיש שלה, שפת הקסמים שלה שציירה על פניהם התרגשותם ואולי גם נכונותם ללכת אחריה כסומים לאן שתוליך אותם.

היא באה אז לוינה לכנוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, ועל היחס אליה מצד מנהיגי האינטרנציונל יכולת לעמוד בקבלת הפנים שערך להם הקנצלר קרייסקי בארמונו. ראש ממשלת בריטניה דאז, וילסון, חיבק ונישק אותה על שתי לחייה. ואילו וילי ברנדט ירד לפניה על ברכיו וכך ביטא לה את הערצתו.

9.6.74

באפריל 1973 סופר מפה לאוזן, כי הצייר בן ה־87 אוסקר קוקושקה בא מן העיירה ווילנף שבקצה הדרומי של אגם ז’נווה לירושלים כדי לצייר דיוקנה של גולדה מאיר.

נאמר כי הדבר נעשה ביזמת גאלריה מארלבורו מלונדון שבעליה עומדים בקשר עם צייר זה עוד מתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר קוקושקה הגיע לבירת אנגליה כפליט. חיזוק לשמועה זו קיבלתי גם באופן אישי, במכתב ששלחה לי אשתקד אשת הצייר, גב' אולדה, ושמעטפתו היתה חתומה בחותמת דאר ירושלים. מכתב זה עורר בי התרגשות. אך כאשר התקשרתי עם מלון ‘המלך דוד’ שהיה אכסנייתו של הזוג, נאמר שבו ביום הוא עזב את הארץ וחזר לשווייץ.

רבה הייתה אכזבתי שלא פגשתי את קוקושקה בירושלים. קוקושקה נחשב לאחד מצייריה של ירושלים. הוא ביקר בה לפני קרוב לחמישים שנה ועשה כמה מיתווים ורישומים מן העיר שעל פיהם הוא צייר אחר כך אחד מציורי השמן היפים של עיר הקדש – כמובן, בסגנון שלו – ציור המפאר היום מוזיאון אמריקני. ועל קוקושקה אפשר גם לומר, כי הוא אחד מחסידי אומות העולם. יליד אוסטריה ממוצא צ’כי, הוא כיהן בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה כפרופסור באוניברסיטה בברלין. אחרי עליית היטלר לשלטון, הוגדר כאחד מאנשי ‘האמנות המנוונת’, אותם אמנים מן הזרם האכספרסיוניסטי הגרמני שתמונותיהם הוצגו בתערוכה מיוחדת שאורגנה בפקודת היטלר תחילה במינכן ואחר כך ביתר ערי גרמניה, כדי להראות מי הם משחיתי התרבות הטבטונית…

אחדים מאמנים אלה נאבקו על כך שלא יסולקו מחברותם באקדמיות ולא ישללו מהם את הזכות להמשיך להיות מוצג בתערוכות פומביות ובאוספים ממלכתיים גם בימי הנאצים. ואילו קוקושקה – יחד עם קליי, הופר, דיקס, בקמאן ואחרים – עברו להתנגדות גלויה למשטרו של היטלר. כמה חודשים אחרי עלותו של היטלר לשלטון פירסם הצייר באחד מאתוני פראנקפורט מאמר אמיץ להגנתו של מאקס ליברמאן היהודי, בכתבו שהוא הכניס את האור לציור הגרמני החב לו חובה של כבוד הבן לאביו. בעוד שמתנגדי המשטר מקרב האמנים עברו בדרך כלל לפאסיוויות, היה קוקושקה אולי היחידי ביניהם שראה כבוד לעצמו להיות מנודה ונתן גם ביטוי פומבי להתנגדותו להיטלר. דרוש היה לכך אומץ־לב לא מועט.

עתה נמצא לפני פרי ביקורו של קוקושקה בירושלים לפני שנה ומעלה, בצורת קטלוג של הדיוקנאות שצייר – כי הוא צייר לא את דיוקנה של גולדה מאיר בלבד, אלא גם של משה דיין, של נשיא בית־הדין העליון ד“ר שמעון אגרנט, של טדי קולק וכן של הפטריארך בנדיקטוס ושל השייח' אל־אנסרי – ושצורפו לדפדפת הנקראת ‘דיוקנאות ירושלים’. הגם שנמצאים בדפדפת ששה דיוקנאות בלבד, הרי את דיוקנה של גולדה צייר קוקושקה פעמיים. הדיוקנאות הודפסו על אבן, כל אחד בגודל 65 על 50 ס”מ, 150 עותקים מכל אחד והוצעו למכירה לאספנים כשההכנסה היא לטובת ‘קרן ירושלים’. האמן עצמו לא קיבל תשלום בעד עבודתו, אך נשארו ברשותו עשרים עותקים מכל דיוקן מן הסוג הנקרא ‘הגהת האמן’. בקטלוג נאמר, כי מפעל זה הוא תרומת גלריית מארלבורו והמו"ל ויידנפלד את ניקולסון ל’קרן ירושלים'.

אלה הם דיוקנאות מובהקים של קוקושקה, רישומים אכספרסיוניסטיים בשחור־לבן שייחודם בהבלטת הקווים העיקריים והשמטת המישניים. לפי התפיסה המקובלת של ציור דיוקנאות, ספק אם ה’זיהוי' יתקבל על דעת כולם. גולדה תיראה כאן יותר מדי נשית, דיין יתגלה כבעל דמיון לנפוליאון, אצל קולק נגלה רצינות יתירה. רק אצל בנדיקטוס התפתה הצייר להיכנס ליתר פרטים, בגלל קישוטי כיסוי הראש, השערות והזקן הארוכים ותכשיטי הכהונה בהם התעטף.

לאלה שיהיו מאוכזבים מן האיפיון בו נקט הצייר, נציע לעיין בדרך עבודת קוקושקה ובדיוקנאותיו מן העבר הקרוב והרחוק, שהיא בהתאם לתפיסה האכספרסיוניסטית הגרמנית שנטלה לעצמה את החרות להתעלם מ’צורתו המציאותית' של האובייקט כדי להגיע אל הרגשות הלא־מובעים, אל נבכי הנפש של המושא החי. אם נרחיק לכת עד סידרת הרישומים שהוא עשה לנושא ‘הקונצרט’ ב־1920, נגלה קו ישר משם עד סידרה זו שעשה עתה בירושלים, שגם בה ‘הרגשות הלא־מובעים’ הם העיקר, הם התוכן האמיתי של מושאי דיוקנאותיו. בכל אופן דיוקנאות צדקניים. אין כאן.

יש להביע סיפוק על כך שאמן משיעור קומתו של קוקושקה, שהוא מן האורים־ותומים של האמנות במאה הזאת, הוציא לעת היותו בן 88 דפדפת ירושלמית כזאת.

אך על הקטלוג נתאונן, על שמנה את כל המוזיאונים החשובים בעולם שציורי קוקושקה נמצאים באוספיהם, בעוד שהשמיט מן הרשימה את מוזיאון־ישראל וכן מוזיאון תל־אביב – והרי בזה האחרון מצוי אחד מדיוקנאותיו היפים ביותר של האמן, שממנו אפשר ללמוד הרבה גם לגבי סידרה זו שעשה עכשיו.

17.12.71

להוגו וולף יש אמנם מען ביפו, ברחוב אשדוד. ואת ביתו הקטן שם הוא עשה באחרונה למעין מעון ספרדי עם חצר שהוא כמו פאטיו, עם קירות גבוהים, ריצוף צבעוני וגגון מעל חלל ריק. אבל נדמה, כי הוא לא חי שם, על הקרקע, אלא בעולם של הזיות, בעולמות העליונים. ואולי אין הוא בכלל הוגו וולף, הן יש לו גם הרבה שמות אחרים, בהם הוא משתמש כאשר הוא מצייר ‘תמונות מסחריות’ למען מעט הלחם שהוא זקוק לו. וגם למען מעט הבשר בשביל כלבו, הרובץ לרגליו.

בסביבה השוממת שבה הוא חי ושנראית כמו הגבול בין מגורי אנוש ובין המדבר, מכירים את וולף בשם ‘מכוון הפסנתרים’. פסנתר הוא כלי של ממש בעל קיבולת וצורה וכאשר מביאים אליו כלי כזה, עושה הדבר רושם על השכנים. לפי הרושם הזה נתנו לו את הכינוי. הדלות שבה הוא חי אינה מעידה על עיסוק המפרנס את בעליו. אין להסיק מכך שהוגו וולף אינו אדם מאושר. איך שלא יהיה מאושר, כשיש באמתחתו מכתבים ומברקים של אשת השאח, הקיסרית פארה דיבה, המודה לו על איחולי יום הולדת ששלח לה ולבנה, יורש העצר, שיעלה על כסאו של כורש וכן על תווי הלחנים שחיבר לכבודה? ויש לו מכתבים גם ממשה דיין שוולף כתב לכבודו ‘מארש דיין’ לחן שחיבר אחרי יוני 1967. גם נשיא המדינה לא חסך ממנו תודה על ששלח לו את ה’מארש' הנ"ל. והוא מתכתב עם אריך ברגל, שקאראיאן הגדול רואה בו את יורש שרביטו. וגם עם אורמאנדי שביקש ממנו לשלוח לו את תווי ‘הרפסודיה היהודית מספר אחת’ שוולף חיבר ושעליה יש לו עשרות קטעי עתונים עוד מימי היותו ברומניה, שם ניגנו תזמורות את הרפסודיה הזאת.

בביתו, עם שברי־כלי של ריהוט, עומד פסנתר רעוע שקרביו נשפכו חוצה. על פסנתר זה הוא ‘עובד’ עכשיו. יש שם גם כן של תווים עם דפים פתוחים ועל הכן תלוי כנור, כנורו של הוגו וולף.

כאשר נפשו עטופה עגמימות, הוא שופך מררו בשלושה מיתריו, כי מי זה אומר, שלכנור חייבים להית ארבעה מיתרים?

קל להבין, כי הוגו וולף הוא בעל הרבה מלאכות. תאמרו גם של מעט ברכות? והרי כל פתגם ופתגמו שכנגד. וכבר אמרו חכמינו, איזהו עשיר, השמח בחלקו. ואכן מר וולף שמח באת בחלקו, כי העולם שבו הוא חי, עושה אותו שמח.

איש לא יחלוק על כך שיש לו ידי זהב תן בידו כל כלי מסובך שהוא בעיניך, בשר־ודם פשוט, חידה שהיא נעלה מבינתך, והוא לא זו בלבד שיחדור לסודו, אלא גם יוסיף עליו סודות משלו. יספר לך הוגו וולף – והוא שולח אותנו לבדוק את הדבר בארכיונים של הצבא הרומני – כי הוא־הוא זה שהמציא את מה שאנו קוראים ווקי־טוקי (משדר־מקלט נייד אישי). ורק בגלל קצינים לא־יוצלחים שהסגירו את סוד ההמצאה לאמריקנים, נשמטה ממנו זכות ההמצאה. והוא היה הראשון בעולם, ראשון לפני כל הראשונים, שהקרין תמונות למרחוק, מעין טלוויזיה במעגל סגור. הטלוויזיה היא ההמצאה שלו! ובנדון זה הוא מוכן רק לקונצסיה אחת: יתכן שזורקין האמריקני או וואלנזי הצרפתי עשו את הניסויים שלהם בעת ובעונה אחת אתו. כי תוצאות ניסוייו בהקרנות לרחוק הגיעו לצרפת – ואולי וואלנזי השתמש בהן לצרכיו..?

אין הוא מדבר סתם כך באוויר. יש כמה יהודים בארץ היכולים להעיד עליו. בימי מלחמת העולם השניה הוא גויס על ידי ההונגרים לגדודי עבודת כפיה היהודיים אבל כמי שאמן הוא כטכנאי חשמל וביחוד של אווירונים, הוא לא נשלח לשדות המוקשים של אוקראינה, כדי ליהרג שם כפי שרוב חבריו נהרגו, אלא הוצב לשדה תעופה בקרבת העיירה הגליצאית נדוורנה. הגרמנים העמידו רכב אישי לרשותו ונהנה מיחס מיוחד, כי הם היו זקוקים לו. הוא עבד כחשמלאי של אווירונים עד סוף המלחמה.

ויש בארץ כמה מיוצאי נדוורנה שבוודאי זוכרים את היהודי בעל המדים ההונגריים שסיפק להם מזון לבונקרים שבהם הסתתרו והיה להם לסעד והציל אותם ממוות ברעב. כאשר בא אל הבונקרים שלהם, הם לא האמינו שאמנם יהודי הוא. הם לא האמינו גם כאשר דיבר אליהם יידיש. ורק כאשר חזר על כמה משניות שזכר בעל־פה ממסכת ברכות או בבא־מציעא, התוודו לו שיהודים הם. והוא ראה אותם אחר כך בגאולתם והלך אתם כאשר שרכו דרכם דרך הגבול לרומניה, כשאחד מהם התנדב ברוב טובו לעזור לו בסחיבת מזוודה גדולה מלאה כל טוב ובייחוד סיגריות וטבק. ואכן אות המזוודה ‘נסחבה’ ונעלמה יחד עם המתנדב האדיב.

הוגו וולף מדבר על כך כמספר סיפור משכבר הימים, בלי נימת תרעומת. הוא בכלל מאותו סוג של יצורים שאין להם תרעומת לעולם.

וולף אומר על עצמו שהוא בעצם צייר. לא מלחין אך גם מלחין. לא ממציא אך גם ממציא. אבל צייר בוודאי, בלי שום לא. מלבד כלב ופסנתר בעל קרביים שפוכים וכנור התלוי על הכן כמו על ערבות בבל שם ישבנו וגם בכינו, וכמה פריטי ריהוט רעועים, יש לו בביתו הרבה בדים ענקיים שהוא ציירם.

הוא צייר בעל פאתוס שגלות וגאולה משמשות בו בערבוביה. יש לו, למשל, ציור ענקי של הכותל המערבי עליו מתרפקת אשה לבושת שחורים עם מטפחת שחורה על ראשה, שעל ריסי עינה רסיס של דמעה נוצצת, עומדת ואינה נושרת. אשה זו היא אמו של הצייר כפי שהוא זוכר אותה מילדותו. והלא היא נספתה שם, בכבשנים. והיא קמה לתחיה ליד הכותל שאת אבניו היא מחוננת.

ולבד הענקי הזה יש בנים ובני־בנים, עם נשים מגילים שונים החובקות את הכותל, שהצד השווה בכולן הוא אותה דמעה יהלומית הנוצצת בשולי העין. אך אין זה אלא שהצייר שלנו נקרע בין הקצוות. ופה ושם הוא מגיע עד למופשט במכחולו הדקדקני הנטרד גם על הפרטים והקווים הדקיקים ביותר.

והוא מצייר גם עירום של נשים, אם יש לו הכסף לשלם למודל. הוא עומד ליד תמונה כזאת ומבארה לכל פרטיה הארוטיים שיש בהם לפעמים מן הגודש. גם זה בעצם פאתוס, כי צורת דיבורו השקט רק מסתירה את אש הלהבה הבוערת בקרבו לכל מעשי ידיו שהוא עוסק בהם.

עתה, למשל, ממלא את כל עולמו הציור של משה דיין שהוא צייר. גם זה בד ענקי המציג את דיין כלוחם בעת קרב שרימון מוכן לזריקה בידו והוא כולו הסתערות. את הדיין הזה הוא צייר לפי מודל חי של צעיר בעל שרירים שכולו און ואומץ. והוא חסך לחם מפיו כדי לשלם למודל שהציבו בפוזיטורה של תנופה וכך “עמד” לו שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. יש בתמונה גודש של אבזרי מלחמה, טאנק, כלי נשק שונים ומשונים, הריסות, אויבים מובסים וכמובן, גם דגל של מנצחים – כפי שהיה נהוג בציורי המלחמה של ימי וילהלם השני.

ולהוגו וולף מופיעים עתה חלומות בימים וגם בלילות. שבציורו זה של דיין הוא יכבוש את מקומו בציור העולמי. את התמונה הזאת הוא לא ימכור כאן בארץ, אלא שלח־ישלחנה למרכזי האמנות הגדולים, כדי שתוציא את שמו לתהלה. המאסטרו עבד על ציור זה חדשים רבים, הוא השקיע הגות בכל פרט, התבונן היטב בכל שריר מנחת זרועו של דיין ולא נעלם מעינו שום שקע או בליטה אנטומי. כל אבזר וכלי שם על מקומו, כל תנוחה ותנופה חישב לפי פרופורציה, כל צבע התאים לפי הצורך לבטא את עצמיותו הציורית של דיין כלוחם.

והרי לפניך שיא יצירתו של הוגו וולף!

בינתיים, עד שיסתייע דבר ותינתן לו האפשרות להביא בשורה זו לרחבי עולם, מתכנן הוגו וולף עריכת תערוכה של ציוריו בביתו אשר ברחוב אשדוד א/14 ביפו. אין כביש מוביל לשם, אבל בעלי מכוניות בוודאי יקחו את הסיכון ויירדו לדרך העפר המוליכה לשם. כי גמול יקבלו לא רק בציוריו של וולף, אלא גם בהווי המדברי השרוי כאן תחת חלונם הלוקסוריוזי אשר בצפון תל־אביב.

ואולי בכל זאת יוכל מישהו להשפיע על הוגו וולף, שלא ישלח את ציורו של משה דיין לפאריס או לניו יורק. כי הוא זקוק מאד לסעד כספי ואם ישלמו לו את המחיר הראוי בעד תמונה זו, הוא יוכל ליצור יצירות כאלה עוד כהנה וכהנה.

הוגו וולף חי ומצייר ביפו מזה כעשרים שנה, אבל רק עתה הוא עורך את תערוכתו הראשונה בארץ, באולם של־מרמורוש אשר ברחוב עמק־יזרעאל בתל־אביב. הקהל שבא לפתיחת התערוכה, העיד על אורח חייו של הצייר המתגורר בפינתו הנידחת באזור נידח של יפו מוקף שכנים שהם אנשי פשוטים וטובים שבאו מקטון ועד גדול להשתתף בחגו של האמן בו הם רואים אחד משלהם.

היה משהו מן הפאתטי במעמד זה, כמו שתמונותיו של וולף גם הן פאתטיות, עם הנשים העומדות ליד הכותל המערבי כאשר דמעה אחת כפנינה על לחיין, עם משה דיין כלוחם חשוף חזה בסערת המלחמה, עם נערה ופרחיה, קבוצות של עולים חדשים שהם על סף הבלתי־ידוע הצפוי להם, עם דיוקנאות של שייכים, של ערביות, של צועניות ו… של האם היהודיה הנצחית בעלת הסבר של יסורים ודאגה. האמן חי בעבר בארץ מוצאו וילדותו באירופה המזרחית, כפי שהוא חי בהווה, ברחוב אשדוד אשר ביפו – ולשתי הוויות אלה הוא נותן ביטוי ושתיהן הן האמת שלו; אין כאן שום זיוף או התחסדות, כי זו אמת פנימית של איש תמים שבנידחותו אין לו קשר עם קריות של אמנים וכל הנעשה בהן, עם “זרמים” וויכוחים סביב להם. העולם שלו שלם, והוא מוקף כולו חומת עצמו.

וכפי שהוא חי בבדידותו ואין השפעות מגיעות אליו, עושה הוגו וולף ציור המעיד על מיומנות בעליו. הוא פורטרטיסט בעל כשרון כשבשטח זה צבעיו בהירים בעוד שלפתאטיקה שלו הוא נותן ביטוי בצבעים כהים. כאשר הוא “מספר”, הוא מדייק בפרטים התיאוריים בעוד כאשר הוא הוגה “מחשבות”, הוא מגיע לסף המופשט.

יש מן התמהונות באיש ובעבודתו. וציירים שהיו רואים תמונותיו, כך היו בוודאי מתיחסים אליהן ואל ציירן. אך היו בוודאי מגלים את האמת שבהן – וזה “מרכיב” בלתי שכיח היום בציור.

*

עוד אוסיף לסיפורו של הוגו וולף, כי גם שנים רבות אחרי מותו אני נזכר בו לא בלי עקיצת מצפון. כי אולי לא עזרתי לו די להוריד בינינו שורשים, למצוא פה את מקומו. חייל המילואים הגרמני בשדה התעופה הצבאי של נדוורנה עזר לו יותר… לפי מה שסיפר, יום גשום אחד כאשר מכל הפרסונל של שדה התעופה היה רק חייל מבוגר זה בקירבתו, קרא לו החייל ואמר לו: עכשיו תלך מכאן, תסתלק ולא כמו אשת לוט, אל תביט אחורה… אתה רואה שם את ההרים הגבוהים, הקרפטים, לך לשם, שם אין כבר גרמנים, לא חיילים, לא גסטאפו. אבל בשדה הסתובבו כלבים אימתניים שפחד מהם, פחד להתקרב אליהם. אל תפחד מהכלבים, אמר החייל, הם מתנפלים רק כשמשסים אותם. לך בטוח, לאט־לאט, אל פחד.

אני זכרתיו מגדוד הרגלים של הצבא הרומני בו הוא שירת במחזור אחרי. והוא הפליא קצינים ומש"קים בפעלוליו עם קלפים ומטבעות וממחטות ועם המקלע שפירק והרכיב יותר מהר מכולם. והגם שלא מאותה קהלה היינו, הוא נכנס גם לפולקלור של מקומנו עם ביקוריו וזה הוסיף לקירבה בינינו. בעלותו ארצה בראשית שנות ה-50 עוד נותר מהרכוש הנטוש ביפו חציו של מיבנה רעוע, כמקלט לבדידותו, שם תלה את כנורו על עמוד העץ שתמך את הגג – גג שבינו ובין הקירות תחתיו היה חלל מסביב. וזה לא הפריע להוגו ואדרבה, אמר, מה טוב ומה נעים, בקיץ באה רוח מרעננת מן הים ובחורף חום שמש מלטף המגרש את הצינה.

כן, כן, כל השכנים מסביב, עגלונים, שכירי יום, נשים שכרסן בין שיניהן, זאטוטים זבי חוטם, כולם הלכו לחגוג עם הוגו וולף, בפתיחת תערוכת ציוריו בבית מרמורוש, ציורים שלאחדים מהם שימשו כמודלים.

והם הריחו את הבאשה שעלתה כבר יום ויומיים מבין הגרוטאות שביתו היה מלא בהן – הריחו והלכו וראו את העזובה בה היתה מוטלת גופתו המתה של שכנם שניגן להם על כנורו של דוד ופרט להם על פסנתרו של בטהובן ודמיין להם על גבורתו ועוצם ידו של משה דיין.

לי נודע על מותו של הוגו וולף רק אחרי שבועות רבים כשהלכתי לחפש אחריו ברחוב אשדוד. ועד היום אינני יודע מקום קבורתו.

19.2.71

יעקב טברסקי היה, מאז עלה ארצה לפני ארבע שנים מלנינגראד, לשם־דבר בין מוכרי הספרים בתל־אביב. יהודי קטן־קומה זה בעל הפנים המאירות תמיד, עם המקטרת המיניאטורית הלעוסה בין שיניו, יש לו כוח־משיכה מיוחד על לקוחותיו, שביניהם תמצא מכל גוני החברה ה’מלומדת' שלפעמים יש לגביהם החשד, כי יותר משהם באים לרכוש ספר כלשהוא, הם באים להימצא במחיצתו של המוכ"ס.

רק טבעי הוא שחנות זו ברחוב שינקין היא מעין מקום־מעגן לכל הלנינגרדים, שכאן תמצאם שקועים בשיחה על עבר והווה ותתבשם מן ההווי של יהודים מרוסיה שרק זה עתה עלו ארצה. בערב סגרירי לפני כמה ימים מצאנו שם גם את מי שהיה ראש קהילת לנינגראד, שבא מן האולפן להתארח ללילה אחד בביתו של טברסקי, בן עירו לשעבר במשך כעשרים שנה. ואין זה אלא שפשטה השמועה ובאו לכאן ידידים להקביל את פניו והתנהלה שיחה שקטה, מתונה־מתונה, ברוסית כמובן (וחבל שמרוב עם־הארצות לא יכולנו להשתתף בה). אבל לחיצת יד עם מר פצ’רסקי גם היא היתה “שווה”.

אומר על עצמו מר טברסקי שהוא אינו למדן. ואיך יהיה למדן, כאשר כבר בגיל 20 היה ב“גירוש” לארץ גזירה? אולם גם אם לא למדן הוא, הרי לפי כל הסימנים הוא ידען גדול בעסקי ספרים. חנותו עושה רושם של מוכ"ס בסגנון ישן, עם מדפים גדושי ספרים עד התקרה, בשתיים ואפילו בשלוש שורות אחת מאחורי השניה, ספרים מגובבים על השולחנות, בתוך ארגזים וקרטונים – ומרוב ספרים כמעט אין כבר מעבר לקונים. בתוך הערבוביה הגדולה הזאת רק מר טברסקי יודע למצוא רגליו – בראש וראשונה רגליו! –וגם ידיו. אדרבה, תשאלוהו על ספר כלשהו והוא יידע לומר מיד אם הוא מצוי או לא בין אלפי הספרים בחנותו או אם היה לו הספר ומכרהו. אך אפשר להעמידו בניסיון גם על מקום ותאריך הדפסת ספרים על מהדורותיהם השונות במשך מאות שנים.

אף על פי כן יאמר שלא למדן הוא. ואתה תוהה עליו ועל יהודים אלה מרוסיה הנקלעים לחנותו – כמובן, מן השכבות שגם בעל החנות נמנה עליהן – ומתחיל להבין, מה הוא אותו מטען של מידות אנושיות שיהודים אלה מביאים אתם אלינו, כמה עושר רוחני מן הסוג שגילית גם אצל מוכ"ס זה ברחוב שינקין.

ישנם בארץ עשרות ואולי מאות אספני ספרים למקצועותיהם ובפרט במקצוע היהדות ללשונותיו. ומתברר מדברי מר טברסקי, כי עד היום הזה ישנם אספנים במקצועות אלה גם ברוסיה הסובייטית וישנם כמה אוספים פרטיים חשובים גם בלנינגרד עצמה. הוא היה שם אחד מן האספנים האלה ומה שהציל מאוספו הצליח להביא אתו בעת עלייתו, הוא ששימש בחלקו יסוד לחנות זו שלו.

וכאן עלינו לספר מקצת מתולדות חייו של מוכ“ס זה ברחוב שינקין, למען להבין, למה מאז יצא לאוויר העולם, ריח הספרים הוא אוויר לנשימתו. נעוריו עברו עליו בבית אביו האדמו”ר לשושלת צ’רנוביל בעיר קיוב; ועל אבי השושלת שהיה תלמידו של הבעש“ט, מספרת האגדה שהוא עלה לארץ־ישראל וחי בטבריה משך שנים וכאשר חזר לרוסיה, הדביקו לו את השם “טברסקוי” או “טברסקי” על משקל טבריה. בבית אביו האדמו”ר היו הרבה ספרים, אלפי ספרים. ואת הספרים האלה, יחד עם המטלטלים ועם כל המשפחה, השליכו יום אחד לרחוב, בסוף שנות ה־20. הלך יעקב הצעיר והזמין צלם, כדי לצלם אל המעשה הברברי – כי מה יכול היה לעשות יותר מזה נגד הייבסקציה ונגד הצ’קה? איך שהוא התגלגל צילום זה כעבור כמה שנים לאחד מעתוני ארה“ב ובעקבות פרסומו “התגלגל” יעקב טברסקי לארץ גזירה. הוא נשפט ל”גירוש" למשך עשר שנים קשות ומרות. אומר הוא עתה שבדרך נס שוחרר כבור תשע שנים והוא שקל 44 קילו. ולמרות כך רצו לגייסו בכוח לצבא ורק משהרופא פסלו לשירות צבאי, זכה לטיפול יותר “אנושי” – הוא נשלח לעבוד במיכרות הדנייפר.

משיצא גם משם בלי ריסוק אברים, היה מתגלגל בין ריגה לבין טאשקנט, עד שלבסוף הטיל עוגן בלנינגרד, שם הוא חי עד לעלייתו ושם הוא שימש כמין סוכן־נוסע של מפעל תעשייתי.

עתותיו החופשיות במסעות אלה הוא ניצל לחיפוש ולחיטוט אחרי ספרים. כך הוא אסף לביתו כ־4,000 כרך, מהם “דפוסים ראשונים” של ונציה וליוורנו, עשרות ספרי תנ“ך קוריוזיים – למשל אחד בגודל 4X2 ס”מ שנדפס לפני 90 שנה לפי הזמנתו של יהודי בלייפציג לשעשועו הפרטי והוא התנ“ך הקטן ביותר בעברית; ואחד נדפס בסין ולא על ידי המיסיון, כי אם בידי יהודים ולמען יהודים; וכן התנ”ך של הקראים בשפה הטאטארית ובאותיות עבריות, כאשר רישא של כל פסוק הוא במקור העברי, ועוד. כאשר עמד לעלות, הוא צריך היה להעביר את ספרייתו תחת ביקורת ועדה מטעם הספריה הלאומית של לנינגרד, שהיו“ר והמומחה שלה היה ייבסק איש הקג”ב וזה פסל ליצוא 158 הספרים בעלי הערך הרב ביותר ואלה הוא נאלץ היה להציע “למכירה” לספריה.

אבל אומר על כך טברסקי: גם זו לטובה. העיקר שיכול היה להביא אתו מרבית ספריו. כאן בתוך עמו הוא יושב, בין יהודים אוהבי ספר הסרים לחנותו (וגוזלים הרבה מזמנו היקר)… מכיר הוא כבר את כולם, מהם כאלה שמכר להם, מהם כאלה שהחליף אתם – ואם לא ספרים, הרי לפחות דברי חכמה וידידות, שגם הם “שווים” בעיניו.

בין אלה שכבר סרו לחנותו נמצא למשל אספן שאומדים ער ספרייתו – הפרטית! – בשניים־שלושה מיליון דולר. מזה אפשר ללמוד על ממדי האספנות בשטח זה, העולה על כל האספנויות האחרות, הגם שאיסוף ספרים דורש מבינות גדולה. ולא כמו איסוף תמונות־אמנות למשל, שיש בו הרבה מהעמדת הפנים והוא נעשה לרוב לפי האופנה המצויה או לפי חוש הריח המסחרי.

בחנותו של מר טברסקי אפשר למצוא הרבה קוריוזים גם מימי גסיסתה של התנועה הציונית ברוסיה, כאשר הייבסקציה נעזרה בסוכני המשטרה, כדי לחנוק אותה. ולא מעט אצלו מספר הספרים במקצועות היהדות בשפה הרוסית שרק מעט תמצאם בעולם. “מתמחה” הוא לכן בשטח זה במסחרו וכן בענף הסובייטולוגיה, שבה הוא מסוגל לפי כל הנראה, לספק דברי־דפוס נדירים לסקרנים.

19.3.71

הייתי צריך בעצם להקדים את הרבי לנשיא, כי גם הנשיא הקדים את הרבי לפניו – הוא הלך אל הרבי ולא הרבי הלך אליו. בעיני הנשיא היינו־הך הוא כנראה, שהוא נשיאם של שלושה מיליון ואילו הרבי הוא רבם של שבעים אלף בלבד ואם בגבורות שמונים אלף. אך לומר את האמת, לדיספרופורציה זו משמעות מסויימת בעיני חלק מאותם שלושה מיליון הנוהה אחרי רביים אחרים שהם לא פחות יקרים בעיני חסידיהם, ואפילו יותר יקרים. כי האדמו“ר של כל אחד יקר בעיניו יותר מאדמו”ר של זולתו, ועל התגרות של חסידים אחד בזולתו על גדולתו של הרבי שלו ועל אפסותו של הרבי של איש־דבבו ישנן לא פחות אנקדוטות מאשר סיפורי שוטי החסידים.

אמנם בין א"ש אין כל פליאה על כך, שחסיד הולך אל הרבי ולא הרבי הולך אל החסיד ואפילו אותו חסיד נשיא־מדינה הוא. כי כך דרכו של עולם שחסידים הולכים אל הרבי ולא להיפך.

ואם אנו רוצים בכל זאת לנהל כאן שקלא־וטריא בסוגיה זו, הרי זה משום ש“מתנגדים” אנחנו מששת ימי בראשית; אוהבים אמנם ניגונים וריקודים חסידיים בתכנית “איש חסיד היה” אבל לא כל כך אוהבים עבודה זרה… מלבד זה, יש לנו סימנים, כי הגיעה השעה ש“ההתנגדות” תקח נקם מהחסידות ששלטה כבר די במשך מאתים שנה בעם היהודי. למה רק החסידות תדבר שמונה וחצי שעות בטלפון מניו יורק לתל אביב? גם ל“התנגדות” מגיעה זכות דיבור!

*

לפי זכות־דיבור זו קודם כל קביעה את: נשיא המדינה הוא נשיאם של כל האזרחים, בלי הבדל דת, גזע והשקפת עולם. משמע, גם נשיא של כל סוגי החסידים. כנשיא הוא אינו רשאי להפלות בין אדמו“ר ובין חסיד לחסיד והעדפת חב”ד יש בה משום אפליית האחרים לרעה, מה שנשיא אינו יכול להרשות לעצמו, לפי השבועה שנשבע על המגילה. חוק המדינה מחייב אותו לכן, שכפי שהוא הולך פעם־פעמים בשנה לכפר חב“ד ומתכתב ומתטלפן עם הרבי אינג' (סורבון) שניאורסון, חייב הוא ללכת גם לרבי מוויז’ניץ או לאדמו”ר מסדיגורה ולדבר גם אתם ודומיהם, חצרות גור, בלז, קופצ’ניק, וורקה, נדוורנה, קרצ’נב, הושיאטין, צ’ורטקוב, שטפאנשטי, בוהוש, צאנז (סליחה מאלה שלא נזכרתי בהם, אבל צריך לערוך רשימה מדוייקת, למען שהטקס לא יפסח על מישהו ח"ו) שכולם יהודים יקרים הם, אוהבי ארץ ישראל ואוהבי ישראל גדולים וחשובים.

אמר לנו חסיד של נדוורנה, כי חסידי שאר החצרות והוא בתוכם מתחילים לחוש מין רגש של נחיתות כאשר הם רואים עין בעין כיצד הופך חב“ד לדת המדינה. הנשיא, מיניסטרים, גנראלים ושאר אדירי ארץ שותים רק וודקה ושאר מיני משקה כבר לא יישרו בעיניהם. והם הולכים רק לחב”ד ואילו בני ברק היא מחוץ לתחום בשבילם. היתכן, היתכן?! ומי עוד רבי כרבי אשר במנהטן שישמיע דעתו בתקיפות על נהר פרת ועל הנהר הגדול ומרחיב גבולות בהבל פיו הקדוש, מי עוד? לחסיד זה חב"ד הוא בשבילו: חסרי בינה ודעת.

(למה אנו מצטטים כאן דווקא חסיד של נדוורנה שהיא מהנמושות שבחצרות? כי בילדותנו ראינו את הרבי מנדוורנה מגיע לעירנו על עגלה עם גג מקומר רתומה לסוסים והוא מסרב ליטול “פדיונות” מעניים ומעשירים כאחד ומחייתו על עמל כפיו, מן הנרות שהוא עצמו יוצק ושהיה מוכר לכל אשה יהודיה כשרה שהתכוונה לברך עליהם בלילות שבת וימי חג. אז כמעט שנשבינו לחסידות מבית שהחזיק בשיטת הגר"א במשך דורות. אוי לאותו פיתוי)…

*

רוצני ללמוד גזירה שווה מנדוורנה לסדיגורה למשל, הן סדיגורה־פשמישל והן סדיגורה־וינה, שהם לא בבחינת 'נובו ריש" בסביבות שלנו כמו חב“ד. צאצאי מלוכה לבית דוד אלה אהבו תמיד לא רק את ציון אלא גם את הציונות ואפילו מקורבים היו לתנועת העבודה שהנשיא והמיניסטרים שלו, שוחרי שולחנות חב”ד, צמחו מתוכה. ותיקי תל־אביב כמונו זוכרים את הפרידמנים הנסיכים האלה, אצילי דמות ותמירי תואר, מטיילים ברחובות העיר כאחד מכולנו. ואם הם אינם מתערבים בנו, הרי זה רק משום שלא דברנים הם; גזע של שתקנים שקשה להם לדבר בטלפון אפילו שבע דקות, על אחת כמה וכמה למכור מצוות בכל פינת רחוב.

נראה שיש כאן התנגשות היסטורית של שתי שיטות. פרידמנים אלה מחזיקים כנראה בשיטה שמשיח יבוא לעת היות כל העולם צדיקים גמורים. ואילו לפי תקיפותה של חצר חב"ד בוודאי בעקבתא דמשיחא אנו נמצאים עתה, בה חוצפא יסגא.

השאלה היא לכן, מנין לו לנשיאנו, כי שיטת חב"ד לקרב את בוא המשיח עדיפה היא?

ועוד אנו צריכים להזכיר כאן את ההאגרים לבית וויז’ניץ, כי דיה להם התכונה המייחדת אותם, כדי לקרב את הגאולה – תכונה ששמה אהבת ישראל ושלום על ישראל. ולמה אין תכונה זו נחשבת בחלונות הגבוהים שלנו?

*

בסופי דברינו עלינו להסביר את ההיפותזה שהעלינו, כי הגיעה השעה ש“ההתנגדות” תקח סוף סוף נקם מן החסידות. אך בקשתנו תחילה לגבי הסבר זה היא, שההסבר לא ייחשב לנו לאפיקורסות אפילו אם אנו עומדים לצטט כאן אפיקורס גדול, מתיוון מפורסם – שגם הוא חסיד של חב"ד היה.

קראתם את סיפורו של זלמן שניאור, “הגאון והרבי?” מתאר המשורר בסיפורו זה את הגאון מוילנה תיאום של סארקאזם חד וחריף כאיזמל, והוא מלגלג על אכילתו, על הנהגתו את עדתו, על הסתגרותו במעין מגדל של שן, על מלחמה לחיים ולמוות שהוא מנהל נגד “הכת”, כת החסידים, אותם הוא רודף עד קיפוח מחייתם ופגיעה בגופם ובממונם.

גם שמו מעיד עליו שזלמן שניאור חסיד חב"ד הוא. והוא מעמיד מול הגאון מוילנה את ר' שניאור זלמן מלאדי, הנרדף, הנתקף, המתגונן, העוסק בתכסיסי ממלחמת הגנה מול תקיפים שולטי הכיפה. ראשי שני מחנות מעמיד הסופר זה מול זה. ר' אליהו הגאון מוילנה הוא המימסד בהתגלמותו, שוע ותקיף בעל המאה והדעה, מסתגף ומתבודד בעליית גג, שגם לבני ביתו אין רשות לבוא בד' אמותיו. ומצד שני פשוטי העם, חלכאים ונדכאים ועמי־הארצים שהחסידות נותנת להם זקיפות קומה, מעין ריהביליטציה בתוך עדת בני ישראל, גם היסטוריון כמו דובנוב נותן צביון זה למהות המלחמה הכבדה שהתנהלה לפני מאתיים שנה בין “מתנגדים” לחסידים. וגירסה זו כה מאוזרחת בתודעתנו שכבר אין ערעור עליה.

אך אם זאת היתה הסיבה ההיסטורית לכיבושי החסידות, הרי היום קיימת אותה סיבה עצמה להניח, כי החסידות גמרה את תפקידה ועליה לפנות את מקומה. כי היום החסידות היא־היא התקיפה, היא השולטת בכיפה, עליה נמנים השועים והאריסטוקרטים, נשיאים ומיניסטרים. איתנות מעמדה של החסידות היא כה יציבה, שהנשיא הולך אל הרבי ולא הרבי הולך אל הנשיא. והרבי מכתיב למדינאים את הקו הפוליטי שלו, כמובן, בס“ד, בס”ד, שהרבי הוא נציגו האקסקלוסיבי. ונראה לנו, כי מעמדם כה רם, שתופסיו אינם רואים עוד את מציאותם של המעמדות הנמוכים, של הדיוטי בני עמך – אפילו אם שליחיו נמצאים תמיד ברחבת הכותל וכורכים תפילין על כל יד וראש בכל תחנת אוטובוסים.

אנו מהינים לומר כמעט בוודאות, כי תקיפי מנהטן אינם רואים עוד מרוב התנשאותם את מציאותו של העם הזה. ולכן נראה לנו כי גלגל ההיסטוריה היהודית השלים סיבוב של מאתיים שנה (ולמעשה כמעט 300 שנה, כי בשנת 2,000 למנינם יהיו 300 שנה להולדתו של הבעש"ט, מבשר החסידות).

ואשר ל־בס“ד (היינו: בסייעתה דשמיא) שאנ”ש, חסידים ומתנגדים כאחד שמים בראש מכתביהם ושאר כתביהם – זהו צמצום האלוהות לשמים בלבד. ונוגד את דעת הרמב"ם, האוסר ופוסל כל הגדרה של האלוהות בכל צורה ובכל מובן. ואם נאמר בתהלים פרק ב' “יושב בשמים” הרי זה פיוט, שירה, חרותו של המשורר שאין לה סייגים.

15.4.75

היה ביקור בלתי־צפוי בביתנו של איש שראינוהו לאחרונה לפני 26 שנה בתנאי מחתרת, בבירה הרומנית. האיש הוא שלמה רבינזון, אחיה של אנה פאוקר שהיתה שרת החוץ של רומניה בעת ההיא.

היה זה כבר מקץ ירח הדבש של הקמת הקשר הדיפלומטי בין שתי המדינות בו תלו הצדדים תקוות כה גדולות, לאור היחסים המיוחדים גם של סחר מקיף שהיו קיימים מאז ומתמיד בין הישוב היהודי בארץ עוד טרם המדינה ובין רומניה, ששימשה מאז ומתמיד גם ארץ־מעבר לעליה מפולין, רוסיה והונגריה, ועל כן נרקמו אתה הרבה חוטים גלויים וגם סמויים. הצירות שלנו היתה קיימת בבוקרשט פחות מחמשה חדשים כשעמדנו לחגוג את יום העצמאות. אך איתרע מזלה שפתיחתה וחדשיה הראשונים נקלעו לתוך סבך בלתי־ניתן להתרה של סטאליניזם חשוך וציד מכשפות כאשר כל אחד היה חשוד בעיני כל אחד והמישגה הקטן ביותר היה גורר מעצר ושילוח ל’חפירת התעלה', תעלת הדאנובה. הכרזות שהיו מודבקות על לוחות המודעות עם טיטו כשהוא מתואר ככלב שוטה נוטף ריר, היו לכל היותר משעשעות בעינינו, הגם שלימדו על התקופה וגם על מקור הקשיים שלנו.

הקושי ה“דיפלומטי” העיקרי היה איך לא לגרום צרות ליהודים המקומיים בגלל יום העצמאות, מי מהם להזמין לחגיגה שהזמנתו תהיה סבירה ולא תגרור אחריה הלשנה מצד ‘הוועד היהודי הדמוקרטי’ שבראשו עמד ברקו פלדמן הידוע לשימצה כשונא ציון. לבסוף הוחלט להשאיר לשיפוטם של המוזמנים עצמם, אם לבוא לבנין הצירות ביום העצמאות, אם לאו.

*

היתה זו לכאורה קבלת־פנים רגילה מן הסוג שנציגויות דיפלומטיות עורכות בימי חג לאומי כלשהו. אבל על הבנין ברחוב בורגיליאה 5 הבנוי בסגנון טירת־אבירים גרמנית – בו נמצאת שגרירותנו עד היום הזה – התנוסס דגל ישראל עם המגן־דוד זו הפעם הראשונה ביום העצמאות. והלב פעם ורחב בריגשת החויה הראשונית הזאת.

מידת הצלחתה של חגיגה כזו נמדדת בראש וראשונה בהיענות אנשי הממשל של המדינה המארחת להזמנה. וסביב למידת היענות זו היו ניחושינו אותו יום. יבואו או לא יבואו ומי יבוא? והרי עתון הוועד המרכזי ‘סקנטיה’ תקף את הציונות כמעט מדי יום – והיו לכך גם סיבות רומניות מיוחדות ולא רק יציאתו ידי חובת האופנה הסטאליניסטית, כי אלפי יהודים הצטופפו כל יום להשגת דרכון לעליה. השגריר ראובן אמר, כי אנה פאוקר הבטיחה לו לבוא והיא תבוא וזו תהיה הערובה להצלחה ביחוד בעיני הסגל הדיפלומטי וביחוד־ביחוד בעיני הדיפלומטים המערביים שהם ונציגויותיהם היו נתונים בבידוד ונידוי, ומגע חברתי לא רשמי עם מיניסטר רומני היה כבל יראה וכבל ימצא.

מבחינה זו היתה הצלחה למעלה מכל הצפוי. כי אנה פאוקר באה בחברת שני חברי קאבינט חשובים, ראשונים במעלה בממשלה הרומנית. אתה היו טאוהארי ג’ורג’סקו, שר הפנים וכן וסילה לוקה, שר הכספים. תשומת־הלב של הנוכחים היתה מרוכזת בעיקר בדמותה של האשה היהודיה, בתו של השו"ב, שנחשבה כעמוד התווך של השלטון בימים ההם. על סמך היכרות מנעורים אתה נשלח ראובן להיות נציגה הראשון של ישראל בבוקרשט. היא תוארה כקשוחה, דוקטרינרית, קנאית באמונותיה ששנות הסבל בבתי סוהר חיסנוה כלפי חולשות “יהודיות”. קשוחה כזאת היא הביטה עלינו מעל צילומיה המוגדלים שהיו תלויים במשרדים.

ואילו פנים אל פנים אתה באותו ערב של יום העצמאות גילינו בה את הניגוד לכל מה שסופר עליה. כל ישותה קרנה אישיותה המיוחדת, עם תנועותיה המדודות שלא היה בהן ניד מיותר של היד או הראש. היא היתה לבושה בשמלה כהה, אולי שחורה, שתאמה את הראש האפור הנוטה לכהה כששערותיה גזוזות ויורדות על צווארה סביב. בפנים המאורכים קמעה מהם הביטו עליך עינים בהירות, שאותו ערב התגנב אליהן גם חיוך, היה לא רק היופי האנושי של יצור בלתי רגיל, אלא גם יופי נשי.

עלה בדעת מישהו מסגל הצירות לתהות איך־שהוא על קנקנה היהודי של אנה פאוקר אותו ערב. ועל כן הוחלט על מיבצע ‘דיפלומטי’ זעיר. והרי סיפרו אגדות מאגדות שונות, בין השאר גם על לימודיה היהודיים והעבריים בבית אבא. צריך לנסותה אם לא שכחה גירסא דינקותא. לכן אמרו לאחת הילדות שכאשר הגב' פאוקר תגיע, היא תיגש אליה ותברך אותה בעברית. ואם תענה ואפילו מלה אחת בעברית, יהיה זה סימן שהבינה.

הילדה עשתה את המוטל עליה, אבל תגובתה של פאוקר היתה של מבוכה. ‘פופטים’

(בבקשה?), אמרה ברומנית. וכיוון שגם למקרה זה היה ה’מיבצע' מאורגן היטב, היה ליד הילדה אחד מאנשינו דובר רומנית שתירגם לה את דברי הברכה, והיא חייכה והחליקה בידה על ראש הילדה.

שאר שני המיניסטרים היו משך שהותם בבנין הצירות צמודים לחברתה של הגב' פאוקר. איש השיחה הקלה היה וסילה לוקה, קומוניסט ‘מימי שלום’ שלא סבל כבלי קשיחות גם בימי כיבוי המאורות. ועל טאוהארי ג’ורג’סקו ידענו, למרות שהוא שר הפנים וכסמכות שלטונית הוא חולש על מנגנון החושך (שלאמיתו של דבר נוהל על ידי מומחים שליחי מוסקווה), הוא נטה להקל על עליית יהודים לארץ־ישראל ולהוציא להם דרכונים, דבר שהיה בסמכותו.

אילו חזינו עתידות, היה נראה לנו אותו ערב כהוכחה ‘משפטית’ לאשמה שהועלתה כעבור כמה שנים נגד אנה פאוקר ושניים מחבריה אלה שהם הקימו סיעה אופוזיציונית בצמרת המפלגה הקומוניסטית במטרה לחתור תחת ההנהגה ולהפילה ולתפוס את מקומה. לא במקרה באו לצירותנו שלשה אלה יחד שהיתה כבר אז ברית הבנה ביניהם – היו יכולים לטעון נגדם. ואולי גם טענו? ומשום כך שילם וסילה לוקה בחייו, בעוד שג’ורג’סקו ופאוקר הודחו ונודו וחייהם ירדו בנידוי שאולה.

בחגיגה היו גם כמה יהודים מקומיים. היה ד"ר רוזן – שכיהן כבר אז כרב הכולל. ובא מי שהיה הנשיא האחרון של ההסתדרות הציונית, מישו בנבנישתי. וגם המהנדס יאנקו – אחיו של הצייר – ועוד אחדים שהתגנבו לבנין בדלת האחורית.

יהודי בוקרשט שהיוו אז קהילה גדולה שבין 120 ל־150 אלף נפש, מצאו דרך משלהם לחוג את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. בשבת היינו בבית הכנסת הגדול הקרוי ‘טמפל קוראל’ ששם נתנו לנו את הכבוד המגיע לנציגי מדינה ‘זרה’ עם ‘מי שברך’ לנשיאנו ולנציגיו. והיו בעיר עוד עשרות בתי כנסת גדולים וקטנים ונאמרו באותה שבת עשרות ‘מי שברך’ ואיחולי ‘לחיים’ למדינה היהודית בעת ה’קידוש'.

*

כאן עלי לחזור למה שהתחלתי בו, כי ביקורו של מר שלמה רבינזון, אחיה של אנה פאוקר, בביתנו לפני כמה שבועות, היה בו כדי להזכיר את יום העצמאות במחיצת אחותו. בקיץ 1949 גונבה אלינו השמועה, כי מר רבינזון שהיה מורה במקווה־ישראל, הגיע לבוקרשט כדי לנסות להשפיע על אחותו להתיר שוב את העליה ובראש וראשונה של העסקנים והפעילים הציוניים שהיתה צפויה להם סכנת מאסר ושאחדים מהם כבר היו חבושים בבתי סוהר ומחכים למשפטיהם. ב’שליחותו המקבילה' לא בא מר רבינזון במגע עם הצירות שעקף אותה מרחוק. הוא היה בחינת רואה ואינו נראה, שמענו עליו ולא ידענו על מעשיו.

ואולי משום שהייתי היחידי מבין אנשי הצירות שהיה רגיל לבוא לביתו של הרבי מבוהוש – אדמו“ר מגזע רוז’ין שהייתי מוקסם ממנו, מן האווירה בביתו ומגודל האצילות של אשתו הרבנית – נפלה עלי בחירתו של מר רבינזון להיפגש אתי, כי גם הוא היה מבאי ביתו של האדמו”ר וכיהודי אדוק במצוות, בבית הזה מצא מיסתור למתן פורקן לצרכי נפשו. פגישתנו אורגנה באורח חשאי.

הוא רצה להביא לידיעתנו את נוכחותו בבוקרשט ואת המטרה שלשמה הוא בא. כנצר מגזע עקשנים, לא נענה להפצרות להוסיף פרטים, לספר אם כבר דיבר עם אחותו על הנושא, והוסיף להיות גם אחרי כן, במשך כל שהותנו בבוקרשט, בבחינת טמיר ונעלם. ורק עוד פעם אחת פגשתיו שוב בביתו של הרבי מבוהוש, כאשר הבהילוני לשם במוצאי שבת בין פורים לפסח תש"י – אם זכרוני אינו מטעני באשר למועד – ומר רבינזון השביעני על דבר שהיה בו סימן כי הוא עומד בקשר הדוק עם אחותו שרת החוץ.

התחוללה אז דרמה שאילו פורסמו פרטיה באמצעי התקשורת, היתה מוציאה שם רע לרומניה בדעת הקהל הבינלאומית. באניה שעמדה להפליג מנמל קונסטנצה, עמדו לשלוח גם את ארון־עצמותיו של הרבי הזקן מוויז’ניץ ר' ישראל האגר ז"ל לקבורה באדמת הקודש. חסידי וויז’ניץ מקצה העולם ועד קצהו טרחו על ענין חשוב זה ונציגם מר ארנסטר הוציא את המצווה לפועל. אך כיוון שארנסטר היה ידוע כסוחר חרוץ ובעל נכסים לשעבר, הלשינו עליו, כי הוא הטמין בארון גם דולרים ומטבעות זהב, הון רב. ושלטונות המכס הורידו את הארון מן האניה והכניסוהו למחסני בית המכס. והדבר נעשה לא בעדינות יתירה כשנפוצה שמועה, כי בין עצמותיו של הצדיק רצו חסידיו להבריח את כספם.

חסידי וויז’ניץ שליוו את הארון, לא יכלו לדעת אם זו הלשנה או כוונת פרובוקציה. הם התקשרו עם הרב הראשי רוזן והרב התקשר מיד עם אותה ערכאה עליונה בשלטון שיכלה לדעת אל נכון מי זה הרבי מוויז’ניץ ומה החילול שמחללים כך את זכרו – הלא היא אנה פאוקר. הארון הורד מהאניה ביום ה' בערב ולמחרת היום לעת צהרים הוא כבר ניצב בפלוש של בית הכנסת המקומי, שם עמד מנין יהודים אומרי תהלים ותחנונים כל אותם ימים עד שהארון יכול היה לצאת לדרך באניה אחרת.

המקרה נשאר בגדר סוד כמוס במשך שנים. אולי גם הודות למר רבינזון שחזר גם באוזני על משאלתו לשמור את הסוד.

19.11.76

באולם הגדול של בית העם בגבעתיים הוצגה לא מכבר תערוכת ציורים, שכולה עצים ופרחים – ובדרך כלל, פרחים בעלי גבעולים ארוכים ועצים בעלי גזעים גבוהים ותמירים, שבראשיהם נישאים בדים מלבלבים. ציורי העצים והפרחים של סאלי לינקר אינם ניתנים לדיון לפי קני המידה של ביקורת אמנותית, גם אילו היתה הציירת חניכת אקאדמיה. היא לא למדה ציור מעולם, אך יש יופי מסויים באמיתות הנאיווית של הצבעים ושל התיאור האותנטי בצורתם, ויש משהו אישי בגבעולים ובגזעים המוארכים הנישאים אל על.

סאלי לינקר עומדת בזמן האחרון במרכז התעניינותם של בעלי טורים בעתונות, התוהים על חידתה של אשה זו, העומדת על סף שנתה ה־80, ומקיימת קשר עם כוחות טמירים שלסתם בשר־ודם אין גישה אליהם. הסופר אהרן מגד פירסם לא מזמן מסה עליה בעתון “דבר”, שהיתה בה יותר משום הצגת החידה מאשר מתן פשרה.

גם בציורים שלה יש רק משום רמיזה, ללא פתרון. נעדרים מהם הצבעים החריפים, האדומים, הירוקים והכחולים החדים. הלילך הכהה הוא ה“קיצוני” ביותר, ולפעמים הוא מכסה את כל המישטח. ויש כאן ציורים של מימוזה ושל אתרים למיניהם, וברקנים ושאר גידולי פרא בלתי מזוהים, בני כלאיים של מיני צמחים שונים יחד, כל אחד בהבלטת “אישיותו” הנפרדת. הגב' לינקר בוודאי רואה אותם בטיוליה על פני גבעות גבעתיים או דרך חלון ביתה הנמצא בראש אחת הגבעות; בחזית הבניין שבו היא גרה יש גן־ציבורי קטן ומטופח, עם פרחים ועם עצים בשוליו. השראתה מתעוררת לעתות לילה, ואז היא מציירת פרחיה ועציה.

הצבעים הכהים מעידים גם הם על חוסר חדות חד־משמעית במהותה של אשה זו, שרבים קמים לפתחה ומבקשים ממנה גם עצה וגם ישועה. היא דהויה, יצור סתרים, אשת מיסתורין שהדורכים על סף ביתה מאמינים בכוחותיה הטמירים ונשבעים בה. בערב שבו ביקרנו בתערוכתה, מצאנוה בתוך “חצר”: אנשים ונשים באו ויצאו. הם סבבו את האולם כדי לראות את התמונות, אך למעשה באו כדי להידחק אליה, כמו חסידים הנדחקים אל הצדיק כדי לנגוע בקצה אצבעותיו או למשש את בגדו. הגב' לינקר היתה לבושה חולצת תחרה לבנה וחצאית ארוכה שבחגורתה היה תקוע פרח לבן, גבוהה ותמירה, עם חיוך טוב על פניה. היו שם שופט ידוע, קבלן מצליח ואשתו, שהיא הנהגת המתנדבת של סאלי, זוג תיירים מאנגליה שפרש אתה לשיחה, סופר ועתונאי, וקהל ללא קלסתר, נכנס ויוצא.

עשרות הציורים שהוצגו הם חלק אפסי משלושת אלפים הציורים שציירה סאלי לינקר בכשלושים שנות שהותה בארץ. את רובם היא שומרת בביתה. את תערוכתה הקודמת ראינו לפני כחמש שנים, באולם אחר בגבעתיים, גם אז התרכזה בעצים ופרחים. אין היא משנה מהנושא או מהסגנון שבהם היא מבטאת את עצמה, כבעלת נטיה רומנטית ותמימה. כששורה עליה הרוח היא אינה מרפה ממנה עד שגמרה לצייר את התמונה. ולפעמים היא מציירת כל הלילה, עד אור הבוקר, והעייפות אינה כובשת אותה – היא מספרת.

מישהו נכנס לדבריה ומספר על מישהו, ללא ציון שם וזהות, שאינו מוכר לסאלי, ואשר גם לו דרושה רק מעט שינה. ודי לה בכך כדי לתת תיאור אופי, תכונות וסגולות, פיסיות ורוחניות, בדייקנות כחוט השערה, של הממעט־בשינה הזה, שלא ראתהו מעולם ולא קיבלה עליו שום פרטים אישיים מעולם. זוהי אחת מסגולותיה הטמירות של אשת מיסתורין זו, שהביאוה לביתו של בן־גוריון ז“ל בתקופת המשבר המכריע בחייו ב־1963, ואז הזהירה אותו לא לפרוש מראשות הממשלה, כי זה יגרום ל”בילבול" גורלי… ובין אלה שתהו עליה היו גם מרטין בובר ז“ל ויבל”ח גרשם שלום ואחרים וטובים, שרצו לפענח גם את הנסתר הזה ששמו סאלי לינקר. אין עתון, רדיו או טלוויזיה בביתה, ואם אמרה דעה לבן־גוריון, היא עיצבה דעה זו על סמך ה“קומוניקציה” המיוחדת שלה, שצריך לקבל אותה כפי שהיא, בלי פשר והסבר – כי גם לה אין הסבר.

היא אומרת שהיא “אינסטרומנט” של כוח שמצביעה על מקורו – כלפי מעלה. היא ממלאת סך הכל את הפונקציה של כלי־קשר ובלי טקסים, בלי “סיאנס” מיסתורי. האנטנה שלה הן ידיה, כשהיא ישובה שפופה ומחזיקה כף ידה האחת מעל ברכה וכף ידה השניה מעל ראשונה, והיא מעבירה אותן אחת על השניה, והיא אומרת ש“עובדים”; לא היא עובדת, אלא “עובדים” הכוחות שלהם היא משמשת מכשיר. “עבודה” זו מתנהלת בשני מישורים בלבד, של יחסי אנוש ושל חלאים וסיכוייהם. לא היא אומרת את הדברים, אלא היא משמשת לפה לאלה ה“עובדים”. לעצמה אין היא מייחסת דבר, לא היא הכוח הטמיר, אין היא ידעונית או בעלת אוב או בעלת קשרים מודעים שהיא מפעילה אותם. היא זו שמפעילים אותה באמצעות תנועות כפות ידיה. ואלה הקמים לפתחה רק חושבים על מישהו שהם מודעים היטב לאופיו, לצורתו הפיסית ותכניו הרוחניים, או אומרים עליו חצאי משפטים או משפט שלם אחד – ואז “מתחילים לעבוד”. האנטנה קולטת ופיה של סאלי לינקר מדבר, ונותן תיאור מלא, מפורט ומדוייק להפליא של הבלתי מוכר לה או של מחלתו וצרותיו המציקות וסיכוייו – על חוסר־סיכוי לעולם לא. את זה היא משאירה לכוחות האופל שאין לה קשר עמם, כי היא מקרינה את האור בלבד, לא את החושך. היא האמצעי הרגיש שבאמצעותו קובעים “העובדים” את הדיאגנוזה הנכונה ואת דרכי הטיפול – שלא היא, אלא הרופאים צריכים לנהוג לפיהן.

האור שבאישיותה בא לידי ביטוי ויישום גם בציוריה. לאור זה שייכת גם העובדה, ש“המכשיר” אינו פועל בעד בצע כסף. וגם את הכסף שהיא מקבלת בעד ציוריה, היא תורמת ל“מטרות טובות” שהקונים נוקבים בהן. גם הכנסות תערוכתה זו, כמו של הקודמת, הן קודש לבית החולים ע“ש שיבא – כי ד”ר שיבא ז"ל היה גם הוא מבאי ביתה. הגב' לינקר מוכרת תמונות וגם כרטיסי־הגרלה כדי להגריל מתמונותיה לטובת המטרה. והיא זורחת תוך כדי העשיה הזאת.

13.4.73

הבחירה נעשתה, ואין להרהר אחרי החלטת הכנסת. אדרבה, נתברך בנשיא המדינה החדש אפרים קציר, שבאישיותו יש משום הבטחה, כי יביא לנו רק כבוד. הכותרת שבה הכתרתי דברי אלה באה להתייחס לדברים שנכתבו על ידי פרופסור משה זילברג, שצידד בבחירתו של פרופסור אפרים אורבך.

נימוקיו של מי שהיה שופט בית הדין העליון הם, כי לו נבחר אורבך לנשיא, היה יכול לתרום לפתרון “אחת השאלות הקשות העומדות לפנינו, בעצם השאלה הקשה ביותר… שאלת קיום ההלכה, ואם נוכל עכשיו, בסוף המאה העשרים, לשמור כאן על המשכת היהדות… ועם הפסקה גמורה של שימוש ההלכה (התורה שבעל־פה) אצלנו, נאבד פרצופנו הלאומי, ועלולים נהיה בעיני רבים להפסיד את זכויותינו בארץ הזאת”.

פרופסור משה זילברג מציג את השאלה על חודה החריף ביותר. קיום ההלכה מבטיח לדידו המשכת יהדותנו, ולהיפך, הפסקת השימוש בהלכה תגרום לאיבוד פרצופנו הלאומי ובעיני רבים גם להפסד זכויותינו בארץ הזאת. יחד עם זה, יש בדברי פרופסור זילברג משום פקפוק שמקורו בזמן הנתון של סוף המאה העשרים, אם נוכל כעת הזאת לשמור על המשכת יהדותנו.

להבהרה בלבד אזכיר, כי פרופסור זילברג כופר באפשרות שהרבנות הראשית והמפלגות הדתיות יצליחו לפתור את השאלה והוא מפקפק אם הממשלה “רואה בכלל את הדבר הזה”. את התקווה הוא תולה בנשיא, שהוא גדול בתורה, ובעל מוניטין כאיש מדע שיענה אם יישאל כיצד ואיך אנו יכולים לחייבים לשמור על “צורת ישראל כמדינה יהודית”.

עלי לקבוע קודם כל, כי בצורת הצגת השאלה עצמה ישנה שלילה של אפשרות פתרון. והלא הוא עצמו מפקפק אם בסוף המאה העשרים נוכל לשמור על המשכת יהדותנו ברוח ההלכה ותוך כדי קיומה. הוא עצמו מצביע על המכשולים שאם חושבים עליהם היטב נעשה ברור, כי הם מכשולים שאין כוח בעולם שיוכל להתגבר עליהם.

המכשול הראשון הוא הממשלה ש“אינה רואה את הדבר” ולדעתי, לא רק אינה רואה, היא גם אינה מסוגלת לראות. ולא רק משום שהיא אינה קרואה להיות “חבורת גדולי המדינה”, כביטויו של פרופסור זילברג, מבחינה רוחנית, העשויה להתמודד עם בעיות פילוסופיות, עם בעיות של אמונות ודעות שהשלכת פתרונן היא לעתיד, למעבה הזמן הרחוק בהיסטוריה של עמנו, אלא גם משום שבעיות הקיום הפיסי כה לוחצות עד שאין היא יכולה להתפנות אפילו לרגע לחשוב על בעיות הקיום הרוחני – שפתרונן בקונצפציה היסטורית שווה בחשיבותו לפתרון הקיום הפיסי וזה תלוי בזה.

והמכשול השני הוא הרבנות הראשית החולשת על כל הסבך הקשור בהלכה, שלזולתה אין מלה לומר לגביה. ולמען הדיוק, הרבנות כרשות דתית בתוספת חוגים רבניים העומדים ימינה ממנה. אשר למפלגות הדתיות, מעשיהן הם מעשי לוליינות בין הרשות הרבנית מזה והחוגים הרבניים מזה ובין הצרכים המפלגתיים־אנוכיים מזה. ואף שהן אומרות כי פניהן לנצח, הן חיות למעשה חיי שעה ולא חיי עולם.

פרק זה בסוגיה אפשר לסיים בהתאם להנחתו של פרופסור זילברג, כי לא מגורמים אלה תבוא הישועה ויבואו הפתרונות. הוא אמנם לא נכנס לביסוס הנחתו זו, אבל די לי במרומז שבמרומז אשר בהנחתו, כי הוא תופש את ההלכה ואת קיומה בחיינו – במהותה ובצורתה באופן שונה מתפישתם של החוגים הרבניים והמפלגות הדתיות.

שכן בהם הוא אינו תולה תקוות. מהם הוא נואש. אלמלא כן, לא היתה כאן שאלה כלל ולא היה מחפש נשיא “שהינו למדן וגם איש מדע”, שיראה לנו את הדרך הנכונה, כדבריו. אלמלא כן, היה משאיר את המשימה ההיסטורית בידי הרבנים והמפלגות הדתיות.

*

הצורה שבה הציג פרופסור זילברג את שאלותיו נראית לי ריטורית בלבד. כי הוא סתם הרבה ולא פירש דבר. הוא אומר, שישנה שאלה של קיום ההלכה, אבל אינו אומר הלכה מהי בעיניו כתורת חיים לעם כולו, למדינה מודרנית הנתונה בתוך מציאותה של סוף המאה העשרים. הוא שואל אם נוכל לשמור בעת הזאת על יהדותנו, אך גם אם נניח שיהדות והלכה הן היינו הך, חוזרת השאלה לקדמותה, הלכה בזמן הזה מהי.

אמנם, זו שאלה קשה, שייתכן שאין עליה תשובה, כי לא היתה עליה תשובה גם בימי חכמי התלמוד, שעל אחדים מהם מסופר, כי הם “חידשו הלכות” למאות וכל חז"ל יחד חידשו הלכות לאלפים. ובאו אחריהם חכמים בכל דור ודור והוסיפו “סייגים לתורה”. ואם “ראשונים” כך, “אחרונים” בוודאי. שכן, מצוקות העתים גרמו לגדור פרצות כל פעם מחדש וכל תקופה והפרצות שלה, שיותר משהקלו מסייגיהן, החמירו בהן.

אך אני עוסק כאן לא בחידות, אלא בהנחתו של פרופסור זילברג, שאילו היה לנו נשיא משכמו ומעלה בענייני יהדות כמו אפרים אורבך, היה יכול להשיא עצה ל“חבורת גדולי המדינה”, משמע, למנהיגים הפוליטיים שתפקידם לדאוג לעתיד העם וגורלו, איך להבטיח את יהדותם של העם והמדינה.

הוא יוצר כאן “מישור” שונה מן המקובל, בעיסוק במיכלול זה, כי הלא שלל א־פריורי את מסוגלותם של רבנים ומפלגות דתיות לתרום משלהם למציאת פתרונות, ומכאן ראיה, שהלכה ויהדות בעיניו הן לא אותו ים שאין לו סוף של “סייגי תורה”.

יש כמובן משום תמימות להניח, שגם אילו היה אפרים אורבך נשיא, יכול היה לגרום לכך שיוציאו מידי הרבנים את הסמכות לגרוס את ההלכה, לפרשה ולהחילה. מי שמכיר אך במקצת את המציאות בארץ ובתוך העולם היהודי, יודע, שיש בהנחה זו רק משום אשליה.

הרבנות על כל סולם ההיררכיה שלה רואה את עצמה בתחום זה כסמכות בלעדית, בין שמדובר בהלכה בצמצומה, כפסיקה בענייני אישות וכשמירה על כשרות, ובין שמדובר ברווחתה כמלוא היקום. זו כולה אחוזת הרבנים מן האורתודוקסיה. סמכות זו נשללה מן הזרמים האחרים ביהדות בכוח המציאות הפוליטית־מפלגתית השוררת בארץ ובה במידה היא נשללה גם מפרופסורים שהם מורים באוניברסיטאות או שופטים בבית־הדין־העליון, שגם ביניהם אינם חסרים תלמידי־חכמים בני סמכא בהלכה.

אך אולי זו תופעה חולפת, שלמרות שהיא נמשכת עוד מלפני קיום המדינה, יש עוד סיכוי – טנטאטיווי כמובן – שהיא תעבור מן העולם אם ישתנו יחסי הכוחות בחיינו הפוליטיים. ואילו תופעה אחרת, העמוקה כעומק ההיסטוריה היהודית, ספק אם היתה חולפת גם עם שינוי יחסי הכוחות הפוליטיים במדינה וגם לו היה לנו נשיא שהיה נותן לנו הנהגה רוחנית חדשה. תופעה זו שאתייחס אליה להלן בחרדת־מה משום קוצר בינתי, ראויה להיות נידונה על ידי מוסמכים יותר ואני מעלה אותה רק כשאלת־חכם.

נדמה לי, כי הקונפליקט הקיים בין ההלכה ומייצגיה ובין ממלכתיותנו החדשה הוא ישן כיהדות עצמה. הוא לא התחולל עם שלילת הציונות על ידי חוגים רחבים של רבני האורתודוקסיה ועם המחלוקת החריפה והמרה שהיתה ביניהם. אין בו חידוש כאשר מועצת גדולי התורה אינה משתפת פעולה עם מדינת ישראל, או כאשר “אגודת ישראל” למשל, הסרה למשמעתה של מועצה זו, אינה משתפת את עצמה בוויכוח הנוקב עד היסוד על עתיד השטחים, או כאשר בני הישיבות מסרבים להתגייס לצה“ל גם תוך כדי התמשכות מלחמת מצווה שאליה מוציאים גם חתן מחופתו, או כאשר חוגי קנאים בירושלים נמנעים מלכת לכותל המערבי מאז שחרורו בידי צה”ל ב־1967, או כאשר הישיבות מסרבות להניף את הדגל הלאומי ולומר “הלל” ביום העצמאות.

מי שמכיר את הווי הרבנים, הישיבות והלומדים בבני ברק ובירושלים, יודע שזו שלילה עמוקה, היא כולה הוויה של שלילת ממלכתיות יהודית בארץ־ישראל. וככל שעובר הזמן, ככל שעוברות השנים, ככל שקיומה של ממלכתיות זו מתמשך, נעשית שלילתם עקשנית יותר. ומן הדין להזכיר בהקשר זה סירובו של הרבי מלובביץ' לדרוך על אדמת מדינתנו ויחס ההסתייגות שנוהג הרב סולובייצ’יק כלפיה והלוחמה שהרבי מסטמר מנהל נגדה – והרי שלושה אלה, אין גדולים מהם בעיני השוללים.

אנשי המפד"ל אמנם משתעשעים בהגדרת עצמאותנו החדשה כ’אתחלתא דגאולה' והגדרה זו נכנסה גם לתפילה לשלום המדינה (‘ראשית צמיחת גאולתנו’). אבל כל אותם חוגים רבניים שהזכרנו לעיל לא קיבלו הגדרה זו.

וילמדנו רבנו, האם אין זה דבר המתמשך לאורך כל הדורות – שלילת ממלכתיות יהודית, לפחות עד ביאת גואל כעני רוכב על חמור – על ידי ההלכה ומייצגיה, מפרשיה ומחיליה? ובנדון זה אפשר היה לחזור עד שמואל הנביא ששלל את המלוכה, עד הנביאים שהיו בריב מתמיד עם מלכי יהודה וישראל ש“עשו את הרע בעיני אלהים” ואכזבתם מהם עוברת כחוט השני לאורך כל נבואתם. וישעיהו הנביא אף השמיע דברי תוכחה מול בית המקדש וזבחיו וקרבנותיו (מי ביקש זאת מיֶדכֶם רמוס חצרי).

ואם היו תנאים ששיתפו פעולה עם המלוכה – כמו שמעיה ואבטליון והלל ושמאי – הם שיתפו פעולה עם האדומי ולא עם בית החשמונאים שנישל הורדוס. את הצדוקים שייצגו את הממלכתיות פלטה היהדות מתוכה ונתנה את הבכורה לפרושים שהיו אנטי־ממלכתיים – כך ר' שמעון בן שטח שניהל מאבק מר נגד ינאי, הכובש והמשחרר הגדול ביותר שקם לנו אי פעם, וכך חבריו של ר' עקיבא שהיו נגד בר־כוכבא וכינוהו רק בשם בר־כוזיבא וציפו למשיח (הם אמרו לר' עקיבא, ש“יצמחו עשבים בלחייך” ובן דוד עוד לא בא).

קונפליקט זה עתיק כמו חילוקי הדעות התהומיים שקמו בין ריב"ז ובין הקנאים הלוחמים “עד הסוף המר” בירושלים. עתיק הוא כמו החידה, למה כללו עורכי התלמוד וחותמיו בגמרא אך מעט על חורבן בית שני, הרס עצמאותנו הקדומה, וכמעט שום דבר על מלחמות החשמונאים. וכמו החידה למה נשמטו ספרי החשמונאים וספר יהודית מכתבי הקודש.

מעגל זה מקיף גם את התקופות החדשות בהיסטוריה שלנו, כאשר יהדות ההלכה התגוננה וניהלה מלחמות נגד כל ניסיון לקוממיות בידי אדם ולא בידי שמים. יש לזכור כי לא רק האינקוויזיציה רדפה את דוד ראובני ואת שלמה מולכו, אלא גם החוגים הרבניים, שסיוטם הגדול והנורא ביותר היה דחיקת הקץ.

ואלמלא חוגים אלה, היתה השבתאות נהפכת לתנועה לאומית רחבה לחידוש ממלכתיותנו, אך במקום זה היא נדחקה ליאוש ולבוגדנות. וכאשר רמח"ל נתפס להזיות משיחיות הוא נרדף עד צוואר וכתביו נשרפו, ואלמלא חזר בו היה צפוי לחרם מצד רבני דורו.

לכאורה, שוללי ממלכתיותנו החדשים הם־הם ממשיכי היסטוריה זו. ואם ממלכתיות זו קמה למרות רצונם והתנגדותם, הרי היא קמה בניגוד לתפישה ההלכתית שהם מייצגים. ממשיכי “היהדות ההיסטורית” הם לכאורה הרבי מסטמר, הרבי מלובביץ', הקנאים השוללים אותנו, את צה“ל, גיוס בנות ובני ישיבה והנלחמים בחירוף נפש נגד הפירוש שאנו נותנים ל”מיהו יהודי" – מלחמה שהיא תמצית ביטויו של קונפליקט זה בינינו לבינם.

האם היוצא לנו מזה איננו, שיש כאן תהום שאין לגשר עליה? יתכן שרעיונו של פרופסור זילברג נכון שהרשות השלטונית בישראל עם נשיא תלמיד־חכם בראשה, צריכה ליטול לידיה את מלוא הסמכות ההלכתית, כדי לתרגם את ההלכה לתורת חיים מציאותית ולפרשה ולהחילה בהתאם לזה. אך האם יתכן בכלל הדבר הזה?

היו לממשלה ולכנסת לא מעט מלחמות בשטח הזה ובכולן, או הפסידו את המערכה או הגיעו לפשרות שהיו בבחינת כניעה. “היהדות ההיסטורית” גדול כוחה עד היום הזה מממשלת ישראל, מרצון רוב מניינו של יישובנו. וכמובן, קבעו בפרט הצרכים הקואליציוניים…

*

פרופסור זילברג מדבר על “יהדותנו”, שהיא בבחינת ערובה לקיומנו. ואפשר להסכים עמו. הוא רואה, כמובן, את היהדות בצורה שונה מאשר החוגים האורתודוקסיים, כי אלמלא כן לא היה תולה תקוותו ברשות חילונית כביכול, בנשיא מדינה שהוא תלמיד־חכם, שיפתור לנו בעיות יהדותנו, בעיות ההלכה.

הוא בוודאי מתכוון לביטויי היהדות בחיי יום־יום של העם והמדינה, לשבת שהיא יהודית, לכללי מוסר שהם יהודיים, לכשרות השולחן היהודי, לדיני אישות לפי ההלכה – שאינם גרועים. להבדיל, מדיני האישות הדרקוניים של הקתולים – ולליברליזם ולמתינות ולהרבה פנים לקולא שאפשר לגלות ביהדות ושלפיהם תוכל מדינה מודרנית להתנהל ולהתקיים בסוף המאה העשרים גם לפי ההלכה. הוא שואף בוודאי לסינתיזה ולחיי שיתוף בין ההלכה והמדינה, שתוך זיקה הדדית ביניהן תבטחנה קיום שתיהן לאורך ימים.

אך “יהדותנו” גם היא מושג רחב מאוד, הטעון ליבון והבהרה חדשים לאור המציאות השוררת כיום בתוך העם, וביחוד העם היושב בציון – שבו מדובר בעצם ובעיקר.

26.11.74

ישנם מקרים שבהם השמש אינה מאירה. היא הסתתרה מאחורי עננים שחורים. וישנם גם ערבים בלי ירח – בלי חשמל, כי הזרם נפסק בגלל ליקוי במעביר. זהו ליקוי שלושת המאורות גם יחד. ולשוא תיטול את המראה להביט בה ולוודא את קיומך. היא תשקף סך הכל פנים בלי קווי דיוקן. יכול להיות שאתה הוא זה ויכול להיות שמישהו אחר, זר שאינך מכיר, רוח רפאים.

או אולי עיניך הן שאיבדו את מאורן? רדוף חלומות רעים היה הלילה שעבר עליך נים ולא נים. ועפעפיך כבדו בבוקר ולשוא תשפשפם ורק יזלו מים וכלילה ימששו בצהרים, כנאמר בשני פסוקים רחוקים זה מזה.

איבדת דיוקנך בבוקר לא בהיר ולעת ערב סר סהר. אין לך פנים, בן אדם, כמו בציוריו של אהרן גלעדי, שדמויותיו אפופות עצבות הן, וכיוון שזהות אין להן, הרי הן כולנו, אני, אתה, הוא – לפי הסדר של המתחיל לדבר שמלמדים אותו תורה.

*

פרופסור רוטנשטרייך היקר, אתה הצעת לא מזמן מעל טורי העתון הזה נושאים שבעלי הגות ומחשבה יהגו בהם. היו אלה נושאים קונקרטיים, מעשיים. ונתת ביטוי לתקוותך וגם לשמחתך לקראת האפשרות שיושבי מגדלי שן יירדו מראש הסולם אל היסודות החומריים של קיום אנושי.

אשאלך, האם ליקוי המאור וטשטוש הדיוקן איננו גם הוא יסוד גשמי של קיום אנושי?

כי אם אדם נולד בלי מאור עינים, הוא מסוגל ליצור לעצמו עולם יפה משלו בעזרת יתר החושים שיש לו. אבל אם מישהו מאבד פתאום את מאור עיניו ולא יכול שוב לראות פניו במראה וממשש באצבעותיו, שנעשו זרות לו, את הפנים שגם הן נעשו זרות, הוא נקלע כמו לתוהו ורק החושך פעור לפניו. יאושו מוחק מתוכו את כל המראות שהיו מנת חלקו שלא יוכל לראותם שוב וגם לא את פניו, שחוש המישוש לא יוכל להמחישן לו כפי שחוש הראייה המחישן.

פרופסור יקר, אתה בוודאי תשלח את החולה הזה – שרופא העיניים כבר לא יוכל לעזור לו – אל רופא הנפש, למען שזה יעזור לו להתגבר על ההלם ולחלצו מן הדכאון שיש עמו גם ליקוי מאור הנפש.

אך אשאלך, אולי גם אתה ובעלי הגות כמוך היורדים ממגדלי השן יכולים לתת בידו של הסומא את המקל הלבן, כדי להעבירו על פני מעברי החצייה המסוכנים? אני בטוח, כי סיטואציה זו – לא אוכל למצוא מקבילה עברית – שהיא מעולם המופשט כמו מעולם הממש, היא גם מעולמם של בעלי ההגות כמוך, שעמדת תמיד על צמתם של עולמות אלה, צומת שאם אין ההוגה פוסע ממנו ימינה או שמאלה כהוא־זה, הוא יכול שם לשמור על חרותו.

וחשוב מאד המקום שבו אתה עומד והחרות שהוא נותן לך, למען לאשר את הדיאגנוזה – או לסתרה – ולקבוע את דרכי הריפוי.

*

מובן לך בוודאי, כי פתיחתם של דברים כאן היתה סמלית בלבד, מליצית. נותר בנו, ביהודים, משהו מן האוריינטאליזם העתיק שאחד מסימניו החיצוניים הוא נטייתנו לעטוף את הממשי הבלתי נעים במליצות ומשלים. בנייר משי, כמו שאומרים. זהו מנימוסיו של המזרח. אך מתכונותיו של המזרח הוא בו בזמן, כי אין כמוהו יודע, מה מסתתר בתוך האריזה של נייר המשי.

ובוודאי ירדת לסוף כוונתי.

כי השמש שהזכרתי היא שמש גדולה וגם העננים הם עננים גדולים. והם מכסים את עין השמים. והלילה ללא ירח הוא זה שבין סוף החודש לראשיתו, בין העשרים לעשירי, כאשר מברכים עליו ורוקדים כנגדו. ואנו ממששים את פנינו, כולנו ממששים את פנינו שניטשטשו בהן קווי הדיוקן – ופתאום, פתאום איננו יודעים מה אנחנו, מי אנחנו.

רק כוח הזכרון עומד לנו במקצת, לזכור, כי היתה פעם שמש ששלחה קרניה לכל פינות חיינו והיא האירה את כל דרכינו. קרני אותה שמש היו לפעמים אכזריות, הן שרפו בהבלן וברחת מהן. הן הוגיעו, אבל לאורן ראית כל מה שבהיר וגם את הצל ראית למצוא מחסה תחתיו.

קרני אותה שמש חדרו לכל פינות חיינו. הן באו ממקור עמוק וירדו אל כל העמקים. ולאורן יכולת לראות היטב את קווי דיוקנך. יכולנו לראות כולנו את קווי דיוקננו.

ובא יום ואתא לילה וגם בוקר. והאור הוסיף לזהור ולא היה בו ליקוי. הבלן לא שרף כל כך, קרניו לא חדרו כה עמוק. אבל השכינה הוסיפה להיות שרויה בו. וראית פניך במראה ששיקפה חביוניך לטופי החום, ההמייה שעלתה מהם היתה זו של שאר רוח, גם של שחוק. גילינו אז את השמש מצד אחר, בסגולותיה המבורכות האחרות.

והעיקר, העיקר הוא שעפעפינו עוד נפקחו בבוקר ויכולנו להביט נכוחנו. ויכולנו לומר ולברך, אשרי העם שיש לו זהות משלו והוא מכיר את זהותו.

אך מה עכשיו, בעת ליקוי מאורות, גם של החשמל? והלא תסכים, פרופסור יקר, כי הסתלק מאתנו שאר הרוח שלפי מה שנותנים נימתו מלמעלה, כך הוא קיים למטה. תאמר, מה שיש למעלה הוא שיש למטה? אכן, כן הדבר.

ובכל אומה ולשון. אנא זכור מה שאמר הנביא, באין חזון… ומי כמוך יודע שחזון הכלל מתגלם תמיד בדמות מרכזית העומדת ברומו של עם, של קולקטיב. ולהיפך, ביחוד להיפך. העומד ברום מקרין את חזונו על כולם מסביב.

בנדון זה, כך נדמה, קרתה לנו לאחרונה תאונה, הרכב שאנו נוסעים עליו, נשבר תחתיו. התפרקו הגלגלים ואולי גם הציר נשבר. גם הגוף לקה והוא מלא פצע וחבורה וגם מוגלה הרבה יש בו.

מה קרה לנו, פרופסור יקר? – זאת אשאלך. ואתה ודומיך חייבים לתת לנו את התשובה.

יודעני שהחזון יש לו הרבה מרכיבים, מלבד העיקר שהוא מוקדו. כי הוא־הוא זה המפרה את הסגולות האנושיות, את כל הסגולות. הוא הנותן את כוח הדמיון למשורר, הוא המפעיל כלי המחשבה של ההוגה, הוא היוצר את הפאתוס שבגינו מביאים בני אדם את קרבנם.

אבל אם משהוא חסר, בורח המשורר אל התחליף המסמם. וההוגה, ניטלת ממנו צלילותו שבכוחה הוא מבחין בין עיקר לטפל, – מחדל העושה מחשבתו סרת היקף ועומק. ואשר לפאתוס, הרי הוא מזדייף ומלותיו הולכות על ריק כמו אבני ריחיים הטוחנות גרגירי אבן שמאכל לא תעשה מהם.

לא אומר שפאתוס לא נותר לנו, גם באין חזון. וזוהי בעצם הצרה ומכאן החושך המכסה אור ואת פנינו לא נוכל לראות.

למה התעוררתי רק עכשיו לכתוב לך, אחרי שכבר עברו כמה שבועות מאז קראתי דבריך? כיוון שעתה ראיתי ידיעה בעתון על נוער יהודי באמריקה המחפש לו מפלט בנצרות; אלפים של נוער יהודי שחזון יהודי אינו מסוגל עוד להאיר את דרכו בתוך עמו. ונזכרתי, כי נזדמן לי לא מזמן, בהיותי באמריקה, לפגוש צעיר יהודי כזה שעמד על סף ההתנצרות.

אין בכך ענין להזכיר טיעוני כלפיו ורק אחד מהם אזכיר. אמרתי לו, וכי המפעל האנושי הגדול – והדגשתי את ה’אנושי' בצד היהודי – של ארץ־ישראל אין בו כדי לקסום לאדם צעיר שדרכו אבדה לו בתוך הג’ונגל. ולא אתעכב כאן על פרטי הדברים שהשמעתי לו.

על תשובתו היו אומרים רבים בתוכנו בכל סולמי הדרגות של חברתנו ועד למעלה, כי מדחציף כולי האי, שמע מיניה, רשעי נינהו. ואין לו ולדומיו תקנה ומה אנו כי נתעסק אתם.

אין בכלל אמונה יהודית, אמר. רק דת יש, דת וגזע יהודי שלאורך כל תולדותיו אין עמו פשרות. מצוות הדת הן השולטות על כל עולמו של היהודי ומן העצמיות הזאת נובע הדבר, שלא היתה ואין בהווה ולא תהיה בעתיד ‘תקשורת’ בין עולמם של יהודים ובין העולם הלא־יהודי. סמלים יהודיים אפשר להעביר אל הזולת הלא־יהודי החי לאורם של הרבה מן הסמלים השאולים האלה, כשהוא כבר אינו נותן חשבון לעצמו, כי אלה הם יהודיים במקורם. אבל אי אפשר ליצור קשר טבעי כמו בין עם לעם בכל משפחת העמים – בין יהודים ולא־יהודים.

לא תהיה לעולם תקשורת! – כך רואה צעיר יהודי שעל סף הנצרות את עמו, לו הוא עומד לומר ברכת פרידה.

מדינת ישראל העמיקה לדעתו והקדירה תכונה יהודית זו של אי פשרה. היא עלתה על דרך הפאתוס שהוא שלב חמור יותר בחולי היסטורי כפי שהוא רואה אותו. היתה תקופה שבה היינו עוד תוהים כאן על דרכנו תהייה מחשבתית, כשעוד ניסינו לעמוד על פרשות דרכים ולבור לנו את דרך המלך במקום שבילי עקלתון צרים. היו זמנים שהם לא רחוקים, כאשר זרמי מחשבה עברו בתוכנו באופן חפשי ולא התאבנו חושינו, תחושותינו. הוכחנו כי יש בתוכנו שאר רוח.

ואילו עתה הכל הולך אצלנו צעד בצעד רק אחורנית. תהליך של רגרסיה, של שקיעה מאחורי חומות ההסתגרות היהודית. מלמעלה עד מטה אנו מדברים בלשון אחת, לשון של הגלייכשאלטונג הבלתי מתפשר על סגנונו הפאתטי. ולכן רק קנאות מצד אחד והפקרות מצד שני. כי הא בהא תליא ושני הקצוות קשורים זה בזה קשר בל ינתק. הברירה היא לתת להמון הגדול של בני אדם את הפורקן לפאתוס ופורקן כזה מוליך במצבים כשלנו את כל הקולקטיב לסטיה. קולקטיב גדול אינו מסוגל לחיות לפי ציוויי הפאתוס ולכן הוא צולל ליוון האדישות שהפועל־יוצא שלו הוא סטיות הרבה המשחיתות את החברה.

הוא מחפש אמונה; ויהדות שהיא רק אמונה, אין. ואנו בישראל, אנו פאתטיים ובלתי מתפשרים מכף רגל ועד ראש (וביחוד להיפך!).

לכן השאלה היא, מה אנו בעצם? מה היא דמות דיוקננו לעת כזאת של ענני חורף? – כך אשאלך פרופסור יקר.

בל יירדו ההוגים ממגדלי השן רק כדי להאיר ענינים שגם כלכלנים בעלי מקצוע וגם חוקרי משטרה מסוגלים להאיר אותם. אך יירדו גם יירדו, כדי לפתוח באיזמליהם פתחים אל מעמקינו החשוכים, אל אפלתנו המסתירה מאתנו קווי דיוקננו.

למה נעלמה השמש, למה מסתיר הירח את פניו מאתנו, ולמה נאלמתם אתם, הוגי האומה?

28.11.74

עם הסתלקותו לעולמו השאיר דוד לאזר חלל שאיש לא יוכל למלאותו. העדרו יורגש בטורי העתון הזה שבין קוראיו היה לו קהל חסידים שאהב כתיבתו והמיוחדת במינה, השופעת עושר גדול של תרבות אנושית ויהודית והרצה בקלות סגנונה ויחד עם זה עולה ממנה ההזדהות האישית עם הענין שהוא מעלה לפני קוראיו או שיצא להילחם בעדו.

את מקומו לא יוכל למלא איש גם בקרית ספר שהיה מפעיליה והיה מקובל על חבריה, הודות לרגישותו לכבוד הספר והסופרים העבריים שלהם הקדיש חלק נכבד מכתיבתו. כמה אהבה השקיע בקירבה שהוא טיפח עם ש“י עגנון, עם שז”ר, עם המשורר היווני בעל פרס נובל גיאורג ספריס, עם דירנמאט שהיה כמפיץ רעיונותיו בארץ, ועוד אחרים.

ואת המקום שנתפנה עם מותו לא יוכל למלא איש בלב ידידיו שאת ידידותו ראו להם כנכס, כי הוא ידע להחזיר ידידות. ונוסף לזה ומעל לכל, טוב היה להימצא במחיצתו ולהאזין לתורה־שבעל־פה שלו, לסיפוריו על פגישות עם אותה גאלריה רחבה ומענינת של סופרים ועורכים שפגש בתחנות חייו, מקראקוב דרך וורשה ודרך קובנה ודרך מוסקבה עד טהראן ובגדאד, ירושלים ופאריס ועד קברו של קאפקה בבית הקברות היהודי בפראג.

כאשר היינו נכנסים לחדרו המלא ספרים – על השולחנות, הכסאות, מדפי הכונניות – בבית ‘מעריב’, הוא הקביל תמיד את פנינו בחיוך של ריעות אמיתית ושעתו לא דחקה לעולם. שיחתו היתה תמיד נעימה ומשובצת סיפורים מסיפורים שונים מלאי תוכן וענין. והרי הלכנו יחד כברת־דרך ארוכה, עוד מלפני ייסוד ‘מעריב’ ועד פרישתו לגימלאות מ’מעריב' ב־1967 וגם אחרי כן ואפשר לומר, עד הרגע האחרון של חייו, עד שנפל העט מבין אצבעותיו העדינות, זה העט בו יצר סגנון מיוחד משלו בעתונות העברית, סגנון שהוראתו היתה להישאר בין גדרות שאנשי תרבות גדרו לעצמם גם כשהם נלחמים זה בזה לדעותיהם. כי דוד לאזר לא נלחם לעולם נגד אנשים, כי אם לכל היותר נגד דעותיהם, או שהוא נלחם למען הדעות שלו.

כל פגישה עם דוד לאזר היתה לחוויה וביחוד לחבריו ב’מעריב' שמשיחתו אתם הם יכלו להסיק, מה יהיה הנושא לו יקדיש כתיבתו הקרובה. הוא אהב לדבר על ‘גיבורו’, לבחון אותו לפי תגובת רעיו ועמיתיו אם גם הם רואים בו כמוהו את הצדק או אי־הצדק, את הגדולה או הקטנות, את הענין המיוחד שיש בו או את חוסר הענין. לא שתגובת רעיו ועמיתיו המנוגדת לדעתו היתה משפיעה עליו לכתוב או לא לכתוב. אם הוא גיבש דעה או חרה לו משהו ורצה להגיב במאמר או רשימה, אי אפשר היה לשנות החלטתו. אך הוא יצר ‘אווירה’ בין חבריו ברוח מחשבתו. הוא רצה להשפיע שיהיה איכפת להם כפי שאיכפת לו.

ה’איכפת' היה אחד מקווי האופי העיקריים של דוד לאזר. הוא אהב את המלאכה שעסק בה ולא נלאה מלאהוב את מלאכת הכתיבה עד יום מותו. הוא אהב את נחום סוקולוב משום התרבות הגדולה ומשום העממיות היהודית העסיסית שהיו בו ולכן כתב עליו מסותיו כשהוא מזדהה עמו ומעריצו ומלא אהבה אליו. הוא נקשר אל ש“י עגנון בעבותות אהבה עת שליווהו לשטוקהולם לטקס חלוקת פרס־נובל. היה מלא וגדוש ‘מעשיות’ על הסופר, על תמהוניותו, על אופן דיבורו לשון־קודש. העריץ את שז”ר – שבימיו האחרונים עסק בכתיבת מסה עליו – וכל פעם שעלה לירושלים ל’צריפו של הנשיא' ומבלה שם במחיצת סופרים ומגלגל שיחה עם דב סדן בלשון ‘עברי’ ומתבשם בבשמם של תלמידי חכמים וסופרים, היה מתמלא מצברו לזמן ארוך והיה מזין ממנה כתיבתו ושיחתו כשם שמזין ממנו את אושרו האישי.

בשנותיו הראשונות של ‘מעריב’ היה עוסק לאזר בטורי העתון גם בכתיבה פובליציסטית, אם בשמו או תחת שם־העט דוד אפרת. הוא היה ה’ויז־א־וי' של ד"ר קרליבך בעמוד הפובליציסטי של גליון יום ו' – משום הביקוש למאמריו וגם משום השוני שהיה בכתיבתו שהיתה ‘מאזנת’ את תוכחתו, ביקורתו החריפה והאירונית החדה שבכתיבת קרליבך.

אולם לאזר היה ב’בית' בעיקר בעניני תרבות וספרות, זו היתה האחוזה שלו שבה התהלך כבתוך שלו. את האהבה לאות הכתובה עברית הביא עמו מבית אביו הסופר שמעון מנחם לאזר שהיה הבעלים והעורך של ‘מצפה’. בבית זה התוודע הבן עם הספרות העברית החדשה בראשית צעדיה וכאן עשה היכרות אישית גם עם אחדים מנושאי כליה של ספרות זו. בבית אביו למד, כי אם משתמשים בצורה הנכונה בעט כמכשיר להילחם על דעות נכונות, נגד דעות מסולפות ומסלפות, הרי אפשר להציל את העולם מן השימוש המסוכן בחרב המתהפכת. עטו היה מכשיר להילחם בו, שוט לייסר. יחד עם זה הוא השתמש בעטו־כחרב ובשוטו המייסר במדה הנכונה, מדה הנמדדת באהבה.

לפני עלייתו ארצה לא כתב לאזר עברית. הוא היה עורך של עתון יומי בשפה הפולנית שהיה בבעלות ציוני קראקוב. והיה מעורה מאין כמוהו בתרבות וספרות הפולנית, שהכיר אחדים מגדוליה ואת כולם שפט לפי התייחסותם לנושא היהודי בכתיבתם. היה מיוצרי הגשר בין הספרות הפולנית וזו העברית ושבזו כבזו ניצב בשתי רגליו. עם כל הזעם שהצטבר בקרבו בגלל מה שפולין הקומוניסטית עוללה ביחס ליהודים ביחוד בשנים האחרונות, לא חדלה חיבתו לספרות הפולנית שעל שדיה גדל ומהם ינק.

והסברנו לעצמנו תופעה זו בסגולתו של לאזר – בעל התרבות העברית מבית אבא ובעל התרבות הקלאסית מאולפניה הגבוהים של עיר מולדתו בהם למד גם מדעים שמיים וגם ערבית – לגלות נאמנות לדברים שאהב, לאנשים שאהב, לספרות שאהב, לערכים שהעריך וסיגל לעצמו. כי הוא אהב בדברים את הטוב והמעודן. הוא אהב באנשים את האנושי שבהם, את הענין שבהם. הוא אהב את הספרות הטובה, בין שזו פולנית או עברית או בעלת לאומיות אחרת ובעלת ערכים אוניוורסליים.

הוא היה נאמן לאהבותיו, כי היו ראויות לאהבה ולנאמנות. ואנחנו אהבנו אהבותיו ונאמנותו אלה שכה ידע להתלהב להן, לספר עליהן, להרבות בשבחיהן. אהבנו את הצורה הנלהבת שבה כתב ובה דיבר על כל מה שנזדמן לו להעסיק בו את מוחו, את לבו – אותו לב יהודי חם שנדם אתמול.

13.6.75

לפני כך וכך שנים פירסם שבועון צרפתי תוצאות מחקר על מהותה של עתונאות טובה. המסקנה היתה ברוח הסיסמה שבחר לו קיסרי כשבא להגדיר את שליחותו של העתונאי – “לראות ביושר ולספר בכשרון”. עתונאי יכול להיות מעורה בקרב שרים ורמי־מעלה, להיות מעורב עם הבריות ועם המציאות הרוחשת סביבו, להיות “בעל מידע”, כפי שאומרים. אבל אם אינו רואה ביושר, אינו מעלה את גרעין האמת מתוך קליפתו וחסר הוא כשרון להביא אמת זו לקוראיו בלשון עתונאית ותהיה הן פשוטה וישרה והן בעלת שאר־רוח, לשון שתשרה עליה האמת העצמית המקננת בלבו – הרי הוא מזייף את שליחותו.

מורה־הדרך הטוב ביותר לעתונאי הוא שאר־הרוח שלו שבכוחו הוא משתמש במידע אשר בידו. ההשראה העתונאית מעלתה רמה מזו של השר, כי מפני השר יש לקהל רתיעה והסתייגות. הוא פוליטיקאי! לא כן העתונאי “הרואה ביושר ומספר בכשרון”.

כך נוגעים זה בזה אותו מחקר והגדרתו של קיסרי שהביא במרכאות בראש הפרק השלישי של ספרו. וכך גם אישיותו ה’מקצועית' של קיסרי באמת חשובה זו. מאז ומתמיד ראינו בו את המזיגה של סופר־עתונאי היונק מן המציאות וכותב בכשרון־סופרים. נדמה לי, שסוד יחודו בעתונות הארצישראלית הוא בכך שמימיו לא ירד ממסילתו שאפשר היה לזהותה לפי סגנונה, לפי מצב־הרוח שהיתה שרויה בו, לפי האווירה שאפפה אותה – גם בלי שנראה שמו מתנוסס על הכתוב. אולי אין בתוכנו עוד סופר־עתונאי כאורי קיסרי ששמר מכל משמר על אי־תלותו – אי־תלות גם בעתונים שפירסם בהם במשך עשרות בשנים.

שפך פעם עזריאל קרליבך את לבו על נושא זה של תלות ואי־תלות. הוא שלחם ללא חת למען עתונות בלתי תלויה והיתה לו אמונה חזקה בשליחותה, התוודה כי אי־תלות זו היא בסופו־של־דבר אשליה. אם חייב הוא כעורך ראשי של עתונו לדאוג לאספקת נייר ולבוא לשם כך במגע עם ‘השר הממונה’, סופו שיצטרך לשלם לאותו שר ‘רבית’, ואפילו רק אבק־של־רבית, אבק־של־חנופה. על קיסרי לא היה מוטל עול של דאגה לנייר בזמנים קשים. אבל היו לו בוודאי, סיבות אחרות, כפי שיש פה ושם לכולנו, לשלם אבק־של־רבית. אלא הוא לא שילם, גם לא לעתוניו.

בין עמיתיו, בני דורו הצעירים ממנו, היתה ציפיה לספר זה, המהווה תרומה לתולדות העתונאות הארצישראלית החדשה.

ציפינו לראות באספקלריה של קיסרי את עצמנו, את העתונות הארצישראלית ו“שחקניה” גם משום שהוא היה ונשאר ‘אכזמפלאר’ יחיד במינו בעתונותנו.

קיסרי מספר, שעבד, לסירוגין, למעלה מכשלושים שנה בעתון “הארץ” ולא היה לו במערכת שולחן משלו ואף לא כסא קבוע לשבת עליו. הוא שייך מאד לעתון ואינו שייך כלל. גם קוראי “מעריב” התרגלו במשך למעלה מחצי יובל שנים לשייך אותו לעתון זה, שהיה גם ממייסדיו. אבל גם ב“מעריב” אין לו שולחן או כסא משלו, ורק לעתים נדירות ראינוהו מסב לשולחנו של עורך ועמית במערכת.

כי קיסרי שייך מעל לכל לעצמו. הוא יצר לעצמו דמות־דיוקן שכולה זהות עצמית ואין לערבבה גם עם זהות העתון בו הוא מפרסם מאמריו בקביעות סדירה.

יחודו האחר הוא סגנונו בכתיבה, בשיחה, במגע אנושי. בספרו מתוודה הוא פה ושם על דברים שונים ובין השאר על אהבתו את הלוואנט – מושג בזוי למדי בעיני האירופי. אצל קיסרי הלוואנט הוא קודם־כל אקלים, שמש, חמסין, הים התיכון, דקלים גאיונים. הוא האנשים, אנשי הלוואנט – שהם בעצם אגודת ברית של המיעוטים השונים בחלק זה של תת־היבשת הערבית־מוסלמית, מארוניטים ושאר מיעוטים נוצריים, יוונים, ארמנים, יהודים – וכן הקופטים במצרים בימי נעוריו של קיסרי. בירתה של הברית הזאת, הפראנקו־פילית, שנשאה עיניה לפאריס, היתה ביירות.

לא לחנם מדבר וחוזר ומדבר קיסרי על אופי, לו הקדיש פרק בספרו. אהבת־נעורים זו ללוואנט הטביעה בלי ספק חותמה על אופי כתיבתו, שיחתו ומגעו האנושי. בשיחה ובמגע חברי עם קיסרי נוכחנו לדעת, כי ככתיבתו כן הוא – נאמן לאמת במדוקדק מבלי להכאיב למי שהאמת נוגעת לו. אדרבא, הוא לפעמים ירפד אותה גם בדברי נימוסין.

קיסרי לא למד מסכת עוקצין, ועם זאת קשה להיות לו לידיד, כי נימוסיו ואדיבותו הם גם שריון העוטה אותו. יש בו מאופיים של דקלי הלוואנט.

בספרו מעביר קיסרי כבני־מרון את גדולי עתונותנו ואת קטניה, את מי שליוו את דרכו ובצבצו ועלו בזכרונו.

שלוש דראמות באות לכלל ביטוי בזכרונותיו של קיסרי:

הראשונה היא זו עם ברל כצנלסון שתחת חסותו פרש כנפיו כעתונאי וכסופר, פירסמו, הדריכו, התכתב עמו בהיותו בפאריס – ולבסוף הגיעו היחסים לידי משבר, משום הגאווה שנפגעה או דומה שנפגעה אצל הטיטאן הצעיר. קיסרי פנה במכתב קצר אל כצנלסון, שלא סלח לו את מכתבו זה לעולם. מודה ומתוודה קיסרי, שהוא מצטער על פחזותו עד היום הזה. וראו איך זה: אחד בעל אופי שלא ידע לסלוח לזולתו ואחד בעל אופי שלא סלח לעצמו.

דראמה שניה היא הערצתו וחיבתו לאיתמר בן־אבי, המייסד והעורך של “דאר היום”, תחנתו העתונאית השניה של קיסרי; תהייה ותמיהה על חידתו של בעל־חלומות זה – בנו של מחייה הלשון העברית הרוצה להעביר את הלשון לאותיות לטיניות ועושה ניסויים עתונאיים בכיוון זה; מוצר אנושי ראשון של הרנסאנס הלאומי הרואה לעצמו שליחות להפיץ רעיון חלוקת הארץ לקאנטונים של ערבים ויהודים, מתאמץ לעשות נפשות לרעיונו בקונגרסים ציוניים ומשלה עצמו שיוכל לשכנע גם את ז’בוטינסקי…

והדראמה השלישית זו של עזריאל קרליבך, שהוא מספר עליה מתוך דרך־ארץ. דרכי כבוד כאלה נוהג בזולתו רק מי שאינו מוחל על כבודו. בתיאורו של קיסרי הופכת דמותו של קרליבך לאותו צד שהוא כולו אנושי, על הגאווה שהיתה בו, על הכרת הערך העצמי שלו, על העדר אותו קו, זה הנוגע בזולתו ורוקם ידידות, מתוודה קיסרי שלא היתה ידידות ביניהם. תיאורו את קרליבך כעורך, כפולמוסן, כפובליציסט, כמנצח על עשיית העתון, כסולן שכל שאר הכלים נסחפים בנגינתו – הוא פנינה של כתיבה עתונאית. ובסיום – מותו של קרליבך – שיא תיאורו־יצירתו של קיסרי. יש כאן מה שאומר קיסרי על עצמו – מכל האמונות נותרו בלבו רק האמונות התפלות, האמונה בנקישות הגורל.

"האורחים התישבו. עקרת־הבית הגישה כיבוד קל והחלה מפעילה תקליטיה. הדוקטור קרליבך שאל, אם אפשר להאזין ל’חמישית' של בטהובן, ‘הגורל’. ברצון, מדוע לא?

"משנשמעו שלוש הנקישות המפורסמות, הסמליות לנצחון, שלש ההקשות של הגורל, כאילו צנח הדוקטור קרליבך ושקע לתוך הכורסה, כמו הכין עצמו לקלוט בהשראה טוטלית את מנגינת החיים המנצחים. מבוכה נפרשה בטרקלין ומישהו ביטא בחרדה שקטה: ‘נדמה לי, כי הדוקטור מת’.

“אכן הדוקטור קרליבך פסק לחיות”.

זוהי הצלע השלישית של המשולש הדרמטי, החישוק לעלילת זכרונותיו של אורי קיסרי, בספרו “זכרונות ליום מחר”. בשם זה, מתכוון הוא לרמוז, כמדומני כי את מוסר־ההשכל יעלו עמיתיו ביום המחר, שגם הם יראו ביושר ויספרו בכשרון.

30.1.76

שמו ותוארו מתנוססים בראש עתון: המיסד והעורך הראשון ד"ר ע. קרליבך. רוב הקוראים בוודאי אינם חשים בנוכחות שם ותואר ומסגרת. כי העין רצה על פני הכותרות הנותנות לו חריפות תחושת מציאותו. רוב הקוראים – אני בטוח בכך – בוודאי גם אינם יודעים, מי היה קרליבך. כי בעשרים השנה מאז מותו התחלפו רוב הקוראים. ודורו של קרליבך הולך ומתמעט, הולך וחולף עם זכרונו.

ומאחד מהמיעוט הזה באים הדברים האלה, כדי לצייר ואם רק במקצת דיוקנו ודמות־תוארו של האיש, שעתון זה על תבניתו ורוח אפו עוצבו על ידו והופחה בהם נשמה. כל הנמנים על מיעוט זה שחיו את תקופתו של קרליבך, יעידו אתי שלא קם לה לעתונות הישראלית עתונאי וסופר בעל שיעור־קומה כמוהו שהופעתו בתוכנו סימנה ובישרה מיפנה היסטורי בעתונאות אותה הוא טילטל מתוך פיגורה הפרובינציאלי והפכה לכלי משובח בעל כושר למלא יעודו ברמה הגבוהה ביותר של מקצועיות.

קרליבך גילם את כל המעלות הטובות, רזה וחטוב ושחום כנסיך מארץ כוש, בן למשפחת רבנים ששררתה היתה פרושה במשך כמה דורות על כמה קהילות בגרמניה, ד"ר לפילוסופיה ובו בזמן עילוי בלימודי יהדות מישיבות ליטה ועד ישיבת “מרכז הרב” של הרב קוק. כפי שהיו אומרים: תורה וגדולה במקום אחד. ולא לחנם היה גם גאוותן וחי גם בתודעת כשרונו העצום ופקחותו הבלתי רגילה והסארקאזם שלו שחתך כאיזמל בבשר החי בכתיבתו.

לכך יש להוסיף אמיצותו ללא רתיעה לומר אשר עם לבבו – והרי לכם מרכיבי אישיותו שבכוחם הכניס רוח פרצים סוררת לתוך העתונות, לתוך הישוב הקטן אליו הוא בא ב־1938, כנגד השלטון הבריטי ששלט אז בארץ, גם כנגד בעלי השררה הישובית שטילטלם וחזר וטילטלם משמריהם, ירה חיציו השנונים בחדלי האישים שבהם ובמחדליהם.

יומניו ומאמריו היו האתראה, ביטוי החרדה וגם מקור העידוד, כי ידע תמיד מה נחוץ בשעה המסוימת ובמצב המסוים. אני תוהה על היחוד שבכתיבתו שהופיע והסתלק אתו ואין לו עוד המשך. ודומה שהיחוד הזה נבע מהיותו איש לאלהים ואדם שבכל משפט שלו ואף בחצאי משפטים התגלתה יניקתו מהמקורות היהודיים וממעיינות השכלתו האוניברסלית. גם כשלא הסכמת עם עזות כתיבתו, היא היתה טעימה לחיכך. לא נהנית מדעותיו, נהנית מעושר לשונו ומהקצב שלה, מיכולתו לבטא דברים בתמציתיות קולעת כמו המקורות מהם נבע המעיין, כמו הנביא או נעים זמירות, התנא או המשורר של תור הזהב שאת דפוסי וניבי לשונם טווה כמו באין־יודעים, כמו במובן מאליו, בתוך דבריו.

מה דלונו עם הסתלקות עשירי מבע יונקי שדי תרבות עמם העתיקה כמו קרליבך – וכמו שלמה גרודזנסקי, אליעזר שטיינמן ודומיהם, שאת מקומם תפס התחליף, ה“ארזאץ”, הכתיבה הפרגמטית, המעשיות כביכול שאין עמה ללחלח חיכנו, שנחוש המלח והפלפל, וודאות היא, שמעשיות זו לא עשתה אותנו מאושרים יותר או מוצלחים ומצליחים יותר.

הוא הניח ביסודו של עתון זה עקרון שהפך לאבן־פינה בעתונות הישראלית כולה, כי המידע, האינפורמציה, הוא לחם־חוקו העקרי, הוא פת במלח של עתון. מידע בדוק מכל הצדדים שרק המזיק יינזק והחף מפשע יוושע. הנחתו היתה, כי עולם אינו גולם וכי הקורא ישפוט על מאורעות, הצהרות, קו וכוונות מדיניים, מעשים קטנים וגדולים, קודם כל על פי האינפורמציה שהעתון מגיש לו. בכך גם גודל אחריותם של עתונאי ועתון שעליה היה חרד ואותה תבע מעצמו ומהעוזרים לידו. ורק כך יכלה לקום עתונות בלתי תלויה שהשתחררה מזיקה למפלגות ושיצרה לעצמה מוניטין כמקור של מידע שאפשר לסמוך עליו ולא יכזיב.

עם הופעת קרליבך בזירת ציבוריותנו התאזרח למעשה המושג של עתונות חופשית, נעדרת זיקה ל“מוסדות”, למפלגות. בראשיתה היתה זו תופעה מוזרה, לא־מובנת, דוחה. כי עד אז מקובל היה שעתון ועתונאים משועבדים לאידיאולוגיות, עליהם ללכת בתלם. ולא חס־ושלום משום שלא היו כנים עם עצמם ולא האמינו במה שעשו וכתבו, אלא שכל מאורע קטן כגדול נבדק בפריזמה של ההתאמה לאידיאולוגיה, למפלגה.

והנה קם עורך שמאמריו ותגובותיו הם יום אחד כך ויום שני אחרת – היתכן? הוא מחליף דעות כמו שמחליף עניבות – ואינו חושש מאמינותו שתיפגם. ולא זו בלבד שאמינותו לא נפגמה בעיני ציבור הקוראים, אלא שמחנה הקוראים הלך וגדל ומצא בעתונו של קרליבך משענתו האיתנה להישען עליה ברצותו לדעת “מה הולך”. אכן כן, דעותיו החליף לפי שהתחלף מצבו של ענין, לפי האמת שנתגלתה ונעשתה ברורה יותר ולפי החרדה שחרד, שהוא ועתונו לא יגרמו לעיוותה של האמת, במידה שיש בכוחו של עתונאי ויהיה מוכשר כקרליבך, לרדת לסוף האמת עד סופה.

שמו של עזריאל קרליבך בעתונאי ועורך היה ידוע לי עוד מיום היותי תלמיד בישיבתו של הרב ד“ר יעקב הופמן בפרנקפורט ע”נ מיין בסוף שנות ה־20 – הוא היה כבר אז עורך של שבועון יהודי בשפה הגרמנית שהופיע בהמבורג שנמנינו על קוראיו. ובן זה של שושלת רבנים מיוחסת, היה כבר אז ידוע ומפורסם משיטוטיו בין שבטי ישראל הנידחים בארצות המזרח, שפירסם בשבועונו – ואחר כך גם בספר – סיפורי ביקוריו־מסעותיו אליהם. ובגלל כתבותיו אחרי עלייתו ארצה ב־1938, יחד עם הוריו ואחיותיו, נזדמנו לאכסניה משותפת בעתון “הצופה”, ממנו נלקח כעורך ראשי ל“ידיעות אחרונות” שנתיסד בראשית 1940 והזמינני להימנות על עוזריו. על מידת הריעות יעיד שהייתי היחידי מבין העמיתים (יחד עם אשתי נ"ע) שהוזמנתי לכלוליו עם אהבת נעוריו עוד מגרמניה, אוה־חוה גולדריי – חופה שנערכה בחצר משפחת גולדריי מאחורי שערים כבדים נעולים של אחד מבתי רח' מזא"ה (ואולי נחמני?) בתל־אביב.

קרליבך היה עתונאי נועז לא רק בכתיבה, אלא גם במעשה. ושמע נועזותו הלך לפניו משנות ה־30 טרם עלייתו ארצה, כאשר היטלר כבר שלט בגרמניה וצל האימה היה כבר פרוש על הציבור והפרט היהודי. ועל גרמניה זו המסתאבת הוא פירסם דיווחיו ביומון היידישאי “היינט” של וורשה והוא צייר את המפלצת בקווים עבים ושחורים. ויותר מכל כתבותיו שהדפיס בעתון הנ"ל היה תיאורו של קונגרס המפלגה הנציונל־סוציאליסטית ב־1935 בעיר נורנברג, בו קרא יוליוס שטרייכר באזני ההמון הנלהב את “חוקי נורנברג” האנטי־יהודיים – והוא, קרליבך, שם, בתוך ההמון הזה, הזועק בטירוף את הסכמתו – שומע ורושם וגם מצולם, צלום (שאם זכורני אינו מטעני) גם נדפס בעתון הוורשאי.

כשנה לפני מותו ב־1956 (מת מדום לב והוא רק בן 48) עשינו, ביזמתו והצעתו, עיסקת חליפין. הוזמנתי להודו לביקור עתונאי ותמורת ויתור על מסע זה לטובתו, הועדתי להיות הפותח של מדור חדש בשם “סופרי מעריב סביב העולם” ונשלחתי לכמה חודשי סיור עתונאי בארה"ב ואילו קרליבך נסע להודו, שכתבותיו ורישומיו משם היו סוחפים את הקוראים בהתרגשות שלו בה התיחס קרליבך למראה עיניו והיענות שאר חושיו לדרמה האנושית העצומה שהתגלו לפניו בהודו. פרקי הודו של קרליבך נדפסו אחר כך גם בספר שזכה לכמה מהדורות ועודנו מבוקש עד היום.

אבל פרקי הודו שלו, שהחוויות המייגעות וההתרגשויות התישו גם התישו את כחותיו – פגמו גם בפתיל חייו, שניתק כמה שבועות בלבד אחרי צאת ספר “הודו, יומן דרכים” לאור.

מידת הצניעות היתה מחייבת את הניסוח: בין בן־גוריון וביני – אבל זה היה בניגוד לאמת. כי מבן־גוריון אלי לא היתה שום התייחסות. הגם שגרנו בתל־אביב כמעט בשכנות, הוא בשדרות קרן הקיימת (שהן היום שדרות בן־גוריון) ואני ברחוב מאפו. ונתקלתי לא אחת בו גם בסביבות הבית האדום אשר ברחוב הירקון שהיה באמצע בינו וביני. והיו לי גם ‘קשרים משפחתיים’ אתו, כששתיתי גזוז ממה שמזג לי אחיו של בן־גוריון, האדון גרין, בקיוסק שלו בשדרות קרן הקיימת פינת בן־יהודה. ובצעדת ה־1 במאי תחת הדגלים האדומים ברחובות העיר היתה בולטת דמותו של אחיו השני של בן־גוריון, מדובלל הבלורית הזקופה ולובש מכנסי הזלמן המגיעים חמישה סנטימטר מתחת לברכיים. אשר לבעל הקיוסק גרין, עיקמו עליו שפתיים חמוצות מנהיגי המזרחי בשבתם בגינת מלון ‘תלפיות’, הרב ברלין, הרב פישמן, הרב גולד – שהנה זה מזלה של תנועתם: בן־גוריון הוא בן־גוריון ואילו חבר המזרחי הוא גרין בעל הקיוסק ובעל הכיפה.

קירבה יותר סמוכה נוצרה לי עם בן־גוריון במסע הבחירות שלו לכנסת בשנת 1951 כאשר המשימה העיתונאית שלי היתה להתלוות אליו. לא היתה פמליה ללוותו וכמעט בודד הלך ממקום למקום, מכפר אוריה לישובי התימנים שבשולי בית־שמש שעוד לא היו להם שמות ומעין־כרם על גב ההר כשלא ויתר להופיע גם לפני הסגל של בית היתומים ובית החולים לחולי ריאות וכן בישובים החדשים שהצמידום לשיפולי הגבעות ונתנו להם סיכוי לספק בשר־עוף ותרנגולי כפרות לירושלים. במסעו זה לא היתה לו הזדמנות לעלות על במות ולהשפיע ברטוריקה של קול הסופראן שלו. הוא עשה ‘עבודת שטח’, הציץ לבתים, נפגש עם קבוצות קטנות והתכוון להשפיע בעצם ההופעה שלו, אף שאז עוד טרם היתה הפרספקטיבה ההיסטורית, שלוש שנים אחרי ה' באייר תש"ח, שהעלתה את בן־גוריון לרמת הייחוס והמיתוס של אבי מדינת ישראל.

כעבור שמונה שנים הוצבתי בראש מערכת עיתון ‘מעריב’ בירושלים לכל אירועי וחדשות הפוליטיקה היו צריכים להיות מדווחים על ידי – הכנסת, שרי ומשרדי הממשלה ומוֹקדֵיהם, משרד ראש הממשלה שהיה אז עוד במרחביה, מאחורי בנייני הסוכנות היהודית.

ישיבות הממשלה היו בימי א' עד שעה 2 בצהריים בערך. ובשעה 3 דפקתי על דלתו של מנהל לשכת בן־גוריון, לעתיד נשיא המדינה יצחק נבון – רק אני מהעיתונאים ולא אחר זכה אז מצדו לפריבילגיה זו של ידידות. לשכת נבון היתה הפלוש לחדרו של ראש הממשלה וכל פעם, כל שבוע, היו חילופי דברים ביניהם ולרוב יצא בן־גוריון מחדרו אל נבון. וכל שבוע מצא אותי שם וכל שבוע הוא שאל וחזר ושאל, מי אני, ‘מי זה’.

חוקרי בן־גוריון בוודאי יאמרו שזה מעיד, עד כמה הוא לא התייחס לאנשים ועד כמה הוא היה שקוע רק בעניינים. אבל לי היה ברור שזה שטיק מהשטיקים שלו, כמפגין יחסו לעיתונאים. כשהגעת לשולחנו לדבר אתו, התברר לך שהערכתו את העיתונות ופרסומיה עליו ועל מדיניותו ואורח חייו וההערכה אותו כאיש ההגות, כשקוע בקלסיקה היוונית ובשיעורי התנ"ך השבועיים שלו, היתה חשובה לו מאוד. ישבת מולו מעבר לשולחן והוא בעפרונו – בעיפרון! – רשם כל מלה שלי וכל מלה שלו. יאמרו: הוא רשם הכל כי היה מגלומאן, בעל שיגעון גדלות: שההיסטוריה תוקיר ותחשיב כל מלה שלו לעולמי עולמים. אבל עכשיו אנו כבר יודעים שאכן ההיסטוריה מחשיבה כל מלה שלו שנרשמה בעפרונותיו.

והלוואי שגם יריבו הפוליטי השנוא עליו, מנחם בגין, היה הוא עצמו עושה אותו דבר ולא על־ידי שליח, על־ידי נאמן ביתו קדישאי.

היו דרַאמות גדולות ושיבושים פוליטיים לא מעטים בשלוש שנות עבודתי בירושלים. המהפך שזעזע את כס המלכות של בן־גוריון, היה ‘הפרשה’ הידועה גם כ’פרשת לבון‘. ההודעה הראשונה של בן־גוריון על פלוגתא זו שהיתה קשה בייחוד בתוך מפלגתו פנימה, התפרסמה מטעם לשכת ראש הממשלה – היינו, מטעם בן־גוריון – אחרי ישיבת ממשלה של יום א’. היתה זו הודעה קצרה של כמה שורות בלבד שנוסחה על־ידי בן־גוריון עצמו ונמסרה ללשכתו, לפרסמה. אבל יצחק נבון היה בחופשה בחו"ל. הוא ערך אז מסע לאיראן, היה בטהראן, באיספהן, שיראז ואולי גם במשהד – הלך על עקבות מסעותיו הפיוטיים של פרדוסי מרוממי הנשמה, לתוך הססגוניות המדהימה של פרסים ובייחוד פרסיות שעם אחת מהן חשב להתחבר גם התחברות אישית – כפי שגילה לצנועים בשובו לירושלים.

במשרד ראש הממשלה היתה באותו יום א' התרוצצות משַׁבֶּשֶׁת חושים – של מזכיר הממשלה כתריאל כ"ץ, של מנהל משרד ראש הממשלה טדי קולק ושל רושמת הפרוטוקולים (ששמה פרח מראשי) – הם לא התלהבו מפרסום ההודעה בתקשורת, רדיו ועיתונות, מזכיר הממשלה אמר שזה תפקידו של מנהל המשרד וזה אמר, להיפך, זה תפקידו של המזכיר.

ובהמשך הימים אחרי שובו של יצחק נבון ארצה, כל מה שיצא מלפני בן־גוריון כלפי לבון, יצא באמצעות נבון וממנו לעיתונאים. ו’מעריב' ועורכיו בתל־אביב היו לצדו של לבון וכל מה ששלחתי לעיתון מירושלים על נושא זה, היה מכונה בשם לוקשן, אטריות של יצחק נבון. ראשי מערכת העיתון היו כולם יוצאי המחנה הלאומי שהיה לו חשבון מלא טינה עם בן־גוריון והיה להם קל בעמדה זו, כי במפלגתו של בן־גוריון התגלה קרע עמוק ושרי ממשלתו ממפלגתו – אשכול וגולדה מאיר וארן (ולא כל־כך פנחס ספיר) הסתייגו מהלוחמנות הקיצונית שבן־גוריון נקט בה נגד לבון. הם לא צידדו בו, הם צידדו בלבון, דחו בשאט נפש את ההאשמה נגדו על ‘עסק הביש’ ואחריותו עליו.

התפטרות בן־גוריון מראשות הממשלה סימנה תקופה חדשה שגם אם התחלפו בה ראשי ממשלה, לוי אשכול הוא שהטביע בה את חותמו. הלילה בו נודע על פרישתו של בן־גוריון, היתה לי שיחה קטנה עם אשכול שהסתייג אז מהרעיון ליטול לידיו את רסן השלטון. הלכנו יחד לביתו, לתוך הבדידות בה הוא חי ולכוס התה שהכין לשנינו תוך שהוא אומר כאילו לעצמו ששעתו עוד לא הגיעה – האמין שהיא תגיע, אבל טרם הגיעה. אבל רגש האחריות והממלכתיות לאורה פעל בן־גוריון, הכתיבו לו כנראה, שהוא עצמו יעודד את אשכול ליטול לידו את שרביט ההנהגה והשלטון.

מיפגשי האחרון עם בן־גוריון היה בשדה־בוקר. הוא היה בחדרו, בספרייתו הקורסת מעומס. ברחבה בחוץ כיבדה פולה את הרצפה במטאטא שהרימה עלי כמאיימת – אל תפריע לבן־גוריון, אל תפריע לו. כעבור כמה דקות יצא הוא עצמו החוצה ומשהתוודענו, הזמינני להצטרף אליו לטיולו הרגלי – לתוך החולות, לתוך המדבר, הרחק מהשטח הבנוי של הקיבוץ. והיו שם כלי רכב שהעלו ענני אבק ובן־גוריון המשיך והלך לתוך האבק שכיסהו, כיסה את בגדיו, את ראשו, עפעפיו, אוזניו, נחיריו – כמובן, כך כיסה האבק גם אותי. ומשחזרנו מהצעדה הלך בן־גוריון ישר לאולם האוכל, נטל ידיו ועשיתי כמוהו, אבל לא ניערנו את האבק מעלינו וכך ישבנו זה מול זה אצל השולחן כשהבלורית המפורסמת, האוזניים, הנחיריים ועוד, מכוסי אבק של מדבריות הנגב. האיש הנערץ הרים תחילה את צלחתו עם המרק מהשולחן וכך דלה ממנה כף אחר כף, אחר־כך הניח את הצלחת והמשיך.

ויותר מששאלתי אותו הוא שאל אותי. ובפעם הראשונה ראיתיו ‘כאילו’ הוא צוחק, כאשר ממטרת שליחותי העיתונאית יצאה השאלה: האם נכון שהוא מתכוון לחזור לחיים הפוליטיים.

לא, אמר, אני מתכוון לחזור לספרים שלי – והוא קם והלך ופולה היתה שוב בפתח חדרו והיא פנתה אלי ואמרה: הוא צריך לנוח…

אני חש חובה להוסיף את הפיסקה דלמטה כסיום ואפילוג וכהמשך לדילוגיו של דוד בן־גוריון על רכסים הרריים בין ירושלים לבית מאיר, במסע הבחירות לכנסת.

שלוש שנים לפני בן־גוריון התהלך על רכסים אלה יצחק רבין ואתו חטיבת הראל תחת פיקודו. הנה הקסטל. ושם ממול נבי סמואל. והר אדר בתווך. ושם למטה באב אל וואד. ועתה שורש ובית־מאיר ורמה. והשריוניות השרופות, שנצבעו בצבע החלודה.

ובאישון לילה הקול העמום של מנועי המשאיות עולה ממעבה ההיסטוריה. משאיות היוצאות מקיבוץ חולדה. ואני באחד הלילות על אחת מהן על גבי שקי הקמח. ואני באחד הימים – ואולי כבר ראשית סתיו 1948 – על גבעה מעבר למחלף־שמשון, מול כפר אוריה, מתאבק בעפר רגליה של חטיבת הראל, המיישרת שורות במיפקד האחרון, מיפקד הפרידה של החטיבה מחלליה, מהנשק, מארץ שמשון, מהרכסים שם למעלה. חולצות לבנות, מכנסי חאקי בהירים, קצרים. לא עולה אלי קול של פקודות מהמעמד הזה, (מעמד הר סיני) של המדינה שזה עתה נולדה. משה ואהרן, רבין וטבנקין. משה נעלם בפיסגת הר נבו. אבל אולי רצחוהו, כסברתו של זיגמונד פרויד. רצחו את משה שגאל את עמו ממצרים, מעבדות לחירות. רצחו את רבין שהביא גאולה לירושלים והביא לה אותה פעמיים, גם ב־1948 וגם בשנת 1967.

שלושה כדורי רוצח כאפילוג של אפופיאה, שגיבורה, מביא הגאולה והפדות, נופל להם קרבן, קרבן של ההיסטוריה הנופלת מהפסגות לתהומות אפלות.