14.9.73

אינני יודע לאיזה תחום לשייך את פגישותי עם יוסף גוטפרשטיין (“להבין אלהים” זה תרגום שמו) אם לאחוזה שמעבר למציאות שיש לה שמות שונים או אולי לתחום החלומות, שעליו הוא אומר שזהו התחום הריאלי ביותר. ולמה אני מהסס? כי כל פגישותינו הן מקריות ומפתיעות. וככל מקריות שיש בה מן ההפתעה, יש בה גם מן ההנאה וקורת הרוח.

פגישתנו הראשונה היתה במסעדה דלה ברובע היהודי הישן של פאריס. הוא ישב ליד שולחן אחד ואני ליד שולחן שני ואורחים אחרים לא היו. וכמו בסיפורים על מנחם־מנדל, יהודים שואלים זה את זה, מי אתה ומנין ולאן ומה מעשיך, כך החלה השיחה גם בינינו.

לפי מבטאו קל היה להבין שהוא “ליטאי”, וממהלך שיחת ההיכרות על כוסית יי"ש וכבד קצוץ קל היה להסיק, כי האיש הוא, לפי הכינוי היהודי, “ארגז מלא ספרים”. רק אחר כך נודע לי כי הוא עומד בראש אוניברסיטה עממית יהודית ועם גדולי הרוח יתהלך בבירה גדולה זו לאלהי הרוחות. שם, ליד השולחן הרעוע, ישב צנום וצנוע ושיחתו שקטה וקולחת והנאתו מן המזון הגשמי גדולה במדה שהמזון הרוחני נתן לו יותר תבלין, יותר מלח ופלפל.

גוטפרשטיין נמנה על שבט מיוחד השוכן בדרך כלל במטרופולין כמו פאריס המשמשת לו בירה – זה השבט של “בטלנים” שאינם תופסים משרות ואפילו לא משרות אינטלקטואליות, פרופסורה או חברות באקדמיה. ואף על פי כן הם הם מלח העולם, השאור המתסיס, בעלי הרעיונות, בעלי החלומות. וכמו שהמקרה דנן הראה לי והראו לי מקרים דומים אחרים, מ’מעיינות מתגברים' כמוהו ניזון ייחודו של מקום וכל זמן שהם קיימים, קיים גם הייחוד הזה.

הם הזינו ייחודה של ברלין בשנות ה־20. והם הזינו ייחודה של פאריס בשנות ה־50. ולרוב הם היו אחינו בני ישראל. ברלין הקיאה אותם ואילו פאריס בולעת אותם. התוצאה היא היינו הך.

השבט הזה יורד מן הבמה – וביחוד השבט היהודי של גוטפרשטיין, שהגיע בשנות ה־20 לברלין עם כרס מלאה ש"ס ופוסקים ופה הרחיב אופקים עד קצה גבול התרבות הגרמנית – עם חטאים בשמאלנות אופנתית – ולפאריס ברח משם מחמת המציק הנאצי, ששנה אחת בלבד אחרי המלחמה הוא פירסם עליו אחד הספרים המעניינים ביותר, הקרוי “בית הספר לרצח”, ובו הוכיח שהיטלר קצר מה שזרע החינוך הגרמני במשך דורות; שלא כורח גורל היה כאן אלא כורח עיוורון שהלך ישר ובהכרה, בלי להביט כה וכה אל היעוד שהועיד לעצמו (ואולי בעקבות גוטפרשטיין הלך גולדהאגן עם סברה דומה אחרי 50 שנה).

הנמנים על שבטו של גוטפרשטיין עוסקים בדרך כלל בהגותם, ברעיונותיהם, בשאלות הרוחניות המעסיקות אותם, באינטנסיוויות גדולה. הם הוגים בהם יומם ולילה – כי זו דרכה של תורה. אם אעזבך יום, תעזבני יומיים… ובאותה עת, לפני אחת עשרה שנה, היו כל מעייניו נתונים להומור כאחד מאבני היסוד שעליו עומד בניינו של אדם.

כיוון שהוא יודע תנ“ך ויודע ש”ס ופוסקים וספרות של “מתנגדים” וחסידים (כליטאי גזעי הוא מוצא לנחוץ להכריז, שאין בו אפילו ניצוץ של חסיד) ומכיר את הפילוסופים מסוקראטס עד אנרי ברגסון – יש לו כר נרחב להתדיין בו על הומור על כל ההיבטים הרוחניים־אנושיים שלו. ואם כתב ספר על ההומור, הכין את עצמו לכתיבה זו לפי השיטה התלמודית, תוך שיחות והתדיינויות ושקלא־וטריא עם תלמידים שומעי לקחו באוניברסיטה העממית, ורעים שהסבו עמו ליד שולחנו במסעדות ה’פלצל', וידידים באי ביתו אשר בבלוויל, הרובע ה־20 של פאריס.

יעקב אבינו עבד שבע שנים בעד לאה ושבע שנים בעד רחל? ומר גוטפרשטיין עבד שבע שנים על ספרו על ההומור ואילו עתה הוא מקדיש שבע שנים לעבודה על החלומות.

תוך כדי עבודתו על ההומור הוא העניק לי פגישות של קורת־רוח. פעם בילינו חג שבועות באחד מארמונות הבארונים רוטשילד שמחוץ לפאריס שנהפך למוסד חינוכי לילדים יהודיים שבו ניהל גוטפרשטיין סמינריון במחיצתה של אשה יהודיה גיבורה, גב' סימון, מנהלת המוסד, שבימי המלחמה נדדה ממיסתור אחד למשנהו עם יותר מ־300 ילדים יהודיים שהצליחה להציל ממוות. ושמעתי אז מפיו לקחי ההומור, בלי בדיחות… ועתה אני שומע מפיו לקחי החלומות ופשריהם, בלי לגולל את החלומות עצמם.

זה שנים, כמעט מדי שנה ולפעמים פעמיים בשנה, מבקר יוסף גוטפרשטיין בתל־אביב, אצל אחייניות שניצלו מן המחנות ולהן הקדיש את ספרו “בית הספר לרצח”. וכל פעם אנו נפגשים בלי זימון, ברחוב, בבית קפה, לפי המקריות הטובה המזמנת אותנו. ומקריות זו היא שגרמה, שאנו עוסקים כאן בגוטפרשטיין ובחלומות – כי הוא נעשה באחרונה בעל־חלומות ולא לחנם שמו יוסף…

הוא היה אחד המרצים בכינוס העולמי למדעי היהדות שנערך לא מכבר בירושלים כשנושאו הוא ה“רחל” שלה הוא מקדיש שבע שנותיו, רחל החלומות.

איך עבר מן ההומור אל החלום? התשובה היא: הניגודים תמיד מתגרים זה בזה ונמשכים זה לזה. הומור וחלום הם יסודות אנושיים, תכונות לווי של בני אדם שהם כאש ומים זה לזה. החלום הוא דבר אבסולוטי, נאיווי, רציני וגם אם יש עמו לפעמים צחוק, הומור אין עמו. ואילו ההומור הוא רילאטיווי, שונא דוקטרינריות, אוהב לחלק את הצדק בין רבים גם כשצדקו של זה סותר את צדקו של זה; תמיד יש עמו אלטרנטיווה, אין שום דבר ‘מקודש’ בעיניו. ולכן – כך לדברי גוטפרשטיין – הוא נמשך מן ההומור אל ניגודו הגמור שהוא החלום.

בכינוס למדעי היהדות, המתקיים אחת לארבע שנים, עסק גם פרופ' י. לוין מאוניברסיטת בר־אילן באחוזת החלומות, כמי שמנהל מכון הקיים באוניברסיטה שלו לחקר החלומות, בו מתנהל המחקר עם “שפני ניסיון” אנושיים, בעזרת אלקטרודות ושאר מכשירי עזר למדידת החלומות על שלביהם השונים.

פרופ' לוין כלל בהרצאתו גם את האספקטים הפיסיולוגיים של חלומו של אדם. ואילו מר גוטפרשטיין הוליך את שומעיו על פני אוקינוס של חלומות, כשהוא עוסק בעצם פשרו של החלום עצמו.

מה הוא החלום – שאלה זו עתיקה כמו האנושיות עצמה שלא חדלה להציג לעצמה את השאלה הזאת. כשלמדנו בנעורינו על חלומו של יעקב, על יוסף בנו פותר החלומות, על דניאל איש חמודות ועל הריכוז הגדול של חלומיות בפרק ‘הרואה’ של מסכת ברכות, היה כל זה רק חלום בעינינו, ‘מעשיות’ יפות מן המקרא ושעשועי רוח נחמדים של חכמי התלמוד. והלא בתלמוד עצמו חוזרת על עצמה המימרא: חלומות שוא ידברו!

באותה תקופה ניקרו לנו גם חוברות דקות שעסקו בפשרי חלומות ושהיו מספרות הפולקלור, יותר כדי להעמיק התפעלות מן החידה שהחלום מהווה מאשר לפתור אותה. הלב פחד ורחב תוך כדי קריאה בערבי חורף ארוכים והבלהות והסיוטים נעשו מהם איומים יותר בחלומות הליל.

מפי גוטפרשטיין אנו למדים, כי יש לא רק אוקינוס של חלומות, אלא גם אוקינוס של ספרות מחקר על חלום וחלומות. ויש חלומות של גויים ושל כל עם ועם שלפי ההשתייכות לכל אחד יש רקע משותף לחלומו של הפרט שבו. זה מה שנקרא “הרקע הגנטי” של החלום. ומובן מאליו שיש גם חלומות יהודיים מיוחדים. חלומות יהודיים בארצות הגולה ינקו ממציאות שהיתה מחוץ למציאות. זה היה בוודאי רע מבחינות אחדות. אבל בלי חלומות אין קיום, אין יצירה, אין דחפים. הרקע הגנטי המשותף הוא רחם־אמם של הדחפים מחיק החלומות אותם תורם הפרט לחיי הכלל ויצירתו המשותפת בכל התחומים והשטחים. מכאן, שיש חלום קולקטיווי. מכאן שהחלום הקולקטיווי הוא המכלכל רוחו, הגותו, מחשבותיו ומעשיו של כל קיבוץ אנושי, כל עם.

ואם אתה שואל את גוטפרשטיין האם עוד נותרו חלומות לקיבוצי היהודים אשר בגולה, תשובתו אינה מעודדת ביותר. יבשה תת־ההכרה, התרוקנו הלבבות בקרב יהודי המערב ואם יש עוד חלומות יהודיים קולקטיוויים, הרי הם במזרח, ברוסיה. אולם אין דעתו מעודדת ביותר באשר לחלומותינו כאן בישראל.

חתירה יותר מדי להוטה לשלימות מעשית, ליכולת טכנית, ליעילות – סופה שתרוקן אדם מחלומותיו. וכלל זה חל גם על חלומות הציבור, הפגים ומתנדפים ומפנים מקומם ליובש ושממה. בלי חלומות אין לחלוחית, אין נשיאת הנפש למשהו נעלה, אין שאר רוח ואין קורת רוח.

הוא היה רוצה לראות בעלי חלומות מתהלכים בתוכנו, בטלנים מבלי עולם חוזים חזיונות בהקיץ ונושאים בלבם חלומות בלילות. רק בעלי חלומות יכולים להפרות תלמי הבתולים של העתיד ההולך לקראתך כקולקטיוו לאומי, ולא אנשי המעשה שכל גדולתם היא יעילותם. אך חזון אין עמם.

מר גוטפרשטיין ה“ליטאי” אינו אוהב אנשים “יבשים”. הוא אינו מתלהב מפרויד, אבי הפסיכואנאליזה, שתורת הנפש שלו מהווה סכנה גדולה לחלומות, כי הפסיכואנאליזה סופה לרוקן את תת־ההכרה של האדם שנוצר בה יובש ואין בה עוד מקום לחלומות. לא לחלומו פשוטים ולא לחזיונות של נבואה, שאם לא יהיה להם מאיפה להיזון, הרי אז אוי ואבוי לאנושיות.

“פסיכואנאליזה, במידה שהיא נחוצה לריפוי, אין להתנגד לה. אבל טעות חמורה היא להשתמש בה כדי לרוקן בני אדם מהקומפלקסים שלהם. הקומפלקסים נחוצים, כי הם מהווים דחפים, הם מזון שהיצירה האנושית ניזונה ממנו. מקומפלקס כלל־אנושי שנוצר עקב מיסתורין של הבריאה יצר האדם את הדת המזינה אותו מבחינה רוחנית ונפשית זה אלפי שנים…”

ניתן לכן לבני אדם לחיות עם הקומפלקסים שלהם שהם גורם חיובי בחייהם כל זמן שאין הם לובשים ממדי סטיות מן ה“נורמלי”. והם גם קרקע פוריה של חלומותיהם – וזה העיקר עתה לגוטפרשטיין. אבל יש לו עוד פירכה כלפי פרויד על שהוא מפריז בהעמדת המיניות ככוח מניע מאחורי כל מעשי אדם ומחשבותיו. פרויד מפריז לדעתו בנידון זה לצד ההקטנה, כאשר הוא מצמצם את הארוטיות בצמצומה הסקסואלי, האנושי, ומעלים עין מן המיסטיקה שבארוטיות במדרגה קוסמית. אלהית.

אבל לא ניכנס למבוך זה שמר גוטפרשטיין רוצה להכניסנו לתוכו כשהוא מדבר על ‘פאן סקסואליזם’. על קב"ה ושכינתיה כצירוף זוגי, על כאריזמטיקה של צדיקים הבנויה על ארוטיזם, על ספר הזוהר וסולם סמליו הארוטיים

נחזור לחלומות.

וראשית, לחלומו של יעקב שממנו אנו כעם חיים עד היום – כך גוטפרשטיין. יעקב חלם את חלומו מפני שהיה מלא קומפלקסים. לפי המקרא, הוא רימה את אחיו עשיו כבר בבטן אמו. סיבה לקומפלקס. אחר כך רימה את אביו יצחק שהתחפש אצלו כדי לקבל ברכתו. אך הודות לזה הוא היה בעל חלומות. ובמקום ששכב פגש האלהים. ושם התקפלה כל הארץ תחתיו. ארבעת המלאכים שעלו וירדו בסולמו סימלו ארבע הגלויות שצאצאיו יתנסו בהן. ומן החלום הזה הוא היתנה את הלחם לאכול ואת הבגד ללבוש לכל הדורות אחריו. ולדעת חז“ל היו חלומותיו של יעקב שלמים, לא היו בהם דברים בטלים, למרות ש”אין חלום בלי דברים בטלים". ומחלום קדום זה ניזונים כל החלומות של עם ישראל בכל הדורות, שגם מאז אינו חדל לחלום.

הספרות התלמודית וספרות ימי הביניים עוסקת הרבה בחלומות שהם חלק חשוב של הסאגה הלאומית. לפי אחד התנאים היו 24 פותרי חלומות בתקופתו בירושלים והוא הלך אל כולם כדי לבקש פשר חלומו המסויים וכל אחד מהם פתר חלומו פתרון שונה – וכל הפתרונות התקיימו…

אבל שני ראשי האמוראים הבבלים, אביי ורבא, עשו צחוק מפותרי חלומות. בתלמוד מובא, שאביי נכנס לפותר כזה ונתן לו דינר ועל החלום שסיפר לו קיבל תגובה שהיתה כולה של מזל וברכה. כעבור זמן נכנס רבא לאותו פותר חלומות עצמו וסיפר לו אותו חלום עצמו, אבל לא שילם את שכרו – ופשר החלום היה רק אסונות וביש־מזל.

בתלמוד עצמו ישנן גישות שונות לטיב החלום ומהותו. יש גישה מפוכחת מאד האומרת שכל בעל חלום חולם מהרהורי לבו – גישה שהקדימה את פרויד ב־1,500 שנה. ואולי קרא פרויד תורתו על החלומות של ר' ישמעאל מן התלמוד או ששמע על ה“נוהל” שהיה נהג בתקופת התלמוד וגם יותר מאוחר, שכאשר מישהו חלם חלום רע או חלום שהיה בו משום התחייבות שלא רצה או לא יכול היה לעמוד בה, הוא פנה לחבורה של שלשה שיתירו חלומו – משמע, שיעשו לו ‘אנאליזה’.

מתירי חלומות רעים היו חוזרים שלוש פעמים ואומרים: ‘חלמא טבא חזיתא’ – חלום טוב ראית ואין לך ממה לפחד. והיתה שורה ארוכה של סימני פתרון לחלומות. ושורה ארוכה של משמעויות לסמלים שאדם רואה בחלומו.

ואם אתה רוצה להשקיע את עצמך בים הזה של מערכת חלומות, לך אל ארטימידור היווני, וביחוד אל אלמולי היהודי וספרו מן המאה ה־16 על מערכות החלומות היהודיים.

שלמה בן יעקב אלמולי, שנפטר בקושטא ב־1542, היה ממגורשי ספרד שהגיע תחילה לסלוניקי. היה פילוסוף מקובל, רופא ויש סברה שהיה אחר כך רופאו של השולטן בקושטא.

ספר זעיר על פשר חלומות הוא הדפיס כבר בסלוניקי ב־1515, בשם “מפשר חלמים”. אבל חיבר גם חיבור גדול על הנושא בשם “סדר פתרון חלומות” שנדפס בוונציה (אחרי מותו) ב־1623 ומספר זה ניזונו כל שוחרי החלומות במשך דורות, גם דוברי יידיש, שבשפה זו נדפס הספר באמשטרדם בשנת 1694 – וגם גוטפרשטיין הזכיר את אלמולי וחלומותיו בעיניים קורנות מהתפעלות.

ר' יעקב אדמן הדפיס בסידור התפילה שלו מאות פתרונות למאות סימנים המופיעים בחלומות. ולמעשה, פשרי חלומות ולא פתרונותיהם. אין אמדן מצביע על מקורות סימניו ופשריו.

חלק גדול מן המחקרים והספרות על עצם החלום ומהותו, מאלמולי ועד היום, ניזון בראש וראשונה מפרק ‘הרואה’ במסכת ברכות ומן המדרשים, שהם מקור קדום שהגיע אל דור החוקרים המודרניים בכתב. על מקור זה התווספו במרוצת הדורות מקורות אחרים או גירסאות חדשות של סאגה עתיקה, בעיבודים מדעיים או בחיבורים של פולקלור.

לתוך ים זה צולל מיודענו יוסף גוטפרשטיין שהטעים אותי ממטעמי מחקרו באחוזת החלומות, וכשיעברו שבע השנים, הוא יתן לנו בספר מפרי חלומותיו על החלומות.

*

יוסף גוטפרשטיין נטל אתו חלומותיו לקברו שעל הררי ירושלים. שבעה ידידים נשאו הספדים על ארונו שהקיפוהו בשבע הקפות של אהבה.