מידת הצניעות היתה מחייבת את הניסוח: בין בן־גוריון וביני – אבל זה היה בניגוד לאמת. כי מבן־גוריון אלי לא היתה שום התייחסות. הגם שגרנו בתל־אביב כמעט בשכנות, הוא בשדרות קרן הקיימת (שהן היום שדרות בן־גוריון) ואני ברחוב מאפו. ונתקלתי לא אחת בו גם בסביבות הבית האדום אשר ברחוב הירקון שהיה באמצע בינו וביני. והיו לי גם ‘קשרים משפחתיים’ אתו, כששתיתי גזוז ממה שמזג לי אחיו של בן־גוריון, האדון גרין, בקיוסק שלו בשדרות קרן הקיימת פינת בן־יהודה. ובצעדת ה־1 במאי תחת הדגלים האדומים ברחובות העיר היתה בולטת דמותו של אחיו השני של בן־גוריון, מדובלל הבלורית הזקופה ולובש מכנסי הזלמן המגיעים חמישה סנטימטר מתחת לברכיים. אשר לבעל הקיוסק גרין, עיקמו עליו שפתיים חמוצות מנהיגי המזרחי בשבתם בגינת מלון ‘תלפיות’, הרב ברלין, הרב פישמן, הרב גולד – שהנה זה מזלה של תנועתם: בן־גוריון הוא בן־גוריון ואילו חבר המזרחי הוא גרין בעל הקיוסק ובעל הכיפה.

קירבה יותר סמוכה נוצרה לי עם בן־גוריון במסע הבחירות שלו לכנסת בשנת 1951 כאשר המשימה העיתונאית שלי היתה להתלוות אליו. לא היתה פמליה ללוותו וכמעט בודד הלך ממקום למקום, מכפר אוריה לישובי התימנים שבשולי בית־שמש שעוד לא היו להם שמות ומעין־כרם על גב ההר כשלא ויתר להופיע גם לפני הסגל של בית היתומים ובית החולים לחולי ריאות וכן בישובים החדשים שהצמידום לשיפולי הגבעות ונתנו להם סיכוי לספק בשר־עוף ותרנגולי כפרות לירושלים. במסעו זה לא היתה לו הזדמנות לעלות על במות ולהשפיע ברטוריקה של קול הסופראן שלו. הוא עשה ‘עבודת שטח’, הציץ לבתים, נפגש עם קבוצות קטנות והתכוון להשפיע בעצם ההופעה שלו, אף שאז עוד טרם היתה הפרספקטיבה ההיסטורית, שלוש שנים אחרי ה' באייר תש"ח, שהעלתה את בן־גוריון לרמת הייחוס והמיתוס של אבי מדינת ישראל.

כעבור שמונה שנים הוצבתי בראש מערכת עיתון ‘מעריב’ בירושלים לכל אירועי וחדשות הפוליטיקה היו צריכים להיות מדווחים על ידי – הכנסת, שרי ומשרדי הממשלה ומוֹקדֵיהם, משרד ראש הממשלה שהיה אז עוד במרחביה, מאחורי בנייני הסוכנות היהודית.

ישיבות הממשלה היו בימי א' עד שעה 2 בצהריים בערך. ובשעה 3 דפקתי על דלתו של מנהל לשכת בן־גוריון, לעתיד נשיא המדינה יצחק נבון – רק אני מהעיתונאים ולא אחר זכה אז מצדו לפריבילגיה זו של ידידות. לשכת נבון היתה הפלוש לחדרו של ראש הממשלה וכל פעם, כל שבוע, היו חילופי דברים ביניהם ולרוב יצא בן־גוריון מחדרו אל נבון. וכל שבוע מצא אותי שם וכל שבוע הוא שאל וחזר ושאל, מי אני, ‘מי זה’.

חוקרי בן־גוריון בוודאי יאמרו שזה מעיד, עד כמה הוא לא התייחס לאנשים ועד כמה הוא היה שקוע רק בעניינים. אבל לי היה ברור שזה שטיק מהשטיקים שלו, כמפגין יחסו לעיתונאים. כשהגעת לשולחנו לדבר אתו, התברר לך שהערכתו את העיתונות ופרסומיה עליו ועל מדיניותו ואורח חייו וההערכה אותו כאיש ההגות, כשקוע בקלסיקה היוונית ובשיעורי התנ"ך השבועיים שלו, היתה חשובה לו מאוד. ישבת מולו מעבר לשולחן והוא בעפרונו – בעיפרון! – רשם כל מלה שלי וכל מלה שלו. יאמרו: הוא רשם הכל כי היה מגלומאן, בעל שיגעון גדלות: שההיסטוריה תוקיר ותחשיב כל מלה שלו לעולמי עולמים. אבל עכשיו אנו כבר יודעים שאכן ההיסטוריה מחשיבה כל מלה שלו שנרשמה בעפרונותיו.

והלוואי שגם יריבו הפוליטי השנוא עליו, מנחם בגין, היה הוא עצמו עושה אותו דבר ולא על־ידי שליח, על־ידי נאמן ביתו קדישאי.

היו דרַאמות גדולות ושיבושים פוליטיים לא מעטים בשלוש שנות עבודתי בירושלים. המהפך שזעזע את כס המלכות של בן־גוריון, היה ‘הפרשה’ הידועה גם כ’פרשת לבון‘. ההודעה הראשונה של בן־גוריון על פלוגתא זו שהיתה קשה בייחוד בתוך מפלגתו פנימה, התפרסמה מטעם לשכת ראש הממשלה – היינו, מטעם בן־גוריון – אחרי ישיבת ממשלה של יום א’. היתה זו הודעה קצרה של כמה שורות בלבד שנוסחה על־ידי בן־גוריון עצמו ונמסרה ללשכתו, לפרסמה. אבל יצחק נבון היה בחופשה בחו"ל. הוא ערך אז מסע לאיראן, היה בטהראן, באיספהן, שיראז ואולי גם במשהד – הלך על עקבות מסעותיו הפיוטיים של פרדוסי מרוממי הנשמה, לתוך הססגוניות המדהימה של פרסים ובייחוד פרסיות שעם אחת מהן חשב להתחבר גם התחברות אישית – כפי שגילה לצנועים בשובו לירושלים.

במשרד ראש הממשלה היתה באותו יום א' התרוצצות משַׁבֶּשֶׁת חושים – של מזכיר הממשלה כתריאל כ"ץ, של מנהל משרד ראש הממשלה טדי קולק ושל רושמת הפרוטוקולים (ששמה פרח מראשי) – הם לא התלהבו מפרסום ההודעה בתקשורת, רדיו ועיתונות, מזכיר הממשלה אמר שזה תפקידו של מנהל המשרד וזה אמר, להיפך, זה תפקידו של המזכיר.

ובהמשך הימים אחרי שובו של יצחק נבון ארצה, כל מה שיצא מלפני בן־גוריון כלפי לבון, יצא באמצעות נבון וממנו לעיתונאים. ו’מעריב' ועורכיו בתל־אביב היו לצדו של לבון וכל מה ששלחתי לעיתון מירושלים על נושא זה, היה מכונה בשם לוקשן, אטריות של יצחק נבון. ראשי מערכת העיתון היו כולם יוצאי המחנה הלאומי שהיה לו חשבון מלא טינה עם בן־גוריון והיה להם קל בעמדה זו, כי במפלגתו של בן־גוריון התגלה קרע עמוק ושרי ממשלתו ממפלגתו – אשכול וגולדה מאיר וארן (ולא כל־כך פנחס ספיר) הסתייגו מהלוחמנות הקיצונית שבן־גוריון נקט בה נגד לבון. הם לא צידדו בו, הם צידדו בלבון, דחו בשאט נפש את ההאשמה נגדו על ‘עסק הביש’ ואחריותו עליו.

התפטרות בן־גוריון מראשות הממשלה סימנה תקופה חדשה שגם אם התחלפו בה ראשי ממשלה, לוי אשכול הוא שהטביע בה את חותמו. הלילה בו נודע על פרישתו של בן־גוריון, היתה לי שיחה קטנה עם אשכול שהסתייג אז מהרעיון ליטול לידיו את רסן השלטון. הלכנו יחד לביתו, לתוך הבדידות בה הוא חי ולכוס התה שהכין לשנינו תוך שהוא אומר כאילו לעצמו ששעתו עוד לא הגיעה – האמין שהיא תגיע, אבל טרם הגיעה. אבל רגש האחריות והממלכתיות לאורה פעל בן־גוריון, הכתיבו לו כנראה, שהוא עצמו יעודד את אשכול ליטול לידו את שרביט ההנהגה והשלטון.

מיפגשי האחרון עם בן־גוריון היה בשדה־בוקר. הוא היה בחדרו, בספרייתו הקורסת מעומס. ברחבה בחוץ כיבדה פולה את הרצפה במטאטא שהרימה עלי כמאיימת – אל תפריע לבן־גוריון, אל תפריע לו. כעבור כמה דקות יצא הוא עצמו החוצה ומשהתוודענו, הזמינני להצטרף אליו לטיולו הרגלי – לתוך החולות, לתוך המדבר, הרחק מהשטח הבנוי של הקיבוץ. והיו שם כלי רכב שהעלו ענני אבק ובן־גוריון המשיך והלך לתוך האבק שכיסהו, כיסה את בגדיו, את ראשו, עפעפיו, אוזניו, נחיריו – כמובן, כך כיסה האבק גם אותי. ומשחזרנו מהצעדה הלך בן־גוריון ישר לאולם האוכל, נטל ידיו ועשיתי כמוהו, אבל לא ניערנו את האבק מעלינו וכך ישבנו זה מול זה אצל השולחן כשהבלורית המפורסמת, האוזניים, הנחיריים ועוד, מכוסי אבק של מדבריות הנגב. האיש הנערץ הרים תחילה את צלחתו עם המרק מהשולחן וכך דלה ממנה כף אחר כף, אחר־כך הניח את הצלחת והמשיך.

ויותר מששאלתי אותו הוא שאל אותי. ובפעם הראשונה ראיתיו ‘כאילו’ הוא צוחק, כאשר ממטרת שליחותי העיתונאית יצאה השאלה: האם נכון שהוא מתכוון לחזור לחיים הפוליטיים.

לא, אמר, אני מתכוון לחזור לספרים שלי – והוא קם והלך ופולה היתה שוב בפתח חדרו והיא פנתה אלי ואמרה: הוא צריך לנוח…

אני חש חובה להוסיף את הפיסקה דלמטה כסיום ואפילוג וכהמשך לדילוגיו של דוד בן־גוריון על רכסים הרריים בין ירושלים לבית מאיר, במסע הבחירות לכנסת.

שלוש שנים לפני בן־גוריון התהלך על רכסים אלה יצחק רבין ואתו חטיבת הראל תחת פיקודו. הנה הקסטל. ושם ממול נבי סמואל. והר אדר בתווך. ושם למטה באב אל וואד. ועתה שורש ובית־מאיר ורמה. והשריוניות השרופות, שנצבעו בצבע החלודה.

ובאישון לילה הקול העמום של מנועי המשאיות עולה ממעבה ההיסטוריה. משאיות היוצאות מקיבוץ חולדה. ואני באחד הלילות על אחת מהן על גבי שקי הקמח. ואני באחד הימים – ואולי כבר ראשית סתיו 1948 – על גבעה מעבר למחלף־שמשון, מול כפר אוריה, מתאבק בעפר רגליה של חטיבת הראל, המיישרת שורות במיפקד האחרון, מיפקד הפרידה של החטיבה מחלליה, מהנשק, מארץ שמשון, מהרכסים שם למעלה. חולצות לבנות, מכנסי חאקי בהירים, קצרים. לא עולה אלי קול של פקודות מהמעמד הזה, (מעמד הר סיני) של המדינה שזה עתה נולדה. משה ואהרן, רבין וטבנקין. משה נעלם בפיסגת הר נבו. אבל אולי רצחוהו, כסברתו של זיגמונד פרויד. רצחו את משה שגאל את עמו ממצרים, מעבדות לחירות. רצחו את רבין שהביא גאולה לירושלים והביא לה אותה פעמיים, גם ב־1948 וגם בשנת 1967.

שלושה כדורי רוצח כאפילוג של אפופיאה, שגיבורה, מביא הגאולה והפדות, נופל להם קרבן, קרבן של ההיסטוריה הנופלת מהפסגות לתהומות אפלות.