רקע
דוד גלעדי
עזריאל קרליבך – דמות עורך

30.1.76


שמו ותוארו מתנוססים בראש עתון: המיסד והעורך הראשון ד"ר ע. קרליבך. רוב הקוראים בוודאי אינם חשים בנוכחות שם ותואר ומסגרת. כי העין רצה על פני הכותרות הנותנות לו חריפות תחושת מציאותו. רוב הקוראים – אני בטוח בכך – בוודאי גם אינם יודעים, מי היה קרליבך. כי בעשרים השנה מאז מותו התחלפו רוב הקוראים. ודורו של קרליבך הולך ומתמעט, הולך וחולף עם זכרונו.

ומאחד מהמיעוט הזה באים הדברים האלה, כדי לצייר ואם רק במקצת דיוקנו ודמות־תוארו של האיש, שעתון זה על תבניתו ורוח אפו עוצבו על ידו והופחה בהם נשמה. כל הנמנים על מיעוט זה שחיו את תקופתו של קרליבך, יעידו אתי שלא קם לה לעתונות הישראלית עתונאי וסופר בעל שיעור־קומה כמוהו שהופעתו בתוכנו סימנה ובישרה מיפנה היסטורי בעתונאות אותה הוא טילטל מתוך פיגורה הפרובינציאלי והפכה לכלי משובח בעל כושר למלא יעודו ברמה הגבוהה ביותר של מקצועיות.

קרליבך גילם את כל המעלות הטובות, רזה וחטוב ושחום כנסיך מארץ כוש, בן למשפחת רבנים ששררתה היתה פרושה במשך כמה דורות על כמה קהילות בגרמניה, ד"ר לפילוסופיה ובו בזמן עילוי בלימודי יהדות מישיבות ליטה ועד ישיבת “מרכז הרב” של הרב קוק. כפי שהיו אומרים: תורה וגדולה במקום אחד. ולא לחנם היה גם גאוותן וחי גם בתודעת כשרונו העצום ופקחותו הבלתי רגילה והסארקאזם שלו שחתך כאיזמל בבשר החי בכתיבתו.

לכך יש להוסיף אמיצותו ללא רתיעה לומר אשר עם לבבו – והרי לכם מרכיבי אישיותו שבכוחם הכניס רוח פרצים סוררת לתוך העתונות, לתוך הישוב הקטן אליו הוא בא ב־1938, כנגד השלטון הבריטי ששלט אז בארץ, גם כנגד בעלי השררה הישובית שטילטלם וחזר וטילטלם משמריהם, ירה חיציו השנונים בחדלי האישים שבהם ובמחדליהם.

יומניו ומאמריו היו האתראה, ביטוי החרדה וגם מקור העידוד, כי ידע תמיד מה נחוץ בשעה המסוימת ובמצב המסוים. אני תוהה על היחוד שבכתיבתו שהופיע והסתלק אתו ואין לו עוד המשך. ודומה שהיחוד הזה נבע מהיותו איש לאלהים ואדם שבכל משפט שלו ואף בחצאי משפטים התגלתה יניקתו מהמקורות היהודיים וממעיינות השכלתו האוניברסלית. גם כשלא הסכמת עם עזות כתיבתו, היא היתה טעימה לחיכך. לא נהנית מדעותיו, נהנית מעושר לשונו ומהקצב שלה, מיכולתו לבטא דברים בתמציתיות קולעת כמו המקורות מהם נבע המעיין, כמו הנביא או נעים זמירות, התנא או המשורר של תור הזהב שאת דפוסי וניבי לשונם טווה כמו באין־יודעים, כמו במובן מאליו, בתוך דבריו.

מה דלונו עם הסתלקות עשירי מבע יונקי שדי תרבות עמם העתיקה כמו קרליבך – וכמו שלמה גרודזנסקי, אליעזר שטיינמן ודומיהם, שאת מקומם תפס התחליף, ה“ארזאץ”, הכתיבה הפרגמטית, המעשיות כביכול שאין עמה ללחלח חיכנו, שנחוש המלח והפלפל, וודאות היא, שמעשיות זו לא עשתה אותנו מאושרים יותר או מוצלחים ומצליחים יותר.

הוא הניח ביסודו של עתון זה עקרון שהפך לאבן־פינה בעתונות הישראלית כולה, כי המידע, האינפורמציה, הוא לחם־חוקו העקרי, הוא פת במלח של עתון. מידע בדוק מכל הצדדים שרק המזיק יינזק והחף מפשע יוושע. הנחתו היתה, כי עולם אינו גולם וכי הקורא ישפוט על מאורעות, הצהרות, קו וכוונות מדיניים, מעשים קטנים וגדולים, קודם כל על פי האינפורמציה שהעתון מגיש לו. בכך גם גודל אחריותם של עתונאי ועתון שעליה היה חרד ואותה תבע מעצמו ומהעוזרים לידו. ורק כך יכלה לקום עתונות בלתי תלויה שהשתחררה מזיקה למפלגות ושיצרה לעצמה מוניטין כמקור של מידע שאפשר לסמוך עליו ולא יכזיב.

עם הופעת קרליבך בזירת ציבוריותנו התאזרח למעשה המושג של עתונות חופשית, נעדרת זיקה ל“מוסדות”, למפלגות. בראשיתה היתה זו תופעה מוזרה, לא־מובנת, דוחה. כי עד אז מקובל היה שעתון ועתונאים משועבדים לאידיאולוגיות, עליהם ללכת בתלם. ולא חס־ושלום משום שלא היו כנים עם עצמם ולא האמינו במה שעשו וכתבו, אלא שכל מאורע קטן כגדול נבדק בפריזמה של ההתאמה לאידיאולוגיה, למפלגה.

והנה קם עורך שמאמריו ותגובותיו הם יום אחד כך ויום שני אחרת – היתכן? הוא מחליף דעות כמו שמחליף עניבות – ואינו חושש מאמינותו שתיפגם. ולא זו בלבד שאמינותו לא נפגמה בעיני ציבור הקוראים, אלא שמחנה הקוראים הלך וגדל ומצא בעתונו של קרליבך משענתו האיתנה להישען עליה ברצותו לדעת “מה הולך”. אכן כן, דעותיו החליף לפי שהתחלף מצבו של ענין, לפי האמת שנתגלתה ונעשתה ברורה יותר ולפי החרדה שחרד, שהוא ועתונו לא יגרמו לעיוותה של האמת, במידה שיש בכוחו של עתונאי ויהיה מוכשר כקרליבך, לרדת לסוף האמת עד סופה.

שמו של עזריאל קרליבך בעתונאי ועורך היה ידוע לי עוד מיום היותי תלמיד בישיבתו של הרב ד“ר יעקב הופמן בפרנקפורט ע”נ מיין בסוף שנות ה־20 – הוא היה כבר אז עורך של שבועון יהודי בשפה הגרמנית שהופיע בהמבורג שנמנינו על קוראיו. ובן זה של שושלת רבנים מיוחסת, היה כבר אז ידוע ומפורסם משיטוטיו בין שבטי ישראל הנידחים בארצות המזרח, שפירסם בשבועונו – ואחר כך גם בספר – סיפורי ביקוריו־מסעותיו אליהם. ובגלל כתבותיו אחרי עלייתו ארצה ב־1938, יחד עם הוריו ואחיותיו, נזדמנו לאכסניה משותפת בעתון “הצופה”, ממנו נלקח כעורך ראשי ל“ידיעות אחרונות” שנתיסד בראשית 1940 והזמינני להימנות על עוזריו. על מידת הריעות יעיד שהייתי היחידי מבין העמיתים (יחד עם אשתי נ"ע) שהוזמנתי לכלוליו עם אהבת נעוריו עוד מגרמניה, אוה־חוה גולדריי – חופה שנערכה בחצר משפחת גולדריי מאחורי שערים כבדים נעולים של אחד מבתי רח' מזא"ה (ואולי נחמני?) בתל־אביב.

קרליבך היה עתונאי נועז לא רק בכתיבה, אלא גם במעשה. ושמע נועזותו הלך לפניו משנות ה־30 טרם עלייתו ארצה, כאשר היטלר כבר שלט בגרמניה וצל האימה היה כבר פרוש על הציבור והפרט היהודי. ועל גרמניה זו המסתאבת הוא פירסם דיווחיו ביומון היידישאי “היינט” של וורשה והוא צייר את המפלצת בקווים עבים ושחורים. ויותר מכל כתבותיו שהדפיס בעתון הנ"ל היה תיאורו של קונגרס המפלגה הנציונל־סוציאליסטית ב־1935 בעיר נורנברג, בו קרא יוליוס שטרייכר באזני ההמון הנלהב את “חוקי נורנברג” האנטי־יהודיים – והוא, קרליבך, שם, בתוך ההמון הזה, הזועק בטירוף את הסכמתו – שומע ורושם וגם מצולם, צלום (שאם זכורני אינו מטעני) גם נדפס בעתון הוורשאי.

כשנה לפני מותו ב־1956 (מת מדום לב והוא רק בן 48) עשינו, ביזמתו והצעתו, עיסקת חליפין. הוזמנתי להודו לביקור עתונאי ותמורת ויתור על מסע זה לטובתו, הועדתי להיות הפותח של מדור חדש בשם “סופרי מעריב סביב העולם” ונשלחתי לכמה חודשי סיור עתונאי בארה"ב ואילו קרליבך נסע להודו, שכתבותיו ורישומיו משם היו סוחפים את הקוראים בהתרגשות שלו בה התיחס קרליבך למראה עיניו והיענות שאר חושיו לדרמה האנושית העצומה שהתגלו לפניו בהודו. פרקי הודו של קרליבך נדפסו אחר כך גם בספר שזכה לכמה מהדורות ועודנו מבוקש עד היום.

אבל פרקי הודו שלו, שהחוויות המייגעות וההתרגשויות התישו גם התישו את כחותיו – פגמו גם בפתיל חייו, שניתק כמה שבועות בלבד אחרי צאת ספר “הודו, יומן דרכים” לאור.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48791 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!