מעבר לחלון ירד שלג לח, שלג של כּסלו, ובית המשפּט פּנימה מלא חום ותנועה וצהלה, אשר יתענגו עליהם כּל אלה אשר הסכּינו לבוא אל הבּית הגדול הזה לרגל מלאכתּם יום יום, ולראות יום יום פּנים ידועים, לפתוח יום יום אותה הקסת אשר עזבו אתמול ולטבול יום יום אותו העט אשר הניחו אתמול. העינים רואות יום יום, כּמו בּבית הטיאטרון, דרמות – וגם הלא בּאמת נקראות הן: “דרמות של משפּט” – והנפש מתענגנת לראות את כּל הקהל ולשמוע את קול שאונם בּמסדרונות הבּית ולהיות בּעצמה מן “המשחקים” ההם. חדר הבּופיט מלא רוח צהלה; שם הדליקו כּבר את האלקטריה, ועל הגזוזטרה נראו מיני משקה ומגדנות שונים ורבּים. שם שתו, פטפטו, אכלו. ואם יש אשר נראו גם פּנים קודרים, ויהי גם הדבר הזה לטובה: הן כּך צריך להיות, וביחוד פּה בּמקום הזה שמעלים על בּמותיו “דרמות של משפט”. הנה פּה בּחדר הזה המית את עצמו בּיריה אחד שנמצא חייב; הנה איש צבא וכלי זיינו; מתוך איזו פּנה עולה צליל כבלים. הבּית מלא צהלה, חום ונחת.
בּמחלקה השניה לדיני נפשות רב מספר הקהל: משפט חשוב עומד על הפרק. כל איש ואיש עלה כבר על מקומו: הממונים המשבעים, הסניגורים, השופטים; הרפורטיר, היחיד עוד לפי שעה, כבר הכין ניר לרשימותיו, גליונות צרים וארוכים, והוא יושב ומסתכל ומתענג על כּל. יושב הראש, אדם עב, בּעל בּשר ובּעל שפם אשר שיבה כבר זרקה בּו, קורא בּמהירות ומתוך רגילות את רשימת העדים.
– יפים פטרוביץ יפימוב,
– הנאות אתּה לשבועת־עדים?
– נאות.
– עבור הצדה – קרסיוב!
– אנדרי יוגוריץ… נאות.
– עבור אל… – בּלומנטל!
צבור גדול של עדים, כעשרים איש, עברו בּמהירות משמאל לימין. על שאלותיו של יושב־הראש עונים אחדים בּקול רם ובּמהירות ועוברים מעצמם אל העבר השני; לאחדים בּאה השאלה בהיסח־הדעת, והרי הם מחרישים ומסתכּלים לצדדים, מבלי דעת אם להם כּון הראש ואם לאיש אחר אשר שמו כּשמם. המיושבים שבהם חכו לשאלה שלמה ומסוימה והשיבו גם כּן תּשובה שלמה ובישוב־הדעת, ואל העבר השני עברו רק אחרי שמעם את הפקודה המפורשת יוצאת מפי הראש, ועם הנותרים לא התערבו. הנשפּט, אדם צעיר לבוש צוארון גבוה, אשר האשימו אותו בּעון מעילה ורמאות, סלסל בּחפזה את שפמיו הקטנים, כּשהיה מביט ומהרהר בּאיזה דבר. בּשעה שנקראו שמותהם של העדים, היה מסב לפעמים את ראשו, מביט בּבוז אל הקרוא והיה מוריד עוד הפעם את ראשו ומסלסל בשפמו עוד ביתר חפזון, והיה משתקע עוד הפעם במחשבות. הסניגור, אדם צעיר אף הוא, מפהק לתוך אגרופו, מתמודד לארכו ובעונג הוא מתבונן אל פתותי השלג הלח הנופלות מעבר לחלון. הוא ישן הלילה כהוגן ואכל זה עתה את ארוחת הבקר בהבופיט: בשר מעושן של חזיר חם מעורב בקטניות.
רק עוד כששה אנשים נשארו בּרשימת העדים, ופתאום פגע יושב־הראש במרוצתו במכשול אשר לא עלה כלל על לבו:
– היש עם לבך להשבע? אל העבר ההוא…
– לא.
כאיש הנתקל בּחושך בּעץ על גבי מצחו, כן היה יושב־הראש; חוט שאלותיו נפסק רגע אחד ויעמוד מלשאול: אז התאמץ להכיר מתוך צבורם של העדים את העונה “לא”. הקול היה קול אשה – ואולם כל הנשים נראו לו דומות זו לזו וכלן מביטות אליו בכבוד ובנכונות לקראת כל מלה היוצאת מפיו, אז חזר והבּיט לתוך רשימת העדים.
– פלגיאה בסיליובה קראולובה! הנאותה את להשבע? שנה את שאלתו ויכונן את עיניו אל הנשים ויחכה לתשובתה.
– לא.
עתה הוא רואה אותה. אשה בּאמצע שנותיה, יפה למדי, בעלת שער שחור והיא עומדת מאחרי יתר העדים. למרות מגבעתה ושמלותיה העשויות לפי המודה עם בתי־זרוע בצורת אגסים ועם סרוחי אפוד חסר־טעם על גבי החזה, לא היתה נראית לא כעשירה ולא כמשכילה. באזניה נזמי־צוענים גדולים עם עגילים נבובים; בידיה המקופלות על גבי בטנה היא אוחזת כיס של כסף. מדי אשר תענה, אין היא מניעה בלתי אם את פיה; פניה, הנזמים הגדולים שבאזניה והידים עם הכיס נשארות בלי נוע.
– הלא פרבוסלבית את?
– פרבוסלבית.
– ומדוע זה אינך חפצה להשבע?
העדה מביטה ישר אליו ומחרישה, העומדים לפניה נפנים לצדדים, והיא נראית פתאום כלה כמו שהיא עם כיסה ועם ידיה הדקות והצהובות.
– אולי הברת את לאיזו כת שאינה מכירה בקדושת השבועה? טוב, אל תראי, דברי, – בשביל זה לא יקרך דבר. השופטים ישימו לב לכל אשר תאמרי.
– לא.
– אינך בעלת כת?
– לא.
– ובכן, שמעי נא, העדה: אולי יראת כי תהיה עליך החובה לספר דברים אשר לא נעים לך… לא טוב לך, מאיזה טעם שיהיה לספרם, – התביני? דברים כאלה הרשות בידך, על פי החוק, שלא להשמיעם – התביני? ובכן, התחפצי עתה להשבע?
– לא.
הקול הוא קול רענן, רענן מן הפנים, והוא מצלצל בבטחה ובבהירות; אל נכון מטיבה היא לשיר. יושב־הראש מושך בכתפיו, קורא אליו את חבר בית המשפט היושב משמאלו ולוחש דבר מה באזניו, הלז עונה גם הוא בלחישה:
– יש פה איזה דבר שלא כהוגן, אולי הרה היא?
– האף גם זאת מצאת? וכי מה ענין פה להריון? ואף גם לא נכר הדבר כלל… העדה קראולובה! השופטים רוצים לדעת על פי איזה סמך את משתמטת מן השבועה, עני, השמעת אם לא?
העדה נשארה בלי נוע כבראשונה, והיא עונה איזה דבר בקצרה ובקול נמוך כל כך, עד כי אי־אפשר כלל לשמוע ולדעת מה היא דוברת.
– השופטים אינם שומעים דבר. הואילי נא להרים מעט את קולך!…
העדה משתעלת ומדברת בקול רם מאד:
– זונה אני…
הסניגור, אשר התדפק עד כה ברגלו בלאט במדה של ניגון לעומת מהלך מחשבותיו, פוסק מדפיקתו ומביט בשום לב אל העדה. “נחוץ להדליק את האלקטריה”… חושב הוא בלבו, והפריסטב של בית־המשפט כאלו הרגיש במחשבתו של הסניגור, לוחץ באצבעו על גבי כפתור ועל גבּי עוד אחד. הקהל, העדים והממונים המושבעים מרימים את ראשיהם ומביטים אל המנורות הקטנות העולות באש זו אחר זו. רק השופטים אשר כבר הרגלו אל האיפקט של ההארה פתאום יושבים כבראשנה. עתה רבתה הנעימות אשר בבית עוד יותר: כל האולם מלא אורה והשלג מבעד לחלונות הועם. הנחת הולכת ושוטפת. אחד מן הממונים המושבעים, זקן, בוֹדק בעיניו את קראולובה ומדבר אל שכנו היושב על ידו:
– גם כיס לה…
הלז מניע בראשו בדממה.
– ומה בכך שזונה את? שואל יושב־הראש, והמלה “זונה” יוצאת מפיו באותה הרגילות, שבה יוצאות מפיו מלים הרבה שאינן שגורות כל כך, כמו: “רוצח” “שודד” “קרבן”, – הלא נוצרית את?
– לא, אינני נוצרית, אלמלי הייתי נוצרית, לא הייתי עוסקת בכך.
הענין מתחיל להיות לא־נעים קצת. פני יושב־הראש מתקדרים, והוא פונה אל חבר בית המשפט היושב משמאלו, מתיעץ עמו ופותח את פיו לדבר; בינתים הוא נזכר במציאותו של חבר בית המשפט היושב לימינו, אשר צחוק קל מרחף על פניו בכל אותה שעה, ומתיעץ גם עמו, הלז מוסיף לצחק כבראשונה ומרכין ראשו.
– העדה קראולובה! השופטים באו לידי החלטה, להעמידך על טעותך. על סמך זה, שעסקך זנות, אין את חושבת את עצמך לנוצרית ואת מסרבת להשבע שבועה זו, שמחויבת את עליה על פי החוק, אבל הנחה זו מוטעת היא מעיקרה – התביני? עסקיך, איזו שהם, הם ענין רק לך ולנפשך, ואנחנו אין אנו יכולים להתערב בהם; אבל אין דבר זה יכול להשפיע על התיחסותך לאיזו אמונה, תהיה איזו שתהיה, התביני? אפשר לאדם להיות רוצח, שודד וכדומה ולהיות נחשב עם זה לנוצרי, ליהודי או למחמדי. אנחנו כלנו פה, גם חבר הפרוקורור וגם האדונים הממונים המושבעים, הלא עוסקים אנחנו כלנו בעסקים שונים: אחדים נושאים משרה, אחדים עוסקים במסחר… ודבר זה אינו מפריע בעדנו מהיות נוצרים.
חבר בּית המשפט היושב משמאל לוחש:
– הנה יגעת ומצאת את הנכון… מרצח – וחבר הפרוקרור! ולא עוד אלא שהוספת גם: עוסקים במסחר, – מי עוסק במסחר? כאלו היה הבית הזה בית מסחר ולא בית משפט. אי אפשר ככה, לא נאה!…
– ובכן, מוסיף יושב־הראש במתינות, אחרי שהפנה את ראשו מחבר בית המשפט, – העדה קראולובה! העסקים הפרטים, כפי שאת רואה אינם מעלים ואינם מורידים, מכיון שאת ממלאה דרישות ידועות של הדת, מכיון שאת הולכת אל בית התפלה… ההולכת את אל בית התפלה?
– לא.
– לא? ומדוע זה?
– איך זה יכולה זו שכמותי ללכת אל בית התפלה?
– ואל הודוי אל הכהן את הולכת?
– לא.
קולה לא היה גדול, אבל מובן ונשמע היטב. ידיה עם כיס הכסף כאלו קפאו על גבי בטנה, ובאזניה התנועעו עגילי הזהב רק מעט מעט. פניה התאדמו מעט, אם ממאור האלקטריה ואם מתוך התעוררות נפש. בכל פעם שחזרה והשמיעה את המלה “לא”, היה הקהל מסתכל זה בזה ומצחק קצת. אחד מן העומדים בשורות האחרונות, כפי הנראה בעל מלאכה, דל בשר, בעל זקן מרוטה ובעל פיקה בגרונו המתוח והדק, גוחן ולוחש בשמחה:
– הנה כך קבעה זו מסמרות בדבר!
– נו, ואל אלהים הלא את מתפללת אל נכון?
– לא. בראשונה הייתי מתפללת ועתה חדלתי.
חבר בּית המשפט לוחש בדברים נמרצים: – שאל נא איפה את פיהן של יתר העדות, הלא גם הן מקרב אלה… שאל נא אותן: התשבענה הן?
יושב הראש לוקח בלי חשק את רשימת העדים לתוך ידו ואומר:
– העדה פוסטושקינה! עסקך אם לא אשגה…
– זונה!… עונה זו בּמהירות וכמעט בשמחה. עדה זו עודה נערה צעירה, וגם היא לבושה מגבעת ושמלות על פי המודה. גם בעיניה מוצא חן כל העסק בבית המשפט, ואף גם הספיקה כבר לקרוץ בעיניה פעם ושתים אל הסניגור, והלז חושב בלבו: “שפחה טובה היתה יכולה להיות, הרבה מתנות קטנות היו האורחים נותנים לה”.
– החפצה את להשבע?
– חפצה אני.
– ובכן הלא רואה את, קראולובה, גם חברתך נכונה להשבע. ואת, העדה קרבצ’ינקה, הלא גם את… התשבעי?
– אשבע! ענתה קרבצ’ינקה, והיא נערה עבה ובעלת לחי מכופּלת, וקולה קול קונטראלט וכמעט קול בס.
– ובכן, הלא רואה את, הנה גם זאת!… כלן חפצות. ובכן הלא תגידי עתה!
קראולובה מחרישה.
– לא תחפצי?
– לא.
פוסטושקינה משחקת אליה בחבה של רעות. קראולובה עוֹנה לה בשחוק קל גם היא, ומיד היא חוזרת ונעשית סריוֹזית כבראשונה. השופטים מתיעצים ביניהם, ויושב־הראש משתדל להעמיד פנים ריליגיוזיים ופנה אל הכהן העומד אצל דוכנו נכון לעבודתו ושומע.
– אבי! לנוכח קשה ערפה של העדה הזאת אפשר שתּקח אתה עליך את הטורח להבינה כי נוצרית היא? העדה גשי הלום! קראולובה אינה מסירה את ידיה מעל גבי בטנה והיא פּוסעת שתי פסיעות לפנים.
הכהן נעשה נבוך: פניו מתאדמים והוא לוחש איזה דבר באזני יושב הראש.
– לא כן, אבי, האם אי אפשר פה? מתירא אני שמא סוף סוף תתעקשנה גם הנשארות.
הכהן מתקן את הצלב אשר על לבּו, פניו מתאדמים עוד יותר והוא מדבר בקול נמוך:
– גברתי! רגשותיך נותנים לך רק כבוד, אבל מסופקני מאד אם הם רגשות של אדם נוצרי…
– הלא כזאת אמרתי גם אני: וכי איזו נוצרית אני?
הכהן מביט בעיני יאוש אל יושב הראש; הלז פונה אל העדה:
– העדה! שמעי נא את דברי הכהן. הן הוא יבאר לך את הדבר.
– כלנו, גבירתי, חוטאים אנו לפני אבינו שבשמים, זה בּמחשבה וזה גם במעשה, והוא, הרחמן, ישפוט אותנו כלנו לפי מעללינו. בהכנעה ובשפלות רוח עלינו לקבל את כל הנסיונות אשר בהם מנסה אותנו אבינו שבשמים כמו שנסה את איוב עבדו, ועלינו לזכור תמיד כי בּלעדי רצונו, יתברך, לא תפול אף שערה אחת משערות ראשנו ארצה. ואיך שלא יגדלו עונותיך, גברתי, הנה עון זה כי הוצאת את עצמך מרשותה של הכנסיה הוא הגדול מכלם. מעשה זה הוא פּשוט, התרסה כלפי מעלה. אפשר כי את עונך שלח אלהים עליך בּתור נסיון, כאשר ישלח על האדם מחלה או איבוד ממון, ואת בּגאותך…
– נו, וכי איזו גאוה, אבי, יכולה עוד להיות בעסקנו זה!….
–… ואת בגאותך הנך עושה משפט בטרם עשה אלהים משפּט ואת לבך ערבת להוציא את עצמך מרשותה של האמונה הפרבוסלבית הקדושה. היודעת את את עיקרי אמונתנו?
– לא.
– אבל הלא מאמינה את בישוע הנוצרי גואלנו?
– איך זה לא אאמין!
– כל מי שמאמין באמת ובאמונה בישוע הנוצרי גואלנו, זה נעשה על יד כך עצמו לנוצרי גמור…
– העדה! השומעת את, נחוץ רק להאמין בּישוע הנוצרי… עונה אחריו גם יושב הראש.
– לא! עונה קראולובה בהחלט, וכי מה תועיל לי האמונה, אם אני הנני כזו… אלמלי הייתי נוצרית, לא הייתי מתעסקת בּכך. הלא גם לאלהים אינני מתפללת.
– אמת נכון הדבר… ענתה אחריה גם העדה פוסטושקינה. היא אינה מתפללת לעולם, אל ביתנו – ביתנו הוא בית חשוב, ממדרגת חמשה עשר רובל – הביאו אקונין, והיא קמה ותעבור אל העבר השני, וכמה שלא פצרנו בה, והיא רק באחת. זה הוא כבר טבעה, במחילה. היא בעצמה, אדוני השופט, לא נוח לה כלל מטבעה.
– אדוננו גואלנו ישוע הנוצרי, הוסיף הכהן בהביטו בפני יושב־הראש, סלח לעון האשה הזונה בהתחרטה ובשובה מדרכה…
– אבל היא הן עשתה תשובה, ואני האם עושה אני תשובה?
– אבל יבוא היום ואור חדש יגיה את נשמתך ותעשי תשובה.
– לא, לא אעשה תשובה, אפשר כאשר אזקן, כאשר תגיע שעתי למות, אעשה תשובה. אבל איזו תשובה היא זו? חטאתי וחטאתי כל ימי, ואחרי כן, ברגע אחד, אני עושה תשובה – וכבר נקיתי.. לא, כך אי־אפשר והכל כבר נגמר.
– ובאמת איזו תשובה היא זו! ענתה אחריה בקול הבס שלה גם קרבצינקה אשר הקשיבה בשום לב לדברי קראולובה. שרה, שרה בשירים, שתתה שכר, היו לה עסקים עם גברים, ופתאם, – הא לך תשובה, הא לך חרטה… אבל למי דרושה תשובה כזו? לא, כך אי אפשר והכל כבר נגמר.
היא נגשה אל קראולובה ובאצבעותיה השמנות והקצרות הסירה חוט קטן מעל גבי כתפה – וזו לא נדה ולא נעה. “כנראה מטיבות גם שתיהן לשיר, כשהן משוררות בבת אחת” חשב הסניגור בלבו: “החזה אצל זו כמו מפוח, משוררות הן בודאי ברגש ובגעגועים, אך הבית ההוא… אינו זוכר כלל וּכלל איפה הוא.”
יושב־הראש הניד בידיו, ובהשתדלו שנית להעמיד פנים ריליגיוזיים, שלח את הכהן מעל פניו:
– סלח נא אבי! רק זה הנהו קשי עורף! סלח נא כי הטרדנוך.
הכהן השתחוה כמעט מדי שובו אל מקומו אצל דוכנו, וידיו אשר תּקנו את הצלב אשר על לבו רעדו מעט. הקהל התלחש איש אל אחיו, ובעל המלאכה אשר זה זקנו המרוטה נראתה כאלו נמרטה עוד יותר במשך השעה הזאת, הטה את ראשו אל כל מקום אשר שמע משם קול מתלחשים וצחוק של אושר ושל הנאה רחף על שפתיו. “הנה כך קבעה זו מסמרות בדבר!” לחש בקול באזני כל מי שנתן בו את עיניו. הנאשם, שלא נחה דעתו מכל אותה התקלה, הביט בגועל נפש על קראולובה, סלסל בחפזה את שפמו ויחשוב מחשבות.
השופטים התיעצו.
– נו, ומה לעשות? הלא הדיוטית גמורה היא! דבר יושב־הראש בקצף, – מושכים אותה אל ממלכת השמים, והיא…
– לדעתי, אמר חבר בית המשפט, נחוצה פה בדיקת רופא, נחוץ הוא לבדוק את שכלה. בימי הבינים היו שורפים על פי משפט השופטים הרבה נשים, שבאמת לא היו מכשפות כלל, אלא היו חולות מחלות של רוח.
– נו, הנה אתה חוזר על שלך! אם לבדוק, אז נחוץ לבדוק תחלה את הפרוקורור: הבט נא וראה מה הוא עושה שם.
חבר הפרוקורור, אדם צעיר, בעל צוארון ארוך ובעל שפם קטן, שבכלל הוא דומה מאד אל הנאשם, השתדל זה כבר למשוך אליו את לב השופטים. פעם התנודד על גבי כסאו, בהיותו נשען בחזהו על העמוד העומד לפניו, ופעם הניע בראשו והיה מצחק צחוק קל ומטה את כל גופו לצד יושב־הראש, בשעה שהיה זה מביט עליו במקרה. נכר היה כי יודע הוא דבר מה וחפץ הוא מאד מאד לדבר.
– מה לך אדוני הפרוקורור? אבל, בבקשה, בקצרה!
– הרשוני נא… ועד שקבל תשובה, התנשא בחפזון ושאל את קראולובה:
– הנאשמת, – סלחי נא: העדה, מה שמך?
– גרושה.
כלומר… כלומר: אגרפיינה, אגריפינה. השם הזה הוא שם נוצרי. ובכן הלא טבלו אותך. בשעת הטבילה קראו את שמך אגרפיינה. היוצא מזה…
– לא, בשעת הטבילה נקראתי בשם פילגיאה.
– אך הלא זה עתה אמרת בפני העדים, כי שמך גרושה?
– כן, גרושה. אבל בשעת הטבילה קראו את שמי פילגיאה.
– אבל הלא…
יושב־הראש הפסיקו:
– אדוני הפרוקורור! ברשימת העדים היא נקראת בשם פילגיאה. יכול אתה לעיין בעצמך ולראות.
– אם כן אפוא, אין לי דבר להעיר… ובחפזון תקן הפרוקורוֹר את שולי מעילו וישב על מקומו ויבט במבט עוז על הנאשם ועל הסניגור.
קראולובה חכתה. הענין נעשה מרגע לרגע יותר לעול ולמשא. בקרב הקהל הלכו הפטפוטים הלוך ורב, והפריסטב של בית המשפט כבר הביט פעמים אחדות קשה הנה והלום וירם את אצבעו. דומה כאלו ירד כבוד בית המשפט וכאלו היה כל הענין לשחוק משמח.
– החשו אתם פה! קרא יושב־הראש. אדוני הפריסטב! אם יפתח איש את שפתיו, הוציאהו נא כרגע מן הבית.
אז קם אחד מן הממונים המושבעים, איש זקן, בעל עצמות רחבות, רם קומה ודל בשר, לבוש מעיל ארוך, והוא, כנראה, אחד מן המאמינים האדוקים, ויפן אל יושב־הראש:
– היש לי הרשות לשאול אותה שאלה? קראולובה. האם זמן רב את עוסקת בזנות?
– שמונה שנים.
– ובמה עסקת קודם לכן?
– שפחה הייתי.
– ומי פּתה אוֹתך, אדוֹנך אוֹ בּנו?
– האדוֹן.
– ההרבּה שלם?
– עשרת רוּבּל בּמזוּמן וענק של כסף, וגם קשמיר לשמלה. יש לוֹ חנות בּשוּק החנויות.
– האם כּדאי היה לך כּל זה בּשביל כּך?…
– צעירה הייתי, סכלה. בּעצמי אדע כּי זה מעט.
– וילדים היה לך?
– אחד.
– ולאן הבאת אוֹתוֹ?
– לבית האוֹסף.
– החלית?
– חליתי.
הזקן פּנה ממנה בּקצרה וישב, וכאשר כּבר ישב על מקוֹמוֹ אמר:
– ובאמת איזוּ נוֹצרית את? בּעד עשרה רוּבל מכרת את נשמתך לשטן, בּעד עשרה רוּבּל טמאת את בּשרך.
– יש זקנים הנוֹתנים יוֹתר, ענתה פּוּסטוּשקינה תּחת רעוּתה. הנה, למשל, היה אתמוֹל אצלנוּ אחד זקן, נכבּד, מיושב, כמוֹך…
מקרב הקהל נשמע קוֹל צחוֹק.
– העדה, החרישי! אין איש שוֹאל אוֹתך! ענה יוֹשב־הראש קשוֹת, – הכלית לדבר? ומה חפצך אתה, אדוֹני הממונה המוּשבע? הגם לך לשאל דבר?
– הרשני גם אותי לדבר דבר, מכּיון שכך הוּא הענין… החל בּקוֹל דק כּקוֹל ילד, אחד מן הממונים המושבעים, סוֹחר גדל קוֹמה מאד ובּעל בשר ועב בּיוֹתר, אשר כּלו היה נראה כּאלוּ עשוי סיסטימה שלמה של כּדוּרים וחצאי כּדוּרים: בּטן עבה ועגולה, חזה עגוּל כּחזה אשה, לחיים נפוּחוֹת כלחיי קוֹפידוֹן, ובּאמצעיתן שתּי שפתים מכווצוֹת ועגולוֹת כטבּעת.
– שמעי נא, קראוּלובה, או יהיה שמך איך שיהיה, עם אלהים התחשבי כּאשר יהיה עם לבך, אבל את חובתך פּה עלי אדמות עליך למלאות. הנה עתה מסרבת את להשבע: “אינני נוצרית”, ומחר תקומי ותשלחי את ידך בּגנבה, מתוך טעם זה עצמו, או תשקי סם־מישן את אחד האורחים, – הלא לזאת נוצרתן כלכן; חטאת, נו – עשי תשובה, הלא לזאת נבנו בתי תּפלה, אבל מן האמונה אל תסורי, כי את ובנות גילך, אם תעזובנה גם את האמונה, אז, פּשוט, אי־אפשר יהיה לחיות על פני הארץ.
– אכן אפשר מאד כי גם בגנבה אשלח עוד את ידי, הלא אמרתי כי אינני נוצרית.
הסוחר הניע בראשו, ישב על מקומו ובנטותו אל שכנו הקרוב אליו אמר בקול:
– הנה יש לך לפעמים אשה, אשר גם הכה תכה אותה בידיך עד כי תלאינה, וממקומה לא תמישנה.
– וגם אותם עבי הבשר, אדוני השופט, לא כלם ישרי לב המה… ענתה פוסטושקונה. הנה היה בביתנו אחד עב בשר מאוד, כמוהו, אדוני השופט. שתה, הטיב לבו, פרע בנו פרעות ואחרי כן חפץ להמלט דרך פתח המבשלות, ואולם מרוב עביו נעצר בדלת ולא יכול לצאת. “מסחרי, הוא אומר, הוא בשעוה ובנרות של קודש, ואין אני רוצה כי כספי, כסף הקדשים, יצא לענין טמא כזה”. ושכור היה באותה שעה, עד לבלי יכולת לעמוד על רגליו. ולפי דעתי…
– הסי, העדה!
– פּשוט, נבל הוא ולא יותר, הא לך עבי הבשר!
– העדה, החשי, כרגע, ואם לא, אז אצוה ויוציאוך מזה. ואתה, מה חפצך עוד, אדוני הפרוקורור?
– הרשני נא… העדה קראולובה, הנה הבינותי כי השם גרושה הוא כנויך ושמך האמתי הוא פילגיאה, ובכן הלא טבלוך, ומכיון שנטבלתּ על פי המנהג המקובל, הלא נוצרית את, כמו שכתוב בלי־ספק גם בתעודת לדתך. הטבילה היא, כידוע, עיקרה של האמונה הנוצרית…
הפּרוקורור, מכיון שעמד על הענין שלו, נעשה מרגע לרגע קשה ועז יותר.
– עוד מעט והתחיל לדבר גם על דבר ה“פספורט”, לחש יושב־הראש ויפסיק את הפרוקּורור: – העדה, המבינה את? מכיון שנטבלת הרי נוצרית את, התשבעי?
– לא.
– ובכן הלא רוֹאה אתּה, אדוני הפרוקורור, אין היא רוצה.
הדבר החל כבר להיוֹת מכעיס. דבר של מה בכך, עקשנותה של איזו אשה. והוא מפריע את מהלכו של כּל הענין וּבמקוֹם מהלך מדויק והרמוֹני של מכונת המשפט בּאה איזוֹ ערבוביה משונה. ואל רגש התיעוב הנסתּר, המוֹשל תּמיד בּלב הגברים בּנוֹגע אל הנשים, נוסף עוֹד רגש של עלבּון. איך שלא תּבטל את עצמה, איך שלא תּעשה את עצמה לחוטאת, ובכל זאת נראים הדברים כּאלו היא טוֹבה וישרה מכלם, מן השוֹפטים, מן הממונים המושבעים, מכל הקהל. האלקטריה בוערת, והכל טוֹב ונעים – והיא מתעקשת, ואין איש אשר יצחק עוד, ואותו בּעל המלאכה עם הזקן המרוט מתמלא מרה שחורה ומדבר: “לו קבעתי אני בּך מסמרות רק פּעם אחת, אז היית מבינה כּרגע”! ושכנו הקרוב אליו עונה אוֹתוֹ מבּלי הבט אליו: “אתה אחי, הנך מפליא לעשוֹת רק בּאגרופיך; אתה נסה נא והוכיח לה בּדברים!” "החשה נא, אדון, אתה אינך מבין ענין זה, גם האגרופים נתנו מאת הבורא יתברך. ואיפה זה מרטו את זקנך? “איפה שמרטו מרטו, ובלבד שמרטו”, הפריסטב של בּית המשפּט מפעפע כנחש, השיחות נפסקות והכּל מביטים בּכליון עינים אל השופטים הנועצים.
– שמע נא, ליב ארקדאיץ! הלא רק השטן יודע מה זאת! מתמרמר חבר בית המשפט, לא בית המשפט הבית הזה, כי אם בית משוגעים, אני אינני מבין כלל, האם אנחנו שופטים אותה או היא שופטת אותנו? הא לך תודתי בעד עונג כזה!
– מה לך אפוא עוד? הלא מדבריך יוצא, כי בכונה עשיתי זאת! מתמרמר יושב־הראש והוא מתאדם. הבט נא על זו, על העבה, על קרבצ’ינקה, הלא בעיניה תאכל אותה, הן גם מינות חדשה עוד תּצא מהן – ואתה לך הצטדק כי לא אתה האשם! מודה אני לך בהכנעה בעד כל זאת? והלא אי־אפשר עתה להוציאה, מכיון שכבר נקראה בתור עדה…
– ואתה מה חפצך, אדוּני הממונה המושבע? אבל, בבקשה, בקצרה, – הן גם בלי זאת כבר אבד כחצי שעה.
אדם צעיר בעל פנים מלאים רוח והשכלה מרובה. שערותיו ארוכות ומסולסלות, כמו אצל המשוררים או אצל הכהנים הצעירים; כף ידו דקה וצנומה והוא מדבר בכבדות מעט, כאלו קשה לו להוציא מפיו מלים, בכל משך השיחות בין השואלים ובין קראולובה, ישב והביט עליה בּעינים מלאות עצב ונכאים ופניו היו מקומטים מרוב צער, ועתה נשמע הצער גם בקולו הנמוך.
– דבר זה, שאת, העדה, דוברת, דבר מעציב הוא, ואני מרגיש בכל לבי בצערך; אבל, הלא תביני! אי אפשר להמעיט כל כך את דמותה של האמונה ולהעמידה רק על המעשים הטובים והרעים, על ההליכה לבית התפלה ועל קיום המצות. עיקרה של הנוצריות היא ההתקרבות המיסטית אל אלהים…
– סלח נא… הפסקהו יושב־הראש. – קראולובה! המבינה את את פירושה של המלה: מיסטית?
– לא.
– אדוני הממונה המושבע! היא אינה מבינה מה זאת “מיסטית”. דבר נא אליה בלשון פשוטה יותר, הלא תראה, על איזו מדרגה שפלה ממדרגות ההתפתחות היא עומדת לדאבוננו.
– תּמונת הגואל – זוהי ראשית וזוהי תכלית. אחרי המולו, נפתחו שערי השמים, ואין עוד לא חטא ולא צדקה ולא עושר… הלחש הנפסק והנחנק – זהו האמבריון של כל הספינקסים…
– אדוני הממונה המושבע! גם אני אינני מבין דבר. אולי אפשר לך לדבר בשפה יתר פשוטה?
– אינני יכול… ענה הצעיר בעצב, ענינים רוחניים. עניני אלהות, טעונים גם שפה נשגבה… במלה אחת – נחוצה התקרבות אל אלהים.
– קראולובה! המבינה את? נחוצה רק התקרבות אל אלהים, ולא יותר.
– לא, וכי איזו התקרבות יכולה להיות לי בהיותי עוסקת בעסק כזה! גם מנורת תמיד אין אני מדליקה בחדרי. אחרות מדליקוֹת ואני לא.
– לפני ימים אחדים, אמרה קרבצ’ינקה בקול הבס אשר לה, יצק אחד האורחים שכר אל מנורת־התמיד אשר לי בחדרי. “כלב שבכלבים, אמרתי לו, ולא עוד אלא שקרח אתה”, והוא עונה: החרישי, פתיה, אור המשיח מאיר גם בחשך". כדברים האלה דבר.
– העדה קרבצ’ינקה! הואילי נא לחדול מספר פה אניקדוטים. ואתה מה חפצך, העד?
העד, פריסטב לבוש בבגדי שרד חדשים, מצלצל בדרבונותיו.
– הוד כבוד מעלתו הרמה! האם ירשני כבוד מעלתו הרמה להתיחד עם העדה?
– על מה זה?
– בדבר השבועה, הוד כבוד מעלתו הרמה! פקיד הנני באותו הרבע ששם גם הבית שלהן… איש כמוני עושה את הדבר במהרה, כבוד מעלתו הרמה! תכף ומיד תשבע.
– לא, אמרה קראולובה ופניה חורו מעט, ולא הבּיטה אל הפּריסטב. הפּריסטב הסב אליה את ראשו, ואת חזהו עם אות הכבוד אשר עליו כונן לעומת השופטים.
– לא, השבע תשבעי!
– לא.
– נראה…
– תראה…
– רב לך, רב לך!.. קרא יושב הראש בקצף. – ואתה אדוני הפּריסטב, לך ושוב אל מקומך: לפי שעה אין אנו נזקקים עוד לעזרתך.
הפּריסטב מצלצל בדרבונותיו, וברגש הכרת ערך עצמו הוא שב אל מקומו. מתוך הקהל עולה קול לחישה חרישית ושיחות. בעל־המלאכה, אשר לבו החל שנית לנטות אחרי קראולובה, אומר: “עתה התחזקי, אשה, והיי בת־חיל! עתה יבדקו לך את השנים, עד כי יזהירו כמו סמוור!” “נו, בזה אתה מפליג מאוד”! “מפליג? החרישה, אדון! ענין זה אין אתה יודע, ואני הנני יודע?” “ואת זקנך איפה מרטו?” איפה שמרטו מרטו, ובלבד שמרטו; ואתה מוטב שתאמר לי: היש פה בופט למחלקה השלישית? טוב להסיך מעט נסך לעלוי נשמתה של פילגיאה עובדת האלהים".
– החשו אתם! קרא יושב־הראש, אדוני הפריסטב! עשה את המוטל עליך! הפריסטב מתקרב על בהונות רגליו אל הקהל. בהקריבו לבוא, הדבּור פוסק, והוא שב על בהונות רגליו על מקומו. הריפורטיר ממלא בתאות נפש באותיות כתובות את גליונות הנייר, אשר הכין לו, ואולם פניו מפיקים יאוש. יודע הוא מראש, כי הצינזורה לא תתן בשום אופן להדפיס את הכתוב.
– יהיה איך שיהיה, הן נחוץ לשום קץ לדבר הזה! – אמר חבר בית המשפט, – שערוריה תהיה.
– אמנם כי כן… נו, ואתה מה חפצך עוד, אדוני הסניגור? הכל כבר מבורר לגמרי למדי, שב על מקומך! הסניגור משרבב בחן ובנעימות את צוארו ואת כל חלק גופו העליון, הלבוש פראק שחור ועונה:
– אבל מכיון שנתנה רשות הדבור להאדון חבר הפרוקורור…
– נחוצה היא גם לך? ענה יושב־הראש והניע בּראשו באירוניה של יאוש. נוּ, יהי כדבריך, אם הדבר נחוץ כל כך. אבל, בבקשה, בקצרה!
הסניגור פונה אל הממונים המושבעים:
– נסיונותיהם המחוכמים של האדון חבר הפרוקורור ושל האדון הפריסטב, שקנו להם בחכמת האלהות, – מתחיל הוא לאטו.
– אדוני הסניגור! מפסיקו יושב־הראש בנזיפה. רק אל נא תגע בכבודו של איש!
הסניגור פונה אל השופטים ואומר:
– הנני לפקודתכם!
והוא פונה עוד הפּעם אל המושבעים ונותן בהם מבט בהיר וחודר, ופתאום הוא משתקע במחשבותיו ומוריד את ראשו, ידיו נטויות על לבו, עיניו עצומות בחזקה ומראהו כלו כאיש אשר תּקפו בולמוס האהבה או כאיש קודם שיתעטש. המושבעים והקהל מביטים עליו באינטריסה גדולה, והם מחכים אל אשר יבוא, ורק השופטים, שכבר הורגלו למעשי הלהטים של הדברן, מביטים אליו בקור רוח. מתוך הלך־נפשו זה מתעורר הסניגור לאט לאט, חלקים חלקים: בראשונה נפלו ידיו בלא כח, אחרי כן נפקחו מעט עיניו, אחרי כן הורם מעט הראש, ורק אחרי כל זאת התמלטו מפיו, כמו נגד רצונו, המלים:
– אדוני השופטים ואדוני הממונים המושבעים!
אחרי כן הוא מדבר באופן לא־רגיל כלל. רגע הוא מדבר בלחישה, אבל באופן שהכל שומעים, ורגע הוא צועק בקול רם, ועוד הפעם מין התאבנות והתפשטות הגשמיות, וככה הוא חודר במבטו לאחד או לשנים מן הממונים המושבעים, עד שהלז מתחיל קורץ בעפעפיו ומפנה את עיניו לעבר אחר.
– אדוני השופטים ואדוני הממונים המושבעים! הנה שמעתם זה עתה את הדיאלוג החשוב בין העדה קראולובה ובין האדון הפריסטב, אשר תכנו בודאי איננו חידה סתוּמה לכם. אם נשים לב מן הצד האחד אל המון אמצעי הכפיה אשר ביד האדמיניסטרציה, ומן הצד השני – אל ההשתדלות היתירה, שהיא מראה בנידון השבת הנפשות התועות אל חיק האמונה הפרבוסלבית..
– אדוני הסניגור, מה פשר כל זאת! קורא יושב־הראש ומתרגש, – אינני יכול להרשות לך לחרף בזה את מוסדות הממשלה הקבועים, המיוסדים על פי החוק. אני נוטל ממך את רשות הדבור.
חבר הפרוקורור מדבר בענוה, אבל במהירות:
– הייתי שואל, להכניס את דברי הסניגור אל תוך הפרוטיקול.
הסניגור אינו שם לב לדברי הפרוקורור והוא משתחוה עוד הפעם אל השופטים:
– הנני לפקודתכם, חפצתי רק להגיד, אדוני הממונים המושבעים, כי מרת קראולובה לא תזוז, לפי דעתי, מדעותיה, אף אם היתה נכונה – מה שאי אפשר כלל אצלנו – לקראת מוקדי אינקויזיציה ויסורי מות. במרת קראולובה רואים אנו, אדוני הממונים המושבעים, טפוס מהופך, אם אפשר לומר כך, של קדושי הנוצרים הראשונים, אשר למען קדושת שמו הגדול של הגואל היא נראית כאלו מתרחקת ממנו, ובאמרה “לאו” היא אומרת באמת “הן”!
מין תמונה גדולה ונשגבה הבהיקה בערפל במוחו של הסניגור: אצבעות ידיו נעשות קרוֹת ובקול רועד, קול אשר היה מעושה רק למחצה, הוסיף לדבר:
– היא נוצרית. נוצרית היא, ואני אוכיח לכם את זאת, אדוני הממונים המושבעים! עזותן של הגבירות פוסטושקינה וקרבצינקה, וגם דבריה של העדה עצמה הראו לנו ציור שלם איך ובאיזה דרך ירדה, נפלה עד התהום העמוקה הזאת! נערה צעירה, תמימה, בלי נסיונות החיים, ואפשר שזה עתה נעקרה מן הכפר אשר ישבה שם, מתענוגיו ושעשועיו התמימים, והיא נופלת בידי בעל עברה נבזה ולחרדתה ויאושה הנורא היא נוכחת כי הרה היא, יולדת היא באיזו רפת והיא…
– אולי אפשר לקצר מעט, אדוני הסניגור! יודעים אנחנו כלנו עוד מראשית הענין כי מרת קראולובה עוסקת בזנות, האדונים הממונים המושבעים אינם ילדים ויודעים הם איך דברים כאלה נעשים, שובה נא אל הנוצריות. ועוד גם זאת: לא כפרית היא כי אם עירונית, ילידת עיר בורוניז!
– הנני לפקודתך, אדוני יושב־הראש, אף על פי שלדעתי יש גם להעירונים תענוגים הם התמימים. ובכן, הנה זה אשר דברתי. בעמקי לבבה נושאת מרת קראולובה את האידיאַל של האדם, כפי שהוא צריך להיות על פי ישוע הנוצרי, אבל המציאות המרה עם אותם הזקנים הנכבדים היוצקים שכר אל מנורות־התמיד ועם העלבונות והזלזולים, ואפשר גם מכות ומהלומות, כל אלה הרסו וטמאו את האידיאל הנשגב והטהור הזה, ובהסתבכות הטרגית הזאת נקרעת נשמתה של מרת קראולובה לגזרים. אדוני הממונים המושבעים! הנה רואים אתם אותה פה שאננה ושקטה, וכמעט שהיא משחקת, אבל היודעים אתם כמה דמעות מרות שפכו עיניה בלילות השקט, כמה מחטים דקים של חרטה ושל יאוש נתקעו בלב הקרוע והמורתח הזה! האם היא איננה משתוקקת להכנס, ככל יתר הנשים ההגונות, אל בית התפלה, להתודות ולשפוך שיחה בשמלה צחורה, שמלת הודוי, ולא בבגדי החרפה האלה, בגדי החטא? אפשר כי בחזיונותיה בלילות זחלה כבר לא אחת ולא שתּים על ברכיה עד לאותן מדרגות־האבן ותכס אותן בנשיקותיה החמות, ולא נועזה להכנס פנימה… ואשה אשר כזאת איננה נוצרית! ומי זה שוה אפוא, אם לא היא, להקרא בשם נוצרי? האם אין בדמעות האלה אותו המעשה הנשגב של החרטה, שהפך את האשה הזונה ויעשנה למגדלינה הקדושה, הקדושה ונכבדה כל כך…
– לא! הפסיקה אותו קראולובה, – כל זה אינו אמת. גם בכה לא בכיתי וגם לא התחרטתי כלל. וכי איזו חרטה היא זו, אם שבה את ועושה את כל זה שעשית עד כה? אדרבה, הביטו נא…
בדברה פתחה את הכיס אשר בידה, ותוצא משם מטפחת לחוטם ותיק קטן לכסף. אז לקחה בכף ידה שני רובלים של כסף ומטבעות קטנות אחדות, ותשלח את כף ידה אל הסניגור ואחרי כן אל השופטים. אחת מן המטבעות נחלקה מעל כּפה ותפול על הארץ ותסובב מעט על גבי רצפת והאולם ותפול לרגלי דוכנו של הסניגור, ואולם ואיש לא הרימה.
– בעד מה קבלתי את הכסף? הלא בעד זה. והבגדים אשר עלי, והמגבעת והנזמים – הכל בעד דבר זה עצמו. פשטו מעלי את בגדי, הציגוני ערומה כיום הולדי ולא תמצאו אצלי דבר משלי. גם גויתי אינה שלי, מכורה היא למפרע לשלש שנים, ואפשר לכל ימי חיי – הן חיינו קצרים הם, ובכרשי מה? יין־פורטה וגם שכר וגם שוקולדה; אתמול הזמין לי אחד האורחים סעודה זו, היוצא מזה, כי גם כרשי אינה שלי, אין לי לא חרפה ולא רגש; תצווני להתיצב לפניכם ערומה – ואתיצב; תצווני לירוק בפני הצלב – ואירק.
קרבצ’ינקה החלה לבכות. דמעותיה לא נפלו כי אם טפטפו טפות טפות במהרה ותפולנה על גבי חזה הבולט. הנערה מחתה אותן, ואולם לא אצל עיניה כי אם אצל פיה ואצל סנטרה, במקום שהציקו לה.
– עוד גם זאת: לפני ימים אחדים הכניסוני לחופה עם אחד האורחים, כמובן, רק לשם צחוק! במקום זרי הפרחים החזיקו מעל לראשינו את העביטים של שופכים, במקום נרות החזיקו בקבוקי שכר וקרקעיתם למעלה, ואיש שני מן האורחים מלא את מקום הכהן, והוא לבוש את שמלתי כשהיא הפוכה ותהי לו לבגד כהונה. והיא – קראולובה הראתה בידה על קרבצ’ינקה – היא היתה לי במקום אם. היא בכתה בדמעות שליש כאלו היה הדבר דבר אמת ולא צחוק. אוהבת היא לבכות. ואני צחקתי, כי באמת הן היה הדבר מעורר צחוק. אל בית־התפלה אין לי שום עסק; מונעת אני את רגלי מלבוא אפילו בקרבתו. אין אני אוהבת אותו. הנה הזכירו פה את המלה: “התפלל”, ואני אפילו את המלים אינני יודעת הדרושות לאדם בשביל שיתפלל. את כל המלים אני יודעת, אף כאלה שגם אתם אינכם יודעים אותם, אף על פי שגברים אתּם – ואת אלה אינני יודעת. ועל מה זה אתפלל? את העולם הבא איני יראה, – גרוע מאשר פה הלא לא יהיה. ובעולם הזה אין התפלה מועילה כלל. התפללתי שלא אלד – ואלד. התפללתּי כי בני ישאר אצלי – ואהי מוכרחת לתתו לבית האסוף. התפללתי כי יחיה ולו גם שם – והוא עשה את שלו וימת. המעט הם הדברים אשר עליהם התפללתי בהיותי עוד פתיה? אבל תודה לאנשים טובים, שהפקיעו אותי מן ההרגל הזה. סטודנט הוא אחד שפקח את עיני. גם הוא דבר כמוך, על ימי ילדותי ועל כל יתר הענינים, ויביאני בדבריו לידי כך שפרצתי בדמעות ואקרא: הוי אלי, מי יתן מותי! והסטודנט אמר: “עתה היית לנפש אדם, ועתה יכול אני שיהיה לי עסק עמך”. האדם הזה פקח את עיני. מובן הדבר, כי אינני כועסת עליו כלל; הכל רוצים יותר לנשק עלמה ישרה וצנועה מלנשק זו שכמותי או שכמותן פה; אבל גם התפלות וגם הדמעות הן לא נתנו לי כלום. לא, אדוני הממונים, וכי איזו נוצרית אני, – וכי למה לי לדבר הבל? “גרושה הצוענית” אני, וכן הביטו עלי.
קראולובה נאנחה מעט, הניעה בראשה, מדי אשר הבהיקו נזמי הזהב אשר לה, ובפשיטות הוסיפה:
– מטבע נפלה לי פה ארצה, – היש לי רשות להרימה?
הכל החרישו ובדממה הביטו על קראולובה אשר גחנה והרימה את המטבע מעל הרצפה החלקה.
– נו, ואתן מה – פנה יושב־הראש במרירות אל פוסטושקינה וקרבצ’ינקה, – החפצות אתן להשבע?
– אנחנו פה חפצות… ענתה קרבצ’ינקה, ־ והיא לא!
– אדוני יושב־הראש! ענה חבר הפרוקורור ויתרומם בחשיבות מיוחדת ובקפדנות, – מכיון שמעשים רבים מן המעשים אשר שמענו פה מפי העדה קראולובה נכנסים בסוג חלול הקודש, הנה אני בתור בא כחה של הפרוקורטוריה, חפץ אני לדעת אם אינה זוכרת את השמות?..
– איזה חלול קודש! ענתה קראולובה – פשוט שכורים היו ותו לא. וגם אין אני זוכרת את האנשים. – וכי אפשר לזכור את כלם?
השופטים מתיעצים עת ארוכה ומבלי שום תוצאות, ואפילו את חבר הפרוקורור הם קוראים אליהם ומדברים ומוכיחים לו איזה דבר בלחישה, ולבסוף הם מחליטים: מכיון שהעדה קראולובה שטופה דעות שאינן ברוח הנוצריות, לכן כדאי הוא לחקור אותה בלי שבועה.
יתר העדים מתקבצים בכנופיה אל הדוכן במקום שם עמד וחכה להם הכהן הלבוש כבר בגדי עבודתו והצלב בידו, הפריסטב קורא בקול רם:
– הואילו לקום!
הכל קמים ופונים אל הדוכן. קראולובה רואה עתה רק גבות וגלגלות קרחים, שעירים, עגולים, שקערורים, בולטים.
הכהן מדבר:
– שאו ידיכם!
הכל נושאים את ידיהם.
– שנו אחרי, מדבר הכהן אליהם בנעימה אחת, ובנעימה שנית הוא מוסיף: בתוקף של קבלה ובתוקף של שבועה…
קהל העדים הומה בקולות נפרדים, ומתוכם בוקע ועולה קולה הקונטראלטי של קרבצ’ינקה, אשר הדמעות עודן נשמעות בו:
בתוקף של קבלה ובתוקף של שבועה…
– לפני אלהים אשר הוא כל־יכול… ולפני האוונגליה שלו הקדושה…
לפני אלהים אשר הוא כל־יכול ולפני האוונגליה… שלו… הקדושה… לפני אלהים אשר כל־יכול… ולפני האוונגליה… שלו… הקדושה…
הכל נעשה כהוגן והשבועה עוברת כהלכה, בסדר ובנעימות. ובכל עת השבועה ונשיקת הצלם עומדת קראולובה בלי נוע ומבטת לתוך נקודה אחת, אל גבו של יושב־הראש.
את כל העדים הוציאו חוץ מקראולובה.
– העדה? השופטים פטרו אותך משבועה אבל זכרי, כי עליך להגיד את האמת בלב תמים ובאמונה. התגידי?
– לא… וכי איזו אמונה ואיזו תום לב לי הלא כבר אמרתי לכם, כי אין לי כל אמונה וכל תום.
– נו, וכי מה אפשר לעשות עמך? ענה יושב־הראש ויפרש בּידיו, – את האמת, המבינה את, תגידי?
– אגיד את כל אשר אני יודעת.
מקץ חצי שעה החל המשפט כסדרו וכמשטרו. השאלות והתשובות באות חליפות זו אחרי זו. הפרוקורור רושם איזה דבר לפניו. הריפורטיר משרטט בעוז ובכובד ראש מיני ציורים משונים על הגליון אשר לפניו. הנאשם משיב תשובות ארוכות ומפורטות. את ידיו הפשיל לאחוריו והוא מתנועע על עמדו ומביט לפרקים אל התקרה.
– ומה שנוגע אל שטר־השובר של בית הלומברד העירוני על הוולוסיפד שנתתי שם בעבוט, המעשה שהיה, כך היה: בשלשה עשר לחודש מרט של השנה שעברה סרתי אל בית־המסחר הוולוסיפדים של מרחליבסקי..
ומה שנוגע להלולי וחנגי שלי בבית הזונות הלז ולזה שמאשימים אותי כי החלפתי שם שטר בן מאה רובל, הנה הייתי שם בסך־הכל רק ארבע פעמים: ביום העשרים ואחד לדיקבר, בשביעי לינואר, בעשרים וחמשה לאותו ינואר ובראשון לפיברל, ושלש פעמים שלם בעדי רעי פרוטסוב. ובנוגע לפעם הרביעית ששלמתי אני, הנני מבקש רשות מאת האדונים השופטים, להמציא לידם את חשבונו של אותו הערב, כפי שמסרו אותו לי, ואשר ממנו מוכח כי סך הכל של כל ההוצאות אם נחשוב גם את…
האלקטריה בוערת. מעבר לחלון חשך ואפלה, והאולם מלא שאון עליזים וחום ונעימות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.