רקע
דב סדן
במבואי הפרקים – פרק יותם / ישעיהו אברך

א

אסופת־הדברים, שניתנה עתה בידנו במגילת ספר, כוללת מבחר מסות ומאמרים שנתפרסמו קודם, ביחוד מעל עמודי “דבר”, בין בחתימה: יותם, הפתוחה לצד הדרוש, גם אם היא מרמיזה לשמו של המחַבּר, בין בחתימת יואב, הפתוחה כולה לצד הפשט, שכּן היא מורה לשמו ולחניכתו של המחבר: ישעיהו אברך.

אין בידי להכריע על מה ראה המחבר להעדיף בקביעת שם ספרו כינוי על כינוי, אך השיקול הפשוט נוֹתן כי לפי שממילא נתפרשו שמו וחניכתו, והוא דבר שלא עשאוֹ קודם, וממילא נבלע בהם ענין יואב, הניח שיוּר לכינויו האחר, לאמור: פרקי יותם.

כנודע, יואב שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, ואף יותם שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, אבל בבוא חובב דרושים לדרוש — הרי לענין יואב יעלה את זכרו של שנאמן לו לדויד, ולענין יותם יעלה את זכרו של שהשכיל לומר דבר מוסר ותוכחה על דרך משל המפליא ביפי־ציורו ודרך נמשל המפליא ביושר־הגיונו. ככל הנכון, המחבר בחירת כינוייו נימוקיה פשוטים או סבוכים יותר, והם מן הדברים המסורים ללבו, אך דומה כי הדרוש שנדרש בהם, אף הוא יש לו על מה שיסמוך, שכּן הוא חופף את דרך־כתיבתו של האיש על ענינה ובנינה.

וחפיפה זו היא שנתנה ונותנת, כי שני הכינויים האלה נעשו, בשנים האחרונות, כשׁם־דבר בפובליציסטיקה שלנו, ובעליהם הוא מכלל הסופרים המעטים, העודרים עתה בעתונות, והמעוררים ציפיה לדבריו, על דרך הציפיה של קהל־העברים מלפני דור ודורותים, שהיה מצפה לעתונו, וביחוד ביום הששי, מתוך קושיה: שׁבּתו של מי, ומצרף לה את חברתה: שבתו של מה.


ב

ואַל יהא מנהגו של אותו קורא רחוק, וביחוד חידושו מצד קורא קרוב, קל בעינינו. העתונות העברית בת־ימינו השתנתה הרבה, גם לטוב גם למוטב, וכידוע אין תיבת למוטב אלא לישנא מעליותא לחילופו של טוב, אך עמה ובה אף הקורא בן־ימינו השתנה הרבה, גם לטוב גם למוטב. לטוב — שירותיה לו מרובים ומהירים, ממש מימא לטיגנא, שהיא עורכת לפניו שולחן שמאכליו קלים ומטעמיו קלים, וקליטתם כמאליה, על דרך בליעה חטופה שאינה טעונה ברירה והבחנה. למוטב — כקליטתם כן פליטתם, שאינם באים לסעוד את הלב אלא לשעשעו, שאם הכותב נוהג לפי מזגו הנוח הוא מבדר את לב קוראו ואם הכותב נוהג לפי עצביו הזעֵפים, הוא טורף לב קוראו. דברים אלה אמורים בעתונות ימינו בכלל, ובעתונות העברית בפרט, וכדי להסביר את הבפרט הזה אורה לעצמי היתר להטריח שמועה, המובאת משמי, ושנגלו בה פנים שלא כהלכה. מהלכה של השמועה הוא דבר־שבח, שמדדתי לו לעורכו של “דבר” זלמן רובשוב, על שלא הניח לו לעתון להיות עתון יומי. אבל לדיוקה של הסיפא, כך לשונה: עתון יומי בלבד, והוא שבח, שכרכתי גם לקודמו ב. כצנלסון ולקודמי קודמיו בעריכת עתוני העברים בתמכי יתדוֹתי בתולדותם. עתונות זו לא נולדה במזלו של יום שנשימתו קצרה אלא במזלו של שבוע שנשימתו ארוכה־יותר, ואף בעברה לשמש את קוראה יום־יום, כעבור “המליץ” ו“הצפירה”, ששימשו גם קודם כמה מתפקידיהם של עתוני יום־יום, לא התנכרה לעברה והמשיכה לשמש את קוראיה בסיפוק צרכי־תרבות מרובים, והיא הנסיבה, שנמנעה, ימים רבים, מכמה וכמה חציצות, כגון החציצה בין עתונות וספרות, ואפילו בין עתונות ומדע, ביחוד חכמת ישראל. והנה חס לי לדרוש לחידושה של מסורת זו, שניתן לערער עליה מתוך טענה, שיש, ברוך השם, כלי־מבטא מיוחדים לכל שאינו בחינת ביצה בת־יומה, שבישולה סמוך להמלטתה, וביותר שהעתונות מגישה, על־פי דרכה, מזה לזה, אך צר לי לראות במחיקתה של אותה מסורת, שאם אינה מחיקה גמורה היום היא עלולה להיות כן מחר, בדחוק העתונאים הרבים את הסופרים המעטים, שדבריהם עודם נשמעים מעל דפי־העתונים.


ג

אמת, העתונים נוהגים לקרוא להם לעתונאיהם לשון סופרים: סופרנו לעניני מדיניות, סופרנו לעניני כלכלה, סופרנו לעניני כך וכך, אבל זו אולי השיגרה האחרונה, שנשתיירה מימים רחוקים, שמסורתם נמחקה ונמחקת והולכת. וביחוד הדברים אמורים בסופרים, שהם פובליציסטים, ודנים במה שנידון להם לעמיתיהם־יריביהם, העתונים, אלא שדיונם, כידוע, שונה ואחר. ואין צריך רוב דברים כדי לציין, כי סוג הסופרים האלה, שהיו לפנים לוּזהּ של העתונות, הם עתה בחינת אחרוני שומרי־החומה, ואם להסתפק בעתון “דבר”, אין צריך להטריח את כל אצבעות הידים כדי לפרוש מנינם.

ומשפירשתי בשמו של “דבר”, שהוא האכסניה העיקרית, ועל־רוב אף היחידה, של מחברנו, ושבה נדפסו אף פרקיו, שרבים מהם כונסו עתה בספר שלפנינו, אוסיף כי הוא, וכנראה אף העורכים, רואים השתתפותו זו מיוחדת באַפיה, ואף הכינוי של מדורו, מדור הקבע, מעיד: מזוית אחרת, והיא הגדרה צדקה ומוצדקת, גם לפי תכנם גם לפי צורתם, של דבריו. ודאי אין הוא בן־יחיד למדור שלו, על הגדרתו וכינויו, — ודיִי אם אמנה, דרך דוגמה־להשכיל, שלישיה של הסופרים, שכתיבתם היא קבע ב“דבר” — אהרון מגד, חיים גורי, יורם קניוק — אך כמה וכמה הבדלים חוצצים בין מחברנו לבינם ואעמוד על צמד־הבדלים בולט ביותר. ראשית, שלשתם בעלי שתי מלאכות — ראשון ואחרון מסַפּרים והבלטריסטיקה היא להם מסלול־ראש והפובליציסטיקה נתיב־משנה. אחרון משורר ושירתו לו מסלול־ראש ומדורו נתיב־משנה, ואילו הוא בעל הזוית האחרת בעל מלאכה אחת, והיא לו ראש ועיקר, וגם אם לא נתעלם מסגולתו הסיפורית־פיוטית, כפי שהיא מבצבצת ועולה מבין שיטי־דבריו בפרקי המסה שלו וביחוד מתוך שיטי־דבריו בפרקי מסעיו, הרי שעבודם המפורש של היסודות הבלטריסטיים לתעודה הפובליציסטית מלמד, כי אין לפנינו כאותה חציצה שמצאנו בשלישיה ההיא המגבירה פרגוד בין תחום, לא כל־שכן כפי שמצאנו בנתן אלתרמן, שכל תחום ותחום של כתיבתו תבעו אחד ואחד עדיפות עליונה לעצמו. אחרית, גם הסופרים שמנינו ושכמותם הם אמנם בעלי־מלאכות, עם זאת מלאכתם אחת — הכתיבה ממצה את מלוא עולמם והיא היא עשייתם, ואילו בעל הזוית־האחרת, שהוא בעל מלאכה אחת בכתיבה, הוא בעל מלאכות הרבה בעשיה, בעסקנות ציבור, בשליחות ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו ואך לעתים מרומזת, אך בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה, שבלעדיה לא יתפרש יסוד גדול בכתיבתו, והוא יסוד השכנות של הלכה גלויה ומעשה חבוי, המתפרנסים ומפרנסים זה מזה. מתיחותה של השכנות הזאת נותנת כי האיש נתעלה לא בלבד למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטים בימינו, אלא אף למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטיקה שלנו בשני דור שלפנינו וייחשב כן בשני דור שלאחרינו.


ד

ולא הייתי מסתכן בנבואה, שלאחר סתימתו נמסרה למי שנמסרה, אילולא יגעתי, יגיעה מפורטת, על ניתוח דרכו ודרכיו בכתיבה, ואילולא נמצא לי בו יתרון המַנדיר והולך — והיא נטיעתו, המודעת והמכוונת, במסורת הפובליציסטיקה העברית ונחלת קניניה, וצמיחותו העצמית והיחודית מתוכה. אמרתי: הפובליציסטיקה העברית, וכדי לדקדק אומר: הספרות העברית, שהפובליציסטיקה היא ענף נחשב בענפיה. והדקדוק הזה נצרך לביאור האמירה: יתרון המַנדיר והולך. כי המתבונן במהלך הספרות העברית אינו יכול להתעלם מניתוקה או, לפחות, מערעורה של שלשלת הקבלה בה. וכבר מלתי אמורה: אפשר אין זה יתרון, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק היה, ועל שום כך היא שירה גדולה, אך ודאי חסרון הוא, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק לא היה ואף על שום כך היא שירה קטנה, שכן ההתעלמות ממה שהיה, אף שכוחו וערכו קיימים, היא לא בלבד התחמקות מתחרות־רוח וכשרון־מעשה, אלא בעיקר דלדול־מדעת והתרוששות־בידים.

ומה שאמרתי בשירה, ניתן להיאמר בספרות כולה לשתי ענפיה, והפובליציסטיקה בכללה, — יפה כוח הדייג’יסטים למיניהם שהוליד מיני סנדל, כפי שהם מתגלגלים בעתוני יום וערב, אך אין לידה וגידול של בנים ממש בלא נחלת הורים ומורשת מורים, ושעל־כן תלמודם מצוה עליונה. ואם למחבר שלנו — ניכר תלמודו ושלשלתו ארוכה וצמודה, לארכה של ספרותנו ועומקה. כי אם לענין ביקורת המַה, ביקורת הענין ודרך דיונו, הרי למד מרבותיו הרבים וכן שלמים, ומתוך ידיעת ירשתם, ביצר עמידתו שלו, באופן שסופו של התלמיד — תנא, ואפילו תנא דפליג; ואם לבקרת האֵיך, בקרת הלשון ודרך שימושה על קסמה וקסמיה, הרי מתוך שלמד, וכהלכה למד, מבראשית ברא ואילך, הרי, ככל סופר בעל יחוד, ברא כאן בראשית שלו. ואם הביקורת ניתן לכוללה ביריעה קצרה, הרי בּקרת הלשון, המשמשתו, צריכה יריעה ארוכה, והיא עמנו בכתובים, ונקווה לפרסמה לגופה.


ה

אולם ראיית נטיעתו של בעל “פרקי יותם” בתוך מסורתה החיה של ספרות הדורות וצמיחתו העצמית מתוכה, היא אך חלק של ראיה כוללת ומקפת יותר. הרי כל עצמו של ספרו על עניניו מעיד על כך — הדיבור מתיחד על בעיה ובעיה כפי שמעלה אותה השעה, אך עד מהרה המחבר מראנו לדעת, כי אין בעיה, שתהא באמת מצומצמת על השעה, שכּן היא נטועה ברחבם ועומקם של הדורות, התולדות, תולדות־העם. הוא אמצע, ואמצע מפרכס וחי, וכל הגוזר עליו להיות תחילת עצמו ואחרית עצמו, כגוזר עליו מיתה.

שעל־כן עיקר ההערכה של מחשבתו וביטויה אינו בהסכמה או בהשגה בדברים השנויים במחלוקת, אלא בעקרונותיו של הדיון, שעיקרם ההבחנה בין מה שהוא עיקר ובין מה שהוא טפילה לעיקר, לא־כל־שכּן טפילה לו, ובין מה שהוא שורש לבין מה שהוא קליפה, לא כל־שכּן ספחת לו, ומלחמתו להבחנה זו על סעיפיה, כגילוייהם במערכת החיים, נטושה לכל אורך ספרו, והוא עושה אותה ברוב הגיון ורגש, המסתייעים לפי צרכו של הענין בהוּמוֹר וחן, בשנינה ולעג, הכל לפי הנידון, שכלל־דרכו הוא כדרך הדיין הנוהג אורך־רוח, והוא כמתקצר בעל־כרחו, וההסברה המתונה נחלפת ממילא בתוכחה חדה, עד שהיא מכריזה עצמה גם בכותרת דבריו (“הנח לנו”… “בשם הנימוס הטוב לכי!”).

ועיקרה של כתיבתו הוא במזיגה של יסודות, כגון יסוד העיון ויסוד הפולמוס וכדומה, כפי שמצאנו במיטב הפובליציסטיקה שלנו, שהמחבר שלנו מתוך שלמד אותה וממנה זכה ללמד. תארך היריעה, אם נאמר לפרוש בשמות אלופיה, אך ככל הנכון ראשי רבותיו, שהיו לו, אחד־אחד מופת בבחינתו, הם ברל כצנלסון ומשה ביילינסון מבחינת הדריכוּת שבין מצפון וזיקה ושאין לה התרה אלא בתגבורת האחריות ומתיחתה עד הקצה; יעקב קלאצקין ושלמה צמח, מבחינת השייכות שבין ספירת האמת וספירת התפארת ושאין לה התרה אלא בעיון חמוּר של כפות־המאזנים; אברהם שרון מבחינת זכות הקטיגוריה של מידת הדין ור' בנימין מבחינת חובת הסניגוריה של מידת הרחמים, ואף היא דריכות שאין לה התרה אלא במידת החסד, שבה הנברא מתדמה לבוראו, בסוד עולם חסד ייבנה, או כלשונו המפורש של המחבר, המחדד את הכתוב, לאמור: עולם חסד, רק חסד, ייבנה.

אשרי מי שאלה אלופיו והוא צעיר אלפם, חוטר לבית משפחתם.

דב סדן

ירושלים, כסלו תשל"ו




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48527 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!