בית־הדין לערעורים במוסקבה דחה את הערעור של נשפטי המצות.

בית־הקברות היהודי נסגר.

האטליז הכשר האחרון נסגר בפקודות השלטון.

נתפס ונאסר המוהל האחרון במוסקבה.

[מן העתונות]

א

מי שלא האמין עד היום כי אמנם חל שינוי תהומי בין מה שקדם לועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות לבין מה שבא אחריה — יקרא־נא בשים־לב היאך טיפלו שופטי בית־הדין הרם לצדק סוציאליסטי במוסקבה בכנופית הקושרים שמאחורי תנור המצות. איך אומרים הכירורגים: בפינצטוֹת.

דַמו בנפשכם: ארבעה יהודים שלמים מתארגנים מתחת לחטמו של שלטון מתקדם ומקיימים ריטואל חשוך שמקורו בימים שקדמו אפילו לימי־הבּינַיִם. “אופים מצות”, הם אומרים, כאילו כל הענין איננו אלא אקט תמים של הפגשת חומר־בלי־שׂאור עם טמפרטורה. מי אינו יודע שאפיה תמה, כביכול, זאת איננה אלא פועל־יוצא וגולת־כותרת של שרשרת מעשי־סתרים שכל אחד מהם כשלעצמו יש בו כדי לקעקע כל אָשיה סוֹביֶטית.

זה מתחיל, אם אתם רוצים, בקשר הגרעיני של זריעת החיטה הכשרה, נמשך בדיִש חסר־רחמים, בניפוי סלקטיבי, בטחינה, בלישה ובגלגול, ומסתיים באיזה שלב שטני של חריתת מין כתב־סתר של נקבים־נקבים בכל מאפה ומאפה — זה אמצעי־התקשורת המחתרתי שבו, כנראה, מדברים יהודים זה עם זה שלושת אלפים שנה ומעלה — ואין מוחה. וכל הרשת המסועפת הזאת — המדיישת, המטחנת וביותר: המנקבת — נתפסה, איך אומרים ידידינו הסלבים: “בשעת הביצוע החם”. בעת שליחת היד. ברגע שבו עמדו שני היהודים ושתי היהודיות להוציא את מאפה־השטנים מן הכור — ברגע זה ממש השיגה אותם יד החוק. כך בדיוק זה קרה בזמנו כאשר רופא אחד שלהם ניסה להשביק את חייו של סטלין לכל חי. נתפסו, הוא וחבריו, ברגע האחרון ממש, לפני שמוטטו את האָשיה.

משטר־סתרים אין כמוהו שונא־סתרים ונקל לתאר לָמה היתה כנופית־סתר זו זוכה אילו נתפסה ומצה בידה — לפני הועידה העשרים. לא כן עתה. שום גרדום. שום עריפת ראשים. רק קצת טיפול ממלכתי פה ושם בצינוק לשיפור האופי — וזה הכל. וזה גם מספיק — אם הטיפול הוא ממלכתי, כמובן.

ב

והטיפול המשפטי עצמו — באיזו אבהות, באיזו קפידה, באיזה מיצוי מופלא גם של מידת־הדין גם של מידת־הרחמים. מצד אחד הקפדה — מובנת — שלא יקופח שום תג בדיניה החמוּרים של חברה חדשה הנאבקת על קיומה מול זדים ומשנאים וכדומה — ומצד אחר, דאגה מפורשת ובעליל שלא יבולע, חלילה, לצדק האנושי — בילוע שאין שום אדם אוקראיני יכול לעמוד בו. והדברים ידועים. לכן חצי שנת “שלילת החופש” ליהודי אחד, קצת פחות — לישישה־עם־שביס שהיתה רק עזר־כנגדו, קצת יותר — לסבתא חריפת־עין, עם פיאה נכרית שמתחתיה הסתירה, כנראה, את המוח המבצעי של כל הקשר — ללמדך, שגם במדינה שהכל בה אוניפורמי, הצדק הוא ענין אינדיבידואלי בהחלט. צדק סוציאליסטי איננו קוֹנפֶקציה. כל היהודים אולי שוים לפניו, אך אין הוא שוה לכל היהודיות.

ואולם משום מקום במשפט הזה לא עלה בנחירינו בּשׂמוֹ של הצדק הסוציאליסטי בצריבה עזה וחריפה כל־כך כמו מגזר־דינו של אמיל כץ. הגיעו עצמכם: גם השופט, גם הקטיגור, גם הסניגור — שלושת היסודות במשפט הסוֹביֶטי המנוגדים, כידוע, זה לזה כמו עשרת היסודות של פיתאגורס — כולם כאחד מצאו שאמיל כץ הוא ראש הכנופיה. הוא־הוא שחתר, וזימן וקישר תועבה בתועבה ושׂם מארב למשטר מאחורי התנור, אך יען הוא נכה (לא המשטר — כץ) ויען הוא בן שמונים ושתים ומפני “הדיספוזיציה הפיסית הטוטלית הרופפת” שלו, כדבר גזר־הדין, הוחלט לא לכלוא אותו אלא לדון אותו לחופשה. כי גם חופש איננו הפקר ואיננו נתון לבעלוּת פרטית של איש. כל כמות החופש המצויה במדינה היא בידי הממשלה והיא קוצבת אותו לאזרחיה לפי מצוות ולפי עבירות ולפי החלטת בית־הדין, כמובן. ובית־הדין הזה במוסקבה החליט כי בין שאר הסיכונים האורבים לברית־המועצות מכל זד ומשנא וכדומה, היא תוכל לקבל עליה גם את הסיכון כי ראש הכנופיה, אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים — יתהלך, או יצלע, חפשי. מובן, לא יותר חפשי מכל יהודי אחר המתהלך בברית־המועצות מחוץ לכלא, אבל — חפשי, כמוהו.

ומי הוא שהעֵז לחשוף את מצודת עולם המחר לחירותו המסוכנת של הנכה אלימלך כץ? — ואלנטינה ציגאנובקה, שופטת.

כל הכבוד.

ג

שופטים ושפטים אינם חזיון נדיר במשטר מהפכני. אין לך מקום בעולם שבו ריאות־הצדק נושמות ונושפות בתכיפות אסטמטית כזו כמו הריאות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הגדולה ססס"ר. אין זאת כי בכך יִחוּדוֹ של המשפט המהפכני, שאין לו תחילה ואין לו סוף וכולו “פֵּרפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה” של צדק שלעולם אינו נח מזעפו. היום נשפט הנשפט, מחר — מי ששפט אותו, מחרתיים — מי ששפט את השופט, וחלים על הצדק במשטר זה כל חוקי הנוסחה הדיאלקטית ההֵגליאנית, שמה שהיה אתמול תיזה נהפך מחר לאנטיתיזה וחוזר חלילה במעגל של עשיית־דין שאינו נסגר עולמית. את ההמצאה הזאת של צדק אינסופי, שאיננו נגמר אפילו בערכאה העליונה ושלפיו אפשר להוציא אדם אפילו מן הערכאה התחתונה של קברו כדי להושיבו מחדש על כס המשפט — המצאה זאת כל־כולה של הסוציאליזם המהפכני.

מסתבר, שבמשטר זה אתה יכול לעלות בשקט על הגרדום מתוך בטחון גמור שהצדק לא ישקוט וכל מציאותך הפיסית היא בעלת חשיבות משנית. כי גם עץ־התליה עדיין איננו סוף פסוק. זהו נצחון ארעי מאוד של מלאך־המוות, אך לא נצחון הדין. המת — מת, הצדק — חי. לעולמים. מבחינה זאת ניתן לומר כי ברית־המועצות הפקיעה את הצדק מממשות של זמן וממשות של גוף ורק השאירה אותו בצמידות קלה אל ממשות של משטר — שלא יהיה האויר כולו מרוחף צדק־שאין־לו־בעלים ושאפשר יהיה גם במשטר מהפכני לנשום גם מעט אויר צח — בלי צדק.

אפשר היה — אילו ניתן. אבל לא ניתן. כי בשום מקום לא העבידו עוד את אֵלת־הצדק עבודת־סיזיפוס כזו כפי שמעבדים אותה בברית־המועצות זה למעלה מימי דור; בשום מקום לא אנסו אותה אונס כזה של טמטום ורשעות כפי שאנסו אותה מול סבתא יהודיה מרודת עוני בערב־הפסח; בשום מקום לא התלו בה מהתלה מתחסדת ומרושעת כל־כך כמו בשבריר־החסד שנטתה אותה דיינת ואלנטינה ציגאנובקה לראש כנופית המצות, האזרח אלימלך כהן־צדק בן השמונים ושתים.

אך אולי זכותו הגדולה של המשפט הזה כי בשום מקום לא נזרקה אלומת־אור מקרית כזאת על משטר ערל־לב ועל חוסר־הישע של מעוניו כמו מפרץ־הבכי של הפושעת מלכה ברין בת הששים, מכנופית המצות, כאשר הובלה לאחר פסק־הדין על־ידי הזקיפים של עולם־המחר אל מרכבת־הכלא של הצדק הסוציאלסטי הנייד.

כשם שמשום מקום לא נזדעקה עוד מחאה סוטרת־על־לחי כזאת על שתיקה של שני מיליונים יהודים בישראל, המתעגנים על עצמאותם מול התעללות בשלושה מיליונים מאחיהם שלא ניתן להם לטעום אפילו טעם חלוֹמַהּ.

וגם על השתיקה הזאת יסובו הדברים.

ד

אנו יודעים כי הדברים אינם דומים בדיוק. שנאת ישראל מעולם לא היתה משוחה בגוון אחד וכל עם הוסיף לה גוון והטעמה משלו ואין גילוי אחד של שנאה דומה לחברו וכוח־ההמצאה של העמים בתחום זה כמעט שאין לו גבול. קשה למצוא שדה אחר שבו השקיעו עמים רבים כל־כך, קברניטיהם והמוניהם, אנרגיה מחשבתית מרובה כל־כך כמו בחיפוש אחרי ביטוי יִחוּדי לשנאת ישראל שיהא טבוע בחותם שלהם. אנו יודעים כי יש דין, כשם שיש חשבון, בברית המועצות וכי מול שני יהודים שנשלחים לגרדום על חטא של מכירת רובלים — נשפט באיזה מקום נידח אחת לכמה שנים גם ביאלורוס אחד לשבוע מאסר על שקרא ליהודי בשם־גנאי. ואנו יודעים לא פחות משיודעים חסידיו של המשטר הזה אצלנו כי אין שום דמיון בין משטר המדכא יהודים בדגל השויון או המדוכא לא הביט מעולם לצבע הדגל המתנופף על הגרדום או לגוֹן המגלב המונף עליו. כשם שאין זה משנה ליהודי הנדון למוות על עוון היותו יהודי אם שופט אותו חבר נאמן בקולחוז של החברה החדשה או היידאמאק.

אבל, אנו יודעים באותה מידה של וַדאוּת כי יש קו־דמיון מדהים — ולא נהסס לרגע להעבירו — בין אותו מסך של הַעלָמה, והטעיה והחנקת־הקול שהחל לרדת לפני כשלושים שנה על גורלם של יהודים במקום אחר באירופה, לבין החומה ההֶרמטית של העלמה והטעיה והשתקה הסוגרת זה למעלה מדור על יהודים בברית־המועצות. כשם שיש דמיון באותו רחש מסתורי של הַשְׁפֵּל ודיכוי — וגם הרג — הבוקע מזמן לזמן מסדקי החומה הזו לבין האִושה שהיתה עולה מזמן לזמן מבעד לקרעיו של המסך שהורד בסוף שנות השלושים על יהדות ערה ותוססת כיהדות גרמניה.

ואנו מתחלחלים לרעיון כי אם — וכאשר — תופל פעם החומה ההֵרמטית הזאת, בפתאום או בצו שליטים, נעמוד שוב קפואים ומאובנים ולא־מאמינים מול אחד ממראות החורבן של העם שכמוהו — לאו דוקא כמה־דורתו הפיסית (אף שאיננו יודעים עדיין כמה בּאבּי־יארים נכונו לנו בקרחי סיביר וביערות הטוּנדרה‎) — נגלה לנו רק לאחר מלחמת־העולם השניה.

ה

אנו יודעים כי בלמים כבדי־משקל עוצרים את מחאת העם היושב כאן וכופים עליו הבלגה. וכל בלם — חמוּר מחברו, וכל מעצור — מנומק מחברו, יש בלם מדיני ויש בלם החרדה לנצורים ויש גם בלם ה“הבנה שיש לגלות” למצבה של מעצמה הטורחת בטובתה של חברה־חדישה והמוקפת — מה שהיא מוקפת. אין ברירה: ניתזים שבבים. ועלינו ליתן ל“שַבֵּב” קצת את עצמנו למען הגאולה האוניברסלית שעליה טורחים בנוֹשֶם־ונֹושֶף כזה בברית הגדולה של הרפובליקות הסוציאליסטיות ססס"ר.

גם אילו הודינו בטעמם ובהגיונם של בלמים אלה לא היו שלשתם שקוּלים כנגד אתראה־של־אש־המאותתת אלינו מן העבר הלא־רחוק, ולא רק ממעשיהם של אחרים אלא גם ממחדליו של עמנו עצמו. תצרוב האמת כאשר תצרוב, אנו יודעים היום במעמקי־לבנו כי על אף מעשים ומאמצים וטרחות של העם החפשי וארגוניו — הם לא השיגו כלל בתחושת־החומרה ובמתח־האזעקה כל מה שאמנם התחולל בין החומות בימי השוֹאה. העם החפשי, בשום מקום, לא ישב בתענית; הוא לא שם מצור על אלוהיו בבתי־התפילה; הוא לא צר על בירות העולם, בקברניטיו ובהמוניו, להחרידן בלי הרף יומם ולילה, כל יום ממאות ימי האסון: הוא נחרד — אך לא תפס כלל את עָצמת אסונו. וכך אירע שהעם שמחוץ לחומות נלכד בקוצר־המשיג לא פחות משאחיו בין החומות נלכדו בקוצר־הישע.

ואתראה זו בלבד, שהיא מעבר לתחומי ההגיון הצרוף, דיה שתצווה עלינו שחרור הבלמים והפסקת השתיקה — אפילו נכון הוא ששום זמן אינו דומה לחברו, ושום סכנה אינה אחות לחברתה ומשטרים של משטמה לא בהכרח נולדים תאומים.

אבל אנו כופרים גם בעצם הגיונם של מעצורים אלה ואנו חוששים שמתחת־לסף־ההכרה כל־כולם אינם אלא תולדה של בלם פשוט וארצי יותר: כסא־הנוח המרופד והמרדים־מעט של חירותנו ורווחתנו.

ו

כי רק עיורים מדיניים או עבדים לחלומותיהם אינם מבחינים או אינם מודים בעובדה הפשוטה כי יחסה של ברית־המועצות לישראל תלוי בנו, בשתיקתנו או בהרמת קולנו, בדיוק כשם שמידת־החום של קרחוני הסיביר תלויה בתנורי־השמש שעל גגותינו. הוא נקבע, כמובן מעצמו, על־פי שיקולים מדיניים רציונליסטיים, שגם אם נחשוב אותם מעוקמים ומוטעים, עדיין ניתן לומר עליהם כי הם לגיטימיים בזירת הקרקס המדיני הבין־לאומי, על תככיו ותעלוליו. אך יחסה של ברית־המועצות ליהודיה רפוד עוד מניע אחד אי־רציונלי, “גלובאלי” מאוד: שנאת ישראל כפשוטה ההיולי ביותר. אחד הדברים המקוממים הוא שמסורת זו מועברת מדור־קוזאקים לדור־פטלורה וממנו לדור־מהפכה החוזר ומנחילו לדור שלישי של משטר שמרד בכל משפט־קדום, שבז לכל דבר אי־רציונלי ושתכלית־כל־תכליותיו — כך הוא אמר — היא עיצוב אדם טוב יותר.

כי האמת היא שהיחס של הארץ ההיא אל יהודים או אל מדינתם לא נשתנה לא עם שינויי־משטר אצלם ולא עם תמורות שעברו עלינו. כבר גידלנו פיאות וכבר קיצצנו פיאות; כבר היינו סוחרים וכבר היינו לעובדי־כּפּיִם; כבר היינו אדוקים וכבר היינו כופרים; כבר היינו קוסמופוליטים וכבר היינו שושביניסטים; כבר דיברנו בגנות ברית־המועצות וכבר הפלגנו בשבחה; כבר היינו מהפכנים וכבר היינו רפורמיסטים — אך בעיני המשטר היינו תמיד ההיפך ממה שהוא היה רוצה שנהיה, או נכון יותר, בדיוק מה שנחוץ היה לשנאת־ישראל השלטת באותו זמן כדי שיהיה לה על מה להישען.

אולי יבוא יום — וחייב לבוא יום — שמשטר זה עצמו, במחזוריות־הצדָקים שלו, יתעורר מסיוט־העוועים הזה בפתאום, כמו בהלם־חשמל, כדרכו, ויעמוד על דבר שלא עמד עליו במשך עשרות שנים, שמשטמה זו, לא זו בלבד שלא הביאה שום פורקן ושום מוצא לתלאותיו אלא שהיתה אחד ממכרסמיו הסרטניים. אבל ברית־המועצות נוהגת לבחור לה בעצמה את שעת־ההלם הזאת, כשם שהיא רואה לפי שעה כל שעה כשרה להלום על ראש יהודיה, לבזותם, ליַתמם, להמית בהם כל קורטוב של אמונה בעצמם ובעזרת אחיהם שמבחוץ — ובשכוֹל זה להצמיתם.

גאיוּס קאליגולה, קיסר רומי, נוהג היה להתרברב: “לא איכפת לי שתשנאו אותי — העיקר שתפחדו מפּנַי”. בשום פנים אין חלקה השני של אִמרת־עריצים זאת צריך להיות מאומץ על־ידי העם בישראל. הפחד להוציא את הזאבים מרִבצם איננו עוד כה גדול. הם ממילא משתוללים באזורנו באין מפריע. ואילו תלי־הטילים שלה ממילא מתגבהים בכל מקום באזורנו, שבו מצויה מידה מספקת של איבה לישראל, אף אם לא תמיד מצויה בו מידה מספקת של אהדה לברית־המועצות עצמה, למשטרה ולחסידיה.

ז

וכשם שאיננו רואים טעם מדיני בקשר־השתיקה, כך איננו גורסים כי הבלגה זו היא לטובתם של הנצוּרים. לא משום שאנו סבורים כי כוח־הדמיון כבר הגיע לקצוֹ וכי אין הרֶשע יכול עוד לעלות על עצמו. אלא משום שלמדנו לדעת מדברי־ימי העם כמעט לכל דורותיו, שהמסוכנה באימות היורדת עליו בעתות־צרה היא אימת־ההשתקה, זה מעגל־הכשפים של שתיקה והבלגה מתוך חרדה כנה, שבו נוהגים אויבים מאז ומתמיד ללכוד את היהודי החפשי שמחוץ לחומות, עוד בטרם נעצו צפרניהם באחיו שבפנים. אילו היינו מורידים קנה־מבחן לעָמקה של ההיסטוריה היהודית, הרחוקה כקרובה, היינו נדהמים להיוָכח כי בטחונו של אויב שנחשוש להרים קול כדי שלא לסכן את בני־הערובה שבידיו — רק הגביר את ההתעמרות בהם. ואילו ראינו זאת לא היינו תופסים כלל איך קרה הדבר שאנו חוזרים ונלכדים במלכודת זאת כל־אימת שאחד האסונות המחזוריים האלה יורד על ראש העם.

ח

איש איננו שׂשׂ לעסוק בחשׂוּכי־מרפא.

אך את הבלם השלישי הזה של “ההבנה שיש לגלות” המציאו חשׂוּכי־מרפא אלה וכיון שחריקתו נשמעת מזמן לזמן בציבור — לא נפסח עליו.

נטורי “המַגנה־קארתא” של הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות מבקשים לנחם אותנו כי יש להבדיל בין תקופה “שלפני הועידה” ותקופה ש“אחרי” ובודאי שיש לזכור כי התקופה כולה היא תקופה של “לקראת” – הַינוּ: מעצמה מעפילה במעלה ההר ואנחנו חלוקי האבנים המידרדרות תוך העפלתה ועלינו לידום. כאבן. כאבן טובה, מבינה. אמנם דורכים עליה, אבל דורכים בעליה ולא בירידה וזה, כמובן, הבדל גדול לנרמס אם רומסים אותו תוך עליה או תוך ירידה, ורק החרקניות־הנרגנות בין האבנים אינן מבינות זאת וחורקות ומפריעות למעפילים וזה מרגיז את המעפילים והם דורכים ביתר חזקה וחוזר חלילה. האבן נופלת, הסוציאליזם נעצר. והאנושות במקומה עומדת — ואנה אנו באים?

אך האמת היא שהסוציאליזם נעצר שם במעלה ההר והאנושות ההיא במקומה עומדת גם בשל האבנים, אבל לא רק בגללן. הוא נעצר מפני הגרדומים שהמעפילים עצמם הקימו לכל אורך הדרך, והבולט בהם הוא הגרדום שעליו נצלב הרעיון הנעלה של הסוציאליזם עצמו כפי שחלמוהו חולמיו, כפי שנישא בלבות מיליוני מאמיניו. רעיון מחוּלל זה תלוי עתה כגויה מיובשה ומדולדלת — כאתראה. והיא מתרה יותר מכל — ביהודים. באבנים הקטנות האלו שבמעלה ההר.

כי לא היתה שום סיבה שדוקא עַמנו — הוא או מדינתו — ירצו לתקוע יתדות בגלגליה של מעצמה המתכוונת ביושר־לב לצור פני חברה חדשה ולעצב דמות־אדם אחרת. מדינת ישראל עצמה הוקמה אף היא בכוח דחפים אנושיים כלליים, ולא רק לאומיים, ומעלה־העקרבים הזה איננו זר לה. אך כאשר משטר עושה במלאכת־הכחדה של העם היהודי — הפיסית או הרוחנית — באופן עקיב ומחושב לפי תכנית שאיננה פוסחת על שום פרט של יִחוּד יהודי כדי לעקרו מן השורש; כאשר משטר מבקש שנאמין כי אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים, אורב לו להפילו, וכי גבעת־הערלות של היהודים, אם ימשיכו להימול, עלולה, חלילה, ליפול על המשטר ולמוטטו; כאשר משטר עורף יהודים בפרופורציה של שנַיִם לאחד לא־יהודי ומבקש שנאמין כי בארץ שבה מהווים היהודים פחות מאחוז וחצי של האוכלוסין — ששים וששה פסיק ששה אחוז של כל חייבי הגרדום הם יהודים — כל כיסוי שאתה מכסה עליו, כאילו רמסת יחד אתו ערכי־צדק אלמנטריים; כל שתיקה שאתה גוזר על עצמך, כאילו גזרת על עצמך מורך־לב אנושי; כל תרומה שאתה מדמה כי תרמת בשתיקתך לבנינו של עולם־המחר, כאילו עזרת במו ידיך להכרית מלב אדם שארית אמונה באידיאה של גאולה אנושית, שכמו כנפה את ראשית המאה הזאת בסערה ושבה נגרף גם דורנו; וכל התאפקות שאתה מגלה לומר דברך בעוז, בבהירות, בחרדה אנושית כנה מחשש שאתה עוצר את מעפילי־הקִדמה בדרכם — יש בה גם מן הקהות של אדם המשועבד לחלומו גם מן הפחד שהוא מפחד מפני הזעזוע העלול לבוא כתוצאה מהתנפצותו של חלום זה.

ט

שני סיפורים מהדהדים באזננו ואינם מרפים והם כמעט תמצית מכל מה שמתחולל מן העבר ההוא של המסך וגם — תמצית האזעקה.

בוקר אחד של שבת באו גבאי בית־הכנסת בצ’רנוביץ לפני קהל המתפללים, הניחו את מפתחות הבית על השולחן והודיעו כי אמש ישבו וביררו עם השלטונות ושוכנעו לדעת כי — סיפורי־התנ"ך הם הבל ורעוּת־רוח, כל ענין האלוהים — בדיה, וכי אין טעם להמשיך ולקיים את הפולחן הדתי הזה. ובית־הכנסת נסגר. על האלוהים שבתוכו ועל חוסר־האלוהים שמסביבו.

ואולם צורב ממנו דו־שיח בתוך ברית־המועצות בין אורח מישראל לבן יהודי כבן חמישים ומעלה תושב קיוב.

– מנין כבוד־מעלתו בא?

– מארץ היהודים.

– לא נכון. אין יהודים.

– מה פירוש — אין? מדינה שלמה. שני מיליונים.

– לא נכון. אין יהודים. היו.

כעבור דקות ספורות שוב עובר היהודי מקיוב על־פני האורח ומפטיר בזעף:

– שמע, אדוני, כבוד מעלתך. איננו חרשים. אילו היו — היו צועקים; אילו צעקו — היינו שומעים. היו יהודים.

*

קשה לסתור או להוכיח את מסקנתו של הגבאי מצ’רנוביץ לגבי מציאותו או אי־מציאותו של בורא עולם. אבל נוכח השתיקה שגזרנו על עצמנו בענין יהודי ברית־המועצות יקשה עוד מעט להוכיח כי היהודי המורתח בקיוב — לא צדק.

1963

עם זיכוי הרופאים בברית־המועצות —

אל בית “על המשמר”.

א

ראיתי הבוקר את עתונכם: כותרת גדולה לרוחב כל תשעת הטורים של העמוד הראשי מבשרת את זיכוי הרופאים. יפה. סוף־סוף ביטולה של עלילת־דם נחשב מאז ומתמיד לנצחון גדול של המצפון האנושי ולגבי היהודים — נצחון האמת והטוהר היהודיים. אך מדוע אתם מונים זאת כנצחון שלכם, של תנועתכם, באמנה לא אבין. אלא שאין עיני צרה ביהודים הנהנים מנצחונם של יהודים אחרים.

ואף שגם בעתון מהפכני כותרת אינה אלא כותרת ועדיין אין מחליטים על גודל האות ועל רחבּה בישיבת הועדה המדינית, מותר להקשות הפעם גם על הכותרת: “זיכוי הרופאים — אתם אומרים בכותרת — מגביר תקוות השלום”. משמע: חיוב הרופאים בשעתו לא הגביר תקוות השלום או, אם להמשיך בדרך ההגיון העקבי, הגביר חששות המלחמה. אם כך אתם אומרים — מדוע לא נשמע הדבר בעתו מפי פייטניכם ונושאי־דברכם בועידות־השלום שכונסו לאחר עלילת־הרופאים? מדוע פייטו גם אז זמירות־שלום בבמת־הארץ ובמת־העולם? מפני ההתרפסות, חלילה, משפלות־הברך או אולי מפני גניבת־הדעת?

אך נניח־נא לכותרת ונפנה אל המאמר הראשי. מאמר ראשי לא בעתון רפורמיסטי אלא בעתון מהפכני איננו מילתא זוטרתא. סלחני הוא הרפורמיזם וּוַתרן מטיבו ולא ישלח לארץ־גזירה את עורכו שנכשל בפליטת־קולמוס. משבצת קטנה בעתון שלמחרת היום תתקן את המעוּות. אך בעתון מהפכני — שכל שורה שבתוכו נשקלת בפלס־מים של הגיון מהפכני וחזון היסטורי ויותר משניהם: של קו גנרלי; שמאמר ראשי בתוכו נכתב לא על־ידי אדם אחד אלא על־ידי התנועה כולה, על ועדותיה המדיניות והאחרות — בעתון שכזה מאמר ראשי הוא בחינת אורים־ותומים. כזה ראה ושנן. זוהי לא זמרת־יחיד של עורך־פהקני אלא תוים לתזמורת. כי לפי תוים אלה תצטרך מחר, בקולקטיביות שאין למעלה הימנה, לזמר כל התנועה כולה עד אחרון בניה, מגיל הגן ועד חברי הכנסת.

ואכן כותרת המאמר הראשי שלכם ביום א', ערב אחרון של פסח תשי"ג, יום לאחר זיכוי הרופאים, ברה ותמימה וישרת־דרך: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”. כותב הטורים מכיר במקצת את האנשים הנוהים אחריכם בדבקות חסידית והוא יודע: כיוַנתם למבוכתם ולרצונם. שכני, חסיד סומא ונלהב שלכם, יקרא לי מחר מן המרפסת של הקומה השניה: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”! יישר־כוחכם שבמאמר אחד, קצר וקולע, גאלתם את שכני ממבוכתו. על כל קושיה שאשאל אותו ושכמותו מסביב לאותו ענין שהסעיר והרתיח — ועדיין הוא מסעיר ומרתיח — כל לב יהודי הוא ושכמותו ישיבו לי החל מיום אחרון של פסח ואילך: הצדק הסוציאליסטי מנצח — פשוט וברור כשמש בצהריִם.

ואולם אם סיימתי בכך את הויכוח עם שכני, עדיין לא נתישבו לי כל התמיהות. וקודם־כל: בענין לוח־הזמנים בדקדוק ובהלכות הסינטכּסיס.

ב

אם אמנם נצחון זה של הצדק הסוציאליסטי אינו אלא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של נצחונות הצדק הסוציאליסטי מאז קמה הסנהדרין הגדולה לצדק זה בברית־המועצות ובארצות אחרות ששוחררו על־ידיה — מה רבותא בידיעה הזאת. הרי דין היה לכתוב: “הצדק חוזר ומנצח”, היינו: אותו צדק סוציאליסטי שהתחיל לנצח במשפטי 1936 (ואולי כבר קודם־לכן) במוסקבה וניצח, וחזר וניצח בלי־הפוגה במכלאות או במערפות של בוקארשט ובודאפשט, סופיה ופראג וטיראנה — אותו צדק עצמו חוגג עתה את שיא נצחונו, ואתם, שפיארתם נצחונותיו עד כה חוזרים ומפארים אותם גם הפעם. זה היה עקבי מאוד מצדכם. אם כי גם אז אפשר היה להקשות הרבה, שהרי תכנוֹ של צדק זה שניצח הפעם הוא לפחות אחר, אם לא היפוכו, של הצדק שניצח עד כה. אך אין מקשין על אלה היושבים בעולם שעדיין איננו מהופך ורואים עצמם בעולם־המהפכה, כי כבר לימדונו הם ולימדונו יוצאי־חלציהם כי בעולם שהוא כבר מהופך — הכל יחסי, גם מושג הצדק.

ואולם אם אתם כותבים ומבשרים הפעם כי הצדק הסוציאליסטי מנצח משמע: חידוש גדול הוא. משתמעת מזה מסקנה איומה לא רק לדור הזה כולו, ולדור היהודי בעיקר, אלא קודם־כל לכם. משתמע מכאן שאחרי שרשרת של משפטים שעברו, לפי תפיסתם בשעתה, כנקודות־אור בחברה הסוציאליסטית בת השלושים וחמש, רק עתה, לאחר שלושים וחמש שנה, בחול־המועד פסח תשי"ג, התחיל הצדק הסוציאליסטי לנצח. ומכאן איננו רחוקים לומר כי המערפות והגרדומים שהוצבו כציוּני־דרך בשלושים וחמש השנים האחרונות ממוסקבה עד פראג אולי לא היו גרדומים־של־צדק ואולי הצדק הוא שנערף בגרדומים אלה. אתם, המבשרים היום הפצעתו של הצדק הסוציאליסטי, עמדתם מול תליות והפטרתם: ברוך דיין האמת של העולם החדש. והאם משום שאמרתם כך על הרוגי־מלכות שלא מזרע־ישראל ועל כלואי־מלכות שלא מקיבוץ מזרע — אחריותכם, כלפי מצפון עצמכם וכלפי בני תנועתכם, פחותה יותר?

אך, כאמור, לא נתכוונתי לשאלכם אלא שאלות שבין יהודי ליהודי ועיקרן טמון בחלק אחר של אותו מאמר ראשי ובמאמרים אחרים של סופריכם באותו גליון עצמו.

ג

שתי שמחות אתם שמחים באותו מאמר ושמחה עיקרית אחת אינכם שמחים. שמחה ראשונה שאתם שמחים — “שמחת כל ידידי־אמת של ברית־המועצות” — נקל להבינה. זה שנים שאתם מתפרקים על משטרהּ של ארץ זו ועל שליטי־משטרהּ — התרפקות שעולם המאהבים אינו יודע דוגמתה. טרגדיה גדולה היא שקרבניטי אותו משטר לא השיבו לכם עד כה אהבה ולא חוננו אתכם באִמרת־חסד אחת חלף האוֹדה הגדולה הנישאת כמעט יום־יום בפי דבּריכם בעל־פה ובכתובים. עקביות זו באהבתכם — חרף הבזיונות — ראויה, מצד עצמה, לשבח. לנו, לפחות, מותר להעיד עליכם בלשון הפייטן היהודי מימי־הבינים כי “בצרתה (של ברית־המועצות) לכם צר” וכי גם “בסבלות ובעבדות הראיתם עוז ידידות”. עכשיו, שברית־המועצות גוללה חרפה מעל עצמה (אגב, עד יום אתמול לא עמד לכם הניתוח הדיאלקטי להכיר בכוח עצמכם שזו חרפה) גדולה השמחה במעונכם, כלומר: באותו תא של מעונכם השמור לששונות וליגונות של עולם המהפכה.

ד

ואולם שמחה שניה שלכם על “שנשמט הקרקע מתחת לרגלי מפא”י" אי־אפשר להבינה אלא אם כן יעקמו כל הקוראים את מוחם כדרך שנתעקם כנראה, אצל כותב המאמר הראשי שלכם. ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים חידשה הרבה בשטח גאולת ישראל ועצמאותו, אך ביסורי־ישראל היא כמעט חוזרת על עצמה. לא נחטא, איפוא, לדיוק אם ננסה להקביל את פרשת הרופאים במוסקבה לפרשת דרייפוס, למשל. אם כן: עלילת הרופאים תיקרא לצורך זה עלילת־דרייפוס ואילו הציבור היהודי בעולם ובארץ — כולל ראש־הממשלה ואפילו מפא"י — שהזעיקו דעת־הקהל וצווחו ככרוכיה: “אני מאשים”, ייקראו אמיל זולא. (סוף־סוף עמידתו של אמיל זולא בימים ההם לא היתה מבחינה זאת פחות דון־קישוטית מעמידת הציבור היהודי, ומפא"י בתוכו, בימינו.) לאחר חדשים מרובים של עלילות ועיווּת־דין הביא אמיל זולא לידי כך שהמשפט חוּדש, דרייפוס זוּכּה והצדק האנושי חגג את נצחונו.

אין בידי כותב־הטורים עתונות של הימים ההם ואין בידו עתונות יהודית של הימים ההם. אך מותר לו, כמדומה, להניח בוַדאוּת כי שמחה גדולה שמח העולם היהודי על הזמת העלילה ועל טיהור שם ישראל, אך לא נמצא בודאי איש יהודי בימים ההם שישמח על… שנשמט הקרקע והוצא הנשק מידי אמיל זולא. המחשבה הדיאלקטית עדיין לא היו לה מהלכים רבים בין יהודים בימים ההם והמוחות, כנראה, עדיין לא היו כה מעוקמים.

ה

ואולם יותר משאנו משיגים על שתי השמחות המשונות הללו מנקר אצלנו תמהון על השמחה השלישית, העיקרית, החסרה אצלכם. ונעדרת אצלכם — או לפחות במאמר הראשי של כל תנועתכם — שמחת־הלב הפשוטה, ורווחת־הלב הטבעית כמותה שבה נשם בשבת־חול־המועד זו כל יהודי באשר הוא יהודי. שמחה על כי נתנדפה עלילה נמבזה שכּמוֹתה לא ידע העולם מימי עלילת־הדם בפוליאנה ומימי דרייפוס; על כי נשמט מאנטישמים שבכל העולם ובכל המשטרים נשק אדיר למלחמתם ביהודים. ניטל מהם דבר שעלול היה לשמש לא רק עילה והסבר לפרעות ולרדיפת יהודים עתה, בדורנו, אלא גם כלי־זין אדיר לשנאת־ישראל בדורות הבאים. אולי לא ניטל לגמרי. גם הפרוטוקולים של זקני־ציון הוזמו והוכחשו והוכחו כזיוף גדול ואף־על־פי־כן, שונאי־ ישראל עדיין יונקים מהם ונשענים עליהם ועוד יוסיפו להישען עליהם. כי הרוצה להסתייע בהם לרדיפת־יהודים די לו להביא כסימוכין את העלילה ואינו מחויב להביא גם את התבדותה.

ו

קשה להתנבא כמה יסורים עוד יתיסרו יהודים במקומות אחרים ובדורות אחרים בשל דוקומנט אומלל זה של “עלילת הרופאים”, כפי שניתן על־ידי מוסקבה כנשק בידי הארכי־אנטישמים של העולם כולו, ב־13 בינואר 1953. ולא חשוב כלל שהוא הוכחש שלושה חדשים לאחר־מכן. הוא כבר קיים בתודעתם של אלה שהיו רוצים בקיומו ובאימותו. אף־על־פי־כן —רָוַח לנו מאוד עם הודעת הזיכוי. נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של משטינים שאינם חסרים בשום אתר וביחוד בארצות ערב, שנעשו לצורך זה אפוטרופסים של האתיקה האנושית. נסתם, לפחות לדור זה, פי המקטרגים.

כלום אטם לבכם כל־כך עד שיש בו מקום לכל שמחה שבעולם ורק לא לשמחה יהודית פשוטה ואנושית זו? אם כך הדבר, הרי אסון ערלת־לבכם גדול מן החולי של עקמומית דעתכם.

ז

שתי חרדות גדולות הייתם אחוזים בשלושת החדשים האחרונים וחרדה גדולה אחת לא אחזה אתכם.

כנאמני־ביתו של עולם־המהפכה נחרדתם — אתם אומרים — שמא נמצאו בין גדולי־המדע של אותו עולם אנשים שהסכימו לשמש סוכנים של שירותים זרים. אילו היתה זאת אמת, היה, כמובן, עולמכם נחרב עליכם. אלא שלאָשרנוּ היתה זו, נסתבר, בהלת־שוא. בהיכל־המדע של עולם המהפכה לא נמצאו הפעם אנשים שימכרו את נפשם לזרים. מכל־מקום: לא רופאים. אמנם היה היו כאלה. לא רופאים — כלכלנים ומהנדסים. ולאו דוקא כלכלנים — מנהיגים ידועי־שם, אך הם אינם עוד. עולם שכולו מהפכה הוליך אותם אל עולם שכולו אמת, ואילו עתה כל צמרת ההנהגה והמדע היא טלית שכולה תכלת. כולם צחים ואדומים.

עוד חרדה נחרדתם: שמא שירותי הריגול הזר הגיעו בכשרונם השטני עד לפנַי־ולפנים של צמרת השלטון הסוֹביֶטי. אם כן: גם זו בהלת־שוא. כל־כך רחוק לא הגיעו. אמנם, עטפו כל הארץ ההיא קורי־ריגול, אך אל צפור־הנפש של המהפכה לא הגיעו. פשוט: קצרה ידם.

ואולם חרדה גדולה אחת לא טילטלה אתכם היום טלטלה אדירה והיא החרדה המזעזעת היום, דוקא לאחר זיכוי הרופאים, כל שוחר־אמת כפשוטה: שמא אך מקרה הוא שהפעם, בנסיבות שאינן ידועות לנו, באה ההזמה לפני העריפה, ואילו לגבי הפעמים הקודמות ערפו כאשר ערפו אך עדיין לא הזימו. אמרתי עדיין, כי במשטרו של עולם־המהפכה אי־אפשר להתנבא בוַדאות כי לא יזימו גם את העבר וגם את הערוף. עולם־המהפכה הוכיח עד כה כי אפשר לחייב את המת גם אם הלך לעולמו כזכאי (מיכאלס). האם מן הנמנע הוא כי אותו עולם, מסיבות אלו או אחרות, יחליט ביום מן הימים כי אפשר לזכות את המת גם אם הוֹלַך לעולמו כחייב? ייתכן כי לגבי אותו עולם יהיה זה רק מהלך פרוצדורלי פשוט, חתום בטבעת המפלגה, מודעה אחת מני אלף בלוח־המודעות בנוסח: טעינו, פשוט טעינו. אך מיליונים בני־אדם נתונים כבר היום לחרדת־אימים לא מפני המודעה שתפורסם אלא מפני האפשרות של טעות, פשוט טעות בעריפה, בניתוק פתיל חייהם של רבבות חפים מפשע.

אמת, נאמני בית־המהפכה מחוסנים גם מפני חרדות מסוג זה. אך האומנם קפאו עד כדי כך שאפילו זיכוי־הרופאים שעה קלה לפני הגרדום שהיה מזומן להם לא יעורר אצלם לפחות הרהורים ראשונים של חשבון־הנפש?

ח

הצורה הדרמתית של זיכוי הרופאים פותחת — אתם אומרים — פתח תקוה. תקוה למה? לחירות היחיד, להפסקת העריפה ההדדית, להעלאת ערכו וכבודו הרמוסים של האדם מעל לכל ערך שלטוני או מפלגתי, להדלקה־מחדש של שלהבת־אמונה בלב מיליונים שנכזבו? חלילה! תקוה — אתם אומרים — לשחרורו של מרדכי אורן. משמע: בתוך הבקיע שנִבעה בכותל אטום וקשוח זה לאחר הרבה מאוד שנים, ואולי לא לאורך־ימים, אתם נחפזים לשים פתק־תפילה אֶגוֹצֵנטרי מאוד, משאלת־ישועה קרתנית מאוד: שחררו את מרדכי אורן. זה הכל. לא את אסירי־ציון הנמקים, לא את היוצרים היהודים, על אחת כמה וכמה לא את רבבות היהודים הכמהים לארץ־מולדתם אלא את החבר מרדכי אורן, איש מזרע. וכאשר ישוחרר מרדכי אורן, והוא בלבד, יצלצלו פעמוני־הישועה בכל כנסיות המהפכה ומיליוני אנשים — בכללם מיליוני יהודים — ינשמו לרוָחה ועולם־המחר יטוהר.

איש אינו מתעלם מן הטרגדיה האישית שבמעצר אדם ללא דין משך שנה וחצי, אך כלום לכבוד תנועה כתנועתם הוא בשעה גדולה זו של חשבון־נפש עם אלוהיה למַצוֹת כל משאלותיה ותפילותיה בשעת־רצון נדירה זאת בענין אישי זה בלבד?

אך אין אתם מסתפקים בפתק־תפילה זה בלבד. בתוך החריץ הדק כחוט־השערה שנבקע בחומה זו בשבת של חול־המועד פסח, ממהר כתבכם לשים גם פתק־תזכורת אחד, “פרט קטן” כלשונו, שלפי דעתכם נשכח על־ידי ממשלתנו ולצערכם, כנראה, נשכח גם על־ידי ממשלת ברית־המועצות ענין ה… התפוצצות בצירות הסוֹביֶטית בתל־אביב. חשש, כנראה, כתבכם שמא, חלילה, שוב יינעלו שערי־השמים שנפתחו לרגע ולא תספיקו להזכיר לעולם־המהפכה כי עדיין לא תם החשבון עמנו וכי עוד חוב גדול אנו חבים לו בטרם יעשה צעד־ריצוי חדש. נוסח: אַל תשכח אשר עשתה לך ישראל.

ט

הדיאלקטיקה המטריאליסטית, כך למדנו, היא הזרוע הנבואית של המַרכּסיזם. בכוח המחשבה הדיאלקטית יכול כל אדם משכיל לפענח שפוני־טמוני עתיד, לנחש אל חוט־השערה ולא להחטיא. לא נבוא עמכם בפולמוס על כך, אף כי החוש היהודי לבאות הכזיב פחות מן הדיאלקטיקה. זהו חוש שנצרף בכור של דם ויסורים במשך מאות דורות ובכל להטיהן של ממלכות־החסד וממלכות־הרשע. והחוש הזה מנבא לנו היום, בהסתייגות רבה אמנם, כי ייתכן מאוד —ושוב: בלי לחקור למניעים — שבאחד הימים הקרובים או הרחוקים יותר יבוא צעד חדש של התקרבות מצד עולם־המהפכה אל ישראל. אל ישראל כּמוֹת שהיא: זו של דויד בן־גוריון ושל מגבית באמריקה ושל קואליציה עם האלמנטים הבורגניים שבתוכה. בקיצור: כּמוֹת שהיא ממש ואפילו בלי להכתיב לנו תנאים: הודעה רשמית קצרה — וחסל.

אם אין בכוחכם לראות התפתחות אפשרות כזו בחוש יהודי פשוט, הפעילו־נא הפעם על־פי דרככם את הדיאלקטיקה הסוֹביֶטית ותגיעו אולי אל אותה נקודה ממש. ואם תגיעו אליה — הזדרזו עוד היום, ותִבעוּ שחרור אסירי־ציון, עליית יהודים, קשרי־נאמנות מתוך הכרת־ערך הדדית ולא קשרי עבדות עם ישראל זאת, שאין בשבילכם, ודוקא בשבילכם, מדינה טובה וחפשית ממנה לרקום בה חיי יום־יום שלכם וחיי חזונכם. ייתכן כי תטעו, אין רע. הרבה פעמים טעיתם בחישובים הדיאלקטיים ונמחל לכם יימחל לכם גם הפעם. אך ייתכן מאוד כי פעם אחת תזַכֶּה אתכם ההיסטוריה ותקדימו לומר אותם הדברים שאתם נוהגים, באיחור זמן, להפטיר עליהם “אמן” כשהם נשמעים מפי הגבורה שמן הסיטרא ההוא. וכאשר יבוא דבר־הגבורה ויהיה כדברכם, תוכלו גם אתם לומר כי אמתכם היהודית, המגומגמת מאוד והמאוחרת, ניצחה ולא תצטרכו להוסיף ולהתפרנס על אמת שאוּלה שיהודים אחרים נותנים עליה את נפשם.

1952

“אנחנו יודעים כי אחרי נאצר יבואו במצרים כוחות הקידמה”

[יעקב ריפתון בכנסת]

א

היינו צעירים וחולמניים, צעירים ומרדנים ודברים שבית־אבא היה רואה כהלכה מסיני — התקוממנו להם. ואם לא התקוממנו — הטלנו בהם ספק. ציניקנים נוסח הדור הקודם, או — דור דור וספקניו. יומים לאחר שדרשתי דרשת בר־מצוָה בבית־מדרשו של הרבי בא אלי עלם צעיר, גלוי־ראש וסתוּר־שׂער, לחש על אזני כמה לחישות של מסתורין ומשָכני בערב מאוחר אל קלוב־נוער. קבוצה של צעירים וצעירות בני־גילי הסבו במעגל כשעיניהם נעוצות בתאבוּת־דעת לוהטת במדריך היושב במרכז והם שותים בצמא את דבריו. נוסח־דיבורו ופלפולו, ברק־חריפותו ועמקות־ניתוחו, מוּבאוֹת שהביא והעויות פניו וידיו לא היו שונים במאומה מן הנוסח שבו היו בני־תורה צעירים מתוַכּחים בקיטון־העילויים של בית־המדרש, רק המפרשים והמונחים היו אחרים: בוכארין, פליכאנוב, הגל, דיאלקטיקה אידיאליסטית ודיאלקטיקה מַטריאליסטית, מוּבאה מלנין ומכת־אגף לברנשטיין (לא של הציונים הכלליים) וסנוקרת לקאוטסקי ואינטרנציונל שנים־וחצי ואֶטַפּים —אֶטַפּים בלי קץ! וכל זה מתובל בהמון אפוריזמים פילוסופיים, שסיוֹמֶת שלהם “אִיזם” — בקיצור: נֵיאוֹ־תלמידיזם. לא עברו דקות מרובות וריחפתי עם המרצה ועם השומעים בתוך עולם חדש ומופלא של מושגים שקסמו לי ולרעי שבעתיִם משום שרובם לא הבינונו שמץ מהם. אחרי שעתיִם סיים המדריך הרצאתו במשפט קצר ופסקני שעמד בסתירה קיצונית לנוסח המעורפל של כל ההרצאה ושהָלַם בכולנו כמו במקבת: “ובכן — סיים המדריך — כפי שאתם רואים: אין אלוהים, אין. לא היה, לא הוֹוה, לא יהיה”.

אחדים מן הנערים המסובים ביקשו “בּוֹנָה פידֶה” פה ושם כמה פרטים מיכניים להוכחה של אי־מציאות־אלוהית זו, אך זה לא הביא את המדריך במבוכה. הוא היה מוכן לכך והשיב דבר דבוּר על אפניו: היה היו אטומים. פה ושם התנגש אטום בחברו, וחברו בחברו וכולם בחבריהם וחוזר חלילה עד שפרצה מריבה “טוטלית” בין האטומים וכתוצאה מן ההתקוטטות הזאת שנמשכה מיליוני שנים, נברא — מה אתם חושבים נברא? — העולם. הסיפור המרתק הזה על התגרה הגדולה של האטומים, שהמדריך שלנו הבין אותה, כנראה, לכל עמקה, כמו מחץ את כולנו. כל הילדים נדהמו נָדַמו. הנה הוכחה ניצחת — איך אמר המדריך: אין אלוהים. אָין.

תיאור הקטטה הרצחנית של היצורים הננסים האלה — שבאופן רטרוספקטיבי היא מצטיירת לנגד עיני כיום כמערכה בין שני מחנות של פרשים מזוינים בסרטיו של ססיל דה־מיל — עמד בסתירה גמורה לשלוָה המלכותית ולאֶלגנציה שבהן נצטיירה לפָנַי בריאת העולם לפי ספר בראשית. אך האמת היא שהמערכה של האטומים קסמה יותר. הנה, אמרתי, אטומים (לעזאזל: מה זה “אטומים”?) בעלי אופי. אינם נכנעים. נלחמים, נאבקים, בוראים עולם. איזה מרד פנימי הוצת בי: מדוע רימו אותי מורַי זה שבע שנים רצופות? מדוע לא רמז סבי אף לא פעם אחת, לפחות, שעדיין אין זה ודאי שיש אלוהים בעולם? מדוע — כמאמר המדריך — הם מנסים “להרדים את ההכרה הפועלית” שלי “בסם־השכרון של הדת”? נמרד ונמרץ לבשתי מעילי ובאתי במרוצה הביתה.

מצאתי סבי ורבי רכונים על ספר ושקועים, כנראה, בסוגיה חמורה. שעה קלה נעצרתי על הסף. אחר־כך פתחתי בנאום האַתיאיסטי הגדול ביותר — הראשון והאחרון — שנאמתי בימי חיי. כל מה שקלטה אזני מן המדריך פלטה לשוני אל שני הזקנים הנפלאים האלה בשטף, כמעיין שאינו צריך להתגבר על שום מכשול. כל מלה — חזיז. כל מושג חדש — רעם. שפינוזה. אֶמפיריוֹריטיציזם. פליכאנוב. פנתאיזם. אנטידיהרינג. מוֹלֶקוּלוֹת (כנראה, האחים הגדולים של האטומים). מַטריאליזם (המון פעמים מַטריאליזם). היתה מלחמה בין האטומים והאטוֹמוֹת. פשוט רבו ביניהם. לא שמעתם סיפור “השֵׁדים הקטנים” של בוכארין? — כמו שיש שֵׁדים קטנים כאלה, כך יש אלוהים. די. חסל סדר בר־מצוה. אין אלוהים — אין תפילין. חבל על הזמן. אמנם, יש אטומים אבל הם אינם עומדים על כך שיתפללו אליהם.

כשעה תמימה שטפו אמרי־פי והיתה דומית־מוות בבית. סיימתי נאומי ולא נותרה אצלי עוד מלה אחת שלא נאמרה. ראיתי בעליל כי שיכנעתי שכנוע מוחץ את שני היהודים התמימים האלה שהיו בודאי מזמן גוזזים את פאותיהם וחדלים ללכת אל בית־התפילה לוּ רק הגיע לאזנם במועד הסיפור המרתק הזה של המדריך. היתה הפסקה של דקות אחדות, כשעיניו של הרבי נעוצות בי מתוך השתאות ויראת־כבוד בפני אפיקורוס הצעיר והמבריק שדרך זה עתה ברחוב־הנהר של עירנו. פתאום הניף הרבי את ראשו, ליכסן אלי מבט של תבונה־אין־קץ ושל חמלה־אין־קץ והסנין במין ציוץ ופיזום ממושך מלה אחת בלבד, הברות־הברות: ה־ד־י־ו־ט! לך לישון. ולא הוסיף.

למחרת הלכתי להתפלל אל האלוהים הרגיל.

ב

היינו יכולים לפטור את עצמנו בכמה הברות, אם לא בדיוק דומות לאלו הרי במשהו בקרבתן, לאחר שאנחנו שומעים ממשיכיו — למעשה, מוריו לשעבר — של אותו מדריך, טוחנים עד היום במועצות, בשיחות־רעים ובמה שהם קוראים: דיונים מדיניים, כמעט אותם מושגים עצמם, באותה מידה של חשיבות עצמית ובתוספת מונחים שהזמן־המהפכני גרמם, כגון: כרושצ’וביזם, קוֹאֶכּזיסטֶנציאליזם, מאוּצֶטוּנגיזם. אבל הפעם אין לנו ענין במדריך חולמני בגיל הגימנסיה ובגוּרי־פילוסופים שגיל שבע־עשרה מעמיד אותם לגיונות־לגיונות, אלא בתנועה חברתית ובלביאים של תנועה הממשיכים באפוריזמים פוליטיים כאילו הרצו לפני בני י"ג במעגל סביב מדורה וכאילו לא בערה כלל מדורה גדולה סביבם. ומשום מעמדם וכבודם, ומשום חומרת הדברים שעליהם ומסביבם נסבים הדיונים המופשטים והתלושים־מכל־מציאות שלהם, אין לנו אלא לעסוק מזמן לזמן בכמה “אטומים” של תנועה זו, שעל ביקועם הבלתי־פוסק היא מבקשת להתקיים כתנועה פוליטית בעולמנו.

ג

אחד האטומים האלה הוא הנבואה.

כוחה וזכות־קיומה של תנועה חברתית נובעים קודם־כל מכשרונה לצפות מעבר לדברים המתרחשים ולראות עין בעין את הבאות, בשפת הסוציולוגיה קוראים לזה: פרוגנוזה. מאז קם “השומר הצעיר” כתנועה פוליטית הוא אימץ לו הוא אימץ לו את “הפרוגנוזה” — הנבואה — כתכונה שבטבע, כחלק מן המהות. נצר מגזעם של אלדד ומידד. בכל צעד שעשתה התנועה הציונית, למשל, ושלא היה כטעמו של “השומר הצעיר”, היתה מופיעה אצבע־האתראה הנבואית שלו: ראו הזהרנוכם. בכל צעד שעשתה התנועה הסוציאליסטית בעולם ושלא היה כטעם המיוחד מאוד של כמה סקאוּטים יהודים שוחרי־טוב, שוב היתה מופיעה אצבע־האתראה: ראו הזהרנוכם. והיה יכול “השומר הצעיר” להתנבא כך עד סוף כל הדורות בלי שייתפס כבדאי. אלא שבימינו מלאכת הנבואה, אף שהיא נפוצה יותר, איננה קלה יותר.

היה זמן שבתחום הסוציולוגיה והחזיה־מראש של תהליכים בהתחותה של החברה, אפשר היה להתנבא מתוך שלוַת־רוח סטוֹאית בלי לחשוש שהחיים יעמידו נבואות אלו למבחן לאלתר. ואולם בימינו אין צורך לחכות ימי דור כדי לאַמֵת נבואות או להפריכן. קצב התהליכים החברתיים בתקופתנו הוא אחר לגמרי. הדינמיקה הפנימית שלהם היא אדירה ובתוך עצמם מדלגים התהליכים על שלבים מרובים והם מציבים לנגד עינינו עוּבדוֹת ניצחות — מן היום למחר. יש איזה קוצר־רוח פנימי בהתפתחותה של ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמדעית — בימינו. היום אין יוצאים עוד סתם מעבדות לחירות, אלא מעבדות ישר אל פרלמנט הערוך לפי כל תגיה של הדמוקרטיה האירופית, מן המערה — היישר אל הסילון, ממפגש השבט — אל מועצת־הבטחון; מעוני, מרדות ורעב — ישר אל תעשיה גרעינית. בקושי אנו רואים את תהליך ההתפתחות. אנו רואים את האקט ואת התמורה כמעט בזה אחר זה, ללא כל חציצה ביניהם.

בימים כאלה ההבחנה בין נביאים ובדאים נעשית מהירה יותר וחד־משמעית יותר. אין צורך לחגות הרבה כדי להיוָכח מי דיבר אמת ומי ראה חלומות באספמיה שלו וביקש שנראה כמותו. כל יום מביא עמו עימות משלו, כי כל יום הוא מבחן לנביא ולַבּדאי.

“השומר הצעיר” לא נתן שעתו על תמורות אלו והוא מוסיף להתנבא — כאילו היו צריכים גם היום לחכות דורות כדי להפריכו. לא נחזור כאן על גורל נבואותיו בענין המדינה היהודית לפני שקמה, על האימים שהילך עלינו בענין מבצע סיני או הפחד שהטיל עלינו בענין השייך יותר לתחומי עולם־המהפכה: הטיטואיזם. מבחינה זאת אפשר לומר, כי המדור הפוליטי של “על המשמר” מלפני שנים אחדות הוא־הוא המדור ההומוריסטי כאשר קוראים אותו היום. כשם שהמדור הפוליטי של היום יהיה בודאי מקור של הוּמוֹר רב לקורא בעוד שנים אחדות. אלו נבואות־הבאי — וזה שׂכרן. ואולם אנו נצא לעימות חטוף עם אחת מנבואותיו כי יש בה ענין ומסקנה לחיינו היום ממש.

ג 1

שלושה ימים לאחר שנתגלה בברית־המועצות “קשר” הרופאים היהודים והג’וינט נגד מנהיגי השלטון הקומוניסטי, שיגר חבר־הכנסת יעקב ריפתין מעל במה פומבית ברכה לוהטת למנהיגי המהפכה שניצלו ממזימת־השטן הזו בזכות עֵרנוּתם של זקיפי־הבטחון של המהפכה. לא עברו ימים רבים והסתבר כי לא היתה זו מזימת־שׂטן נגד המשטר אלא מזימת־שטנים מרושעת של המשטר נגד יהודים חפים מפשע. אין אנו באים, כמובן, בטענה אל י. ריפתין מדוע לא התנצל בציבור על מה שנכַנה כאן בלשון מאופקת — נבואת־שקר. אין זו ממידותיה של תנועותו. גם לא היינו חוזרים אל פרשה אומללה זאת אילולא המשיך ריפתין להתנבא באותה מידה של בטחון עצמי ואילולא תבע שנלך אחריו בסהרוריו.

אנו יודעים — אומר אותו יעקב ריפתין עצמו בכנסת — כי אחרי נאצר במצרים יבואו כוחות־הקִדמה. לא פחות ולא יותר. אלף שאלות היינו שואלים אותו, מה הם בדיוק “כוחות־הקִדמה” האלה, שלפי נבואתו הם־הם הדורכים בעקביו של נאצר, ומה ברכתם — או, חלילה, סכנתם — לישראל אם יבואו. והרי לגבי שכנתנו מצרים, הנקודה המעניינת אותנו קודם־כל ולפני־הכל היא לא אם ראש־מתקדם־יותר יערוף שם ראש־מתקדם־פחות, אלא מה הוא יחסם של כל הראשים האלה לישראל ולעצם קיומה. אך נגיע אל “כוחות־הקִדמה” ומשמעותם לגבי ישראל בהזדמנות אחרת עוד בתחומי המאמר הזה. עניננו בעצם ההתנבאות, ב“אנו יודעים”.

ויש אל לבנו לשאול: מי הוא — אלוהי הרוחות! — שר־ההיסטוריה הזה הלוחש באזנו של “השומר הצעיר”, ובאזנו בלבד, את הסוד הגדול הזה שצריך לנחם אותנו על מציאותו של נאצר היום משום שעל כנפיו נישאים, מה ש“השומר הצעיר” קורא, “כוחות־הקדמה והמחר”? על סמך איזו הוכחה דיאלקטית או גזירה־שוה אפשר לומר “אנחנו יודעים” שאחרי נאצר — כאילו בתהליך טבעי המשתמע מתוך החוקיות שבהתפתחות — יבואו כוחות־קִדמה? האם כבר באו כוחות מושיעם כאלה, למשל, בברית־המועצות עצמה אחרי הרודן הגדול מגרוזיה? האם לא הספיקה תקופת כהונתו הזמנית, כביכול, של אותו רודן לגרש ולכלות מיליונים ולהביא ארצות ועמים שכנים לידי עבדות? והאם לא הספיקה כבר תקופת כהונתו של הרודן המצרי לשעבד ארצות ועמים שכנים ולהניף עלינו סכנת הכּלָיה הפיסית? מה הנבואה הזאת המבקשת לשַׁתק — נאמין: בלא־יודעים — את דריכותנו ועֵרנוּתנוּ לסכנה האיומה האורבת לישראל מקיומו “הזמני” של הרודן הזה, חלוצם של כוחות־הקִדמה וסולל דרכם?

ד

ומן הנבואה לעולם — אל תחזית טכנית, מקומית.

בעתונות “השומר הצעיר” ובדיוניו חביבה על הכותבים והמדיינים טפיחת־הנחמה על שכם עצמם: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית. הכוונה לומר: אמנם מישהו תפס ברסן־השלטון בארץ הזאת ומחזיק בו זמן־מה. אבל זה דבר ארעי מאוד, בן־חלוף. הכתר האמיתי, הכתר שהועידה אותו ההשגחה, הוא בידינו. והיום קרב. הנה־הנה נושאת אותו ההיסטוריה בכנפיה.

איננו יודעים מה מזכה את “השומר הצעיר” לחשוב שדוקא הוא האלטרנטיבה לשלטון בארץ הזו. אם להניח שכל מפלגה או בדל־מפלגה היא מועמדת לשלטון — במשטר דמוקרטי לא־עממי הדבר אפשרי לפחות מבחינה תיאורטית — כי אז יש בארץ לפחות עוד תריסר אלטרנטיבות כאלו. וסיכויים של פועלי אגודת ישראל, למשל, אינם נופלים מאלה של “השומר הצעיר”. אבל נניח לענין האלטרנטיבה ונשאל יותר בענין ש“השומר הצעיר” קורא לו “היסטוריה”.

את הבשורה הזאת: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית — בשורה השאוּלה כהרבה בשורות אחרות מאוצר הסיסמאות של עולם־המהפכה — משמיע “השומר הצעיר” אל חבריו זה למעלה מדור. היא לא הונפה דוקא עם קום המדינה, היא ניסרה כּל הימים בהסתדרות, בועד הלאומי, בסוכנות היהודית — כמעט בכל המקומות שבהם “השומר הצעיר” הוא מיעוט. האם טרם שאל את עצמו איש ב“השומר הצעיר”, כמה זמן יכולה עוד להימשך ההיסטוריה של האלטרנטיבה הזאת? כמה זמן אפשר עוד להתרפּק על סבתא־היסטוריה בלי שהיא תראה רמז כלשהו של נטיית־חסד? כמה זמן אפשר עוד לשאת הזנחה כזאת ולפתות אחרים להאמין כי “דברי־הימים של העתיד הם אתנו”?

ה

מאיר יערי מיסר את כליותיו באחרונה בענין שאיפת השלום של ברית־המועצות. מאז המועצה האחרונה של “השומר הצעיר” בחיפה לפני שנתים, שבה הועמדה שאיפת השלום של המחנה הקומוניסטי במישור אחד עם שאיפת המערב, נודדת שנתו בהרהורי וידוי וחרטה: היאך יכול היה, ולוּ גם בסתר־לבו, להטיל שמץ דופי בשאיפות השלום של ברית־המועצות? היאך יכול היה להטיל כתם בגפיה של אותה יונה צחורה שאיננה יורדת מחותמות־הדואר של הרפובליקה הסוציאליסטית הגדולה ואיננה חדלה לנהם לאנושות את המיית השלום שלה? היאך יכול היה לכרוך יונים ונצים, כבשים וזאבים, גדיים מזרחיים ונמרים מערביים בנשימה אחת? “רבותי — אומר מאיר יערי — הרחקנו — הרחקנו לכת מחיפה”. והפחד הזה מפני העונש המזומן, כידוע, לחושד בכשרים הביא את מאיר יערי אל על־חטא־בציבור במועצה האחרונה של מפ"ם. וכדרך שליחי־ציבור נאמנים, כשהם אומרים על־חטא, כל הציבור קרוא להתחטא עמם, וכדרך ציבורים נאמנים של עולם־המחר — אם שליחם מתוַדה, כל הציבור אומר עמו וידוי.

לא נבחן מידה זו של רדיפת־שלום של הסוֹביֶטים לפי מושגי השלום של קדמונינו. שלום במשמעותו היהודית הוא מערכת־מושגים שפירושה לא רק אי־הנפת חרב בין עם לרעהו, זוהי קדושת דם האדם לא פחות מקדושת דם עם, זהו כיבוד צלם האדם וכיבוד צלם האלוהים שבתוכו זהו שלום־ואין־גרדום גם בין ממשלה לאזרחיה ולא רק בין ממשלה לממשלה.

אם אמנם יש איזו רדיפת־שלום סוֹביֶטית אין לה שום שייכות לכל מכלול־המושגים הזה, אין לה כל שייכות אל עצם הרתיעה משפיכת דם, אל קדושת חיי־אנוש ואל הסלידה מכל דבר שריח של הרס ושל אבדן נובע ממנו. בשאיפת־שלום כזאת אפילו מאיר יערי לא יחשיד את הסוֹביֶטים. סיסמת־השלום ותנועת־השלום אינן המצאותיה של התקופה הליברלית, כביכול, בברית־המועצות — תקופת “לאחר הועידה העשרים”. שהיא מעין מנין נוצרי חדש לאנשי “השומר הצעיר”. היא הוטלה לעולם עוד בימי סטלין. יונת־השלום הזאת של פיקאסו הופרחה אל מחוץ לברית־המועצות בשעה שבתוך ברית־המועצות עצמה עדיין פרח מאוד עץ־התליה. ומי שיכול לראות דם אדם גואה כנהר לנגד עיניו, במידה רבה על־פי פקודתו שלו, אין לראות מדוע יסלוד מפני נהרות דם כאלה בין עם לעם ובין ארץ לארץ.

אבל האמת היא שאם יש בברית־המועצות שאיפת שלום זוהי שאיפה לשלומה של ברית־המועצות בלבד. זוהי רדיפת שלום שבה אין נרתעים ללַבּוֹת מלחמה בכל פינה בעולם, להסית עם ברעהו ובלבד להציל את השלום — של ברית־המועצות, כמובן. שום חוש לשלום אינו מונע את ברית־המועצות ממתן נשק בידי עמים שלוים כדי שישחטו איש את רעהו. שום יצר של שלום אינו מונע ממנה לתת בידי שכנינו במזרח התיכון כל כלי־משחית המכוּונים — כידוע היטב גם לברית־המועצות — להשמידנו.

ו

ואולם לא היינו נותנים דעתנו יתר־על־המידה על ההתעוררות המחודשת של המחשבה האינטרנציונלית ב“שומר הצעיר”, על התוים והתגים של הזדהות עם עולם־המהפכה, אילולא ידענו את חוק המחזוריות הקיים בתוך תנועה זו. אילולא ידענו כי בהגיע עונתה של העבדות הזאת כלפי חוץ מתחילה מיד עוית עצבנית של גוף “השומר הצעיר” כלפי פנים. ככל שגדלה הכניעה חוצה, כן מחריפה היוהרה פנימה. כי היא מסמלת איזו התקוממות פנימית. הלמאי נרדמנו, הלמאי אין שומעים אותנו? איך קרה הדבר שככל היהודים “השומר הצעיר”: יושב בממשלה, מצביע בקואליציה עם הגרועים שברפורמיסטים, מתפשר עם החשוכים הדתיים שאינם מודים אפילו בתגרה של האטומים כמקור לבריאת העולם, ולמעשה נותן יום־יום ידו וחילו לביצור הבסיס של העולם המערבי: ישראל — ואינו פוצה פה ומצפצף. מה יגיד הטיטוֹאיסט טיטו. מה יאמר נֵני ברומא ואיך — איך? — נַראה פנינו למַיוֹר גאגארין?

ואנחנו יודעים פירושה של עוית זאת. אנחנו יודעים כי אם פה ושם שרר עדיין איזה שקט בחיינו הציבוריים, יבואו הפרפורים הנפשיים האלה של “השומר הצעיר” וידאגו להסעיר אותם. אנחנו יודעים כי בתוך קיבוציו ובתוך עתונות שלו יתחיל אותו רֶצידיב, המוּכּר לנו זה שלושים שנה, של טיפוח איבה ובוז למנהיגות העם והמדינה; של גילוי פתאומי של כל המומים, שהדמוקרטיה שלנו, כביכול, נגועה בהם; של כל סממני־הגירוי הציבוריים המבקשים להכריז דבר אחד: עדיין אנו חיים.

אבל כשם שאנו מביטים בהשתאוּת ובדרך־ארץ בכוח החלוצי הגנוז בתנועה הקיבוצית של “השומר הצעיר”; במערכת ישוביו, שהם סמל חי למיטב הסוציאליזם בהתגשמותו ולדמותה הנכספת של חברה חדשה, כך נלאינו מן הטרדנות של הכת הפוליטית שלו הדורכת במקום אחד זה למעלה מדור. פשוט בגרנו ממנה, ולא רק אנחנו בגרנו, אלא שהמציאות — ההוָיה החברתית, המדינית והכלכלית שנוצרה עם תחיית עצמאותנו החד־לאומית — גדולה, זקופה ובוגרת מכיתות־התגוששות אלו. לכן, אף שקיומו הפוליטי הנבדל של “השומר הצעיר” איננו מעלה עוד ואינו מוריד, הוא מטריד לא את אויביו ולא את יריביו המושבעים, כותב הטורים בוַדאי אינו שייך אף לאחד משני אלה. הוא מטריד ומצער כל מי שנותן דעתו על דמותה המרוסקת של הציבוריות הישראלית, על הכוחות החברתיים הטבעיים המחייבים חלוקה של ציבוריות זו — לפי דת, לפי מעמד — ועל הכוחות הבלתי־טבעיים הממריצים, מטפחים ומעמיקים ריסוק זה, אם כדי להתקיים כקו בתוך התמונה המעוקמת הזאת ואם כדי לעקם אותה עוד יותר.

1961

המוביל הארצי של ישראל מיועד ליצר פּלוטוניום.

[מן העתונות הסוביטית]

א

נזדמַנוּ לפני ימים אחדים לישוב מרוחק בנגב. החום — חום מדבר, והאבק — אבק־קדומים, והגרון ניחר עוד בטרם התחיל לשווע למים. פתחנו ברז לרווֹת מעט את הצמא שמתוך הטפטפת התמימה, כביכול, פרץ בכוח אדיר איזה חומר חסר־צבע, ספק מוצק ספק נוזל. דומה לכל דבר שבעולם — רק לא למים. לאחר תדהמה ראשונה הבטנו מקרוב בחומר שכבר דלף לו בנחת מן הצנורות ונתמלאנו בושה לבוּרוּת של עצמנו: איך לא הבחנו: הרי זה פלוטוניום. פשוט פלוטוניום. היסוד הרדיו־אקטיבי שסימנו 94 ומשקלו האטומי 239 והמתקבל — כידוע לכל בר־בי־רב — מהפגזת אורניוּם רגיל על־ידי ניוטרונים, והעיקר: הוא מצוי עתה בכל ברז בנגב. מאין? — מן החצבני. כל הירדן מלא אותו. ואיך בא לברזים בנגב? פשוט: באמצעות מוביל־המים — כלומר: מוביל הפלוטוניום הארצי.

ובטרם מתחיל הקורא לחשוב כי נסתתרה מעט בינתנו נאמר מיד: אולי נסתתרה — אבל לא שלנו. מברק מיוחד ושידור בגלי־האתר ממוסקבה סיפרו רק לפני ימים מועטים כי כל המוביל־הארצי של ישראל, המיועד, כביכול, להשקית הנגב, איננו אלא אחיזת־עינים וכל־כולו לא בא אלא להעביר — חומר־גלם לפלוטוניום. כן. להעביר לנגב הצחיח את “מוצר הטרנספורמציה של נֶפטוניום”, כפי שרדיו מוסקבה מסביר את היסוד האטומי הזה לתושבים באוזביקיסטן או בקירגיזיה, שאמנם שמוֹע שמעו על נהר הירדן אך לא ידעו בדיוק מה סימנו הכימי או מה משקלו האטומי או מה תפקידו בטרנספורמציה השטנית הזאת של נֶפטוניוּם. לנגב, כמובן.

חפינו ראשינו מבושה על בּוּרוּתנוּ אלא שהתנחמנו בכך כי בחברת ההדיוטות, שחשבו את נהר הירדן למקוה־מים כפשוטו, נמצאים לא רק אנחנו. טעה בו יהושע בן־נון, שצלח את הירדן והאמין לתומו שצולח מים; טעה בו יוחנן המטביל שהטביל את מי שהטביל במימיו ולא ידע שהוא מטבילו בפלוטוניום; וטעו כמותו מיליוני נוצרים שאינם יודעים כלל כי קרוב לאַלפּיִם שנה הם מַזים על עצמם מים מאררים של חומר רדיו־אקטיבי, בלי לשער כלל כי שסתומי הבקבוקים שבהם אגרו את המים האלה כמזכרות, עתידים יום אחד להתעופף ולהתפוצץ ועמם כל יושבי חלד.

וכל זאת משום שלא קראו במועד את מברק האזהרה של הסוכנות הסוביֶטית “טאס” על המוביל היהודי.

ב

אתה קורא מברק זה, חזור וקרוא, ואתה רוצה להצדיע לפני — הרשעוּת, כי אתה בא למסקנה כי רשעוּת איננה המדרגה הגרועה ביותר בתכונות עמים ואדם. גדול ממנה הטמטום. גרועה ממנה ההנחה כי מוחותיהם של בני־אדם הם כמו גרָף שאין לך סרח־רעיון שלא תוכל להטילו לתוכו. ומיאשת לא פחות ממנה ההכרה — שלאחר שני דורות של יומרת נאורות וקִדמה, עדיין רואה המשטר את נתיניו ואת העם הסוביֶטי כולו נבער־מדעת כשהיה, אם אמנם הוא מניח שאפשר להטיל לתוכו כל הבל ולעשותו מאמין בכך.

והוא מניח הנחה כזאת לא רק בענין “מוביל הפלוטוניום” הארצי. הוא מניח זאת בכל מקום הנוגע ליחיד יהודי חסר־ישע או לכלל היהודי הכָּמֵה להיות כלל ולמדינת־היהודים שבעצם זקיפות־קיומה היא סותרת כל ציור מעוות שבו צוירה דמות היהודים בארץ הסוביטים למן היום שבו קם המשטר ועד ימי הסוציולוג האוקראיני קיצ’קו.

סיפור־ההבל הוא מִרפד לרשעוּת. הביזוי והעלילה — פותחים לה שער. ואולם משום מקום לא ירדו אלינו תאומים כל־כך ההבל והרשע גם יחד כפי שירדו באחרונה מבתי־המשפט של הצדק הסוציאליסטי בשני מרכזי היבשת הסוביטית: בלנינגרד ובסברדלובסק.

ג

איננו יודעים אם יוסף ברודסקי הוא משורר או לא. כל עוד לא נמצא בברית־המועצות קובץ שירי־הלל שלו ל“שמש העמים” או קובץ שירי חרטה וּוידוי על שלא כתב שירים כאלה — אין פלא אם השופטת סאביליה, הממונה על הצדק של מחוז לנינגרד, מתקשה להגדיר אותו בוַדאוּת כמשורר. קרוב לודאי שאילו עמד לפני אותה שופטת במבחן כזה אחד פושקין או תמהוני לרמנטוב לא היה גורלם שונה וייתכן כי במיצוי קיצוני של הדין לא היה האביר־הפייטן לרמנטוב חייב למות באופן פרטי מות דו־קרב, על כל הטִרחה האישית הכרוכה בכך. הכלל המאורגן היה דואג לכך בדרך היעילה והממלכתית ביותר. ברית־המועצות יש לה מושגים משלה על המוּזוֹת; ומוּזה שאיננה רתומה לפני עגלת־השלטון — או שאיננה כלל משלשלת־היוחסין של משפחת זיאוס או שהיא מוּזה דפקטיבית.

לאסונו, כנראה, נתקף הצעיר היהודי יוסף ברודסקי דוקא על־ידי המוּזה מן הסוג האחרון. הוא הלך בערבות אוקראינה ושר את שירת השמש הרוסית כפשוטה ולא ידע כלל כי איננה אלא משל וכי הנמשל שלה — “שמש העמים” — חשוב ממנה עצמה; הוא ביקש לחיות חיי עוני ודחקות מתוך רצון־עצמו אבל הזכות לחיים כאלה טעונה אישור של שופטת והוא לא ידע. הוא רעב באופן פרטי עם שיריו אך לא דאג לקבל רשות־מוסמכת לרעוב משלטונות המחוז. והוא גם צמא באופן פרטי. למעט חירות. חירות לשיר את עצמו. אלא שגם תחום זה איננו תחום־היחיד ואין אדם יכול לעשות בלבו שלו ככל העולה על לבו בלי אישור של חבורת־מושבעים. אך אולי יותר מכל לא ידע יוסף ברודסקי כי שמו ושם משפחתו הם מסגיריו החמוּרים ביותר עוד בטרם ניסה בכלל לחטוא. כי הוא ניסה לשיר במשטר המסוגל אולי לשאת שירה של כל עם, רק לא שירה של יהודים – בין זו קינה על יהודים־מתים בבאבי יאר ובין זו שירתם של יהודים־חיים בלנינגרד.

ד

פייטן שאינו יודע עוּבדוֹת־יסוד של מוסר־ביברים יתן את הדין ויִדוֹם. חמש שנות עבודת־כפיה בין קרחוני הצפון, לאחד הטוען מול במה חסרת־אֵל כי הוא יונק השראתו הפיוטית מאלוהים — הן גזר־דין שיש להעריכו כראוי. משטר שערף ראשים של יוצרים בלי משפט ועל לא־אוון, נוהג לפנים־משורת־החסידות אם הוא גוזר על טפיל תמהוני חמש שנים בלבד של גריפת זבל בסיביר — על־פי הליכי־משפט מתוקנים, ועם אשה שופטת בראשו.

כי ספק אם אפשר למצוא התעללות גרוטסקית יותר בצדק ובמין הנשי כאחת מאשר הפקדת כל זדון־לבו של הדין כלפי יהודים בידי נשים. שאם נחוצה עריפה — תערוף האשה. ואם נחוץ כלא — תכלא האשה. ואם נחוץ לעקם כל מוסר אנושי, יעשה זאת דוקא היצור ההוּמַני יותר שבין המינים. ואולם שום דבר לא הציג את האשה הסוביטית הצגה מעוותת של טמטום וערלוּת כפי שמציג אותה זה שנים אחדות המשפט הסוביטי. שום כיבוש־חלל של טאראשקובות, שום שיאים של קפיצות־לגובה של ברית־המועצות לא יאזנו את העיווּת הגדול שמעוותות שם דמותה המוסרית של האשה, שופטות שטופות מוח ולב כשופטת המצות במוסקבה וכדיינת של ברודסקי בלנינגרד וכיושבות על־מדין במשפטי העם, שבהם נתן המשטר בידי העם את הזכות לכלוא את עצמו. יסוד הקשיחות ואטימות־הלב ההולך ונטבע בשיטתיות בנפש השופטות מסוג ציגאנובקה וסאביליה כמוהו כיסוד הנפשי שהוטבע במשגיחות־צינוק למיניהן על־ידי משטרים אחרים. כי בשביל לחנך אדם לרציחת הצדק, אין הכרח לאמן אותו לאכזריות. די לחנכו לקהות, לאיבּוּן־החושים ולאותו מבט בוהה הרואה לפניו רק נקודה אחת: משטר — לא אדם, לא יצור־אנוש.

בתוך קהות זאת נלכד יוסף ברודסקי כפרפר הנלבט אל קיר תלול. עולמו־של־אדם ניב לו משלו, כך עולמו של משורר, כּך עולמה של שופטת, והם סובבים בבית־המשפט בנתיבים שונים ואינם נפגשים כלל. והד־קריאתו של העומד־לדין אובד לא רק בערבות הטונדרה של הצפון, שלא בערבה האנושית הגדולה של משטר שכל יומרתו היא גאולת האדם.

ה

מעולם לא היתה הכלכלה בברית־המועצות משהו שבצד החיים הסוביטיים. היא היתה תוכם וטבורם. על־פיה נחתך מוסר־החברה. היא עיצבה חוקי־אנוש וחוקי־מִמשל. חברה שאימצה לה כפילוסופית־חיים את המטריאליזם ההיסטורי, אין פלא אם חוקי־הכלכלה נהפכו אצלה חוקי־התנהגות שבין אדם לחברה ובין אדם למשטר — והם יסוד כל אהבה וכל שנאה ואין לך דבר שברוח שאין שרשו בחומר. והדברים ידועים. אין אולי מספר ליהודים שאבדו בתהפוכות הטיהורים המדיניים, אך לא פחות מהם מתו מוות כלכלי, רובם עלו על מוקד אדום בשל שטר של רובל לבן שמכרוהו בשוק השחור; בשל צרור ששמרה אם בסינרה כנדוניה לבתה ובשל כיכר־לחם של עוני שקנו — או מכרו — יהודים חסרי־כל שלא באמצעות תגרי־הלחם הממלכתיים. אך אולי יותר מכל למדנו על מקומה של הכלכלה במוסר־החיים הסוביטי בימי־ילדותנו כאשר ראינו את שכננו, שהיה בעיני ילדות שלנו מופת לתום־לב ולאצילות, נופל מכדורו של אחד הזקיפים בעוון שלושה רובלים־זהב שנמצאו בכיסו. והוא לא גנבם. אז התחלנו להבין כי בעולם החדש והמתהווה יכול אדם לרמוס כל לוח־הדיברות, רק לא את הדיבר הסוביטי האחד־עשר — הוא הדיבר הכלכלי. וכאשר בגרנו וראינו יהודים נרדפים על צואר בעוון מצה שסחרו בה בסתר, או בעוון בשר כשר שניקרו בו את גיד־הנשה וסחרו בו — הבינונו היטב שאין לדבר כל שייכות לשנאת־ישראל ולמנהגי־הפקר שנוהגת המהפכה בחייהם של יהודים ושכל הרעה הזאת לא באה על היהודים אלא בשל תאוַת־הבצע הטבועה בדמם עוד מימי יהודה איש־קריות. ואילו ניתן היה רק לרפא את העם ממַדוה זה, שום עם מעממי ברית־המועצות כידוע איננו לוקה בו, היינו רואים מה מרהיב יכול להיות חלקם של יהודים בגן־העדן הגדול של המהפכה.

אלא שכל התורה הזאת התנפצה אל חומת בית־משפט אחד בהרי אוּראל בסבדלובסק. כי הסתבר בבית־משפט זה שאין אמנם חמוּר מחטא כלכלי בעוונות של יהודים, אך אין קל ממנו בעוונות רוצחיהם. כי על גניבת תריסר זוגות מגפים מקואופרטיב עולה יהודי לגרדום, אך על רצח ראש־קהל יהודי וחבריו נדונים רק לשנות־מאסר אחדות, כל עוד יכולים הרוצחים להסביר זאת לא במניעים של צמא־לדם אלא במניעם של צמאון — לכסף. וכך אפשר — בסברדלובסק — לקטול יהודים ולהישלח לרצות את העונש במחציתו של פושע אחר יוסף ברודסקי, שבגזר־דינו כמו בגזר־דינם משתקפים פני־הצדק השמורים ליהודים בעולם שעליו נתנו חולמים יהודים כה רבים את נפשם.

ו

חַשרת־איבה סוגרת עלינו מֵעבָרים מקרוב ואין העט אץ להביא קדרות ממרחקים. אלא שרקמותינו — כאן ובכל מקום שהוא — אחוזת ודבוקות זו בזו כטיפה במעיין, כנימה בעורק. ענין לנו עם חלק מלב־לבו של העם, שפעימתו נעשית קהה ועמומה יותר ויותר והיא מתקהה תוך פיתולים שרק מפעם לפעם מבקיע אלינו הֵדָם — הד עמום של כאב שעדיין לא תם. מוּתר וחובה להשבית גם את הרננה של חיינו העצמאיים, גם את דאגת קיומנו החמורה בעננה הזאת ממרחקים. כי ביסודו של דבר מקוֹרָן אחד.

כאשר אתה רואה גודל בדידותו של העם אתה מתחיל לחשוב שאולי הבדיה של סוכנות־הידיעות הסוֹביֶטית בענין מהות הירדן — מעיקרה איננה חסרת־הגיון כל־כך. נכון הוא שהנגב לא יוכל להתקיים ולפרוח בלי מים. אבל נוכח המלתעות השלוחות אלינו מעברים שונים — כולל המלתעות מארץ “טאס” — אין זה אולי חסר־הגיון כלל וכלל שלקיומנו — ולא רק בנגב — יהיה נחוץ בין שאר הדברים גם — פלוטוניום.

1964

א

בעוד אנו תרים אחרי חומר הנוגע לזוית מסוימת בחייה של יהדות ברית־המועצות דלוקת המרד, ניתנה לנו הזדמנות לקרוא עלי־הגהה של תעודה מיוחדת במינה על שליחות ישראלית רשמית לבירת הסוביטים. ¹ עָצמת החויה למקרא תעודה היסטוריוגרפית וספרותית זאת היא שמניעה להעלות טורים אלה.

בעת קריאת ספרים מסוג “שליחות במוסקבה”, נקלע הקורא בין המסוּפָּר לבין דרך סיפורו. קני־המידה הספרותיים כמו נדחקים על־ידי המתח הטעון של הדברים המסוּפּרים ועל־ידי התגעשות שאינה מרפה מן הקורא כל שעת העיון בפרשת חייה, פרפורה, גבורתה וחוסר־אונה של המעונה בגולות היהודיות. אולי גם המיוסרה בשליחויות המדיניות של ישראל.

ומפני הלחץ הזה של המסופר נקדים דוקא שורות אחדות על דרך הסיפור.

ב

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז כיהן מ. נמיר כציר ישראל במוסקבה. כל אותן השנים אצר את החומר התיעודי ולא נחפז להביאו אל הרבים. כאילו ביקש לתת לחומר להצטלל וליטול לעצמו ממד של זמן ושל מרחק לשפטו בצלילות. מקץ תקופה ארוכה הוציא מתחת עטו תעודה שהיחידים המתמודדים עמה באותנטיות הם רק הצעירים התוססים מברית־המועצות המגיעים עתה לארץ במירוץ הלפיד של המרד היהודי הגדול.

כושר התאפקות זה הוא גם חותמה של כל כתיבתו. וככל שהחומר טעון מתח רגשי יותר, כן יטופל בעודף צלילות ורגיעה. תמיד אל כיוון האיזון ולעולם לא לכיוון ההגזמה. אלא שדוקא הנאראציה השקטה והמאופקה של הדברים המסיעירים מבליטה שבעתים את עָצמתם. על אחת כמה וכמה שאין הספר רצוף מעשים סנסציוניים מסמרי־שׂער אלא שענינוֹ באוירה קאפקאית, בהתבטאויות, בשרשרת של מעשים ובחוליותיה, בהתנהגות יומיומית של משטר, בארחו וברבעו, ביחסו אל חיי אדם ואל חיי עמים ובכל הקוֹדֶכּס המוסרי והחברתי שלו הבא לידי ביטוי בדברם ובפעלם של ראשי המדינה, בוני עולמם החדש ומתימרי לבנות עולמנו האנושי כולו. חירוז הדברים חוליה לחוליה, קו לקו, הוא עצמו יוצר את התמונה האוֹרוֶלית הנוראה, שכל התנחשלות רגשית היתה רק משבשת אותה או מוסיפה לה צבעים שאין היא צריכה להם.

אלא שגם מתוך התאפקות מבוקרת זאת, שהיא מיסוד האופי של המחבר לא רק בכתיבתו, מתמלטת לא פעם זעקת מרי של התקוממות יהודית שלא ניתן עוד לכבוש אותה. היא נאמנה אז על הקורא שבעתים.

ג

אל סגולת ההתאפקות נלוית גם ההגינות, הקוֹרֶקטיוּת בשיפוט. נוכח האכזבות המרובות שהיו נחלת שליחינו הדיפלומטיים הראשונים במוסקבה — והן מסופרות כמעט בכל דף ודף של ספר השליחות — מתיחס מ. נמיר בהגינות מפליגה אל המדינאים והפקידים הסוֹביֶטים

בני־שיחו, ורק איזה חוט של סַרקזם נבון וכאוב מלווה את תיאור שיחו ושיגו אתם. אך סיפורו אינו מנאץ אותם, אינו שופטם לחרמה, רק מתאר אותם בקוֹרקטיוּת עובדתית של הליכות בני־האדם. אין שום צורך ביותר מזה. את התארים הראויים להם נמצא אחר־כך בעצמנו.

ומדרך הסיפור — אל רשמי המסופר.

ד

עתים אתה מהרהר איך לא עמד לנו הפכחון היהודי המנוסה, הנבון והאכזר, לצפות מראש את ארעיותה של אותה ידידות ולצפות זאת מתוך הכרת עברה והליכותיה של אותה סיעת עריצים שהחזיקה את מוסרות־השלטון בברית־המועצות. לצפות ולהבין כי גילויים אלה של נימוסים ושל ידידות הם לא דרך־הטבע של שלטון זה אלא ניגודו.

אלא שזכר מעללי הקבוצה הזאת בעבר כמו נדחק במכוּוָן אל תחתית התודעה, כדי שלא יפריע לחלום להירקם או למציאות המופלאה החדשה להתהוות. איזו השתדלות לחיות בתוך מערכת חדשה זאת של יחסים בין ריבונים — ללא רבב. ללא מתן אחיזה כלשהי לתואנה. ואיזה תום־לב ואמונה. כאילו יצאה בתולת־ישראל בפעם הראשונה. או כאילו לא היתה כל תקופת שלושים השנה של נגישות, יֶבסקציה, רדיפות והַגליוֹת אלא הפסקה לא־טבעית, סיוט חולף, בין ימי ביכוריה של אחוַת שני העמים בסעוֹר המהפכה לבין המשכה הנוכחי. או כאילו חזר המאהב אחרי שלושים שנות בגידה מבישה ואכזרית — והזרועות פתוחות לקראתו בנכונות, בחפץ־הלב, בעין דומעת.

וישראל דמועת־עין זאת הכובשת שמחתה, משהחלו להטעים אותה טעם המפנה והבגידה המחודשת, כמו מסרבת היא להאמין. רק עתה דרכו רגליה לראשונה על האדמה הטרושה והמסולעת של חיים מדיניים עצמאיים; רק אתמול נכנסה לחופה עם העולם המדיני הנאור — וכבר בגידה. והיא תמהה ונבוכה; איך ייתכן? הן רק אתמול הפליגו מחמאה, והיום — זעף, רוגזה, חרמות ונידוי, מדוע? והיא מנסה לפשפש במעשיה ומעַנה את עצמה בחיפושי חטאים ולבה ממאן להיכנע לרעיון כי פרק אביבי זה, מלובלב ונושא תקוה כּלילך הרוסי, תם ונחתם. והחל פרק אחר של התנכרות, של צינה וקרחון. מאתמול להיום. אתמול — נערץ, היום — מנואץ. ואין שום גשר ביניהם. ואש־המשטמה גדולה שבעתים מזיקוקי־הידידות ומפזרת אותם לכל רוח. וישינסקי, סגן שר־החוץ, לובש פני־שעוָה וחוזר להיות דומה יותר לתובע הקפוא, המרושע ממשפטי־הראוָה של אלף תשע מאות שלושים ושש, מאשר למארח־מדינאי נלבב ונוטה גינונים וחסד.

ה

וגם בעיצומם של אותם גינונים ובעצם פריחתם של חלומות — הנה רשימה טכנית, פשוטה, של דברים מרובי או פעוטי חשיבות שביקשנו, ואופן ההיענוּת — נכון יותר: אופן אי־ההיענות להם — והוא כמו רוח המעמם כל שביב של תקוה או מפיח בו לכבותו.

ובתוך הדרמה הכפולה, היאנוּסית, של הערות מחמיאות מזה וסירובים חמקניים מזה — הקשיחות. לא האכזריות. לא הזעם. לא הריתחה. רק הקשיחות. התשובות השליליות הקצרות, הלאקוניות, הפוטרות את מגישן מנימוקים ואת מקבלן מערעור. “הדבר איננו אפשרי עכשיו”. נקודה. אין: “מדוע?” אין: “מתי כן?” אין תודה ואין התנצלות בענינים פשוטים של לקט־עתונות שיש להזמינו רק באישור משרד־החוץ הסוֹביֶטי או של טיפול בעליית קרוב או באיחוד משפחה. אין אפשרות של טיעון הדדי, של השׂגה — אולי לשם סילוק אי־הבנה עובדתית. לשוא. הכל חד ופסוק כגזר־דין. אין קומוניקציה אנושית פשוטה. התשובות, בניסוחים שונים, כמו נשלפות מתיבת־מזלות שתמיד מנוסח בה המזל לרעתך — הַינוּ הך לאיזה חודש אתה מכוון את אסימונך או לאיזה חריץ אתה משלשלו.

ולשון כל המשיבים — כלשון התיבה. בר־שיח אחד דומה לחברו כתאוֹם־סיאם. קרא לו באקולין או קרא לו קוז’חוב. אוצר־מלים אחד. גאמה אחת. סינטכּסיס אחד. כאילו יצקו את כולם במִדפֶּסֶת.

ו

באחד הפרקים מסופר על תקופה של אחר־השואה שהחלה בסוף 1949 בברית־המועצות. איך הוגלו יהודים מערים ומעיירות במבצעים של הַגלָיָה המזכירים בכל צורות ארגונם אקציות־הגליה אחרות. סדן שנאת־ישראל חד הוא, אך אֵילו תהומות בשנאה המיוחדת הזאת של עולם הקורא לאחוה! איזו נחרצות והחלטיות. איך לא נשכח מעולם הטיפול ביהודים, כאחת ממצוות־עשֵׂה הדוחקות של העולם החדש שברית־המועצות אמורה היתה לבשר את איילת־שחרו. מלחמה חמה או קרה; תקופת בנין או חורבן; ראשית גאוּת כלכלית או ימי־שפל — מעולם לא היו הסוֹביֶטים מוטרדים על־ידי בעיותיהם שלהם עד כדי כך שלא ימצאו זמן לטפל באותו דיבוק האחוז בעולם הנכרי מימי־הצלב עד הפטיש והמגל — היהודים. לעולם אינם טרודים מדי מכדי לרדוף יהודים, מכדי לפרך גופם ולאנוס רוחם.

ביום שני, 28 בנובמבר 1949 — מספר מ. נמיר — הודיעו לתושבים היהודים בפרברי מוסקבה, היושבים על כביש מוזאיסק, כי עליהם להצהיר בכתב, תוך עשרים וארבע שעות, על נכונות לעזוב את מקום־מגוריהם. ההודעה נמסרה במועצת האזור על־ידי אנשי נקו"ד בתלבושת אזרחית.

דין המלכות — דין וכמו בהרף־עין נעקרו חיים, שרשים, קשרי־חברה ורקמות־משפחה ובצו־העריצות החלה הנדידה אל הבלתי־מודע. אך טרגית ומשמעית מכל היא אולי העובדה כי היהודי, שהביא בשורה זו לשכנו, הביע בוַדאוּת מחשבתו כי “לא ייתכן שהדבר נעשה בהסכמת סטלין”… ואין אתה יודע עוד מה בהיסטוריה הארוכה של היהודים דחף יותר את העם אל התלאה ופעמים אל האבדן: ערמומיותם של שליטים ורשעוּתם או תמימותם של המסרבים להאמין כי עריצות וערמה כאלה ייתכנו בכלל בחברת־אדם מהוגנה, וביחוד: בחברה של יומרות להושעת־עולם כחברה הסוציאליסטית הסוֹביֶטית.

ז

תוך מקרא דפי־רשימותיו של מ. נמיר על פגישות אנשי השגרירות עם ראשי המשטר הסוֹביֶטי, אתה עומד נפעם מול הופעתה של צירת־ישראל הראשונה² במוסקבה. באותה זקיפות קומה, האָפיינית לכל דרכה והנוסכת היום קוממיות בלב כל יהודי, עמדה גם לפני ראשי השלטון הקישח³ ביותר של התקופה. בתפיסתה המוסרית השרשית כמו ביקשה בתום־לב להאמין כי הפעם אולי נופלים הדברים על אוזן קשבת. היענוּת לא היתה גם אז, גם בתקופה שנראתה כירח־דבש בין עם הקם מאפרו לבין מלכות הקמה מהריסותיה. אך היה איזה סבר־פנים אלמנטרי ופה ושם אפילו מעט “בּון־טון” סַלוני, שהיה מסימניה של העילית הרוסית בימים שלפני המהפכה.

כַּסוּפה באו הימים האחרים. כאמור, ללא מעבר. ללא שלכת המבשרת כפורים. וזעפה ואימתה של אותה סוּפה גוברים מאז מיום ליום. וחוט־האיבה מתעבה ומֵגֵס. ימים רבים ייזכרו הן האופן שבו התיצבה נציגת ישראל לפני עשרים שנה מול המרושעים בחורפי העם והן האופן שבו נתמלטה מפיה מקץ עשרים שנה הקריאה לעם ולממשלתו להתיצב גלויי־פנים, בבהירות ובלי גמגום, לימין אחים שמאחורי מסך האיבה. וכך נתנה — לאחר תקופה ארוכה ומביכה של כבדות־לשון לאומית — פֶּה לזעקת היהודים ומשמעות אמיתית לאחדותם.

ח

כמו בקליפת־האגוז מקופלת, כמדומה, כל קשיחותו של שלטון, אם לא טמטומו, בפרשת האתרוג שביקשה שגרירות ישראל להביא ליהודי מוסקבה לחג־הסוכות.

כתיאור מפרי עטו של מיכאל זוֹשצֶ’נקוֹ נשמע לנו סיפור עלעלותיו של אתרוג זה ונדודיו דרך צפוֹנָהּ המושלג של סקנדינביה עד שהגיע למוסקבה. המשא־ומתן חמוּר־הסבר עם השלטונות הסוֹביֶטיים על שחרורו של אותו פרי קונטררבולוציוני מבית־המכס; יציאתה של שגרירות ישראל להקביל פני האתרוג בשדה־התעופה וסופו של אותו פרי ריטואלי שהגיע למוסקבה כאנטי־מהפכן מעונה במוצאי היום הרביעי של סוכות — כמעט כאפיקומן אחרי הפסח.

ברשומות הדיפלומטיות של שום אומה ולשון לא יימצא סיפור־עלילה כזה, ואולי שום דבר אינו ממלא אותך גאוה על נציגי העם כמו הטיפול הבלתי־נלאה, ארך־הרוח עד אין־עיפה, על קידוש שם האתרוג — רק משום שכה נכספו אליו, כאל בשורה מארץ היהודים, יהודיה הנפלאים של ברית־המועצות.

ובלשונו של מ. נמיר בחתימת הפרק:

הרב התחיל לברך על האתרוג. אמר משפטים ראשונים ופרץ בבכי ועמו העומדים על־ידו. ימים אחדים לאחר־מכן שוב ראינו את האתרוג. האתרוג היחיד במוסקבה. הוא נעשה שחור כפחם והרב סיפר: אלפי ידים החזיקו בו וליטפוהו ונישקוהו — באהבה, בחיל וברעדה.

כשאתה מהרהר בהתגייסותה הטוטלית של המהפכה נגד האתרוג היהודי, אין זה נראה עוד מחוץ לאפשרי שאולי דוקא עליו יותר מאשר כל דבר אחר, תמעד פעם רגלו של שלטון־הרמיה הגדול בתוֹלָדות.

לגבי רקימת הקשר עם יהודי ברית־המועצות, סיפור השליחות הוא שני בחשיבותו רק לשליחות עצמה. מטוה חדש של רקמות הולך ונארג מחדש בינינו לבין יהודי ברית־המועצות. עדיין הוא ענוג מאוד, רופס מאוד. ספרו של מ. נמיר, כמו ספרו של בן־עמי בשעתו, מזינים רקמות אלו ומזרימים בהן הָתמד, עָצמה וחיוּת. בדפים אלה, כבאתרוג הפחום ממוסקבה, אצורה הגחלת הלוחשת של התקוה.

1971

[הפטרה לאורח]

א

לנין קטן? צֶ’ה גוארה מיניאטורי? — הבלים. ילד יהודי. לא נימול, כדבריו. ואף־על־פי־כן: יהודי. בבטחונו, בפחדיו — גם בחינוֹ — ילד יהודי.

הוא עמד על בימת האודיטוריום של וייז בירושלים ודיבר אנגלית, ועיניו רשפו ושרף כל העולם הרקוב בהבל־פיו והיה אוניברסלי עד כדי קרתנות ושלף פתרונות לכל מדוי עולם כלולאות ממצנפת־קוסמים, ואף־על־פי־כן לא משה מעינינו אף לרגע אחד דמותו של ילד יהודי אחר, פעור־עינים כמוהו, קצה־כותנתו נשקף מקרע מכנסיו, בולט ביתמותו על רקע רחוב־העולם שאין לו קצה. מעורר חמלת רואיו. אותו ילד עצמו. כהן או בלויית באֶנדיט. אין הבדל, נורא יהודי.

נכון: יש לדני האדום יתרון גדול על־פני הילד המרחף כערפלים בזכרוננו: דני, כהכרזתו, הוא ערל. בימים שבהם אולי שוב תחפש אירופה סימנים להבחין בהם בין יהודי ללא יהודי — יהיה לדני האדום יתרון. אך גם ילד הגיטו החרות בזכרוננו אינו חסר יתרונות: הוא ידע בדיוק גודל בדידותו. הוא לא הבין פשר יתמותו, אך ידע בוַדאוּת כי הוא יתום. התינוק המגודל בן העשרים וכמה, כהן־באנדיט, אינו יודע. הוא בהול מבירה לבירה, מדוכן לדוכן, ממעריצים למעריצים, ועדיין אינו יודע כמה הוא יתום. ועדיין אינו יודע כי בעצמו־של־דבר חומות כל הערים והבירות המפוארות סוגרות עליו היום, ממש כשם שסגרו על הילד היהודי סימטאות העיר הרצוחה. אותו עולם, אותו ילד.

ב

ילד — על כל הקרנבל של זיקוקי־מחשבה ונוסחאות שילד מתבגר מאמין בתום־לבו כי הם גילוי־שכינה הגותי. כאילו שמעה אותם אוזן האנושות בפעם הראשונה. אלא שהרבה רעיונות נשמעים לפעמים חדשים רק משום שעבר זמן מאז נתישנו. הם פשטו את רגלם מכבר, אך עתה הם חוזרים בפי דני האדום ופושטים אלינו את ידם.

הוא עמד על הדוכן ומנפנף בידיו ובועט גם במרקוזה גם בהרצל, גם במִמסד גם בהיפוכו, בכל שמזדמן לו בדרך. כמו כל צעיר נלבב רוצה הוא עד כלות הנפש — מהפכה. בכל מאודו — מהפכה. יודע, פחות או יותר, מה להפוך, אך אינו יודע למָה. ומפציר בכולנו לעזור לו, אף כי נקלע לתוך ציבור הנתון בעצם מהפכתו שלו, ויודע בבירור לא רק טעמה אלא גם תכליתה.

אינו נבוך. אינו חסר תשובה לשום שאלה. הכל ברור ומתוֹרץ, וכל סיטואציה היתה צפויה מראש. על־פי הדיאלקטיקה, כמובן, והדיאלקטיקה עצמה אף היא כמו היתה תגליתו של הילד הזה. כאן. בו במקום. מניה וביה.

בשמי הארץ הזאת נראות כל הסיסמאות האלו כעפיפוני־נייר צבעוניים. לא פחות מאותו ילד יהודי מתולתל, היינו רוצים בודאי כולנו לקרוע פתאום איזה פתח חדש אל יומנו ולקום אל הבוקר הנוהר במשובת חיים, בליטוף כל הבריאה. אך אנו קמים ואין הבריאה לוטפת אותנו והכל כופה עצמו כגיגית. כמצווה לחיות — כשליפת החרב; כתוכחתו של ילד־תעתועים יהודי.

ג

כמה מגומד אפילו ממידותיו נראה ילד יהודי, כאשר הוא עומד ונושא דברו ברחוב תל־אביבי — רחוב שבו עוברים החוגרים והאלמנות, הממהרים אל המלחמה והשכולים ממנה, הבונים בעמל ביתם והנטרדים בקשי־יומם; כמה ממועט הוא נראה בעמדוֹ ברחוב־יהודי־של־אש ולשונו מגלגלת מלים החוצבות להבות־מים. מלים שהרחוב היהודי של ימינו אינו יכול כלל להשתהות ולהקשיב להן, ואילו הרחוב המיותם של העבר עונה להן בבת־צחוק של התנסות מרה.

הן גם ברחוב ההוא עמדו נערים יהודים, ולא רק נערים, וקראו עד צרידות כמו כּרוֹז באזני כל מי שרצה או לא רצה לשמוע: דרור! לא לעמם ולא קודם־כל לעמם אלא לאנושות כולה. ובבת־אחת. וההד היחיד שענה להם היה דרור למשטמה, למערפות, לכבלים, לסוהר. הדרור לרמוס את הכָּרוֹז.

ד

ילד—אך אולי כבר בגר כדי לשלוח אותו לסיור בארצות המהפכה לראות שם את בבואת־גורלו שלו, של אותו כהן־באנדיט עצמו, ברבות הימים. כבר טיפסנו לא פעם לראשן של תנועות משיחיות פודות־עולם, אך תמיד מצאנו את עצמנו רמוסים בגלגליהן. כמה מדכאה הוַדאוּת, כי באחד הימים עוד יסתובב מי שהיה פעם “נער אדמוני”, כאזרח העולם, כאשר משמעותו האמיתית של “העולם”, בהקשר־דברים זה, הוא כי שום מקום בעולם אינו רוצה לראות בו את נתינו. יסתובב ויתור אחר מקלט יהודי. ויצטרך להתפתל עד עוית כדי להוכיח כי בעצם לא טען מעולם שאין יִחוּד יהודי ולא ביזה את תנועת־השחרור היהודית ולא ראה בנו כובשים מסוֹאבים — כפי שעושה זאת בימים אלה ממש איש יהודי אומלל אחר (יוליוס כץ־סוחי — י. א.) המאומץ בחמימות אל חוֹצן אחיו.

ילד — וכבר ביקר בארצות תבל, אך עדיין לא עלה על קברו של טרוצקי או של שלמה מיכאלס; וקרא הרבה ספרים, אך לא קרא את הכרסטומתיה הפשוטה של ברגר־ברזלי. ונפגש הרבה פגישות עם כל מעוקם־מחשבה, ממצפן או משי"ח, אך לא שוחח שיחה אינטימית, בלי מכשירי־האזנה, עם יוליוס כץ־סוחי. ולא עומת עם תבונתו של בעל נסיון.

ה

מעטים העמים שאחוז המהפכנים הבין־לאומיים כה גדול אצלם כבעם היהודי. ואין דני האדום מחדש לנו מאומה אם הוא מודיע כי גם הוא איננו מהפכן יהודי אלא “מהפכן בין־לאומי”. אין זה מקרה כי יהודים יותר מאחרים נתפסו לסוג זה דוקא של מהפכנות. המקום היחיד שהותירו האומות למהפכנים יהודים הוא שטח ההפקר שבין הלאומים. תמיד בין, לעולם לא בתוך. וסיומה של פעילות כזאת גם הוא תמיד “אזרחות בין־לאומית”, שאיננה אלא הגדרה מקושטת יותר לתואר העגום של “היהודי הנַוָד”.

כי אולי יותר מכל יהודי תלוש־אזרחות, מחולל את המהפכה הבין־לאומית האמיתית הצעיר היהודי המגביל את הגשמת הצדק האנושי קודם־כל לחצרו שלו. המתנסה כל יום בגופו, ביצריו ובכוח־הסבילות בהגשמת חלום אוניברסלי בד' האמות של חייו שלו ושל חיי עמו. ושום מהפכן יהודי בין־לאומי, ויהיה גון בלוריתו אשר יהיה, לא תרם לתקות האדם למעט שויון ואחוָה יותר משתורם לכך יום־יום המתישב בגרופית, או אביו ממעוז־חיים או ממרחביה.

אולי נראה הדבר קרתני מעט לקפל כל מאויי־אדם־וחברה בפיסת־קרקע ובכברת־חברה קטנות, אך עדיין זה קרתני פחות ובודאי מקורי יותר מלהמשיך ולעסוק בלוליינות אידיאית על החבל הדק שמתחו לנו האומות בתחום ההפקר שבינן לבין עצמן.

ו

ככל שנבקר את ציבור הסטודנטים שלנו על הרבה דברים — ומנינם אינו מועט — אי־אפשר שלא למנות לשבחם את חוש־האבחנה החריף שגילו לגבי דני האדום. בטביעת־עין חדה הבחינו שלא זה גיבורם. סבב־הלך לו צעיר יהודי בכל אירופה, נישא על כּפּיִם — הסעיר את היבשת כולה וסייע בעקיפין גם לנפילת אחד מחשובי מנהיגיה. הדליק לבבות והזיות, וכמעט הומלך על הדור החדש של נוער מסוער. בא הסטודנט הישראלי ופוצץ את בועתו ותלש כמה נוצות מזנבה של הדוכפית היהודית הקוֹקֶטית הזאת. מן הארץ הזאת יצא, כמדומה, בפעם הראשונה דני גזום במקצת. מוביל האספסת בכח קיבוץ שהוא בארץ, או הנער הראשון בצריח מכונת־המלחמה היהודית, שניהם גם יחד יכולים לעמוד זקופים מול דני “האדום”, וכל האדמומית המתלווה אל שמו תבוא לו בעמדו מוּלם — מבושה.

כיון שרק לעתים נדירות יש לנו הזדמנות ללחוץ ידם של סטודנטים — נעשה זאת הפעם. ודוקא על דבר בלתי־מקובל בחברה מהוגנת: על כך כי לא נמצאו מנדבים בשבילו מקופת הסטודנטים לכרטיס־טיסה חזרה. המַכּסימוּם שהארץ הזאת חייבת לממן הוא בואם של יהודים. את צאתם יממנו בעצמם. גם אין שום צורך לעשות זאת. יסע או לא יסע — לא ילך לאיבוד: יש לו מַצפן.

1970

“לתזמורת משתייכים כל מיני מוסיקאים; יש האוהבים לתקוע בחצוצרה; אני משתייך לאלה המעדיפים לנגן בחליל”.

[ד"ר נחום גולדמן, בנאום בלונדון]

א

נזכרנו באחרונה בתרעומת של תייר יהודי שהיה מלא חימה על צרפת. ובשל מה? — בשל השפה.

בכל מקום בעולם — טען היהודי — אני מדבר צרפתית ומבינים אותי. בא לברלין, דובר צרפתית — אין בעיות; בא למוסקבה — שום קושי; בא לאנגליה — ארץ־האַלבּיוֹן שאינה מכירה כמעט בשום שפה אחרת זולת אנגלית — מגלגל צרפתית והכל כשורה. המקום היחיד שבו משום־מה נתקלה הצרפתית שלי בקשיים הוא — פאריס. שם אינני יכול בלי מתורגמן.

טענה דומה משמיע תמיד נשיא ארגוני היהודים, ד“ר נחום גולדמן, בנחוֹת מטוסו על אדמת־ישראל. בחרי־אף הוא מדבר על עתונאי ישראל ועל ראשיה שכמו בכוונת־זדון מגלים בדבריו פנים שלא כהלכה. פשוט אין מבינים אותו. בכל מקום בעולם — טוען ד”ר גולדמן — אני מדבר על יהודים ועל יהדות ועל ישראל — ואין בעיות. בישראל משתבש הכל. תמיד נחוץ הסבר. תמיד אי־הבנה. ותמיד בוקה ומבולקה.

ד“ר גולדמן מבקש בודאי לתת לנו בכך ציוּן בלתי־מספיק על קוצר־המשיג. אך האמת היא, כי מחאה גדולה מזו לא קיבלה הארץ מכבר. ואין אולי סימן טוב יותר למידת התמורה שחלה בארץ ובמנטליות של יושביה מן העובדה שהיא חדלה להבין לשונו וניבו של ד”ר נחום גולדמן. ואין אולי ציוּן טוב לבריאותו הרוחנית של העם מן האלרגיה החריפה של נחיריו הלאומיים לכל אבק של שתדלנות, שנשארה, כנראה, עד היום הכלי המדיני השמיש ביותר של נשיא הקונגרס היהודי הלאומי. וכל הבּאלאדה על החליל, המסוּפרת לנו בציוריות מוסיקלית כזאת, היא בגדר משל שאין לו שום אחיזה בנמשל.

ב

ואין לו אחיזה בנמשל, כי הבעיה של ד“ר נ. גולדמן — וד”ר גולדמן, עם כל זכויותיו, הפך לבעיה של ההתארגנות הציבורית היהודית — היא לא בעיית הכלי המיוחד שבו הוא מנגן, אלא בעיית המנגינה. המשל שלפיו מעמיד עצמו ד“ר נ. ג. בענוה יתירה כאחד הכלים הצנועים בתזמורת איננו תופס כלל. הציונות מראשיתה ניגנה בהרבה כלים, מקיצוני השמאל עד הצה”ר, וכל עוד לא ביקש הסַכּסוֹפוֹן, למשל, לנגן כנור ראשון — פעלה התזמורת כסדרה. אך אם אנו כפויים להישאר בתחום האליגוריה המוסיקלית, הרי נכון יותר לראות את ד"ר נ. גולדמן כעומד עם התזמורת על הבמה ומנגן מנגינה משלו במִקצב משלו ורוצה כי דוקא קול חלילו הוא שיכנע את קולות התזמורת כולה.

אין ספק כי הדמוקרטיה בפירושה הרחב והליברלי ביותר יכולה —ואולי אף מצוּוָה — לשאת גם חריג מוסיקלי כזה. אך אפילו המהדרת בדמוקרטיות איננה מחויבת להעניק לו מעמד של כנור ראשון ולהעלות אותו למדרגה של מַצלל הקובע סולם התזמורת כולה.

שבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים בקונגרס ציוני, שלאחר הפסקה ארוכה הוא אמור — עם בוא העליה — ללבוש מחדש את בגדי־העבודה של הציונות ולתת בידיה שוב את כף־הסיידים שנזנחה מעט בתנועה זאת מרוב פתיחות פלינאריוֹת ונאומי־חג.

ג

באזהרתו הנבואית־כמעט בלונדון: “אַל תתרכזו בלעדית בעליה מברית־המועצות " פוסח ד”ר גולדמן באופן אלגנטי על שלב־בינים מכריע שבמאבק על העליה מארץ זו.

רק לפני זמן לא רב קיים היה מצב ברור של אי־עליה ושל שערים סגורים על מנעול ובריח. ד"ר נחום גולדמן לא נלאה אז להוכיח אותנו באותה מידה של זעם נבואי עד כמה מזיקה, אם לא מסוכנת, הזעקה נגד הדיכוי וכמה חסרת פתח היא התקוה לעליה זאת.

עתה מתיחס ד"ר נ. גולדמן למצב של עליה, כאילו המצב נתון־מאליו ומובן־מעצמו עד כדי כך שיש להיזהר מלהעניק לנושא זה אֶכּסקלוּזיביוּת ולהתעלם אגב כך מבעיות אחרות של יהדות הנשארת בגולה, במקום הימצאה.

אך ד“ר נ. גולדמן כמו מתעלם מן השלב של המעבר מסגירת שערים בברית־המועצות אל שלב פתיחתם, שהיה מַהפָּך גמור בכל מערכת המושגים והציפיות שהיו לנו על עליה מארץ זו מאז המהפכה ועד ימינו. את המהפך הקטבי הזה לא חולל החליל. חוללו אותו חצוצרות המרד היהודי הגדול בפנים ברית־המועצות מזה —והתופים, המאוחרים מעט, של המדיניות הישראלית מזה — שני דברים ש ד”ר נ. גולדמן כה הזהיר אותנו מפניהם ומפני תוצאותיהם. עצם הופעת העליה; עצם הבקיעים בקרחון האדיר שנראה לנו כקרחון־עד, הם עובדה היסטורית מכרעת שתזמורת כלי־הנשיפה של היהודים היא שהולידה אותה. על חזיון זה מותר וחובה להשתהות מעט, לא רק מפני שגם הוא עדיין אינו “מונח בקופסה” אלא משום שעצם הופעתו היא סטירת־לחי ברורה וחד־משמעית לכל התחזיות המדיניות של ד"ר נ. גולדמן. היא העדות הניצחת ביותר לכשלון החליל ומחללו.

ומעטים הדברים במדיניות ובאירועי־הימים שבהם ניתן לראות באופן בולט כל־כך את הקשר בין סיבה למסובב כמו בין המחאה האדירה שפרצה סוף־סוף מלב יהודים לבין ראשית פתיחת שערי יציאתם.

ד

ד“ר נחום גולדמן פוסח כליל על שלב זה של תבוסת מנהיגותו ושוב הוא מזהיר אותנו על הנולד. עוד לא ראינו סימני קביעותו של גל־עולים גדול, אך כנביא תוכחה על־פי ההרגל כבר אומר לנו ד”ר נ. גולדמן: “אני מדגיש זאת כדי להזהירכם לבל תתרכזו בלעדית בעליה”. אחרים עדיין שקועים בהווה רב־מהמורות של עצם כיבוש הזכות לעליה; בטיט ובחומר של קליטת העולים, אך ד“ר גולדמן כבר נמצא מעבר לכל אלה וכבר פוסע פסיעתו הרחבה אל העתיד. וכאשר הוא מצהיר, לא בלי שמינית של גאוה, כי זה עשרות שנים הוא מעדיף את החליל ככלי־נגינה בשירות הציבור אנו מתחלחלים להרהור שייתכן כי אילו ניגנו ד”ר גולדמן ומנהיגותו בכלי אחר בתקופה הנוראה ביותר בדברי ימי העם, כאשר מסביב הכו הברזל והרעם וניסרו המַשׂוֹרים המחרידים של המוות — ייתכן כי משהו, כלשהו, היה נגרע מגודל האסון, אף כי איש אינו משלה את עצמו כי בכוח התופים בלבד אפשר היה למנוע אותו.

ה

לכן, הגיעה השעה לעמעם מעט את יפות־הנפש. המִשחק המלוּלי בעליה מברית־המועצות — זה הדבר הרגיש, הרופס והשברירי ביותר שניתן בידי העם מאז קמה מדינתו — המשחק בו כבאחד האבזרים של “הפוליטיקה” הציונית, כלשון ד“ר נ. ג., הוא מן המסוכנים במִשחקי העם והתקופה. אם נגזר על ד”ר נ. גולדמן להטיל כפעם בפעם את העם הנטרד הזה, השקוע הוא ובניו עד צואר בחפירות, אל מערבולת של ויכוח עקר בינו לבין עצמו, ירפה־נא לפחות מן הנושא הזה. לא רק מפני שבנושא זה דוקא הוצבה אנדרטה לכשלונו שלו ושל ראייתו. אלא כבר מן הטעם הפשוט שאפילו אנינים שבנו, דמוקרטים למהדרין, אם יצטרכו לבחור בין פגיעה בנוצת־המצנפת של מנהיג יהודי, נשוא־פנים כאשר יהיה, לבין הרפית המתח והמאבק הצפוי עדיין על עליית היהודים מברית־המועצות: אפילו יפי־נפש אלה יהססו מאוד לבחור באפשרות השניה.

לא יִחַדנוּ את הדיבור בשאלה, אם ציונות חיה, פעילה, רווּית תודעה לאומית ודוחפת לעליה, היא ניגודה של מלחמה על זקיפות־קומתם של יהודים במקום מושבותיהם. ההתעוררות היהודית הגלויה לעליה היא מאליה ומעצמה התעוררות שבני־גלים שלה ממריצים את זקיפות־הקומה היהודית גם במקום מושבם. שום דבר אינו מזין יותר את מחזור־דמם הלאומי של יהודים ואת כל הרקמות הלאומיות החבויות שלהם מן הזעזוע הציוני האמיתי, הוא הזעזוע במלוא טהרוֹ ומשמעותו הפוקד עתה את יהודי ברית־המועצות. כאשר נזקפת הקומה כדי לצעוד אל העליה, הוא נזקפת גם כדי לעמוד על כבוד היהודי במקום־מושבו. וכבר אפשר להבחין בניצנים של עמידה יהודית תקיפה וגלויה על זכויותיהם בתוך ברית־המועצות, כפרחי־לויה של ההתעוררות הציונית הגדולה לעליה.

אף־על־פי־כן אין בודאי שום נבון־דעת בעם היהודי ובמדינתו שיתעלם מן הצורך להילחם במישרין על זכויות היהודים כלאום ועל קיומם של חיי תרבות ולשון עצמאיים כל עוד הם יושבים באשר הם יושבים. אך כל מאבק ודיגושו, כל מאבק וסדרו — גם מן הטעם הפשוט שאין האנרגיה של העם מספיקה ואין תפוקתה מניבה אלא משעה שהיא מוצאת לה את נקודת־השאיבה ואת נקודת־המוקד של התקופה.

1972

[עם ביקורו של וילי בראנדט]

א

אם לשפוט את חכמת המחשבה הדידאקטית שלנו על־פי התואי שבו הולכנו את ראש ממשלת גרמניה בארץ — לא יכולנו להכין לו סמינר לאומי מרוכז מזה. מצדה — צלע אחת, מרתף השוֹאה — צלע אחרת, בקדקוד — גינוסר, הנה תמצית כל הוייתנו הלאומית במשולש לימודי חד.

ואולם כשם שאנחנו השכלנו לרכז את ההיסטוריה היהודית בת־כל־זמנינו בקליפת האגוז, כך גם וילי בראנדט בא עם מִשנה סדורה ומשוננת מאוד: בקצה האחד — זכרון, בקצה האחר — איזון, והרי תמצית מדיניות־הפיפיות הגרמנית של עידן בראנדט. בעוד הראשון בא לקוד קידה לחוייתנו הטראומטית שאולי טרם שככה — בא השני לאַלף מעט את הגיונו ולצננו. והוא בא לרמוז לנו כי שני הדברים האלה — הזכרון והאיזון — נעים במקביליה וכמוהם ינועו בעת הקרובה וילי בראנדט ומדיניותו באזור. ועל התרגיל הזה, האמור להיות מחוכם מאוד, הרהורים אחדים.

ב

כבר נאמר בהקשר דומה, כי עם כל החשיבות שבזכירת העבר אין היא קיימת כערך שלם לעצמו, לא כערך מוסרי שלם ולא כערך תכליתי, אלא אם כן רותמים אל הזכרון מסקנה. והעבר המסוים הזה, שמזכירים אותו בערפליוּת אלגנטית כזאת, איננו רק עמוד־ענן כבד העולה מן העיים ומן החורבן אלא גם עמוד־אש של אתראה. הוא איננו ממצה עצמו בזכירה טכנית — לא של יהודים ולא של גרמנים. אין הוא בגדר נושא מופשט שלומדים אותו כלמוֹד תולדות עמים ומשננים אותו לצרכי בחינות כמו את “מאת הימים” של נפוליון או טיב הסכסוך בין וילהלם השני לאוטו פון ביסמַרק. הוא איננו כך לגבי יהודים — קרבנותיו, הוא איננו יכול להיות כך גם לגבי גרמנים — מכחידיהם. ככלות הכל גם מחשבים אלקטרוניים מצוידים היום בזכרון פנומינלי ובכך בלבד עדיין לא חוננו בשום יתרון מוסרי. טעמו העיקרי של זכרון העבר הוא, איפוא, כאתראה לעתיד, כמאותת על סכנה.

עבר זה איננו רק משנה לימודית שוילי בראנדט חייב היה לשננה היטב כדי לעמוד כאן מול ראש ממשלת ישראל בבחינה — אמנם צורבת מעט — של כוח־הזכרון. בבחינה הזאת בודאי עמד יפה. הוא כרע ברך במקום שנכון היה לכרוע ופיכר ידים במקום שנכון היה לפכרן ואמר פרק תהילים של חסד וכפרה במקום היאה לכך — אם כי גם כמה פרקים אחרים מאותו ספר יהודי בא־בימים היו יאים למעמד זה לא פחות. ו“זכור אשר עשה לך…” הוא בודאי המתון מאוד בפרקים אלה.

אך הבחינה האמיתית, שבה ייבחן עוד לאורך ימים כל גרמני נשוא־פנים, היא לא אם יכרע ברך במרתף השוֹאה אלא אם ישלים עם כך שעמו יצטרך עוד ימים רבים — עד שילשים ועד ריבּעים ואולי עד אין־דור — לשאת בנטל הכבד גם של תו הפשע גם של תקומת הקרבן. לשאת בחומר, במדיניות ובהתנהגות בחברת־העמים. לא כדי לפצות אותנו על פשע שאין לו כלל דמות־פיצוי אלא כדי לתת לעמו שלו תחושה מינימלית של מאמץ־הכפרה ושל ההתיסרות הממושכת הכרוכה בו.

אלא שכל הסימנים מעידים, לצערנו, כי לא זו בלבד שעמו אינו מוכן לכך אלא שהוא גם מודרך להתנערות נחפזה זאת — ודוקא על־ידי מי שכולנו רואים בו אחד ההוּמַניסטים הגדולים במנהיגיו.

ג

נחטא לאמת אם לא נאמר כי אמנם יש עתה בגרמניה של וילי בראנדט הרהורים של חרטה מוּדעת ושקולה מאוד. ולא חרטה עקרה אלא חרטה עם מסקנות. אבל אין זו חרטה על גודל הפשע אלא על עודף הכפרה. לא ניחומים על מה שנעשה בשנות האימה אלא על מה שנעשה במעט השנים שלאחריהן.

עדיין לא חלפו שלושים שנה מאז פסק העשן לתמר מן המשרפות ומאז חדלו רכבות לנוע בשריקת־המוות מקהילה יהודית אחת לחברתה על־פני כל אירופה; עדיין ניתן לראות בעיני־בשר את השרידים הנושאים את כל חותם החורבן שעוללו הגרמנים להם וליקיריהם; אַפסי מבחינת השוּלחָנים, לא פחות מאשר מבחינה היסטורית, נראה הגמול הכספי שניתן על החורבן החמרי — ואף־על־פי־כן כבר יש נקיפת־לב גרמנית. כבר מכרסמים הרהורי־חרטה. כבר יש רמיזה מרושעת כי ישראל זו, שקמה מן הבּוֹרוֹת ומן האפר, מעמיסה עצמה במשקל כבד מנשוא, אם לא סחטני מעט, על כלכלת הגרמנים, וגרוע מזה — על תודעתם.

הקורא בעתונות הגרמנית ייוָכח כי אין אלה רק הרהורים של דור צעיר שלא ידע מעללי אבותיו אלא גם הרהורים של האבות עצמם — מהם מסיקי התנורים ומפעילי הברזים ומוליכים אלי בור ושותקים אלי רצח — שיותר משקשה להם לשאת במועקת מעשיהם קשה להם לעכל את פירורי הגמול שגרמניה שלאחר תבוסה הטילה עליהם להפרישו ליהודים.

אלה אינם רק הרהורים של סטודנטים תמהוניים באוניברסיטאות, כפי שהועלו באחרונה באופן חד ומבעית על־ידי שבתאי טבת (ב“הארץ”) תוך מסעו בגרמניה. אלה מחשבותיהם המדריכות של הרבה שופטים מקומיים ומחוזיים, של מורים ומחנכים וכפי שמסתבר עכשיו — גם של קצת מדינאים וקברניטים מתקדמים. ויותר משהם שוקדים על טיפוח זכר העבר, הם מנסים לשבש את נתיב־הגמול שזקן גרמני אחד, כלל לא סוציאליסט, התוָה, בשעת התנקפות נמהרת מדי של מצפונו.

כך מגמת החרטה — וכך, כנראה, גם מגמת האיזון.

ד

ענינוֹ של המונח איזון במִלוֹן הדיפלומטי של התקופה ראוי היה מצד עצמו לבחינה. בשום מונח לא בא כל־כך על ביטוּיוֹ הרצון לנקוט עמדה חד־צדדית כמו במונח המאַזן הזה. די להתבונן בפיתוליו המדיניים של “העולם השלישי”, המתימר להיות מאוזן מאוד, כדי להבין היפוך־משמעותו או צביעותו של מונח זה בימינו. ואולם ככל שהדברים אמורים בעם היהודי — תיבה זו מעולם לא בישרה לו טובה. היא סיפקה לא פעם עילה או צידוק להתנכרות ולעמידה על הדם ובלבד שלא לערער את האיזון בין רודף לנרדף, בין פושע לקרבן. מכל־מקום, בטענת האיזון מעולם לא נתכוונו להוסיף לעם היהודי משהו השקול כנגד טובה שמשפיעים על אחרים. בתחום היחסים הפוליטיים עם ישראל ואליה מופיע מונח זה תמיד ככלי הבא להחסיר מאתנו לצורך איזון עם אחרים. משעה שצרפת, למשל, החלה להשמיע לפני שנים אחדות את ציוּציו החסודים של האיזון — לא קשה היה לנחש מה התכוונה לאַזן. ושיאו החסוּד של איזון זה היה, כידוע, הקפאת כלי־מלחמה לישראל והפשרתם לאויביה.

ואולם שבעתים נעשה המונח הזה נפתל ומעוּוַת כשהוא מושמע מפי גרמנים ביחסם אל ישראל. ובשום זמן לא כשלה כל־כך בפני המבחן המוסרי התיבה הלשונית הזאת, המבקשת לינוק שרשיה ממאזני־הצדק ומפלס־הדין, כפי שהיא כושלת עתה בפי ו. בראנדט.

ה

כי אם רשאית גרמניה להשתמש במונח איזון ביחסיה עם ישראל —משמעותו יכולה להיות רק אחת: מאמץ נאזר בחומר, ברוח ובחינוך־עצמי מתיסר של האומה הגרמנית כולה לאַזן מעט את אשר עוללו לנו בניה. ואַל יקראו לפנינו פסוקי תהילים יהודיים הבאים להסיר חטאי אבות מבנים. סימניה של השוֹאה האיומה שהמיטו על עמנו יהיו חרותים בקלסתרו ובהתפתחותו עוד דורות רבים. חריצי החורבן הגדול עוד יהיו טבועים בפניה השסועים של העצמאות היהודית ימים רבים מאוד. ואם זהו טוָח ידה של השואה, המתמשך הרחק מעבר לדור יהודי אחד, אין שום סיבה שרק דור גרמני אחד בלבד יהיה חייב בכפרה עליה בעוד בניו של דור שני כבר יראו כמעמסה כבדה מנשוא לא את חטא עמם אלא את הריצוי ההכרחי והמדוּד מאוד של עווֹנוֹ.

ו

אלא שלא אל איזון זה חותרת גרמניה של בראנדט כי אם איזון בינינו לבין מבקשי נפשנו — הפעם לא באירופה החרוצה והנאורה אלא במזרח המנומנם והנחשל.

כבר תהה שר־החוץ — תהייה הנובעת מתרבות דיבורו המעודן ומכללי השיח המוקפד של מדינאים — לפשר האיזון הזה ולטעמו המוסרי. “הערבים — אמר — לא איבדו ששה מיליונים מבניהם”. באמירה זאת מקופל כל הרקע הטרגי של החשבון. ואולם גרמניה של היום סבורה, כנראה, כי על דרך האיזון העקיב היא חייבת שכר וגמול לעמים הערביים על עזרתם של חאג' אמין אל־חוסייני, של אנואר סאדאת ושל ראשיד עלי אל־כילני בימי המלחמה השניה לא פחות משהיא חייבת לעם היהודי על ההרג השטני שנעשה בבניו. רק זה יכול להיות טעמו ההגיוני, המקאברי מעט, של המונח איזון בתקופה של התחסדות מדינית ומוסרית כתקופתנו.

ז

לפני ימים אחדים כתב “בּוֹנֶר רוּנדשאוּ”, כי ביקורו של וילי בראנדט מציין התחלתם של יחסים נורמליים, “כשהעבר שוב אינו מטיל חובות לגבי ההווה או העתיד”. תפיסה זאת אינה מיוחדת לעתון זה בלבד.

ויען כך — אולי מן הראוי לומר גם למנהיג נשוּא־פנים כוילי בראנדט כי ככל שאנו מכבדים אותו ואת המרכינים ראשם לפני אסוננו — המבחן איננו עוד לא בכריעתם לפני אנדרטת הגיטו ולא בתוגתם מול מרתף השוֹאה. זכירת השוֹאה היא לבדה עדיין אינה כתב הזיכוי היחיד של מדינאי גרמני בימינו. אין להפריד את זכר המעשים שנעשו בעבר מן הדברים שייעשו בעתיד. הזכרון גופו לא זו בלבד שאין הוא מפריד את העבר מן העתיד אלא שהוא מטיל עצמו — כבד כדם וכעופרת — על כף־המאזנַיִם של העתיד ושום פיתולי־איזון לא יאַזנוּהוּ.

כי המבחן — יש לומר זאת למנהיג דגול כוילי בראנדט — איננו בשום מקום אחר אלא כאן. באזור הזה. זהו מקום־המוקד שבו נצרפים חייו של העם היהודי בתקופה זו ובו נצרפים גם יחסיו עם עמים. אליו לטושה חרב אויביו. בו נבחנים ידידיו. יש לנו ענין בזכרון כבגילוי של הגינוּת אנושית. אבל במידה זאת — ולא עוד. מעבר לזה יש ענין בהתקיימות, במניעת הכחדה; ענין לנו לבנות מהריסות־עצמנו משהו שלא יהיה חשוף עוד לטירופם של מנהיגי עמים — והם נמצאים גם היום בהישג היד ממש. מן הבחינה היהודית תיבחן מנהיגותה של גרמניה לא רק בנכונתה לכרוע־ברך לפני אנדרטאות־האסון שלנו אלא בהתיצבותה בכל כוחה הנאגר, החמרי והמדיני, לימין הבטחת הקיום היהודי ובצרונו.

מבחינת היהודים שום דבר אולי אינו פרדוכּסלי יותר וטרגי יותר מן ההזדקקות גם לגרמניה לשם בטחון מדינתם. אך שום עם אינו חייב בזה יותר מן העם הגרמני אשר הוא, אבותיו ובניו, כמעט חסכו לעם שרוּף־אש את המאמץ העליון לקום מאפרו.

1973

א

היה פרנץ יוזף שטראוס בארץ — ואיננו עוד. ואף שבאויר עדיין נישאת בצד קולות־האמת של מחאת־כואבים גם הנסירה החדה והצורמת של הזיוף — אילו היה ביקורו של שטראוס ביקור של חתימת־סוגיה לא היינו חוזרים אליו. הזמן מעמיד סימני פיסוק משלו לכל ענין וענין ואילו העמיד כאן סוף־פסוק יכולנו להניח גם מחלוקת זו להכרעת הימים. אין זו המחלוקת היחידה שפתרונה תלוי כחידה או טמון כפתק־גורל בחרסיו של העתיד ויכולנו להניח גם אותה בחברה טובה של פרשיות־תיקו שחיינו העצמאיים, הקצרים ביחס, כבר הספיקו לזַמן לנו. והאמת, אף שלא תמיד דוחקת עצמה לצאת, אין לדחוק בה.

אבל האמת היא ששטראוס איננו סוף־פסוק. הוא רק פרק בסוגיה ועוד ניקרא לשוב אליה והיא אמורה לשוב אלינו — ואין מפלט. אפשר לפנות לה עורף מתוך חרון או להעמיד פני “ברוגז” בעת המפגש וההתנגשות, אך איננו יכולים למנוע את עצם המפגש הזה. כי, נוסף לכל, גם ישראל — ועד כמה שהדבר לא יהיה צורם ואירוני מבחינה היסטורית — גם גרמניה סובבות על צירים של חיפושי בטחון וחיפושי משענות בעולם. כל אחת מתוך נימוקים שלה, כל אחת מתוך דחפים אחרים, אך בתוך מסלולים אלה, שהם כה שונים במהותם אך בשום פנים אינם מקבילים, נפגוש אנחנו בגרמניה והיא — בנו, עתים במפתיע, עתים מתוך היוָעדוּת — ועל העם לדעת.

ועל העם לדעת — כדי שלא יקרה לו שוב ושוב אשר קרה לו בנושא זה לא פעם, שתעלולים פוליטיים יתחברו אל זכרונות כאובים וכֵנים ויעמידו בכיכר חיינו ראי עקום שיעוות מראש כל מראה שבו נוגעת ישראל בגרמניה ויצייר את ממשלת העם הזה כממשלת־להכעיס. ניפוץ הראי המעקם הזה מתחיל להיות חובה של מצפון.

ב

כי סוגיה זאת של גרמניה היא אחת מנקודות הבעירה של חיינו הציבוריים מאז היינו לעצמאים — אין פלא ואין תימה ואך לכבוד הוא לנו. כשאנו מדברים על גרמניה, איננו מדברים על עוד פרק אחד בדברי־ימינו. שאם אתה מחליט לזכור — אתה זוכרו, ואם אתה מחליט לשכוח — אתה שוכחו, או שאתה שוכחו מתוך היסח־הלב או היסח־הדעת. אין הוא יכול להיות מוסח מן הלב, כי הוא ארוג ברקמותיו ואין הוא יכול לחיות מוסח מן הדעת, כי הוא תא מתאי הדעת, לפחות של הדור הזה. זכרון גרמניה חי בתודעת העם לא כאפר קר אלא כרמץ לוהט, לא כזכירה מטושטשת של עבר רחוק אלא כהוָיה־של־אש הנראית בכל נוֹגה הבעירה שלה גם על רקע הנוֹגה הגדול של עצמאותנו. זהו נר הדולק בעיצומו של היום ואף־על־פי־כן אורו חד ונראה מאוד. ושני נגוהות אלה עוד ישמשו בנו בערבוביה ימים רבים, כל עוד אנו רואים את קורותינו כנתונות לא חוליות־חוליות אלא שרשרות־שרשרות, שבהן אין שום חוליה עומדת בפני עצמה. ואין חולית העצמאות של ימינו עומדת בפני עצמה אלא בקשר אל חולית־היגון שקדמה לה. וחולית־היגון הזאת, במשמעותה הישירה והאקטואלית עד היום הזה, היא גרמניה.

כשאנו קוראים ברשומות הימים על קרוב לשש מאות אלף שנטבחו על־ידי הרומאים עם דיכוי מרד בר־כוכבא, אנו קוראים היסטוריה עמומה מאוד. כשאנחנו מדברים על טבוחי גרמניה של שנות הארבעים — אנו מדברים על הוָיה־של־קטל הקיימת ועומדת לנגד עינינו בכל מוֹראה, הוָיה של קרבה, של שארוּת־בשר. כשאנו רואים את תצלומי הגולגלות של טרבלינקה אנו רואים בהן דיוקן אב ואם, כפשוטו. אין להניח כי הוָיה חיה זאת של גולגלות־מוות תיעלם במחי־דור מזכרון העם, כשם שאין לצפות כלל כי בחיותו את החוָיה המסעירה הזאת, ינתח סוגי גרמניות וסוגי שלטון גרמני ויערוך מאזן מדוקדק של הרשעת־החייבים וזיכוי־הזכאים. גם לא איכפת לו כי יכרוך זכאי עם חייב ויקפח זכאי במשפט. הוא שקוע ביגון ואינו שקוע בשקילת־הדין ואין זה מעניין אותו כלל אם איזה חף מפשע ייגרף במשפטו הכולל. ואחרי ככלות הכל — במשפטו זה אין העם טובח, חלילה, את החף ואינו שופך דמו ורק שמתוך הכללה הוא מנדה גם אותו נידוי שבלב — אין אסון.

ג

ואולם מי שמבקש להשליט עלינו את הזכרון כאַמַת־מידה יחידה שבה עלינו למוֹד כל ענין וענין שבו נקלעת ישראל למפגש עם גרמניה; מי שמבקש לעשות את זכר־העבר מעין מגלב מוסרי החייב להניא אותנו ממגע עם גרמניה גם בענינים העשויים לחרוץ גורל קיומנו — לא מוסר הוא מבקש להשליט עלינו אלא דיבוק.

כי אם יש חטא שבו לא חטא העם היהודי כל שנות גלותו — זהו חטא השִׁכחה. רק עלילה היא לומר על העם היהודי כי הוא קצר־זכרון. אַלפּיִם שנות גלותו, הם אַלפּיִם שנות זכירה — עד להחריד. החל מן הצו העתיק לזכור את עמלק, שהוא לנו כמעט הדיבר האחד־עשר, דרך ר' יהודה ב“יון מצולה” — עוברת התזכורת בדברי־ימינו, עד שניתן לומר כי אם חלה העם בדברי ימי ענוּתוֹ הארוכים הוא חלה לא במחלת השִׁכחה אלא במחלת הזכרון.

אך האמת היא שכל הפגעים והשוֹאוֹת שבאו על העם באו עליו לא מפני חוסר זכרון אלא מפני חוסר לֶקח. לא מפני שלא זכר אלא מפני שזכר ולא למד לקח. כי זכרון בלי לקח הוא כניצב בלי להב, כחנית ללא חוד, כמוסר — ללא השכל. והכלל הזה חל על סיבותיה של שוֹאת־העם האחרונה לא פחות מאשר על השוֹאוֹת שירדו עליו בעבר. יען כי התמורה העיקרית בעקבות השוֹאה האחרונה שבטויה הוא חידוש עצמאותנו, לא באה משום שבתקופה זאת זכרנו יותר מבעבר אלא משום שהפעם הזאת הוצאנו לקח, והרכבנו על ניצב־הזכרונות את להב המאבק הנחרץ על הריבונות. והלקח הוא קודם־כל: התעצמות, רק מי שקיים — זוכר. והלקח הוא לא לכתוב עוד “נאד דמעות” אחד, אלא לעשות הכל כדי שלא להיכנס שוב לספר אזכרת־הנשמות של העולם, המקום היחיד שבו עדיין רואה אותנו העולם הסובב אותנו בלי צרוּת־עין.

וצרוּת־העין הזאת לא נתמעטה כלשהו גם לאחר שכבשנו לנו פיסת־ריבונות תחת השמש.

ד

מי שמטה אוזן למה שמבעבע מתחת לפני השטח יבחין באותה דרמתיות נועזה, עתים כמעט נואשת, שבה מתנהל החיפוש כובש־הנשימה אחרי כלים להבטחת קיומנו. את הודעתו של שר־ההגנה הגרמני, לשעבר, כי עשרות פעמים ביקר אצלו סגן שר־הבטחון של ישראל — קיבלה הקלחת הפוליטית שלנו באיזה ביטוי נוסף למחשכים, כביכול, שבהם מנוהלים עניני הבטחון שלנו ולתינוי־אהבים, כביכול, עם גרמניה. אך איש לא נפעם לצד האחר שבאותו גילוי. איש לא נרעד לדרמה הגדולה המקופלת בשורות מעטות אלו, למתח הנפשי הזה שבחיפוש אחרי כל מקור, בהתדפקות על כל דלת ובהתפרצות לכל חריץ כדי להרחיבם ולהבטיח לנו מגן. איש לא עמד על העובדה — שאין לה, כמדומה, דוגמה ואחות אצל שום עם ריבוני אחר — כי גם לאחר חמש־עשרה שנות עצמאות, עדיין אנו בעיקרו של דבר, “מדינה במחתרת”, מבחינת רכש הכלים לקיומנו, ועלילות הרכש הזה בימי עצמאותנו אינן נופלות במתחן, בתעוזתן, בכושר ההמצאה והתושיה, מעלילותיו בימים שקדמו לה.

ה

איננו יודעים בדיוק — ולא כל העם חייב לדעת בדיוק — מה נתנה ומה לא נתנה לנו גרמניה. אך אלה שבידם הפקדנו את האחריות לשלומנו, לבטחוננו ולעתידנו — אל דין העם היינו צריכים לתבוע אותם אילו לא ניסו דרך גם לגרמניה ואילו היו נעצרים מול מחסום הזכרונות. שרי־בטחון — הם שרי־בטחון ולא שרי־זכרון. הם ממונים על הבטחת קיומנו לעתיד ולא על קיום זכרונות העבר. הם אינם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לומר עלינו כי היינו עם גדול שלא שכח את עמלקיו — ובזכרונו אבד. הם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לדבר עלינו לא בלשון עבר, אלא בלשון הוֹוה. לא כעל עם מוכר קדשיו אלא כעל עם, שגם בהיחרף סכנות, לא איבד את מצפונו המוסרי. והעם אינו מאבד ולא יאבד את מצפונו המוסרי גם אם הוא מבטיח את קיומו בחרב גרמנית.

ו

איננו מאמינים כי ההיסטוריה תתגרה בנו עד כדי כך שתעשה את גרמניה משענת יחידה לבטחוננו. לשילומים מוסריים כאלה אין גרמניה — שום גרמניה — זכאית, ואילו נעשה בטחוננו תלוי רק בה, היו חיינו תלויים לנו מנגד כפל־תליה. ולא מפני שגרמניה של היום איננה אחרת אלא מפני שגם גרמניה אחרת עלולה לחזור וליהפך לגרמניה אחרת לגמרי וממילא לשוב אל נקודת־מוצאה. הגנרל פון ברנארדי, שפירסם בשנת 1910 את הספר הנודע, “גרמניה והמלחמה הבאה”, על “הזכות לעשות מלחמה” ו“החובה לעשות מלחמה” — לא חיבר את ספרו בימי הנאצים. הוא חיברו בימי גרמניה האחרת וגרמניה ההיא דוקא היא שאימצה לה את תורת “המלחמה ככורח ביולוגי”, כתורת האומה הגרמנית כולה. מי שמעיין בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה הנוכחית אמנם ימצא בהם ערכי־חינוך אחרים, אך יקשה לו למצוא בהם אנטיפּוד חד ומובהק שיטע בנוער הגרמני שאט־נפש חד־משמעי לתורות אלו ולמשתמע מהן. כל עם יודע תהפוכות, אך אין להתעלם מכך שגרמניה היא דוגמה לעם־תהפוכות וקטבים הנקלע זה דורות בין פסגות ההטפה המוסרית לבין תחתיות־שאול של ההתנהגות האנושית, בין קאנט לאלפרד רוזנברג, ואין צורך להיות נגוע בשמץ־גזענות כדי להבחין במחזוריות משונה זו.

אך לענין שבו אנו עוסקים עתה לא דברי־ימיה של גרמניה מעניינים אותנו אלא דברי־ימינו. לא עבָרהּ של גרמניה אלא עתידנו. וכדי להצדיק קשר־של־סיוע לבטחוננו אין צורך להזדקק לטיעון של גרמניה אחרת. כי אם הבטחת קיומנו תלויה במידה כל־שהיא בגרמניה — גרמניה כּמוֹת שהיא כשרה.

ז

כי המערכה על קיום העצמאות היהודית היא אבן־הפינה במוסר החיים של העם בימינו. דבר־מה היה מעוקם בנפשנו אילו שכחנו מה עוללה לנו גרמניה של שנות הארבעים. אך אם צו־קיומנו מחייב העמדת פני שוכחים — אין ברירה, ונאמר זאת במלוא עוז הלב — נעמיד פני שוכחים. אם החרב שבה נוכל להגן על קיומנו תשא עליה חותם של “מוצרי סולינגן”, לא נהסס לאחוז בה. טיב החרב יקבע ולא מקום יִצוּרה. שום זכרונות אין בהם כדי להניא אותנו מכך, יען כי שום חובה מוסרית אינה גוזרת עלינו להינזר מן החרב הזאת בעת סכנה. אדם יכול לשלם מחיר כבודו בחייו, יחידים רבים יכולים לשלם בחייהם מחיר כבודם וזכרונותיהם. עַם אינו רשאי כלל להחליט מראש כי יעלה בשלמות על קידוש שם הזכרונות ויהיו מחרידים ומחייבים כאשר יהיו. כי אם יש איזה גמול לדמם של טבוחים — מדינה ריבונית זו היא הנוקם בגמולים. אילו שאלנו אבינו, שנפל בחרב־גרמנים, מה דינה של אותה חרב ביום שבו נצטרך דוקא בה להגן על נפשנו — אנו יודעים היטב תשובתו: אַל תהסס, אחוֹז בה. ואחוֹז בה לא רק לפי הכלל שאין בודקים בשעת הסכנה. אחוֹז בה יען כי קיומה של מדינת היהודים היא לא רק תשובה לחשבוננו עם גרמניה. קיומנו הריבוני הוא פריעת חשבון ויִשוּב חשבון וטיפוח על־פני כל העולם כולו. הוא מטפח לא רק על־פני תקופה אחת, לא רק על־פני עם אחד, ועל־פני דור מרושע אחד של שונאי ישראל. קיומנו הריבוני מטפח על־פני עשרות דורות ועל־פני עדת־עמים ועל־פני קשר של הכחדה הקשור עלינו, במעט או בהרבה, בגלוי או בסתר, באכזריות גסה של מרצחים או באלגנציה מתחסדת של שופטים מושבעים, לאורך כל הדורות וכל היבשות. כל חרב הבאה לקיים ולהבטיח את הגמול הניצח הזה — כשרה. ואם יש אל־נקמות בעולם — אל־הנקמות של היהודים הוא עצם תקומתם.

1963

נשווע — לא ניושע — [יל״ג, “עדר אדני”]

מי שעוקב קצת אחרי דעת־הקהל ותהפוכותיה יעמוד לפני חידה. רק לפני שבועות אחדים היו עתונינו מלאים סיפורי־אימים על מה שמתבשל בשבילנו בדודי מצרים. כל המכות שניתכו על מצרים של פרעה היו כאין וכאפס לעומת מה שחרטומים נאציים רוקחים לנו לרגלי הספינכס. לפי דחיפות המברקים, הכּתבות, הסופרים המיוחדים — אלה המפרשים את המפורש־מעצמו והמערפלים את המעורפל־ממילא — נותרה לנו אך שהות מועטת לעמוד לגורלנו. מחר, היה הרושם, יורד עלינו איזה ערוֹב מצרי והקיץ, חלילה, הקץ — על כל שונאי ישראל.

ובצד התרחשויות אלו ואף במרכזן עמדו גם בחור ישראלי עז־נפש ואוסטרי אחד, ובעוד הרושם היה כי בעיות הבטחון של ישראל מתמצות אותו זמן בּנשַׁקים ה“בלתי־קונבנציונליים” המרוקחים בשבילנו במצרים — כאילו נתמצו הבעיות המדיניות באופן שבו תנהג שוייץ או אפילו גרמניה בצעיר הישראלי. משל, נגרש כמה בכורי־שטן גרמנים ממצרים ופתרנו בעיות הבטחון של ישראל; נמתן או נרכך את ההליכים המשפטיים נגד עצורי שוייץ — וחגונו פתרונן של הבעיות המדיניות.

כך עמדו הדברים לפני חודש, לערך, ופתאום — הס. בן־גל יעמוד למשפטו. אכסודוס מבוהל של אנשי־המדע הגרמנים ממצרים — לפי שעה אינו נראה באופק. ואף־על־פי־כן — כל האימים האלה כאילו ירדו מראש הפרק. ודאי יבואו ויאמרו: ״צרות אחרונות משכיחות את הראשונות״ — באה הפדרציה הערבית והעמידה בצל את החיידקים, אך האמת הכרונולוגית היא כי הצרה הראשונה נשכחה עוד בטרם באה האחרונה, וריקוחי המדענים הגרמנים במצרים כאילו צללו בנשיית הציבור עוד בטרם צפה על־פני המים הגולגולת האימתנית של הפדרציה.

ב

אנו יודעים: גם במשטר של בני־חורין — ואנו חיים במשטר מובהק של בני־חורין ־ מידת האינטנסיביות של דעת־הקהל לגבי ענינים לאומיים נקבעת לא מעט על־ידי האנשים העוסקים בהם: ברצותם מחריפים אינטנסיביות זו וברצותם מחלישים. אין לראות כל מום דמוקרטי בהשפעת־הגומלין הזאת. בענינים חיוניים של הגנת המדינה, במערכה שבה עומדת המדינה כלפי חוץ — הנסיון להפנות תשומת־לבנו לענין מדיני או בטחוני העומד על הפרק ועל־ידי כך להחריף את עֵרנוּתנוּ כלפי ענין זה — איננו פסול מעיקרו. נהפוך הוא: כל עוד נסיון זה מבוסס על מתן אינפורמציה אמיתית, אינפורמציה בדוקה שאיננה מטעה ואיננה מוליכה שולל, זהו נשק חשוב במערכה חיצונית. כיוצא בזה, נסיון להקהות אינטנסיביות זו מתוך שיקולים מדיניים־חיצוניים, נסיון שאיננו בא לטשטש עובדות או להרדים עֵרנוּת אלא להקים גָדוֹת להתרגשות הציבור שלא תגלוש להיסטריה.

ואולם מי שמכיר את הטמפרמנט של חיינו הציבוריים, את חירותה — המרדנית לפעמים — של העתונות ואת רצוננו לומר לאו־דוקא דברים שמבקשים לשמוע מאתנו, מוכרח לבוא למסקנה שהַס גמור ומוחלט כזה איננו יכול להיות מושלך מגבוה. הס כזה אינו יכול לנבוע רק משינוי מדיניות ומהחלטות מחושבות ושקולות “לצעוק פחות”. הוא מוכרח לנבוע גם מאיזה ציווּי שמבפנים. והוא נובע, כנראה, קודם־כל — מהתפכחות. משיבה אל שיווּי־המשקל הנפשי של העם ושל הנהגתו גם יחד. מהערכה מציאותית ואכזרית למדי של הסכנות — אך בלי אבדן־החושים. הוא מוכיח כי אף שעמנו רדוף־הפחדים עדיין מסוגל להיתפס להיסטריה, הרי חמש־עשרה שנים של אחריות לגורל עצמו לימדוהו לתפוס את עצמו בקלקלתו ולחזור מהר אל שיווּי־משקלו הנפשי. ועל לקח הימים שבהם נתפסנו באבדן שיווי־המשקל הזה; על הלקח בפיסיקה ציבורית — השוּרוֹת הבאות.

ג

ענין המדענים הגרמנים במצרים הוא מכוַת־אש מכל בחינותיו: המוסרית־אנושית וההגנתית־מעשית. כל מקום שנזכר גרמני ליד מעבדת־רצח אנו מתחלחלים, ואולי איננו היחידים שחייבים להתחלחל. זהו דבר שמעבר לשיקול הרציונלי. זהו סוּדָר אדום מאוד לכל מערכת החושים שלנו, המסעיר אותם לפעמים עד אבדן כל יכולת של מחשבה מפרידה ומאַזנת. כשאנו שומעים ריתוחן של מבחנות־מעבדה אלו מעבר לכתלנו, אנו שומעים בהן ריתוחו של עבר מחריד. כאשר אל מוח נאצי זה מתחברים גם יצרי־תופת נאצריים, אין לך זוָעה שאינה יכולה להיוָלד מזנוּני־שטנים אלה.

עמנו אמון על סכנות. זהו עם שנולד וחרב בסמוך לצוארו. לפנים, בטרם עצמאות, היתה התחושה של סכנה מתקרבת מעבירה בנו חלחלה, מטילה בנו מורך — אם לא בעתה. אם להוציא את שלושת המרדים היהודים הבולטים מאז גלותנו, מימי מרד בר־כוכבא, דרך מרד היהודים נגד שלטון ביזאנץ ועד מרד גיטו וַרשה — כל־אימת שהונפה עלינו החרב, שלפנו את נשקנו העיקרי: הזעקה. ואם אטמו אזני המרצחים עצמם, קראנו לרחמי העולם וברבות הימים — לתחליף המודרני של רחמי־העולם אך לכתובת לא פחות נעלמה — מצפונו. נכמרו — מוטב. לא נכמרו — והם על הרוב לא נכמרו — הפכנו מותנו למקוּדשה במצוות היהודים.

שנאת־ישראל, היונקת מביבי־הביבים של הנפש האנושית, היא כולה אי־רציונלית, אף־על־פי־כן יש גם לה איזה הגיון וחוקים משלה. מי שעוקב אחר גילוייה האקטיביים של שנאה זו ייוָכח לדעת כי אם היה משהו שהחריף אותה והשחיז אותה היתה זו דוקא זעקתנו לחסד. כל מקום שבו זעקנו לחסד עוררנו בנוסף לשנאה את הגרוע ממנה: הבוז. החלכאות שבבקשת הרחמים, התמימות שבאמונה כי אמנם יבואו להצילנו — רק מַשחה את חצי־השנאה ברעל הלעג לחסר־הישע. ואין לך אכזריות גדולה מזו המתהווה מצירופם של שנאה ובוז גם יחד.

ד

תנועת־השחרור שלנו חוללה שרשרת מהפכות בנפש היהודי ואחת מהן — אולי הגורלית והעשויה לקבוע את עצם עתידו הפיסי — היא המהפכה במערכת המושגים של העמידה על הנפש. איזה ניב חדש של אמונת־עם־בעצמו וסמיכה על כוחותיו כמו נחצב גם מקורותיו המיוסרות של העם בדור האחרון גם מן הפלאים שהוא עצמו חולל בימי ריבונותו. אנו משיבים היום לתחושת הסכנה המתקרבת כמעט באופן אינסטינקטיבי בהזדקפות דרוכה, במיתוח שרירי־המגן, בריכוז כוחות־הנפש ומעולם לא שמנו בפתגם “אם אין אני לי” משמעות קובעת־גורל יותר מאשר בימי ריבונותנו. כל רחש של סכנה מעורר בנו היום פחות את עצבי הפחד ויותר את נימי הדריכות. פחות בהלה ויותר תושיה. התמורה הזאת לא באה בפתאום. תהליך ההבראה הנפשית הזאת של העם החל בתל־חי ואולי גם לפניה וביטויה הניצח ביותר היה במלחמת־הקוממיות ובסיני. עד שהגיע אותו שלב נרצה ומאַזן ביותר של שיוּוי־משקל נפשי שבו אנו צופים תפקידים וסכנות בצלילות־מוח ובפכחון, מנתחים מצבים ומשתדלים לעשות עצמנו אדון להם, במקום לכרוע תחתם או תחת פחדם עוד בטרם הם עצמם נתהוו כמצבי־סכנה מוחשיים. זה איננו אומץ, זוהי צלילות, זהו דבר שהוא גדול מאומץ־לב חד־פעמי למעשי־גבורה. זוהי היוַצרות אותו חומר בדמו של העם המוַסת את מחזורו, מאזן את לחצו, קובע חוק לרפלכּסים שלו, מונע חילוף־חמרים מואץ ועושה תגובותיו נורמליות. אם יש דבר שעשתה עצמאותנו, זוהי המהפכה המֶטַבּוֹלית הזאת, התיקון בפעולת הבלוטות, וקודם־כל תיקון יסודי בפעולת בלוטת־המגן. ובלוטת־המגן של העם לא היתה אולי בכל דברי ימיו בריאה יותר, פועלת ומופעלת יותר כהלכה כמו מאז ההתחדשות הממלכתית שלו. לכן דין היה כי נקבל גם את הידיעה על הרוקחים הגרמנים בחומרה אך לא באבדן־חושים; בדריכות, אך לא בעוית. כגודל הסכנה — הצלילות.

ה

ואולם הקול שהשמענו לא היה קול הצלילות ולא קול שבו הורגלנו מימי עצמאותנו. זה היה קול פחדים. הקול אמנם התכוון להזעיק את העם לכוננות, אך הוא הזעיקו לבהלה. הוא נתכוון ללכד את העם — אך העם נלכד בו. פחות משנשמע בו צליל של החלטיות ואמונה בכוחנו — אם יוגבר — לעמוד גם מוּל תחבולות־שטן אלו, נשמע בו הד של פיק־ברכים. דבר אחד הוא אם כמדינה אנו תובעים ממדינות העולם לציידנו כוח־מול־כוח ואת שאר המלאכה נעשה בעצמנו, כפי שעשינו זאת בעבר; ודבר אחר הוא להקהיל את העם ונבחריו כדי לקרוא באזני העולם — כאילו יש לעולם אזנים לקולות אלה — הנה עומדים הללו, גרמנים ולא גרמנים, ומאכלת שלהם שלופה להשלים בנו אשר לא השלים הוא במלחמת־העולם השניה ולכן: הצילו. שום דבר אינו מבטא חוסר־ישע כזה של הקריאה והזעקה, כמו אותה שורה בהחלטת הכנסת המדברת עלינו כעל “שרידי השוֹאה הנאצית” וכו'. כי לגבי זכותה של אומה להתגונן מול איומים לכלותה, אין כלל הבדל אם היא מורכבת משרידים ניצולי שוֹאה או מחלוצים שהניחו מאחוריהם ארצות־רוָחה או מאנשים שצמחו מאדמתה של הארץ החפשית הזאת ומלכתחילה הם חיים את חייה כבני־חורין. עם שלא ניצל משוֹאה אין לו פחות זכות להתקיים ולתבוע כוח־הגנה לקיומו מעם שניצל ממנה. ומשעה שאנו נמצאים כאן ועומדים כאן ריבונים, כמדינה במדינות, אין אנו תובעים ואין אנו זכאים לתבוע שום דבר אחר מאשר מתן כוח לעם של בני־חורין לעמוד על נפשו ולהשיב מלחמה שערה. לצורך זה איננו לא שרשי שוֹאה, לא פליטי טבח, לא ניצולי מחנות, ואפילו לא גיבורי גיטו — אנו, פשוט, עם. וזכותנו כעם היא הזכות הבסיסית ביותר, ההגיונית ביותר, יען כי היא טבועה ביחסים שבין ריבונים לריבונים ואיננה טבועה בשום חותם של העדפה רחמנית על שרידי שוֹאה. וכוחה המוסרי של זכות זאת איננו נופל, לפחות בעיני העולם, מן התביעה למידת הרחמים.

ו

בחינת החשבון המוסרי בינינו לבין גרמניה, ככל שהוא משתרבב לתוך המזימות הנרקמות בקהיר, היא בחינה אחרת לחלוטין. העובדה שגרמנים דוקא הם העוסקים בפיתוח כלי־ההשמדה נגדנו — יותר משהיא סוגיה מדינית או בטחונית, היא סוגיה שבתחום חקר הנפש ועיקומיה. היא מביאה אותנו למסקנה המחרידה ששנאת־ישראל — לא פחות מעם ישראל עצמו — אף היא כסלמנדרה שאינה נשרפת בשום אש. יתירה מזו: היא נשארת בחיים גם כשעורפים את ראשה. היא מצמיחה פתאום ראשים רבים אחרים, מזדחלת מחדש לתוך ערוצי־חייו של העולם ומגיחה מקרנותיו השונות בכל אימתה המפלצתית. היא חייבת להעסיק אותנו; אך לא בה אנו עוסקים עתה. ואיננו עוסקים בה לא מפני שקשה להטות את לב העם אליה אלא משום שקל מאוד לעשות זאת. אין לך דבר קל יותר מליבוי זעמו המובן של העם מול הופעתם המחודשת של גרמנים במכוני־הרצח. אבל בארץ הזאת, בימי ריבונותנו, איננו יכולים למצוא עיקר פורקננו בהפגנות־זעם, בקימוץ אגרופים ובקינה על שקיעת האחוָה במוסר המין האנושי. וגם אם מערכה זו וזעם זה מובנים ומוצדקים מצד עצמם — לא זה עיקר שעתם, לא זו עדיפותם ולא הם צריכים להיות דיגושה של המערכה הנוכחית, כי הם עלולים בשעה זו להסיח לבנו מן העיקר: תכונה של מגן והרתעה מול תכונת ההשמדה של מצרים, תכונה מצרית שהיתה תמיד ונשארה גם היום מסוכנת וחריפה בלי גרמנים, לא פחות מאשר אתם.

נשים נפשנו בכפנו ונאמר עוד כי גם מבחינה הגנתית־מעשית ענין המאבק המדיני על גירושם של המדענים הגרמנים ממצרים, הוא בעל חשיבות יחסית. כאילו אין העולם שורץ מדענים־להשכיר ושטנים לחכירה וכאילו אי־אפשר למחרת צאת הנאצים ממצרים למלא את מקומם אם לא בבכורי־שטן, כי אז בבני־זקוניו או בשארי־בשרו האחרים. שאינם פחות מסוכנים. ואז נופתע אולי למצוא במצרים לא שטנים בדמות מדענים הטוענים כי הם “פרטיים” אלא שטנים־רשמים, עם דגל, שיעשו מלאכתם ״לשם שמים״ ועוד יוכיחו — לא שהם חלאת־שרידיו של האתמול אלא שהם נושאי בשורתו של המחר ושליחי מצוָותו. וממשלות יותר משיתנערו מהם — יזדהו אתם.

במוסר העולם של ימינו ובמוסרו מאז במערכת יחסיו אל העם היהודי — דבר זה יכול לקרות בציניות אכזרית, בקשיחות מוּכּרת לנו היטב, באטימות שאליה עלולה להתנפץ קריאתם המצפונית של שרידי שוֹאה — בהד מרושע של שמחה לאיד.

נברך איפוא על כך שתפסנו עצמנו בקלקלתנו בעוד מועד וחזרנו אל שיווּי־משקלנו הנפשי. אך במדינה שבה אין לך יום שלא יתקשר איזה ענן על שמיה — זהו לקח חשוב בפיסיקה ציבורית. לקח ההבדל בין קהילה — לעם, בין ריבונות — לגלות.

1964

[הרהורים בנושא גרמניה]

שֵל*¹ בא ושֵל הולך — ואילולא קבוצת בית״רים, כמנין מספרם, שהשמיעו אֵילוּ קולות דיסוננטיים פה ושם, היתה הנורמליזציה שלמה ומושלמת ולא היתה נחוצה כלל תחינה של הגרמנים כדי להשיגה. היא שרירה וקיימת בישראל. הטקס נורמלי, הגינונים נורמליים, גם התרומה ל״עקבות של העבר״ — נורמלית בהחלט והיא כחלק מן המלון הדיפלומטי המקובל המתפתל מעט עד שהוא מוצא את ניבו הנכון, אך משמצאו אין הוא אחוז עוד שום עוית פילולוגית או מוסדית. ״עקבות״ ו״עבר״ — שתי מלים חסרות־גוון ואנדרוגיניות מאוד הטובות לכל עקבות ולכל עבר ומי שתורם אותן כמבוא־קבע בשיחה מדינית שבין גרמנים לישראלים — מילא חובתו וכמו קידש על היין ויכול בשקט לנעוץ מזלגו באומצה הדיפלומטית.

כי העקבות האלו אינם עקבותיה של איזו סנאית שחלפה ביער והעבר הזה איננו עבר של איזה טיול־אהבים בשדרות אונטר־דן־לינדן — זה ענין לפרשנים. אך אם יש דבר תמוה הרי זו העובדה, כי עוד בטרם השגנו איזו הסכמה של הגרמנים לנוסחאות שונות, וגם הן כוללניות, שבהן אנו מבקשים את הסכמתם, כמו נתנו אנחנו הסכמתנו לנוסחה ממצה זאת שלהם, הבאה להגדיר את גדול אסונותיו של עמנו ואת גדול פשעיו של עמם. הסכמנו מתוך כללי האדיבות או הטיקוס הדיפלומטי לנוסחה מגוהצת זאת שעוד בטרם היא מופרחת באויר כבר היא נשרפת באש העבר הזה ונשחקת לאבק. והיא שוחקת לאבק לא רק את ממציאיה הגרמנים אלא גם את מאַמציה האחרים, אם מצויים כאלה. ובשום דבר לא זכו הגרמנים להישג גדול יותר — מאשר בהסכמה סֶמַנטית זאת.

ב

אבל האמת חייבת להיאמר, כי אנו דורשים מהגרמנים לזכור את מה שאנחנו עצמנו היטבנו כל־כך לשכוח.

ושום דבר אינו מוכיח יותר כי היטבנו לשכוח — מן הדממה הגדולה ומן האלם שאחזו כל אלה שהיו משמיעים לא רק קריאות־בינים פוליטיות אלא גם צווחת־כאב פתאומית למראה דגל גרמני או איש־רשות גרמני. רק לפני שנים מועטות, חמש־שש שנים, עדיין נתקיימו מפלגות בישראל שעיקר יִחוּדן וצדקת יִחוּדן היו — גרמניה. ממשלות נפלו על כך והויכוח הציבורי בארץ, מר וחריף כאשר היה, רק לעתים נדירות התעלה למדרגות מוסריות נוקבות כפי שהיה מתעלה בנושא זה. לוחמי גיטאות, פרטיזנים ויתומי־שוֹאה לאלפיהם הוסיפו להתגעשות הציבורית הזאת את טעם “החוזים מבשרם”. אלף סיבות יימצאו בודאי לכך שביקורו הראשון של שר־החוץ הגרמני בישראל — שר־חוץ שאיננו מן הצדיקים־יסוד־עולם — לא עורר אפילו את בת־הדוֹ של האיד הגדול; שהכל וכולם נשארו מכונסים בקונכיתם, מי בקונכית־השפע ומי בקונכית־השלטון, ואף כי היו הרבה פוצי־פה, לא היה מצפצף אחד — ומלחמת עובדים על השתתפות בהחזקת מכוניותיהם או המאבק הנחרץ לשעות־קיץ רצופות היו למלחמה המוסרית הכונפת והמכניעה של התקופה.

כי אם הדברים אמורים בשכחה — סברה שהקדמנו מעט את הגרמנים, והמושג “עקבות של העבר” מתחיל להלום לא רק את הסמַנטיקה המלוּלית שלנו אלא גם את הלך־הרוח של רבים מאתנו — שוכחים־לתיאבון או לוחמים ורדיקלים עייפי־מלחמה.

דברים אלה לא נאמרו מתוך געגועים להפגנות אלו, הם באו רק לציין סימנם של תהליכים ומידת יחסיותם של מושגים מוסריים כאשר הם חרותים על דגליהן של כיתות פוליטיות. ומי שמאמין כי הוא נושא בלבו את צלקתו הצורבת של הכאב הזה מוטב יתיחד עם מצוקתו בלבבו.

ג

ואולם נטיל אנחנו את עצמנו במודע ושלא במודע אל השִׁכחה כאשר נטיל — אם כדרך הקרבן הבורח מסיוטי עברו אם כדרך הקרוב־לקרבן המבקש להשתחרר מן הזכרונות ומן המתחייב מהם — בו ברגע שהגרמנים מראים סימנים של חפזון למצוא מחסה בחיקה של אותה שכחה, עלינו לטלטל אותם טלטלת־סער ולהזכירם. ולהזכירם בלי חלקות־לשון, בלי ערפלי ניבים, בלי “עקבות ועבר”, אלא במלים הפשוטות וההיוליות ביותר: רצחתם, גם ירשתם. בלי סימן־שאלה נוסח אחאב. בסימן הקביעה והוַדאוּת הננעצות בבשר כהינעץ חנית, כהינעץ עובדה. להזכירם שתי מלים אלו שאינן יפות אולי למסיבות־גן ולערבי־קוקטייל ולרשרוש שָבלי־האָפנה, אך הן המלים שעמן ועמן בלבד יכול להיפתח ולהינעל איזה שיח שהוא בינינו לבינם בכל מישור שהוא וכך עוד ייפתח ויינעל שיחנו אִתם ימים רבים מאוד.

אנו יודעים: אנו מכבידים עליהם באִזכּוּר זה. הצוארונים המעומלנים מתחילים פתאום ללחוץ כלחוץ הקולר. האוירה נעגמת, הבּוֹן־טוֹן הדיפלומטי נפגם מעט והיין בגביעים של ברכה נרעד מעט, נִמרָר מעט. אין ברירה.

ואין ברירה — כי אולי ראוי היה לומר לגרמנים, שאכן יש יסוד לפחדם שלא תהיה נורמליזציה ולא תהיה לעווֹנם תכלה ולא יהיה לו ריצוי ולא מאזן מיַשב־חשבון ולא שום “תם ונשלם”. אנו נקח מהם ונחזור ונתבע וכאשר תאותת סכנה לקיומנו ונחשוב שמהם ורק מהם — למגינת־הלב — יכול לבוא איזה קורטוב של ישועה, לא נרפה מכנף בגדם ולא יהיה קץ לתביעתנו — כי אין קץ ואין קו־תיחום לאסון שהמיטו עלינו — ואין לו פדיון.

וכאשר ילכו וייערמו עלינו הררי־סכנה, לא נוכל שלא להיזכר כי מהם, וקודם־כל מהם, באה לנו הרעה הנוראה הזאת של אימת־הכליון גם לאחר תקומה. כי הדבר שעוללו לנו הגרמנים הוא לא רק טביחת ששה מיליוני נפש אלא קטיעת העורק הכלילי, בדמותה של יהדות ברוכת־לשַׁד, שממנו שאב לב העם את ההספק העיקרי של מחזור־דמו. וכך החריבו לא רק הוֹוה חולף וקצוב־זמן בחייה של אומה אלא גם שינו מן הקצה אל הקצה את קלסתר עתידה לדורות.

ולא נוכל שלא להיזכר בהם בכל עת סכנה כזאת משום שהם־הם שנתנו לעולם דוגמה של אפשרות, בסופו של דבר גם בלתי־נענשת, של הכחדת עם. משום שאת רעיון השמדתו הפיסית האפשרית של העם היהודי — ולא רק מלחמה בו כבעם המתחרה על זכויות בר־מצרא לאומיות — הנחילה לערבים ושתלה במזרח התיכון גרמניה, והיא בלבד. היא הוכיחה לעולם כי הדבר אפשרי לא רק מצד התכנוּן והביצוע המושלם אלא גם מצד היכולת להמשיך ולחיות אחר־כך חיים לאומיים שׂבֵעים מאוד ומכובדים מאוד במשפחות העמים. ואם אפשר להמשיך ולחיות כך באירופה הנאורה, קל וחומר — במזרח המטולטל בלי הרף בין יצרים לדמים ובין רחמים־על־עצמו לצרוּת־עין.

ד

אין כמעט עם במשפחות עמי הנצרות לזרמיה, בעבר ובהוֹוה, שאין לנו חשבון עמו. רק המיתממים שבינינו והמבקשים להעמיד פני מחלימים־בחפזון מתסביך, לא יראו גם בחריפות בגידתה של צרפת, גם בקשיחותך. המרושעת של ברית־המועצות, גם בגלגול־העינים הישועי של מכנסיה הקתולית בענין ירושלים את עקבות יחסם המסורתי לעם היהודי וממילא גם למדינתו כמדינת היהודים. אף־על־פי־כן חשבוננו עם גרמניה אחר.

הכל יכולים לנסות להוליכנו שולל. להערים עלינו, לרמותנו — לא הם. לא רק משום שכל הבא מידי גרמניה לא יוכל עוד להוליכנו שולל אלא משום שאינו דומה חשבון־בגידה וחשבון־ממון ואפילו לא חשבון של מוסר ערטילאי — לחשבון דמים העשנים עד היום הזה ויעשנו עוד לאורך הדורות כקברו של זכריה.

אמת, לא נוח לאומה שלמה לשאת את הכתם הזה. אין זה עָרב ביותר לאוזן לשמוע את המלים האלו, שיותר משהן יוצאות מכלי הלשון וההגיה המקובלים בין הבריות, הן יוצאות מן הארובות ומן המשרפות. לא טוב, מאוד לא טוב, לראות פתאום בכל יום חג וגנוסיה איזה אורח קרוע־לשון וקרוע־לב וקרוע־בגדים בדמות הזכרון, מתערב בין הקרואים ומנפץ את גביעי היין וממריד את היין על לוגמיו וכמעט משנק את גרונם. אין ברירה. גורלנו נטבע על־ידי הגרמנים — לדורות, גורלם יהיה טבוע בחותם הזכרון הזה — לנצחים.

בחותם הזכרון — ובמחירו. ומחירו אינו מועט. הוא יפגע בדמותם. הוא יפגע במה שהם מבינים כאינטרסים שלהם. הוא יופיע בכל מקום שבו יחלו לבנות את חייהם הבין־לאומיים בנין של מתנערים מאחריות לחטא ושל נשואי־פנים. הוא יופיע בשעה שהם יעמדו להסדיר עניניהם עם הרוסים, עם הערבים ואפילו עם הצרפתים. אין ברירה.

נכון. זה עלול להוציא מן הכלים. לטרוף את הדעת. אך מדוע, באמת, לא תיטרף מעט דעתם עליהם אל צד הכפרה והריצוי, לאחר טירוף־הדמים השטני שאחז בהם רק לפני דור אחד?

האם המחיר רב מדי?

ה

לפני ימים אחדים הודיע דובר ממשלת גרמניה, כי שגריר גרמניה בצרפת נפגש עם שר־החוץ הצרפתי ודבריו של השגריר הרגיעו את בן־שיחו בענין ההודעות שהשמיע וַלטר שֶל בישראל. הודעה זו מעוררת דאגה לא רק משום שמה שמרגיע את צרפת בעניני המזרח התיכון חייב להדאיג את ישראל. היא מדאיגה מפני הרושם המחריף, כי בעוד שבדרכה על אדמת ישראל עדיין מבקשת גרמניה להשתחרר מעקבות העבר, הרי בעסקה בענינים החיוניים של ישראל ליד שולחן הכרעות עם אחרים היא כבר רואה עצמה חפשית ומשוחררת מן העקבות האלו. עקימת־אפה של צרפת נראית חשובה יותר מזעקת־המרי של ישראל, וחשבון הרוכלות הדיפלומטית של “השוק”, במרכאות ובלי מרכאות, הולך ומכניע את חשבון־נפשם של עם ומדינה שהובילו אומה שלמה אל הטבח. הרי שהחשבון הנוקב עם גרמניה לא זו בלבד שלא ייושב אלא הולך ונעשה מפותל ומעוקם ומסוכסך דוקא עם משטרה הסוציאל־דמוקרטי הנוכחי, שצדקנות כלל־אנושית והרגשת נקיון־כּפּיִם כלפי יהודים משמשות בו בערבוביה. החשבון גורר עמו את שובל האש של העבר אך על אף דברי־הנחמה שאנו אומרים לעצמנו הוא מוריד גם עמוד של ענן כבד לפני העתיד. על־כרחך אתה נוטה למסקנה הנוגה כי גרמניה של הסוציאליסט בראנדט עלולה לכסות על העבר לא בדוֹק־הכפרה של החסד אלא במסך־ההונאה של ההתחסדות.

1971

לפני זמן־מה נתקיימה בבריסל ישיבת הועד הפועל של הפדרציה של האיגודים המקצועיים החפשים ובה נבחר מועמד האיגודים הגרמניים אוטו קרסטן למזכיר כללי. ההסתדרות בישראל, המיוצגת בועד־פועל זה, נמנעה מהצבעה, וזאת מתוך הסתייגות עקרונית ממסירת כהונה זו לידי גרמני — אף שלא נתעלמה מעברו של המועמד ומזכויותיו האישיות.

אפשר היה לראות באופן זה של הצבעת ההסתדרות סוף־פסוקו המכובד של הענין, שעלה לפני חדשים אחדים לא בלי פיק־ברכים מצד עסקנים ומצד כותבים. ואולם לא כך אירע וביטוי למורת־הרוח מהצבעה זאת נתן שלמה שפיר, שעטו מכובד עלינו, בקטע ״הימנעות מפוקפקת״¹ ;². לא נותר לנו, איפוא, אלא להפטיר בענין זה שורות אחדות, ולו רק כדי לפקפק מעט בפקפוק הזה ולגאול את המפקפקים מפיק־הברך.

״קשה להשתחרר מן הרושם — אומר ש. ש. — כי הימנעותנו מהתמיכה בקרסטן גרמה נזק לא מבוטל ליחסים ההדוקים עם ברית האיגודים הגרמניים ועם המזכ״ל החדש".

ובכן, מי שנזקק מלכתחילה לרושם כזה, אולי קשה לו להשתחרר ממנו ופעמים ה“רושם” איננו דביק פחות מכל סיוט אחר שאין לסלקו בכלי־ההגיון בלבד. ואולם מי שלא נלכד ברושם כזה, אין לו ממה להשתחרר — וכותב הטורים, למשל, פטור לחלוטין מן היגיעה הזאת.

ב

והוא פטור ממנה משום שרק פשטנות מדינית יכולה להניח כי עמדה ישראלית שמקורה ויניקתה מסיוטי־עבר, היצוקים עדיין כעופרת בדמם של רבים, עשויה להתנקם בענינים החיוניים של ישראל כפי שהם עתידים להשתקף ביחסה של גרמניה אלינו. מי שנזדמן לו לבוא במגע עם גורמים גרמניים בעולם, יכול היה להיוָכח כי עמידה מוסרית כנה של ישראלי, שהיתה אחוזה ברגשות עבר ובאימיו ללא שום פיזוזים דיפלומטיים, לא זו בלבד שלא הקנתה חרפה אלא הנחילה הבנה וכבוד. ממילא, לא זו בלבד שלא הזיקה לישראל אלא שפעמים גם היתה מַטָה את דעתו של בן־שיחו הגרמני לחשוב, שאם זו יכולה עדיין להיות דעתו של ישראלי בימינו, אולי נחוץ מאמץ גדול בהרבה כדי לכפר על העבר, אם ניתן בכלל לכפר עליו.

אלא שכל ענין השכר וההפסד במובנם המקובל ובשייכותם לכאן עדיין טעון בחינה. ייתכן מאוד שמה שנראה כהפסד מדיני פרגמַטי באותו רגע, איננו אלא זכיה חינוכית־מוסרית שעל אדניה נבנה כל בנין הטיעון הישראלי מעיקרו. ומעטים מאוד הענינים שבהם לא תיתכן כלל מדינאות של רוכלי־סידקית כמו בנושא “יהודים — גרמניה”, ענין שחותמו בין נרצה בין לא נרצה, יהיה עוד ימים רבים כחותם הברזל המלובן במעשי העם ובכל הליכותיו בבית ובחוץ.

ג

אמרנו “פשטנות מדינית” לא רק מפני קמעונאות החשבון והילוך האימים עלינו בשל כך, אלא גם משום שגישה כזאת פוגעת — ולא בעקיפין — גם בכוח־האבחנה של אוטו קרסטן עצמו. ואילו היתה ההימנעות הישראלית מהצבעה, מטעמים עקרוניים ולא אישיים — והיא בלבד — מסוגלת לחולל מהפך גמור ביחסו לישראל ולהטות את הכרעותיו לרעתה, כי אז ייתכן שההימנעות היתה גם לגופו של ענין יותר מוצדקת.

אלא שמידת האבחנה והחוש המדיני של המועמד הגרמני הם, לפחות, שונים, אם לא מחודדים יותר, משל כמה ישראלים, וביטוי לכך נתן אוטו קרסטן בראיון לעתונאי לאחר בחירתו, בתגובה להצבעה הישראלית: ״אני יכול להחליף את חליפתי, אבל לא את דעותי״ — אמר קרסטן בן ה־43 בשיחה עם כתב סט״א. “לא שיניתי את עמדתי כלפי מדינת ישראל, ובעתיד לא אסתיר אהדתי לישראל ואף לא את רצוני להגן על האינטרסים הישראליים”.

סוף האימים.

ד

כי נושא גרמניה, כנושא המעסיק את המחשבה הציבורית ומטריד מבחינה מוסרית, הולך ונדחק מפרקנו — בכך אין עוד חידוש. אנו מרוצים בסתר נפשנו, וגם לא בסתרהּ, להתרחק ממנו ומכל האסוציאציות שהוא מעורר — אולי לא פחות מהרבה גרמנים. באופן פרדוכסלי ניתן לומר, כי יש היום בעולם שני גורמים חשובים המעוניינים לשכוח נושא זה ולדחוק אותו אל קרקעית תודעתם: גרמניה וקצת יהודים בישראל. לשניהם, כל אחד מטעמו שלו, יש סיבות שלא להיות להוטים לדשדש ב״עקבות העבר״. אך על דבר אחד לפחות אנו מצוּוים: להגן על כך שאדם שעדיין לא השלים עם טבעיות ההשכחה הזאת, לא יוצג כבלתי־שפוי מבחינה מדינית, ושמידה ניכרת יותר של דרך־ארץ תחייב את המשיגים על דעתו.

ה

“לנו אין כניסה לגרמניה — גם לא לתנועת־הפועלים הגרמנית — שאיננה עוברת את שערי דאכאו”, כך אמר לפני זמן־מה מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן בטלויזיה הגרמנית, בשהותו כאורח האיגודים המקצועיים שם.

שום מטבע לשוני לא ייטיב, כמדומה, לבטא את נפתולי גישתנו לגרמנים — גם גרמנים טובים — מתבנית צרופה זאת.

1972

שורות אחדות בענין גרמניה, שהעלינו לפני זמן־מה כספיח לויכוח, העלו עלינו חמתה הרשמית של הלשכה המדינית של ההסתדרות והערות־ויכוח שקולות של ש. שפיר. כיון שאנו רואים את נושא גרמניה כנושא שלא יסולק מחיינו אפילו על־ידי הודעה מגוהצת של לשכה מדינית; וכיון שאנו מכירים בזכותו של נושא זה לנחשל את חיינו ולהסעירם לא פחות מהתפלגותה של סיעה קקיונית בכנסת או מאנקתם של צעירים מקופחים בקונגרס ציוני — נחזור אל הנושא הגרמני בדברי־הפטרה אחדים. ומפני כבוד התקנים הציבוריים נפנה תחילה אל ההודעה הרשמית.

ב

נעים לראות איך שׂרד המלים הדיפלומטיות קונה לו יותר ויותר אחיזה גם בלשכה מדינית ווֹלוּנטרית כגון זו של ההסתדרות, וכי הדיוק הפילולוגי מטריד אותה גם בשעה שהדברים אמורים במהות שענינה חורג בהרבה מתחום הסינטכּסיס.

לכן כה חשוב היה — עד אין קץ חשוב היה — להבהיר רשמית, כי אי־הזדהות עם מועמד מסוים אין פירושה הסתייגות וכאשר אין מזדהים — עדיין אין מסתייגים, ועם התיקון הפּרֶציזי הזה שוב אין מקום לאי־הבנה, והמשנה המדינית בהירה ככוכב־נוגה בצהרים. אי־הזדהות — דבר אחד, הסתייגות — דבר אחר. לא כל־כך חָלק — אבל חד.

ג

ואולם אנו מבינים היטב, כי תיקון זה יותר משהוא מכוון אל הקורא העברי הוא מכוון אל הקורא הגרמני, ולא אל הקורא הבינוני, שאיננו מאומן על דקויות סגנון, אלא אל המיקרוביולוגים שבמכונים הדיפלומטיים שבהם, כידוע, פולים את המלים ומפרקים אותן לטעמי־המקרא שלהן ושם חשוב מאוד שלא יינתן, חלילה, מקום לטעות. מבחינה זאת צר לנו, כי מחוסר זהירות גרמנו, כנראה, לכמה צוערים מדיניים פיק־ברכים חדש עד שראו הכרח בהסתייגות רשמית מהתבטאות עתונאית.

עם זאת נדמה לנו כי היתה זו טִרחה פזוזה ומיותרת מעט שכּן חוש־האבחנה של הדיפלומטיה הגרמנית מאומן בודאי להבדיל בין הרהורים של אזרח מן השורה לבין התבונה הרשמית והיא לא תראה בטורו של איזה קולמוסן ישראלי רפלקציה של התבונה המדינית המאורגנת של הציבור — ובודאי לא של לשכותיו המדיניות.

ד

בעוד אנו כה חוששים להפנות פנינו אל העבר ואל משרפותיו כדי שלא ניהפך לנציבי־אש וכדי שלא יהיו כל דברינו כולם עפר ואפר, אין אנו מהססים לגרור עמנו אל כל ויכוח עבר אחר, מסוכסך וקרתני מאוד, הוא העבר הקרוב או הרחוק של יחוסי מפלגות בישראל¹. כאילו הויית המפלגות של ימינו אין בה כדי לפרנס דיָה את יצרי־הרכיל המדיניים והאחרים שלנו, וכאילו ניתוח השרשים הסוציו־פוליטיים של אדם ודעתו הכרחי כדי לנקוט עמדה לגופו של ענין הנע בפרוזדור הצר והאפלולי שבין המותר והאסור בענין גרמניה.

כל אשר חשבו, אמרו ופעלו מפלגות בישראל, לרבות מפלגות־פועלים, בענין השילומים, הנשק וביסוס קשרים רשמיים עם גרמניה — כל הדברים האלה חקוקים במגילות ואינם ניתנים למחיקה. וכאשר נדון בתולדות מפלגות, התנבאותן והתבדותן, קישוח עמדותיהן או סיגולן — לא תהיה ההזדקקות גם לענין גרמניה מיותרת. אך גרירת המערכה הזאת, חזור וגרור, אל כל נושא בלי לצַלל אותו ובלי לשפוט אותו לגופו — אולי מפיגה יצרי־ניגוח, אך אין היא מסייעת מאומה לא לביסוס עמדה אהת ולא לניתוץ עמדותיהם של אחרים. ככלות הכל, גרמניה היא עדיין הנושא ולא “אחדות־העבודה”.

ה

והדבר המבוקש בתחום זה איננו אימוץ עמדה מסוימת ובודאי לא כפייתה אלא הכרה מעמיקה יותר במורכבות הענין. הוצאתו מכלל פשטותן של פעולות חיבור וחיסור אלמנטריות ושיבוצו במרחב חסר־הספֶרוֹת והמנין של תלאות עם ונפתוליו; העלאת נושא גרמניה, כל נושא הנוגע לגרמניה, לא כגלגול כדור לרשת־משחקים אלא כהטלת אבן לתוך יורה רותחת. ומעל לכל: כוח־שפיטה בלתי־פוסק ללא משנוֹת ודאיות וחד־משמעיות. לא אמירה המתירה הכל ולא אמירה האוסרת הכל, אלא בחינת הדברים לפי משקלם ומהותם. והעקרון המכריע, שעל־פיו חייבים הדברים להישקל אפילו בימים ההולכים ומתרחקים משוֹאה ומאימתה, הוא מה חיוני לישראל ומה איננו חיוני לה, אפילו הוא חשוב.

ובתחום הבלתי־חיוני אנו מצוּוים לקבל על עצמנו מראש לא רק את האפשרות שנחסיר מעצמנו פה ושם טובת־הנאה וטובת־נוחות, אלא גם את הקשיים הצפויים לנו מהסברת עמדה מורכבת זאת; את הלעג שאולי נעורר, את התמהון, את החיוך המפוכח של אנשי־מעשה ואת ההיתקלוּת המפורשת והחריפה במשׂוֹר החד של ההגיון. כן, וגם את אי־הנעימות החברתית והסַלוֹנית — בכלל זה הסַלוֹן הדיפלומטי — העשויה להיגרם בשל עמדה ארכאית ולא־תכליתית זאת.

אין ברירה. המחיר, ככלות הכל, איננו רב מדי. ואף זה אהד החובות הדלים שאנו יכולים לפרוע לזכרם של אבות ואחים שגרמניה היתר. להם גרדום, והרבה גרמנים ־ גרמנים ללא ספוֹר ־ קושרי קולרם.

ו

הויכוח הפרבֶנטיבי שפתח בו ידידנו הטוב ש. שפיר במאמרו האחרון² לרגל ביקורו הקרוב של ראש ממשלת גרמניה וילי בראנדט הוא, בהקשר־דברים זה, מיותר ומעיד על גזירה שאיננה שוה.

יסודו של הויכוח שפתח ש. שפיר עם עצמו יצוק על הקל־וחומר הנודע של איש־העם מאוסטרופולי, שסירב לרפד את ספסל־השינה שלו בבית־המדרש בכסת ממולאה נוצות משום שטען: מה ספסל־עץ שנוצה אחת מונחת עליו, כל־כך קשה לשכב עליו — קל וחומר ספסל שרופד בכסת שלמה של נוצות…

הנה בדיוק מקומו של המאמץ הדיפרנציאלי. לא משום שאין נימים רדומות מתעוררות לגבי ביקורו של ראש־ממשלה גרמני, אפילו נקי־יד וטהור כוילי בראנדט. ומי שנושא בלבו צלקות שלא נגלדו, בודאי לא יכלא זעקתו גם לכך — ואין לצוות עליו כליאה כזאת ואין להשתיקה.

אך הצו האכזר של חיזוק ישראל וקיומה גוזר את כרחוֹ וקובע עצמו כפסק־דין מר. והוא חלק מן המסכת הסבוכה והמפותלת שבה כה קשה אך הכרחי למתוח קו בין שאיפה, פעמים בלתי־מודעת, לנוחות מדינית לבין ההכרה כי קיום הריבונות היהודית הוא לא רק ערובה מפני כבשנים חדשים אלא גם גילוי נקמתה של ההשגחה, או, מה שהיראים להזכיר את אצבע־אלוהים קוראים: ההיסטוריה. וכל מה שתורם לביסוסו של מבטח זה, לא זו בלבד שהוא מותר אלא שהוא בגדר חובה.

זה היה טעם השילומים — וצדקתם; זה היה טעם הנשק הגרמני וצדקתו: וזה גם טעם ביקורו העתיד של וילי בראנדט — והגיונו. והוא יהיה גם להבא טעם כל הדברים שעליהם יוכל העם ־ לא בלי ויכוח עם עצמו ־להחליט כי הם חיוניים לקיומו. כשם שלצדם יוסיף תמיד להתקיים ההבדל החד בין טנק גרמני לבין “פולקסואגן”, בין מסכות־גאז הנחוצות להתגוננות לבין תכשירי־קוסמטיקה, בין משלחות־רכש לבין משלחות־נוער ישראליות בהולות וראשי־עיר ישראלים הבהולים לא פחות לקשור את ערינו עם עריהם בטבורי־תאומים.

ז

אמת, לא קל לעמוד במלאכה מתמדת זאת של פיצוח מוסרי ורגשי. אך גם אלה שגזרו בזמנם, כי “פיקוח נפש דוחה שבת” לא ידעו להגדיר־כמו את מהותו וגבוליו של פיקוח־נפש. אף־על־פי־כן מצא לו העם את דרכו בין המותר והאסור ונתקיים אלפי שנים גם בשמירה על השבת וגם בהפרתה בעת הצורך להציל נפשות. אין זה למעלה מתבונתו של עם למצוא מבחינה זאת את דרכו גם בענין גרמניה. מובן, כל עוד אין הדבר למעלה מיצריו.

מה שמבוקש בנושא זה הוא מעט בלמים מול הרבה תאוצה; מעט “שמא” מול הרבה מאוד “ברי”. כי אין דבר פחות בריא לכוח־הזכרון היהודי של החברה הישראלית מן ה“ברי” הגרמני המתפשט על כל תחום מחיינו.

ח

מזוית זאת של הדברים נעשה, יימחל לנו, אפילו בלתי־רלוַנטי מעט, אם לשכה מדינית מחליטה על הימנעות או על אי־הזדהות או על הסתייגות. לנוכח הפקעת הנוראה של רגשות, התיסרות, דאבון־לב אמיתי של שכולים וחשבון זכרונה הקרוע של אומה — אפילו הגדרות אלו והקפידה הדיפלומטית על דיוקן נעשות כבגד התפור על לא־גוף או כשרוול מגוהץ על יד גידמת.

1972

״קִרעו לבבכם״ — כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השִׁכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות “המכה השמונים ואחת”. וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” כאיזה מושג מופשט, כולל, אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששת מיליונים יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול — הוא שבר בת עמי, צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עינים. ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי — לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה — חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוַת אחותה; חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים: היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתימר להיקרא נאור.

ערב ההתיחדות, שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים — שלא ריחם. מאומה. כחוט השערה. לא על הדם. לא על הברואים בצלמו. לא על העלבון.

אֵל מסתתר.

ב

ללמוד לכאוב.

לא ללבוש שום שריון של חיסון. של העמדת־פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העָצמה. במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע. לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות. לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעיה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור. לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן, לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו. של אחי. של אחיותי. לבכות. בלי חשבון. "ככה יבך רק בבלי אב״ ־ ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת־אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.

אֵל מסתתר.

אך בעיצומה של הסערה — לנהל חשבון. בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים — למתוח חוט של הגיון וחשבון. מדויק מאוד. גם של העמלקים. גם של עצמנו.

ג

לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו. לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיביזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד — וממנו דוקא — איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה לשמה של חינוך מבוגרים היתד. מיטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראלים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות, אך לראות את הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים — לא דור אחד — של המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפלי־אש, מאחוריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה. את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע. נשים גרמניות נוסח היינריך בל — רק של אתמול?

לזכור להם זאת. לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתיסרות העצמית לשמה. מפני חובת הלבבות. ומעל לכל — מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן — מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות, אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת־הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע. שלושים שנה עדיין אינן נצח.

בעצם תינוי־האהבים בקהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק — לשלוף את גליל הצלולואיד הזה: היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא־הצלמוות היהודי. כך נראים כּוריו. כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בודאי היו רוצים לראותו היום גם בני־שיחם של הגרמנים בקהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו. גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא היו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.

ד

לערוך חשבון ־ גם של עצמנו.

איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו, לא זעו; איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתים כאור חמה, ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסתורי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון, דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזבלט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפת־החסד הזהובה של ממלא־המקום ברומא.

"היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים״ ־ כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות־העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קוימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים, אל שום חיים.

הוגן, קפדני ונוצרי מאוד.

וכך אכלו הלהבות כארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד, אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל־כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.

ה

עתה אנו יודעים יותר. עתה, עם חלוֹף דור או שנַיִם, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא לתקופת־זמן אחת. לא מאורע טראומטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל ־ וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בודאי נכון. אך מצד חותמה על עתיד העם — חייו, דמותו, אָפיוֹ — מנין השואה הוא מנין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נִשא ימים רבים. רבים מאוד.

ו

לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה — חטוף וראה. ממסיבות־הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים —!Drive in. היכנס. ראה סרט. לא כדי להשבית שמחה. לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים — הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקוּת העמקים — שילמו מלוא המחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.

אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפנורמה ההיסטורית שעל רקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני־רוחם ומציירים כמשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.

ז

לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח, למחרישים. לא לשם הזכירה. לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן, הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים. את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים. את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים. רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרויקטים התעשיתיים האדירים של דאכאו ואושויץ ובירקנאו — באלה לא הבחינו.

הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות־קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס¹, חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאש־מאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן, בושינגטון ודעת הגדול ממנו שם. הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועיינו — עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף. בסתר לבם — ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם, כפי שנתגלה עתה — חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עוד התערבותם. כמעט. העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.

לזכור להם זאת היום. גם בדיונים עם מזכיר־המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול־כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני שהוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוַדאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעיה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.

בכל מקום אחר — אולי. בויטנאם. בקפריסין. — אולי. רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות — מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.

1974