לפּוֹלָה
התקופה שבה נכתבו המאמרים המקובצים באסופה זאת — ראשיתה לפני עשרים וחמש שנים, לערך, וסיומה — ימינו. נקודת־המוצא — שעתם; אזור ההפלגה — מעט מעֵבר לאקטואליה של השעה. אולי בכך מצא גם המחַבּר צידוק לעצם ליקוטו של מבחר זה בספר.
רוב הדברים נכתבו בכינויי־העט יותם ויואב. טעמו של פסבדונים הוא על הרוב מחוץ לבחינת ההגיון הצרוף — אף שאיננו בהכרח ניגודו.
האכסניה לרוב הדברים היא מערכת “דבר”. מיעוטם פורסם ב“מעריב” ובכתבי־עת שונים.
לפרופסור דב סדן, המורה והרעַ, שהמריצני בהתמדה לכנס אסופה זאת והעיר והאיר — רגשי יקר. לחברי מנחם דורמן, שקרא בעיון ובירר בחומרה — תודת חבר. לי"צ גורדון, חכם הלשון ונוטר כרמה, שהשיב כל תג על מכונו — הוקרה וברכה.
ישעיהו אברך
שבט תשל"ו, ינואר 1976
א
אסופת־הדברים, שניתנה עתה בידנו במגילת ספר, כוללת מבחר מסות ומאמרים שנתפרסמו קודם, ביחוד מעל עמודי “דבר”, בין בחתימה: יותם, הפתוחה לצד הדרוש, גם אם היא מרמיזה לשמו של המחַבּר, בין בחתימת יואב, הפתוחה כולה לצד הפשט, שכּן היא מורה לשמו ולחניכתו של המחבר: ישעיהו אברך.
אין בידי להכריע על מה ראה המחבר להעדיף בקביעת שם ספרו כינוי על כינוי, אך השיקול הפשוט נוֹתן כי לפי שממילא נתפרשו שמו וחניכתו, והוא דבר שלא עשאוֹ קודם, וממילא נבלע בהם ענין יואב, הניח שיוּר לכינויו האחר, לאמור: פרקי יותם.
כנודע, יואב שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, ואף יותם שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, אבל בבוא חובב דרושים לדרוש — הרי לענין יואב יעלה את זכרו של שנאמן לו לדויד, ולענין יותם יעלה את זכרו של שהשכיל לומר דבר מוסר ותוכחה על דרך משל המפליא ביפי־ציורו ודרך נמשל המפליא ביושר־הגיונו. ככל הנכון, המחבר בחירת כינוייו נימוקיה פשוטים או סבוכים יותר, והם מן הדברים המסורים ללבו, אך דומה כי הדרוש שנדרש בהם, אף הוא יש לו על מה שיסמוך, שכּן הוא חופף את דרך־כתיבתו של האיש על ענינה ובנינה.
וחפיפה זו היא שנתנה ונותנת, כי שני הכינויים האלה נעשו, בשנים האחרונות, כשׁם־דבר בפובליציסטיקה שלנו, ובעליהם הוא מכלל הסופרים המעטים, העודרים עתה בעתונות, והמעוררים ציפיה לדבריו, על דרך הציפיה של קהל־העברים מלפני דור ודורותים, שהיה מצפה לעתונו, וביחוד ביום הששי, מתוך קושיה: שׁבּתו של מי, ומצרף לה את חברתה: שבתו של מה.
ב
ואַל יהא מנהגו של אותו קורא רחוק, וביחוד חידושו מצד קורא קרוב, קל בעינינו. העתונות העברית בת־ימינו השתנתה הרבה, גם לטוב גם למוטב, וכידוע אין תיבת למוטב אלא לישנא מעליותא לחילופו של טוב, אך עמה ובה אף הקורא בן־ימינו השתנה הרבה, גם לטוב גם למוטב. לטוב — שירותיה לו מרובים ומהירים, ממש מימא לטיגנא, שהיא עורכת לפניו שולחן שמאכליו קלים ומטעמיו קלים, וקליטתם כמאליה, על דרך בליעה חטופה שאינה טעונה ברירה והבחנה. למוטב — כקליטתם כן פליטתם, שאינם באים לסעוד את הלב אלא לשעשעו, שאם הכותב נוהג לפי מזגו הנוח הוא מבדר את לב קוראו ואם הכותב נוהג לפי עצביו הזעֵפים, הוא טורף לב קוראו. דברים אלה אמורים בעתונות ימינו בכלל, ובעתונות העברית בפרט, וכדי להסביר את הבפרט הזה אורה לעצמי היתר להטריח שמועה, המובאת משמי, ושנגלו בה פנים שלא כהלכה. מהלכה של השמועה הוא דבר־שבח, שמדדתי לו לעורכו של “דבר” זלמן רובשוב, על שלא הניח לו לעתון להיות עתון יומי. אבל לדיוקה של הסיפא, כך לשונה: עתון יומי בלבד, והוא שבח, שכרכתי גם לקודמו ב. כצנלסון ולקודמי קודמיו בעריכת עתוני העברים בתמכי יתדוֹתי בתולדותם. עתונות זו לא נולדה במזלו של יום שנשימתו קצרה אלא במזלו של שבוע שנשימתו ארוכה־יותר, ואף בעברה לשמש את קוראה יום־יום, כעבור “המליץ” ו“הצפירה”, ששימשו גם קודם כמה מתפקידיהם של עתוני יום־יום, לא התנכרה לעברה והמשיכה לשמש את קוראיה בסיפוק צרכי־תרבות מרובים, והיא הנסיבה, שנמנעה, ימים רבים, מכמה וכמה חציצות, כגון החציצה בין עתונות וספרות, ואפילו בין עתונות ומדע, ביחוד חכמת ישראל. והנה חס לי לדרוש לחידושה של מסורת זו, שניתן לערער עליה מתוך טענה, שיש, ברוך השם, כלי־מבטא מיוחדים לכל שאינו בחינת ביצה בת־יומה, שבישולה סמוך להמלטתה, וביותר שהעתונות מגישה, על־פי דרכה, מזה לזה, אך צר לי לראות במחיקתה של אותה מסורת, שאם אינה מחיקה גמורה היום היא עלולה להיות כן מחר, בדחוק העתונאים הרבים את הסופרים המעטים, שדבריהם עודם נשמעים מעל דפי־העתונים.
ג
אמת, העתונים נוהגים לקרוא להם לעתונאיהם לשון סופרים: סופרנו לעניני מדיניות, סופרנו לעניני כלכלה, סופרנו לעניני כך וכך, אבל זו אולי השיגרה האחרונה, שנשתיירה מימים רחוקים, שמסורתם נמחקה ונמחקת והולכת. וביחוד הדברים אמורים בסופרים, שהם פובליציסטים, ודנים במה שנידון להם לעמיתיהם־יריביהם, העתונים, אלא שדיונם, כידוע, שונה ואחר. ואין צריך רוב דברים כדי לציין, כי סוג הסופרים האלה, שהיו לפנים לוּזהּ של העתונות, הם עתה בחינת אחרוני שומרי־החומה, ואם להסתפק בעתון “דבר”, אין צריך להטריח את כל אצבעות הידים כדי לפרוש מנינם.
ומשפירשתי בשמו של “דבר”, שהוא האכסניה העיקרית, ועל־רוב אף היחידה, של מחברנו, ושבה נדפסו אף פרקיו, שרבים מהם כונסו עתה בספר שלפנינו, אוסיף כי הוא, וכנראה אף העורכים, רואים השתתפותו זו מיוחדת באַפיה, ואף הכינוי של מדורו, מדור הקבע, מעיד: מזוית אחרת, והיא הגדרה צדקה ומוצדקת, גם לפי תכנם גם לפי צורתם, של דבריו. ודאי אין הוא בן־יחיד למדור שלו, על הגדרתו וכינויו, — ודיִי אם אמנה, דרך דוגמה־להשכיל, שלישיה של הסופרים, שכתיבתם היא קבע ב“דבר” — אהרון מגד, חיים גורי, יורם קניוק — אך כמה וכמה הבדלים חוצצים בין מחברנו לבינם ואעמוד על צמד־הבדלים בולט ביותר. ראשית, שלשתם בעלי שתי מלאכות — ראשון ואחרון מסַפּרים והבלטריסטיקה היא להם מסלול־ראש והפובליציסטיקה נתיב־משנה. אחרון משורר ושירתו לו מסלול־ראש ומדורו נתיב־משנה, ואילו הוא בעל הזוית האחרת בעל מלאכה אחת, והיא לו ראש ועיקר, וגם אם לא נתעלם מסגולתו הסיפורית־פיוטית, כפי שהיא מבצבצת ועולה מבין שיטי־דבריו בפרקי המסה שלו וביחוד מתוך שיטי־דבריו בפרקי מסעיו, הרי שעבודם המפורש של היסודות הבלטריסטיים לתעודה הפובליציסטית מלמד, כי אין לפנינו כאותה חציצה שמצאנו בשלישיה ההיא המגבירה פרגוד בין תחום, לא כל־שכן כפי שמצאנו בנתן אלתרמן, שכל תחום ותחום של כתיבתו תבעו אחד ואחד עדיפות עליונה לעצמו. אחרית, גם הסופרים שמנינו ושכמותם הם אמנם בעלי־מלאכות, עם זאת מלאכתם אחת — הכתיבה ממצה את מלוא עולמם והיא היא עשייתם, ואילו בעל הזוית־האחרת, שהוא בעל מלאכה אחת בכתיבה, הוא בעל מלאכות הרבה בעשיה, בעסקנות ציבור, בשליחות ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו ואך לעתים מרומזת, אך בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה, שבלעדיה לא יתפרש יסוד גדול בכתיבתו, והוא יסוד השכנות של הלכה גלויה ומעשה חבוי, המתפרנסים ומפרנסים זה מזה. מתיחותה של השכנות הזאת נותנת כי האיש נתעלה לא בלבד למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטים בימינו, אלא אף למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטיקה שלנו בשני דור שלפנינו וייחשב כן בשני דור שלאחרינו.
ד
ולא הייתי מסתכן בנבואה, שלאחר סתימתו נמסרה למי שנמסרה, אילולא יגעתי, יגיעה מפורטת, על ניתוח דרכו ודרכיו בכתיבה, ואילולא נמצא לי בו יתרון המַנדיר והולך — והיא נטיעתו, המודעת והמכוונת, במסורת הפובליציסטיקה העברית ונחלת קניניה, וצמיחותו העצמית והיחודית מתוכה. אמרתי: הפובליציסטיקה העברית, וכדי לדקדק אומר: הספרות העברית, שהפובליציסטיקה היא ענף נחשב בענפיה. והדקדוק הזה נצרך לביאור האמירה: יתרון המַנדיר והולך. כי המתבונן במהלך הספרות העברית אינו יכול להתעלם מניתוקה או, לפחות, מערעורה של שלשלת הקבלה בה. וכבר מלתי אמורה: אפשר אין זה יתרון, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק היה, ועל שום כך היא שירה גדולה, אך ודאי חסרון הוא, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק לא היה ואף על שום כך היא שירה קטנה, שכן ההתעלמות ממה שהיה, אף שכוחו וערכו קיימים, היא לא בלבד התחמקות מתחרות־רוח וכשרון־מעשה, אלא בעיקר דלדול־מדעת והתרוששות־בידים.
ומה שאמרתי בשירה, ניתן להיאמר בספרות כולה לשתי ענפיה, והפובליציסטיקה בכללה, — יפה כוח הדייג’יסטים למיניהם שהוליד מיני סנדל, כפי שהם מתגלגלים בעתוני יום וערב, אך אין לידה וגידול של בנים ממש בלא נחלת הורים ומורשת מורים, ושעל־כן תלמודם מצוה עליונה. ואם למחבר שלנו — ניכר תלמודו ושלשלתו ארוכה וצמודה, לארכה של ספרותנו ועומקה. כי אם לענין ביקורת המַה, ביקורת הענין ודרך דיונו, הרי למד מרבותיו הרבים וכן שלמים, ומתוך ידיעת ירשתם, ביצר עמידתו שלו, באופן שסופו של התלמיד — תנא, ואפילו תנא דפליג; ואם לבקרת האֵיך, בקרת הלשון ודרך שימושה על קסמה וקסמיה, הרי מתוך שלמד, וכהלכה למד, מבראשית ברא ואילך, הרי, ככל סופר בעל יחוד, ברא כאן בראשית שלו. ואם הביקורת ניתן לכוללה ביריעה קצרה, הרי בּקרת הלשון, המשמשתו, צריכה יריעה ארוכה, והיא עמנו בכתובים, ונקווה לפרסמה לגופה.
ה
אולם ראיית נטיעתו של בעל “פרקי יותם” בתוך מסורתה החיה של ספרות הדורות וצמיחתו העצמית מתוכה, היא אך חלק של ראיה כוללת ומקפת יותר. הרי כל עצמו של ספרו על עניניו מעיד על כך — הדיבור מתיחד על בעיה ובעיה כפי שמעלה אותה השעה, אך עד מהרה המחבר מראנו לדעת, כי אין בעיה, שתהא באמת מצומצמת על השעה, שכּן היא נטועה ברחבם ועומקם של הדורות, התולדות, תולדות־העם. הוא אמצע, ואמצע מפרכס וחי, וכל הגוזר עליו להיות תחילת עצמו ואחרית עצמו, כגוזר עליו מיתה.
שעל־כן עיקר ההערכה של מחשבתו וביטויה אינו בהסכמה או בהשגה בדברים השנויים במחלוקת, אלא בעקרונותיו של הדיון, שעיקרם ההבחנה בין מה שהוא עיקר ובין מה שהוא טפילה לעיקר, לא־כל־שכּן טפילה לו, ובין מה שהוא שורש לבין מה שהוא קליפה, לא כל־שכּן ספחת לו, ומלחמתו להבחנה זו על סעיפיה, כגילוייהם במערכת החיים, נטושה לכל אורך ספרו, והוא עושה אותה ברוב הגיון ורגש, המסתייעים לפי צרכו של הענין בהוּמוֹר וחן, בשנינה ולעג, הכל לפי הנידון, שכלל־דרכו הוא כדרך הדיין הנוהג אורך־רוח, והוא כמתקצר בעל־כרחו, וההסברה המתונה נחלפת ממילא בתוכחה חדה, עד שהיא מכריזה עצמה גם בכותרת דבריו (“הנח לנו”… “בשם הנימוס הטוב לכי!”).
ועיקרה של כתיבתו הוא במזיגה של יסודות, כגון יסוד העיון ויסוד הפולמוס וכדומה, כפי שמצאנו במיטב הפובליציסטיקה שלנו, שהמחבר שלנו מתוך שלמד אותה וממנה זכה ללמד. תארך היריעה, אם נאמר לפרוש בשמות אלופיה, אך ככל הנכון ראשי רבותיו, שהיו לו, אחד־אחד מופת בבחינתו, הם ברל כצנלסון ומשה ביילינסון מבחינת הדריכוּת שבין מצפון וזיקה ושאין לה התרה אלא בתגבורת האחריות ומתיחתה עד הקצה; יעקב קלאצקין ושלמה צמח, מבחינת השייכות שבין ספירת האמת וספירת התפארת ושאין לה התרה אלא בעיון חמוּר של כפות־המאזנים; אברהם שרון מבחינת זכות הקטיגוריה של מידת הדין ור' בנימין מבחינת חובת הסניגוריה של מידת הרחמים, ואף היא דריכות שאין לה התרה אלא במידת החסד, שבה הנברא מתדמה לבוראו, בסוד עולם חסד ייבנה, או כלשונו המפורש של המחבר, המחדד את הכתוב, לאמור: עולם חסד, רק חסד, ייבנה.
אשרי מי שאלה אלופיו והוא צעיר אלפם, חוטר לבית משפחתם.
דב סדן
ירושלים, כסלו תשל"ו
שער ראשון: קולות מן הדממה; במרי הנושא הגרמני
מאתישעיהו אברך
ואלנטינה ציגאנובקה, שופטת
מאתישעיהו אברך
בית־הדין לערעורים במוסקבה דחה את הערעור של נשפטי המצות.
בית־הקברות היהודי נסגר.
האטליז הכשר האחרון נסגר בפקודות השלטון.
נתפס ונאסר המוהל האחרון במוסקבה.
[מן העתונות]
א
מי שלא האמין עד היום כי אמנם חל שינוי תהומי בין מה שקדם לועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות לבין מה שבא אחריה — יקרא־נא בשים־לב היאך טיפלו שופטי בית־הדין הרם לצדק סוציאליסטי במוסקבה בכנופית הקושרים שמאחורי תנור המצות. איך אומרים הכירורגים: בפינצטוֹת.
דַמו בנפשכם: ארבעה יהודים שלמים מתארגנים מתחת לחטמו של שלטון מתקדם ומקיימים ריטואל חשוך שמקורו בימים שקדמו אפילו לימי־הבּינַיִם. “אופים מצות”, הם אומרים, כאילו כל הענין איננו אלא אקט תמים של הפגשת חומר־בלי־שׂאור עם טמפרטורה. מי אינו יודע שאפיה תמה, כביכול, זאת איננה אלא פועל־יוצא וגולת־כותרת של שרשרת מעשי־סתרים שכל אחד מהם כשלעצמו יש בו כדי לקעקע כל אָשיה סוֹביֶטית.
זה מתחיל, אם אתם רוצים, בקשר הגרעיני של זריעת החיטה הכשרה, נמשך בדיִש חסר־רחמים, בניפוי סלקטיבי, בטחינה, בלישה ובגלגול, ומסתיים באיזה שלב שטני של חריתת מין כתב־סתר של נקבים־נקבים בכל מאפה ומאפה — זה אמצעי־התקשורת המחתרתי שבו, כנראה, מדברים יהודים זה עם זה שלושת אלפים שנה ומעלה — ואין מוחה. וכל הרשת המסועפת הזאת — המדיישת, המטחנת וביותר: המנקבת — נתפסה, איך אומרים ידידינו הסלבים: “בשעת הביצוע החם”. בעת שליחת היד. ברגע שבו עמדו שני היהודים ושתי היהודיות להוציא את מאפה־השטנים מן הכור — ברגע זה ממש השיגה אותם יד החוק. כך בדיוק זה קרה בזמנו כאשר רופא אחד שלהם ניסה להשביק את חייו של סטלין לכל חי. נתפסו, הוא וחבריו, ברגע האחרון ממש, לפני שמוטטו את האָשיה.
משטר־סתרים אין כמוהו שונא־סתרים ונקל לתאר לָמה היתה כנופית־סתר זו זוכה אילו נתפסה ומצה בידה — לפני הועידה העשרים. לא כן עתה. שום גרדום. שום עריפת ראשים. רק קצת טיפול ממלכתי פה ושם בצינוק לשיפור האופי — וזה הכל. וזה גם מספיק — אם הטיפול הוא ממלכתי, כמובן.
ב
והטיפול המשפטי עצמו — באיזו אבהות, באיזו קפידה, באיזה מיצוי מופלא גם של מידת־הדין גם של מידת־הרחמים. מצד אחד הקפדה — מובנת — שלא יקופח שום תג בדיניה החמוּרים של חברה חדשה הנאבקת על קיומה מול זדים ומשנאים וכדומה — ומצד אחר, דאגה מפורשת ובעליל שלא יבולע, חלילה, לצדק האנושי — בילוע שאין שום אדם אוקראיני יכול לעמוד בו. והדברים ידועים. לכן חצי שנת “שלילת החופש” ליהודי אחד, קצת פחות — לישישה־עם־שביס שהיתה רק עזר־כנגדו, קצת יותר — לסבתא חריפת־עין, עם פיאה נכרית שמתחתיה הסתירה, כנראה, את המוח המבצעי של כל הקשר — ללמדך, שגם במדינה שהכל בה אוניפורמי, הצדק הוא ענין אינדיבידואלי בהחלט. צדק סוציאליסטי איננו קוֹנפֶקציה. כל היהודים אולי שוים לפניו, אך אין הוא שוה לכל היהודיות.
ואולם משום מקום במשפט הזה לא עלה בנחירינו בּשׂמוֹ של הצדק הסוציאליסטי בצריבה עזה וחריפה כל־כך כמו מגזר־דינו של אמיל כץ. הגיעו עצמכם: גם השופט, גם הקטיגור, גם הסניגור — שלושת היסודות במשפט הסוֹביֶטי המנוגדים, כידוע, זה לזה כמו עשרת היסודות של פיתאגורס — כולם כאחד מצאו שאמיל כץ הוא ראש הכנופיה. הוא־הוא שחתר, וזימן וקישר תועבה בתועבה ושׂם מארב למשטר מאחורי התנור, אך יען הוא נכה (לא המשטר — כץ) ויען הוא בן שמונים ושתים ומפני “הדיספוזיציה הפיסית הטוטלית הרופפת” שלו, כדבר גזר־הדין, הוחלט לא לכלוא אותו אלא לדון אותו לחופשה. כי גם חופש איננו הפקר ואיננו נתון לבעלוּת פרטית של איש. כל כמות החופש המצויה במדינה היא בידי הממשלה והיא קוצבת אותו לאזרחיה לפי מצוות ולפי עבירות ולפי החלטת בית־הדין, כמובן. ובית־הדין הזה במוסקבה החליט כי בין שאר הסיכונים האורבים לברית־המועצות מכל זד ומשנא וכדומה, היא תוכל לקבל עליה גם את הסיכון כי ראש הכנופיה, אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים — יתהלך, או יצלע, חפשי. מובן, לא יותר חפשי מכל יהודי אחר המתהלך בברית־המועצות מחוץ לכלא, אבל — חפשי, כמוהו.
ומי הוא שהעֵז לחשוף את מצודת עולם המחר לחירותו המסוכנת של הנכה אלימלך כץ? — ואלנטינה ציגאנובקה, שופטת.
כל הכבוד.
ג
שופטים ושפטים אינם חזיון נדיר במשטר מהפכני. אין לך מקום בעולם שבו ריאות־הצדק נושמות ונושפות בתכיפות אסטמטית כזו כמו הריאות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הגדולה ססס"ר. אין זאת כי בכך יִחוּדוֹ של המשפט המהפכני, שאין לו תחילה ואין לו סוף וכולו “פֵּרפֵּטוּאוּם מוֹבִּילֶה” של צדק שלעולם אינו נח מזעפו. היום נשפט הנשפט, מחר — מי ששפט אותו, מחרתיים — מי ששפט את השופט, וחלים על הצדק במשטר זה כל חוקי הנוסחה הדיאלקטית ההֵגליאנית, שמה שהיה אתמול תיזה נהפך מחר לאנטיתיזה וחוזר חלילה במעגל של עשיית־דין שאינו נסגר עולמית. את ההמצאה הזאת של צדק אינסופי, שאיננו נגמר אפילו בערכאה העליונה ושלפיו אפשר להוציא אדם אפילו מן הערכאה התחתונה של קברו כדי להושיבו מחדש על כס המשפט — המצאה זאת כל־כולה של הסוציאליזם המהפכני.
מסתבר, שבמשטר זה אתה יכול לעלות בשקט על הגרדום מתוך בטחון גמור שהצדק לא ישקוט וכל מציאותך הפיסית היא בעלת חשיבות משנית. כי גם עץ־התליה עדיין איננו סוף פסוק. זהו נצחון ארעי מאוד של מלאך־המוות, אך לא נצחון הדין. המת — מת, הצדק — חי. לעולמים. מבחינה זאת ניתן לומר כי ברית־המועצות הפקיעה את הצדק מממשות של זמן וממשות של גוף ורק השאירה אותו בצמידות קלה אל ממשות של משטר — שלא יהיה האויר כולו מרוחף צדק־שאין־לו־בעלים ושאפשר יהיה גם במשטר מהפכני לנשום גם מעט אויר צח — בלי צדק.
אפשר היה — אילו ניתן. אבל לא ניתן. כי בשום מקום לא העבידו עוד את אֵלת־הצדק עבודת־סיזיפוס כזו כפי שמעבדים אותה בברית־המועצות זה למעלה מימי דור; בשום מקום לא אנסו אותה אונס כזה של טמטום ורשעות כפי שאנסו אותה מול סבתא יהודיה מרודת עוני בערב־הפסח; בשום מקום לא התלו בה מהתלה מתחסדת ומרושעת כל־כך כמו בשבריר־החסד שנטתה אותה דיינת ואלנטינה ציגאנובקה לראש כנופית המצות, האזרח אלימלך כהן־צדק בן השמונים ושתים.
אך אולי זכותו הגדולה של המשפט הזה כי בשום מקום לא נזרקה אלומת־אור מקרית כזאת על משטר ערל־לב ועל חוסר־הישע של מעוניו כמו מפרץ־הבכי של הפושעת מלכה ברין בת הששים, מכנופית המצות, כאשר הובלה לאחר פסק־הדין על־ידי הזקיפים של עולם־המחר אל מרכבת־הכלא של הצדק הסוציאלסטי הנייד.
כשם שמשום מקום לא נזדעקה עוד מחאה סוטרת־על־לחי כזאת על שתיקה של שני מיליונים יהודים בישראל, המתעגנים על עצמאותם מול התעללות בשלושה מיליונים מאחיהם שלא ניתן להם לטעום אפילו טעם חלוֹמַהּ.
וגם על השתיקה הזאת יסובו הדברים.
ד
אנו יודעים כי הדברים אינם דומים בדיוק. שנאת ישראל מעולם לא היתה משוחה בגוון אחד וכל עם הוסיף לה גוון והטעמה משלו ואין גילוי אחד של שנאה דומה לחברו וכוח־ההמצאה של העמים בתחום זה כמעט שאין לו גבול. קשה למצוא שדה אחר שבו השקיעו עמים רבים כל־כך, קברניטיהם והמוניהם, אנרגיה מחשבתית מרובה כל־כך כמו בחיפוש אחרי ביטוי יִחוּדי לשנאת ישראל שיהא טבוע בחותם שלהם. אנו יודעים כי יש דין, כשם שיש חשבון, בברית המועצות וכי מול שני יהודים שנשלחים לגרדום על חטא של מכירת רובלים — נשפט באיזה מקום נידח אחת לכמה שנים גם ביאלורוס אחד לשבוע מאסר על שקרא ליהודי בשם־גנאי. ואנו יודעים לא פחות משיודעים חסידיו של המשטר הזה אצלנו כי אין שום דמיון בין משטר המדכא יהודים בדגל השויון או המדוכא לא הביט מעולם לצבע הדגל המתנופף על הגרדום או לגוֹן המגלב המונף עליו. כשם שאין זה משנה ליהודי הנדון למוות על עוון היותו יהודי אם שופט אותו חבר נאמן בקולחוז של החברה החדשה או היידאמאק.
אבל, אנו יודעים באותה מידה של וַדאוּת כי יש קו־דמיון מדהים — ולא נהסס לרגע להעבירו — בין אותו מסך של הַעלָמה, והטעיה והחנקת־הקול שהחל לרדת לפני כשלושים שנה על גורלם של יהודים במקום אחר באירופה, לבין החומה ההֶרמטית של העלמה והטעיה והשתקה הסוגרת זה למעלה מדור על יהודים בברית־המועצות. כשם שיש דמיון באותו רחש מסתורי של הַשְׁפֵּל ודיכוי — וגם הרג — הבוקע מזמן לזמן מסדקי החומה הזו לבין האִושה שהיתה עולה מזמן לזמן מבעד לקרעיו של המסך שהורד בסוף שנות השלושים על יהדות ערה ותוססת כיהדות גרמניה.
ואנו מתחלחלים לרעיון כי אם — וכאשר — תופל פעם החומה ההֵרמטית הזאת, בפתאום או בצו שליטים, נעמוד שוב קפואים ומאובנים ולא־מאמינים מול אחד ממראות החורבן של העם שכמוהו — לאו דוקא כמה־דורתו הפיסית (אף שאיננו יודעים עדיין כמה בּאבּי־יארים נכונו לנו בקרחי סיביר וביערות הטוּנדרה) — נגלה לנו רק לאחר מלחמת־העולם השניה.
ה
אנו יודעים כי בלמים כבדי־משקל עוצרים את מחאת העם היושב כאן וכופים עליו הבלגה. וכל בלם — חמוּר מחברו, וכל מעצור — מנומק מחברו, יש בלם מדיני ויש בלם החרדה לנצורים ויש גם בלם ה“הבנה שיש לגלות” למצבה של מעצמה הטורחת בטובתה של חברה־חדישה והמוקפת — מה שהיא מוקפת. אין ברירה: ניתזים שבבים. ועלינו ליתן ל“שַבֵּב” קצת את עצמנו למען הגאולה האוניברסלית שעליה טורחים בנוֹשֶם־ונֹושֶף כזה בברית הגדולה של הרפובליקות הסוציאליסטיות ססס"ר.
גם אילו הודינו בטעמם ובהגיונם של בלמים אלה לא היו שלשתם שקוּלים כנגד אתראה־של־אש־המאותתת אלינו מן העבר הלא־רחוק, ולא רק ממעשיהם של אחרים אלא גם ממחדליו של עמנו עצמו. תצרוב האמת כאשר תצרוב, אנו יודעים היום במעמקי־לבנו כי על אף מעשים ומאמצים וטרחות של העם החפשי וארגוניו — הם לא השיגו כלל בתחושת־החומרה ובמתח־האזעקה כל מה שאמנם התחולל בין החומות בימי השוֹאה. העם החפשי, בשום מקום, לא ישב בתענית; הוא לא שם מצור על אלוהיו בבתי־התפילה; הוא לא צר על בירות העולם, בקברניטיו ובהמוניו, להחרידן בלי הרף יומם ולילה, כל יום ממאות ימי האסון: הוא נחרד — אך לא תפס כלל את עָצמת אסונו. וכך אירע שהעם שמחוץ לחומות נלכד בקוצר־המשיג לא פחות משאחיו בין החומות נלכדו בקוצר־הישע.
ואתראה זו בלבד, שהיא מעבר לתחומי ההגיון הצרוף, דיה שתצווה עלינו שחרור הבלמים והפסקת השתיקה — אפילו נכון הוא ששום זמן אינו דומה לחברו, ושום סכנה אינה אחות לחברתה ומשטרים של משטמה לא בהכרח נולדים תאומים.
אבל אנו כופרים גם בעצם הגיונם של מעצורים אלה ואנו חוששים שמתחת־לסף־ההכרה כל־כולם אינם אלא תולדה של בלם פשוט וארצי יותר: כסא־הנוח המרופד והמרדים־מעט של חירותנו ורווחתנו.
ו
כי רק עיורים מדיניים או עבדים לחלומותיהם אינם מבחינים או אינם מודים בעובדה הפשוטה כי יחסה של ברית־המועצות לישראל תלוי בנו, בשתיקתנו או בהרמת קולנו, בדיוק כשם שמידת־החום של קרחוני הסיביר תלויה בתנורי־השמש שעל גגותינו. הוא נקבע, כמובן מעצמו, על־פי שיקולים מדיניים רציונליסטיים, שגם אם נחשוב אותם מעוקמים ומוטעים, עדיין ניתן לומר עליהם כי הם לגיטימיים בזירת הקרקס המדיני הבין־לאומי, על תככיו ותעלוליו. אך יחסה של ברית־המועצות ליהודיה רפוד עוד מניע אחד אי־רציונלי, “גלובאלי” מאוד: שנאת ישראל כפשוטה ההיולי ביותר. אחד הדברים המקוממים הוא שמסורת זו מועברת מדור־קוזאקים לדור־פטלורה וממנו לדור־מהפכה החוזר ומנחילו לדור שלישי של משטר שמרד בכל משפט־קדום, שבז לכל דבר אי־רציונלי ושתכלית־כל־תכליותיו — כך הוא אמר — היא עיצוב אדם טוב יותר.
כי האמת היא שהיחס של הארץ ההיא אל יהודים או אל מדינתם לא נשתנה לא עם שינויי־משטר אצלם ולא עם תמורות שעברו עלינו. כבר גידלנו פיאות וכבר קיצצנו פיאות; כבר היינו סוחרים וכבר היינו לעובדי־כּפּיִם; כבר היינו אדוקים וכבר היינו כופרים; כבר היינו קוסמופוליטים וכבר היינו שושביניסטים; כבר דיברנו בגנות ברית־המועצות וכבר הפלגנו בשבחה; כבר היינו מהפכנים וכבר היינו רפורמיסטים — אך בעיני המשטר היינו תמיד ההיפך ממה שהוא היה רוצה שנהיה, או נכון יותר, בדיוק מה שנחוץ היה לשנאת־ישראל השלטת באותו זמן כדי שיהיה לה על מה להישען.
אולי יבוא יום — וחייב לבוא יום — שמשטר זה עצמו, במחזוריות־הצדָקים שלו, יתעורר מסיוט־העוועים הזה בפתאום, כמו בהלם־חשמל, כדרכו, ויעמוד על דבר שלא עמד עליו במשך עשרות שנים, שמשטמה זו, לא זו בלבד שלא הביאה שום פורקן ושום מוצא לתלאותיו אלא שהיתה אחד ממכרסמיו הסרטניים. אבל ברית־המועצות נוהגת לבחור לה בעצמה את שעת־ההלם הזאת, כשם שהיא רואה לפי שעה כל שעה כשרה להלום על ראש יהודיה, לבזותם, ליַתמם, להמית בהם כל קורטוב של אמונה בעצמם ובעזרת אחיהם שמבחוץ — ובשכוֹל זה להצמיתם.
גאיוּס קאליגולה, קיסר רומי, נוהג היה להתרברב: “לא איכפת לי שתשנאו אותי — העיקר שתפחדו מפּנַי”. בשום פנים אין חלקה השני של אִמרת־עריצים זאת צריך להיות מאומץ על־ידי העם בישראל. הפחד להוציא את הזאבים מרִבצם איננו עוד כה גדול. הם ממילא משתוללים באזורנו באין מפריע. ואילו תלי־הטילים שלה ממילא מתגבהים בכל מקום באזורנו, שבו מצויה מידה מספקת של איבה לישראל, אף אם לא תמיד מצויה בו מידה מספקת של אהדה לברית־המועצות עצמה, למשטרה ולחסידיה.
ז
וכשם שאיננו רואים טעם מדיני בקשר־השתיקה, כך איננו גורסים כי הבלגה זו היא לטובתם של הנצוּרים. לא משום שאנו סבורים כי כוח־הדמיון כבר הגיע לקצוֹ וכי אין הרֶשע יכול עוד לעלות על עצמו. אלא משום שלמדנו לדעת מדברי־ימי העם כמעט לכל דורותיו, שהמסוכנה באימות היורדת עליו בעתות־צרה היא אימת־ההשתקה, זה מעגל־הכשפים של שתיקה והבלגה מתוך חרדה כנה, שבו נוהגים אויבים מאז ומתמיד ללכוד את היהודי החפשי שמחוץ לחומות, עוד בטרם נעצו צפרניהם באחיו שבפנים. אילו היינו מורידים קנה־מבחן לעָמקה של ההיסטוריה היהודית, הרחוקה כקרובה, היינו נדהמים להיוָכח כי בטחונו של אויב שנחשוש להרים קול כדי שלא לסכן את בני־הערובה שבידיו — רק הגביר את ההתעמרות בהם. ואילו ראינו זאת לא היינו תופסים כלל איך קרה הדבר שאנו חוזרים ונלכדים במלכודת זאת כל־אימת שאחד האסונות המחזוריים האלה יורד על ראש העם.
ח
איש איננו שׂשׂ לעסוק בחשׂוּכי־מרפא.
אך את הבלם השלישי הזה של “ההבנה שיש לגלות” המציאו חשׂוּכי־מרפא אלה וכיון שחריקתו נשמעת מזמן לזמן בציבור — לא נפסח עליו.
נטורי “המַגנה־קארתא” של הועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות מבקשים לנחם אותנו כי יש להבדיל בין תקופה “שלפני הועידה” ותקופה ש“אחרי” ובודאי שיש לזכור כי התקופה כולה היא תקופה של “לקראת” – הַינוּ: מעצמה מעפילה במעלה ההר ואנחנו חלוקי האבנים המידרדרות תוך העפלתה ועלינו לידום. כאבן. כאבן טובה, מבינה. אמנם דורכים עליה, אבל דורכים בעליה ולא בירידה וזה, כמובן, הבדל גדול לנרמס אם רומסים אותו תוך עליה או תוך ירידה, ורק החרקניות־הנרגנות בין האבנים אינן מבינות זאת וחורקות ומפריעות למעפילים וזה מרגיז את המעפילים והם דורכים ביתר חזקה וחוזר חלילה. האבן נופלת, הסוציאליזם נעצר. והאנושות במקומה עומדת — ואנה אנו באים?
אך האמת היא שהסוציאליזם נעצר שם במעלה ההר והאנושות ההיא במקומה עומדת גם בשל האבנים, אבל לא רק בגללן. הוא נעצר מפני הגרדומים שהמעפילים עצמם הקימו לכל אורך הדרך, והבולט בהם הוא הגרדום שעליו נצלב הרעיון הנעלה של הסוציאליזם עצמו כפי שחלמוהו חולמיו, כפי שנישא בלבות מיליוני מאמיניו. רעיון מחוּלל זה תלוי עתה כגויה מיובשה ומדולדלת — כאתראה. והיא מתרה יותר מכל — ביהודים. באבנים הקטנות האלו שבמעלה ההר.
כי לא היתה שום סיבה שדוקא עַמנו — הוא או מדינתו — ירצו לתקוע יתדות בגלגליה של מעצמה המתכוונת ביושר־לב לצור פני חברה חדשה ולעצב דמות־אדם אחרת. מדינת ישראל עצמה הוקמה אף היא בכוח דחפים אנושיים כלליים, ולא רק לאומיים, ומעלה־העקרבים הזה איננו זר לה. אך כאשר משטר עושה במלאכת־הכחדה של העם היהודי — הפיסית או הרוחנית — באופן עקיב ומחושב לפי תכנית שאיננה פוסחת על שום פרט של יִחוּד יהודי כדי לעקרו מן השורש; כאשר משטר מבקש שנאמין כי אמיל כץ, הנכה בן השמונים ושתים, אורב לו להפילו, וכי גבעת־הערלות של היהודים, אם ימשיכו להימול, עלולה, חלילה, ליפול על המשטר ולמוטטו; כאשר משטר עורף יהודים בפרופורציה של שנַיִם לאחד לא־יהודי ומבקש שנאמין כי בארץ שבה מהווים היהודים פחות מאחוז וחצי של האוכלוסין — ששים וששה פסיק ששה אחוז של כל חייבי הגרדום הם יהודים — כל כיסוי שאתה מכסה עליו, כאילו רמסת יחד אתו ערכי־צדק אלמנטריים; כל שתיקה שאתה גוזר על עצמך, כאילו גזרת על עצמך מורך־לב אנושי; כל תרומה שאתה מדמה כי תרמת בשתיקתך לבנינו של עולם־המחר, כאילו עזרת במו ידיך להכרית מלב אדם שארית אמונה באידיאה של גאולה אנושית, שכמו כנפה את ראשית המאה הזאת בסערה ושבה נגרף גם דורנו; וכל התאפקות שאתה מגלה לומר דברך בעוז, בבהירות, בחרדה אנושית כנה מחשש שאתה עוצר את מעפילי־הקִדמה בדרכם — יש בה גם מן הקהות של אדם המשועבד לחלומו גם מן הפחד שהוא מפחד מפני הזעזוע העלול לבוא כתוצאה מהתנפצותו של חלום זה.
ט
שני סיפורים מהדהדים באזננו ואינם מרפים והם כמעט תמצית מכל מה שמתחולל מן העבר ההוא של המסך וגם — תמצית האזעקה.
בוקר אחד של שבת באו גבאי בית־הכנסת בצ’רנוביץ לפני קהל המתפללים, הניחו את מפתחות הבית על השולחן והודיעו כי אמש ישבו וביררו עם השלטונות ושוכנעו לדעת כי — סיפורי־התנ"ך הם הבל ורעוּת־רוח, כל ענין האלוהים — בדיה, וכי אין טעם להמשיך ולקיים את הפולחן הדתי הזה. ובית־הכנסת נסגר. על האלוהים שבתוכו ועל חוסר־האלוהים שמסביבו.
ואולם צורב ממנו דו־שיח בתוך ברית־המועצות בין אורח מישראל לבן יהודי כבן חמישים ומעלה תושב קיוב.
– מנין כבוד־מעלתו בא?
– מארץ היהודים.
– לא נכון. אין יהודים.
– מה פירוש — אין? מדינה שלמה. שני מיליונים.
– לא נכון. אין יהודים. היו.
כעבור דקות ספורות שוב עובר היהודי מקיוב על־פני האורח ומפטיר בזעף:
– שמע, אדוני, כבוד מעלתך. איננו חרשים. אילו היו — היו צועקים; אילו צעקו — היינו שומעים. היו יהודים.
*
קשה לסתור או להוכיח את מסקנתו של הגבאי מצ’רנוביץ לגבי מציאותו או אי־מציאותו של בורא עולם. אבל נוכח השתיקה שגזרנו על עצמנו בענין יהודי ברית־המועצות יקשה עוד מעט להוכיח כי היהודי המורתח בקיוב — לא צדק.
1963
"הצדק הסוציאליסטי מנצח"
מאתישעיהו אברך
עם זיכוי הרופאים בברית־המועצות —
אל בית “על המשמר”.
א
ראיתי הבוקר את עתונכם: כותרת גדולה לרוחב כל תשעת הטורים של העמוד הראשי מבשרת את זיכוי הרופאים. יפה. סוף־סוף ביטולה של עלילת־דם נחשב מאז ומתמיד לנצחון גדול של המצפון האנושי ולגבי היהודים — נצחון האמת והטוהר היהודיים. אך מדוע אתם מונים זאת כנצחון שלכם, של תנועתכם, באמנה לא אבין. אלא שאין עיני צרה ביהודים הנהנים מנצחונם של יהודים אחרים.
ואף שגם בעתון מהפכני כותרת אינה אלא כותרת ועדיין אין מחליטים על גודל האות ועל רחבּה בישיבת הועדה המדינית, מותר להקשות הפעם גם על הכותרת: “זיכוי הרופאים — אתם אומרים בכותרת — מגביר תקוות השלום”. משמע: חיוב הרופאים בשעתו לא הגביר תקוות השלום או, אם להמשיך בדרך ההגיון העקבי, הגביר חששות המלחמה. אם כך אתם אומרים — מדוע לא נשמע הדבר בעתו מפי פייטניכם ונושאי־דברכם בועידות־השלום שכונסו לאחר עלילת־הרופאים? מדוע פייטו גם אז זמירות־שלום בבמת־הארץ ובמת־העולם? מפני ההתרפסות, חלילה, משפלות־הברך או אולי מפני גניבת־הדעת?
אך נניח־נא לכותרת ונפנה אל המאמר הראשי. מאמר ראשי לא בעתון רפורמיסטי אלא בעתון מהפכני איננו מילתא זוטרתא. סלחני הוא הרפורמיזם וּוַתרן מטיבו ולא ישלח לארץ־גזירה את עורכו שנכשל בפליטת־קולמוס. משבצת קטנה בעתון שלמחרת היום תתקן את המעוּות. אך בעתון מהפכני — שכל שורה שבתוכו נשקלת בפלס־מים של הגיון מהפכני וחזון היסטורי ויותר משניהם: של קו גנרלי; שמאמר ראשי בתוכו נכתב לא על־ידי אדם אחד אלא על־ידי התנועה כולה, על ועדותיה המדיניות והאחרות — בעתון שכזה מאמר ראשי הוא בחינת אורים־ותומים. כזה ראה ושנן. זוהי לא זמרת־יחיד של עורך־פהקני אלא תוים לתזמורת. כי לפי תוים אלה תצטרך מחר, בקולקטיביות שאין למעלה הימנה, לזמר כל התנועה כולה עד אחרון בניה, מגיל הגן ועד חברי הכנסת.
ואכן כותרת המאמר הראשי שלכם ביום א', ערב אחרון של פסח תשי"ג, יום לאחר זיכוי הרופאים, ברה ותמימה וישרת־דרך: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”. כותב הטורים מכיר במקצת את האנשים הנוהים אחריכם בדבקות חסידית והוא יודע: כיוַנתם למבוכתם ולרצונם. שכני, חסיד סומא ונלהב שלכם, יקרא לי מחר מן המרפסת של הקומה השניה: “הצדק הסוציאליסטי מנצח”! יישר־כוחכם שבמאמר אחד, קצר וקולע, גאלתם את שכני ממבוכתו. על כל קושיה שאשאל אותו ושכמותו מסביב לאותו ענין שהסעיר והרתיח — ועדיין הוא מסעיר ומרתיח — כל לב יהודי הוא ושכמותו ישיבו לי החל מיום אחרון של פסח ואילך: הצדק הסוציאליסטי מנצח — פשוט וברור כשמש בצהריִם.
ואולם אם סיימתי בכך את הויכוח עם שכני, עדיין לא נתישבו לי כל התמיהות. וקודם־כל: בענין לוח־הזמנים בדקדוק ובהלכות הסינטכּסיס.
ב
אם אמנם נצחון זה של הצדק הסוציאליסטי אינו אלא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של נצחונות הצדק הסוציאליסטי מאז קמה הסנהדרין הגדולה לצדק זה בברית־המועצות ובארצות אחרות ששוחררו על־ידיה — מה רבותא בידיעה הזאת. הרי דין היה לכתוב: “הצדק חוזר ומנצח”, היינו: אותו צדק סוציאליסטי שהתחיל לנצח במשפטי 1936 (ואולי כבר קודם־לכן) במוסקבה וניצח, וחזר וניצח בלי־הפוגה במכלאות או במערפות של בוקארשט ובודאפשט, סופיה ופראג וטיראנה — אותו צדק עצמו חוגג עתה את שיא נצחונו, ואתם, שפיארתם נצחונותיו עד כה חוזרים ומפארים אותם גם הפעם. זה היה עקבי מאוד מצדכם. אם כי גם אז אפשר היה להקשות הרבה, שהרי תכנוֹ של צדק זה שניצח הפעם הוא לפחות אחר, אם לא היפוכו, של הצדק שניצח עד כה. אך אין מקשין על אלה היושבים בעולם שעדיין איננו מהופך ורואים עצמם בעולם־המהפכה, כי כבר לימדונו הם ולימדונו יוצאי־חלציהם כי בעולם שהוא כבר מהופך — הכל יחסי, גם מושג הצדק.
ואולם אם אתם כותבים ומבשרים הפעם כי הצדק הסוציאליסטי מנצח משמע: חידוש גדול הוא. משתמעת מזה מסקנה איומה לא רק לדור הזה כולו, ולדור היהודי בעיקר, אלא קודם־כל לכם. משתמע מכאן שאחרי שרשרת של משפטים שעברו, לפי תפיסתם בשעתה, כנקודות־אור בחברה הסוציאליסטית בת השלושים וחמש, רק עתה, לאחר שלושים וחמש שנה, בחול־המועד פסח תשי"ג, התחיל הצדק הסוציאליסטי לנצח. ומכאן איננו רחוקים לומר כי המערפות והגרדומים שהוצבו כציוּני־דרך בשלושים וחמש השנים האחרונות ממוסקבה עד פראג אולי לא היו גרדומים־של־צדק ואולי הצדק הוא שנערף בגרדומים אלה. אתם, המבשרים היום הפצעתו של הצדק הסוציאליסטי, עמדתם מול תליות והפטרתם: ברוך דיין האמת של העולם החדש. והאם משום שאמרתם כך על הרוגי־מלכות שלא מזרע־ישראל ועל כלואי־מלכות שלא מקיבוץ מזרע — אחריותכם, כלפי מצפון עצמכם וכלפי בני תנועתכם, פחותה יותר?
אך, כאמור, לא נתכוונתי לשאלכם אלא שאלות שבין יהודי ליהודי ועיקרן טמון בחלק אחר של אותו מאמר ראשי ובמאמרים אחרים של סופריכם באותו גליון עצמו.
ג
שתי שמחות אתם שמחים באותו מאמר ושמחה עיקרית אחת אינכם שמחים. שמחה ראשונה שאתם שמחים — “שמחת כל ידידי־אמת של ברית־המועצות” — נקל להבינה. זה שנים שאתם מתפרקים על משטרהּ של ארץ זו ועל שליטי־משטרהּ — התרפקות שעולם המאהבים אינו יודע דוגמתה. טרגדיה גדולה היא שקרבניטי אותו משטר לא השיבו לכם עד כה אהבה ולא חוננו אתכם באִמרת־חסד אחת חלף האוֹדה הגדולה הנישאת כמעט יום־יום בפי דבּריכם בעל־פה ובכתובים. עקביות זו באהבתכם — חרף הבזיונות — ראויה, מצד עצמה, לשבח. לנו, לפחות, מותר להעיד עליכם בלשון הפייטן היהודי מימי־הבינים כי “בצרתה (של ברית־המועצות) לכם צר” וכי גם “בסבלות ובעבדות הראיתם עוז ידידות”. עכשיו, שברית־המועצות גוללה חרפה מעל עצמה (אגב, עד יום אתמול לא עמד לכם הניתוח הדיאלקטי להכיר בכוח עצמכם שזו חרפה) גדולה השמחה במעונכם, כלומר: באותו תא של מעונכם השמור לששונות וליגונות של עולם המהפכה.
ד
ואולם שמחה שניה שלכם על “שנשמט הקרקע מתחת לרגלי מפא”י" אי־אפשר להבינה אלא אם כן יעקמו כל הקוראים את מוחם כדרך שנתעקם כנראה, אצל כותב המאמר הראשי שלכם. ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים חידשה הרבה בשטח גאולת ישראל ועצמאותו, אך ביסורי־ישראל היא כמעט חוזרת על עצמה. לא נחטא, איפוא, לדיוק אם ננסה להקביל את פרשת הרופאים במוסקבה לפרשת דרייפוס, למשל. אם כן: עלילת הרופאים תיקרא לצורך זה עלילת־דרייפוס ואילו הציבור היהודי בעולם ובארץ — כולל ראש־הממשלה ואפילו מפא"י — שהזעיקו דעת־הקהל וצווחו ככרוכיה: “אני מאשים”, ייקראו אמיל זולא. (סוף־סוף עמידתו של אמיל זולא בימים ההם לא היתה מבחינה זאת פחות דון־קישוטית מעמידת הציבור היהודי, ומפא"י בתוכו, בימינו.) לאחר חדשים מרובים של עלילות ועיווּת־דין הביא אמיל זולא לידי כך שהמשפט חוּדש, דרייפוס זוּכּה והצדק האנושי חגג את נצחונו.
אין בידי כותב־הטורים עתונות של הימים ההם ואין בידו עתונות יהודית של הימים ההם. אך מותר לו, כמדומה, להניח בוַדאוּת כי שמחה גדולה שמח העולם היהודי על הזמת העלילה ועל טיהור שם ישראל, אך לא נמצא בודאי איש יהודי בימים ההם שישמח על… שנשמט הקרקע והוצא הנשק מידי אמיל זולא. המחשבה הדיאלקטית עדיין לא היו לה מהלכים רבים בין יהודים בימים ההם והמוחות, כנראה, עדיין לא היו כה מעוקמים.
ה
ואולם יותר משאנו משיגים על שתי השמחות המשונות הללו מנקר אצלנו תמהון על השמחה השלישית, העיקרית, החסרה אצלכם. ונעדרת אצלכם — או לפחות במאמר הראשי של כל תנועתכם — שמחת־הלב הפשוטה, ורווחת־הלב הטבעית כמותה שבה נשם בשבת־חול־המועד זו כל יהודי באשר הוא יהודי. שמחה על כי נתנדפה עלילה נמבזה שכּמוֹתה לא ידע העולם מימי עלילת־הדם בפוליאנה ומימי דרייפוס; על כי נשמט מאנטישמים שבכל העולם ובכל המשטרים נשק אדיר למלחמתם ביהודים. ניטל מהם דבר שעלול היה לשמש לא רק עילה והסבר לפרעות ולרדיפת יהודים עתה, בדורנו, אלא גם כלי־זין אדיר לשנאת־ישראל בדורות הבאים. אולי לא ניטל לגמרי. גם הפרוטוקולים של זקני־ציון הוזמו והוכחשו והוכחו כזיוף גדול ואף־על־פי־כן, שונאי־ ישראל עדיין יונקים מהם ונשענים עליהם ועוד יוסיפו להישען עליהם. כי הרוצה להסתייע בהם לרדיפת־יהודים די לו להביא כסימוכין את העלילה ואינו מחויב להביא גם את התבדותה.
ו
קשה להתנבא כמה יסורים עוד יתיסרו יהודים במקומות אחרים ובדורות אחרים בשל דוקומנט אומלל זה של “עלילת הרופאים”, כפי שניתן על־ידי מוסקבה כנשק בידי הארכי־אנטישמים של העולם כולו, ב־13 בינואר 1953. ולא חשוב כלל שהוא הוכחש שלושה חדשים לאחר־מכן. הוא כבר קיים בתודעתם של אלה שהיו רוצים בקיומו ובאימותו. אף־על־פי־כן —רָוַח לנו מאוד עם הודעת הזיכוי. נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של משטינים שאינם חסרים בשום אתר וביחוד בארצות ערב, שנעשו לצורך זה אפוטרופסים של האתיקה האנושית. נסתם, לפחות לדור זה, פי המקטרגים.
כלום אטם לבכם כל־כך עד שיש בו מקום לכל שמחה שבעולם ורק לא לשמחה יהודית פשוטה ואנושית זו? אם כך הדבר, הרי אסון ערלת־לבכם גדול מן החולי של עקמומית דעתכם.
ז
שתי חרדות גדולות הייתם אחוזים בשלושת החדשים האחרונים וחרדה גדולה אחת לא אחזה אתכם.
כנאמני־ביתו של עולם־המהפכה נחרדתם — אתם אומרים — שמא נמצאו בין גדולי־המדע של אותו עולם אנשים שהסכימו לשמש סוכנים של שירותים זרים. אילו היתה זאת אמת, היה, כמובן, עולמכם נחרב עליכם. אלא שלאָשרנוּ היתה זו, נסתבר, בהלת־שוא. בהיכל־המדע של עולם המהפכה לא נמצאו הפעם אנשים שימכרו את נפשם לזרים. מכל־מקום: לא רופאים. אמנם היה היו כאלה. לא רופאים — כלכלנים ומהנדסים. ולאו דוקא כלכלנים — מנהיגים ידועי־שם, אך הם אינם עוד. עולם שכולו מהפכה הוליך אותם אל עולם שכולו אמת, ואילו עתה כל צמרת ההנהגה והמדע היא טלית שכולה תכלת. כולם צחים ואדומים.
עוד חרדה נחרדתם: שמא שירותי הריגול הזר הגיעו בכשרונם השטני עד לפנַי־ולפנים של צמרת השלטון הסוֹביֶטי. אם כן: גם זו בהלת־שוא. כל־כך רחוק לא הגיעו. אמנם, עטפו כל הארץ ההיא קורי־ריגול, אך אל צפור־הנפש של המהפכה לא הגיעו. פשוט: קצרה ידם.
ואולם חרדה גדולה אחת לא טילטלה אתכם היום טלטלה אדירה והיא החרדה המזעזעת היום, דוקא לאחר זיכוי הרופאים, כל שוחר־אמת כפשוטה: שמא אך מקרה הוא שהפעם, בנסיבות שאינן ידועות לנו, באה ההזמה לפני העריפה, ואילו לגבי הפעמים הקודמות ערפו כאשר ערפו אך עדיין לא הזימו. אמרתי עדיין, כי במשטרו של עולם־המהפכה אי־אפשר להתנבא בוַדאות כי לא יזימו גם את העבר וגם את הערוף. עולם־המהפכה הוכיח עד כה כי אפשר לחייב את המת גם אם הלך לעולמו כזכאי (מיכאלס). האם מן הנמנע הוא כי אותו עולם, מסיבות אלו או אחרות, יחליט ביום מן הימים כי אפשר לזכות את המת גם אם הוֹלַך לעולמו כחייב? ייתכן כי לגבי אותו עולם יהיה זה רק מהלך פרוצדורלי פשוט, חתום בטבעת המפלגה, מודעה אחת מני אלף בלוח־המודעות בנוסח: טעינו, פשוט טעינו. אך מיליונים בני־אדם נתונים כבר היום לחרדת־אימים לא מפני המודעה שתפורסם אלא מפני האפשרות של טעות, פשוט טעות בעריפה, בניתוק פתיל חייהם של רבבות חפים מפשע.
אמת, נאמני בית־המהפכה מחוסנים גם מפני חרדות מסוג זה. אך האומנם קפאו עד כדי כך שאפילו זיכוי־הרופאים שעה קלה לפני הגרדום שהיה מזומן להם לא יעורר אצלם לפחות הרהורים ראשונים של חשבון־הנפש?
ח
הצורה הדרמתית של זיכוי הרופאים פותחת — אתם אומרים — פתח תקוה. תקוה למה? לחירות היחיד, להפסקת העריפה ההדדית, להעלאת ערכו וכבודו הרמוסים של האדם מעל לכל ערך שלטוני או מפלגתי, להדלקה־מחדש של שלהבת־אמונה בלב מיליונים שנכזבו? חלילה! תקוה — אתם אומרים — לשחרורו של מרדכי אורן. משמע: בתוך הבקיע שנִבעה בכותל אטום וקשוח זה לאחר הרבה מאוד שנים, ואולי לא לאורך־ימים, אתם נחפזים לשים פתק־תפילה אֶגוֹצֵנטרי מאוד, משאלת־ישועה קרתנית מאוד: שחררו את מרדכי אורן. זה הכל. לא את אסירי־ציון הנמקים, לא את היוצרים היהודים, על אחת כמה וכמה לא את רבבות היהודים הכמהים לארץ־מולדתם אלא את החבר מרדכי אורן, איש מזרע. וכאשר ישוחרר מרדכי אורן, והוא בלבד, יצלצלו פעמוני־הישועה בכל כנסיות המהפכה ומיליוני אנשים — בכללם מיליוני יהודים — ינשמו לרוָחה ועולם־המחר יטוהר.
איש אינו מתעלם מן הטרגדיה האישית שבמעצר אדם ללא דין משך שנה וחצי, אך כלום לכבוד תנועה כתנועתם הוא בשעה גדולה זו של חשבון־נפש עם אלוהיה למַצוֹת כל משאלותיה ותפילותיה בשעת־רצון נדירה זאת בענין אישי זה בלבד?
אך אין אתם מסתפקים בפתק־תפילה זה בלבד. בתוך החריץ הדק כחוט־השערה שנבקע בחומה זו בשבת של חול־המועד פסח, ממהר כתבכם לשים גם פתק־תזכורת אחד, “פרט קטן” כלשונו, שלפי דעתכם נשכח על־ידי ממשלתנו ולצערכם, כנראה, נשכח גם על־ידי ממשלת ברית־המועצות ענין ה… התפוצצות בצירות הסוֹביֶטית בתל־אביב. חשש, כנראה, כתבכם שמא, חלילה, שוב יינעלו שערי־השמים שנפתחו לרגע ולא תספיקו להזכיר לעולם־המהפכה כי עדיין לא תם החשבון עמנו וכי עוד חוב גדול אנו חבים לו בטרם יעשה צעד־ריצוי חדש. נוסח: אַל תשכח אשר עשתה לך ישראל.
ט
הדיאלקטיקה המטריאליסטית, כך למדנו, היא הזרוע הנבואית של המַרכּסיזם. בכוח המחשבה הדיאלקטית יכול כל אדם משכיל לפענח שפוני־טמוני עתיד, לנחש אל חוט־השערה ולא להחטיא. לא נבוא עמכם בפולמוס על כך, אף כי החוש היהודי לבאות הכזיב פחות מן הדיאלקטיקה. זהו חוש שנצרף בכור של דם ויסורים במשך מאות דורות ובכל להטיהן של ממלכות־החסד וממלכות־הרשע. והחוש הזה מנבא לנו היום, בהסתייגות רבה אמנם, כי ייתכן מאוד —ושוב: בלי לחקור למניעים — שבאחד הימים הקרובים או הרחוקים יותר יבוא צעד חדש של התקרבות מצד עולם־המהפכה אל ישראל. אל ישראל כּמוֹת שהיא: זו של דויד בן־גוריון ושל מגבית באמריקה ושל קואליציה עם האלמנטים הבורגניים שבתוכה. בקיצור: כּמוֹת שהיא ממש ואפילו בלי להכתיב לנו תנאים: הודעה רשמית קצרה — וחסל.
אם אין בכוחכם לראות התפתחות אפשרות כזו בחוש יהודי פשוט, הפעילו־נא הפעם על־פי דרככם את הדיאלקטיקה הסוֹביֶטית ותגיעו אולי אל אותה נקודה ממש. ואם תגיעו אליה — הזדרזו עוד היום, ותִבעוּ שחרור אסירי־ציון, עליית יהודים, קשרי־נאמנות מתוך הכרת־ערך הדדית ולא קשרי עבדות עם ישראל זאת, שאין בשבילכם, ודוקא בשבילכם, מדינה טובה וחפשית ממנה לרקום בה חיי יום־יום שלכם וחיי חזונכם. ייתכן כי תטעו, אין רע. הרבה פעמים טעיתם בחישובים הדיאלקטיים ונמחל לכם יימחל לכם גם הפעם. אך ייתכן מאוד כי פעם אחת תזַכֶּה אתכם ההיסטוריה ותקדימו לומר אותם הדברים שאתם נוהגים, באיחור זמן, להפטיר עליהם “אמן” כשהם נשמעים מפי הגבורה שמן הסיטרא ההוא. וכאשר יבוא דבר־הגבורה ויהיה כדברכם, תוכלו גם אתם לומר כי אמתכם היהודית, המגומגמת מאוד והמאוחרת, ניצחה ולא תצטרכו להוסיף ולהתפרנס על אמת שאוּלה שיהודים אחרים נותנים עליה את נפשם.
1952
קטטה של אטומים
מאתישעיהו אברך
“אנחנו יודעים כי אחרי נאצר יבואו במצרים כוחות הקידמה”
[יעקב ריפתון בכנסת]
א
היינו צעירים וחולמניים, צעירים ומרדנים ודברים שבית־אבא היה רואה כהלכה מסיני — התקוממנו להם. ואם לא התקוממנו — הטלנו בהם ספק. ציניקנים נוסח הדור הקודם, או — דור דור וספקניו. יומים לאחר שדרשתי דרשת בר־מצוָה בבית־מדרשו של הרבי בא אלי עלם צעיר, גלוי־ראש וסתוּר־שׂער, לחש על אזני כמה לחישות של מסתורין ומשָכני בערב מאוחר אל קלוב־נוער. קבוצה של צעירים וצעירות בני־גילי הסבו במעגל כשעיניהם נעוצות בתאבוּת־דעת לוהטת במדריך היושב במרכז והם שותים בצמא את דבריו. נוסח־דיבורו ופלפולו, ברק־חריפותו ועמקות־ניתוחו, מוּבאוֹת שהביא והעויות פניו וידיו לא היו שונים במאומה מן הנוסח שבו היו בני־תורה צעירים מתוַכּחים בקיטון־העילויים של בית־המדרש, רק המפרשים והמונחים היו אחרים: בוכארין, פליכאנוב, הגל, דיאלקטיקה אידיאליסטית ודיאלקטיקה מַטריאליסטית, מוּבאה מלנין ומכת־אגף לברנשטיין (לא של הציונים הכלליים) וסנוקרת לקאוטסקי ואינטרנציונל שנים־וחצי ואֶטַפּים —אֶטַפּים בלי קץ! וכל זה מתובל בהמון אפוריזמים פילוסופיים, שסיוֹמֶת שלהם “אִיזם” — בקיצור: נֵיאוֹ־תלמידיזם. לא עברו דקות מרובות וריחפתי עם המרצה ועם השומעים בתוך עולם חדש ומופלא של מושגים שקסמו לי ולרעי שבעתיִם משום שרובם לא הבינונו שמץ מהם. אחרי שעתיִם סיים המדריך הרצאתו במשפט קצר ופסקני שעמד בסתירה קיצונית לנוסח המעורפל של כל ההרצאה ושהָלַם בכולנו כמו במקבת: “ובכן — סיים המדריך — כפי שאתם רואים: אין אלוהים, אין. לא היה, לא הוֹוה, לא יהיה”.
אחדים מן הנערים המסובים ביקשו “בּוֹנָה פידֶה” פה ושם כמה פרטים מיכניים להוכחה של אי־מציאות־אלוהית זו, אך זה לא הביא את המדריך במבוכה. הוא היה מוכן לכך והשיב דבר דבוּר על אפניו: היה היו אטומים. פה ושם התנגש אטום בחברו, וחברו בחברו וכולם בחבריהם וחוזר חלילה עד שפרצה מריבה “טוטלית” בין האטומים וכתוצאה מן ההתקוטטות הזאת שנמשכה מיליוני שנים, נברא — מה אתם חושבים נברא? — העולם. הסיפור המרתק הזה על התגרה הגדולה של האטומים, שהמדריך שלנו הבין אותה, כנראה, לכל עמקה, כמו מחץ את כולנו. כל הילדים נדהמו נָדַמו. הנה הוכחה ניצחת — איך אמר המדריך: אין אלוהים. אָין.
תיאור הקטטה הרצחנית של היצורים הננסים האלה — שבאופן רטרוספקטיבי היא מצטיירת לנגד עיני כיום כמערכה בין שני מחנות של פרשים מזוינים בסרטיו של ססיל דה־מיל — עמד בסתירה גמורה לשלוָה המלכותית ולאֶלגנציה שבהן נצטיירה לפָנַי בריאת העולם לפי ספר בראשית. אך האמת היא שהמערכה של האטומים קסמה יותר. הנה, אמרתי, אטומים (לעזאזל: מה זה “אטומים”?) בעלי אופי. אינם נכנעים. נלחמים, נאבקים, בוראים עולם. איזה מרד פנימי הוצת בי: מדוע רימו אותי מורַי זה שבע שנים רצופות? מדוע לא רמז סבי אף לא פעם אחת, לפחות, שעדיין אין זה ודאי שיש אלוהים בעולם? מדוע — כמאמר המדריך — הם מנסים “להרדים את ההכרה הפועלית” שלי “בסם־השכרון של הדת”? נמרד ונמרץ לבשתי מעילי ובאתי במרוצה הביתה.
מצאתי סבי ורבי רכונים על ספר ושקועים, כנראה, בסוגיה חמורה. שעה קלה נעצרתי על הסף. אחר־כך פתחתי בנאום האַתיאיסטי הגדול ביותר — הראשון והאחרון — שנאמתי בימי חיי. כל מה שקלטה אזני מן המדריך פלטה לשוני אל שני הזקנים הנפלאים האלה בשטף, כמעיין שאינו צריך להתגבר על שום מכשול. כל מלה — חזיז. כל מושג חדש — רעם. שפינוזה. אֶמפיריוֹריטיציזם. פליכאנוב. פנתאיזם. אנטידיהרינג. מוֹלֶקוּלוֹת (כנראה, האחים הגדולים של האטומים). מַטריאליזם (המון פעמים מַטריאליזם). היתה מלחמה בין האטומים והאטוֹמוֹת. פשוט רבו ביניהם. לא שמעתם סיפור “השֵׁדים הקטנים” של בוכארין? — כמו שיש שֵׁדים קטנים כאלה, כך יש אלוהים. די. חסל סדר בר־מצוה. אין אלוהים — אין תפילין. חבל על הזמן. אמנם, יש אטומים אבל הם אינם עומדים על כך שיתפללו אליהם.
כשעה תמימה שטפו אמרי־פי והיתה דומית־מוות בבית. סיימתי נאומי ולא נותרה אצלי עוד מלה אחת שלא נאמרה. ראיתי בעליל כי שיכנעתי שכנוע מוחץ את שני היהודים התמימים האלה שהיו בודאי מזמן גוזזים את פאותיהם וחדלים ללכת אל בית־התפילה לוּ רק הגיע לאזנם במועד הסיפור המרתק הזה של המדריך. היתה הפסקה של דקות אחדות, כשעיניו של הרבי נעוצות בי מתוך השתאות ויראת־כבוד בפני אפיקורוס הצעיר והמבריק שדרך זה עתה ברחוב־הנהר של עירנו. פתאום הניף הרבי את ראשו, ליכסן אלי מבט של תבונה־אין־קץ ושל חמלה־אין־קץ והסנין במין ציוץ ופיזום ממושך מלה אחת בלבד, הברות־הברות: ה־ד־י־ו־ט! לך לישון. ולא הוסיף.
למחרת הלכתי להתפלל אל האלוהים הרגיל.
ב
היינו יכולים לפטור את עצמנו בכמה הברות, אם לא בדיוק דומות לאלו הרי במשהו בקרבתן, לאחר שאנחנו שומעים ממשיכיו — למעשה, מוריו לשעבר — של אותו מדריך, טוחנים עד היום במועצות, בשיחות־רעים ובמה שהם קוראים: דיונים מדיניים, כמעט אותם מושגים עצמם, באותה מידה של חשיבות עצמית ובתוספת מונחים שהזמן־המהפכני גרמם, כגון: כרושצ’וביזם, קוֹאֶכּזיסטֶנציאליזם, מאוּצֶטוּנגיזם. אבל הפעם אין לנו ענין במדריך חולמני בגיל הגימנסיה ובגוּרי־פילוסופים שגיל שבע־עשרה מעמיד אותם לגיונות־לגיונות, אלא בתנועה חברתית ובלביאים של תנועה הממשיכים באפוריזמים פוליטיים כאילו הרצו לפני בני י"ג במעגל סביב מדורה וכאילו לא בערה כלל מדורה גדולה סביבם. ומשום מעמדם וכבודם, ומשום חומרת הדברים שעליהם ומסביבם נסבים הדיונים המופשטים והתלושים־מכל־מציאות שלהם, אין לנו אלא לעסוק מזמן לזמן בכמה “אטומים” של תנועה זו, שעל ביקועם הבלתי־פוסק היא מבקשת להתקיים כתנועה פוליטית בעולמנו.
ג
אחד האטומים האלה הוא הנבואה.
כוחה וזכות־קיומה של תנועה חברתית נובעים קודם־כל מכשרונה לצפות מעבר לדברים המתרחשים ולראות עין בעין את הבאות, בשפת הסוציולוגיה קוראים לזה: פרוגנוזה. מאז קם “השומר הצעיר” כתנועה פוליטית הוא אימץ לו הוא אימץ לו את “הפרוגנוזה” — הנבואה — כתכונה שבטבע, כחלק מן המהות. נצר מגזעם של אלדד ומידד. בכל צעד שעשתה התנועה הציונית, למשל, ושלא היה כטעמו של “השומר הצעיר”, היתה מופיעה אצבע־האתראה הנבואית שלו: ראו הזהרנוכם. בכל צעד שעשתה התנועה הסוציאליסטית בעולם ושלא היה כטעם המיוחד מאוד של כמה סקאוּטים יהודים שוחרי־טוב, שוב היתה מופיעה אצבע־האתראה: ראו הזהרנוכם. והיה יכול “השומר הצעיר” להתנבא כך עד סוף כל הדורות בלי שייתפס כבדאי. אלא שבימינו מלאכת הנבואה, אף שהיא נפוצה יותר, איננה קלה יותר.
היה זמן שבתחום הסוציולוגיה והחזיה־מראש של תהליכים בהתחותה של החברה, אפשר היה להתנבא מתוך שלוַת־רוח סטוֹאית בלי לחשוש שהחיים יעמידו נבואות אלו למבחן לאלתר. ואולם בימינו אין צורך לחכות ימי דור כדי לאַמֵת נבואות או להפריכן. קצב התהליכים החברתיים בתקופתנו הוא אחר לגמרי. הדינמיקה הפנימית שלהם היא אדירה ובתוך עצמם מדלגים התהליכים על שלבים מרובים והם מציבים לנגד עינינו עוּבדוֹת ניצחות — מן היום למחר. יש איזה קוצר־רוח פנימי בהתפתחותה של ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמדעית — בימינו. היום אין יוצאים עוד סתם מעבדות לחירות, אלא מעבדות ישר אל פרלמנט הערוך לפי כל תגיה של הדמוקרטיה האירופית, מן המערה — היישר אל הסילון, ממפגש השבט — אל מועצת־הבטחון; מעוני, מרדות ורעב — ישר אל תעשיה גרעינית. בקושי אנו רואים את תהליך ההתפתחות. אנו רואים את האקט ואת התמורה כמעט בזה אחר זה, ללא כל חציצה ביניהם.
בימים כאלה ההבחנה בין נביאים ובדאים נעשית מהירה יותר וחד־משמעית יותר. אין צורך לחגות הרבה כדי להיוָכח מי דיבר אמת ומי ראה חלומות באספמיה שלו וביקש שנראה כמותו. כל יום מביא עמו עימות משלו, כי כל יום הוא מבחן לנביא ולַבּדאי.
“השומר הצעיר” לא נתן שעתו על תמורות אלו והוא מוסיף להתנבא — כאילו היו צריכים גם היום לחכות דורות כדי להפריכו. לא נחזור כאן על גורל נבואותיו בענין המדינה היהודית לפני שקמה, על האימים שהילך עלינו בענין מבצע סיני או הפחד שהטיל עלינו בענין השייך יותר לתחומי עולם־המהפכה: הטיטואיזם. מבחינה זאת אפשר לומר, כי המדור הפוליטי של “על המשמר” מלפני שנים אחדות הוא־הוא המדור ההומוריסטי כאשר קוראים אותו היום. כשם שהמדור הפוליטי של היום יהיה בודאי מקור של הוּמוֹר רב לקורא בעוד שנים אחדות. אלו נבואות־הבאי — וזה שׂכרן. ואולם אנו נצא לעימות חטוף עם אחת מנבואותיו כי יש בה ענין ומסקנה לחיינו היום ממש.
ג 1
שלושה ימים לאחר שנתגלה בברית־המועצות “קשר” הרופאים היהודים והג’וינט נגד מנהיגי השלטון הקומוניסטי, שיגר חבר־הכנסת יעקב ריפתין מעל במה פומבית ברכה לוהטת למנהיגי המהפכה שניצלו ממזימת־השטן הזו בזכות עֵרנוּתם של זקיפי־הבטחון של המהפכה. לא עברו ימים רבים והסתבר כי לא היתה זו מזימת־שׂטן נגד המשטר אלא מזימת־שטנים מרושעת של המשטר נגד יהודים חפים מפשע. אין אנו באים, כמובן, בטענה אל י. ריפתין מדוע לא התנצל בציבור על מה שנכַנה כאן בלשון מאופקת — נבואת־שקר. אין זו ממידותיה של תנועותו. גם לא היינו חוזרים אל פרשה אומללה זאת אילולא המשיך ריפתין להתנבא באותה מידה של בטחון עצמי ואילולא תבע שנלך אחריו בסהרוריו.
אנו יודעים — אומר אותו יעקב ריפתין עצמו בכנסת — כי אחרי נאצר במצרים יבואו כוחות־הקִדמה. לא פחות ולא יותר. אלף שאלות היינו שואלים אותו, מה הם בדיוק “כוחות־הקִדמה” האלה, שלפי נבואתו הם־הם הדורכים בעקביו של נאצר, ומה ברכתם — או, חלילה, סכנתם — לישראל אם יבואו. והרי לגבי שכנתנו מצרים, הנקודה המעניינת אותנו קודם־כל ולפני־הכל היא לא אם ראש־מתקדם־יותר יערוף שם ראש־מתקדם־פחות, אלא מה הוא יחסם של כל הראשים האלה לישראל ולעצם קיומה. אך נגיע אל “כוחות־הקִדמה” ומשמעותם לגבי ישראל בהזדמנות אחרת עוד בתחומי המאמר הזה. עניננו בעצם ההתנבאות, ב“אנו יודעים”.
ויש אל לבנו לשאול: מי הוא — אלוהי הרוחות! — שר־ההיסטוריה הזה הלוחש באזנו של “השומר הצעיר”, ובאזנו בלבד, את הסוד הגדול הזה שצריך לנחם אותנו על מציאותו של נאצר היום משום שעל כנפיו נישאים, מה ש“השומר הצעיר” קורא, “כוחות־הקדמה והמחר”? על סמך איזו הוכחה דיאלקטית או גזירה־שוה אפשר לומר “אנחנו יודעים” שאחרי נאצר — כאילו בתהליך טבעי המשתמע מתוך החוקיות שבהתפתחות — יבואו כוחות־קִדמה? האם כבר באו כוחות מושיעם כאלה, למשל, בברית־המועצות עצמה אחרי הרודן הגדול מגרוזיה? האם לא הספיקה תקופת כהונתו הזמנית, כביכול, של אותו רודן לגרש ולכלות מיליונים ולהביא ארצות ועמים שכנים לידי עבדות? והאם לא הספיקה כבר תקופת כהונתו של הרודן המצרי לשעבד ארצות ועמים שכנים ולהניף עלינו סכנת הכּלָיה הפיסית? מה הנבואה הזאת המבקשת לשַׁתק — נאמין: בלא־יודעים — את דריכותנו ועֵרנוּתנוּ לסכנה האיומה האורבת לישראל מקיומו “הזמני” של הרודן הזה, חלוצם של כוחות־הקִדמה וסולל דרכם?
ד
ומן הנבואה לעולם — אל תחזית טכנית, מקומית.
בעתונות “השומר הצעיר” ובדיוניו חביבה על הכותבים והמדיינים טפיחת־הנחמה על שכם עצמם: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית. הכוונה לומר: אמנם מישהו תפס ברסן־השלטון בארץ הזאת ומחזיק בו זמן־מה. אבל זה דבר ארעי מאוד, בן־חלוף. הכתר האמיתי, הכתר שהועידה אותו ההשגחה, הוא בידינו. והיום קרב. הנה־הנה נושאת אותו ההיסטוריה בכנפיה.
איננו יודעים מה מזכה את “השומר הצעיר” לחשוב שדוקא הוא האלטרנטיבה לשלטון בארץ הזו. אם להניח שכל מפלגה או בדל־מפלגה היא מועמדת לשלטון — במשטר דמוקרטי לא־עממי הדבר אפשרי לפחות מבחינה תיאורטית — כי אז יש בארץ לפחות עוד תריסר אלטרנטיבות כאלו. וסיכויים של פועלי אגודת ישראל, למשל, אינם נופלים מאלה של “השומר הצעיר”. אבל נניח לענין האלטרנטיבה ונשאל יותר בענין ש“השומר הצעיר” קורא לו “היסטוריה”.
את הבשורה הזאת: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית — בשורה השאוּלה כהרבה בשורות אחרות מאוצר הסיסמאות של עולם־המהפכה — משמיע “השומר הצעיר” אל חבריו זה למעלה מדור. היא לא הונפה דוקא עם קום המדינה, היא ניסרה כּל הימים בהסתדרות, בועד הלאומי, בסוכנות היהודית — כמעט בכל המקומות שבהם “השומר הצעיר” הוא מיעוט. האם טרם שאל את עצמו איש ב“השומר הצעיר”, כמה זמן יכולה עוד להימשך ההיסטוריה של האלטרנטיבה הזאת? כמה זמן אפשר עוד להתרפּק על סבתא־היסטוריה בלי שהיא תראה רמז כלשהו של נטיית־חסד? כמה זמן אפשר עוד לשאת הזנחה כזאת ולפתות אחרים להאמין כי “דברי־הימים של העתיד הם אתנו”?
ה
מאיר יערי מיסר את כליותיו באחרונה בענין שאיפת השלום של ברית־המועצות. מאז המועצה האחרונה של “השומר הצעיר” בחיפה לפני שנתים, שבה הועמדה שאיפת השלום של המחנה הקומוניסטי במישור אחד עם שאיפת המערב, נודדת שנתו בהרהורי וידוי וחרטה: היאך יכול היה, ולוּ גם בסתר־לבו, להטיל שמץ דופי בשאיפות השלום של ברית־המועצות? היאך יכול היה להטיל כתם בגפיה של אותה יונה צחורה שאיננה יורדת מחותמות־הדואר של הרפובליקה הסוציאליסטית הגדולה ואיננה חדלה לנהם לאנושות את המיית השלום שלה? היאך יכול היה לכרוך יונים ונצים, כבשים וזאבים, גדיים מזרחיים ונמרים מערביים בנשימה אחת? “רבותי — אומר מאיר יערי — הרחקנו — הרחקנו לכת מחיפה”. והפחד הזה מפני העונש המזומן, כידוע, לחושד בכשרים הביא את מאיר יערי אל על־חטא־בציבור במועצה האחרונה של מפ"ם. וכדרך שליחי־ציבור נאמנים, כשהם אומרים על־חטא, כל הציבור קרוא להתחטא עמם, וכדרך ציבורים נאמנים של עולם־המחר — אם שליחם מתוַדה, כל הציבור אומר עמו וידוי.
לא נבחן מידה זו של רדיפת־שלום של הסוֹביֶטים לפי מושגי השלום של קדמונינו. שלום במשמעותו היהודית הוא מערכת־מושגים שפירושה לא רק אי־הנפת חרב בין עם לרעהו, זוהי קדושת דם האדם לא פחות מקדושת דם עם, זהו כיבוד צלם האדם וכיבוד צלם האלוהים שבתוכו זהו שלום־ואין־גרדום גם בין ממשלה לאזרחיה ולא רק בין ממשלה לממשלה.
אם אמנם יש איזו רדיפת־שלום סוֹביֶטית אין לה שום שייכות לכל מכלול־המושגים הזה, אין לה כל שייכות אל עצם הרתיעה משפיכת דם, אל קדושת חיי־אנוש ואל הסלידה מכל דבר שריח של הרס ושל אבדן נובע ממנו. בשאיפת־שלום כזאת אפילו מאיר יערי לא יחשיד את הסוֹביֶטים. סיסמת־השלום ותנועת־השלום אינן המצאותיה של התקופה הליברלית, כביכול, בברית־המועצות — תקופת “לאחר הועידה העשרים”. שהיא מעין מנין נוצרי חדש לאנשי “השומר הצעיר”. היא הוטלה לעולם עוד בימי סטלין. יונת־השלום הזאת של פיקאסו הופרחה אל מחוץ לברית־המועצות בשעה שבתוך ברית־המועצות עצמה עדיין פרח מאוד עץ־התליה. ומי שיכול לראות דם אדם גואה כנהר לנגד עיניו, במידה רבה על־פי פקודתו שלו, אין לראות מדוע יסלוד מפני נהרות דם כאלה בין עם לעם ובין ארץ לארץ.
אבל האמת היא שאם יש בברית־המועצות שאיפת שלום זוהי שאיפה לשלומה של ברית־המועצות בלבד. זוהי רדיפת שלום שבה אין נרתעים ללַבּוֹת מלחמה בכל פינה בעולם, להסית עם ברעהו ובלבד להציל את השלום — של ברית־המועצות, כמובן. שום חוש לשלום אינו מונע את ברית־המועצות ממתן נשק בידי עמים שלוים כדי שישחטו איש את רעהו. שום יצר של שלום אינו מונע ממנה לתת בידי שכנינו במזרח התיכון כל כלי־משחית המכוּונים — כידוע היטב גם לברית־המועצות — להשמידנו.
ו
ואולם לא היינו נותנים דעתנו יתר־על־המידה על ההתעוררות המחודשת של המחשבה האינטרנציונלית ב“שומר הצעיר”, על התוים והתגים של הזדהות עם עולם־המהפכה, אילולא ידענו את חוק המחזוריות הקיים בתוך תנועה זו. אילולא ידענו כי בהגיע עונתה של העבדות הזאת כלפי חוץ מתחילה מיד עוית עצבנית של גוף “השומר הצעיר” כלפי פנים. ככל שגדלה הכניעה חוצה, כן מחריפה היוהרה פנימה. כי היא מסמלת איזו התקוממות פנימית. הלמאי נרדמנו, הלמאי אין שומעים אותנו? איך קרה הדבר שככל היהודים “השומר הצעיר”: יושב בממשלה, מצביע בקואליציה עם הגרועים שברפורמיסטים, מתפשר עם החשוכים הדתיים שאינם מודים אפילו בתגרה של האטומים כמקור לבריאת העולם, ולמעשה נותן יום־יום ידו וחילו לביצור הבסיס של העולם המערבי: ישראל — ואינו פוצה פה ומצפצף. מה יגיד הטיטוֹאיסט טיטו. מה יאמר נֵני ברומא ואיך — איך? — נַראה פנינו למַיוֹר גאגארין?
ואנחנו יודעים פירושה של עוית זאת. אנחנו יודעים כי אם פה ושם שרר עדיין איזה שקט בחיינו הציבוריים, יבואו הפרפורים הנפשיים האלה של “השומר הצעיר” וידאגו להסעיר אותם. אנחנו יודעים כי בתוך קיבוציו ובתוך עתונות שלו יתחיל אותו רֶצידיב, המוּכּר לנו זה שלושים שנה, של טיפוח איבה ובוז למנהיגות העם והמדינה; של גילוי פתאומי של כל המומים, שהדמוקרטיה שלנו, כביכול, נגועה בהם; של כל סממני־הגירוי הציבוריים המבקשים להכריז דבר אחד: עדיין אנו חיים.
אבל כשם שאנו מביטים בהשתאוּת ובדרך־ארץ בכוח החלוצי הגנוז בתנועה הקיבוצית של “השומר הצעיר”; במערכת ישוביו, שהם סמל חי למיטב הסוציאליזם בהתגשמותו ולדמותה הנכספת של חברה חדשה, כך נלאינו מן הטרדנות של הכת הפוליטית שלו הדורכת במקום אחד זה למעלה מדור. פשוט בגרנו ממנה, ולא רק אנחנו בגרנו, אלא שהמציאות — ההוָיה החברתית, המדינית והכלכלית שנוצרה עם תחיית עצמאותנו החד־לאומית — גדולה, זקופה ובוגרת מכיתות־התגוששות אלו. לכן, אף שקיומו הפוליטי הנבדל של “השומר הצעיר” איננו מעלה עוד ואינו מוריד, הוא מטריד לא את אויביו ולא את יריביו המושבעים, כותב הטורים בוַדאי אינו שייך אף לאחד משני אלה. הוא מטריד ומצער כל מי שנותן דעתו על דמותה המרוסקת של הציבוריות הישראלית, על הכוחות החברתיים הטבעיים המחייבים חלוקה של ציבוריות זו — לפי דת, לפי מעמד — ועל הכוחות הבלתי־טבעיים הממריצים, מטפחים ומעמיקים ריסוק זה, אם כדי להתקיים כקו בתוך התמונה המעוקמת הזאת ואם כדי לעקם אותה עוד יותר.
1961
פּלוּטוֹניוּם
מאתישעיהו אברך
המוביל הארצי של ישראל מיועד ליצר פּלוטוניום.
[מן העתונות הסוביטית]
א
נזדמַנוּ לפני ימים אחדים לישוב מרוחק בנגב. החום — חום מדבר, והאבק — אבק־קדומים, והגרון ניחר עוד בטרם התחיל לשווע למים. פתחנו ברז לרווֹת מעט את הצמא שמתוך הטפטפת התמימה, כביכול, פרץ בכוח אדיר איזה חומר חסר־צבע, ספק מוצק ספק נוזל. דומה לכל דבר שבעולם — רק לא למים. לאחר תדהמה ראשונה הבטנו מקרוב בחומר שכבר דלף לו בנחת מן הצנורות ונתמלאנו בושה לבוּרוּת של עצמנו: איך לא הבחנו: הרי זה פלוטוניום. פשוט פלוטוניום. היסוד הרדיו־אקטיבי שסימנו 94 ומשקלו האטומי 239 והמתקבל — כידוע לכל בר־בי־רב — מהפגזת אורניוּם רגיל על־ידי ניוטרונים, והעיקר: הוא מצוי עתה בכל ברז בנגב. מאין? — מן החצבני. כל הירדן מלא אותו. ואיך בא לברזים בנגב? פשוט: באמצעות מוביל־המים — כלומר: מוביל הפלוטוניום הארצי.
ובטרם מתחיל הקורא לחשוב כי נסתתרה מעט בינתנו נאמר מיד: אולי נסתתרה — אבל לא שלנו. מברק מיוחד ושידור בגלי־האתר ממוסקבה סיפרו רק לפני ימים מועטים כי כל המוביל־הארצי של ישראל, המיועד, כביכול, להשקית הנגב, איננו אלא אחיזת־עינים וכל־כולו לא בא אלא להעביר — חומר־גלם לפלוטוניום. כן. להעביר לנגב הצחיח את “מוצר הטרנספורמציה של נֶפטוניום”, כפי שרדיו מוסקבה מסביר את היסוד האטומי הזה לתושבים באוזביקיסטן או בקירגיזיה, שאמנם שמוֹע שמעו על נהר הירדן אך לא ידעו בדיוק מה סימנו הכימי או מה משקלו האטומי או מה תפקידו בטרנספורמציה השטנית הזאת של נֶפטוניוּם. לנגב, כמובן.
חפינו ראשינו מבושה על בּוּרוּתנוּ אלא שהתנחמנו בכך כי בחברת ההדיוטות, שחשבו את נהר הירדן למקוה־מים כפשוטו, נמצאים לא רק אנחנו. טעה בו יהושע בן־נון, שצלח את הירדן והאמין לתומו שצולח מים; טעה בו יוחנן המטביל שהטביל את מי שהטביל במימיו ולא ידע שהוא מטבילו בפלוטוניום; וטעו כמותו מיליוני נוצרים שאינם יודעים כלל כי קרוב לאַלפּיִם שנה הם מַזים על עצמם מים מאררים של חומר רדיו־אקטיבי, בלי לשער כלל כי שסתומי הבקבוקים שבהם אגרו את המים האלה כמזכרות, עתידים יום אחד להתעופף ולהתפוצץ ועמם כל יושבי חלד.
וכל זאת משום שלא קראו במועד את מברק האזהרה של הסוכנות הסוביֶטית “טאס” על המוביל היהודי.
ב
אתה קורא מברק זה, חזור וקרוא, ואתה רוצה להצדיע לפני — הרשעוּת, כי אתה בא למסקנה כי רשעוּת איננה המדרגה הגרועה ביותר בתכונות עמים ואדם. גדול ממנה הטמטום. גרועה ממנה ההנחה כי מוחותיהם של בני־אדם הם כמו גרָף שאין לך סרח־רעיון שלא תוכל להטילו לתוכו. ומיאשת לא פחות ממנה ההכרה — שלאחר שני דורות של יומרת נאורות וקִדמה, עדיין רואה המשטר את נתיניו ואת העם הסוביֶטי כולו נבער־מדעת כשהיה, אם אמנם הוא מניח שאפשר להטיל לתוכו כל הבל ולעשותו מאמין בכך.
והוא מניח הנחה כזאת לא רק בענין “מוביל הפלוטוניום” הארצי. הוא מניח זאת בכל מקום הנוגע ליחיד יהודי חסר־ישע או לכלל היהודי הכָּמֵה להיות כלל ולמדינת־היהודים שבעצם זקיפות־קיומה היא סותרת כל ציור מעוות שבו צוירה דמות היהודים בארץ הסוביטים למן היום שבו קם המשטר ועד ימי הסוציולוג האוקראיני קיצ’קו.
סיפור־ההבל הוא מִרפד לרשעוּת. הביזוי והעלילה — פותחים לה שער. ואולם משום מקום לא ירדו אלינו תאומים כל־כך ההבל והרשע גם יחד כפי שירדו באחרונה מבתי־המשפט של הצדק הסוציאליסטי בשני מרכזי היבשת הסוביטית: בלנינגרד ובסברדלובסק.
ג
איננו יודעים אם יוסף ברודסקי הוא משורר או לא. כל עוד לא נמצא בברית־המועצות קובץ שירי־הלל שלו ל“שמש העמים” או קובץ שירי חרטה וּוידוי על שלא כתב שירים כאלה — אין פלא אם השופטת סאביליה, הממונה על הצדק של מחוז לנינגרד, מתקשה להגדיר אותו בוַדאוּת כמשורר. קרוב לודאי שאילו עמד לפני אותה שופטת במבחן כזה אחד פושקין או תמהוני לרמנטוב לא היה גורלם שונה וייתכן כי במיצוי קיצוני של הדין לא היה האביר־הפייטן לרמנטוב חייב למות באופן פרטי מות דו־קרב, על כל הטִרחה האישית הכרוכה בכך. הכלל המאורגן היה דואג לכך בדרך היעילה והממלכתית ביותר. ברית־המועצות יש לה מושגים משלה על המוּזוֹת; ומוּזה שאיננה רתומה לפני עגלת־השלטון — או שאיננה כלל משלשלת־היוחסין של משפחת זיאוס או שהיא מוּזה דפקטיבית.
לאסונו, כנראה, נתקף הצעיר היהודי יוסף ברודסקי דוקא על־ידי המוּזה מן הסוג האחרון. הוא הלך בערבות אוקראינה ושר את שירת השמש הרוסית כפשוטה ולא ידע כלל כי איננה אלא משל וכי הנמשל שלה — “שמש העמים” — חשוב ממנה עצמה; הוא ביקש לחיות חיי עוני ודחקות מתוך רצון־עצמו אבל הזכות לחיים כאלה טעונה אישור של שופטת והוא לא ידע. הוא רעב באופן פרטי עם שיריו אך לא דאג לקבל רשות־מוסמכת לרעוב משלטונות המחוז. והוא גם צמא באופן פרטי. למעט חירות. חירות לשיר את עצמו. אלא שגם תחום זה איננו תחום־היחיד ואין אדם יכול לעשות בלבו שלו ככל העולה על לבו בלי אישור של חבורת־מושבעים. אך אולי יותר מכל לא ידע יוסף ברודסקי כי שמו ושם משפחתו הם מסגיריו החמוּרים ביותר עוד בטרם ניסה בכלל לחטוא. כי הוא ניסה לשיר במשטר המסוגל אולי לשאת שירה של כל עם, רק לא שירה של יהודים – בין זו קינה על יהודים־מתים בבאבי יאר ובין זו שירתם של יהודים־חיים בלנינגרד.
ד
פייטן שאינו יודע עוּבדוֹת־יסוד של מוסר־ביברים יתן את הדין ויִדוֹם. חמש שנות עבודת־כפיה בין קרחוני הצפון, לאחד הטוען מול במה חסרת־אֵל כי הוא יונק השראתו הפיוטית מאלוהים — הן גזר־דין שיש להעריכו כראוי. משטר שערף ראשים של יוצרים בלי משפט ועל לא־אוון, נוהג לפנים־משורת־החסידות אם הוא גוזר על טפיל תמהוני חמש שנים בלבד של גריפת זבל בסיביר — על־פי הליכי־משפט מתוקנים, ועם אשה שופטת בראשו.
כי ספק אם אפשר למצוא התעללות גרוטסקית יותר בצדק ובמין הנשי כאחת מאשר הפקדת כל זדון־לבו של הדין כלפי יהודים בידי נשים. שאם נחוצה עריפה — תערוף האשה. ואם נחוץ כלא — תכלא האשה. ואם נחוץ לעקם כל מוסר אנושי, יעשה זאת דוקא היצור ההוּמַני יותר שבין המינים. ואולם שום דבר לא הציג את האשה הסוביטית הצגה מעוותת של טמטום וערלוּת כפי שמציג אותה זה שנים אחדות המשפט הסוביטי. שום כיבוש־חלל של טאראשקובות, שום שיאים של קפיצות־לגובה של ברית־המועצות לא יאזנו את העיווּת הגדול שמעוותות שם דמותה המוסרית של האשה, שופטות שטופות מוח ולב כשופטת המצות במוסקבה וכדיינת של ברודסקי בלנינגרד וכיושבות על־מדין במשפטי העם, שבהם נתן המשטר בידי העם את הזכות לכלוא את עצמו. יסוד הקשיחות ואטימות־הלב ההולך ונטבע בשיטתיות בנפש השופטות מסוג ציגאנובקה וסאביליה כמוהו כיסוד הנפשי שהוטבע במשגיחות־צינוק למיניהן על־ידי משטרים אחרים. כי בשביל לחנך אדם לרציחת הצדק, אין הכרח לאמן אותו לאכזריות. די לחנכו לקהות, לאיבּוּן־החושים ולאותו מבט בוהה הרואה לפניו רק נקודה אחת: משטר — לא אדם, לא יצור־אנוש.
בתוך קהות זאת נלכד יוסף ברודסקי כפרפר הנלבט אל קיר תלול. עולמו־של־אדם ניב לו משלו, כך עולמו של משורר, כּך עולמה של שופטת, והם סובבים בבית־המשפט בנתיבים שונים ואינם נפגשים כלל. והד־קריאתו של העומד־לדין אובד לא רק בערבות הטונדרה של הצפון, שלא בערבה האנושית הגדולה של משטר שכל יומרתו היא גאולת האדם.
ה
מעולם לא היתה הכלכלה בברית־המועצות משהו שבצד החיים הסוביטיים. היא היתה תוכם וטבורם. על־פיה נחתך מוסר־החברה. היא עיצבה חוקי־אנוש וחוקי־מִמשל. חברה שאימצה לה כפילוסופית־חיים את המטריאליזם ההיסטורי, אין פלא אם חוקי־הכלכלה נהפכו אצלה חוקי־התנהגות שבין אדם לחברה ובין אדם למשטר — והם יסוד כל אהבה וכל שנאה ואין לך דבר שברוח שאין שרשו בחומר. והדברים ידועים. אין אולי מספר ליהודים שאבדו בתהפוכות הטיהורים המדיניים, אך לא פחות מהם מתו מוות כלכלי, רובם עלו על מוקד אדום בשל שטר של רובל לבן שמכרוהו בשוק השחור; בשל צרור ששמרה אם בסינרה כנדוניה לבתה ובשל כיכר־לחם של עוני שקנו — או מכרו — יהודים חסרי־כל שלא באמצעות תגרי־הלחם הממלכתיים. אך אולי יותר מכל למדנו על מקומה של הכלכלה במוסר־החיים הסוביטי בימי־ילדותנו כאשר ראינו את שכננו, שהיה בעיני ילדות שלנו מופת לתום־לב ולאצילות, נופל מכדורו של אחד הזקיפים בעוון שלושה רובלים־זהב שנמצאו בכיסו. והוא לא גנבם. אז התחלנו להבין כי בעולם החדש והמתהווה יכול אדם לרמוס כל לוח־הדיברות, רק לא את הדיבר הסוביטי האחד־עשר — הוא הדיבר הכלכלי. וכאשר בגרנו וראינו יהודים נרדפים על צואר בעוון מצה שסחרו בה בסתר, או בעוון בשר כשר שניקרו בו את גיד־הנשה וסחרו בו — הבינונו היטב שאין לדבר כל שייכות לשנאת־ישראל ולמנהגי־הפקר שנוהגת המהפכה בחייהם של יהודים ושכל הרעה הזאת לא באה על היהודים אלא בשל תאוַת־הבצע הטבועה בדמם עוד מימי יהודה איש־קריות. ואילו ניתן היה רק לרפא את העם ממַדוה זה, שום עם מעממי ברית־המועצות כידוע איננו לוקה בו, היינו רואים מה מרהיב יכול להיות חלקם של יהודים בגן־העדן הגדול של המהפכה.
אלא שכל התורה הזאת התנפצה אל חומת בית־משפט אחד בהרי אוּראל בסבדלובסק. כי הסתבר בבית־משפט זה שאין אמנם חמוּר מחטא כלכלי בעוונות של יהודים, אך אין קל ממנו בעוונות רוצחיהם. כי על גניבת תריסר זוגות מגפים מקואופרטיב עולה יהודי לגרדום, אך על רצח ראש־קהל יהודי וחבריו נדונים רק לשנות־מאסר אחדות, כל עוד יכולים הרוצחים להסביר זאת לא במניעים של צמא־לדם אלא במניעם של צמאון — לכסף. וכך אפשר — בסברדלובסק — לקטול יהודים ולהישלח לרצות את העונש במחציתו של פושע אחר יוסף ברודסקי, שבגזר־דינו כמו בגזר־דינם משתקפים פני־הצדק השמורים ליהודים בעולם שעליו נתנו חולמים יהודים כה רבים את נפשם.
ו
חַשרת־איבה סוגרת עלינו מֵעבָרים מקרוב ואין העט אץ להביא קדרות ממרחקים. אלא שרקמותינו — כאן ובכל מקום שהוא — אחוזת ודבוקות זו בזו כטיפה במעיין, כנימה בעורק. ענין לנו עם חלק מלב־לבו של העם, שפעימתו נעשית קהה ועמומה יותר ויותר והיא מתקהה תוך פיתולים שרק מפעם לפעם מבקיע אלינו הֵדָם — הד עמום של כאב שעדיין לא תם. מוּתר וחובה להשבית גם את הרננה של חיינו העצמאיים, גם את דאגת קיומנו החמורה בעננה הזאת ממרחקים. כי ביסודו של דבר מקוֹרָן אחד.
כאשר אתה רואה גודל בדידותו של העם אתה מתחיל לחשוב שאולי הבדיה של סוכנות־הידיעות הסוֹביֶטית בענין מהות הירדן — מעיקרה איננה חסרת־הגיון כל־כך. נכון הוא שהנגב לא יוכל להתקיים ולפרוח בלי מים. אבל נוכח המלתעות השלוחות אלינו מעברים שונים — כולל המלתעות מארץ “טאס” — אין זה אולי חסר־הגיון כלל וכלל שלקיומנו — ולא רק בנגב — יהיה נחוץ בין שאר הדברים גם — פלוטוניום.
1964
אביב קצר ונוּגה
מאתישעיהו אברך
א
בעוד אנו תרים אחרי חומר הנוגע לזוית מסוימת בחייה של יהדות ברית־המועצות דלוקת המרד, ניתנה לנו הזדמנות לקרוא עלי־הגהה של תעודה מיוחדת במינה על שליחות ישראלית רשמית לבירת הסוביטים. 1 עָצמת החויה למקרא תעודה היסטוריוגרפית וספרותית זאת היא שמניעה להעלות טורים אלה.
בעת קריאת ספרים מסוג “שליחות במוסקבה”, נקלע הקורא בין המסוּפָּר לבין דרך סיפורו. קני־המידה הספרותיים כמו נדחקים על־ידי המתח הטעון של הדברים המסוּפּרים ועל־ידי התגעשות שאינה מרפה מן הקורא כל שעת העיון בפרשת חייה, פרפורה, גבורתה וחוסר־אונה של המעונה בגולות היהודיות. אולי גם המיוסרה בשליחויות המדיניות של ישראל.
ומפני הלחץ הזה של המסופר נקדים דוקא שורות אחדות על דרך הסיפור.
ב
למעלה מעשרים שנה חלפו מאז כיהן מ. נמיר כציר ישראל במוסקבה. כל אותן השנים אצר את החומר התיעודי ולא נחפז להביאו אל הרבים. כאילו ביקש לתת לחומר להצטלל וליטול לעצמו ממד של זמן ושל מרחק לשפטו בצלילות. מקץ תקופה ארוכה הוציא מתחת עטו תעודה שהיחידים המתמודדים עמה באותנטיות הם רק הצעירים התוססים מברית־המועצות המגיעים עתה לארץ במירוץ הלפיד של המרד היהודי הגדול.
כושר התאפקות זה הוא גם חותמה של כל כתיבתו. וככל שהחומר טעון מתח רגשי יותר, כן יטופל בעודף צלילות ורגיעה. תמיד אל כיוון האיזון ולעולם לא לכיוון ההגזמה. אלא שדוקא הנאראציה השקטה והמאופקה של הדברים המסיעירים מבליטה שבעתים את עָצמתם. על אחת כמה וכמה שאין הספר רצוף מעשים סנסציוניים מסמרי־שׂער אלא שענינוֹ באוירה קאפקאית, בהתבטאויות, בשרשרת של מעשים ובחוליותיה, בהתנהגות יומיומית של משטר, בארחו וברבעו, ביחסו אל חיי אדם ואל חיי עמים ובכל הקוֹדֶכּס המוסרי והחברתי שלו הבא לידי ביטוי בדברם ובפעלם של ראשי המדינה, בוני עולמם החדש ומתימרי לבנות עולמנו האנושי כולו. חירוז הדברים חוליה לחוליה, קו לקו, הוא עצמו יוצר את התמונה האוֹרוֶלית הנוראה, שכל התנחשלות רגשית היתה רק משבשת אותה או מוסיפה לה צבעים שאין היא צריכה להם.
אלא שגם מתוך התאפקות מבוקרת זאת, שהיא מיסוד האופי של המחבר לא רק בכתיבתו, מתמלטת לא פעם זעקת מרי של התקוממות יהודית שלא ניתן עוד לכבוש אותה. היא נאמנה אז על הקורא שבעתים.
ג
אל סגולת ההתאפקות נלוית גם ההגינות, הקוֹרֶקטיוּת בשיפוט. נוכח האכזבות המרובות שהיו נחלת שליחינו הדיפלומטיים הראשונים במוסקבה — והן מסופרות כמעט בכל דף ודף של ספר השליחות — מתיחס מ. נמיר בהגינות מפליגה אל המדינאים והפקידים הסוֹביֶטים
בני־שיחו, ורק איזה חוט של סַרקזם נבון וכאוב מלווה את תיאור שיחו ושיגו אתם. אך סיפורו אינו מנאץ אותם, אינו שופטם לחרמה, רק מתאר אותם בקוֹרקטיוּת עובדתית של הליכות בני־האדם. אין שום צורך ביותר מזה. את התארים הראויים להם נמצא אחר־כך בעצמנו.
ומדרך הסיפור — אל רשמי המסופר.
ד
עתים אתה מהרהר איך לא עמד לנו הפכחון היהודי המנוסה, הנבון והאכזר, לצפות מראש את ארעיותה של אותה ידידות ולצפות זאת מתוך הכרת עברה והליכותיה של אותה סיעת עריצים שהחזיקה את מוסרות־השלטון בברית־המועצות. לצפות ולהבין כי גילויים אלה של נימוסים ושל ידידות הם לא דרך־הטבע של שלטון זה אלא ניגודו.
אלא שזכר מעללי הקבוצה הזאת בעבר כמו נדחק במכוּוָן אל תחתית התודעה, כדי שלא יפריע לחלום להירקם או למציאות המופלאה החדשה להתהוות. איזו השתדלות לחיות בתוך מערכת חדשה זאת של יחסים בין ריבונים — ללא רבב. ללא מתן אחיזה כלשהי לתואנה. ואיזה תום־לב ואמונה. כאילו יצאה בתולת־ישראל בפעם הראשונה. או כאילו לא היתה כל תקופת שלושים השנה של נגישות, יֶבסקציה, רדיפות והַגליוֹת אלא הפסקה לא־טבעית, סיוט חולף, בין ימי ביכוריה של אחוַת שני העמים בסעוֹר המהפכה לבין המשכה הנוכחי. או כאילו חזר המאהב אחרי שלושים שנות בגידה מבישה ואכזרית — והזרועות פתוחות לקראתו בנכונות, בחפץ־הלב, בעין דומעת.
וישראל דמועת־עין זאת הכובשת שמחתה, משהחלו להטעים אותה טעם המפנה והבגידה המחודשת, כמו מסרבת היא להאמין. רק עתה דרכו רגליה לראשונה על האדמה הטרושה והמסולעת של חיים מדיניים עצמאיים; רק אתמול נכנסה לחופה עם העולם המדיני הנאור — וכבר בגידה. והיא תמהה ונבוכה; איך ייתכן? הן רק אתמול הפליגו מחמאה, והיום — זעף, רוגזה, חרמות ונידוי, מדוע? והיא מנסה לפשפש במעשיה ומעַנה את עצמה בחיפושי חטאים ולבה ממאן להיכנע לרעיון כי פרק אביבי זה, מלובלב ונושא תקוה כּלילך הרוסי, תם ונחתם. והחל פרק אחר של התנכרות, של צינה וקרחון. מאתמול להיום. אתמול — נערץ, היום — מנואץ. ואין שום גשר ביניהם. ואש־המשטמה גדולה שבעתים מזיקוקי־הידידות ומפזרת אותם לכל רוח. וישינסקי, סגן שר־החוץ, לובש פני־שעוָה וחוזר להיות דומה יותר לתובע הקפוא, המרושע ממשפטי־הראוָה של אלף תשע מאות שלושים ושש, מאשר למארח־מדינאי נלבב ונוטה גינונים וחסד.
ה
וגם בעיצומם של אותם גינונים ובעצם פריחתם של חלומות — הנה רשימה טכנית, פשוטה, של דברים מרובי או פעוטי חשיבות שביקשנו, ואופן ההיענוּת — נכון יותר: אופן אי־ההיענות להם — והוא כמו רוח המעמם כל שביב של תקוה או מפיח בו לכבותו.
ובתוך הדרמה הכפולה, היאנוּסית, של הערות מחמיאות מזה וסירובים חמקניים מזה — הקשיחות. לא האכזריות. לא הזעם. לא הריתחה. רק הקשיחות. התשובות השליליות הקצרות, הלאקוניות, הפוטרות את מגישן מנימוקים ואת מקבלן מערעור. “הדבר איננו אפשרי עכשיו”. נקודה. אין: “מדוע?” אין: “מתי כן?” אין תודה ואין התנצלות בענינים פשוטים של לקט־עתונות שיש להזמינו רק באישור משרד־החוץ הסוֹביֶטי או של טיפול בעליית קרוב או באיחוד משפחה. אין אפשרות של טיעון הדדי, של השׂגה — אולי לשם סילוק אי־הבנה עובדתית. לשוא. הכל חד ופסוק כגזר־דין. אין קומוניקציה אנושית פשוטה. התשובות, בניסוחים שונים, כמו נשלפות מתיבת־מזלות שתמיד מנוסח בה המזל לרעתך — הַינוּ הך לאיזה חודש אתה מכוון את אסימונך או לאיזה חריץ אתה משלשלו.
ולשון כל המשיבים — כלשון התיבה. בר־שיח אחד דומה לחברו כתאוֹם־סיאם. קרא לו באקולין או קרא לו קוז’חוב. אוצר־מלים אחד. גאמה אחת. סינטכּסיס אחד. כאילו יצקו את כולם במִדפֶּסֶת.
ו
באחד הפרקים מסופר על תקופה של אחר־השואה שהחלה בסוף 1949 בברית־המועצות. איך הוגלו יהודים מערים ומעיירות במבצעים של הַגלָיָה המזכירים בכל צורות ארגונם אקציות־הגליה אחרות. סדן שנאת־ישראל חד הוא, אך אֵילו תהומות בשנאה המיוחדת הזאת של עולם הקורא לאחוה! איזו נחרצות והחלטיות. איך לא נשכח מעולם הטיפול ביהודים, כאחת ממצוות־עשֵׂה הדוחקות של העולם החדש שברית־המועצות אמורה היתה לבשר את איילת־שחרו. מלחמה חמה או קרה; תקופת בנין או חורבן; ראשית גאוּת כלכלית או ימי־שפל — מעולם לא היו הסוֹביֶטים מוטרדים על־ידי בעיותיהם שלהם עד כדי כך שלא ימצאו זמן לטפל באותו דיבוק האחוז בעולם הנכרי מימי־הצלב עד הפטיש והמגל — היהודים. לעולם אינם טרודים מדי מכדי לרדוף יהודים, מכדי לפרך גופם ולאנוס רוחם.
ביום שני, 28 בנובמבר 1949 — מספר מ. נמיר — הודיעו לתושבים היהודים בפרברי מוסקבה, היושבים על כביש מוזאיסק, כי עליהם להצהיר בכתב, תוך עשרים וארבע שעות, על נכונות לעזוב את מקום־מגוריהם. ההודעה נמסרה במועצת האזור על־ידי אנשי נקו"ד בתלבושת אזרחית.
דין המלכות — דין וכמו בהרף־עין נעקרו חיים, שרשים, קשרי־חברה ורקמות־משפחה ובצו־העריצות החלה הנדידה אל הבלתי־מודע. אך טרגית ומשמעית מכל היא אולי העובדה כי היהודי, שהביא בשורה זו לשכנו, הביע בוַדאוּת מחשבתו כי “לא ייתכן שהדבר נעשה בהסכמת סטלין”… ואין אתה יודע עוד מה בהיסטוריה הארוכה של היהודים דחף יותר את העם אל התלאה ופעמים אל האבדן: ערמומיותם של שליטים ורשעוּתם או תמימותם של המסרבים להאמין כי עריצות וערמה כאלה ייתכנו בכלל בחברת־אדם מהוגנה, וביחוד: בחברה של יומרות להושעת־עולם כחברה הסוציאליסטית הסוֹביֶטית.
ז
תוך מקרא דפי־רשימותיו של מ. נמיר על פגישות אנשי השגרירות עם ראשי המשטר הסוֹביֶטי, אתה עומד נפעם מול הופעתה של צירת־ישראל הראשונה2 במוסקבה. באותה זקיפות קומה, האָפיינית לכל דרכה והנוסכת היום קוממיות בלב כל יהודי, עמדה גם לפני ראשי השלטון הקישח3 ביותר של התקופה. בתפיסתה המוסרית השרשית כמו ביקשה בתום־לב להאמין כי הפעם אולי נופלים הדברים על אוזן קשבת. היענוּת לא היתה גם אז, גם בתקופה שנראתה כירח־דבש בין עם הקם מאפרו לבין מלכות הקמה מהריסותיה. אך היה איזה סבר־פנים אלמנטרי ופה ושם אפילו מעט “בּון־טון” סַלוני, שהיה מסימניה של העילית הרוסית בימים שלפני המהפכה.
כַּסוּפה באו הימים האחרים. כאמור, ללא מעבר. ללא שלכת המבשרת כפורים. וזעפה ואימתה של אותה סוּפה גוברים מאז מיום ליום. וחוט־האיבה מתעבה ומֵגֵס. ימים רבים ייזכרו הן האופן שבו התיצבה נציגת ישראל לפני עשרים שנה מול המרושעים בחורפי העם והן האופן שבו נתמלטה מפיה מקץ עשרים שנה הקריאה לעם ולממשלתו להתיצב גלויי־פנים, בבהירות ובלי גמגום, לימין אחים שמאחורי מסך האיבה. וכך נתנה — לאחר תקופה ארוכה ומביכה של כבדות־לשון לאומית — פֶּה לזעקת היהודים ומשמעות אמיתית לאחדותם.
ח
כמו בקליפת־האגוז מקופלת, כמדומה, כל קשיחותו של שלטון, אם לא טמטומו, בפרשת האתרוג שביקשה שגרירות ישראל להביא ליהודי מוסקבה לחג־הסוכות.
כתיאור מפרי עטו של מיכאל זוֹשצֶ’נקוֹ נשמע לנו סיפור עלעלותיו של אתרוג זה ונדודיו דרך צפוֹנָהּ המושלג של סקנדינביה עד שהגיע למוסקבה. המשא־ומתן חמוּר־הסבר עם השלטונות הסוֹביֶטיים על שחרורו של אותו פרי קונטררבולוציוני מבית־המכס; יציאתה של שגרירות ישראל להקביל פני האתרוג בשדה־התעופה וסופו של אותו פרי ריטואלי שהגיע למוסקבה כאנטי־מהפכן מעונה במוצאי היום הרביעי של סוכות — כמעט כאפיקומן אחרי הפסח.
ברשומות הדיפלומטיות של שום אומה ולשון לא יימצא סיפור־עלילה כזה, ואולי שום דבר אינו ממלא אותך גאוה על נציגי העם כמו הטיפול הבלתי־נלאה, ארך־הרוח עד אין־עיפה, על קידוש שם האתרוג — רק משום שכה נכספו אליו, כאל בשורה מארץ היהודים, יהודיה הנפלאים של ברית־המועצות.
ובלשונו של מ. נמיר בחתימת הפרק:
הרב התחיל לברך על האתרוג. אמר משפטים ראשונים ופרץ בבכי ועמו העומדים על־ידו. ימים אחדים לאחר־מכן שוב ראינו את האתרוג. האתרוג היחיד במוסקבה. הוא נעשה שחור כפחם והרב סיפר: אלפי ידים החזיקו בו וליטפוהו ונישקוהו — באהבה, בחיל וברעדה.
כשאתה מהרהר בהתגייסותה הטוטלית של המהפכה נגד האתרוג היהודי, אין זה נראה עוד מחוץ לאפשרי שאולי דוקא עליו יותר מאשר כל דבר אחר, תמעד פעם רגלו של שלטון־הרמיה הגדול בתוֹלָדות.
לגבי רקימת הקשר עם יהודי ברית־המועצות, סיפור השליחות הוא שני בחשיבותו רק לשליחות עצמה. מטוה חדש של רקמות הולך ונארג מחדש בינינו לבין יהודי ברית־המועצות. עדיין הוא ענוג מאוד, רופס מאוד. ספרו של מ. נמיר, כמו ספרו של בן־עמי בשעתו, מזינים רקמות אלו ומזרימים בהן הָתמד, עָצמה וחיוּת. בדפים אלה, כבאתרוג הפחום ממוסקבה, אצורה הגחלת הלוחשת של התקוה.
1971
דֶני האדום
מאתישעיהו אברך
[הפטרה לאורח]
א
לנין קטן? צֶ’ה גוארה מיניאטורי? — הבלים. ילד יהודי. לא נימול, כדבריו. ואף־על־פי־כן: יהודי. בבטחונו, בפחדיו — גם בחינוֹ — ילד יהודי.
הוא עמד על בימת האודיטוריום של וייז בירושלים ודיבר אנגלית, ועיניו רשפו ושרף כל העולם הרקוב בהבל־פיו והיה אוניברסלי עד כדי קרתנות ושלף פתרונות לכל מדוי עולם כלולאות ממצנפת־קוסמים, ואף־על־פי־כן לא משה מעינינו אף לרגע אחד דמותו של ילד יהודי אחר, פעור־עינים כמוהו, קצה־כותנתו נשקף מקרע מכנסיו, בולט ביתמותו על רקע רחוב־העולם שאין לו קצה. מעורר חמלת רואיו. אותו ילד עצמו. כהן או בלויית באֶנדיט. אין הבדל, נורא יהודי.
נכון: יש לדני האדום יתרון גדול על־פני הילד המרחף כערפלים בזכרוננו: דני, כהכרזתו, הוא ערל. בימים שבהם אולי שוב תחפש אירופה סימנים להבחין בהם בין יהודי ללא יהודי — יהיה לדני האדום יתרון. אך גם ילד הגיטו החרות בזכרוננו אינו חסר יתרונות: הוא ידע בדיוק גודל בדידותו. הוא לא הבין פשר יתמותו, אך ידע בוַדאוּת כי הוא יתום. התינוק המגודל בן העשרים וכמה, כהן־באנדיט, אינו יודע. הוא בהול מבירה לבירה, מדוכן לדוכן, ממעריצים למעריצים, ועדיין אינו יודע כמה הוא יתום. ועדיין אינו יודע כי בעצמו־של־דבר חומות כל הערים והבירות המפוארות סוגרות עליו היום, ממש כשם שסגרו על הילד היהודי סימטאות העיר הרצוחה. אותו עולם, אותו ילד.
ב
ילד — על כל הקרנבל של זיקוקי־מחשבה ונוסחאות שילד מתבגר מאמין בתום־לבו כי הם גילוי־שכינה הגותי. כאילו שמעה אותם אוזן האנושות בפעם הראשונה. אלא שהרבה רעיונות נשמעים לפעמים חדשים רק משום שעבר זמן מאז נתישנו. הם פשטו את רגלם מכבר, אך עתה הם חוזרים בפי דני האדום ופושטים אלינו את ידם.
הוא עמד על הדוכן ומנפנף בידיו ובועט גם במרקוזה גם בהרצל, גם במִמסד גם בהיפוכו, בכל שמזדמן לו בדרך. כמו כל צעיר נלבב רוצה הוא עד כלות הנפש — מהפכה. בכל מאודו — מהפכה. יודע, פחות או יותר, מה להפוך, אך אינו יודע למָה. ומפציר בכולנו לעזור לו, אף כי נקלע לתוך ציבור הנתון בעצם מהפכתו שלו, ויודע בבירור לא רק טעמה אלא גם תכליתה.
אינו נבוך. אינו חסר תשובה לשום שאלה. הכל ברור ומתוֹרץ, וכל סיטואציה היתה צפויה מראש. על־פי הדיאלקטיקה, כמובן, והדיאלקטיקה עצמה אף היא כמו היתה תגליתו של הילד הזה. כאן. בו במקום. מניה וביה.
בשמי הארץ הזאת נראות כל הסיסמאות האלו כעפיפוני־נייר צבעוניים. לא פחות מאותו ילד יהודי מתולתל, היינו רוצים בודאי כולנו לקרוע פתאום איזה פתח חדש אל יומנו ולקום אל הבוקר הנוהר במשובת חיים, בליטוף כל הבריאה. אך אנו קמים ואין הבריאה לוטפת אותנו והכל כופה עצמו כגיגית. כמצווה לחיות — כשליפת החרב; כתוכחתו של ילד־תעתועים יהודי.
ג
כמה מגומד אפילו ממידותיו נראה ילד יהודי, כאשר הוא עומד ונושא דברו ברחוב תל־אביבי — רחוב שבו עוברים החוגרים והאלמנות, הממהרים אל המלחמה והשכולים ממנה, הבונים בעמל ביתם והנטרדים בקשי־יומם; כמה ממועט הוא נראה בעמדוֹ ברחוב־יהודי־של־אש ולשונו מגלגלת מלים החוצבות להבות־מים. מלים שהרחוב היהודי של ימינו אינו יכול כלל להשתהות ולהקשיב להן, ואילו הרחוב המיותם של העבר עונה להן בבת־צחוק של התנסות מרה.
הן גם ברחוב ההוא עמדו נערים יהודים, ולא רק נערים, וקראו עד צרידות כמו כּרוֹז באזני כל מי שרצה או לא רצה לשמוע: דרור! לא לעמם ולא קודם־כל לעמם אלא לאנושות כולה. ובבת־אחת. וההד היחיד שענה להם היה דרור למשטמה, למערפות, לכבלים, לסוהר. הדרור לרמוס את הכָּרוֹז.
ד
ילד—אך אולי כבר בגר כדי לשלוח אותו לסיור בארצות המהפכה לראות שם את בבואת־גורלו שלו, של אותו כהן־באנדיט עצמו, ברבות הימים. כבר טיפסנו לא פעם לראשן של תנועות משיחיות פודות־עולם, אך תמיד מצאנו את עצמנו רמוסים בגלגליהן. כמה מדכאה הוַדאוּת, כי באחד הימים עוד יסתובב מי שהיה פעם “נער אדמוני”, כאזרח העולם, כאשר משמעותו האמיתית של “העולם”, בהקשר־דברים זה, הוא כי שום מקום בעולם אינו רוצה לראות בו את נתינו. יסתובב ויתור אחר מקלט יהודי. ויצטרך להתפתל עד עוית כדי להוכיח כי בעצם לא טען מעולם שאין יִחוּד יהודי ולא ביזה את תנועת־השחרור היהודית ולא ראה בנו כובשים מסוֹאבים — כפי שעושה זאת בימים אלה ממש איש יהודי אומלל אחר (יוליוס כץ־סוחי — י. א.) המאומץ בחמימות אל חוֹצן אחיו.
ילד — וכבר ביקר בארצות תבל, אך עדיין לא עלה על קברו של טרוצקי או של שלמה מיכאלס; וקרא הרבה ספרים, אך לא קרא את הכרסטומתיה הפשוטה של ברגר־ברזלי. ונפגש הרבה פגישות עם כל מעוקם־מחשבה, ממצפן או משי"ח, אך לא שוחח שיחה אינטימית, בלי מכשירי־האזנה, עם יוליוס כץ־סוחי. ולא עומת עם תבונתו של בעל נסיון.
ה
מעטים העמים שאחוז המהפכנים הבין־לאומיים כה גדול אצלם כבעם היהודי. ואין דני האדום מחדש לנו מאומה אם הוא מודיע כי גם הוא איננו מהפכן יהודי אלא “מהפכן בין־לאומי”. אין זה מקרה כי יהודים יותר מאחרים נתפסו לסוג זה דוקא של מהפכנות. המקום היחיד שהותירו האומות למהפכנים יהודים הוא שטח ההפקר שבין הלאומים. תמיד בין, לעולם לא בתוך. וסיומה של פעילות כזאת גם הוא תמיד “אזרחות בין־לאומית”, שאיננה אלא הגדרה מקושטת יותר לתואר העגום של “היהודי הנַוָד”.
כי אולי יותר מכל יהודי תלוש־אזרחות, מחולל את המהפכה הבין־לאומית האמיתית הצעיר היהודי המגביל את הגשמת הצדק האנושי קודם־כל לחצרו שלו. המתנסה כל יום בגופו, ביצריו ובכוח־הסבילות בהגשמת חלום אוניברסלי בד' האמות של חייו שלו ושל חיי עמו. ושום מהפכן יהודי בין־לאומי, ויהיה גון בלוריתו אשר יהיה, לא תרם לתקות האדם למעט שויון ואחוָה יותר משתורם לכך יום־יום המתישב בגרופית, או אביו ממעוז־חיים או ממרחביה.
אולי נראה הדבר קרתני מעט לקפל כל מאויי־אדם־וחברה בפיסת־קרקע ובכברת־חברה קטנות, אך עדיין זה קרתני פחות ובודאי מקורי יותר מלהמשיך ולעסוק בלוליינות אידיאית על החבל הדק שמתחו לנו האומות בתחום ההפקר שבינן לבין עצמן.
ו
ככל שנבקר את ציבור הסטודנטים שלנו על הרבה דברים — ומנינם אינו מועט — אי־אפשר שלא למנות לשבחם את חוש־האבחנה החריף שגילו לגבי דני האדום. בטביעת־עין חדה הבחינו שלא זה גיבורם. סבב־הלך לו צעיר יהודי בכל אירופה, נישא על כּפּיִם — הסעיר את היבשת כולה וסייע בעקיפין גם לנפילת אחד מחשובי מנהיגיה. הדליק לבבות והזיות, וכמעט הומלך על הדור החדש של נוער מסוער. בא הסטודנט הישראלי ופוצץ את בועתו ותלש כמה נוצות מזנבה של הדוכפית היהודית הקוֹקֶטית הזאת. מן הארץ הזאת יצא, כמדומה, בפעם הראשונה דני גזום במקצת. מוביל האספסת בכח קיבוץ שהוא בארץ, או הנער הראשון בצריח מכונת־המלחמה היהודית, שניהם גם יחד יכולים לעמוד זקופים מול דני “האדום”, וכל האדמומית המתלווה אל שמו תבוא לו בעמדו מוּלם — מבושה.
כיון שרק לעתים נדירות יש לנו הזדמנות ללחוץ ידם של סטודנטים — נעשה זאת הפעם. ודוקא על דבר בלתי־מקובל בחברה מהוגנת: על כך כי לא נמצאו מנדבים בשבילו מקופת הסטודנטים לכרטיס־טיסה חזרה. המַכּסימוּם שהארץ הזאת חייבת לממן הוא בואם של יהודים. את צאתם יממנו בעצמם. גם אין שום צורך לעשות זאת. יסע או לא יסע — לא ילך לאיבוד: יש לו מַצפן.
1970
החליל שבתזמורת
מאתישעיהו אברך
“לתזמורת משתייכים כל מיני מוסיקאים; יש האוהבים לתקוע בחצוצרה; אני משתייך לאלה המעדיפים לנגן בחליל”.
[ד"ר נחום גולדמן, בנאום בלונדון]
א
נזכרנו באחרונה בתרעומת של תייר יהודי שהיה מלא חימה על צרפת. ובשל מה? — בשל השפה.
בכל מקום בעולם — טען היהודי — אני מדבר צרפתית ומבינים אותי. בא לברלין, דובר צרפתית — אין בעיות; בא למוסקבה — שום קושי; בא לאנגליה — ארץ־האַלבּיוֹן שאינה מכירה כמעט בשום שפה אחרת זולת אנגלית — מגלגל צרפתית והכל כשורה. המקום היחיד שבו משום־מה נתקלה הצרפתית שלי בקשיים הוא — פאריס. שם אינני יכול בלי מתורגמן.
טענה דומה משמיע תמיד נשיא ארגוני היהודים, ד“ר נחום גולדמן, בנחוֹת מטוסו על אדמת־ישראל. בחרי־אף הוא מדבר על עתונאי ישראל ועל ראשיה שכמו בכוונת־זדון מגלים בדבריו פנים שלא כהלכה. פשוט אין מבינים אותו. בכל מקום בעולם — טוען ד”ר גולדמן — אני מדבר על יהודים ועל יהדות ועל ישראל — ואין בעיות. בישראל משתבש הכל. תמיד נחוץ הסבר. תמיד אי־הבנה. ותמיד בוקה ומבולקה.
ד“ר גולדמן מבקש בודאי לתת לנו בכך ציוּן בלתי־מספיק על קוצר־המשיג. אך האמת היא, כי מחאה גדולה מזו לא קיבלה הארץ מכבר. ואין אולי סימן טוב יותר למידת התמורה שחלה בארץ ובמנטליות של יושביה מן העובדה שהיא חדלה להבין לשונו וניבו של ד”ר נחום גולדמן. ואין אולי ציוּן טוב לבריאותו הרוחנית של העם מן האלרגיה החריפה של נחיריו הלאומיים לכל אבק של שתדלנות, שנשארה, כנראה, עד היום הכלי המדיני השמיש ביותר של נשיא הקונגרס היהודי הלאומי. וכל הבּאלאדה על החליל, המסוּפרת לנו בציוריות מוסיקלית כזאת, היא בגדר משל שאין לו שום אחיזה בנמשל.
ב
ואין לו אחיזה בנמשל, כי הבעיה של ד“ר נ. גולדמן — וד”ר גולדמן, עם כל זכויותיו, הפך לבעיה של ההתארגנות הציבורית היהודית — היא לא בעיית הכלי המיוחד שבו הוא מנגן, אלא בעיית המנגינה. המשל שלפיו מעמיד עצמו ד“ר נ. ג. בענוה יתירה כאחד הכלים הצנועים בתזמורת איננו תופס כלל. הציונות מראשיתה ניגנה בהרבה כלים, מקיצוני השמאל עד הצה”ר, וכל עוד לא ביקש הסַכּסוֹפוֹן, למשל, לנגן כנור ראשון — פעלה התזמורת כסדרה. אך אם אנו כפויים להישאר בתחום האליגוריה המוסיקלית, הרי נכון יותר לראות את ד"ר נ. גולדמן כעומד עם התזמורת על הבמה ומנגן מנגינה משלו במִקצב משלו ורוצה כי דוקא קול חלילו הוא שיכנע את קולות התזמורת כולה.
אין ספק כי הדמוקרטיה בפירושה הרחב והליברלי ביותר יכולה —ואולי אף מצוּוָה — לשאת גם חריג מוסיקלי כזה. אך אפילו המהדרת בדמוקרטיות איננה מחויבת להעניק לו מעמד של כנור ראשון ולהעלות אותו למדרגה של מַצלל הקובע סולם התזמורת כולה.
שבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים בקונגרס ציוני, שלאחר הפסקה ארוכה הוא אמור — עם בוא העליה — ללבוש מחדש את בגדי־העבודה של הציונות ולתת בידיה שוב את כף־הסיידים שנזנחה מעט בתנועה זאת מרוב פתיחות פלינאריוֹת ונאומי־חג.
ג
באזהרתו הנבואית־כמעט בלונדון: “אַל תתרכזו בלעדית בעליה מברית־המועצות " פוסח ד”ר גולדמן באופן אלגנטי על שלב־בינים מכריע שבמאבק על העליה מארץ זו.
רק לפני זמן לא רב קיים היה מצב ברור של אי־עליה ושל שערים סגורים על מנעול ובריח. ד"ר נחום גולדמן לא נלאה אז להוכיח אותנו באותה מידה של זעם נבואי עד כמה מזיקה, אם לא מסוכנת, הזעקה נגד הדיכוי וכמה חסרת פתח היא התקוה לעליה זאת.
עתה מתיחס ד"ר נ. גולדמן למצב של עליה, כאילו המצב נתון־מאליו ומובן־מעצמו עד כדי כך שיש להיזהר מלהעניק לנושא זה אֶכּסקלוּזיביוּת ולהתעלם אגב כך מבעיות אחרות של יהדות הנשארת בגולה, במקום הימצאה.
אך ד“ר נ. גולדמן כמו מתעלם מן השלב של המעבר מסגירת שערים בברית־המועצות אל שלב פתיחתם, שהיה מַהפָּך גמור בכל מערכת המושגים והציפיות שהיו לנו על עליה מארץ זו מאז המהפכה ועד ימינו. את המהפך הקטבי הזה לא חולל החליל. חוללו אותו חצוצרות המרד היהודי הגדול בפנים ברית־המועצות מזה —והתופים, המאוחרים מעט, של המדיניות הישראלית מזה — שני דברים ש ד”ר נ. גולדמן כה הזהיר אותנו מפניהם ומפני תוצאותיהם. עצם הופעת העליה; עצם הבקיעים בקרחון האדיר שנראה לנו כקרחון־עד, הם עובדה היסטורית מכרעת שתזמורת כלי־הנשיפה של היהודים היא שהולידה אותה. על חזיון זה מותר וחובה להשתהות מעט, לא רק מפני שגם הוא עדיין אינו “מונח בקופסה” אלא משום שעצם הופעתו היא סטירת־לחי ברורה וחד־משמעית לכל התחזיות המדיניות של ד"ר נ. גולדמן. היא העדות הניצחת ביותר לכשלון החליל ומחללו.
ומעטים הדברים במדיניות ובאירועי־הימים שבהם ניתן לראות באופן בולט כל־כך את הקשר בין סיבה למסובב כמו בין המחאה האדירה שפרצה סוף־סוף מלב יהודים לבין ראשית פתיחת שערי יציאתם.
ד
ד“ר נחום גולדמן פוסח כליל על שלב זה של תבוסת מנהיגותו ושוב הוא מזהיר אותנו על הנולד. עוד לא ראינו סימני קביעותו של גל־עולים גדול, אך כנביא תוכחה על־פי ההרגל כבר אומר לנו ד”ר נ. גולדמן: “אני מדגיש זאת כדי להזהירכם לבל תתרכזו בלעדית בעליה”. אחרים עדיין שקועים בהווה רב־מהמורות של עצם כיבוש הזכות לעליה; בטיט ובחומר של קליטת העולים, אך ד“ר גולדמן כבר נמצא מעבר לכל אלה וכבר פוסע פסיעתו הרחבה אל העתיד. וכאשר הוא מצהיר, לא בלי שמינית של גאוה, כי זה עשרות שנים הוא מעדיף את החליל ככלי־נגינה בשירות הציבור אנו מתחלחלים להרהור שייתכן כי אילו ניגנו ד”ר גולדמן ומנהיגותו בכלי אחר בתקופה הנוראה ביותר בדברי ימי העם, כאשר מסביב הכו הברזל והרעם וניסרו המַשׂוֹרים המחרידים של המוות — ייתכן כי משהו, כלשהו, היה נגרע מגודל האסון, אף כי איש אינו משלה את עצמו כי בכוח התופים בלבד אפשר היה למנוע אותו.
ה
לכן, הגיעה השעה לעמעם מעט את יפות־הנפש. המִשחק המלוּלי בעליה מברית־המועצות — זה הדבר הרגיש, הרופס והשברירי ביותר שניתן בידי העם מאז קמה מדינתו — המשחק בו כבאחד האבזרים של “הפוליטיקה” הציונית, כלשון ד“ר נ. ג., הוא מן המסוכנים במִשחקי העם והתקופה. אם נגזר על ד”ר נ. גולדמן להטיל כפעם בפעם את העם הנטרד הזה, השקוע הוא ובניו עד צואר בחפירות, אל מערבולת של ויכוח עקר בינו לבין עצמו, ירפה־נא לפחות מן הנושא הזה. לא רק מפני שבנושא זה דוקא הוצבה אנדרטה לכשלונו שלו ושל ראייתו. אלא כבר מן הטעם הפשוט שאפילו אנינים שבנו, דמוקרטים למהדרין, אם יצטרכו לבחור בין פגיעה בנוצת־המצנפת של מנהיג יהודי, נשוא־פנים כאשר יהיה, לבין הרפית המתח והמאבק הצפוי עדיין על עליית היהודים מברית־המועצות: אפילו יפי־נפש אלה יהססו מאוד לבחור באפשרות השניה.
לא יִחַדנוּ את הדיבור בשאלה, אם ציונות חיה, פעילה, רווּית תודעה לאומית ודוחפת לעליה, היא ניגודה של מלחמה על זקיפות־קומתם של יהודים במקום מושבותיהם. ההתעוררות היהודית הגלויה לעליה היא מאליה ומעצמה התעוררות שבני־גלים שלה ממריצים את זקיפות־הקומה היהודית גם במקום מושבם. שום דבר אינו מזין יותר את מחזור־דמם הלאומי של יהודים ואת כל הרקמות הלאומיות החבויות שלהם מן הזעזוע הציוני האמיתי, הוא הזעזוע במלוא טהרוֹ ומשמעותו הפוקד עתה את יהודי ברית־המועצות. כאשר נזקפת הקומה כדי לצעוד אל העליה, הוא נזקפת גם כדי לעמוד על כבוד היהודי במקום־מושבו. וכבר אפשר להבחין בניצנים של עמידה יהודית תקיפה וגלויה על זכויותיהם בתוך ברית־המועצות, כפרחי־לויה של ההתעוררות הציונית הגדולה לעליה.
אף־על־פי־כן אין בודאי שום נבון־דעת בעם היהודי ובמדינתו שיתעלם מן הצורך להילחם במישרין על זכויות היהודים כלאום ועל קיומם של חיי תרבות ולשון עצמאיים כל עוד הם יושבים באשר הם יושבים. אך כל מאבק ודיגושו, כל מאבק וסדרו — גם מן הטעם הפשוט שאין האנרגיה של העם מספיקה ואין תפוקתה מניבה אלא משעה שהיא מוצאת לה את נקודת־השאיבה ואת נקודת־המוקד של התקופה.
1972
בסבך הזכרון והאיזון
מאתישעיהו אברך
[עם ביקורו של וילי בראנדט]
א
אם לשפוט את חכמת המחשבה הדידאקטית שלנו על־פי התואי שבו הולכנו את ראש ממשלת גרמניה בארץ — לא יכולנו להכין לו סמינר לאומי מרוכז מזה. מצדה — צלע אחת, מרתף השוֹאה — צלע אחרת, בקדקוד — גינוסר, הנה תמצית כל הוייתנו הלאומית במשולש לימודי חד.
ואולם כשם שאנחנו השכלנו לרכז את ההיסטוריה היהודית בת־כל־זמנינו בקליפת האגוז, כך גם וילי בראנדט בא עם מִשנה סדורה ומשוננת מאוד: בקצה האחד — זכרון, בקצה האחר — איזון, והרי תמצית מדיניות־הפיפיות הגרמנית של עידן בראנדט. בעוד הראשון בא לקוד קידה לחוייתנו הטראומטית שאולי טרם שככה — בא השני לאַלף מעט את הגיונו ולצננו. והוא בא לרמוז לנו כי שני הדברים האלה — הזכרון והאיזון — נעים במקביליה וכמוהם ינועו בעת הקרובה וילי בראנדט ומדיניותו באזור. ועל התרגיל הזה, האמור להיות מחוכם מאוד, הרהורים אחדים.
ב
כבר נאמר בהקשר דומה, כי עם כל החשיבות שבזכירת העבר אין היא קיימת כערך שלם לעצמו, לא כערך מוסרי שלם ולא כערך תכליתי, אלא אם כן רותמים אל הזכרון מסקנה. והעבר המסוים הזה, שמזכירים אותו בערפליוּת אלגנטית כזאת, איננו רק עמוד־ענן כבד העולה מן העיים ומן החורבן אלא גם עמוד־אש של אתראה. הוא איננו ממצה עצמו בזכירה טכנית — לא של יהודים ולא של גרמנים. אין הוא בגדר נושא מופשט שלומדים אותו כלמוֹד תולדות עמים ומשננים אותו לצרכי בחינות כמו את “מאת הימים” של נפוליון או טיב הסכסוך בין וילהלם השני לאוטו פון ביסמַרק. הוא איננו כך לגבי יהודים — קרבנותיו, הוא איננו יכול להיות כך גם לגבי גרמנים — מכחידיהם. ככלות הכל גם מחשבים אלקטרוניים מצוידים היום בזכרון פנומינלי ובכך בלבד עדיין לא חוננו בשום יתרון מוסרי. טעמו העיקרי של זכרון העבר הוא, איפוא, כאתראה לעתיד, כמאותת על סכנה.
עבר זה איננו רק משנה לימודית שוילי בראנדט חייב היה לשננה היטב כדי לעמוד כאן מול ראש ממשלת ישראל בבחינה — אמנם צורבת מעט — של כוח־הזכרון. בבחינה הזאת בודאי עמד יפה. הוא כרע ברך במקום שנכון היה לכרוע ופיכר ידים במקום שנכון היה לפכרן ואמר פרק תהילים של חסד וכפרה במקום היאה לכך — אם כי גם כמה פרקים אחרים מאותו ספר יהודי בא־בימים היו יאים למעמד זה לא פחות. ו“זכור אשר עשה לך…” הוא בודאי המתון מאוד בפרקים אלה.
אך הבחינה האמיתית, שבה ייבחן עוד לאורך ימים כל גרמני נשוא־פנים, היא לא אם יכרע ברך במרתף השוֹאה אלא אם ישלים עם כך שעמו יצטרך עוד ימים רבים — עד שילשים ועד ריבּעים ואולי עד אין־דור — לשאת בנטל הכבד גם של תו הפשע גם של תקומת הקרבן. לשאת בחומר, במדיניות ובהתנהגות בחברת־העמים. לא כדי לפצות אותנו על פשע שאין לו כלל דמות־פיצוי אלא כדי לתת לעמו שלו תחושה מינימלית של מאמץ־הכפרה ושל ההתיסרות הממושכת הכרוכה בו.
אלא שכל הסימנים מעידים, לצערנו, כי לא זו בלבד שעמו אינו מוכן לכך אלא שהוא גם מודרך להתנערות נחפזה זאת — ודוקא על־ידי מי שכולנו רואים בו אחד ההוּמַניסטים הגדולים במנהיגיו.
ג
נחטא לאמת אם לא נאמר כי אמנם יש עתה בגרמניה של וילי בראנדט הרהורים של חרטה מוּדעת ושקולה מאוד. ולא חרטה עקרה אלא חרטה עם מסקנות. אבל אין זו חרטה על גודל הפשע אלא על עודף הכפרה. לא ניחומים על מה שנעשה בשנות האימה אלא על מה שנעשה במעט השנים שלאחריהן.
עדיין לא חלפו שלושים שנה מאז פסק העשן לתמר מן המשרפות ומאז חדלו רכבות לנוע בשריקת־המוות מקהילה יהודית אחת לחברתה על־פני כל אירופה; עדיין ניתן לראות בעיני־בשר את השרידים הנושאים את כל חותם החורבן שעוללו הגרמנים להם וליקיריהם; אַפסי מבחינת השוּלחָנים, לא פחות מאשר מבחינה היסטורית, נראה הגמול הכספי שניתן על החורבן החמרי — ואף־על־פי־כן כבר יש נקיפת־לב גרמנית. כבר מכרסמים הרהורי־חרטה. כבר יש רמיזה מרושעת כי ישראל זו, שקמה מן הבּוֹרוֹת ומן האפר, מעמיסה עצמה במשקל כבד מנשוא, אם לא סחטני מעט, על כלכלת הגרמנים, וגרוע מזה — על תודעתם.
הקורא בעתונות הגרמנית ייוָכח כי אין אלה רק הרהורים של דור צעיר שלא ידע מעללי אבותיו אלא גם הרהורים של האבות עצמם — מהם מסיקי התנורים ומפעילי הברזים ומוליכים אלי בור ושותקים אלי רצח — שיותר משקשה להם לשאת במועקת מעשיהם קשה להם לעכל את פירורי הגמול שגרמניה שלאחר תבוסה הטילה עליהם להפרישו ליהודים.
אלה אינם רק הרהורים של סטודנטים תמהוניים באוניברסיטאות, כפי שהועלו באחרונה באופן חד ומבעית על־ידי שבתאי טבת (ב“הארץ”) תוך מסעו בגרמניה. אלה מחשבותיהם המדריכות של הרבה שופטים מקומיים ומחוזיים, של מורים ומחנכים וכפי שמסתבר עכשיו — גם של קצת מדינאים וקברניטים מתקדמים. ויותר משהם שוקדים על טיפוח זכר העבר, הם מנסים לשבש את נתיב־הגמול שזקן גרמני אחד, כלל לא סוציאליסט, התוָה, בשעת התנקפות נמהרת מדי של מצפונו.
כך מגמת החרטה — וכך, כנראה, גם מגמת האיזון.
ד
ענינוֹ של המונח איזון במִלוֹן הדיפלומטי של התקופה ראוי היה מצד עצמו לבחינה. בשום מונח לא בא כל־כך על ביטוּיוֹ הרצון לנקוט עמדה חד־צדדית כמו במונח המאַזן הזה. די להתבונן בפיתוליו המדיניים של “העולם השלישי”, המתימר להיות מאוזן מאוד, כדי להבין היפוך־משמעותו או צביעותו של מונח זה בימינו. ואולם ככל שהדברים אמורים בעם היהודי — תיבה זו מעולם לא בישרה לו טובה. היא סיפקה לא פעם עילה או צידוק להתנכרות ולעמידה על הדם ובלבד שלא לערער את האיזון בין רודף לנרדף, בין פושע לקרבן. מכל־מקום, בטענת האיזון מעולם לא נתכוונו להוסיף לעם היהודי משהו השקול כנגד טובה שמשפיעים על אחרים. בתחום היחסים הפוליטיים עם ישראל ואליה מופיע מונח זה תמיד ככלי הבא להחסיר מאתנו לצורך איזון עם אחרים. משעה שצרפת, למשל, החלה להשמיע לפני שנים אחדות את ציוּציו החסודים של האיזון — לא קשה היה לנחש מה התכוונה לאַזן. ושיאו החסוּד של איזון זה היה, כידוע, הקפאת כלי־מלחמה לישראל והפשרתם לאויביה.
ואולם שבעתים נעשה המונח הזה נפתל ומעוּוַת כשהוא מושמע מפי גרמנים ביחסם אל ישראל. ובשום זמן לא כשלה כל־כך בפני המבחן המוסרי התיבה הלשונית הזאת, המבקשת לינוק שרשיה ממאזני־הצדק ומפלס־הדין, כפי שהיא כושלת עתה בפי ו. בראנדט.
ה
כי אם רשאית גרמניה להשתמש במונח איזון ביחסיה עם ישראל —משמעותו יכולה להיות רק אחת: מאמץ נאזר בחומר, ברוח ובחינוך־עצמי מתיסר של האומה הגרמנית כולה לאַזן מעט את אשר עוללו לנו בניה. ואַל יקראו לפנינו פסוקי תהילים יהודיים הבאים להסיר חטאי אבות מבנים. סימניה של השוֹאה האיומה שהמיטו על עמנו יהיו חרותים בקלסתרו ובהתפתחותו עוד דורות רבים. חריצי החורבן הגדול עוד יהיו טבועים בפניה השסועים של העצמאות היהודית ימים רבים מאוד. ואם זהו טוָח ידה של השואה, המתמשך הרחק מעבר לדור יהודי אחד, אין שום סיבה שרק דור גרמני אחד בלבד יהיה חייב בכפרה עליה בעוד בניו של דור שני כבר יראו כמעמסה כבדה מנשוא לא את חטא עמם אלא את הריצוי ההכרחי והמדוּד מאוד של עווֹנוֹ.
ו
אלא שלא אל איזון זה חותרת גרמניה של בראנדט כי אם איזון בינינו לבין מבקשי נפשנו — הפעם לא באירופה החרוצה והנאורה אלא במזרח המנומנם והנחשל.
כבר תהה שר־החוץ — תהייה הנובעת מתרבות דיבורו המעודן ומכללי השיח המוקפד של מדינאים — לפשר האיזון הזה ולטעמו המוסרי. “הערבים — אמר — לא איבדו ששה מיליונים מבניהם”. באמירה זאת מקופל כל הרקע הטרגי של החשבון. ואולם גרמניה של היום סבורה, כנראה, כי על דרך האיזון העקיב היא חייבת שכר וגמול לעמים הערביים על עזרתם של חאג' אמין אל־חוסייני, של אנואר סאדאת ושל ראשיד עלי אל־כילני בימי המלחמה השניה לא פחות משהיא חייבת לעם היהודי על ההרג השטני שנעשה בבניו. רק זה יכול להיות טעמו ההגיוני, המקאברי מעט, של המונח איזון בתקופה של התחסדות מדינית ומוסרית כתקופתנו.
ז
לפני ימים אחדים כתב “בּוֹנֶר רוּנדשאוּ”, כי ביקורו של וילי בראנדט מציין התחלתם של יחסים נורמליים, “כשהעבר שוב אינו מטיל חובות לגבי ההווה או העתיד”. תפיסה זאת אינה מיוחדת לעתון זה בלבד.
ויען כך — אולי מן הראוי לומר גם למנהיג נשוּא־פנים כוילי בראנדט כי ככל שאנו מכבדים אותו ואת המרכינים ראשם לפני אסוננו — המבחן איננו עוד לא בכריעתם לפני אנדרטת הגיטו ולא בתוגתם מול מרתף השוֹאה. זכירת השוֹאה היא לבדה עדיין אינה כתב הזיכוי היחיד של מדינאי גרמני בימינו. אין להפריד את זכר המעשים שנעשו בעבר מן הדברים שייעשו בעתיד. הזכרון גופו לא זו בלבד שאין הוא מפריד את העבר מן העתיד אלא שהוא מטיל עצמו — כבד כדם וכעופרת — על כף־המאזנַיִם של העתיד ושום פיתולי־איזון לא יאַזנוּהוּ.
כי המבחן — יש לומר זאת למנהיג דגול כוילי בראנדט — איננו בשום מקום אחר אלא כאן. באזור הזה. זהו מקום־המוקד שבו נצרפים חייו של העם היהודי בתקופה זו ובו נצרפים גם יחסיו עם עמים. אליו לטושה חרב אויביו. בו נבחנים ידידיו. יש לנו ענין בזכרון כבגילוי של הגינוּת אנושית. אבל במידה זאת — ולא עוד. מעבר לזה יש ענין בהתקיימות, במניעת הכחדה; ענין לנו לבנות מהריסות־עצמנו משהו שלא יהיה חשוף עוד לטירופם של מנהיגי עמים — והם נמצאים גם היום בהישג היד ממש. מן הבחינה היהודית תיבחן מנהיגותה של גרמניה לא רק בנכונתה לכרוע־ברך לפני אנדרטאות־האסון שלנו אלא בהתיצבותה בכל כוחה הנאגר, החמרי והמדיני, לימין הבטחת הקיום היהודי ובצרונו.
מבחינת היהודים שום דבר אולי אינו פרדוכּסלי יותר וטרגי יותר מן ההזדקקות גם לגרמניה לשם בטחון מדינתם. אך שום עם אינו חייב בזה יותר מן העם הגרמני אשר הוא, אבותיו ובניו, כמעט חסכו לעם שרוּף־אש את המאמץ העליון לקום מאפרו.
1973
מוסר והשכל
מאתישעיהו אברך
א
היה פרנץ יוזף שטראוס בארץ — ואיננו עוד. ואף שבאויר עדיין נישאת בצד קולות־האמת של מחאת־כואבים גם הנסירה החדה והצורמת של הזיוף — אילו היה ביקורו של שטראוס ביקור של חתימת־סוגיה לא היינו חוזרים אליו. הזמן מעמיד סימני פיסוק משלו לכל ענין וענין ואילו העמיד כאן סוף־פסוק יכולנו להניח גם מחלוקת זו להכרעת הימים. אין זו המחלוקת היחידה שפתרונה תלוי כחידה או טמון כפתק־גורל בחרסיו של העתיד ויכולנו להניח גם אותה בחברה טובה של פרשיות־תיקו שחיינו העצמאיים, הקצרים ביחס, כבר הספיקו לזַמן לנו. והאמת, אף שלא תמיד דוחקת עצמה לצאת, אין לדחוק בה.
אבל האמת היא ששטראוס איננו סוף־פסוק. הוא רק פרק בסוגיה ועוד ניקרא לשוב אליה והיא אמורה לשוב אלינו — ואין מפלט. אפשר לפנות לה עורף מתוך חרון או להעמיד פני “ברוגז” בעת המפגש וההתנגשות, אך איננו יכולים למנוע את עצם המפגש הזה. כי, נוסף לכל, גם ישראל — ועד כמה שהדבר לא יהיה צורם ואירוני מבחינה היסטורית — גם גרמניה סובבות על צירים של חיפושי בטחון וחיפושי משענות בעולם. כל אחת מתוך נימוקים שלה, כל אחת מתוך דחפים אחרים, אך בתוך מסלולים אלה, שהם כה שונים במהותם אך בשום פנים אינם מקבילים, נפגוש אנחנו בגרמניה והיא — בנו, עתים במפתיע, עתים מתוך היוָעדוּת — ועל העם לדעת.
ועל העם לדעת — כדי שלא יקרה לו שוב ושוב אשר קרה לו בנושא זה לא פעם, שתעלולים פוליטיים יתחברו אל זכרונות כאובים וכֵנים ויעמידו בכיכר חיינו ראי עקום שיעוות מראש כל מראה שבו נוגעת ישראל בגרמניה ויצייר את ממשלת העם הזה כממשלת־להכעיס. ניפוץ הראי המעקם הזה מתחיל להיות חובה של מצפון.
ב
כי סוגיה זאת של גרמניה היא אחת מנקודות הבעירה של חיינו הציבוריים מאז היינו לעצמאים — אין פלא ואין תימה ואך לכבוד הוא לנו. כשאנו מדברים על גרמניה, איננו מדברים על עוד פרק אחד בדברי־ימינו. שאם אתה מחליט לזכור — אתה זוכרו, ואם אתה מחליט לשכוח — אתה שוכחו, או שאתה שוכחו מתוך היסח־הלב או היסח־הדעת. אין הוא יכול להיות מוסח מן הלב, כי הוא ארוג ברקמותיו ואין הוא יכול לחיות מוסח מן הדעת, כי הוא תא מתאי הדעת, לפחות של הדור הזה. זכרון גרמניה חי בתודעת העם לא כאפר קר אלא כרמץ לוהט, לא כזכירה מטושטשת של עבר רחוק אלא כהוָיה־של־אש הנראית בכל נוֹגה הבעירה שלה גם על רקע הנוֹגה הגדול של עצמאותנו. זהו נר הדולק בעיצומו של היום ואף־על־פי־כן אורו חד ונראה מאוד. ושני נגוהות אלה עוד ישמשו בנו בערבוביה ימים רבים, כל עוד אנו רואים את קורותינו כנתונות לא חוליות־חוליות אלא שרשרות־שרשרות, שבהן אין שום חוליה עומדת בפני עצמה. ואין חולית העצמאות של ימינו עומדת בפני עצמה אלא בקשר אל חולית־היגון שקדמה לה. וחולית־היגון הזאת, במשמעותה הישירה והאקטואלית עד היום הזה, היא גרמניה.
כשאנו קוראים ברשומות הימים על קרוב לשש מאות אלף שנטבחו על־ידי הרומאים עם דיכוי מרד בר־כוכבא, אנו קוראים היסטוריה עמומה מאוד. כשאנחנו מדברים על טבוחי גרמניה של שנות הארבעים — אנו מדברים על הוָיה־של־קטל הקיימת ועומדת לנגד עינינו בכל מוֹראה, הוָיה של קרבה, של שארוּת־בשר. כשאנו רואים את תצלומי הגולגלות של טרבלינקה אנו רואים בהן דיוקן אב ואם, כפשוטו. אין להניח כי הוָיה חיה זאת של גולגלות־מוות תיעלם במחי־דור מזכרון העם, כשם שאין לצפות כלל כי בחיותו את החוָיה המסעירה הזאת, ינתח סוגי גרמניות וסוגי שלטון גרמני ויערוך מאזן מדוקדק של הרשעת־החייבים וזיכוי־הזכאים. גם לא איכפת לו כי יכרוך זכאי עם חייב ויקפח זכאי במשפט. הוא שקוע ביגון ואינו שקוע בשקילת־הדין ואין זה מעניין אותו כלל אם איזה חף מפשע ייגרף במשפטו הכולל. ואחרי ככלות הכל — במשפטו זה אין העם טובח, חלילה, את החף ואינו שופך דמו ורק שמתוך הכללה הוא מנדה גם אותו נידוי שבלב — אין אסון.
ג
ואולם מי שמבקש להשליט עלינו את הזכרון כאַמַת־מידה יחידה שבה עלינו למוֹד כל ענין וענין שבו נקלעת ישראל למפגש עם גרמניה; מי שמבקש לעשות את זכר־העבר מעין מגלב מוסרי החייב להניא אותנו ממגע עם גרמניה גם בענינים העשויים לחרוץ גורל קיומנו — לא מוסר הוא מבקש להשליט עלינו אלא דיבוק.
כי אם יש חטא שבו לא חטא העם היהודי כל שנות גלותו — זהו חטא השִׁכחה. רק עלילה היא לומר על העם היהודי כי הוא קצר־זכרון. אַלפּיִם שנות גלותו, הם אַלפּיִם שנות זכירה — עד להחריד. החל מן הצו העתיק לזכור את עמלק, שהוא לנו כמעט הדיבר האחד־עשר, דרך ר' יהודה ב“יון מצולה” — עוברת התזכורת בדברי־ימינו, עד שניתן לומר כי אם חלה העם בדברי ימי ענוּתוֹ הארוכים הוא חלה לא במחלת השִׁכחה אלא במחלת הזכרון.
אך האמת היא שכל הפגעים והשוֹאוֹת שבאו על העם באו עליו לא מפני חוסר זכרון אלא מפני חוסר לֶקח. לא מפני שלא זכר אלא מפני שזכר ולא למד לקח. כי זכרון בלי לקח הוא כניצב בלי להב, כחנית ללא חוד, כמוסר — ללא השכל. והכלל הזה חל על סיבותיה של שוֹאת־העם האחרונה לא פחות מאשר על השוֹאוֹת שירדו עליו בעבר. יען כי התמורה העיקרית בעקבות השוֹאה האחרונה שבטויה הוא חידוש עצמאותנו, לא באה משום שבתקופה זאת זכרנו יותר מבעבר אלא משום שהפעם הזאת הוצאנו לקח, והרכבנו על ניצב־הזכרונות את להב המאבק הנחרץ על הריבונות. והלקח הוא קודם־כל: התעצמות, רק מי שקיים — זוכר. והלקח הוא לא לכתוב עוד “נאד דמעות” אחד, אלא לעשות הכל כדי שלא להיכנס שוב לספר אזכרת־הנשמות של העולם, המקום היחיד שבו עדיין רואה אותנו העולם הסובב אותנו בלי צרוּת־עין.
וצרוּת־העין הזאת לא נתמעטה כלשהו גם לאחר שכבשנו לנו פיסת־ריבונות תחת השמש.
ד
מי שמטה אוזן למה שמבעבע מתחת לפני השטח יבחין באותה דרמתיות נועזה, עתים כמעט נואשת, שבה מתנהל החיפוש כובש־הנשימה אחרי כלים להבטחת קיומנו. את הודעתו של שר־ההגנה הגרמני, לשעבר, כי עשרות פעמים ביקר אצלו סגן שר־הבטחון של ישראל — קיבלה הקלחת הפוליטית שלנו באיזה ביטוי נוסף למחשכים, כביכול, שבהם מנוהלים עניני הבטחון שלנו ולתינוי־אהבים, כביכול, עם גרמניה. אך איש לא נפעם לצד האחר שבאותו גילוי. איש לא נרעד לדרמה הגדולה המקופלת בשורות מעטות אלו, למתח הנפשי הזה שבחיפוש אחרי כל מקור, בהתדפקות על כל דלת ובהתפרצות לכל חריץ כדי להרחיבם ולהבטיח לנו מגן. איש לא עמד על העובדה — שאין לה, כמדומה, דוגמה ואחות אצל שום עם ריבוני אחר — כי גם לאחר חמש־עשרה שנות עצמאות, עדיין אנו בעיקרו של דבר, “מדינה במחתרת”, מבחינת רכש הכלים לקיומנו, ועלילות הרכש הזה בימי עצמאותנו אינן נופלות במתחן, בתעוזתן, בכושר ההמצאה והתושיה, מעלילותיו בימים שקדמו לה.
ה
איננו יודעים בדיוק — ולא כל העם חייב לדעת בדיוק — מה נתנה ומה לא נתנה לנו גרמניה. אך אלה שבידם הפקדנו את האחריות לשלומנו, לבטחוננו ולעתידנו — אל דין העם היינו צריכים לתבוע אותם אילו לא ניסו דרך גם לגרמניה ואילו היו נעצרים מול מחסום הזכרונות. שרי־בטחון — הם שרי־בטחון ולא שרי־זכרון. הם ממונים על הבטחת קיומנו לעתיד ולא על קיום זכרונות העבר. הם אינם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לומר עלינו כי היינו עם גדול שלא שכח את עמלקיו — ובזכרונו אבד. הם ממונים על כך שבדברי־הימים יוכלו לדבר עלינו לא בלשון עבר, אלא בלשון הוֹוה. לא כעל עם מוכר קדשיו אלא כעל עם, שגם בהיחרף סכנות, לא איבד את מצפונו המוסרי. והעם אינו מאבד ולא יאבד את מצפונו המוסרי גם אם הוא מבטיח את קיומו בחרב גרמנית.
ו
איננו מאמינים כי ההיסטוריה תתגרה בנו עד כדי כך שתעשה את גרמניה משענת יחידה לבטחוננו. לשילומים מוסריים כאלה אין גרמניה — שום גרמניה — זכאית, ואילו נעשה בטחוננו תלוי רק בה, היו חיינו תלויים לנו מנגד כפל־תליה. ולא מפני שגרמניה של היום איננה אחרת אלא מפני שגם גרמניה אחרת עלולה לחזור וליהפך לגרמניה אחרת לגמרי וממילא לשוב אל נקודת־מוצאה. הגנרל פון ברנארדי, שפירסם בשנת 1910 את הספר הנודע, “גרמניה והמלחמה הבאה”, על “הזכות לעשות מלחמה” ו“החובה לעשות מלחמה” — לא חיבר את ספרו בימי הנאצים. הוא חיברו בימי גרמניה האחרת וגרמניה ההיא דוקא היא שאימצה לה את תורת “המלחמה ככורח ביולוגי”, כתורת האומה הגרמנית כולה. מי שמעיין בספרי לימוד ההיסטוריה של גרמניה הנוכחית אמנם ימצא בהם ערכי־חינוך אחרים, אך יקשה לו למצוא בהם אנטיפּוד חד ומובהק שיטע בנוער הגרמני שאט־נפש חד־משמעי לתורות אלו ולמשתמע מהן. כל עם יודע תהפוכות, אך אין להתעלם מכך שגרמניה היא דוגמה לעם־תהפוכות וקטבים הנקלע זה דורות בין פסגות ההטפה המוסרית לבין תחתיות־שאול של ההתנהגות האנושית, בין קאנט לאלפרד רוזנברג, ואין צורך להיות נגוע בשמץ־גזענות כדי להבחין במחזוריות משונה זו.
אך לענין שבו אנו עוסקים עתה לא דברי־ימיה של גרמניה מעניינים אותנו אלא דברי־ימינו. לא עבָרהּ של גרמניה אלא עתידנו. וכדי להצדיק קשר־של־סיוע לבטחוננו אין צורך להזדקק לטיעון של גרמניה אחרת. כי אם הבטחת קיומנו תלויה במידה כל־שהיא בגרמניה — גרמניה כּמוֹת שהיא כשרה.
ז
כי המערכה על קיום העצמאות היהודית היא אבן־הפינה במוסר החיים של העם בימינו. דבר־מה היה מעוקם בנפשנו אילו שכחנו מה עוללה לנו גרמניה של שנות הארבעים. אך אם צו־קיומנו מחייב העמדת פני שוכחים — אין ברירה, ונאמר זאת במלוא עוז הלב — נעמיד פני שוכחים. אם החרב שבה נוכל להגן על קיומנו תשא עליה חותם של “מוצרי סולינגן”, לא נהסס לאחוז בה. טיב החרב יקבע ולא מקום יִצוּרה. שום זכרונות אין בהם כדי להניא אותנו מכך, יען כי שום חובה מוסרית אינה גוזרת עלינו להינזר מן החרב הזאת בעת סכנה. אדם יכול לשלם מחיר כבודו בחייו, יחידים רבים יכולים לשלם בחייהם מחיר כבודם וזכרונותיהם. עַם אינו רשאי כלל להחליט מראש כי יעלה בשלמות על קידוש שם הזכרונות ויהיו מחרידים ומחייבים כאשר יהיו. כי אם יש איזה גמול לדמם של טבוחים — מדינה ריבונית זו היא הנוקם בגמולים. אילו שאלנו אבינו, שנפל בחרב־גרמנים, מה דינה של אותה חרב ביום שבו נצטרך דוקא בה להגן על נפשנו — אנו יודעים היטב תשובתו: אַל תהסס, אחוֹז בה. ואחוֹז בה לא רק לפי הכלל שאין בודקים בשעת הסכנה. אחוֹז בה יען כי קיומה של מדינת היהודים היא לא רק תשובה לחשבוננו עם גרמניה. קיומנו הריבוני הוא פריעת חשבון ויִשוּב חשבון וטיפוח על־פני כל העולם כולו. הוא מטפח לא רק על־פני תקופה אחת, לא רק על־פני עם אחד, ועל־פני דור מרושע אחד של שונאי ישראל. קיומנו הריבוני מטפח על־פני עשרות דורות ועל־פני עדת־עמים ועל־פני קשר של הכחדה הקשור עלינו, במעט או בהרבה, בגלוי או בסתר, באכזריות גסה של מרצחים או באלגנציה מתחסדת של שופטים מושבעים, לאורך כל הדורות וכל היבשות. כל חרב הבאה לקיים ולהבטיח את הגמול הניצח הזה — כשרה. ואם יש אל־נקמות בעולם — אל־הנקמות של היהודים הוא עצם תקומתם.
1963
לקח בפיסיקה ציבורית
מאתישעיהו אברך
נשווע — לא ניושע — [יל״ג, “עדר אדני”]
מי שעוקב קצת אחרי דעת־הקהל ותהפוכותיה יעמוד לפני חידה. רק לפני שבועות אחדים היו עתונינו מלאים סיפורי־אימים על מה שמתבשל בשבילנו בדודי מצרים. כל המכות שניתכו על מצרים של פרעה היו כאין וכאפס לעומת מה שחרטומים נאציים רוקחים לנו לרגלי הספינכס. לפי דחיפות המברקים, הכּתבות, הסופרים המיוחדים — אלה המפרשים את המפורש־מעצמו והמערפלים את המעורפל־ממילא — נותרה לנו אך שהות מועטת לעמוד לגורלנו. מחר, היה הרושם, יורד עלינו איזה ערוֹב מצרי והקיץ, חלילה, הקץ — על כל שונאי ישראל.
ובצד התרחשויות אלו ואף במרכזן עמדו גם בחור ישראלי עז־נפש ואוסטרי אחד, ובעוד הרושם היה כי בעיות הבטחון של ישראל מתמצות אותו זמן בּנשַׁקים ה“בלתי־קונבנציונליים” המרוקחים בשבילנו במצרים — כאילו נתמצו הבעיות המדיניות באופן שבו תנהג שוייץ או אפילו גרמניה בצעיר הישראלי. משל, נגרש כמה בכורי־שטן גרמנים ממצרים ופתרנו בעיות הבטחון של ישראל; נמתן או נרכך את ההליכים המשפטיים נגד עצורי שוייץ — וחגונו פתרונן של הבעיות המדיניות.
כך עמדו הדברים לפני חודש, לערך, ופתאום — הס. בן־גל יעמוד למשפטו. אכסודוס מבוהל של אנשי־המדע הגרמנים ממצרים — לפי שעה אינו נראה באופק. ואף־על־פי־כן — כל האימים האלה כאילו ירדו מראש הפרק. ודאי יבואו ויאמרו: ״צרות אחרונות משכיחות את הראשונות״ — באה הפדרציה הערבית והעמידה בצל את החיידקים, אך האמת הכרונולוגית היא כי הצרה הראשונה נשכחה עוד בטרם באה האחרונה, וריקוחי המדענים הגרמנים במצרים כאילו צללו בנשיית הציבור עוד בטרם צפה על־פני המים הגולגולת האימתנית של הפדרציה.
ב
אנו יודעים: גם במשטר של בני־חורין — ואנו חיים במשטר מובהק של בני־חורין ־ מידת האינטנסיביות של דעת־הקהל לגבי ענינים לאומיים נקבעת לא מעט על־ידי האנשים העוסקים בהם: ברצותם מחריפים אינטנסיביות זו וברצותם מחלישים. אין לראות כל מום דמוקרטי בהשפעת־הגומלין הזאת. בענינים חיוניים של הגנת המדינה, במערכה שבה עומדת המדינה כלפי חוץ — הנסיון להפנות תשומת־לבנו לענין מדיני או בטחוני העומד על הפרק ועל־ידי כך להחריף את עֵרנוּתנוּ כלפי ענין זה — איננו פסול מעיקרו. נהפוך הוא: כל עוד נסיון זה מבוסס על מתן אינפורמציה אמיתית, אינפורמציה בדוקה שאיננה מטעה ואיננה מוליכה שולל, זהו נשק חשוב במערכה חיצונית. כיוצא בזה, נסיון להקהות אינטנסיביות זו מתוך שיקולים מדיניים־חיצוניים, נסיון שאיננו בא לטשטש עובדות או להרדים עֵרנוּת אלא להקים גָדוֹת להתרגשות הציבור שלא תגלוש להיסטריה.
ואולם מי שמכיר את הטמפרמנט של חיינו הציבוריים, את חירותה — המרדנית לפעמים — של העתונות ואת רצוננו לומר לאו־דוקא דברים שמבקשים לשמוע מאתנו, מוכרח לבוא למסקנה שהַס גמור ומוחלט כזה איננו יכול להיות מושלך מגבוה. הס כזה אינו יכול לנבוע רק משינוי מדיניות ומהחלטות מחושבות ושקולות “לצעוק פחות”. הוא מוכרח לנבוע גם מאיזה ציווּי שמבפנים. והוא נובע, כנראה, קודם־כל — מהתפכחות. משיבה אל שיווּי־המשקל הנפשי של העם ושל הנהגתו גם יחד. מהערכה מציאותית ואכזרית למדי של הסכנות — אך בלי אבדן־החושים. הוא מוכיח כי אף שעמנו רדוף־הפחדים עדיין מסוגל להיתפס להיסטריה, הרי חמש־עשרה שנים של אחריות לגורל עצמו לימדוהו לתפוס את עצמו בקלקלתו ולחזור מהר אל שיווּי־משקלו הנפשי. ועל לקח הימים שבהם נתפסנו באבדן שיווי־המשקל הזה; על הלקח בפיסיקה ציבורית — השוּרוֹת הבאות.
ג
ענין המדענים הגרמנים במצרים הוא מכוַת־אש מכל בחינותיו: המוסרית־אנושית וההגנתית־מעשית. כל מקום שנזכר גרמני ליד מעבדת־רצח אנו מתחלחלים, ואולי איננו היחידים שחייבים להתחלחל. זהו דבר שמעבר לשיקול הרציונלי. זהו סוּדָר אדום מאוד לכל מערכת החושים שלנו, המסעיר אותם לפעמים עד אבדן כל יכולת של מחשבה מפרידה ומאַזנת. כשאנו שומעים ריתוחן של מבחנות־מעבדה אלו מעבר לכתלנו, אנו שומעים בהן ריתוחו של עבר מחריד. כאשר אל מוח נאצי זה מתחברים גם יצרי־תופת נאצריים, אין לך זוָעה שאינה יכולה להיוָלד מזנוּני־שטנים אלה.
עמנו אמון על סכנות. זהו עם שנולד וחרב בסמוך לצוארו. לפנים, בטרם עצמאות, היתה התחושה של סכנה מתקרבת מעבירה בנו חלחלה, מטילה בנו מורך — אם לא בעתה. אם להוציא את שלושת המרדים היהודים הבולטים מאז גלותנו, מימי מרד בר־כוכבא, דרך מרד היהודים נגד שלטון ביזאנץ ועד מרד גיטו וַרשה — כל־אימת שהונפה עלינו החרב, שלפנו את נשקנו העיקרי: הזעקה. ואם אטמו אזני המרצחים עצמם, קראנו לרחמי העולם וברבות הימים — לתחליף המודרני של רחמי־העולם אך לכתובת לא פחות נעלמה — מצפונו. נכמרו — מוטב. לא נכמרו — והם על הרוב לא נכמרו — הפכנו מותנו למקוּדשה במצוות היהודים.
שנאת־ישראל, היונקת מביבי־הביבים של הנפש האנושית, היא כולה אי־רציונלית, אף־על־פי־כן יש גם לה איזה הגיון וחוקים משלה. מי שעוקב אחר גילוייה האקטיביים של שנאה זו ייוָכח לדעת כי אם היה משהו שהחריף אותה והשחיז אותה היתה זו דוקא זעקתנו לחסד. כל מקום שבו זעקנו לחסד עוררנו בנוסף לשנאה את הגרוע ממנה: הבוז. החלכאות שבבקשת הרחמים, התמימות שבאמונה כי אמנם יבואו להצילנו — רק מַשחה את חצי־השנאה ברעל הלעג לחסר־הישע. ואין לך אכזריות גדולה מזו המתהווה מצירופם של שנאה ובוז גם יחד.
ד
תנועת־השחרור שלנו חוללה שרשרת מהפכות בנפש היהודי ואחת מהן — אולי הגורלית והעשויה לקבוע את עצם עתידו הפיסי — היא המהפכה במערכת המושגים של העמידה על הנפש. איזה ניב חדש של אמונת־עם־בעצמו וסמיכה על כוחותיו כמו נחצב גם מקורותיו המיוסרות של העם בדור האחרון גם מן הפלאים שהוא עצמו חולל בימי ריבונותו. אנו משיבים היום לתחושת הסכנה המתקרבת כמעט באופן אינסטינקטיבי בהזדקפות דרוכה, במיתוח שרירי־המגן, בריכוז כוחות־הנפש ומעולם לא שמנו בפתגם “אם אין אני לי” משמעות קובעת־גורל יותר מאשר בימי ריבונותנו. כל רחש של סכנה מעורר בנו היום פחות את עצבי הפחד ויותר את נימי הדריכות. פחות בהלה ויותר תושיה. התמורה הזאת לא באה בפתאום. תהליך ההבראה הנפשית הזאת של העם החל בתל־חי ואולי גם לפניה וביטויה הניצח ביותר היה במלחמת־הקוממיות ובסיני. עד שהגיע אותו שלב נרצה ומאַזן ביותר של שיוּוי־משקל נפשי שבו אנו צופים תפקידים וסכנות בצלילות־מוח ובפכחון, מנתחים מצבים ומשתדלים לעשות עצמנו אדון להם, במקום לכרוע תחתם או תחת פחדם עוד בטרם הם עצמם נתהוו כמצבי־סכנה מוחשיים. זה איננו אומץ, זוהי צלילות, זהו דבר שהוא גדול מאומץ־לב חד־פעמי למעשי־גבורה. זוהי היוַצרות אותו חומר בדמו של העם המוַסת את מחזורו, מאזן את לחצו, קובע חוק לרפלכּסים שלו, מונע חילוף־חמרים מואץ ועושה תגובותיו נורמליות. אם יש דבר שעשתה עצמאותנו, זוהי המהפכה המֶטַבּוֹלית הזאת, התיקון בפעולת הבלוטות, וקודם־כל תיקון יסודי בפעולת בלוטת־המגן. ובלוטת־המגן של העם לא היתה אולי בכל דברי ימיו בריאה יותר, פועלת ומופעלת יותר כהלכה כמו מאז ההתחדשות הממלכתית שלו. לכן דין היה כי נקבל גם את הידיעה על הרוקחים הגרמנים בחומרה אך לא באבדן־חושים; בדריכות, אך לא בעוית. כגודל הסכנה — הצלילות.
ה
ואולם הקול שהשמענו לא היה קול הצלילות ולא קול שבו הורגלנו מימי עצמאותנו. זה היה קול פחדים. הקול אמנם התכוון להזעיק את העם לכוננות, אך הוא הזעיקו לבהלה. הוא נתכוון ללכד את העם — אך העם נלכד בו. פחות משנשמע בו צליל של החלטיות ואמונה בכוחנו — אם יוגבר — לעמוד גם מוּל תחבולות־שטן אלו, נשמע בו הד של פיק־ברכים. דבר אחד הוא אם כמדינה אנו תובעים ממדינות העולם לציידנו כוח־מול־כוח ואת שאר המלאכה נעשה בעצמנו, כפי שעשינו זאת בעבר; ודבר אחר הוא להקהיל את העם ונבחריו כדי לקרוא באזני העולם — כאילו יש לעולם אזנים לקולות אלה — הנה עומדים הללו, גרמנים ולא גרמנים, ומאכלת שלהם שלופה להשלים בנו אשר לא השלים הוא במלחמת־העולם השניה ולכן: הצילו. שום דבר אינו מבטא חוסר־ישע כזה של הקריאה והזעקה, כמו אותה שורה בהחלטת הכנסת המדברת עלינו כעל “שרידי השוֹאה הנאצית” וכו'. כי לגבי זכותה של אומה להתגונן מול איומים לכלותה, אין כלל הבדל אם היא מורכבת משרידים ניצולי שוֹאה או מחלוצים שהניחו מאחוריהם ארצות־רוָחה או מאנשים שצמחו מאדמתה של הארץ החפשית הזאת ומלכתחילה הם חיים את חייה כבני־חורין. עם שלא ניצל משוֹאה אין לו פחות זכות להתקיים ולתבוע כוח־הגנה לקיומו מעם שניצל ממנה. ומשעה שאנו נמצאים כאן ועומדים כאן ריבונים, כמדינה במדינות, אין אנו תובעים ואין אנו זכאים לתבוע שום דבר אחר מאשר מתן כוח לעם של בני־חורין לעמוד על נפשו ולהשיב מלחמה שערה. לצורך זה איננו לא שרשי שוֹאה, לא פליטי טבח, לא ניצולי מחנות, ואפילו לא גיבורי גיטו — אנו, פשוט, עם. וזכותנו כעם היא הזכות הבסיסית ביותר, ההגיונית ביותר, יען כי היא טבועה ביחסים שבין ריבונים לריבונים ואיננה טבועה בשום חותם של העדפה רחמנית על שרידי שוֹאה. וכוחה המוסרי של זכות זאת איננו נופל, לפחות בעיני העולם, מן התביעה למידת הרחמים.
ו
בחינת החשבון המוסרי בינינו לבין גרמניה, ככל שהוא משתרבב לתוך המזימות הנרקמות בקהיר, היא בחינה אחרת לחלוטין. העובדה שגרמנים דוקא הם העוסקים בפיתוח כלי־ההשמדה נגדנו — יותר משהיא סוגיה מדינית או בטחונית, היא סוגיה שבתחום חקר הנפש ועיקומיה. היא מביאה אותנו למסקנה המחרידה ששנאת־ישראל — לא פחות מעם ישראל עצמו — אף היא כסלמנדרה שאינה נשרפת בשום אש. יתירה מזו: היא נשארת בחיים גם כשעורפים את ראשה. היא מצמיחה פתאום ראשים רבים אחרים, מזדחלת מחדש לתוך ערוצי־חייו של העולם ומגיחה מקרנותיו השונות בכל אימתה המפלצתית. היא חייבת להעסיק אותנו; אך לא בה אנו עוסקים עתה. ואיננו עוסקים בה לא מפני שקשה להטות את לב העם אליה אלא משום שקל מאוד לעשות זאת. אין לך דבר קל יותר מליבוי זעמו המובן של העם מול הופעתם המחודשת של גרמנים במכוני־הרצח. אבל בארץ הזאת, בימי ריבונותנו, איננו יכולים למצוא עיקר פורקננו בהפגנות־זעם, בקימוץ אגרופים ובקינה על שקיעת האחוָה במוסר המין האנושי. וגם אם מערכה זו וזעם זה מובנים ומוצדקים מצד עצמם — לא זה עיקר שעתם, לא זו עדיפותם ולא הם צריכים להיות דיגושה של המערכה הנוכחית, כי הם עלולים בשעה זו להסיח לבנו מן העיקר: תכונה של מגן והרתעה מול תכונת ההשמדה של מצרים, תכונה מצרית שהיתה תמיד ונשארה גם היום מסוכנת וחריפה בלי גרמנים, לא פחות מאשר אתם.
נשים נפשנו בכפנו ונאמר עוד כי גם מבחינה הגנתית־מעשית ענין המאבק המדיני על גירושם של המדענים הגרמנים ממצרים, הוא בעל חשיבות יחסית. כאילו אין העולם שורץ מדענים־להשכיר ושטנים לחכירה וכאילו אי־אפשר למחרת צאת הנאצים ממצרים למלא את מקומם אם לא בבכורי־שטן, כי אז בבני־זקוניו או בשארי־בשרו האחרים. שאינם פחות מסוכנים. ואז נופתע אולי למצוא במצרים לא שטנים בדמות מדענים הטוענים כי הם “פרטיים” אלא שטנים־רשמים, עם דגל, שיעשו מלאכתם ״לשם שמים״ ועוד יוכיחו — לא שהם חלאת־שרידיו של האתמול אלא שהם נושאי בשורתו של המחר ושליחי מצוָותו. וממשלות יותר משיתנערו מהם — יזדהו אתם.
במוסר העולם של ימינו ובמוסרו מאז במערכת יחסיו אל העם היהודי — דבר זה יכול לקרות בציניות אכזרית, בקשיחות מוּכּרת לנו היטב, באטימות שאליה עלולה להתנפץ קריאתם המצפונית של שרידי שוֹאה — בהד מרושע של שמחה לאיד.
נברך איפוא על כך שתפסנו עצמנו בקלקלתנו בעוד מועד וחזרנו אל שיווּי־משקלנו הנפשי. אך במדינה שבה אין לך יום שלא יתקשר איזה ענן על שמיה — זהו לקח חשוב בפיסיקה ציבורית. לקח ההבדל בין קהילה — לעם, בין ריבונות — לגלות.
1964
העקבות והעבר
מאתישעיהו אברך
[הרהורים בנושא גרמניה]
שֵל*1 בא ושֵל הולך — ואילולא קבוצת בית״רים, כמנין מספרם, שהשמיעו אֵילוּ קולות דיסוננטיים פה ושם, היתה הנורמליזציה שלמה ומושלמת ולא היתה נחוצה כלל תחינה של הגרמנים כדי להשיגה. היא שרירה וקיימת בישראל. הטקס נורמלי, הגינונים נורמליים, גם התרומה ל״עקבות של העבר״ — נורמלית בהחלט והיא כחלק מן המלון הדיפלומטי המקובל המתפתל מעט עד שהוא מוצא את ניבו הנכון, אך משמצאו אין הוא אחוז עוד שום עוית פילולוגית או מוסדית. ״עקבות״ ו״עבר״ — שתי מלים חסרות־גוון ואנדרוגיניות מאוד הטובות לכל עקבות ולכל עבר ומי שתורם אותן כמבוא־קבע בשיחה מדינית שבין גרמנים לישראלים — מילא חובתו וכמו קידש על היין ויכול בשקט לנעוץ מזלגו באומצה הדיפלומטית.
כי העקבות האלו אינם עקבותיה של איזו סנאית שחלפה ביער והעבר הזה איננו עבר של איזה טיול־אהבים בשדרות אונטר־דן־לינדן — זה ענין לפרשנים. אך אם יש דבר תמוה הרי זו העובדה, כי עוד בטרם השגנו איזו הסכמה של הגרמנים לנוסחאות שונות, וגם הן כוללניות, שבהן אנו מבקשים את הסכמתם, כמו נתנו אנחנו הסכמתנו לנוסחה ממצה זאת שלהם, הבאה להגדיר את גדול אסונותיו של עמנו ואת גדול פשעיו של עמם. הסכמנו מתוך כללי האדיבות או הטיקוס הדיפלומטי לנוסחה מגוהצת זאת שעוד בטרם היא מופרחת באויר כבר היא נשרפת באש העבר הזה ונשחקת לאבק. והיא שוחקת לאבק לא רק את ממציאיה הגרמנים אלא גם את מאַמציה האחרים, אם מצויים כאלה. ובשום דבר לא זכו הגרמנים להישג גדול יותר — מאשר בהסכמה סֶמַנטית זאת.
ב
אבל האמת חייבת להיאמר, כי אנו דורשים מהגרמנים לזכור את מה שאנחנו עצמנו היטבנו כל־כך לשכוח.
ושום דבר אינו מוכיח יותר כי היטבנו לשכוח — מן הדממה הגדולה ומן האלם שאחזו כל אלה שהיו משמיעים לא רק קריאות־בינים פוליטיות אלא גם צווחת־כאב פתאומית למראה דגל גרמני או איש־רשות גרמני. רק לפני שנים מועטות, חמש־שש שנים, עדיין נתקיימו מפלגות בישראל שעיקר יִחוּדן וצדקת יִחוּדן היו — גרמניה. ממשלות נפלו על כך והויכוח הציבורי בארץ, מר וחריף כאשר היה, רק לעתים נדירות התעלה למדרגות מוסריות נוקבות כפי שהיה מתעלה בנושא זה. לוחמי גיטאות, פרטיזנים ויתומי־שוֹאה לאלפיהם הוסיפו להתגעשות הציבורית הזאת את טעם “החוזים מבשרם”. אלף סיבות יימצאו בודאי לכך שביקורו הראשון של שר־החוץ הגרמני בישראל — שר־חוץ שאיננו מן הצדיקים־יסוד־עולם — לא עורר אפילו את בת־הדוֹ של האיד הגדול; שהכל וכולם נשארו מכונסים בקונכיתם, מי בקונכית־השפע ומי בקונכית־השלטון, ואף כי היו הרבה פוצי־פה, לא היה מצפצף אחד — ומלחמת עובדים על השתתפות בהחזקת מכוניותיהם או המאבק הנחרץ לשעות־קיץ רצופות היו למלחמה המוסרית הכונפת והמכניעה של התקופה.
כי אם הדברים אמורים בשכחה — סברה שהקדמנו מעט את הגרמנים, והמושג “עקבות של העבר” מתחיל להלום לא רק את הסמַנטיקה המלוּלית שלנו אלא גם את הלך־הרוח של רבים מאתנו — שוכחים־לתיאבון או לוחמים ורדיקלים עייפי־מלחמה.
דברים אלה לא נאמרו מתוך געגועים להפגנות אלו, הם באו רק לציין סימנם של תהליכים ומידת יחסיותם של מושגים מוסריים כאשר הם חרותים על דגליהן של כיתות פוליטיות. ומי שמאמין כי הוא נושא בלבו את צלקתו הצורבת של הכאב הזה מוטב יתיחד עם מצוקתו בלבבו.
ג
ואולם נטיל אנחנו את עצמנו במודע ושלא במודע אל השִׁכחה כאשר נטיל — אם כדרך הקרבן הבורח מסיוטי עברו אם כדרך הקרוב־לקרבן המבקש להשתחרר מן הזכרונות ומן המתחייב מהם — בו ברגע שהגרמנים מראים סימנים של חפזון למצוא מחסה בחיקה של אותה שכחה, עלינו לטלטל אותם טלטלת־סער ולהזכירם. ולהזכירם בלי חלקות־לשון, בלי ערפלי ניבים, בלי “עקבות ועבר”, אלא במלים הפשוטות וההיוליות ביותר: רצחתם, גם ירשתם. בלי סימן־שאלה נוסח אחאב. בסימן הקביעה והוַדאוּת הננעצות בבשר כהינעץ חנית, כהינעץ עובדה. להזכירם שתי מלים אלו שאינן יפות אולי למסיבות־גן ולערבי־קוקטייל ולרשרוש שָבלי־האָפנה, אך הן המלים שעמן ועמן בלבד יכול להיפתח ולהינעל איזה שיח שהוא בינינו לבינם בכל מישור שהוא וכך עוד ייפתח ויינעל שיחנו אִתם ימים רבים מאוד.
אנו יודעים: אנו מכבידים עליהם באִזכּוּר זה. הצוארונים המעומלנים מתחילים פתאום ללחוץ כלחוץ הקולר. האוירה נעגמת, הבּוֹן־טוֹן הדיפלומטי נפגם מעט והיין בגביעים של ברכה נרעד מעט, נִמרָר מעט. אין ברירה.
ואין ברירה — כי אולי ראוי היה לומר לגרמנים, שאכן יש יסוד לפחדם שלא תהיה נורמליזציה ולא תהיה לעווֹנם תכלה ולא יהיה לו ריצוי ולא מאזן מיַשב־חשבון ולא שום “תם ונשלם”. אנו נקח מהם ונחזור ונתבע וכאשר תאותת סכנה לקיומנו ונחשוב שמהם ורק מהם — למגינת־הלב — יכול לבוא איזה קורטוב של ישועה, לא נרפה מכנף בגדם ולא יהיה קץ לתביעתנו — כי אין קץ ואין קו־תיחום לאסון שהמיטו עלינו — ואין לו פדיון.
וכאשר ילכו וייערמו עלינו הררי־סכנה, לא נוכל שלא להיזכר כי מהם, וקודם־כל מהם, באה לנו הרעה הנוראה הזאת של אימת־הכליון גם לאחר תקומה. כי הדבר שעוללו לנו הגרמנים הוא לא רק טביחת ששה מיליוני נפש אלא קטיעת העורק הכלילי, בדמותה של יהדות ברוכת־לשַׁד, שממנו שאב לב העם את ההספק העיקרי של מחזור־דמו. וכך החריבו לא רק הוֹוה חולף וקצוב־זמן בחייה של אומה אלא גם שינו מן הקצה אל הקצה את קלסתר עתידה לדורות.
ולא נוכל שלא להיזכר בהם בכל עת סכנה כזאת משום שהם־הם שנתנו לעולם דוגמה של אפשרות, בסופו של דבר גם בלתי־נענשת, של הכחדת עם. משום שאת רעיון השמדתו הפיסית האפשרית של העם היהודי — ולא רק מלחמה בו כבעם המתחרה על זכויות בר־מצרא לאומיות — הנחילה לערבים ושתלה במזרח התיכון גרמניה, והיא בלבד. היא הוכיחה לעולם כי הדבר אפשרי לא רק מצד התכנוּן והביצוע המושלם אלא גם מצד היכולת להמשיך ולחיות אחר־כך חיים לאומיים שׂבֵעים מאוד ומכובדים מאוד במשפחות העמים. ואם אפשר להמשיך ולחיות כך באירופה הנאורה, קל וחומר — במזרח המטולטל בלי הרף בין יצרים לדמים ובין רחמים־על־עצמו לצרוּת־עין.
ד
אין כמעט עם במשפחות עמי הנצרות לזרמיה, בעבר ובהוֹוה, שאין לנו חשבון עמו. רק המיתממים שבינינו והמבקשים להעמיד פני מחלימים־בחפזון מתסביך, לא יראו גם בחריפות בגידתה של צרפת, גם בקשיחותך. המרושעת של ברית־המועצות, גם בגלגול־העינים הישועי של מכנסיה הקתולית בענין ירושלים את עקבות יחסם המסורתי לעם היהודי וממילא גם למדינתו כמדינת היהודים. אף־על־פי־כן חשבוננו עם גרמניה אחר.
הכל יכולים לנסות להוליכנו שולל. להערים עלינו, לרמותנו — לא הם. לא רק משום שכל הבא מידי גרמניה לא יוכל עוד להוליכנו שולל אלא משום שאינו דומה חשבון־בגידה וחשבון־ממון ואפילו לא חשבון של מוסר ערטילאי — לחשבון דמים העשנים עד היום הזה ויעשנו עוד לאורך הדורות כקברו של זכריה.
אמת, לא נוח לאומה שלמה לשאת את הכתם הזה. אין זה עָרב ביותר לאוזן לשמוע את המלים האלו, שיותר משהן יוצאות מכלי הלשון וההגיה המקובלים בין הבריות, הן יוצאות מן הארובות ומן המשרפות. לא טוב, מאוד לא טוב, לראות פתאום בכל יום חג וגנוסיה איזה אורח קרוע־לשון וקרוע־לב וקרוע־בגדים בדמות הזכרון, מתערב בין הקרואים ומנפץ את גביעי היין וממריד את היין על לוגמיו וכמעט משנק את גרונם. אין ברירה. גורלנו נטבע על־ידי הגרמנים — לדורות, גורלם יהיה טבוע בחותם הזכרון הזה — לנצחים.
בחותם הזכרון — ובמחירו. ומחירו אינו מועט. הוא יפגע בדמותם. הוא יפגע במה שהם מבינים כאינטרסים שלהם. הוא יופיע בכל מקום שבו יחלו לבנות את חייהם הבין־לאומיים בנין של מתנערים מאחריות לחטא ושל נשואי־פנים. הוא יופיע בשעה שהם יעמדו להסדיר עניניהם עם הרוסים, עם הערבים ואפילו עם הצרפתים. אין ברירה.
נכון. זה עלול להוציא מן הכלים. לטרוף את הדעת. אך מדוע, באמת, לא תיטרף מעט דעתם עליהם אל צד הכפרה והריצוי, לאחר טירוף־הדמים השטני שאחז בהם רק לפני דור אחד?
האם המחיר רב מדי?
ה
לפני ימים אחדים הודיע דובר ממשלת גרמניה, כי שגריר גרמניה בצרפת נפגש עם שר־החוץ הצרפתי ודבריו של השגריר הרגיעו את בן־שיחו בענין ההודעות שהשמיע וַלטר שֶל בישראל. הודעה זו מעוררת דאגה לא רק משום שמה שמרגיע את צרפת בעניני המזרח התיכון חייב להדאיג את ישראל. היא מדאיגה מפני הרושם המחריף, כי בעוד שבדרכה על אדמת ישראל עדיין מבקשת גרמניה להשתחרר מעקבות העבר, הרי בעסקה בענינים החיוניים של ישראל ליד שולחן הכרעות עם אחרים היא כבר רואה עצמה חפשית ומשוחררת מן העקבות האלו. עקימת־אפה של צרפת נראית חשובה יותר מזעקת־המרי של ישראל, וחשבון הרוכלות הדיפלומטית של “השוק”, במרכאות ובלי מרכאות, הולך ומכניע את חשבון־נפשם של עם ומדינה שהובילו אומה שלמה אל הטבח. הרי שהחשבון הנוקב עם גרמניה לא זו בלבד שלא ייושב אלא הולך ונעשה מפותל ומעוקם ומסוכסך דוקא עם משטרה הסוציאל־דמוקרטי הנוכחי, שצדקנות כלל־אנושית והרגשת נקיון־כּפּיִם כלפי יהודים משמשות בו בערבוביה. החשבון גורר עמו את שובל האש של העבר אך על אף דברי־הנחמה שאנו אומרים לעצמנו הוא מוריד גם עמוד של ענן כבד לפני העתיד. על־כרחך אתה נוטה למסקנה הנוגה כי גרמניה של הסוציאליסט בראנדט עלולה לכסות על העבר לא בדוֹק־הכפרה של החסד אלא במסך־ההונאה של ההתחסדות.
1971
-
שר־החוץ של גרמניה באותו זמן. ↩
ספיח גרמני
מאתישעיהו אברך
לפני זמן־מה נתקיימה בבריסל ישיבת הועד הפועל של הפדרציה של האיגודים המקצועיים החפשים ובה נבחר מועמד האיגודים הגרמניים אוטו קרסטן למזכיר כללי. ההסתדרות בישראל, המיוצגת בועד־פועל זה, נמנעה מהצבעה, וזאת מתוך הסתייגות עקרונית ממסירת כהונה זו לידי גרמני — אף שלא נתעלמה מעברו של המועמד ומזכויותיו האישיות.
אפשר היה לראות באופן זה של הצבעת ההסתדרות סוף־פסוקו המכובד של הענין, שעלה לפני חדשים אחדים לא בלי פיק־ברכים מצד עסקנים ומצד כותבים. ואולם לא כך אירע וביטוי למורת־הרוח מהצבעה זאת נתן שלמה שפיר, שעטו מכובד עלינו, בקטע ״הימנעות מפוקפקת״1 ;2. לא נותר לנו, איפוא, אלא להפטיר בענין זה שורות אחדות, ולו רק כדי לפקפק מעט בפקפוק הזה ולגאול את המפקפקים מפיק־הברך.
״קשה להשתחרר מן הרושם — אומר ש. ש. — כי הימנעותנו מהתמיכה בקרסטן גרמה נזק לא מבוטל ליחסים ההדוקים עם ברית האיגודים הגרמניים ועם המזכ״ל החדש".
ובכן, מי שנזקק מלכתחילה לרושם כזה, אולי קשה לו להשתחרר ממנו ופעמים ה“רושם” איננו דביק פחות מכל סיוט אחר שאין לסלקו בכלי־ההגיון בלבד. ואולם מי שלא נלכד ברושם כזה, אין לו ממה להשתחרר — וכותב הטורים, למשל, פטור לחלוטין מן היגיעה הזאת.
ב
והוא פטור ממנה משום שרק פשטנות מדינית יכולה להניח כי עמדה ישראלית שמקורה ויניקתה מסיוטי־עבר, היצוקים עדיין כעופרת בדמם של רבים, עשויה להתנקם בענינים החיוניים של ישראל כפי שהם עתידים להשתקף ביחסה של גרמניה אלינו. מי שנזדמן לו לבוא במגע עם גורמים גרמניים בעולם, יכול היה להיוָכח כי עמידה מוסרית כנה של ישראלי, שהיתה אחוזה ברגשות עבר ובאימיו ללא שום פיזוזים דיפלומטיים, לא זו בלבד שלא הקנתה חרפה אלא הנחילה הבנה וכבוד. ממילא, לא זו בלבד שלא הזיקה לישראל אלא שפעמים גם היתה מַטָה את דעתו של בן־שיחו הגרמני לחשוב, שאם זו יכולה עדיין להיות דעתו של ישראלי בימינו, אולי נחוץ מאמץ גדול בהרבה כדי לכפר על העבר, אם ניתן בכלל לכפר עליו.
אלא שכל ענין השכר וההפסד במובנם המקובל ובשייכותם לכאן עדיין טעון בחינה. ייתכן מאוד שמה שנראה כהפסד מדיני פרגמַטי באותו רגע, איננו אלא זכיה חינוכית־מוסרית שעל אדניה נבנה כל בנין הטיעון הישראלי מעיקרו. ומעטים מאוד הענינים שבהם לא תיתכן כלל מדינאות של רוכלי־סידקית כמו בנושא “יהודים — גרמניה”, ענין שחותמו בין נרצה בין לא נרצה, יהיה עוד ימים רבים כחותם הברזל המלובן במעשי העם ובכל הליכותיו בבית ובחוץ.
ג
אמרנו “פשטנות מדינית” לא רק מפני קמעונאות החשבון והילוך האימים עלינו בשל כך, אלא גם משום שגישה כזאת פוגעת — ולא בעקיפין — גם בכוח־האבחנה של אוטו קרסטן עצמו. ואילו היתה ההימנעות הישראלית מהצבעה, מטעמים עקרוניים ולא אישיים — והיא בלבד — מסוגלת לחולל מהפך גמור ביחסו לישראל ולהטות את הכרעותיו לרעתה, כי אז ייתכן שההימנעות היתה גם לגופו של ענין יותר מוצדקת.
אלא שמידת האבחנה והחוש המדיני של המועמד הגרמני הם, לפחות, שונים, אם לא מחודדים יותר, משל כמה ישראלים, וביטוי לכך נתן אוטו קרסטן בראיון לעתונאי לאחר בחירתו, בתגובה להצבעה הישראלית: ״אני יכול להחליף את חליפתי, אבל לא את דעותי״ — אמר קרסטן בן ה־43 בשיחה עם כתב סט״א. “לא שיניתי את עמדתי כלפי מדינת ישראל, ובעתיד לא אסתיר אהדתי לישראל ואף לא את רצוני להגן על האינטרסים הישראליים”.
סוף האימים.
ד
כי נושא גרמניה, כנושא המעסיק את המחשבה הציבורית ומטריד מבחינה מוסרית, הולך ונדחק מפרקנו — בכך אין עוד חידוש. אנו מרוצים בסתר נפשנו, וגם לא בסתרהּ, להתרחק ממנו ומכל האסוציאציות שהוא מעורר — אולי לא פחות מהרבה גרמנים. באופן פרדוכסלי ניתן לומר, כי יש היום בעולם שני גורמים חשובים המעוניינים לשכוח נושא זה ולדחוק אותו אל קרקעית תודעתם: גרמניה וקצת יהודים בישראל. לשניהם, כל אחד מטעמו שלו, יש סיבות שלא להיות להוטים לדשדש ב״עקבות העבר״. אך על דבר אחד לפחות אנו מצוּוים: להגן על כך שאדם שעדיין לא השלים עם טבעיות ההשכחה הזאת, לא יוצג כבלתי־שפוי מבחינה מדינית, ושמידה ניכרת יותר של דרך־ארץ תחייב את המשיגים על דעתו.
ה
“לנו אין כניסה לגרמניה — גם לא לתנועת־הפועלים הגרמנית — שאיננה עוברת את שערי דאכאו”, כך אמר לפני זמן־מה מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן בטלויזיה הגרמנית, בשהותו כאורח האיגודים המקצועיים שם.
שום מטבע לשוני לא ייטיב, כמדומה, לבטא את נפתולי גישתנו לגרמנים — גם גרמנים טובים — מתבנית צרופה זאת.
1972
במרי הנושא הגרמני
מאתישעיהו אברך
שורות אחדות בענין גרמניה, שהעלינו לפני זמן־מה כספיח לויכוח, העלו עלינו חמתה הרשמית של הלשכה המדינית של ההסתדרות והערות־ויכוח שקולות של ש. שפיר. כיון שאנו רואים את נושא גרמניה כנושא שלא יסולק מחיינו אפילו על־ידי הודעה מגוהצת של לשכה מדינית; וכיון שאנו מכירים בזכותו של נושא זה לנחשל את חיינו ולהסעירם לא פחות מהתפלגותה של סיעה קקיונית בכנסת או מאנקתם של צעירים מקופחים בקונגרס ציוני — נחזור אל הנושא הגרמני בדברי־הפטרה אחדים. ומפני כבוד התקנים הציבוריים נפנה תחילה אל ההודעה הרשמית.
ב
נעים לראות איך שׂרד המלים הדיפלומטיות קונה לו יותר ויותר אחיזה גם בלשכה מדינית ווֹלוּנטרית כגון זו של ההסתדרות, וכי הדיוק הפילולוגי מטריד אותה גם בשעה שהדברים אמורים במהות שענינה חורג בהרבה מתחום הסינטכּסיס.
לכן כה חשוב היה — עד אין קץ חשוב היה — להבהיר רשמית, כי אי־הזדהות עם מועמד מסוים אין פירושה הסתייגות וכאשר אין מזדהים — עדיין אין מסתייגים, ועם התיקון הפּרֶציזי הזה שוב אין מקום לאי־הבנה, והמשנה המדינית בהירה ככוכב־נוגה בצהרים. אי־הזדהות — דבר אחד, הסתייגות — דבר אחר. לא כל־כך חָלק — אבל חד.
ג
ואולם אנו מבינים היטב, כי תיקון זה יותר משהוא מכוון אל הקורא העברי הוא מכוון אל הקורא הגרמני, ולא אל הקורא הבינוני, שאיננו מאומן על דקויות סגנון, אלא אל המיקרוביולוגים שבמכונים הדיפלומטיים שבהם, כידוע, פולים את המלים ומפרקים אותן לטעמי־המקרא שלהן ושם חשוב מאוד שלא יינתן, חלילה, מקום לטעות. מבחינה זאת צר לנו, כי מחוסר זהירות גרמנו, כנראה, לכמה צוערים מדיניים פיק־ברכים חדש עד שראו הכרח בהסתייגות רשמית מהתבטאות עתונאית.
עם זאת נדמה לנו כי היתה זו טִרחה פזוזה ומיותרת מעט שכּן חוש־האבחנה של הדיפלומטיה הגרמנית מאומן בודאי להבדיל בין הרהורים של אזרח מן השורה לבין התבונה הרשמית והיא לא תראה בטורו של איזה קולמוסן ישראלי רפלקציה של התבונה המדינית המאורגנת של הציבור — ובודאי לא של לשכותיו המדיניות.
ד
בעוד אנו כה חוששים להפנות פנינו אל העבר ואל משרפותיו כדי שלא ניהפך לנציבי־אש וכדי שלא יהיו כל דברינו כולם עפר ואפר, אין אנו מהססים לגרור עמנו אל כל ויכוח עבר אחר, מסוכסך וקרתני מאוד, הוא העבר הקרוב או הרחוק של יחוסי מפלגות בישראל1. כאילו הויית המפלגות של ימינו אין בה כדי לפרנס דיָה את יצרי־הרכיל המדיניים והאחרים שלנו, וכאילו ניתוח השרשים הסוציו־פוליטיים של אדם ודעתו הכרחי כדי לנקוט עמדה לגופו של ענין הנע בפרוזדור הצר והאפלולי שבין המותר והאסור בענין גרמניה.
כל אשר חשבו, אמרו ופעלו מפלגות בישראל, לרבות מפלגות־פועלים, בענין השילומים, הנשק וביסוס קשרים רשמיים עם גרמניה — כל הדברים האלה חקוקים במגילות ואינם ניתנים למחיקה. וכאשר נדון בתולדות מפלגות, התנבאותן והתבדותן, קישוח עמדותיהן או סיגולן — לא תהיה ההזדקקות גם לענין גרמניה מיותרת. אך גרירת המערכה הזאת, חזור וגרור, אל כל נושא בלי לצַלל אותו ובלי לשפוט אותו לגופו — אולי מפיגה יצרי־ניגוח, אך אין היא מסייעת מאומה לא לביסוס עמדה אהת ולא לניתוץ עמדותיהם של אחרים. ככלות הכל, גרמניה היא עדיין הנושא ולא “אחדות־העבודה”.
ה
והדבר המבוקש בתחום זה איננו אימוץ עמדה מסוימת ובודאי לא כפייתה אלא הכרה מעמיקה יותר במורכבות הענין. הוצאתו מכלל פשטותן של פעולות חיבור וחיסור אלמנטריות ושיבוצו במרחב חסר־הספֶרוֹת והמנין של תלאות עם ונפתוליו; העלאת נושא גרמניה, כל נושא הנוגע לגרמניה, לא כגלגול כדור לרשת־משחקים אלא כהטלת אבן לתוך יורה רותחת. ומעל לכל: כוח־שפיטה בלתי־פוסק ללא משנוֹת ודאיות וחד־משמעיות. לא אמירה המתירה הכל ולא אמירה האוסרת הכל, אלא בחינת הדברים לפי משקלם ומהותם. והעקרון המכריע, שעל־פיו חייבים הדברים להישקל אפילו בימים ההולכים ומתרחקים משוֹאה ומאימתה, הוא מה חיוני לישראל ומה איננו חיוני לה, אפילו הוא חשוב.
ובתחום הבלתי־חיוני אנו מצוּוים לקבל על עצמנו מראש לא רק את האפשרות שנחסיר מעצמנו פה ושם טובת־הנאה וטובת־נוחות, אלא גם את הקשיים הצפויים לנו מהסברת עמדה מורכבת זאת; את הלעג שאולי נעורר, את התמהון, את החיוך המפוכח של אנשי־מעשה ואת ההיתקלוּת המפורשת והחריפה במשׂוֹר החד של ההגיון. כן, וגם את אי־הנעימות החברתית והסַלוֹנית — בכלל זה הסַלוֹן הדיפלומטי — העשויה להיגרם בשל עמדה ארכאית ולא־תכליתית זאת.
אין ברירה. המחיר, ככלות הכל, איננו רב מדי. ואף זה אהד החובות הדלים שאנו יכולים לפרוע לזכרם של אבות ואחים שגרמניה היתר. להם גרדום, והרבה גרמנים ־ גרמנים ללא ספוֹר ־ קושרי קולרם.
ו
הויכוח הפרבֶנטיבי שפתח בו ידידנו הטוב ש. שפיר במאמרו האחרון2 לרגל ביקורו הקרוב של ראש ממשלת גרמניה וילי בראנדט הוא, בהקשר־דברים זה, מיותר ומעיד על גזירה שאיננה שוה.
יסודו של הויכוח שפתח ש. שפיר עם עצמו יצוק על הקל־וחומר הנודע של איש־העם מאוסטרופולי, שסירב לרפד את ספסל־השינה שלו בבית־המדרש בכסת ממולאה נוצות משום שטען: מה ספסל־עץ שנוצה אחת מונחת עליו, כל־כך קשה לשכב עליו — קל וחומר ספסל שרופד בכסת שלמה של נוצות…
הנה בדיוק מקומו של המאמץ הדיפרנציאלי. לא משום שאין נימים רדומות מתעוררות לגבי ביקורו של ראש־ממשלה גרמני, אפילו נקי־יד וטהור כוילי בראנדט. ומי שנושא בלבו צלקות שלא נגלדו, בודאי לא יכלא זעקתו גם לכך — ואין לצוות עליו כליאה כזאת ואין להשתיקה.
אך הצו האכזר של חיזוק ישראל וקיומה גוזר את כרחוֹ וקובע עצמו כפסק־דין מר. והוא חלק מן המסכת הסבוכה והמפותלת שבה כה קשה אך הכרחי למתוח קו בין שאיפה, פעמים בלתי־מודעת, לנוחות מדינית לבין ההכרה כי קיום הריבונות היהודית הוא לא רק ערובה מפני כבשנים חדשים אלא גם גילוי נקמתה של ההשגחה, או, מה שהיראים להזכיר את אצבע־אלוהים קוראים: ההיסטוריה. וכל מה שתורם לביסוסו של מבטח זה, לא זו בלבד שהוא מותר אלא שהוא בגדר חובה.
זה היה טעם השילומים — וצדקתם; זה היה טעם הנשק הגרמני וצדקתו: וזה גם טעם ביקורו העתיד של וילי בראנדט — והגיונו. והוא יהיה גם להבא טעם כל הדברים שעליהם יוכל העם ־ לא בלי ויכוח עם עצמו ־להחליט כי הם חיוניים לקיומו. כשם שלצדם יוסיף תמיד להתקיים ההבדל החד בין טנק גרמני לבין “פולקסואגן”, בין מסכות־גאז הנחוצות להתגוננות לבין תכשירי־קוסמטיקה, בין משלחות־רכש לבין משלחות־נוער ישראליות בהולות וראשי־עיר ישראלים הבהולים לא פחות לקשור את ערינו עם עריהם בטבורי־תאומים.
ז
אמת, לא קל לעמוד במלאכה מתמדת זאת של פיצוח מוסרי ורגשי. אך גם אלה שגזרו בזמנם, כי “פיקוח נפש דוחה שבת” לא ידעו להגדיר־כמו את מהותו וגבוליו של פיקוח־נפש. אף־על־פי־כן מצא לו העם את דרכו בין המותר והאסור ונתקיים אלפי שנים גם בשמירה על השבת וגם בהפרתה בעת הצורך להציל נפשות. אין זה למעלה מתבונתו של עם למצוא מבחינה זאת את דרכו גם בענין גרמניה. מובן, כל עוד אין הדבר למעלה מיצריו.
מה שמבוקש בנושא זה הוא מעט בלמים מול הרבה תאוצה; מעט “שמא” מול הרבה מאוד “ברי”. כי אין דבר פחות בריא לכוח־הזכרון היהודי של החברה הישראלית מן ה“ברי” הגרמני המתפשט על כל תחום מחיינו.
ח
מזוית זאת של הדברים נעשה, יימחל לנו, אפילו בלתי־רלוַנטי מעט, אם לשכה מדינית מחליטה על הימנעות או על אי־הזדהות או על הסתייגות. לנוכח הפקעת הנוראה של רגשות, התיסרות, דאבון־לב אמיתי של שכולים וחשבון זכרונה הקרוע של אומה — אפילו הגדרות אלו והקפידה הדיפלומטית על דיוקן נעשות כבגד התפור על לא־גוף או כשרוול מגוהץ על יד גידמת.
1972
המכה השמונים ואחת
מאתישעיהו אברך
״קִרעו לבבכם״ — כך ניסר בלי הפוגה פסוקו של הנביא כל אותו ערב של דין ובלהה שבו צפינו בסרט השִׁכחה הגדולה של קיבוץ לוחמי הגיטאות “המכה השמונים ואחת”. וצפינו בו ברגש של זעזוע עמוק לא למראה “שואה” כאיזה מושג מופשט, כולל, אפוקליפטי כמעט, אלא למראה אסונם של ששת מיליונים יחידים, יצורי אנוש, שמערימות גויותיהם ומערימת קלונם עולה הר־האימה הגדול — הוא שבר בת עמי, צפינו בו לא כרושמי רשומות, לא כהיסטוריונים, רק כעדים קרועי־עינים. ברגש הפשוט והאין־דומה לו של כאב חותך ודמע הניגר כמפל על שכך עוללו להם: לאחי, לאמי, לאבי — לכל משפחת עמי הגדולה. כך הציגו אותם עירום ועריה בפני עצמם וכך ציוו עליהם גם להישמד, גם לשאת את החרפה הגדולה — חרפת חוסר האונים, חרפת אבדן צלמם, חרפת הצעידה הזאת איש מול מבושי רעהו ואשה מול ערוַת אחותה; חרפת הרמיסה של הכבוד האישי, הקיומי, עוד לפני כל הכבודים האחרים: היהודי, האנושי וכבודו המפוקפק של עולם המתימר להיקרא נאור.
ערב ההתיחדות, שספק אם ידענו כמותה מאז הוחל בסיפור השואה. ערב שבו חזרנו ונשאנו גם אנו עינינו אֶל אֵל מלא רחמים — שלא ריחם. מאומה. כחוט השערה. לא על הדם. לא על הברואים בצלמו. לא על העלבון.
אֵל מסתתר.
ב
ללמוד לכאוב.
לא ללבוש שום שריון של חיסון. של העמדת־פנים. לכאוב עוד ימים רבים במלוא העָצמה. במלוא היוליות האסון. לתת לדמעות לשטוף באין מפריע. לא ליבוש מפני דור צעיר ועז־רוח המשיב היום, בארץ חירותו, תשובות יהודיות אחרות. לתת ללב לכרוע מלוא קומתו לפני אסונם של האהובים והקרובים, לפני הכּורים בעירום קבר לרעיה ולפני הגוררים את גופם המקורע אל הבור. לפני הנשים המעורטלות מכבודן, מאצילותן, מחמדת בריאתן, לעיני עצמן, לעיני מטומאים. לכרוע לפני שברונם וקלונם שלא נוקמו. של אחי. של אחיותי. לבכות. בלי חשבון. "ככה יבך רק בבלי אב״ ־ ושלא בעקבות המשורר: עת ברום, ביד לא רועדת, כובו, בבת־אחת, כמו לנעילה חתומה של שערי הרחמים, כל נרות הזהב.
אֵל מסתתר.
אך בעיצומה של הסערה — לנהל חשבון. בתוך כל הפקעת הזאת של רגשות דלוקים — למתוח חוט של הגיון וחשבון. מדויק מאוד. גם של העמלקים. גם של עצמנו.
ג
לא לשנוא עם שלם, אך לא להתרפק עליו באהבה מבישה. לא ליפול אל חיקו. לא בברית תאומים של ערים או של משלחות־נוער ולא לבוא היום אל מפקד הדיביזיה השביעית במחנהו הצבאי, בראש משלחת של ישראל ועובדיה כדי ללמוד — וממנו דוקא — איך לחנך מבוגרים בישראל (אף כי ביקור זה עצמו מוכיח כי מנה ראויה לשמה של חינוך מבוגרים היתד. מיטיבה גם עם כמה פעילי תרבות וחינוך ישראלים). לראות בפכחון רב, גם בפכחון המציאות המדינית, מקומה של גרמניה במדינות, אך לראות את הגרמנים, גם גרמנים של היום, כעם שבו עדיין יושבים דורות אחדים — לא דור אחד — של המפשיטים, והמשסים, והמורטים, ופותחי הברזים, והיורים, והדוחפים אלי בור. ולראות, כמו דרך ערפלי־אש, מאחוריהם את מחזות המיליונים המוחאים כף בתרועה. את הנשים הלהובות והצחקניות והיוצאות מכליהן להריע. נשים גרמניות נוסח היינריך בל — רק של אתמול?
לזכור להם זאת. לשאת את חמתנו הקפוצה עד אין זמן. לא למען ההתיסרות העצמית לשמה. מפני חובת הלבבות. ומעל לכל — מפני הלקח. לא להרפות לא מן הפושעים, הקיימים עדיין לרבבותיהם, ולא מן הצדקנים. לתבוע מהם כל אשר ניתן — מול האימות המבקשות לחזור על עצמן. לשוחח עמם על כלכלה ועל בטחון, לפי כל גינוני הטקס, לסעוד “סעודות־עבודה” מדיניות, אך לשלוף באמצע, מתוך מצנפת ההתחזות הגדולה, את הסרט הזה. להשבית גינוניהם, הדרת כבודם המפורכס, העמדת־הפנים המהוגנת. לא לתת להם לרגוע. שלושים שנה עדיין אינן נצח.
בעצם תינוי־האהבים בקהיר ובעצם ההתרפקות הנאצלה הזאת בלוב ובדמשק — לשלוף את גליל הצלולואיד הזה: היהודי במערומי אזלת ידו, הגרמני במערומי דעתו המבולעת. כך נראה גיא־הצלמוות היהודי. כך נראים כּוריו. כך נראה עולם הצופה ואינו רואה. זה הסצנריו וכך בודאי היו רוצים לראותו היום גם בני־שיחם של הגרמנים בקהיר. אלא שכך לא ייראו עוד הדברים לעולם.
אל מול הבורות האלה עמדנו כולנו. גם הדורות שלא יחיו עוד, גם הדורות שעדיין לא היו. נצח־היהודים כמו הדליק באש הכבשנים עצמם את אבוקת הנדר: כך לא ייראו עוד הדברים לעולם.
ד
לערוך חשבון ־ גם של עצמנו.
איך עלה העשן החורך מן הארובות ונחירי היהודים בעולם לא נרטטו, לא זעו; איך עלו הלהבות מתוך הכבשנים, שבעתים כאור חמה, ועיני יהודים בעולם לא נקרעו בפחדים, בהזדעקות, בטירוף־חושים שאינו בוחל בשום מעשה־הצלה כשם שאויביהם לא בחלו בשום תעלולי השמד. איך לא קמנו מטורפים ובלועי־דעת, וסתורי כל חושים להעלות באש גבעות שלטון, דאונינג־עשר ודאונינג־עשרים, מושבי לורדים במועצותיהם ומושלים בכיפותיהם; איך לא השחרנו את הבית הלבן של פרנקלין דילאנו רוזבלט ואיך לא הכפשנו בפיח־המשרפות את כיפת־החסד הזהובה של ממלא־המקום ברומא.
"היחס אל היהודים מבחינה פורמלית חייב להיות הוגן, קפדני ונוצרי. אולם בתחום היחס הזה יש לדאוג כי יהודים אלה לא יוחזרו עוד אל החיים האזרחיים״ ־ כך אנו קוראים בכתב־יד של הלל דנציג לספרו על שואת יהודי הונגריה, מתוך פקודת אחד הממונים על פלוגות־העבודה היהודיות שנשלחו אל קו החזית. הפקודה קוימה בדייקנות מופלגת: היהודים לא חזרו עוד אל החיים האזרחיים, אל שום חיים.
הוגן, קפדני ונוצרי מאוד.
וכך אכלו הלהבות כארבע שנים תמימות ואנחנו לא העלינו באש אף לא כס־ממלכה אחד, אף לא כס־קדוש אחד וגם לא את כס הישיבות הטקסיות של עצמנו. כל־כך החזקנו בסוכת הציונות שלא תפול עד כי לא תפסנו כלל כי אף הציונות המפוארת ביותר והמלכותית ביותר של עם מושמד היא ציונות תלויה על בלימה.
ה
עתה אנו יודעים יותר. עתה, עם חלוֹף דור או שנַיִם, אנו מתחילים להבחין בפועל ובמוחש כי השואה היתה אסונו של העם היהודי לא לתקופת־זמן אחת. לא מאורע טראומטי שתחילתו במועד אחד וסיומו במועד אחד, ובין תחילה לסיום סבב כאחוז אמוק איזה כדור־בלהות, שרף, אכל ־ וכבה. מצד התרחשות הדברים, זמנה ומקומה, זה בודאי נכון. אך מצד חותמה על עתיד העם — חייו, דמותו, אָפיוֹ — מנין השואה הוא מנין לדורות ואת צלקות חותמה עוד נִשא ימים רבים. רבים מאוד.
ו
לשלוף את הסליל הזה גם במסיבות עצמנו. חטוף ואכול, חטוף ושתה — חטוף וראה. ממסיבות־הגן המפוארות, מן ההילולות של חוגי חברה ומתוך שיירות הבילוי בדרכים —!Drive in. היכנס. ראה סרט. לא כדי להשבית שמחה. לא זכינו גם בה מן ההפקר. הממלאים את הדרכים ואת החורשות ומוצאי־המעיין וחופי הנחלים — הם, וחבריהם שאולי אינם עוד, שילמו את מלוא תמורת הדרך והיער וחלוקי האבנים שבשפת הנחל והוד־ההר וירקוּת העמקים — שילמו מלוא המחיר וקנו שמחת־חייהם בזכות.
אך לשלוף את הסרט הזה במוצאי שמחות כדי לדעת, בלי כל אשליה, מהי הפנורמה ההיסטורית שעל רקעה אנו רוקמים את שמחותינו ומהו התסריט שרואים בעיני־רוחם ומציירים כמשאת־נפשם השכנים הסובבים אותנו.
ז
לזכור לטובחים ולזכור, בשום פנים לא לשכוח, למחרישים. לא לשם הזכירה. לשם הלקח. הכל ראו מעצמות־הברית בעיני ינשופי־הביון שלהן, הן ידעו בדיוק יומי את הנעשה במעבדות הגרעין של הגרמנים. את שיחם־ושיגם הסודי של מדענים. את דיוני המפקדה הגרמנית בבונקרים. רק את הארובות האלו, שנזדקרו אל השחקים ונתגרו בהם וביושביהם; את החרושת הנוראה והפעילה הזאת של המוות; את הפרויקטים התעשיתיים האדירים של דאכאו ואושויץ ובירקנאו — באלה לא הבחינו.
הם ידעו להפציץ מעבדה קטנה וחבויה בין יערות־קיט, לאתר אותה, לזהותה, לכוון אליה, להשמידה. הם לא יכלו לבזבז אף מטוס אחד כדי להפסיק את שריפת העם היהודי. הם ניהלו, כך מספר הסרט וכך מספר ארתור מורס1, חילוף מברקים ותזכירים ותחקירים: דעת מפקד והערות המעיין ודעת הממונה ודעת הממונה על הממונה בחזית והשקפת ה“פאש־מאשניקוב”, הוא הלבלר הקטן, בושינגטון ודעת הגדול ממנו שם. הם רשמו, ועיינו, וחיכו ועיינו — עד שאולי ייפסק העשן כי לא יהיה עוד את מי לשרוף. בסתר לבם — ובחביון ניירותיהם בינם לבין עצמם, כפי שנתגלה עתה — חיכו לזה. לגמר סופי ומוחלט שלא יחייב עוד התערבותם. כמעט. העט הכותב טורים אלה הוא עדו של ה“כמעט”.
לזכור להם זאת היום. גם בדיונים עם מזכיר־המדינה האמריקאי על הגולן ועל חברון ועל טול־כרם. בדיונים עם הילד היהודי מגרמניה, המסוגל היום לנווט את העולם או לשבשו, רק מפני שהוריו ראו את הנולד או שהנולד כבר הלם בדלתם בקרדומות. להראותו מהו קצה ההגיוני של דרך שאת ראשיתה מקדמים בהתרפסות, בברכים פקות, ומיהו המשלם את מלוא מחיר אחריתה. להבינו, אותו ואת העולם כולו, בוַדאות שאין עמה טעות, כי לא תהיה עוד הטעיה כזאת, אחיזת־דעה כזאת, תרמית כזאת.
בכל מקום אחר — אולי. בויטנאם. בקפריסין. — אולי. רק לא כאן. ואף זה שאוב מן העצמות הנגררות כמו גזירי עצים מן המריצות; משרידי הרמץ בכבשן; מן העפר התחוח הזע על הבורות — מן התעודה הנוראה הזאת על העם היהודי ההרוג, שליקט משורר עברי גדול וחבריו לאמת.
1974
-
:Arthur D. Morse, while six million died. Random House, 1968 “ובעוד מחלקת המדינה ׳בוחנת׳ את כל בעיית הפליטים (מגרמניה־י.) בלי להבחין בין אלה הנתונים לסכנה מידית ובין אלה שאינם חשופים לה — ׳הותר׳ — — — למאות אלפים יהודים להישמד״ ”הענקת אשרת־כניסה לארצות־הברית נמשכה חדשים ובסופו של דבר היא ניתנה לגויה מתה״ (עמ' 93). ↩
שער שני: הלהב והניצב; כנף-בגדנו הבוערת
מאתישעיהו אברך
הלהב והניצב
מאתישעיהו אברך
“דבר מזעזע הוא, לדעתי, כאשר שני בחורים שלנו נמצאים בתעלה או בבקעה ובמרדפים ואחד מהם השאיר בביתו משפחה שאיננה חייבת לדאוג לפרנסתה ואילו השני השאיר בית עם אחים ואחיות קטנים, אב חולה או חסר־מקצוע שאינו משתכר מספיק לכלכלת בני המשפחה. — אני בטוחה שהבדל כזה אי־אפשר לשאת”.
[ראש־הממשלה גולדה מאיר]
״השאיפה שלי? שהילדים לא יעשו בושה למשפחה של אבא שלי. אני רוצה שיגדלו. שיהיו חיילים טובים. ילמדו מקצוע. יתחתנו. אבל אני לא יודעת אם מה שאני רוצה יבוא. אולי גם הם יסבלו כמוני. אני מפחדת מפני המחשבה הזאת כמו מפני החושך".
[אם לתשעה ילדים בראיון ל״מעריב"]
הימים ימי חזית וכל מה שעולה אלינו מן החפירות משליט עצמו על הוייתנו. אנו נוסקים עם הבנים ואנו נרעדים יום־יום מן הפלאים ומן הקרבן. אל מול אלה נראה אולי כל השאר מעוט־משמעות. כל השאר — פרט לדבריה של אם התשעה מחפירות העוני, “המפחדת מפני מצב כזה כמו מפני החושך”.
ב
איננו יודעים היכן מתחברים הדברים. אבל אין לנו ספק שהם מתחברים. אין לנו ספק כי באיזה מקום ישנה — מוכרחה להיות — נקודת־חיבור בין היכלות שאנו מקימים, אולמות־ראוָה שאנו בונים, תיאטראות גדולים וחשובים שאנו חונכים בתרועת־פאר — ובין צריף־העוני המט ליפול ותשע הילדות הישנות בחדרו האחד, הפרוץ. כשם שאין בלבנו שמץ ספק כי יש — מוכרחה להיות — חולית־חיבור בין השפע הבזבזני, המתיהר, המלגלג עלינו מעט, של הילולות־ערב ומכוניות־פאר ומסעדות מפוארות, המזינות את היבואנים והמפיקים והתעשיינים והפקידים הרמים, לבין חמישים וששה אלף המשפחות, כחמש מאות אלף נפש, המתגוררות בצריפים או בבקתות מטות והמסוגלות לתת לילדים רק כוס חלב אחת בבוקר — ועתים אף לא אותה. ואין לנו ספק בחיבור הזה לא משום שמקובלת עלינו איזו תורה סוציאליסטית או משום שאנו מסתייעים בחכמת “ערך מוסף”. אין לנו ספק בכך משום שבמשק קטן כשלנו, שחוליותיו מחוברות זו בזו, ובמעגלו המצומצם, יש אולי הרבה פלאים — אך אין נסים. ואין בזבזנותו של האחד יכולה להתקיים אלא על חשבון מצוקתו של האחר. וכך אמנם היא מתקיימת.
ג
אך יותר מכל אין לנו ספק כי הטיית הלב לעוני ומצוקה איננה ניגודו של מאמץ המלחמה אלא, בסופו ובתחילתו של דבר, טעמו ותמציתו. כי אולי אין הציבור יכול להכיל שני מתחים הסותרים זה את זה, אך הוא יכול — גם חייב — להכיל שני מתחים המשלימים זה את זה. מתחים שבהם כל אחד לא זו בלבד שאינו גורע מכוחו של האחר אלא מוסיף עליו ומחזקו. כי המתח המעַוות את מאמץ המלחמה ומקפחו איננו מלחמתם של עובדים בעיירות־פיתוח בתחתית סולם המחיָה והקיום על שיפור חייהם ומעמדם, על מעט תוספת לתפריט הילדים ועל עוד מחיצה או פרגוד בחדר האחד, הכפוי לשַׁכּן יחדיו הורים וילדי־גן ונוער בעצם פריחת התבגרותו. הדבר המשבש את מאמץ־המלחמה איננו זעקתה של אותה אם לתשעה הנבלעת בתוך זעקת־הקרב של בניה. לא היא ולא הדוָרים ולא השדרנית הקטנה והנשכחת מבית־שאן מעוותים את המאמץ הזה ולא קולם הוא הדיסוֹנַנס הצורם בין קולות המלחמה של הימים. זעקת־מצוקה העולה מעריסתם של תינוקות אכולי־זבובים ונשוכי־חולדות, אפילו היא מושמעת בניגוד לכל סולמות התוים, אין מנגינה ואין סולם שבו אין היא רשאית או חייבת להשתלב.
אך אם יש דבר המעוות את מאמץ־המלחמה זוהי הבהילות ללקט את נסורת הרוָחים המצטברת מסיבובו האדיר של משוֹר־המלחמה. מי שרואה בכך סימנה של נורמליות, מי שמבקש לראות במהלך זה של “איש לעסקיו” קיום האִמרה: ״באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח״ — אולי לא איבד עדיין הבנת משמעותוֹ של “שלח”, אך איבד הבנתה של “מלאכה” ויותר מכל איבד את כוח־האבחנה בין גילופין לטירוף.
ד
כי העובדה שגם הבזבזנות וגם המצוקה יכולות לדור בכפיפה אחת משום שאנו שקועים במערכה על בטחוננו — איננה הסבר או תירוץ המישבים חומרה זאת, אלא נימוק המחריף אותה ומעמיקה. אם יש זמן שאינו יכול לשאת אף קוצה של אפליה בין שכבה לשכבה ובין חלק אחד של העם לחברו, זהו הזמן שבו אין הסכנה נוהגת בהם איפה ואיפה. תקופה שבה שוים הכל לפני החרב, יהיו בה, קודם־כל, הכל שוים לפני הלחם. לא לחם כפשוטו. אנו יודעים כי עדיין אין — ונקווה כי לעולם לא יהיו — רעבים בארץ הזאת. אנו יודעים גם מה אדיר המאמץ שהושקע כל השנים על־ידי הנהגת המדינה עם שר־הכספים בראשה, כדי שאמנם לא יהיו רעבים. כדי שיתנשאו ארובות ויימתחו תלמים ויורחבו בסיסי חרושת וחקלאות ושלא יחסרו עיסוק ופרנסה למבקשיהם. אך שוים לפני החלב ולפני החמאה ולפני המגורים ולפני החינוך ולפני ההזדמנויות לתקומה חמרית וחברתית — לפני המעט הזה שאם בו מקפחת חברה את היסוד האלמנטרי של השויון כאילו קירקרה כל חומת חייה. חברה המערערת אמונת חלק מאזרחיה בקיום שויון הזכות, עלולה לאורך־ימים לעורר את ספקם גם לגבי צדקוֹ וכרחוֹ של שויון החובה. ויותר מאשר שלום ישראל איננו יכול לשאת גילויי־אפליה אלה — מלחמת ישראל אינה יכולה לשאתם. ואם יכפו על המלחמה לשאת ימים ארוכים עיווּת חברתי זה — ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך ימים את המלחמה.
ה
איננו יודעים אם במציאות, ולא רק להלכה ולאמירה, עדיין יש היום חיבור מהותי וישיר בין כל מעמד העובדים השכירים לבין חצי מיליון עניים ויותר, בתוכו או מחוצה לו, הנתונים במצוקה ומהם חלק — בתת־תזונה. להיפך: אנו חוששים כי חיבור זה הולך ונחלש, לא מפני שהנתונים בדחקות אינם רוצים בו אלא מפני ששכבות ניכרות בין העובדים פועלות, מדעת או שלא מדעת, להחלישוֹ — אם לא לנתקו. ואנו חושבים כי למעשה הולך ומתהווה בארץ חתך לא לשני מעמדות, של מעבידים ושל עובדים, אלא לשלושה והמעמד השלישי הוא מעמד הדחקות, העוני, ריבוי הילדים והניוון החברתי — וכמו היו שני המעמדות הראשונים, או לפחות שכבה ניכרת גם בתוך מעמד השכירים, הולכים ומתרחקים ממעמד זה איש לדרכו, איש לתביעותיו, איש ליצריו החמריים.
אבל אנו יודעים היטב כי מעיקרה ובמהותה שכבת־העוני הזאת — וכל דקדוקי־העניות של מומחים המתאמצים להבחין אבחנה סטטיסטית בין תת־עוני לעל־עוני ערכם כקליפת־השום לגבי תפריט המזון הממשי של מי שאינו אוכל לשובע — שכבה זאת לא נגזרה לא מיבואנים, לא מיצואנים, לא מחרשתנים ולא ממתווכים אלא מעדת אנשים החיים על עמלם. היא איננה כולה שכבה של אוכלי לחם־סעד. חלק ממנה הם אנשים שנצטרפו בהם ברכת הריבוי וקללת המיעוט: ברכת ריבוי המשפחה וקללת מיעוט השכר.
מזויות שונות פורצת כפעם בפעם הלבּה הסוציאלית החבויה הזאת: מן הנשירה בבתי־הספר, מן העבריינות, מן השידולים בקרנות־הרחוב, מן הניוון ומן הפשע. אך כל טובי המוחות, בארץ שטופת־מחקר כארצנו, עדיין לא חיברו חוליה לחוליה ותופעה לתופעה כדי לראות את החזיון הסוציאלי כולו גם על סכנותיו, גם על מקורו ולהצביע על מוקד־ההתלקחות המרכזי שאליו יש להפנות את מכשירי־הכיבוי של החברה: מוקד העוני.
ו
בחידונים החברתיים הנפוצים באחרונה בארץ, שאפשר לכנותם "חידוני מיהו — מה?״: מיהו נץ ומי יונה; מי יהודי ומי אינו יהודי; מי רואה את הנולד ומי צופה מראש את העבר — נשתרבבה גם השאלה: "מי היא, ככלות הכל, תנועת־העבודה״? הציגה את השאלה, כמדומה, ידידתנו שולמית אלוני, שאיננה, כידוע, סתם מקשן. הקוֹנטכּסט שבו נשאלה השאלה — המלחמה בעד הטלויזיה בשבת או בעד הזכות לרשום אנדרוגינות לאומית או דתית בתעודת־הזהות — אפשר לחלוק עליו. ההנחה כי תמצית הקִדמה של תנועת־העבודה היא המלחמה לנוחות, לקריעת חוליות משרשרת מסורתה של היהדות — היא עצמה בעינינו הנחה רדודה, אבל איש, כמדומה, לא יחלוק על כך כי אם יש משהו מיוחד, טובע־חותם, הקובע כל מהותה ויִחוּדה של תנועת־העבודה בארץ — זוהי מצוה להיאבק בלי־הפוגה על שויון כל אדם לפני מינימום הקיום האנושי. שויון האדם וילדיו וכל אשר לו לפני המינימום הנקבע לא רק על־ידי מודדי הקַלוריוֹת בשברים עשרוניים, אלא לפני המדד הנקבע, באופן מעשי ופסיכולוגי, גם על־ידי המַכּסימוּם החמרי ההולך ומתגבה, של שכבת האמידות בארץ. אם יש עדיין לתנועת־העבודה תפקיד בימינו זו תמציתו. בשעה שתחדל לראות אותו בראש מטרותיה לא יושיעו אותה לא הרוָחים המפליגים של מאזני הבנקים שלה ואפילו לא הכשרון המסחרי העילאי של צרכנותה. היא תסוּף מן הבמה החברתית של ישראל עוד בטרם תתמוטט ההגמוניה הפורמלית שלה.
אדם נוטה להתנוון בחיי בקתה — גופים ציבוריים מיטיבים להתנוון בארמונותיהם. ואם תוסיף ההסתדרות להיות שקועה בתאוָתה להרבות נכסים בלי להרבות דאגה לנחשליה, בלי להתיצב בראש המלחמה למענם ־לא רחוק היום ואפשר יהיה בוַדאוּת לדבר עליה כעל תנועה חברתית נושאת בשורה — בלשון עבר. ועבר מתרחק.
ז
ויש כמדומה סיכוי להסתדרות להתיצב בכוח ובנחרצות בראש המלחמה לעקירת העוני לא רק משום שזה תפקידה וזו שעתו אלא מפני נושא החובה והתפקיד הזה. מבטיח את הסיכוי הזה — נאמר מפורשות: יצחק בן־אהרן. והוא מבטיח אותו משום שהדברים נשמעים מפיו בקוצר־רוח של הרגשת זעם השעה ואחרוֹנוּתה, תוך זלזול בשיקולי יוקרתה שנהפכו לדאבון־הלב אסונם ומכשולם של רבים וטובים בהנהגה הציבורית שלנו. ועובדת היותו איש קיבוץ לא זו בלבד שאיננה גורעת מכוחו במערכה זאת אלא מוסיפה לה ממד של קנאוּת והכרת־יעוד שבלעדיהן היתה גם קריאת־תגר שלו נבלעת בחלל הציבורי כהיבלע סיסמאות־עסקנים שגורות. ואם מנגנון ההסתדרות — ולא רק המנגנון — יבזבז נכס אישי זה של הנהגה וניווט בדרך הביזוי הקרתני שבו נוהגת הארץ כלפי הנועזים במנהיגיה — ייתכן שיבוזבז אחרון הסיכויים להתחדשות ההסתדרות ולתקומתה.
אלא אם כן כופר מי בעצם הנחיצות של תקומה כזאת או נואש מן האפשרות לחוללה.
ח
הטוען למלחמת־תנופה לשם ביעור העוני דוקא עכשיו, בעיצומה של המערכה על הגבולות, לא למלחמת מעמדות הוא קורא אלא לאי־התגבהות מעמדות; לאותו גרעין מהותי ואלמנטרי של צדק חברתי שלמענו לא פחות מאשר למען התחיה הלאומית קם כל הטורח הזה של בנין מדינת היהודים.
כי אם להוציא מונח זה של מלחמת־המעמדות ממשמעותו הווּלגארית אין אדם צריך להעמיק בקורות ישראל כדי להיוָכח שכל־כולן רצופות מלחמה כזו. אם הדאגה לחלש, לגר ולנתון במצוקה היא ביטוי למלחמת־מעמדות, כי אז לא עשו ישעיהו ועמוס והושע וחבריהם כל הימים דבר זולת ההטפה למלחמה כזאת — ולא היו אלא גדולי מסיתיו ומחרחרי־ריבו של העם בכל הדורות. ואם ליטול בחשבון כי את תוכחתם החמורה, הקיצונית והמאיימת ביותר, השמיעו בעיצומם של נצחונות ובעיצומן של סכנות — כמעט ניתן להאשימם בהסחת דעת־העם — אם לא בבגידה.
אך האמת היא שכוחו של העם היה תמיד בכך שצדקתו בעמים לא היתה נתוקה מצדקו בבית, ומוסר מלחמתו נשען קודם־כל על מוסר־חייו, ובשום תקופה לא הגיע לשיא כוחו ועָצמתו כּמו בתקופה שבה היה צלמו האנושי והחברתי מבית יתרון מכריע על־פני צלמם של הצרים עליו מבחוץ.
ט
לענין עיתוי המאבק על ביעור העוני דוקא לימי קרב, אי־אפשר שלא להיזכר בלבטיו של אותו יהודי שגגו היה דולף והיה טוען כי לעולם, כנראה, לא יוכל לתקן את הגג: בעיצומו של הגשם הן לא יעלה על דעתו של אדם שפוי לטפס על הגג כדי לתקנו, ואילו באין גשם — לשם מה התיקון? ובכן, אין למדינה ברירה אלא לנסות לתקן את דליפת גגה בעצם המטר הסוחף, בעצם סערות. אין לה ברירה אלא לטפס על הגג עם כל כלי אומנותה, כשהיא נרטבת עד לשד־עצמותיה ומטולטלת מסופה, ולסתום — בשיכון, בחינוך, בעיסוק לנוער — את נקבות העוני והמצוקה שדרכן מחלחל היום טיפין־טיפין אך בהתמדה קילוח של יאוש וסִכּלוֹן.
ושבעתיִם אין לה ברירה — בימי מלחמה. גם להב המלחמה המושחז ביותר אינו יכול בלי ניצב חברתי איתן. הם תלויים זה בזה תלות של גורל.
1970
כותונת ששרווליה ארוכים
מאתישעיהו אברך
במחזהו “הפרשים” שׂם אריסטופנס בפי גיבורו הדֶמוס בדמות זָקֵן אִמרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם וחכמי־יוָן במיוחד כוחה עומד עד היום. ״תכנית בנינו של נמל פיראוס — אומר הזקן למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים — היתה המצאה גאונית של תֵמיסטוקלס, אך שום דבר אינו דומה לכותונת ששרווליה ארוכים". ואין לפרש אמירה זו של זקן אתונאי פירוש צר כאילו נתכוון למעט בערכו של נמל פיראוס, זה סמל המעוף והפיתוח של אתונה הימית בפריחתה, ולהעדיף עליו דבר כה אֶגוֹצנטרי וכה חסר־חשיבות כמו כותונת לעורו. ההכרה האזרחית המפותחה של תושבי אתונה הספיקה בודאי גם לאותו זקן להבין שערכו של נמל להתפתחותה של מדינת אתונה חשוב לא פחות מערכה של כותונת בעלת שרוולים ארוכים לאחד דלת־העם שלה. אלא שנתכוון לומר כי הבעיה של כותונת ששרווליה ארוכים היא לפעמים מסובכת יותר מבעיית בנין נמל, וחכמת־האדמירלים של תמיסטוקלס, בונה הצי האתונאי, איננה מחויבת לעמוד לו כדי עשיית כותונת ששרווליה ארוכים.
הטלנו את המשל על מפתן דברינו לא רק כדי לתרום לאוירה האריסטופניסית ששלטה באחרונה על במותינו ולהוכיח כי חכם יוָני זה טיפל בבעיות חברה לא רק מזוית העריות, אלא כדי להראות כי בעיית “הנמל והשרוול” לא נולדה עם הרצאותיהם של מצביאים יהודים בימינו וכי האנושות, וביותר: הדמוקרטיה, התלבטה בה מאז ומקדם. ואף שקשה היה לדמוס להחליט בוַדאוּת מה עדיף, הוא הבין בחוש כי, כך או אחרת, נמל ושרוול הם שני דברים שונים מן הקצה עד הקצה. האדמירל והאורג — איש וחכמתו לענינו ולעתו.
ב
יש לנו דרך־ארץ בפני כל לובש־מדים בישראל. גם מפני שהוא מסמל אולי יותר מגילויים אחרים של חיינו את תקומתנו הממלכתית, גם משום שהוא מבטא אולי יותר מכל גילוי אחר את הרנסַנס הכולל של הדור בזקיפת הקומה והרוח ובנכונות כמעט מובנת־מאליה להגן במו חייו על ערכים. יש לנו דרך־ארץ עמוק בפני מצביאים יהודים גם משום שעצם התואר הזה מעלה מנבכי העבר הרחוק דמויות מופלאות שעליהן התרפקו דורות יהודים. גם משום שאנו מסוגלים להציץ מעבר למחיצת־הימים ולראות איך שמותיהם של מצביאים צעירים של ימינו הם עצמם נהפכים לסמל ומהם — לאגדה. דורות מרובים של יהודים יעלו שמותיהם ויגלגלו בהם מתוך השתאות והפלאה. ההיסטוריה היהודית, אולי תקפח פה ושם בציוּניה הפורמליים שליח־ציבור נאמן שעסק בענינים אפרוריים של חיינו, אך חזקה עליה שלא תקפח מצביאים. זה דרכם של דברי־הימים שתמרורי־צבא הם תמרוריהם, והמלחמות, אולי יותר מכל אירועים אחרים, הן העוקרות אותם מן השעמום. בקיצור: אם טוב הדבר ואם רע אלה הם הצירים שעליהם דברי־הימים סובבים. לגבי ההיסטוריה העברית, שהיתה חסרה אותו תבלין חריף של גייסות, מערכות וכיבושים, שבו נילושה עיסתם של עמים אחרים, נכונים הדברים שבעתים. עלילותיהם של מפקדים יהודים בימינו, שחרצו גורל עם, הולכות ונחרתות בדפי־הזמן לימים ארוכים. אבל אנו רוחשים הוקרה למצביאים יהודים לא רק מפני כבוד ההיסטוריה בעבר ומפני מוראם של דברי־הימים בעתיד. יש לנו דרך־ארץ בפניהם קודם־כל וראשית לכל מפני שאנו חָבים להם דברים שביסוד, אולי את עצם הקיום ואת יכלתנו הפיסית הפשוטה לכתוב שורות אלו. חוב החיים כפשוטם. זה הגדול בחובות שבשר־ודם יכול להיות חייב לזולתו. לגדוֹל המצביאים היהודים בימינו — אנו חָבים את גדול החובות.
ואולם גם אם המושג דרך־ארץ הוא מן המושגים הפרימריים בהליכות איש יהודי, וחכמים אפילו הקדימוהו לתורה, אין הוא הערך הראשון בסולם־הערכים לא האנושי ולא היהודי. ערך אמירת האמת עולה עליו. כי אם דרך־ארץ פירושו שמטעמים של כבוד למושיעים אין אנו צריכים לומר אשר המצפון — תאוֹמה של האמת האישית שלנו — ממריץ אותנו לומר, כי אז אין לנו דרך־ארץ בפני איש. אפילו לא בפני גדולי מציליו של העם. ועל כמה דברים נבוא, במלוא הכרת כבודם, בדין אִתם.
ג
שתי סגולות־היכר מיחדות את צבאנו בצבאות העולם: הגבורה והענוָה. אין דבר שמבליט יותר זיווגם של שני יסודות אלה בצבא־ההגנה־לישראל משילוב המגל והחרב. לובשי־המדים שלנו ענןָתם אינה נופלת מגבורתם ומידת המעטת־ערך־עצמם היא כמעט מידה־נרדפת לאומץ־לבם ולכושר־התושיה שלהם. גם בשובם ממערכות כמנצחים, כאשר כל אחד נושא להם בלבו חפנים של תודה ויקר, הם האחרונים המנופפים אלינו בנצחונותיהם. הם האחרונים האומרים לנו: אנחנו העשרנו את אברם. אולי משום כך גדולה חיבת העם אליהם שבעתיִם.
אך אולי משום כך אנו נכזבים שבעתיִם לכל גילוי של עודף־בטחון — אַל נחשוש לומר זאת — שאחדים ממצביאינו מגלים בעת הזניקה אל הזירה המורכבת לא פחות, היא זירת החיים האזרחיים. זירה זו איננה מטפלת בקטע אחד של החיים, ואפילו הוא חשוב וראשון במעלה, אלא בכל סוד ההתקיימות היומיומית של חברת בני־אדם, על רקמותיה האנושיות הדקות ועל שלל הרקמות האחרות של מאויים, צרכים, התנגשויות שמהן היא ארוגה. חיי בני־אדם וחיי הכלל האנושי נבדלים מחיי צבא בכך שאין בהם משימה ואין בהם חד־פעמיות של מטרה. יש להם יעוד, אך אין להם יעד. לכן מפליא שבעתיִם שמול הצמאון־לדעת, שמפקדים אלה מגלים בצבא, ניכר איזה שובע־דעת־גמור בשעה שהדברים אמורים במערכת החיים האזרחיים. ושובע זה גילוייו בשלושה: ראשית: עורבא פרח, אין בכלל מה לדעת. הכל פשוט בתכלית הפשטות. שרוול ותו לא — נוסח קוהלת; שנית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת, אנחנו יודעים מזמן — נוסח בן־סירא; שלישית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת ואנחנו יודעים מזמן, אנחנו יודעים יותר טוב מאחרים — נוסח גורגיאס מן הסופיסטים.
מיעוט־הענוָה הזה, המתלווה אל הפריצה הסוערת לזירת החיים האזרחיים, גורם לכך שצמאוננו לבשורה חדשה לא זו בלבד שאינו מתרווה אלא שהוא מחריף. כי אפילו אִסתרים של אמת אם מטלטלים אותם בלגין של יהירות, סופם שאינם משמיעים אלא את הדו של הלגין.
ד
אין אנו באים לשים עצמנו פרקליטיו של הקיבוץ. ראשית, אין אנו חיים בו; שנית, אין אנשי עין־גדי או שדמות־שיזף צריכים לפרקליטות שלנו כי יותר משהם חבים לנו אנחנו חבים להם. עצם קיומו של חזיון אנושי וחברתי שקיבוץ שמו בתוך סביבה הנתונה לתהליך פרוגרסיבי של התפרקות מערכים, הוא דבר המעיין במקצת את המאזנַיִם המוסריים של חיינו. אילו חיפשנו אחרי אב־החומר של דמותנו המיוחדת כחטיבה לאומית ואנושית ייתכן כי היינו מגלים אותו ברועים של “להבות־הבשן”, ובמתישבים של יטבתה. בזכותם עדיין לא נתעוותו פני החברה שלנו כליל וייתכן שרק לעומתם מסוגלים עוד להתכרכם נערי־הפז ונערות־התסריט הממלאים את מדרכות־הכרך ומבקשים שנאמין כי הם־הם בבואתו האמיתית של הדור. לא נגזים אם נאמר שאם יש עדיין לישראל כמה נקודות־ארכימדס שעליהן תוכל אי־פעם להציב מנוף להתחדשות חברתית ומוסרית, הקיבוץ הוא אחת הנקודות הארכימדיות הללו. מכל־מקום: שום מנהלים מיעִלים, מומחים ואנשי־יֶדע לא השכילו עד כה לברוא אפילו משהו בדומה לזה שברא רצונו החפשי של עובד בן־חורין.
אילו היתה נהירה המונית לקיבוץ וכושר־הקליטה שלו היה מתמלא, הן מבחינה פיסית והן מבחינת צרכי העם, כי אז נחוץ היה להציב לה סכר ולהטות את זרמי־האדם הנוהרים אליו אל ערוצים חשובים אחרים שאינם מעטים בארצנו. אך כל עוד אין נדחקים בתור לקיבוץ וכל עוד לא תמה — ולא תִּתם עוד, כנראה, ימים רבים — השליחות המיוחדת שהקיבוץ ממלא בחיינו, מה טעם חינוכי הוא להכריז כי “אין הקיבוץ עוד המקום האחד שבו אפשר להגשים חלוציות”? לא נמהר לגלות בקריאה זו פנים שלא כהלכה. נאמין כי הכוונה היא להוסיף ולא לגרוע, ולתת לכל מי שנכון ללכת למדבר או לאזורי־פיתוח טעם־של־שליחות. אלא שקריאה זו כפשוטה יותר משנוטים להישמע לחיוב שבה נשמעים לשלילה שבה. אין הכרח ללכת לקיבוץ — את התיזה הזאת יאמץ לו נוער בנפש־חפצה. ממילא לא נהר ליטבתה. אלא שעתה יכול לטעון כי גם בשבילו הקיבוץ איננו חלוצי־למהדרין. הוא יישאר בקיום מחצית־המצוה, ביחוד בחלק “הלא־תעשה” שלה. הוא לא ילך לקיבוץ — אך ספק אם ילך לנגב.
ה
איננו יודעים כמה מובטלים או רעבים נחוצים למדינה כדי להגיע לעצמאות כלכלית וכמה עמל נחוץ כדי להשיג מספר־מושיע זה. הסטטיסטיקה מסוגלת בודאי לאכול מנה בלתי־מוגבלת כמעט של רעבים או מובטלים, אך שום מובטל או רעב אינו יכול לאכול סטטיסטיקה. כי המונח רעב או מובטל איננו רק מונח קולינארי או כלכלי־משקי. הוא קודם־כל מונח של גורל. יכול אדם בכושר ההסברה התמה להשתמש בכל דבר, רק לא לעשות את הרעב והאבטלה דגל להוליך בו אנשים אל יעדו, או לכפות על זולתו כפן כדי שלא תהיה לו ברירה וילך באשר יוליכנו הרעב. כי בתוך כל אדם, גם בעל הכרה אזרחית מפותחת ביותר, יש תחושה עמוקה של התקוממות נגד יסורים הכפויים עליו, אפילו בגזירת־טובתו, על־ידי אחרים. רבים נכונים לעלות בעצמם על מוקדות, אך מעטים מאוד מוכנים שמי שהוא ידחף אותם אפילו לתוך מי־ישועה.
ו
נכון, הציפיה להתעוררות ווֹלוּנטרית, לקרבן, היא תוחלת ממושכה מאוד. היא מחייבת חינוך, הסברה ומעל לכל — מופת אישי ותזמור כל המעשים האחרים כדי להוכיח שאינם עומדים בסתירה לקרבן המבוקש מן היחיד. זה מאריך מאוד את הדרך. זה מחייב ללכת סחור־סחור כדי לעקוף את זיזיו של הטבע האנושי. זה מוליד קוצר־רוח. אך אין ברירה. הדבר איננו בגדר מס לרגשות הוּמַניטריים, הוא מתחייב מעצם הטעם של קיום חברה שאיננה שוכחת כי בעיקרו של דבר היא צירוף של בני־אדם וכל אדם בתוכה — מלוא־עולם. רצונך: כל חכמת ניהוגם של חיים דמוקרטיים, לא במשמעותם הפורמלית אלא במשמעותם העמוקה ביותר של חיי אנשים בני־חורין, טמונה בנקודת־קולומבוס זו: הכושר להתגבר על התאוה האדירה לקיצור־הדרך או הכניעה לתאוה זו.
אלא שאין זו בעיה מוסרית בלבד. גם מבחינת התכלית עדיין לא הוכח כי דרך רפודה סבל אנושי ומצוקה, שיסודה בצו ובכפיה, היא־היא הדרך הקצרה ביותר אל המרה. כל הנסיון ההיסטורי של הדור האחרון מפריך את ההנחה הזאת. ארץ גדולה ורחבת־ידים חרתה את הכפיה על דגלה כאמצעי להשגת אידיאל גדול, אך ככל שהכבידה את הכפיה כן התרחקה מן האידיאל. וגם ביבשת עצומה אחרת, שניסתה זה עתה לקצר דרכם של מיליונים אל הקומונות בדרך הכפיה וההרעבה, מסתמנים במפורש אותות־האכזבה. מכל הערוגות של מאות־הפרחים רואים שם לפי שעה מעט מאוד פרחים, אך הרבה מאוד הרוגים. כי כלל אחד הוא: אין הרע המכוּון מוליד את הטוב אלא את הרע ממנו, כשם שאין ערך שלילי מסוגל להוליד ערך חיובי. ואין עבדות, בכל היקף שהוא ובכל גילוי שהוא, בונה אלא עבדות.
לא היינו משתהים ביותר בסוגיה מורכבה זו אילמלא הגיע לאזננו אותו ציוץ מוזר וצורמני שמשמיעים עתה כמה צַבָּרים חשובים בחיים האזרחיים שעיקרו: תמה ונשלמה תקופת הרצון והגיעה תקופת הצו. אם אין להשיג מטרות — ומטרות חשובות, כמובן — בדרך של התנדבות, של קרבן־מרצון, יש להשיגן בדרך הכפיה, כקרבן־חטאת. ולא היינו משהים אזננו על הציוץ
הבודד הזה, אילולא נשמע לנו כראשיתה של מקהלה שניסורה המתמיד בחללנו נראה לנו מסוכן לא פחות מאשר מוזר.
ז
כי אנחנו נרעדים מאוד לפילוסופיה הזאת של “פחות סנטימנטים”, שהתחילה מרחפת בחיינו ושכמה מבני־הנעורים שלנו נעשו לנושאי דגלה, מין קשיחות חמוּרה הולכת ונאחזת בחיינו שהמונח צער־אדם מתחיל להיות זר לה. שום דבר אינו מעיד כל־כך על הינתקות ממורשת האצילות שבאופי היהודי, מאשר הנוסח הקישח הזה. יש קוראים לזה בלשון לוטפנית: חספּוּס, מעין זיזי־צורה גרידא שהם ביטוי למרד בַּחֲלקות והם נמשי־החן של הדיבור הישראלי הצעיר. דברים כדרבונות שחינם בזיזם. אילו היו הדברים אמורים במישור היומיומי של רשות־היחיד ובמפגשי אדם עם חברו אולי היינו מעלים נוסחה זאת, אף כי לא היינו רואים בה ישועה מופלגת. כי גם בחיי יום־יום חספּוּס זה, המוּכר לנו היטב, מתרחק מן הפשטות ומתקרב אל העזוּת ואין זו המידה התרומית ביותר גם במגע יומיום שבין אדם לחברו. אלא שבמישור החיים הציבוריים חספּוּס זה יוצא מגדר צורה ונהפך למהות ומתחיל לעצב לא רק קליפתה של החברה אלא גם עקרונות חייה. קונדסיות מחוספסה זאת, שגורסים אותה כעין גומת־חן, נהפכת בתרגומה הסוציולוגי לקהות, לאטימות, לקשיחות. אנו פשוט יראים אותה. הרגלי היעילות, הקפדנות והדיוק עדיין רחוקים מלשלוט בחיי המעשה שלנו, אך הקשיחות ואוטם־הלב כבר הולכים לפניהם, כאילו הם התנאי ליעילות ורק עליהם היא תִכּוֹן. אם אומרים לנו: “שיפטרו חמשת אלפים, שיעבירו עשרים אלף, אין רע: כמה אלפים ירעבו, כמה אלפים יישברו, כמה אלפים בכל־זאת ייקלטו”; אם בארץ שבה נגזרת החברה שתי־וערב על־פי כל מיני חתכים סוציאליים, שבטיים, תרבותיים ואחרים רק לא על־פי החתך של לוחמים ושאינם לוחמים יען כי אין בה — ולא על דרך־המליצה — שום אדם שלא לחם או שאיננו לוחם; אם דוקא בארץ זאת מנסים לעשות גיזור חדש של זוחלים־בין־טרשים ושל יושבים־על־מִלֵאת, כי אז אין לראות בכך חספוס או נמש־של־חן או ניב חדש של מליצה אלא גילוי של זרמי־מחשבה ונסיון, מדעת או שלא מדעת, לעצב ריבוד חדש ומהות חדשה לחברתנו. איננו רוצים להביא הקבּלוֹת לא מארצות שונות ולא מחבלי־ארץ שונים כדי להוכיח לאן עשוי להוליך אותו “בלי־סנטימנטים” בפירושו המתפתח והקיצוני, אך חושינו מזהירים אותנו מפניו — אפילו אם רבים וחשובים בתוכנו עדיין מעדיפים לראות חספוסים וסיקוסים אלה בסלחנות ובחיוך אבהי.
ח
בין תנועות־הנוער החלוציות אנו מכירים תנועה אחת שבחרה לה כהמנון שירו של אחד מטובי משוררינו: “אנו עולים ושרים; על חרבות ופגרים”, כביכול, בפחות מזה אי־אפשר. ואולם תנועת־העבודה העברית בכללה רחקה מגירסה כזו ת״ק פרסה. היא ביקשה לבנות את העם תוך בנין האדם בתוכו ולאו דוקא על חרבותיו. אפילו הנוסח המרוכך יותר של משורר דגול אחר: ״אם כּשל הנחשל ויפול בעבודת־פרך — עזבנו עצמותיו היגעות בדרך", אף הוא לא נקלט בפשטות. שרו אותו הרבה, אך איש לא ניסה לעשותו תורת־חיים לחלוצים. וגם היום, על אף תמורות המושגים, היינו רוצים ללכת, באשר ניקרא ובאשר נלך, עם כל העצמות היגעות שלנו ושל אחרים — ולא להניחן בדרך. ואם בשל כך תארך הדרך במקצת — אין רע. בתהפוכות ימינו גם מבעד לדרך הנראית קצרה לא קל לראות בבהירות ובוַדאוּת את מחוז־החפץ. לכן צריך להישמר שבעתים מחפזון בכפיית הקרבן. חכמת ילדי ירושלים על דרך ארוכה שהיא קצרה עדיין עדיפה בעינינו מיצר קיצור־הדרך אפילו של דגולים בקרב הנוער העברי בימינו.
1959
שעתה של מידת הדין
מאתישעיהו אברך
אל נוף המרמה נוסף כמעט מדי שבוע שיח אחד וכבר נראה נוף זה בארץ כנוף יער. הגלוי מתחרה בסמוי והסמוי מעמיק שלוחות וכמו לופת בחניקה שרשי חברה ומדינה.
אמר לנו פעם משורר חכם־לב שאינו עוד עמנו: אילו אפשר היה לסגור את המדינה לשעה אחת ולטאטא אותה כראוי — זה הדבר שנכון היה לעשותו. אך מצערת לא רק הידיעה כי מן הצד המוכני אי־אפשר כלל להעמיד מלכות מסיבובה, אלא העובדה כי עשרים וחמש שנים בלבד אחרי הקמתה כבר זקוקה המדינה — ומדינת היהודים דוקא — ל“רָמוֹנט” מוסרי כזה. רבים חלמו חלום המדינה הזאת. איש בודאי לא חֲלָמָהּ כך.
כי כל “שיח” כזה כשהוא מבצבץ ועולה מן הקרקע, כמו מבקע אדמה שאתה עומד עליה. כמו מנפץ חלום. וגרוע מכל — כמו מוזג טיפה של ספק: חירות לשם חירות הערמה והביזה — מדוע יהודית דוקא?
ב
מזויות שונות הואר — או הוחשך — ענין הנפט ונתיביו בישראל כמו ענין ההילולה הגדולה של ישראלים, רבים כנראה ככל האפשר, סביב הזבח הגדול באבו־רודס. המשפטנים והחוקרים למיניהם1 ייקראו כבר קרוב לודאי לקבוע לא את קיומה או אי־קיומה של תרמית אלא את היקפה ומידותיה — מידות טובת ההנאה ומספר הנהנים.
לא נקדים את השופטים ולא נבוא להוסיף על המקהלה הגדולה של מוכיחים ומיסרים — שככל שהיא מתרחבת ומתגוונת אתה עשוי למצוא גם בה עצמה קצת בני־לוָיה קבועים הנסחפים תמיד אל ה״מצליחים״ — לפני הילכדם, כמובן — והמשמשים להם לא פעם שופר בציבור. הטיסות והסיורים והחינגות ומדורי הדיווּח והשיבּוּח וההתפעלות של עתונאים למיניהם כל הימים — אינם יוצאים מכלל גדול זה והם רק גוון בפסיפס צבעוני או שובל משָׁבלי גלימתה של השחיתות.
עוד ניחד בסיום הדברים שורות אחדות לטעמה של השחיתות הסמויה, אך נפנה אל זוית שונה מעט של הנושא. זוית שמעצם טבעה אינה יכולה כלל להשתבץ במערכת החיים התקינים וענינה בסוגיה של עמק עָכוֹר — הוא המקום שנקרא על שם עוכר ישראל אחד, שנרגמו בו הוא וביתו.
לא היום. היום אין רוגמים. בימי־קדם.
ג
והסוגיה היא, כידוע, סוגית הביזה.
אנו כובשים — לבטחוננו, אד למען מה — הבוזזים? זוהי שאלה חמורה מאוד ונוקבת עד עומק הוייתנו המוסרית, אך אי־אפשר שלא לשאול אותה בעקבות סיפורים מאבו־רודס, אום־בוגמה ואבו־זנימה ומקומות אחרים במדבר — הוא אותו מדבר שבטרם כל חשיבותו כארץ־מחצבים הוא קודם־כל מדבר הגנה לישראל.
מַלקוֹח שלוקחת המדינה לצרכיה החיוניים הוא אחת מתוצאותיה של מלחמת־המגן ושל הנצחון בה. ואולם כיבוש המלוּוה שוד של בוזזים להנאתם — הוא דבר שאין לו שֵם. ׁשבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים לא בהתפרצות חד־פעמית, כדברים שאירעו לא פעם במלחמת־השחרור, אלא בביזה שיטתית ומוצצת־לשד, ביזה תוך הנאה. ואם יש דבר שקשה למצוא לו הסבר, זו העובדה כי בסמוך למסירות־נפש עילאית, הבוקעת מן הטהורים במעיינות אדם והמולידה את הנצחון, מבצבצת אצל קצת מאותו עם עצמו — כמו מן הדלוחים במקורותיו — תאוה פרועה לנכסים, להוללות, לביזה אישית של פירות המוסרים את נפשם.
כאילו אין הארי יכול בלי הסרטן.
ד
יניקת הנפט המצרי — ועדיין הוא נפט מצרי — שנועדה להזין את בטחוננו ולהבטיח את הקיום כפשוטו — חיונית ומוצדקת. זהו חלק מן ההתבצרות מול הסכנה להישמד. זוהי העברת מוקד־כוח מידי הבא להרוג לידי העומד על נפשו. הקוד המוסרי של חברה שחייה מתנהלים על מי־מנוחות יוכל, אם ירצה, למצוא פגם גם בכך. אך כללי המלחמה, כמאמר הצרפתים, אף שאינם משנים את יסודות המוסר האנושי, כמו מכתיבים דרכי התנהגות משלהם.
אם כבשנו נפט מצרי ומילאנו בו צרכינו וחסכנו מעט מן הנפט לרכוש עוד קנה ועוד כנף להגן על עם שמילט עצמו משדה־קטל אחד ואינו רוצה להיקטל עוד — ספק אם יש איזה שולחן־ערוך מוסרי בעולם שיכול לדוננו על כך.
אך אם כבשנו נפט מצרי — נכס מנכסיו של עם מרוד, מורעב, שקוע בעוני, בחולי ובמדוים — כדי לבוֹז אותו ולהנות ממנו יחידים בישראל, אין לנו כפרה. אם נטלנו מרכושו של עם זה — יהיה היום אויבנו כאשר יהיה — כדי שימלאו ממנו כיסיהם של הוללים מישראל, קיא חברה לוחמת, נרכין ראשנו בחרפה. לפני עצמנו וגם לפני אויבים — אף שאין אולי כמשטרם בוזז ומרושש את עמם שלהם עצמם.
ומי שאינו מסוגל לראות את מעשיו כאן גם ראיה שמן הצד השני של קו החזית — לא יוכל לעולם להגיע לשיפוט נכון ומאוזן של טעם המעשים ומשמעותם — לא לטוַח היום ובודאי לא לטוַח העתידות.
ה
כי יש דברים שהמלחמה מעלה אותם והם נשכחים ויש דברים במלחמה שרודפים כצל אחרי ימי השלום ואינם מרפים והם כחותמם לאורך ימים. מהם שנעשים סמל. אנו ספונים בקונכיתנו ואין הד מעשינו או בת־קולם בסמוך או במרחקים חוזר אלינו. גם מפני לשון שאיננו שומעים גם מפני תוף־האוזן שלנו שהורגל לסנן דברים לפי מידת נעימותם.
ובכן, מה שעשה לנו בזמנו כפר ערבי אחד באזור ירושלים בתחום הנפשות, הולך ועושה לנו עתה אבו־רודס בתחום הממונות והחומר. קשה היה מאוד — ועדיין בלתי־אפשרי לצייר את הישראלים כצמאי־הרג; לא קשה לצייר יושבים בישראל ־ ובהכללה מרושעת את ישראל כולה — כצמאי־בצע חסרי־מעצורים. יום המפגש עם המצרים — על אף המחנות הערוכים זה מול זה — אולי רחוק פחות משהוא נשקף לרבים מאתנו. עם מוכה ומורעב לא ייתכן כלל שלא יצמא בעומק לבו לשלום. הרבה דברים יישכחו, אך השוד הזה, ירידת קבוצה קטנה של עיטים ישראלים על פגרי הנכסים של מצרים — לא יישכחו במהרה.
וכל מה שנאמר במוסר היהדות על שוד עניים ואנקת אביונים — חל גם על אביון מצרי או סורי או כל אביון אחר במשפחת האדם. גם אם היום הוא אויבך.
ו
נוכח התרחשויות אלו — שמוטב לראותן כּמוֹת שהן מאשר לנסות להַורידן — לא די עוד בעֵרנוּת חד־פעמית לתועבה העולה פה ושם על־פני השטח. נחוצה משמרת רצופה של התודעה המוסרית והציבורית. נחוצה תפנית. והיא נחוצה משום שכל מה שהתרחש, כנראה, במדבר לא היה בא לעולם אילולא ניזון מקרקע דשנה ומזובלת בארץ הנושבת; אילולא ניזון מאוירה של סלחנות ושל מגמה לא־מודעת אולי של אי־חסימת השוָרים. השחיתות הסמויה מסוכנת שבעתים מפני שהיא הולכת ונארגת באורח־החיים כחלק ממנו וזורמת בזרמם ואתה מתרגל לנשום אותה ביחד עם אויר החברה וחמצנה. יש קשר — אומר ד״ר דויד ניב, האזרח עז־הרוח — בין התעשרות במצב מלחמה לבין מה שקורה ב״נתיבי־נפט״. נפרש ונאמר: יש תלות הדוקה בין מפגני־הראוָה והמותרות והבזבוז המתיהר של החברה הישראלית, הפרטית והממוסדת, לבין מה שמצמיח פתאום המדבר. ויש גם תלות בין מעשים והרגלים שאנו נוטעים ביודעין, אך בלי שיקול מספיק ובלי זהירות חינוכית וחברתית נאותה (כגון ההימורים) לבין התופעות הצומחות אחר־כך גם במדבר גם בחצר ביתנו.
ז
העלינו בראשית הדברים ספק שאלה ספק הרהור: חירות לשם חירות ההונאה — מדוע יהודית דוקא?
יהיו בודאי משיבים וטוענים כי קיומו הריבוני של עם מוצדק מצד עצמו, הַינוּ הך מה מעלתו המוסרית. וכשם שעמים רבים אחרים מתקיימים במעלת המוסר שלהם, בין רמה היא בין נמוכה, כך אין ישראל צריכה להעמיד ריבונותה למבחן או לספק על־פי מוסר חייה.
גישה אכזיסטנציאליסטית זאת אינה חסרת־הגיון, כבר מן הטעם הפשוט שכל עוד קיימת מסגרת הריבונות — רבות ופתוחות הדרכים לתיקון פני עם וחברה ושום עיקום־דמות של היום איננו סוף־פסוק. דורות כלתה נפשנו לריבונות ולא חטאיה של תקופה אחת או של פלג מעַוות בדור אחד עירערו אמונתנו בה. אפילו כך — רק מעטים, כמדומה, יראו נחמה בכך שאחד היתרונות החשובים שתתן לנו הריבונות היהודית יהיה הזכות לשדוד — גם את עצמנו — בעברית.
1971
-
ולענין זה היו יפים ומהימנים עלינו מבקר המדינה ומשטרת ישראל ומוסדות־המשפט הרגילים של המדינה לא פחות מועדות־חקירה. ↩
לאן שכולם נוסעים: ליפאן
מאתישעיהו אברך
בכלכלה הישראלית, אומרים, שליטים החוקים הפועלים בכל כלכלה לאומית. אך כל כלכלן בישראל יוסיף מיד: חוקים אלה — אבל לא רק הם. במדינה־דוד־רותח כמדינתנו אף גורמים אחרים מעלים רעידות של גאות ושל שפל, והם, אולי יותר מן החוקים, מעצבים פני הכלכלה — לפעמים: עצבון גמור.
מדינה שכזאת.
בין הגורמים האלה נוכל מעתה למנות גם גורמת אחת: חתונה. כן. חג־הכלולות. לא רק כאֶלמנט־של־אישות. כגורמת כלכלית. עוד ימים רבים יסובו, כנראה, גלגלי תעשיה ומסחר שהונעו עם חגיגת־הנישואין המפוארה על־גבי משטח של אברזין (מה זה אברזין?) שנמתח לצורך לילה אחד של כלולות על־פני הדשא של מלון בשרון. אין עוד ספק: אנו עומדים על סף פריחה כלכלית, כמעט — טוטלית. אין לך ענף בענפי הכלכלה שחבצלת־השרון הזאת לא תתן בו אותות. אין.
תעשית־הבשר, למשל, שנקראה ליַצר ביום אחד “חצי קילומטר נקניקיות” בשביל מִפקד העולים־מנכסיהם בישראל, כמו עברה בבת־אחת לפסים של יִצוּר המוני, המשַׁנה מן הקצה אל הקצה כל מושגינו גם על פריון־יִצוּר גם על הרגלי־הצריכה ומעלה אותה למעלת תעשיה־כבדה שהיא, כידוע, אבן־פינה בסטרוקטורה הכלכלית של כל מדינה מתוקנת. מוכר־הנקניקיות בשערי אתונה העתיקה צריך היה, לפי תוקידידס, לעשות מהלך של עשרה קילומטרים כדי למכור צמד אחד של נקניקים. הפונדקאים על הדשא בשרון הוכיחו כי אפשר בברית־נישואין של צמד אחד למכור — וגם לכלות — חצי קילומטר נקניקיות. כמות שנהפכת — לכמות. כושר יִצוּר וצריכה כזה, גם אם אין בו עדיין כדי להביאנו לשוק האירופי, כבר יש בו כל סימני־ההיכר של שוק. פרסי, כלומר.
כוחה של גורמת אחת: חתונה.
ב
וחרושת־הפלדה? קריה שלמה עומדת כעשר שנים למעצבה ואינה יודעת מה בדיוק תיצר כדי שתזכה למעט רווחיות. באו אמידי־השרון והעמידו ביצת קולומבוס: 1 שפודים. חרב־האבירים של האמוּדה הישראלית החדשה. אלף ומאתים פגיונות לדקירת האומצה נתבעה תעשית־הפלדה שלנו להכין בשביל דיביזיה אחת של העשירוּת הישראלית הממונעת שחנתה לילה אחד בשרון. עוד כמה הילולות משופדות כאלו ואנו עולים על פיטסבורג. לא בדימונה. במלון השרון. איך אמר זקנו של וינסטון צ׳רצ׳יל: חכמת היצרן היא לדעת מה השוק רוצה ומה איננו רוצה. והשוק של ישראל בימינו איננו רוצה צנורות־פלדה נבובים. הוא רוצה שפודים. עם אומצה, כמובן. נביבות יביא משלו.
אך מעל לכל — ניצל, כנראה, משק הלול. אם להאמין לסטטיסטיקה הרשמית של עתוני־הערב — היה זה לילם הנשחט ביותר של בעלי־הכנף. באלפיהם נפלו. ארץ קליפורניה, אוהבת העופות, אינה נוקמת בתרנגולי־ הודו שלה ערב חג־המולד נקמה גדולה מזו שנקמנו כאן בשארי־בשרם, בעלי־הכרבולת הפשוטים, בליל־ירח בשרון. עוד כמה אפריונים כאלה והגזירות שנגזרו בזמנן על הלולים היו כלא היו. האפרוחים המתחתנים של האצולה הישראלית יצילו את התרנגולות. את הלול, כלומר.
כמעט שכחנו את המחצבים. שתי תחנות־כוח באשדוד ביחד עם כור גרעיני לא ימריצו כל־כך פיתוחם של מחצבי־הדלק במדינה כפי שתמריצם חופה ממוכנת אחת, אפילו תיערך רק פעם בשבועים. הנרי פורד הראשון היה טוען כי את השפע הכלכלי בארצות־הברית תוליד המכונית. כאשר אתה רואה צי של אלף מכוניות נמתח כחוט־עקלתון לכל אורך נתיב־הנישואין קשה לך לקבוע מי הוליד את מי: המכונית את השפע או להיפך. דבר אחד אתה יודע בוַדאוּת: צי־כלולות כזה איננו ילידו של העוני. מכל־מקום: לא בישראל.
ואולם יותר מכל צפויה, כנראה, פריחה כלכלית ל…יפאן. כן. ליפאן. לארץ השמש העולה. היפאנים אולי אינם יודעים זאת עדיין. אנחנו — יודעים. כאשר נשאלה כלת הערב לאן יסע הזוג לבלות את ירח־הדבש — השיבה בכל מידת הצניעות: ״מה פירוש לאן? — לאן שכולם נוסעים: ליפאן״. פשוט, בקרבת מקום: ליפאן. לאן שכולם נוסעים. שכולם.
אם לקבל הודעה זו של צעירה בת־ימינו כפשוטה — עומדת ממלכת המיקאדו לפני ירח־דבש כלכלי שכמוהו לא ידעה מימי הדומפינג הגדול. חמישים אלף זוגות ישראלים נכנסים מדי שנה לחופה. חמישים אלף ירחי־כלה כאלה בטוקיו — והשמש ביפאן תעמוד. מרוב זריחה. אמנם, לא דייקנו מעט. חמישים אלף — פחות אחד. בבית־ההחלמה שבו בילינו את ימי־הפסח פגשנו בכל־זאת זוג צעיר חינני מאוד משדות־מיכה בחבל עדולם שבא לבלות את ירח־הדבש שלו על הכרמל. כאשר שאלנו את בני־הזוג בתמיהה: מה פתאום מיַרחים כאן את הדבש — הן כולם נוסעים ליפאן? נבוכו. ארצנו גדולה. עדולם רחוקה. הדואר — דואר ישראל, והידיעה על יפאן עדיין לא הגיעה לעדולם. לכן: ליפאן. כולם — פרט לעדולם. אבל גם יוצא־מן־הכלל אחד אין בו עוד כדי להסיר את חרב־הלבלוב התלויה מעל יפאן כגורל והכל בזכות ירחי־הדבש מאגן־הירכַים של ישראל.
אף־על־פי־כן: אין אַליה בלי קוץ. אין רוטב בלי מים. ואין אברזין בלי סרח־העודף. ובסרח־העודף של האברזין הגדול שנמתח, כאמור, על הדשא בהרצליה — היה גם מעשה־אונס. נאנסה שם ללא־רחם כל מערכת הנימוסין של החברה הגבוהה. כרגיל — ללא תקנה.
שלוש מאות ששים וחמש פעמים בשנה מתפרסמים בעתוני הארץ. ובשירות השידור הממלכתי פרקי תלמוד בבלי של הנימוס, קוֹדֶכּס ההתנהגות של החברה לימי מבחן. אך כל התורה המהוקצעת, שנבנתה בשקידה ובאלגנטיות כזו, לא עמדה בפני המבחן האנושי הפשוט ביותר: מבחן הנחיריִם, תל אחד של קורקבנים ברוטב, ולא רק התל ־ ריחו בלבד, הספיק כדי למוטט את כל מגדל הנימוסין שהתחיל לפאר טבור חברתנו כמו פסל מינרוָה את האקרופוליס. במקום כל תקנות הנימוס השתרר כאן החוק הקדמון של דארוין: כל דאלים יטרוף. גבר מקדים את הגבירה. נער את הזקן, גיבור את החלש, וכל המשתה דומה יותר לתחרות מי יגיע ראשון ־ אל השפודים. ובעיית הנימוסים הקולינאריים של חברתנו איננה עוד איך לאכול דגים בלי סכין אלא איך למנוע רצח המונים מול ירכו הצלויה של תרנגול הודו. כל המאמץ האינטלקטואלי של העתונות והרדיו הממלכתי יצטרך להיות מופנה אל מטרת־חינוך הרבה יותר אֶלמנטרית, ראשית החינוך של כל אדם ביער: איך לאכול (בציבור) בלי שפיכותדמים.
עוד לכוחה של אותה גורמת: חתונה.
ג
יכולנו להמשיך בקו הגרוטסקה אל תחומים לאו דוקא כלכליים של חיי החברה הישראלית. אך אין טעם להיתלות בסימפטום אחד של העוית ולהתיחס אליו במקום אל מקורותיו. החברה הישראלית החדשה צריכה, כנראה, למופעים אישיים ציבוריים כאלה כרמון לפַצָץ, כבלוֹן־ניפוחים לאויר. כאפס לחישוקו.
כי נישואים של זוג בני־טובים ־ מכל השכבות בישראל – חדלו מכבר להיות ענין שבינו לבינה. זהו ענין שבינם לבינינו, לבין הציבור הרחב. חג העצמאות הפרטי של אפרוח ופרגיה המאמנים כנפיהם לעוף – הולך ונהפך לחג העצמאות של העיירה, של העיר – וביחסי ציבור כהלכתם ־ של האומה כולה. מומחים לפולקלור ולהוי עדיין מתלבטים בנסיון להפוך את חגי־העם הלאומיים לחג המשפחה. אך המומחים ליחסי־ציבור כבר הצליחו להפוך כל חג משפחתי להילולה של העם. כאילו העם כולו נכנס לחופה, לבר־מצוה או לברית־מילה. וזה הַינוּ הך. כי בימינו ברית־מילה דומה לבת־מצוה ובת־מצוה לחתונה וחתונה ־ כבר אמרנו – לחג הריבונות על כל סממניו של החג. מפגן הרכב הממונע, מפקד העתודים וטור השפודים השלופים.
ד
אך האמת היא שמידת הניפוח איננה רק מידתו של הפרט בישראל. היא מידתו של הכלל, ושל הכלל המאורגן. וכבר אין לדעת מי סיבה ומי מסובב והעם כולו סובב במעגל־הניפוחים וכמו עט על הסעודה המפסקת שלו ברעבתנות של מי שצם אתמול ואולי של מי שיודע כי הוא עתיד לצום מחר. והסעודה המפסקת הזאת, במשמעה הפשוט ובמשמעה המושאל והמדאיג, היא נחלת הכלל כנחלת הפרט ונחלתנו על הים ־ לא פחות מאשר על היבשה.
נאמר מראש: אין חטא למדינה כשהיא מבקשת להיראות גדולה משהנה. מדינה שבידודה הוא חלק בתכנית־הכחדה של אויביה, צריכה למעט רעש של יחסי־ציבור כדי שלא יושתק קיומה ולא תושתק ההתנכלות לו. אַלפּיִם שנה לא הופענו ביריד העמים ואין רע אם אנו מהַמים קצת יותר מעמים אחרים כדי להדגיש עובדת קיומנו. טוב לדגלנו שלא יחסר בשום מקום שבו מתבדרים דגליהם של עמים חפשים. אך בשעה שאנו מנסים לחבוש מצנפות שלא לפי מידת ראשנו ־ ראשנו נבלע ונראית רק המצנפת ונראה כל הגיחוך של מי שחובש אותה והיא איננה לפי מידתו.
אחת המצנפות האלו היא בעינינו האניה – אשר כבר למדנו בכנות לאהוב אותה כנכס של גאוה לאומית ־ האניה “שלום”.
מעט מאוד דברים בארץ נבנו בעמל שקדני ומאוּפּק־פרסומת כזה כפי שנבנה צי־הסוחר של ישראל. והוא עמלם של קבוצת הוזים. והוא משענתו של עם מנותק מכל יבשה. אך כמו מערבולת־בים כן נראה לנו הסחרור הפתאומי הזה שבו נסתחררנו כולנו עם אניית־הדגל. עם הארכיטקטורה הראויה לכל תהילה. עם ציוריו של טאמאיו הגדול ועם ברק־השפע הנוצץ כמראה שאתה יכול לראות בה כל דבר ־ רק לא את עצמך. אלף קישוטים מקוריים להפליא ואלף תמונות־נוף מרהיבות מקשטים את הספינה. אף־על־פי־כן אין זו תמונתה של ארצך. בערפל הכשרות והטריפה נדון כלי־השיט הזה רק מזוית השולחן־ערוך של ר׳ יוסף קארו אך לא מזוית השולחן הערוך הכולל של העם. ובודאי לא מזוית העוית של פאר וניפוח הלופתים אותנו כבמלתעות של סרטן. ובשולחן הכולל של העם כמו ערוכה השאלה המנקרת בלב ואיננה נשאלת בפה: האומנם כה גדולה ומכרעת חשיבותו של כלי־השיט המוביל־במים הזה עד שהוא ראוי לחלק הששי של ההשקעה במוביל־המים הארצי — תקוַת המדינה ופיתוחה? כאשר אתה מוסיף אל הספינה עצמה את ארבע הפלגות־הבתולים שלא על־מנת לקבל פרס ולא על־מנת לשלם מס עם כל בכורי־ישראל (וגם כאן לפי הכלל: כולם — חוץ מעדולם) אין אתה יכול שלא לבוא למסקנה כי ציוצה הנון־שאלנטי של כלת השרון: "לאן שכולם נוסעים: ליפאן״ — איננו כל־כך מחוץ לענין גם כאשר הדברים אמורים בכלל הישראלי המאורגן — בו ובמאשריו.
יובן: ניגודו של ניפוח זה איננו צניעות חסודה. ניגודו: תגובות נורמליות לפי מידת היכולת. בטוב הטעם, אך לא בהתנוצצות מזויפה. ייתכן כי אניית־הדגל שהיתה מסמלת את ישראל יותר מכלי שיט אחר היא אניית־מפרשים המפליגה עם הרוח. אך המדאיג איננו רק כלי המפואר למעלה ממידתנו ומסע־הנסיון של ראשי הישוב לבדוק אם הוא יסכון לשיט־תענוגות של האמידים היהודים האמורים למלא את תאיו. מדאיגה אוירה הסעודה המפסקת שבה אנו חוטפים ואוכלים פאר בשפודים כאילו מתוך הרגשה עמומה כי מחר — מחר יהיה צורך בשפודים לא כדי לאכול. כדי להתקיים.
1964
-
“ביצת קולבוס” במקור המודפס, צ“ל: קולמבוס — הערת פב”י ↩
ימים של שביתת שובע
מאתישעיהו אברך
מי שלא שיער כי בין האלים ההולכים וניתצים של התקופה תגיע גם שעתה של העליה — אינו מבין ברמזי הזמן, גם אם הם ניתנים לו במכת־אגרוף הפוחסת את אפו. תהליכים חברתיים ומוסריים אינם מנותקים זה מזה. וכאשר שכבת־שומן מטפסת על כרסה של חברה, דרכה שתעלה על לבה וסופה שתעפיל אל צור־מחשבתה ותערפל מוחה וסוף־סופה שייטרפו על חברה זו דעתה, מוסרה ואפילו חשבונה שלה עצמה. ומבין העיקומיס השונים של התקופה — הטלת הדופי בעליה ובעולים, המטופחת על־ידי הסַלוֹן הישראלי ולא רק על־ידיו, היא מן החמורים ביותר.
האמירה כי בענין העליה החל הציבור הישראלי לצאת מן הכלים איננה מדויקת. הוא פשוט קרוב ליציאה מן הדעת. כי רק אי־שפיות לאומית ואישית יכולה להביא ציבור לנסר בתאוה כזאת את השורש המזין לא רק את חזון חייו אלא גם את עצם קיומו.
ב
אך בטרם קטרוג — מלים אחדות של זכות על הדור הצעיר של ישראל.
זהו בעיקר דור לא ציוני. לא רק מפני שחינוכו בארץ הריבונה לא הביא בחשבון יסוד זה כיסוד חיוני בעיצוב דמותו. על כך נאמר עוד דברים אחדים בהמשך הטורים. זהו דור לא ציוני כי באופן מעשי ואוביקטיבי ניטלה ממנו השאיפה לציוֹן וחלום השיבה אליה. זהו דור שהעצמאות הלאומית היא לגביו דבר מובן מעצמו וטבעי כנשמת־אפו. הוא אינו צריך לחלום על הכותל־המערבי — הוא גר בסמוך לו; הוא איננו צריך להיכסף אל כנרת — הוא רואה יום־יום יפעתה; הוא אינו הוזה את שובו לציון ברחמים — הוא צמח מתוכה ומתוך סלעיה. רצונך: הוא־הוא ציון.
היעדר הצורך לבנות מעבורת רגשית מציון־שבחלום אל ציון־שבמציאות עושה אולי את יליד הארץ עני יותר בכיסופים מבן־דורו בגולה שרקם בלבו את חלום הארץ הזו שנים. צעיר הארץ איננו זוכה גם בטראומה האדירה שבהיתקלות אומה עם ארץ־כיסופיה, כפי שזוכה בה המגיע כעולה בספינה אל חופה או הנוחת אל נופה ממרומים. ואם נשארה לו פיסת־ציונות לערוג עליה, גם לאחר קום מדינתו, בדמות העיר ירושלים — באה מלחמת ששת־הימים, שצעיר ישראלי זה עשה אותה במוֹ־ גופו, ו“נטלה” ממנו גם חוף זה. הכל כמעט, מצד החלום הציוני, נתון לו.
המפגש של צעיר זה עם בן דורו הציוני מברית־המועצות הוא מבחינה זאת כמפגש בין חולם למפוכח, בין מי שנתון עדיין בעצם חלומו לבין מי שהקיץ ומצא, או עשה, את חלומו — בשר וגידים.
ג
אך בעוד אין הוא חולם עוד חלום של שיבת־ציון, הוא נושא על כתפיו כל עומס מציאותה. הוא מחרף חייו על כל תלם ואמה של ארצו. שלא כשום נוער אחר בעולם הוא נותן פרק מכריע של חייו לחפירות. מעטות הדוגמאות לתעוזה ולגבורה אישית כמלחמתם של השובתים־רעב ליד הקרמלין. אך התצפית הדרוכה על הירדן ועל סוללות הסואץ איננה מפגרת אחריה.
מידת הקשיחות הנראית בפניו של הצעיר הישראלי היא, במידה לא־מועטה, גם תולדה של המתח האדיר הזה. זהו מתח הנוצר גם מעצם השירות המפרך, גם מתוך התחושה כי בהצלחתו או בכשלונו תלויים לא רק שגשוגנו המדיני אלא עצם קיומנו.
לא הרבה דורות יהודיים נעמסו אחריות כזאת. לא הרבה נוער יהודי נעמס תמצית האחריות הזו. לא היה לו אח להישג. אין לו אח למשא.
זה להבנת דמותו של הצעיר הישראלי, שבו פוגש העולה החדש. והוא גם הרקע להצדקה מפורשת של תביעתו לביסוס ולנחלה, כל עוד אין הוא מעמיד אותה בניגוד למעשים למען העולה. ואולם אילו ביקשנו להסביר ברקע זה בלבד את ההתנכרות הגואה לעליה ולעולה, היינו מתעלמים מתהליכים עמוקים יותר, חינוכיים ואחרים, המתהווים בחברה הישראלית כולה. תהליכים אלה אינם יכולים שלא להוליך אל ההתנכרות.
ד
בתוך תהליכים אלה מזדקרת באופן אכזרי התפתחות האֶגוֹצנטריות היהירה של הישוב הזה.
אין לך כמעט רגע — בחיי־שלום או בימי־חירום — שבו לא תבענו מיהודי העולם גילויים של אחריות ואחדות וערבות הדדית של יהודים. את שדותינו אנו משקים בכוח התביעה הזאת. את ארובות החרושת שלנו אנו מנשאים בכוחה. את קופות הציבור שלנו, כמעט בכל תחום ותחום, הפכנו לאבן־שואבת בכוח הצו הזה ששליחינו הניפו אותו בכל קצוי עולם ובכל פינה שבה בני ישראל נמצאים. הסברנו חובתה של אחדות זאת לקהילה נידחת באיים הקאריביים כמו לאמידי היהודים ביוֹהנסבורג. את קני־התותחים שלנו יצקנו במפחת האחדות הזאת. לא היה כמעט תחום בחיינו, מהחזקת “תלמוד תורה”, שפעמים אינו קיים כלל, עד הבנינים הרבים והמפוארים, מהם מיותרים, שבו לא ראינו זכות לפנות אל יהודים בשם “אחדותיות העם היהודי” ולבקש את עזרתם.
אך ככל גוף המתרגל להיות במצב של תובע דהינו את האפשרות להיות אנו עצמנו נתבעים. פירשנו באופן הנרחב ביותר את המושג אחדות־ישראל, מצד חובת היהודים בעולם כלפינו, אבל רק לעתים נדירות נזדעקנו לקיים חובתנו, מאותה בחינה עצמה של אחדות ישראל, כלפיהם. וכאשר שבתו יהודים בברית־המועצות שביתת־רעב ליד הקרמלין, במאבק על זכויותיהם האלמנטריות, יכולנו לאסוף רק תמהוניים מעטים להצטרף אל שביתת־רעב מקבילה בארץ, כי העם הישראלי כולו היה — ועדיין הוא נתון — בשביתת־השובע הגדולה והממושכת בתולדותיו.
ה
ואולם בצד התפיסה החד־צדדית של מושג האחדות היהודית, אנו הולכים ומאבדים גם את חוש החסד האלמנטרי כלפי הגר, באשר הוא גר.
כי בהמשך לדרמה האישית שעובר כל עולה ועולה מברית־המועצות במלחמתו על זכות העליה שם — עדיין צפויה לו הדרמה העיקרית של התערות והיקלטות בארץ חדשה. עקוּר ככל שהוא היה מן החברה הסובבת אותו בברית־המועצות, הוא היה רקום בתוכה, הוא צמח עמה מגן־הילדים עד בית־הספר הגבוה והיה בא עמה בקומוניקציה אישית יום־יום, שעה־שעה, במשך השנים. מלחמת־הקיום של יהודי, החמרית והרוחנית, אף־על־פי שהיא מבודדת ומתישה, היא יוצרת בכל־זאת מערכת של מושגים משותפים עם הסביבה. היא מבליטה את הפרדוֹכּס המוזר, שאיננו בלתי־מוּכר לסוציולוגים, שבעוד אדם נלחם על ניתוקו ועקירתו מן החברה שבה הוא חי, הרי בעצם מלחמתו הוא גם מוסיף ומתערה בה.
העקירה הפתאומית מאורח־חיים, משפה, מחברה, אל עולם אחר, אפילו זה עולם נשאף, כשהיא באה בגיל היציבות והעמידה, היא דרמה אנושית חריפה של עקירה מזה והתערות מזה, שבכל דיבורינו על עליה ובכל חישובינו הלאומיים עדיין לא עמדנו, ואולי גם לא ניסינו לעמוד, על מלוא משמעותה.
מידת האדישות שאנו מגלים לדרמה האינדיבידואלית הזאת היא אחד הגילויים של אבדן החסד היהודי המציין את הישראלי, הצעיר והותיק והמבוסס כאחד, ויען כי יש בכך משום טשטוש קו אחד מקוי־היסוד של האופי היהודי — מתקבל הדבר בתדהמה כזאת על־ידי כל עולה הנפגש עמנו לראשונה והגורר אחריו עדיין את שובל־החסד המרהיב של המסורת היהודית עתיקת־היומין.
והעובדה הנחרצת כי ארץ זו הולכת ומאבדת את מידת־הרחמים ואת מידת־החסד; את נודב־הלב של יהודים ואת הטעם האמיתי של היותם ערבים זה בזה, היא מן הדברים המצערים ביותר שהנחילה לנו התקופה — והיא דוקא תקופת הריבונות הישראלית.
ו
הדבר נעשה פרדוכסלי שבעתים מול התעוררותו המודגשת של הוּמַניזם ראוי לציון כלפי שכנינו. בעוד הוּמַניזם ראוי־לברכה זה הולך וחזק ונעשה רגיש יותר ויותר כשהדברים אמורים ביחס אל שכנים — הוא הולך ומתפוגג ונעשה מגומגם מאוד כשהדברים אמורים ביחס אל יהודים שמקרוב באו. אולי משום שהשני מחייב יותר. אולי משום שבעת הדיבור על הצבת או אי־הצבת גדרות בפתחת־רפיח — הויכוח הוא עדיין בתחום המופשט שאינו נוגע אישית לנוקט עמדה זו או אחרת. בעוד שהוּמַניזם ביחס אל העולה החדש איננו יכול להיות סַלוֹני ואיננו יכול כלל להיות מופשט, וביטויו עשוי להיות ויתור, התחלקות, וקרבן חמרי־אישי של ממש. ובמבחן התכליתי והמשמעי הזה, העשוי לנגוע בו במישרין, אין הישראלי, כנראה, מוכן לעמוד.
ז
ואולם שום דבר אינו מעיד כל־ כך על מידת הצביעות שבטענות על אפלית העולים לטובה — מעדותו של העבר הלא־רחוק.
יכולנו לשאת בשלוָה ובלי פציית־פה את העובדה כי רבבות ומאות אלפי עולים נשכנו באוהלים, בפחונים ובמעברות, בעוד שאנו ישבנו כבר אז בדירות מרוּוחוֹת. משום חוג הטוען עתה נגד האפליה, כביכול, בשיכון לא שמענו אז זעקה נגד המגורים האלה. מכל־מקום: הסַלֹון הישראלי, שהיה אז רק בראשית התהוותו ועדיין לא תפח למידותיו ולעזותו הנוכחית, לא השמיע ציוצו נגד עיוות ואפליה אלה. הוא היה עובר על־פני המעברה והבדון ולא נתקף כלל מוסר־כליות כלשהו על העולה המופלה לרעה, כשם שאין הוא נתקף היום שום הרהורי־תשובה כשהוא חולף במכוניתו על־פני פרברי העוני והדחקות. ואילולא מדיניות ממשלתית נועזה ומכוונת, שבענין זה הקדימה את רגשותיו של הציבור והנחתה אותם, ייתכן כי היינו רואים עד היום עוד מאות אלפים יושבים בבקתותיהם.
כפל־מוסר זה של הישראלי הותיק הוא מן החמורים בגילויי הזמן. יכולנו לשאת את קליטת העולים בבדונים, אך איננו יכולים לשאת קליטתם במגורי־אנוש מיד לבואם לארץ — אף כי כספם הוא זה שאנו אוספים בעם היהודי ואף כי זכותם על ישראל — לתמהונו של הישראלי הותיק — איננה נופלת מזכותנו.ׂ
ח
בתוך תרגילי ההתחמקות אתה שומע גם אנחה שוברת־גוף על העול הגדול שמטילה עלינו הציונות ועל הכריעה שאנו כורעים תחת נטל משאה.
הרבה דברים נאמרו על הציונות — בזכותה ובחובתה — מן הצד הרעיוני, אך נוכח הקינה על הציונות המרוששת ישראלים מנכסיהם הגיעה אולי השעה לומר משהו עליה גם מן הצד העסקי.
אילולא חששנו לפתוח פה לשטן היינו אומרים כי בצד היות הציונות אידיאה לאומית כּוֹנפת שמעטות דוגמתה בעמים — היא היתה גם אחת העסקות המצוינות שעשה העם היהודי מעודו. ויושבי ישראל במיוחד. לפי כל מה שנשאב ממנה במשך השנים היא שקולה כנגד הרבה בארות־נפט ומכרות־זהב ועדיין היא מכרה לא אכזב מן הבחינה העסקית. יתר על־כן: הרבה עסקוֹת שהיו נכשלות כשלון חרוץ מבחינה חמרית ניצלו בסופו של דבר על־ידי הציונות או על־ידי שימוש בציונות כתחליף לנימוק כלכלי. איש לא הפסיד עליה. לא הנותן במקום נתינתו, אך בודאי לא המקבל במקום קבלתו. היא היתה קרן־המטבע הגדולה של היהדות. לא הפסיד עליה לא הפועל ובודאי לא הקבלן; לא המתישב הישר בעמקים ובודאי לא המסרסר בקרקעותיה, שייתכן כי הוא־הוא דוקא המצוות היום יותר מאחרים על כל אשר מעמיסה עליו הציונות בחובת הקליטה.
דומה, בארץ הזאת צריך אדם לקום כל יום ולומר תפילת “מודה אני” לציונות העסקית שהוכיחה עצמה כאחת ההשקעות הטובות ביותר בבורסה היהודית.
ט
התפתחותו של אכּסיסטנציאליזם ישראלי מגושם והתבססותו הם סימן מבשר רעות. העוֹינוּת לעליה ולעולים היא רק אחד משפלי מדרונו, אם כי לא אחרון בהם. רדיפת הבצע חסרת־המעצור, הבולמוס לשעשוע והאטימות המתעבּה לכל מצוקה אנושית הם המדרגות האחרות בשיפוע זה.
הופעתו החריפה של אֶכּסיסטנציאליזם זה, המשיל מעליו כל משאת־נפש אידיאית, היא בסתירה גמורה לדמות האדם היהודי, לכל מסורת העם ולסולם־העדיפויות שגיבש בכל שנות חייו; הוא אנטי־מוסרי בעיקרו, משום שהוא תובע מן העם היהודי לעזור לנו בהכשרת החרמון לצרכי הסקי שלנו, אך איננו מודה בחובה האלמנטרית שאנו מצדנו חייבים ליהודים המחפשים מחסה וקורת־גג במדינתם.
אך מעל לכל הוא מסוכן גם מן הבחינה האֶכּסיסטנציאליסטית גופה. כי אך שטות היא להניח שבזכות הסיסמה של קיום מסגרת של שנים וחצי מיליונים יהודים נוכל להמשיך לגייס מן העם היהודי ומחוצה לו את כל הנחוץ כדי לקיים גן שוטים־מרוצים־מעצמם זה. ועל תוחלת־חייו של גן אטום כזה בתוך כל המדבר והצמחיה שמסביבו — אין אולי צורך להרחיב את הדיבור.
י
מידה גדולה של קדרות יורדת עליך כשאתה מנסה להרהר מה הדרך או הסיכוי לעצור את הנכר הזה ואת תהליך עיווּתם של פני עם וסגולותיו. השורות שאנו ושכמותנו כותבים — ככלות הכל אינן אלא השׂחה מן הלב שבין כותב לקורא.
כי יש לסתום מקורות אמיתיים לטענות נוער — ודאי. כי נוער השב ממלחמה זכאי לתכנית נועזת לקורת־גג, מחוץ לכל המושגים המקובלים שלנו בתחומי השיכון ותנאיו — ודאי וודאי. ככלות הכל: מבחינה זאת גם הוא עולה — הוא עולה מן החפירות אל בנין־חייו, כשהוא נושא עליו עוד ימים רבים את חותם המלחמה.
כי יש צורך לגדוע את ההתעשרות המקרעת פני חברתנו, במדיניות תקיפה הנושאת בין השאר סימנו של שלטון־עובדים — ודאי וודאי. כי יש כוח לכך — אף בכך אין ספק.
אך עיקרה של המהפכה המבוקשת ועיקר המלחמה נגד הפילוסופיה האֶכּסיסטנציאליסטית המתפתחת של ישראלים הוא במקום אחר — בחינוך.
השוקת שבורה כאן בכל דפנותיה. ולאו דוקא בתחום המוגדר של בית־הספר. מערכת־ניכור חריפה פועלת יום־יום שנים ארוכות באופן מוחץ בכל אמצעי־התקשורת — ברדיו, בטלויזיה, בחינוך התיכון וביותר בחינוך האוניברסיטאי — וההתקוממות נגד העליה היא רק אחת מתוצאותיה. ועדיין לא אחרונה. הציונות נתונה מכבר במרכאות, אך למראה דמות החיים המתהווית בארץ לא רחוק היום והמדכאות יולבשו גם על עצם המושג יהדות. ואם יש שביתת־שובע, המסוכנת לארץ עוד יותר מן השאננות החמרית, זוהי שביתת־השובע הקיימת בשדה החינוך היהודי. היחס לעליה ולעולים — הוא רק בּיכּוּרים בפירותיה של שביתה מסוכנה זאת.
1972
עונת־השלג הבוערת
מאתישעיהו אברך
אל מצוקת־הנפש היהודית הרגילה נוספה לנו בשנים האחרונות עוד עגמה אחת — היא עגמת החרמון. ספק אם יש בעולם עוד הר בלתי־יציב ומסוכסך עם עצמו כהר זה. בבוקר משליג — בצהריִם מפשיר; בלילה מבהיר — ביום מקדיר. יום אחד יש לו רכבל וכולו תנועה — יומים אין לו וכולו תנומה. יש שאלפי ישראלים צמאי־סקי יוצאים בשבת בהמוניהם אל החרמון — ואל פסגתו לא יגיעו. עד שהספיקו לחגור מגלשיהם, נמס השלג וחסל סדר החלקה. כביכול, הר־נבו בהיפוכו. מן הארץ תראה את ההר, אך אליו לא תבוא. אנו חרדים מעט לתחרות סקי־השלג הארצית שהוכרזה — כך קראנו השבוע — ברוב חגיגיות על־ידי מר בוכובזה לעשרים ושבעה במַרס. עם ההר הקאפריזי הזה לא היינו קובעים ויעודים. בשלהי מַרס הקרוב אתה עשוי לקטוף בו סיגליות. תהפוכותיו של הר סורר.
קשה לדעת תעלוליו של מי כישפו את ההר הזה, אך ראוי — כמדומה — תאומו של שׂניר שניחד בו מלים אחדות.
ב
ההחלקה על החרמון — אומרים לנו — היא חלק מ“אקט הנוכחות” שלנו ברמת־הגולן. חמישה־עשר אלף כלי־רכב, או יהודים, הנאספים להחליק על ההר הם ראָיה־של־ברזל שאנחנו שם. לכאורה, טיעון שאין עליו עוררים, אלא שלאחר בחינה קלה מתברר כי אין בו משמעות. כי לא במצהלות־שלג מכניעים הר. לא במגלשי־סקי קונים בעלות. ולא במחליקים האדמה נבעלת.
אלף מכוניות “פולקסואגן” עם נוער שַׁבתּי מתרונן, לא יעמידו לפנינו, לפני שכנינו ולפני העולם כולו עובדת־נוכחות מַסיבית יותר משיעמיד טרקטור אחד ביום חול. כי דבר אחד הוא הנחָלָה, ודבר אחד הוא החלקה, ואין להחלקה משמעות גדולה ועמוקה יותר מפשוטה. גם אם תחליק אלף פעם ממרום־ההר עד מורדו וגם אם יחליק כך כל העם כולו בשבתותיו — עדיין איננו אלא מחליק. ושום דבר אינו מנוגד יותר להכאת שורש מן ההחלקה, שיש בה גם מאי־היכולת לעמוד יציבוֹת במקום אהד וגם מן הגלישה מפסגות.
אחת מן השתים: יקום לנו ההר הזה לצמיתות בבוא היום — ונקווה כי אמנם יקום — ניצמד אליו בכל אפני ההתוַדעות אל נוף הארץ הזאת ואל הריה ועמקיה, ובדורות שיבואו יהיה אולי הסקי לאחד האפנים המרובים שבהם אירשנו לנו את הארץ. לא יקום לצמיתות — כלום כה להובים יצרי הגלישה שלנו עד שאיננו יכולים לכבוש אותם תקופת־בינים קלה? האומנם כל אבותינו כולם — מן העיירה באירופה ועד צנעה וחצרמוות — לא הוציאו שַׁבּתם בלי סקי, בלי מגלשים?
ג
אילו היינו ספורטאים, היינו בוחנים ענין זה גם מצדו ותכליתו הספורטיביים. ככל שנתרפק על השלג — אין השלג מקוי־הדמות האמיתיים והטבעיים של הארץ הזאת. רק פסיכוזה המונית יכולה לעוות כך מושגי־ספורט ובריאות־הגוף ולהטות רבבות אנשים מחיים ספורטיביים טבעיים, הנובעים באופן אורגני מאקלים הארץ הזו, אל סנסציה שלגית בקרחת־שלג מרדנית שאיננה אלא ענין ליחידים ולא נועדה אלא לטפח בישראל עוד גוון של אריסטוקרטיה מזויפת. טבעה ונופה הספורטיביים של הארץ קרובים יותר לנהריה מאשר לאינטרלאַקן והנסיון לצייר דמות הארץ הזאת, לפני יושביה או לפני תייריה, כארץ השלגים והסקי, יכול להיות רק נסיונם של אלופי פרסומת או של נוכליה. מכל־מקום — כטעמם היא מצוירת.
ד
אולי גם נחליק. אולי תבוא גם שעת־הסכמה ונשב על ההר הזה בטוחות. אז נחליק ונבוא אל ההר במצהלות נעורים וזקנים כדרך שאנו באים אל גופיה האחרים של הארץ. לא עכשיו. לא נעמיד כניגוד חריף כל־כך בינינו לבין שכנינו, הצופים חלקת־אדמתם מקרוב ובלי משקפת, מצהלות־סקי ישראליות מזה ופליטים נוטשי־ביתם מזה. גם אם הם אויבינו.
בטרם צאתנו בשבת, רתומים אל הווּלגאריה הישראלית ההומה לצהול בחרמון, נזכור כי מלכתחילה באנו אל הגלישה הזאת עייפים ויגעים מדרך ארוכה מאוד. דרך שתחילתה התלולה אינה מתחילה במג׳דל־שמס ואפילו לא באילת־השחר. באנו אל החרמון עטורי גבורה כאשר הננו בשארית כוחו של עם פצוע, כמעט בנשימתו האחרונה. לא העפלנו אליו לשם תרגיל אלפיניסטי. נאחזנו בו כבאחת היתדות שבהן — כמאמר המשורר — נאחזים בעת חלחלה שלפני תהום. בסך כל הדברים אין ההר הזה קיים בתודעתנו כהר לשמו. הוא נחרת בה במשך שנים כהר־מִִתקף והוא מתבסס עתה בהכרתנו יותר ויותר כהר־מגן. ואף כי עברו כבר כמעט שש שנים מאז נכבש, עדיין מהותו כהר המגן על כל אשר בתחתיתו ובדרומו — חריפה וצורבת כשהיתה. באוירו עדיין נישאים לא רק עשן המלחמה שעברה וריחו החריף של הדם מלפני שש שנים. באוירו עדיין תלויה הסערה העלומה ולמרגלותיו עדיין נופלים הנופלים.
ה
אולי נניח לו מעט כהר־שעשועים. אולי נתן לו לעמוד קצת בהוד הימים הנוראים ההם — ולהמתין לנו מעט. להמתין לשעטת הרכב המטייל, לברק המחליקים ולתרועות־השמחה המגושמות. שכרון־החושים שבו שמחה זו אוחזת בנו מפחיד לפעמים לא פחות מעלפונו של העצב או מסיוטו של הייאוש.
על הצלת קיומנו נריע גם בחביון הלב גם בראש חוצות. אך הסִקי על החרמון איננו חלק ממצהלות ישראל בחופתה העצמאית. הוא משהו גלמי מאוד, מגושם מאוד, לא־שייך לנו מאוד ־ ואין לו ולשמחת ההתקיימות וההצלה ולא־כלום. ויותר משהוא מראה אותנו טורחים ברעדה על בנין ביתנו שלנו ־ הוא מראה אותנו מחליקים על ביתם החרב של אחרים.
1973
געגועים לעניות
מאתישעיהו אברך
[עם דין־וחשבון המבקר על ההימורים]
לפני כעשרים שנה, בראשית משרד־החינוך, בא אחד משוחרי הספורט בארץ והציע לדויד רמז, אז שר החינוך והתרבות, להקים מערכת ניחושים בספורט ולתת על־ידי כך דחיפה להתפתחותו. קומץ התקציבים הציבוריים, טען הטוען, לעולם לא ישביע את הארי הספורטיבי ותמיד יימצאו צרכים עדיפים.
המדינה עדיין היתה בחיתוליה והאוזן היתה כרויה לכל הצעה, לכל רעיון חדש ־ שלא להחמיץ חלילה איזה ברק־ השראה של יהודים ואיזו תושיה לישראל. אף־על־פי־כן דחה ד. רמז את הרעיון בלי שום הנמקה סבירה והיה מסיים תמיד שיחה עם אותו דובר מכובד בתיבה אחת שלא היה בה לא מן ההסכמה ולא מן הדחיה: שמעתי. פעמים אחדות חזרה הפנייה ונשנתה וכמספר הפעמים הזה בהברות מתמשכות אך קצובות: שמעתי.
כאשר שאלנו באחד הערבים את ד. רמז, מפני מה הוא דוחה־לא־דוחה את הרעיון, היה משיב בדרך שהיתה אָפיינית לו: אין נַחַש ביעקב. הניחוש, ההימור איננו לפי אָפיוֹ של העם הזה, לא מן הצד הטוב ולא מן הצד הרע של הענין. יהודים יהמרו, אך יחפשו פרצות להבטיח את הימורם. אני לא אעמוד כזקיף עליהם ואינני חייב לפתוח סדקים לכל מי שמחפש לבוא בהם. פּיִס, אמר — ניחא. הוא עיור. אבל “טוטו” הוא הימור פעיל, מפוכח וחריף־יצרים. אינני רוצה בו. המדינה עצמה היא הימור גדול. הבאים אחרי — כרצונם. אני — לא.
ב
יאמרו חסידי הספורט אשר יאמרו — חינוכו של העם לא יצא נשכר מן המהומה ההימורית הסדירה הזאת אחת לשבוע. אין אנו יודעים עדיין, אם הגוף הבריא כתוצאה מפעילות מופלגת במגרשים, אך הנפש חלתה. בכך אין ספק. והפתגם הלאטיני המפורסם, שהוא נר לרגלי ספורטאים, רחוק מלהתקיים כאן בשלמותו, ובתחום הכדורגל מכל־מקום פשט את הרגל לחלוטין.
אילו ניתנה הדעת יותר על הצד החינוכי שבדבר, בודאי היו מגיעים למסקנה, כי אין להגיש לעם — בהתהוותו, ברופסותו החברתית, בעניוֹ ובמרדותו — עוד אפשרות לפרנסות אוריריות ואין להוסיף על כל מתחיו גם את מתח ההימור. בזיעת אפיך תאכל לחם — הוא עדיין הכלל שלפיו, בין רוצה בין לא רוצה, תצטרך החברה הישראלית לערוך את חייה עוד ימים רבים. והדבר האחרון שיש להגישו לה הוא שלל אפשרויות להשתכר לא על־פי העמל והטורח אלא על־פי הניחוש והנס. ואם אין הנס נוטה לך חסד — הטה את הנס אליך, דבר שעשוהו מהמרים בכל הדורות ומהמרים בּישראל אינם יוצאים מכלל מהוגן זה.
הטוטו והלוטו, או יקראו להימורים האלה כאשר יקראו, כמו דוחפים חלק של העם לפעילות של סרק ומטים אֶנרגיה מחשבתית של מנחשים ומהמרים לאלפיהם אל אפיק שלילי, עקר. וכל המהומה העסקית והעסקנית הזאת של תחנות גירוּלים ואיסוּפים וממיינים וזקיפים וסוכנים — ולצדם גם קצת צדיקים־יסוד־עולם העוסקים ביחוס הציבור — היא וכל אלה הם דוגמה מובהקת לתעשיה־של־כלום. ציבור המתחיל לראות בפעילות כזאת חלק מן המערכת הכלכלית והתעסוקתית שלו — כמו נמצא בתהליך מובהק של ניוון והתאפסות.
ג
שלטון, אמר החכם, משחית. כסף, כנראה, משחית ממנו — אולי משום שפעמים הכסף מזכה גם בשלטון.
בעוד יש עוני פרטי בארץ, שאיש אינו חולק על קיומו, יש — מכל־מקום לפי הגילויים החיצוניים — עושר ציבורי רב. שפעת ממון משייטת בקערות־הציבור השונות ואין כשפעה הזאת קוראת לשחיתות. לא העכבר גנב אלא החור — אמרו קדמונים. וזקננו הנבון היה משפר אִמרה זאת ואומר: לא העכבר גנב ולא החור, רק חריץ הגבינה שמעבר לחור. תהיה גבינה — יבואו עכברים. ואמנם הם באים.
ד
לא צריך היה להיות נביא כדי לדעת, למשל, כי המס המפלגתי שהונהג לפני שלוש שנים ושהזרים כמו מקרן־שפע כספים לכל בדל מפלגה בישראל, סופו להוליד גם גילויי שחיתות. כיתות ופלגים התחילו טובלים בכספים ובמקום הדאגה כיצד לכלכל פעולות באין כסף, אפשר היה להבחין אצל כמה פלגים התלבטות כיצד לכלכל כסף באין פעולות. וכך המציאו וכילכלו פעלתנות ומסעות ובתי־לשכה מפוארים — על־פי החוק של הטבע האנושי שאין עניוּת במקום עשירוּת. וגם — על־פי טבען של קופות־כספים גדולות, שככל שהן מתמלאות ומתרבות — התולדה הישרה של ריבוין הטבעי הוא קופה נוספת: של שרצים.
כך בכל מקום — כך בספורט. פתאום ניתן בידי עסקנות גדולה ובינונית — וגם גמודה — מקור־כספים מתוך הימורים, הזורם כאשד והראשים עדיין לא עמדו מסחרורם. ובעצם הדיש הגדול והמתרחב הזה מי — עד בוא שר־החינוך עצמו — העֵז לחסום שוָרים?
ה
בתוך מהומת הכספים והקנוניות הממלאת באחרונה קצת מחלל הארץ, ולא רק בספורט, אנו מתחילים להתגעגע מעט על העניות. לא עניות המשקעת עצמה בחוב ובעבוט ובלבד להעמיד פני נגידות, אלא עניות כפשוטה. עניות של מחסור. המצוקה הפרטית, האישית, היא פגם אנושי וחברתי שיש לעקרו, אך המחסור הציבורי, או נאמר: חוסר השפע בקופות־ציבור הוא, ככל שיהיה הדבר מוזר, ערך חיובי. אמת: הוא מרבה דאגה ומעמיק קמיטות המצח ומכפיל יגיעתם של פרנסים — אך הוא מרבה נקיוּת. הוא מרבה ענוָה. הוא מרבה שמחה אמיתית על כל הישג, ודברים שנבראים מתוך המחסור כמו נבראים בטהרה והם בני־קיימא. גם תרבות־הגוף.
ואם אין אנו מסוגלים להאדיר ספורט אלא אם כן נגדיל רמיה —שמא נוַתר על כמה בעיטות רגלים לטובת נקיון־הכּפּיִם.
1971
והמסרב יודיע
מאתישעיהו אברך
כל חברי ההסתדרות יחויבו במס מפלגות — והמסרב יודיע.
[מן העתונות]
יש לברך תוך הפתעה על תמימות־הדעים הגמורה שהושגה בשלב זה במפלגת־העבודה לגבי צעד בעל אופי סוציאלי מובהק, שהוא מעיקרי חובתה של תנועה ציבורית מתקדמת: ביעור העוני. על דברים רבים, עקרוניים פחות או עקרוניים יותר, עוד יהיה, כנראה, הויכוח נטוש ימים רבים, אך בענין דחוף אחד כמו הוקם גשר־ביילי מהיר כדי לעבור על־פני חילוקי־דעות אפשריים, הוא ענין הרפורמה הסוציאלית החשובה שהארץ מצפה לה מכבר: עקירת הדלוּת. לא של שכונת שפירא. לא של מחנה־יהודה. לא של מרודי־יום באפקים או בדימונה — של המפלגות.
כי כל אדם בארץ הזאת — עובד בימי מיתון, חקלאי בשעת בצורת או תעשיין בעת שפל, יכול להיות חשוף מזמן לזמן לטרדות הפרנסה והקיום. מפלגה אינה יכולה להרשות לעצמה אפילו יום אחד להיות קשת־יום. מפלגה אינה יכולה לעמוד כל יום שני וחמישי בלשכת התעסוקה או לפשוט ידה בגדוד. הדברים שמפלגות בישראל טרודות בהם בין השאר הם בספירות כה נעלות של האצילוּת האזרחית עד שאין לך עוול גדול יותר מאשר להעסיקן בענינים כה גשמיים כמו דאגת פרנסה — של עצמן.
עני, נאמר, חשוב כמת, מפלגה עניה — כמוה, חלילה, כבית־עלמין. והתקנה העומדת להיתקן שכל חברי ההסתדרות למפלגותיהם יחויבו — או כלשון המחליקים: יזוּכּו בחובה — לשלם בתוך מסיהם גם את מס המפלגות באה, כנראה, בין השאר כדי להסיר ממפלגות סכנת השממון הזה.
כך נראים הדברים בראי החיוך. אך הם אינם נראים הרבה אחרת גם בראי החומרה. אנו יודעים כוונתו של אחד מרענני המחשבה הציבורית שהעלה הצעה זאת וגם תום־לבם של כמה מראשי התומכים בה, אך הדרך הזאת לא זו בלבד שאין בה כדי להטות את תקציבי המפלגות אל אפיקים של נוהג ומשטר, אלא שגם אינה צופה מראש את כל המשתמע מאותו כלל מסוכן ההולך ונשתל בדמוקרטיה הישראלית: הכל מצוּוים, אך כל המסרב — יודיע.
ואין לך דבר המכרסם יותר בשרשיו של אורח־חיים חפשי מן הכלל התמים או המיתמם הזה.
ב
כיון שאנו שומעים כבר רשרוש חבלי־הפשתן שמהם קולעים קולר לצוארנו — אולי נקדים ונאמר:
אין צורך להסביר לאיש חשיבותה של מפלגה במערך החיים המדיניים. הארגון המפלגתי, בין נאהב אותו בין לא, הוא אחד התאים החיוניים לקיומה של חברה מתוקנת, לבירור שאיפותיה ולהכרעות. הרתיעה — וגם הסלידה — שאנו עדים להן לפעמים אינן מפני התא החשוב הזה כשלעצמו אלא מגידולו הבלתי־טבעי ומהתפשטותו המוגזמת לתוך ועל חשבון רקמות ותאים חיוניים אחרים. אך שום איש החושב במונחים של חברה חפשית, בנויה על הסכמה ציבורית, לא יכפור בעצם חיוניותו של תא יסודי זה לארגון תקין של חיי ציבור.
יתר על־כן: חוק מימון המפלגות שהועלה באחרונה על הפרק הוא אולי מן החוקים הדחופים שעל המדינה לתקן. לא כדי להקטין מצוקתן של מפלגות ולהקל על גזבריהן, אלא כדי להכביד עליהן. כדי לקבוע לא רק כמה כסף תקבל המפלגה ומאין תקבלנו אלא גם כמה תוציא ולמה ומאין לא תקבל ולאיזו מטרה לא תוציא. בארץ של פיתוח סוער, שבקערתה הציבורית נערמים בהיקף כזה כאן ובחוץ־לארץ גם מסי העם גם נדבותיו, תקנות כאלו הן סייג חיוני. הן לא יפתרו הכל. ריבוי המפלגות יישאר גם להבא מקור העיוּותים. אך כוחן העיקרי של התקנות יהיה לא רק במה שיינתן למפלגות אלא גם במסכת שלמה של הגבלים שתמנע את עיקופן. זה כוחם וזה יִחוּדם של חוקי־מדינה שיש להם לא רק שיני־בינה אלא גם שיני־עונשין.
ואולם מי שמקיש מן החיוב שבחוק ממלכתי מסדיר ומוַסת גם על תקנה של גוף ציבורי הקובעת רק את חובת התשלום ואותה בלבד, והמטילה אותה למעשה גם על ציבור גדול שאינו חייב בה; מי שעושה גזירה־שוה כזו, או שנתן לתום־לבו להעביר אותו על דעתו או שנתן לנוחיוּת להעביר אותו על תום־לבו.
ג
כי להבדיל מחוק ממלכתי למימון מפלגות, התקנה שעומדים לחוקק בהסתדרות, אין בה מאומה — ומטבע הדברים לא יכול להיות בה — כדי לפקח על הוצאותיהן או להגבילן. והגבולות בסופו של דבר ייקבעו בנקודת־בינים איזו־שהיא בין מה שמפלגות טוענות כי נחוץ להן לבין מה שגוזרי המסים והגובים יהיו סבורים — ולא פעם בטעות — שאפשר להעמיס על הציבור. והם ייקבעו כך בלי לבחון אם מה שהמפלגות — בהיקפן ובהרגליהן הנוכחיים — רואות כהכרחי לפעולתן הוא־הוא אמנם התקציב המוצדק, או אולי רק האופי המסורבל שקיבלה הפעילות המפלגתית במשך השנים הוא המכתיב תביעות נפרזות אלו. יתר על־כן: תשלום־חובה, אפילו באמצעות בול מצויר יפה, בו כשלעצמו אין עדיין שום מחסום בפני כל אותם העיווּתים שתומכי ההצעה מתכוונים להעבירם מן העולם. בלי משטר מוסרי אחר של חיים מפלגתיים ובלי חוקים מפורשים, עשויים להתקיים גם להבא זה בצד זה — ותוך שכנוּת טובה להפליא — גם הסֵדר החדש וגם עקיפותיו החמורות.
ד
מה שנחוץ עתה בארץ איננו דוקא חיזוק עַצמתה של מפלגה. הדבר שדחה שכבה ניכרת של דור צעיר מעצם המונח מפלגה, הוא לא חולשת כוחה אלא עודף כוחה. אין המפלגה, בשום פנים, המקרה הסוציאלי של חיינו ואין צורך להיתפס לעודף של מידת־הרחמים לגורלה. ליחה לא נס וקרוב לודאי שלא ינוס עוד ימים רבים גם משום שבעיקרו הוא הכרחי ואולי גם מן הסיבה הפשוטה, שאם אמנם ינוס הלֵֵיח — יצטרכו אולי רבים לנוּס בעקבותיו.
ליחהּ לא נס, אך תפקידה אינו דומה כלל לתפקיד שאותו מילאה, ובתוקף הנסיבות אולי חייבת היתה למלא, בעבר. כי היתה גם־היתה תקופה שבה שימשו מפלגות גם מסגרות של חינוך אנשיהן לתביעה מעצמם, להגשמות. מכמה מהן הוליכו שבילים ישרים אל התחייבויות עצמיות חמורות של חבריהן בין אם היתה זו ההתחייבות הכבדה של מישבי השממה, שהולידו מפלגות־העובדים, ובין אם היתה זו — ובפרספקטיבה היסטורית אנו רואים זאת צלול יותר — ההתחייבות האישית החדה כחרב שנטלו עליהם לוחמים מגזע “חירות”. תקופה זאת, בתוקף אלף נסיבות, חלפה. החלום לעשות דוקא את המפלגה סדן לריקוע חובה של התנדבות אישית לסוגיה השונים — נכשל, או נגנז.
והדבר ששעתו הגיעה בחריפות הוא איזון מקומה של המפלגה בחיי המדינה. תיחום גבוליה. העמדתה כערכה במקומה הנכון. ראייתה כמכשיר חיוני לקיום חיים פוליטיים סדירים, אך לא כתבלין שבלעדיו לא ניתן כלל להעלות שום תבשיל — מדיני, חברתי וגם תרבותי — על הכּיריִם הציבוריים. ובודאי לא ככפות־מאזנַיִם שבהן משוּקלל כל מעשה ומעשה בחיי הציבור קודם־כל למשקלו הסגולי מבחינת הכימיה המפלגתית.
והמעשה שנחוץ היה לעשות הוא לא לחפש דרך איך להקטין את לבטי הקיום החמרי של המפלגות, אלא איך לגזם את התפקידים המרובים והמדוּמים שהעמיסו על עצמן ולהתאימם אל צרכיה האמיתיים של דמוקרטיה מודרנית ולא לצרכים מיושנים של התגודדויות, מארזים עד אזוב.
ה
ואולם צד אחד בתקנת המס החדש מטריד ואינו מרפה, והוא השיטה שלפיה מחייבים ציבור גדול בהיטל מסוים ומחייבים את מי שמסרב לשלם — להודיע על סירובו. אם יש ארץ שבה נחוץ היה להישמר משיטה מוזרה זאת — זוהי הארץ שבה אנו יושבים.
כי זוהי ארץ של עולים. זוהי ארץ שאליה באים אנשים מארצות שבהן כל נקיפת־אצבע היא נקיפה של חובה, או שבלי חובה כזו לא יכלו כלל לנקוף אותה. זוהי ארץ שבה אפוף אדם ממילא מערכת שלמה של חובות — בלחץ התקופה ובלחץ היעד היסודי של המדינה וגם בלחץ התנאים החמורים של התאקלמות והשתרשות. כלום לא חייבים היו להרהר אם נכון הוא להטיל עליו גם את חובת הביטוח המפלגתי האוטומטי, בנוסף על המצוות המרובות שהמיסוד הישראלי המשוכלל ורב־הדמיון הספיק להמציא?
על אחת כמה וכמה אין לצפות — אם אמנם מצפה מישהו לכך בלב תמים — כי בארץ שבה כה מפותחים רַתּוֹקי הארגון והמסגרת יימצאו רבים מאוד שירהיבו עוז להצהיר על סירובם. יהיו רתיעתם או פחדם מוצדקים או חסרי־יסוד — הם קיימים ומושרשים וסופם להביא לידי כך שרבבות יפרישו משׂכרם לא משום שזה רצונם אלא משום שזה פחדם.
ובשולי כל אלה מתעורר ספק חמור אם אמנם ניתן ומותר לכרוך בצרור אחד כל־ כך הרבה חובות ושירותים שונים זה מזה, עד כדי כך שלהלכה, לפחות, אם אדם לא ישלם מס־המפלגה במועדו הוא יהיה משולל גם עזרה רפואית, משום שהחכמה הארגונית והסוציאלית ראתה לכרוך אותם יחד. וחיבור זה של דיני־נפשות עם ענינים משניים, חשובים כאשר יהיו, אם הוא כופה עצמו עליך — אינו מותיר לך מבחר רב ולא נותר לך אלא לקבלו, ולוּ גם במשיכת־כתף של אין־אונים.
ו
בכל המסכת הזאת בולט ומצער אולי יותר מכל אבדן חוש־ההאזנה לרחשי הציבור. כה רפוף הקשר עד שלעתים נדמה כי יותר משנחוצים לצמרת קצינים ליחסי־ציבור, נחוצים, כנראה, לציבור, להסברת עצמו. קצינים ליחסי־צמרת. אין לך דבר פשוט יותר מלהחליט ברוב קולות על מס ווֹלוּנטרי־של־חובה לטובת המפלגות. הוא יותקן — וישולם. אך מבחן מתמיד זה של צייתנות מתוך צידוק־הדין איננו מוסיף למאגר־הכוח של שום ציבור. הוא מחליש אותו ולאורך ימים הוא עלול גם למוטטוֹ.
לגבי הענין שבו אמורים דברינו, יסתבר בסופו של דבר כי חומת־הכספים שתוקם על־פי המס החדש, יותר משתיבנה על היענותו של המתנדב, היא תיבנה על שתיקתו של המסרב. ספק אם נתן מישהו את דעתו על חָזקה המוסרי של חומה כזאת, יגביהו אותה הגובים כאשר יגביהו.
1968
הכפור מטבעו קר
מאתישעיהו אברך
[הרהורים לטעמה של ביקורת]
בשירותנו לפני שנים אחדות מעבר לים, טרודים כל הימים בנסיון שלא החל עמנו ולא נסתיים עמנו, להסביר עצמנו ללא יהודים, היינו סרים מזמן לזמן לצורך נשימה יהודית עמוקה דוקא לעיר המכוניות דטרויט. היה שם ידיד לא־יהודי גדול של ישראל, שנספּה לפני זמן־מה באסון־תעופה, כולו דבוק באהבת ישראל עד כי לא פעם קשה היה אפילו לישראלי להתחרות עמו באהבת־עצמנו. והיה שם יהודי אחד שפגישה עמו היתה כמו רוָיה בישימון. היה זה ראש קהילת “שערי־צדק” במקום, הרב מוריס אדלר, אחד הרבנים הבולטים בזרם הקונסרבטיבי של יהדות ארצות־הברית (אף הוא, לרשעוּת הגורל, נספּה לפני שנים אחדות בנסיבות טרגיות: סטודנט יהודי מופרע ירה בו בעת דרשה ולאחר שבועות של יסורים נפח הרב את נשמתו).
הרב מוריס אדלר היה מנהיג מוּכּר ונאצל של קהילה יהודית, הנושא יהדותו לא במופגן ולא במוצנע אלא כחלק מובן־מאליו של תרכַּבתוֹ הרוחנית והמוסרית. אישיותו ראויה היתה, מצד עצמה להיות מסוּפּרת — ולוּ מן הסיבה הפשוטה כי רב זה, בהליכותיו ובמִדבַּרוֹ, הוכיח שהמאבק על קיום היהדות בימינו ועל רציפותה אין לו מתכונת אחת דוקא, וכי הכל תלוי באור שבלב נושא המורשה ומעבירה. אלא שלא בכך עניננו הפעם. עניננו באותו רב — מזוית אחרת.
ב
רב זה כיהן בין השאר כראש הועד המבקר של האיגוד הארצי לפועלי המכוניות בארצות־הברית, המונה כשני מיליונים חברים. חבריו האחרים בועד המבקר היו כומר פרוטסטנטי, כהן קתולי, וקרוב לודאי גם רואה אחד או שני רואים של חשבון.
מה — שאלנו — ענינו של הרב ואיש־הרוח בביקורת של איגודי מכוניות היה משיב: יתרוננו, שלי ושל אנשי־הכהונה האחרים, שאיננו מבינים דבר במכוניות ואם לא תגלה לאיש — גם לא בכספים. אבל הבריות נוהגים משום־מה לחשוב כי רועי העדה, שמגעם עם אנשים ועם וידויים, יש להם חושים מחודדים וחושים אלה טובים לביקורת. ואם תשאל מה בדיוק תפקידי — אענה לך: להרגיז. אחת לשנתים, עם הגשה הדין־וחשבון לועידה הכללית, עלי להרגיז את טובי ידידי בהנהגת שני מיליונים פועלי המכוניות. ואם אנו מגישים לפעמים דו״ח שאיננו מרגיז אותם דיָם — אני, לפחות, מתחיל לפקפק אם מילאנו את תפקידנו כהלכה; ״הכפור הזה, הביקורת — אמר הרב — מטבעו אינו יכול להיות חם".
ג
נאמר מיד: היו לנו, בשעתו, ספקות אם ההדר הנלוה לכינון הביקורת בהסתדרות הוא כורח לה. לא גרסנו לא את גינוני הטקס, לא את ההשבעה ולא את הצהרות האמונים. אדם מצהיר אמונים לאשת־חיקו, למדינתו ולכל המרובה גם לאיזה ארגון־סתרים או מִִסדר־מחתרת. אבל ארגון ציבורי שיש לו חוקה ויש לו תקנות — נושא התפקיד ממילא מחויב בהן ואין הוא צריך לקוֹנָמות. הפֶטישיזציה של דברים איננה תמיד עדות למידת הרצינות שמיחסים להם. גם ההמולה האדמיניסטרטיבית המוגזמת שנכרכה בהקמת מוסד־המבקר בישרה משהו שנראה לנו גמלוני ומעומלן מדי. ביקורת ענינה יותר בטביעת־עין מאשר בטביעת־חותמות של לשכה הבנויה דיוטות על־גבי דיוטות, ואפילו מעט סיגוף אינו מזיק לה. ראשונים בתחום זה נתנו מופת.
ואף שהדברים לא לבשו את הצורה המקוּוה ויש אולי עודף שרד, הרי עצם כינון מערך־ביקורת מיוחד היה בגדר תפנית והעזה, ומחוללי התפנית ראויים לכל ברכה.
ד
ואולם תהא דעתנו על הגינונים החיצוניים אשר תהיה, דבר אחד, כמדומה, אינו נתון לויכוח: מעשה הביקורת הוא רשות נפרדת.
היא איננה נפרדת מן האחריות. היא איננה נפרדת מן השכל הישר. היא איננה נפרדת מן ההכרה שאף כי עיסוקה העיקרי בעניני נכסים וממונות — בעיקרו של דבר היא מהפכת גם בדיני־נפשות של אנשים ושל ציבור. אבל היא איננה נפרדת גם מן ההכרה כי ראשית לכל היא חייבת בדין־וחשבון לציבור, וכי מצפים ממנה כי הדבר הדוֹמינַנטי בכל פעולותיה ושיקוליה יהיו תקינות המִנהל, נקיונו וטוהר כפיו. ויען כי איננה נפרדת מחובתה הראשונה הזאת — היא בפירוש נפרדת ובדוּלָה מן הרשויות האחראיות, במישרין או בעקיפין, על המעשים המבוקרים — וכל כוחה של ביקורת בהיבדלות זאת.
אמת, זוהי אחריות כבדה ומבחן תמידי לתבונת השיפוט, אך משעה שבוחרים בקפידה כזאת את הרשות המבקרת, צריך לקבל מראש את ההנחה כי ברכת־האלוהים של התבונה והאחריות הציבורית לא ניתנה למנהלים ולממונים עליהם יותר משניתנה לביקורת וביחוד — לועדה ציבורית מיוחדת המלווה את מעשיה.
מכל־מקום: אין לך דבר מוטעה ומסוכן יותר מערבוב מעמדם של אישים עם מעמדם של עקרונות, וכל הנימוקים הנזעמים שהובאו באחרונה אינם מתמודדים עם כללי־היסוד החברתיים והציבוריים שמנינו,
ה
אב־הנימוקים וגם אב־הפחדים הוא, כמובן, הפרסום. אלף ואחת בדיחות מהלכות, כידוע, בפולקלור היהודי בנושא זה, החל מסיפור נעלי־הזהב שרוטשילד נועל אותן לשם נוֹי, אך מעלה עליהן ערדלים להסתירן מפני הפרסום ועד לאותו סגפן שטען כי זה שלושים שנה הוא נוהג פרישות אך מבקש לא לפרסם את הדבר משום שאשתו איננה יודעת על כך. אלא שהנושא שלנו חורג מתחום הפולקלור ונכנס לתחום המוסר הציבורי והוא מתחדד כמעט אל הנוסחה המוזרה שכביכול, חומרתה של העבירה עצמה אינה שקולה כנגד חומרת פרסומה.
והפחד הזה מפני הפרסום אינו ערטילאי. הוא אחוז, כך אומרים בעצם טובתנו ורווחתנו. התנועה, כידוע, מוקפת אויבים וכל מום שמגלים בה בפומבי נעשה נשק בידי אויבים ונמצאת כל דמותה מתעקמת — וקץ כל בשר הסתדרותי.
ואולם מי שאומר זאת אינו מביא בחשבון כי שום דבר אינו מקים יותר אויבים מן הלחש הנזלף מפה־לאוזן כי אם מסתירים דין־וחשבון, אפילו מטעמים מסחריים או משקיים, משמע יש מה להסתיר. נזלת — אומר לנו ידיד — אין מסתירים, שחפת — כן. ואם לא יובאו הדברים במלואם לידיעת הציבור, אף המחליק בפרשנים לא יוכל להוכיח כי המחלה המסתורית שנגנזה היא — נזלת.
ו
אך האמת היא כי מאז ומתמיד האויבים או הידידים הגדולים ביותר לכל גוף ציבורי לא קמו כתוצאה מפרסום או אי־פרסום מעשים אלא כתוצאה מן המעשים עצמם.
התקשורת היא דבר חשוב. התקשורת “המתוחכמת” (כך קרוי היום כל דבר שהוא שָׁכֵן לחכמה אך בשום פנים איננו החכמה עצמה) חשובה מאוד, אך אפילו היא לעולם לא תבוא במקום המעשים. אפשר לנפּח מעשה רע, אך אי־אפשר לסלף לחלוטין מעשה טוב וּוַדאי שאי־אפשר לעקם לאורך ימים שרשרת של מעשים חיוביים, שברכה מפורשת בהם לציבור, באמצעות תקשורת. גם מערכת־הסילוף המשוכללת ביותר יש לה נקודות־שיא וסופה שהיא מגיעה, כנוסחתו של הוגה־דעות אחד, ל“נקודת ההתהפכות”. מזכיר ההסתדרות עצמו, המנסה בכנוּת לטלטל את ההסתדרות לקראת תמורה ושכמעט נטרף על־ידי רשעותה וסילופיה של תקשורת, הוא, כמדומה, דוגמה לנכונותה של נוסחה זאת. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי בענין זה רבים מן הכתבים מתביישים עתה לקרוא מה שהעלה בזמנו עטם. מסתבר, כי גם תאוַת־הטרף מעייפת. מתעייפים הטורפים לא פחות משמתעייף מהם הציבור. התקשורת חולפת — המעשים שרירים ועומדים. ושום פרסום לא הֵרַע או לא היטיב לאדם או לגוף ציבורי יותר ממעשיהם שלהם עצמם.
ז
אלא שכל בעיית זהותם של האויבים להסתדרות, שכה חוששים מפניהם, טעונה הבהרה והגיעה אולי השעה להגדיר מי הם ככלות־הכל האויבים האלה.
ובכן, כל עוד הדברים אמורים ביריבים על־פי עצם מעמדם — אין כלל סיבה לנסות לחבב את ההסתדרות עליהם. אם אילי התעשיה והממון בארץ יתחילו לחבב את ההסתדרות יתר על המידה — ייתכן כי דוקא אז תצטרך לפשפש במעשיה. הסכנה האמיתית של אוֹיבוּת להסתדרות היא אם אוֹיבוּת זאת תפקוֹד את חבריה, את אלה שבלעדיהם אין קיומה קיום. אהדתם או עוֹינוּתם של אלה עשויה להיות מכרעת, אך, כאמור, גם את יחסם של החברים להסתדרות יקבעו מעשיה שלה — ומעשיה בלבד.
לא נבוא למנות מעשים שיש לתהות עליהם. נסתפק אולי בדוגמה אחת: מה שעושים בתודעת חברי ההסתדרות שלטי־הפרסום של חברה דיוּר של ההסתדרות באזור בַּבלי בתל־אביב ובמקומות אֶכּסקלוזיביים אחרים, המבשרים בנינן של “דירות עילית” במחיר מאה ועשרים אלף לירות או יותר, וכנגדם — ההודעה על סגירת צרכניה מִסכֵּנה במצפה־רמון מפני ההפסדים הקורעים לב, מה שעושים אלה להרגשתם של חברי הסתדרות לא יעשו לעולם פרסומי מִמצאיו הקשים ביותר של המבקר.
דברים אלה נשמעים אולי פשטניים מאוד. גובלים כמעט בבערוּת פיננסית. אך אולי הגיעה שעתה גם של קטנוּת־מוחין חברתית להשתלב במעשיו של משק־אדירים המתנהל, כמדומה, על־פי כללים מופגנים מדַי של מִנהל־העסקים.
ח
כי בתוך המהומה שנתעוררה סביב הביקורת, פעולתה וחוקתה, אינך יכול שלא להיתקל בדבר תמוה אחד: הכל בציבור מותר לדיבור, לגילוי, לבירור מפורש ולפרסום עד פרטי הפרטים — רק לא בנק שבו רוחשים כספים. כאילו היה זה חדר־המיטות של העיסוק הציבורי וכאילו היתה הילה של קדוּשה אופפת דוקא את החומר הנחשב כמעט מראשית ימי חלד לטמא מעט. מותר לנבור בכל אִמרה ומעשה של מדינאי, מנהיג, עסקן; מותר לרדת לחייהם, אך אסור, מפחד התחרות העסקית, לנבור במעשי השוּלחָנִים, כאילו ריבונותם נתונה מראש ולעולם לא ייתכן לפניהם מכשול.
עמלם והישגם ראויים לכל שבח, אך פעמים אתה תוהה: מי הטיל עלינו את מוראם? מי אינו מבחין בכך שאין לך דבר מסוכן יותר מן האפשרות הנראית קרובה, שכללים מסחריים, היפים כשלעצמם לעניני המרכולת, יופקעו מתחומם ויהיו לאַמוֹת־מידה בענינים שאָפיַם ציבורי וחברתי? ואיך לא יוזכר לתנועה, שהיא חברתית במהותה, כי הקו המנחה של חייה ופעלה הוא בכל־זאת שער החברה ולא שער הבורסה?
ט
נימוק אחר הוא הרטרואקטיביוּת של הביקורת והמסקנות חסרות החשיבות, כביכול, של בדיקה לאחר המעשה.
ודאי, אין לך דבר מועיל יותר מביקורת המתלווה למעשים ומדריכה אותם. אף־על־פי־כן אין לפסול חשיבותו של “פּוֹסט מוֹרטם” בתחום הביקורת. טעמה של ביקורת שהיא באה לא רק ללמד מן הפרט על עצמו אלא גם מן הפרט על פרטים אחרים. “ניתוח שלאחר המוות”, שהרפואה בימינו כה נהרגת עליו ושכמעט הִפִּיל ממשלות בישראל, איננו מכוּון, כידוע, להחיות את המת. אך הוא מכוּון למצוא שורש הרע כדי להציל חייהם של אחרים. זה טעמה של הביקורת.
מכל־מקום: איש עדיין לא נתן סטירת־לחי על מחמאה רטרואקטיבית. בחיי הציבור מסתובבים לא מעט אנשים שכל עיסוקם הוא איסוף מחמאות על העבר. מדוע, איפוא יצא הקצף על תוכחה רטרואקטיבית? הן ממנה, לפחות, אפשר להפיק מוסר־השׂכּל על המעשים אשר יבואו ולכוונם.
י
ולסיום: ציבור של מיליון איש מאורגנים איננו עוד כת של איסיים. הוא איננו כך לא על דרך המספר ובודאי לא על־פי אורח־החיים הסיגופי של כת. הוא עושה מצוות בפומבי ועובר עבירות בפומבי וכל מעשיו ממילא בספר נכתבים. אם לא בספרי עצמו — הרי בספרי הציבור. הפתיחוּת, הפומבי, אפילו החשָׂפון הם חלק מן העָצמה החברתית והמוסרית שלו. כל עוד אין עניניו עניני בטחון ־ אין סודותיו סוד. הַגַליוּת, הפרהסיה של החלטותיו ומעשיו, הפתיחוּת התמידית — גם של עסקיו! — למשפט הציבור, הן סוד כוחו. הסוד — חולשתו.
ואשר לסכנה שהפרסום ירגיז — אין ברירה. זהו חלק ממהותה של ביקורת. איך אמר ידידנו הנאור מדטרויט: הכפור מטבעו קר.
1971
שבו מעט כאן
מאתישעיהו אברך
שׂרים. ראשי שׂרים. מנהיגים גדולים ומנהיגים אחרים. שבו כאן. שבו מעט בבית. בתוך עמכם. כל החזיתות חשובות. הבית קודם לכולן.
לא מפני שאין המדינה צריכה לידידים מבחוץ. אין עוד עם שצריך לידידים כעם הזה. אבל המדינה צריכה קודם־כל לידידים מבית — יושביה. לא ידידים לממשלה. ידידים למדינה. לא ידידים לצמרת. ידידים לשורש. לא יהיו למדינה ידידים בבית – לא יעמדו לה ידידים בחוץ. והמדינה רוצה להיות וַדאית ובטוחה כי הנסיעות המרובות האלו, מהכא להתם ומהתם להתם, אינן באות מפני שמתחת לסף־ההכרה פועל הקושי או הרתיעה להתמודד עם הבעיות בבית.
ב
חשוב להיות בשוק המשותף. אולי חשוב הדבר במפגיע. אולי חשוב הדבר באופן חיוני. אך אין פשוטי־העם בטוחים – ואולי לא הוּשׂכּל להסביר ולהוכיח להם זאת – כי עוד פגישה פנים־אל־פנים של ראשי מדינה עם ראשי מדינה היא מפתח־הקסמים אל השוק. ייתכן שגם המפתח לשוק באירופה הוא יותר בחרושת של לוֹד מאשר בארמון בלוּכּסמבורג. איננו כלכלנים. יש לכך מומחים. ומומחים מופלגים. אבל ייתכן כי תוצרת משובחה ולא יקרה, אפילו עם מכס גבוה, היא פתח טוב יותר לשוק מאשר מכס מוזל על תוצרת ירודה ויקרה. איננו יודעים. אבל אין לנו הרגשה כי עוד נסיעה אחת – עם או בלי פמליות – תפתור זאת. להיפך, מקונן בנו החשש כי יהיו פגישות, יהיו כותרות, אבל עלולה להיות אכזבה. אמנם לא כל אירופה – אוּגנדה. ואף־על־פי־כן.
ג
שבו מעט בבית – כי יש בבית אבטלה. אבטלה של מאה אחוזים. כן. כל מובטל יחיד, אמר פעם דויד רמז, הוא מובטל במאה אחוזים. משפחה של מובטלים, כפי ששמענו זה לא כבר סיפורה ברדיו, היא כדור־אש אנושי בוער ומבעיר. איננו יודעים אם האנשים מובטלים כתוצאה ממיתון מכוּוָן, או מראשיתו של משבר הבא מעצמו, או מחוסר עליה היוצר תגובת־שרשרת כלכלית. אבל נדמה לנו כי הכלכלה ממַתנת את עצמה וממַשבֶּרֶת את עצמה, עוד לפני שדימו למַתֵּן אותה. היינו מתקוממים למיתון מכוּון בידי אדם שרואה אבטלה, ולוּ גם זמנית, כמרפא. אולי בכל ארץ. לא בארץ הזאת שבה הספָר עָמוּס על העוני וכיבוש המדבר – על מטופלי הילדים. איננו כלכלנים, אך נדמה לנו, ברוב בּוּרוּתנו הכלכלנית, כי בשיפוע הזה יורדת הכלכלה מכוח עצמה, ויותר משיהיה צורך למַתֵּן אותה, אין היום רחוק שבו יהיה צורך לרסן את מיתונה. יש עמכם תכניות. העם, כמדומה מוכן לתת עתה כתף. גם מלאכה זאת אפשר לעשותה רק בריכוז מתמיד ועקשני בבית.
הזגוגיות נשברות ברעש, אך את הבקיעים בעמודים אין שומעים. נַסוּ לחזק אותם. דבּרוּ פחות אל העם ויותר עמו. הניחו מעט ליחסי ציבור ולקציניהם. דַבּרוּ עם הציבור עצמו. קצת פחות התנַסעוּת ויותר התישבות. התישבות בבית. לזמן־מה. למעט התכנסות פנימית כדי להבין פשר חזיונות חמורים ומאיימים המתחוללים כאן.
ד
תנו גם לידידים בחוץ־לארץ לנוח מעט – מידידותנו. גם לצרפת. אם לא לפי הכללים של הטקט הדיפלומטי – יהא־נא לפי הכלל הפשוט של החכם מכל אדם: הוקר רגליך מבית רעך. גם לארצות־הברית. היתה לישראל זה עתה נקודת־שיא ורוֹממוּת בביקור ממלכתי בכדור המערבי, כאשר לא היתה לה מימי מסעו של אדריכל המדינה עם קומה. ננשום מעט אויר־פסגות של השיא הזה. וננשום אותו מכאן. אַל נאפיל אותו בביקורים אחרים נוסח: אנחנו אחריך. בנעורינו ובזקנינו.
ה
חשוב לנסוע ולראות שכלוּל כבלי־הדואר הטרנס־אטלנטיים בשוייץ. חשוב יותר למסור מכתב מהרצליה לתל־אביב בפחות משלושה ימים. חשוב מאוד לראות איך אנחנו מדריכים חקלאים בפֵרוּ. חשוב יותר לא לחדול להביט בעין דואגת בחקלאי שעל הספַר הישראלי ובלבטיו. חשוב להאזין לדיוני־בריאות בז’נבה. חשוב יותר להבטיח רופא ב“נתיבות”. חשוב מאוד לדבר אל אוזן גדולי־עולם ונכבדיו. חשוב יותר להטות אוזן כל יום ובלי הפוגה לשיח אדם בישראל. לא מעל במות. בבית. להאזין לרוח המנשבת כאן והיא כהד מבשר של רוח־זלעפות חברתית. חשוב מאוד לדבר שלום אל כל זרעו של העולם. חשוב יותר למַתֵּן מעט את השנאה המתפרצת כאן.
לכן שבו מעט כאן. הזמן הישראלי אינו דוחק. הוא בוער. ולא כסנה. הוא אוּכּל. בכל העולם זמן הוא כסף. בישראל הזמן הוא גורל.
שבו מעט כאן.
1966
צער בעלי־חיים
מאתישעיהו אברך
הכנסת תתקן חוק לשון־הרע למנוע הוצאת לעז על מפלגות.
[מן העתונות]
השבוע נשטפנו פתאום רגש גואה של צער בעלי־חיים. כמעט טבענו בשלולית של מידת־הרחמים. היא המידה המתעוררת באדם למראה צב מהופך על גבו או למראה יצור אחר חסר־ישע. ומי הוא שהעלה ממצולותינו את סערת־הרחמים הזאת? – המפלגות. כן, המפלגות. לא ידענו כלל כמה הן בודדות. כמה הן גלמודות. כמה הן חשופות לכל לץ, לכל מוציא דיבה, לכל מורט גידים. יתומות־עגולות.
ולא היינו יודעים זאת עד היום אילמלא – הכנסת. כן, אילמלא בית־המחוקקים של ישראל שככל שכבודו גדול – מידת הרחמים שלו, כנראה, גדולה ממנו.
ב
ובכן, הכנסת, בהצעת התיקון שלה לחוק לשון־הרע, היא־היא שגילתה לנו שלא זו בלבד שאיש מאתנו אינו נזעק על־פי מצפונו הפרטי לעזרת מפלגה בשעת דחקה הציבורי, אלא שגם המצפון הקולקטיבי של האומה אינו יכול לראות עצמו נקי מאשם. מסתבר, שגם החוק של מדינת־היהודים, האמור, כידוע, להגן קודם־כל על החלש ועל אזל־היד, גם הוא כמו התעלם עד כה כליל ממצוקתן הנפשית של מפלגות והניח חֵלֵכה זה ללא שום הגנה. הפקר.
וכך יכול אדם במקומותינו לקרוא למפלגה – כל מפלגה – בכל שמות־הגנאי שבעולם, ולא ייסגר תחת מנעול ובריח. כי אין דין וממילא אין דיין. ויען כי אין דיין – יש כפיות טובה: המפלגות בוראות את החוקים והבּרוּא – הוא החוק – אינו עושה מאומה כדי להגן על בוראיו.
ג
מתבקשת איפוא, מאליה ברכה מעומק הלב לצירי הבית שמנעו מאתנו כלימה זאת ברגע האחרון ממש והספיקו להכניס לתוך חוק לשון־הרע גם את ההגנה על מפלגה. כדי שלא תהא הפקר. כדי שאדם בארץ הזאת ידע שמפלגה איננה רק תא חיוני בתאיה של חברה דמוקרטית, אלא שהיא חלק ממערכת הטאבּוּ שלה – מבוצר ומוגן על־פי דין המדינה. מעתה ואילך, אדם יגנה מפלגה – והמשטרה תעננו בקול.
ואולם שבעתים יש לברך את הבית הרם ואת יושביו על – האחדוּת. גילוי כזה של התלכדות יהודית שמור, כנראה, לבית רק לעתות־השראה מיוחדות – כגון עת החוק הזה. הרבה ויכוחים יודע בית־המחוקקים הישראלי על כל תג ותג בהצעות חוקיו, אך בדבר אחד התלכד כחומה: בביצור המפלגה כאֶלמנט לשׂכר או לעונש במערכת החוקים של המדינה. הוכח שוב כי על אף כל הפילוגים העוברים עלינו – המכנֶה המשותף של כל המפלגות היהודיות היה ונשאר מידת הרחמים. על עצמן.
ד
יכולנו להמשיך ברוח הגרוֹטסקה, אלא שגרעינו של הנושא כאוּב בהרבה. גרעינו הוא האוֹטם הגמור, לפעמים, של נבחרים למנסר סביבם. גרעינו הוא הנרקיסיוּת הזאת שבה מטפלים חברי הכנסת בעצמם ובמפלגותיהם בנוסח הגיבור בקומדיה הצרפתית הטוען, כי “לעולם אינו עסוק מדַּי כדי שלא יוכל לטפל בעצמו”. גרעינו הוא קידוש נוסף, מעמיק ומחמיר, של מושג המפלגה בארץ, שבה אין עוד ממילא פינת־חיים פנויה ממנה.
כי אם יש דבר המוציא דיבת־המפלגות רעה, זו איננה הדיבה המושמעת פה ושם מפי יחידים כדי להקניטה. האמת, ככל שהיא מתגלית כפעם בפעם מחייהן של מפלגות בארץ ומועידותיהן, חמוּרה לפעמים בהרבה מן הדיבה. אך הדבר המוציא יותר מכל לעזן של מפלגות הוא דוקא המאמץ הפרלמנטרי הזה להבטיח להן בהתגוננותן מפני מבקרים – שתמיד ניתן לקרוא להם מוציאי־דיבה – גם את כוחו ותמיכתו של החוק; המאמץ להעמיד על משמר כבודן או עלבונן לא רק עתונות יומית ושבועית ורדיו ואסיפות ודרכי שכר וענישה אחרים המקובלים מאוד – אלא גם את בית־הדין ואת שוטריו. ואם יש דבר העלול לעוות עוד יותר דמותן של מפלגות כפי שהן מצטיירות בימינו בעיני הציבור, זהו המאמץ המרוכז להתיצב מול כל צל־של־עלבון ולהבטיח שלא תפול שׂערה משערות כבודה של מפלגה ארצה בימים שבהם כה מרובים וכה חמורים עלבונות־אדם ועלבונות־ציבור, שהרבה מהם בכוח המפלגות למנוע אותם.
ה
כי אם יש עלבון אמיתי, המוציא דיבת כל המפלגות בישראל, זה איננו עלבונה של המסגרת המפלגתית אלא עלבון האדם הפשוט העומד, לפעמים, אין־אונים מול לחץ המסגרת הזאת ומנגנונה; זהו עלבונו של אותו עולה חדש מארץ־גזירה שביקר בביתנו רק שלשום והמספר בהזדעזעות נפשית כי עוד בטרם נשאל לשלום ילדיו, להרגשתו, להתאקלמותו המקצועית לשיכונו ולפרנסתו – הוא נשאל למבואו המפלגתי. או בלשון המספּר עצמו: “סבור הייתי בבואי לכאן כי אני נופל לתוך חיק, ואני חושש כי נפלתי לתוך לוע”; זה עלבונו של תינוק שנופח נשמתו בישוב־ספַר מרוחק מפני שכל המפלגות הנכבדות בכנסת, בכל כוח־החקיקה שבידן, אינן יכולות להביא לשם רופא אחד. הן יכולות. גם על־פי חקיקת חוק. אלא שעלבון אנושי זה אינו צורב, כנראה, כל־כך כפי שצורב איזה לעז או אמת על חייה וארחותיה של מפלגה בישראל.
ו
הרבה דברים ראויים היום בישראל למידה אמיתית של חסד אנושי – מהם דברים שבידי החוק לחוננם. ואין לך אולי עדוּת ניצחת יותר להיפוך־מושגים ועדיפויות השורר היום בחברתנו מן העובדה כי בראש סולם העדיפויות למידת החסד הזאת הועמדה המפלגה.
1966
באין קוסמים
מאתישעיהו אברך
ובכן: אין עוד מצנפת ואין לולאות ואין עוד קוסמים השולפים מן המגבעת הריקה כל שׂכיוֹת־החמדה שבעולם. אין. תם עולם הדמיון. חלום ארוך של יום־קיץ ישראלי מגיע, כנראה, אל קצוֹ. כנראה – כי אין כלל גבול לכשרוֹ של אדם מישראל להונות את עצמו. ואין שום וַדאוּת שמתוך הקורים של גאוּת מדומה, הנראים להוזים רבים כקורי־כסף, לא ייטוה חלום־תעתועים חדש. לא. אין וַדאוּת. אך היום – יש מציאות, והמציאות הזאת כמו נחתכה לילה אחד בתער־גלבים ונחשף תוכה האמיתי. והוא – למרבה האפתעה – חלול.
הנה ההגדה לבית ישראל ההוזָה, פרק בית:
הפרק הראשון – הצבאי – גילה מה עלולה לעשות לעם תנומה קלה של עָצמתוֹ האמיתית; הפרק השני – הכלכלי – מגלה טפח־אחר־טפח מה מסוגלה לעשות לעם הזיה של עָצמה מדומה. מה עושה מגבית המתחפשת לרוַח; מה עושים מלווֹת המתחזים כהכנסה; מה עושה אומה עניה שיחידיה מתנשאים כנגידים; מה עושה ישורון כשהוא משמין.
ועל העוית שאחזה את הארץ עם ברק האמת – השורות הבאות.
הרבה יותר משלושה דברים מתחייבים מתוך הרמת־המסך הזאת, אך שלושה נראים עיקריים: נטילה, נדיבות, גיזום.
אלף: נטילה מן האמידים. באמצעים חוקיים, חד־משמעיים ומובנים לכל בן־תמותה. בלי פרשנות סבוכה. ונטילה לאלתר. מול כל התחבולות המחוכמות, שהומצאו עד כה על־ידי נגידים של ישראל בעזרת מצווים מן הרשות כדי לשאוב מן המדינה – תבוא־נא נוסחה פשוטה אחת של שאיבה מהם. לא בעקיפי־עקיפין, ולא כיד־שמאל שמבקשת לגרד אוזן־ימין ואיננה משיגה אפילו את התנוך, אלא בדרך הקצרה ביותר המגיעה עד התוף. כדי שנראה בעליל: כך וכך נלקח מפלוני שהעשיר במופלג. או סיפסר, או בנה עצמו על יסורי עמו ומצוקותיו.
יש משהו חמוּר וצורב בכך שכל אמצעי כלכלי שנועד להבריא את המדינה – כמו מחַלה עוד יותר את החברה: מרושש את העני ומרומם את העשיר. אין לך מהלומת־מרפא כלכלית מאלה שהונחתו בשנים האחרונות, שלא העמידה עוד נחשול של עשירוּת או שלא העלתה את האמידוּת שלב גבוה יותר בסולם השפע: מתן סובסידיות או ביטולן, פיחות או יִסוּף, תמריצים חיוביים או שליליים (מתי שליליים?) – אלה ואחרים היו תמיד כמקל־חובלים לשכבה אחת וכמטה־נועם לשכבה אחרת. זאת צללה יותר, זאת צפה ועלתה.
לוּ כל דיירי הארץ פַּקחים – לא ימנו את המלאי החבוי שאגרו תגרים בשלוש יממות של בהלה; לוּ כל הארץ חשבונאים, לא יוכלו לעולם לקבוע כמה בתוך מחירה של חפיסת־שוקולדה – שחציה ממתק וחציה גבב – כמה בו עליית מחיר הסוכר בעולם וכמה מחיר ההתעשרות הנוספת של בעלי־המניות. העם היהודי הנבון, צר להודות, איננו חסר כשרון להונות כראוי גם את שלטון עצמו.
אף־על־פי־כן – מלאכת הנטילה איננה כה סבוכה כפי שהיא נראית. הכלכלנים יודעים היטב היכן כל הכלבים קבורים ואין כל קושי לאתר את קברות־התאוָה האלה: הלוָאות פיתוח, מפעלים מאושרים ובעליהם המעושרים עוד יותר, תמריצי־יצוא והפרשי־שער – כל אוצר־הניבים הזה שמקורו במצוקות ישראל ושממנו צמחו גם העיווּת הכלכלי, גם התועבה החברתית.
לא ייתכן, למשל, שאם נתכנת עבודת ביצורים במאתים מיליון לירות בגולן הסלעי והרווּי־מלחמה – כבר אפשר יהיה על־פי משוָאה פשוטה לדעת כמה חוילות ייבנו בסביון. את המִשוָאה הזאת חובה לשבש שיבוש חד, וחותך, וחסר־רחמים.
מטה־המלחמה בביזה הזאת – ביזת יהודים מעצמם – חייב להיות נפרד מכל מערכה אחרת. הוא־הוא פיקוד־המרכז החברתי של התקופה. ואל דאגה: איש מאלה לא יברח. גם לאחר נטילה זאת עדיין לא יהיה זה עינוי גדול מדי להיות עשיר בארץ הזאת.
נמצא כי ככל שנראה יותר הפגנותיהם של יבואנים ושל קבלנים ושל נושכי־נשך – נדע כי לא רק רפורמה נעשתה בארץ במוצאי־שבת של שלהי חשון אלא שהחל להיעשות בה צדק. לא חלילה במערפת ולא בניפוצי־זגוגית, רק באִזמל החד של הדין. הוא דינה של חברה ושל אנשים הבונים עצמם מהריסות.
בית: נדיבות לחלשים. לא מיקוח על קוצה של פרוטה. לא התמקחות על רבע החודש או על רבע הילד. שום דקדוקי־עניות בפיצוי. מצער הדבר להגידו, אך אין ברירה: כמה שלא נטעה במתן פיצוי מוגזם לחלשים עדיין לא נגיע לקצה סיכומיהן של ואדוּז או של “ורד”. הדברים אינם עומדים זה מול זה אצל כלכלנים או אצל מדינאים, אך הם עומדים ערוכים זה מול זה מערך של אימה ושל כאב בביתו של העוני.
והנדיבות הזאת צריכה וחייבת לגלוש מעט מעבר למתהווה מן הפיחות הנוכחי ומביטול ההקצבות למצרכי־יסוד. הוא צריך לתקן משהו גם למעלה מזה, ובשעה זאת דוקא. בעצם המטר הסוחף – לעלות ולתקן את הגג הדולף מכבר. אולי זה יצרום אזנם של כלכלנים, אך תיקון זה הוא גם חלק מהבראה כלכלית. מובן, אם אנחנו מבינים נכון שכלכלה איננה רק מושג מופשט הנלמד באוניברסיטאות אלא גם תפריט על שולחן העוני או רוחו של נוער הגדל במצוקה, – בקיצור: מושג אנושי שמעורבים בו בני־אדם חיים, מהם נמקים בעָניָם. כיוצא בזה, אם אנו מבינים נכון כי הגשמתה של מדיניות חריפה וחיונית זאת צריכה להתבסס לא רק על דיוק החישובים הכספיים אלא גם על חשבון סטטי מדויק של כוח־העמידה והעמיסה של בני־האדם האמורים לשאת אותה על גבם.
נדיבות – ובדחיפות. לא לתת לרגשי־חרדה – חרדת־קיום אמיתית – להשחית אפילו את הפיצוי הטוב ביותר, אם יתמהמה. להביא את מעט הישועה – במהרה. במינימום של נייר. במינימום של לשכה. בלב נדיב. כדין הנהגה של פועלים. ובאיזור אנושי זה: בחשבון גמיש מעט. דבר לא יאונה לאוצרות המטבע הזר של המדינה, לא למאזן המסחרי ולא להשקעות־חוץ צפויות, אם בשל מיליונים אחדים נוספים יוצת זיק של תקוה ואמונה בלבבות דעוכים־מעט. דבר לא יקרה? – יקרה אולי הדבר שמִמשל ומדינה יכולים רק ליחל לו: לבם של רבבות אזרחים – שמצטרפים אצלם לפעמים עוני וספר וכל מצוקה אנושית אחרת – יוכל ללחוש לקברניטים אולי אפילו בשמץ של הכרת־הטובה: עִמכם.
והדבר השלישי במנין – אך לאו דוקא בסדר הדברים, הוא: גיזום. גיזום ברמת החיים של שכבת־הבינים, בכללה כמה רבדים של עובדים. קיצור: אנחנו בכללם.
נחמה ליבוביץ, מפרשת בהירה של תורה, אמרה פעם כי בשעה שאנו קוראים את הנביאים – וביחוד את נביאי־הזעם החברתיים – אנו נוטים להזדהוֹת הזדהוּת גמורה עם המטיף, אך לעולם לא יעלה על דעתנו לשייך עצמנו אל הציבור שעליו – או אליו – הטיף הנביא.
בכוח אבחנה נבונה זאת היינו רוצים לומר היום: אַל תניחו לנו – משמע לשכבה רחבה של ישראלים שהגאוּת המזויפה גרפה גם אותם והם נישאים על גליה בשיט נינוח מאוד, כעל־גבי גונדולה אגדית מ“סיפורי הופמן”. שום תביעה לגדוע את ההתעשרות בשכבות העילית של ישראל אינה יכולה לפטור שכבה שלמה אחרת של ישראלים, מרויחי לחמם ביושר, בעמל־כפם או בעמל־רוחם – החל במנהל, דרך הקואופרטיב ועד האקדמיה והמנופאים – מן החובה לרדת מעט מן הסולם שאליו עלו בכוח העמל או בכוח הסִחרוּר. אם יאבו – לרדת; אם ימאנו – להורידם.
זו איננה רק תקנה כלכלית. זוהי תקנה מוסרית וחברתית שאין חשובה ממנה. יש לראות נכוחה ולהבין כי אוירה זאת, שהחכם־מכל־אדם הגדירה: “לפני שבר – גאון”, אינה נוצרת רק על־ידי שכבת הוללים מבין חרשתני המלחמה והקבלנים והספסרים. האחרונים הם אבותיה של החינגה הכלכלית והם־הם הטובעים על מצחה של חברתנו את חותם רדיפת הבצע שבו היא נחתמת באחרונה. כך לדאבון־הלב נראים בעינינו גם משתאות־הנישואין הנערכים בתוך בריכות־השחיה של מלוני־פאר לאור הנרות המשייטים בתוך המים; או טקס בר־מצוה, מאותו סוג חגיגי עצמו, הפותח לפני הנער קודם־כל את שער העבירה החברתית.
אלא שאוירת ה“גאון” הזה נוצרת לא על־ידי אלה בלבד, היא נוצרת – וכלשון הימים: באופן “מַסיבי” מאוד – גם על־ידי שכבה גדולה של בכירים ובחירים – מן הממשל והמנהל עד הנמל – המרופדים בהטבות “סוציאליות” נרחבות ונושאות מִגוָן של “שמות יתרו”. וגם מתוך המערכת המגוונת הזאת עולה קטורת של רוחב־יד ואמידות מזויפת והיא המערפלת את החושים, והיא המסייעת לסלול את התוַאי המעוקם לכיווּנה של החברה כולה.
אם גם אנחנו משתייכים במישרין או בעקיפין אל המעגל הזה – תבוא המדינה ותפרוץ אותו. גם אם תקום צעקה. זו לא תהיה בשום פנים זעקתו של גוף הנחתך בבשר החי. זו תהיה תגובה המוּכּרת היטב לרופאים: רֶפלכּס של זעקה למראה האִזמל בלבד, אף כי הדבר שעומדים לנתחו הוא יבלת. במקרה זה: יבלתה של החברה.
וכדי לומר מפורשות: שכבה רחבה זו – הכוללת גם פקידי־בנקים עם “חודש ארבעה־עשר”, גם אקדמאים עם שבתון במטבע־חוץ, גם עתונאים, גם מנהלים בכירים – יכולה, וחייבת, לשדד את רמת קיומה, וקיום רכבה, או כפל־רכבה, בלי שתפוצה בשלמות קפדנית כל־כך, בחלקיק של פסיק, על עליית האינדכס, בין עלה מן העבר בין עולה מן ההוֹוה. יש אולי הרבה סיבות לעשות זאת, אך אין בעינינו אף לא צידוק אחד להזרים לתוך שכבה זאת אמצעים חדשים רק כדי שתוכל לקיים אותה רמת־חיים שקיומה מלכתחילה היה בגדר עיווּת וסילוף.
ואנו מצוּוים לעשות כן – הַינוּ־הך מה יעשו בינתים בנק ארץ־ישראל־בריטניה, או אשפי “צים” או חכמי החברה הכלכלית. יש ללחום באלה עד חרמה, עד רדתם, עד יימחה חותמם המעוות מעל פני המדינה. אך אין לך עיקום מוסרי גדול יותר מלומר כי משום שנתאפשר לאחד בן־ציון או אחד טיבור או אחד ג’ימי לוי לחַבּל במדינה כפי שחיבל – אין רע אם גם אנחנו נקטוף ממנה מעט על־פי דרכנו – אפילו על־פי צדקתנו – ועל־פי אפשרותנו הצנועה.
יש לשפוט במלוא מידת־הדין פשעיהם של אחרים, אך בשום פנים אין בפשעם אלה כדי להצדיק טיפוח של מידת־רחמים וסלחנות לעוונות עצמך.
יש איזו דרמתיות כנה בהופעת ההסתדרות במערכה הזאת. זוהי זעקה אמיתית של שליחי־ציבור שהם פה נאמן למצוקת ציבורם ולרחשי רוחו. הטענה כי אלה ואלה – בממשלה כבהסתדרות – הם נציגי פועלים, היא בודאי נכונה. אך יש אחריות חריפה ומושחזת בשליחות המיוחדת מטעם הפועלים לענינם, והדגשת היחוד הזה היא חובתו של כל נציג בהסתדרות בעצם היבחרו לתפקיד זה.
אך בצד הנאמנות הזאת לשולחים אין ברירה אלא למתוח בלי הרף קו דיפרנציאלי, מבחין מאוד, בין שכבה לשכבה בתוך הרבדים החברתיים והכלכליים המגוּונים שבתוך הסתדרות־העובדים עצמה. מצוַת ריסון החזקים – חשיבותה החברתית, המוסרית – וגם ההנהגתית – בימים אלה אינה נופלת כחוט השׂערה ממצוַת חיזוק החלשים.
אפשר יישמע הדבר פרדוכּסלי מעט, אך גם בעשיית הגיזום הזה מחויבת דוקא ממשלת־פועלים – בעזרת הסתדרותם. מובן, כל עוד חרותים על דגלה של זו כמו על דגלה של זו לא רק החובה להרבות מטבעות בארנקנו אלא גם הכורח לראות תמיד את פניה המצולקים של מדינת־היהודים ולצקת מידה של שויון גם בדפוסיה של חברת־עובדים מתהווה. כן. מעט שויון וצדקה גם בין האנשים העובדים לבין עצמם.
אולי לא נטעה הרבה אם נשער כי בביתה הגדול של תנועת־הפועלים עוד יימצאו רבים שיתנו למהלך מבחין זה גם מלוא חלקם הממשי, גם מלוא תמיכתם המוסרית. הקולות בוקעים פה ושם. יש להבחין בהם, לשעות אליהם, להוליך אותם ולעשות בכוחם צדק למדינה בשעה זאת, כשם שבכוח תמיכתם של רבים מאוד משכבות מצוקה ועוני תסייע ההסתדרות לעשיית מלוא הצדק לחלשים.
1974
קרעוּ אותה לגזרים – שלכם היא
מאתישעיהו אברך
קִרעו את המדינה לגזרים – שלכם היא.
קרעו אותה, הרופאים. כלומר: לא הרופאים העושים יום־יום להצלת חיינו. לא ענקי הרפואה והאדם שהוליכו את העם דרך בצות העמקים והאנופלס וחיסנוהו וזקפו את גוו ועשו את ילדינו דור תמיר וגלוי־עין. לא הם. אלא קטני עסקניהם המסוכסכים בתוך נפשם והמבקשים לגבות מאתנו – מכל הנזקקים לישועת־אל שהופקדה בידיהם – את חשבונה המר של נחיתות מדומה. נחיתות במעמד ציבורי, כביכול, מול הילתה של עסקנות היושבת ראשונה לשולחן, ונחיתות במעמד חמרי מול מתעשריה של התקופה; המבקשים להוכיח לנו דבר – שאף הפשוט בבני־תמותה יודע אותו – כי איננו יכולים אף לא יום אחד לחיות – או למות – בלעדיהם, כשם שאיננו יכולים בלי מוכסים ובלי משמרת בתחנת־הכוח ובלי מנופאים בעונת ההדרים.
לא את עלבונה של שבועת היפוקראטס נתבע מכם. רק עלבון ההגיון האלמנטרי של מאבקכם. קרעו את הוייתנו לגזרים – אך למען השם: לא בגלגול־עינים רפואי או הוּמַניטרי אלא במערומת היצרים הקטנים של עסקנים, אף כי עסקנים נושאי תעודה ותואר.
ב
וקִרעוּ אותה אנשי ההסעה הציבורית, אנשי “אגד” – ראשוני חלוציה של התחבורה ומבקיעי דרכים למדינה עוד בטרם קמה – שהפכו חברת הסעה ציבורית לחרושת של תיירות; היודעים להוליד חברות־בת וחברות־נכד, רק דבר אחד אין לאֵל־ידם לעשות: לנקות את האוטובוס. להסיענו לא כהסע דגי־שֶׁמך מעושנים אלא כהסע עמלים לקראת יומם. לראות בשירות ליהודי וליהודיה מרודים, על זקנם וטפם, לא איזה מִפגע המפריע לקואופרטיב לפתח מלוא עָצמתו הכלכלית במזנונים, בתחנות־שירות ובמלונות אלא את לוּזוֹ ותמציתו של התפקיד שלשמו נברא כל המפעל הכלכלי והחברתי הזה. להביא למי שעדיין לא זכה למכונית משלו מעט נוֹחוּת, נקיון ורוגע בדרכו אל יום מפרך או בשובו ממנו סחוט עצבים ולשד.
קרעוּ אותה לגזרים – כי המדינה הזאת יכולה לעמוד מול כל המדינות סביב, להתמודד עם מעצמות־על, רק דבר אחד אינה יכולה – בשום פנים אינה יכולה־ להתמודד עם רכב “אגד” ומסיעיו. ששת אלפים בוחרים אתם ולעומתכם מאות אלפים נוסעים – בוחרים כמותכם. אך ההגה בידכם. ומוראכם עד עצם היום הזה גם על האמיצים בניווּט המדינה.
העלו מחירים, הקפיצו שכר, השביתו תנועה – רק דבר אחד אַל תעשו: אַל תמנו לנו כרוכלים את זכויות העבר. הבקעתם דרכים, השלכתם נפשכם מנגד. אין זכות גדולה מזו. עשינו זאת כולנו. גם כדי להקים מדינה. גם כדי לקיים עצמנו. את יתרת־זכותכם זאת, כיתרת זכותו של כל אחד מאתנו, רושמים – או לא רושמים – דברי־הימים. אין לזה כל שייכות למחיר הכרטיס. אף לא אגורה אחת – לא לנו, לא לכם – על העבר. ככלות הכל עדיין לא ברור מי בנה את מי יותר: אנחנו את ישראל או ישראל אותנו; “אגד” – את המדינה או המדינה את “אגד”.
ג
וקִרעו אותה, עובדי הבנקים ובכיריהם – החלכאים בחברת העבודה הישראלית. הרואים הון־עתק לפניהם – בכללו הונם של סרסורים ומבריחים וגורפי רוָחים מן המלחמה – ומדמים כי זה עָשׁרהּ האמיתי של ארצם. המונים מכבר שלושה־עשר חדשים בשנה – לוח שונה מן הלוח של כל החיים על יגיעם – ואינם יכולים, כנראה, אלא אם כן יונהג בתשלומי השכר שלהם הלוח האצטֶקי. כולנו נחיה ונמשיך לקבל את שכרנו על־פי לוח בריאת־העולם או, להבדיל, על־פי לוח הולדת־משיחם ורק עובדי הבנקים, העומדים ליד המבוע של שטרות־הכסף, יקבלו שכרם במדינת ישראל על־פי הלוח שעוצב אי־פעם בעמק מכסיקו. מדוע? מפני שהם רואים יום־יום עין־בעין את ברק האור המתעה של העושר המדומה של ישראל.
ולא עשה איש מהם – בנקאים ומחשבי חשבונות ואקטוארים על־פי משלח־ידם – נסיון לערוך חשבון ולדעת, כי בעצם אני שובת נגדך ואתה שובת נגדי; אני נוטל ממך ואתה נוטל ממני ועד שאנו מגיעים לנגוס בקצה פירות רווחיהם של מתעשרי התקופה – אנו אוכלים קודם־כל איש את שכר רעהו ומשלמים, כמעט במישרין, איש את שביתתו ואת עליית שכרו של רעהו במקולין, בחנות־המזון; במנעל ובבגד – ובבנק החסכונות הדלים שחסכנו לילדינו.
ד
וקִרעו אותה בהזדמנות עולזת זאת איטרים רוחניים, בני שמאל חדש ושמאל מיושן, הרואים את כל מומי העם הזה ופגעיו – זולת העיווּת הנפשי הגדל שלהם עצמם; המגלגלים חסדם וכפרתם על מבוכות העולם כולו באין עמם קורט־של־חסד למבוכת עמם שלהם וגם – לטעויותיו.
קִרעו אותה “נמרודים” קטנים ומבולבלים, ינוקות של אומה גדולה ונבוכה, שרק בזכות הזוכרים – שאתם כה מתקלסים בהם – לא תטעמו עוד לעולם טעם שואה וטעם כבשנים וטעם סיוטי־זכרונם. אך אתם אולי יותר מאחרים זכאים לקרוע רקמתה היום, כי מחר תעמדו בחפירותיה כטובים במגיניה, על צדקתה ועל עיווּתה גם יחד.
ה
כך או כך – קרעו אותה מהר. כל עוד שוקטים הגבולות. כל עוד הנשק נצוּר וכל עוד ילדי בית־שאן ודגניה ישנים מחוץ למקלטים. כל עוד מודעות־האבל בודדות והמאמרים ארוכים ויגעים. כל עוד לא העמידו אותנו מבחוץ על הסכנות ולא הראו לנו את ברק־החנית ואת כתב־האש. כל עוד אנו יכולים לקטום איש את אף רעהו בכל זירות־הקרב החמריות או הציבוריות והאישיות שלנו – בפנים. כל עוד לא קוראים לנו הדמים.
קִרעוּ אותה – כי כאשר אתם קורעים אותה אין שומעים את קריאתם של המשוועים לסעד, של מרובי הילדים, של הנלבטים בתחתיות סולם־השכר, של הנאבקים בחשבון הפשוט של חיבור וחיסור – על הרוב: חיסור – בקיום היומיומי. ואף אם ילך קולם מסוף העוני ועד סופו – אלינו לא יגיע בשל המצלתיִם המחרישים של החלכאים האמיתיים כאמור: הרופאים, הקואופרטיבים ופקידי הבנקים של החודש הארבעה־עשר.
בקיצור: קִרעוּ את רקמת המדינה – כי מה טעם יש לריבונות אם אין אתה ריבון להעביר אותה על־פי רצונך – או על־פי טירופך – מן העולם?
1972
הפּרזיטים
מאתישעיהו אברך
מי שביקש לראות איך קורא עמי דרור בכלי־התקשורת שלו ליוהרה אישית ולריקות חברתית, חייב היה להאזין לחקירתו של טורקוימַדה קטן, אחד עמידרור, בקבוצת המדיינים על הקיבוץ בטלויזיה של ישראל לפני זמן־מה. רק לעתים נדירות הצדיקה כל־כך התכנית את שמה כ“בומרנג” במובן של היות השאלות אספקלריה לשואל יותר מאשר אתגר לנשאל.
דברינו נאמרים כך לא משום שנושא הקיבוץ הוא בעינינו “טאבו” מצד החקר, הבחינה או אפילו הכפירה. אין לך כלל נושא כזה בחייה של חברה. דברינו נאמרים כך משום שטיפול רדוד כזה בענין שהוא מן המקוריים והמרתקים בנוף החברה הישראלית – היה עלבון לשומע ומעל לכל לנושא עצמו. וגם אם הסמכנו קבוצה של מתבגרים לגולל לפנינו מערבונים וחזיונות מעָבשן של כל התחנות שבעולם, לא הסמכנו אותם לשים אותנו ללעג בעזרת “סתם מקשן”, שמכל שואלי ישראל נבחר דוקא הוא להיות התוהה על הקנקן המוסרי והחברתי של הקיבוץ בעשור השביעי לקיומו.
ב
לא מפני שאין מה לתהות על קנקן זה. גלגולים רבים עברו על הקיבוץ והקבוצה מאז א. ד. גורדון ומאז ראשית ימיהם של יצחק טבנקין, שלמה לביא ומאיר יערי וניכרים גם בו – במידותיו שלו – עקבי המהפך הקיצוני בסולם־הערכים שפקד את החברה הישראלית כולה. ואולם מידת־הענוָה שלנו בתהייה זאת מתחייבת כבר מכך, שבבואנו לבקר את הקיבוץ ואת אָרחוֹת־חייו בדור האחרון, אנו לוקחים כנקודת־מוצא את עקרונותיו של הקיבוץ עצמו. איננו מבקרים אותו על־פי התקנים של אורח־החיים שלנו אלא תובעים ממנו למצות את המוסר החברתי שלו על־פי מערכת הנורמות שהוא קבע לעצמו.
ניתוח אוביקטיבי של חזיון חברתי אינו מחייב אמנם את המנתח להיות שותף פעיל בעיצובו של חזיון זה. אך ככל שהדברים אמורים בביקורת מלעיגה או בהטפה מסוג להגו של אותו עמידרור, יש לזכור תמיד שאנו באים להטיף מוסר לאנשים מדוע אין הם חיים לפי הנורמות הגבוהות מאוד שהם הציבו לעצמם, בעוד שאנו עצמנו לא גילינו כל יכולת – או רצון – לטפס אפילו מעלות בודדות בסולם־התקנים הזה.
אין זו רק בעיה של קשוֹט עצמך בטרם אתה קושט אחרים. הבעיה היא, שבעוד שיש עדיין ספק רב אם אתה נאה דורש – אין שום ספק כי הם עדיין נאה מאוד מקיימים.
ג
מתוך הכרה מפורשת זאת בעליונות הערכית של החברה הקיבוצית אנו מחפשים את הקיבוץ בכמה מצוות לאומיות וחברתיות: אנו מבקשים למצוא אותו יותר במאמץ לקליטת עולים במסגרתו; בהחרפת הרגישות הסוציאלית של חבריו אל הסובב אותם ובמצוה החינוכית להעמיק שרשי יהדות בתקופה של ניכור ותלישות, בקיצור: בהחתמה מפורשת יותר של כמה ממעשי הקיבוץ וחבריו בחותם ההלכה שהם עצמם קבעו אותה כנר לרגליהם. כיוצא בזה היינו רוצים לראות את הקיבוץ בהתפתחותו הכלכלית הנוכחית יוצר תבנית תעשיתית־חברתית משלו. תבנית שתוכיח כי אפשר גם להעביד אנשים, גם לחלק עמם בדרכים מקוריות את כל השפע המתהווה מתוך עמלם וממוּספוֹ.
ואולם כל זה – בספירות ההשוָאה שלהם ואילו בספירות ההשוָאה של החברה הישראלית עדיין זה העץ המוריק ביותר. ונחוצה מידה גדולה של ענוָה בכל מגע עם הנטע האנושי הנדיר הזה שהולידה תחיית העם בארצו – או אולי הוליד הוא את ממשות התחיה, וכבר אין לדעת מי חב למי יותר.
ד
ומידה של דרך־ארץ נחוצה קודם־כל משום שאין עוד חברה אנטיפרזיטית בחברה הישראלית מן הקיבוץ. ואנטיפרזיטיות זאת מהותה לא רק בכך שהכל עובדים, איש כפי יכלתו, ושאין לך בקיבוץ אדם שאינו תורם מיגיעו. מהותה גם בכך, כי אין הוא ואנשיו נותנים יגיעם אלא לשרשי הקיום ולא לענפי־הסרק שלו. בראשית היתה זאת עבודת־האדמה, אך אפילו התמורות בעשור האחרון העבירו את המוקד אל צורות חדשות של יִצוּר, אך לא גררו את הקיבוץ אל השוּליִם הטפיליים המתרחבים בחברה הישראלית וההופכים את הפירמידה של חברה יצרנית על פיה. העובדה, כי הקיבוץ הוא אולי החטיבה החברתית היחידה שאיננה מפרישה כוחות לענפים כה ראשוניים כמו יחסי־ציבור או תיווּך מסחרי; לתעשית ההימורים המשגשגת ואפילו לא למקצוע פרודוקטיבי כל־כך כמו דוגמנות, למשל, מעידה אולי על הפיגור הגדול שמפגרת תנועה זו אחרי אָפנת הימים ועל השחתת עמל על דבר כה פרימיטיבי כמו הוצאת לחם מן האדמה, אך בשום פנים אינה עושה את הקיבוץ לפרזיט גמור. אולי חי הקיבוץ חיי עמל סיזיפיים מאוד בעסקו מדי שנה שוב ושוב בדברים כה מיותרים כמו גידול ירקות וחיטה ופטריות וטלאים ועזים ופרות, אך מוגזם יהיה להעניק לו בזכות זאת בלבד את כתר הטפיל השמור למכובדים מאוד מחוצה לו.
ה
ומידת הדרך־ארץ מתחייבת גם משום שמאז היצירה הגדולה של העם בימי חירותו לפני הרבה מאוד שנים, ספק אם תרמנו למשנה החברתית האוניברסלית של העולם דבר מקורי יותר, נועז יותר מצד הקפת כל חיי האדם כולם בחישוקים של מצוות הכרתיות ומעשיות – מן הקיבוץ. כל הימים – וגם בימינו.
את תיאטרון־האבסורד עשו טובים מאתנו; את המין הווּלגארי והמתירנות המציאו רעים מאתנו; את הסמים המשכרים התחלנו רק עתה לאמץ לעצמנו, אך את המופת החברתי במובן נכונותו היומיומית של האדם לשעבד הרבה ממאוייו הבסיסיים למטרותיה של חברה שהוא שותף לה ולקבל עליו מרצון עוּלהּ של מטרה זאת – מופת זה הבאנו אנחנו לעולם בדמות הקיבוץ.
וכשם שדברים גרעיניים מאוד במשנתו המוסרית של העולם ייזקפו עוד ימים רבים על שם העם שאנו שרידיו, כך אין ספק שהמופת החברתי של הקיבוץ בימינו יישאר עם סמליו הנאצלים של העם עד רבות הימים.
ויען כי מעט מאוד דברים המסוגלים להתמודד עם העָצמה המוסרית של חיים אלה יצרה החברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות, הרי כבר נדירוּת וחד־פעמיוּת אלו מחייבות מידה גדולה של ענוָה בעת ניתוחו של חזיון אנושי זה – אפילו בעת משברו.
ו
כי יהיה כאשר יהיה המשבר העובר על הקיבוץ, הן מצד התפוגגות האדיקות לעקרונות והן מצד מספר הנוטשים אותו – הפער המהותי בין אורח־החיים השויוני שלו לבין אָרחה של החברה הישראלית כולה בעיקרו לא נשתנה. יכלה אולי התנועה הקיבוצית, כצורך התקופה, לעשות הרבה יותר מעשים טובים משהיא עושה, אך עדיין היא עושה הרבה פחות מעשים רעים משאוירת הארץ מסוגלת להוליד עתה. ואפילו פנה הקיבוץ פה ושם מדרכי־המלך האידאיים אל כמה מקריצות התקופה, הן פנתה החברה הישראלית כולה בסטיה חדה ומהפכנית הרבה יותר אל מערכת־מושגים שונה בקיצוניות מזו שידעה מימיה.
היא פנתה בסטיה כזאת גם אל המותרות – גם אל הפשע; גם אל הראוָה – גם אל התרמית; גם אל העושר הנאגר ללא עמל – גם אל קשיחות־הלב. ואפילו פקדו את הקיבוץ כמה מפיתוייה של הרוָחה וכמה מספקותיהם של השבים מקו המלחמה, עדיין אצור בו ובכל אורח־חייו השויוני אותו יסוד סמוי המיַשר – ללא כל יחס אל מספר ואל כמות – את קוי־פניה המתעוותים של החברה הישראלית בימינו. ועדיין אצורה בו באותה מידה התקוה הגדולה לעתיד.
ז
ותקוַת העתיד אצורה בו מפני שקו חריף מיחד אותו מסביבו והוא התהליך המתמיד של חשבון־הנפש.
יהיו קשייה של תנועה זאת בהגשמת עקרונותיה אשר יהיו, הרי ככל שניתן למתבונן מן הצד להבחין – אין היא חדלה ללוות אותם בלבטים, בהתיסרות, בויכוחי חברה עם עצמה.
בעיצומה של השאיפה לרוָחה ולנוֹחוּת, העוברת באחרונה גם על הקיבוץ, בוקעים כפעם בפעם קולות ברנריים מבפנים והקול הולך וחזק ומשמיעים אותו טובי העומדים בראשו והמכוונים דרכו. ואין אתה מבחין בחברה זו בשום ניסיון של העלמת הקשיים או חיפוי עליהם והיא חושפת פגמיה בלי חמלה על עצמה. ואולי אחד הדברים המעוררים השתאות הוא, שכשם שהתביעה ליתר נוֹחוּת ולפחות סיגוף עולה מחוגי דור צעיר, כך גם התביעה ליתר אדיקות בעקרונות וליתר כנות בהגשמתם עולה מאותו חוג צעירים עצמו והיא כמו לולאה מחברת בין שרשיותם של ותיקים לבין נקיון־חלומם של צעירים. ואולי חיבור זה, יותר מכל דבר אחר, ישוב ויגזור את חייו של הקיבוץ בעתיד לחסד חברתי ולמופת.
ח
לא ביקשנו בטורים אלה להקל כלשהו בחומרת המגמות והמשברים המסתמנים בחברה הקיבוצית. גם לא ביקשנו לתאר ראשוניה כמלאכים. אך אולי אין זה מיותר לומר – דוקא בימי עמידרור ושכּמוֹתוֹ – ליושבים בהיאחזויות ובנח"לים; למאיישים שייטות וטייסות ואפילו לאיכרים חרושי־עמל ותיקים, כי עדיין אנו, שמחוץ למעגלם, רואים בהם – ולא בשום ארגונים רבי־פאר ועָצמה ובנכסי־חומר אדירים – את נזרה האמיתי של התקופה וכי עדיין זו הפינה שאליה מופנית העין בעת עגמה וקדרות חברתית. לומר להם כי אנו מתכבדים בהם בבית לא פחות משאנו מתהדרים בהם בחוץ.
ט
ואין לומר נואש גם מאחד עמידרור ומן הדומים לו. אין זה מן הנמנע שגם דרורים אלה יגיעו בסוף מעופם אל הקיבוץ – אך בדרך אחרת, עקיפה. ואין הדבר פרדוכסלי כל־כך כפי שהוא מפתיע את אזננו במִשמע ראשון.
פני החברה הישראלית בימינו ותרבותה מעוצבים, כידוע, על דרך החיקוי. אך כדרכה של פרובינציה – מעשי הכרכים מגיעים אליה באיחור קל. בתקופה זו עדיין אנו רכובים על זנבה של אמריקה חמרנית ומגושמה, אך ראשה של אמריקה עצמה כמו נטוי אל תמורה. ומי שבילה במחיצתו של נוער אמריקאי – שטוף קטורת ושפע – יכול היה לשמוע את התיבה “קיבוץ” ארוגה כמעט בכל שיחה של תהייה, לבטים וחיפוש־דרך.
אם תמשיך החברה הישראלית בעקיבות בחקיינותה, אין זה מן הנמנע כי גם אם לא תמריא אל הקיבוץ על כנפי האידאה, היא תגיע אליו רכובה על זנבו של החיקוי. ואולי נמצא ביום מן הימים את בנימין עמידרור ושכּמוֹתוֹ קוטפים תפוחים באזור הפרזיטים של דגניה, עין־חרוד ומרחביה. מובן, על־פי המתכונת המקובלת של מחצית יום־עבודה ומחצית יום־לימודים – היא המחצית העיקרית החסרה, כנראה, באופן נואש להשכלתם החברתית האלמנטרית של הרבה עמיעופות ישראלים.
1971
הרהורים על הרהורי החורבן
מאתישעיהו אברך
“בדרך שהיא (המדינה – י.) הולכת אין לי ספק שהיא הולכת יפה לקראת נפילה”.
מאמר אחד, שכותרתו בלבד היה בה להטיל חלחלה,1 העלה אל דוכן הויכוח הציבורי שֵׁם ואישיות שעל־פי התגלותם בכתובים ובהרצאת דברים מעל המסך הקטן יש רק להצטער שלא הופיעו בציבורנו קודם־לכן. מסתבר כי לפעמים גם החיים הפובליציסטיים, לא פחות מן החיים הפוליטיים, עשויים להעלות על־פני השטח אישיוּת בעלת דיוקן סגולי, להוציאה מנשייה ולעשותה שותפת פעילה בעיצוב המחשבה הציבורית ובהתססתה.
דיוקנו של יהודה ניני שייך לחוג זה ואין להגזים כלל בשבחים לעורכי “שדמות” על שגילו מבוע מחשבתי זה על פיתוליו – כולל הכותרת האימתנית המבשרת חורבן הבית השלישי, בית הרחוק עדיין מלהיות בנוי על תלוֹ.
יהודה ניני הטיל לתוך יורת הויכוח הציבורי אבן מלוהטת והיורה מוסיפה לרתוח. איננו בטוחים אם בטורים אלה לא נוסיף לרתחה.
נקדים ונאמר כי מעטה מאוד בפינו הסנגוריה על המגמות המסתמנות בחברה הישראלית. לא נולדנו במזל הזעם ולכן לא נמהר כל־כך לנבא לה חורבן – ובודאי לא בעגלא ובזמן קריב כפי שמשתמע מעט מדברי י. נ. אך אין צורך להיות מגיד־עתידות כדי לראות כי היא הולכת ומאבדת דמותה היִחוּדית, הן מבחינה רוחנית־תרבותית והן מבחינה חברתית. ובאין יִחוּד לקיומה – גם צִדקת קיומה נקלעת אל ספק.
בתוך מסכת הטעויות שטעתה חברתנו והנהגתה אי־אפשר שלא למנות בראש וראשונה את ראיית הנולד מבחינה חברתית ועדתית. פלאים של ראִיה למרחוק הוראו בתחום הבטחון, הפיתוח התעשיתי והחקלאי ובפיתוח מסגרות חינוך, אך החברה לא החזיקה בידה שום ברומטר לקבוע על־פיו הלכי־רוח מצטברים בתוכה ומשמעותם האפשרית של הלכי־רוח אלה. או שהחזיקה מד־לחץ כזה ולא ידעה לפענח את עקומותיו. כי אילו פיענחה אותן לא ייתכן כלל שהתבונה, החוש המוסרי, התחושה הבסיסית של ערבות הדדית ויכולת המעשה שבהם היא הצטיינה תמיד בעת סכנה – לא היו מכתיבים לה גם בחינת עדיפויות חברתיות, גם שינוי סולמן.
נִטוֹל דוגמה: המדינה הזאת מתכננת, כידוע, כמה תרנגולי־הודו יש לגדל, כמה מטילות וכמה עגבניות, ואף כי התכנון הזה מכזיב לפעמים וחשבון הביצים המתוכננות מתבלבל על המטילות לעתים קרובות למדי, הרי עצם קיומם של תכנון ועדיפות מלמד על הרצון להקדים מחשבה למעשה. לעומת זאת לא נמצא עד היום גוף חינוכי־ציבורי שיעֵז, למשל, להציג שאלה, האם, בתנאי הארץ והחברה, פיתוח נמרץ – ובמידה מסוימת גם ראותני כזה של אוניברסיטאות – עדיף מפיתוחם של גני־ילדים, גנוֹנים ומועדונים שיקלטו עד אחרון הילדים של משפחות מרובות ילדים.
אילו היה קיים מטה חינוכי כזה ייתכן כי היה מגיע למסקנה המזעזעת שעוד עשרים או שלושים אלף פעוטות בגני־ילדים ובמעוני יום וערב עדיפים, מבחינת החברה הישראלית ועתידה, על־פני כמה אלפים סטודנטים נוספים באוניברסיטאות שלגבי חלק מהם אין הלימודים אלא תעודת־כניסה לסטטוס חברתי – פעמים שלילי. או, כמו שכתב השבוע סטודנט אחד בעתונות: תלמידות ותלמידים ב“פקולטה של משהו” – היינו הך מה. ואולי היה מטה כזה מגיע למסקנה כי מוטב לחברה לגזום משהו בצמרות הלימוד לראוָה של הרבה בני־ובנות־טובים מאשר ליצור קטביות מחריפה בין נושאי תארים אקדמיים לבין רבבות פעוטות המתפלשים בדחקות ביתם, שכבר בשנים אלו לחייהם נחתם דין חלק מהם ליפול בעתיד אל זרועות הבערות, העזובה והעבריינות.
אילו, דרך משל, היתה נהוגה מדיניות כזאת במרוצת כל עשרים השנים האחרונות אולי היו לנו קצת פחות סטודנטיות נושאות תואר, אך קרוב לודאי שהיו לנו גם פחות נערות ליד פנסי־הרחוב. אולי לא היינו שנִיים או שלישיים בעולם במספר הסטודנטים לכל אלף נפש, אבל היינו בודאי ראשונים בעולם במספר הילדים שבתוך תחומי החינוך.
שאלנו שאלה אחת ואפשר לשאול כיוצא בה בתחומים אחרים. מדוע, איפוא, שובשו העדיפויות? עומס הבטחון וחומרתו הם ההסבר האחד והשגגה האנושית, גם של ההנהגה, ההסבר האחר. כותב־הטורים אינו מקל יותר מיהודה ניני בהערכת חומרתם של הדברים וכזכות־כניסה תמציתית לנושא זה נתיר לעצמנו לצטט אשר נכתב כאן לפני שנה לערך: “אם תוכל המלחמה להמשיך ולשאת עיווּת חברתי זה, ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך־ימים את המלחמה”.
זה אשר לחברה הישראלית כולה. אך כתוספת חיזוק לזעקתו של י. ניני נאמר משהו גם לגבי התנועה הקבוצתית, שיהודה ניני חי ופועל בתוכה.
ב
ואנו מיחדים לענין זה בשורות אחדות את התנועה הקיבוצית, משום שעצם יִחוּדה האידאי ומשקלה הסגולי בחברה הישראלית חייבו אותה, לדעתנו, לתרומה שיגרתית פחות, נועזת יותר ומרחיקה לכת בהרבה לַהלכה ולַמעשה של מחיקת הפערים בין עדות ושכבות סוציאליות שונות בארץ. אילו טענה התנועה כי הדבר היחיד המדריך כל מעשיה הוא קישוט ביתה וטיפוח ד' אמותיה שלה בלבד, ייתכן כי לא היינו יכולים לבוא בטענה אליה. אך היא רואה עצמה – וכך מוסיפים גם אנו לראותה – כשׂאוֹר המתסיס את העיסה החברתית כולה, ואם זאת זוית־הראיה – לא יהיה זה, כמדומה, מוגזם לומר כי ספק אם בתחום החברה כולה נתעלתה אל התפקידים שימי ההיתוך הלאומי הגורליים האלה הציבו לפניה.
בתקופה קריטית זאת יותר משתנועה זאת פתחה שערים לרוָחה – היא הציבה גדרות. יותר משביקשה להסתער על אשר מחוצה לה – ביקשה לגוֹנן על אשר מבפנים לה. יותר משיצאה בתנופה להפריח שממות חברתיות מחוצה לה, שקדה על טיפוח מדשאות החברה של עצמה. ותחושתה הסוציאלית לאדם ולציבור הסובב אותה נתקהתה והלכה ומוסיפה, כמדומה, לקהות.
כותב הטורים עדיין רואה בתנועה הקיבוצית, מבחינה מוסרית וחברתית, אחת הנקודות הארכימדיות שעליהן אפשר להציב מנוף כדי לחולל תמורה בחברה הישראלית. אך בקביעת האבחנות של התקופה אי־אפשר שלא לציין כי התנועה הקיבוצית לא נתפסה אל ענין שיקום שכבות ועֵדוֹת מחוצה לה כאל דגל שבתקופה זאת של עקרוּת אידאית היא, יותר מכל שכבת חברה אחרת, אמורה היתה להניפוֹ.
והידיעה שנשמעה לנו השבוע ברדיו מפיו של הממונה על הרפורמה במשרד־החינוך, כי מטעמים של שמירה על ערכי־החינוך הפנימיים של הקיבוץ, אין הקיבוץ מוכן להשתלב ברפורמה ומתיר, כמוצא של פשרה, רק קליטה של 20% בלבד של אֶלמנטים שמחוצה לו (בעיקר מעיירות־פיתוח שבסביבה) בחטיבת־הביניים – ידיעה זאת רק מוכיחה לאיזה עיקום מוזר של ערכיה שלה עצמה יכולה תנועה להגיע מתוך שמירת הקיום העצמאי. כאילו יכולה חממה חברתית־חינוכית כזאת להתקיים בקונכיתה כאשר “מסביב יהום הסער” הסוציאלי וכאילו סער זה לא יפרוץ בסופו של דבר גם את העוגה שתעוג לה התנועה לשמירת עצמה.
ג
ואולם יהיה קטרוגנו על מעשיה ומחדליה של החברה כולה אשר יהיה – לא היא ככלל ולא החלק האשכנזי שלה בלבד ראויים למנת התוכחה. ומי שעוסק בטיפוחו של הקטרוג הזה בלבד, אפילו ברמת תוכחה זבת לשד וזעם כשל יהודה ניני, לא זו בלבד שמאיר את מחציתה של האמת אלא שמסיח את הדעת בלא יודעים גם ממה שמוטל היה ועדיין מוטל על העדוֹת עצמן.
כי קשים העוני והדחקות – ורק מעטים בינינו לא התנסו בהם – אך חמורה לא פחות מהם אזלת־היד וההכרה שאין תקומתו של אדם מזומנת לו אלא מבחוץ. יש בתוך העדה של יוצאי המזרח כוחות יצירתיים חינוכיים וחברתיים שהיה – ויש! – לאֵל־ידם לפעול יותר למניעת כמה מן התוצאות הנובעות מדחקות ומתלאה – דחקות ותלאה שבעקירתן מן השורש חייבת החברה כולה.
רוב־רובו של העם היהודי מעולם לא היה מגזע רוטשילד. הוא היה שרוי בעוני ובמצוקה. עד מלחמת־העולם השניה היתה העיירה היהודית מַצבּר של מצוקה אנושית שבמבט רטרוספקטיבי אתה תמה לא פעם, איך יכלה לשמור על צלמה האנושי בתוך דלות מנוולת לפעמים עד פת־לחם – מזה, ומול שבט נוגשים ומתעללים – מזה. בתוך הדחקות הנוראה הזאת היא פיתחה קודם־כל נוגדנים מוסריים ונורמות של התנהגות לעצמה ולנוער בתוכה ובנתה מערכת קוֹמוּנַלית שלמה של עזרה הדדית, בחומר וברוח. אילמלא כוחות אלה היה כל הגוש העצום של יהדות מזרח־אירופה לעיירותיה מרוסק ומפורר זה מכבר ולא היה מסוגל כלל להצמיח מתוכו כוחות למאבק על תחיה לאומית ובודאי לא להגשמתה של תחיה זאת.
כוחות אלה מצויים למכביר בכל עדה ובכל שבט יהודי, שבלעדיהם אף הם לא היו מתקיימים ומקיימים יִחוּדם בנכר. במשך עשרים שנות הריבונות פיתחו יוצאי המזרח ישובים חקלאיים למופת ולא היה כמעט מקום שבו נגעה כף־היוצר שלהם שלא הופרח משממתו. תאים של התארגנות ציבורית ושל דמוקרטיה מודרנית־לעילא קמו, או הוקמו על־ידי המפלגות, בתוך עדה זאת. אך אי־אפשר שלא לומר כי מערכת מקיפה יותר של עזרה עצמית, של טיפוח החינוך וההוראה ההדדיים ושל פקיחות־עין סוציאלית בתוך השכונות והפרברים עצמם; מערכת שאינה נושאת את עיניה על פרנסוּת פוליטית דוקא אלא אל שליחות־ציבור קהילתית מקומית שמעשה החסד האנושי עצמו הוא־הוא שכרה – מערכת כזאת היתה מונעת, או מצמצמת, את העזובה של נוער ואת דרדוּרה של המסגרת החברתית בפרבר או בשכונה.
יותר “יהודה ניני” כאלה המדברים אל עדתם ועמה ובונים בתוך העדה ועמה בתאיה המקומיים והקהילתיים; הרבה יותר “יהודה ניני” המדברים עם עצמם ועם אחיהם לעדה באותה לשון ובאותו תוקף שבהם הם מדברים עתה מן ה“שדמות” – מסוגלים היו אולי להקהות את השלילה בתהליך שאנו עדים לו עתה, תהליך שהעוני והדחקות הם גורם ראשוני ומכריע בהתהוותו, אך בשום פנים לא גורם יחיד.
ד
כי האמת היא שאין קושי מיוחד לתבוע מזולתך ביִחוּד אם ה“זולת” הוא כל־יכול כזה בדמות ממשלה או ארגון ציבורי רב־כוח אחר. אין קושי ואין צורך להחליש כלשהו את התביעה הזאת קודם־כל מפני הציווי המוסרי היסודי הכלול בה, אך גם מפני הסכנות הבהירות מאוד לעצם התקיימותנו כחברה וכמדינה.
אך הרושם הוא כי הדבר החסר היום לעדות המזרח – אם אנו מוסיפים להשתמש במונחים של חלוקה שבטית כזאת – הוא המוכיח הגדול מבפנים – כלפי פנים. ככלות הכל, הקושי האמיתי של קהילות או חטיבות־אוכלוסין ואפילו של עמים שלמים, לא היה מעולם במציאת שופר או כָּרוֹז לתביעותיהם הצודקות כלפי חוץ. אֶלוֹקוֶנציה דיבורית ודחפים לפרנסוּת ציבורית הספיקו כדי להעלות דַבָּרים כאלה. הקושי היה תמיד למצוא את המוכיח והמפעיל כלפי פנים, שתוכחתו מטילה גם עליו עצמו ועל קבוצות בתוך שכונתו ובמקום מגוריו שורה של מצוות מעשיות, לקיימן בתוך עדתו ובין חברים לשכונה יום־יום.
אמרנו “מוכיח”. אך יותר משאנו מתכוונים לתוכחה, אנו מתכוונים לתביעה כלפי פנים. אין להוכיח אותו חלק של אחינו מארצות המזרח שחברה ערבית פיאודלית ומפגרת דחקה אותו אל שוּליִם. לא בהם תלוי הקולר אלא במדכאיהם ומבזיהם במשך דורות. אך נחוץ בתוך העדה קול תקיף יותר של תביעה מעצמה. תביעה לאלפי בני־נוער לא למאוס בעבודה. לא למאוס בלימודים. לכבוש גם את העבודה וגם את התורה בשלב הנוכחי של חייהם, על אף המצוקה בבית ועל אף בית־הורים. לפי שגם במקרה הטוב ביותר אין תקוה לשנות בית זה מהיום למחר. לבנות תאים חברתיים של יצירה קונסטרוקטיבית בהליכה להתישבות, בקבוצות ללימוד תורה בכל תחום שהוא, בבקשת חינוך מקצועי או בהתארגנות קואופרטיבית. להביא את מלומדי העדה ומשכיליה לחלוק מתורתם לאחרים ולבנות – הם עצמם! – תאים חברתיים יוצרים בתוך מסגרת השכונה והפרבר, דלים כאשר יהיו. לתבוע מן החברה החיצונית בכל כוח את ביעורו המוחלט של העוני, אך באותה מידה לתבוע מן החיים בו עתה לא לעשות את העוני עילה המצדיקה התפרקות ממלאכה, מתורה, מציווּייה של חברה אנושית ויהודית מתוקנת. הדבר איננו קל, אך מי שמבקש בתום לבו לגאול את אחיו אינו יכול לבחור לעצמו רק את הקל שבתביעה מזולתו.
מוזר הדבר לאמרו: נחוץ, כנראה, איזה פנתריזם פנימה – אל העדה ולתוכה. לא רק לקוממה אלא לרוממה ולהחזיר לה את עטרת האמונה בכוחות עצמה ולא לתת לחלק מעדה זו, בעיקר בשכונות ובפרברים, לאבד את צלמה האנושי – אמנם בשל מחדליהם של אחרים שמחוצה לה, אך גם בשל מחדליה ושויון־נפשה שלה עצמה.
ה
ואולי אחד התפקידים של מוכיחים כיהודה ניני ושכּמוֹתוֹ הוא לזעוק זעקה גדולה פנימה אל ההורים. לא נחוצים היו הגילויים החלקיים של מחקר ההולך ומבוצע עתה על־ידי ד"ר יוחנן פרס כדי לעמוד על כך, שבקרב שכבות מסוימות של העדה המזרחית רפויה הרגשת החובה של האב לחינוך הבנים, להשקעה בחינוכם ולמאמץ הכללי הנדרש לכך מן ההורים וביִחוּד – מאב המשפחה. אם תכונה זאת של חוסר הרגשת חובה מצד האב לילדו הצעיר תועבר לדור שני, צפויה לנו המשכיות מכאיבה של פיגור וניווּן על המתלווה להם.
לא התנאים החמריים בלבד מכתיבים את צאתו של הילד לבקש פרנסת המשפחה. גם הם – אך לא רק הם, אומרים המִמצאים. הציפיה המוקדמת מדי שהבן – בגיל צעיר מאוד ועוד בטרם רכש את מטענו ההשכלתי ואת ציודו המקצועי לחיים – יהיה לאחד ממפרנסי הבית, פעמים: במקום האב הכשיר לעבודה, היא־היא בין הסיבות הדוחפות אלפי בני־נעורים אל הרחוב בגיל מוקדם מדי – בני־נעורים החייבים עדיין בלימוד לפי החוק, אך מחפשים, על־פי צו אביהם, מחייתם גם בשטחים שמחוץ לעמל ולעבודת־כּפּיִם, אם לא בתחום המגוּון והמפתה של העבריינות. ומפנים העדה צריכה ויכולה לבוא הפעילות המונעת גם בתחום זה.
ו
והדברים חייבים להיות מופנים באופן נמרץ ותובעני גם אל תוך העדה פנימה, כי אפילו תתגייס המדינה – כפי שהיא אמנם מצוּוה – לעקור עוני, לרַוֵח דיור ולהרחיב אפשרויות החינוך, ענין לנו לא באקט מהיר וחד־פעמי אלא בתהליך ממושך למדי של עשיה שאינו מביא עמו מפנה ומהפכה מהיום למחר. ואפילו ירוַח הדיור ויוקל העוני – עדיין ארוכות שנות־המעבר ורבות מספור הבעיות הנובעות ממיזוג, מהסתגלות ומעימות בין חברות שונות ואָרחי־חיים שונים.
מי שתולה לא רק כל הקולר בדחקות אלא גם כל הציפיות בעקירתה, כאילו דחה את הגאולה החינוכית האנושית והחברתית של קיבוצים יהודיים שלמים לימותיו של משיח עלום, שאף אם בוא יבוא – מטבע הדברים יתמהמה. העושה כן יוצר לעצמו, ביודעים או בלא־יודעים, אליבי להרבה מעשים שמחובתו וביכלתו לעשותם – ואין הוא עושם.
ההתגייסות לתביעה ולפעולה בפנים, מתוך העדה ובתוכה, נחוצה לא פחות מן ההתיצבות לתביעה קיצונית ותקיפה מן החוץ. בהבדל אחד: הראשונה, התביעה פנימה, קשה וכאובה יותר, כי פירושה, בין השאר, גם תביעת הקובלים והמלינים והמוכיחים – בצדק כזה! – מעצמם. יהודה ניני ומשכילים ומחנכים ברוכים כמוהו בעדה זאת – מעצמם ומשכמותם.
ז
הפטרה:
איננו יכולים לפטור עצמנו מהערה לענין ההתנבאות הוַדאית על חורבן בית שלישי.
ברב־שיח שקוּים ביזמת מערכת “שדמות” לאחר מאמרו הראשון, חוזר יהודה ניני ואומר בין השאר – בודאי גם הפעם בּעיָם־רוחו (הפיזור של המעתיק): “אז אני מודיע לכם: תהיה תקומה לעם־ישראל גם אם מדינת ישראל לא תהיה. וזה הוכח כבר פּעמַיִם. אני לא מאחל למדינת ישראל שתפול, אבל בדרך שהיא הולכת היא הולכת יפה לקראת נפילה”.
אין אנו שייכים לממעיטים בסכנות הנשקפות למדינה אם לא יגושרו הפערים. ואולם על דבר אחד מותר לנו, אם לא לחלוק לפחות לתמוה, והוא: הוַדאוּת הנבואית הפסקנית של י. נ. על החורבן.
יהיו ההוכחות הדיאלקטיות המצויות בידיו בלתי־ניתנות לערעור אשר יהיו, מעט ספקנות מותרת, אם לא מחייבת, גם נביאים. ראשית, אין כל וַדאוּת כי תהיה עוד תקומה לעם ישראל גם אם מדינתו תפול. הדברים הם בתחום העתיד וכל הנחה היא סבירה באותה המידה. אך אין מביאים ראַיה משני חורבנות קודמים, כי גם חורבנות יש להם כוח מצטבר ותקומתו החוזרת של העם לאחר “הליכתו היפה לקראת נפילה” – איננה מונחת כלל וכלל בקופסה. שנית, סתומות ועלומות הן דרכיו של נצח ישראל והוא שיבש כבר לא פעם גם נבואות מתנבאים. אך אם להניח כי דברים הנאמרים אפילו לצורך האזעקה, כהסברת י. נ. אינם מועפים לחלל ריק – מותר היה ליהודה ניני להשאיר לעצמו ולנו גם דרך נסיגה. ככלות הכל גם אם חורבן צפוי – עדיין איננו ודאי.
לשמחתנו, ולדעת כותב־הטורים, הדבר תלוי לא רק במה שיעשו ה“אברמוביצ’ים”, אלא גם במעשיו ובמחדליו של יהודה ניני ודומיו – שאין לנו אלא לברך על המִפגש עמם בזכות “שדמות”.
1971
-
“הרהורים על החורבן השלישי”, מאת יהודה ניני, “שדמות” מ"א. ↩
העליה איננה תיק
מאתישעיהו אברך
עדיין אנו נתונים לרישומם של ימי־זכרון וימי־הוד ואין כל רצון למהר ולהשתחרר מן החיבוק העז שחבקה אותנו ירושלים וכל אשר צעד בתוכה ביום החג. ואפילו המחשבה, שהיא קרת־מזג מטבעה, איננה ממהרת לרדת מן ההרים – ומתוך אי־רצון מענה אנו חוזרים אל החול, זה החול של ישראל המלוהט בכמה מוקדים ואחד הסמויים אך הצורבים בהם הוא מוקד העליה.
ב
מי שעוקב אחרי האנטומיה של הדיון הציבורי בנושאים בעלי חשיבות יופתע לגלות מעין חוקיות של שלושה שלבים: תחילה פותחים בדיון מופשט. והסיפוק שבעצם התרגיל האינטלקטואלי נראה, לפעמים, לכמה ממשתתפיו כפתרון עצמו: בלחץ הנסיבות נפתח ברבות הימים גם הדיון המעשי, אך בלחץ הסידורים האישיים והמוסדיים יוצאים הדיונים מכלל ויכוח ונכנסים אל המיקוח, והוָלד שנולד אחר־כך, משיב לכל מיני שאלות של אנשים, תארים, עטרות וכיבודים רק לא לשאלה העיקרית, המהותית, שהביאה אותו לעולם.
הדיון המנוהל בעניני העליה איננו חסר קוים כאלה. ומי שעוקב מעט אחרי הגלוי והסמוי בויכוח הגורלי הזה – מקבל לא פעם רושם כי לגבי אחדים ממשתתפיו הדבר העומד על הפרק בחריפות איננו גורל העליה ועתידה וממילא – גורלה של ישראל, אלא גורלן ועתידן של ההסתדרות הציונית ושל הסוכנות היהודית וגורל העיסוקים שבהם יעסקו ראשיה.
ואם יש מה שמעיב את השמחות ואולי גם מאפיל על חרדות אחרות זהו אותו גילוי מדאיג, שבו השיגרה ומיעוט־האמונה מתחרים עם הלאוּת.
ג
אין כל הכרח ואין גם כוונה להקטין ערכם והילתם של תפקידים שנתמלאו בעבר. הדברים שעשתה ההסתדרות הציונית קודם קום המדינה כבר עומדים זקופים במפה הגיאוגרפית של המזרח, והדברים שעשתה בהתישבות ובקליטה גם בימים שלאחר קום המדינה כבר חרותים בשדות, בישובים ובכפרי־נוער. והתעודה הניצחת ביותר לגדלה של התקופה ההיא הם דוקא שרידי המעברות – הפחונים, הצריפים והאזבסטונים – שיותר מבתי־הקומות הם עדות להתאזרות כוללת של עם אביון. מעשה הקליטה של מיליון בני־אדם – בכללם זקן, אשה וטף – הוא עלילה דרמתית, גם של הנקלטים גם של הקולטים, שעדיין לא סוּפּרה בשלמות. צוות זה של קולטי העליה בארץ היה כלי־רעם למרירותו של העולה החדש ולמדויו ואין לדעת כלל מה נחסך מאתנו באנדרלמוסיה פנימית ובהתלקחות סוציאלית בזכות צוות זה וראשיו.
אך התקופה ההיא ונסיבותיה הגיעו לקצן, ואין לך מראה מדכא יותר מאשר גוף ההולך ומתנוון בתוך מלבושים של מחלצות. כשם שאין לך דבר מסוכן יותר מאזלת־היד לעשות את התמורה החיונית בתחום העליה והקליטה בהווה משום שהידים תפוסות בהסרת הכובע לכבוד העבר.
ד
כי ענין העליה בימינו יכול להיות נישא רק על־ידי אלה שבשבילם הוא ענין חיים. כמוהו – כענין הבטחון. הוא בשום פנים אינו יכול להינשא על־ידי אלה שבשבילם ענין חיים הוא להישאר במקום שבתם – וכך גם בשביל ילדיהם. הוא אינו יכול להינשא על־ידי אלה התובעים אותו מאחרים, מאיזו כתובת אלמונית של יהודים אלמונים, בלי להרהר רגע שבעצם הוא מחייב קודם־כל אותם, וכי אין להם שום זכות להשמיע תביעה זאת מאחרים כל עוד כל עלייתם איננה אלא עליה בלי־הרף למטוסים כדי לבוא לארץ ולדון, בין השאר, גם בענין העליה ולחזור ולהתישב במקומם. וכשם שלא יעלה על דעת איש למסור את הדאגה הממשית לבטחון ישובינו בבקעת־הירדן לידי טובי ידידינו היושבים בבואנוס־איירס, למשל, כך אין להעלות על הדעת כי נוכל להמשיך למסור לדאגתם של ציונים, אוהבי ישראל כאשר יהיו, ענין הנוגע לקיומנו או לחדלוננו כמו העליה.
הם יכולים להמשיך ולבוא לקונגרסים ציוניים. הם יכולים לבוא ולהפליא כיבושי ישראל וגבורת לוחמיו. הם יכולים, ובודאי יעשו זאת בלהט יהודי נאמן, להגביר את מאמציהם החמריים למען ישראל. אך בדרך אל הנסיון הנחרץ שלנו להגביר עליה יש לדאוג קודם־כל לסילוק הדברים המטעים, המעוררים אשליה ואחד מהם הוא הסיכוי לפעילות פורה בעניני עליה של הציונות הרשמית, והציונות העובדת בכלל זה, בארצות הפזורה.
אין זה נעים לומר. אין זה בודאי נעים לשמוע. אך אין ברירה לארץ הזאת אלא לומר בענין העליה דברים של אמת עירומה – ממש כפי שאמרה אותם בענין הבטחון. ושום דבר לא חיזק את העם בכל מערכותיו יותר מאמירה זו.
ה
ואם נחוצה היתה הוכחה ניצחת כי אין עוד להפקיד את ענין העליה בידי הגופים הציוניים הרשמיים, היא סוּפּקה דוקא על־ידי ההתעוררות המופלאה של העם היהודי כולו לאחר מלחמת ששת הימים.
כי הדבר שהיה מצופה מן התנועה הציונית, מפעיליה ומראשיה, בעצם הימים שקדמו למערכה היה לא רק להעיר את הנשיא ג’ונסון בלילה, אלא להעיר את הבן בחדר הסמוך. להעיר את הבן ולומר לו: לך. לך ללא שהיות אל הארץ שבשמה אני חי ופועל במשך שנים והנתונה ברגע זה בסכנת הכחדה. סע עם ויזה או בלי ויזה, גם אם תאבד את אזרחות ארצך. גם אם תצטרך אולי באין ברירה להיות אזרחה של אחת הקטנות במדינות העולם – סע. כי זה כל טעם היותי ציוני וזה טעם גאוָתי על המבדיל אותי מכל ארגון אחר של יהודים, וזה מיצוי מוסרי של כל הדברים הנאים שדיברתי מעל כל במות על התחיה היהודית.
אך טובי הציונים, בכללם אנשי הציונות העובדת הטוענים לקִרבה יותר גדולה למעשי־הגשמה, נשארו הם ובניהם על עָמדם ולא עברו מבחינת ההתנדבות האישית לפני המחנה הגדול של סתם־יהודים אוהבי עמם וחרדים לעתידו. ומי שלא עמד במבחן ההצטרפות והמרצת הבנים לעליה בשעה הקשה ביותר שעברה על העם, בשעה שעדיין לא ידוע היה גדלוֹ של הנס שיחולל צה"ל, אם בכלל יחוֹללוֹ – אינו יכול משום בחינה מוסרית להיות מחזיק המפתחות של עתידנו.
ו
כי העליה איננה תיק. היא איננה עוד מדף שבו מתקבצים ניירות, ועוד לשכה עם כרטיס־כהונה על הדלת. היא העורק הכלילי של כל זרמי הדם שבגוף הארץ. היא המעיין המפרנס את כל הנהרות ואת כל מובילי־המים האחרים: בבטחון, בכלכלה ובתרבות. היא ראשית. היא נחוצה היום לא רק כדי לקיים את ההחזקה – החיונית מבחינה היסטורית ומכל בחינה אחרת – של שטחים ששוחררו. היא נחוצה כדי להזרים דם חדש בכל מערכת החיים הרוחניים והמחשבתיים. היא נחוצה כדי שאוצר המושגים המהלכים בתוכנו – גם אלה שאנו מסכימים עליהם, גם אלה שאנו מתכתשים בהם – יבולל במושגים אחרים, שונים וגם מנוגדים. יבולל ויתנגש בהם. היא נחוצה כדי שתפקוד את הארץ, לאחר הפוגה ארוכה, תסיסה רוחנית חדשה וכדי שלא נטעה לראות כתסיסה כזאת את המריבות הציבוריות שלנו, חשובות כאשר יהיו.
כי העובדה המרה של דלדול העליה או הזנחתה לא צפה רק עם שחרור השטחים. היא כרמץ לוחש כל הימים. מרחבי הארץ החדשים רק חשפוהו. בהיותנו שקועים וטרודים בענינים העומדים ברום מלחמתה ובטחונה של המדינה, אנו מסיחים לפעמים את הדעת מן העובדה, כי מבחינה רוחנית, אין הרגשת־פרצים באולמינו ואין להבחין בזרמים שינחשלו את חיי הרוח של העם. ואפילו הויכוח המחודש – והמיותר – בין עברית לאידיש, אין בכוחו להסעיר אותם. הבור התרבותי שלנו, חכמים ונבונים כאשר נהיה, אינו יכול להתמלא מחוליתו. ובעוד הולכים ונוצרים בארץ ערכים חברתיים ולאומיים שספק אם יצרם קיבוץ יהודי אי־פעם בארץ אחרת, אי־אפשר להתעלם מכך כי תסיסה מחשבתית גדולה פוקדת עתה את הדור היהודי הצעיר בעולם – וגשר בין שני אלה אין. הוא ישנו בכוח, אלא שמבחינת העליה, הנוטה אותו בפועל, הוא תלוי על בלימתה של ההסתדרות הציונית.
ז
כשם שאין שום צידוק מוסרי שמי שאינו מתכוון בעצמו לעלות – יטפל בהמרצת אחרים לעליה, כך אין שום צידוק שמי שהעליה היא בשבילו ענין של חיים או מוות – לא יטפל בה.
כי מי שיסקור את התפקידים שבהם עוסקת הממשלה בישראל יעמוד, לפעמים, משתאה מול ההבחנה ההפוכה כמעט בין תפקידים שהיא מבינה כי עליה – ורק עליה – לעסוק בהם, ובין אלה שמהם היא רואה אפשרות להיות משוחררת.
הממשלה אינה יכולה לוַתר על עיסוק ישיר, או ישיר למחצה, בפילַטליסטיקה ובנומיסמטיקה ובטביעת מדליות, היא אינה יכולה כמדומה, לוַתר על ארגון ריקודי־עם בתענך או על הבאת סרטים לזרנוגה; ואדם ייאשם בהשקפות ריאקציוניות אם יהיה סבור כי לטובת השירות הטלפוני המהיר והמשופר אולי רצוי למסור את שירותי הטלפון לחברה פרטית או ציבורית. על כל אלה אין הממשלה יכולה לוַתר. רק על דבר אחד היא יכולה: על דבר שהוא מסד לכל חייה של הארץ: טיפול ואחריות ישירה גם בעניני העליה גם בעניני הקליטה1 בלי שום הפרדה ביניהם ובלי קדירה־של־שותפים.
ח
והעברת רשות העליה למדינה נחוצה עתה לא פחות משנחוצה היתה לפני עשרים שנה העברה חד־משמעית של הפעילות הצבאית לצה"ל ולא פחות משנחוץ היה להפקיד את החינוך בידי הממלכה.
היא נחוצה כדי שנעמוד פנים־אל־פנים עם כל חומרתה של הבעיה ולא נטיל אחריות הכשלון או ההצלחה על איש זולתנו. כדי שנבחן את כושר עמידתנו באחריות זאת לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח אלא בכוח המעשים או המחדלים שנעשה בעצמנו – ואנו מסוגלים, כידוע, במידה שוה לשניהם. כדי שנוכל להטריד את הממשלה בכנסת בענין העליה והקליטה לא פחות משאנו יכולים להטרידה בענין זיהום האויר. והיא נחוצה לא רק כדי להבטיח שבתחומי הרשות הממלכתית המבצעת לא ייעדר אחד התחומים החיוניים של המדינה, אלא גם כדי להכניס את בית־המחוקקים הישראלי ואת נבחריו לפני ולפנים של בעיות העליה ולתת לנבחר ענין חיוני נוסף לענות בו בשאֵלתוֹת, בביקורת ובהטרדת השלטון. ואולי, אולי, אם הדבר אפשרי בכלל בישראל, להפיל פעם ממשלה דוקא על מחדל בענין כה שולי כמו העליה והקליטה.
ט
בין כל הנימוקים המובאים נגד הפקעת העליה והקליטה מן הסוכנות היהודית הוזכר גם הנימוק הליגליסטי, היינו: אם לא למען העליה והקליטה שאָפין פילנטרופי, ספק אם אפשר יהיה להשיג את ההקלות לאוסף הכספים בארצות־הברית.
ארץ זאת מוּכּרת לנו מעט ונדמה כי אין נימוק מופרך מזה. לא רק משום שנקודת־המוצא לעליה ולטיפול בה איננה יכולה כלל להיות הנוֹחוּת או אי־הנוֹחוּת שבאוסף כספים בארצות־הברית וההגדרה שתמצא או לא תמצא חן בעיני הסינַטוֹר פוּלבּרייט. אלא משום שמערכת גיוס הכספים בארצות־הברית במיליארדים של דולרים מתקיימת לא על סעיף ליגליסטי נוח, שאם יבוטל – תבוטל הרשות. מגבית החירום, שבה הפליא כל־כך שר־האוצר לעשות בעיצומם של ששת הימים, לא נומקה כלל בנימוקי קליטה ופילנטרופיה. היא קיימת בנדבת־לבו של העם היהודי משום ששלטון דמוקרטי וחפשי של ארץ גדולה ונדיבת־לב רואה איסוף זה בעין יפה, ברצון. אם יפוג הרצון הזה או ייפגם; אם יקום פעם בארצות־הברית שלטון שלא יראה הוצאת מיליוני דולרים מתחום המדינה בעין יפה – שום סעיף ליגליסטי לא יעמוד לנו. אבל כל עוד נדיבות זו קיימת לא הורגש מעולם שום מחסור בהגדרות ודמיונם של אנשי־מגבית יהודים, כולל הגובים למען ר' מאיר בעל הנס, מעולם לא פיגר בהמצאת הכותרת החוקית היאה למפעל שלשמו יצאו לגייס ממונם של יהודים.
י
איש לא ייתמם להאמין כי רק יעברו העליה והקליטה לטיפול הממשלה ומנגנונה – יתחולל הנס וזרם גדול של יהודים קלוטים ימלא את הארץ. לא במטפלים בלבד תלוי כל גורל העליה, והמנגנון הציבורי בארץ איננו משתנה באופן מהותי לטוב או לרע אם מדביקים לו שלט אחר. אבל זוהי חובת־יסוד של ממשלת ישראל כממשלה, כשירות חיוני לאזרחיה, ואין היא יכולה כלל להעבירה על אחרים. ואם אמנם יש תקוה לעליה – עיקרה בניב חדש אל הדור הצעיר בתפוצות: במגע בלתי־אמצעי חדש ורענן בין המדינה – צעיריה, חלוציה, לומדיה ולוחמיה – לבין העולים בכוח שבארצות הפזורה, אף הם בשכבות הנוער של העם השואפים לבשורה או לאתגר רוחני חדש.
טעמו של אִסרוּ־חג הוא, כידוע, בהמשכת רוחו של החג. אין אנו יכולים ואין חיי הארץ הזאת וסכנותיה מתירים לנו להאריך את החג, הן זה שחגונו עתה והן את החג הקרב של איחוד ירושלים, למעלה ומעבר לאותו יום קצוב שנועד לו, אך אם יש דבר שנחוץ וחובה לאסור אותו בעבותים גם מעבר ליום זה ולמשך כל ימות השנה, זוהי האמונה המפעמת אותו, אמונה ששום חישובים מפוכחים עד כה לא יכלו לה.
מעטים הדברים בארץ שהאמונה או פיק־הבּרכּיִם הם כה גורליים למה שיושג או לא יושג בהם כענין העליה – היא הכף שעליה מונח כל עתידה של ישראל, של עמה וארצה גם יחד.
1968
-
“הקלטה” במקור המודפס, צ“ל: הקליטה — הערת פב”י ↩
סיפּורה של פורט־סעיד
מאתישעיהו אברך
“בעת מבצע ‘קדש’ הסתננה קבוצת ישראלים, ובראשה ליובה אליאב, לפורט־סעיד להביא משם שרידי משפחות יהודיות”
[מן העתונות]
אלף טענות לנו אל “קול ישראל”, והיינו שקועים בעצם מנינן ורָגזנוּ גואה על כמה וכמה דברים, ואין צריך לומר כי הגל הקל וטוּב־טעמו איננו אחרון בהם. ואין הוא היחידי שאיננו אחרון – והדברים ארוכים. אך בראשית השבוע שעבר נקפנו המצפון. “קול ישראל” כמעט כפה אותנו להחמיא לו. ולהחמיא – ברגש עמוק של הכרת־טובה. תיבת־הרדיו היא, על־פי טבעה, תיבה־של־מונולוג: היא מדברת אליך אבל אין אתה יכול לדבר אליה. אף־על־פי־כן, כמעט תפסנו את עצמנו מלחשים לה בעת השידור: כה לחי.
לכאורה, תכנית בין תכניות. כמנהג הרדיו, לערך כך: מהלומות ג’ז מזה וטעמי־המקרא נוסח יהודי חצר־מוות מזה, ובאמצע, כבתוך שתי דפנות של כריך, סיפור. הפעם: סיפור הוצאת היהודים מפורט־סעיד בימי סואץ. ציפיותינו – כבר אמרנו – אינן מוגזמות וכמעט הנחנו שלפנינו עוד נזיד, עירוב־תבשילין רדיופוני מסוג המרקחת שקוראים לה תסכית. או, לשם זיקוף־החושים: תסכית־מתח.
עד – עד שהתחילה התיבה מפיקה משפט אחרי משפט, פרק אחרי פרק והעבירה מעט רעד והחושים נדרכו אל דרמה שאילולא סוּפּרה לנו על־ידי הנפשות שפעלו בה במציאות, ספק אם היינו מאמינים כי אמנם נתחוללה. אלא שתוך גילוי העלילה בסתם יום־של־חול ובלי הדגשת חשיבות, חזרו פתאום כמה דברים וקיבלו את טעמם העתיק: טעם השייכות היהודית הגזורה כגורל, טעם האחריות שממצים אותה עד תום, ובסך־הכל: טעם היותנו כאן.
ב
טעם השייכות היהודית עלה במלוא חריפותו מתוך עצם צירוף המטרה הצדדית הזאת – חילוץ כמה משפחות יהודיות מידי המצרים ומתוך שטחם אל המטרה המרכזית של המערכה בסיני. רק לפני זמן־מה ניתן לנו בספרו של מ. דיין מושג ממה היתה מורכבת ההתאזרות הצבאית בקדש. איך נחוץ היה ללקט גרגיר לגרגיר. – באדם, במכונה, בעוז־רוח, בכושר־התחבולה־של־העניים – כדי להטיל הכל אל ההכרעה. ותמיד על קִצהּ החד של לשון־המאזנַים, על הגבול הדק־עד־להחריד של נצחון וקיום או של היפוכם. ואולם בתוך כל מטרות־המלחמה האלו, שמטבע חומרתן הן גוזרות ריכוז והתנערות מכל מה שאיננו עיקר, לא נשכחה השליחות הנצחית: לחלץ ולהביא לארץ כמה עשרות משפחות יהודיות העלולות להיות לטרף בעת מהומה. ובעוד מטה־המלחמה טרוד בהצנחת גדודים אל מעבר המיתלה, אין הוא שוכח להביא את אחד ליובה (אותו ליובה, שאף כי האות ה' קבועה בסוף שמו – אין היא חדלה להיות ה' הידיעה) ואחד אברהם ואולי עוד אחרים עמם להיות כאוֹמנוֹת לקבוצת יהודים ויהודיות נפחדת ולהביאה אל הארץ. וחיל־הים, שספינותיו – אין זה סוד – אינן מרובות כחול־הים, שולח כמה מהן להידחק בין ציי־הקרב של המעצמות אל חוף עוֹין כדי לקיים מסורת נושנה של הברחה ימית, שבה אימן העם את עצמו לפני קום המדינה, וכדי להרויח מכל התבערה הזאת גם קצת יהודים עם מקלות ועם תרמילים ועם יותר צרורות (ויותר צרות) משמותר לקחת ועם התמהון הגדול ופעור־העיניים של הנגאלים במפתיע.
במפתיע – כי לא ציפו הם כשם שלא ידענו אנחנו שגם תפקיד זה רשום בסדר הענינים של מפקדת צבא בעצם הימים שבהם ערכה הארץ את ההתמודדות הנועזה והמסוכנה ביותר עם עתידה.
ג
היינו אחרונים לזלזל בגילוי האומץ של צעיר ישראלי שהטיס עצמו לפני זמן־מה לפורט־סעיד, אף כי היינו מרבים לכבדו אילו קירקע עצמו מעט אחרי טיסה אחת חדת־רושם. אבל מתוך אותה תיבת־רדיו נודע לנו כי קדמו לו נועזים בתוך הלוע הזה עצמו. וקדמו לו במיצוי חמור של האחריות, שעליו העמיד אותנו הסיפור עוצר־הנשימה של שני עושיו, סיפור שהשמיעו לנו באותו רישול חינני שבו אנו נוהגים להשמיע את המובן־מאליו: איך גיששו בסימטאות הרובע היהודי בפורט־סעיד, איך ביקשו לפענח כל זוג עינים, איך קבעו ראיונות־של־סיכון שנתקיימו ושלא נתקיימו, איך כינסו אסיפות־הסברה למען העליה – וכל זה בעיבורה של עיר־אויב נצורה והם נצורים בה מצור־בתוך־מצור. וכדי לבחון את מערכת־העצבים עד תום, נזכרת הזקנה היהודיה הנישאת על כפיהם כי לא נישקה את המזוזה ועליה לחזור והם אִתה וכבר מובן מעצמו שהיא מתגוררת בקומה העליונה דוקא, כדי שיוצרכו לחזור לעבור שוב על־פני ערבים נדהמים וכדי שהכניסה אל לוע־הסכנה תהיה שלמה, עד בית־הבליעה. קפיצה לתוך האש – בשיעורים, עם השתהות קצובה בתוך הלהבה. הוא הקצב המודרג והאכזרי שבו נבחנת עד קצה הגבול יכלתו של אדם לעמוד במה שהועיד לעצמו – לעמוד עד שיביא גם את המשפחה האובדת האחרונה על הספינות.
עשר שנים – ומאז שום הגה. שום קול. שום רהב. שום שימוש בעתוני־ערב. ביחסי־ציבור. מיצוי האחריות – ושתיקה חתומה. וכוח־הסוד הזה – היכולת לשרת אומה בלי תופים – אף הוא סוד־כוחו של צבא כפי שעיצבוהו בוניו.
כאשר אתה מתעמק מעט בסיפור, אתה מוצא שככלות־הכל מעשה היהודיה הזקנה, שנמלכה וחזרה לתוך הסכנה יען כי שכחה לנשק את המזוזה, איננו יוצא־דופן יותר ממעשה הצי הישראלי שסיכן ספינותיו בתוך ים־המלחמה של פורט־סעיד ולאורך כל הדרך ממנה משום שנזכר להעלות עליהן כמה משפחות יהודיות. במהותם אין שני יוצאי־הדופן שונים כל־כך: האחד קִיים את העם. האחר נותן עיקר־הטעם לתקומתו.
יומן סיני
מאתישעיהו אברך
ידידנו, מומחה לשיבושי הנפש, מיעץ תמיד למי שמגלה סימני־עצבנות מופרזים להשקיף על ירוק. על משטח דשא, על מגרש גולף – כל נוף של יַרקות. הירקוּת, אומר הידיד, מרגיעה.
מי שרואה את העם כמופרע מעט או כחסר יציבות נפשית ינקוט גם לגבי אומה שלמה אמצעי־ארגעה כאלה. ואולם מי שמאמין כי לב העם ועצביו בריאים מיסודם, מי שאיננו רוצה בהרגעתו אלא בחיסונו – יפרושׂ לפניו אמת. טבעה של אמת שהיא יורדת לפעמים כרעם ומעבירה זעזוע, אך טעמו של זעזוע כזה כטעם הדקירה של זריקת־חיסון. שום בר־דעת לא ויתר עדיין על החיסון בשל הדקירה.
חטא זה של פרישׂת האמת חטא, כנראה, כובש סיני בספרו האחרון. מותר היה לו להוליך את צבאנו תוך שבעה ימים אל אחד הנצחונות המפוארים; מותר היה לו ולחבריו להנחיל לעם את בטחון קיומו. אסור לו להנחיל את כל אמת הנצחון הזה. כמעט מוטט כל יוקרת עצמו: כך לכבוש את סיני יכול כל אחד – כל פרופסור בבית סוקולוב, כל פרשן בעתון ובודאי־ובודאי כל שר – וכל זועף – בממלכה. ככה? – כל אחד. זוהי תקופה של קריעת־כּוֹתפוֹת לתיאבון ועַם שאחז אותו בולמוס כזה – לא בנקל ניתן לעצרו. תקופה זו, הנושאת עליה בין השאר חותם העיווּת של אנשים ומעשים, ניתן לומר בוַדאוּת כי תהיה לה אנטיתזה משלה וייתכן שזו תבוא מהר יותר משניתן לשער. ואולם לא בכל הקיפו של הנושא הזה עניננו עתה. עניננו בספר סיני. בעקבות קריאה ובעקבות מהומה.
ב
אין דבר בעולם שיכול להצדיק גרימת כאב נוסף ומיותר למשפחות שהקרב לקח מהן את מה ששום תהילה ושום נצחון ושום גאוַת־עם לא יוכלו להשיבו. גם דברי־הניחומים הנאמרים באסיפות פומביות אינם יוצאים מכלל מלים כשהם באים לטעון לשכולים ולכאבם. אין העם יכול להביע הכרת־חובו אלא בהרכנת־ראש ובדומיה וזו שותפותו – אם יכולה בכלל להיות שותפות – ברשות־היחיד הנוראה הזאת של יגון אֵם או רעיה.
אבל אותו אסון נוסף ומיותר במיצר המיתלה, שעליו נודע לנו מסיפורו העובדתי של מ. דיין, לא ייתכן כלל שיועלם – על אף הזעזוע החמוּר שגורמת לנו ידיעתו. ולא רק משום שאי־סיפור האמת יש בו מידה של אונאה ששום עם אינו יכול לאמץ לעצמו כאורח־חיים. אלא משום שסיפור האמת, על כל מוראותיה, הוא אולי המחסום היחיד בפני התרחשות כזאת בעתיד.
כי הדבר שהעם רוצה להיות בטוח בו איננו שמפקד השולח בנים לקרב לא יטעה לעולם. אין זו ממידתם של בני־תמותה. אך הדבר שעם חייב להיות בטוח בו הוא כי מפקדיו לא יעלימו ממנו אמת. כי לא יציירו לפניו יַרקוּת. כי יוליכו אותו אל הקרב וממנו בצלילות ידיעה של יתרונו ומגרעו. כדי שאונאה של היום לא תמיט עליו שוֹאה מחר. זהו הטעם האמיתי של סיפור האסון במיתלה. ואם ההרצאה העובדתית והמפוכחה תהיה אות־אזהרה למפקדים ותחסוך ולוּ גם קרבן אחד – חובה היתה להרצותה. אולי לא רק כדי למנוע אסונות. אולי לא רק כדי שמפקדים, שליחי העם ושולחי בניו למלחמה, ידעוּ כי אין מעשיהם נחתמים רק בשיחות ארבע־עינים או בתיקי צבא ובגניזותיו. אלא גם כדי שנדע כולנו במה רפודים אף המבריקים בנצחונותינו. ובעוד אנו זוקפים קומה עם הנצחון נרכין מעט ראש בפני מחירו. כל מחירו.
ג
ואמת אחרת המתגלית לעם פזרן, המנהל אורח־חיים של עולה־מנכסיו היא אמת העוני.
אנו טובלים בשפע בבית הפרטי. אנו מרבים במכוניות כדרך שמרבה כל העולם וכמוהו אנו מחליפים את הדגמים. אנו בונים חוילות כדרך שבונה כל העולם. אנו משתייכים לקאונטרי קלוב ולמועדון־גולף ומסובים במלון הילטון לחוג נצחונות של פועלים איש על רעהו. שם, בצבא, באזור הרגיש ביותר של עצם קיומנו, עדיין – עד היום הזה – אנו עושים את הדברים בעור שינינו. כושר תושיה ונאמנות של יחידים עומדים לנו כדי להשיג שרשראות לטנקים לעת חירום ולהביאן. אך ביסודו של דבר אנו לא רק מעטים נגד רבים אלא מעטים המצוידים במעט כנגד רבים המצוידים בהרבה. ורק דמיון הנהגה ועוז לוחמים איזנו עד כה את העוני הזה.
גם זאת יש לדעת. כדי שלא יהיו הנצחונות כמונחים בקופסה. כדי שנהרהר מעט בריסון חיי עצמנו ובריווּח חיי בנים על המשמרת. קצת פחות צמידים וקצת יותר שרשראות. לזחלים, כלומר. לעולם לא נוכל להתמודד עם יריבינו בכמויות מוחלטות. אך נעשה, לפחות, שהמספר הממוצע לכל אזרח של ספינות־נוסעים שאנו בונים לצרכי תיור במצָרים הקאריביים, של מלונות מפוארים ושל סימנים אחרים של גדלות מדומה לא יעלה הרבה על הממוצע אצל אויבינו ושהמספר הממוצע של שרשראות־זחל לכל אזרח לא יהיה קטן מן הממוצע שלהם. ייתכן שאז נוכל לשוט יותר בשקט – במצָרי הים של עצמנו.
ד
כאשר אתה קורא ספר־עלילות זה ונזכר במונח החוזר ונשנה באחרונה בלי הרף, בטעם משלו אבל לא בלי הדגשה: “בשנתים האחרונות” – עולה מאליו איזה הרהור סלחני. כל תקופה וטעמה, אך מעטות התקופות המתמודדות עם כובד ההכרעות של הימים ההם. קבוצה של אנשים נחרצים, אוהבי עמם ובוגרים אל שעתם, כמו הולידה את המדינה מחדש לפני תשע שנים. שום דבר אינו מבטא אולי את חומרת התנאים ואת חומר ההכרעה של כל המעורבים בחישול הפרק ההוא כמו אותה פיסקה ביומן סיני: “את הנגב לא אשנה ואת הציר עלי לפרוץ”. ואם משהו לא היה מדויק במשפט הזה – זה חלקו הראשון. גם הנגב שוּנה. אולי מתוך הראיִה־למרחוק של אותה קבוצת־סיני עצמה.
כך הוא, בדפים מועטים, סיפור הימים הגדולים, שחסרונו היחיד, הוא, כנראה, שהופיע בעיצומם של ימים קטנים.
1965
המראה מעל הגשר
מאתישעיהו אברך
ישראלים שותפים לתכנון הפיצוץ של הגשר המוליך ממכרות־הנחושת בזאמביה.
[מן העתונות]
המראות, בארץ הזאת, חולפים מהר. אם משום שרוחנו קצרה, אם משום שמראות אחרונים דוחקים את הראשונים, אם משום שפוּתח בנו חוש של קהות שגם אם המראות הקודמים עדיין עומדים לנגד עינינו, כיון שעמידתם סטטית שוב איננו רואים אותם. הם נוף. גם מראה גשר־הנחושת באפריקה נשתבץ מהר בנוף־הלא־זע שלנו. נוף עם גשר. אלא שאלומת־האור שנשלחה מן הגשר הזה כמו האירה כמה דברים שהם מעבר למעגלו והחזירה נוֹגה חריף מאוד, מפחיד מאוד – הנוגה החמור של עץ הרקב.
וספק אם יש עוד הרבה דברים, בנוסף לבטחון המדינה הזאת, החייבים להזעיקנו יותר מן הנוֹגה הזה.
ב
והוא צריך להזעיק – כי מעברו האחר צוּיר ענין הגשר כהרפתקה מרתקת, כמעט משעשעת, נוסח ג’יימס בונד; מעברו האחר צוּירה בדרמתיות הצלחה כבירה של שירותי־הבטחון הישראליים – ובצירופם של שני אלה כמו מתקבל הרושם כי מעטים הדברים שרוממו שם ישראל כפי שרוממו אותו עלילות נתיב־הנחושת בזאמביה. משל, עוד כמה גשרים בלתי־מפוצצים כאלה ושם המדינה הזאת מתפוצץ מתהילה.
“פעולתם המוצלחת של שירותי־הבטחון הישראליים – כותב עתון אחד – כבר נודעה בבירות רבות בעולם –––. פעולה זו תוסיף ללא ספק רבות לפרסומם של שירותי־הבטחון הישראליים הידועים בעולם בכשרם המקצועי המעוּלה”.
בעולם הדמיון – אמר פעם ברטראנד ראסל – אין גבול לנצחונות משוערים. זהו, כנראה, אחד מהם. ואולם שום דבר אינו מסוכן יותר לחינוך העם מאשר מבוע מפכה זה של דברי־חונף לעצמו.
ג
ויש לעצור את מבוע־התהילות העצמי לא משום שמישהו מפקפק בכשרוֹ המקצועי של שירות־הבטחון הישראלי או מקטין בערכו. אנו יודעים בידי מי הוקם ויודעים קצת ממעלליו ואין כל גוזמה באמירה שכמה מהם מצטרפים אל מעשי־התושיה הגדולים בתקופות החמורות ביותר של המאבק על קיום העם או על גאולת דמו. גם העובדה כי זהו שירות־בטחון של אומה שבמשך דורות היתה נטולה כל בטחון, ושהוא מופקד לנצור את ההישג החד־פעמי של עם שקם מן האפר – גם עובדה זאת מוסיפה לַשירות כוח מוסרי שאיננו רגיל בעמים.
אבל עם כל יעילותו של שירות־הבטחון, לא על היעילות תוכל להיות גאוָתה של אומה ובודאי לא גאוַת האומה הישראלית. אולי הקנוּ לנו המרגלים של כָּלב בן־יפונה גם בתחום זה זכות ראשונים. אך מעבר לזכות זאת כבר הוכיחו מדינות ומשטרים שרמת המוסר של חברה ויעילות שירותי־הבטחון שלה הם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכבר הוכיחה גם מדינה בקרבתנו כי אפשר לטבול בגרענת, בעוני, בנחשלות ובשחיתות ועם זאת לטמון מרגלים בארגזים ולשלוח אותם בדואר־אויר ולגלות כוח־תושיה שאיננו מבייש את המרוּגלה במדינות.
כי מדינה איננה נשפטת לפי מספר תופסי־הפושעים או לפי תחבולות מונעי־הפשעים אלא לפי מספר הפושעים ותחבולות המוּעדים לפשוע.
ד
ויש לחדול מן ההחנפה העצמית כי היא מערפלת את עינינו שלא לראות את גרעין התועבה ומסיטה מחשבתנו מכל תהייה והתחקות על שרשיו. היא מוצצת, כביכול, מתוק מכל מר ומסבירה לנו כי כל צד־רע יש לו גם צד־טוב וכי הצד הטוב הוא כל־כך טוב עד שהרע איננו עוד כל־כך רע; היא מפליגה בשבח גילוי המזימה, כאילו הגילוי הוא דבר העומד בפני עצמו, ומעלימה מאתנו אגב־כך, ביודעין או בלא יודעין, את חומרת המזימה עצמה וחומרת נפילתה כרעם במקום ובאזורי־חברה שכלל לא ציפינו להם. והיא מקילה עלינו להתעלם משתי חומרות־תמצית ומן המשתמע מהן – והיא אולי הקשה משתיהן.
היא מסייעת לנו להתעלם מן החזיון המדכא שיש בו כדי לזעזע כל מי שעדיין נושא בלבו חלומה של המדינה הזאת כסמלהּ של חברה אנושית נאצלת יותר; הוא החזיון המגיח אלינו כפעם בפעם מבראזיל או משוייץ; מבלגיה או מזאמביה; כי כאשר עולה בדעתו של איזה בן־בליעל בעולם לתכנן איזה מעשה־תועבה, בחבלה או בתרמית, מיד עולה מדינה זו בהכרתו כמקור ל“סיוע טכני”, שבו יוכל למצוא גם שותפים לפשע גם את מבצעיו. או לפי הנוסח המקאברי שטבע פעם ידיד בחוץ־לארץ: “מה יכול להיות מושלם יותר מצירוף של נכונות לפשע – עם רוח חלוצית”.
והחומרה האחרת באותו ענין עצמו של הגשר באפריקה היא כי לבד מאי־רתיעתם מפני הפגיעה בשם ישראל, לבד מן התאוה לבצע־כסף, לא היה אכפת כלל לאותה קבוצת הרפתקנים כי במעשם זה, אם יצליח, לא שהם מכים חברת־ממון אחת באפריקה מול חברת־ממון מתחרה בארצות־הברית, אלא שהם מכריתים לזמן־מה ענף קיומו של עם. הנחושת היא מחצית מכל פרנסתו של עם זאמביה. כל המחבל בה, כאילו הרעיל שדות הלחם של עם שבניו זה עתה, רק אתמול, יצאו אמנם מאפלת השעבוד, אך עדיין לא ראו ראשית קרן־האור של שחרור מעוני, מניווּן ומחולי.
ה
ורוח הטפיחה התמידית על שכם עצמנו מסייעת להעלים מאתנו את המשתמע מחומרות אלו, כי מעבר לרחש־יצירה אנושי, ישר ותמים, שהוא עדיין סימנה האמיתי של הארץ הזאת; וגם מעבר למערכות הקרויות פוליטיות, שבהן שקועה הארץ ומפלגותיה כעשרים וארבע שעות ביממה – מתנהלת לה במעבה החברה, מתחת לפני השטח, מערכת־חיים אחרת, עולם־תחתיות שלם מלא מסתורין וגם מלא רחש של יצירה שטנית; עולם יוצר מאוד, שעושר דמיונו אינו נופל מכוח הדמיון של עולם העיליות; עולם שאינו נח מזעפו ואולי חמור מכל: שמגלה חדוַת יצירה וסיפוק שרלוק־הולמסי במעשי הרפתקאותיו. עולם המוצא פורקן ושלמות בחיים התחתיים האלה.
העולם הזה הוא כמוס ונעלם מאתנו ואיננו חשים כלל כי מתחת לשכבת־עומק אחת, שממנה יונקים חיינו – נטושה “ההילולה הגדולה של התולעים”.
ו
מרחק תהומי של הרבה יותר ממרחק הזמן של עשרים שנה, מבדיל בין רוח “ליל־גשרים”, ליל־הצלה אחד נורא־הוד לבין רוח שהולידה את מזימת־הגשר. הלטיפה התמידית על כרס עצמנו היא, כנראה, המעברה שעליה אנו עוברים תהום זאת בסיפוק נפש דשן, כמעט במשובה. אולי יתנו פעם דעתם אלה המקיימים תמיד את האִושה הרועשת הזאת בצמרות, כי הרבה דברים שהם נותנים בהם כל מרצם, מעיינם, יצריהם וכוח תוכחתם – הם טפלים לעומת “ההילולה הגדולה של התולעים” המחלחלת בשרשים.
1966
בשעת הפסקה
מאתישעיהו אברך
ליחיאל הלפרן – שפתח לפנַי שער גם בעת נעילת שערים.
כאשר יירגעו מעט עצבי העם הזה; כאשר יתם הצבע מן הדליים ועל כל קירות הארץ כולם כבר תהיה חקוקה הקריאה: “הסתלק”; כאשר יָשוֹכוּ מעט ההפגנות הספונטניות־מאוד של קבוצת אנשים שכאילו הקיצו פתאום מסם־הרדמה חברתי ופוליטי; כאשר ישלימו עתונאים ופרופסורים לצייר את דיוקנו של מי שהנהיג את העם לחירות עד לבלי הַשאֵר חלקה או תג שלא סורסו; כאשר יידמה – ובטעות יידמה! – כי סוף־סוף הרחיקה מדינת־היהודים את המטרד הגדול ביותר שלה: את בּוֹנָהּ; כאשר ייבש מקור הלען והלהג של גמדי־נבואה במפלגות יריבות שאמיתו הטילה על נבואתם אור חושף, חסר־רחמים; כאשר יראה העם פני עצמו לא במראַת זכוכית־השוָקים, שיִצרו למענו זייפני־המראות של התקופה, אלא במראָה המלוטשת של קורותיו ועתידו – לא יאמין כי אלה היו פניו. יכבוש פניו וייכלם. לא ייכלם הוא – ייכלמו בניו.
זה גזוּר על העם בוַדאוּת שאין למעלה ממנה, כהיגזר הראוּת על הערפל. זה גזור עליו משום שתאוָתוֹ מאוחדת מדי, טוֹטלית מדי, משותפת מדי ליריבים ולקצת ידידים. זה גזור עליו משום שרק לעתים נדירות שיקר העם בנפשו – גם אם נדמה לו, או מדמים לו, כי ריגושו כן ואמיתי – כפי שהוא משקר בנפשו הפעם על קירות בתיו, על חומות המדינה הזאת: הסתלק! זאת איננה האמת. זאת איננה יכולה להיות האמת. ומכיון שבשום פנים זאת איננה יכולה להיות האמת – גזורה על העם מידה גדולה של הכאה על חזה־עצמו – ויום ההכאה הזה אולי איננוֹ רחוק כל־כך.
ב
כי האמת איננה רק אותה אמת ניצחת – ובּנַלית כמעט – שהוא הניף את העם בציציותיו אל החירות; האמת איננה רק שהוא יצק לעם דפוסי־מחשבה ממלכתיים, שעל ניגודם ועל היפוכם התחנך העם במשך דורות; האמת, ככל שהיא נוגעת במישרין לאותם דברי־הבל ורשעות הנאמרים על־ידי פרופסורים בראיונות ועל־ידי קצת “שבּאבּ” ישראלי על הקירות, על־ידי הגדולים הרוקקים והקטנים הלוקקים; האמת העומדת כחלמיש מול הדיבור על דיכוי הדמוקרטיה בימיו, על החופש, כביכול, שצומצם; האמת הזאת היא, כי רק לעתים נדירות בקורות העמים הונפה אומה לחירות חיצונית תוך חירות פנימית – ציבורית ואנושית ופוליטית – כפי שהונפה אומה זו לקראת חירותה וכפי שהונהגה בשבע־עשרה השנים מאז זכתה בחירוּת ועד היום הזה; האמת, מול הלעז הנוֹאָל והמרושע, היא כי לא היה ואין עדיין צבא בעולם, בין הוא ותיק ובעל־מסורת בין הוא חדש שקם עם קום עמו, שהונחו בו יסודות מוצקים כאלה של צבא־עם, צבא החירות־הפנימית – בהכשרתו לקרב, ובהכשרתו לחיים שלאחר־מכן – כצבא שהקים הוא מרסיסי עם האנרכיסטי באָפיוֹ האישי והלאומי כאחד.
אילו היתה אַמַת־מידה של אמת ולא של יצרים בבחינתם ובניתוחם של הוגי־דעות המגלגלים אינטלקט לשמים ומדמים שזה מצפּוּן, היו חייבים לבחון עובדה זו לא רק לגופה אלא גם על הרקע שעליו עוצבה: מאות שנים היה העם נטול כל סמלים מדיניים־ממלכתיים וכמספר השנים הזה – צמא להם. לא היה רקע קל יותר מרקע הכיסופים האלה, יחד עם הילת־הנצחון שלאחר העצמאות, כדי להעלות את הצבא למדרגה של פולחן ולעשות את האיש־במדים – שעלה מנבכי כמיהתו של העם ומסערת שני נצחונות מפוארים – עלִי חברתי וציבורי ואולי גם עלִי שלטוני. אך המציאות היא, שאם נושא מישהו בארץ את כתר הענוָה – נושא אותו הצבא. כי ברוח זו עוּצב, וברוח זו הודרך וברוח של צבא חלוצי הוא שריר וקיים כמעוז עד היום הזה. והִשׁריר אותו כך אדם שקצת מלומדים צמאי־חופש וכמוהם קצת קירות קוראים לו: הסתלק!
ואנו מלקטים שורות אלו של אמת שיגרתית־כמעט לא כדי לקרוא: “לשלטון” – מונח, עם סימן־קריאה בצדו, שהובא השבוע כסיסמת־קרב לחיינו הממלכתיים מאזור פוליטי פנימי שעד כה נזקקנו לו אך מעט. מאזור שאם נתחיל לאמץ לנו את מושגיו בחיינו המדיניים – נחיה הרבה בסימן־קריאה ובסימן־ראוָה אך חירותנו הפנימית היא עצמה תועמד בסימן־שאלה חמוּר. גם לא ליקטנו אותן כדי לרומם מי שאינו צריך לרוממותנו. ליקטנו אותן כדי להקהות מעט את התרועה שמסביב. כדי שנדע, לפחות לעצמנו, כי משעה שנכנסה – או הוכנסה – ישראל לסגנון של הפגנות ולדיבור מן הקירות נכנס נוסח חדש אל חיינו המדיניים וכדרכו של נוסח יש לו חוקים משלו ולא תמיד הוא מגביל עצמו דוקא במקום שממציאיו או ממריציו היו רוצים להגבילו.
ג
כי אנו נרעדים מאוד מפני התרועה הזאת שאחזה את כּולנו ושספק אם היא פורקן ליצרינו הטובים. וכבר למדנו ממסורת עברנו הקדום כי כאשר העם מריע – הוא איננו מריע מיצרים טובים דוקא. אילו היה העם מזדעק מעצמו להפגנות מתוך יצרו הטוב – היינו רואים במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה לפחות הפגנה אחת למען. למען אחד הדברים החיוביים הגדולים שהמדינה נקראת להם. אולי למען הסיסמה הפשוטה של "ואהבת לרעך כמוך”, ככל שהדבר נוגע לקליטת העולה והגר ולהתעוררות האנושית הגדולה שלה אנו נקראים בתחום הרחוק מלהיות תחום אדמיניסטרטיבי גרידא. אך האמת היא שאין הציבור אוהב להפגין בעד. הוא מפגין נגד. ואם הטעם הסמוי של הפגנות השבוע היה מחאה נגד המתחים הגדולים – מתחי הבטחון, וקיבוץ הגלויות והחינוך – שסימל שלטון המדינה בשנים שעברו, יש לבדוק היטב אם אמנם הפגנות אלו הן נכס חינוכי חיובי, ואם אין בהן אתראה לכל הנהגת־עם חלוצית יותר משיש בהן עידוד.
ד
כי אין לך דבר קל יותר מלהפגין נגד “פרשה”. אך האם נכון העם לאחר ההפגנות להזדעק למעשים חלוציים יותר? היֵצא – אם לא בכל המוניו לפחות בקצת מהם – יותר אל הנגב? היסתפק בצעקת ה“די” מצילת־האזנים הזאת ל“פרשיות העבר”, או שיהיה נכון באותה התלהבות לצלול לפרשיות מרהיבות יותר של עתיד – מרהיבות במעט נכונות־הקרבה, בריסון ההשתוללות החמרית, בנכונות גדולה יותר לחיות־ביחד, במינימום של “הֶפרשיוּת” בין גר לתושב, בין עדה לעדה ובין פרופסור לאיש פשוט, עובד אדמתו על הספָר? האם הסטודנטים החביבים בחיפה והחביבים כמוהם בירושלים היו נכונים באותם הדגלים ובאותה התלהבות ללכת לא אחרי מי שכתבו עליו “הסתלק”, אלא אחרי מי שכתבו עליו “לשלטון” – וגם הוא מראשי חלוציה של הארץ? האם יקומו וילכו אחריו, יותר משהלכו אחרי קודמו, לערבה, לכרמיאל, לחבל־הבשׂוֹר?
ה
לא אמרנו דברים אלה אלא כדי להקהות רשמה של תרועה אחת ונאמר עוד דברים אחדים להקהות תרועה אחרת. אנו נזכרים בדברים ששמענו מפיו של נשיא צעיר ואמיץ־לב בארץ גדולה אחת, שנה לפני שקופד פתיל חייו. הוא פתח דבריו באותו חיוך כובש של התבונה שהיה מתוי־אָפיוֹ העיקריים: “הגעתי למסקנה, אמר, כי עלינו לבדוק מעט את מדיניות האדמיניסטרציה. יותר מדי מחמיאה ומריעה לנו באחרונה האופוזיציה, אפילו האופוזיציה הקיצונית”.
אל התרועה הזאת, הנשמעת באחרונה גם אצלנו, אנו מתכוונים. והיא תרועת־המלכודת המַטעה ביותר, המוליכה־שולל ביותר שנשמעה אי־פעם בחיינו הציבוריים. ואיננו מתכוונים דוקא לתרועה שמן האגף הקיצוני של המחנה שמחוץ לממשלה. זו, אנו מקוים, אינה יכולה להתעות. אך גם התרועה מקרוב יותר ראויה לבדיקה. שפע המחמאות ומתק־שפתים היורד עלינו באחרונה – יותר משיש בו הזדהות עם משהו, יש בו ביטוי של התקוממות למשהו, או פריצת־הסכרים להתקוממות נגד מישהו. שנים־על־שנים רדמה, גם במפלגות־פועלים, הרגשה של יריבוּת, עוֹינת ואפילו משמיצה, לאחד שבו נתגלמה דמות הנהגת העם. יריבוּת שאולי יסודה הנפשי העיקרי הוא בעובדה הניצחת שהוא צָדַק, וצדקתו הוכחה, והם – לא צדקו ותורתם הוּזמה באכזריות על־ידי המציאות. היכולת הזאת לצאת במקהלה מאוחדת, שבה שותפים גם חלקי מפלגתו שלו, היא הזדמנות ששום גוף פוליטי לא היה מחמיצהּ, הַינוּ הך אם טעמה הציבורי טוב או טוב פחות.
ואולם: חסל סדר חקירה או אי־חקירה, לפחות לפי שעה. ואהבים במדיניות – אין. וכל מפלגה או כת חוזרת למעגלה. התרועה תעבור – והיא עצמה עדיין אינה משדדת מערכות. ואך רעוּת־רוח היא להניח כי על רקע של התלכדות מקרית ותכסיסית, ובחלקה גם מרושעת, ניתן לשדד מערכותיה של תנועת־הפועלים בישראל.
לכן, תחדל־נא התרועה הזאת. יחדלו הפטיציות ויונמכו מעט הקולות ויניחו לנו מעט הקצינים החרוצים ליחסי־ציבור וינמיך מעט סיפוריו “קול ישראל”. סוף־סוף אין זה נצחון חדש במִדבָּר. יניחו לנו להשהות מחשבתנו על כמה גופי־דברים שמתחת לפני השטח. ועל אחד שבמרכזם.
ו
ביורה הרותחת של הימים שלפני האחרונים נשמעה אִמרתם של שוחרי־טוב – ונשמעה בודאי במידה עמוקה של חרדה כנה: רדיפת הצדק, אמרו, עלולה להרוס את המדינה. כיון שנדרנו נדר לגבי נושא מסוים – לא ננסה להפריך זאת ולהוכיח תרתי־דסתריוּת זאת כאשר מדובר בישראל. אך מי שדבק בנוסחה שאין לרוץ ריצת “אַמוֹק” עם פנס־הצדק, יבדוק־נא אם בתנאים מסוימים אין סכנה דומה צפויה לדהירה כזו עם פנס־האחדוּת.
אנו יודעים כי אנו מתקרבים אל האזור המסוכן ביותר של כתיבתנו. אם להאמין לרוח המהלכת היום בעתונים – ולרוח המלוחשת על־יד תרוָדים פוליטיים קטנים – הרהור־של־ספק הוא הרהור־של־כפירה, והרהור־של־כפירה מן הראוי לשקול אותו היטב. בגבוֹר החופש, אמר לנו ידיד אחד, נצטרך, כנראה, יותר מבעבר לשקול את מילינו1. אלא שאין ברירה: אדם השולח כתב־עֵט לעתון יודע היטב כי לפעמים הוא עלול לשלוח עֵט בנפשו. ונאמר את הדברים כאשר הם עם רוחנו.
אין דבר הכובש לבנו יותר מן הכמיהה לאחדוּת. והיא בודאי ציווי ראשוני לעם, שעליו, יותר מאשר על כל קרקע אחר, ניתן לשתול כל הערכים החשובים האחרים. אך עובדה ניצחת היא, כי שום דבר לא זרע בתקופה האחרונה זרעי־פירוד כאלה כפי שזרעה זאת בשנה האחרונה הסיסמה החשובה כשלעצמה של אחדוּת.
אנו יודעים כי הדברים מצערים, אבל עובדה היא שאין מפלט ממנה כי שום דבר לא פירק כל־כך את התאים והרקמות באורגניזם ציבורי בעל חשיבות מכרעת למדינה וליציבות מִמשלה – כפי שפירקה אותם הדהירה העיורת מעט (מתוך קנאות כנה בודאי) אל אחדות, כפי שמכנים בה את “המערך”.
אנו יודעים יתרונותיהם המרובים של כל הדברים האחרים הקשורים ביתר־ליכוד עם חלקים אחרים בתנועת־הפועלים, אבל –
נוכח כל אשר חָיִינו באחרונה אולי יעבור ההרהור, אם לא הגיע הזמן בשעה האחרונה לעשות אתנחתא קלה בדהירה זו, הבהולה־מעט, אל הכרעות ופתרונות בתחום רגיש זה. יש עתה איזו רופסות גדולה ברקמה הפנימית של המפלגה הראשה בישראל. זוהי שעה שבה צריך לתת לרקמה לקשוֹת ולקרום עור ולא למתוח אותה יתר מכפי כוחה. על־כל־פנים: לא למתוח אותה כדי סיכון של קרע – והוא אינו חייב כלל להיות פורמלי – בפנים, כדי להשיג איזו התחברות – והיא רחוקה עדיין מאיחוד – מבחוץ.
ז
קובץ “האשכול”, מראשית המאה הזאת, מזכיר שלושים ושנים (ל"ב) נתיבות־חכמה שמונים בעלי הח"ן במקביל לשלושים ושנים מיני־שׂכל שמנה אפלטון בעולם השׂכָלים (והוא מקביל לל"ב פעמים, בהן נזכר השם “אלוהים” בספר בראשית).
בין שלושים ושנים מיני השׂכָלים – כל אחד מופלא מחברו – אנו מוצאים ב“האשכול” גם את הגדרת השכל השמיני כ“השכל השלם, והוא הגדול בכל השכלים”. בצדה של הגדרה זו בספר שלפנינו מצאנו רשומה הערת־קורא דהויה מעט, בכתב הקרוב לכתב רש"י. וזו לשונה: “והפירוש שמצאנו לטעמו של השׂכל השלם הוא: שיודע לא לקנות הטוב במחיר הרע”.
כמה טוב לפעמים לעיין בספר “האשכול”.
1964
-
“מלינו” במקור המודפס, צ“ל: מילינו — הערת פב”י ↩
כנף־בגדנו הבוערת
מאתישעיהו אברך
הימים הם כאשר הם ואין צורך לברור כותרות של עיתונים כדי לראות סכנות במראה. הן מנסרות סביבנו. הן מרחפות באוויר. הן לוחכות את כנף בגדנו. בן סכנות לאסון המרחק לפעמים איננו רב. לפעמים אין מרחק כלל. הסכנה מתהפכת לממשות כמו ענן לשבר־ענן – בלי שהוּת לא לשאננות ולא לבהלה. עמנוּ יודע זאת יותר מכל עם אחר.
בימים כאלה הדבר הראשון הכפוי עלינו כגזָר, הוא רוח של אמת – בין ציבור לנציגיו, בין עם לממלכה ובין ממלכה לעם, ללא שום פרכוס הדדי. ללא שום מידה של החנָפָה. ללא שיקול מה יגידו קצינים ליחסי־ציבור. גם ללא פחד מפני ריגום אישי או מפלגתי. עמים נפלו בפטריוטיוּת של הפרכוס. עמים קמו כאשר נאחזו בגזע המר אך האיתן של אמירת אמת לעצמם.
ב
נקדים ונאמר: איננו שותפים לתאוַת־הטרף העוברת כנחשול על־פני הארץ וההופכת ציבור להמון והמון – לשופט. איננו שותפים לרוח הזאת ההופכת עם שלם למועדון־בידוחים, בלי לחוש כלל כי יותר משהוא נוגס בכבוד אחרים הוא אוכל בשר עצמו. זה אפשרי בג’אקארטה. לא כאן. מכל־מקום: לא באותה חברה שהיינו רוצים לעצב כאן. גם אם היא מעוצבת היום כאשר היא מעוצבת.
נכון: גילוי זה של יצרי־המון איננו כה חדש וכה ראשוני כפי שמבקשים לתארוֹ. זה גילוי שראשיתו בעבר הקרוב – הקרוב מאוד. כה קרוב עד שבת־קולו עדיין מהדהדת באזנינו. זה חולי שבהרותיו נראו לנו לראשונה כאשר עם שלם הודרך לאיבוד החושים והסתער על גדול בוניו וקרא לו מן הקירות כאשר קרא, לקול מחיאות־כפים של חברים לדרך. זה שֹכרהּ של דרך וזה המשכה ההגיוני.
אולי זה גם שֹכרוֹ של אותו פחד תמידי ובלתי־מוסבר מפני בירורים חוקיים, גלויים ואמיצים, של חברה מתוקנת ומפני פתיחת תיבות מדוּמוֹת, פחד – המביא לידי כך שרוּחוֹת־רפָאים חמורות בהרבה יוצאות לעולם מלוֹעַ ההמון בלי בדיקה, בלי – רסן ובלי תיבה.
אם כה ואם כה – שחרור־יצרים זה אינו חדל להיות תועבה בעינינו גם אם הוא מופנה היום נגד אנשים שהיה להם אולי חלק בהולדתו או בטיפוחו.
ואולם מי שמכוון סוללותיו אל גילוי זה ואינו מתעמק ברוח הכללית העוברת עתה על הארץ ובגורמיה – כאילו הסתער על העשן ולא שֹם לבו אל האש.
ג
כי לא חוגי־סתר מדומים מפרנסים את הרוח הזאת אלא זרמים המפכים במעמקי העם והפורצים יותר ויותר אל פני השטח.
כי זוהי עובדה שכמו נגוזה מעט האור מחיי העם ונגוזה החדוה ונגוז יצר־ההתחדשות ונתמעטה האמונה. כי אולי זו הפעם הראשונה בקורות עצמאותנו ובימים רבים שקדמו לה, שאנשים בלבבם מעלים תהיות לטעם־הגאולה – תהיות שכמוהן אולי ידע העם רק בפרקי־חייו המרים והנואשים מחוץ לארצו; כי זוהי עוּבדה שעולה חדש מסתופף היום בצל ותיק וּותיק בצל עולה חדש להתחמם מעט לא בסיפור עלילותיה של ארץ זו וחלוציה, אלא בתינוי משותף תלאות אדם וחברה ומדינה, ששניהם, הותיק כעולה, רואים עצמם חסרי־אונים לסלקן; כי זוהי עובדה ניצחת שבעוד שלפני עשר שנים בלבד היו הארץ הזו ועַמָה מופת של רעננות מתפרצת, שאיננה יודעת שָֹבעה ואיננה יודעת לאוּת, על רקע של תרדמה חברתית, לאומית ואנושית במזרח שמסביב – היא עומדת היום קופאת מעט, תוהה על עצמה ועל עתידה.
ומצטרפת אל אלה העובדה, כי הוּעַם מעט האור הרוחני שאוֹתת מכאן ליהודים בתפוצה, ושפה ושם היה מדליק בלבותיהם גם את הרצון להזדהוֹת בגופם עם החויה הרוחנית האינטנסיבית שאותה חי דור יהודי חדש ורענן בארץ חירותו.
ד
הרבה מקורות לרוח זו, ולא נקל לא עלינו ולא על אחרים באמירה כי רק בשנתיים האחרונות נולדה. ראש מקורותיה – אך בודאי ובודאי לא היחיד – הוא אולי רגש הבדידות המתעמק עם הפסקת זרם הבאים, שלא היה חדל להתסיס את חברתנו, לגַוון אותה ולהחיותה מאז קום המדינה. במעמקי ההרגשה הזאת ניתן לגלוֹת גם את פירותיה המאוחרים, המרים, של השוֹאה היהודית. היא ירדה בשעתה על העם כהלם מקפיא, אך אולי רק עתה נראה בבירור כל אשר עוללה לא רק לקרבנות העם אלא גם לעתידו. היא הובישה את מעיינות האדם והתקוה שהיה בכוחם להוסיף ולהזין את המדינה עוד ימים רבים ברוח של אמונה ובטחון וליטול מיושבי הארץ רגש נתיקוּת ובדידוּת. ואין הרגש הזה נעשה, כמובן, קל יותר על־ידי חומת האיבה הסוגרת עלינו יותר ויותר מסביב.
אלא שדוקא בתקופה זו ובעיצומה החמירו דברים במדינה הזאת גופה – דברים שתלויים בה ואופן הנהגתה ובהם בלבד. דברים שהעלו ממעמקים גם את הרוח הקשה העוברת עתה בארץ.
ה
כי גם אילולא היה לאותה רוח שום מקור אחר – די לשידורים מעיירות העולים כדי להולידה. וגם אם נסגור כל מקלטי־הרדיו שלנו – קול המדברים מעיירות אלו ינסר וילך מסוף הארץ ועד סופה. לא מפני שחמוּר או לא חמוּר הרעב בבית התינוקת הזו דוקא בבית־שאן, אלא משום שגם אפקים ומעלות ואשדוד ודימונה אינם יחידים היום מסוגם בארץ; די בזה ודי בגילויים מצטברים של שוד בלתי־מרוסן של המדינה על־ידי נוכלים כלכליים – כדי להצמיחה; די באותו מחול סוער של הקרתנוּת היהודית מסביב להרכבת קואליציה של מפלגות בדימונה או בעיירה אחרת – שאיננו אלא מחול מסביב למדורות של עוני, אבטלה וגם רעב. די – כן, די – באותה עובדה פשוטה, לכאורה, אך מלמדת מאוד על הכלל, שעד היום בשלטון דמוקרטי ברור ומסודר, איננו יכולים – וכבר לא נוכל, כנראה, לעולם – לדעת לאשורו אם ניתנו לפועלי נמל עשרה אחוזים, כלשון שר־התחבורה הממלכתי, או עשרים וששה אחוזים כלשון רשות־הנמלים הממלכתית – ויש, כידוע, הבדל מוסרי עצום בין מספרים אלה. כשם שלא נדע, למשל, לעולם, אם העיסקה שעשינו עם גרמניה לפני שנה סיפקה את יצרינו המוסריים, כפי שביקשנו לטעון בראשית הכניסה אליה, או את צרכינו הפיננסיים, כפי שהסברנו בדיעבד – ואולי אף לא אחד משני אלה. ורק מי שמתעלם מהלכות־יסוד בחינוך עם, יכול להניח שדברים אלה ודומיהם – והם מרובים – אינם נופלים כמִשקע מתסיס בנפש של אומה.
ו
כי אולי יותר מכל אלה צומחת רוח זו מן ההרגשה המקננת קינון־של צער בלב רבים, כי דור־הנהגה מופלא, שספק אם היה לאומות רבות כמוהו לטוהר ולהתמכּרות, מוצא עצמו עכשיו כרוך ומפותל בחוטים של חשבונות־עבר ויצרים, המשבשים, לפעמים, שיקול אחראי גם בתחומים חיוניים של חיינו הלאומיים. והוא כשבוי במעגל מכושף של חשבונות כיתתיים – חשבונות ויכתות שאבד עליהם כלח מבחינת משמעותם.
דור־הנהגה זה, שלא נחדל להרכין ראשינו בפני הילתו, מוצא עצמו אפוף ומלופף אהדות, שֹנָאוֹת, יצרי חסד או יצרי שילם שדבר אין להם עוד עם הכרעות־הגורל שעל הנהגת הארץ הזו לקבל שעה־שעה בתחומים העיקריים של חייה. ונכונותן של הכרעות אלו תוכח רק אם אפשר יהיה לגלות בהן התנערות גמורה מקטנות־החשבון וקטנות־המוחין ומאוצר־מושגים שלם של מפלגות ובדלי־מפלגות המפרנס את שתיהן.
כי ספק אם נדע להסביר איך אירע הדבר שבפרשת־גורל זו בדברי ימי העם והמדינה, די היה בחשבון־ מפלגות צר כדי לשלול מן המדינה שירותם החיוני של כוחות רעננים, מנוסים ומסורים, כוחות המהלכים היום בטלים ממלאכה מדינית ולאומית בונה.
ועל־כרחך אתה בא למסקנה המצערת כי דור־הנהגה זה מיצה – אולי גם מתוך מתח האחריות שרבצה עליו כל הימים – את עיקר כוחותיו הנפשיים, ובכללם הכוח שהוא מבחן־המבחנים לכל הנהגה: להעביר בהדרגה, בהרגשה של קורת־רוח וגודל־רוח, את השרביט אל דור ממשיך, וביחוד – אל דור שגדל על ברכיה.
כי בין נרצה בין לא ירצו – שעתו של דור זה הגיעה. בזכות ולא בחסד. בזכות לעצב יותר פני הארץ הזאת היום ובזכות להניח יסודות לעתידה – זכות הנתמכת על־ידי מעללי הדור הזה ואולי גם על־ידי הסיכוי שהוא נושא בחוּבּוֹ להביא לזרם התחדשות בעם שהוא בין דורו.
ז
כי על אף כל המבודח והמצויר בארץ בתקופה האחרונה – העם הזה איננו, בשום פנים איננו, עם של מַזוכיסטים הבז לעצמו ולפעלו. לא. משהו מרומם ומקיים גאוַת־אדם עדיין נטוע עמוק בלב כל תושב הארץ הזאת שנתן חילו ומיטב שנותיו לבנינה. רגשות אלה טמונים כגרעינים נשכחים בלב כל אדם ואדם, והם עטופים בכיסוף אמיתי, פעמים צורב, לראות בהתחדשות עצמית, בהחזרת הדר־גאונו. המרירות ובידוח ההתקלסות בעצמו – אינם רק ביטוי לזעם על שלטון. אולי הם יותר ביטוי לכאב ולרוגז של עם על עצמו, על שכך הולך ומתעוות מראה ארצו ומראה אדם בתוכה; מתוך מרי־לב זה פונה חלק זה של העם יותר ויותר אל כל מה שאינו נושא עמו עוד כל התחייבות, עול או הרגשת חובה. גם אל הריקנות. אבל בעמקי נפשו עדיין חבוי דגל, אולי מקופל מעט, אך כל רוח הנושאת עמה בשֹוֹרה רעננה זוקפת־קומה – עשויה לפרוש דגל זה ולהניפוֹ.
אין זה נכון כי נתרוקן לב העם. נכון הוא כי יש איזו שלכת, שלא די במסעי־סתיו של הסברה כדי לפזרה. נחוץ לשם כך משב אמיתי של רוח אביב, של התלבלבות חדשה. אי־אפשר לרמות לא לב אדם ולא לב עם בטעמה האמיתי של הרוח הזאת. את האביב בבואו, אין צורך להסביר. הלב נענה לו מעצמו.
ח
אולי אין הבּשֹוֹרה המצופה חדשה כלל. אולי היא אותה בשֹוֹרת־היסוד שכַּנפה שנים־שלושה דורות יהודיים ועשתה את גאולתם, את שיבתם למקורות המוסריים והרוחניים, את רצונם להיות ככל הגויים אך גם להיות טובים ויִחוּדיים מהם - שֹאוֹר שבעיסת חייהם. אולי זוהי אותה בּשֹוֹרה עצמה – עתיקה כעתיקוּת ימי העם – שנישאת מעמקי תולדות היהודיים למיום שהשמיעוה גדולי העם הזה וחוזיו. ודאי שהיא זאת. גילוייה אולי אחרים אך עיקרה אחד. אין שום בּשֹוֹרה אחרת שאפשר להביאה כשם שאין אולי טעם להתקיים התקיימוּת מיוחדת שלא לפי הבשורה העתיקה־המחודשת הזאת. אך היא מוכרחה, כנראה, להיות מובאת ולהגיע אל התקופה הזאת ואל הדור על כנפי־ניב אחרות, על כנפי־נוסח אחרות, על כנפי־מעשה אחרות. על כנפי התנערות ממושגים ומהרגלים שגם הדור וגם התקופה אינם נענים להם עוד.
ט
הרבה כוחות חלוציים נתבעו מדור קודם – ועמד בהם. אם יש מידה של חלוציוּת הנדרשת ממנו עתה, זהו כוח־הרצון והנכונות הנפשית להעביר את הלפיד. אין מבחן זה נופל ממבחנים אחרים שעמד בהם – ואולי הוא תמציתם.
1966
הטעות הנמשכת
מאתישעיהו אברך
אנו יודעים היטב כי הירי הקל ביותר שלא בכיווּן הנכון והמקובל עלול להביא אחריו מיד וללא כל היערכוּת מיוחדת שאגה של תותחי־ירי ותותחי־סרק העומדים על הסוללה הציבורית שלנו ערוכים להשתיקו; אנו יודעים כי ילדי־הכתיבה של שנת המהומה הזאת – כלכלנים, מארגנים, מומחים ליִחוּס הציבור, אנשים שהוּשטה ושלא הוּשטה להם יד – עלולים להתעורר ולהשיב אל החוֹמֶש, כדי להבהיר שעולם־הכתיבה בימנו איננו הפקר וכי הופקדו עליו שומרים; אנו יודעים גם דבר, שידידנו הטוב לא צריך היה כלל להעמיד אותנו עליו, כי הסכנה של מה שהוא כינה “חָרַקירי ציבורי”, היא מוחשית מאוד לכל מי שמנסה לנשׁוף בכיווּן המנוגד לכיווּן הרוח. ואף־על־פי־כן –
כל עוד אנו חלק מאותו גוף ציבורי גדול שאליו התחברנו לפני כמה עשרות שנים – נאמר אשר עם לבנו ולא נלמד גם מן הטוב בידידים היכן קו־המשווה של הצפון הציבורי ומה הם גבולותיו. ונאמר אשר עם לבנו, יען כי לא נקבל לעולם את הנוסחה שיכול אדם לתמוך כל הימים בהשקפת־עולמה של מפלגה – אם בספטמבר 1965 הוא סבור כי ראש ממשלת ישראל טועה – הוא עוֹכֵר הציבור. וכותב־הטורים סבור שראש־הממשלה, הוא מנהיג המפלגה, טעה וטועה – על אף התשואות הסוערות מסביב.
ב
נאמר מיד: אין לבנו עם הפילוג ועם ההליכה בנפרד. אנו מאמינים כי במסגרת המקיפה של תנועת־עם ניתן להיאבק על השקפות בפנים, גם אם נכון הוא שיש במאבק כזה מעלות ומורדות הקשורים במידה לא מועטה גם במה שהרוב נכון או אינו נכון לתת לקבוצת מיעוט. אנו מאמינים בשמירת המסגרת הזאת גם משום שהחתך הנוכחי בפנים, שנוצר תוך צירוף־מקרים לא רגיל, אינו נראה לנו בשום פנים כחתך של קבע, ובעיות שונות העולות כפעם בפעם בזירה של חיים ציבוריים דינמיים עשויות כמעט בוַדאוּת ליצור היערכוּת אחרת לגמרי בתוך תנועה רבת־עם ורבת־גוַנים. פילוג אינו מקרב הכרעה אפשרית כזאת אלא מרחיק אותה.
ואולם חמוּר וטפל בהרבה הוא יצר ההכרעה והחתך שתקף את מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואת ראשיה והוא כבולמוס מתגבר והולך ופורע כל הגיון זה חדשים מרובים – ואין לו הסבר. כי אין להסביר בשום הגיון ובשום טעמים של תועלת מה ענין יש או היה למפלגה זאת ולראשיה לדחוק את הקץ, לנתק – במהירות, כחתף, בתקיפות מאוּנסת על אָפיה – כל קשר עם קבוצה שכתבה דפים כלל לא־מביישים הן בקורות העם והן בקורות המפלגה, ועם גדוֹל מנהיגיו של העם עד עצם היום הזה – גדול מנהיגיו למרות חתימות הפרופסורים והשחקנים והחרשתנים וכותבי הדברים בַּשוּליִם. אין להסביר מה צהלה היא למפלגה, כפי שצהלו מודעותיה, שיזהר סמילנסקי אמנם הודיע סוף־סוף על פרידתו ומה רע היה אילו נשאר חריץ או פתח לחזור זה אל זה באחד הימים – גם אם אין זה חופף בדיוק נמרץ את תגי־התקנון של אותה מפלגה; כשם שאין להסביר בשום פנים איך יכולה מפלגה לשאת בתוך כתליה ומפי דוברה מִשלי־השוָאה תפלים עם הרב צולי, המושמד מרומא, בלי להרגיש כי היא מגלגלת את עצמה בנתיב החרפה.
אבל אין זה גדַל חטאיה של מפלגתי. חמוּר ממנו חטא הכשלונות ללא לקח וחטא הטעות הנמשכת. ולא היינו נזקקים נושא זה אילולא עומק הכרתנו שעדין – בעצם ההתגלגלות הזאת – אין זה מאוחר להזדקף, לחזור אל העשתונות ולהפסיק כמו בחתך־הסכין את הטעות הזאת – למרות המהומה והתרועה שמסביב.
ג
כשלון המרכאות.
לא בשם עקרון נגדי יצאה מנהיגות המפלגה להילחם נגד עקרון של מיצוי ובדיקת הדין, שהוא עקרוֹנָה של כל חברה מסודרת. הדבר היחיד שתרמה לחלק העקרוני של הויכוח הזה הוא מרכאות. מרכאות מלעיגות מעט, שהולבשו על־ידי ראשיה למושגים “אמת וצדק”, הן שצריכות היו לסתור מושגים אלה ולהעמידם לקלס. אבל שום מֵרכה, אפילו ילבישו אותה ראש הקואליציה עם ראש הכנסת עצמו, איננה יכולה לסתור מושג של עקרון אלא אם כן אתה מעמיד כנגדו מושג עקרוני אחר. וכל עוד אין אתה מעמיד להתמודדות מושג עקרוני אחר – אין האמת, בלי מרכאות, נגמרת באסיפות־עם ואינה מושפעת מקינת שרים על שנגזר עליהם לטפל בה ואפילו לא מקוצר־רוחו של עם ש“נמאס לו”, והיא חותרת למיצוי עצמה, ואין הבדל בין אמת קטנה לאמת גדולה כי אין מודדים אמת באַמוֹת. ואין הבדל בין אמת צעירה לאמת זקנה כי הצו לבחון אותה עד תום איננו קשור כלל בגילה של האמת. ואפילו כל כתב־ ידידינו מאזור המנגנון המפלגתי – לא ישנו את העובדה הניצחת כי הונחה תעודה של יועץ משפטי ממלכתי, ואף שלא נקבעה בה עדיין אמת אחרת – עורערה בה מוּסכַּמה שנחשבה לאמת. סוּפת־אש גדולה הועברה בזמנו על הארץ כדי לקבוע את המוּסכַּמה ההיא. אפשר היה - ונכון היה - לא לחוֹלל אותה כלל. אבל משחוללו אותה, כמעט בשם מערכות־אלוהים ומערכות־הצדק והצלת הדמוקרטיה, והולידו אמת שיש עליה עוררין – אין ברירה אלא לחזור אליה וּלמַצוֹתה. זהו אין־ברירה מוסרי וממלכתי כאחד. זהו אין־ברירה גם לפי חוקי ההתפתחות האוֹבּיֶקטיביים.
ואם אין שרים מבינים עדיין כי בחינה נוספת של האמת איננה תלויה עוד לא בהם, לא בהחלטת רוּבּים ולא בקלפי ואפילו לא בראש תובעיה, אלא שעל קיר הארץ הזאת חקוקות הודאות והגזירה שענין מפוּתל זה יבוא על התרתוֹ – כי אז עלה איזה תבלול על עינו הבהירה של השכל הישר. אלא אם כן העלו את התבלול הזה לא הגיונות אלא יצרים.
ד
כשלון השקט.
האמת היא שפרט למבחר המרכאות, שהפך בפי המפלגה ודובריה הקטנים והגדולים לאמצעי־השכנוע המוחץ ביותר בהתיחסות לתביעה עקרונית, לא העמידה המפלגה שום עקרון־שכנגד, אלא אם כן נחשוב את התחינה הגדולה לשקט ולמצב של נוֹחוּת ציבורית – לעקרון. ואולם שום דבר לא נחל כשלון חרוץ יותר מסיסמת השקט הזאת.
כי זה למעלה משנה נתונים המפלגה ושריה וכל ראשיה כולם במאמץ שכלי ונפשי נסער – שאין להבין הגיונו התכליתי יותר משאפשר להבין טעמו המוסרי – להוכיח לעם כי טוב השקט. זה למעלה משנה – עוד בטרם הוקפצנו ליורה הרותחת של ערב בחירות – שאין שרי המדינה נלאים לצאת למסעות־של־פרך כדי להסביר, בחוֹם היום ובצינת הערב, למתישבים ותיקים ולעולים חדשים, לזקנים וצערים מדוע – מדוע מוטב שיהיה שקט. להסביר – בלי להניח כלל ששום דבר אינו מסעיר יותר את העם ואינו מכה אותו יותר בתמהון ובסקרנות ואינו פּוֹרֵע כל־כך את השקט כמו המסע המשקיט, כביכול, הזה שבו נתונים טובי המדינה מאז אוקטובר 1964.
אין אנו אוהבים להזדקק אל “תיבת הפאנדורה” – ביטוי שנראה לנו יותר כפליטת־פה פולקלוריסטית. אבל ככל שמשל זה נועד לבטא מדיניות של מניעת־סערות – כל פאנדורה שהיתה יוצאת מתיבת הבירור המשפטי היא כּרוּב תמים לעומת המפלצות שיצאו ועוד יֵצאו מן הארגזים שהכל וכולם פותחים אותם יום־יום. שום בירור משפטי, שאותו נתכוון ועדיין מתכוון מסע השרים למנוע, ושום תוצאות של הבירור הזה כאשר ייוָדעו לא יקרעו עוד את העם לגזרים, לא ירעישו אותו ולא יזעזעוהו עוד כאשר זיעזעה אותו המהומה הגדולה הזאת למען השקט, המחלוקת המלוּבַּה הזאת למען השלום, המסע הבהול הזה אל המנוחות. סיעה שלמה של דוברים נוסעת זה שנה בערי הארץ ובכפריה וזועקת – על־פי המשל הידוע של גדוד־החיילים המנסה להרדים את המלך – “שַׁא”, ואין כַּשַׁאוֹן שהקימה בקריאות הארגעה שלה, ואין כסערה שהיא מחוללת בהן ואין היא חשה כלל שהיא עושה בדיוק את הדבר שממנו באה להזהיר ושסכנתו לא היתה קיימת כלל אילו מִמצא אחד היה מופנה לתגובה לא לראשי מפלגה ולא לראשי כנסת אלא אל מקום שגם מדינה מתוקנת פחות מישראל היתה חייבת להעבירו: אל הדין.
וספק אם נתקיימה פעם אִמרת הנביא “ובינת נבוניו תסתתר” כפי שהיא מתקיימת לנגד עינינו כל יום במסע־הדיבור הזה הבא לנמק את השתיקה.
ה
ואולם שום שם לא חוּלל כל־כך בתקופה המביכה הזאת כפי שחוּלל שם האחדות.
איש לא ימעיט כחוט־השערה ערכו של כל צעד הבא לקרב חלקים בתנועת־הפועלים זה אל זה. ולא היתה מעולם גוזמה באמירה שיום האיחוד אפילו החלקי – הוא ראשיתו של חג. כל פני חברתנו היו בודאי אחרים אילו כוחות הנפש והמחשבה שניתנו לטיפוח הבדלים כיתתיים היו מופנים לאפיקים פוריים יותר. אבל עוּבדה היא שאין מנוס ממנה כי מעט־ההסכמה על הליכה משותפת בא אלינו בשער הפילוג והריסוק – שער שלצערנו איננו מראה קצוֹ של נתיב־היסורים אלא רק תחילתו. עובדה היא כי מחיר ההיערכות עם פלג - חשוב כאשר יהיה – מבחוץ, שוּלם לא רק בהתפלגות קבוצה חשובה מתוך המפלגה אלא בקריעת הרקמות הפנימיות של אחדותיותה. אין ערוֹך אולי להתחברוּתם המוסכמת של שני כוחות ציבוריים לצורך פעולה משותפת, אך אין כל תחליף לאותה רקמה רעיונית ודַרכִּיית, המחַבּרת תאים יסודיים זה לזה, שנרקמה במשך עשרות שנים של הקמת המדינה, בנינה והבטחת קיומה. רקמה חיונית זאת נקרעה. ואין לך דבר מצער יותר מלראות כי אחד החוטים המחברים היום תאים מנוגדים זה לזה בתוך המפלגה, הוא גם הקרום הדק, אבל המטופח, של השלילה ושל ההתנגדות – קרום שיכלתו האוביקטיבית להאריך ימים אינה גדולה יותר מן היכולת לקיים עוד ימים רבים מעלות גבוהות כאלו של זעף ואיבה נגד חברים ומורים מאתמול.
לאחדות כזאת של תנועת־הפועלים לא נחוץ כלל אדריכל. אם במחיר זה של האחדות הדברים אמורים כי אז ניתן היה להשיג אותה מכבר. ניתן היה בודאי להשיגה לפני שבע־עשרה שנה על־ידי ויתור על צבא אחד ועל־ידי השארת הצבאות המפלגתיים השונים; ניתן היה להשיג אותה לפני עשר שנים על־ידי ויתור על חינוך ממלכתי; אך מעל לכל ייתכן כי ניתן היה להשיג אותה כבר לפני עשרים וחמש שנים ולחסוך כל הויתורים האחרים על־ידי ויתור על אחד מגדולי טרדניו־מעורריו של העם, אחוז דיבוק הקוממיות, שבאישיותו כמו נתגלמה מאז כל מטרת המלחמה והטרף של פלגים שונים בתנועת־הפועלים הציונית.
ואם בּשֹוֹרת ההיערכוּת המשותפת מגיעה אלינו היום מבעד לענן הזה – אין זו מצוָה הבאה בעבירה אלא מצוָה המטוּבּעת בעבירה. כי אם תוצאה זו של פילוג פנימי באה למפלגה כאפתעה – זהו כשלון־ראִיה חמוּר של מנהיגות. אך אם הוא בא לה כתכסיס מחוּשב ושקוּל – זהו אחד מגדולי הכשלונות המוסריים שלה.
ו
טעות ההכרעות.
תורת הרוב והמיעוט היא פרק ראשון בכל כרסטומתיה של חיים דמוקרטיים ואין צורך לסיים את קמברידג' כדי לדעת אותה. לומדים זאת בכיתה הראשונה. אך מי שעושה כלל יסוד יחיד בדינמיקה של חיים חברתיים ופוליטיים – מפרש כל מושג הדמוקרטיה פירוש דרדקי. ודרך מחשבה זה, המשנן לנו שוב ושוב את הנוסחה החשבונית של רוב ומיעוט, הוא מַטעה לא מפני שרוב אינו רוב אלא משום שחכמת ההנהגה של עם וארץ עובדת הרחק מעבר לנוסחה האלמנטרית הזאת – חשובה כאשר תהיה.
כי אילמלי היו חיינו בארץ ערוכים רק על־פי הנוסחה הפשטנית של רוב ומיעוט, ייתכן כי הרכבות שלנו היו מהלכות בשבת ולשכות של עורכי־דין היו רושמות נישואים אזרחיים ומי יודע כמה חנויות למִמכר בשר־חזיר היו פתוחות לרוָחה ברחובותינו. אילו היו הדברים כך, יכולנו אולי להשתבח בדמוקרטיה רוּבנית למהדרין, אבל ודאי וודאי שהיינו נתונים כל הימים במלחמת־אחים מרה וכל היצירה הריבונית של העם היתה נקרעת לגזרים.
ואם הדברים אינם כך – הרי זה משום שתבונת הנהגה איננה חזרה תלמידית על נוסחה, אלא הכרה מפוכחת של הכוחות המעורבים בחילוקי־הדעות ומשקלם; של השפעת המחלוקת הממושכת, והצורות שהיא עלולה לקבל, על חינוך העם ועל עיצוב אזרחותו הממלכתית, מוֹנֵי־קולות יכולים להתעלם מכך. הנהגה – לא.
אך הכשלון איננו רק באימוץ הנוסחה הזאת. הכשלון הוא בלחץ לקראת הכרעות על־פי אותה נוסחה; בריצה קצרת־נשימה לקראתן; באמונה שהכרעה כזאת – הכרעה של מנין בלבד בענינים שבמהותם הם ענינים שבמצפון – וּהיא סוף־פסוק ואך תתקבל, תרד עלינו הדממה הנוהרת של הנצחון ואפשר יהיה, כמאמר האומרים, לקטוף פירות. לא פעם אחת הוחשו והומרצו הכרעות כאלו; לא פעם אחת טיפחו את הוַדאוּת המַשלָה כי עוד הכרעה אחת של רוב והפרק תם. אך הוא לא תם ולא נשלם גם אחרי כל ההכרעות האלו שכמעט הכריעו את המפלגה כולה. שוקת החיים הציבוריים נשארה שבורה כמקודם – וגרעין המחלוקת בעינו.
ז
אך הדבר הנושא עמו סכנה של השחתת קלסתר פניו של העם והרס חינוכו לדעה ולביקורת הוא חזיון ההסכמה הטוטלית, חזון ההתחרטות והוידוי, הנחשב בודאי על־ידי מארגנים לפסגת ההצלחה הציבורית ואיננו אלא כתם מדכא שארץ זאת לא ידעה אותו מעולם.
זה חדשים אחדים שפעילים ומארגנים שואבים עידוד ועָצמה ממעייני התשואה ומחיאת־הכפים השוטפים עתה את הארץ כסוּפה; זה חדשים מרובים שהם עוקבים תוך קורת־רוח גדולה אחרי התאוה הזאת להזדהות – אם או בלי הצטלמות – שאחזה בשחקני־במה, בפרופסורים, בחרשתנים ובאזרחים תומכים ונתמכים למיניהם; ויותר מכל גדולה ההתמוגגות למראה התור המרהיב של המתחרטים והמתוַדים, שרק עתה נפקחו עיניהם לראות כמה טחוּ עיניהם מֵראוֹת, ורק עתה נוכחו לדעת כי היו שרויים לפחות חמש־עשרה שנה באַנֶסתֶסיה גדולה ומרדימה, וכתבו ספרות וקיבלו כתרים וקשרו – ולא ידעו. ולא ידעו כי בעצם אין כאן אלא תרמית גדולה אחת. ובעצם – אם אתה מתעמק בדבר – כל השנים היפות האלו לא היו אלא השנים המרומות ביותר בחיינו. ומי יודע מה היו הקנוניות והמזימות בכל מערכת המעשים שהבטיחו קיומו של העם הזה והעלו אותו לפסגות – אותו ואת הכותבים והמזדהים והמתחרטים גם יחד. איש אינו חסר במקהלת־האוּנִיסוֹן הזאת. כל הלשונות נשחזו. כל העטים נשלפו. כותבים, הרגילים זה שנים לנסוך סם־תרדמה על קוראיהם, נהפכו לפרשים שולפי־חרב וצמאי־קרב; רודפי־שלום מקצועיים נהפכו לחלוצי המלחמה, לחלוצי הקריאה למלחמה: רק אַל תֵחת. אל תוַתר. במאומה. כחוט השערה. ומצטרפת אל כל אלה קבוצה שלמה של אנליטיקנים־פסיכולוגיים, מומחים מכוח עצמם, היודעים בדיוק כי בעצם קיימים שני ב.ג. ואחד המומחים האלה – כך קראנו השבוע – אפילו יודע בדיוק באיזה תאריך נגמר הראשון ומתי התחיל השני.
ההבל הטוטלי הזה, שאיש לא ניסה לתת לעצמו דין־וחשבון מה פירושו לגבי יחסו ואֵמוּנוֹ של העם בעתיד לכל הנהגה, רק מוכיח לאן עלול להוליך אבדן־החושים המודרך של ציבור שלם. כי אם זהו פקחונו של העם – אנו מעדיפים את סַנוריו; אם זוהי צלילות־דעתו – אנו מעדיפים את טירופו; ואם הגל העכור הזה הוא־הוא זרם־המים המחַטֵה של דמוקרטיה מתנערת – אנו מעדיפים את מה שקרוי בזדון־לב: הפולחן האישי, שאיננו אלא “פולחן” המעשים הגדולים והנועזים של חמש־עשרה שנה ששינו פני העם וכל מהלך קורותיו. שום עם שלא איבד עדיין את צלמו אינו צריך להתבייש אם עדיין יש בו מידה של דרך־ארץ ושל כבוד גם למעשים אלה גם למחוֹללם.
אך העוּבדה המדהימה יותר מכל היא כי מכל המקהלה הזאת לא עלה אף קול דיסוֹנַנסי אחד. אף לא קול מרתיע אחד; כי בכל הצמרת לא נשמעה אף אִושה אחת: עצוֹר! לא עלה אף לא צליל אחד שניסה להטות את המחשבה אל ההתפשרות, אל העוגן הקטן שבו עולה לפעמים בידי קברניט להציל את הכבדה והשוקעת בספינותיו.
ח
“מלחמה היא מלחמה” – כך נכתב לפני שבוע בַּמַאמרוּת הראשית, והשעה הזאת נראית בו בודאי לרבים כשעה שלאחר יאוש, מכל־מקום: שלאחר נעילת הדלת. הכל נטרק והמערכה היא חזיתית: הַפֵּל או נפוֹל. והדבר היחיד שיש לעשותו הוא להמשיך ולהריק את כל החִצים מן האשפה – או להיפך. בתוך החרפה הדוהרת הזאת אולי יתעורר ברגע האחרון איזה חוש של מנהיגות, עמוק יותר, צופה יותר פני הבא ופני השעות הארוכות שלאחר המהומה. לא חוּש רַדוּד, המוני כמעט, הנע תמיד בין הכניעה לבין ההכנעה, בין ניצחתי לבין נוּצחתי, והמושך אחריו עם מפורר שרגליו מוֹעדות, במעלה התלול של התמודדות, כביכול, לקראת נצחון, על מי?
זהו אותו חוש רדוד שכבר ניבא לא פעם שלב סופי ומכריע במאבק הציבורי הזה – ניבא וטעה וסופו להטעות גם הפעם.
וסופו להַטעוֹת – כי כל אשר ייאמר מתוך הזעף ומתוך חרון של יֵש־אונים לא ישנה את ההנחה הוַדאית שהסוּפה הנוכחית לא תַּראה סימנים לשכוך גם אחרי ההכרעה הנדמית כאחרונה. כן. גם אחרי הקלפי. והאש לא תדעך. איש אולי אינו רואה זאת עכשיו. איש לא רצה לראות זאת גם לפני הכרעות קודמות. מנהיגות של עם – חייבת. שום קלפי לא תעקור את העוּבדה הניצחת של דוד בן־גוריון כממשות ציבורית ומוסרית שרירה וקיימת. וכוח־ההטרדה המוסרי שלו, שאיננו נשען על מרכאות, שריר ומוחשי ויטביע חותמו על חיינו לא פחות משעדיין מטביע אותו עליהם כוח־ההנהגה הממלכתי שלו.
הוא לא צריך היה בשום פנים להיות האדם האחרון בארץ שעמו ועם עקרונותיו חייבת מפלגה – או חברים שנתעלו עמו ורוֹממו על־ידיו – להגיע לכלל פשרה. אפילו בעצם היום הזה ממש.
1965
הסקוּנדנטים
מאתישעיהו אברך
“בן־גוריון זרק את הכפפה בבית ברל”.
[מן העתונות]
כאשר החיים המדיניים והציבוריים נראים לך כמערבולת געושה, אין טוב, לפעמים, מעיון בכתביו של מוֹנטֵסקיֶה – הבּרוֹן־הפילוסוף־המדינאי הצרפתי המבריק שחי חיים מדיניים כמשתתף וכצופה כאחת ושבסופו של דבר ויתר על הכהונה והיה לאחד הצופים חדי־העיון וחריפי־הניתוח שהיו לא רק לצרפת אלא לאירופה כולה בראשית המאה השמונה־עשרה.
מי שקרא את “האגרות הפרסיות” שלו, שחוללו בעתן סערה באירופה כולה, מתגעגע לפעמים לשני פרסים נשואי־פנים, כדמויות הבדויות של מוֹנטֵסקיֶה, שיסיירו קצת גם בארצנו ויתארו על־פי דרכם את קִצפת חיינו הפוליטיים, הסוציאליים – ואם אתה רוצה: גם הדתיים – כפי שעשו זאת בזמנו שני התמהונים של הפילוסוף הצרפתי הגדול. יש מקומות באגרות לא־נפוצות אלו שבהן אין אתה צריך אלא להחליף את שם צרפת בשם המדינה הים־תיכונית של עצמנו והדברים חדלים להיות אנַכרוֹניים ונעשים עצם מעצמות החיים המדיניים של ימינו כאן.
כוחו של פילוסוף גדול ושל שני אנשים מדומים מפרס.
ב
אילו העתקנו קטעים אחדים להשוָאה היינו בודאי מקימים על עצמנו את כל השוק הפוליטי ואת צמרתו, המסוגלים לשאת כל דבר – ואפילו דבר של גנאי – רק לא מעט שנינה. כל שפטים – רק לא שפטים של חיוך. מדוע חוששת הבימה הפוליטית מאז ומתמיד מפני נשק זה יותר מאשר מפני כל נשק אחר – חידה היא מימי הממשיל אֶזוֹפּוֹס דרך דוֹמיֶה ועד ימינו. שלח בדַבּרים פוליטיים כל פגז מכל קוטר – רק לא את החץ ההודי הקטן שעל חוּדו המסוכנה בתמיסות: השנינה. הכל יודעים כי המראַה הישרה, המשקפת דברים כהוייתם, היא לפעמים ביקרתית ומסוכנת פי כמה מן המראה העקומה. אף־על־פי־כן אין לך דבר מפחיד אנשים יותר מן הראי העקום־מעט. ולא רדפה החברה הצרפתית הרשמית את שני התיירים הפרסים של מוֹנטסקיה אלא בשל החיוך הזה עצמו שהוציא את אירופה המהוגנת מכליה.
מפחד הנגיעה בחומר זה – אבל לא רק משום כך – פנינו אל מוֹנטסקיה האחר. מוֹנטסקיה של ההלכה. באחד משלושים ואחד הספרים של “רוח החוק” (“אֶספּרי דֶה לוּאַ”), שאפילו יריבו הגדול ווֹלטיר שיבח אותם כיצירה המדינית של המאה ההיא, מציב מונטסקיה את תקנות הדו־קרב – הוא מלחמת־השנַיִם. חושינו הוליכו אותנו אל היצירה הזאת דוקא של שנון המדינאים של צרפת – ולא במקרה.
ג
כי זה שבועות אחדים נטויה האסוציאציה שלנו אל הדוּאֶל. לא שאנו שומעים הד־יריות או רואים את לועי־הקנים של האקדחים המוארכים מימי האבירים אלא שאנו שומעים את הסקונדנטים. קחו עתוני־ערב – וגם עתוני־יום – של הארץ ותראו בעליל איך על כל הצריחים, מן המאמר הראשי ועד טורי הרכילות, עומדים הסופרים – וסופרים זמן. לא ימים. לא שעות. שניות. עד? עד הירי. עד שסוף־סוף יירו מעט זה בזה. מי? – הם. השנַיִם. איזה שנַיִם? – לא חשוב. השנַיִם האלה. השנים בהרכב אחר. האחד באחת ולהיפך. ובלבד שיירו. לא מפני שהם דוקא רוצים לירות. אלא מפני שהסקונדנטים רוצים. באין דו־קרב אין תנועה. אין חיוּת. אין חיים ציבוריים מלאים, וגרוע מזה – הדמוקרטיה מתנוונת ואין במה למלא את הטורים המרובים שבין המודעות בעתון המוגדל של ימינו. אין במה לדבר אל הקורא הצעיר, הרוצה פּעמַיִם מתח ופעם אֶספּרֶסוֹ; אל המשפחה, העסוקה בקטלוג של הריהוט הדֶני; אל כל אלה שלימדו אותם לחשוב שחיים מדיניים אינם חקר מצולות־ים או התפלה גרעינית; אלא חקר הדברים – התפלים – שבינו־לבינו־לבינה; אל כל הרבים שיותר משעניין אותם הרחש ההולך מסוף־הארץ־עד־סופה של הרבים שיותר מימי הירדן היורדים דרומה מעניין אותם הבחש בשלולית העכורה מעט שבצדי חיינו הציבוריים. לכן עשו אתם חסד ו-ירו. תנו חלוקי־אבנים וכבר יעשו מהם בליסטראות. תנו חץ לאשפתם. קרב הבו להם. דו־קרב, תלת־קרב, כל־קרב ובלבד – קרב. כראוי לקורא בימינו שאוהב מתח ו–חשפון. של הכל. של כל מה שנשעה מאחורי בית־החזה הפוליטי.
ד
האליגוריה הזאת על דו־קרב לא משלנו היא. ספק אם מעופנו – הספרותי או הסייפני – היה מספיק לנו כדי להגיע אל דימוי מבריק כזה. גנבנו אותו. את הדימוי, כלומר, לא ממחזה־היתולים. ממאמר ראשי אחד בעתון רציני, החמוּר, לפעמים, כגלימה של קרדינל. יש רושם – פותח אותו מאמר – “כי הוא הרים את הכסיה שנזרקה לעברו בהיעדרו מן הארץ… ואין אנו יודעים לכמה זמן הרים את הכסיה ואם יתיצב בעוז נגד המסתערים” וגומר.
הכל יודעים מי הוא ההוא הזה ושל מי צריכה להיות הכסיה ואין צורך לחזור על שמות. כל הזכויות על החלק האינפורמטיבי לעתון הרציני כבישוף. אנחנו נגע מעט בשולי הדברים וברוחם. בכסיה ובסופרים הסופרים את הזמן.
ה
במו גופנו היינו במקום שבו היא נזרקה. הכסיה, כלומר. זוהי פינה בשרון הצפוני שבשעה שלא מתקיים בה דו־קרב – לומדים בה תורה. אנו נקלענו דוקא ביום מיוחד כזה. יום של תורה או יום של קרב בלי דו. שמענו את הכסיה שנזרקה שם. כסיות אלו, כידוע אינן ויזוּאליות. שומעים אותן. כסיה ארוכה שנמשכה כשעה וחצי. חזרנו לביתנו והירהרנו מעט. בחלק הסכמנו בחלק לא. אך לא הבאנו משם לא חניתות ולא רמחים ובודאי לא קרנים לנגח איש. דברים שנאמרו על־ידי אחד שעדיין הוא בעינינו גדול מכתפי הדור – משקלם, כמובן, משקל. אך משום שמשקלם משקל אין זכותו לבטא אותם קטנה מזכותו של כל בן־תמותה. הכסיה – כּמטפחת אדומה – של בחירות אזוריות מתגוללת זה שנים אחדות בחצרה של מפלגה גדולה ולא הומצאה בבית־מדרש בשרון; ואילו “הכסיה” בעניני בטחון, שנאמרה במלוא כובד האחריות של מי שנשא כימי דור את העול הכבד והמושיע הזה על שכמו, בין דעת כולם כדעתו בין לא – מותר לאמרה. בכל נוכחות ובכל אי־נוכחות. כי הדבר הנוכח בארץ הזאת, תמיד, יומם ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה כסנה בוער, הוא הבטחון ודאגת־הבטחון שהם כציר חיינו ומרכזם. הנסיון להפוך כל חילופי־השקפה – לסיוף; כל סיוף־מדומה – להצגת מתח; כל חד־שיח לדו־קרב וכל השמעת־דעה בענינים הנוגעים בשרשי קיומנו – ליצרי קנתור – הוא קרתני לא פחות משהוא מרושע. הוא מנמיך מנהיגות של משמרת אחת ואינו מרומם מנהיגות של משמרת אחרת. אך יותר משהוא מתכוון לאמץ, כביכול, ידיה של מנהיגות־ההמשך הוא מתכוון להביך אותה ואותנו ביחד, להשפיל קרן כל הנהגה וללכוד את כולנו ברשת של סיוף רכלני כאשר יַצִיע גדול של סקונדנטים צופים בהישגי התעלולים של עצמם ושולחים לנו לשון. הם ממעמידים פנים מטלי־אור, אך למעשה אינם אלא מבעירי־אש. עטם, כביכול, נוטף שמן־זיתים של אחריות ציבורית, אך למעשה איננו אלא שמן־בעירה של מסיקים. טובים וגדולים נלכדים, לצערנו, בקריאת־הקרב הזו של מחרחרי־השלום בלי להרגיש כלל שכל הסבר שהם נותנים להם – איננו אלא פתח לשאלה; וכל הבהרה מפורשת של התמוה, כביכול, לסקונדנטים אלה – היא פתיחה לחשרת־עננים חדשה, על הרוב: עם ברקים.
כאילו הכרח הוא – מדיני או ציבורי – שהילה של זה תפריע לכתר של זה ושרוממות האחד תעֵם גדלות האחר, וכאילו קיומם של שני עבדיו הגדולים של העם איננו ברכתה הגדולה של אומה אלא קללתה. רק הגיונם המעוקם של מוני־השניות, המבוצרים בטורים הקדמיים והאחוריים של עתונים מסוימים, יכול לטפח את הנוסחה המרושעת הזאת בהכרתו של עם נצור.
ו
ואולם גם מוני־השניות האלה אינם שבט גלמוד. הם חלק מעדה שלמה של תרוַדים פוליטיים קטנים הבוחשים בקדירתנו יום־יום ואין זה מתמיה אותנו עוד שהם מצליחים גם להרתיח אותה גם להקדיח אותה. המלחמה הפוליטית מעל דפי העתונות הנייטרלית, כביכול, חדלה מכבר להיות מלחמה אידיאית והיתה למלחמת־רכיל. היא נעה במהירות מן הטרקלין אל בית־המִבשל וכבר עומדת על סף חדר־המיטות. זה שנים עובר על הארץ תהליך של התקהות החושים הפוליטיים־האידיאיים, ובמקומו מטופח תהליך של השחזת חושי הרכילות הפוליטית. חילוף אישי מקרי של כתבים בעתון־ערב יכול להשפיע על המראה המצטייר של דעת־הקהל בישראל יותר מתוצאות של הצבעה ציבורית. נחשוּלם או ריגועם של חיינו הציבוריים תלוי בימנו פחות באירועים מדיניים רבי־הכרעה מאשר בזריזותו, בנטיית־אפו ובכושר הבחישה של פרח־כתבים אחד. לא זו בלבד שביכלתו לעצב את דמותה, המסתלפת על הרוב, של דעת־ הקהל אלא שבכוחו להעציב אותה או לשמחה, ללבות ריב ולכבותו, להשכין מלחמה ולחרחר שלום. שום הפגנה המונית אינה מסוגלת להוציא פרנס־ציבור משלוַתוֹ כפי שמסוגלת בימנו לעשות זאת כתבה של אחד מאנשי הכיתוב הסוציאלי במדור של הפרט התוך הכלל.
ז
אבל האמת היא שהסקונדנט איננו פרח־בר יוצא־דופן. הוא גוּדַל וטוּפח באקלים – אם לא בחממה – של טובי הציבור. הוא תאומו של יצור־מפתֵּח אחר שעלה למרום סולמנו: הקצין ליחסי־ציבור, רצונך: הקצין ליחסני־ציבור. שניהם פקעים בגבעול אחד, ושרשי הגבעול – בצמרת החיים הפוליטיים והחברתיים של ישראל.
כי בימינו אין פרנס יוצא אל הציבור אלא אם כן חיל־חלוץ של דוברים ומלחשים וקצינים ליחסי־ציבור ועתונות יוצא לפניו. לפַנוֹת לו דרך. ליַחֵס עליו את הציבור. לשמוע מה בפי הסקוּנדנטים ולשים דבר בפיהם. לשאת מלכודת־פרפרים ולצוד בה אִמרת־שפר או הברקה ולשבצה במדור שיחת־היום או שיחות הערב – להנאתו האינטלקטואלית של קורא בן־ימינו; לפרסם לציבור השכם והערב כי יותר מכל הוא – המיוחס על הציבור – שונא את הפרסום. א. ד. גורדון ומשנתו הגיעו איך־שהוא לציבור בלי איש־יחסים. ברנר מוכרח היה לצעוק באופן אישי יען כי לא היה לו רמקול. אבל רבים מן הפרנסים של ימינו אינם יכולים כלל בלי פרחי־כהונה הַמשַׁשבינים ביניהם לבין ציבורם, מולכים דבריהם לעתון ודבר העתון אליהם ותוקעים עניווּתַם של הממונים עליהם בחצוצרות.
האמת היא כי שירות זה של קצינים ליחסני־ציבור נחוץ לפקידים, אך איננו נחוץ כלל להנהגת העם. ולא רק מפני שהארץ קטנה וקולם של אנשים ומנהיגים והד מעשיהם – לטוב או לרע – הולך ממילא מסוף הארץ ועד סופה, אלא משום שמנהיגותה של ישראל בכל חילופי משמרותיה עדיין אינה צריכה להם. היא מוליכה עמה חותמם של פתח־תקוה ושל דגניה, של כינון עצמאות העם ושל תנופת התנחלותו; היא נושאת כחותם על מצחה את טביעת אַפיוֹ של דור חלוצי שפעימת לבו הזאת נשמעת עד היום יותר מקולם של קצינים ליחסני־ציבור למיניהם.
ח
אנו חוזרים אל מוֹנטסקיה בהרגשה כי הרבה מן החובות והמִגבלות שהטיל על העֵדים במשפטי הדו־קרב טוב היה להפעילם קצת גם על הסקונדנטים שלנו. אך אולי יתאימו לגביהם יותר חוקים שנתחברו במאה מאוחרת יותר, קרובה קצת יותר לתקופתנו. הרפובליקה הבאוארית קבעה כי “דין המעודדים או המשדלים או המסיתים לדו־קרב – שלושה חדשי מאסר, לפחות”. אם יפעילו חוק זה על הסקונדנטים בישראל אולי יהיה לנו משעמם מעט אך נוּכל, לפחות, שלושה חדשים להיפנות לקריאת סֵפֵר. אם ירחיבו חוק זה גם על הקצינים ליחסי־ציבור – אולי יתפנו לכך גם ראשי הציבור עצמם.
הרהורים על הנשיאות
מאתישעיהו אברך
האזנו אל מִשאלי הרדיו בענין אָפיה הרצוי של הנשיאות בישראל ושמענו מכל הנשאלים כמעט אחדות־דעים גמורה לגבי התכונות המבוקשות בכהונה זאת: כתר־תורה ונזר־החן ואהבת־הבריות וחכמת־ישראל ושרשים בעם היהודי ושאר מידות תרומיות של הרוח היהודית והאנושית. והירהרנו בלבנו: תכונות אלו שמָנוּ המוֹנים הלא הן קוי־דמותו המדויקים של הנשיא הנוכחי וממנו – כמו מקודמיו, כנראה – נטבעה הדוגמה. ואם אלו, לדעת הכל, התכונות הרצויות – מדוע לא ייאמר לו לנשיא ישראל: שליחותך ברוכה – קום והמשך בה!
מבין צוות המרואיינים – בינהם גדול ספרות־ישראל ומנהגי־ציבור מכובדים – היה רק אחד אמיץ־מסקנה שאמר זאת, כדרכו, מפוֹרשוֹת – הוא מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן. אחרים מָנוּ אחת לאחת סגולות שהן מסגולותיו של זלמן שזר, אך לא העֵזוּ לומר את המסקנה ההגיונית הזאת.
אנו יודעים כי בהצטרפנו אל המחשבה הזאת נַמרה אולי רוחם של ידידים צעירים – שנפשם יוצאת לחילופין, ל“דם חדש”, לכל אותם דברים שאין, כנראה, להשיגם בנקל בכהונות מבצעיות אחרות. אך יש, כמדומה, עיוּוּת מסוים בהפעלת תורת המשמרות ובמיצויה הקפדני של תורה זו דוקא במקום שאין תחוּלתה תחוּלה. משל, נכוים ברותחין – ומפיחים בצוננים.
ב
כי הטענה הנמרצת הזאת לאיש צעיר בכס הנשיאות הישראלית, במשמעותה החוקית ובמעמדה השלטוני הנוכחי של כהונה זאת בישראל, היא הפָחָה מובהקת בצוננים. ללא הגיון ציבורי, ללא תכלית מעשית. כי סמכויות הנשיא בישראל אינן כסמכויות נשיא ארצות־הברית ואפילו לא כשל נשיא צרפת ברפובליקה החמישית.
אילו היה צריך ר' זלמן שזר להיות על־פי תפקידו מפקד עליון של צבא־ההגנה־לישראל – היה בודאי הוא הראשון דוחה בחיוך סלחני הצעה דמיונית כזאת. אילו הוטל עליו לקבוע מדיניות כלכלית ופיסקלית – בודאי שלא היה שמו מוֹעלה כלל לכהונה.
ואולם משמעותה המיוחדת של הנשיאות בישראל טמונה דוקא בהיעדר הכּוח הסמכותי המעשי. דוקא בהיעדר כוח זה היא מתעלית למעמד רוחני וסמכותי מיוחד שרק יחידי־סגולה נמצאים ראויים לו.
ג
כי נשיאות ישראל בימינו היא הרבה פחות משלטון יומיומי על הכרעות, אך גם הרבה יותר ממנו. זוהי כהונה בספֵירות היִצוּג והסימוּל הרוחני של העם. יִצוּג לא רק של דור אחד החי עתה בארץ. זהו סימוּל של הרוח היהודית כולה, ככל שנעמוד לימין הדור הישראלי בכל הנוגע להטבעת חותמו על דרכי־מִמשל ואָרחוֹת־חיים – הדבר שאנו מכנים “הרוח היהודית” כולל אותו, את הדור הצעיר, ואת משקלו הסגולי המודגש, אבל לא רק אותו. הוא כולל תמצית העבר היהודי ומִצפּה עתידו; הוא כונף ציבור אדוק במסורת וציבור מרוחק ממנה; הוא מבטא מאויים עמוקים וניגונים שונים של דורות. זוהי כהונה של כל נעימוֹת המגרפה היהודית. כהונה זאת מצטללת עם הגיל ואינה מתקדרת עמו. בה, יותר מבכהונות אחרות, מבוטאת דמותו של ישראל סבא – לא במשמעות הגיל והזיקנה אלא במובן השרשיות היהודית היונקת מדורות. אם יש איזה צירוף שאליו צריכה מדינת היהודים לשאוף הרי הוא המיזוג של רעננות, כושר־מעשה והכרעה במערכות השלטון המעשי ואותה מידה של הדרת־רוח יהודית, נושאת משא הימים ותבונתם, בכס הנשיאות.
ד
רק מי שמפרט גדולתה וחשיבותה של העדה הספרדית לפרוטרוט של חלוקת תארים וכיבודים – יכול להעלות את הנימוק העדתי כנימוק של הכרעה בבחירת נשיא בישראל. הגדיר זאת היטב אחד מנציגיה הנבונים שלעדה זאת במשאל־הרדיו בשבת האחרונה (לצערנו לא קלטנו את שמו). מה שנחוץ לשכבות רחבות בעדה זאת איננו עוד תואר ועוד מראֵה־גדוּלה. נחוצה התאזרות מופלגה ומועדפת של המדינה, בנוסף על הגדולות שכבר עשתה, לא כדי להניף יחיד מתוך עדה אל ראש הסולם אלא כדי להרים שכבות־שכבות ברוכות־אדם מעלות רבות מתחתיתו. לא כדי לפצות מקוּפח אחד, או יחיד שאולי רואה עצמו מקופח, בתחומי התואר, אלא לגאול המונים ולהעלותם בכוח עצמם ובכוח הכלל היהודי בכל שלב החברה, הכלכלה והיִצוּג הציבורי.
נשיא ישראל נבחר מתוך כלל ישראל על־פי צירוף התכונות האישיות הנדרשות ממי שמיועד לשאת כתר זה. ומי שהופך את המוצא העדתי לתכונה מבוקשת בנשיאות – כמו מבקש להלביש עלינו נוסחת־חיים מפוּשָרָה של מדינה כלבנון, הנותנת אולי מסגרת שימושית לקיום עבודת מדינה בעם מפוּלג, אך איננה מבטאת תמצית יִחוּדוֹ, גאונו ואחדותיותו של עם מתלכד לתחיה.
ה
אולי יש גם מי שמתאווה לנשיאות של טקסי חברה החוגגת יום־יום ומהַנה בחגיגותיה שכבות בישראל שהמשתה היה להן חוק והמחפשות פורקן נוסף לרהב, לניפוח חברתי, להתנשאות. ייתכן כי דמות כזו של נשיאות היתה משתבצת יפה יותר בצמרות המִרקם החברתי החדש ההולך ונרקם בישראל. אין כל קושי, כמובן, לעשות גם את חצר־הנשיאות מוקד לערבי־קוקטייל, לטוּרי־רכילות ולתצוגות־אָפנה – כארמונותיה של חברה שהעוני מכרסם בשרשיה ובצמרתה פורחת ההתנשאות.
יש ויש אולי מאויי־נפש בלתי־נסתרים כאלה גם בשדרות שונות של הציבור הפוליטי. אך מדינת ישראל יכולה עוד שנים רבות לחיות בלי זאת, ובראשה צריך להתנוסס עוד ימים רבים סמל יִחוּדה הרוחני. בהיותה כזאת, בהיותה ניחומים לדורות שהיו ובשורה לדורות שיבואו, היא נותנת בסמליה העיקריים – והנשיאות היא אחד הבולטים בסמלים אלה – חותם של עבר ועתיד ואינה מלבישה עצמה באָפנת המיני־החברתי של התקופה.
ו
שלוש תקלות, חמוּרוֹת כנראה עד־אין־כפרה, מונים בכל עשר שנות כהונותו של גדול־הרוח – זלמן שזר. ויען הן כה מנוּיוֹת – אי־אפשר שלא להזדקק להן.
החטא הקדמון הלא הוא אהבת חב"ד. כבר היתה לנו הזדמנות לעמוד על מידת האטימוּת – אם לא הרשעוּת – שבביקורת זאת. משל, הדבר המבוקש בין השאר מנשיא־ישראל הוא בּוֹהוּת רוחנית גמורה וקוי־דמות ערוכים לפי סדים של טקסי פקידים: בלי רצִיוֹת משלו, בלי נטיות־הרוּח, בלי אותם סממנים מובהקים של גדוּלה נפשית שביִחוּדם – כוחה. ואין הוא היחיד בין ראשי המדינה הזאת שבתאוָה מרוּשעת מונים בהם יחוד כזה כמוּם.
נחזור, איפוא, ונאמר כי לא רחוקים הימים שבהם נחפש ביגיעה יציאות־דופן רוחניות כאלו בין נושאי כהונה בישראל, ואם לשפוט לפי אמות־המידה שבהן מציעים לנו לנקוט בבחירתם – ספק רב אם נמצאֵן.
החטא השני, אומרים האומרים, הוא בקשתו לשחרר את מציתי “אֶרוֹס” לצוֹם יום־הכיפורים, ולצוֹם בלבד. אילו נשפטו עבריינים על ביצוע תעלולי־אֶרוֹס עצמם ודאי היתה כל התרבות המתקדמת של ישראל צובאת לפתח הנשיאות בהפגנה נמרצת לחוֹננם. עכשיו שהדברים אמורים בצעירים עבדקנים תועים, טרופי־אמונה – הנסיון לשחררם ליום־צום אחד הוא כמובן, “חטא בעגל”.
ובכן, אין רע, אפשר לשאתו.
והחטא האחרון הוא חטא אי־התלהבותו – שמעולם לא הביא אותה לכלל ביטוי מפורש – לפרס המחזה המקורי על שמו של הנשיא שניתן באחרונה, בחוסר־טעם מובהק, למי שניתן. משל, איש־רוח משיעור קומתו של זלמן שזר, סופר ואסתיטיקוֹן מיוחד־טעם, משעה שנמשח לנשיאות צריך לצמצם לא רק את זכותו החפשית להביע דעה אלא גם לאבד באופן מוחלט את חוש הטעם.
אפילו כך, אשרי אדם שבעשר שנות־כהונה מפוארות ניתן למנות כך תקלותיו – והן מדומות.
לא קשה להמשיך ולרקוחַ ענינה של הנשיאות בבית המִבשל המפלגתי, ובסופו של דבר אולי להקדיחו. אך שורת האצילות, לא פחות משורת הנחיצות של המדינה, מחייבת לפחות את תנועת־העבודה לחזור ולהזמין בדרך החוק את אחד משרידי גדוליה – כל עוד יחליט כי ביכלתו הדבר – ליתן בינתו ואצילותו וחום לבו היהודי גם להבא לפיאור נוף ההנהגה של ישראל.
1973
בּוֹרא מאוֹרי הלב
מאתישעיהו אברך
[לדיוקנו של נשיא]
– – – אתה יושב בבית זה, בית הנשיא, ואתה חש פעימותיה של תקופה הקרובה אל שיאה. באישיות זאת עוּצב הבית כך. היא חותמת פרק. היא חותמת, כמדומה, פרק בתולדות הקצרות של הנשיאות בישראל. איננו יודעים מה עומד לבוא בעקבותיה. אבל אנו יודעים כי צביון זה של נשיאות עממית, שתוּלה על פלגי יהדות, נושאת־כתר ונושאת־סַבּל, הולך ונמוג. יש קובלים על מיעוט גינוני־המלכות בתוך בית הנשיא. על היעדר מעט קשיחות, פקידות, ממלכת לבלרים. אולי. אולי אפשר לעשות עוד כמה פרוזדורים בדרך אל הטרקלין הזה. לצורך הריחוק, “הדיסטנץ”, כביכול. אפשר לעשות זאת והתקופה או העידן – בלשון ימינו – בַודאי יעשו זאת. דור־דור ודורשיו. דור־דור וטעמו. וסימנים אמנם נתרמזו כי גם כהונות רמות בכהונות העם עלולות להיכלל בשער־החליפין המפלגתי. וכשם שתקופת ראשי־הממשלה הגדולים של העם – ראשי־ממשלה המגלפים פני אומה – הולכת וקרבה אל שיאה, כך מתקרבת, כנראה, אל פסגה תקופת הנשיאות הגדולה. דמדומיה של תקופת הנפילים.
בעשרים השנים הראשונות של המדינה, עדיין היה היחס אל כהונות נישאות אלו בחינת תערובת של היענוּת לצרכי־העם בימנו עם מבט אל ההיסטוריה היהודית – שלא יהיה שיעור־קומתם של ראש־מדינה ונשיא נמוך מקומת הימים של העם. קנה־המדיה לבחירת האנשים לכהונות הרמות היה מנותק בעיקרו מן החולין של יום־יום ומבית־המִבשל המפלגתי. הדמויות שרמזו ממעבה ההיסטוריה היהודית ושעל־פיהן נקבע קנה־המידה היו ראשי ישראל, חוזיו ושופטיו. הבראשיתיות של העצמאות המחודשת כמו נתחברה בתודעת העם במישרין אל ימי־מלכותו הגדולים. תחושה היסטורית של קדומים ליותה את הימים הראשונים ואת השנים הראשונות למדינה. היא ליותה את העם כולו והיתה חריפה במיוחד אצל ראשי מנהיגיו. הרבה מעטים נשקלו והוּשווּ אם יאים הם ומתמודדים עם הילת ריבונותו הקדומה של העם ובעיצוב כמה תכנים של עצמאותו המחודשת מילא קנה־מידה זה של עברנו הקדום, במוּדע ושלא במודּע, תפקיד חשוב מאוד. ככלות הכל, אף כי ביקשנו והתפלננו כל הימים להיות ככל הגויים מצד המסגרת לחיים ממלכתיים, הרי לעצם תכנם של חיים ממלכתיים אלה היו לנו כמופת ימי־חירותו הקדומים של העם ולא שום גויים אחרים, בעבר ובהוֹוה.
אי־אפשר שלא לראות כי במרוצת השנים – קנה־המידה ההיסטורי למעשינו הממלכתיים הולך ונמוג. אנו מתרגלים להשווֹת את עצמנו – אל עצמנו. חריפותה של הרגשת־המעבר משעבּוּד לחירות מתקהה והולכת. הדברים מבחינה זאת נעשים מובנים מאליהם. אין עוד צורך להצדיע כל יום מחדש לפני הקורות ולעמוד לפניהן על בהונות. שנת העשרים ושלוש למדינה הולכת ומוּשוית, לכל המרובה, אל שנותיה הראשונות. טוָח האסוציאציות הממלכתיות אל העבר הולך ומתקצר וכמדומה דלג כבר לחלוטין על אַלפּיִם הנה והוא נתון בתחום המצומצם של שתי עשרות שנים. הדגמים והמופתים העומדים היום לפנינו מתרחקים יותר מתכניה הקדומים של העצמאות העברית ומתקרבים יותר אל תכניה – אם לא אל קליפותיה – של הריבונות הלאומית הנהוגה והמקובלת בעמים אחרים. אין צורך להצביע על גילויים של נטיה זאת. הם חדים ובהירים כבדולח.
ובבוא תקופה חדשה תפתיע אותנו חדוּת המפנה. מפני שמה שיבוא יהיה שונה בקיצוניות, ת"ק פרסה, ממה שהיה. מפני שתקופת הנשיאות של זלמן שזר ושל קודמיו יצחק בן־צבי וחיים וייצמן היא לא תקופה אחת, שלב אחד בסדר הכרונולוגי של הימים, אלא תמצית של תקופה שנתקפלו בה בחיבור היסטורי וביציקה אישית הרבה תקופות בתולדות העם. לאחר ריכוז כזה – באה מערכת־זכרונות חדשה. התקופה נחתמת היום. אך למן הרגע שהיא נחתמת היא נהפכת לא לאתמול רגיל אלא לאיזה תמול רחוק ועמוּם המניח אחריו שובל של זכרונות וכמיהה.
ב
בשום כתר מן הכתרים שהעניקה לו הריבונות לא ראה מן החולין הקרויים תפקיד ולא מן השיגרה המליצית הקרויה: שליחות. באספקלריות שלו כמו היה בכל גרגיר של כהונה שהעניקה לו הממלכה משהו, אחד מששים של הקדום, של הילת המלכות. חושיו ההיסטוריים של ז. שזר נעוצים בכל אחת מן התחנות של הגלות המתמשכת, מימי בבל דרך ספרד ואשכנז עד המרה בגלויות שסופה היו משרפות. אלא שענינו לא רק בקדרויות גולה כי אם – ובעיקר – בזיקוקי התחיה שהיבהבו לאורך כל הדרך. הבהובים של תחיה משיחית ונצנוצים כדי אש מתלקחת של תחיה רוחנית־תרבותית ולשונית. על שום תחנה מתחנות אלו אין רכבתו הרוחנית של זלמן שזר עוברת ביעף, בהאטת המהלך בלבד. היא נעצרת בכל אחת מהן ומגלה אף בתמרור־דרכים רגיל איזה ציוּן דרך, איזו תפנית, איזה יחוּד של מקום והתרחשות, אֵילוּ “סוכות” או “רפידים” – בדרכו הארוכה של העם באלפיִם שנות מדבּרוֹ. וכל גילוי־שכינה של יצירה רוחנית או תרבותית בדרך־המדבר הזאת הוא לגביו כעין מעמד הר־סיני בזעיר־אנפין, כאילו ביקש לומר: גלו ישראל וגלתה שכינה עמם ואף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסה בהם ולא הפרה ברית־יוצרים עמם. כל אשר היבהב בתחנות אלו וכל אשר יצרה רוח ישראל בהן לא היה בעיניו רק בגדר גִצים שהועפו מן המפחה הקדומה של העם, ניצנצו ודעכו, אלא שלהבות, עתים קטנות, עתים גדולות יותר, שהן גם חלק מאש־התמיד של רוח העם גם תוספת לה, לאורה ולחומה. כך ימי־ספרד הזוהרים, כך המשיחיות, כך החסידות – כך כל תקופת הפאר של אשכנז. פרצופה הרוחני של היהדות לא רק שנשמר עם תנועות אלו, אלא שהן הוסיפו על יחודו, על אצילותו, על עושר גוניו. גולה ככל שמעוּנה היתה לא הובישה מעיינותיו הרוחניים של העם אלא העשירה אותם, ולא היו יהדות ויהודים מתקיימים ומקיימים עצמם ויחוּדם בגולה זו אילו לא רק רווּ ממעיינות קדומים אלא גם הֵקֵרו מתוכם מעיינות נוספים. תהליך ארוך זה של גלות – יהודים החזיקו בו מעמד לא רק מכוח נכסי־צאן ברזל רוחניים שרכשו עם התורה והמלכות עד גלותם, אלא גם מכוח נכסים שיצרו והוסיפו הם עצמם תוך גלות ושעבּוּד, או בדרך לגאולה. וכשם שאת המסד למוסר החברה ולתרבותם הרוחנית ואמונתם – “עשרת הדיברות” – הניחו לא בעת חירות אלא במדבר־הבינים שבין מצרים לכנען, בין שעבוד לגאולה, כך הניחו במדבר הגדול שבין עבדוּת לריבונות מחודשת אבני־מסד שאין תרבות ישראל בימינו יכולה עוד בלעדיהן.
ואולם גם לגבי ז. שזר כיבוד־גולה זה כמו נחתך כבתער בשעה שהדברים אמורים בסמליה ובמהותה של ישראל הריבונית, המחודשת. כל סמל מסמלי התקומה וכל כהונה מכהונותיה אינם מוליכים את חוטי הזכרון אל שום תחנת־בינים אלא היישר אל מלכות קדומה. הדימוי של הנשיאות בישראל בימינו פוסח על נגידי העם ומאורי הגולה, ומיישיר אל כל שלמותה וזהרה של תקופת ריבונות ישראל.
ג
הנאימה היא אחד מסודות יחודו. ההנחה היא שלא רק הדברים משפיעים אלא גם עטיפתם, גלימתם. העושר הלשוני כשלעצמו אינו מליצה. החיפוש אחרי יפי הלשון כעיטור אל תכנה הוא ביסודו מן הנהיות האסתיטיות הסמויות של האדם. יפי הלשון הוא דיוקה. יפי הלשון הוא הצליל המתחייב ממנה והנלוה לה. אין בכלל לשון בלי ניגון, בלי נעימה. החוש המוסיקלי העמוק רק מפתח ניגון זה, מרחיבו ומעמיקו. יש בדרך הנאימה של ז. שזר כל המעלות והמורדות של סולם מוסיקלי בנוי כהלכתו. יש בו תופים ומצלתים וכנור ועוגב יש קרן־יער ויש קצבים חדים וקטועים של “סטאקאַטו” ויש התמשכות ניגונית של “לאֶנטו” – וכל כולו מגרפה שמשמיעה אלף קולות. ויש תמיד איזה מוטיב ראשי שקובע דמות ההרצאה או הנאום, אָפִיוֹ, רינתו או עצבונו, פיזומו או שאגתו, כאילו פתחת מסכת תוים ובראשה סימון המפתח, למינור או למאז’ור, לקינה או לתרועה.
בהעמדת פנים? – הבלי רשעוּת. בטבעיות שבטבעיות. כחלק מן האופי ומן הטבע. כזרימת איתנים מתוך המזג הנסער, מתוך עושר של אסוציאציות, מתוך רצון להעניק יותר ויותר, לפרוס לאחרים קסמה של תורה, של אמידות רוחנית, של מעמקים. זהו נאום של תאוה גדולה, כאילו עברה עליו תוך נאימה חויה מטלטלת. הוא יורד מדוכן־הנואמים לא רק כמי שהשקה אלא גם כמי שרוה בעצמו. הוא חוזר מן הדוכן אל מושבו בהילוך של השתוחחות, של התביישות מעט, כהילוכו של רב־אמן ברדתו מבמת השחקנים. כאילו ביקש לומר: יותר מזה איני יכול, אך אשר נתתי רב הוא לשד עצמותי. ויותר משהוא מבקש לומר בכל הילוכו ובכל צעדי־ההפטרה של נאומו: אני העשרתי את הקהל, כאילו אמר: השקיתי אתכם – ורויתי.
ד
יש מונים בו תכונת חמיקה מהכרעות. עולם זה שבו הכל, כידוע, קצוב ונחתך ושכולו סופי־פסוקים, אינו סובל כתר־לי־זעיר, השתהות, עיצורים.
אולי זה נכון. אין הוא אץ להיות כפוי להכריע. אבל אין זו אלא בריחה־מדעת מהיתקלוּת, מריב, מעגימת־פנים. פעמים – מגרימת צער למי שיוכרע נגד דעתו. אולי המכריע ביותר הוא הרצון לא לראות בעלבון המנוצח. אִושת הפשרה תמיד גדולה בעיניו מתרועת מנצחים. לא זו בלבד ש“בנפול יריבך אַל תשמח”, אלא שאין אתה צריך כלל לשאוף לנפילתו, להבסתו הגמורה. עצם נפילת היריב כבר פוגמת בנצחונך. ומה אם ניצחת כאשר יריבך אבד?
אך כמידת הוָתרנוּת בענינים של יום־יום כך האדיקות במידות, בעיקרים, במה שמצטבר ל“אני מאמין” רוחני, מוסרי, אידאי. עמדה שאחוזה בחבלי העולם־הזה הציבורי – כמו מה יהיה נתחוֹ של פלוני באַלית הכיבודים ומה יהי חקו של אלמוני – ניתן לערער אותה בלי עודף טרחה. ולא זו בלבד שניתן לערער אותה אלא שבהגיע עמדות מנוגדות ממין זה לעימות – תמצא פתאום נחלתו נטושה. אך עמדה שאחוזה באמונה, בעיקרים, בהויה הרוחנית והמוסרית שלו, היא מצודה עם סוללות זו־לפנים־מזו, עם צריחי־משמר של נימוקים ובני נימוקים – ואין לצרפם.
אלא שגם לעמדה זו – שלב אצילות משלה. הויכוח עמו בענין עקרוני יכול, באין עמק־השוה, להגיע אל פסגת התחדדות הדעות, אך באין הכרעה – על חוד הפסגה ממש הוא נעצר. לא דרדור. לא גלגול במורדות המחלוקת. רק עיקול רב־חן אל נושא אחר וכמו פתיון של סקרנות נתלה בחַחוֹ של הנושא החדש, המאולתר, ואתה נמשך אליו ונסחף עמו ורק מאוחר יותר, בשוך היצירים, אתה ניעור לדעת כי בעצם לא היתה כאן אלא הטיה מכוּונת של זרם השיחה אל אפיק אחר שנחפר מניה וביה.
וכך יקרה לפעמים שבענין עקרוני השנוי בויכוח פתחת אתו בכד של נושא אחד וסיימת בחבית של נושא אחר ולא חשת כלל כי באיזה שהוא שלב בויכוח היתה כאן הטיה חדה ביודעין. רק הרגיש כי דפנות הכד נעמסים מתחי ויכוח – מיד הטה אותך אל חבית.
ובגִתוֹ של זלמן שזר חביות לאין ספוֹר. מן המשומר והחריף. אגדה והכלה, גלוי וסמוי, פשט ודרוש, קדומים ועתידות ומעל לכל – סיפור. יפי הסיפור ויפי הרצאתו.
דומה, רק בסיפורי ר' נחמן מברצלב אתה מוצא רתק כזה של ענין־אחוז־בענין, רז־אחוז־ברז וחן של לולאות־דברים הקושרות נושא בנושא – כפי שאתה מוצא בשיחו של זלמן שזר. רבדי־שיחה הקשורים זה בזה בשלשלת אסוציאציות חוליה בתוך חוליה, אִזכּוּר בתוך אִזכּוּר. דמות אחוזה בדמות, דיוקן אחד גורר אחריו סיעה מרהיבה של דיוקנאות, אור־האישים שהועלו ונוגה האיש המעלה אותם.
העושר הזה השמור מבעליו – לטובתנו.
ה
שמור עמו תמיד מבע של פיוס. של חסד גדול. נתון מראש. לא רק כמחילה על עולל שכבר נעשה לו, אלא כמקדמה על חשבון עוולות שבוודאי ייעשו. כאילו ידע לאין פקפוק כי באותו סיוף שאינו חדל בחיי הציבור, שבו עומדים תמיד שלופי־חרב וערוכים לקרב תככנים, מגלגלי־עינים צדקניים, מושיעי־עולם וסתם תרוָדים מפלגתיים – סופו ממילא להיות מנוצח. לא משום שחרבו קהה אלא משום שהוא עומד בכל מערכות מסוג זה מלכתחילה מפורק מכל אזֵן ונבוך מעט ועוד בטרם יֵצא לקרב כבר מסגיר אותו הפיוס, הכפרה מראש. המלחמה לפעמים אבודה, אך מובטח נצחונה של אנינות הרוח. ניטל אולי פה ושם כתר כהונה, אך מעולם לא נשמט שרביט האצילות.
פעמים היית רוצה לראותו מעורב יותר, נוקט עמדה, ניצב בשערי מלחמה, גם – מוכיח. קובע בעצם שיעור־קומתו המוסרי גם שיקוליהם של אחרים. אך מידת הרתיעה מריב והחרדה לשלום – שלום ופיוס הנתפסים כאחד הערכים העליונים בחיי אדם וציבור – דוחקת כל מידה אחרת וגזרה עליו לא פעם עמידה מן הצד. עמידה רותחת רתחים מלגו, אך סבילה ורגועה מלבר והדברים עוברים על פניו כנחשול־אש ואתה יודע כי רואה אותם ברור ושקוף לפנַי ולפנים – ואינו נראה.
אם אמנם כך יש למַצוֹת כל ציווּיה של האצילות – לא נשפוט. אך כי ממנה ומטהורי מקורותיה ההסתגרות הזאת גם ביום־סוּפה, בכך לא היה לנו מעולם שום ספק.
ו
מצד היחס אל הדת לא צריך היה ז. שזר לעבור אותה מטמורפוזה המציינת באחרונה משכילים רבים וחשובים מדור־ההנהגה הראשון. היתה זו, ככלות הכל, הקבוצה המנהגת של התנועה החלוצית־ציונית שכרכה את האידיאלים החברתיים שלה בפניית עורף אל הדת. הסוציאליזים הלא־ציוני של ה“בּוּנד” ושל אחרים ראה בדת מִפגע וכרך התמרדותו נגד שעבּוּד לאומי וסוציאלי גם בהתמרדות נגד הדת. אך גם הסוציאליזם הציוני ככל שנעשה קיצוני יותר כן העמיק את החינוך האנטי־דתי בתוכו. במרדם נגד הדת, גם של ציונים־סוציאל־דמוקרטים מסוג פועלי־ציון למיניהם, ניכרו היטב עקבותיה של תקופת־ההשכלה שממנה – או על ברכיה – גדלה מנהיגותה של התנועה הציונית־הסוציאליסטי. ביהדות מזרח־אירופה, יהדות העיירה היהודית שנתרכזה במידה ניכרת גם סביב מפלגות דתיות אנטי־ציוניות, היתה למלחמה זו משמעות של מאבק על רפורמה כללית בחיי העם.
חלק מכוחה האינטלקטואלי כילתה התנועה הציונית־סוציאליסטית גם על פולמוסים בעניני דת ואמונה. ואי־אפשר שלא לציין בצער אמת אחת: התנועה החלוצית המגשימה, זו שבנתה קיבוצים וכפרים קולקטיביים – חלק נכבד ממנה ראה במהפכה האנטי־דתית, בהתנערות מאמונה דתית וממצווֹת מעשיות, אחד ההישגים של הרנסנס החברתי והלאומי שהיא היתה סוללת דרכו.
אלא שבינתים חלה תמורה קטקליסטית. יהדות מזרח־אירופה, שהיתה מבצר ומקור של חינוך ואמונה ומיסוד דתי יהודי, הוכחדה. הפארטנר העיקרי שעמד מול הסוציאליזם הציוני בזירת המאבק הרוחני הזה וכל הוָי החיים שארג במשך דורות – עלו באש. את ההתעוררות הלאומית בחיי־העם בימינו אינם מעכבים עוד יהודים עבדקנים, שומרי מצוות מרודי־יום ומקדשי שם יהדותם. מעכבים אותה יותר, או עומדים לעומתה, יהודים נוטשי מסורת, יהודי רוָחה בעולם כולו שרָוַח להם גם ממצוקות־החומר גם ממצוקות־האמונה והרוח היהודית. ואפילו היתה החירות־מאמונה דגל שראוי להניפו כנס מלחמה – אין מול מי להניפו. אפילו המלחמה על כמה חירויות והיתרים בעניני דת שמנהל בארץ ציבור לא דתי – אין בה עוד מאומה ממלחמת־האידיאות שציינה מאבק זה בין דתיים ללא־דתיים, וביחוד בין דתיים לסוציאליסטים יהודים, בדור קודם. המלחמה על הזכות לנסוע בשבת או לראות טלביזיה בשבת – היא בעיקרה מלחמה על נוחיות. אמנם – גם על עקרון של חופש האזרח. אך בשום פנים אין בה עוד – ולא יהיה בה – ממהות המלחמה האידיאית שהסוציאליזם הציוני, וגם החלוצי, ראה משום־מה לנכון לנהל נגד הדת כחלק מהשקפת־עולמו הכללית, ובז’רגון הסוציאליסטי: “מלחמה בדת כסם המרדים את ערנוּתוֹ של מעמד־העובדים ומסיח דעתו מן הניצול וממילא מהצורך במהפכה”.
אך אין זו התמורה האחת.
שרידי מנהיגיה של התנועה החלוצית הסוציאליסטית משקיפים, כמדומה, היום לא בלי דאגה – ואולי לא בלי חרטה – על כך שהכפירה, המינוּת, החינוך לאין־אלוהים נהפכו לחלק מהותי כל־כך במסכת החינוכית של חלק נכבד בתנועה זו. ההטחה הנשמעת מפי צעירים של דור שני ושלישי בתנועה הקיבוצית כלפי דור האבות: “מי הרשה לכם לעקור מראש את האלוהים מקרבנו” ומדוע לא הנחתם לנו, לבנים, את ההתלבטות בין יש־אין אלוהים, בין אמונה לכפירה, בין תוכן של אמונה דתית לבין חלל ריק – הטחה זאת אין דור אבות יכול לעוד להתעלם ממנה.
העקירה המכוונת והעקיבה הזאת של אמונה דתית מלב דור צעיר – עקרה שורש, אך לא נטעה דבר תחתיו. הישועה החברתית בדמות שויון סוציאלי – היא עצמה לא נתמלאה בשלמות וגם לא מילאה את החלל הריק. אך מחיקת האמונה כקו בצלמו של היהודי הצעיר הותירה כתם־חסר־צבע גם בדמותו כיהודי, ובהיטשטש יחוד זה של יהודי בימינו הולך ונעלם לא רק אחד הקוים המיחדים אותו מאחרים אלא גם אחד הקוים המצדיקים יחוד זה.
תמורות אלו על מסקנותיהן הרציונליות מאוד, הן שחוללו בודאי את מה שנראה כמטמורפוזה דתית אצל משכילים ציוניים חשובים. אך לגבי ז. שזר אין זו התרפקות נוסטאלגית על גינונים דתיים אלא הכרה צלולה ומפורשת בסכנה של אבדן הצלם היהודי. הכרה עמוקה, שנקנתה ביסורי נסיון של התנועה החלוצית במשך שני דורות, כי תהליך ההתנערות מן המסורת היהודית היה נחפז מעט, אם לא פזיז; כי אפשר ונחוץ להאֵט מעט את הבהילות לשבירת כלים; כי בית־הכנסת, וביחוד בית־כנסת בישראל, הוא מקום שגם לסוציאליסט יהודי מותר לדרוך בו וכי מערכת־סמלים שלמה של המסורת היהודית עדיין יכולה וחייבת להיות מסד לחינוך יהודי, לגילוף דמותו הרוחנית של הישראלי הצעיר ולחישול חוּלית־החיבור שלו אל העם כולו.
בכהונתו של זלמן שזר כנשיא עובר, כמדומה, הקו הזה כחוט־השָני. ומי שאינו רואה מעשיו אלה בהצטרפם, בשרשרתם, בחטיבתיוּתם – אינו מכיר כל מידת העקיבות וההחלטיות הסמויה, המוסתרת מעט, המדריכה אותו חד וברור במעשיו.
אולי נסמך לניתוח הרציונלי גם יסוד שבתחום החויה: הקינה בנבכי־לבו על יהדות רבת־פאר שאבדה; על העושר־הרוח היהודי שנעשק; על כך שעוד ימים רבים יהיה כל חייב לכבד את רצון־לבם של רבים־רבים מאבותיו ומבניו שהדת והאמונה היהודיות היו להם כל מאודם עד האחרונה בנשמת־אפם – עד הגרדום.
ז
דמותו הנגלית של אדם היא קצהו המועט, חודו, של הקרחון. במעמקים, בכך הרבדים, רוגשים החיים האמיתיים המלאים, הסמויים, החיים שבין אדם לבין עצמו. לגבי זלמן שזר אין צורך לנפץ מעטה של נוקשות או לקלוף קליפות הרבה כדי להגיע אל הגרעין. הקליפה עצמה היא קליפה של שיראין המכסה על גרעין של נודב־לב וגודל־רוח אצילי.
בתוך העלים הבּלים־מעט שאנו מעלעלים בהם מזמן באסופותיו – בלים אך מסודרים וערוכים והפליא – עוברת כחוט־השני הנדיבות הגדולה הזאת.
החריזה לעת מצוא היא אחד מגילוייו של עושר הרוח, של הֶמייתה. אין בה יומרות, אך מזמור־הנפש עובר בה כחוט שני. מזמור או פיזום לרעיו; תרגיל בחרוזים לומר בו מלת רעוּת או אהבה שאין מעיזים לומר אותה במישרין. החרוז כמו מעביר חלק מנקודת־הכובד מתוכן הדברים הנאמרים אל חירוזם, אל צלילם. כאן מועטים יותר הרתיעה, ההתאפקות, החשש מפני התגלות, ההתערטלות. רצונך, לא אמרתי אלא חרזתי. החרוז, המִקצב, הוא מעין מקלט לעת מצוקה. אם הטעמתי איזה רגש עודף הטעמה, רצונך – לא עשיתי זאת אלא מפני החרוז. רצונך – הן הדברים נאמרו והם שרירים.
ובתוך החריזה עצמה כמו מושחלת נימה של הומור דק. פה ושם – גם מבט ביקָרתי אך מפויס על דברים רבים. על עיקומים. עוד מקום־מקלט לעת הצורך. רצונך, הן הדברים נאמרים על דרך השחוק; רצונך, הם כבר נאמרו ומשנאמרו הם נטועים ועומדים – גם ללקח, למוסר־השכל.
מחרוזת זאת של שירי שזר הם העיטורים המלבבים של דיוקנו. בּרו רצוף פיוס ותוכו רצוף אהבה ואין צורך בחיבור ביניהם והם מפכים זה בתוך זה כשלמות.
הלבבות החסידיים האלה: פתוחי אופק־עד־אופק כערבה. נדיבותם שופעת וממיסה קפואים ומפיגה רגוזים ומנענעת אותך לשעה קלה כבערסל דמיוני – בורא מאורי הלב.
1971
קדושת העקרונות
מאתישעיהו אברך
על דרך הפּאראפראזה של דבר תורה ודבר המשורר ניתן לומר על ימנו, כי בחוץ אמנם לא ישוד אויב ולא תשכל עוד חרב, אבל בחדרים עדיין מהלכת האימה. לאו דוקא אימת המלחמה. זו שוכבת מעט ואנו חוזרים בהדרגה אל אותה מידה של איזון עדין בין תחושת בטחון ובין ראיית הסכנות שציינה אותנו מאז. האיזון הופר מעט בשנים האחרונות, אך הטלטלה הנוראה משיבה אותו על כַּנוֹ, ועמו – את פּכחון הראיה ואת הצלילות שהיא, ולא השכרון, בן בריתם הנאמן של הנועזים. מי שלא סבור היה מעולם שצה"ל יכול – או צריך – לכבוש את לנינגרד, יכול להוסיף ולשים מבטחו במיוחד שבצבאות, שרק צירוף של שוֹאַת היהודים ותקוּמתם יכול היה לעצבו כך.
אך לבד מן השכול – האימה האופפת אותנו היא אימה שמבית, שמתוך ראיית עצמנו. אנו מסוגלים, כנראה, על דרך ההסדר החלקי או הקבוע להפריד בין כל כוח שבינינו לבין שכנינו ולגשר על־פני כל תעלה. אך אפילו נוכח להט החרב המתהפכת איננו מסוגלים להפריד זמנית בין הכוחות הערוכים בפנים ולהקים כמה גשרי־מעבר על־פני התעלות החוצות בין פלגים שונים בתוך מחננו. מי שיביט בנו בעתיד הלא־רחוק ברטרוספקטיבה היסטורית יתקשה להאמין, כי אף בשעה שקיומנו תלוי היה לנו מנגד לא נמצאו בנו, פרט לרגעי הסכנה ממש, לא הנכונות השקוּלה ולא הנדיבות הספונטנית לויתורים פנימיים בתחום מפלגות ומצעים – אף לא כחוט השערה. כביכול, אפילו חרב חדה מונחת על הצואר לא תמנע עצמה שום מפלגה מן הרוָחים. ובענין זה אין כל הבדל בין צעירים לזקנים. כגדיים כתישים. הקנאות הקטנונה עוברת כמורשת־עוז מדור אל דור.
ב
פסולי חיתון? – לכל הדעות ענין אנושי נוקב שאינו יכול שלא להטריד חברה מתוקנת. זוג האנשים שמצא את נתיבי־חייו המשותף, אינו יכול לבנות אותם בשל מוסכמות ארכאיות שנולדו בזמנים אחרים ובשל תקנות שנתקנו באוירת הימים ההם. אילו צמחה ליהדות ביחד עם הגדלוּת הלאומית גם גדלות הלכתית, כפקעי־תאומים של התקומה, היתה גדלות זו עצמה מעניקה חנינה לכל אלה שלאחר השוֹאה ניסו לאָחוֹת מחדש את קרעי חייהם, אפילו שלא לפי פלס ההלכה. אם יש אל מלא רחמים – זו היתה שעתו. הוא בודאי לא היה נוהג במידת הדין גם בפוסקי ההלכה המקילה הזאת.
אך לדאבון הלב גדלות זו לא נראתה ונתיביה של ההלכה בתחום זה כמו נמתחו במקביל, ללא כל מִפגש וכוונת־מפגש, עם נתיב־התקומה והדברים מבחינה זאת עומדים על עָמדם, קופאים על קפאַם. איננו בטוחים כי הדבר טוב ליהדות ווַדאי שהוא נושא עמו סבל ויסורים ליהודים רבים, אך מי שסבור, כי זוהי השעה לעשות את ענין פסולי־החיתון “עילת המלחמה” של התקופה – ניחן בקפיאות־המוחין לא פחות משניחנו בה מקנאי־הדת בתוכנו. ואפשר, כנראה, להיות מאובן בתאוָת־הקִדמה לא פחות מאשר בדבקות־בפיגור, הכל לפי מהות הימים והתקופה.
ומהות התקופה וחומרתה כמו פרושות בבהירות של גזר־דין לפני כולנו: המתקדמים והאדוּקים, הטהורים והממזרים – לפני כל מה שמכוּנה יהודי בארץ הזאת, כהלכה או שלא כהלכה.
ג
הצבעה חפשית – איש לפי השקפתו ומצפונו? זהו בודאי גן־העדן האישי של הדמוקרטיה. דמוקרטיה לעילא. מי שנושא נפשו לכך – לא בנקל יתחבר למסגרת פוליטית מחייבת. יחיד – מצביע לפי ראותו. מתחבר עם חארים למצע – הוא נכבל אל חוקיה של ההתחברות וסופו נמצא מוַתר על שלמות חירותו. החזיון של שלומית אלוני והצלחתה הוא בוַדאי גילוי ספונטני של הצמאון לדיבור חפשי, בלתי־כבול, צמוד לעקרון כפי שהוא מתגלה למחפשו בכל מקרה ומקרה – לעקרון ולא לדוֹגמה. סך־הכל: משב רוח. אך, פרדוכּסלי ככל שהדבר ייראה, משעה שההצלחה מאירה פנים ליחיד או ליחידה כזו והקלפי מעניקה לו או לה סיעה שלמה של שלושה – בא הקץ במסגרת זאת עצמה על הצבעה יחידית, חפשית. ולא נטעה, כמדומה, אם נניח כי גם בתוך סיעה תאבת־חירות זאת ישלטו אחדות הצבעה ומשמעת פנימית, כנהוג בכל סיעה. ומשעה שהדבר באופן עקרוני אינו פסול מבחינה דמוקרטית בקבוצה קטנה – הוא חדל להיות מוּם גם כשמדובר בסיעה גדולה יותר או בקואליציה.
אפשר, כמובן, גם בענין זה ללכת – כדיבור הווּלגארי הנפוץ עתה בין מדינאים של מלחמת־שוָרים – “עד הסוף”. אך יהיה צורך אז להסביר היטב לפשוטי־עם לאיזה סוף או לסופו של מי הדברים מכוּונים.
ד
מיהו יהודי? – השאלה מיהו יהודי אוּמצה כמדומה על־ידי המחנה הדתי במדינת ישראל כשאלת־מוקד רק בשנים האחרונות. ביסודה זוהי שאלה ששואל אותה כל הימים העולם שמסביבנו, מוסלמי או נוצרי, והוא אינו חדל לשאול אותה עד היום הזה. והוא שואל אותה לא כדי ליַחדנוּ ליִחוּס אלא כי ליַחדנוּ לאפליה. כדי לתייג אותנו כראוי לצורך הסימון והאבחנה. הוא שואל בסעודיה והוא שואל בצרפת; הוא שואל אותה בלוב והוא שואל אותה בבריטניה הנאורה, ואין מבחינה זאת שום הבדל בין מדינה מתפתחת ובין מדינה מפַגרת.
ואם עד היום לא חדלה השאלה מי הוא יהודי להעסיק את העולם המוּאָר והחשׂוּך גם יחד, יש מיטב ההגיון בכך שגם העם היהודי עצמו ישתהה עליה מעט. מי שאינו מכיר בכך כי להיות יהודי עדיין פירושו לשאת יִחוּד מוּסרי והתנסות לאומית ואישית מתמדת – נלחם לשוא על אדמת הארץ הזאת ואולי גם לשוא שופך עליה את דמו.
מכל המיקוחים על הצטרפות או אי־הצטרפות לממשלה תביעת ההגדרה “מיהו יהודי” איננה, איפוא, יוצאת־דופן בעינינו כלל וכלל. אבל גם שאלה זאת, חשובה כאשר תהיה, יכולה להיגנז לארבע שנים בלי שתקפא. לפי מספר המקרים שבהם היא נתעוררה עד כה, אין כל סכנה שהנצרות או האיסלאם יותקפו בארבע השנים הקרובות קדחת של התיהדות המונית – ואצל הרבנים הרפורמיים, דוקא. אין עדיין – לצערנו או לשמחתנו – גילויים כאלה של התאהבות אי־רציונלית בעם היהודי. שאלה חשובה זו יכולה גם להמתין כי איננה לגמרי חסרת תשובה. רק לעתים נדירות נתן לה העולם הסובב אותנו תשובה בהירה וחד־משמעית יותר מאשר היום. יהודי בימינו הוא, בתשובה פשוטה ולאקונית: אדם שנרצח על־יד ערבים באתונה ומרצה ענשוֹ בידי האירופים בלילהאמר. זוהי תמצית הזיהוי של יהודי בימינו. האם אין תשובה זאת וכל מה שמתחייב ממנה במאמץ־הגנה יהודי מספיקים לתקופה של ארבע שנים אפילו לשלומי אמונת ישראל?
ה
דברים אלה שהזכרנו, ואחרים שלא הזכרנו, יש בהם מקדושת העקרון בימים רגילים, אך הם מאבדים מעט מקדושתם בימים אלה. לא שהם נעשים חשובים פחות מצד עצמם אלא שמשקלם של דברים אחרים מַטה את הכף. כי הדבר שיעמוד על הפרק בגלוי או בסמוי בתקופה הקרובה, בשנים הקרובות, הוא יכולת ההתקיימות לא רק של עקרונות יהודיים אלא של יהודים. כפשוטו. בעֵירומו. השאלה, שהעתיד הקרוב ביותר חייב עליה מענה לגבי העתיד הרחוק יותר, היא לא אם נתקיים בדיוק לפי כל תגי ההלכה, עם או בלי ממזרים, אלא אם נתקיים, כפשוטו. אין טעם לעשות אנַלוגיות היסטוריות ולראות מה ענין תרנגול ותרנגולת לטור־מלכא או מה עשה יצול של עגלה לביתר. אך גם בלי אנלוגיה כזאת נקל להבין, כי מי שמעביר בימים אלה את נקודת־הכובד של הויכוח הציבורי – ואין לך ויכוח ציבורי יהודי שלא יהיה מלוּוֶה סיוף שלקנאים – מחצר–המטרה של העם אל חצרות־ההתגודדות של הכת והפלג, עלול לגזור כּלָיה על כל החצרות גם יחד. מכל־מקום: מאה ועשרים נבחרי העם היושבים בכנסת נבחרו אולי קודם־כל כדי לדעת בשעה הנכונה, ברגע הנכון, בשבריר הזמן המדויק, להבחין כחוט השערה בין עיקר לטפל ולהטות לב הציבור בחדות חד־משמעית אל העיקר.
ועיקר התקופה הזאת הוא התחברות של שמאל וימין, יונים ונצים, מאמינים ואפיקורסים, כדי להוליד מחשבה קיבוצית בהירה כבדולח על הדרך להגנת הקיום היהודי בנסיבות החדשות של ההתהווּת הצבאית ומדינית באזור ובעולם.
ו
בנסיבות אלו יש לתת לכל הכוחות הציבוריים הגדולים לפעול את פעולתם, גם בתוצאה גם בבלימה, ומה שיתהווה כתוצאה ממִפגש זה או מהתנגשות כזאת לא יהיה בשום פנים מצב של מבוי סתום. החיים כמו מוצאים בעצמם את ה“מודוס ויוֶנדי” הנכון בין שבילים שונים ומעולם לא נתקעו במבוי כזה. מודוס זה יהיה לא רק ביטוי נכון יותר לרצון העם אלא גם הצטללותו של השכל הלאומי הישר, שמעולם – יש לומר זאת – לא היה קנינה של מפלגה או כת אחת בלבד, חשובות כאשר היו בתולדות התחיה. השתתפותו של ה“ליכוד” כגורם מעצב במדיניות הישראלית החדשה היא כורח התקופה וגזירתה. ייתכן אפילו כי מפלגת־העבודה, כמפלגה השקודה תמיד על איזונים פנימיים בתוכה, חייבת ביזמתה שלה לחפש אחרי השותפות החיצונית הזאת כדי שלא יעורער בתוכה גופה האיזון הפנימי ושלא תוטה בה הכף לכיווּן של רוב מקרי העשוי להתהוות למען דרך מסוימת – רוב בתוכה שלא יהיו אלא מיעוט בתוך העם כולו ובתוך רצונו. הכורח להידבר בשעה דחוקה זאת איננו רק עם אנשי “בכל־זאת”. הידברוּת עם דרך המיוצגת על־ידי כארבעים מנדטים בכנסת ישראל – איננה חשובה פחות.
ז
לכן, אם יש פסולי־חיתון אמיתיים, שנגד פסילתם יש ללחום בכל כוח גם בשעה זו, הרי הם לא בתחום האישוּת אלא בתחום המדינות. הדחיה החד־משמעית הזאת של אפשרות “חיתון” עם הליכוד לצורך הקמת הנהגה משותפת לעת כזאת היא קנאוּת המסוכנת בשעה זו למדינה לא פחות מן הקנאוּת הדתית. אין שלשלת־היוחסין של מחותנים אלה מבוּזה כל־כך, ככל שהדברים אמורים בדאגה לקיום העם ולעתידו. מאחורי ה“חיתון” הזה עומדים על־פי דרכם, אולי על־פי טעותם – אבל דורשי טובת עצם וטובת גורלו. אפשר לא להתחבר אליהם לצרכי מדיניות פנים ואין גם צורך לאַמץ תורתם, אך לא זו בלבד שאין לעשותם בשעה זאת פסולי חיתון – אלא שהם־הם הזיווג ההגיוני של המערך בתקופת־גורל זו למדינה. הם – ולא לשון־מאזנַיִם של בני המיעוטים ואפילו – עם כל הכבוד הראוי – לא שני נספחיה התמהוניים של שלומית אלוני.
ח
בעקבות דברים אלה בודאי יעוטו עלינו בנימוק, שנעשה נפוץ באחרונה עד כדי באנַליוּת, כי עם רתימת כוחות הליכוד להנהגה המדינית אנו מטשטשים את היִחוּד של תנועת־העבודה ואת הופעתה הסגולית בציבור. ענין זה ראוי לומר בו מילים אחדות.
אין אדם צריך להיות אַקטוּאַר כדי שיוכל לחשב אימתי יִתַּם שלטונה או תתם ריבונותה של תנועת־העבודה בארץ אם יישמך אצלה התהליך הנוכחי של אַטרוֹפיה חברתית ורוחנית.
אך אבדן זה לא יהיה תוצאת היחס שנשתנה בין תנועה זו לבין תנועות ציבוריות אחרות בארץ, אלא תוצאה של היחס שנשתנה בתוכה, בינה לבין עצמה, ואת החשבון הנוקב חייבת תנועה זאת לעשות קודם־כל עם עצמה. לא ההתחברות הזמנית עם גח"ל בעבר היא שגרמה לירידת כוחה של התנועה ולא ההתחברות – המחויבת בעינינו – עם הליכוד לצרכי הנהגה עתה היא שתעמיק ירידה זאת, דהירתה של תנועה זו בתהליך פרוגרסיבי אל כּיווּן האפרוריות המנגנונית, אל התכליתיות, אל קידוש הנכסים החמריים ואל פֶטישיזציה של כוחות אלה היא שדחפה אותה במדרונות הזמן. וחמוּר מכך: על אף הדינמיות המעוררת השתאות ויראת־כבוד בתחום המשקי, היא לא גילתה כלפי שכבות המצוקה אותה מידה של נדיבוּת, פתיחות־לב ותחושה של שותפות בגורל, ששכבות אלו היו ראויות להן מצד תנועה שערכי שויון ועזרה לחלש הם מיסודי חזונה החברתי ואפילו מסעיפי המצע הפּרגמַטי שלה לעת קלפי.
אם תושיט תנועה זאת מחדש יד של אחוָה לנתונים במצוקה; אם תגלה באופן חד־משמעי דאגה מיַחדת ומפלה־לטובה אל שכבות האדם שתלו בה תקוָתן; אם תשא עינה אל עברה הלא־רחוק כדי להחזיר מעט לקדמותו את סולם־הערכים החברתי שעל־פיו נתכוננה וחיתה; אם תעשה זאת – לא זו בלבד שלא ייפגמו יִחוּדה וכוחה בהתחברות מדינית עם אחרים אלא שדוקא על רק של שיתוף עם כוחות ציבוריים שאין דרכם כדרכה, לשם ביצור המדינה, יבלטו קוי השליחות החברתית המיוחדת שעמם נבראה תנועת־העבודה ושבלעדיהם תאבד את ריבונותה בעם, אפילו תקבל רוב קואליציוני אלמנט אחד לקיום שלטונה הארעי היום.
1974
לאחר יום הדין
מאתישעיהו אברך
א. בין אוֹח לאוֹח
מה מקור ההשראה הרוחני של קול ישראל – קולה היחיד של אומה קטנה, רעוּדָה מבדידות ומאומץ – בזירה ההוֹמָה של העמים? האם זה הבעת' הסורי, אש"ף הבירוּתי, אגאטה כריסטי, הליגה נגד כפיה דתית, צ’ה גווארה, יוקי ולאנון – מה, לאלוהים, הוא מקור היניקה של הקול הזה?
אנו שוֹאלים זאת כהמשך לדבריו של “אוֹרַח”1 על הלָחמה הפסיכולוגית מבפנים. שואלים ומנסים לתהות על כך תוך האזנה צמודה לקול ישראל.
מן העֵבר ההוא של האוקינוס משַׁדר חיים יבין. צעיר נלבב עם חזות רדיוֹגֶנית מאוד, לכל הדעות. עוד בטרם משמיע קולו הוא מוריד עלינו חַשרָת אֵימה. הוא פותח בנוֹשֶם־ונוֹשֶף דרמטי כאילו הגיע למיקרוֹפוֹן היישֵר ממִרדף. קרוב לודאי כנרדף. כמו בקושי מילט את חייו. מבין האו"מ, כנראה. אחר־כך הוא משקיף עלינו מזוית־ראיה אוניברסלית ואנו, כמובן, מתקטנים עוד יותר משהננו באמת ורק לעתים נדירות אנו ממלאים את ציפיותיו במה שלדעתו מצוּוים היינו לעשות באמריקה, ואיננו עושים. אחר־כך הוא מוֹעיד לנו בתוך אמריקה הגדולה ורחבת־הידים מזומן של שלושת פרופסורים. אחד גדול מחברו. אחד מהם משמיע נבואה על חורבן אפּוקליפּטי חד־משמעי, מבוסס ונסמך על אדני המדע. החוּרבּן, טוען הוא, ודאי כמו משוָאה לוגריתמית. כפי שאפשר להבין, זוהי נבואתו של יהודי. על־פי המוצא, לפחות. פרופסור שני, שלא כעמיתו הראשון, עדיין אינו רואה את החורבן כּאכּסיומה. אפשרות אולי, אבל וַדאוּת? – לאו דוקא. אם לדייק, זוהי אפשרות בדרגת סבירוּת גבוהה או וַדאוּת בדרגת מתינוּת גבוהה – וזה כמעט הינו־הך בשיח המתוחכם של האקדמיה בימינו. השלישי מאמין בנו קצת יותר – אבל מי זוכר אותו? הרי טפטוף־דברים כזה של אמונה אנו שומעים יום־יום מפי אנשי העליה השניה בארץ וכבר אנו יודעים טעמם. התלת־שיח המעודד הזה מועף אלינו באמצעות לויין בין פּלַנֶטרי. הוא מסיים מעופו ואנו נספגים הרבה אמונה. הרבה מאוד. לא ספקנות. לא פקפוק. רק אמונה. אמונה וַדאית בחורבּן. כמעט בטחון בו. שיר־הרס לקראת שינה ערבה. קול ישראל.
מן העבר הזה של האוקינוס־המילים אנו מועברים קיבוץ סעד. קיבוץ של אנשים נפלאים, עובדי אדמתם, ענווים כמו כל החורשים מענית. מוציאים לחם מן האדמה ותוהים לשורש. רק הוֹשבנו על בימתם פרופסורים אחדים – כל בי ישראל על במותיהם חלל. האלוף־הדוקטור מתפנה מעט מטוּר הקינות והתמרורים השבועי שלו בעתון־בערב חשוב. טורח ובא לכאן. לומר “איכָתוֹ” באופן אישי. בזיקוּף־גבות הנראה בעליל. מזרה אש. אילו רק שמעו. אבל לא שמעו – והתוצאות ידועות. שוּרוּ וראו – מערבה מן התעלה. שאלוּ את חיילי ישראל ליד איסמעיליה.
בזכרוננו מהדהדת עדיין קריאתו במאמריו לתושבי עזה – כמעט קריאה ישירה – למרוד. אבל למזלנו, לא רק מצד זה של החזית יושבים חֵרשים. גם שם. חרשים ואטומי־מוח. פשוט, אין הם קוראים את האלוף ואינם יודעים איך מנהלים מלחמת־שחרור לאומית. אבל כאן? גם חרשים גם סומים והעיקר – פיסחים. שאם לא כן היו רצים דחופים מזמן לקראת השלום המזומן להם בחיקם של סאדאת ואסאד – שני ערביסטים מלידה ומן המוכן. לא מן הדוכן. בקיצור, בתוכנו הומה מחנה שלם של לא־יוצלחים. אם יש פה ושם יוצלח אחד, פרופסור לצבאות ולמזרח, הוא מוקלע אל מחוץ. אל אזור החוילות של הררי ירושלים. גם זה מקום שהיה שייך פעם לערבים. אבל זה היה מזמן. כאשר הציונות היתה עדיין תנועה נאצלה ורתועה ולא קשה כּמסַפַחַת.
האמת חייבת להיאמר כי קינתו הווֹקאלית של הדוקטור־האלוף מתונה מעט מקינת עטו. קורא בגרון – וחוֹשֵׂך. לא כל מוכיח חייב לקיים בגרונו את צו הנביא. מי ששומע אותו ועדיין אינו ממהר לשלוח יד בנפשו – ימתין־נא ויקרא בעוד יומים את טוּרוֹ השבועי. משם קל יותר להתגַרדֵם.
עוזר לידו פרופסור חשוב אחר מן הצוות. שמו אמנם איננו ירמיהו, אבל הוא מתחרה היטב בנביא זה בנהי. קינת סופרים תרבה – מה תרבה? עדיין לא ברור. גם אם תרבה מבוכה – אין רע. מחר יפגישו אותנו עם כמה פרופסורים אחרים בצירוף צייר או בדרן ידוע־שם והם, היו־נא בטוחים, יגוללו לפנינו בכובד־ראש אקדמי מבוכה שונה, אחרת. היא לא תנַחֵם אותנו יותר, אבל לפחות אולי תתחיל דעתנו להצטלל מעט. עד המאמץ האנליטי הבא של קול ישראל – קן התִנשָׁמוֹת והאוֹחים של עם נַצוּר.
מה פלא אם בגבור המכובה של ישראל – נוטל סאדאת המצרי ומפטר את הרמטכ"ל שלו ואת כל מפקדיו המצרים האחרים שניצחו על הכשלונות שלנו, ומַמעיד את רגל הפרופסורים ומטיל את המאזין הישראלי למבוכה עוד יותר גדולה מן המבוכה שאליה דחקו אותו המלומדים מן הרדיו? לא. אין פלא.
זוהי רק תמצית קטנה של הלקח הניגר יום־יום מתיבת־הנוגנים הרשמית למצחה של ישראל לעת חרָדוֹת ומכאוב. עורֵף – כמאמר הנביא – כַּמָטָר ונוזל כַּטַל על פצעים דלוּקים. כנגד מה שאנו נוהגים עתה לקרוא שש שנים של התנַשאוּת מזומנות לנו כנראה עתה שש שנים של הֶשפּל עצמי. כל פּרופסור וכל איש־במה יהיו לנו בתקופה הקרובה מעין מַרה־סאד ישראלי. ויען כי אין בטחון שנוכל לשאת מנת התיסרוּת כזאת שש שנים תמימות – פשוט גבו של הזמן איננו עמיד עד כדי כך – משתדלים לתת לנו את היאוש במשקל סגולי. כלומר, אותו מטען של רפיון־ידים – אבל בזמן קצר יותר ובריכוז גבוה יותר. פּיק־ברכּיִם “פוֹרטה”. בחלק החינוכי – קינוח טוב. כאן מזומנים לנו שיטה וקו לא פחות בהירים. כירח בליל קוֹטֵב. מה היא לפי דעתכם הדמות האידיאלית שלקראתה עלינו לגַדל (כמעט אמרנו “לחנך” – אבל במילים כאלו אין באים היום בקהל מתקדמים ומשכילים) את בנינו? הסטטיסטיקה, כידוע, מיחדת את מקצוע הרפואה – לבנים, ואילו לבנות, לצרכי משק הבית, את הסוציולוגיה. אלא שמחקר אנליטי קטן מפריך זאת. מסתבר כי מרוֹם־האידיאל לצעירים בישראל הוא בלש פרטי. כן. לא רופא. לא רב. לא אב"ד. אפילו לא חבר־כנסת. רק בלש. ובלש פרטי. שאלו את קול ישראל.
היינו רתוקים למכאוב חדשים אחדים ועקבנו אחרי הקול וסרטיו. סופנוּ שנכבשנו למשאת־נפש אחת: להיות קֶנוֹן או איירונסייד או מק־גארט ולפחות – הוואי־5־אפס. יעבור עלינו מה: חמש פעמים אפס. כאשר נקום על רגלינו – נשליך אחרי גו כל משלח־יד אחר. אפילו בגילנו אין זה מאוחר לבלוש קצת.
צירוף כזה של חכמה, התמצאות, ערמה, כשרון ל“סידור” אחרים, בינה לעתים, כוח־התאפקות בענינים שבינו לבינה שלא יהיו מסיחים את הדעת מן העיקר, לוליינות גופנית לעילא ותחבולות־רצח מעוררות קנאה! והעיקר – נצחון. תמיד לנצח. לעולם לא להיות מובס. אף לא פעם אחת. כולם יפלו מן הצוקים – הבלש יעמוד על עָמדוֹ. לא תאמינו: חי בחורנו – חי! איזה עוד מקצוע מבטיח לאדם הילה כזו, נצחים כאלה, עולם־וָעֶד יהודי כזה?
ב. בין צדפה לצדפה
מי שמבקש לראות מידת רגישותו של העם היהודי מאז ומתמיד למה שאומרים עליו, לטוב או רע, האחרים־הזָרים, ישים־נא לבו לכך כי את תפילת יומו, המקדימה את תפילת־השחרית, פותח הטוב ביהודים בציטטה לא מנביאיו שלו, אלא מדבריו של איש מִדיָן. את קריאת ההתפעמות “מה טובו אהליך יעקב!” שאנו חוזרים עליה כל בוקר מיד לאחר פרקי ההודיה לריבון־העולמים קרא, כידוע, לא אחר מאשר בלעם המִדיָני. אילו אמר זאת יהודי על יהודים, ספק אם היינו מכבדים אותו בזכות־הפתיחה של כל יום מימי חייינו בחלד. אך כיון שאמר זאת עלינו דיפלומט לא־זהיר של אוּמה עוֹבדת־אלילים, אנו חולקים לו הכבוד הגדול להיות מצוטט בכל בתי־התפילה ובכל מקום שבו אנו מתיחדים עם אלוהינו. בדקו־נא היטב את כל המסוּפּר בעתונות ישראל יום־יום ובשידורה בנוסח “פלוני אמר” – ותיוָכחוּ כמה עקיבה ונשמרת מסורת יהודית זאת.
זוהי הערה בלבד שמתוך התבוננות באָרחוֹת־חיינו, בדיגושים שאנו נותנים באחדים מהם ובהסחוֹת־הדעת שאנו נוהגים באחדים מהם.
הִית – כן הית, ראש הממשלה של הבריטיים – רמז ברורות בנאומו בקולצ’סטר כי הרגשות הפרוֹ־ישראליים בבריטניה אינם הולמים את האינטרס הלאומי הבריטי. מילא: אמר – אמר. עוד בלעם־מהופך אחד. אבל היכן ובאיזו הזדמנות אמר זאת? בהיותו אורח־כבוד בחגיגות השנתיות המסורתיות לעידוד אכילת צדפוֹת. הוא אמר את הדברים הנשגבים האלה – מספר הכַּתָּב – לאחר שאכל כתריסר צדפוֹת. ומתי אמר זאת האציל המצודף מקולצ’סטר? בעצם השעות שבהן ניגר דם ברוּאים בצלם, יהודים ולא יהודים, בדרומה ובצפונה של ארץ הבחירה, היא הארץ המקוּדשה כידוע גם לנטבלים אוכלי־צדף.
בין צדפה לצדפה ובין עילוּע לעילוּע הספיק ראש הבריטים לומר, כי מן המלחמה האחרונה אפשר להפיק כמה לקחים צבאיים וכי גם לבריטניה יש מה ללמוד מהפעלת כלים חדשים, מהטקטיקה של הלחימה ועוד.
טוב לדעת כי בכל־זאת מלחמתנו לא היתה לריק וכי בין שַׁבּלוּל לשבלוּל לימדנו משהו גם אומה כה ותיקת־קרבות כמו האומה הקיסרית הבריטית. בכל זאת: אור לגויים.
עם זאת, כאשר אתה שומע דבריו של קברניט האנגלים בפסטיבל של יצוּרי־הים, אתה מהרהר כי אולי אין רע בכך אם תוך ניגוד קל ליעוד היסטורי שלנו אנו גורמים להם באחרונה – בעקיפין אמנם, ורק ימים אחדים בשבוע – גם קצת חוֹשֶׁך.
-
כּינוי־עט של אחד העיתונאים. ↩
הנח לנו, ד"ר גולדמן
מאתישעיהו אברך
“אני מתחיל לפקפק אם הקמתה של מדינה ישראל, כפי שהיא כיום, מדינה ככל המדינות, בצורתה ובמבנה שלה, היוותה את ההגשמה המלאה של הרעיון הציוני”.
[ד"ר נחום גולדמן]
לקראת פגישתך הקרובה עם יאשר ערפאת עייַנוּ באחרונה בראיונות, בהגיגים ובויכוחים הגרציוזיים שלך על־פני רשתות הטלויזיה של העולם; השוינו קור־רוחך שלך לריגושם ולזעפם של אחרים; הגיונך הזורם בנחת כמימי הדוֹנאוּ מול סמבטיונם של אחרים; קראנו בין השאר זכרונותיך מימי מלחמת־העולם וספיחיה, דרך כבשני השוֹאה ועד אותו רגע דרמתי שבו הלכת בשלוַת־השקט לקונצרט של יצירות מוצארט בשעה שבאיזה שהוא מקום בארצות־הברית היה קוּמה או אי־קוּמה של מדינת ישראל נתון להכרעה כחוט־השערה – קראנו ונשמענו לנו סיפוריך הנוגעים בתמצית חייו של העם כסיפורי הופמן מזומרים בגונדולה או כהדו של ואלס וינאי. ואמרנו בלבנו: אולי אשרי העם שככה לו. אשרי העם שמנהיגותו יוצאת לשיט ולדיג, שמכנה את המאבק המדיני הנוגע לחייו או לאַבדנוֹ “פוליטיקה” ושאיננה רואה בכל המאבקים המדיניים זבי הדם והלשד אלא עוד תרגיל אינטלקטואלי בסַלוֹן הויכוחים עם מדינאים רמי־מעלה, או עוד משחק בשולחן־הרוליטה של דיפלומטים.
יש איזה מבע נוֹן־שאלנטי מצודד בכל דיבורך, עצותיך וביותר – בשויון־הנפש המופגן שלך לשאלה אם יקבלו עצותיך ואם לאו. עקרונותיך התקיפים ביותר מוגשים לנו בנוסח: קח או הנח, קחי או דחי. הרי זו רק הצעה: רצונכם – קבלוה, רצונכם – דחוה. ככלות הכל: אתם ההנהגה, ואתם בלבד תתבשלו ברוטב החלטותיכם ותוצאותיהן, ואשר לי –
ממילא אני ממהר לקונצרט.
ב
לפעמים אנו מתמלאים צער־בעל־חיים עליך. אין לך עַם, ד“ר גולדמן. אין. וינה איננה. ברלין איננה. ומה שנותר בישראל זהו עם “המוני” מאוד, ווּלגארי כמעט, של יוצאי מזרח – כל ה”המזרחים", של אירופה ושל אפריקה ואסיה גם יחד. בקיצור: “עמך – מספּריִם ומַגהץ”.
ועל אף כל תהום האינטלקטואלית והנימוסית שבינינו לבינך; על אף ההכרה כי עפר אנחנו תחת כפות מחשבתך האנליטית, הצלולה, המפוכחת והוראה למרחוק – נעם לנו כל הימים, וביחוד באחרונה, לדעת כי יש לישראל ידיד גדול בך וכי ידידותך נתונה לנו על אף האכזבות ובושת־הפנים שאנו גורמים לך מזמן לזמן בטרקליני העולם. נעם לנו באחרונה להיוָכח כי אתה, כדבריך: “רוחש הבנה מלאה לקשר ההיסטורי והרגשי העמוק שקשורה ישראל (בגוף שלישי – י.) למקומות כמו חברון, בית־לחם וכו'”. כשאדם רואה כל העמל והיגעה שמשקיעים ראש ממשלת ישראל, או כל נציג מכובד אחר של המדינה, כדי להשיג מינימום של הבנה כזאת, אפס־קִצהּ, אצל חסידי אומות כמו נשיא ארצות הברית, למשל – נראית ההבנה לענינה של ישראל שהושגה אצל מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, כמתנת־שמים ללא טרחה. בחינת: מצאת – ולא יגעת.
ואף כי אתה רוחש הבנה כה עמוקה לקשר ההיסטורי שלנו אל חברון – הנח לנו, ד"ר גולדמן.
ג
הנח לנו –
כי כל שנות חייך הציונות המבוגרות אתה לוחש באזננו סודות שכביכול שמע אותם מפי־הגבורה ובהם מפתח־קסם להבטחת שלומנו ועתידנו בארץ הזאת. וכאשר נטינו להאמין לך, נתברר שאתה פֶּה – לעצמך. כי דמיונך מצרף את ההזוי עם הרצוי, וגם את הרצוי לנו באמת אתה מזווג עם מה שאתה סבור כי רצוי לנו.
עמדת לפני שנים אחדות, כמדומה, אוט־אוט־אוט לדבר עם כרושצ’וב, עם קוסיגין, עם ברזניֶב. הנה־הנה הם הזמינו אותך בשם ובמלכות. מובן, לא הם, רק איזה שליח־של־שליח ששמע מפי אחד ששמע מפי אחר, ועוד בטרם היו הדברים לדבר, כבר הסערת אותנו בסנסציה, במחלוקת, במריטת איש עצבי רעהו
ואחר־כך הלכת, כפי שאפשר לשער, לקונצרט.
אילו עסקת עיסוקי־תחביב כלאה בקטנות – אדרבא. בין האַלפּים והאפֶּנינים, בין הרהיין והדוֹנאוּ – חלום על כל אשר תאוה וימתקו לך רגעי הזיותיך. אך תמיד אתה מערב עצמך בענין של פסגות. בענין של בבת־העין. בפחות מזה אין אתה יכול. בפחות מזה לא תוכל רוחך הנוסקת. אתה מצליח, לפעמים, לסחרר אותנו בגבהים ושם־שם, בחוד הפסגות של עניני החיים שלנו, להעמיד אותנו על רגל אחת, כהעמד חסידה. כדי שנמעד. ויש שאנו מוֹעדים.
ד
הנח לנו – לא מפני שאיננו ערים לכל אִושה של שלום, לא מפני שאין לבנו יוצא כל שעה למעט רגיעה, לשלוָה, לרצון הקמאי של בן־תמותה לחיות את החיים כפשוטם, כפי שחיים אותם בני שוייץ, למשל. הנח לנו משום שהשלום ואף הדיבור עליו גם הם מכות־אש ויאנם סובלים שום ליצנות; שום זיוף. ובודאי לא שום להטוט של לוליינים.
אם אתה מרגיש צורך נפשי בשובע שנותיך לחיות דוקא חיי גבהים דיפלומטיים מדוּמים, מלאכותיים; חיי “נדמה לי” – חֲיֵה אותם בכל תחום שתבחר. הן חיינו רחבים כנהר וצבעוניים כיין – חיה אותם באשר תבחר, רק לא בתחום הזה שבו חיינו תלויים לנו מנגד.
ה
אנו יודעים –
אנחנו נושמים את האויר המפוחם של המלחמה הזאת ואתה נושם אויר־פסגות. אנחנו, כפי שאמנם אמרת פעם לדויד בן־גוריון, רואים את הארץ מכפר מדבּרי נידח כשדה־בוקר, למשל, ואתה רואה אותה ממעוף המטוס, מגובה שנים־עשר אלף רגל ומקיף במבטך פיסה רחבה של כדור־הארץ; אנחנו אנשי־פרזות ואתה איש כרכים – לרבות כל הכרכים של ספרי הגיון והנימוס הסַלוֹני. אולי בשל כך נתקצרה ראייתנו ואיננו רואים אלא את הגבול הניצב כעמוד־אש ואילו אתה רואה הרחק מעבר לו, אל אין־קצוֹ של האופק. אולי.
ואף־על־כן: הנח לנו. תן לנו בקרתנותנו זאת. בפיסת הארץ היודעת, כביכול, רק את אופק־שמיה שלה, – תן לנו להחליט בעצמנו באיזה מרחק מן החצר שבה משחקים ילדינו אנו רוצים לראות את לועי התותחים של אויבים.
ו
הנח לנו –
כי אף שספק אם אתה מסוגל לעורר פיוס כלשהו בינינו לבין שכנינו (והן אתה עצמך בקושי שכן שלהם) – אתה מחונן בכשרון בלתי־מצוי לעורר מחלוקת ודאית בינינו לבין עצמנו – כשרון שאיננו חסר לנו גם בלעדיך. ואתה ממתין מעט עד שהמחלוקת מגיעה לשיאה ובשעה שאתה נוכח, כי אמנם אנו קוטמים כבר איש את אפו של רעהו – אתה נעלם פתאום מן הארץ הקרתנית הזאת “שלא גישמה את חלומותיך הציוניים” אל אחת הארצות המרובות שבהן אפשר לעמוד נשען אל מעקה נוסח חוזה הציונות ולחלום את הציונות הטהורה – עד אפס אופק.
כי כל־אימת שאתה מופיע ומסעיר את חיינו בין בראיון בגרמניה בין בהסברה בקיבוץ בישראל, אתה ממחיש לנו בדיוק נמרץ, מה דמות הפרנס היהודי שממנו, בדיוק ממנו, ביקשנו להשתחרר כאשר ניסינו לבנות מערך חדש של חיי עם, חברה וציבור. ביקשנו להשתחרר מאותה שחות־קומה פנימית, מן העלה־הנידף היושב בלבותיהם של עסקנים יהודים ומראִיה מהרהורי־הלב. ביקשנו לא רק לעקור את היהודי מן הגלות אלא גם את הגלות היושבת בתוך היהודי ובתוך פרנסיו. ביקשנו לתת גט־כריתות לשביעות־הרצון העצמית שהיתה בנו לא בשל הדברים שעליהם השגנו הסכמתו של “גוי” חשוב, אלא מעצם העובדה שהוא שוחח אתנו, שהיינו בטרקליניו, שישבנו כה סמוכים – עד כי נגעה ידנו בידו וידו בידנו, אם כי על הרוב יצאנו בידים ריקות.
ביקשנו – והשתחררנו – מאותו מנהג של “name dropping”, הפרחת שמות, שיש בו כדי להדהים כסילים, אך מעולם לא ביטא קוממיות אישית או ציבורית.
ז
הנח לנו –
גם כדי שלא תביא אותנו לכלל מבוכה או מעשה־כשל. כדי שלא יקוים בך אי־פעם הפתגם על אלה שגם כאשר הם אומרים אמת אין שומעים להם.
כי גם אם נרצה להפריד בינך לבין הצעותיך, גם אם נרצה לפרום כל מטוה שאתה טוֹוה, חוט אחר חוט, רקם־אחר־רקם – לא נוכל. כה ארוגים אצלך זה בזה הדמיון עם המציאות, תאוַת הנאראציה הפוליטית עם אבק הממש – עד כי אין להפריד ביניהם. כסיוט היער ב“חלום ליל־קיץ” כן מנסרים בדמיונך שמות של אויבים וידידים, אנשים אמיתיים או מדומים שאולי פגשת ואולי תפגוש – כאילו אתה ממתיק סוד בכל “שלוש סעודות” עם המרשל הזקן מבלגרד ומפזם בכל “מלווה־מלכה” עם המלך חסאן ממרוֹקוֹ. הממש והדמיון אינם ארוגים אצלך כלל שתי־וערב אלא מהולים זה בזה כשיקוי ולא נמצא עוד אלכימאי שיורנו איזה יסוד כימי נחוץ כדי להפריד את הדבוקה הזאת.
ח
והנח לנו גם משליחוֹת השלום שלך.
כי בשלב זה אין אתה מטה דעתנו אל השלום (ואין צורך בכך, כי היא נתונה לכך כל שעה משעות חיינו), אבל אתה עלול להסיח אותה ממן המלחמה. מן האש הכפויה עלינו. מן הוַדאוּת, שהיא עצמה חדה כחרב, שמונפת עלינו חרב גם היום, בעצם הפוגת האש, בעצם השלוה הכולאת רעם.
אין לאֵל־ידך להושיט ידנו לשלום – כי אין אל מי להושיט אותה. אבל בכל הזיותיך המדיניות, בכל מסעות ה“מגידוּת” הפוליטית שלך ברחבי הארץ, אתה עלול להרעיד את היד המחזיקה בקת. את היד שרק בהיותה נטויה – היא מקיימת את החיים ואת התקוה.
ואף־על־פי־כן – אַל תראה את הדברים אבודים לצמיתות. אולי מנהיגי ישראל הם קרתניים וצרי־אופק, אך מנהיגי ערב הם, כידוע, מדינאים. נאצר, עליו השלום והמלחמה, לא ויתר בזמנו על המלחמה גם כאשר ידע כבר כי מולו יתיצבו דיין וברלב. וירשיו, קרוב לודאי, לא יוַתרו על השלום – אם אמנם ירצו בו – רק משום שלא תהיה להם הזכות לעשות זאת עם ד"ר גולדמן. הן רק אנחנו לכודים בפקעת של סבכים אישיים. אנואר סאדאת, כידוע, הוא מדינאי.
ט
ד"ר גולדמן –
קום סע לכל מקום שאליו מזמינים אותך – אם אמנם מזמינים אותך. קנה לך כל תהילה – של מסעות. אמור ליאסר ערפאת או לדוברינין כל רעיונותיך האישיים כאשר תאמרם. התחרה במאגאלאן, בקוק, בואסקו־די־גאמה – רק אל תיַגע אותנו. ככל שהדבר לא ייראה מוזר – השלום, אם יצטרך לבוא, יבוא באיזו שהיא קריאה אל החפירות. גם אל חפירות המדינאוּת הישראלית. אם לא יבוא לשם – ספק אם יבוא. ככלות הכל: את השלום, כמו את המלחמה, עושה הלוחמים.
1970
משלי הגן והביבר
מאתישעיהו אברך
כל עוד היה הויכוח הציבורי נתון בתחום הריאַליה ובגדר ההגיון של חילופי־דעות, היתה בו, לפחות, צלילות מסוימת וזויותיהן של כל דעה והקשפה נראו חד וברור – לבחירה, ואולם באחרונה הוסט הויכוח גם אל אזור האליגוריה והמשל1 – וכאשר אלמנטים של ספרות־אגורה משתרבבים אל ההויה המדינית הסוערה – יש סכנה לא רק של רידוד הנושא אלא גם של ערפּוּלוֹ. מי, ככלות הכל, מימי רבה־בר־בר־חנא ועד מַרק טויין, איננו אוהב הרפתקאות ספינה בימים, אגדות־ילדים או משלי חיות ועופות? אלא שלמרבה הצער, השעה הזאת אינה כשרה כלל למשלי הגן והביבר. כי הנמשל – חיינו, אִשָם וסערם – עולם כמו לַבַּה מלוע וכל משל מחויר לעומתו או מתנפץ אליו כחרס הנשבר.
ואולם אם גמל בלבנו הרצון לצאת בשורות אחדות של פולמוס עם אחד הטובים ברעינו – לא נתפלמס אתו דוקא כעם מפריח שחפים. יהי לקרילוב אשר לקרילוב. אנחנו נַפנה דברים אחדים אל ליובה אליאב. בלי המחשות אורניטולוגיות. אם כי לפעמים נדמה כי העֵיטים קופחו מאוד במערכת־הדימויים האחרונה. קופחו – אף שמנינם אינו מועט כלל בשדות המערכה.
ב
נקדים ונאמר: אם נבקש מופת לכוון על־פיו את חינוכנו למידות טובות, לנכונותנו להיות נאה מקיימים עוד לפני היותנו נאה דורשים, אם נבקש חבר, מִבטח ליום סער – נפנה אל דמותו של ליובה אליאב.
אך אם נחפש נַוָט לספינה לאומית מיטלטלת בים מדיני אכזר עד להחריד, אורב לכל חולשה, מצוּלה לכל חולם תמים ומהמוֹרה לכל סהרורי – נצטרך למרבה הצער להניח את ידדנו הטוב ולחפש נתינות בעצמנו. מכל־מקום: עוד לפני שנצא לדרך נצטרך לסלק במהירות את המַחוָנים והתמרורים שהציב ליובה אליאב בספרו או במצעו ולומר לו, אולי בצער אך בפשטות צוננת וחד משמעית: לא אתה הנַוָט.
כי לאחר קריאת ספרו ומצעו המרתקים פה ושם של ליובה אליאב, ואגדותיו המרתקות פחות, חייבים לומר לו קודם־כל כי בעיית השלום באזורנו איננה – ולא היתה מעולם – בעיה ספרותית שהמיטיב לתאר אותה כאילו מצא גם את המפתח לפתרונה.
בין סופרי ישראל נמצא בודאי רבים המסוגלים לצייר את פני השלום הנכסף ציור שישבֶּה את לבנו עד שלא נרצה כלל להקיץ ממתק החלום ומיפיוֹ. יתר על־כן: אין כלל צורך בעט־סופרים כדי לדמיין לנו את השלום ולציירו כמו. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום בבואו, בהתקיימו, הוא טבעי כלחם וכמים ואינו צריך כלל להַורָדה ספרותית. השלום הוא חריש וזריעה, וקציר ואסיף; הוא אהבת־האוהבים וצהלת־הילדים וקריאת־הנעורים והרננה היצוקה במִקצב החיים עצמם – מקצבם של חיים שאין עליהם ענני סיוט וכל טבעיותם בכך שאין אדם חש כלל כי הם חפשים מעננים כאלה. לא. אין צורך במצע של דמיון ספרותי כדי לתאר אותו.
אך בעיית השלום בין ישראל בין ישראל לערב איננה כלל בעיה לשונית־ספרותית. היא בעיית דמית ואמת.
ג
ושאלת האמת – היא שאלת הדמים הרובצת כתהום בינינו לבין הערבים – איננה רק אם גבולותיה של ישראל יהיו מתוחים קילומטר מעבר מזה או מעבר מזה של קו המדבר. השאלה הנוקבת והקובעת־גורל היא האם יש איזה סימן, בּדל־רמז, להשלמתה של ערב עם מדינת־יהודים ציונית, מדינה של עליה, ואם לאו. מותר להניח כי כל הלבבות, אף “הנִציים” ביותר, היו נפתחים אילו היתה התשובה לשאלה זו חיובית אפילו במקצתה, אך כל “היוֹנים” חייבות להתעופף אל שוֹבכן ולא להטריד עוד את הציבור – אם התשובה לשאלה זאת היא שלילית.
כי הויכוח האמיתי בינינו לבין הערבים איננו על כך אם קלקיליה מוכנה לחיות בשלום עם כפר־סבא ואם עזה מוכנה להשלים עם שכנותו של יד־מרדכי. מדינת יהודים סטטית, כּמוֹת שהיא, שאינה נושאת את נפשה אל יהודים מחוצה לה ושאין יהודים מחוצה לה נושאים את עצמם אליה, איננה צריכה כלל להדאיג את הערבים. במוקדם או במאוחר היא תחדל להתקיים גם בלי עזרתם של ג’ורג' חבש ושל יאסר ערפאת. כדין ערער בערבה, כדין נטע בישימון. ואולם אם הבעיה היא ציונוּת – כי אז השאלה איננה כלל אם זו ציונות קטנה או גדולה, ציונות לפי אַמוֹת, אלא ציונות לפי המַהוּת. ומי שאינו מכיר בכך כי לא נגד אַמוֹתיה של הציונות הישראלית מנוהלת המערכה החריפה והאכזרית של הלאומנות הערבית אלא נגד מַהוּתה – או שאינו יורד לשרשה של אמת או שהוא יודע אותה אך מתכוון למרוד בה.
ד
מכל צד, וביחוד מחוגי האקדמיה והבוהימה העברית, נשמעת באחרונה הקריאה אל תוך ישראל פנימה לדוּ־קיוּם עם הערבים. ספק אם יש קריאה הגיונית יותר, לשעתה יותר, מן הקריאה אל דו־קיום של שני עמים שהשכנות גזוּרה עליהם כגורל, לפחות מראשית ההתישבותה הציונית בארץ זו.
ואולם השאלה הניצבת בכל חַדוּתה היא: מגמת דו־קיום – מצד מי? עם מי, ככלות הכל, בתולדותינו הארוכות לא היינו מוכניים לדו־קיום? לא אנחנו אסרנו מלחמת־השמד על הנצרות – היא אסרה אותה עלינו; לא אנחנו יצאנו בדין החרב להכרית את מאמיני האיסלאם – הם עשו זאת לכופריהם; לא אנו הכרזנו מלחמה על הנאצים – הם הכריזו מלחמה עלינו. וחמוּר מאוד הוא לשער, אך יש להשערה כזאת אחיזה בתולדותינו, כי אילו לא הכריזו מלחמת־השמד עלינו ייתכן כי היינו מנסים איזה דו־קיום גם עם בּכוֹר־שׂטנים זה.
הרי שכל שנות חיינו כעם היינו פארטנרים לדו־קיום, אלא שמעולם לא נמצא לנו פארטנר־שכנגד, שהיה מוכן להניח לנו להתקיים כעדה, כאנשים זקופים, כקהילה עצמאית קוממיה, על־פי אָפיה ודרכה – לצדו.
וההפניה החוזרת של אזעקת דו־הקיום אלינו, במקום להשמיע אותה בלי הרף בכל דרך, בכל צנור שהוא, בקהיר ובשכם, בדמשק וברבת־עמון, היא אחד האותות של עיווּת נפשי ההולך וקונה לו אחיזה במוחותיהם של קצת יהודים במעקה הקדמי של עולם הרוח של ישראל.
ה
כי אם יש איזה דבר מעוּוָת בעולמנו זוהי העובדה כי העם ההרוּג ביותר בעולם, הָרוּג יותר מן הנוצרים ומן המוסלמים ומן האַרמֶנים – מתהלך ברגשי אשמה. והוא מתהלך ברגשות כאלה לא לאחר שהגיע אל הנחלה ואל המנוחה. הוא מתהלך הרגשות ברגשי אשמה בשעה שעדיין הוא מועמד יום־יום, שעה־שעה, להיקרא גם הוא בעם היהודי ההרוג. אנו יודעים כי דור יהודי זקוף, כּדוֹר שקם בארץ – איננו נלהב לא להגדרות ולא לאִזכּוּרים אלה, אך אין מצב מסוים שנוצר מסביבך, או שסביבתך יוצרת אותו, משתנה על־ידי כך שאתה סולד מפניו. יהודים תמיד סלדו מפני הרעיון להיהרג, אך סביבתם הנאורה, אף בימי־ההוּמַניזם הזוהרים ביותר שלה, לא סלדה לחלוטין מפני הרעיון להרגם. על אחת כמה וכמה סביבתם של היום, המתקיימת עדיין על כללו של האיסלאם כי החרב היא הדין.
ו
ואולם הדבר הרובץ כמכשלה בתוך לבם ומוחם של קצת סַלוֹן־ערבּיסטים בימינו הוא, כנראה, לא בעיית דו־הקיום עם הערבים, השכנים, אלא בעיית דו־הקיום עם עצמם, בתוכם. בעיית האיחוד הפנימי בין תכונות העצמאות, הרופסוֹת עדיין, לבין תכונות אטאויסטיות של תלישות ועקרוּת שימיהן בעם היהודי ארוכים מימי גאולה. ה“דו־קיום” האמיתי החסר הוא, כמדומה, דו־קיום נפשי ומוסרי עם ההכרה כי קוּמוֹ של העם הזה מֵאפרוֹ, לאחר מוקדים ותאי־שריפה, ראשיתו פלא שמשמעתו עדיין לא נקלטה אצלנו כראוי, אך המשכו והבטחת קיומו העצמי הם כיום ערך מוסרי עליון גם מבחינה אנושית כללית – אם אנו גורסים בכלל כי גמול ושילומים לעם רדוּף במשך דורות הוא ערך אנושי ומוסרי שהוא מחובת משפחת האדם כולה.
ז
מתוך הכרה במציאות קשוחה מסביב, שאינה מראה כל נטיה להשתנות אפילו בלחץ חלומותיו הטהורים מאוד של ליובה אליאב – אין ברירה אלא לראות את תקופת השנים הקרובות כתקופה של אגירת כוח. כך, כמדומה, בדיוק עושים עתה המצרים, ואין חכמתם פסולה עוד ללמוד ממנה. לא להחמיץ שום חריץ שדרכו אפשר לשַׁלח עוד יונה ועוד עלה. אך גם דרך חריץ כזה, כאשר הוא נפתח, לראות לא מהרהורי־הלב אלא את האצור בקצה האופק, כפי שהוא נערם ונצבר בשיח מנהיגים ערביים, בסודם ובועידותיהם גם בעצם הימים האלה. מחירה של טעות קטנה בהערכה, נשעה באחרונה יותר מוחשי משהיה אי־פעם. ומשעה שהומחש – יש לראותו יום־יום חקוק על הלוח הקורא לחרדה לצלילות עליונה לא רק כדי שלא להשתכר מהרגשת הכוח של עצמנו, אלא גם שלא להילכד בקסמי־דברים של יריבים. מן הסכנה הראשונה התנערנו מעט – אל השניה, כך נדמה, אנו קרובים להיגרר.
ח
אגירת הכוח אין פירושה רק אגירת תותחים. פירושה, שאיבה מחושבת ורבת־עָצמה מבארות הכוח של העם היהודי כולו, לא רק בממון אלא באחדות הלב וההצטרפות אלינו; פירושה, פתיחת מעיינות חינוך לעם בתוך ישראל, לראות מחדש לכל עָמקן את משמעות היותו כאן וצדקת היותו כאן, ומעל לכל: את חפּוּתוֹ המוסרית מן הפשע של חיפוש מקלט לעצמו, כביכול בנחלתם של אחרים; להחריד לכמה מוחות מתעקמים של האינטליגנציה היהודית והישראלית בימינו כי צדק אינו חדל להיות צדק, והמלחמה עליו אינה צריכה להיות כחוט־השערה חריפה פחות – רק מפני שהצדק הוא שלך. למחות מן הלבבות את הבושה על שאחרי הרבה דורות של שַׁחוּת־קומה איננו מהלכים עוד שפופים לגמרי אלא מיושרים ומזדקפים מעט. בקיצור: להתרגל לרעיון של קוממיות יהודית לא־אַפּוֹלוֹגטית. איש אולי לא ביטא זאת באחרונה טוב יותר מן הספרות האנגליה היהודיה, גֶרדה צ’ארלס: אין דבר – כך, לערך, אמרה – המעמיד בספק את צדקתה של ישראל יותר מפולחן האפּולוגטיקה שלה עצמה על החטאים שלא חטאה.
ט
אגירת כוח – והחלפת כוח. אנו מניחים לעניני מִמשל וחילופי מִמשל. בלי להטריח בליבוט־כנפים מיותר, הולך ושוב, את השחף וכל בעל־כנף אחר, ניתן לומר כי הצו לניעור, לפקיחת מבט חדש, לשינוי ניב, למערכת חדשה של אהבות ושנאות, שהיא אבן־פינה לעיצוב חדש ומחויב של חיינו הפנימיים – המו הזה מחזיק בגרונה של ישראל, חד וברור, על דרך הפשט ובלא שום אליגוריה. הוא הושמע בטורים אלה ובטוריהם של רבים אחרים הרבה לפני שִׁחוֹף השחפים.
אך אין לענין זה כל שייכות עם ה“פתח הצר” שאותו רואה ממשיל־השחף כמיצר שדרכו “תוכל הספינה לעבור לים השקט שמאחורי החומה” ואל גן־העדנים. ידי שלנו, מגדולי חכמת הזואולוגיה, טוען שישנם־גם־ישנם שחפים סומים. מעופפים – אבל סומים.
י
אפשר כמובן להקשות, האם זו השעה להטיל מעט מרֵרה בנועם האוירה, כאשר מנהיגי עולם וישראל מתחרים אלה באלה בתיאור כיסופי השלום וכוונות השלום של מי שנחשבים היום אויבנו. אלא שמלחמת הערבים בציונות ובמדינה המגלמת אותה – יש להכיר בצער – איננה נגמרת עם הפרדת הכוחות בחרמון ועם חידוש השיט בתעלה. זה מר מאוד. ואין הכרה כזאת מבדרת את הרוח. אך היא מחויבת המציאות כדי לראות חד ונכוחה ולהיערך בכל הכוחות המוסריים, החינוכיים, המשקיים והצבאיים – וכמעט בסדר דברים זה – אך הבטחת הקיום היהודי לא לחמש השנים הבאות בלבד.
אלא אם כן נגיע למסקנה כי הציונות עצמה היא חלום־עוועים שנתקפה בו האומה העברית בעת רפיון־הרוח – ויש להקיץ ולהשתחרר ממנו. תמורתו – נכון! – אפשר לזכות בשלום. אפילו בשלום נצחים. חלקים של עמנו כבר יודעים שלום זה במפת האימה והדממה של יהדות שהיתה.
-
“השחף” מאת ליובה אליאב, “ידיעות אחרונות”, 15 בפברואר 1974. ↩
הרהורים יהודיים
מאתישעיהו אברך
מידת המעורבות שלנו עם שר־החוץ האמריקאי היא כה עמוקה והענינים הישראליים, הנתונים על הכף מגע עמו – כה מכניעים, כה כופים את עצמם, עדכי אין כמעט אפשרות להתבונן במגעים אלה מזוית נוספת. יתר על־כן: כל ניסיון לבחון אותם עוד מזוית אחת כמו סוחף עמו מאליו, לתוך הדיון, את הענין הישראלי, את הדברים שקיומה של ישראל מעורב בהם, שאינו מניח לתרגיל ליסוב במעגל שלו בלבד. עם כל ידיעת המגבלה הזאת – ולמען האמת: בלי מאמץ לדחות את הנושא הישראלי כדבר שלא מעניננו, כביכול – היינו רוצים ליחד את המבט אל הנקודה היהודית שבמגענו עם שר־חוץ של מעצמה אדירה, שהוא יהודי על־פי מוצאו, ואל הנפתולים שבהויה זאת. ליחד את המבט בהרהורים ובשום פנים לא במסקנות ובהלכה פסוקה. עדיין התהייה עם עצמנו בנושא אנושי ויהודי מרתק זה – תהייה גדולה ולא פתורה.
ב
לפני שנה, לערך, נזדמנו לביתו של אחד מזקני המדינה, ולכל הדעות: אחד מבחיריה. לא התראינו תקופה ממושכת וצפינו לאותו פרץ ספונטני של גילויי־רעוּת שהיינו רגילים בו תמיד בעת פגישה – ביחוד לאחר הפסקה ארוכה. תחת זאת כמו המשיך בשיחה שנפסקה לפני חצי שנה לערך ופתח בחריפות: “מה תאמר לסטירת־הלחי המצלצלת שהוא נתן לנו?” עמדנו כתוהים. לא הבינונו במי ובמה מדובר. אך איש־שיחנו המשיך וכמעט לא נתן להפסיק עצמו “– – – ומתי? בעצם המסעות, הלוֹך וחזור, אלינו ומאתנו ובעיבורו של הויכוח הנטוש אצלנו: מיהו יהודי ומה הם פסולי־חיתון – בא הוא ופסק. חד וחָלק. לא הרב ברנשטיין לא סולובייצ’יק – הוא”. כאשר הוספנו לתהות, תוספים אולי גדיליו של הסיפור אך עדיין לא יריעתו, הושיט לנו עתון והצביע על כותרת שבה מסוּפּר על נישואי הנרי קיסינג’ר היהודי עם נאנסי מגינס ביום־השבת, לפני שופט במדינת ניו־יורק או בוושינגטון.
כיון לא רצינו לגלוש למחשבה המתקראת קרתנית, ובאמת לא נתנו דעתנו על הצד הזה שבאקט המַטרימוניאלי של שר־החוץ האמריקאי, הפטרנו רק: הלואי וזאת תהיה סטירת־הלחי המכאיבה ביותר. בסתר־לב וגם היינו סבורים כי ככלות הכל זה ענין שבין אדם לבין עצמו ובחינת הטעם־הטוב, כמו בחינת האופק האנושי הרחב, מחייבת שלא להשתהות עליו כלל.
לימים הירהרנו כי ייתכן שידידנו ענק־הרוח וחכם־הלב, שנצרף בכוּר התבונה היהודית, לא החטיא כל־כך להבין גם חזיון זה. כדרכם של יהודים מרורי־ניסיון, מאז.
ג
בקשר או שלא בקשר אל גדילי היריעה האישית הזאת אין לנו ברירה אלא להסתגל – ומהר ככל האפשר – אל המחשבה, שלגבי רבים היא, כנראה, עדיין מפתיעה, כי הנרי קיסינג’ר, היהודי רדוּף להבות בתי־הכנסת הבוערים בגרמניה, שנמלט בזמנו עם הוריו אל ארץ־מקלט, איננו לא דון יצחק אברבנאל ואפילו לא מעין ראובני שר־היהודים – רק שר־החוץ של האדירה במעצמות העולם, והמעצמה הזאת, לדאבון־הלב, איננה ישראל. כבוד גדול הוא, כמובן, ליהדות שחוטר מגזעה דוקא מופקד על המדיניות של הגדולה במעצמות. מצד המוצא זה מחמיא לעם היהודי מאוד. מחמיא – ותו לא. מכאן ואילך יש, כנראה, להביא יותר בחשבון את הסבך הפסיכולוגי המפותל שאליו נקלע יהודי המונף בבת־אחת אל רום המעמד הבין־לאומי, אל פסגותיו.
ד
תהיה חירותו האזרחית של יהודי בדמוקרטיה האמריקנית הגדולה אשר תהיה – אין הוא יכול שלא להיות מוּדע למוצאו. אולי אפשר להשכיח זאת במהלך דורות אחדים. אי־אפשר להשכיח זאת במהלכו של דור אחד. עצם דברי־ההודיה של הנרי קיסינג’ר בהתמנותו שר־החוץ וציוּן העוּבדה כי בשום מקום בעולם לא היה אפשרי שאדם במוצא שלו יתמנה לכהונה כה רמה – היא עוּבדה של מוּדעוּת למוצא, של תחושת שייכות לא־שלמה אל החברה שמסביבו. פעמַיִם או שלוש חזר הנרי קיסינג’ר על דברי־הודיה אלה לדמוקרטיה האמריקנית. לא רק משום שביקש להיות עַרב אותו זמן לאזנו של נשיא שבחר בו, אלא משום שבעמקי נפשו והכרתו עדיין מוטלת כאבן־בזלת כבדה המוּדעוּת של מוצאו היהודי. מוטלת כאבן אך נעורה כמיתר עם כל מגע.
המגע הראשון שלו עם מדינאות ישראלית שלמה עם עצמה, פטורה מהתנצלויות על מוצאה ומהודיה על חסד שעושים עמה; נשענת על עם קטן, אך יונקת יניקה טבעית משרשיו – הוא, העם, שלה והיא – שלו; הנוף הלאומי היהודי, נופה של חטיבה לאומית עצמאית, אינו יכול שלא לעורר את ההרהור: שמא הפליאו דוקא צעירים אלה של בני־עמי לעשות ממני? חשובה הברית שחידשתי בשביל העם האמריקאי עם סין האדירה; חשובים הפלאים שחוללתי – בשביל האמריקאים בויֶטנאם, אך הנוף הזה של גינוסר ומרחביה והירקוּת החברתית שנבראה על־פני הישימון האנושי של המזרח – אולי, אולי חשובים יותר? אהיה ציוני או לא אהיה ציוני; אאמין בעתיד מפעלם או אאמין בו פחות – יש בכל מה שהם יצרו בארץ הזאת איזה הירואיזם שלא רק מחצית פרס־נובל אלא כל הפרס כולו אולי לא יִשוה לו.
ה
מי שראה יהודים אמריקאים רחוקים מציונות אך ישרי־לב במגעם הטראומתי עם התחיה היהודית – אינו יכול להניח כי תגובתו של היהודי שר־החוץ של ארצו־הברית למגע טראומתי כזה תהיה שונה בהרבה. והתגובה איננה התאהבות בציונות ובתחיה היהודית. התגובה היא הרגשה פתאומית של מעורבות, של Involvement. נתפס לכך – כמו נלכד בחכה של חויה יהודית, שכבר אין ממנה מפלט. אין היא צריכה לעורר בו מיד שום שייכות חדשה – אף כי פעמים היא עושה גם זאת – די שהיא נוטעת בו הרגשה עמומה של אי־שקט. ובהיותו פועל בשירותה של מעצמה, עם וארץ אחרים – אולי גם ראשיתו של קונפליקט פנימי. וטעמו של קונפליקט זה בכך שבכל דרכו המדינאית, עד בואו במגע עם בעיית ישראל, הוא היה נציגו השלם, ברור, החד־משמעי של צד אחד בתוך שלמות נפשית והזדהות בלתי־חצויה. במגע עם ישראל – החד־משמעויות הזאת כמו מתערערת.
ו
הוא ישב עם מאו־טצה־טונג בארמונו בפקין כשבת אמריקאי מול סיני, כשבת מעצמה מול מעצמה; הוא ישב בפאריס מול לה־דוקטו כשבת נציגה של מעצמה המעורבת עמוקות במלחמה נגד בני־ארצו של לה־דוקטו והאינטרס היחיד שהיה מיצגו ליד שולחן זה היה אמריקאי. הוא טס לאנקרה לדין־ודברים חמוּר עם ראש ממשלת תורכיה לאחר משבר קפריסין ודיבר כאמריקאי עם תורכי וכך, כנראה, ישב תוך שלמות נפשית בכל המפגשים שלו עם ראשי הקרמלין במוסקבה או בולדיבוסטוק.
הוא לא ישב כך מול הישראלים. הוא לא יכול היה לדבר אתם כדבּר עם סינים או ויֶטנאמים או עם רוסים או עם רוסים או תורכים. יסוד השלמות, האחדותיות, שהיה בכל מסעותיו הדיפלומטיים האחרים, נפגם. הוא לא היה גם קצת סיני בשיחותיו עם צ’ו־אן־לאי; הוא לא היה קצת תורכי במגעיו עם איצ’ויט, ראש ממשלת תורכיה דאז – אבל הוא אינו יכול שלא להיות קצת יהודי במגעיו עם גולדה מאיר וחבריה או עם יצחק רבין וחבריו. ולפחות מזוית־ראייתם של סאדאת ואסד הוא היה קצת – אם לא הרבה – יהודי גם בשבתו אתם.
די להתבונן במהלכיו המדיניים מאז פרוץ המשבר באזורנו כדי להבחין בקונפליקט הגלוי או הסמוי הארוג בהם: אין ספק, כנראה, שהוא היה אחד מתומכיה של רכבת־ההצלה בימי מלחמת יום־הכיפורים. אך הוא־הוא שהתמקח על כל חצי פנטום בעת המצוקה הגדולה; הוא שפתח לפנינו, באמצעות הנשיא דאז, את הארסנאל הגדול של אמריקה – אך הוא גם שעצר ומדד והאט כדי שלא יהיה נצחוננו שלם מדי; הוא פתח את הסיוע – אך ברצותו, כפי שאנו רואים, מכווצוֹ, סוגרו, קופץ ידו. אין זה רק משיקולי המדיניות עצמה. מונחים בזה, כך לפחות נראה לנו בהתבוננותנו, מצד אחד הרצון הכּן לתת ידו לקיומה של עצמאות יהודית, ומצד אחר הרתיעה שמא איננו נענה דיוֹ לאוביקטיביות המצוּוה עליו כשר של אמריקה.
את הדיו של הקונפליקט היהודי הזה אתה שומע מסיפוריהם של בני־שיחו הישראלים בביקוריהם אצלו או בביקוריו כאן.
ז
הקונפליקט, יש להודות, הוא כפול ומקוּים משני הצדדים. מכל שר־חוץ שאינו יהודי איננו מצפים אלא מה שניתן לצפות ממי ששמוע הסבר הגיוני, המבוסס בעינינו על אדני הצדק. אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על אוזן קשבת, היא אזנו של אדם השוקל צדק ואי־צדק, אינטרס ואנטי־אינטרס ומטה את הכף על־פי כובד־המשקל של כל אחד מן היסודות האלה. משר־חוץ שהוא יהודי אנו מצפים שיהיו דברינו נופלים על לב קשוב. בין אנו צודקים בפרטיו של נושא מסוים העומד לויכוח בינינו ובינו, בין איננו צודקים בדיון זה דוקא, אנו מצפים כי יראה ברקע כל השיקולים את צדקתנו ההיבטורית הבסיסית. אולי איננו צודקים בשלמות קפדנית בענין מעבר־הרים זה או אחר; אולי איננו צודקים בחלקת־זמן מקרית זאת שבה אנו דנים עם המצרים או הסורים, אבל כל יהודי יודע, חייב לדעת, מה קרה לעם הזה כאשר הפקיר איזה שהוא מעבר־הגנה בתולדותיו ומה נאדרה צדקתו בכלל הזמן ההיסטורי של חייו כלאום. מי שנולד כ“וואספּ” להורים ינקים במאסאצ’וסֶטס אינו חייב לדעת זאת, אבל מי שנרדף כבר בגיל בית־הספר בפירט על היותו ילד יהודי, לא זו בלבד שהוא חייב לדעת זאת אלא שאינו יכול לא לחוש זאת.
זוהי מערכת־ציפיות בלתי־מודעת. ספק אם באה לידי ביטוי או רמז בדו־שיח רשמי או אפילו בלתי־רשמי, אבל היא שרירה וקיימת וספק אם יש עוד משהו האוכף עצמו כל־כך, בנוכחות וַדאית, מוחצת, כמערכת־הציפיות הזאת – שאינן אלא משאלות לבנו ותקוותיו בבואנו לשיח גורלי עם נציג של מעצמה, שהוא בן־ברית לא על־פי הגדרתו של גנרל דה־גול, אלא על־פי הגדרתם של קדמונינו. ויש ציפיה יהודית כזאת גם מצד בן־השיח שמנגד.
משעה שהודלקה הנוּרה היהודית בעצם העימות עם ענין גורלי כענין מדינת היהודים – היא מופעלת גם בציפיותיו של הצד השני. מבחינה זאת – אם ענין משותף והדדי לנו, כי אז ציפייתו היא שהצלחתו או כשלונו כשר־חוץ יהודי של מעצמה גדולה תעניין אותנו מצדו היהודי של הענין. לא זו בלבד ש“כל אלטרנטיבה אישית במשרת שר־החוץ של ארצות־הברית” כדבריו תהיה לרעתנו, אלא שעצם כשלונו של שר־חוץ יהודי הוא דבר שעלינו, כמדינת־היהודים, לתת דעתנו עליו – ולמנוע אותו.
ח
ודאי אי־אפשר לערוך את חשבוננו היהודי עם הנרי קיסינג’ר בלי להעריך הערכה היסטורית עמוקה – שאיננה נשכחת לאורך ימים – את מסע ההצלה של טייסות התובלה מארצות־הברית בימי מלחמת יום־הכיפורים. היתה זו אמנם הכרעתו של נשיא ארצות־הברית וכל ה“ווטרגייטים” שבעולם לא ישטפוה וחטאיו של אותו אכס־נשיא מחוירים מעט מבחינה היסטורית־יהודית בפני ההחלטה הנחרצת הזאת. לעולם אין לתאר באופן היפותיטי “מה היה אילו”. אבל את ההיפותיזה הזאת – מה היה קורה לנו במערכות המלחמה הזאת שלכדה אותנו בתדהמה, בלעדי ההזדעקות האמריקנית – אין כל קושי לצייר בדייקנות. ויען כי אין קושי לצייר אותה – אין צורך לצייר אותה.
אבל ככל שנהיה אסירי־תודה לאיש הגולה עתה בביתו בסאן־קלמנטה, ייתכן כי אילולא שר־החוץ הזה לצדו, לצד ההמלצות ולצד ההכרעות, לא היתה אולי החלטה כזאת גומלת בלבו של הנשיא או לא היה רואה משענת מספיקה לבצעה.
זוהי זכותו הגדולה של האדם, שר־החוץ שישב בשעה הקריטית ליד מאזני־ההכרעה בוושינגטון וייתכן כי אנו חבים לו, הלכה למעשה, הרבה יותר משאנו מסוגלים היום, בתנאי חוסר־קרבות, לצייר לעצמנו.
ט
אבל ההרהור היהודי אינו פוסק לנקוב על־פי דרכו ועל־פי הגיונו שלו. אתה קורא את פרטי המשא־ומתן המתמשך בימי הקרבות – וכל יום־ציפיה כזה אָרכּוֹ כנצח – על חצי פנטום פחות או חצי פנטום יותר, כך, בדיוק: האם לתת לישראל פנטום ליום או פנטום וחצי, ואתה רואה איך מאזני־הכרעה גורליים, הכרעה גורלית בין חיים ומוות לאומה, נהפכים בשעה הקריטית ביותר למאזני תגרים. ועיקרם של מאזנַיִם מיוחדים אלה להקפיד שבעצם האש הנוראה והסכנה האיומה לא יעורער איזה שיווּי־משקל של כוחות שמישהו שומר עליו. ובעוד יש לעזור לעם הנתון בסכנה שלא יוכרע כליל – בשום פנים אין לאפשר לו להתקדם לקראת הכרעה של הצלת עצמו לאורך־ימים. לא לתת לו למות – אבל גם בעיצומה של האש יש להיזהר מכל החלטה שתאפשר לו לחיות בהשקט ובבִטחה לאחר שוֹך הלהבות.
ההרהור היהודי – ואולי לא רק הוא בלבד אלא גם ההרהור האנושי – אינו יכול שלא להציב את השאלה המרה: אם זכית כבר, בן לעם רדוף, שהספיק עדיין בנערותו לראות את התלאות של היות יהודי ואת ראשית מוראות כליונו; אם זכית לעמוד בצמרת מעצמה קובעת־גורל – איך לא נדלק בלבך ניצוץ של ערבות יהודית ליעץ למדינתך: שִׁלחוּ להם הכל, בלי מנין, בלי חשבון קטנוני; תנו להם כל התנאים לנצח הפעם ואם ינצחו במלחמה הזאת, אולי דוקא הפעם, לאחר שהותקפו ולבסוף הפכו את גלגל־המלחמה, יוכיחו סופית לאויביהם כי הנסיון להכניע את המדינה הזאת הוא נסיון־שוא וכי הדרך היחידה היא להגיע אִתה לאיזה מוֹדוּס־ויוֶנדי של קיום משותף. הם, היהודים, יבססו לאורך ימים את חלום כל הדורות שלהם וגם האינטרנס האמריקני – בראִיה רחוקה ומעמיקה יותר – לא יינזק. הן את הנפט – המפיקים ממילא עוצרים. ייתכן, איפוא, כי דוקא תבוסתם הפעם – במלחמה שהם יזמוה ונכשלו בה – תביא אותם לידי הערכה צלולה והגיונית יותר גם של טעם המערכה הכלכלית שלהם נגד ארצות־הברית.
אבל, כאמור, הרהור היהודי, מוקדו קודם־כל בענין היהודי ומבחינה זאת יירשם בתולדותינו ד"ר הנרי קיסינג’ר בתחום הזמן של מלחמת יום־הכיפורים כאדם כפול־תפקיד: סייע לישראל להינצל, אך מנע ממנה במפוכח, במפורש, ביזום, את האפשרות להבטיח את חייה. כיון שהדבר הראשון הוא בגדר מעשה והשני – בגדר מינוע, ייתכן שהראשון ייחרת יותר בדברי־הימים, כדרך ההיסטוריה הרושמת הרבה דברים שנעשו ורק מעט דברים שעשייתם נמנעה. אך אנחנו, החיים עדיין את התקופה ואת התחושה החריפה של תוצאות המינוע הזה, חייבים לראות להיטב גם את הצטיירותו של שר־החוץ הזה על רקע התקופה ההיא כדי לכלכל נכונה את שיקולינו ומעשינו להבא.
י
כי אם לגבי הנרי קיסינג’ר האשלה היא איך הוא יירשם בהיסטוריה, הרי בשבילנו השאלה היא אם נחיה כדי להירשם בה בכלל. אין היקשים חד־משמעיים ממקום למקום, אך אין התרחשות במקום אחד שתהיה חסרת משמעות ולקח לסיטואציות דומות, אם כי לעולם לא זהות.
השלום שהשיג קיסינג’ר בויטנאם הוא כפי שאפשר היה להבין אז וכפי שאפשר לראות היום לא שלוום לויֶטנאם אלא שלום לאמריקאים. חמש מאות אלף חיילים אמריקאים הוצאו מויֶטנאם עם הפסקת־האש שם, אך למעלה ממאה וששים אלף צפון ויטנאמים חדרו או נכנסו לדרום. ההבדל היחיד בין הטבח ההדדי שהיה נטוש שם עד הפסקת האש לבין הטביחה ההדדית לאחריה הוא כי ההרג המאוחר־יותר לא היה מלוּוה שירות־יומי של תצלומי טלביזיה אמריקנית.
אולי זה גם הטעם הסמלי, הבלתי־מתוכנן בודאי, של מחצית פרס־נוֹבּל שהוענק לקיסינג’ר. על המחצית האמריקנית של השלום הזה בודאי שהוא ראוי לפרס.
אִיזכּוּר ויֶטנאם לא בא אלא כדי לומר שהנסיון עם הנרי קיסינג’ר, שלנו – ביום־הכיפורים ושל אחרים – בימים שלהם, חייב ללמד כי אין לצפות מן האדם המבריק היושב בסוד נשיאים בוושינגטון שיחפש באזורנו שלום אחר מאשר שלום אמריקני. קשה לנו רגשית להסכין עם הרעיון שהיות מדינת־ישראל מדינה יהודית איננו שיקול קובע בשיקוליו כדי לנהוג גם מבחינה זאת אבחנה קיצונית בין ויֶטנאם למזרח־התיכון. קרוב לודאי שהאופן שבו יירשם שמו בהיסטוריה האמריקנית – וההיסטוריה הזאת רושמת עצמה יום־יום ב״ניו־יורק טיימס" וב“וושינגטון פוסט” ובאמצעי־התקשורת החזותיים של ארצות־הברית – מעניין אותו יותר מן האופן שבו ייחרת שמו בהיסטוריה היהודית, שלפי כל מעשיו והליכותיו אין הוא גורר אחריו את שָׁבלהּ.
רק משאלת־הלב שלנו, רק היתמוּת הנוראה של העם היהודי בין העמים שמחוץ לאמונה היהודית – שתי אלו בצירוף התודעה היהודית המושרשת בנו, בני האומה שקמה לתחיה, בטבעיות כזאת, שלפיה יהודי הוא ראשית כל יהודי – רק הן מסוגלות להטות אותנו מראות ראִיה פשוטה ומפוכחת יותר גם את מוצאו היהודי של שר־החוץ האמריקאי, שכעדות רעייתו באחת ההזדמנויות – הוא אינו עומד להתנצר.
יא
יש עוד זוית אחת – והיא הזוית המוסרית שבפעילות המדינית והדיפלומטית. יהודי בעצם היותו יהודי – אנחנו מאמינים ללא תקנה – חשוף לרגישות מוסרית אולי יותר מאחרים. ואם לא חידדו את התחושה הזאת אצל יהודים הלוחות שניתנו דוקא להם בסיני – חידדו אותה סבלותיהם לאורך הדורות.
אף־על־פי־כן, התבוננות חטופה מלמדת שעוּבדת היותו יהודי לא חידדה כלשהו את רגישותו המוסרית של הנרי קיסינג’ר בעת חירום מדיני, ושום דבר לא הבליט זאת יותר מן האסון שירד באחרונה על קפריסין.
הוא השקיף על הטרגדיה הקפריסאית בקור־רוח מאטֵרניכי – דמות המאותתת לו לא פעם כמופת. איננו יודעים מה יכול היה ומה לא יכול היה לעשות כדי למנוע את הטבח ההדדי בקפרסין, אך הרושם הוא כי השיחות הטלפוניות התכופות שלו אל התורכים ואל היוָנים נעשו שיחות של קו אדום רק מפני שרקען האדים מדם יוָנים ותורכים – אבל לא היתה בהן, כנראה, תחושה של דחיפות־חירום שהאדום בא לסמל אותה. היו אלו, לפי הדיווחים המוּכּרים לציבור, שיחות עסקיות שזמנן אִתן וסבלנותן אִתן – אף כי ברקע נהמו קני־התותחים, ורבבות צעדו בנתיב היסורים של פליטים נוטשי־ביתם והדם ניגר ללא הפוגה – בקברים בודדים ובקברי־אחים.
כאשר יכתוב מי את ההתרחשויות הסמויות בימי קפריסין, אין להוציא מן הכלל שימצא בדִפתראות מזכירות־המדינה האמריקנית משהו בדומה לזה שמצא שם סטנלי מורס לאחר מלחמת־העולם השניה בענין הצלת יהודים מאירופה. אותו שיקול מפוכח, פעמים גם ציני מאוד, ואותה פעילות מזדחלת ופורמת גידים שכל עיקרה ציפיה שהדברים יוכרעו כך או אחרת בשדה הדם מאליהם – בעזרת האל או בעזרת השטן – ובלבד שארצות־הברית לא תהיה מעורבת, ולא תהיה מחויבת להזדהות עם צד אחד, היינו־הך מי הצד המתאנה ומי הצד שפקדוֹ האסון.
בין נקבל גירסתם של האחים קאלב לגבי התנהגותו של שר־החוץ בעת משבר יום־הכיפורים שלנו בין נקבל גירסתם של לקוויר־לוטבאק – משום אחת מהן איננה עולה תגובה של התרגשות מופלגת של שר־החוץ האמריקאי. בניתוח מעמיק ומפורט יותר עולה גם מימי־הכיפורים שלנו בוושינגנטון “נימת קפריסין”, אף כי כוחות גדולים יותר, פנים אמריקניים, או אולי רק אימת הכוחות הפוטנציאליים האלה, מנעו מן הדרמה הישראלית סיום זהה לסצנריו הקפריסאי.
יב
תכלית טורים אלה לא היתה לשפוט ארחותיו של שר־החוץ האמריקאי כיהודי. הפתגם הרוסי הנפוץ: “בכוח – לא תהיה אהוב” חל גם על אהבת יהודים לעמם, למוצאם. ואולי ראשית הנהייה וההתקרבות של יהודים אל צמרות השלטון וההנהגה במדינות־מגוריהם מבשרת – או מציינת ממילא – את ראשית ההתרחקות, פעמים כדי התנכרות, פעמים כדי זרוּת בלבד, מעמם וממכאוביו וביחוד מכמיהותיו הלאומיות. וזו אמת, בדרגות שונות, למן המהפכה הרוסית הגדולה דרך וולטר רטנאו ועד ליאון בלום. אף כי האחרון, שלא התנכר ליהדותו, לא עמד אולי במבחן של אחריות־דמים כזאת בענינים הנוגעים לעמו כפי שהועמדו בו הנרי קיסינג’ר. לא היתה, איפוא, כוונת הדברים להעמיד הליכותיו של הילד היהודי מפירט למשפטם של יהודים חכמי־ניסיון מישראל.
אך תכלית הדברים היתה לצוות על עצמנו מעט יותר פכחון גם מבחינה זו. להשליט במעשינו את האבחנה המהותית – הקיימת לצערנו – בין העם כאן לבין שר־החוץ היהודי של מדינה ידידותית. קרוב לנו – אולי: אחד מאתנו – לאו דוקא. שר יהודי – כן. שר־היהודים – לא.
טוב לדעת זאת כדי שלא לטעות. כדי להבין שעם כל דברי־ההזדהות הנאמרים לסיבור אזנם של תלמידים וידידים ואחים־על־פי־המוצא – שעדיין יש הבדל בין מידת הדאגה שלנו; במידת החרדה שלנו ליושבי נתניה וכפר־יונה שעל גבול טול־כרם לבין מידת החרדה שלו; הוא, יכול לחשוב במושגים של מלכים שוחרי ארצות־הברית והעדפתם; במושגים של הנוזל המניע גלגליה של הטכנולוגיה האמריקנית האדירה; אנחנו – כפויים לחשוב במושגים של קני־התותח המופנים אל חצרות בתינו גם מעבר הגבול שבו יושב מלך אוהב אמריקה ובמושגים של הדם הזורם בעורקי בנינו. בתמצית: יש הבדל מהותי, תהומי, בין מידת הדאגה שלנו לקיומנו היִחוּדי כמדינת־יהודים שנולדה בין דמדומי שואה ותחיה, לבין מידת החרדה שלו לקיומה של עוד מדינה אחת, נטולת־נפט, במזרח־התיכון. אפילו היא מדינה של בני־עמו.
יג
אנו קוראים באחרונה פרקים מספרו של ג’יל קארל אלרוי “נסיון קיסינג’ר”. כלול בהם הסיפור על עקשנותם של ק. להישבע על “הברית החדשה” דוקא ולא על ספר התנ"ך; על ההוראה לעובדים היהודים במחלקת־המדינה לעבוד גם בשבתות ובמועדי ישראל – דבר שלא היה נהוג לפניו; על זימון מופגן של טקסים מסוימים ליום־השבת דוקא. אנו קוראים זאת ויודעים היטב שאפילו לקט כזה, סימפטומטי כאשר יהי, עדיין איננו כל הדיוקן וכל אמיתו. אך על רקע זה, גם שיחו המר של ידידנו חכם־הלב, שבו פתחנו דברינו, אינו נראה עוד כל־כך קרתני וכל־כך מחוץ לענינוֹ. אדם ששמו נישא בפי כל העולם, מפקין עד קהיר, אינו יכול, כנראה, להסתגר במעגל אמותיו של עמו הקטן. הוא על־לאומי, על־דתי. הוא – המנַווט את כדור־הארץ או מנסה להשליט בו סדר מזוית־ראיה גלובאלית, אוניברסלית, כמעט קוסמית – אינו יכול כלל להיות צמוד אל מוצא אחד של עם קטן וקרתני. אינו יכול להיות צמוד אליו – וממילא אינו יכול להיות משובש ומופרע על־ידיו או על־ידי האינטרסים שלו במהלכיו החובקים עולם.
בלי משים עולה לפנינו דמות של יהודי אחר, שאף הוא הגיע לפסגות אצל אותה מעצמה עצמה. לא שום התנצלות על יהדותו. לא שום הכרת־טובה למיטיביו על עצם העמדתו כיהודי במשרה הרמה. אמריקאי – מובן מאליו; יהודי – מובן מאליו. ואולי משום כך אנוס היה ארתור גולדברג, היהודי בכל שס"ה גידיו, בסופו של דבר לפרוש. אולי באמת מתחייבת בצמרות השלטון הזר הזדהות אכסקלוזיבית שאינה מניחה בלב אדם מקום גם לעמו שלו, למדויו, לחיבוטי קיומו. אולי.
בסיכום: אין זו דרמה יוָנית, כפי שביקש להגדירה הנרי קיסינג’ר, אלא דרמה יהודית סבוכה ולא בלתי מוּכּרת בדברי־ימינו. מכל־מקום, משעה אתה נתפס בענין הנרי קיסינג’ר, מקומו ותפקידו בהכרעות, להרהורים יהודיים ואתה תוהה ממי יש בו יותר: מדון יצחק אברבנאל או מברונו קרייסקי – הרי בעוד אין אתה נחפז לחברו אל האחרון – אתה מיטיב עם ההשוָאה, עם ההיסטוריה היהודית ועם הפכחון ההכרחי לכלכלת מעשינו כאן ועכשיו, אם אתה מנתקו מדון יצחק אברבנאל.
שער שלישי: בין מלכות למלכות; חכמת ישראל 1970
מאתישעיהו אברך
ארץ רחוקה מאוד
מאתישעיהו אברך
״בני ישראל״ – שבט יהודי מהודו – שובתים שביתת־רעב.
כאשר ניסינו בימי נעורינו לטעון בכל הגיון־הברזל של הנעורים כנגד מי שהורה לנו הלכות שכר ועונש, שככלות הכל האלוהים הוא רחוק ואנחנו איננו כלל בתחום הישג־ידו ואֵימי העונש אינם אימים מוחשיים כל־כך, היה זקן חכם־לב משיב לנו בקולה הרועד־מעט של התבונה: האלוהים – היה אומר – אינו רחוק ממך כלל וכלל. הוא כמטחוי נשמת־אפך. אבל מדבריך אני למד כי אתה רחוק ממנו. רחוק מאוד.
איננו יודעים מהי ״הארץ הרחוקה״ שאליה נתכוונה הרבנות הראשית במגילת האליה־והקוץ שהגישה לרעבים על יהדותם מקרב עדת ״בני ישראל״, השובתים רעב בירושלים. אבל הרושם הוא כי מעללי הרבנות בתקופה האחרונה – לאו דוקא בענינם של ״בני ישראל״ הלכודים בתוך המרכאות כבתוך סורג – עושים את הארץ שבה אנחנו יושבים ארץ רחוקה. רחוקה מאוד. רחוקה לא רק ממשבי־הרוח הפורצים כסערה בעולם והמטלטלים כל הוייתו החמרית והרוחנית, אלא גם מזרמי־הרוח האדירים שטילטלו את העם בשני הדורות האחרונים טלטלה הקרובה לכליָה; רחוקה מכמיהתם – הנעשית נדירה יותר ויותר – של יהודים להיות יהודים; רחוקה מן החסד האנושי הארוג כחוט־השני באמונת ישראל, ולא נהסס לומר: רחוקה ואיטמת לאַפיוֹ המיוחד של המאבק על קיום היהדות בדור נסער ומלא תהפוכות. ורבנים נושאי־כהונה בישראל אינם היחידים החרדים לקיום הזה.
ב
נאמר מראש: אין לך דבר קל יותר מלעלות על עגלת־הביזוי של רבני ישראל הדוהרת באחרונה כבמורד הר. אין לך דבר קל יותר מלצייר אותה עדה נכבדה של מגדלי־זקן ולובשי־ארוכים כחיל־גרר המושך אותנו לתוך אפלת ימי־הבינים, או כחיל־מחסום שאילמלא הוא היו הקִדמה, החירות האנושית וכל מעלות־הרוח הנאצלות של האדם פורצות כּאֶשֶׁד וריאותינו היו נושמות אויר־פסגות של חיים חילוניים חפשיים. ציור כזה לא זו בלבד שהוא חוטא מבחינת חינוך העם לתפקיד שמילאו הם ושכמותם בשמירת האומה בדרך הארוכה של נדודיה – הרבה לפני קום המפלגה הדתית הלאומית – אלא שהוא גם מתעלם מסכנות גדולות פי כמה של שקיעה וניוון רוחניים, שהכפירה בכל ערך והריקנות מכל אמונה הן גילוייהם הבולטים ביותר. וכבר ראינו היטב כי גם משטר של נישואים אזרחיים, למשל, הוא כשלעצמו עדיין איננו ערובה מפני שעבּוּד רוח האדם, הכנעתה וגימודה, כשם שנכון הוא שהדבקות בדת היא בלבד איננה תריס בפני תועבות ארציות למיניהן.
ואולם אנו באים בדין עם הרבנים לא משום שאנו סבורים כי תם ונשלם תפקידם בחיינו הרוחניים המגוונים אלא משום שאנו עומדים מוכי־תדהמה מול קוצר־הראות וקהות־החושים של מנהיגות רוחנית נוכח תמורות המזעזעות אַמוֹת־הספּים של העם. ובדין זה לא נהַדר פני רב ולא נִשא פני כהונה ולא נירתע גם מן האמירה המאיימת של אחד הרבנים: ״דברו דבר ולא יקום – כי עמנו אל״. כי אם הכוונה היא לאלוהי היהודים – איננו בטוחים כלל וכלל כי אלוהים זה נמצא בימים אלה עם רבני ישראל יותר מאשר עם אלה שהיו מצונפים באהלי־היריעות, הם וטפם, על מדרכות ירושלים או יותר מאשר עם עצמותיו של יהודי קטן בן־גיורת הטמונות עד היום מעבר לגדר של בית־עלמין בישראל – על־פי פקודת רבנים.
ג
אנו יודעים פירושו של המונח גזענות. אנו יודעים כי הוא גורר עמו אסוציאציות מבעיתות. ואולי נכון היה ליחד את המונח הזה לתקופה אחת שבה הונפה סיסמת הגזענות כמאכלת על צוארו של העם – ולתקופה ההיא בלבד. אם מפקיעים מן המושג הזה את משמעותו המחרידה ואם נוטלים ממנו כל יסוד של השוָאה־שאיננה־השוָאה – ההוראה לחפש בבני ישראל או ביהודים מארץ רחוקה אחרת למוצא האם ולמוצא־האם־של־האם ״ולמעלה מזה ככל האפשר״, היא הוראה שאָפיה וטיבה ומהותה: גזע. גזע יהודים. אבל גזע. גזע כהנים – ועדיין גזע. והחיפוש אחרי טהרתו של הגזע הזה ״למעלה ככל האפשר״ איננו נעשה פחות טמא אם מחפשים מוצא יהודי ולא מוצא ארי או טטרי־מונגולי.
ואפילו השלמנו עם עצם החיפוש הזה אחרי המוצא הכיתתי – לבדוק אם לא נתערבב כהן בגרושה ואם לא מימזר על־ידי כך את כל שלשלת־היוחסין של הדורות – עומדת אותה הוראה ״למעלה ככל האפשר״ כזמן ללא מנין, כלהב ללא ניצב. ומולם – כמול חומה – שני אנשים שאינם יכולים לבנות עתידם ביחד רק משום שבדקו איש כל תכונות רעהו, תכונות אָפיו ותכונות יפיוֹ, מעלותיו וחסרונותיו, אך בכיוון אחד לא בדקו: ״למעלה ככל האפשר״, הַינוּ: אם לא נכשל, חלילה, מישהו במשפחה בגילוי־עריות לאורך הדורות, בגלגולים רבי־התלאה של העם. ואין רבני ישראל ופוסקי הלכתה בימינו חלים ומרגישים כלל כי בעוד הם מקפידים שלא יבואו בקהל העם עובדי עבודה־זרה שלא נתגיירו כהלכה ושלא ייטמא העם בגילוי־עריות, הם מתירים, במישרין או בעקיפין, את החמוּרה לא פחות בשלוש העבירות שעליהם ייהרג יהודי ולא יעבור – את שפיכות־הדמים.
ד
אמרנו שפיכות־דמים ואיננו נסוגים כמלוא־הנימה מחומרת ההגדרה הזאת. כי אם יש, בין שאר הדברים, מה שמפליא ומדהים בכל התנהגותה של הרבנות בעניני אישות בתקופה שלאחר קום המדינה, זהו העדר יסוד מספיק של חסד־אדם בשיקוליה ובפסקיה. כאילו היתה ההתנצחות עם החילוניים והפחד שמא יתפרש כל צעד לקולא ככניעה לחילוניים – שיקול ראשון, מדעת או שלא־מדעת, המחמיר או מחריף את שיקולי ההלכה ומסיח דעת רבנים ולבבם מן היסוד האנושי של ״וחי בהם״ שהוא טעם כל הלכה ותמציתה.
והדבר מדהים לא רק משום שהחסד הוא מן היסודות הראשונים בַּיחוּד היהודי וראשון בספירות האצילות, וכמאמר הזוהר: ״זרוע הימין״ שאין קיום בלעדיה, אלא משום שלא היתה תקופה בדברי ימי העם שבה נחוץ היה החסד לבנין עולמו – כתקופתנו.
כי שום הלכה ושום נבואה – לא אדריכל ההלכה כר׳ יהודה הנשיא ולא גדול־מקוננים כירמיהו – לא יכלו לחזות ריסוק־אברים כזה של העם ביום מן הימים. שום חטא מחטאי העם לא נובא לו עונש וכלָיה מכוּונים כאלה בידי אדם כעונש וככליָה של המשרפות ושל ניפוץ עולליו, נשיו וזקניו אל הסלע. עם שנהרג כל־כך על טירוף־טהרת־גזעם של אחרים צריך יותר מכל עם אחר לנפות את חייו והלכתו ודיניו והליכותיו עם תושב ועם גר מכל אבק־אבקו של טוהר־כת או מוצא או גזע.
כי במהומת־ההשמדה הזאת כמו נטרפו כל קלפיו של העם ונשדדו מערכותיהם של כהן ולוי וישראל לפני שויון אחד: שויון המוות. שויון זה איננו עוד מאורע אחד במאורעות היהדות. עוד תלאה בתלאותיה. זהו מנין חדש. כמעט התחלה מחודשה של העם. חורבן שמן הרמץ שלו באורח פלאי קמו שרידים ונתלכדו לעם חדש לחלוטין. בתוך החורבן הזה ובעקבותיו אין זה מן הנמנע כי באו כהנים אל גרושות ונשתכחו הלכות־יִבּוּם ולא היו נעלים לחליצה ואין אולי מספר לממזרים – על־פי הגדרת ההלכה – המתהלכים בעם והם בין טובי בניו ובוניו בימינו. עם כזה ניתן לאַחוֹת ולבנות מחדש רק בכוח החסד. בכוח התמורה ולא בכוח האיבּוּן. בכוח ראִיה חדשה של עיקר וטפל. כמעט כל יהודי המגיע בימינו לארץ על־פי חוק־השבות הוא יהודי של תלאה ומרדות. או שנמלט וכנף בגדו בוערת מלהבת־הכבשנים או שפרץ סורג ובריח מארץ שנתנה קולר בצואר היהדות כולה להחניקה, או שהוכרז כטמא על־ידי בני־המקום כפי שהוטמאה עדת ״בני ישראל״. אם יש זמן שבו צריכה היתה אומה למען קיומה וקיום אמונתה לפתוח זרועותיה לרוָחה, לשאול פחות ״מאין באת״ ולהסתפק בידיעה ״לאן אתה הולך״ – זהו הזמן הזה. הזמן שלאחר חורבן. ואין לך דבר סוטר־על־לחי יותר וערל־לב יותר מן העובדה שיהודי שהוכרז כטמא במחיצתם של נכרים או שצלמו האנושי טושטש בעוון היותו יהודי, נמלט לארץ כיסופים ומקלט ומוצא את יד־ההלכה של עמו ושל תורתו מונפת לבדוק את מוצאו ״למעלה ככל האפשר״. ועל קשיחות־הפנים הזאת קרואים רבני ישראל לדין הציבור – דין ומשפט שגם רבנים נושאי כהונה ונושאי סמכות מקודשת אינם יכולים לכפור בהם.
ה
אבל החסד נחוץ לא רק מפני רוחות השוֹאה, ששריקתן עדיין נשמעת בחללנו, אלא גם מפני רוחות הרוָחה הגדולה והטמיעה המנסרות בחלקים אחרים של העם בארצות שהרבנות – וכבר לא הגיאוגרפיה – עדיין מגדירה אותן כרחוקות. והן מנסרות בכוח גובר והולך ומרסקות נשמתו של העם לא פחות משריסקה השוֹאה את גופו. כוח המשיכה והפיתוי מבחוץ של טמיעה זו, היונקת מעודף ושפע, הוא כה רב עד שרק אִולת היא להוסיף עליו כוח־דחיפה והרחקה מבפנים. אנו יודעים היטב שאפילו ישראל גזוזת־פיאות־וזקן ונוסעת בשבתות ברחוב שבטי־ישראל בירושלים ומחתנת בניה לא תחת חופת־רבנים בּלוּיָה אלא בלשכתם המגוהצת של פרקליטים ובמכונות אי. בי. אם. – אפילו ישראל כזו עדיין איננה תריס בפני הבריחה מן היהדות ועדיין אינה משקל שכנגד לכוחות האדירים המושכים בימינו חלקי־עם מעצמו וחוצה. אנו יודעים לא פחות מאחרים שלא ויתור על צביונו הרוחני המיוחד הוא שקיים את העם עד כה ולא הוא שיקיימו בעתיד. אך כל מי שמבקש לומר לנו כי דוקא חליצת הנעל והיריקה בפני היבם או הטרפת שחיטת־חוץ או הטמנת עצמותיו של בן־גרים מחוץ לגדר – הם ושכמותם מן הערובות ליִחוּד היהודי, הריהו כמי שאמר שכוחו ויִחוּדוֹ של העם לא בערכיו החברתיים והמוסריים אלא – בחטוטרות. וכל עודף־חטוטרות כזה – הַינוּ־הך מה היתה חשיבותן בעבר – איננו מרים קרן היהדות אלא עושה אותה קרן־נַגחים. איננו מבצר אותה אלא מבודד אותה. מבודד לא מנכרים, אלא מיהודים. ולא רק מיהודים המראים לה גב אלא מיהודים המאירים לה פנים. מיהודים העומדים ככבאים במרכזן של להבות־טמיעה ומנסים בתוך להבות אלו לשמור על גחלת קטנה שתוסיף להבהב באורה המיוחד. אך הרוח הנושבת היום מירושלים הרבנית איננה מפיחה בגחלים אלו ללבותן אלא – לכבותן, ומעולם לא קיבלו עליהם רבנים כל חומרת האחריות לשלמות העם ושלמות מושגי־אמונתו ומושגי־אחדותו כפי שמקבלים עליהם רבני ישראל בימינו.
ו
לא ניתפס לקוצר־הרוח על שנגזר עלינו כל יום שני וחמישי לצאת למלחמות על עניני דת ולהשחית חלק גדול ממרצנו הרגשי והאינטלקטואלי במערכה הנראית לרבים כנטל כבד ומיותר. בין נרצה בין לא נרצה, עוד ימים רבים יתלקחו מדורות אלו בחיינו, שבעיקרן ובמהותן הן מדורות של היתוך וצריפה, ואורך־רוח רב יבוקש כדי שלא להפוך מחלוקת לשנאת־אחים ואולי גרוע ממנה – לבוז יהודים איש לרעהו. אם אנו יכולים לשאת באוצרות בלתי־נדלים של סבלנות והבנה לקיומן ולמחלוקתן של כיתות מפלגתיות שאבד עליהן כלח ושהורסות תאי העם ורקמותיו, נִשא במעט אורך־רוח גם את ההתנגשות הבלתי־נמנעת הזאת עם מושגים שאפילו מפני גילם בלבד אינם יכולים שלא לעורר כבוד. התנגשות זו היא מבני־הלוָיה ההכרחיים של גאולה. גולה ודת קל היה להן יותר, כנראה, לגור בכפיפה אחת. גולה היא פורענות ודת היא מלכות ולא היתה תחרות ביניהן. ואולם גאולה היא מלכות וגם דת – לדעת מאמינים וכופרים כאחד – היא מלכות, וקיומה של מלכות בתוך מלכות הוא ענין מורכב וההסתגלות של זו לזו היא תהליך ממושך ולא מעשה חד־פעמי.
מתוך הבנה זו של מהות הויכוח הנטוש בעם – לא נבוא אל הרבנים בתביעה לנטוש הלכה או לפסוק בניגוד לה. כי על־פי אותה הלכה הוסמך הרב להיות רב ועל־פיה מצוּוה לשפוט. אך מה שגוזרת עלינו התקופה הוא רוח תעוזה לשינוי הלכה ורוח גדולה של חנינה. לא רק מפני שידנו נוגעת בגרמי השמים ולנגד עינינו ממש הופכת מטפיסיקה לפיסיקה ו״המאור הקטן לממשלת הלילה״ נהפך לשדה־חניה פיסי ליציר־כפיו של אדם. אלא מפני שעם רצוץ ומתאחה מוֹנֶה עתה מנין חדש לחורבנו ולתחייתו ולא היתה כתקופה הזאת שבה היה זקוק למבטה החונן – ולא הזועם– של האמונה. למעלה מדור השתולל בעם אל קנא ונוקם – ללא מצרים. מותר לוֹ לפַנוֹת מעט מקום לאל ארך־אַפּיִם.
1964
האבסורד הגדול הזה
מאתישעיהו אברך
״דחיית האמונה בישו על־ידי היהודים – עובדה אבסורדית ובלתי־מתקבלת על הדעת״. [האפיפיור פאולוס הששי]
אנו קוראים את דברי ימי העת הזאת ובזכרוננו עולה מעורפלת מעט שיחה עם מַרק שאגאל תוך סיור בין ציוריו שרקעם הרחוב היהודי. הנה המת המוטל בטבור העיירה. הנה הרבי הירוק. והנה בצד אלה איש מנצרת מוּקע אל הצלב כשהוא עטוף טלית ותפילין.
מדוע – שאלנו – דוקא בטלית ובטוטפות?
וכי אין אחרת? – אמר – וכי הם, כלומר הנוצרים, הצלובים? אותנו צולבים כך אַלפּיִם שנה, יום־יום, בכל ארץ. אם יש מעוּנֶה בעולם, זה יהודי – עם טוטפות.
עד היום מהדהדים דברים אלה באזננו והם חזרו וניצבו לפנינו כנד בעת האחרונה. והם ניצבו לפנינו מחדש כפלס מיצב מול בלבול־החושים זה למעלה משנה סביב כל תנועה של אפיפיור גוץ וזריז אחד; סביב כל נדנוד־עפעף של הכמורה, שלרגע קט כמו הטילה בת־חיוך על פניה העגומים והעם נלכד בחיוך הזה כברשת שטמנה לו הקוּרִיָה הגדולה והוא נלבט בין קוּרֵיהָ – עד היום הזה.
ב
וכך אירע כי כאשר אמר בשבוע שעבר האפיפיור פאולוס הששי מה שאמר – כבר העתונות רושמת כי ״הדברים מעסיקים את החוגים העליונים של המדינה״ וכבר תובעים ששרת־החוץ תסביר: הכיצד? אפיפיור זה, שכל כולו של משרד־החוץ, איך ייתכן שיאמר מה שאמר, ושוקלים – כך נאמר – אפשרות של תגובה. ורושמים, ושוקלים – ואין מרגישים.
ואין מרגישים כי שבע־עשרה שנה לאחר קום ריבונותנו, עשרים שנה לאחר הטבח הגדול עדיין אנו מביטים אל מוצא־פיהם של אפיפיורים כאילו עדיין ענין והפרש חיוני הוא לנו אם חושבים אותנו כרוצחיו הגמורים של המשיח או כרוצחים חלקיים בלבד; כאילו עדיין – עד היום הזה – אנחנו עומדים למשפטם שלהם ולא הם – למשפטנו.
אנחנו – ולא הם.
אנחנו, שדמנו ניגר כמים על כל מזבחותיה של הכנסיה, ולא הם ששפכוהו; אנחנו, שבכל מערכות אמונתנו אין אף לא טיפה אחת של שפיכת דמי־נקיים, ולא הם, שספינת דתם שטה זה מאה דורות בנהרי דם; אנחנו, שנצלבנו על כל גרדום ונטמנו בכל קבר־אחים, ולא הם אשר צלבונו והטילונו חיים אל הבורות; אנחנו, שעוללינו נופצו אל סלע מפני סירוב האם היהודיה לכרוע לצלב, ולא הם אשר ניפצו אליו את ראשי עוללינו. אנחנו העומדים מחדש לדין – ולא הם.
ואין לך דבר המטיל אור על טיבם של העקרונות המוסריים המדריכים את האנושות בימינו, כיחס הרציני שבו מתיחס העולם הנאור למאמצי הכנסיה הזאת לטהר – ולוּ גם חלקית, ולוּ גם בפרימת־גידים ממושכת – לא את עצמה אלא את קרבנה.
אך ספק אם יש דבר המעיד יותר על שפל־רוחו של העם מן העובדה כי שליחי היהודים ואחשדרפניהם – מארצות גולה וגם מארץ גאולתו – עומדים על כתפי הדת הזאת ובישופיה ליעץ לה איך לנסח את כתב־הזיכוי המגומגם הזה שלא בא אלא לחפות על חובתה המוסרית האלמנטרית לטהר את עצמה; חובתה – אם עדיין היא מתכוונת לקרוא לעצמה גם להבא ״דת־האהבה־והחסד״ בלי לעורר זעם אדם או ליצנותו.
ג
כי אילמלי היו לכנסיה זו מעט הרהורי־חרטה או הרהורי־תשובה על כל אשר עוללה לנו במשך הדורות, היתה לה שעת־כושר אחת לכפרה כזו. שעה נוראה, עקובה מדם – אבל, לגבי הכנסיה הזאת, שעת־כושר. היתה זו השעה שבה – אולי בפעם הראשונה בקורות הימים – נערך הטבח הגדול ביהודים לא ביזמתה, לא בשמה ולא בדגלה. על־ידי מאמיניה – אבל לא בשמה. היתה לה שעה אחת שבה יכול היה גם אור־החסד החיוַריין שלה לחתוך כברק בתוך גיא־צלמוות גדול. שעה נדירה באימתה ובמשמעותה ההיסטורית, שבה יכלה לכפר מעט על עברה במעשה אחד שאינו רחוק כל־כך מן המחדל: בזעקה. בהתיצבות זקופה לימין מעונים – התיצבות שמעיקרה היא גם צו־של־חסד לנצרות. אך דת דברנית זאת, שמטיפיה ואפוסטוליה פרושים על־פני כל העולם כולו ודיבורם אינו פוסק בו עולמית, מעולם לא קפצה את פיה כפי שקפצה אותו מול עשן המשרפות. והסיבה היחידה שעשן זה לא גירה את נחירי־אפה המוסריים היא כי הוא עלה מלהבות של יהודים שרופים.
ואפילו ילך איזה אויל דיפלומטי לאסיפת־מחאה של הכנסיה על ביזוי פיוס השנים־עשר – ויהיה הטעם או חוסר־הטעם להליכתו אשר יהיה – לא ימחה את העובדה הניצחת שכנסיה זו, כחטיבה, כברית עולמית של חצי מיליארד מאמינים, עמדה על הדם והחרישה. ושתקה לא שתיקה של אונס ולאו דוקא שתיקה של פחד. לא שרצתה לומר משהו וחששה לומר אותו. היא שתקה מתוך אָטאויזם של הסכמה.
ומתוך אטאויזם של אי־אהבת יהודים הפכה הכנסיה את שעת־הכושר של הכפרה לחטא נוסף ומכופל. במקום לכנס את האקומניה לוידוּיה הגדול של הנצרות; במקום לחפש מעט כפרה לעצמה – היא מתכנסת וחוזרת ומתכנסת כבר בשלישית לדון, איך לנסח את הדוֹגמה שממנה ישתמע כי קצת רצחו היהודים את ישו וקצת לא רצחו אותו.
ד
אך האמת לאמיתה היא כי השנאה כלפי העם היהודי המפעפעת בחביוני הכנסיה הזאת למראשיתה איננה כלל מפני שרצחנו או לא רצחנו את המושיע, אלא מפני שלא עבדנו אותו ולא נכנענו לו ואיננו עובדים אותו עד עצם היום הזה.
אילו היה מקור כל השנאה רק האקט עצמו של רצח בן־האלוהים – אין לך מקום שהיה צריך להיות שנוא על הכנסיה יותר מן המקום שבו היא יושבת אל המלכות: העיר רומא ויושביה. מבני רומי ולא מבני יהודה בא פונטיוס פילטוס. רומאים ולא יהודים העלוהו לגרדום. עליהם אין כלל ויכוח כי אמנם רצחוהו.
אבל המבוע האמיתי של האיבה ליהודים איננו הזעם שרצחנו אותו, כביכול, אלא על כך שלא עבדנו אותו ושבכל תהפוכות־הימים, כאשר גולגלתו של העם בקושי צפה על־פני החיים, לא קרא לעזרת המושיע הזה ולא ניסה למצוא בו מפלט מיסוריו. זהו העם היחיד שהיה במקום וראה, כביכול עין־בעין את בן־האלוהים ואת נסיו: את פלא הלחם ואת פלא המים שהיו ליין ואת פלא הדגים בכנרת ואת נס פקיחת עיני העיורים – ועיניו של העם הזה עצמו לא נפקחו. זהו העם שמחלציו שלו יצא המושיע ודוקא עם זה, מולידו, מסרב להכיר בו כשליחה של רוח־הקודש על אדמות.
זאת לא יסלחו לנו ימים רבים – אם לא לעולם. הם יסלחו להודים על אמונתם בברהמא. הם יסלחו לסינים על דבקותם בקונפוציוס – כל אלה לא היו במעמד עלילות־הנסים של כפר־נחום ושל ירושלים. אנחנו היינו. היינו – ואיננו מאמינים. ואת העובדה הזאת, שהעם היהודי הוא עד היום עֵד־ההזָמָה העיקרי של הנצרות, אין הכנסיה יכולה לשכוח וקרוב לודאי שלא תשכח אותה כל עוד יקיים העם את יִחוּד אמונתו ויִחוּד אלוהיו. כל עוד יימשך ״האבסורד הגדול הזה״ שעליו נשא אמרותיו האפיפיור פאולוס הששי בכנסיה ברומא.
אולי היטיב לבטא זאת במשפט אחד מושלה הרומי של ירושלים באחת האגרות לידידו סנקה ברומא: ״זה איננו הגואל שאליו מיחלים היהודים״.
ה
ואם זה מקורה העמוק של איבת הכנסיה ליהודים – אולי נתאושש ונחדל להטות אוזן אל לחישות אפיפיורים וחשמנים למיניהם. אולי נחדל להתעניין בניואנסים הדקים שבהם ינסחו את הדוקומנט האקומני על מידת אשמתנו ברצח המשיח: אם רצחנו אותו כולו או חלקו. אם כולנו רצחנו אותו או רק חלקנו. לא מפני שאין זה מעניננו. כל שורש־שנאה שניתן לעקרו – חובה לעקרו, כי אם ייעקר אולי ניטבח פחות בדורות הבאים, אף כי שנאת ישראל שנולדה על ברכי הנצרות כבר עוברת עתה מדור לדור מזכות עצמה ומכוח עצמה ונישאת על כנפי תנופת עצמה ואינה קשורה עוד בתפילות הנאמרות או שאינן נאמרות בכנסיות.
אך נחדל להתעניין בו לא מפני חשיבותו היחסית של המסמך הזה אלא כדי שלא יפרוש דוק של ערפל על מעלליה של הכנסיה הזאת, הנושאת עליה כתר־דמים גם של טבח גם של שתיקה. ואם יש מקום להיוָעד עם דת זאת בבית־דינה של ההיסטוריה – הדבר האחרון שאפשר להעלותו על הדעת הוא כי מקומם של דת זו וחשמניה יהיה דוקא בין השופטים.
ו
אנו יודעים כי בשל הדברים הבאים ניחשד בקלריקליזם חשׁוּך ובודאי יחזרו ויחברו אותנו אל כוחות־האופל המושכים עגלת־העם אחורה. ואף־על־פי־כן –
בענין היחס בין נצרות ויהדות והאזנה לדבר אפיפיורים ולמִנשריהם – אולי נטה אוזן לחכמתם, תום־לבם ותחושתם הבריאה של יהודים פשוטים יותר מאשר להתחכמויות של מדינאים – גם מדינאים שלנו. יש ליהודי המאמין פשטות בלתי־מסובכת ביחסו אל הנצרות. איננו חייבים לרשת ממנו קנאות וחוסר טולרנציה כלפי דת זו ומאמיניה – כשם שאנו חייבים בכבודם של מאמינים מכל דת שהיא. אבל אנו יכולים – וחייבים – לרשת ממנו אותה סגולה מופלאה של אדישות, של שויון־נפש מתוך זקיפות־קומה. של פחות רגישות למה שיאמרו הגויים בעניני אמונתנו. בדברנו על האפיפיור, על הקוּרִיה ועל כל כת החשמנים – מותר לנו לאמץ לעצמנו, מתקדמים ומפגרים כאחד, מעט מן הבּריוּת הרוחנית הבלתי־מפותלת הזאת של יהודי מאמין. לאו דוקא מפני שבעיניו זהו מוקצה מחמת איסור. אלא משום שזה מוקצה מחמת החשבון ההיסטורי המסולף והמעורער שעורכת כנסיה זאת בימינו. את הבדיה כי דמו בראשנו – עוד יפיצו ויכחישו ויחזרו ויפיצו – כנוח לחשמנים, אך אמת אחת לא יוכלו לעקור: לאורך כל דרכה של הנצרות ולאורך כל נתיב־היסורים של עמנו – דמנו בראשה.
1965
פרט לאיש אחד
מאתישעיהו אברך
היום תדון הממשלה במסלול קבלת־הפנים של ישראל לאפיפיור פאולוס הששי: אם תלך ישראל למגידו או תישאר בירושלים. וכאשר ממשלה דנה בענין – כל צדי הענין לפניה, גם אלה שאינם גלויים לציבור הרחב. בעת כתיבת שורות אלו ודאי יוצאים מן הצפָנים סרטי־מברקים והם מאירים לראשי המדינה כל זוית שממנה יש לראות את הביקור הזה. וכיד הדיוק הטובה של נציגי ישראל בכל מקום, שום נקודה בודאי אינה מושארת בערפל. אפשר להניח, כי כבר יש בידי הנהגת המדינה תמונה שלמה של התגובות האפשריות בכל פינה מפינות העולם על כל מה שנעשה ושלא נעשה בשתים־עשרה השעות של דרוֹך פאולוס הששי על חלק מן האדמה המקודשת לנוצרים.
אך נדמה, כי ביום כזה טוב להתעמק לא פחות בפענוח פעימות־המורס היוצאות כמעט כל רגע, למאז נודע המסלול המפותל של ביקור רב־הקתולים בארץ, גם משני צפָנים אחרים: מלב העם היושב כאן ומדברי ימיו.
לא נטעה אם נאמר שלב העם הזה אינו רוצה – גם לאחר תלי פרשנות שנגבבו עליו – שנשיא ישראל ילך לקבל את הרועה הגדול של הכנסיה הנוצרית בשדות מגידו. ולא חשוב כלל מי המציא את המסלול הזה, שכלל אינו מסלול אלא מרחב־חרולים שלא היה ידוע עד כה כמעבר בין המדינות אלא למסתננים בלבד. לא חשוב אם המציאו אותו חשמנים לפי מפה עתיקה של טֶררה־סַנטה, הקיימת בודאי בוַתיקן עוד מימי נושאי־הצלב, או שהמציא אותו מוח יהודי חריף ושוחר־טוב מן המוחות הַלוּצאטיים הטובים שנמצאו לנו תמיד ליד חצר־מלכות ברומא. האומה מרגישה איזו הצטנפות וקמט ברוּחה.
ב
איננו יודעים אם היתה או לא היתה לאפיפיור או לחשמניו כוונה מדינית בהעברת מסלול בואו מירושלים לג׳נין, וגם אילו היתה כוונה כזאת – איננו יודעים, מה שיודעים קצת פרשנים שכמעט הִזוּ על עצמם מי־קודש כדי להיכנס בעורו של אפיפיור ולחוש את תחושותיו, הַינוּ: להבחין בדקיקות שכזאת בין מניעים מדיניים שלא לבוא לירושלים, שיסודם בהשפעה ערבית, ובין מניעים שיסודם בהשקפה הבין־לאומית של הקתולים עצמם. מי שסבור כי אי־בואנו למגידו עלול למַקֵש את כל הביקור הזה או לקעקע את העובדה המדינית החיובית הנוצרת מעצמה עם הביקור – איננו צריך כלל לכל הפיתול ההסברתי הזה ואינו חייב לעמול ולעשות כל העם דיפלומטים כדי להבינו. מוטב לומר בפשטות: יש, אמנם, איזה מוּם־יופי בעצם העובדה שרוֹם־קדושתו איננו נכנס בדרך המקובלת שבינינו לבין ירדן – יש מום כזה – אבל נִשא את הקמט הזה ובלבד שלא לסתום אותו חריץ דק־מן־הדק שפתחה הכנסיה הקשוחה הזאת לדו־שיח מחוּדש, ואולי מתַקֵן, בין רומי וירושלים, סליחה – בין רומי ומגידו.
לא נהיה תמימי־דעים עם מסקנה כזאת. לבנו אומר לנו, כי אפילו הענין הוא מדיני – אין שום אדם ושום עם מחויבים להיות יותר אפיפיורים מן האפיפיור. ואם אמנם אי־בואו בשער ירושלים יש לו רק קצת משמעות מדינית, אבל משמעות – כי אז גם אי־בואנו לשער ג׳נין, יש בו רק קצת תשובה מדינית, אבל תשובה, והדברים מתאזנים, והעולם המדיני אינו חרב. מעבר לזה מתחיל מתן כל הכבוד הראוי שבו חייבת כל מדינה ריבונית כלפי ראש־דת של חצי מיליארד מאמינים, כל מלוא הכבוד ובכל מלוא הטקס, אבל תמיד: בתוך הכלים, ולא ביציאה מהם. כי בכל־זאת הכלים יהודיים.
ואולם מה שאין לקבל בשום פנים הוא ההסבר, כי זהו ״מסלול מטעמי נוחות״ – הסבר שאין לו אחיזה כלל ושאפשר לתת אותו לכל עם, אבל לא לחריף, לביקָרתי ולחשדני אולי בין העמים – העם היהודי. כי אם אמנם נוחות, כי אז גם נוחות של נשיא. ומישהו מן העבר ההוא של האורחים ודאי חייב היה בשיקול איך ניתן להטריח נשיא מדינה, אף הוא איש לא־צעיר ומורם מעם, למקום לא־מקום, לגבול לא־גבול ממקום־מושבו הרחוק למדי אל המשפתיִם של מגידו. כי כשם ש״רצונו של האפיפיור – כבודו״ כך ״כבודו של נשיא ישראל – במקומו״. במקום שבו הוא יושב על כס הנשיאות הזאת, בירושלים.
אלא שלבנו לוחש לנו משמעותו האמיתית של השינוי ויען כּך – אין לנו ספק היכן צריך נשיא ישראל להימצא בבוקר של אותו חמישה בינואר. אבל מתוך המלים: אפיפיור, כנסיה, חשמנים ועליה לארץ־הקודש עולה גם איזה משב מנבכי הקורות. המשב הזה אינו נימוק בנימוקי ההגיון ואיננו סעיף בסעיפי ההנמקה. אבל הוא מרחף וחייב לרחף גם מסביב לחיוב הגדול שבביקור זה. לא, חלילה, להמעיטו. רק לשימו כנכון במקומו הנכון. לא נעשה כאן – נעשה זאת בהדמנות אחרת – חשבון עבָרָהּ של האֶקומניה. שיטת הנהלת־הספרים הכפולה היא, כמדומה, איטלקית, כּמעט אמרנו: רומית, ויש בה, כידוע, שני צדדים ונחוץ תמיד לאזנם. אבל מי שהטיל בענין ״המסלול״ את הנוסחה ״רצונו של אפיפיור – כבודו״, הטיל אותה, כנראה, רק כמטבע־לשון שיגרתי ולא העלה על דעתו, כי אם יש איזו נוסחה שאין להשמיעה באזני יהודים בשום קוֹנטֶכּסט שבינם לבין הנצרות – זו דוקא הסיסמה הזאת. ולא רק משום שסיסמה זאת כלשונה היתה פעם מסיסמותיו של מִסדר נוצרי מסוים. אלא מפני שאין להשמיעה באזני עם ששילם בלי־הרף גם מחיר ״רצונם של אפיפיורים״ גם – מחיר ״כבודם״, ועל־פיה נדרש ממנו כל שנדרש ממנו בתקופות ובקרבן, שלא ערב הביקור הזה הוא הזמן המתאים לפרטם.
בדברי־הימים של העם מקבלות החלטות ממשלתו לא רק חשיבות פרוטוקולרית. הן עומדות לא רק בהקבלה אל מה יאמרו בווֹשינגטון או ברומא היום. הן עומדות בהקבלה אל מה שאמרו יהודים כמונו בכל הדורות ואל מה שילמדו מאתנו בנינו לעתיד. החלטות הממשלה הן מבחינה זאת כרסטומתיה חינוכית. בכרסטומתיה זאת נקרא גם להבא, כי מגידו היא אזור שבו ניצחה דבורה הנביאה את יבין מלך כנען; שהיא, לפי מסורת הנוצרים, מקום ״הקרב האחרון של האנושות״. אך את האפיפיור – נקרא באותו ספר־הימים – פגש נשיא ישראל במקום המקודש לשניהם גם יחד: בירושלים.
מדוע? – איש לא ישאל. מדוע בירושלים – לא יהיה צורך להסביר.
ואנו מצפים לשמוע מראש הממשלה, בנוסח שלו ובסגנון המפַשֵׁט־דברים שלו: רבותי, הגיע הזמן לקבל פני האפיפיור. נעלה למגידו. כולנו כאיש אחד.
פרט לאיש אחד: נשיא ישראל.
1963
הרהורים בעקבות אורח
מאתישעיהו אברך
[לאחר ביקור האפיפיור]
איננו יודעים מי הם בדיוק ״החוגים המדיניים״ הנזכרים לעתים קרובות כל־כך בעתונים והמאירים בשאר־רוח כזה את נפתולינו במדיניות העולמית. בסבך זה ובמחשכיו היינו מכבר אובדים־כל־דרך, אילולא ההדרכה הפרֶציזית הזאת שהיא כנֵר לסומים. כל מאורע מדיני, בעודו־עומד־להתרחש, מיד נתפס באִזמלם של ה״חוגים״. מפוּלֶה ומנוּתַח עד שאוֹר־הדעת מבזיק פתאום והכל נעשה ברור כירח בעת ליקוי־חמה. פתאום מסתבר לך כי הראִיה שאתה רואה איננה אלא על־פני השטח, כרואה את האַצה ואיננו רואה את המים. המשמעות האמיתית של ההתרחשות המדינית היא אחרת לגמרי. פעמים עמוקה יותר, פעמים רדודה יותר אך תמיד אחרת. כהבדל בין ראִיה בּנַלית של עיני־בשר לבין ראִיה בעיני־רוח. של החוגים המדיניים, כמובן.
ואף־על־פי־כן נדמה לנו כי אילו היתה ל״חוגים״ אלה דמות־הגוף ואילו ניתן לתפוס לא את מספר־הרבים שלהם, שבו הם מתעטפים לצורך האלמוניות, אלא מספר־יחיד, ״חוג־מדיני״ אחד ומסוים, היינו מבליעים אותו איזו גלולה שתשַׁתֵק לזמן־מה את מה שגם שלמה המלך גם אזופוס חשבו לכליל המין האנושי: הלשון. לזמן־מה. למנוחתו ולמנוחתנו.
מדוע? – משום שלפי שפע הניתוחים וההבהרות היורד עלינו באחרונה, ניתן לקבוע בבִטחה: אולי זה חוג משכיל מאוד שקרא ספרים הרבה ובלשונות הרבה, אבל על ספר אחד, כנראה, מעולם לא נתן דעתו: על פרקי־אבות. כי אילו נתן לפרקים אלה מעט מן השקידה שבה שינן כללים של טקס היה נבהל קצת יותר מן התוצאה הברורה של ״מרבה דברים״.
ב
היה אפיפיור רומי בארץ – והלך. אַלפּיִם שנה עושה ההיסטוריה של הארץ הזו אפיפיורים. בא אפיפיור לחצי־יממה ועשה היסטוריה. מבחינת המאזן בין האפיפיור לבין קורות־הימים זוהי השבת־חוב נורמלית. מבחינת היהודים ומבחינת ישראל עמוקים הדברים ומסובכים ונוסף על החיוב החד־משמעי יש פנים להרבה צדדים. ורק העתיד – שגם הוא היסטוריה אבל בממד־זמן אחר – יפענח אט־אט את משמעותו האמיתית של ביקור זה. דבר אחד ברור: פקעת־דברים כזאת, שראשיתה בנתיב־יסורים של אחד בגולגתא, המשכה – וזה שוכחים, לפעמים – בנתיב־הענות של רבים מאוד בסיביליה ובטולידו, בפוֹליאנא ובמגנצה, והמשך־המשכה בביקור־השביט של פאולוס הששי – איננה מסוג החוטים שאנו מאומנים כל־כך בהתרתם. בתוך כל הפקעת הזאת מהבהבת איזו שלהבת בהירה של גמול: נשיא־היהודים מול ראש־הנוצרים על אדמתם החפשית של היהודים. גמול מרעיד, שאולי איש לא נתכוון לפרוע אותו או לסמל אותו, אך הוא מתקיים מכוח עצמו עם דריכת הצליין הרם הזה כאורח על אדמת היהודים. מעבר לגמול הזה מתבקשת איזו חתימת־שפתים הדוקה. לא רק מטעמים מדיניים. מטעמי הטעם הטוב. מטעמי האצילות שבה אמנם קיבלוּ גם הנשיא, גם הממשלה את האורח. מאותו טעם עצמו שבגללו נעתקות מלים מול תעלומה שאלף פשרים לה – ועדיין לא ברור פשרהּ. ואחד הדברים שחתימת שפתים היתה יפה להם, הם גם פירושים לפסוקי־הסניגוריה שלימד פאולוס הששי על פִּיוס בשער החמישי, הוא שער אילן־השקדים, המוליך בימינו אל ירושלים.
ג
מול שמות־התואר ושמות־העצם שהצליין הקפיד מאוד שלא לומר אותם – היה לו, כנראה, צורך לומר מה שאמר בענין שעוד ימים רבים תתקשה – אם בכלל תוכל – הנצרות להסבירו. המניע לכך ייתכן שהוא פחות בתחום הדיפלומטיה ויותר בתחום המוסר – מוסר־הכליות, כלומר. אולי עבר על־פני מרתף־השואה ונזכר במרתפים. אולי אותה סמיכות משונה, חסרת משמעות מדינית אך רווּיה משמעות סמלית, של מרתף־השואה הסמוך אל הדיוטה העליונה של ״הסעודה האחרונה״. ואולי דברי נשיא ישראל בשער־הפרידה, שבשני משפטים, שהם כשני שפודי־אש, משֶל עצמו ומשל מיכה המורשתי, הוכיח כי חכמת ישראל במקורה עדיין מסוגלת לסובב מיטב הדיפלומטיה החדישה על זרת קטנה שלה. ככלות הכל גם טובי הנוצרים מודים שאפילו ממלא־מקומו־של־ישו־עלי־אדמות איננו אלא בן־תמותה וגם כליותיו – כליות. ואולי מכּאן התעוררותו להצהיר על כל אשר פעלה הכנסיה למען יהודים בימי פּיוס השנים־עשר. זו היתה הודעת האפיפיור ואם עיקר הדאגה הוא שמה שאירע לעם במלחמת־העולם השניה לא יחזור עוד לעולם, ואם דברי האפיפיור לצאן מַרעיתוֹ יש להם מבחינה זאת ערך – כי אז כל סברות מדיניות מסביב להודעה זו הן שניוֹת במעלה, אם לא הבל. דברי האפיפיור בשער ירושלים, כמוֹת שהם, קיימים ועומדים ולא יימחקו עוד. ובמשמעותם ההיסטורית־אפולוגטית הזאת – אפולוגטיקה שהנצרות לא הצטיינה בה לא בשעה שיהודים נטבחו בשמה המפורש ולא בשעה שטובי־מאמיניה טבחו יהודים בשמות אחרים – במשמעות מסוימת זאת נחוץ היה להשאירם. בלי תוספת. פרט אולי להגדרתו הנבונה מאוד של שר אחד שצימצם את הדברים לגבולם: ״הדבר מעיד כי שוֹאת יהודי אירופה מעיקה על מצפונם של רבים ושל הותיקן בתוך זה״. מועקה עדיין איננה תריס בפני הישנותו של עוול, אך היא מעצור, ומועקה של רועה – מעצור לצאנו.
ד
אבל פשוטו של מקרא לא הניח מעולם לא דעתם של ביבליוֹקריטיקים ולא דעתם של דיפלומטים. וחכמת ״החוגים המדיניים״ דוחקת עצמה לצאת – ומיד. בעקבות האפיפיור. אגודלם בצד עקבו. ועוד בטרם נחת הצליין הגדול על גדות הטיבר כבר נפתח מבוע של סברות, מנוסחות ומגוהצות, שבהן שום מלה אחת איננה מיותרת פרט לכל המלים ביחד. ועוד בטרם פנינו כה וכה וכבר כרֵסן של סברות אלו בין שינינו. כל ניב מָדוּד – כחריצו של פראק. ומתוך גורן־החכמה הזאת נבחר רק אלומות אחדות, שההברקה היחידה שבהן היא, כנראה, שמבריקים אותן כסמל חכמתה של ישראל לכל העולם כולו.
ובכן:
״חוגים מדיניים סבורים שאין ישראל צריכה להגיב על דברי פאולוס הששי בקשר לסניגוריה שהוא לימד על פיוס השנים־עשר״.
לא להגיב? – לא להגיב. אלא שמיד אחר־כך מתחיל ״חוסר־התגובה״, לאמור:
״חוגים מדיניים מציינים שיש משמעות מיוחדת לעובדה כי האפיפיור מצא את מדינת ישראל ואת ירושלים בירתה כזירה מתאימה לומר את דברי הסניגוריה על פיוס השנים־עשר. פירוש הדבר, שאם רוצה הותיקן להרגיע את העם היהודי כולו, הרי שישראל היא המקום המתאים לכך. מכאן שהותיקן רואה את העם היהודי כיחידה אחת ומדינת ישראל מרכזה״.
ועוד, מפרשים החוגים המדיניים את הפירוש של עצמם:
״זוית־ראִיה זאת, אם תשתקף גם בעיני העולם כולו, יהא בכך משום הישג גדול לישראל בדעת־הקהל העולמית והדבר עלול להשפיע בכיוון של ראִיה רחבה עוד יותר של זיקת העם היהודי בתפוצות אל מדינת ישראל״.
בינתים כבר הספיקו, כידוע, חוגים מדיניים של הותיקן להבהיר בקיצור רומי מה רואה הותיקן ומה עדיין אינו רואה במדינת ישראל. הבהיר – בסתירה גמורה לפירושם של ״החוגים המדיניים״. הבהיר – ולא התמוטטנו.
יש אומרים כי אל חדר הסעודה האחרונה בכנסית הדורמיציון לא הוזמנו בני הדת היהודית. ייתכן. לעומת זאת: מנזר השתקנים על התבור פתוח לרוָחה גם ליהודים. גם ל״חוגים מדיניים״. יאמצו־נא איפוא לעצמם לזמן־מה עיקר תקנותיו של אותו מנזר. השתיקה מעולם לא עמדה בסתירה לא לקדשי ישראל ולא לחכמתו.
ויקחו־נא עמם לשָם גם פרשנים אחרים שעם ברק־חכמתם ניוָעד להלן.
ה
אנו מכבדים את ההיסטוריה משנראה צורך להצטרף אל הרצים בלי־נשימה לפניה ולקרוא: פנו דרך, הנה היא באה. כאשר ההיסטוריה צועדת זקופה במלוא שיעור־קומתה עד שהיא מכסה כמעט עין־השמש, אין כל צורך להחזיק בשולי גלימתה ולבשר בואה. בחמישה בינואר היא צעדה כך בשדמות ישראל. כל ילד בשכונה, גם אם מעולם לא ראה את היסטוריה, הבחין בה וקרא לה בשמה. הבחינו בה היטב־היטב, ואמרו זאת עוד לפני המסע הממלכתי אפילו ספקנים מועדים שראו עלבון צורב בהסבר המגומגם של עצמנו, כי הדרך הנוחה ביותר מירושלים של מזרח לירושלים של מערב היא דוקא דרך־החרולים של מגידו.
ואולם אילו ביקשנו גם אנו לאחוז בגלימתה של ההיסטוריה היינו מיחדים אולי למעמד הרוחני משמעות לא פחותה מן המעמד המדיני־הממלכתי. וגדולת המעמד הרוחני הזה – לנשיא ישראל. פסוקי מיכה המורשתי הם היסטוריה משכבר הימים שקדמה לכל האפיפיורים גם יחד.
אך היתה זו חכמת־לב של מאמין לשלוף פסוק מנדן־הימים כדי להדגיש כי עדיין אנו קשי־עורף כאשר היינו. כי – דבקותנו ביעודנו הרוחני המיוחד עדיין חריפה כשהיתה – בימי פאולוס הששי ובימי לוֹאיוֹלָה כּבימי אורותיה של ירושלים הריבונית. נזדקפה הקומה המדינית ולא נשתפלה הקומה הרוחנית. ביטוי זה של המשך יחודנו הרוחני אין משמעותו – בפגישה עם כהן־דת גדול וכהן הדת הנוצרית – נופלת ממשמעות חידוש יחודנו המדיני. ורק בהצטרף ההמשכיות הרוחנית הזאת אל ההתחדשות הממלכתית נהפכת מדינת ישראל לא רק לגמולה המדיני של ההיסטוריה אלא גם סמל להֶתמד הרוח היהודית ולנצחונה.
ו
אילו נתנו פרשנים דעתם קצת יותר על צד זה שבעימות ההיסטורי, אולי היו חוסכים לנו את הטעם התפל של קטורת נוצרית שעלה לא פעם ממאמציהם להכיננו לקראת הביקור הזה.
פרשן העומד בשערי כנסית הבשורה ורואה עין־בעין ובעליל את נסיה, אולי לא ייפלא אם הוא גוהר לקבל ברכתו של ראש הכנסיה שלמענה נתחוללו כל הנסים האלה או שבזכות הנסים האלה נתחוללה היא. כיוצא בזה לא נתפלא אם אותם מבני־ברית שביקשו להתקדש בהיזוי ממי־הכנרת לא יוכלו עוד בשלוַת־נפש כזו לאכול דגים צלויים בעין־גב. חצי יממה של תודעה אפיפיורית־קתולית דחוסה כל־כך בארץ קטנה כארצנו כוח־מַחצָהּ הפסיכולוגי איננו קטן, כנראה. ואולם שיאה של אותה תודעה אפיפיורית מעוקמה הוא אולי הפיסקה הבאה מתוך מאמר ראשי באחד מנכבדי עתונינו, לאמור:
״במסע זה הוא (האפיפיור – י. א.) הידק את קשרי הכנסיה הקתולית עם הדתות המונותיאיסטיות האחרות, בכל אשר אמר ועשה, וגם בכך קידם את תהליך ההתחדשות, השיבה למקור, החידוש של מחנה המאמינים באל אחד בימי כפירה ומבוכה רוחנית״.
איך, לערך, אמר יוחנן המטביל: אני מטַבֵּל אתכם באשר אני מטַבֵּל ומאמרינו יטַבלו אתכם ברוח הקודש.
קשה להבין לאיזה אל, לאיזו אמונה, לאיזו כפירה ולאיזו ״שיבה למקור״ מכוונת ה״מיסה״ המרוכזת הזאת במאמר הראשי. אך עצם העובדה כי היינו צריכים לפאולוס הששי – ולו בלבד – כדי להשיבנו אל המקור (לאיזה מקור?) – מעידה מה עמוקה ונבוכה היא אותה מבוכה רוחנית; כמה יחסי הוא אותו ענין של ״חוש המידה״ שנזכר על־ידי פרשנים וכמה אין זה מַזיק כּלל שההיסטוריה, רוח הקוֹדש והענוה הגדולה – מאוזנות פה ושם גם על־ידי מעט קרתנות יהודית. לא. אֵין זה מַזיק.
1964
בשם הנימוס הטוב – לכי
מאתישעיהו אברך
זכרון־יעקב נכבשת על־ידי המיסיון.
[מן העתונות]
אל האחוזה המהמה של חיינו נדחק כמו גונב־גבולות ערמומי – הצלב. בעוד אנו עסוקים בכיבוי דליקותינו הפנימיות – נדחק אל אזור־הבעירה איזה מושיע סמוי, המאסף יתומים, מציל חלכאים, פורשׂ כנפיו על חסרי־ישע ומבטיח גאולה להם וכפרה לעצמו. ואיזו כוהנת סחופה במסתורין של שליחות עצמה ודלוקת אש האהבה הנוצרית, מטפסת על טרשי החברה הישראלית ומצוקותיה ומפזרת מעט חסד עם צלב; לוג של מידת־הרחמים עם הין של קטורת נוצרית ומַזָה על כולנו ישועתם של ישועים.
עקבנו עד כה אחרי פעלה השמימי של השליחה אֶמה ברגר במידה גדלה והולכת של הערצה לדבקותה ובמידה לא פחותה של השתאות לאורך־רוחנו האציליי. אך הגִיעה, כמדומה, השעה, בכל הנימוס היהודי צרוב־הדוי, לפתוח לפניה לרוַחה את שערי־היציאה, לקוד קידה של נימוסין ולהצביע באבירות בכיוון השער: אַת קודם, גברתי החסודה. ליציאה, כמובן. ומיד. לארוז את כל צרורות החסד והתרפים – ולצאת. יש לנו זכרונות־צלב עתיקים יותר.
ב
ולכי מכאן – כי איננו צריכים לכפרה. איננו צריכים לחזור בתשובה. מכל־מקום, על חטא שחטאנו כלפי עצמנו איננו צריכים מחילתה של הנצרות. לא נמלטנו על עוד רוחנו בנו מן השער הראשי של חצרכם, כדי למצוא אותך במפתיע בדלת האחורית של ביתנו. נעמה לנו שכנות של אַלפּיִם שנה עמכם. נעמה עד מדוּרוֹת. אין אנו מחפשים אותה עוד. באנו הנה, בין השאר, גם כדי להעביר מעלינו את סיוטיה של דת שהתוַדעה אלינו בפרוטרוט כזה בכל תחנותיה. הניחי לנו מעט. אל כל הבשׂמים, שמהם נרקחת חברתנו, איננו צריכים בשעה זו דוקא את קטורת הנצרות.
ג
הניחי לנו, גברת ברגר. אם לפתה אותך רוח הכפרה והשליחות הנוצרית – הן מקום החטא הוא מקום הכפרה. הקימי בתי־יתומים בארצך, חלקי כספך לעניים, העבירי רוח של חסד וצדקה וריצוי־עווֹן בארצך, בין אחיך לדת – ולפשע. גזרי עליהם תעניות וסיגופים. מבית לבית לכי, הקישי בכל דלת ואמרי לנוצריך כי ספק אם תהיה אי־פעם כפרה לדת שבשמה כך הונפה החרב וכך בערו המוקדות. כגרמנִיָה נוצרית נאמנה התיצבי לפני חומת ברלין, כאותו כומר שפגשנו שם לפני שנים אחדות נוטה דוכנו בכל ימי ראשון וקורא פרקי תהילים כצידוק־דין גדול על עמו המופרד ומפטיר כל פרק בבית־חוזר משל עצמו: ״כך נאה וכך יאה לכם בני־גרמניה וזה רק אפס קצהו של גמולכם מידי האלוהים״. נטי שם את חופת חסדך, גברת ברגר אצילת־הרוח. אך מאתנו הרפי.
ד
הניחי לנו. הניחי – גם אם תמצאי אצלנו כמה אנשי קריות שיתפתו למראה שפע זהבה של הנצרות וימכרו לך בשקלים אלה את ביתם, את אחוזתם – ואולי גם את עצמם. אין הדבר, כידוע לך, חדש בתולדות. ואולי אלה הם המעטים בינינו שצריכים באמת לגאולת־הנפש. אך אפילו כך – לא מכם תבוקש. ככלות הכל, אם נפשפש מעט במקורות דינריך, גברת ברגר, אולי נמצא ונכיר בהם את עגיליה של אמא, את המחוָנים וכתרי־התורה של בתי־תפילה יהודיים ואת צרורו, השמור לעת־סגריר, של אבא.
ה
אולי עכורים מעט מֵימינו באחרונה. אך אם יש דייגים שנבריחם ממים אלה גם באחרון כוחנו – אתם הדייגים האלה. אנו יודעים: העוני, הדחקות, המצוקה – אלה מֵימיכם. בשום מים לא היטבתם כל־כך לדוג כבמים הרוגשים של יסורי אדם, יאושו וחיפושו אחרי כל קש של הצלה.
לא נִתן לכם לדוג בהם. יתומינו אינם צריכים לישועתכם. שרידים שנאספו מכל גיא־הריגה הם שהקימו את כל הפרוּשׂ לנגד עיניך בזכרון־יעקב, בנהריה, בבת־גלים או בירושלים. יש לעמך ולדתך חלק גדול בנטיעת היתמות הגדולה הזאת. הניחי לנו לעשות בעצמנו לעקירתה. אנו נעשה את חסדנו על העניים היהודים – בלעדיך.
ו
אך בדרך אל ביתך, אשה קדושה, סורי־נא אל מעונו של ה״ממלא־מקום״ ואמרי, כי עד שהוא מעטיר עלינו מידת־הרחמים שלו ומתפלל למחילת עוונותיהם של כופרים כמונו, אולי יכיר בתקומת שרידי חרבם של נוצרים טובים – כבעם שקם לתחיה. התחילי את כפרתך מביתך. אולי – מן הכס הקדוש.
אבל קודם־כל, בשם הנימוס הטוב ובשם האצילות הישועית, לכי מכאן.
1972
״טסטימוניום״
מאתישעיהו אברך
מי שהוסלד לא פעם מהנהירה הישראלית לקדש את שם המוסיקה ואת שם ישו ולנאץ את שם היהודים באבו־גוש – קרא בענין ובסקרנות מרובה את המודעות הגדולות של ״עדוּת״, ״טסטימוֹניוּם״ בלע״ז, שאמורה היתה לתת תשובה יהודית תקיפה, בצליל ובאומר, לפאסיון של הברית החדשה. הרעיון של הצגת סבלות היהודים וטיבוחם בידי הנוצרים כמשקל־שכנגד או כעימות עם עלילות אבו־גוש ואוֹבראַמֶרגראוּ, נראה פשוט כלחם, ובלבנו שיבחנו את מי שהעלה רעיון זה והלך להקרימו גידים.
ידענו אמנם היטב כי יהיה טיב היצירה הזאת אשר יהיה – לעולם לא תתחרה, אצל היהודים בעיקר, עם הפאסיונים הנוצריים. קסם מיוחד וכוח־משיכה גדול נחוץ ליצירה מוסיקלית יהודית, כדי שתתחרה בעיני ישראלי בן־זמננו עם קסמם של כנסיה ברום הר, של הצלוב המעונה והשילוש הקדוש ושל שנאת־יהודים פיוטית הרועפת משורות הפאסיונים. אף־על־פי־כן סבורים היינו שהנסיון כדאי, ולוּ רק מן הסיבה הפשוטה שלא יהיו אנשים שנפשם יוצאת למוסיקה טובה נתונים לחוסר־ברירה. לפחות יוכלו על־פי ההכרה והטעם הדיפרנציאליים לבחור בין הרצָחים.
ואולם שום דבר לא העיד יותר על דלות הדמיון היהודי היוצר מן הלוליינות הבימתית שהוראתה לנו לפחות בפרק אחד או שנים – והם כשליש מתכנם של ערבי ״עדות״ שניתנו באופן חד־פעמי כל־כך בירושלים ובתל־אביב.
ב
על כושר התחרות של המוסיקאים בני־שעתנו עם יוֹהַן סבּסטיאן בּאך – ישפטו בודאי מבקרי המוסיקה, אף כי לא נופתע אם נקרא כי צריחתם של כמה כלי־נגן בתוך יצירה האמורה לשקף את זעקת־דמו של העם היהודי – היא פסגת הישגיה של המוסיקה בת־זמננו ומעלה את ישראל אל צריחי היצירה המוסיקלית החדישה. רמז בכיווּן זה קראנו בביקורת תמציתית שלמחרת המופע בעתון מכובד אחד והרגשת הקורא היתה כי לבו של אותו מבקר מוצף על גדותיו ומעוצם הריגוש נעתק הדיבר מפיו ואינו מסוגל לצקת אותו בתבניות ארציות של המלה הנכתבת.
ואף כי מבקרים אחרים לא חסכו פה ושם שבטם, נתעכבנו דוקא על מבקר זה כי הוא אחד הסימפטומים לברית החדשה המחברת יוצר עם תמלילן ואת שניהם עם המבקר ויוצרת איזה שילוש־קדוש המכוּן להטיל על המאזין התמים אימתם של המומחים. הצד השוה שבכולם הוא התאוָה להתחרות עם העולם בלהטי חדשנות ולהוכיח כי אין לך דבר שאירופה או אמריקה הגדולה אומרת אותו ושאנחנו איננו יכולים לגמגמו. פרובינציה, אמר לנו איש־כרכים, אינה עיירה המבקשת להיות עיירה. פרובינציה היא עיירה היוצאת מכליה כדי להיראות כרך.
והצד הקרתני באותה ״עדוּת״ היא כי לא הסתפקה בתחרות עם הנצרוּת, אלא רצתה דוקא להתחרות עם באך ועם תקופתו בפלאי טכניקה מוסיקלית של ימינו ולהטיל על אזננו במקום המוסיקה התפילתית־ניגונית והפאסיונית שלו את המצלתיִם של התקופה, כעטיפת־נוי לטכסטים, לתפילות ולכתובות על מצבות יהודיות מימי־הבינים. בתערובת זאת של יומרות אין אתה יכול עוד להבדיל בנקל בין קרתנות להַבלוּת, ובשביל שלא לטעות מוטב לתת לשתיהן את הזכות ליהנות מן הודאי.
ג
תוך האזנה תמה ושוחרת־טוב באולם־הקונצרטים לא יכולת שלא להרהר:
הנה הכל וכולם יצאו כאן מן הכלים כדי להביא יצירה זאת לעולם: המארגנת הנלהבה, המחברים, מהם מכובדים מאוד, ופעמים גם המנצח, שהוא כה מכובד עלינו – רק דבר אחד לא יצא מכל הכלים האלה: אף לא נעימה אחת של תפילה, של צקון־לחש, של רוממות האמונה, של הענוּת או של כיסופי הפדוּת. פעמים נדמה כי ניגון אחד, אמיתי, אותנטי, של תפילה יהודית היה מסוגל להעביר למאזין יותר מכל הלהטים המוסיקליים החדישים את אמינות הדוי או התקוה של יהודים מעונים, שמופע קונצרטלי זה אמור היה לשמש להם עדות. ככלות הכל, המושג ״פּאסיון״ כולל בתוך עצמו את יסוד הרגש ולא רק המולה טכנית של כלי־נגינה. אך איזה מנצח או מוסיקאי ישראלי המכבד את עצמו יעלה לבוש פראק על בימת פרמיֶרה הלבושה מַכּסי כדי לנגן את כל הכמיהה והערגון של – – – בני היכלא דכסיפין?
ואולם אם מותר לענות את המאזין היהודי בפרקים אלה, מותר היה למישהו לשאול את עצמו, האם נכון הוא לענות את אלוהי היהודים, רב היגון והתלאה, במוסיקה מביכה זאת? שריקתו של ״הצדיק הכפרי״ היא קול־רננים לעומת הסינקופות המוסיקליות שנפלו באותו ערב על אזנו העייפה של האלוהים.
ד
ואולם עניננו בטורים אלה במיוחד בקטע אחד של מחרוזת־יצירות זאת והוא ״מִשחקי פסחא״ – ולא מבחינתו המוסיקלית. דבר זה שמור, כאמור, למומחים.
אין לנו ספק: הועדה האמנותית של בית־ספרנו התיכון לא היתה מאשרת הבל כזה להצגה, כי היתה סבורה שמקומו, אם בכלל מקומו באיזה שהוא מקום, בשטח־הבינים של תעלולי גן־הילדים ומגרש המִשחקים התפלים. כי חיבור כזה אפשרי בכלל – אין אתה תמה. יוצר יהודי בארץ יכול לקרוא דרור לרוחו והוא חפשי גם להיות מודרך על־ידי מחשבה פֶרבֶרטית, כי, בעצם, מה שהוא מציג איננו אלא חלק מאמת שנתקיימה לפני כמה מאות שנים. היא משקפת אכזריותם של נוצרים וסבלותם של יהודים וממילא היא גם אמנות צרופה וגם לקח והתראה לבאות. ואף כי אפשר לשאול את היוצר: אם לראות ולשמוע זאת – שמא באמת נלך אל הפאסיונים המקוריים של הנוצרים עצמם? לא נשאל זאת ונניח לו לנפשו.
אך בשערי התכניה מתנוססים שמותיהם של גדולים ונכבדים. לא נבוא בטענה אל השוֹעים. הם נשענים על המומחים. אך יושבים שם מוסיקאים ידועי־שם ומחנכים. החומר הָראָה להם ואף־על־פי־כן לא קם איש מהם לומר כי ״מִשחקי פסחא״ אלה הם עלבון לחוש האסתיטי האלמנטרי ואין מעלים אותם לפני עם ובודאי לא במעמד נשיאו אציל־הרוח. קלות־ראשם של אלה מצערת אולי יותר מאטימותו של המחבר.
גם הלאטיניזמים בפי הזמרים הישראלים, הבאים להוסיף אותנטיות לזמירות הנוצרים, יותר משהם משתבצים במחרוזת־התפילות, הם מזכירים מצד מקומם וטבעיותם את מפּל־המלים הלאטיני בפי אחד מגיבוריו של מוֹליֶר.
ה
בנפול המסך אין אתה יכול להשתחרר ממסקנה עגומה: יומרותינו גדולות, כנראה, מיכלתנו. ושום דבר אינו חושף יותר את קוצר־ידנו מתאות־החיקוי של החדשנות. אילו ניסינו לטפח את המעט היִחוּדי שלנו, אולי היינו מעלים פה ושם ניצוצות. אולי היינו חוזרים לימי גדולה – אולי לא, אך לפחות היינו יודעים כי כל אשר חצבנו – מלבנו, כמאמר המשורר, חצבנוהו.
אלא שלפי שעה אנו ממשיכים במאמצים נואשים להיצמד אל זנבו של עולם. פה ושם, בשטח הגדול של המתירנות, הצלחנו באחרונה על בימותינו להוכיח אנו זנב טוב לעריות. ואולם גם אם נהיה נושמים־ונושפים בלי־הרף, ספק אם נגיע במאמצי החיקוי שלנו יותר מאשר לבדַל זנבם של שועלים.
1971
מלחמות היהודים
מאתישעיהו אברך
האניה ”שלום" לא תופעל בלי מטבח כשר.
[מן העתונות]
בארץ הזאת אין אדם צריך לחכות שנים כדי להשיג פרספקטיבה של זמן ולראות מבעדה את ימינו. האתמול הוא, לפעמים, מרחק־זמן מספיק כדי לראות כראוי את השלשום, המחרתים – את המחר, ובחודש אדר כבר רואים את טבת כאיזה הד ממרחקים או כבת־קול לתקופה שצללה מכבר. לא הפיסיקה של הארץ עושה זאת. עושה זאת הפסיכולוגיה. מזגו של העם הוא העושה זאת. כן, המזג. עַם שרגשותיו נקלעים במהירות הקול־של־עצמו מעליית־הגג אל המרתפים – כאשר הוא משקיף מן הקרקעית אל הפסגה הוא רואה את עצמו מפרספקטיבה עמיקתא. וכך להיפך.
מלחמות היהודים ליד שער מנדלבוים – מתי שמענו את הדברים האלה לאחרונה? לפני שנה, שנתים? לא. לפני חָדשיִם. על השער הזה ועל מתרסיו עמד העם כולו. בנעוריו ובזקניו. במאה־שערים עלה מחיר האבנים ובאזורי הקיבוצים של ”השומר הצעיר" עלה שער האַלוֹת. זקנים ראו עצמם צעירים למדי כדי לידוֹת אבן וצעירים ראו עצמם זקנים למדי כדי להניף שוט – ושני המצפונים עמדו זה מול זה כתרנגולים מכורבלים, ואין לך מִפגש מושחז יותר ממפגש של מצפון מול מצפון. יהודים־של־שבת בסימטה אחת בירושלים כבר ראו סיכוי ברור מוחשי מאוד של הכנעת כופרים. על רכבם ועל כרעיהם. ואילו הליגה נגד כפיה דתית, אותה אלילְיָה נרדמת של הכופרים, כמו נתעוררה למלחמה מכרעת נגד האלוהים. סוף־סוף – מלחמה על אדמתו הוא. לא במשמר־העמק רק במאה־שערים. רק ילחצו את האלוהים היהודי בסימטה דתית חשוכה בירושלים – וחסל סדר קלרוּס. ועוד אנחנו בתל־אביב נסענו לנו נסיעת־שבת שלוה ברכב ישראל ובפרשיו אל חוף הים – עמדו שליחינו, בשר מבשרנו, על הצריחים בקלוב”מנוֹרה" בירושלים וכפרו עד אחרון כוחותיהם.
וכפרו וכפרו – וכבר עמדו לנצח, אלא שכאן הופיע פתאום הכתוב השלישי, היא ממשלת־ישראל, וכמנהגה בשיאו של כיבוש – נסוגה. פשוט הלכה לקאנוֹסה. ברגל, כמובן. מפני השבת. וכך נוּסַח אותו דוקומנט ממשלתי מפורסם מלא סוֹגריִם, שלפיו גם נוסעים (גם לא נוסעים) בשבת במאה־שערים. ומחיר האבנים ירד. וכמוהו – מחיר האַלות. ועמן אבד כל סיכוי לרנסַנס אנטי־דתי – תקוַת תקוותיה של חברתנו המתחדשת.
ב
בארץ הזאת ממשלה היא, כידוע, תאוַת־טרפם של כל מושכי־עט. הפתיון שעל החכה. ספק אם יש עוד מקום בעולם שבו מוכנים לזלול ראש־מִמשל ושריו שלוש פעמים ביום, בוקר, צהרים ומנחה, כפי שנכונים לעשות זאת, בארץ היעודה, אפילו טבעונים מובהקים. איך אמר אותו רב: יהודים אוהבים לאכול ראשים. אבל לפסגת התאוה של אכילת־ראשים הגיעו אצלנו, כמדומה, בענין השבת בשער מנדלבוים. חשכת ימי־הבינים הילכו עלינו. איימו בליקוי־חמה כללי של הקִדמה שיתחיל במאה־שערים וסופו – מי ישורנו. וַתֵּר כחוט־השׂערה ליהודים העבדקנים האלה בשבטי־ישראל וכל האוטו־אמנסיפציה שלנו היתה כלא־היתה, הַינוּ: אין אוטו בשבת במאה־שערים – אין אמנסיפציה. מדינה שיש לה צה"ל כזה, חיל־אויר שכזה וצוללות־אשר־כאלו עומדת מול סימטה והיא חסרת־אונים. כוח הראו להם! שלטון החוק! וההזדעקות, כרגיל, כללית. קיצוניים ומתונים, עירוניים וכפריים. ועם כל חמשת החושים כולם. רק בלי חוש אחד נוסף: מעט חוש של פרספקטיבה.
כי הנה עובדה: צוללות לא הופעלו, ואפילו חיל־האויר, שקל יותר להפעילו בירושלים, לא נסק ובכל־זאת מגיעים גם היום מירושלים העתיקה אל רחוב בן־יהודה, כנראה בלי נס של קפיצת־הדרך. ובסימטה – אַל נפתח פה לשטן – מסתובבים אנשים בשבת כהופכים שאין להם אבן והמאמרים הראשיים בעתונות שקועים עתה בסוגיות מוחצות אחרות של מלחמות־היהודים – כמו הכּיריִם של ”שלום" – ושער־מנדלבוים המהולל כמו צלל בנשיה.
טעמו של זנב־פרספקטיבה. חָדשיִם.
ג
הבאנו נשכחות אלו מן העבר הלא־רחוק לא רק כדי להוכיח כי מה שנראה לפעמים כנחשול איננו אלא בועה. דוקא ממשלה מחוננת, לפעמים, במה שאבירי־חופש ולוחמים נלהבים מאבדים בסערת רוחם: מעט שכל־הישר. כי מה שנראה לכאורה כגרוטסקה של מערך ”מדינה מול סימטה", היה בעינינו אחת מגומות־החן של שלטון הבטוח בכוחו. הנִצרה שנשארה סגורה על אלותיהם של שומרי־החוק בשער־מנדלבוים, למרות התגרות מזה והסתה מזה, – היא אחד מביטויי האומץ של מדינתנו, והסוגרַיִם שלפיהם נוסעים (וגם לא נוסעים) בשבת – הם לא רק חכמת־ניסוח חיננית אלא הפיוס הגדול שבתבונה.
ואולם הבאנו דברים אלה כדי לומר כי אין כל הכרח להטיל את המדינה כל שבוע לחצבת־דתית ואנטי־דתית חדשה. כי טעמה האמיתי של גלות מתחיל להיות פחות בגידול זקן ופיאות ובעמידה על קדושתה של סימטה ויותר בלהט המלוּבּה של מחלוקת, שבה מגויסת כל האנרגיה המוסרית והאינטלקטואלית של העם משני הצדדים – בלא מינימום חוש־מידה. והבאנו דברים אלה בשעה שהחצבת היבשתית הזאת חוזרת ומגיעה אלינו מחדש בדרך אמפיבית, מן הים הגדול.
ד
איננו יודעים בדיוק מי הם נוסעי הצי המסחרי הישראלי. אבל אנו יודעים כי אם יש, גם בימינו, מה שמרתיע לא־יהודים מלהיות סמוכים אל שולחננו זו לא כשרות המטבח שלנו אלא עצם יהדותו. ולא כל־כך של המטבח. של בעל המטבח. זה מוזר אולי לומר את הדברים בעצם אביב־העמים של אמצע המאה הנאורה הזאת. האוזן נצרמת והלב כמו דוחה מעצמו הרהורים טורדים כאלה. אבל זו אמת. ודאי שאין עולמנו המעפיל בראשית הששים דומה לעולם המידרדר של תחילת השלושים. הימים שונים ורוחם שונה מעט. את השוני הקל הזה ביחס העולם הלא־יהודי אל יהודים הולידה לא רק רוח ההוּמַניזם והחסד שדרכה לפשוט בעולם לאחר כל קטל הדדי כהתחדשות העור לאחר שָׁנית; גם לא רק נס תקומתה והישגיה של מדינת היהודים. הולידה אותו קודם־כל העובדה הטרגית הפשוטה של התמעטות יהודים. היעלמם הפיסי של שליש מבני העם היהודי. אבל שוני קל איננו תמורה. ויצער הדבר כאשר יצער – עדיין אנו רחוקים מתמורה מהפכנית של ההמון הלא־יהודי ביחסו אל יהודים. אליהם, אל שירותיהם – וגם אל תפריטם. ועוד הרבה אקומניות תהיינה נחוצות כדי לחולל ראשיתה של מהפכה כזאת.
אנו מקווים כי איננו בוגדים במארחינו ואיננו מגלים סוד אם נספּר כי כבר הפלגנו בספינה ישראלית באזור־של־טריפה המאושר גם על־ידי הרבנות (יש אזור כזה בין קוי־הרוחב ה־12 וה־14, הוא האזור קאריבי) ומצאנו בתפריט היהודי גם שבלולים, גם מיץ־צבים, גם צלעות, שמוצאן האנימַלי עד היום אינו ברור לנו, אך כמעט שלא מצאנו בה לא־יהודים. זה היה תפריט אוניברסלי למופת, אך לא נמצאו לו נוסעים אוניברסליים, פרט ליהודים. כי לא חוסר כרעי־צפרדעים בתפריט מפריע ללא־יהודים לנסוע בהמוניהם באניותינו. מפריעים – עדיין מפריעים – היהודים. ולא רק החך קובע, קובע האף. שלנו. שום דבר אינו מצדיק, איפוא, שחדשים על חדשים נקטום זה לזה את אפינו בשל טעמם המשוער של המוני לא־יהודים – שאינם נוסעים. כלומר: נוסעים, אבל לא אתנו.
ה
ואולם מוזרים לא פחות הם הרחמים הקולינאריים על הנוסע היהודי מן הדור העולה והמשכיל, היהודי הפרוגרסיבי מן העולם החדש. כל עולמו הרוחני ועולם תענוגותיו הגשמי קמים ונופלים, כביכול, עם סרטני־ים צלויים או עם ארנבת ביין. ראינו מעט את הדור החדש הזה. בריאותו הנפשית, כנראה, גדולה משלנו. הוא כבר עבר את השלב שבו אכילת־טריפה בפרהסיה היתה סימן־היכר ראשי למרדנות ולקִדמה. הוא כבר יכול להרשות לעצמו אכילת כשר בפומבי בלי להיחשד בפיגור תרבותי או סוציאלי. ולא רק השקפותיו יכולות לשאת זאת. גם החך. כאשר כל בתי ישראל היו כשרים למהדרין חייב היה אדם לרדת לים באניות כדי לטעום טעם טריפה. היום, כמדומה, יחוש אדם יותר טעמו של השינוי אם יאכל על הים – כשר. ועובדה: כבר ראינו תפריט מלא כרעי־צפרדעים באניה מלאה יהודים ”מן הדור החדש" ולא ראינו תור לצפרדעים.
ראינו ספינות־הסוחר של צי ישראל בימים גדולים ורחוקים. לא ריח התבשילים העולה בנחיריהם של הצופים היהודים באיי הודו ההולנדית ואפילו בחופי ארצות־הברית הוא הכובש אותם אל האניה הישראלית ועושה אותם נוסעים בה. צבע הארובה הוא העושה זאת. עושה זאת הדגל שמצויר עליו חלום. עושים זאת שבעה כוכבים בתפזורת והלובן המבהיק של העצמאות היהודית הצפה. עושה זאת יותר היִחוּד משירותי־ים אחרים ופחות – הדמיון להם. גם יִחוּד של תפריט. יִחוּד – לא כל־כך על מה שיש בתפריט. אלא על מה שאין בו. והדבר הזה שבגלל טלפיו נזדעזעה חומת ירושלים ת“ק פרסה – אניית היהודים איננה מפסידה מאומה כשהוא איננו בתפריטה. לא מפני שהוא פגום מבחינה קולינארית. אלא מפני שהוא – הוא. ואפילו החינוך האתאיסטי הקיצוני שקיבלנו – וקיבלנו אותו ממיטב המקורות המהפכניים – עדיין אינו מניח לנו לראות זה בקרבת זה גם אזניו ונחיריו של אותו מפריס־פרסה – וגם דגל ישראל. אולי נחוצות גם לנו ”אקומניות” אחדות לעקור משפטים קדומים ולחולל בנו תמורה. אולי. אך לנהל עליו – ובימינו – את מלחמות־היהודים בזעף כזה, בהפעלה כזאת של אנרגיה רוחנית – לא. מכל־מקום: לא עתה.
ו
אבל מלחמות אלו אינן נחוצות לנו לא רק מפני שדריכות העם, רצונו וגם יצריו נחוצים עתה לאפיקים אחרים. הן אינן נחוצות לנו מפני ששום דבר אינו קורע כל־כך את העם לגזרים כמו המערכה בתחום הרגיש ביותר של חייו הפנימיים: הדת. מימי דתן ואבירם שום מחלוקת אצל יהודים לא לבשה צביון חריף יותר, חסר־פשרות יותר והרה־סכנות יותר מהמחלוקת הרוחנית־היצרית הזאת. הבינה זאת היטב תנועת־התחיה שלנו שביסוד הדבר לא ויתרה על עקרונות של קִדמה ושל חירות־הפולחן ואי־הפולחן, ועם זאת עשתה הכל כדי לעקוף מוקדים של מחלוקת דתית. ואת תבונת העקיפה הזאת יש לזכור שבעתיִם בימי ריבונות. דוקא משום שהכף למעשה הוכרעה. דוקא משום שתנועות חברתיות מתקדמות ורבות־כוח – ותנועת־הפועלים בראשן – טבעו דפוסי עצמאותנו כדפוסים חילוניים בעיקרם ובכך עיצבו פניה לדורות. דוקא משום שאין לקעקע עוד בשום פנים את חירות־הרוח שהונחה ביסוד המדינה הזאת ומשום שגם קנאים דתיים יודעים כי גלגלים אלה אין להחזיר עוד אחורנית וכי נגזר על מלחמתם להיות מלחמת־מאסף.
ויש לזכור זאת לא כדי לוַתר לכיתות פוליטיות־דתות בענינים שיותר משהם בתחום האמונה הם בתחום התכך המפלגתי. בשום מקום ב“אורח־חיים” או ב“חושן־משפט” לא כתוב, למשל, שמורה בבית־ספר בקרית־גת, לא זו בלבד שהוא חייב להורות תורה בכיסוי־הראש אלא שעליו להיות חבר במפלגה דתית, ותמיד – במפלגה מסוימת מאוד. כיוצא בזה לא נאמר בספרים אלה שרק פנקס־חבר של אותה מפלגה מכשיר אדם לפרום את גיד־הנשה בבית־המטבּחַיִם. מלחמה נגד מנהגים אלה איננה מלחמה בדת. היא מלחמה בהשחתת פני החיים הציבוריים ולא פחות מזה – מלחמה לחירותו של האדם המאמין. ואם יש דבר העושה פני חברתנו לקלס ציני בעיני הדור הצעיר, זו לא הסובלנות שאנו מגלים לעקרונות של מאמינים יהודים. אולי אחת התופעות הבריאות בדור זה היא שאין לו קומפלכס אתיאיסטי־להכעיס כפי שניכר עדיין פה ושם אצל המשכּילים מבני הדור שקדם לו. יוצר את הקלס הזה השקר המוסכם, שלפיו נכנעת חברתנו לכמה עיווּתים שקליפתם, כביכול, דת ותוכם – תועבה מפלגתית. לא לשם ויתורים אלה יש לזכור את לקח ההיסטוריה היהודית.
יש לזכור אותו כנגד כמה סימני־יִחוּד יהודיים שחרותים בלב היהודי ובמצפונו ושעליהם הוֹרג העם הזה כל היום במשך הדורות. יש לזכור זאת כדי להסתגל לרעיון שחמש־עשרה שנות עצמאות, עם כל משקלן הסגולי במהפכה שחוללו בחיי העם, לא בנקל יעקרו – אם אמנם הכרחי לעקור – אַלפּיִם שנות חיים שמחוצה לה. יש לזכור זאת כדי להסתגל לרעיון שאולי עוד שנים לא מעטות ניראה על רקע חברתנו המתקדמת והחפשית כמוזרים בעיני עצמנו – ובודאי בעיני אחרים – בכמה דיני־אישות והלכות שבת ובעניני חזיר ואף־על־פי־כן לא נעשה אותם עילת־הקרב למלחמות היהודים בימינו. ומה גם שאין לדעת אם דוקא דברים הנראים לנו, לכאורה, כזיזים יוצאי־דופן בבנין שאנו מקימים אינם גם הם בין הקורות המאזנות יציבות הבנין הזה.
ז
ההיסטוריון הרומי טאקיטוס יכול היה בודאי להתחרות עם ארנולד טוינבי בסילוף דמות העם היהודי וקורותיו. אך כשאתה קורא אצל אותו טאקיטוס בפרקיו על היהודים כי ”היסוד והשורש של קיומם, של עַצמתם ושל חורבנם היא הדת ומלחמת הדת" – אין אתה יכול שלא להטות אוזן לשורות אלו. כאשר אתה מנסה לתרגם דברים אלה למלחמות היהודים בימינו, על היבשה – וביחוד על הים, אתה מנסח לך את המסקנה כך:
ככלות הכל, כפירתנו עדיין לא הגיעה למדרגה כזאת של אמונה ואש־דת שנוכל לומר כי דוקא על כירים של ספינה – ניהרג ולא נעבור.
1964
תסביך הכפירה
מאתישעיהו אברך
מי שעוקב מעט אחרי מד־הבריאות הרוחני של העם יעמוד על תופעה שאיננה חסרת־ענין: אחת לתקופה, כמעט במחזוריות קבועה, נתקף העם פתאום שׁפּעַת אתיאיסטית. אחת לתקופה הוא מתעורר כאילו היו ידיו כפותות ברצועות תפילין, וגופו בטלית, ונחירי־אפו סתומים בפיטום האתרוג, ונשימתו חנוקה עליו, והוא מתפרע התפרעות של מרדות עד שעייף. או – עד המחזור הבא. הליגה נגד כפיה דתית מכנסת תחת כיפת־השמים אסיפות־מחאה נגד שלטון הכיפה; אנשים ליברליים מזכירים בגעגועים את היום הגדול של הנרי השמיני שבו נפרדה הממלכה מן הדת; ואילו הרגילים בצידוק־הדין פורשים לקרן־זוית ונכנעים. מה אפשר לעשות? מדינת היהודים גולשת במדרון־השמים ואין מציל.
מתגים אתיאיסטיים אלה, ככל מתג דלקתי, יש להם מעוררים שונים. פעם זה ריח התבשיל הכשר העולה מאניה יהודית נמכרת, פעם זה נמל יהודי המבקש לנוח בשבת, פעם זו כיכר הנחסמת לשעות־תפילה של מאמינים ופעם – שומו שמים – זו התכנית השטנית, הרשומה – כך אומרים – שחור על־גבי לבן בהסכם קואליציוני של עירית ירושלים להקים בית־כנסת מרכזי בבירת האומה. בית־כנסת בעיר דויד. לא פחות ולא יותר. לא מִתקני באולינג, לא דיסקוֹטק. רק בית־כנסת. ומרכזי. והיכן? – בירושלים. בעיר שחוברה לה יחדיו.
ויען כי חילול כזה של הקודש לא ידעה ירושלים מעודה, אין פלא אם אנשים יהודים נשכבו במחאה על הכבישים.
ככל חזיון מחזורי גם התקף זה יש לו נקודת שקיעה וארגעה ולא היינו עוסקים בו. היה וחלף ואיננו. כצהבת, כאדמת, כסתם מחלוקת של ישראל – כשאר מחלות העונה. אבל מתג זה של התעוררות נגד הסכנה הנשקפת מאלוהי היהודים איננו מסוג המתגים המחסנים. גם כאשר הוא מדביר עצמו ונרגע הוא מניח ביצי־שנאה. מחלוקת בין מפלגות, שהיא תרגיל לאומי לישראל, משניאה מפלגות זו על זו; מחלוקת בשכיבה על הכבישים מול השבת – משניאה יהודים. ומשניאה יהודים מסוימים.
ומפני הארס הזה, היוצא אלינו באחרונה מן ההילולות בדרך לירושלים ובדרך לאשדוד – הטורים הבאים.
ב
נאמר מיד: אין זה מרנין את הלב לראות את הדת – יפי אמונת אדם – מוצאת למכירה בשוק־התגרים הפוליטי. אנו יודעים כי הביטוי הוא חמוּר, אך לא נִסוֹג ממנו כי אין לכנות אחרת שוק־של־מציאות שבו מעורבים בסחר־חליפין משׂרת משגיח במטוס ”אל־על" מול תמיכה בממשל צבאי או סגן מנהל מחלקת־התברואה מול תמיכה במדיניות כלפי גרמניה. גם מי שמאמין בתום־לב כי הוא נלחם באדיקות ובחוסר־פשרה למען הישג דתי, אינו יכול שלא להרגיש את הפגם המוסרי שבעצם הצעת־חליפין כזאת. כי אם ממשל צבאי נחוץ לבטחון המדינה הוא חיוני גם אם לא יהיה עוד משגיח אחד על הכשרות; ואם קשרים עם גרמניה הם תועבה – הם אינם חדלים להיות כזאת על־ידי מינוי עוזר למחלקת־המסים. ואף שאנו סבורים כי מדינה זו חייבת להתנהל על־ידי כל הכוחות הציבוריים המהווים אותה – והציבור הדתי הוא אחד הכוחות החשובים האלה – היינו מבינים יותר טעם מערכותיהם של המאמינים אילו לא היו קשורות במיקוח הזה.
כי אם להמשיך בעקיבות חוט־הגיונו של איש מאמין, שאמונתו קודמת למרכולתו הפוליטית, השתתפותו בשלטון יותר משהיא מבטיחה כמה עניני דת, היא נותנת היתר ממלכתי להרבה דברים שאין איש דתי יכול כלל להשלים אתם. ובאַפיה של מדינה חילונית בימינו מספר הדברים האלה ומשקלם אינו מועט כלל.
אבל גם המיקוח הגשמי – עתים גם המגושם מאוד – שבו מנהלות מפלגות דתיות משא־ומתן על שלל בשלטון, אינו צריך לערפל הכרתנו לגבי מקומם של כמה ערכי־יסוד בחיי האומה הרסוקה הזאת – וראשונה בהם: השבת.
ג
איננו יודעים מה יהיו סימני־ההיכר של נמל יהודי. דבר אחד אנו יודעים בוַדאוּת: ישוכלל ציודו כאשר ישוכלל – יש ויהיו בעולם חשובים ממנו. קרוב לודאי – גם יעילים ממנו. צור וצידון ותרשיש נתנו לעולם מנופי־משאות גדולים. פיסת־הארץ הזאת נתנה לעולם את מנופיו הרוחניים. וכוח־ההינף המוסרי הזה מקופל לא רק בחזון החברתי של ישעיהו ועמוס והושע. כוח־ההינף הזה מקופל גם במושג השבת. בשבת כמושג, בשבת לא רק כיום־מנוחה גופני אלא כמושג של התאצלות רוחנית. רוב ימי המנוחה של דתות אחרות עשויים כמתכונת השבת היהודית, אך דמיונם אליה כדמיון הסנאי אל האילה. ואם עדיין אנו נוטים להאמין שפרט לספֵירה הרגילה והמגושמת של חיינו הארציים יש עוד איזו ספירה אחרת, שבה רוח האדם מתעלה ומזדככת מעט – ואפילו איננו מאמינים אבל תופסים את עצמנו עורגים אל ספירות כאלו – השבת היא שער שלהן.
ד
ויען כי זה היה מאז ומעולם אחד מסימני־ההיכר שלנו בעמים, אין לך הבל גדול יותר מן החשש שמא ייגרע כבודנו בגויים אם נשבית נמלנו בשבת, או אם נסגור כיכר לתנועה בעת תפילה. כי אם יש דבר עושה עם למבוּזה בעמים זוהי תאוַת המחיקה המהירה והנחפזת של סימני־היִחוּד. רק יהודים מתבטלים בעיני עצמם, הסובלים לא כל־כך מחוסר רצונם שלהם להתבולל כמו מחוסר רצונו של העולם לבולל אותם – רק הם יכולים לסלוד מפני הבלטת סימני־ההיכר של עמם. כי לא זו בלבד שאין זה מקור לחרפה בעמים אם במפת הנמלים בעולם יצוין שנמל ישראל נעול בשבת – זהו מקור לגאוה. זה איננו סימן לנחשלוּת. זהו סימן לשרשים. וכשם שלא כל דבר שהומצא בימינו הוא על־פי עצם חידושו מתקדם, כן לא כל דבר שהונהג לפני אלפי שנים הוא על־פי עצם גילו – מפגר. רוח השבת היהודית היא אחד הדברים האלה.
ה
ואולם נואָל לא פחות הוא חשבון הרוַח וההפסד. לא משום שכספה של מדינה מרודה זאת הוא הפקר. אלא מפני שבשום מקום אין האיום החמרי מופיע בחריפות כזאת, בהטלת־אימה כזאת, כמו בשה שהדברים אמורים בעניני רוח. וכל־אימת שענינים כאלה – והשבת היא אחד מהם – עולים על הפרק מיד מאיים עלינו הלבלר בברירה החדש והמסוכנת: תנועת נמל בשבת או פשיטת־רגל.
אלא שכל אימת החשבון הזה איננה אימה. עוד לפני היות נמל כבר היו למדינה בעסקי אותה אשדוד עצמה סיבות חמורות יותר לפשיטת־רגל – ולא פשטה. ואם נמצאה הצדקה מדינית להשקעה כאשר הושקעה במלון מפואר אחד; ואם נמצאה הצדקה של יומרה להשקעה כאשר הושקעה בספינה אחת – שלושת אלפים שנות שבת של יהודים מצדיקות גם השקעה של השבתת נמל יום אחד. השבתת הנמל והלבלרים עושי־החשבונות.
ו
ואולם תמוה מעצם המיקוח הממושך והמיותר על מנוחת נמל או מהמחאות על סגירת כיכר בירושלים בעת תפילה הוא תסביך־המינוּת הכללי הנדלק אצלנו כל־אימת שאנו נעמדים פנים־אל־פנים מול תביעה של המאמינים שבתוכנו. שום דבר אינו מבטא כל־כך את חוסר אמונתו בעצמנו, בערכי החברה שיצרנו ובחסנם, ביסודות חירות־הרוח שהנחנו כאן למראשית ימי התחיה, כמו הרעד העובר בכל צמרות היער הרוחני שלנו עם כל רוח דתית מצויה.
כבר העם היהודי מוטל פרקדן, רמוס ושסוע. כבר שרופים ונתוצים בתי־הכנסת שלו וקבורים בקברות־אחים מתפלליהם. כבר נעקר הזקן היהודי ונתלשו פאותיו. כבר נרמסות דתו ואמונתו בכלאו הגדול בארץ המהפכה ומתוך הרמיסה הזאת כבר צפים ועולים רבבות יהודים חסרי תו וחסרי דמות – ולשמחת השמחים: כבר לא נימולים. כבר הולכים ומתרוקנים מתכנם האמונתי חייהם של מיליוני יהודים בארצות החופש, אך מעל לכל: כבר קמה מדינה ריבונית על חירות של חולין ועל חיים של חולין וכבר נוצק בה יסודות של חיים חילוניים וכבר יש תנ“ך ישראלי בלי אלוהים – ועדיין כל תביעה לאיזה שהוא סמל דתי או סימן־היכר של אמונה מעבירה צמרמורת ומעוררת כל תסביך המינות של בן־הרב או בן־החזן הנוקם עד אחרון ימיו במדינת ישראל הריבונית את נקמת זעמו על רב שחייבו לגדל פיאה או על סב שאסר עליו ללכת מעבר לתחום שבת. האב איננו, הסב איננו, כבר כבה הרץ על אפרם, אך בניהם – החוגגים יום־יום את נצחונם ונצחון חילוניותם – עדיין לא שכחו את אש המרד נגד ה”עירוּב". והם חוזרים ומדליקים אותה בתקופה שבה השיגה החילונות שיאים כאלה של מותר־כל־אסור עד שמותר לה גם מותר להטות מעט אוזן לשרידי היהודי המאמין ולעשות גם מצפונו פחות נצבט בחייה הריבוניים של המדינה.
אחרי הכל דבקותו באמונה שרירה וקיימת כבר אַלפּיִם שנה; דבקותנו בכפירה – רק דורות אחדים.
ז
אך מסוכן מכל הוא גילויו האחרון של תסביך זה – גילוי הריקנות.
האפיקורסות היהודית בדורות האחרונים ידעה שני גלים ראשיים: גל ההשכלה וגל החלוציות החילונית. שני הגלים האלה לא היו גלים של אפיקורסות לשמה. הם היו חלק מהתנערות כללית של האדם היהודי. אך אולי יותר מכל – נסיון להפנות תשומת־הלב אל ערכים אחרים. לא פחות משהדגישו מחוללי תנועות אלו את ההכרח להשתחרר מהרבה אמונות תפלות ומעול של מצוות שנראו להם מיושנות – הדגישו את הצורך לקחת עול של מצוות אחרות. זו לא היתה החלפת עול בפריקת־עול. זו היתה החלפת עול בעול.
תנועת ההשכלה הביאה עמה החיאת הלשון העברית וספרותה והולידה את התנועה של שיבת ציון. תנועת התחיה החלוצית הביאה עמה עול של הגשמה. עדיין לא נכתב במקובץ ”אורח החיים" או ”חושן המשפט" של התנועה הקיבוצית. אבל מצוות־העשה והלא־תעשה שחיי תנועה זו הטילו על האדם לא היו קלות – ומבחינת טבע האדם אולי קשות מן החומרות שהטילה הדת היהודית. יתר על־כן: בעוד החלוציות החילונית כמעט זרקה מעליה כל המצוות המעשיות שבין אדם למקום – היא החמירה שבעתים במצוות שבין אדם לחברו. היא הדגישה ערכי החברה השויונית כמוקד מוסרי שאליו ולקראתו חייב אדם להכשיר את עצמו. זה לא היה רק מרד של השלילה. זה היה מרד של העפלה אל פסגות חברתיות מתוך הרגשה, מוצדקת בשעתה, שאגב העפלה זו – תוך קדמת ורעב ומלחמה על כיבוש טבע הארץ וטבע האדם – קשה לגרור במעלה ההר גם משא כבד של מצוות דתיות, שחלק מהן אמנם אבד עליו כלח.
דברי ימי העם אינם יודעים אפיקורסות נעלה ומחייבת יותר מזו.
ח
ואולם תנועת הפוֹלקסואגנים בשבת בדרך לירושלים וברחובות אשדוד – אין בה אף שמץ ממגמה זו. זוהי תנועה של פריקה בלי טעינה. זוהי אפיקורסות של הזרות היהודית שאיננה מביאה שום ערך מול הדת, זולת הערך המקודש היום בארץ: כך נוח לי. הגל הזה יותר משהוא סימנה של תנועה המבקשת לשחרר אותנו מאזיקי־הכפיה שאינם, הוא מבקש לחפות על אבטלה רוחנית ומוסרית.
גל זה מסוכן לא רק לדת. הוא מסוכן לכל ערך. ההתיצבות נגדו נחוצה לא להגנה על השבת מפני כופרים. היא נחוצה להגנה על כולנו מפני ראש־החץ של העם־הארצוּת היהודית הממונעת.
1966
בזכות הצביעות
מאתישעיהו אברך
נפתח ונאמר כי מטבענו אנו הוגים חיבה לליברלים העצמאיים. מאז ומתמיד הם – כמפלגה וכאנשים המרכיבים אותה – מעוררים את אהדתנו. נקיי־דעת ויפי־הליכות נראים הליברלים בעינינו כשרידים מעולם חולמני־מעט של ראשית המאה. אדוקים אולי במשנתם המיוחדת, אך לא קנאים. הדין הוא דין, ההר הוא הר, ואין זה נוקב את זה ויש תמיד איזה שביל להלך ביניהם. אילולא המאבקים ההיוליים והחריפים של הארץ הזאת על קיומה, בתוך המערבולת של אש מזה וטיט־בנין מזה; ואילו ביקשנו לקיים מצוה של השתייכות מפלגתית רק כביטוי של אזרחות טובה – היינו בוחרים בהם. נקיי־דעת אמרנו? – גם נקיי־כף. מלכותם אמנם אינה גדולה, אך חצרם נקיה. עד כה, לפחות, לא שמענו על מרמה באחוזתם או על איחוּז־עין. בקיצור: מפלגה של סובלנות אנושית וציבורית.
חייה הפוליטיים עד כה – מי־מנוחות. מי־מאוד־מנוחות. מעטים היו הדברים בחייה המדיניים של הארץ כל השנים שמסוגלים היו להוציא מפלגה זו משלוָתה. חינה כל ימיה ביצריה המאוזנים. אין נהרגים ואין עוברים. או, רצונך, גם אם עוברים אין נהרגים.
כך חיתה מפלגה נעימה את חייה כל הימים.
ואולם מה שמתרחש במפלגה זאת עתה מסביב לענין הנישואין החריגים – הוא שינוי מֶטַבּוֹלי קיצוני בכל חילוף־החמרים שלה, על כל גילויי העוית, אי־השקט, קוצר־הרוח ואי־השליטה בעצבים המלווים את התחוללותו הפתאומית של שינוי זה.
ב
אולי ראוי שנחזור ונאמר כי גם הפעם איננו רואים כּל אסון בעצם הופעת ההתנגשות הזאת של סדרי מדינה מתוקנת עם ההלכה היהודית. היה זה מנוגד לכל הוייתו של העם אילו ימי השוֹאה והריסוק, שכמעט קרעו לגזרים את כל רקמת התא המשפחתי ואת כל מארג ההויה היהודית – אילו ימים אלה לא היו מולידים התנגשות עם הלכות קיימות ואילו נמצאו כל התקנות והדינים, מימי התלמוד, דרך הגאונים והפוסקים והשו"ת, משיבים על נסיבות של שוֹאה איומה, שאפילו המיסרים בנביאים לא יכלו לנבאה; על ריבונות שלא נראתה בעין, או על נסיבות של התקדמות חברתי וטכנולוגית, שמעטים מסוגלים היו לבשרה רק לפני שנים מעטות.
אך כשם שאין לך גילוי גדול יותר של קפיאות ואטימות־הדעת מאשר אכיפת כל התקנות כּמוֹת שהן על החים המפותלים של ימינו (כגון תקנות כן וגרושה וחליצה), כך אין לך גילוי חריף יותר של פזיזות וקוצר־הדעת מן הנסיון לגהץ חד־וחָלק במשך עשרים וארבע שנים את כל הקמטים והעיווּתים שנתהוו בקלסתרו של עם באלפי שנים. יהיו מעמדה וחשיבותה של מפלגה ליברלית סימפטית אחת בישראל אשר יהיו – הדבר הוא למעלה מכוחה. המצער הוא רק שיומרתה, מבחינה זאת, עולה על כוחה עוד יותר.
ג
סבלם של כמה מאות אזרחים, ואפילו של כל יחיד ויחיד, הוא ענין חמוּר, ואין המדינה יכולה להתנכר לו. וייתכן כי אילו נתנו את דעתן על סבלם זה לא רק המפלגות הדתיות אלא המפלגה הראשית המהווה כל השנים את לוז־השלטון והמִמשל בארץ – אולי היינו מוצאים כבר שביל אם לא לפתרון לפחות להקלה. עם זאת, אין סבלה של קבוצה אחת יכול להיות הבחינה המכרעת היחידה. כנגדה ובמשקל שוה־ערך – ולא רק בתחום זה – עומדת בחינתו של העם כולו. ולא רק מצד השאלה: מה טוב יותר בחיי שעה לכל האוכלוסין המהווים את העם הזה, או את החטיבה הלאומית העצמאית היושבת בישראל היום, אלא מה משַמֵר את אחדותה המהותית של חטיבה זאת לעתיד, כל עוד אנו מאמינים כי יש טעם – ולכן גם חובה – לשמור אחדותיות זאת.
איננו בטוחים אם התקנת סדרי־אישות מיוחדים לחריגים כהצעת ח“כ האוזזנר אמנם נושאת בחוּבּה כבר עתה סכנה ממשית של פירוד, אך איננו בטוחים כלל שאינה נושאת זרעים כאלה לעתיד. מכל־מקום, מה שברור הוא כי היא פותחת פתחים שלא היו פתוחים עד כה. ידידנו ח”כ גדעון האוזנר – המכובד עלינו מאוד כישר־לב, כמשפטן וכתלמיד־חכם – רשאי לומר, לצורך טיעונו, כי השלבים העלולים לבוא לאחר ”היתר לחריגים" אינם מעסיקים אותו עכשיו. אבל מי שבוחן את התקנות האלו – אותן עצמן ואת השפעתן כאקט של פריצת־דרך, במובן של יצירת מערכת חילונית בתחום האישות בצד המערכת ההלכתית – אנו יכול להתעלם מן ההתפתחויות האפשריות המסתמנות עם פירצה ראשונה זאת.
אפשר לחלוק על כך. אפשר לזעוף על כך. אך כל עוד איננו אומרים כי כל ענין הפירוד האפשרי של האומה מעניין אותנו כקליפת־השום – אי־אפשר לנהוג בזה בהילות. ובודאי אי־אפשר לומר: אם תקבלו את התיקון הזה היום – מוטב, ולא – פה תהיה קבורתה – של קואליציה לכל הפחות.
ד
כי מידה של הגינות אלמנטרית מצד מִמשל מחייבת לומר לעם ולכל אזרח בתוכו, גם לזוגות מעורבים, כי לא כל מַדוי העם יוכלו להירפא בדור אחד או שנַיִם. לא כל מדוי הבערות. לא כל מדוי העוני והדחקות. לא כל מדוי החירות האישית. לא כל מדוי השויון האזרחי. לא כל מה שעוּות וקופח בזרם ההיסטוריה היהודית. לא עשתה זאת שום מהפכה לאומית. לא עשתה זאת בחמישים שנה הגדולה במהפכות הסוציאליסטיות. מטבע הדברים לא יכולה לעשות זאת גם הציונות. הדרך לישר הדורים אלה, יותר משהיא פשוטה כגיהוצו של אריג, היא מורכבה כיִשוּרוֹ של ברזל, שאין לעשותו כלל אלא בדרך סבלנית של ליבון וניגוד.
העובדה שבשנת התשל"ב ישנה כנסת עברית עם מאה ועשרים נציגים בעלי זכות הצבעה – בכללם ארבעה צירים אמיצים של הליברלים העצמאיים – עדיין איננה מזכה אותנו לחולל בחפזון, בדרך של תחיקה חילונית, תמורות בתחום מסורת שהשפעתן עשויה לחרוג מעבר לתחום התקופה, מעבר לתחום הענין שבו הן מתחוללות והרחק מעבר לתחום אותו חלק מן העם, שבמקרה או שלא במקרה, הוא היושב היום בציון. ודיני הנישואין, בין נאהב זאת בין לא נאהב, הם לפחות לפי התפיסה המסורתית של היהדות וגם לפי תפיסת רבים שאינם דתיים – אחד מתחומי־היסוד האלה.
ה
עד כאן תוך הענינים. מכאן ואילך – קליפתם. ועניניה של קליפה זו – הקואליציה, השותפות במִמשל וכל היוצא בהן.
דוקא מן הליברלים העצמאיים, הנחשבים מהדרים בגינוני חברה ומִמשל, אפשר היה לצפות לסדר־מהלכים אחר מזה שנקטו. אם אמנם כה מעַנה העוול וכה יקר תיקונו – מדוע לעשות אקט הסותר – ובפירוש סותר – חתימה על קואליציה? מדוע לא קם ליברל עז־לב, הדבק בעקרונו יותר מבכסאו, ולא אמר, כדבר החכם היוָני: יקר לנו השלטון, אך אמיתנו יקרה לנו יותר ויהיה כסא רם בממשלה כפרת זרת קטנה של שני ממזרים או קצה אגודלו של כהן שאין מניחים לו לשאת גרושה ערגת־לבו? מדוע גם מפלגה זאת, שדגלה – אף כי הוא חיור מעט, הוא נקי למשעי – מדוע גם היא מוכרחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה? נאהב קואליציות או נסלוד מפניהן – ככלות הכל, גם כיבוד חתימה הוא אקט של אזרחות טובה ואי־כיבודה – חינוך לציניוּת אזרחית, אם לא לרמיה.
אין להשוות, כמובן, חומרת ההפרה של הסכם קואליציוני לחטא מניעת בנין־משפחה מן הברואים בצלם. אך מפלגה המהדרת כל־כך במצוות האזרחות – מדוע היא צריכה בכלל להעמיד שני אלה להתמודדות? אם שינוי תקנות האישות הוא בגדר חיי־עולם בשבילה מבחינה מצפונית, מדוע איננה יכולה – מראש, ביודעין, ואפילו במופגן – לוַתר על חיי־שעה, כגון תיק של תיירות, ולצאת למערכה מוסרית נחרצת, כשהיא חפשית מזוהר השלטון וממוסרותיו גם יחד? כלום כה גדול הקרבן?
ו
אלא שהצביעות, שכה מטילים עלינו את אימתה בענין הנישואין הדתיים, איננה, כנראה, רק נחלתן הבלעדית של מפלגות גדולות המאומנות בתחבולה ובתכך. גם מפלגות צנועות יותר אינן מתנזרות ממנה.
ואולם מן הראוי להסתכן ולהקדים מלים אחדות בזכותה של הצביעות. כן בזכותה.
נתעֶבת מאוד העמדת־הפנים. מסוכנת מאוד בחיי חברה מידה של איפה ואיפה, הין והין. מעוררת סלידה כל מַניֵרה ציבורית מתחסדת הבאה לפות על עיקום, על התעיה, על עוול. אך מסוכנים לא פחות המגלגלים עיניהם לשמים ומבקשים כי נאמין שניתן, אפילו בחברה מתקדמת ופרוגרסיבית מאוד, למצות, בתוך תחומי חוקיה ותקנותיה, חירות אישית וחברתית עד תומה, ולעשות זאת מניה־וביה, כהרף דור.
כי אם צביעות פירושה השלמה זמנית עם עוול חלקי משום שאין השעה כשרה עדיין לסתימת כל מקורות העוול; אם צביעות פירושה חיפוש אחרי ”מוֹדוס ויונדי" בסיסי של קיום אומה מאוחדת – מודוס שלפיו כמעט כל חלק מן האומה מועדף־מעט אך גם מקופח־מעט לטובת החלק האחר; שבו ניתנת לכל העם כולו תשתית רחבה של הרגשת נוחות ממלכתית, אישית וחברתית, אך גם אזורים – שוים פחות או יותר – של אי־נוחות לכל חלק ממנו; אך צביעות פירושה השלמה עם הכורח לחיות זמן־מה עם תקלה מסוימת לצורך שותפות־מלחמה או בנין או איחוי־העם – כי אז אין הצביעות תועבה מאוסה כל־כך.
ינעמו הדברים לליברלים אם לאו – החיים הפוליטיים, שבהם הם עצמם משתתפים באופן פעיל כל השנים, אינם חסרים צביעות כזאת. ישיבתן של מפד“ל ומפ”ם בממשלה אחת – היא מבחינה זאת צביעות בתחום האמונה; ישיבתם של גח“ל ומפ”ם ביחד היא צביעות מבחינה סוציאלית; ועדיין איננו בטוחים אם ישיבתם של קיצוני מפ“ם ואנשי רפ”י במערך אחד, חסרה לחלוטין יסוד של צביעות בתחום המדיניות. וכיון שהשלמנו עם רָגזם של ידידים לא נהסס לשאול: כלום העובדה שמפגה קטנה מאוד נהפכת לא פעם ללשון־מאזנים במִמשל וזוכה, מסיבה זאת בלבד, ליתרונות פוליטיים ואחרים הרבה למעלה מכוחה – כלום עובדה זאת נקיה לחלוטין מאבק צביעות?
אין זאת כי משהו כופה עלינו צביעות זאת. יש, כנראה, משהו הנשקל כנגדה. יש, מסתבר, מכנה משותף בסיסי לכל הפלגים האלה, הכופה אותם לקפל פה ושם סיסמה ואפילו עקרון. רצונך, הדמוקרטיה במהותה נושאת עמה אלמנט של צביעות – אם נקרא כך לכל פשרה ולכל ”עמק שוה" בדיונים חברתיים או פוליטיים. רק משטר־רודנים הוא מבחינה זאת כולו יַשרוּת. רק בו הכח חד־משמעי. רק בו נהרגים ולא עוברים או הורגים את העוברים. רק בו ממוצה כל עקרון עד תומו, עד תומו של האדם, עד המערפת. הרבה אנשים במשטר זה היו מתפללים לקצת ”צביעות" של דמוקרטיה רכרוכית ומתפשרת, אך מעט מאוד אנשים מחוץ למשטר זה יתפללו אל חיים, שבהם לפעמים נעלמת הצביעות ביחד עם החיים עצמם.
ז
ככל שאיננו להוטים למעורבות בבית־המבשל של הפוליטיקה הפנים־מפלגתית אי־אפשר שלא להתקומם לחוסר ההגיון שבהשוָאה הנערכת בין עמדת הליברלים לענין הנישואין האזרחיים לבין עמדתה של המפלגה הדתית־לאומית לענין הגיור כהלכה. ההתעוררות החריפה של הליברלים העצמאיים לענין הנישואין החלה לפני שבועות אחדים בלבד. אילולא אדיקותו הקנאית של איש אחד, שגרף עמו בסוּפה מוזרה את תנועתו, יכול היה מצפון זה לנמנם היטב עוד שנה וחצי, כשם שרדם שנתים וחצי מאז חתמו ונצטרפו לממשלה. מכל־מקום: הבקשה שהופנתה לתנועה הליברלית שלא לעורר ענין זה עכשיו, איננה פוגעת עוד בגילוי מעמדה בציבור כתנועה עצמאית אמיצה, הלוחמת על עקרון.
אין הדבר דומה כלל למצבה של המפלגה הדתית לאומית. ענין הגיור לפי ההלכה איננו דבר שנולד בדמדומי עגבים קואליציונים. בתכנוֹ הוא עם־מעצמה ודם־מדמה של יהדות דתית. יכלה מפלגה דתית לוַתר בזמנו על שתי מלים אלו, כאשר בהגדרה המלוּלית של החוק לא נאמר היפוכו ויכלה להניח לעצמה עוד מרחב דיון ומאבק על פירושה של הסתמיות שבחוק. אך משעה שמוֹעלית הצעה על־ידי מפלגה דתית קיצונית אחרת, שכל־עיקרה תוספת שתי מלים ”לפי ההלכה" – ויהי הטעם להעלאת ההצעה הזאת תכסיסי ונרגן כאשר יהיה – אין שום פלג דתי יכול להצביע נגדה. ומי שתובע זאת מהם, מתקלס בהם ובמצפון אנשיהם. אפשר לתבוע ממפלגה כזאת להימנע מהצבעה מטעמים של חתימה קואליציונית, אך אי־אפשר לתבוע ממנה להצביע נגד ההגדרה הזאת, אלא אם כן מבקשים להשחיר פניה לחלוטין בעיני הציבור הדתי שלה בארץ.
ח
ועל אף כל זאת – גם אם יהיה ההגיון הציבורי מסוגל להסביר טעם הרחקתם של הליברלים העצמאיים מן הממשלה – מידת־החסד הפוליטית וההבנה האנושית לא תצדיק זאת.
מיוחדים כאשר הם – הם תבלין המיטב עם טעמו של המִרקח הממשלתי. הם הצבע המשלים פסיפס זה. ככלות הכל, הסגולות האמיתיות של מפלגה זאת, תכונות־היסוד שלה, הן אלו שמָנינוּ בראשית דברינו. האופן שבו גילגלה את ענין החמוּר הזה של ”פסולי חיתון" הוא רק התקף מקרי של עוית. והכל יודעים לאן מסוגלות גם הטובות בכוונות להוליך.
הרושם המתקבל מתוך מעקב אחרי שפעת הדיונים והדיונים החוזרים הוא, כי בעיית הליברלים העצמאיים בשלב זה היא לא איך לקפוץ מרום־הקומה שאליו נסחפו תוך סחרוּר מיותר, אלא איך לרדת ממנו. מידת החסד של מפלגה גדולה מחייבת איפוא להגיש לה סולם. לאחר־מכן אולי תבוא רגיעה. מפלגה ענוגה כזאת אינה מסוגלת כלל לעבור רֶצידיב מטלטל כזה בעוד ארבעה־חמישה חדשים. ואולי בשוך היצרים ובשוב חילוף־החמרים לתיקנוֹ – תחופש באון נמרץ יותר ותימצא בכל החוגים איזו דרך לפתוח פתח של הקלה לאלפים המתיסרים עתה – לא בשל השמירה על חישוקים אלא בשל הקשיחות האטומה הנלוית אליה.
ט
אין מחסור בפסוקים בתורה ובגנזי חז“ל כדי להוכיח את הממסד הדתי על קשיחותו – לא רק בענין מסוים זה העומד על הפרק אלא בתחום הרחב של דיני אישות, גירושין ונישואין בתנאים המורכבים מאוד שהולידה התקופה. מי שרואה עין־בעין כמוהם את מערכת המסורת של נישואין יהודיים כחישוק בחישוקי היהדות; מי שאינו בוש עדיין לומר באופן חד־משמעי גם בתקופה זו של האָפנה הקוסמופוליטית כי יִחוּדה של היהדות מעניין אותו ומטרידו – ימצא לגבי קשיחות זאת הגדרה מתונה מאוד בתוכחת הנביא: ”ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”.
החכמה, כנראה, אבדה, כי הרושם המתקבל הוא, שלא רק יראת־שמים בלבד מולידה קשיחות זאת אלא, ולא פחות ממנה, גם יראת רבנים איש את רעהו.
אם עדיין אין מבחינים כי יותר מבכל תקופה אחרת על מצוַת ”וחי בהם" להיות תלויה כגזָר על הרבה הלכות של יוסף קארו; אם עדיין לא מחוּוָר להם כי אין זו תקופה של מיצוי דין והחמרה קנאית ונבירה במעמקי כל הדורות ופרשניהם כדי למצוא פסול ביהודי, אלא תקופה של חיפוש בלתי־נלאה אחרי כל זיק של חסד כדי לזַכּוֹתוֹ – אם כך הדבר אולי באמת ניטל היסוד לשיח משותף, כי ניטל יסוד הבינה־לעתים וניטל יסוד החסד שהוא מן הסגולות המופלאות והמרתקות של היהדות ומיפיה מאז.
איש אינו מציע ליהדות הדתית, בתוך תנאים של סכנה לספינה היהודית המסורתית כולה,”להשליך את הטלית והתפילין הימה". אך בשום דין – ככל שזכור לכותב הטורים – לא נתקדשו באותה מידה עצמה גם הנרתיקים. העוז לבדוק כל נרתיק ונרתיק תוך ראיִה בוחנת ומעמיקה, לא רק במבחנות העבר אלא גם מול פני העתיד, עשוי לקבוע גורלן של שׂכיוֹת־הקדושה עצמן. כי שום דבר לא ירחיק אנשים מאהבת היהדות יותר מאשר הצגתה כדת קשוחה, דוגמטית ונטולת־חסד. שום דבר לא יסתור כל־כך מהותה האימננטית של היהדות מאשר הפיכתה לדת של חוסר־חסד. אך בשום תחום לא תחטא הדת היהודית לעצמה יותר מאשר בהתנכרות לדבר התלוי עליה כגזר כל הימים – וביחוד בימינו – שעולמה של דת ישראל, כמו עולמו של העם היהודי המנופץ והמפורר לאחר שוֹאה – חסד, ורק חסד, ייבנה.
1974
אחד רץ ואחד מהלך
מאתישעיהו אברך
[לבחינתה של שותפות אחת]
יש להודות כי עם כל הקשיים המתהווים פה ושם בשל רוב מצומצם לממשלה בכנסת, הוכיחה תקופת ההרצה של הקואליציה הנוכחית שאין זה כל־כך בלתי־נוח לנהל את המדינה עם ששים ואחד צירים. מסתברת איזו מסקנה פרדוכסלית, שענין בה בודאי לעוסקים במדע־המדינה, כי לפעמים קל יותר לבסס את יציבות הממשלה על העוּבדה שאין רוב מאוחד להפילה מאשר על העוּבדה שיש רוב לקיימה. בחיי־מדינה רגילים, שנדונים בה בדרך הטבע ענינים של קיום שוטף, כלומר: ענינים של הנהגת משק־הבית הפנימי כהלכה – אולי אין כלל צורך לחתור אל צירופים פרלמנטריים אחרים כדי לחזק את מסעד הממשלה. כל עוד נשמרת בידי הממשלה לשון המאזנַיִם הפרלמנטרית – ויהיה משקלה אשר יהיה ובלבד שיהיה משקל־של־הכרעה – ניתן להל מדינה נורמלית גם ברוב של קול אחד. עניני הקיום של המדינה אינם נפגעים בשל כך וגם הדמוקרטיה אינה נמצאת נעלבת. די לה לדמוקרטיה לקיום עצמה ועקרונותיה בכל אלמנט רובי המטה את הכף, היינו־הך מה משקלו ובלבד שיהיה בכוחו להטות.
נמצא כי גם מצד הנוחות גם מצד מצוות השלטון הדמוקרטי אין צורך שום שינוי בסטרוקטורה המפלגתית של הממשלה הנוכחית והיא יכולה למשוך כך את עגלת המדינה עד הבחירות התיקניות הבאות.
במה דברים אמורים? – אילו היתה עגלת־המדינה כתיקנה ואילו לא נחוץ היה למשוך אותה, כל יום מימי כהונת הממשלה וכל שעה משעותיה, במעלה התלול של ההר.
ציבור של מאמינים
אבל, המעלה הוא תלול והמשא כבד ולשון־המאזנַיִם הנוכחית, שהיא טובה מבחינה עקרונית לקבלת החלטות, לא די בה לימי־הכרעות. ואף שרוב כזה דיו לניהול המדינה מצד הבטחת השירותים וקיום סדר בתוכה ואלי אפילו לצרכי פיתוח כמה מענפי כלכלתה – אין בו די כדי להכריע בגורלה. ולא רק מפני שהכרעה של קול אחד בעניני גורל לוקה מצד עצמה בחסר מהותי בכך שאין היא מביאה בחשבון את חמישים ותשע הדעות שמנגד, אלא שגם ההרכב הסגולי של לשון־ההכרעה אינו חסר־משמעות.
אפשר לאהוב את המפלגות הדתיות בישראל ואפשר לאהוב אותן פחות – אבל אי־אפשר להתעלם מכך שמסגרתן היא מבחינה אחת לפחות הומוגנית – מבחינת אמונת המאמינים. שום מפלגה, וזה כולל גם את תנועת־הפועלים לפלגיה, איננה מאוחה בחוט כזה שבו מאוחות בפנימן המפלגות הדתיות. אין יסוד כזה של אמונה – מדוע לא נודה בזאת? – בשום מפלגה ממפלגות ישראל, כולל הקיצוניות מימין ומשמאל. אין יסוד כזה, כי אין עומק לשום רעיון פוליטי או חברתי כעומק האמונה הדתית. אולי ניתן להעמיד במקביל לה רק גף אחד מגפיה של תנועת־העבודה, היא התנועה הקיבוצית. רק בה, ביסוד ההגשמה האישית שבה, טמונים יסודות של אמונה שאָפיָם כאופי של אמונה דתית, אם כי אפילו ידידינו הקנאים ביותר בתנועה זו ודאי יודו כי גם אם יש דמיון בעצם היות אמונה, אין שום דמיון בעָצמתה. כוונתנו גם לעצמת השרשים ולעמקם, גם לעצמת החוט הקושר אדם אל אמונתו. ואין צורך להביא ראָיוֹת הרבה. הקלות היחסית שבה מסוגל אדם להינתק מאמונתו החברתית בהשוָאה לעבותות שבהם אדם רואה עצמו קשור אל האמונה הדתית – היא אולי העדות הניצחת ביותר לאבחנה זאת.
בין נרצה בין לא נרצה עלינו, איפוא, להודות בכך שמסביב למפלגות הדתיות מרוכז – לבד מן הכוח הפוליטי שאינו מעניננו בקטע זה – כוח גדול, ציבור של מאמינים, שחיי המדינה הזאת והליכותיה הם לא רק ענין לתגובותיו השכליות אלא גם לכל רקמת רגשותיו וחויותיו. אם איננו נוסעים בשבת אנו פוגעים מאוד בנוֹחוּתוֹ של האדם שאיננו מאמין; אם אנו נוסעים בשבת אנו פוצעים עמוקות את נפשו של המאמין ועושים את חייו שלו במחיצת מדינתו מיוסרים עד עומק לבו ונתונים, לכל המרובה, לצידוק הדין. הדמוקרטיה המספרית, הטכנית, יכולה, כמובן, להתעלם מכך ולראות עצמה פטורה מחיבוטים. הדמוקרטיה היהודית, כוונתנו: דמוקרטיה של תנועת־תחיה המבקשת לתת לכל יהודי הקושר גורלו עם ארץ תקומתו הרגשה כי הוא חי בתוך ביתו שלו וגם שותף לעיצוב דמות הבית בלי התנגשות חדה עם מצפונו – דמוקרטיה זו חייבת להרגיש עצמה מאוד לא נוח בסיטואציה כזאת, אם היא מתהווה.
בין דת למדינה
הטוענים להפרדת הדת מן המדינה בישראל טוענים, במחילה מכבודם, להבל ולרעוּת־רוח – הבלים שכמו רבים אחרים מסוגם נוצרים מהעתקם של סיסמאות ומטבעות־לשון מעולם המדינות והדת אל המדינה הזאת. כיהודים, יש בנו, כנראה, סימני־היכר רוחניים שהעולם הסובב אותנו מבחין בהם מיד ומכיר בהם מיד – שלא בטובתנו אמנם, אבל מבחין בהם – בעוד שאנו עצמנו או שאיננו מבחינים או שמשתדלים שלא להבחין בהם. האגנוסטיקנים או האתיאיסטים הקיצוניים בתוכנו ימשיכו להיחשב יהודים כל עוד דתם יהודית. אין אמורפיה רוחנית יהודית. סימן־ההיכר של יהודי הוא דתו – בין צמצומו של מושג זה באמונה באל אחד בין עגינתו בכל תרי"ג המצוות. בעצם העובדה הזאת יהיו טמונות תמיד התחייבויות דתיות מסוימות של כל יהודי, כל עוד הוא מביע רצונו להיחשב כיהודי. בפירושן של התחייבויות דתיות אלו והיקפן משתרע שדה המחלוקת והמריבה המרה בין החוגים שאינם־דתיים לסוגיהם בי הזרמים הדתיים המובהקים, אבל – ככל שהדבר לא יישמע מיאש לאפיקורסים שמהכרה ולמתקדמים לסוגיהם – התחייבות דתית בסיסית, מה שהאנגלית קוראתcommitment, קיימת בכל אחד מאתנו כמעט קיום דטרמיניסטי. מובן: כל עוד אנו מבקשים להגדיר עצמנו כיהודים. רוצה אדם להשתחרר מהגדרה זאת – יוציא עצמו רשמית מכלל ישראל. יוציא – יהיה חייב להמיר דתו, אבל כל עוד הוא נושא תו זה, הוא נושא עמו בפנימו התחייבויות דתיות שהן חלק מהיותו יהודי. זו עובדה של מציאות והגיון: אתה יכול לעבור מאנגליות לגרמניות, ומגרמניות לצרפתיות ומשתיהן לספרדיות עם דתך או בלי דתך אין אתה יכול לצאת מן העם היהודי ולהתחבר אל עַם אחר כחלק בלתי־נפרד ממנו בלי להמיר את דתך.
הדיבור על הפרדת הדת מן המדינה, החוזר על סיסמה של מדינות נוצריות חילוניות, הגיונו למציאותה של מדינה יהודית ולמציאות העם היהודי כהגיון קיומם של פינגוינים בסאהארה ושל בכרי גמלים בקוטב הצפוני.
הכניעות שאנו נכנעים
אם מאמצים השקפה זאת בעיקרה ובתמציתה – ועל־פי הגיונה הפנימי איננו רואים כלל איך אפשר לדחותה – הרי כל מה שאנו קוראים ”כניעות" ליהדות הדתית אינן כניעות כלל אלא מעשים או ויתורים שקולים הבאים להקל על היתוכה וחישולה של אחדות יהודית, הן לשם אריגת מסכת־חיים רוחנית שאיננה מנתקת חיבורה ממורשה עתיקה והן לשם ביצור ההתקיימות הריבונית הרופסת עדיין והבטחתה. ביסוד”הכניעות" האלו מן ההכרח שתהיה מונחת מראש ההכרה כי שרשי האמונה לעולם עמוקים יותר משרשי חוסר האמונה – אם בכלל יש לחוסר אמונה שורש – הן מצד הזמן, הן מצד המהות. מצד שורש הזמן, הן רוב שנות חיינו כעם אנו חיים כמאמינים ואילו מצד שורש המהות, ספק אם אפשר בכלל להשוות עומק הקנאות לאמונה אל עומק הקנאות לכפירה. ואין לכפירה עומק חוייתי, רגשי, שיהא דומה כלשהו לעומק החוייתי והרגשי של המאמין.
אילולא היצרים ומידת ההגזמה שאנו נוהגים במאבקינו הפוליטיים או הציבוריים יכולנו לקבל בפיוס כמה מן הסייגים שמטילים עלינו שומרי המסורת, גם כביטוי לאחוַת יהודים גם כביטוי לזהירות – שבה חייבים כולנו, לרבות החילוניים – שלא להיחפז בעקירת ערכים שיִחדוּ את העם לדורותיו, בטרם נראים סימני השתרשותם של ערכים יחודיים אחרים.
אבל היצרים קיימים וכמוהם – מידת ההגזמה, ואם בעת שיקולים של צירופי כוחות להנהגת המדינה מוצגת הברירה בין הציבור המרוכז סביב גורם פוליטי דתי לבין קבוצה של שוחרי חירות האזרח שחשיבותה בצדה; ואם אין אפשרות להביא שני אלה לדור בכפיפה אחת של הממשלה – יש להעדיף בלי היסוס את ההתחברות עם הכוח הראשון.
והעדפה היא לכיוון הדתיים לא מפני שהם כוח פוליטי כמותי כבד־משקל יותר – וגם שיקול זה אינו פסול במפחה הפוליטית היומיומית – אלא מפני שהם יסוד של קבע בחיים הציבוריים כמו בחיים הרוחניים; הם יתקיימו ימים רבים לא רק בממשלה אלא גם מחוצה לה כעדה שלמה יודעת דרכה בעוד שכל הקבוצות שצמחו מתוך מערבולת חיינו האחרונה יש בהן הרבה מיסוד הקקיון ואין לראותן כשותפי־קבע ולאורך ימים בעיצוב דמותה של ישראל ומדיניותה. אם להוסיף לכך את העובדה שהכוח הפוליטי הדתי נשען בחלקו גם על התישבות חלוצית־דתית, שהיא מאבני־החן של ההתישבות השיתופית בישראל – יובלטו עוד יותר יחודו ושרשיותו של הכוח הזה, על אף הסיגים המרובים שדבקו בו.
לא היינו רוצים שיילמד מכאן שאנו רואים את המפלגות הדתיות כטלית שעיקרה תכלת. יסוד של מרכולת פוליטית יצוק בפעילותה של העסקנות הדתית ובהיות מרכולת זו ארוגה באופן בולט כל־כך במאבקים הדתיים, היא מבזה לא פעם את הדת ומעוותת את דמותה, ביחוד בציבור הלא־דתי. יש לומר מיד כי יסוד מרכולתי כזה קיים גם בכל המפלגות, אך מעטה הדת, כמעטה של אמונה ואצילות, תובע נורמות מוסריות ברורות יותר, מחייב יותר, שם יותר סייגים. לבד מזאת, מותר היה לצפות מנציגות דתית, כמו כן הציבור הדתי כולו, מעורבות גדולה יותר במוסר חיי החברה – ביטוי לשליחות המיוחדת שיש למאמינים יהודים לא רק בענינים שבין אדם למקום אלא גם בענינים שבין אדם לאדם. מותר היה לצפות להקפדה מוסרית גדולה יותר בחייה של המנהיגות הפוליטית הדתית ולהרגשה יוקדת יותר של שליחות בשיפור הרמה האתית של חיי החברה כולם – במסחר, ביחס אדם אל זולתו, בגמילות־חסדים במובנה הרחב של המלה, ובכל המסכת האתית הגלומה בתמצית־תורה של הלל הזקן: ואהבת לרעך כמוך.
ענינו של ציור חלקי וענין הכלל
אך עם כל טענתנו א הציבור הזה, כולל הויתורים התועלתיים שהוא ”סוחט" מזמן לזמן כמחיר להשתתפותו במִמשל, אנו רוצים לשים נפשנו בכפנו ולומר כי בסיכומו של חשבון – וכל עוד אין הדברים אמורים בטובות־הנאה מפלגתיות או אישיות – מדינת ישראל כולה לא הפסידה עליהם. כוונתנו לא למדינה כמסגרת אלא כרקמה לאומית רוחנית, המקיימת את עצמה לא רק משום שקיים עם מיוחד אלא משום שהיא מבקשת לקיים, לבסס ולבצר את עצם היחוד הזה. מדינה הקיימת לא רק ”An sich" אלא גם ”Für sich" – לא רק מעצמה אלא גם לעצמה.
נקדים ונאמר בהקשר־דברים זה כי מצד הפקת תועלת לטובתו של ציבור חלקי מתוך עצם הישיבה בממשלה – שום מפלגה או שום זרם פוליטי אינם טלית שכולה תכלת. יש להניח – וימחל לנו על אפיקורסות זאת – ששום זרם של תנועת־העבודה, כולל הזרם הראשי בתוכה, לא התנזר מתועלת כזאת. וכל עוד הדברים גלויים, נתונים לביקורת ואינם סותרים את חוקי המדינה – יש לראותם כחלק מן הנסורת שמעלה משֹור הדמוקרטיה בסיבובו. אולי גם חלק ממחירה. כל עוד אין הדברים אמורים בטובות־הנאה אישיות, שהן בתחום הסטיה מתקנות הציבור, אין, איפור לראותם כמפגע שאין לשאתו בחייה של של דמוקרטיה מתוקנת.
לפיכך, אפילו זכו המפלגות הדתיות בזכות ישיבתן בממשלה בכמה בתי־כנסת יותר משהיו יכולות להקים אילו ישבו מחוצה לה ואפילו הקימו כמה עשרות מקוָאת יותר — סופק בזה צורך של חלק חשוב מאוכלוסי ישראל ולא נפגעה תועלתו של הציבור כולו. אפילו אם בשכר מקוה מיותרת אחת אפשר היה להקים עוד מגרש־כדורסל, למשל — עדיין אין בכך משום אסון או משום עיווּת הצרכים האמיתיים של העם. ואפילו סבור מי שניתנה פה ושם עדיפות לבית־תפילה, הרי כל־כך הרבה בתי־כנסת נחרבו בעולם, עד שאין רע אם הוקם פה ושם בישראל בית־כנסת עודף אחד. מכל־מקום, אנו שומעים הרבה פחות על מקרים של אזעקת המשטרה אל המקוָאות ואל בתי־הכנסת משאנו שומעים על אזעקתה אל מגרשי־הכדורגל למשל — וגם הם, כידוע, אינם מותקנים רק בכספי נדבנים.
ההתמודדות בתחום החינוך
נשים נפשנו בכפנו ונאמר כי גם בתחום רגיש אחר, הוא תחום החינוך, לא הפסידה עליהם המדינה כשם שלא הפסיד עליהם – לעניות דעתנו – קלסתרו הרוחני של העם.
גם אם יישמע הדבר פרדוכסלי ביותר – עדיין אין הוא חדל להיות נכון: מאז ביטול זרם־העובדים בחינוך עלינו לברך על כך שנשאר זרם דתי. עלינו – הכוונה: גם על תנועת־העבודה, או לפחות על אותו חלק בה הרואה בהתרוקנות החינוך הישראלי מכמה ערכי־יסוד יהודיים ואנושיים נסיגה בקיום דמותנו המיוחדת במשפחת העמים. ואם נבקש לבחון מה בגדר פוארה ומה בגדר שורש – הנה כאן, ממש, שדה־הבוחן והמִמצא. הרבה אפשרויות ניתנו לאנשי החינוך של תנועת־העבודה לכלול בתוך מסכת החינוך הכללי יסודות וערכים של החינוך החברתי והחינוך־לעבודה שאותם טיפחה כל־כך במסגרת הזרם המיוחד שלה קודם שבוטל. אך משעה שבוטלה המסגרת, לפני עשרים שנה, כמו איבדו כל הערכים האלה את חשיבותם ולא נתגלתה כל נכונות להיאבק עליהם כדי להכלילם – גם במשבצת הפנויה לכך במיוחד בתוך החוק – במסגרת החינוך הכללי. לא נתגלה אפילו שמץ של קנאות לכך.
יהיה זה אליבי פשטני מדי לומר כי התפתחות החינוך הדתי מאז היא תולדה של מסגרת שנשארה קיימת, מה שאין כן החינוך של תנועת־העבודה שמסגרתו בוטלה. האמת היא כי זוהי תולדה של קנאות ערכיית רצופה ועקיבה שהיא נחלת התנועה הדתית עד היום, עם מסגרת או בלי מסגרת, – כתנועה של אמונה – ואיננה, בשום פנים איננה עוד, נחלתה של תנועת־העבודה, אלא אם כן נמנה כקנאות כזאת את המלחמות, התפלות למדי, בין הפלגים ובדלי הפלגים של תנועת־העבודה לבין עצמם.
אך עיקרו של דבר הוא שהעם כולו לא הפסיד בכך. החינוך הדתי – עובדה היא – הוליד פחות עבריינות, פחות סטיות, פחות הונאה, פחות הפקרות אישית וחברתית משהוליד החינוך הלא־דתי. הוא למעשה הכוח החינוכי היחיד היום בישראל המציב סכר לטמיעה אל חומר־דמות ואל אנדרוגינוסיות רוחנית, טמיעה הנבדלת מן ההתבוללות בארצות אחרות רק בכך שאין היא דוחפת אל מסגרת לאומית או דתית אחרת – רק אל חוסר כל צביון, אל ערפליות רוחנית. היא עוקרת מקרקע של יהדות ואינה נוטעת בשום קרקע רוחנית אחרת.
עובדה היא: תנועת־העבודה – לבד ממסגרת ההתישבות המגשימה, שיש לה סולם־ערכים משלה – לא עצרה את הטמיעה הזאת ולא ניסתה אפילו להטותה לאפיקים שלה. החינוך הדתי – כן.
סבך הגיור
האמת היא כי הפשרה המוצעת עתה בעניני גיור היא פשרה של טלאים והכליבה ניכרת בה היטב. ואין צורך להיות בקי בפעולת המיכניזם הפוליטי המקומי כדי להבין טעמה. וטעמה האמיתי הוא נטיית גשר ארעי על־פני תעלה, שהמבקשים לעבור אותה – הם עצמם כרו אותה בזמנה ועתה היא נהפכה להם למכשול.
איננו סבורים שפשרת־בינים כזאת הכרחית. ככל שהדברים אמורים בעניני גיור, היינו בהצטרפות אל העם היהודי, אין להבין כלל איך ייתכן גיור אל היהדות בלי שיהיה גיור כהלכה. המעבר אל העם היהודי הוא בעיקרו, במהותו, גם, וקודם־כל, מעבר דתי, מעבר אל אמונה אחרת וכל גיור שאיננו גיור כהלכה הוא בגופו של ענין תרתי דסתרי. בסופו של דבר, משעה שאדם עבר את מפתן היהדות על־פי ההלכה, אין בודקים אחריו יותר משבודקים היום אחרי כל יהודי שאינו שומר־מצוות. אבל מהות המעבר היא מהות דתית. אפשר, כמובן, לחלוק על כך אם צריכה המדינה כמדינה להיות מעורבת בכך, אך משעה שהיא מעורבת בו – וו גם כתוצאה מן הכורח הלאומי התחיקתי בהבהרת חוק־השבות – אין היא יכולה לפרש את מהות הגיור אחרת. ומבחינה זאת נראית לנו עמדתם של הרב יוסף דב סולובייצ’יק מבוסטון ואפילו של ראש חב“ד – שאנו חלוקים עמו בענינים חשובים אחרים הקשורים בישראל – לא רק כעקיבה מצד הקנאות הדתית אלא גם כהגיונית ומבוססת מצד עצמה. ובהיות ההגיון מונח ביסוד התביעה הזאת – שום להטוט זמני עליו לא יצלח ואפשר להתנבא במידה גדולה של וַדאוּת שבסופו של דבר תהיה המלה ”כהלכה” או בדומה לה כתובה וחתומה בחוק־השבות, לא על־פי נצחון המפד"ל או הרבי מליובאביץ' אלא על־פי נצחון ההגיון של היחוד היהודי.
ואף שהגשר המוצע עתה תכליתו הפוליטית שקופה וברורה לא פחות ואולי יותר מתכליתו הדתית לגופה; ואף שברור לנו בודאות שאין למעלה ממנה כי אם לא תהיה תנועה לכיוון האפשרות שהזכרנו לעיל, תעלה בעוד שנה, כעת חיה, אותה שאלה, באותה מהדורה, ובאותה מידה של חריפות – על אף כל אלה יש לנטות את הגשר הזה. כי הוא יימתח במשך השנה הזאת לא רק על־פני זמן קריטי מבחינת ההכרעה בענין ”מיהו יהודי" אלא על־פני זמן קריטי לא פחות מבחינת ההכרעה בגורל ישראל. ואם ניתן ללכת לקראת הכרעות עם כוחות ציבוריים־שרשיים גדולים יותר, אין ספק כי הדרך היא נכונה. גם אם מובן לכל הצדדים, – וזה כנראה, מובן לכל המעורבים, מכל מחנה – שיש בפתרון־הבינים הזה אם לא משום הונאת־הבריות, לפחות משום הונאה עצמית לפרק־זמן מסוים.
מאותה בחינה של בכורה ועדיפות, עיקר בשעתו ושאינו־עיקר בשעתו, יש להשקיף גם אל הצער ואי־הנוחות שייגרמו לגרים באותה שנה של פשרה ובינַיִם. מצד הקיפוח האנושי והמצפוני אין מספר המעורבים בכך קובע כלל ודין אדם אחד, הנפגע מתקנה זאת, כדין מאה ואין הפגם המצפוני נעשה פחות חמור, כשם שאין טעם האפליה נעשה ערב יותר לחך אדם וציבור רק משום שהדברים אמורים בארבעים־חמישים גרים בלבד בשנה זאת.
אך הדברים נתונים כּמוֹת שהם ונראה שאינם נתונים יחדיו ומתלווה אליהם הכורח בברירה – וסבלם הזמני של עשרות הגרים האלה בשנת המסה הזאת אולי ייזקף כשורה ראשונה בספר־התלאות הצפוי להם בעצם הצטרפותם אל עם היהודים ואולי יירשם כתרומה ראשונה שלהם לצמצומן של תלאות שהעם הזה נוהג להביא על עצמו בכשרון סגולה.
יש להודות כי האיום ב“פילוג היהדות” בתפוצות כתוצאה מהסדר זמני של הגיור נושא עמו משמעות חמוּרה – אף־על־פי־כן יש להוציא נימוק איימני זה מכלל פשוטו.
יכולנו, כמובן, לומר: יהי לרבנים אשר לרבנים – ואין עניננו בכך. אבל רק פשטנות שטחית היא לומר כי אנו מעורבים בנושא בלתי־ממלכתי זה רק משום שבשעת־דמדומים אחת ישבו דוד בן־גוריון והרב יהודה לייב הכהן מימון (אז: פישמן) וחיברו חיבור שאין לו אחיזה בהגיון. החיים הממלכתיים והדתיים של יהודים מזה וחיי ישראל ויהדות התפוצות מזה כה ארוגים זה בזה ועורקי־הדם המתוחים בגוף היהודי כולו, בין חלק לחלק כאן ובין הארץ לפזורה, כה ניזונים זה מזה עד שכל נסיון לבנות איזה חלק שהוא מן החלקים הנזכרים, כשהוא בדול ונתוק מן האחרים נידון מראש לכשלון. אין טעם לחזור ולבסס את הכורח הזה. יחסי העליה, הסעד החמרי והמדיני שבין התפוצות לבינינו הם רק חוט אחד במטוה הזה כשם שהדת היהודית היא אחד הבסיסים לעצם זכותנו על הארץ הזאת, גם בטיעונם של ציונים חילוניים מאוד. מעוֹרבוּת־הגומלין הזאת של הפזורה בעניני ישראל ושל ישראל בעניני הפזורה; של חלקי עם חילוניים ודתיים זה בזה בארץ – תימשך עוד ימים רבים וכל שוחר טובתם של העם והמדינה רק יתפלל להמשכה ולהעמקתה.
ייתכן כי דוקא מצד עניני הגיור יש מקום ליתר מעורבות של ישראל בעניני התפוצה, תוך מילוי תפקיד חיובי גם בחיזוקה של האחדות היהודית לזרמיה, גם בעיצוב תבנית יהודית אחת להבאת נכרים לברית היהדות.
מי שראה בימיו – כפי שראינו אנחנו – חתונה של זוג מעורב, הוא יהודי והיא נוצריה, כשמצד החתן עומד רב רפורמי ומברך ברכה שלו ומצד הכלה עומד כומר עדוי־צלב ומצטלב, ומברך ברכה משלו; אם ראה ולא גרס זאת כגילוי של ימות המשיח אינו יכול שלא לשאוף למשהו פחות אנדרוגיני באקט של מעבר מדת לדת, מאזור־אמונה אחד לאחר. יציקת תבנית אחידה לגיור בתפוצה, ככל שקשה אולי להשיגה מפני קנאותם של הזרמים השונים, איננה ראויה פחות למאמץ מן הנסיון לקרב בענין זה השקפות פוליטיות של מפלגות בישראל. אם איננו טועים כבר היתה לרעיון זה של הרב שאול ליברמן, מגדולי חכמי ישראל בדורנו, תהודה חיובית בזרם הקונסרבטיבי. ואולם הגיון־הדבר כה מוצק עד כה אין זה נראה בעינינו בלתי־אפשרי להביא להסכמה כזאת גם את האנשים המוכרים לנו בתבונתם בתוך התנועה הרפורמית. די לראות את התפנית שעשתה תנועה זאת בעשור האחרון בהתקרבות אל הציונות וישראל כדי שלא להוציא לחלוטין מכלל אפשרות הסכמה גם מצדה לאחידות הצורה של המעבר ליהדות, בלי לוַתר על השוני בקיום אורח־החיים היהודי לאחר־מכן.
גיור כהלכה – גיוס כהלכה
ואולם משום שאנו תמימי־דעים ללא כל סייג עם תשובתה של היהדות הדתית לשאלה: מיהו יהודי? כך עלינו לתבוע מן היהדות הדתית לקבל באופן חד־משמעי את התשובה של רוב אזרחי המדינה לשאלה: מיהו יהודי בארצו.
כי אם יש דבר שאין להשיגו בשום פנים לא מצד ההגיון, לא מצד מוסר האדם ובשום פנים לא מצד מוסר היהדות, הרי זו עמדתה של היהדות הדתית, ככל שהתנועות הפוליטיות של יהדות זו מבטאות אותה, בענין גיוס בחורי־הישיבות.
שום נימוק של שמירת גחלת לומדי־תורה אינו מצדיק את העיווּת המוסרי והעקמומיות הנפשית הטמונים בעצם ההשלמה עם כך שבעת מלחמה ובעת קרב – חברי, שכני, זולתי יחרף נפשו למות בהגנה גם עלי ואילו אני אשקוד על לימוד התורה.
הנימוק המובא מזמן לזמן על־ידי נציגי יהדות זאת שאפילו בימי שלטון זרים בארצות הגולה נמצאה דרך לשחרר בחורי־ישיבה יהודים מגיוס לצבא – מעוות מצד הגיונו לא פחות משהוא פגום מצד טעמו. מי שאינו רואה את ישוב ארץ־ישראל ואת ההגנה עליה כעבירה – כהשקפת נטורי קרתא – דין הוא שיראה שחרורו משירות צבאי בישראל לא כשחרורו מחובה כאילו היתה זו חובת־השירות אל הצאר, אלא כקיפוחו בזכות, וכאפליה חברתית ומוסרית חמורה.
במלחמת ישראל על תקומתו הוכרתו הרבה חיים צעירים שנשאו עמם את אורח־חייהם שלהם אך גם אורה הגנוז של יצירה אנושית ויהודית. אין לשער כלל מה נעשק מכוח־היוצר של העם היהודי עם נפילתם. לאורך דורות נהיה עניים יותר בכל תחום מתחומי הרוח בעטיה של החרב ששיכלה. אי לימוד־תורה יכול לצאת ממערכות־הדמים האלה שבהן נופלים טובי הבנים, בלי שרטת כלשהי. ואך עלבון לתורה הוא לרצות שלומדיה, לעת־קרב, יהלכו בין טיפות הדמים של דור ישראלי המחרף נפשו למות – והם את נפשם הצילו. אנו קרואים פעמים מצווים, למסור נפשנו היא נפש עצמנו, על התורה, אך בשום פנים איננו רשאים לקרוא לאחרים למסור את נפשם תחתינו. אפשר היה מלא כל דף העתון הזה במובאות מכתבי ישראל, הקדומים והמאוחרים, כדי להוכיח את העיווּת המוסרי שבהתנהגות כזאת ושבעתיִם – בנסיון לבסס אותה על אדני ההלכה ועל החרדה לתורה.
אפשר וחובה להעניק לבחורי־ישיבות זכות השמורה לעתודה אקדמאית – ויען כי גם בעינינו הבטחת רציפות של לימוד־תורה יש לה עדיפות אפילו על־פני הבטחת לימוד הסטטיסטיקה, יש אולי טעם לכלול בעתודה כזאת שנה נוספת של לומדי תורה. אך שחרורם של בחורי־ישיבה מכל עול של הגנה על נפשם ועל ישראל, יותר משהוא מעמיד אותם ככת של נבחרים הוא מעמיד אותם ככת של פורשים מן הציבור אם לא ככת של מנודים. ומעטים הדברים המבזים כל־כך בעיני הדור החילוני הצעיר של ישראל ובעיני משפחות ששכלו יקיריהן, גם את גדולי התורה, גם את העסקנות הדתית הפוליטית כמו האפליה החמורה הזאת. ממילא נמצאת גם תורת ישראל מבוזה ונלעגת. כי אם מתפתלים להוכיח לצעיר ישראלי, הממלא כל חובות המלחמה, שהתורה היא שפוטרת צעירים אחרים, לומדיה, מן החובות האלו – נמצאת גם התורה מסולפת ומבוזה.
אילו היתה בתנועת־העבודה קנאות מוסרית אמיתית ודאגה לפניה שלה עצמה מבחינה זאת אצל הדור הצעיר שלה – היתה צריכה לעשות נקודה זאת – נקודת הכרע בצירופן או באי־צירופן של מפלגות לקואליציה. והנוסחה היא פשוטה לכל חלקיה ואין תקפו המוסרי של חלק אחד שבה עדיף על חברו: מיהו יהודי? – מי שנתגייר כהלכה. מיהו יהודי בארצו? מי שממלא חובתו ככל אזרח יהודי. לא יותר – אבל לא פחות. בכל מאודו ואם נקרא ומחויב – בכל נפשו.
בתמצית: גיור – כהלכה, גיוס – כהלכה.
השיבה לממשלה
יש להניח כי תקופת ההינזרות מן השלטון היתה גם מבחינה זו תקופת לימוד ולקח ליהדות הדתית. לא מפני שנידלדלו התקציבים ונסתמו, כנראה, מקורות־מחיה סמויים של מפלגות. עובדות־לואי אלו הן דוקא מן הברכה הגדולה של אי־השתתפות במִמשל ולא מקללתה. המסקנה הממלכתית מעובדה כזאת צריכה להיות יצירת תנאים כאלה ששום מפלגה, כמפלגה, לא תפיק טובת הנאה לעצמה ולמנגנונה בנוכחותה בממשלה.
אך הלקח התמציתי של תקופה זאת ליהדות הדתית הוא כי מצד הנהגת המדינה יום־יום ניתן־גם־ניתן בלעדיהם ואין נוכחותם בממלה יכולה להשיג כל מחיר. הרי שגם מערכת התביעות של היהדות הדתית חייבת לסייג עצמה בתחומי ההגיון הציבורי. ומהותו של הגיון זה איננה רק הגיון המשחק הפוליטי הבין־מפלגתי אלא גם ההגיון של הסביר והבלתי־סביר בשיפוטה של דעת הציבור כולו. הפשרה המוצעת עתה בתחום הגיור, למשל, היא על סִפם החד של הגיון וסבירוּת אלה, ובעיני ריבם כבר מעט מעבר לו. נאמין כי בינה לעתים ורגישות לרוח העם כולו ינחו מעתה יותר את הנציגים הפוליטיים של היהדות הדתית שלא להתקרב לעתים שכיחות מדי אל המפתן הזה. זהו לקחה הפרגמטי של השהייה הקצרה מחוץ לממשלה, אך טמונים בו למפלגות הדתיות גם לקחים ציבוריים ומוסריים כבדי־משקל, ועל אחדים מהם כבר עמדנו.
לא עסקנו במשמעות המדינית שבהצטרפות המפלגה הדתית לממשלה. מי שאינו נלהב להומוגניות של המִמשל מבחינת השקפת־העולם החילונית בלבד – אין לו סיבה להיות נלהב יותר מן ההומוגניות המדינית העלולה להיוָצר בממשלה בכיווּן מסוים מאוד בהיעדרם של נציגי המפלגה הדתית, כמו בהיעדרם של כוחות ציבוריים אחרים גדולים עוד יותר. הפחד מפני חוסר כוח־הכרעה אינו שקול כנגד ההכרח שבענינים גורליים לעתיד המדינה, עמה ואדמתה, יהיה בתוך הממשלה מִגוָן, אפילו חריף, של דעות ושהמאמץ המחשבתי הקולקטיבי של הנהגה לא יהיה חסר אף את השיקולים הקיצוניים ביותר של האינטרס הלאומי של העם היהודי לאורך־ימים. הסינתיזה שתתהווה ממאמץ זה תהיה רק שלמה יותר אם תִשא, במידה זו או אחרת, רישומן או חותמן של כל הדעות. לפי שעה, מכל־מקום, אין שום דעה – ואף הפייסנית ביותר – נושאת עמה בוַדאוּת ניצחת ועודפת שלום ובטחון של קיימא למדינת היהודית.
אם אפשר, איפוא, לשכן תחת גג של ממשלה אחת גם את ר"ץ עם קולה המיוחד גם את המפלגות הדתיות – טוב למִגוַן הדעות וטוב לעם. אם הברירה בין אחד רץ לבין אחד מהלך, הברירה היא לטובת המהלך, הוא יסוד־הקבע והודאי בתרכובת החברתית, הרוחנית – וגם הפוליטית – של החברה הישראלית, גם של החברה היהודית.
ניכור שיש למנעו
ודאי: נוח יותר לנהל את הממשלה בלעדיהם. הניב בין חברי הממשלה משותף יותר. המנטליות החילונית משותפת. יש כמעט הומוגניות חברתית. אין כיפות, אין הבדל בתפיסות־יסוד ואין גורם הדת נלווה לכל שיקול לענינו ושלא לענינו, בקיצור: מה יכול להיות נוח יותר ממטבח ללא משגיח?
ואולם נוחות טכנית זאת אינה יכולה להיות גורם בהכרעה את מי חיוני לשתף בהנהגת המדינה.
חשוב מן הנוחות הטכנית הזאת הוא הצו שלא לדחוק פלג רב־עצמה ורב חיות רוחנית אל קרן־זוית, אל מעמד של בטלה מדינית. הבטלה הזאת היא אם כל חטאת לכל גוף ציבורי, קל וחומר לגוף תוסס וארוג כל־כך בכל תחום מתחום חייה של המדינה כציבור המאמינים. הסכנה שמא תידחק היהדות הדתית לפרישה אל ”מאה שערים" שלה נראית לנו, לאורך ימים, אולי גדולה יותר מן הסכנה של הידחפותם לעבר מה שקרוי בז’רגון הבּנַלי: הימין.
אך הדבר המסוכן בעינינו לא פחות הוא העמקת הביזוי ליהדות הדתית בשכבות־העם החילוניות וביחוד בקרב הדור הישראלי הצעיר. דוקא משום שאתה שומע מכל צד כמה נוח וטוב בלעדיהם, דוקא משום כך חובה לדאוג שניתוקם ממעשי המדינה לא יהיה מוחלט. אמת, כמה מעשים טובים של העסקנות הדתית ממילא מעמיקים בכוח עצמם את הביזוי הזה, אך סילוק נקודת־המפגש עם הציבור הזה בתחום העשיה הממלכתית והפיכת המעשה המדיני היומיותי לנחלתם ולמשלח־ידם של חילוניים בלבד עלולים ברבות הימים לשוות לציבור הדתי גם מעמד של בטלים מן המלאכה הלאומית ולהעמיק את רגש הניכור בין דור ישראלי חילוני לביניהם.
לא הציבור הדתי בלבד מעוניין במניעת הניכור הזה. מעוניינת בו ישראל – ישראל שרק הוזים־בהקיץ מניחים, כי הדבר היחיד החסר לה הוא: שיפוץ הטפחות. מבחינת חברה ודמות רוחנית היא עדיין לא יצקה יציקה של ודאות אפילו את המסד.
1974
חכמת ישראל 1970
מאתישעיהו אברך
אנו מתקנאים לא־פעם בידידנו מ. בראלי על פנייתו בין השאר אל ביקורת של ספרות־ילדים. אם יש רגלים להנחה, כי קצת מן המבקרים קוראים גם את הספרים שעליהם הם כותבים, הרי פתח לעצמו מ.ב. עולם מלא של הנאה רוחנית ושל שעשוע מרנין. השבוע, בדרך מקרה, נתברר לנו שככלות הכל גם אנו קוראים ספרות כזאת בשיטתיות אלא שעד כה לא נתנו דעתנו על כך כי בעצם אנו קוראים ספרות־ילדים. מגודלים מעט – אבל ילדים. מופרעים מעט – אבל ילדים. כוונתנו לעתונות הסדירה של הסטודנט הישראלי.
על־פי רמת המִשׂכּל של הכתיבה והעריכה – בודאי ילדים. על־פי התום והטעם – לאו דוקא. על־פי אלה – יבואו־נא נושאי עתידו התורני של העם וחכמתו ויצחצחו נעליהם של זאטוטי בית־הספר העממי בקטמון.
נפתח ב“פרה הקדושה”. ממליטים את העתון הזה אחת לשבוע עשרת אלפים סטודנטים מאוניברסיטת ל־אביב, באמצעות אגודתם הרשמית.
ב
כי המין הוא ציר חשוב גם בחייו של הסטודנט הישראלי – אין בכך שום חידוש. ככל שנרצה להיות מגלי־עולם, ממציאים וטוענים לראשוֹנוּת ישראלית בכל התחומים – את זאת לא המציא הפרח האקדמי בישראל ולא הוא אבי התגלית המרעישה, כי יש לאשה שורה של אבזרים המסוגלים לעורר יותר מאשר את תשומת־לבנו הרגילה. רוח הכתיבה בנושא זה בעתונות של הסטודנט נושאת עמה אמנם גם יומרה זו, אך היא, כאמור, מוגזמת במקצת. סברה שאפילו בחורי־ישיבה לפני דורות ידעו על כך. הווּלגאריוּת שבלעיסת נושא המין לעיסה של פֶּרוֶרטים, היא אולי חידוש של דור האוניברסיטה, אך הנושא עצמו, ככל שלא נאכזב אותם, איננו בגדר גילוי־אמריקה שלהם. יש סברה כי עצם קיומנו הוא הוכחה לכך שאפילו אנשי התקופה הפאליאוליטית של ראשית תקופת האבן ידעו על כך אלא שהיו הרבה יותר מאופקים בהתבטאות בעתוניהם מן הסטודנט הישראלי המצוי וגם בעיית הקיום, שעיקרה היה הוצאת לחם מן האבן, כנראה הטרידה אותם יותר.
ג
אלא שלא זה המיוחד בחזיון הפובליציסטי שלפנינו. המיוחד הוא ברתימת המדע המישושי אל טענת הקִדמה החברתית כחלק בלתי־נפרד מאידיאולוגיה שלמה במדעי־החברה השימושיים, כאילו אין אתה יכול להניף שם דגל של שינוי חברתי אלא אם כן אֵבר־הזַכרוּת משמש לו תורן.
יש לומר אולי להפתעתם של צעירים אלה, כי גם דבר זה אינו חידוש קיצוני. המַרכּסיזם בשחרותו ובפירושו האורתודוכּסי לא שכח לטפל גם במצוקתו זאת של האדם וראה גם הרבה בעיות שלמטה מקו־המשוה של גופנו כתולדה של הסדר החברתי המשובש. אלא שאפילו מאז רעיונה הנאצל של קולונטאי על”אהבה חפשית" זרמו מים רבים גם בנהר המַרכּסיזם. הדעה נתישבה מעט גם בענין נסער זה, לבד מעצם עובדה שהמַרכּסיזם כשלעצמו טיפל לפחות גם בנושא זה במאמצי־הגות שלא נפלו בעמקותם מן המאמצים שבהם הציג את כל משנתו החברתית.
ואולם הרושם המתקבל מקריאת הז’ורנליסטיקה של הסטודנט הישראלי ושל כַּתָּבי השמיניות הוא, כי בעוד עניני החברה ועניני מין דבוקים זה בזה, הרי החברה היא רק העגלה הנגררת אחרי סוס־העריות, וכך יוצאים מעורבבים יחד בבלבול מחשבתי ורגשי הזעקה לחירות היצרים הדחוקים ר“ל ועמה ואחריה – הקריאה לשויון חברתי, דו־קיום וכיוצא באלה. בצירופן של כל השאיפות האלו מצטיירת לפניך תבנית חברתית חלוּמה של מעין ”ווּדסטוֹק” ישראלי – אבל לא כאיזה מופע חד־פעמי ביער מוצל או כמעשה־תיירות באילת אלא כתבנית חיים שלמה לאומה, שבה מין וחברה ומדינה מעורבים אלה באלה בקרנבל חוגג. והמדינה היא, כמובן, יהודית.
ד
בתשעת הגליונות שקראנו בחדר־ההמתנה של רופא־השינים שלנו מצאנו, כמובן, גם ענינים מאופק אחר, כגון: ניתוח מדעי עמוק־ההגות של סוגי הסמים למיניהם, הסכנות וה“מסעות”, ומצוות ”עשה" ו“לא תעשה” בסמים; במה פותחים ובמה מקנחים – כללים שיותר משהם מרתיעים מן הסמים הם כמעט מכוונים להדריך אותך איך לקחתם כהלכה. אבל חומר זה ניתן רק בשני גליונות של העתון ולעומת זאת הוא מתאזן יפה בשני מאמרים אחרים רבי־השראה עם צילומים אינטימיים מפרוזדור הבתים על הכביש הסמוך לאוניברסיטה, שבהם, כידוע, וכמוסבר באמת היטב במאמרים אלה, ניתן המין תמורת שטרי האוצר בלי גלגול־עינים מדעי, בלי יומרות חברתיות ולא כפרוזדור לתואר אקדמי.
מתוך המאמרים בעניני חברה ומדינה נזכיר אולי את המבוא באחד הגליונות הבא לבשר, כמאמר המערכת:
“מאמר נוקב העוסק בבעיות הזקנים בממשלה. המאמר פותח בשאלה (חסרת התשובה) מדוע בני שבעים פלוס הם המנהלים את המדינה בעוד שהצעירים (בוגרי האוניברסיטאות) חייבים לחכות שנים על שנים עד שהללו ימותו או יפרשו”.
– עד כאן בשׂורת העורכת כלשונה, כולל המלים בסוֹגריִם. וכאצילות הבשורה טעם המאמר עצמו.
תהיה השקפתך על צעירים וזקנים בממשל אשר תהיה – למקרא העתונות הזאת אתה בא למסקנה: יארכו הדרכים כאשר יארכו – כדאי לחכות. אין שום סיבה להיות בענין זה קצר־רוח.
ה
משנתה המיוחדת של תנועה חברתית קיבלה ביטוי משלה בעתון לסטודנטים בשם ”מראות“. רופאי־השינים והסַפָּרים מחיקים, כידוע, רק עתונים ישנים. ועתון טרי הוא, במסגרת זאת, מעט יוצא־דופן ובָשׂמוֹ – בוסר. אך כיון שביקשנו להשכיח את הצפוי לנו בעקירה – קראנו גם בו. ובכן: מתוך שמונת העמודים מוקדש עמוד אחד (השער) לציור סוריאליסטי שעוד ימים רבים נחפש גם טעמו האמנותי גם פשרו. אבל אין מקשים, כידוע, על אמנות מדומה בת־זמננו. עמוד אחר מוקדש לביקורת תיאטרון וקולנוע, עם השקפה תנועתית ספציפית על הבכחאי של אבריפידס. מאמרים אחרים מוקדשים למה שהם מוקדשים, אך על עמוד מיוחד ראוי להתעכב. זהו עמוד־אש שכותרתו ”אהבה שלנו – עזה כמוות”. כתבה – נעמי.
מאז הופיע”שיח לוחמים", שחשף איזו היוליות וראשוניות רעננה של שיח צעירים מדהים בכנותו על המלחמה, היה השיח הגלוי של נערות ונערים מתבגרים לאָפנה ישראלית. כל קבוצת צעירים בגיל העשרה ומעבר לו מתחילה בכנות להאמין, כי אם רק יקליטו מלה במלה את הנאמר על־ידי שושיק וצביקה – יפרצו מעיינות של מחשבה חדשה שישטפו כל מה שנאמר על־ידי האנושות השיגרתית במשך דורות.
וכך אמנם נטלו שרי ודגנית, אריה ואורי ואבנר ויעקב ואלי ב. ואלי ס. והחליטו. כי ”רצינו לדבר על אהבה" – נושא שעד שבא הבטאון התנועתי החדש לא עסקו בו, כידוע. בקיצור: אפלטון, אריסטו, אמרסון וכל מבַלי־עולם אחרים שעסקו בסוגיה נדושה זו, הם עפר תחת כפות־רגליהם של שרי ושלי אשר החליטו כמאמרם, ”פעם אחת לבוא לידי עימות עם המונח הפופולרי הזה הנקרא אהבה".
הנה ה“עימות”, כלומר מקצתו:
"מכיון שפה אחד טענו כולם שלהגדיר אהבה זה בלתי־אפשרי – החלטנו פשוט להציג אהבה כאכסיומה ואחר־כך לבוא ולדון בה. ־ ־ וכבר נחלקו הדעות: את חלוקת הדעות הגדירה יפה דגנית: שתי דרכים לאהבה:
"קיימת פוטנצית אהבה בכל אחד מאתנו. אנו מחפשים אוביקט שעליו נוכל להשליך אותה. כשיימצא אדם אשר יענה פחות או יותר על דרישתנו, הוא יזכה בהשלכה של אותה אהבה. סוג־אהבה זה הוא המצוי בדרך כלל ברחוב המודרני; (ההדגשות של המעתיק).
”קיימת התאהבות. זה יכול להיות פתאומי וזה יכול להיות הדרגתי, פשוט קורה ה’קליק' שלא חושבים עליו ועם זה הולכים עד הסוף. זוהי חידה בלתי־רציונלית". – –
הנה הגדרה דיפירנציאלית חד־משמעית שהיא פריצה אידיאית רעננה של הקמפוס האקדמי.
עתה ברורים הדברים כמַאדים בצהריִם. הרבה שנים שתקה התנועה, אך משהחלה לדבר – לא יסוף עוד קולה המיוחד. וה“עימות” עם האהבה הוא רק ראשית. אות מבשר. עוד יבוא.
ו
דבר שאיננו בלתי־אָפייני לעתונים אלה הוא שעורכיהם מדמים כי עתון שהם מוציאים חייב להיות טבוע בחותם ההוּמוֹר. אך אם להוציא מן הכלל כמה מאמרים, שזיקוף־הגבות האינטלקטואלי שלהם אמנם מעורר חיוך סלחני, הרי הפרקים ההומוריסטיים עצמם המכוּונים לכך מלכתחילה הם כמו שטר־אבלות להוּמוֹר היהודי. נטול כל שנינה, כל חריפות המוחין, כל ברק ושאר־רוח אמיתי – ניתן לנו ההומור הישראלי כחיקוי להוּמוֹר יבש של אומות אחרות, אלא שבפיו של המתבדח הישראלי המדושן־מעט מעצמו נראה גם הומור זה כפרח־חורף שתול כמדבר או כצמח־מדבר נטוע בקרחונים. את הגבול הזה של הוּמוֹר וספרות (מתוך המדור הקרוי”משקל נוצה – ספרות ואמנות" ב“פרה קדושה”) תוחם שיר־מופת מאת משוררת אוניברסיטלית־מקומית – עירית שגיב. נקראנו יחד בציבור:
תפילה
אלוהים שלי
בזקן מבושיך
לטמון פני
סגולים.
לכרוע על בטנך
קטנה
חמה
טבור בטבור לקשור
הבל פיך מתמר
בסדין הלח
זרע לבן
להנביט בשדותי.
הנה, הנרי מילר מקומי, ממין נקבה, בעברית – ובפיוט! אלא שהנרי מילר, ככל שזכור לנו, לא גרר אל האזור הזה את האלים.
וב“תפילה” זאת נפטיר.
איננו יודעים אם סימפטומטי הדבר שעורך העתון הזה היא עורכת, אשה, וכך גם מחַבֶּרת התפילה שלפנינו. שחרור הספרות ספק אם יש כאן – שחרור האשה בודאי. מכל־מקום: שחרור מנופך האצילות שבו חנן אלוהים את בנות מיננו הנגדי. לקיים, כנראה, נוסחת ימינו: כל המלמד את בתו תפלוּת כאילו לימדה תורה.
ז
בין שיוף לעקירה בחדר־ההמתנה ניתנה לנו הזדמנות להציץ גם בצד זה של כור־היוצר לאינטלקט הישראלי בהתהוותו. איש אינו מתכוון, כמובן, לומר כי דוקא עתונים אלה של עקמוּת מחשבתית הם בבואתו הרוחנית של הסטודנט המצוי. מידה גדולה יותר של עמקות מחשבתית מצויה, נאמין, דוקא אצל אלה שאינם ממשתתפים בבמות אלו. אך אי־אפשר שלא לראות בעתונים אלה מידה גדולה של ריקות רוחנית פהקנית, שגם היא איננה בלתי־אָפינית לציבור הרב והמתרבה של נושאי דגל חכמת ישראל באוניברסיטאות.
העובדה כי רשמינו נלקטים על־פי מגזינים רשמיים של הסטודנטים מוכיחה, כי אין הכלל הזה חושש גם מפני תדמית כזאת. ואם איננו חושש, שמא באמת איננה מעוותת כל־כך.
1970
אלופי הדגדוג
מאתישעיהו אברך
בעקבות שיִט עם”שלושה בסירה אחת".
באגרת לענין מקורו של התיאטרון היהודי בגליציה מספר דוב סדן על הקומיקון הנודע סֶם שיללינג שהיה מהלך בין יושבות קרנות, והיו התגרניות מקדמות פניו בצוָחה: הנה זה כבר בא ללמוד מפינו קללות – והכל בחינם. ”הה, זקן אשמאי, בחינם שותים מים“. היה זורק להן אסימון והיו גומלות לו במבול של קללות עסיסיות, כגון ”שתהיה כפרתו של פגר־חולדה”, או ”שייכנס שבר־ענן בנחיריך" ועוד אמרים ממי זה שהיה בהם עסיס של פולקלור יהודי. לא הברקות של בדיחוֹמנים אלא קללות־תמצית מששת־ימי־בראשית של העממיות היהודית, דור לדור הביא ניבים, כל הניבים: גם קללות.
בימים ההם עדיין לא היו גלי האתר ידועים, ואם היו ידועים – עדיין לא היו כלים ללכוד אותם, ואם היו כלים בידי מי שהיו – עדיין לא היתה מדינת ישראל עם תחנת־שידור אדירה וקללותיהן של תגרניות יהודיות לא היו מופצות במהירות כזו ובתדירות כזו כפי שניתן להפיצן היום בכוח הטכניקה המשוכללת ובכוח בינת־משדרים, כמובן. ילד יהודי שנזקק לקללה או לכינוי־גנאי, אנוס היה להפעיל כוח־הדמיון של עצמו או לחפש ברשומות של אלתר דרויאנוב, של דוב שטוק ושל החברה הישראלית לידע־עם שצררו ניבים אלה כשמורות־פולקלור. היום אנו חוסכים לילדינו טרחה זו. קול ישראל, הדואג לכל מחסורנו הרוחני, החל בקאליפסו ועד, להבדיל, שיעורי התורה של הרב זֶוין, דואג גם לילדינו ומשנן להם נוסחי קללה וגנאי ק"א פעמים – ושיננתם לבניך.
בדומה ליהודיות־השביס החביבות של שוק גליציה, ידוע ומוּכּר לוילנאים שוליה־של־בלנים ר' שעיה (על־פי שמו – אף הוא, כנראה, מצאצאיו של אמוץ) שהיה מוכר זרדים בשערי המרחץ אלא שהזרדים נראו כטפל לגבי הסחורה העיקרית שלו, שמעולם לא היה לו מחסור בה: קללות. בשׂכר אגורה אחת היה משפיע ניבולים מקרן־השפע של בלנים ואילו בשכר אגורה נוספת היה כותב לך כל הניבולים האלה על הנייר. וכשהיית מפציר בו לרשום עוד כמה שיקוצים היה מוסיף קללה פרטית מקרב־לב, בשבילך בלבד, כגון: ”ולוַאי ויקראו לך כעשירי – ל’מנין' של תשעה בַֹּרמיננים". בלן־קללן זה, היו לו ידים שריריות ומבנה־גוף פאנדראי ואף כי היה כתבא־רבא בעניני קללה ושיקוץ העדיף להישאר מוכר־זרדים ליד בית־המרחץ וחובט קבוע – שלא על דרך ההשאלה – בעכוזיהם של יהודים מיוזעים, ולא תקע ידיו בספרות. עתוני־ערב לא היו בימים ההם ולא היה מי שיציע לר' שעיה טור קבוע בעתונים של שבת. צמאי־קללות בוילנה או בסביבתה, כשהיו מבקשים להתבשם במור־הלשון שלו, היו נאלצים לכתת רגליהם אל המוֹנפַּרנס שלו בשערי בית־המרחץ. לקנות אגד־זרדים ובתוספת לו – זר קללות. דרך זו של רכישת־דעת באופן אינדיבידואלי ביותר נראית אולי נחשלה, בזבזנית וקרתנית־מעט בתקופת התקשורת ההמונית כתקופתנו, אלא שתקופה־תקופה ומוריה, תקופה־תקופה וכלי־התובלה הרוחניים שלה.
ולאחר שכלי־התובלה הרוחניים של תקופתנו מאפשרים לנו לקבל זיבורית מרוכזה במעטה של חכמה ובידור בגלי־השידור הרשמיים, שוב לא נתמה מדוע נבחרה לשידורה דוקא שבת־חזון. אין זאת, כי אחד הנערים המפעילים את המיקרופון אל שני מיליונים שומעים עברים, הבין כי שבת שמפטירים בה חזון של אחד בן־אמוץ היא בודאי שבתו של השייט מן ”הסירה“, שפניני־לשונו ויצרי־רוחו מטופחים בגלי האתר שלנו עד אין תכלה ולכן גם מוּכּרים יותר מן העברית הנמלצה של אחד נביא ומבלה־עולם מלפני אַלפּיִם שנה. כי בימינו, בישראל, סתם אביר בחכמת ישראל הוא שייט מן ”הסירה” – חכם מן ה“מה נשמע”נה.
ב
ואולם על תאונה בגלי־האתר אפשר להתגבר. מזמנים מועצה, מפייסים סופר שנפגע בשמו המפורש (שאר הנפגעים, בכללם: הטעם הטוב, הם אלמונים ואי־אפשר באופן טכני להזמינם) והכל חוזר לקדמותו. אלא שהרדיו איננו אלא צנור אחד בין הרבה צנורות אחרים שבהם בא לידי ביטוי שלוח־רסן אותו ”טֶמֶני הול" ליטֶראטי המשפיע עלינו כמתוך עביט תפלוּת במעטה של לצון ומי־מוחין במעטה של חריפות, והמבקש להציב עצמו כעין אבנגרד של חכמת־התקופה וכציון־דרך לה. ואנחנו נרכנים לכל היוצא מביב־היוצר הזה ורואים כדבר טבעי כמעט שזהו הניב החדש, השלב הגבוה ביותר, של הכתיבה העתונאית הישראלית החדשה. ואנחנו מקבלים עלינו את דינם הפיליטוני של כמה טרוטי־אף ומתחילים להאמין כי הם־הם האמורים, כנראה, לשאת מאור תרבותנו לבאים. ואנחנו מתחילים להתבייש לומר אשר עם לבנו בניב שלנו, יען כי לא אימצנו לנו את הסלֶנג החקייני של כמה כתבנים צעירים ויען כי עדיין איננו מרגישים בטוב ובנוח באותו ניבול־פה פסבדוֹנַטוּרליסטי שהוא ציר וצימוק בכתיבתם של נברני־העט החדשים. ואנחנו נוטים לבוא למסקנה כי הקיץ הקץ על כל כתיבה שאין עמה דגדוג ועל כל כתיבה שאין עמה לגלוג ועל כל כתיבה שבאה לתאר דברים ומעשים ואיננה מעקמת אותם. על אחת כמה וכמה איננו מעיזים לומר כי יש עדיין דבר־מה במדינה שהוא מוצא חן בעינינו יען כי זה בניגוד קיצוני אל אָפנת־הכתיבה החדשה – וכבר אנו חושפים עצמנו ללעגו ולקלסו של קורא צעיר, שכמה טרזנים ספרותיים מטפחים בו לעג זה ובפיו מתגם. ו – למה נכחד? – אנחנו מפחדים מפניהם. הצהרה כזו אינה תעודה לאומץ־לב, אך אין ברירה: זוהי האמת. הם מהלכים עליך אימים. רצונם, ישלפו את החִצים מן האשפה או את האשפה מן חִצים ועושים אותך ככברה. מחר הם ניצבים על המרפסת הקדמית של עתון היום או עתון הערב שלהם ומטילים עלינו את גלליהם ושבעים אלף קוראים – רואים, ולך קרא חי וקיים, או זַמן את מועצת הרדיו למחילה.
ונכון הוא כי אין איש ממהר להסתכן בכגון זה. גם לא האמיצים שבינינו. לא נעמוד כאן על התפקיד שמילאו פינוקים, ליטופים חִנחוּנים וטפיחות־גב של אנשים טובים ביצירת אותו אקלים של ”חסידים ורבי" מסביב למדורתו של חכם־כזבים אחד שכל עוד לא היה פוגע באנשים הטובים עצמם היה זוכה לתשואות־המרצה ועידוד. לנו, מכל־מקום, אין הזכות הגדולה לבוא בסודם האישי של סַפָּנים אלה: איננו צולים אתם נתחי־כבש על שפודים, איננו לוגמים מכוס אחת ויש לנו מעט מאוד הזדמנויות ללקט פירורי־תורה והברקות שהם מפטירים ב“פָלוּש” של בית־היין הבוהימי בירושלים בשעת התערפלות־המוחין של אחרי חצות. לכן אנו פטורים להחוות להם אקדמות של חיוך. ממילא אנו מועדים להיות רחוצים במימיהם. לכן נעֵז לנעוץ סיכה בכמה בועות שבעבענים אלה רוקקים ושחסידים שלהם לוקקים ושבנות־העשרה צופות בהן בהתפעלות של עֶגלה.
ג
בועה אחת – ציניות.
את אשדות־הניבול שלהם הם מכנים היום בשם המיומר: ציניות. לפנים, אם פיך היה מלא אַלָה, היו קוראים לך, פשוט, גס־רוח. היום אתה פילוסוף. את נוצת־הטוָסים של הפילוסופיה היוָנית הדביקו הם לעצמם או שהדביק להם אותה קהל האוהב לשמוע שיקוץ אלא שנוח לו להאמין כי הוא שומע פילוסופיה. סגולה רוחנית זו, הציניות, היתה לגומת־החן והחכמה שלהם. להיקרא ציניקן – זוהי כמעט משאת־נפש לכל צעיר צמא־הצלחה בימינו. כי זה גם תואר נכבד בספירת־הרוח וגם פרוזבול או היתר־עיסקא מוסרי לומר – ועתים גם לעשות – כל תפלוּת אל כל אדם ועל כל אדם ולפתח בתוך עצמו חוש של ארציות מגושמה, של חטוף ואכול ובוּז.
על מקור השם ציניות חלוקות הדעות. יש אומרים כי הוא שאוב מן המונח ”קיניק“, שפירושו ביוָנית: כלב, ויש אומרים כי לקוח משמו של הבנין קינוֹ־סרגס באתונה, שבו הניח אנתיסטנס יסוד לתורה פילוסופית חדשה – הציניוּת. אם המתקראים אצנו ציניקנים מוצאים עצמם קרובים להגדרה הראשונה – לא נבוא בריב עמם. יש כאן פנים ופנים לכאן, אף כי על־כל־פנים יהיו הפנים פני ”קיניק”. אך אם הם תומכים יסודות הפילוסופיה־של־הגסות שלהם באותו היכל־הרוח היוָני, כי אז הדמיון הוא כדמיון בין דג־מלוח בים הבאלטי לבין פגר־דג בנחל פישון. כי הציניות היא סולם־ערכים שלם. ציווּייה הם ידיעה שאין קץ לעָמקה וקודם־כל: ידיעת־עצמו, התבוננות והתנסות עצמית, הסתפקות־במועט, נדיבות ופרישות. בעקבות ערכים אלה, מתוכם ואליהם, מצטרפת – אם היא מצטרפת – בינה לראות שרשי־דברים, לערטל ערכים ומושגים וגם לזלזל בקובלות ובגינונים של המוסר החברתי המזויף, אם הוא מזויף. הציניקנים־כביכול שלנו בחרו לעצמם, כמו שרלטנים רבים אחרים בגלגוליה השונים של הפילוסופיה הצינית, את השלב האחרון ביותר שלה, ואותו בלבד. ובתוך פאת־הגסות שהציניוּת הניחה בבוסתן הרעיוני שלה הם בוססים עד כלות כל כוחותיהם.
מסופר בו באנתיסטנס כי בדברו על מידת הדיוק במושגים ובהגדרות, אמר: ”סוס אני יכול לראות, אבל סוסיוּת אינני רואה". בדיוק כך אפשר לומר על הציניקנים שלנו להית אמוץ או לבית נעמי. כי אם אמנם אלה ציניקנים וזוהי ציניות, כי אז היה ר' שעיה הבלן, לכל הפחות דיוגנס. ואנחנו לא ידענו. יען כי לא היה רדיו ולא היה עתון־ערב.
ד
בּוּעָה אחרת:”ירחמיאליות".
בעוד הציניות היא בועה־של־הילה לעצמם, הירחמיאליות היא בועה־של־שיקוץ לאחרים. מעין שוט שמניפים אותו כדי להרתיע כל מי שמבקש לפצות פיו נגד קבוצת־הרוקקים הזאת או נגד מה שהיא רוקקת. הרבה כרכורים אנו מוכנים לכרכר והרבה עיווּתים אנו נכונים לבלוע ובלבד שלא ידביקו לנו המדביקים תואר־אימים זה הגוזר כליה, הן בחברה הבוהימית, הן בחוג הנוצץ והן בחברת הירחמיאלים עצמם, שאולי יותר מאחרים הם הנרעדים לשמוע תארם. כי לפי האטריבוטים שנדבקו לאותו כינוי אין בו, באמת, כדי לרומם. מצד חזותו החיצונית הוא מצטייר לפנינו כחלכה גופני, ואילו מן הבחינה הרוחנית? – מה יש לומר: את דיימון ראניון אינו מכיר, את או’ניל בתרגום העברי החדיש – תפארת מליצת הסלֶנג שלנו – לא קרא, מילקוטי כזבים לא נתבשם ועדיין הוא שקוע כל־כולו בעולמם של מרדכי צבי מאנה ואד"ם הכהן לבנזון, מדשדש בערפלים של תודעה יהודית ומדבר על דברים פשוטים יומיומיים, כמו שדיברו תמימי־יהודים לפני חמישים שנה בדאלאיקה, היא כנרת.
טיפוסים תמהוניים כאלה קשה בימינו לשאת בחברה מהוגנת, אך כיון שהטלנו עצמנו לגוב־הסכנות לא נחשוש עוד לתהות קצת על ירחמיאל זה ולראות מה בינו לבין המתימרים להיות עורפיו־יורשיו. המכונה בפיהם ירחמיאל, אולי הביא עמו קליפות רבות ומעייפות של גמגום מליצי, אך נשא גרעין אחד שכל חכמת המוקיונים האלה בימינו יכולה להיות כפרתו: לב טהור. הוא הפיח בעצמו ובאחרים שאיפה לוחמת לחופש אמיתי, לא לחופש מזויף של ניוון־עצמו וניוון אחרים אלא לחירות להיות אדם יוצר. הוא היה נַפָּח. נפּח נמלץ, אבל חכם־חרשים. במפחה שלו, שהיתה תערובת של הגשמה־עצמית חמוּרה וגם של מליצה מרוממת, הוא יצר, למשל, את הפלא החברתי: הקיבוץ. וכפי שאתם רואים שלומיאל זה, הוא כינף במליצת־ציון שלו אומה שלמה מקצה עולם ועד קצהו והדליק בה געגועים ואהבה לוהטת לחירות. בילקוט הערכים שלו היו מעט מאוד כזבים, אך הרבה מאוד אמונה. עתים היה רושם כי אין הוא יכול לשאת כל עומסה של התקופה ושל גודל המעשה שהוא עצמו עושה בתקופה זו, אם איננו מלווה עמו בדיבור־של־הגזמה, המרומם, כביכול, את העושה ואת מעשיו בעיני עצמו ובעיני אחרים. אזננו היתה נצרמת מזמן לזמן להפלגות אלו, אך אפשר היה לשאת להן.
מלחמת־הקוממיות, ככל מלחמה, עירטלה מושגים והביאה מפוּכּחוּת גדולה שאינה מזלזלת בגרעין, אך את הקליפות היא מפצחת בלי רחם. זוהי אחת הטלטלות של הזמן וזהו מאז ומתמיד חותמו של מבחן־הדם של דור צרוב־מלחמה, שלבו נעשה גס בכל גינוני־הפלגה ובכל דבר שאיננו תוך. בחותם התמורה הזאת חתומים מעשיהם של טובי הדור הצעיר בקציעות, בנחל־עוז, בפיקוד צה"ל ובשורותיו, בהדרכת עולים ובמקומות רבים אחרים. בפשטותם, בכנותם, ביחסם העניני הבלתי־אמצעי לדברים, במעט־הגמגום שלהם הביאו חייהם ויצירתם לגדולה אימננטית, שכל עיטור חיצוני, כל מליצה, אך מקפחים אותה. הם אכלו תוכו (הטוב) של מיודענו ירחמיאל וקליפתו זרקו. תמורה שאפשר רק לברך עליה.
ואולם אם האנטיפוד של ירחמיאל הוא מליץ שיקוצים, פסבדוניהיליסט נבוב שעולמו הפנימי שסוע; המעמיד לפנינו בזדון־לב נרהב לא מציאות במליצתה ולא מציאות כהוייתה, אלא מציאות בעיקומה השרירותי והמרושע; הנושא בלבו לא אמונה ולא כפירה אלא מִטען כזבים ופיהוק־אפסיִם; המפיח ומלבּה את האידיאה הנשגבה של השעמום הגדול, ששום דבר בחיינו אין בו כדי להפיג אותו, זולת בידוּח־תפל או קללה בנובּלה; זולת הדגדוג והלגלוג. המעמיד מול המושג היהודי העתיק של תלמיד־חכם את להטוטי הידענות התשבצית ודלות־המוחין של עצמו; המבקש להחליף לנו מליצתם המיושנה של י. ל. גורדון ושל מאנה במליצה ישראלית חדישה של סלֶנג עילג שהוא וחבריו מתפתלים לברוא אותו; אם זה צריך לרשת את ירחמיאל, כי אז בואו ונצדיע לירחמיאל. בואו ונשלח את קבוצת נושאי־המאור החדשים האלה לקנות נרות, למצוא כל ירחמיאלי בארץ הזאת ולצחצח לו את נעליו.
ה
אמרנו לטפל עוד בכמה בועות, כגון: הבועה של ”יודעים הכל" ושרשי הבקיאות המופלגת הזו; או הבועה של הומור ישראלי שליצני־קרקס אחדים רואים עצמם פטרונים שלו, אך קצרה היריעה.
ואולם אולי חשוב מכל הוא לנפץ בועה אחרת שלא הם, הירחמיאלים־המהופכים, מפריחים, אלא שמפריחים אותה סביבם. אלו הן בועות של חיוך ופיוס וטפיחה על הגב, שבהן מרפדים אותם בחברת אנשים טובים ושאולי חלק לא מועט להן בהתהווּתם של מי־מדמנה אלה היורדים אחר־כך במפתיע על ראשנו.
1958
ביב שפתים
מאתישעיהו אברך
אין לך דבר נואל יותר מן הנסיון להטיל את”מלכת האמבטיה" אל מעגל הויכוח על חופש הדיבור והביקורת. אילו זו הבחינה היו האמבטיה עצמה והבַּלָן – מולידה, זוכים למיטב תמיכתם של לוחמי חירות הדיבור והדעה – וגם חוסר־הדעה. חירות זאת נבחנת, כידוע, דוקא בשעה שהביקורת נוגעת לענינים חריפים וכאובים העומדים באותה שעה במרכז ענינו של הציבור. והיא נבחנת שבעתיִם בשעה שמורגשת הסכמה כמעט כללית בנושא וכשהגיונה של הסכמה כזו נראית כוַדאוּת שהיא מעבר לכל פירכה.
ואף כי נושא הבטחון – שאיננו כלל ”נושא" במובן האקדמי של המלה ואיננו כלל ”בטחון" במובן של מניעת איזו תאונה, אלא ענינו קיום או אי־קיום פיסי – הוא כמכוַת־אש או כצלקת־דם בכל בית – גם הוא איננו יוצא מכלל הדברים שמותר לחברה, לשפויים שבה ולמופרעים שבה לגלגל בו. הכוח הנותן עוז ללוחם ולביתו להילחם כפי שהוא נלחם, שאוב, ככלות הכל, לא רק מיצר־הקיום האינסטינקטיבי, אלא גם ממוקדי התבונה וההגיון. אותם מרכזי הגיון עצמם ידחו ממילא בשאט־שכל את ”פילוסופית הזבוב" או ”חזון האסלה והתחתונים" של כמה רפוסי־מחשבה, שרק זמננו המטורף מסוגל היה לתת בידיהם עט ותפאורה לגלפם.
ואולם הבחינה של”מלכת האמבטיה" אינה שייכת כלל למכלול הבעיות של חירות הביטוי לעת מלחמה. אין להעניק לה כבוד כזה ומי שמטריח דרך שיגרה לגבי”מחזה" זה את ווֹלטיר עם האפוריזם הנודע שלו על הזכות להתנגד לדעה אך להילחם לביטויה, עושה עוול לא רק לנו אלא גם לגאון־דעה אוניברסלי וגורר את הגיוני העז והצלול – אל המחראות.
כי הבחינה של ”מלכת האמבטיה" איננה כלל בחינה כזאת. המלכה עם האמבטיה גם יחד שייכות – אם לשאול מן המחבר משהו מאוירת לשונו – לתחום הבחינה הכימית של הרפש.
ב
כי השאלה היא מהו, ככלות הכל, הקריטריון הספרותי והבימתי האלמנטרי המצדיק או אינו מצדיק העלאת מחזה על הבמה. הבחינה איננה אם התיאטרון נתמך או אינו נתמך על־ידי גופים ציבוריים. הבחינה היא אם הוא נתמך על־ידי מצפן דרכו האמנותית שלו עצמו. ובאופן מסוים מאוד השאלה היא, אם אפשר להעמיד דגם מעוות של”מֶנֶקה פיס", חי ומגושם עד כדי סלידה, על אחת מן הטובות בבימותינו כדי שיטיל ערב־ערב את מימיו לעבר קהל של שבע מאות צופים, בעוד הוא ומחַבּרוֹ מבקשים להסביר לנו כי הטלת־מים זו היא: א. תיאטרון, ב. אמיצות־רוח אנטי־מִמסדית.
הבחינה איננה אם הטכּסט – על המסות הפילוסופיות של גיל ההתבגרות ועל הפציפיזם המופרע של שונאי־עצמם־לתיאבון – מערער את רוח הלוחם בעת היותו בקו או מפיק את ברכיו. היינו מזלזלים ברמת הבינה של הלוחם הישראלי אילו היינו חוששים מפני כך.
הבעיה היא איך ניתן לעלוב כך בטעמו של אותו לוחם צעיר כצופה תיאטרון וכשותף בעיצוב תרבות חיינו וטעמם.
ג
כי הדבר הדוחה בכל אוסף־הקרעים הזה הקרוי מחזה איננו יסוד ”הטינופת" החוזר בו בי הרף ברידוף שמות. הבורסקים נוטים, כידוע, להאמין כי הריח העולה מן הבִּרסוּק הוא האויר הרגיל שכולנו נושמים, אם לא ניחוח גן־עדן. כיוצא בהם עלול מחזאי, הנוהג לטבול עטו בגרף־של־רעי, להתחיל להאמין כי הוא מתחרה עם שָׁנֵל. אלא שלא הניחוח בלבד מפריע. החמורּ ב“מלכת האמבטיה” הוא היומרה הספרותית, הבימתית וגם החברתית הנלוית אליו. ואין לך תערובת נסלדת יותר מאשר גללים של יומרה.
האמת היא כי ספרות־העולם איננה חפשית היום מתבלין זה ומחזות לא־מעטים הועלו על בימותינו – מאלבי עד מארסו – שבעיצוב הריאליזם החריף לא בחלו בשום מרכיב. אלא שכוח־ההיתוך של אמן־יוצר שָׁחק את התבלין ויש שהפך גם אותו לאחר האלמנטים של ההישג האמנותי.
יומרתה של ”האמבטיה" המקומית היא להיות – מן הבחינה הספרותית, האידיאולוגית והזרם הבימתי – מין מנחה בלולה ברֶמארק, יונסקו ופינטר. אך בעוד הראשונים עושים מחומר הגלל רק תבלין – עשה מהם חנוך לוין את כל התבשיל כולו.
ד
אלא שגם מן הבחינה החברתית הבעיה איננה כלל בתחום ההשקפות והדעות אלא בתחום הטעם.
הכמיהה לשלום בעיצומו של הקרב איננה נושא פסול לא לדיון ציבורי, לא לדיון ספרותי ולא לבימה. היא ארוגה כל־כך בכיסופיו ובחויותיו של כל אדם – לוחם או המצפה לו בביתו – עד כי נסיון להגביל את ביטויה, אילו נעשה, כאילו בא לסכור פיו של הר־געש בעצם ריגושו. ביטויה של שאיפה זאת נעשה אמנם נקלה ומרושע כאשר הוא מבקש להטיל ספק או דופי בכמיהתם הדומה לשלום של ראשי העם והנהגתו המלחמתית, רק משום שבתוקף הבחירה והגורל הוטל עליהם לנהל את מלחמת־הקיום הזאת בכל עצמת חריפותה מתוך הידיעה כי תקלה קלה־שבקלות עלולה להביא עלינו שלום־נצחים מסוג אחר לגמרי: פיוס של בית־עלמין.
אך גם הפציפיזם הישראלי ראוי שידובר בו באותו נקיון־לב, צלילות ומעט טוהר שבהם עושים צעירי המדינה הזאת את המלחמה. וראוי שידובר בו בנקיון־לב כזה, בין המסגרת לכך היא דרמה, משל או הוּמוֹר. אפשר להניף אותו אל פסגת חריפותה ומרירותה של הסאטירה, אך אי־אפשר לגרור אותו אל הביבים.
והדבר החותך בבשר הצופה הוא המאמץ התפל אך היוצא־מכליו להטיל את השכוֹל של בית יהודי בימינו – של אב, של אם, של רעיה – אל הרפש ולגלגלו שם בגֵירה נתעבת במשך שתי שעות של הצגה המתקראת תיאטרונית רק משום שהיא מתקיימת תחת גגו של תיאטרון שכה למדנו לכבדו.
ה
וחרף כל אלה – אין לך מפגע שאין ברכה בצדו.
ב“מלכת האמבטיה” הובא לשיאו ההגיוני – אם כי בקפיצת־דרך מפתיעה במקצת – גל שלם המציף אותנו בהתמדה ובשיטתיות שנים אחדות. האמבטיה שבה מטבילים אותנו עתה היא כמו קינוח הגיוני למקלחות התפלות שבהן אנו רוחצים כמעט יום־יום, פעם יותר פעם פחות, בברכת הרדיו והטלויזיה ובכל בית־המרחץ המהביל של ימינו הקרוי: בידור. בחלק ניכר של יומנוּ, ככל שלבנו פנוי להאזין לבידור, אנו נמצאים לא פעם במועדון־לילה יומי זול, מעין קאבּרֵט בגרוש. עתים מתקבל הרושם שכלי־התמסורת של שמחתנו ואבלנו, צחוקנו ובכיֵנוּ, נמסרו בידי חבורת נערות ונערים שובבה, המבדרת קודם־כל את עצמה ועל־פי טעמה, כמובן.
הדברים המטופטפים – והמפוטפטים – עלינו יום־יום, ערב־ערב, פעמים עד חצות, מדברי־קישור רבי־השראה, פזמונים שלופים מן הפוזמק ומהגותם רבת־העמקות של ילדי־פלא מתבגרים – מוליכים, חייבים להוליך, בשיאו של הסולם או בתחתיתו, אל”האמבטיה". והדבר המצער ביותר הוא כי בשום תחום מחיינו לא ירש דור את דורו ולא גירש דור את דורו בחפזה כזו, כמו בתחום תקשורת התרבות. תחום בו אולי יותר מבכל תחום אחר דור מחובר לדור וחוליה – לחוליה ושבו חייב כל עם לנצור ולקיים את הדבר המבוזה ביותר בימינו הקרוי: מורשת.
בעיית ה“אמבטיה”, ככל שיש בכלל טעם לדון בה בהרחבה, איננה, איפוא, בעיית המונולוג התפל שלה על ”האדם והזבוב". הבעיה היא הזביבה הרוחנית כולה.
ו
לענוש את ”הקאמרי“? – הבלים. מותר לתיאטרון טוב לשגות בתחום הטעם, כשם שמותר למדינאים לשגות בתחום המדיניות. לזרוק פצצות־סרחון לבמה? מגונה. אין לך דבר בזבזני יותר מלהטיל כדור־סרחון לבמה מלאה אסלות. לעשות אוסף זה של תפלוּת ”קאזוס בֶּלי” במאבק על חופש הביטוי ולהיצמד באדיקות כזאת אל האסלות? – סכלוּת. הדבר היחיד לעשותו הוא טכני בעיקרו: להזמין שרברב טוב, לפרק את כל מערכת־הביוב הזאת ולפתוח לרוַחה את החלונות.
1970
הקולות שאנו רואים
מאתישעיהו אברך
בעוד אין הטלויזיה יורדת מסדר יומנו מצד העוית שהיא תקופה ומצד האכזבות שהיא גורמת למי שתלה בה תקוות – צצה שוב התביעה להוסיף לה עוד ערוץ אחד. כמי שנקרא לפיטורין ותובע תוספת שכר. יהיה לה ערוץ נוסף – תוכל לשדר פרסומת; תוכל לשדר פרסומת – תוכל להרחיב תכניותיה; תוכל להרחיב תכניותיה – תוכל להשפיע עלינו כפל־השראה מזו שהיא משפיעה עלינו בערוץ אחד. ועד שהספיק הציבור להָרֵף עין – כבר יש המלצה של שירות־השידור וכבר קרובה היתה תמיכתם החמה והרהוטה של ראשי החינוך והתרבות. ועוד בטרם נשפשף ריסינו אנו עשויים למצוא את עצמנו מעומתים עם כל שאר־הרוח הפרסומי שאנו מורגלים בו ברדיו, אלא שהפעם נקבל אותו על דרך המוחש. בשיטה חזותית. תאוה גם לעינים.
מקרן זאת או אחרת נשמעה אמנם בזמנה השגתם של ראש־הממשלה, של מזכיר ההסתדרות, של אישי־ציבור אחרים, אבל איש מהם, כידוע, אינו מבין מאומה בעניני חינוך ואם ראשי שירות השידור ואנשים אחרים של סמכות חינוכית טוענים כי הדבר חיוני לרווחתנו הרוחנית – איש לא יהין להתמודד עמם. שום דבר, כידוע, לא ייקר בעיני העם למען החינוך. ואף־על־פי־כן – ראוי הדבר לבחינה.
ב
האוניברסיטאות בישראל פולטות, כידוע, מחקרים בקצב של וֶזוב מדעי והארץ מלאה חקר – כמים לים מכסים. הכל הולך ונחקר בלי רחם – מקרני ראמים עד ביצי כינים ולא מעט, כמדומה, מן הסוג האחרון. אך איש מן הסוציולוגים חמוּרי־הסבר ומחוֹקרי התרבות לא ניסה עוד לחקור מה היתה בעשר השנים האחרונות השפעת הביקוש ליצירות פרסומת בחרוז ובפרוזה על התפתחות הטעם הישראלי בעניני שירה, ספרות, מכתם וברק־החכמה. כשם שאיש לא התעמק לחקור ולדעת מה היתה – ומה עשויה להיות – השפעתם של הנכר, הקהות והתלישות המכים בראשנו ממכשיר־הרדיו – על כל הוייתנו החברתית והיהודית.
הכל מאמינים, כי כאשר משדרים כל יום סיסמא רבת־חן כגון:”חיי תיאום על מזרן בעל־גום" – הדבר מסייע למכירת מזרנים, אך איש לא ניסה לבדוק מה עושה חרוז רב־השראה כזה ועשרות ומאות כתפלוּתוֹ המיוצרים יום־יום לצרכי פרסומת לטעמו של השומע, כאשר הוא מוזלף אל אזנו שעה־שעה; ואֵילוּ קני־מידה חדשים להערכת המלה הנכתבת יוצר טיפול־ההלם החרזני הזה המושפע על המאזין הישראלי במשך שנים רצופות
כי הדבר משרת כראוי את מטרות המסחר והתעשיה – אולי. אם כי באחרונה יש המטילים ספק בכך. אך מאנשי־החינוך שבתחומם פועלת הטלויזיה מותר היה לצפות שבבואם לשקול עניני פרסומת ישווּ לנגד עיניהם לא רק את המוטיבציות הסמויות מבית־מדרשו של ד"ר דיכטר אלא גם את קוי־היסוד של ממשלת ישראל לגבי מערכת־החינוך עצמה, שבהם, כמדומה, הוגדרו הגדרה אחרת במקצת מגמות התרבות של עם הקם מאפרו ומפזוריו.
עוד נאמר בהמשך הדברים משפט או שנַיִם, האם בעיית תכנה של הטלויזיה הישראלית היא דוקא בעיית המחסור בערוצים. ואולם גם לדעת הסבורים שחסר לה באופן נואש עוד אפיק אחד, די להיות מורה בלתי־מוסמך בבית־ספר יסודי כדי לדעת שאין משיגים תכליות חינוכיות באמצעים אנטי־חינוכיים והמנסה לעשות כן – טובל ושרץ בידו. בהבדל האחד, שאם אמנם נפתח את הטלויזיה לשידורי־פרסומת הרי בשרץ הַחזֵק נחזיק, אך ספק אם גם נטבול בזכותו בתכניות נוספות בעלות רמה ראויה לשמה.
ג
ואולם חינוך אין פירושו רק חינוך לטעם אֶסתיטי. הארץ הזאת ניסתה במשך דורות לעצב גם טעם חברתי. החינוך לדמות־חברה לא הופקע לחלוטין ממגמותיה של רשות החינוך בישראל. החינוך לפשטות, להתאפקות וגם לשויון הוא, ככל שהדבר נשמע היום מוזר, מטרה במטרותיה, אף כי אינו עוד מציאות במציאויותיה של ישראל. הפרסומת המסחרית ברדיו ובטלויזיה היא חלק מן החינוך ל“פארוֶני” ישראלי. היא איננה יכולה על־פי טבעה לסַפּר את סיפור הדלות והעוני. היא מעלה את ההדר, את הקצף, את הבועות העולות על פניה של חברה ואת איפורה המטעה. היא איננה מראה לדל איך להשיג את פת־לחמו, אך היא מראה למי שאמצעיו מועטים איך לרדוף בקוצר־נשימה אחרי מי שאמצעיו עודפים. היא מכניסה את העמל על קיום ביתו וחינוך ילדיו למִרדף אַסטמטי עם פאר חיצוני ומותרות שרק תנאי המלחמה, העליה והפיתוח הסוער של הארץ יכלו לעשותם בקלות כזאת נחלת העשׁוּרה הישראלית הצעירה.
ראינו פעם בפוֹרט־אוֹ־פּרינס של האיטי איך קבוצת ילדים קרועים ובלויים מטפסת לקראת מכשיר־טלויזיה ציבורי שהציג הרודן דיואליה בעיבורה של שכונת עוני וניוון ושהראה שולחן ערוך עם מעדני־מלכים – פרסומת של חברה נודעת לשימור תרנגולי־הודו. במאמץ להידחק קרוב ככל האפשר אל המכשיר ניפצו הילדים לבסוף את חלון־הראוה. אולי מתוך סקרנות והפלאה, אולי כדי להיוָכח אם מעדנים אלה אמנם שרירים וקיימים או אינם אלא מדוחי־מדבר.
לאָשרנו, אין העוני בצורתו המנוולת הזאת קיים בארץ, ונקווה, כי לא יתקיים בה לעולם. אך אם אין אנו יכולים בשל המלחמה ועומסה האדיר לעשות יותר כדי לעקור אנשים מן העוני, לפחות אַל נקרא להם יום־יום להראותם מה ניתן לעשות בשפע – שאיננו בידם או בהישג־ידם.
ד
אלא שבעיית הטלויזיה הישראלית איננה כלל בעיית הזמן החסר. היא בעיה של הזמן המיותר. היא בעיה של חוסר־ידיעה גמור, המובלט כמעט באופן חזותי, מה לעשות בזמן הקיים. והיא בבואה של המבוכה הטוטלית הפוקדת, לדאבוננו, את מַתוי החינוך והתרבות עצמם, לגבי המראה והיחוד שהיינו רוצים לשווֹת לתרבותנו – אם בכלל אנו שואפים עדיין לשווֹת לה יִחוּד כל־שהוא.
כאשר אתה נזכר במלחמה הנחרצת שניהלו בזמנם חברי רשות השידור על הזכות הבלתי־מעורערת של יהודים לשדר ולבדר את עצמם בשבת – אתה מחייך מעט לטעם נצחונם. כי בשביל להרעיף עלינו תכניות ”בונאנזה" ובשביל להבריח את מלאכיה של השבת היהודית כדי להביא במקומם את ”המלאך" התפל והמטמטם, די היה, כמדומה, בהרבה פחות מששה ימי־שידור בשבוע וספק אם כדאי היה כלל להקים לצורך זה צריחי שידור בהררי ירושלים. אפשר היה לקבל מעדני־תרבות כאלה היישר מבירת לבנון. ואין גם טעם להתחרות אתה בענין זה או לנסות לגבור עליה, כי בשידור־מראות שמורות לה בסוף כל הסופים כנשק אחרון ומכריע גם – רקדניות־בטן.
ה
לאָשרנוּ, בא לנו ברגע האחרון רוַח והצלה מאזור בלתי־צפוי לגמרי: נשיא התאחדות בעלי־התעשיה הוא שמצא כי אין זה חינוכי לעודד בשעה זאת, שעת המִרדף הגדול אחרי מותרות, את הצריכה המוגברת. נמצא כי גם גאולתו של החינוך איננה יכולה לבוא אלא מצד המרכולת.
אף־על־פי־כן לא נוכל שלא להפטיר בהערה אחת:
בעת הויכוח בזמנו בענין זה בכנסת הופרחו מלים כמו: מַאזנים, גרעונות, בידור – רק מלה אחת כמו עמדה מבוישת וחיכתה לגואלה: חינוך – ולא גאלו אותה אפילו מגיני הפרסומת מאזור עבודת החינוך, אף כי דוקא תיבה זאת, ולא כל התיבות האחרות שנזכרו, משובצת בשמו ובכותרתו של המשרד המופקד עתה גם על הטלויזיה.
הכל דיברו על הצורך בפרסומת כדי לפתוח ערוצים לפרנסת תכניות אחרות. כאילו אמרו: יש לשתול יבלית כדי להאיץ פריחתו של ורד. אלא ששכחו או ביקשו להשכיח כי בשביל לעודד צמיחתם של עשבי־בר אין כלל צורך בגנן.
1972
מפתח בידי הבַּשָׂם
מאתישעיהו אברך
“מפתח ־זהב של עירית תל־אביב הוענק לבּשׂמית הלנה רובינשטיין על תרומתה בסך 100 אלף דולרלביתן אמנות בעיר”.
[מן העתונות]
לפני זמן־מה נזדמן בודאי לרבים לראות פיגומים מתנשאים על חזית היכל־התרבות ופועלים עולים ויורדים בסולמות. כסבורים היינו שנחפזים לשַׁנוֹת צורתו החיצונית של בית־הנתיבות המוסיקלי של העיר כדי למנוע אזרחים הממהרים לרכבת מלהשתהות בטעות ליד בית־מידות זה. ובכן טעינו. בעיר הזאת, כבכל עיר אחרת, הבנוי – בנוי ועומד, ויותר משהוא משמש אתראה לחרטה הוא מעורר יצרי חיקוי ויש להניח כי בקרוב יקיפו את בית־הזגגים הגדול בתים זיגוגיים אחרים והשמש, בכיכר התרבות של העיר, תרַצֵד באין מפריע משמשה לשמשה ותטיל בהן את בשורת האדריכלות החדשה של ימינו. לאָשרנוּ, אפילו אכסדראות צוננות אלו אין בהן כדי לפגום בטיבה של המוסיקה שהתזמורת המהוללה שלנו משמיעה בפנים.
מה, בכל־זאת, עשו הפועלים שעלו וירדו בסולמות בחזית הבנין המוגמר? ובכן, הם גררו אותיות. ולא סתם אותיות אלא אותיות של ברזל. נחשי־נחושת. שני פועלים היו גוררים אותיות גדולות מלמטה למעלה ופועל אחד, מבויש כלשהו, היה דוחף אותיות קטנות מלמעלה למטה. ואף שלא ראינו שם גוילים נשרפים, האותיות הפורחות כשלעצמן עוררו סקרנותנו. ביקשנו להשתהות במקום שעה קלה כדי לראות לְמָה עשויות להצטרף אותיות בודדות אלו, אלא שנלאינו להמתין. יום־יום היו הפועלים מטפלים בארבע אותיות בלבד – ארבע שהן שתים: שתים היו מעלים ושתים שהיו מורידים ולא נצטרפו לשום דבר־של־משמעות. מקץ שבועים נפתרה התעלומה. נצטרפו אותיות למלים ומלים למאמר ומאמר למשמעות ושלט מאיר־עינים קם ויהי: היכל התרבות על שם הנדבן פלוני־בן־פלוני. מסתבר כי האותיות הקודמות נראו קטנות מדי בעיני הנדבן ובלי שום פרופורציה לערך־הדולר. עמדו והוסיפו ארבעה אינצ’ים לכל אות והפיסוּ דעתו של הנדבן או של אחד האחשדרפנים שלו, שאמריקאים קוראים לו: ניצב ליחסי־ציבור.
אלא שבתוך־כך – כמאמר תיבת־הרדיו – נודע לנו כי לא רק גודל האותיות בלבד עורר חמתו של הנדבן אלא גם התוכן שנצטרף מאותיות אלו. ואף שהדבר סוּפּר בגדר סוד אין אנו רואים שום טעם להעלימו מן הציבור. ראשית, אין לך דבר במדינה דמוקרטית השייך לציבור שאי־אפשר לגלוֹתוֹ אלא אם יש בו כדי להזיק לחינוכם של קטינים. הענין שלפנינו אין בו סכנה כזאת; שנית, מתוך אותו סוד נתגלגלה לידינו הגדרה ממצה אחת להרבה תופעות בחיינו ואין אנו רשאים להדיר הנאת ההגדרה הזאת מן הציבור.
ובכן, אם לא ידעתם – להוי ידוע לכם כי במלאת שבעה ימים לבית־הנגינות ביקשו אבות העיר לתת לו שם. אמרו: הבית כולו הוא בית־תרבות של העיר, ואילו אולם אחד בתוכו הוא אולמו של הנדבן. עמדו וניסחו שלט ברוח זו ושלחו נוסח שלו לאישורו של אותו נדבן. לא יצאו שעות אחדות וגלי־האלחוט הבריקו לתל־אביב תשובת הנדבן שלשונה במקורה: ”שום ‘תרבות’. נקודה. שטויות. נקודה. רק השם שלי. נקודה. ושמי שלי בלבד. נקודה".
אילו טילגרפו כך אנשי בית־מדיצ’י לעירית פירנצה בודאי היתה עירית פירנצה מחזירה להם את המברק ואולי גם את התרומה. אלא שאין להקיש מפירנצה של הרנסַנס על תל־אביב של ימינו ואין לתבוע עודף של גאוה מוניציפלית מעיריה שעדיין לא הגיעה לשנות־עצה. תל־אביב נוזפה וקיבלה, והעלתה פועלים בפיגומים לתקן את הכותרת. כבודו של הנדבן – רצונו. כבודה של עיריה בישראל – רצונו של נדבן.
המברק התמציתי הזהה לא הונף על הבנין לצדו של השלט, אף כי הוא ראוי לכך אולי יותר מן השלט גופו, כי שום איש מבית לא הצליח עדיין להגדיר באופן מדויק וקולע כל־כך כמה גילויים בחיינו כפי שהגדיר אותו מאן־דהו מפילדלפיה בפשטות אמריקאית אָפיינית:”נוֹ תרבות. נונסֵנס". שום תרבות. נקודה. הבלים. נקודה.
ב
הבשׂם היה מאז ומתמיד עלי במכתשו של הציבור היהודי. החברה היהודית הקדומה היתה רגישה ביותר לענינים שבריח עד כדי כך שניסתה לגזור שכבות ומעמדות לפי ערוגות הבושם. הבורסקאי והבשׂם –זה לשלילה וזה לחיוב – נהפכו לסמלים בקיטוב המקצועות של החברה היהודית. חכמים שביקשו להגדיר אנין־דעת מהו אמרו: זה אדם שריח עשן בנחיריו כריח־מחראות. כאילו כל חכמת ההבחנה של אדם – בנחיריִם. כשאתה מנסה להתחקות על השקפות בעניני הריח בספרותנו הקדומה אִי אתה יכול שלא לתמוה למקום הנכבד שהיו תופסים ענינים אלה בקודש ובחול, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כל ענין הקטורת עיקרוֹ סגידה לריח או נסיון לרצות את הבורא בדרכי ניחוח. ברכת מוצאי־השבת ומבואי השבוע פותחת בבורא־מיני־בשמים ואילו בין אדם לחברו אין קצה לדימויים ולהגדרות השאולים מעולם הבשׂמים, החל מדימויי האהבה, בנוסח: צרור המור דודי לי, ועד מאמציהם הבלתי־נלאים של בני־אדם בימינו להבאיש את ריח חברו. בקיצור: אל אלוהי הריחוֹת לכל בשר.
מטעמים שבמסורת יהודית איננו רואים, איפוא, שום ריח־לפגם בקבלת־הפנים המבושמה שערכה העיר העברית הראשונה לגבירה הראשונה של התמרוקים. בּשֶׂמת, סוף־סוף, אינה בורסקית, ואֵם יהודיה ההולכת אחרינו כשני ימי־דור ומבשמת את כל המין הנשיי בעולם, ראויה־גם־ראויה לכבוד, אפילו בישראל. אלא שגם מטעמים מוניציפליים טהורים אין לראות שום פגם בהתלהבותו של הכרך העברי לביקורה של מלכת הכַּרכּוֹם. סוף־סוף, אין עוד עיר בעולם הזקוקה כל־כך לשטיפת מי־קולון כעיר המתבשמת יום־יום בריחות־הנהר שלה, עיר שניתן לומר עליה כי היא מן המקומות המעטים בעולם שבו אפשר להתוַכּח גם על טעם גם על ריח. מכל־מקום: עיר הסוגדת זה שנים באדיקות דתית, כמעט, לאלת־הסרחונות, אין רע אם תחוֶה פעם קידה גם לאלילת הבושם. על כך, בכל־אופן לא ניַדה בה אבן. בעיר, כמובן.
גם לא ניַדה בה אבן על שהיא מציבה אבני־זכרון לכל המנדב כשוה־דולר. אדרבא, ירבו עוזבי העזבונות ורושמי רכושם לענינים שבטובת הציבור ונציב לשם שלטים בכל פונדק־דרכים ונחרות מונוגרמים שלהם על כל מכונת־אספרסו. כל עוד לא ניתן לשנות מעיקרם סדרי חברה – והדבר, כנראה, איננו פשוט בשום מקום – נשארה המֶצֶנַטיוּת החומר הטוב והיחיד שניתן בכלל להפיקוֹ מן העשירוּת, או מן העשירים. כמאמר הנביא: יקר מזולל. ואם נגזר על החברה, בתוקף סדריה הבלתי־מתוקנים, להגיר את כל ערך־המוסף של עמלהּ לכיסי העשירים, נברך על כל פתיון החוזר ושואב חלק מן הערך הזה מכיסיהם לצרכי הכלל. ואם כל הענין הוא בשלט ובגודל האות – יהיה־נא אלוהים עם כל החרותים על השלטים ותהיה ברכת נדיבותם על כולנו. אמידים בכל העולם קיבלו הסדר מוסכם זה בינם לבין החברה האנושית והם משתדלים להאדיר שמם בעזרת הונם, להאדיר הונם בעזרת שמם וחוזר חלילה, בטובתם שלהם ובטובתו של הציבור. אמידים בישראל – שעלו מנכסיהם – לאו דוקא. שלושה נדיבים גדולים ידועים לעם היהודי מימי מצוקתו הגדולה: נקדימון בן־גוריון, בן ציצית הכסת וכלבא־שבוע. עשירי ישראל בימינו בחרו להם משום־מה את משמעותו הסמלית של האחרון בהם. כמעט לא תמצא בישראל בית־עם שהוקם על־ידי איזה שהוא בן־ציצית אלא אם כן הקים אותו הציבור מנדבת ציציותיהם של העניים ומעוטי־היכולת. לכן, אם הגיעה אלינו לאחר כבוד ולאחר יגיעה מרובה – יש אומרים: מרובה מאוד – אחת מרתה בת־בייתוס של התמרוק ושלפה מכיסה בעצם ימי אימת המשבר הכלכלי בארצות־הברית שטר של מאה אלף דולר כדי להציב בעירנו יד לה, לרמברנדט ולאוטריללו – אַל תהיה עיננו צרה בה ובשלט שלה. אדרבה: יבואו יהודיות ויהודים אחרים בישראל ויעשו כּמוֹתה. יש לנו שורה שלמה של דברים שאין לנו ושעדיין הם פנויים לתרומה ולשלטים. יבואו התורמים וישלטו עליהם שלט. אולי היינו מתוַכּחים קצת על גודל האותיות ועל הנוסח – שלא לעשות בניני־תרבות שלנו למצבות ולא להפוך כיכרות הערים שלנו בתי־עלמין של מכובדים – אך לעצם הציוּן, אדרבא ואדרבא. כאַוַת נפש הנדיבים. זה נהנה וזה לא חסר – אין לך עיסקה הוגנת מזו.
ואולם על דבר אחד נשלח אבן קטנה לרקתה של העיר הזאת: על הקרתנות. על אבדן חוש־מידה, על לחשושי החנופה, על כרכורי החנחוּן ועל כריעת פרנסיה הנושמים משב־נפנופו של שטר אחד בן מאה אלף דולר ומדמים כי הם והעיר כולה נושמים אויר־פסגות; על כך שלא קבעו בכלל שום מחיר או תעריף לכבודה של העיר: בשכר כמה דינרים עורכים גאַלה, בשכר כמה תינגר שמפניה ומה מחירו המינימלי של מפתח־זהב לעיר העברית הראשונה. איננו מתנגדים שכל אדם כאן או בחוץ־לארץ יהלך כשבכיסו מפתח־גנבים לשערי העיר שבה אנו חיים. סוף־סוף אין בעיר הזאת כל־כך הרבה שכיות־חמדה וגם לא כל מחזיק־מפתח מוּעד לבוא אלינו באישון־לילה וללסטם אותנו. אך מפתח־זהב ללב העיר הזאת – על דרך הפשט ועל דרך ההשאלה – מחירו עולה קצת על מאה אלף דולר ממורקים. כי עיר זאת, אם אתה שוכח לרגע שפירושה הוא גם עיריה ומסים ותככים של עסקנים ושטפונות בשכונת־התקוה ושפת־ים מזוהמה ואתה חוזר ורואה אותה מגולמה באותה קבוצת־צלליות חולמנית מאחוזת־בית שעמדה על החולות ותקעה בהם יתד לחטיבת־ממשל עברית ראשונה בדמות עיר – עיר זו, מפתח־זהב שלה לא כל שטר קונה אותו. מקומו באוצר המוצגים המסמלים חלומות־של־חלוצים ויסורי התגשמותם ולא בשום חנות־תמרוקים בניו־יורק. אפילו לא בתמרוקיה של בַּשׂמת־הבשׂמים של העם היהודי.
פרנסי העיר שומרים בשבע עינים על מפתח העיריה. אותו אינם מוכנים להפקיד אף לשעה קלה בידי אחרים, אך את מפתח העיר הם נכונים למסור לכל בּשׂם. לבורסקים, כפי שנחירינו חשים, מסרוהו מכבר. איך טילגרף אותו איש מדיצ’י מפילדלפיה: ”נוֹ תרבות, נוֹנסֶנס“. ”שום תרבות. נקודה. הבלים. נקודה”.
ג
קשה לומר כי השפה העברית היא העשירה והמשוכללת בשפות. די לקרוא בספר יחזקאל או בספר איוב כדי לראות כמה נלבטו הנביאים בנסיונם להתבטא בלשון דלת־ניב זו. עתה אין עוד שום ספק כי אילו היתה האנגלית קיימת בימי ישעיהו ועמוס היינו זוכים לאֶפּוֹסים עשירים פי כמה מפי חוזים סעורי־חויות וצמאי־מבע אלה. או קחו את הספרות המאוחרת יותר: כמה היתה שירתו של ביאליק נשכרת אילו היה כותבה בשפת ביירון ושֶׁלי, משמאל לימין. הניבים, השמות הרדופים, הסלֶנג, הגמישות, הנוף הוֶלשי – מה יש לומר: שום דמיון. כרחוק מזרח ממערב. אלא שלחינם נתלה את מורשת־הדלות של הלשון בנביאים או במשוררים. הם חפים מפשע. אשמים האבות. כן, האבות הקדמונים. הם־הם אבות־הנזיקין של הלשון. זה התחיל באלוני־ממרא. היו אלה אברהם אבינו ושרה אמנו, שממש כמו אליעזר בן־יהודה וחמדה רעייתו בשעתם, החלו לגלגל בשפת העברים תחילה בחדר־הכּיריִם, אחר־כך בחדר־האוכל, אחר־כך בסַלוֹן־האורחים המהולל של אברהם וכך גילגלו וגילגלו בה דרך ההיקסוס, יהודה־הלוי והפלמ“ח עד שנתגלגלה אלינו. מהם נפתחה הרעה. בשל אבות־ישורון אלה עומדות עתה נערות ישראל לפני הטלויזיה בלונדון ופניהן מתכּרכּמוֹת מבּוּשה. לכאורה, המוח שלהן שופע, הלב נסער, הפה פעור לדיבור, כל החושים משוועים ממש לניב ולביטוי, אך הניב – איננו. יד העברית תקצר. פשוט, באלוני־ממרא לא היתה טלויזיה ואברהם אבינו, ראשון העברים, לא דאג להכשיר את הלשון למעמדים כאלה. האמת היא שלא רק הוא לא דאג, גם אנחנו לא דאגנו. ציידנו בנותינו בידיעת הסטֶן, בידיעת הארץ, בקרב פנים־אל־פנים, בכל גינוני הדוגמניות, רק בדבר אחד לא ציידנו אותן: בשפה. ועתה הן עומדות בוהות לפני הטלויזיה וכל העם הבריטי רואה ושם ישראל מתחלל. ואין פודה. כוחות ספרותיים אדירים גנוזים בהן. מעיינות מתגברים. פוטנציה אדירה של חויות, מראות והתרשמויות. הגדה שלֵמָה לבית פורסייט. אנה קרֶנינה חדשה.”שלום לך, עצבות” ישראלית – ושפה – אין. לחץ של אלפי אטמוספרות – והכלי פקוק. כמאמר היהודי: הלשון בגולה וגואל אין. הלא דברים בגו: מעט ההברות האנגליות שבנותינו מגרגרות בקושי בכיתות־ההמשך, בתוספת סיפורי הניבים שהן קולטות מסרטי הוליבוד – מעט זה מצייד אותן בדיאפוזון לשוני להבעת עצמן עשיר יותר מכל ספר־הספרים, מדרש־רבה וימי־צקלג גם יחד! נוכח חוסר־אונים זה, אין לה ללשון העברית אלא לטפס לצריח של ביג־בֶּן ולאבד שפתה לדעת. שפה שאיננה מסוגלת לשרת נערה ישראלית בשעת דַחקהּ לצרכי שידור, ספרות, או תסריט – נוח לה שלא נבראה משנבראה.
לצערנו, אין לנו במה לנחם אתכן, סַגַניוֹת של ישראל. נוכל רק להבטיחכן כי אין אתן בודדות. כולנו באותה סירה. גם אנחנו, כפי שעיניכן רואות, נתונים בסד הלשון הזו ואין מפלט ואין מרחב ואין, כנראה, גם שביב־תקוה. קרוב לודאי שעוד ארבעת אלפים שנים נוספות נצטרך ללַבּט לשוננו באותה שפה שמית עייפה שנבראה אי־שם בין עצי הממרא של כנען ועוד הרבה שנים, כנראה, ניאלץ להביע הגיגינו בכתב במין שפיפוֹנים עגלגלים כאלה הזוחלים, כעין הילק, מימין לשמאל, בניגוד לכל חוקי התנועה והכיוון של אירופה. אך למה, עלמות אנוסות־על־פי־הדיבור, נקבול על הקנקן כאשר היין עצמו איננו יין? למה נירא שפה כשמלאך הבערות רוכב על כתפנו ובפינו מתגו? מלונדון מטלגרפת לנו סוכנות אחת בשם בת־ישראל חשובה כי אין לנו שפה, רחמנא ליצלן; מפילדלפיה מטלגרפים כי אין לנו תרבות. לא קנקן, לא יין. נוֹ תרבות, נוֹנסֶנס. מה יהיה?
1959
קול הנערים
מאתישעיהו אברך
עשרה ימים מוטלים היינו לצדו של ”קול ישראל" – בגל הקל. אנחנו היינו רתוקים למיטה והקול – בדמות מַקלט – צמוד אלינו. הרופא גזר על הקריאה ועל הדיבור והתיר רק את השמיעה – חוש פסיבי מעט, שאינו מפעיל אנרגיה רבה פרט לאנרגיה של תופי האוזן.
רדיו – אמר לנו פעוט בהיר־עינים – הוא מין תיבה משונה: היא יכולה לדבר אליך אבל אתה אינך יכול לדבר אליה. ניצלנו הפעם חסרון־יתרון זה ונצמדנו כל עוד רוח באפנו אל התיבה.
עשרה ימים האזַנוּ איפוא לרדיו עד תום. עד תום הסוללות וכמעט – עד תומנו. מדוע עד תומנו? – כי חלחלה אוחזת אותנו היום כשאנו בוחנים את פעולת הכפל: עשרה ימים. כל יום כשש שעות פּזמוּר ובידור של הגל הקל. עשרות שעות תחת הפטיש הכבד הזה ההולם בנו על־פי תקנות הממלכה, ביזמתה ובפיקוחה. אשרינו שחלינו בדלקת הסימפונות. אילו תקפתנו קדחת האיים האנטיליים היינו חשופים לחינוך הסֶמי־הממלכתי הזה חָדשיִם תמימים. נקל לשער לאיזה בית־מרפא היה ביטוח הבריאות מחויב להביא אותנו עם פוג הקדחת.
ב
אבל היו אלה גם עשרת ימי תשובה. באמת, בין כסה לעשור פרטי. מעין מאזן של אדם עם מושגיו ועם העובש שהזמן, כנראה, מעלה עליהם ואין הוא מרגיש. כי עשרה ימים אלה הוכיחו לנו שאנו תלושים ועקורים מכל וכל מן הגל הראשי של תרבותנו הלאומית המתהווה. הם העמידו אותנו, לבשתנו, על העובדה שאנו חיים זה שנים עם מערכת־גיבורים לאומית מיושנת שהזמן עבר עליה במעוף של לויין ונגס בה בשיניו של דחפור.
הם לימדונו כי הרבה שמות עבריים שהכרנו – בסיפור ובמזמור – מן העבר הרחוק והלא כל־כך רחוק, הם כבר מזמן דפיה המצהיבים של הגִיבוריות הישראלית ואילו דפיה הרעננים מתמלאים יום־יום על־ידי התאחדות בעלי־המלאכה של פזמונאי ישראל: על־ידי אלביס פרסלי, מאור הגולה, ועל־ידי המקדשת שם יהודים במועדוני־הלילה של העולם – העלמה אלן שפירא, נרה יאיר. למדנו כי כל הכבוד לחידון התנ“ך, אך גדול ועז ממנו מצעד הפזמונים של החיפושיות וחרקים האחרים למיניהם היורד עלינו כטל כל יום, מלכּד את השבטים בתרבות־פזימה אוניברסלית ונתון על יום מימות השנה לדיווּח, לליווּח ולפיקוח של שירותי־השידור הממלכתיים; בעשרת הימים האלה למדנו, כי המדינה עומדת יום־יום עם שעון־עֶצר ביד לבחון רחשי הרוח בנוער ובעם, לדעת מי בעדיפים ומי בנגררים ואם קליף ריצ’רד, לא נקלף פתאום על־ידי צרדן נלבב ממנו. למדנו, שאולי הרבה דברים אין המדינה – מפני הסכנות שמסביב וכולי – מספיקה לעקוב אחריהם, אך אין היא יכולה לוַתר על מערכת־מכ”ם פרציזית, לרשום כל תנודה של יַרכי העולם, כדי שהפזמון שתתן לנו המדינה מחר לא יפול על שוֹקיִם אטומות. ולמדנו יותר מכל, כי כל התהילה לזכרו של נתן אלתרמן הפלאי, לאברהם שלונסקי, לחיים גורי ולחיים חפר, אבל לעומת כושר־היִצוּר של הפזמונאות העברית בימינו, אין הראשונים דומים אלא לנוּל־יד יגע המנסה לשוא להתחרות עם כישורי מנצ’סטר.
ג
גיאורג ברנדס, חכם המבקרים, היה אומר: חיבור רע מרגיז אותי, אך חיבור רע כתוב בקליגרפיה מסולסלת מסוגל להוציא אותי מן הכלים.
אכן, מבחינת הסלסול אין לבוא בטענה אל ”קול ישראל“. הקליגרפיה – במקרה זה: ההיגוי – היא לעילא. עי”ן איננה אל“ף וחי”ת איננה כ“ף וחשוב מכל: ואשינגטון היא אוּאוֹשינגטון – בלי אות ”וָו” דשנה המגלה מיד חרפת מוצאך המזרח־אירופי. המדינה יכולה להרשות לעצמה שישדרו על דעתה ובצנורותיה כל תִּפלוּת – בתסכיתים, בחרוזים ובדברי־קישור רוויים שאר־רוח – רק דבר אחד אינה יכולה להרשות: שיהגו תפלוּת זאת שלא כהלכה. מבחינה זאת כל המשודר בגל הקל הוא כעולה מן הרחצה, מעומלן ומגוהץ על פי חוקי הפוֹנטיקה (אם כי לא תמיד על־פי חוקי הדקדוק) – כאילו הֶבֶל חדל להיות הבל אם רק מבטאים את הה“א כהלכה; כאילו צליל מזויף נעשה פחות צורם אם תוקעים אותו בחצוצרה ממורקת וכאילו ציורי־המַדוֹנָה על צלחות ”מאייסן” מסוגלים לשפר טעמו של תרד תפל.
אלא שהגל הקל איננו נייטרלי כתרד. זהו גל פעיל מאוד, רב־אונים, אלים, אינקויזיטיבי כמעט. בין ייראה הדבר בעינינו בין לאו – הוא נהפך לאחד מגדולי מעצביה של תרבותנו הלאומית – ובדמותו היא אמנם נעצבת מאוד.
כי זה כעשרים שנה, מאז היינו לאומה עצמאית – ובשום פנים לא בעת שלטון זרים – נמשך בצנור זה, אם כי לא רק בו, בעקיבות, רצח־האופי של כל מה ששׂרד עוד מתרבותנו הלאומית ומיִחוּדנוּ בתרבות העמים – יִחוּד שהוא אולי הדבר העיקרי המצדיק את חתירתנו הנואשת לתקומה ולהתקיימות נבדלת – גם בדורותינו.
ד
כי הדבר המאיים על פרצופה הרוחני של הארץ איננו אימוץ תרבותם של זרים. האמת היא, כי בשום תקופה בדברי ימי העם לא נמחקו תרבותו היִחוּדית ועצמאותו הרוחנית בשל מגע עם תרבויות חשובות אחרות או בשל השפעתן. מגענו בראשית האלף השני עם תרבות ערב לא זו בלבד שלא דילל מקורות יצירתנו העצמית אלא הוסיף לה ממדי עומק ומעופי דמיון, צבעוניות ואגדה; מגענו עם תרבות אירופה המערבית הוסיף למחשבה היהודית נופך של דיוק הניתוח האנליטי והעשיר אותה באוניברסליזם חברתי מודרני. העשיר – אך לא האפיל על הערכים החברתיים היִחוּדיים של היהדות עצמה ולא יכול היה כלל להתחרות עם העָצמה המוסרית שבפי גדולי נביאיה.
אך הדבר המאיים עלינו היום הוא רידוד כל פרצופנו הרוחני במערוֹך של תפלוּת אוניברסלית, במבחר הבליהם של כל העמים בתוספת ההבל מתוצרת מקומית שאיננו אלא בן־הבלם של אחרים. הסכמה היא של טיפול בעם כולו, על זקניו ונעריו כאחד, כבעם שכולו בגיל טיפש־עשרה, כאשר צינור היניקה ההכרחי והמחויב גם ממקורותיהם של זרים מחובר לא אל מעיינותיהם אלא אל מרזביהם אם לא אל תעלות־השופכין שלהם.
דרכיה של ההתיַוונוּת הישראלית בעבר הקדום נמשכו לפחות, גם אל חכמי יוָן. דרכי ההתיַוונוּת הווּלגארית בימינו נקשרים יותר ויותר אל זנב החיפושית, אם יש בכלל זנב לחיפושיות בנות־זמננו.
ה
נוכח אשדות אלה של חוסר טעם, מפליא הדבר עד כמה אנו שׂשׂים למלחמת־גילים במישור הפוליטי ועד כמה אנו נכונים להעביר בלי נדנוד־עפעף את מוסרות עיצוב פני תרבותנו ללהקת נערים. הממלכה כולה תרעד אם תצייץ באחד השידורים בת־קול צורמת מעט מבחינה מדינית – חיצונית או פנימית. אך שום איש מזקיפי־החינוך החשובים שלה, למשל, לא יתעורר לקול המצלתיִֵם הגדולים של ההבל המסוגלים לעשות את העם כולו למונגוליאִיד תרבותי. כי רק חוסר החשבה של הכלים בני־התקופה המגלפים פני עם, יכול להביא לכך כי נקח נער או כמה נערים בעלי חיתוך־דיבור נאה וביחד עם יעלת־חן קולית ראשונה, נפקיד בידם מיקרופון לאומי ונאמר להם: תקעו!
ו
ואַל יסבירו: גל־גל ושומעיו, הכבד – לאנינים, הקל – למשועממים {ואין לך, כידוע, אדם צעיר בארץ שאינו משועמם). גל של שידור יותר משהוא נענה לטעם שומעיו הוא מעצב אותו.”קול ישראל" איננו רק הביצה. הוא גם התרנגולת. זהו גל התוקע לאשה בחדר־הכּיריִם, לנהג בדרכים ולעשרות הנוסעים עמו. הוא תוקע לתלמיד בחופשתו כארבעה חדשים בשנה ולאיש־הצבא בשק“ם והוא יוצק בשיטתיות לתוך אזנם את הפואימות העילאיות של ”אני מת לרדת אל מתניה” או ”דסדמונה" או גללים תמליליים דומים וכל את בליווי קול נערה רווּי־כיסופים למשחה נגד מקקים, ואימפּרומפּטי רב־ברק של מגישי־תכנית, המכניסים אותנו בכל פרטי צרכי־אוכל־נפש שלהם בלי להוציא מן הכלל – במרומז ושלא במרומז – גם צרכים אחרים. כדי שהכל יהיה חפשי, לא מאולץ, פַמיליארי – ככתוב בחריסטומטיות לשידור נוסח אמריקה, כתוב – ואנחנו לא ידענו.
אנו יודעים את התשובה: הממלכה מגישה לנתיניה גלים למבחר ואינה כופה את מי שרוצה להאזין ל“כוראל” של בטהובן שישמע דוקא את ”רוזי המתנפצת". אך הגיונה של אותה תשובה איננו גדול מהגיונו של אותו ראש־מועצה בעיירה צרפתית שנאשם בהחזקת בית־בילויים עירוני שלא על טהרת הצניעות ושטען להגנתו: אנו מחזיקים זו בצד זה גם כנסיה פרסביטריאנית גם מועדון־חישופים ואזרח העיר חפשי לבחור לו כטעמו. ולא קשה לנחש איזה משני המוסדות נסגר בסופו של דבר.
אלא שראש־עיריה צרפתי זה לא שאף לעשות את עיירתו לא אור ליהודים ולא אור לגויים.
ז
אולי ייאמר גם זאת: הבידור הוא בימינו חלק מתרבותו של כל עם ואין אולי ארץ בעולם שצריכה כל־כך לתבלין זה בחומרת חייה ובמתחם כארצנו. עַם שיורדים עליו בתכיפות כזו אש מן הגבולות, איומים של ועידות־פסגה ערביות ובעיקר: נאומי סוף שבוע של כל פרנסיו למיניהם – אי אפשר לו כלל בלי הפוגות־צחוק והוא זקוק להן כמדבר־פארן לטללי בוקר. והוא זקוק להרפיה כזאת בכל גילוייה: בסאטירה פוליטית, בהומור מחמם־לב ובסתם בת־צחוק שאין עמה לקח ואין עמה משמעות וכל עיקרה הצחוק עצמו כמערכת רפלכּסים של הטחול, אם אמנם נכון הוא שממנו דוקא באה לאדם הסגולה לחייך ולהסביר פנים. ושבעתיִם צריך להרפיה כזאת עם שצחוקו ודמעוֹ תמיד זלגו תאומים.
ואולם מה שנעשה בבידורו של הגל הקל איננו אלא עלבון לעם החכם הזה ולמנת־המִשׂכּל שלו. טפטופו המתמיד של הגל הזה, בטעמו המעוצב הנוכחי, עשרות שעות בשבוע כך במשך עשרים שנה, איננו בשום פנים בגדר עוד תבלין חסר־ערך הנבלע בתוך התמיסה. זהו הרס־רקמות שיטתי וחילוף חמרי הבלוטות המשווה לתרבותנו קול של סריסים.
ח
זכורנו, בעיצומו של ראש השנה המשיך הגל הקל להלעיט אותנו בלהיטי העולם בכל הלשונות מכל מועדוני־הלילה כמעשיו כל הימים. המושג ”ימים נוראים“, המושרש במסורת חייו של העם, שייך כמובן, למחסן העבשים. שיאו של הטעם הרוחני המעודן הזה הוא הכריך האמנותי שהוגש בצהרי החג ושבו נכרכו זה בתוך זה הפזמון ”סיציליה” ומיד אחריו ”צור משלו אכלנו" וסמוך מעליו ”האבנים המתגלגלות“, או ”ייבנה בית־המקדש” ולידו, שלוב־זרוע עמו:”מאלאקה המתוקה" באנגלית. העובדה כי המגישים של התכנית סבורים, כי אין להניח לעם אפילו שעתיִם בשנה ביום חגו הדתי בלי פזמוני־הלילה – אולי מוכיחה, כי הפרה הרדיופונית שלנו רוצה להיניק תפלוּת, אך עדיין אינה מוכיחה שהעגל כה נלהב לינוק אותה.
ט
טיפוסי לכל הקו הזה הוא אולי שמו של פזמון אחד ששודר בערב החג בשם ”במורד צנור האשפה" מאת – כך אמר הקריין – להקת”קווֹ ואדיס".
לאחר שאתה שומע כותרת הפזמון הזה – השאלה ”קוו ואדיס" לגבי דרכו של הגל הזה נעשית מיותרת. הכּיווּן ברור.
1971
ניחוח התקופה
מאתישעיהו אברך
לפני זמן־מה נקלענו לויכוח בשאלה ספרותית פיקנטית למדי: האפשר עדיין לראות במחזה של שלום עליכם מחזה מקורי לפי מושגי התקופה – אם לאו. הפולמוס החריף מאוד ורק בנס ניצחו אראלים את המצוקים – או להיפך – וניצל שלום עליכם. ברוב של קול אחד או שנים הוּתר לוֹ עדיין לבוא בקהל המחזה המקורי של ימינו.
היום, כחודש ימים לאחר אותו ויכוח, נתקפנו הרגשת־אשם על שנתַנוּ ידנוּ בפזיזות כזאת לעיווּת־דין רוחני. ראינו בינתים את ”חפץ" ואת ”ליידנטאל" ואת הביקורות המקצועיות המלומדות שנכתבו עליהם, ואם מחזות אלה הם עטרת נושאת פרסים של המחזה המקורי בימינו – כי אז שלום עליכם הוא לא רק נמושה דרמטורגית כמושה אלא גם נטע זה בתרבות ישראל המתחדשת. המקור האמיתי הוא”ביגטאכעס", העברי כמובן.
מחזאות זאת יצאה, כידוע, מזמן מן הפרוזדור המפולש של כיכר השוק ונכנסה, על קסמה ועל בָּשׂמה, אל הטרקלין הישראלי. סמל המסחר שלה הוא גרף־של־רעי. מפריסים אותה פנים ואחור בשם ובמלכות ומעלים גירתה בדיונים עמקניים של שירות־השידור. בֶּקֶט מחויר לעומתה ויונֶסקו מסמיק וזכותו הגדולה של דוֹסטוֹיֶבסקי היא שכבר באמצע המאה התשע־עשרה ידע לבשר על הופעתו העתידה של חנוך לוין. וכך מהפכים בחררה הזאת וחוזרים ומהפכים בה אלף פנים – גם באזור שמטבעו אין לו פנים כלל.
לכן, בטרם נהפכה הדרמטורגיה המקורית של אגן־הירכים לפרה קדושה של החוגים הפרוגרסיביים בספרות, באמנות ובמועצה הממלכתית העליונה לתרבות; ובטרם נהפכים מי־הרגלים שלה לבָשׂמם – נפטיר שורות אחדות.
ב
אין טעם להיכנס לפרטי ניתוּחה או ניחוֹחה של מחזאות זאת, שיותר משיש בה שרטוטים של אנטומיה יש בה מפגן של פיסיולוגיה. הפשטנות הרדודה, שלגופו של ענין אין עמה רעיון, מבקשת להעמיד פנים של פשטות אמנותית מכוּוָנה והדיבור הווּלגארי מבקש להתחזות כהיוליות אמנותית עזת־רוח. דברי־הגות בּנַליים של תלמידי שביעיות, שאין להם אפילו פלומית של כנף להמריא בה, מעמידים פנים שקיפלו כנפי נשר ובלבד להיות ארציים, פשוטים ומובנים. השפה, הדימויים, המטאפורות מתפלשים בעפר־הדרך, כביכול מתוך צניעות ועניווּת, אך לאמיתו של דבר אינם אלא פירורים של צנימים מחשבתיים ותערוכה עשירה של עניות הדמיון.
ב“חפץ” כמו ב“ליידנטאל” – לא פחות מאשר ב“מלכת האמבטיה” המהוללה – מבקש המחבר כל הזמן לרתק את הצופה אל אזור אחד ומסוים בגוייתנו הארצית האומללה פשוט מפני שבאזור זה, כנראה, מרחף עולמו הרוחני והוא־הוא כל מרחב הרהוריו, חויותיו ואולי גם מאוייו הדחוקים. ואמנם בתוך מרחב זה, ובתוך ערפל הבימה והביקורת, הוא מרגיש עצמו חפשי:
"לתקוע נודות כאוַת־נפשו,
נודות עליזים לאויר הצונן
כמו נקודות, נקודות של חן".
והיינו רוצים עוד לומר כי הוא ממעט פני חברה ובאופן פרדוכּסלי מסרס אותם עד כדי כך שאין לראות עוד עיווּתיהם האמיתיים, אך זוהי דוקא המסקנה היחידה לגבי מחזאות זאת שאין להיחפז בה. כי אם לשפוט לפי מפריסי הפרסים העומדים בתור ולפי התפעלות המבקרים הרשמיים – לא נותר לנו אלא להסיק שחנוך לוין מכיר חברתנו – ומכל מקום: פני חברתנו – טוב מאתנו.
ג
עקמומית זאת יונקת עידודה משני עולמות:
עולם היריבות הפרופסיונלית ל“מִמסד” – או, נכון יותר, היריד המהַמה והממוסד מאוד של מתנגדי ה“מִִמסד” מוצא, כמובן, בהסתערות זאת גילוי־גבורה אמיתי של מִתקפה חזיתית על החברה ועל מעצבי פניה. הנה באה מהפכנות ספרותית ובימתית המדברת אלינו בלשון המחראות ואיננה חייבת בשום סייגים ונורמטיביות שבהם רואים עצמם עדיין מחויבים זעומי פניה הטרקליניים של אותה חברה. אַבּראווֹ!
אך את כוחה העיקרי אוגרת מחזאות זאת מן הממסד עצמו – הוא ממסד החינוך והתרבות של ישראל. כדי להוציא עצמו כמפורש מכלל היעדים החברתיים שאליהם מכַוונת מחזאות זאת חִצה או ניחוחה – הוא עוגב עליה ומרפדה ומחנחן אליה ומבקש להדגיש בכך מידת השוני שלו מן המבוקרים האחרים, נוסח ”צאו וראו מה בין בני לבן חמי".
רק כך ניתן להבין גם אותו אקט מוזר וחסר נימוסי חברה ומדינה אלמנטריים, שלאחר שמחזאי מסרב לבוא אל נשיא המדינה לקבל פרס ממלכתי שהוענק לו – רודפת אחריו בקוצר נשימה מועצה לתרבות של המיניסטריון לחינוך ומעניקה לו פרס פיצוי ונוחם על הפרס שמיאן לקבלו מנשיא ישראל.
ד
הביקורת הספרותית, המבקשת לא לפגר אחר קִדמתה של הבִּקורת התיאטרונית, מתפתלת אף היא כדי להוציא מושגים־של־ביבים מכלל פשוטם ולשים בהם כוונות עמוקות ומרומזות, פרד"ס של מי־רגלים.
“כנהוג פה ושם מימי התנ”ך ועד ג’ויס והבאים אחריו, נותנים שמות הנפשות שב’חפץ' את ההרגשה שאין הם מקריים בלבד. – – – לכן אנסה, ויסלחו לי אלוהים וחנוך לוין, לגשש אחרי מובני השמות בעזרת האסוציאליות שלי".
(מרים אורן,”ההירארכיה של ההשפלה“, ”מאזנים” 3).
כך למשל, נחוץ אִזמל מדעי וכושר אנליטי מופלג כדי לגלות כי השם ”ביגטאָכעס“, למשל, אינו מקרי ואינו כה אנדרוגיני וחסר־משמעות כמו כהן או לוין, למשל, אלא שהוא צירוף של שתי מלים שבהתחברן יחדיו הן יוצרות משמעות חדשה – ומשמעות מבושמת מאוד. על אחת כמה וכמה אילולא השם ”ליידנטאל” לא היינו מבינים כלל שאנו יושבים בעמק־הבכא של הבמה העברית.
ובכן, אילולא ידענו כי בספר הספרים כבר השתמשו בתחבולה כזאת כדי להגניב כוונות סמויות; ואילמלא ידענו כי בדיוק כך נהג גם האירי הדגול – היינו סבורים שכל החזיז הגאוני הזה נשלף מאשפתו של חנוך לוין. טוב, איפוא, שהעמידו אותנו על המקורות. ואף שזה נוטל מן המחבר מעט מזכות ראשונים, עדיין זה מניח אותו כיורשם של כותבי התנ"ך ושל ג’יימס ג’ויס – זכות לא מבוטלה כלל שעליה אנו חייבים תודה לחוקריה המעמיקים של הדרמטורגיה הישראלית בת־ימינו.
ואולם מה שנחוץ לחומר ספרותי זה איננו ניתוח אטימולוגי במעמקי התנ“ך אלא אנליזה בקטריולוגית פשוטה. והפרשוֹת המוחין שבאו לידי גילוי מ”מלכת האמבטיה" עד ”ליידנטאל" חייבות משום בריאות הציבור בלבד בבדיקה מעבדתית כזאת.
ה
והן חייבות בכך משום בריאות הציבור, כי עקבותיו של דוֹמֶן ספרותי זה – המעוֹדָד על־ידי המִמסד והביקורת – ניכרים היטב בכתבנות־המחזות הצעירה של ישראל. לנגד עיניהם של כותבים צעירים אלה, שהביקוש לתסכיתים ולמערכונים מצד בימות שונות ומצד כלי־התקשורת מצמיח אותם כפטריות, לא יעמדו לא נסים אלוני, לא משה שמיר, אהרן מגד או חלילה אהרן אשמן. לנגד עיניהם עומד העביט הגואה – מן החומר ומן המחמאות – של חנוך לוין ודומיו. אפילו מִלוֹנם המקיף של דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה לא הספיק לנו כדי לפענח כמה ניבים וביטויים במחזות של צעירים שהוגשו לנו למקרא, לבחינה ולפרס. הם תפסו, כנראה, עד מהרה את העקרוֹן שבלי תבלינים מסוימים אין לצפות כלל לתשומת־לב מצד בימות או מצד מבקרים ולכן יש ביניהם המנסים להרכיב את כל התבשיל הבימתי מן התבלינים הריחניים האלה בלבד – או יש צעירים שזהו בעצם כל אוצר הניבים שלהם והם מדַמים כי אוצר זה בשפעונו כבר הוא עצמו עושה אותם מחזאים אבנגרדיים של התקופה.
ו
כי אולי כל הענין הזה איננו אלא חזיון מובהק של דֶגֶנרציה מחשבתית, שיכולה בימינו לקנות לה אחיזה רק מפני שהיא סוטה מדרכי־מלך ואיננה מתישרת לפי שום קו ופלס רעיוני או אידיאי אלא לפי מִפלס המדמנה – דבר כזה אסור, כמובן, להעלותו על הדעת. כשם שאיש מגיבוריו של “האל שהכזיב" לא העֵז, כידוע, לשער שאולי אותו צייר־שרבטן ונואם חוצב להבות הבא למועדון הסופרים וקורא לחולל מיד – בו במקום ובו בלילה – מהפכה חברתית אלימה, איננו אלא עריק מבית־מחסה למעוקמי־נפש. הגבול בין הגאונות לבין הנברוֹזה הוא, כידוע, דק כשערה ומי ממבקרי־האמנות בני־זמננו ירצה לקחת עליו סיכון של דיאגנוזה מוטעית שלא לכיוון הגאוּנָה?
ז
נהרוס בודאי את שארית התדמית של עצמנו, אם נשאל בהקשר זה האם האומנם זוהי בשורתה האמנותית של ישראל – אפילו של ישראל המשובשה, המעוּותת, והמסוכסכה של ימינו? אין לך כיום חרפה גדולה יותר מאשר לערב בענינים של אמנות צרופה ומזוקקה כמי־בּרכּיִם מותפלים כמה שאלות של חינוך וטעם. אחת מהן, כמובן, היא השאלה האומנם אין בין נופת־הצוּפים של תיאור המציאות הישראלית ובין חזון בית־השימושים שלה שום מרחב־מחיה לסאטירה חברתית קטלנית ומוחצת והאם אין ביקורת כזו יכולה כלל לצמוח אלא על זבל אורגני שכל תהליך יִצוּרוֹ מופגן על הבמה? אלא שתכליתם של מחזות וכתבים אלה היא לשבש את רקמות־נחירינו עד כדי כך שנתחיל לקרוא במקהלה, על דרך החיות בחַוָתוֹ של אוֹרוֶל, כי הבאוש הוא בָּשׂוּם, העיפוש הוא ניחוח, חבצלת ח. היא אליזבט בראונינג ועשרה מיני צחנה בחָברם יחד הם־הם פיטום הקטורת. ואם לשפוט לפי המבקרים, היוצאים מהצגות אלו מעולפים כהרוגי הבושם, אנו קרובים כנראה מאוד להזדהות עם יצורים חדשניים אלה של אוֹרוֶל.
איך אמר לנו איש־תיאטרון אמריקאי שכננו לכסא: ”התיאטרון, כמו הטרקלין החברתי של ימינו, אינו סובל עוד ורדים. אלא שאנו באמריקה מומחים גדולים יותר לעכּוּזטיקה. לא. אין הכרח בחידוש ישראלי מגומגם בתחום זה דוקא".
ח
כידוע, אין לך היום בית מהוגן בישראל שלא ידובר בו על אקולוגיה. רק לפני שנה־שנתיִם נחוצה היתה אנציקלופדיה מיוחדת למלים זרות כדי למצוא בה – ובקושי – משמעותה של מלה זאת. היום היא נישאת בפי כל עקרת־בית ובפי כל חבר־כנסת ואין לך איש־רוח שלא יזהיר אותנו מפני כל הצפוי לנו מזיהום אקולוגי. אך כשם שמזהירים אותנו מן הצחנה של פחי־האשפה ומאגני־החמצוּן, כך מאיצים בנו מכל עבר לדבוק בצחנה הבימתית ולטבול ראשנו וכולנו באגני־החמצון הרוחניים. ואין אתה יודע עוד מה אצל מאיצים אלה גדול ממה: סחרחורת של ניכור ואיבה – או אהבת הצחנה לשמה, כבשורה, כרוח גדולה המבדרת דגלה של תרבות ישראלית חדשה.
ט
אשר לנו, אם נגזר עלינו לראות חזוֹר וראה את הזרם המתקדם הזה על הבימות, נעדיף כמה מסרטי ישראל ושווילי. יתרון גדול להם על־פני מחזות מקוריים מן הסוג שהזכרנו בטורים אלה: יש בהם הרבה מיסוד ריח הזבל, אך אין בהם שום יומרה לניחוח חציר.
שער רביעי: פרקי דרך
מאתישעיהו אברך
דפים בשחור לבן
מאתישעיהו אברך
הקיטון הצר של קרון־השינה ברכבת האכספרס הדוהרת אל ניו־אורליאנס כמו אין בו מאומה וכמו יש בו הכל. כיור־רחצה דחוק בתוך הכותל הקדמי ומדף־כתיבה דוחק עצמו מן הצד על־פי לחיצת הארכובה ומיטת־מלכים כמו נפערת מן הקיר הערפי, גבישי־קרח מזה ורותחין מזה – כל אמריקה כולה בקליפת־האגוז. אך נוסף לכל אבזרי־הנוחות האלה ציידו האמריקאים את רכבת־הפולמן בירח מלא של חצי חודש תשרי, המשוטט בתוך מסגרת רחבה של חלון קרוע לנוף לילי ומשקיף אל הנוסע כל הדרך. כוכב בן־זמננו, יליד המעבדות של החברה האסטרונאוטית, ספק אם היה משתהה על רכבת מחַמרת זו לבזבז עליה אפילו כשוה־דקה. לא כן ירח־סבא. כל־כולו ענוָה. אפילו בקליפורניה. כפי שנצטווה על־ידי בוראו. צימצם עצמו כדי עיגול של גבינת רוֹקוּאַפור – ואלף־זמן לו. הולך ותולה עצמו חמישה ימים על ארובה של קטר־דיזל ואינו שוקע אלא לאחר שמביא אותך לניו־אורליאנס. נאמנותם של ראשונים.
אתה מתמלא הרבה דרך־ארץ לפני עקשנותו של גרם־ישיש זה, אך גם מעט חמלה. ירח שהועמד ברומו של עולם, המרשה לעצמו בעידן זה ובאמריקה זו לבזבז כמעט שבוע תמים כדי ללוות ששה קרונות פולמן כל אורך הדרך מחוף האוקינוס השקט עד מדינת מיסיסיפי – כל ירחוּתוֹ איננה ירחוּת.
הרכבת נכנסת בכבדות לתוך הלילה. מנסה לפלוח את האופק ולרמוס שכבה דקה של כוכבים שנצמדו כמעט בחביקה אל האדמה, אך פרחי־הכוכבים באופק האמריקאי חומדים להם לצון: קורצים אל הרכבת, מושכים אותה אליהם ומתרחקים, קורצים ונמלטים ובודאי היו פורצים בצחוק־של־משובה – אלא שאין דרכם של כוכבים באמריקה להטריד את האזרח יתר על המידה ואין דרכה של אמריקה להטריד את הכוכבים. פרט לשעת־חירום לאומית, כמובן.
ב
הכומר הפרוטסטנטי מקנדה שהסב עמנו לשולחן בקרון־האוכל, כבר מילמל בפעם המאה ואחת אותו מזמור עצמו של ספר תהילים ואין אתה יודע אם הוא מברך ברכת־מזון יהודית או משׂיח עם אלוהיו בתיווּכוֹ של דויד־המלך דוקא או מתכוון להקניט את הכהן ההודי המסב אתנו, שסיים זה עתה להטיף מנת־המוסר שלו. כאילו ביקש לרמוז לו להודי כי על אף כל ישועות הבראהמה עדיין הוא, הכומר, מעדיף את ספר־הספרים, הרואה כל אדם כנברא־בצלם, על־פני מוסר בראהמיני מוזר המחלק בני־אדם לכיתות של כהנים ושל טמאים ומקדש על כולם את הפרה, ואם הוא מהדר – גם את צפיעהּ. אדם שלכם, טוען הכומר אל הכהן, נכסף להתמזג עם אלוהיו עד כליון עצמיותו הגשמית, אך יהסס מאוד להושיט יד אל בן־צלמו אם הוא מכת המנודים. האלוהות, ידידי, איננה במרומים. היא ביני לבינך ובינינו לבין הישראלי הזה ואם איננה בין שלשתנו לבין הפורטר הכושי המתקין ברגע זה ממש את המיטות בקרון־השינה – אין היא קיימת כל־עיקר. ואמנם, אם תתבונן בשלט המתנוסס מעל לראשך – “ללבנים בלבד” – תהיה נחרד לדעת כי כל הדרך הארוכה הזאת לדרום האמריקני נסענו בלי נוכחותו של האלוהים. כל דבר יכול לקרות בנסיעה כזאת.
ניסינו לעקוב אחר מחשבת הכומר ומעט מיחסי־אנוש דרומיים של ארץ ברוכת־חירות זו נשתקף לנו ביחסי־ספָרוֹת. ששה קרונות לרכבת: ארבעה לכושים, אחד ללבנים, אחד – קרון־אוכל – ללבנים בלבד. קרון אחד של לבנים צריך לקרון מיוחד של מסעדה ניידת. ארבעה קרונות של לא־לבנים אינם צריכים לשום מסעדה. אם לקבל את נוסחתו של הכומר הפרוטסטנטי ניתן לומר בוַדאוּת: בהרכב־קרונות כזה לא הביאו בחשבון את האלוהים. מכל־מקום: לא את האלוהים של מי שאיננו לבן.
ג
הפּוֹרטר הכושי של הקרון – שמו י. ניוּזוֹם מתנוסס בשער קרון – גמר מלאכת ההתקנה של המיטות במלון־הנייד ונראה רצוץ מאוד יושב בחדר־הרחצה ועיניו בוהות. את תורת השתיקה העמוקה מני ים והעילאית מני רקיע יש ללמוד מכושים אלה. שתיקה של התבונה הגדולה ועם זאת של קבלת־הדין. הכושי עושה מלאכתו בחריצות, אך באלמוּת נכנעת. לעולם אינו פותח לדבר אלא אם כן אתה מדבר אליו, וגם אז – ספורי־מלים, דיבור בסלע. הרבה דברים משותפים לנו ולכושים והרבה דברים מבדילים אותנו מהם. אחד המבדילים הוא יצר־השיחה שלנו לעומת יצר־השתיקה־הגדולה של הכושי. יהודי נראה תמיד חסר־מנוח אם עדיין לא קשר שיחה עם בן־לוייתו ואם לא הספיק לברר מניה־וביה מי מסב עמו ולמה הוא מסב עמו ולהבהיר לבן־לוייתו מאין הוא – היהודי – נוסע ולאן פניו מועדות ומדוע הוא נוסע ברכבת זו דוקא ועל שום מה, למשל, הוא מתנגד להקמת תחנת־כוח אטומית שתתחרה ב“רשות עמק טנסי” – וכיוצא באלה דברים שאין אדם יהודי מרפה מהם אלא אם כן השיג אותה מדרגה של התעוררות שבה באים על סיפוקם גם יצר־הסקרנות שלו וגם יצר־ההתוַדעוּת שלו. הכושי – שותק. השיחה כאילו אנוסה עליו. עתים הוא מבליט שני טורים של שינים צחורות בחיוך קל ונלבב שבא, כאילו, לאשר את דבריך. בעצם לא אמרת דבר שיש להסכים לו או לחלוק עליו ורק שאלת שאלה. אך זה לא איכפת לו לכושי. הוא נבוך מעצם תשומת־הלב ומעדיף להשיב בחיוך של ענוָה והסכמה. בכלל, מוטב לחייך אל הלבנים. אפשר אינם אוהבים צבע עורך, אך הם אוהבים בת־צחוק. כל אדם אוהב בת־צחוק. אפילו בן הדרום של טכסאס.
כובע־השרד של הכושי היה שמוט לו קצת על ערפו ובתוך השער הצמרירי, כשערה של כבשה לאחר הגז, נוצצו אגלי זיעה. לא קל לשרת קרון של ששה־עשר נוסעים, רובם מפונקים מאוד, מהם רגילים בתפנוקי מסעות ומדברים בליל של לשונות. נשים לבנות־עור, אדיבות ומפוחדות כלשהו, מקבלות שירותו של הכושי בחיוך של שלטון ושל פתיוּת ועם זאת נרתעות מפניו קצת. אצבע קטנה ומגוידת של גבירה אצילה ובאה בימים עלולה להיטמא, חלילה, אם יגע בה הכושי אגב הגשת התקרובת. היא מרחיקה אצבע־סגולה שלה לא בלי ביטוי של זהירות ומיאוס – כעין כלי־חרסינה עתיק שמרחיקים מפרסתו של פיל.
מתוך החלוק הלבן של הכושי הזדקר עמוד־צואר אפל כליל־הקוטב וזקוף כחירות, ומתוך השרוולים הלבנים והפתוחים כשתי ארובות הפוכות של ספינת טיול, היו שמוטות שתי ידים, כהות מצדן האחד וממורטות מצדן האחר – כקלשונות שגורפים בהם פחם, כתם־מים, זך ושקוף כדמעה, התפשט על האריג עד שנמוג. צבע אחד לזיעתו של אדם. של כל אדם.
ד
רכבת סנטה־פֶה אל הדרום מנענעת נוסעיה בטלטלה קלה וענוגה. אנו משקיפים על הנוף הדרומי הדשן מתאו של שמש־הרכבת המנמנם. לפתע נתעורר, מיצמץ בעיניו, הביט לצדדיו כמבקש להבטיח כי כל נוסעי הפולמן ישנים את שנתם, פנה ואמר: “אתה, כמדומה לי הג’נטלמן שמסר לי לפנות־ערב מכתב למשלוח. המותר לי לשאול איזה כתב משונה היה שם על המעטפה? רק אַל־נא תאמר כי זו יפאנית. כמו כל כושי צעיר אחר, נלחמתי עם הצבא האמריקאי ביפאן – לחירותה של ארצות־הברית, כמובן – ואני יודע מראה האותיות שלהם. כל מלה יפאנית דומה לעכביש, עם הרבה מאוד קורים ועם שבט שלם של עכבישים קטנים, ואילו האותיות שהיו על המעטפה שלך דומות יותר – איך לומר? – ללטאות. שמתי לב שכמעט כל אות יש לה זנבון. עתים ישר ועתים מפותל. כמו זיקיות קטנות וערמומיות. בכל־זאת – איזו שפה היא זו?”
גם מענה־הלשון של הכושי גם כוח־הדימוי שלו הפתיעו קצת, אף־על־פי־כן נשאר הנשאל בתחומי השאלה והשיב לא בלי הטעמה של חשיבות: – עברית, מכתב לישראל. “הו, כן,” הפטיר הכושי ואחרי הפסקה קצרה המשיך, כאילו הבריקה במוחו זה עתה מסקנה חדשה: "אתם, בעצם, היחידים בעולם שעדיין סובלים אותנו. אולי משום שהעולם איננו מאוהב יותר מדי בכם. אבל אתכם עוד יתפייסו. יש לעולם איזה חשבון עתיק עמכם בגלל ‘אותו צלוב’. יעברו עוד דורות אחדים והחשבון יישכח. מוכרח להישכח. אנשים נצלבים עתה במיליונים ואילו הפכו כולם לבני־אלים, היינו שקועים בפולחן כל שעות היממה ולא היתה לנו אפילו שהות לשרת נוסעי פולמן. אתכם יגיעו לעמק־השוה. אבל, אתנו? – לעולם לא. לנו יש עור. אילולא העור הזה – מי יודע? – אולי הייתי עכשיו איזה חכם־רפואה או אס־טרו־נאוט או מוסמך־לאלוהות. על־כל־פנים בני הבכור בודאי היה מתקבל כבר מזמן כשוליה לחשמלאים ללמוד קצת התקנת אור. אבל זהו. מלחמת החושך בעור.
“האינך סבור כי אני מלהג יותר מדי הלילה?”
ה
הרכבת המשיכה דרכה עוד שעה ארוכה לתוך הלילה עד שנעצרה ליד בית־נתיבות קטן. בתי־נתיבות קטנים בכל העולם נושאים עמם תמיד הד־מרחבים ודומים יותר לבית־תצפית מבודד בקצה יער או למלונת־שדה. הדמיון מחבר אליהם כמעט מאליו תלמי־שדה הנמשכים ללא קץ, בקתות־איכרים, יצולים, מחרשות־בהמה וערימות שבּלים קצורות המחכות לדיִש – כל חן הכפר וכל מסתורין שלו. בית־הנתיבות הקטן של קלוֹביס הוא סמלה של ארצות־הברית בזעיר־אנפין; בנין־שיש קטן נטוע בתוך יער של עמודי־חשמל, לכוד בתוך פקעת של כבילים וחוטים הנמתחים תחתיו, בתוכו ומעליו, שתי וערב, עיגול ואלכסון, והוא נראה כאחד הצירים הסמויים שעליהם סובבים גלגלי המאה העשרים.
קהל קטן מאוד נדחק אל המסילה. גם הסקרנים בקלוביס, הנוהגים לבוא לתחנת־הרכבת לנשום אויר־מרחקים, לחוש משב־רוחן של סן־פרנציסקו ולוס־אנג’לס ולראות בצילוב הרכבות של מערב ומזרח, בשעת־לילה כזו ישנים את שנתם. בתוך עדת־ממתינים קטנה נראתה צללית של אשה גוצה ועגלגלת כשהיא קרֵבה אל הקרון ואחריה נגררים שמונה פעוטות בגילים שונים. מכבש־הקרון שלנו לא ירדו נוסעים. רק דמות אחת, שצלליתה נראתה בבירור לאור הירח, נרכנה מן הרכבת אל הרציף. יד אחת אוחזת בידית הקרון והאחרת מחבקת בזה אחר זה ובחפזון אשה, ילדה ועוד ילד והראש נרכן, נצמד בנשיקה ומורם בבהילות כלשהי. הרכבת צפרה צפירת־לילה האטומה שלה וכאשר הקרון התחיל זז עדיין אחזה יד פעוטה בשרוולה של הדמות שעל כבש־הקרון – עד שנותקה. קול בכיו של ילד נתערבב בצפירתה הקטועה של הרכבת ושניהם אבדו בחללו של לילה קליפורני.
הלילה הנבון אינו מבחין בצבעים. בלילה דרומי כזה טוב גם לכושים. איני יודע מה התרחש אותה שעה בלבו של הפורטר ניוּזוֹם ובלבם של הפעוטות שנופפו בידיהם הקטנות אל אביהם המתרחק. העיירה קלוביס היא ביתם ואחת לשבוע יוצאת המשפחה לתחנת־הרכבת לפגוש את אבא, שַׁמש הפולמן, בעברו ביעף עם הרכבת הדרומית. הזמן מתוח וקצוב. והוא אינו מספיק לחיבוק כל המשפחה. ויש תור של חליפין בין שמונת הפעוטות מי יעמוד בראש השבט הקטן הזה להספיק לזכות בנשיקות אבא עד הישמע הצפירה המנתקת הזאת. כי לילדי הפורטר ניוזום של הפולמן הדרומי לא איכפת כלל שאביהם הוא שׁמַשׁ כושי. הם לא יחליפו אותו בקיסר של הלבנים.
גבירה אחת, שחישוק של מסך נתלש לה מן הוו, קראה לכושי בפעמון. כמקיץ מתוך חלום ומתוך מרחקים ענה הכושי בצייתנות־שמלידה ובצייתנות המתחייבת מתוך התפקיד: “הו, כן גבירתי”. הוא פסע כחולם אל עבר הקוראת כשאגל־דמעה, זך ושקוף כזיעה, נושר מזוית עינו ונופל על חלוקו הצחור. צבע אחד לדמעתו של אדם. של כל אדם.
ו
כאשר הגענו, לא עוד בתוקף המקרה, בעוד שנתים אל כינוס שמשי־הרכבות הכושים ביבשת המערבית כבר חוט סמוי מתוח היה מאתנו אליהם. איגוד שמשי־הרכבות איננו אלא שם אדמיניסטרטיבי לחוזרים מודפסים במכפלה, למודעות הקוראות לשביתה, למסיבת־רעים של יום־ההודיה; שׁמַש אחד בדרך לניו־אורליאנס – עולם ומלואו, עולם וחסרו, כל מהותה המסוכסכה של חברה נאורה בפרודת־אדם אחת. מעולם לא חשנו קשר עמוק כל־כך אל ציבור לא־נודע בזכות אדם מודע אחד, כקשר שחשנו אל באי הועידה בזכות בן־שיחנו המופלא בדרך מן החוף המערבי אל המיסיסיפי.
ועידת־עם בארצות־הברית כמו מטלטלת עצמה בין כובד־ראש של פרלמנט לבין עליצותו של קרנבל: בין עפיפון לעפיפון – הצבעה, בין תרועה לתרועה – נאום ובין נאום לנאום – משתה. שמחת בית־השואבה, או: דמוקרטיה של עשירים.
בועידת הכושים במונטריאול שבקנדה לא היו עפיפונים. לולאות צבעונין לא השתלשלו מן התקרה, השתיה לא היתה כדת – כי לא היתה בכלל. אבל רוח־של־חג עמדה באולם וכמו ניתנה למישוש. הם הגיעו לועידה בצהרי יום ראשון עם נשותיהם, עוטי־חג. עדיין סידורי־התפילה המוזהבים בכריכת עור בידיהם ורשרוש בגדי־השיראין הצבעוניים של הנשים נשמע בדממת־ההתכנסות כמלמול של מתפללים, כצקון־לחש.
מן הבמה לא נחצבו להבות ולא ננאמו נאומי־מרי. גם לא נשמעו תביעות. תביעה לזכויות היא עצמה הכרה בהיעדר זכות. לא זו מהות מאבקם של כושים באמריקה. הם אינם תובעים שום זכות מאחרים. אילו אמרו כך כאילו הודו שיש “אחרים” שבידם להעניק זכות זו או לשלול אותה. הם אמריקה כשם שהאחרים אמריקה, לא יותר אבל לא פחות. יש קונסטיטוציה וכל מה שנחוץ הוא להגשימה. ללא יסיפה וללא גריעה. אפילו ללא פירושים. כמות שהיא. הם אינם מבקשים לא חיוכם של דמוקרטים ולא נטיית־חסד של רפובליקאים. הם מבקשים מאתים מיליון טפסים של קונסטיטוציה. לכל בית אמריקני. כמו דף שלישי בתפריט של מסעדות בדרום. צדו האחר של כרטיס קולנוע. נספח לכל חוזה על תעסוקת פועלים. כתובת־שער על כל אוניברסיטה תחריט על לוח־לבו של כל אמריקאי, וקודם־כל: של אמריקאי דרומי.
לא תרעומת על רוחה של אמריקה אלא על “המגמדים את שיעור־קומתה של הארץ הברוכה הזו”; על “הטוענים לשויון המין האנושי ומשקרים בלבבם”; על “המכריחים אותנו לעוות פרצופה של אומה נפלאה זו בעיני העולם”. שום התאפקות לא אצרה עוד סערה מתנחשלת כזו שנצברה בין ארבעת כתלי האולם־דמוי־כנסיה בסימטת הרובע הכושי במונטריאול.
ז
כאשר הכריז יושב־ראש המסיבה: רשות־הדיבור לציר י. ניוזום, נציג המחוז המערבי־דרומי, כמו נעתק משהו בלבנו. הוא. הצמרירי מקלוביס. לא עוד יחיד ובודד בקרון־שינה של המיסיסיפי. אחד בתוך כלל. כל קליפת היתמות כמו נשרה ממנו בבת־אחת. הוא נראה זקוף מתמיד ומשפיל־עינים מתמיד, אך, כתמיד, ממלא שירותו באמונה: כמשרתן של בנות־אצילים פתיות בדרך לניו־אורליאנס או כשליח־ציבור של מחוז־הבחירה המערבי. הוא נרכן אל המיקרופון, שלף מתוך כיסו העליון מגילת־נייר קטנה ומילמל כמתוך אימת הציבור: "מוטב אקרא לפניכם שורות אחדות של משוררנו הכושי הגדול לאנגסטון יוז, המיטיבות עד היום לבטא מה שאני, ואולי גם חברים אחרים, חשים לא־פעם:
כִּי צחוֹקִי רָחָב כַּנָהָר –
בּכִי־לִבִּי
אֵינךָ שׁוֹמֵעַ;
כִּי מחוֹלִי גוֹאֶה כַּסַעַר –
לא תֵדַע:
אֲנִי גוֹוֵע.
אמרנו בלבנו: הכל שוים לפני הבורא. אך לא כל מעשי הבורא שוים לפני עצמם.
בירמינגהאם, אַלאַבאַמה, 1963
-
מתוך “פנקס הדרכים” ↩
עם שבלול במיצר
מאתישעיהו אברך
מטוסים לא חדלו לזמזם וסילונים לא חדלו לִסלוֹן וכדורים פורחים כיסו את עין פלורידה עד עין שמים. תכונה אל המאדים? – לא. מהומה של פרסומת. זנבות המטוסים פולטים אדים וחורזים חרוזים בשמים. לא את לונגפֶלוֹ. לא את רוברט פרוסט. תפריט. כן. תפריט בחרוזים. שירת היאַ־ואַתה של המטבח הפלורידיאני. פיוט עם עשן־כּירִים. התנ"ך, להבדיל כמה הבדלות, לא ניתן בקליגרפיה שמימית מסולסלת כל־כך כפי שצויר בשמי פלורידה קרנבל מאוּיד של מאכלים המוגשים במזללות מיאמי. לעולם אין אתה יכול לדעת מה עשוי להחזירך אל תודעה יהודית בשעה שאתה עומד על עברי פי טמיעה. אך כאשר אתה רואה את צי־האויר של המרכולת האמריקנית חורת באותיות של אֵד, אות אחר אות, בהפסקות קצובות, “חמין־נוסח־ליטא” בשמים הזרים האלה – אתה יודע בוַדאוּת: נצח יהודים לא ישקר. מי שטוען כי הרוָחה והחירות האנושית סופן שיעבירו יהודים על דעתם – לא ראה מה שחקוק בשמי מיאמי ביום קיט. יהדות אינה נעלמת ואינה עוברת מן העולם מניה־וביה. יוצאת מן הלב – נכנסת למוח; יוצאת מן המוח – נכנסת לבני־המעים. מסקנה לאורח: עמך יושב בתוך פלורידה ואתה בתוך עמך.
מארחנו, היועץ היהודי לתעשית־המזון, עקב בדריכות של נַוָט אחרי יצירתו של אחד המטוסים ופסק נמרצות: הערב – שום דבר ממולא עם יהדות.
ב
במסעדת מאכלי־ים לחוף האוקינוס שבמיצר פלורידה לא עמד שום ריח יהודי ושום ריח לא יהודי, רק ריחו של משהו נייטרלי מאוד: קשׂקשׂים.
בספר מהודר, עטור אותיות מוזהבות כספר־תפילות עתיק־יומין, כל כתבי בית־המִבשל של ארצות־הברית, מוצעות לאכילה לא פחות מארבעים בריות של שני האוקינוסים, האטלנטי והפאציפי, ביחד עם יצורי־ים אחרים השורצים בנהרות הקטנים של ארצות־הברית, כגון המיסורי והמיסיסיפי, ובאגמיה. היועץ ליִצוּר מזונות רק העיף מבט בספר־התפילות, מילמל משהו למלצר בשפת אוכלי־ים מנוסים והתחיל פורש לפני אורחו השקפת־עולמו הקולינארית:
מאכלי יהודים אינני אוהב – שהם כבדים כגלות. גלות עיכלה יהודים? – כך אני מעכל אותם. מנה אחת של חמין וכל בני־מעיך נעשים גיא־חזון להתקוממות היהודים וסבלותיהם הים ומעל לכל: לצריבה שנצרבו ארבעים שנה במדבר. מעמס היסטורי קשה מדי על קיבתו של יהודי ממוצע באמריקה. מאכלי נוצרים אינני אוהב – ראשית, משום שאין אדם מכניס אויב לתוך האצטומכה שלו; שנית, משום שגם מסע־צלב בתוך המעיים איננו מן הדברים שקל לעכלם. לכן: שבלולים. השבלול הוא בריה נייטרלית. הוא אותך איננו מפתה לאכילה ואתה אותו אוכל בלי יצרים. הוא מחליק בתוכך כמגלש סקי בהרי הֶמפּשייר ואינו מעמיד בדרך שום בעיות. עצם העובדה כי השבלול הוא יצור דו־מיני, זכרוּת ונקבוּת בגוף אחד, מוכיחה עד כמה הוא בן־האָפנה של ימינו: גמיש, חסר־גוון ונהנה מכל העולמות גם יחד.
לכן, ידידי מארץ־הקודש, הערב – שבלולים. כפי ששמעת, אם אתה אוכל שבלול – לא רק שאתה מוסיף פרוטאינים. אתה אוכל השקפת עולם. האם אצלכם בישראל אוכלים, לפעמים, השקפת־עולם?
עמדנו משתאים מול הכשרה הוּמַניסטית רחבת־אופק למקצוע כה מוגבל כמו עשיית־מזונות. אם כך מדברים עושי־המזונות בקצה הדרום־אמריקני, איך מדברים שם ההוּמַניסטים?
ג
לא הספקנו להרהר בסוגיה צדדית זאת ועל שולחננו עלו שני תריסרים שבלולים אפרפרים־חיורים בתוך צדף שקוף מעט. לצד קערת השבלולים מגישים גם מין קלחת של מים חמים לטבול בהם את השבלולים קודם האכילה בשביל שייכנסו לקיבה בטהרה. מה חטא חטאו השבלולים שקודם טריפתם דנים אותם ברותחין – איננו יודעים. אך ראה ראינו כי דרכו של השבלול להתכנס בתוך עצמו קודם הטבילה ולהתרפק על דפנות הצדף כמבקש על נפשו. הלכנו בעקבות מארחנו: טבלנו צדף אחד עד שנעשו המים אפרפרים כעין הבורית. שלפנו אותו מן הקלחת וכבר עמדנו לתקוע שינינו בפרוטיאין המיטלטל, זיקף הפרוטיאין לעומתנו שתי קרנים קטנות ונעץ בנו שתי עינים – ספק בוכיות מאימת גזר־הדין, ספק מעורפלות ממי־הבורית שבהם נטבלו, – והיה נדמה לנו כאילו נתיתם זה עתה משני הוריו גם יחד. איננו יודעים אם נתתם פעם דעתכם על מבע־עיניו של דג. בנוהג שבדגים – מבטם קפוא ועינם כעין־הזכוכית. עינו של דג לעולם היא פקוחה, ואפילו כמחצית הדג כבר בתוך בני־מעיך עדיין הוא מביט בך הבטה של שויון־נפש סטוֹאי, כאילו בקש לומר כי בטריפה זו שאתה טורף אותו עדיין לא נגמר חשבונו של עולם בין דג לאדם ואין זה דברם האחרון של הדגים. מה שאין כן עינו של שבלול התלויה לו ככדורת בקצה הקרן. כאילו נקשרה בה טיפה של דמע. הוא מהרהר בחיי־שעה ואינו מהרהר בחיי־עולם. מעולם לא נזדמן לנו לדבּר אל שבלולים ולא נזדמן להם לדבּר אלינו, אך הפעם, נדמה לנו, שמענו בפירוש תחינתו של שבלול במצָרים האטלנטיים: אַל תאכל אותי. מדוע דיבר אל האורחים ולא דיבר אל המארחים – איננו יודעים. אולי ראה כי הם מוחלטים באכילה ואנחנו מהססים; אולי הבחין כי אנחנו יהודים מישראל המרחמים על כל הבריות, גם על שבלולים, ואילו הם יהודים מארצות־הברית שמרחמים רק על יהודים מישראל; מכל־מקום, משנעץ בנו שתי עיניו הטרוטות מדמעה – נתרעדה היד, הצדף נשמט ממנה, ראינו איך רסיסי הצדף עצמם מרוצצים גולגולתה הרופסת כלשהו של בריית־ים ענוגה זו. כך נפל שבלולון אציל ויפה־נפש קרבן של הגנת־עצמו. בעצם תפילתו נפל שדוּד.
בן־צדפים זה ראוי שיציבו לו אנדרטה בשפך המיסיסיפי, שבמותו ציוה את החיים לעשרים ושלושה שבלולים בני־מינו. שמענו תפילתו וראינו גורלו – מיד קראנו למלצר וביקשנו ליטול מלפנינו את קערת השבלולים ולהטילם אל הנהר. אין לך דבר מהוגן שמלצר, בכל מקום בעולם, לא יהיה מוכן לעשות חלף דמי־שתיה. ואף שנעץ בנו עינים של תמהון – ליכסן מבט אחד אל המטבע ומבט אחד אל עדת השבלולים והעיפם אל המים. שיירת החירות נישאה על־פני מצָרי פלורידה הרחק מן הדרום.
ד
היועץ לתעשית־מזון ורעייתו היו שקועים בשבלולים שלהם ולא נתנו דעתם על האורח. אפילו פרופסורים בארצות־הברית כיון שנשתקעו במלאכת התזונה שוב אין לנגד עיניהם אלא מה שיש לנגד עיניהם ממש. מדע זה של תעשית־מזון איננו יודעים בדיוק מה טיבו, אך אין זאת כי קודם לו אימון טוב וממושך בתזונה עצמה. מבחינה זאת ראוי היה מארחנו שייפתחו לפניו שערי המדע מאליהם. כעל־גבי סרט־נע נשלף השבלול מבית־הטבילה והועף אל בית הבליעה: זה נטבל וזה נבלע, זה נשלף וזה נטרף – כהרף־עין היו כל השבלולים כלא היו. ערימת צדפים מפוצחים נערמו בקלחת, כל השבלולים כבר תמו לבלוע, אך ידיו של הפרופסור כאילו נעו בכוח האינרציה בתנועות קצובות של טבילה ובליעה, בליעה וטבילה – בלי שבלולים. זה פירושה האמיתי של תעשית־מזון, שכיון שהנעתָ מכונת־האכילה שוב אין אתה יכול לעצרה. כבר אמר מי שאמר כי ישראל הם רחמנים בני־רחמנים. אך מי שאמר כך לא היה בליל־חורף אחד בפלורידה. זה היה ליל ברתולומיאוס של גזע השבלולים, ערוך בידי פרופסור יהודי בהשתתפות פעילה של רעייתו.
כאשר יצאנו מבית־המטבחיִם הימי ועמדנו על מעקה הגשר הנטוי מן המיצר אל האוקינוס, יכולנו להבחין בחרמש־של־ירח התלוי כקשת על־פני המפרץ ונותן ברק של חרבות ממורטות למפלי־המים הגולשים מן המפרץ אל הים. הדגים שנגרפו עם מורד־המים נראו יפה כשהם מזדקפים ומשתהים קצת, קדים קידה קטנה, טובלים טבילה קלה באלומת האור שירח נדיב יצר לשעה קלה ויוצאים בצהלה של חירות אל מרחבי האוקינוס.
ה
בשער הצפוני של האוקינוס, בפורטלנד של מאיין, רתמו מארחינו כלי־שיט ימיים אל כלי־רכב יבשתי באכספדיציה היהודית הגדולה ביותר של דיג־חובבים שראינו מימינו. מאז קידשו דייגי היהודים את הכנרת, לא ראינו יהודים עובדים כל־כך את הדגה, כפי שראינו אותם באלפיהם בסוף־שבוע אחד באגמי מדינת מאיין.
אין אמריקאים יודעים חצי־מלאכה מהי. דיג פירושו לא רק חכה ופיתיון. דיג זה עולם מלא. זה לבוש של דייגים, זה סרבל ומגפים וכובע מחודד כעין הסנפיר וסירת־דייגים ואבזרי שולחן וסעודה מותאמים לדייג ואיפור של גבירות העומד בערפל האגמים, ועמם – ספר־הדייג, מעין שולחן־ערוך של הדיוג המונה מיני דגים ודרך שלייתם, המנטליות האישית של כל דג, הפתיונים האהובים עליו ו“איך עליך לגשת אליו”. אַל תצא לדיִג אם אין לך תודעה דגית ואם אתה חושב על קדל־חזיר – זה המבוא לספרו של תיאודור גורדון “הדיִג המושלם” שהוא עתה השני בתפוצה במדינת מאיין. הראשון הוא עדיין “אכסודוס” שהגיע אל הצפון מאוחר קצת, אך כבש בסערתו גם את ניו־אנגלנד קרת־המזג.
רעייתו של המארח שקעה לחילופין בין תיאודור גורדון ובין ליאון יוריס, ולא קל היה להבחין מי כובש את דמיונה יותר. לאחר קריאה סימולטנית ולסירוגין בתולדות ישראל נוסח־יוריס ובתורת הדיג – נוסח־גורדון – סיכמה באנחה: יש גבול לכמות־של־גבורה שאדם יכול לעכל בבת־אחת. הניחה קריאת יוּריס וטבלה חכתה באגם, מעט גבורה, מעט דיג. הכל במידה. רק לא להגזים.
יצאנו מן הסירה אל חוילה קטנה בעברו האחר של החוף – מעון־הדייג של מארחנו המומחה להפקת מזונות. שלל הדגים לא היה מבוטל. בתוכם עלה בחכתו של המארח סרטן אפור־ירקרק שהוטבל והפך אדום כעין הארגמן – פאר הדגה של ארץ מאיין. שמנו אותו על השולחן – דומם אדום של סוטין. לא ארכו הרגעים והמארח פיצח כפותיו של הזוחל הימי, שלף מתוכו את בשר־המאכל הלבן ופירק אחד־אחד את גרמיו הרכרוכיים. חסל סדר סוטין.
ו
הכלבלב שלנו נפטר הלילה – האם יש אֵילו סידורים אצלכם המאפשרים לנטוע כמה עצים על שם חיה נלבבת שזכרה יקר מאוד לבעליה? כנראה, בלע איזה דג מסומם או סרטן מורעל. בסביבת האגמים האלה שורץ הכל. הרבה היססתי אם לקחת אותו להרפתקה הזאת, אך איך אתה יכול להשאיר יצור כזה לבד־לבדו יומים תמימים? האמן לי, זה לא היה כלב סתם. כל התנהגותו עם בני־מינו – ועם בנות־מינו – היה בה משהו שלא מן העולם הזה. עד היום אינני יודעת על מה בעצם היה מתקיים. העמידו לפניו קופסה של מזון מרוכז – אתה יודע: בשר־עגלים טחון עם מעט קמח־עצמות בפנים – היה טועם כזית, מקנח שפתיו מין קינוח־של־שובע, מקפל רגליו הקדמיות באיזו תנוחה ספינכסית ומשתקע בהרהורים. רק לפני ימים אחדים קנינו לו אפודת־סתיו קלה – אתה יודע: לא פּרוָה. זה לא בריא. הכלב התחיל להזיע, מצטנן ושום אנטיביוטיקה אינה עוזרת – אבל מעין אפודה חצי־חרפית, בגוון אפור־חום, כצבע עיניו. לא. זה לא היה כלב עם נשמה אמריקנית. כל חייו בילה על הגות. כאילו התעקש לדעת סוד החיים הכלביים שלו. כאשר בנינו את ביתנו בשכונה החדשה, ביקשתי את האדריכל להקים לו קיטון מיוחד עם סידורי נוחות. בתוך רשת האח התקנו רמקול שהיה משמיע צלילים של מוסיקה מרגיעה. נדלק האח – נדלקה המנגינה עמו והיתה איזו אוירה רגועה, מתאימה לאָפיה של הבריה האינטרוברטית הזאת. אבל רק הנחנו אותו לבדו היה חומק מן האח המבוער אל פינה דחוקה במוסך – לא חום. לא צליל. רק כמה כלי נהגים ואבזרי־דיג וביניהם היה מתנמנם, מתנמנם עד שנרדם. לא פעם אמרתי לבעלי: כלבלב כזה צריך היה להיוָלד – אתה יודע היכן צריך היה להיוָלד? – בישראל. שם היה מקומו. שם יודעים להסתפק במועט.
שמענו הספד נוגע עד לב על גורלה של חית־בית נאמנה במאיין. לא רצינו להגדיל צער השכולה ולומר שכלבלבים צדיקים־יסוד־עולם כאלה כבר אינם נפוצים גם בארצנו. הפטרנו אנחה ופנינו לארוז חפצים.
ז
כבר הונעו מדחפי המטוס, אך המארח עדיין החזיק ידנו בוידוי קטן של פרידה: אנחנו מקולקלים עד לשד עצמותינו. אין גבול לתפנוקינו. לא אעלים כי העובדה שהמוסך שלנו הוא עדיין היחיד בשכונה שאיננו נפתח ממרחק באופן אלקטרוני פוצעת את גאוָתי האישית כמה פעמים ביום. מערכת־מושגים משונה? – נכון. אַל תדון את חברך. תיענש בכל עונש שבעולם – רק לא בעודף־רוָחה. אתה יכול לפתח חסינות נגד כל דבר שבעולם – רק לא נגד אמידות. אני מקווה שעוד תיוָכחוּ בזאת גם בארצכם. אבל אמידות יהודית בימינו איננה רק גדוּלה – היא נקמה. בין כל הדברים שהעולם המרושע חייב לי ולך – הוא חייב לנו גם קצת רוָחה חמרית. אולי לאו דוקא לי. אבל – אתה יודע – חשבון בין עמים אינו מתנהל באופן אישי. כולנו, בעצם, עושים נקמה בגויים. אתם שם – על־פי דרככם, אנחנו כאן – על־פי דרכנו.
זכוֹר אותנו לטוב. עוד תמצא ש – אולי מלבדכם – אין יהודים טובים מאתנו בכל העולם כולו.
לחצנו ידו בהסכמה.
פּוֹרטלאנד, מאיין, 1963
דפים קאריביים
מאתישעיהו אברך
את הים הגדול, הוא הים התיכון, למדנו מן ההיסטוריה. את הים הקאריבי – מן הגיאוגרפיה. שֵם בשמות הימים והמצרים המבתרים את כדור־הארץ הרחק, הרחק מכאן. על קבוצת האיים של הודו המערבית שמענו מסיפורי הפיראטים. כאשר כדור־הארץ היה עדיין כדור ומרחק היה מרחק וים – ים, נשמעו כל השמות האלה אֶכּסוטיים מאוד, נושאי הד מרחקים ואגדות של ג’ק לונדון. כאשר העולם נעשה גרוגרת – האוקינוסים כאילו זורמים בשפת המדרכה, הרי־הגעש כמו מבעבעים מתחת למִדרך הרגל, מדבריות רחוקים מצליפים על פניך בחול לוהט והררי־הקרח של הצפון כמו נטועים בחצרך ונותנים בך צמרמורת של צינת־קוטב. כי מהו מרחק בין יבשות לעומת מעופים בין מאדים לנוגה ומהי ספינה השטה תשעה־עשר קשר לשעה לעומת אחד גאגארין המלפף את כדור־הארץ כולו בשעה אחת, תולה מצלמתו על בלימה וצונח מראיון חטוף עם שוכן־ערבות לסיים ביצה שלוקה של ארוחת־בוקר. חסל סדר מרחק. חסל סדר זמן. סע אל המאדים כשבידך מד־רגע.
ובתוך הים הקאריבי הזה, הקיים עדיין בתודעת כולנו כמושג גיאוגרפי, שט דגל ישראלי עם שבעה כוכבים ועושה היסטוריה. מצריח הגשר של אניה ישראלית המהלכת בין נמלי ארצות־הברית והאיים הקאריביים אתה רואה לא רק צוקיו של האי מרטיניק ופסגותיה של גראנאדה אלא גם את ארצך בפסגות. גם אם אין אתה רוצה להיות ישראלי – תמיד ישראלי, גם בקאריבים הרחוקים – אי אתה יכול. לקרוא כי צי ישראל יש לו כך וכך טונות־תפוסה ולהשתעמם – פירושו להיות קהה לסטטיסטיקה של ספינות־סוחר. אך לקרוא בשויון־נפש כי צי ישראל בת הארבע־עשרה הוא בין עשרת ציי־הסוחר העיקריים בעולם, פירושו להיות אטום לחתירתם של משוטי ההיסטוריה היהודית. מסתבר כי ישראל־שעל־הים איננה מביישת כלל את ישראל־שעל־היבשה. להיפך: על־פני הים היא מתנחשלת פחות. מעולם לא ראיתי ישראל שלוה יותר, רגועה יותר, נושאת הדר־מלכות יותר ממראה ספינת “ירושלים” החותרת בים הקאריבי. ישראל כאשר חלמוה חולמים.
ב
מזוית־ראִיה של שתים־עשרה מעלות מעל לקו־המשוה נראה הירח לא כמגל זקוף ומאונך, אלא שכוב ונוטה על צדו. ירח רגוע במקצת, רך יותר ונינוח יותר. על ירח כזה קל יותר לחנות, לפרוש מפה ולסעוד את הלב בחניה קצרה בין כוכב לכוכב. אם נוזמן פעם לבלות לילה על הירח, נסע אליו רק בתחילת החודש ולא משום מקום אחר אלא ממרכז האיים של הודו המערבית, מאיי הבתולה או מגראנאדה. כאן החרמש אינו חרמש כלל ואינו זקוף לעומתך כחרב ממורטה. בקאריבים הירח תלוי כערסל. מיטת־נוח. הטל עצמך לתוכה ופזם לך שיר־ערש. אם ישראלי אתה – ממילא לא תירדם כי יטרידו אותך גם שם המדענים במצרים, הבצורת, “נשק בלתי־קונבנציונלי” ופני חברתנו השסועים. השקף, איפה, על ארובה של אניה ישראלית החותרת שם למטה והיא קו ברור של בוהק.
באווירה כללית של פיחות והמעטה צפה לך המדינה כעולה ומוסיפה. אינני יודע מה נותן צי־הסוחר הישראלי לאוצר, אך ראיתי בעליל מה הוא נותן ליהודים. זה איננו צי־מרכולת. היהודים והיהודיות שהמלחמה והרדיפות וחרב־צוררים הטילו אותם אל האי ההולנדי שבאיי הודו המערבית לא שאלו כלל למאזן האניה, להכנסותיה וליציאותיה. הם לבשו בגדי־חג ומיהרו לסגור את חנויותיהם ועלו על אניית ישראל לנשום אותה. לגבי דידם אין זו אניית־סוחר. זוהי בשורה. למעלה מעשר פעמים נאלץ הכָּרוֹז להזהיר את האורחים כי הספינה עומדת להפליג וכי עליהם למהר לרדת. הם דבקו בכל ציור ישראלי, בכל אות עברית, בכל סמל וירדו בכבש הספינה רק לאחר גערה. יהודים מערב־אירופיים הם רציונליסטים מטבעם. הם אינם בוכים. אך יכולת לראות בעליל איך הם נושאים עמם, בשובם בלילה לביתם, איזו דמעה קיבוצית גדולה של שמחה וכיסופים. הלילה עגן העם היהודי החפשי בקיראסו. הלילה, לשעה קלה, עגנה כאן עצמאות ישראל במוחשיות שאין למעלה ממנה. לפנות בוקר היא מפליגה וכאילו האי קיראסו עצמו הרים עוגן והפליג מחדש אל בדידותו הקאריבית ועמו הפליגו יהודיו, גלמודיו.
ג
זהו אי של חברת “של”. זהו אי שבו אתה יכול להמחיש לעצמך פרקים בהיסטוריה של הקפיטל הגדול. כוחה הכלכלי של קיראסו מכוח הנפט הזורם בעורקי וֶנצוּאֶלה הקרובה והמזוקק בקיראסו. מעל פסגת האי מתנשאות ארובותיהם של בתי־הזיקוק הגדולים בעולם, התנשאות של וַדאוּת, של שליטה. עשרת אלפים פועלים עובדים בבתי־הזיקוק האלה והם לב־הכלכלה של העיר ויליאמסטד כולה. הנה הקפיטל בתנופתו הגדולה, בגריפה האדירה של רוָחים וגם – בנדיבותו וברוחב ליבו. משכנות־פועלים מרוּוחים בתי־חולים, בתי־הבראה ובתי־אבות נושאים עליהם כולם חותם נדיבותה של חברת “של” וחותם שלטונה, וכמוהם בית־ספר משוכלל עם כיכרות־משחק לילדים ובריכות שחיה. חינוך עם ריח של נפט.
עמדנו בשפת המפרץ סנט־אננה המבתר את האי לרוחבו. המחסום שלפני הגשר ירד וגשר הפנטון התחיל נע על צירו במלכותיות גאה ופתח את המפרץ לאניות. בזו אחר זו עברו מיכליות־נפט, יונקות מפי הצינור בחופי קאראקאס, המרוחקת מכאן כשלושים מילין בלבד, ופולטות את הנפט אל הלוע הגדול של בתי־הזיקוק בתחתית ההר, וחוזרות על עקבותיהן לקאראקאס, לחזור ולינוק, לחזור ולפלוט במעגל שדומה כי אינו נסגר עולמית. כתמי־נפט גדולים התפשטו על־פני המים וריח חריף של עטרן כמו מרט רקמות הנחיריִם ומילא חללה של ויליאמסטד כולה. אל־אלוהי־הנפט לכל בשר.
סירות המנוע, המעבירות נוסעים לרוחב הנהר בשעה שהגשר קד קידתו לנפט, חזרו למעגן. הגשר הגדול שב ונמתח מחדש כלונה־פארק מואר. המחסום הורם ומכוניות הדורות של תיירים ושל אמידי־המקום התחילו נוהרות אל הקאזינו הבין־קונטיננטלי שבקצה החוף. על מעקות הגשר משני עבריו נאספו לרוח הלילה הצונן זוגות־זוגות של ילידים, מהם יחפים וערומים למחצה מהם לבושי בלואים כשכל אחד מהם מחזיק טרנזיסטור חדיש וקולני, מאזין לשידורי הג’ז וחש בכל משמעותה, כיבושיה וניגודיה הקטביים של המאה העשרים: יחפות עם טרנזיסטור.
במעגן הפנימי של המפרץ נערכו למנוחת־לילה ספינות־מפרש רעועות, כסיעה של עטלפי־לילה. זהו שוק־הירקות השט של קיראסו. אשכולות־אשכולות נתלו הבננות מן הקרסים הגדולים. עששית־נפט קטנה הטילה ספק אורות ספק צללים לתוך בטנה הנפולה של ספינת־המרכולת הזו. בתוך הספינה מוטלים אב, אם וערימת ילדים. חרטום של בננה התלויה מן הקרס נתקע בפיו של פעוט והוא מוצץ את קליפתו מתוך שינה בתאווה אדירה של יצור אנושי בן שנה בלילה החריף מנפט ומניגודים של אי מאיי הודו המערבית.
ד
רחוב המסחר של ויליאמסטד הוא מעין בונד־סטריט של לונדון בזעיר־אנפין. כל העולם בא לכאן לקנות. בקילומטר מרובע אחד אתה מוצא מרכולתו של העולם כולו: ממשקפת גרמנית משוכללת ביותר עד נרגילה מצרית, רקמה ממאדיירה, פשתן אירי וכמובן, כלי־מזכרת ישראלים – מגושמים.
בשעה אחת אחרי הצהרים החלה הפלישה האמריקנית לאי. איני יודע איך עלו צבאות הולנד לכבוש את האי מן הספרדים, אך אם עלו לחוף ופשטו במחצית ההתלהבות ורבע מכוח־ההסתערות שבהם פושטים תיירים אמריקאים באיי התקניות האלה – כי אז אין פלא מדוע ניצחו שם על־נקלה. מישהו הטיל לחלל את המלה “liquor” הַיינוּ: אל היין! מיד באה הסתערות אל אגף־היינות של בתי־המסחר בוילאמסטד – בקבוק לא נותר. כאילו היתה עדיין ארצות־הברית נתונה לחוקי הפרוהיביציה של שנות השלושים ואין להשיג את הטיפה המרה אלא בין איי הבתולה או בקיראסו. מאימתי נעשו יהודים כל־כך אחוזי בולמוס של כוהל – אלוהי אמריקה יודעים.
ידידינו האמריקאים לא בנקל כובשים להם שפה זרה, אך את שמות היינות יודעת כל אשה טובה לבטא במקורם הלועזי ובהטעמה הנכונה כאילו השלימה זה עתה דוקטורט־של־יין בפאריס או ברומא. מעולם לא שמעתי שיחה לועזית דו־לשונית שוטפת ועסיסית כל־כך כשיחת נשים שהיו עמוסות נאדות־יין כגמליו של אליעזר וניסו לבצע עסקת־חליפין: שני “קוּאַנטרוֹ” (הנגינה מלרע, צרפתית) כנגד שני “מרטיני” (מלעיל, איטלקית), ארבעה “בורגונדי” כנגד חמישה “שאטו מונטאן”. ביחד: יקב מיטלטל. ואחרי היין – פּארפוּם. כאילו היו מגישים בארצות־הברית מי־בושם צרפתי לפני סעודה או כאילו היתה אמריקה כולה זרועה בורסקאות והכרחי להתיז עליה שַׁנֶל־חמש צרפתי לפזר את ריחותיה. נשים באות בימים וכמה צעירות הבאות לאו־דוקא בימים, גברים מהודרים, כאימומים בחלונות לבגדי־גברים, וזקנים הנהנים כבר מקִצבה ממשלתית כולם עטו על הדוכנים בניצוץ חלוצי־כמעט של נכונות־לקרבן, באיזה כיסוף מעודן – פארפום. עמדתי משתאה מול יהודי טוב־מזג שבא לארצות־הברית מעיירה ליטאית אחת לפני ארבעים שנה. עדיין שגורים בפיו כמה פסוקים מפרקי־אבות ופה ושם מתמלטות מפיו הברות עבריות מרוסקות באשכנזית אך בפרקי הבושם הצרפתי ובשמותיו לא יטעה. בנושא זה הוא יכול להתערב כבקי וחריף בשיחת בניו ובנותיו מן הדור האמריקאי הצעיר, כשוה עם שוים. הם נושאים תארים אקדמיים בהנדסה וברפואה, אך בעניני פּארפום – המלה האחרונה לאבא מליטא. קשר בין דורות על ערוגות הבושם.
ה
והכל במהומה. באנדרלמוסיה. בזיעת־אַפּיִם. בטכניקה של כתיבת שיקים וכרטיסי אשראי וניירות שכמוהם ככסף. משהו מסודר מאוד, מסודר מדי, שליט בחברה האמריקאית. אוניפורמי לפעמים עד כדי שעמום. אין לך דבר המסוגל להוציא אדם מדעתו יותר מעודף של סדר טוב, מלוח־פתרונות המוכן מראש לכל חידה. שום דבר אינו בלתי־צפוי ואפילו הבלתי־צפוי כבר היה חזוי מראש ויש טופס מוכן מראש בשביל המפתיע. הנוחות איננה המדרגה העליונה ביותר ברווחת האדם. למעלה ממנה – המובן מאליו. אתה עורך תקניות לא כפעולה הנעשית בנוחות אלא כרפלכּס אנושי, כשם שאתה נוקף אצבע או מניד עפעף. האוניפורם של הרוָחה השתולל אותו יום בחוצות עיר־החוף ויליאמסטד שבאי קיראסו בקילומטר מרובע אחד של המרכז המסחרי. נהנו ממנו, משני עברי הדלפק, יהודים – זבנים ולקוחות.
מי שמשקיף על שעון כעל מכשיר למדידת הזמן, במורה לנו כמה כבר נגסנו מן העוגה שהועידה לנו ההשגחה – אינו אלא מפגר אחרי רוחו האמיתית של הזמן. שעון־יד שוייצי הוא קודם־כל מטיל זהב מהותך – הַינוּ הך מה עושים מחוגיו או מה הם מורים. את מניות הפלדה – אומר אחד הנצפפים בתור לחנות־השעונים בויליאמסטד – יכול קֶנֶדי, אם רוצה, להפיל לשאול תחתיות, אך לא את מוצרי שַׁפהאוזן. אורלוגין־זהב הוא צאן ברזל. נכס קיים ועומד, כלומר: האורלוגין הולך אך ערכו עומד.
בכוח תורה פרגמַטית זו נתמשכו התורים ליד בתי־הממכר לשעונים בקיראסו והחלה האגירה הגדולה של מורי נבוכי הזמן תוצרת שווייץ. בלילה תיקתקה האניה כולה תקתוק גדול אחד של אלפי שעונים – שלל תקניות של שלוש מאות תיירים אמריקאים בלפנות־ערב קצר אחד באי קאריבי חפשי ממכס.
תקנית־השעונים הסיטונית של שכני לשולחן נראתה לי מיוחדת מכולן. עשרים שעונים – הוא אומר – יש לי בבית ולשם מה נחוצים לי עוד חמישה – אינני יודע, אחרי ככלות הכל – כולם מורים אותו הזמן. אבל אני אוהב את התזמורת הזו. משעמם, אתה מבין, בשכונת־הפרבר החדשה שלנו, לפעמים משעמם מאוד, ואז אני פותח את מגירת השעונים בחדר־השינה ומאזין לתקתוקם. שעות אני מסוגל להאזין להם. כל שעון ותקתוקו האישי. יש בּאס־באריטון של שעון בגיל ההליכה ויש סוֹפּרן דק מן הדק של שעונית קוֹקֶטית בגיל הטיפוף ויש שעון זקן המדשדש לו סתם ככה בשבילי־הזמן וצירוף כל הקולות האלה הוא סימפוניה נפלאה שכל תזמורת יכולה להיות כפרתה. אני גם אוהב את השויון שבממלכה זו: הנה שעון גדול, מקים יותר שאון, שואג יותר, מנהם יותר – אך איננו מתקדם כחוט־השניה יותר מן הננס שלצדו. הכל שוים לפני הזמן. פילוסופיה של אורלוגין מפי תייר תמהוני אחד במהומה קאריבית.
שום דבר לא חתם כל־כך משמעותו של היום הטרופי משאלה אחת שנשאלה לפי תום. כאשר עלינו על האניה בתום יום־הקניות המפרך פנתה תיירת אחת, עמוסה כל חמודות האי קיראסו, אל שכנתה: “אולי את זוכרת מה שם האי שבו ביקרנו היום?” –
ו
שנה אחת בלבד לאחר גירוש ספרד נוסדה הקהילה היהודית הראשונה באמסטרדם. שנה אחת לאחר שכבשו ההולנדים את קבוצת האיים הקאריביים מידי ספרד הגיעו לשם, ב־1635, ראשוני המתישבים היהודים, צאצאי האנוסים שמצאו דרכם לבראזיל ומשם, בנפול שלטון ספרד בקאריביים, הגיעו אל קבוצת־האיים הזאת. כשאתה תוהה על דחפיה של ההגירה היהודית אתה רואה במפורש הקו המבדיל בינם לבין דחפי ההגירה של אירופאים אחרים. אחרים הפליגו אל מחוז־חפץ, היהודים נמלטו ממחוז־אין־חפץ בהם; אחרים הביטו אל מטרת בבעתה אל הגורל שמאחוריהם. והם נטו אוהל בכל מקום נידח – קודם־כל מפני שהוא נידח. משום שגם שהגורל, שאומרים עליו כי הוא עיור לפעמים, אינו משיג אותך מיד בכל מקום וחייב לטרוח קצת עד שהוא מאתר אותך. ובינתיים אפשר לנשום מעט אויר של חירות מסלעי השחם שכּמו מורדים בסדרי הטבע, מתעלוליו הפורצים כל סייג של נוף טרופי וגם – מאוירה של חירות וכיבוד צלם־האדם שהולנד הביאה אפילו למקומות שאליהם באה ככובשת.
מנינו באוכלוסיה היהודית של קיראסו תערובת של עדות ובבואתן של תקופות שעל כולן תלויים כסמל אכזר המגלב והחרב. צאצאי גולי ספרד בראשית המאה השבע־עשרה, פליטי השוֹאה הגדולה של דורנו ואפילו גולי מצרים שלאחר מערכת סיני. דחף ההצלה היהודית מדורי־דורות כמו נמשך אל הולנד כפרפר אל האור. גם פליטי חרב של ת“ח ות”ט מצאו דרכם לאמסטרדם ופליטי איבת־ישראל של מצרים בתשי"ח מצאו דרכם בנתיב־ים ארוך ומפותל מאלכסנדריה לויליאמסטד. יש אומות שהן כנאות־דשא בנתיב הענוּת של עמנו. הולנד היא ערוגת הפרחים. כך היא, כך מה שקרוי “מושבותיה” באיים הקאריביים.
בית העלמין היהודי הישן הוא שכנם של בתי־הזיקוק הגדולים, אך הוא הקדים אותם. ההיסטוריה חקוקה באבני־המצבות האלה בסדר כרונולוגי למופת. הנה קברו של דויד הנשיא, שהשיג את מגילת חופש הפולחן ליהודים ביבשת המערבית; הנה קברותיהם של יוצאי פורטוגל שהקימו כבר לפני שלוש מאות שנה את קהילת מקוה־ישראל – מרכז החיים היהודיים באי עד היום הזה, והנה מצבת־שיש עם גילוף אמנותי מעודן על קברה של יהודית נונזדה־פונסקה, מין מרתה־בת־בייתוס של יהודי האי, שנפטרה בשנת 1668. הולנדית, פורטוגלית, גרמנית ועברית – לשונות־פזורה ולשון־כיסופים – מספרות באבני־הציוּן של בית־החיים בויליאמסטד לא רק קורות הקהילה היהודית המופלאה הזאת אלא תמצית תולדותיו של עם המתרפק על כל מקלט.
ז
בבית הכנסת העתיק “מקוה־ישראל” כבר הודלקו נרות חג החירות וכבר נשבה ממנו טריות של ניקיון חג, שרק מי שהיה מקדים לקבלת שבת בבית־תפילה של עיר יהודית במזרח־אירופה – יכול היה לחוש מלוא טעמה. שכבה עבה של חול לבן כבר כיסתה את הרצפה – זכר לנדודי ישראל במדבר או, קרוב יותר לנכון, המשך למנהג האנוסים בספרד שהיו מפזרים חול על רצפת בית־הכנסת כדי לכלוא את הד מִצעדם. אך מחוץ לבית־הכנסת, בשער הכניסה, התנופף דגל תכלת־לבן של מדינת היהודים והוא היה כפתרון לחידה, כתגר בגורל, כממשות גדולה של חירות יהודית הנושאת הד פעמיו של יהודי חדש לכל מרחק – גם לקאריבים.
קיראסו, 1962
במרחקי נכר
מאתישעיהו אברך
[דפי אוסטריה]
קוסם נופו של מעבה־יער ומרהיב־עין רכס־האַלפּים על פיתולי שביליו, על חוד־פסגותיו ועל שלל גוני הירוק והזהוב של שדמותיו, ניחוח של שדות דשנים, שרף האורן המלבלב ובושם תפרחת־האביב משכרים וכובשים את הנשימה. שלוַת־עולמים נסוכה על הררי זֶמֶרינג ועל העמק הפורה שלרגליהם. פיכוי הפלג הזך רק מטעים שלוָה זו וקוצב לה קצב. כאן הזמן עמד מלכת. כאן, בטירת־מרום זו, משול העולם לקן־תורים שלֵו ורוגע שדבר לא יחריד מנוחתו ולא ישבית רקמת־חייו המופלאה. כך הוא מגעו של אורח־לשעה עם נוף אירופה ועם אדמתה. היפוכו המגע עם האדם.
אל מול הנוף החרישי והבוטח ניצב איש־אירופה מסוער ועצבני, נטול קורטוב של שלוַת־נפש, עורך חשבון עברו המר, מהרהר בהווה הנחפז והנמהר ותולה עתידו בבלימה. חותם של אי־וַדאוּת טבוע עתה על אירופה וארשת פניו של האדם כולה תמיהה גדולה וחרדה. במטוס, בתחתית, במכונית הציבורית, בבית־הקפה ובבית־היין, בדלפק־המכולת ובבית המשפחה תלויה כחרב המתהפכת האימה מפני המחר. היום, חמש שנים לאחר הטבח הגדול, קטנה האמונה בשלום־עמים משהיתה ביום מן הימים. אך לא האמונה בשלום בלבד, דומה פסה כל אמונה מלב אדם. אין איש מאמין בחברו ואין מאמין באלוהיו: אין מאמין באמת ואין מַשלה עצמו בשקר. האדם באירופה כמו מאמין היום בדבר אחד: בגודל הסמוי, הגזור עליו ממילא. אם להוציא קבוצות־קבוצות של דַבָּרי־עם מושבעים, מהם הוגי־אמת ומהם בּדאֵי־עצמם ובדאי־אחרים – רפתה וקהתה כמעט עד שיתוק מחשבתו העצמית של איש־מן־הרחוב. משל, רבבות מוחות־חושבים וריבואות לבבות שוחרי־אמיתות־שונות השליכו יהבם על הגורל והם נכונים אם להרכין ראש לפני לנעלם ואִם להושיט יד אל גואל – כאשר יפול הפור.
ב
ואכן, כאן באוסטריה – בוינה או בזאלצבורג, בזָמָרינג או בגראץ – ההרגשה היא כי הנה־הנה עומד הפּוּר ליפול. כאן צומת־הפגישה של המחנות היריבים. לא מילין של דרכי־ים ולא פרסאות של דרכי־יבשה מפרידים ביניהם. זה מול זה מתנוססים כאן דגל הכוכבים והפסים והדגל האדום. זה לעומת זה עומדים כאן הזקיף האמריקאי והזקיף הרוסי, איש־איש ליד מפקדתו. זו מול זו צועקות כותרות של עתונים המוּצאים על־ידי שלטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, שכשם שאין בודקים עוד לטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, והמלחמה המִלוּלית, שאינה עוד קרה כל־עיקר, קרֵבה אל הפסגה. נפתח ללא סכר מבוע הגידופים וההאשמות ואין בודקים עוד בסגנון, כשם שאין בודקים עוד באמת. לנגד עיניו של מי שהיה זה־לא־כבר אויב בנפש ועדיין הוא נצור ועדיין הוא נתון בסייגי־כיבוש, מציגים באי־כוחן של אומות, שעדיין קרויות מאוחדות, אחד המחזות הטרגיים והמבישים שהוצגו אי־פעם על־ידי מנצחים לעיני מנוצחים. ואילמלא מורא הכיבוש – שאיננו עוד מורא כל־עיקר – אין ספק כי תושבי ארץ זו היו מגלים לפיהם מה שלבם הוגה: ברוך שזיכנו לראותם בכך. כיצד אמר לי אותו אוסטרי נאור, אגב סיור בחוצות וינה: “איני יודע מי ינצח במלחמה הבאה, הרוסים או האמריקאים, אך דבר אחד אני יודע בוַדאוּת: אוסטריה כבר ניצחה”.
ג
והדין עמו. אוסטריה ניצחה לא רק בשל המדון בין המנצחים, כי אם גם בזכות הדורון שאלה וגם אלה מגישים לה. הנוסחה המפורסמת: תחילה במלחמה ואחר־כך – בתפילה ובדורון, שהיתה מסורת לאימפריה הבריטית בדברי ימי מלחמותיה בכל מקום, הפכה נחלת כל שלטונות־הכיבוש וביחוד של ארצות־הברית. תהיה הערכתנו מבחינה מדינית לתכנית־מרשל אשר תהיה ויהיו פירותיה למשק הארץ בעתיד אשר יהיו, עובדה היא כי משלוחי העזרה של ארצות־הברית לאוסטריה, שהגיעו עתה כדי מחצית מיליארד דולר, הזרימו שפע רב לארץ, המריצו שיקום תעשיתה, הגבירו סחרה הפנימי ומילאו חנויותיה מזן אל זן. וארץ זו, שאך לפני שנתים סבלה ממחסור חריף בצרכי־מזון, היא עתה מן הארצות המשופעות והזולות ביותר באירופה.
אכן, קשה לומר כי תכנית־מרשל היא כיום ילד־השעשועים של האוסטרים. עַם זה, שהספיק בתקופה כה קצרה לשכוח כי היה לו חלק – וחלק לא מבוטל – בתבערת־הדמים ובמטבח־העמים הגדול, חותר עתה בכל עוז־רצונו ובכל תוקף־יהירותו לעצמאות מדינית מוחלטת ולשחרור מכל עול־שעבּוּד ומכל אסל־התערבות, אפילו אסל זה נושא עמו דליי־שפע. הוא נלחם באותה מידה של הצלחה בגזירות הכיבוש ובמס־העובד שבכיבוש מטיל עליו, כשם שהוא נלחם בהצפת הארץ ב“קוקה־קולה” האמריקני.
אף־על־פי־כן יש להניח כי לא יבחל בעזרה זו ולא יוַתר עליה, אלא אם כן יהיו אסמיו מלאים וכלכלתו מאוששת ותעשיתו הענפה בנויה מחדש על תלה.
ד
אכן, תכנית־מרשל היא עתה ציר בחיים המדיניים והכלכליים של אירופה המערבית. אנו, בארץ, נוהגים לדבר על תכנית זו בהפשטה מסוימת כדבר הרחוק מעמנו, ואולם אדם הנקלע לאירופה ניתנת לו הזדמנות לעמוד על ערכה – החיובי או השלילי – של תכנית זו ועל החשיבות העצומה שמיחסת לה ארצות־הברית מבחינת כיבוש־הלבבות. משלוחי העזרה מלוּוים מיטב התעמולה והפרסום, ולמען האמת ייאמר: תעמולה רבת־תנופה ורבת־כשרון. בצד העתון היומי “וינר קוּריֶר” המופיע בחסות שלטון־הכיבוש האמריקאי וברוחו, יוצאת מדי שבוע, ועתים פעמַיִם בשבוע, תוספת מיוחדת להסברת תכנית־העזרה לאירופה וברכתה. החומר המובא בתוספת זו רחוק מדרך־התעמולה האמריקני המקובל בדרך־כלל כשטחי. ההסברה שקטה, מיושבת מבוססת על חומר סטטיסטי ועל מחקרים ונתמכת בשפעת תצלומים, ללמדך השפעתה המבורכת של העזרה האמריקנית על שיקום משק הארץ. הפרסום חותר להוכיח כי עזרה זו אינה בחינת “מן היד אל הפה”, נוסח תמיכה סוציאלית שאין עמה בנין, כי אם עזרה משקמת, שעמה יפרח ויאדיר משק הארץ הנתמכת. לזכותם של האמריקאים ייאמר, כי אין הם מעלימים בתעמולתם זו את רצונם הנחרץ לראות את הנתמך כתומך מדיני וכשותף־בכוח למדיניות הגלובאלית של ארצות־הברית.
ה
קל מאוד ליהודי בימינו לפסוע בחוצות וינה, ברוכת האדריכלות הגוֹתית וקסומת חן־הכרך; קל מאוד לשרוך־דרך במשעולי טירול ובכפרים המניבים של אוסטריה; קל מאוד לפסוע ולשכוח כי בעצם כאן, על אדמה ברוכה וארורה זו, עמדה עריסתו של אבי־אבות הצוררים ושהיא־היא כור מחצבתו. נוכח האדיבות המופלגה שאינה נראית מלאכותית; נוכח חיוך הסֵבר הנסוך על כל שפתים ברחוב, בטראם, בתיאטרון, בחנות ובמלון – קשה כמעט לזכור כי בעצמו של דבר רבים מבניהם של המחייכים והמאדבים פניהם, ואפשר גם לא־מעטים מביניהם עצמם, נתנו יד במישרין או בעקיפין להשמדה. דומה, הכל כה חביב וחינני ומאיר־פנים בארץ זו; הכל כה שקוע בעניניו שלו, בעיניני חנותו ועסקו ומשלח־ידו שלו, עד שכל הדבר הזה הבוער בקרבנו כאש־אוכלת, השורף עצמותינו בשנאת־שאול, הוא מחוץ לתחום המקום הזה, מחוץ לתחום הזמן הזה ובודאי מחוץ לתחום האנשים החייכנים הללו שלא נבראו אלא בשביל לשרת אותך עד קצה גבול האדיבות ולמעלה מזה.
אגורת־נחושת אחת, הניתנת לך כמעות־עדפים בטראם, מחזירה אותך אל האמת ומטלטלת אותך טלטלה חזקה. אתה נוטל עדפים מידי הכרטיסן, מתבונן במטבע השחוק־כלשהו: נשר גרמני אוחז בצלב־קרס. התאריך 1940. כבר יש לאוסטרים מטבע משלהם, אך עדיין אין להם אגורות די הצורך והם מוסיפים להשתמש באסימונים שטבע הוא. אתה ממשמש באסימון זה ובסמל־סיוטים זה ומתחלחל. יש עם לבך להשליכו אל פני הכרטיסן, לקפוץ מן הטראם בעצם הילוכו ולברוח – – אך הכרטיסן הרחיק, הקרון דוהר, מאות נדחקים, נכנסים ויוצאים בשאון ובהמולה, ענבלי־החשמל מצלצלים בלי הרף ואתה מחזיק מטבע מאוס, מקפיא מבטך בו ושוכח לרדת בתחנה היעודה. חלום עוועים.
ו
על לוח־הפרסומים מודעות צבעוניות עשויות במיטב הטעם והדיוק הגראפי. החיים אינם חוזרים עוד למסלולם. הם כבר חזרו. הכל במנהגו: בית־חרושת לסבון מבשר מוצר חדיש של בורית־פלא; עתון אחד מכריז בציור ובצבע כי הנה־הנה הוא מתחיל לפרסם בהמשכים סיפור על העולם בשנת 1984. עצרות־ספורט וחגיגות־מוסיקה ותערוכות־אמנים ושיט רומנטי על הדוֹנאוּ הכחול – בקצרה: אלף קולות וקול משאונם של החיים קוראים מעל לוח־המודעות. אך הנה הודעה אחת, קטנה ביחס: דמות של קצין־תעופה גרמני במדים הידועים לנו היטב, עם הצוארון הזקוף ומִדרגי־הכסף, עם הכובע והנשר המקורס, עם העינים – העינים הללו – ולמטה כתובת: פלוני האינג’ינר המדופלם מחפש את בנו המצולם לעיל, שהלך עם הצבאות למזרח ולא חזר. הוא לא חזר משם, אך הצופה מוחזר לשם עם מבט ראשון בתצלום. הצופה אינו יודע היכן נמצא עתה אותו צעיר גאיוני, אך יכול בנקל לנחש היכן היה.
ז
אוסטריה מפתחת תעשית־סרטים משלה. מעטים הסרטים מחוץ־לארץ המובאים לכאן. האוסטרים מחבבים שחקניהם, דוברי שפתם, ומסבירים להם פנים אפילו אין הסרט עצמו חשוב כל־כך. מאריקה רייק, שחקנית אוסטרית מהוללת, שלדעת הכל היתה ידועה לשמצה על שיתופה עם הנאצים, שוב מחוללת על הבד, מהנה צופים בלהטיה וזוכה לתשואות. ובעצמו של דבר, מה איכפת לו לתושב הכפר ההררי קירכברג מה עשתה גברת רייק זו בימי המלחמה, אם שיעשעה מרצחים אם לאו – העיקר הוא כי בשעת בין־ערבּיִם זו היא מסבה עונג־לא ישוער לתושב הפינה הרגועה הזו בצלע האלפּים.
בזכותה של האגורה ובזכותו של התצלום על לוח־המודעות; בזכותה של שחקנית ובזכותם של עוד אלפי דברים פעוטים עולים אלינו הדים עמומים מעבָרָם של אותם חייכנים ושל צאצאיהם. אך צלילים לא עמומים כלל נשמעים ומנסרים גם בהווה. יש שלטון דמוקרטי במדינה. יש פרלמנט ויש – נכון הוא – תחרות גלויה בגינוני־דמוקרטיה ובסיסמאות ליברליות, מָשָׁל חזרה וינה לימי הליברליזם הקוסם משלהי המאה התשע־עשרה.
אך גם בפרלמנט זה, וחמש שנים בלבד אחרי התמוטטות הנאצים, כבר בוקעים ומתגברים קולות מוּכרים. ונזדמן לכותב טורים אלה לשמוע כיצד מטיח ציר אחד, בנאום נמלץ ודמגוגי למדי, כלפי השלטון שהעֵז לסגור סניף המפלגה העממית הבלתי־מכובד די הצורך, שינוי זולת שינוי השם. היום עדיין מעֵז שר־הפנים האלמר להשיב כי לא יתן להחריב את הדמוקרטיה בנימוקי דמוקרטיה־עילאית, כביכול. היום עדיין מהַסים קולו של הרֶשע. היעמוד בהם הכוח והרצון להסותוֹ מחר, מחרתים?
ח
ספיחים של עבר מר עדיין נראים פה ושם באוסטריה המשתחררת. ניצנים של עתיד קשה כבר נראים פה ושם באותה אוסטריה עצמה. לשוא נבוא בטענות. תהום ללא־גשר רובצת בין תפיסתו של יהודי את קורות אירופה בחמש־עשרה השנים האחרונות, בין יחסו הפסיכולוגי לכל מה שמגלם בתוכו שמץ מן הנאציות ולכל איש הנושא עמו את עברהּ ובין תפיסתו של נכרי. כי גם הדמוקרט המובהק של אירופה בת־ימינו רואה במי שהיה נאצי אדם שאינו אהוד ושאינו מכובד די הצורך, כדרך שאין אוהדים בן מפלגה יריבה, בן כת צהובה או חבר בקלוב־קלפים אחר. אך אין הוא מסוגל – וגם אינו מוכן – לנַדוֹתוֹ מחברה ולראות בו יצור שאינו ראוי להימנות עם חבריה. בין התגובה הטבעית, האמוציונלית בעיקרה, של הנפש היהודית לשמע המושג נאצי, המעורר חרון ושאט־נפש, ובין התגובה השכלית המאופקת של הנאור באירופה – לא יגושר עוד, כנראה, עולמית.
ט
על אחת הפסגות של הרי זֶמֶרינג, בקרבת טירה עתיקה, ניצב יהודי נשוא־פנים, שזקנו יורד לו על־פי מידותיו, חובש מגבעת־קטיפה ועוטה קפוטת־שיראין מבהיקה, מפזם לו בנחת נעימת־חסידים ומותח “עירוב”. השעה שעת כניסת השבת והוא חושש להיכשל בטלטול מחוץ לתחום. מעט־מעט מתקבצים סביבו כמנין יהודים עבדקנים, מודדים בשעלם תחום שבת וסופם באים לכלל דעה כי חוט־העירוב יימתח מן העמוד שבכניסה אל בית־העלמין הצבאי הגרמני ועד התורן שבכניסה אל חנות הסדקית. פריץ, נוטר הטירה, אינו צריך אלא לרמז וכבר הוא גורר עמו כבל־טלפון דק ומניה־וביה העירוב דרוך. ר' יוסף קארו בודאי לא הוציא מכלל כשרות גם “עירוב” זה, אף־על־פי־כן – חוט זה במקום זה ובנסיבות אלו מדהים לא פחות משהוא מוזר.
מנועי־מכוניות נושמים בכבדות במעלה השביל התלול אל הטירה. כשני מנינים אברכים יהודים, חוַרוָרים ורכרוכיים, עם חתימת־ זקן דלילה, קופצים בעצבנות־מה מכבש המכונית, וקודם שפרקו מיטלטליהם שואלים לא בלי נעימת חרדה: כבר יש עירוב? – משנענו בחיוב נמצאו מפויסים ונרגעים, יורדים איש־איש וצרורו לפגוש רעיותיהם. מכל מבואות הטירה באות יהודיות בגיל־העמידה, מהן חפופות־ראש שזה עתה עלו מן הרחצה ומהן חובשות פיאה נכרית, אך כולן עשויות־פּנים לפי כל כללי הכחל והשרק של אירופה וטעונות תכשיטים שהם בגדר משא יותר משהם בגדר עדי, ובאות להקביל פני בעליהן. חילוף־ברכות בהונגרית מהדהד כמעט קט באויר. אך “גוּט־שאבעס” יהודי נתלה ועומד בהררי זמרינג. אידיליה.
י
אתה יורד אל עיבורה של עיבורה של עיר־הקיט ועד שאתה מספיק לעכל מראה־חלום או־חזיון מציאות שראית בטירה, אתה פוגש עשרות יהודים לבושי־הדר וכרסתנים כלשהו, לצדם עשרות יהודיות עדויות כהלכה ובעקבותיהם עוזרת־הבית הנכריה גוררת עגלת־ילדים שמתוכה נשקף זוג־עינים תמה ונבוך כלשהו של ילד יהודי. ואילמלא ריחם המבחיל קמעה של קדלי־חזיר מטוגנים שקייטנים יהודים מתפטמים בהם בתאותנוּת הקרובה לפולחן והממלא כל נחירים בחוצות זמרינג – היית מדמה כי נקלעת אל ערב־שבת של עיירה יהודית טיפוסית במזרח־אירופה קודם שעלה עליה הכּוֹרת.
תמונה זו אי־אפשר שלא תעיד כי היהודי־הפליט שנתאזרח באוסטריה מרגיש עצמו בטוב. הפרנסה – בין אם היא כשרה ובין אם אינה כשרה למהדרין – עדיין מצויה בשפע. המזון – זול, הבגד איננו יקר, אין אתה חייב להיות אמיד כדי שתשיג ידך לרכוש מכונית עממית תוצרת גרמניה. ומה נחוץ לו לאדם־הרוס־נפש וחלוּל־כל־אמונה יותר מרוָחה חמרית המשתפעת ועוברת על גדותיה? הקרקע מתחת לרגלים חמים, אך אינו בוער. בעיר־קיט זו יהודי רואה עצמו בעל־בעמיו ורואה את הנכרי כגר. רוצה הוא הוא לחזק רגש הבּעלות בקרבו, הריהו מושיט מטבע הגון ונותנו כדמי־שתיה למלצר הנכרי; רוצה ליתן פורקן לזעמו הריהו מפטיר, אגב מסע במכוניתו, כמה מלות־גידוף עסיסיות אל עובר־אורח נכרי – וקיים כל המצוות כולן.
במוצאי־שבת נתאספה כל העדה היהודית באולם הגדול והמפואר של בית־המלון הנודע “Panhans”. אברכים יהודים, שהנעימו זמירות־שבת בשעות הצהרים, הסבו כאן לשולחן ובהתלהבות לא פחותה מזו נשתקעו במשחק הברידג'. נשים יהודיות כשרות, שנראו נוטלות־ידים קודם אכילת החמין, יצאו במחול ה“סאמבה” – מחול שאפשר למנות בו כל סגולה, זולת הצניעות. גביעי שַׁמפּן נתרוקנו ונתמלאו חליפות וצחוק תאותני ועמוק היה פורץ ונגדע. הילולה.
אתה יושב מן הצד ותוהה על עומק חורבנה של הנפש היהודית: חמין וברידג' – ושניהם בזמרינג, חשש מפני יין־נסך בעת ארוחת־הצהרים וסביאת שַׁמפן מידי נכרים בלילה. פיאה נכרית ביום ו“סאמבה” בערב. אתה מנסה ליטול דברים עם אחד האברכים, אך הוא אינו בר־שיחה, כי עירפּלוֹ הכוהל. ריקנות תהומית.
למה ראויים בני־אדם יהודים אלה יותר – לבוז או לרוגז? לא לזה ולא לזה. לרחמים. אתה קם ממושבך נבוך ונסער. בלי משים אתה נזכר ב“קץ הימים” לחיים הזז. אתה נזכר איך צרמו אזניך דברי־המשפטים של יוזפא ואיך נצרב לבך למראה מר יוסט האוחז בגמרא ואינו מניח ידו מן המצלצלין. שם, באולם הרוגע של “בית הבימה”, נראו הדברים צורבים וכמו עולבים. כאן נשמעת מהם בת־קולה של האמת.
יא
היתה השעה אחרי חצות כשאחרוני האורחים יצאו ממלון “Panhans”. דלת המלון כבר עמדה על צירה, אך באויר השלֵו של הכפר ההררי ניסר קולה של אם יהודיה שהביאה עמה אל החינגה את בנה בן הארבע ועתה חמק הפעוט בחשכה ואיננו. ואני הולך עתה אל שדה־התעופה, אל מטוס העתיד להסיעני בעוד שעה קלה אל מולדתי, ובאזני מהדהד ואינו מרפה קול־קורא של אם־ יהודיה בהררי זמרינג בשעה אחת אחרי חצות: משה’לה, משה’לה – אַיֶכָּה?
זאֶמאֶרינג, 1950
הרהורים בעקבות דו־שיח
מאתישעיהו אברך
אנו כותבים טורים אלה מפני החשיבות ההיסטוריוגרפית שאנו מיחסים לדו־שיח נדיר שהיה לפני שלוש־עשרה שנה במונטריאול, אך גם מתוך פרעון־חוב לזכרו של ידיד נאצל, מבחירי נציגיה של מדינת ישראל, נושא כתר־תורה וכובש בקסם הליכות – ד"ר יעקב הרצוג.
וזה טעם החוב:
למחרת הויכוח הנודע בין יעקב הרצוג לארנולד טוינבי באוניברסיטת מק־גיל שבמונטריאול, בינואר 1961, עמדנו לצאת בעיסוקינו לאוטאוה, בירת קנדה, היא משכנו של שגריר ישראל. אמר השגריר: למה מחר? בוא לאוטאוה הלילה, נשוחח מעט ובבקר תפנה למלאכתך. הגענו לאוטאוה אחרי חצות ופנינו לביתו. רוב הלילה נמשכה השיחה שעיקרה היה דברי ביאור של י. ה. לעמדותיו בויכוח עם טוינבי, והיקפה – כלל הויות חברה ומדינה בישראל. עקרת־הבית בת־תורה בזכות עצמה, נצטרפה פה ושם לשיחה – וכל המראה נצטייר בעיני עצמנו כסוריאליסטי מעט: באוטאוה, בבירה המושלגת של קנדה הקתולית, בביתו של תלמיד־חכם יהודי, שגריר ישראל העצמאית – שיח־יהודים תמהוני על העם היהודי, גלגוליו וחידת עתידו – באשמוֹרת השניה של הלילה.
קרוב מאד לעלות השחר פנה האורח לדרכו. אמר המארח: יודע אתה מה? ענין לי שבארץ יֵדעו לא רק על קיומו של הויכוח – זאת טילגרפו הסוכנויות – אלא גם על מהותו וטעמו. ייתכן כי יש לזה ערך חינוכי לישראלים. כיון שאתה כאן – שמא תכתוב? בו במקום חוּבַּר מברק לארץ וטרודים כאשר היינו במלאכתנו הרגילה אמרנו לעצמנו: אם אמנם יענו, כי יש להם ענין ברשמים מויכוח זה – נפרוש מעט מעיסוקינו ונכתוב בו.
השתהינו מעט באוטאוה, אך לא נחוץ היה לחכות הרבה: בשעות הצהרים הגיעה, בזריזות מופלגת, תשובה טלגרפית של המערכת, לערך כך: “מעריכים מאד. נקודה. אין צורך. נקודה. תהיה בודאי סטינוגרמה. נקודה.”
קראנו את התשובה לא בלי תמהון. לא? – לא. ניסינו שנינו לעשות רציונליזציה של סיבות הרתיעה: הימים ימי ה“פרשה” ומה ערך באמת לויכוח היסטוריוזופי כזה על מהות העם היהודי בעיצומו של דו־קרב הנטוש בארץ בכל עיר ועיירה, בכל קרן רחוב, בענין “ההוראה”. ולבד מזאת, מי יודע מה מסוגל אדם שקולמוס בידו במונטריאול להגניב בין השורות התמימות של הויכוח הפילוסופי, על־אודות הנושא המסעיר את הארץ ויושביה?
חיפשנו טעמים לקולא ועל דרך הבידוח מצאנו לסירוב זה גם סימוכין: ככלות הכל גם הרמב"ן נתחייב גלות על שפירסם פרטי הויכוח שלו עם הנזיר המומר כריסטיאנו בברצלונה, לפני שבע מאות שנה. הוא ניצח אמנם את בן־שיחו, זכה לכבוד מלכים אך נצטווה לשים מחסום לפיו. הסיר את המחסום ופירסם את “ספר הויכוח” – נאלץ לברוח מספרד. הרי שכבר היו דברים מעולם.
עד כאן קנדה של חורף 1961. עתה מקץ שלוש־עשרה שנה, כאשר שמענו על הופעת התקליט של C. B. S. “ויכוח הרצוג – טוינבי” ולאחר שכבר “יש סטינוגרמה” – נפרע על־פי רסיסי־רשוּמוֹת והֶבהקי־הזכרון, ובודאי גם משגי־הזכרון, חוב לנושא וקודם־כל – לזכרו של תלמיד־חכם אציל־רוח שדורנו חסר אותו כל־כך, אותו ואת שכּמוֹתוֹ.
ב
השאלה הראשונה שנשאלה אז מאליה היתה מה המריץ את שגריר ישראל בצפון הכדור המערבי, שכמו כל נציג ישראלי איננו חסר־בעיות בעולם המדיני, להזדעק לויכוח גלוי עם ההיסטוריון הבריטי הנודע בנושא בעל ערך היסטורי־פילוסופי יותר מאשר מדיני־מעשי? תשובתו של י. ה. היתה בוטה: טוינבי אמר את דבריו על העם היהודי רק לפני ימים אחדים באותה אוניברסיטה עצמה וג’ון דיפנבייקר, ראש ממשלת קנדה דאז, ציטט אותו אחר־כך בסעודת־ערב חגיגית. שגריר של מדינה – אמר י. ה. – אינו יכול להישאר בארץ שבה נאמרו דברים כאלה על אוּמתוֹ; שגריר אינו יכול להמשיך ולשבת בארץ שבה מחללים כבוד עמו לא מבחינה פוליטית אלא מבחינת דיוקנו המוסרי ומהותו ההיסטורית. החריש וישב – כאילו עמד על דם עמו.
הפרגמַטיסטים בשירוּת־החוץ ודאי יעקמו אפם. קצין הפרוטוקול אולי ינזוף. ייתכן גם, שאין הדבר מתישב כל־כך עם כללי הנוהג של דיפלומט זר במדינה מארחת. אבל גם ההיסטוריה מנהלת פרוטוקול. וההיסטוריה היהודית היא רשֶמת אכזרית מאור. וגם עם כללי הפרוטוקול היהודי צריך לחיות בשלום, שהרי בו נאמר: “ואשיבה חורפי דבר”.
אך האמת היא שהיתה הנמקה סדורה והגיונית שלאחר מעשה. הזינוק עצמו לויכוח היה בגדר הזדעקוּת פנימית להגנה על כבוד ישראל, מעין גיחה מוסרית נסערה שאינה מניחה הרבה שהות לגינונֵי נוהל.
ג
הויכוח נסב על כמה צירים, אך שתי אמירות של טוינבי הסעירו את בן־שיחו יותר מכל: האחת “atrocities are atrocities” – (“מעשי־אכזריות הם מעשי־אכזריות”), שעליה היה א. טוינבי חוזר כל־אימת שי. ה. ביקש לעשות אבחנה חדה וקיצונית בין מעשי־האכזריות של הנאצים לבין מעשים חריגים של קבוצות יהודיות בודדות בעת מלחמת ישראל להצלת קיומה. ההשוָאה הזאת של טוינבי היתה אחד ממוקדי הויכוח. אך ככל שהִרבּה י. ה. והעמיק להסביר את ההבדל בין תכנית שטנית מחושבת להשמדת עם, מודרכת על־ידי ממשלה ונישאת על טירופו של עם שלם, ובין מקרים בודדים של אכזריות־יחידים למורת־רוחה של הנהגה לאומית לגיטימית ושל העם כולו – ככל שביסס י. ה. טיעונו, כן היה ט. מפטיר באדיבות שלוה אך מקוממת: “אבל atrocities are atrocities”.
ד
מבחינה מוסרית מהותית – יש להודות – היה לטיעונו של טוינבי טעם. הפשע המוסרי של רצח אדם אחד הוא הפשע המלא ואין חומרתו נופלת כחוט־השערה מחומרת רצח הרבים. מהותם של חיי אדם אחד היא המהות השלמה, היא עולם ומלואו. והכרתת חיי יחיד היא הפשע, כולו. ומידת העונש על רצח הרבים אינה יכולה כלל להיות גדולה יותר מן העונש העליון על רצח היחיד.
אך הנסיון ליַחד ולבודד את מעשי־הזוָעה הבודדים שנעשו על־ידי יהודים בימי מלחמת־השחרור – היא מלחמת־המגן של אומה – היה לא רק ביטוי של צביעות אלא גם נסיון של קביעת עמדת־גינוי פוליטית בלבוש מוסרי צדקני. ואם מנתקים את דיר־יאסין – תופעה שגוּנתה בכל החוּמרה על־ידי הסמכות הלאומית היהודית באותה תקופה – ממערכת פשעים ומעשי־אכזריות שיטתיים בלתי־פוסקים, שביצעו ערבים על דעת הסמכות הלאומית שלהם ובברכתה מראשית ההתישבות הציונית, דרך שחיטת חברון ושיירת יחיעם והר־הצופים וגוש עציון: אם מנתקים זאת – כמו מציבים נקודת־מוצא של סילוף לכל אשר אירע לאחר־מכן. כביכול, כל מעשי־הזוָעה שבוצעו ומבוצעים על־ידי ערבים לא היו אלא תולדה של זַוועת דיר־יאסין בעוד שעבר־הדמים של הלאומנות הערבית, ימים רבים לפני־כן ולאחר־מכן, לא הוזכר כלל.
יעקב הרצוג יצא לא נגד האשמה עצמה. שהרי הָיה היה רצח. רק נגד האיפה־ואיפה המוסרית: נגד הבידוד המרושע של העם היהודי דוקא לצורך השוָאה עם הנאצים בלי להקביל בהשוָאה דומה חטאיהם הגדולים בהרבה של אחרים; בלי להבחין בין תוקף לנתקף, ובלבד לאַמת את הנוסחה הפסיכולוגית הנפתלת למדי שטוינבי דבק בה: כביכול, הדרך היחידה שבה יכול היה קרבן הנאצים לנקום את נקמת דמו היתה בהפעלת “שיטות הנאצים” כלפי קרבנותיו שלו.
ה
לא היתה לי. ה. מטרה אחרת בקטע זה זולת המגמה לחשוף את המוּסר־הכפול של בן־שיחו. כמשפטן מזהיר, התוכף שאלה אחרי שאלה ועושה תשובת הנחקר נקודת־מוצא לשאלה שניה, מביכה לא פחות, כך דבק י. ה. ביריבו – ולא הִרפּה.
“בכרך רביעי של ספרך, דף כך וכך, אתה אתה עצמך קובע כי בתולדות הציביליזציה האנושית לא היתה מעולם חברה שקִדמתה הגיעה למדרגה כזאת עד שבעת מהפכה או מלחמה אפשר היה לבטוח בחבריה שלא יבצעו מעשי־אכזריות – נכון! התסכים אתי שהרעשת ברלין והפצצת הירושימה, אף שהן בקטגוריה של התגוננות הן גם, כהגדרתך, בקטגוריה של זוָעה? נכון! התסכים אתי שמה שעוללו ערבים ליהודים שנים הרבה לפני־כן, מזכיר את מעשי הנאצים? אם כל זה נכון – מדוע איפה יִחדת אותנו מכל העמים, לצורך לצורך ההשוָאה עם בכור־שטן זה? כביכול, אנחנו, קרבנות השטן, דוקא אנחנו יורשיו. מדוע אתה מקיים בנו ‘אתה בחרתנו’ כזה לשמצה?”
ו
“הוא ביסודו אנטישמי”, הפטיר י. ה. בשיחת הפרפראות בביתו. וההגדרה של “סלוֹן־אנטישמיות” ניתנה לטוינבי על־ידי הוגי־מחשבה יהודים רבים בשל הדיבור המדעי העמקני המבקש להסתיר ולהסווֹת שנאת־ישראל היוּלית, כדרכו של העולם הנוצרי לאחר השוֹאה היהודית הגדולה. לבוש אקדמי ונוסאות מדעיות מקנים לאי־אהבת היהודים מעמד עיוני אוֹבּיֶקטיבי ומבדילים אותה מן ההתפרעות הזוֹאוֹלוגית בימי מלחמת־העולם השניה. אך מסקנות עיוּניוֹת “אוביקטיביות” כאלה חוזרות ונעשות קרקע לצמיחת השנאה היִצרית לאחר־מכן.
“שמרתי עצמי כל הזמן בכוח במסגרת המדעית, אך בשלב מסוים החלטתי בלבי שגם אם אביא אותו לנסיגה פה ושם מהגדרותיו – ואמנם הביאו! – הוא יחזור לסורו. יש לו תפיסה יסודית אנטי־יהודית והוא מוליך את העובדות – את אלה שהוא בוחר בהן – אל תפיסה זאת. אמירה, הֶפטֵר־דברים, אפשר לשַׁנוֹת. תפיסה רוחנית מושרשת – ספק. על אַפּיון האלכסנדרוני נאמר כי הוא ‘האנטישמי הראשון’. על טוינבי, לצערנו, אי־אפשר עדיין לומר כי הוא האחרון. אלא שאַפּיוֹן היה מוּכּר כדמגוג מופלג עד כי טיבריוס־קיסר עצמו כינה אותו ‘המצלתים – או התוף – של העולם’, בעוד שטוינבי הוא היסטוריון נשוּא־פנים שהעולם זוקף אזנו למשמע פיו ועומד כָּנוע ושפל־ברך מול הגדרותיו המדעיות”.
ז
האמת היא כי מבנה הטיעון של י.ה. הזכיר במעט את קוי הטיעון של יוסף בן מתתיהו, בחיבורו “נגד אַפּיון”. תכלית “על קדמוניות היהודים” היתה בין השאר להזים את הדיבה של אַפּיון שהיהודים אינם עם עתיק; תכלית דברי י. ה. היתה להזים את דיבתו המדעית של טיונבי, כי אנו אמנם “עם עתיק – אבל מאובָּן”. בשתי מסילות עיקריות התנהלו הדברים גם כאן: מצד אחד הדיפה של עלילות, סתירתן וניפוצן בכוח־טיעון עז ומבריק, ומצד שני אֶפּוֹס פילוסופי של הגנה על יסודות היהדות וערכיה, על גאון היהדות ומוּסרהּ. בשתי לולאות־מחשבה אלו כרך י. ה. כמו בחוט השני הן את עבָרוֹ הרחוק של העם מראשית דורותיו והן את עברו הקרוב, שהוא כמעט חלק מימינו. ואילו אלפי השנים של היסטוריה ויצירה יהודית שנקפו מאז, רק נתנו לי. ה. עדות חותכת לרציפות התרבותית והרוחנית ולחִיותה העזה והזורמת של תרבות עתיקה זאת.
ח
עדות מסייעת זו הוצבה מול הקביעה האחרת של טוינבי, שקוממה את עמיתו היהודי לויכוח, כי יש לראות בעם היהודי “Fossil”, מאובן תרבותי, שריד קפוא של התרבות הסוּרית ששקעה עם הדורות. היתה זו, כמובן, רק חזרה על התיזה שהרחיב טוינבי בחיבורו הגדול “עיונים בהיסטוריה”.
בסוגיה זאת לא היה י. ה. הראשון בקריאת תגר. חיבורים רבים נכתבו על כך. אחת התשובות לטוינבי נתן, כידוע, פרופסור נתן רוטנשטרייך במסתו המעמיקה “הזעם הלא־קדוש”; בעקבותיו – מוריס סמואל בחיבורו השָׁנוּן “הפרופסור והמאובן”. תלמיד־חכם יהודי אחר, אבא אבן – ככל הזכור לנו – ניתץ בזמנו את בנין טוינבי ניתוץ אדריכלי, נדבך אחרי נדבך במסה “כפירתו של טוינבי”. אך בטיעונו של י. ה. היתה התגעשות מוסרית וכושר־טיעון של קטיגור ומאשים יותר מאשר של פרקליט ומתגונן.
מה עוד ראָיוֹת תבקש כדי להוכיח לך שהנחתך תלויה על בלימה? מכל העמים שישבו במזרח התיכון מראשיתו, אנו העם היחיד שנתקיים ושמר על רציפות ישיבתו ודתו עד עצם היום הזה; ר' יוחנן בן־זכאי ור' עקיבא, אילו קמו לתחיה, יכלו לחיות בינינו ולשוחח עמנו; לאחר שחצינו את גיא־הצלמוות של הדורות וקמנו לתחיה אין לנו איבה או משטמה כלפי האומות שמיררו את חיינו. גם כנגד הערבים שקמו עלינו אנו נושאים בלבנו צער אך לא משטמה; אחרי אַלפיִם שנות פזורה קיבצנו את עמנו משבעים ארצות: מתימן, ממרוקו, מאירופה המזרחית והמערבית, משבטים נידחים בהודו – האם התחברות של חוליות רחוקות כל־כך זו מזו אינה מעידה על חִיוּת? האם כך פועלות חוליות של מאובן? אתה פוסח על התקופה שמימי ר' יוחנן בן־זכאי ועד ימינו ואינך מזכיר כלל את היצירה היהודית מאז ובמשך הדורות: את בתי־המדרש בירושלים ובצפת; את המשנה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, הקבלה, התרגום, הפייטנים, החסידות – ואת פעילות־הגומלין בין יצירה זאת לבין תרבות העולם. אלו הן תחנות של התאבנות?
וכמו בפרק הקודם כך גם בנושא זה הוליך י. ה. אל מסקנות נוסח משפטי: ובכן, אם אמנם כל מה שהוכחתי מקובל עליך ואם אין אתה רוצה להיפרד מן המושג “מאובן” שטבעת ושכה דבקת בו, שמא תסכים כי בתקופה האחרונה, לפחות, אנחנו Defossulized (“מאובן שהפשיר”)?
כאן פתאום נמצא, בהסכמה אילמת, איזה עמק־השוה.
בדברי תשובתו ציין טוינבי, כי בספרו “עיונים מחדש” (“Reconsideratuons”) העומד להופיע (בינתים הופיע), הוא טורח להסביר את המושג “מאובן” ומרכך אותו מעט. אבל “תמצא לי שֵם יותר טוב – ואשתמש בו”. והיתה זו ראשית סימן ההחלשה בטיעונו של ההיסטוריון. החלשה – אך לא נסיגה.
פרופסור נוסח ישן של אוניברסיטת מק־גיל, ממוצא צרפתי, שישב בסמוך לנו, העיר: “לאחר שאתה שומע את הנציג מלא החיות הזה של העם היהודי קשה קצת ליחס לעם הזה את התואר ‘מאובן’ אפילו במשמעות האלגורית הרחוקה ביותר. אין דבר שיסתור את הנחותיו של טוינבי יותר מן השגריר הזה עצמו”.
ט
שתי סוגיות נוספות, מתוך הארבע שבחר י. ה. לויכוח זה: בעיית הפליטים הערבים והקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ־ישראל – היו מרתקות לא פחות. עמד כאן, ביחוד בסוגית ארץ־ישראל לפני י. ה. בר־פלוגתא בקי בכל שבילי הנושא הזה ורזיו, גם מצדו ההיסטורי העתיק גם מצדו המדיני־המעשי: ארנולד טוינבי שירת במשרד־החוץ הבריטי במלחמת־העולם הראשונה והשתתף כפקיד־הממלכה בשלבים השונים של התפתחות הצהרת בלפור. פה ושם נשמעו בדבריו הדים של טיעון מוכָּר לנו מימי שלוט הבריטים ומתשובותיהם של פקידים קולוניאליים ושל מדינאים בריטים לאורך כל ימי המנדט, ניתוק עבר־הירדן, הכרזת הספר הלבן וגזירת הקרקעות. ההיסטוריון המהולל נראה פתאום בעיני תושב ארץ־ישראלי ותיק כפקיד משרד־המושבות הבריטי, עם עמדות פוליטיות מוכָּרות, שבעיקרון אין בהן השלמה לא עם הצהרת בלפור ובודאי לא עם הכיוון שאליו הוליכו היהודים את משמעותה של הצהרה זאת, עד הקמת מדינה יהודית ריבונית.
טיעונו של י. ה. גם בנושא זה היה רצוף אנַלוגיות היסטוריות מבריקות והוא ראוי להארה מיוחדת. היה זה, כמובן, תמוה מעט, אילו היה בכוחו של טיעון אחד לערער את דעותיו המוצקות – והמרושעות לא מעט – של ארנולד טוינבי, אך די היה לראות איך מתמודד העילוי־השגריר היהודי עם כל הנחותיו של ההיסטוריון המלומד ומטיל בהן ספקות בזה אחר זה ומציב מולן דעות בעלות כוח־התמודדות עובדתי ומוסרי שאין לערערו.
י
תוך התיחסות לדיני המותר והאסור על־פי הפרוטוקול ולשאלה האם יש לויכוח כזה אחיזה בפרקטיקה של יחסים מדיניים בין האומות – כמו נמשכה המחשבה מאליה להרהור על קלסתרה של הדיפלומטיה הישראלית.
הדיפלומט הישראלי, מסתבר, עומד בתקופת שירותו בעמים לא רק באתגרים מדיניים־פוליטיים אלא גם לפני מבחנים רוחניים כבדי־משקל, אולי יותר מדיפלומט של כל אומה אחרת. גם הכשרתו – או מה שקוראים היום: כישוריו – אינה יכולה להיות רק הכשרה של רהיטות טכנית, בקיאות סטטיטית, וזריזות של מושך־בחוטים – הוא ה־“Operator” בלע“ז. לא די ב”תבונת־כפים" מוֹחית. מלאכה יהודית זאת היא מטבעה מעשה חושֵב, היינו: מעשה השולל כל רדידות מחשבתית, המחייב בקיאותו של אדם לא רק בהויה הפוליטית של האזור והעולם אלא – ואולי קודם־כל – בהויה הרוחנית של עמו שלו. לא ייתכן כלל שאדם הנושא בשליחות ישראל לא יהיה סמוך על האמנה ההיסטורית, הרוחנית והמוסרית, של עמו. פקידות מגוהצה, אפילו מגלגלת בז’רגון האקדמי של ימינו, עונבת פרפרונים כהלכתם אך עיורת לצבעוניות המרהיבה של תרבות עמה ומקורותיו – יכולה לשרת כל עם, רק לא את העם היהודי המופיע בזירת האומות העצמאיות אחרי הרבה שנים של אי־נוכחות ועדיין מעורר פליאה, השתאות וגם – נוגדנים, או כופרים־בעיקר. בין האומות יש אמנם המקבלות אותנו כפלא התקופה, הן בעצם תקומתנו לאחר אלפי שנים והן במאמצנו הבולט (מאז הוא חדל להיות בולט כל־כך – י.) לעצב צורות־חברה מיוחדות. אבל – צר לי לומר זאת – עדיין אין מקבלים אותנו כוַדאות שאין עליה עוררין. עצם העובדה שמפליאים יום־יום את התקיימותנו בתוך ים גדול של אויבים ואת יכולתנו ליצור תחת להט החרב המתהפכת – היא בלבד מוכיחה כי קיומנו העצמאי יותר משהוא וַדאוּת מובנת־מאליה בעיני האומות, הוא – נס. מעריצים אולי את מחוללי הנס ואת מקיימיו, אך בסתר הלב נדים להם מעט. כי נס – כך אמר לנו פעם יריב קשוח – הוא תופעה, חזיון, ברק־פניו של אלוהים וחיוכו המיטיב, אך הוא עוּבדת־התקיימות של טבע.
להוציא את קיומנו מכלל נס חד־פעמי, להראות שרשיו יניקתו, טבעיותו באזור זה, חִיות־הקבע שלו, יחוד תרומתו הערכית לחברת־האדם – זה עוּלה וזו מצוָתה של נציגות יהודית במדינות. אמת, גינוני־מלכות קוסמים. וכל תג וסמל של שגרירות עצמאית אי־אפשר שלא יעבירו איזה שכרון ופעמים גם עצלות מתוקה המנתקת במרוצת הימים שליח משולחיו, נצר – מגזעו. מנתקת ועושה אותו חוטר חבוש מצנפת על גזע עוטה בּלוֹאים.
אך את עבודת ישראל בגויים – לימדנו י. ה. – אפשר לעשות רק מתוך תחושה עמוקה של ענוה ומתוך זיקה תמידית ועֵרנית מאוד למורשה הרוחנית והמוסרית.
יא
שלוש־עשרה שנים – וסוף־סוף “יש סטינוגרמה”. כשאתה מאזין לתקליט אתה עומד על ההבדל המצער מאוד בין חושיה המחודדים של חברה מסחרית זרה לבין חושיה הקהים של מערכת־החינוך הישראלית והיהודית. שלוש־עשרה שנים ביחד עם יזמתה של חברה מסחרית היו נחוצות כדי שרשויות החינוך שלנו יעמדו פתאום על חשיבותו של הויכוח הזה ויעמידו אותו לרשות תלמידים ונוער בבתי־הספר. כציידי־פרפרים מהלכים קצינים ליחסי־ציבור ליד כל עסקן בינוני ללכוד כל אִמרת־שפר שלו, כל הבל־פה, ולפרסמם ברבים, אך לא נמצא אפילו גוף הסברתי אחד של הציונות, שיאסוף דברי הויכוח הזה ויתנם בספר – צידה לכל מסביר, צקלון של אבני־דויד לכל יהודי, מערכת תשובות מוצקה שדור ספקן כה צריך לה.
יב
לפיכך חזר י. ה. והדגיש, כי מצדו הועיד את הויכוח אל אזנם של היהודים לא פחות מאשר אל אזנו של טוינבי. צדקת התביעה לארץ־ישראל נראתה כבר אז בעיניו של י. ה. כצריכה הסבר לדור יהודי צעיר בארץ לא פחות מאשר לנכרי. מסירות־נפשו של דור יהודי בישראל ספק אם יש לה אח ודוגמה בקורותינו, אך באין יניקה ממקורות לא ייפלא אם הקשר האורגני בינו לבין מולדת העם היהודי ילך ויתרופף ואולי גם יועמד בסימן־שאלה. צמידות למורשת אבות חשובה לא פחות מהימשכות אל נחלת אבות. רצונך, הנחלה המוחשית של יהודים, העוברת מדור לדור, היא הנחלה הרוחנית. אי־אפשר לקיים קשר ולהעמיקו על־פי הריאליה של התנ"ך בלבד, היינו: על־פי מפת המלחמות והכיבושים או על־פי איתור מדויק של המקומות שבהם נתרחשו מאורעות בעלי ערך לאומי, מדיני או צבאי. מוזיאון בלבד, כל מוזיאון, עוד לא גידל פטריוטים והוא בלבד לא העניק לאדם גאוה על היותו שייך לאומתו. ארץ־ישראל, כעריסתו המוסרית והרוחנית של העם, חשובה לא פחות מעריסתו המדינית. האחרונה היו בה ניתוקי חוט. הראשונה מתמשכת מימי ראשית וחוטה לא ניתק. והפלא של אי־ניתוק החוט הרוחני הוא־הוא פלא הקיום של העם היהודי ורק בזכותו נקשרו כעבור דורות גם קצות החוט המדיני שניתק. והחוט – שורש פקעתו בארץ־ישראל.
הניתוק מתורת ישראל איננו רק ניתוק מן הדת. הוא ריקון הלב. באין אמונה באלוהות – יש ריקנות ואין שום אמונה. היא יסוד־הקבע. אבן־השחם. עליה אפשר לבנות דיוטות־אמונה רבות, קבע וארעי. אך כל המטאטא אותה מלבו לא שפינה מקום למשהו אחר אלא שסילק את מקום האחיזה עצמו. כך יעקב הרצוג, חריף הניתוח, הדבק באמונתו, בשיחת אחרי־חצות באוטאוה.
יג
יצאנו לפנות בוקר מביתו של שגריר ישראל בקנדה אל הרחוב החרפי. שלג כבד ירד אותו לילה באוטאוה, והבירה הקנדית, על צריחיה הגוֹתיים החדים והזקופים כרמחים, נראתה כעיר קסומה. שוטר פהקני, “מַקוֹף” אזורי, סובב ליד המלון ובירכנו – קצת מוקדם מדי – ב“בוקר טוב”! נתכוון כנראה להעיר עצמו משממונו.
שעה ארוכה עדיין היה הלב נתון לַבית שזה עתה נסגר שערו מאחורינו. לבית וליושביו. הנה דמות־מופת של יהודי בן־התקופה. הרמוניה מופלאה של אצילות, תרבות־עולם וחכמת־ישראל, תבונת־הימים וענוָתם. עשרים וחמש שנות חינוך – או חוסר־חינוך – ישראלי הרחיקו, לצערנו, לגמרי את הדמות הזאת מאפקי השאיפה של הישראלי. קשה מאוד להגדיר מה הדמות החינוכית שבית־הספר הישראלי – לכל שלביו – העמיד לעצמו כמופת מראשית קום המדינה, אך וַדאוּת היא, כי דמותו של יהודי כזה: יונק ממקורות עמו, גֵא במורשת יהדותו, שלם בהכרת צדקת עמו ומאמין גדול בנצח ערכיו – דמות כזאת לא היתה לנגד עיני
מחנכים בישראל. אילו היתה – ייתכן כי הרבה מן הספקות שבהם נתונה עתה החברה הישראלית הצעירה לא היו מגיעים לשליטה מדכאת כזאת אפילו בהויית חיינו הנוכחית הקדורָה.
מונטריאול, 1961
ארץ עיינות
מאתישעיהו אברך
פיסת־הכחול הנשקפת אל הבית מן החלון המערבי נתקדרה והלכה עד שדמתה לריבוע של עופרת. לובן בית־הקומות החדש שמנגד, המחזיר לנו דרך חסד מעט מזהרה של חמה, האפיר וכבה. דמדומים של בין־ערבּיִם היו לעלטה כבדה. הָרס הסגריר אל תוך הבית והשליט עצמו על המסובים. נתערבבה אפרוריותו של יום־שבט פרטי בעגמומיתם של כלל־הימים ונקלחה שיחה של חשבון־הנפש. נסבו הדברים על חיי־חברה ועל חיי־תרבות; על עלייתם של יחידים ועל שקיעתו של הכלל; על “ואהבת לרעך כמוך” שנשמטה ממנו התיבה “לרעך”; על ריבוי הלוליינים בראש הסולם ועל התמעטות הבנאים; על תרבות המרבד הפרסי ואִלפסי הבדולח והחרסינה שהיא מסימני־ההיכר המובהקים של תקופתנו; על אלופי הבצלות ואלופי השוּם שעלו לפסגתה של חברה בכוח מחסורם של הרבים; על היתוך־גלויות המעלה סִיגים; על תרבות הגרעין המפוצח ועל שלטונו של הלהב ועל כיוצא באלה דברים הסוגרים על האדם ונותנים צוארו במחנק.
הלך העצב ונתעבּה ומשנתקרבה שעת־חצות כבר עמדה בחלל הבית תוגה כבדה כעופרת, משל עסקו המסובים כל השעות ביציקת גוש כבד של עצבוֹן.
יבורך הלילה שבנימוסו הקמאי הוא מזמין כל אורח לבית־עצמו ויבורך הסגריר שנדחק לשעה קלה אל המדינה הסמוכה ופינה דרך לשבים. ליד המראה עוד נשלכו באויר פירורי־קדרות, כעין משיכות־מכחול אחרונות שלא באו אלא לעטר כל התמונה. פנו האורחים ופנה המארח להנחותם בסבכי־המדרגות וללוותם, דרך המקובל, אל לפני השער. מהם שנכנסו למכונית, ילידת המדינה, שהמתינה להם בוכיה כלשהו בדלף הסגריר, ומהם שהלכו ברגל, כדרך שהלכו בני הארץ הזאת לפני בוא המדינה והתימנים. אפשר הוסיפו לכרסם עצמם בחוץ כשם שעשו זאת בבית המארח, אפשר פנו – דבר המתקבל על המקובל – לדַבֵּר בבית המארח, מכל־מקום: הלכו – הלכו.
ב
שלושה המתינו עם שחר ליד ביתו של המארח. ג’יפ אפור ומצולק חנה חניה של קוצר־רוח ושל התביישות כלשהי. סימנים של דרכי־שדה שלא נסללו נטבעו בכל אופניו ומילאו חריציהם עיסה של אדמה שחומה, לחלוחית וריחנית, וכל עמידתו של רכב־עבודה זה בטבורה של עיר היתה עמידה שלא כדרך־הטבע. משל, בהמת־עבודה למוּדת־יגע נרתמה למרכבת טיולין. ג’יפ זה לא ידע מעולם מסע־לשם־מסע ולא הגה בודאי חיבה מיוחדת לכביש־האספלט – זה בליל הזפת והאבנונים שלא המציאוֹ בן־ימינו אלא בִשביל שיהא חוצץ בינו לבין האדמה. אילו ניתן פֶּה למכונה ודאי היתה מספרת כי יסודה מעפר, הורתה וצמיחתה במרחבי־שדה ביחד עם השבולת והאילן ואיננה אלא רגב מרגבי אדמתו. בענוה רבה – ואפשר גם בנופך של מנוד־ראש – צפה הג’יפ פני המרכבות ההדורות שעברו על־פניו ביעף, רחוצות למשעי ומהדסות תוך גנדרנות על הכביש, משל לא נסעו לצורך הענין אלא לענין הראוָה, או, משל הוא מסיע את העיסה והן את השֹאוֹר. נתכנס בתוך עצמו והפליג אל אותה מסכת משונה של גלגלים שנתרבו מאוד מאז קום המדינה ואל גלגולם של גלגלים: גלגלים כבדים, מרופטים, מטולאים ובלים מזוקן שהסיעו על גבם כל עומסה של העצמאות; גלגלים צעירים יותר אך ענוים כמותם הגוררים עמם משדדת־חורשים ורגבי אדמה טריה, וגלגלונים בני־יומם, יהירים כלשהו, המקפצים על־פני הכבישים ומסיעים את הטרודים בעסקי המדינה ואינם מוּנעים בשום כוח אחר זולת כוח־הדלק. הרהורים אלה אין להם קצה. ראה הג’יפ, כיצד נתהפך הגלגל על כלי־הרכב ונתעגמה עליו רוחו. עמד וציפה בקוצר־רוח למי שיטלטלנו מכאן.
נֶהָגָהּ של אותה בהמת־עבודה מוכנית נתיצב בשעה היעודה ליד השער, ובשויון־נפש שהוא כעין טבע־שני לנהגים נימנם ליד ההגה כאילו לא איכפת לו כלל אימתי יבואו הנוסעים ואם בכלל יבואו.
לצדו של אותו נהג הסב מהנדס דרכי־המים, שלוחהּ של אותה חברה משונה שנטפלה אל בטן־האדמה ונעצה בה אִזמלים ומקדחים ומשאבות להוציא ממנה לשד־בשרה ותמצית מֵימי תהומותיה. והיא מהלכת בארץ ומבתרת אותה שתי וערב ומעקמת דמותה ומערימה רגבים במישור ומחריצה תעלות בגבעה ונוברת בלב־לבה של האדמה ותוקעת מיני קנים משונים ועושה דמותה של הארץ חוכא־ואיטלולא וכל מעיינה: מים. ואותו מהנדס נמוש־לחיים איננו אלא אבי־אבות הנוברים ונושא עמו, כעין ציוד־של־כיס, מין פלס־של־מים ומקדח־זעירא של מים ומפה־של־מים שכבר מצוירת בה דמותה של ארץ נתוחה ומבוקעת לגזרים וזרועה ארובות וצריחים של מגדלי־מים כאשר תהיה בימי מבצע “וישבתם בטח” שסופו לבוא ביום מן הימים. אותו מהנדס מנומש, אם תמצא לומר, אינו דומה כל־עיקר לרבי־ההנדסה שאוניברסיטאות העולם פולטות מדי שנה. הללו ממלאים כרסם ידיעות ומוחם צירופי־ספָרוֹת ועושים תורתם סולם לעלות בו בגרמי מעלותיה של חברה, ואילו מהנדס־המים דנן איננו אלא גוש־של־אדמה שעשה את תורתו קרדום לחפור בו, פשוטו כמשמעו. וככל שהדברים אמורים בהפקת־מים מתהום האדמה ניתן לומר כי תורתו של אותו מהנדס עמוקה מני תהום.
מי שהיה אמש מארח לרבים היה היום אורחם של מעטים. משעלה במרכבה לא נותר בה עוד מקום שאיננו מיושב. נתעורר הנהג מטלטולה של המכונה ולחץ, דרך־הרגל, על הדק־ההדלקה; ניטלטלה המכונה מהרהוריה וקפצה, דרך הרגל, קפיצה של זינוק; נתעורר לקול שניהם שלוּחהּ של אותה חברה והפטיר בלשון של קביעת־עובדה וציווי גם יחד: נסענו.
ג
אותו בוקר היה אור־השמש מעומעם קמעה. אם משום שראייתו של אדם בימינו היא עצמה מעומעמת כלשהו ואף האור המצוי, הודאי, אינו נגלה לה אלא תוך עמעומית ואם משום עננת־השרב הקלה שריחפה באויר ועטפה עין־השמש כמו מלמלה דקה. בָּקרוֹ של כרך אין בו נוף ואין בו טבע ואיננו אלא גוש של אדם ושל רכב וערבוביה של קולות. רצונך – פתיחתא של סימפוניה גדולה ומתגעשת. רצונך –אתחלתא של יריד. אם כה ואם כה – הג’יפ דנן לא הראה כל נטיה לתהות קמעה על מהותו של עולם בהול ומבוהל זה ואפילו לא נתן דעתו על טורי־התור המתמשכים ליד חנויות־האפסניה; על כרזותיהן של מפלגות הקוראות לתיקון־המדינה ועל שאר דברים שיש בהם הרבה מסימניו של כרך, אך גם לא מעט מסימניה של מדינה, אלא משך עצמו בדהרה אל מעבר לשעריה של עיר. משעלה על הגבעה הצופה מרחביָה ומצא עצמו באקלימו שלו, ננער מן הבולמוס, נשתהה כלשהו ואַחַר החל להסיענו בנחת אל מלכות־השדה.
ד
ימים רבים היה האורח עולה מן השפלה אל הבירה מחמת הפרנסה ולא נתן דעתו על הדרך, כאילו אין בין מוצא לבין תכלית אלא חלל ריק. מוחו של אדם טרוד – דרכו שנטרד שבעתיִם בדרך וטוחן אלף דברים ומערבבם יחד במין אי־סדר משונה – כל אותם הדברים שבהגיעוֹ אל המטרה הוא טוחנם דרך־סדר אחד־אחד, וכמוהו – העין שרואה ביעף אלף מראות ואינה נתלית אף לא באחד. משהעמיד מהנדס דרכי־המים את האורח על כך שהפעם הדרך היא התכלית והראיה עצמה מטרה נשתהו הריחים ונצטלל המבט.
מעט־מעט נזדקפו אילנות בצדי־הדרך. אילן־אילן וצמרתו, אילן־אילן ולבלובו. נמתחו תלמי־שדה ונזדקרו בקתות־מגורים. נתחברו קנקני־חלב ובקתה לחוה וחווֹת לכפרים וכפרים לגלויות מקובצות וגלויות שנקבצו לישוב וישוב למדינה. היכן היתה העין כל הימים?
עד שהלב שואל קושיה אחת למקומה של העין שואלת העין הרבה קושיות למקומה של הדרך: דרך כבושה זו, הנטויה כקו־הסרגל מן השפלה אל ההר, אימתי קמה ונהייתה? ומה היה לדרך הגיר והעפר שנשאה על דבשות עצמה אפסניה לבירה? ומה היה לדרך השוחות שבתוך הטוָח ושבצדי הטוָח? מי מחה כל אלה ומי סלל כל אלה. היכן היתה הדרך כל הימים?
אמר המוח שאינו טוחן ללב ולעין: חייכם, שאין הקולר תלוי בכם אלא שֶפּוּרָה, שר־השִׁכחה, המליך עצמו על מוחותיהם של בני הישוב ועליכם.
ה
הרבה דברים אדם לומד מאצל עצמו ויותר מהם – מאצל אחרים. אם להוציא שלוליות־מים קטנות ועכורות שבצדי־הדרך, שנתאגרו אם מפני מי־הגשמים שלא מצאו דרכם אל הים הגדול ואם מפני מי־המדמנה שדרכם של ישובים של כל הגלויות להוציא אל שפת הדרך – לא היה לאורח ספֵק־ספֵקא כי דרך זו שעשה כל השעות ושנתארכה לו שבעתיִם מחמת ההסתכלות – דרך־יבשה היא. קם מהנדס דרכי־המים והפטיר בטבעיות שאין למעלה הימנה: “אנו נוסעים כל הזמן עם דרכי־המים, שכל הדרך לא נסענו אלא עם עורקי־הלב ועתה אנו באים אל בני־העורקים”. נפלאות הליכותיהם של בני־שדה מהליכותיהם של בני־כרך ונפלאֵת שבעתיִם לשונם. דרך־נגלות שראתה העין כל הימים מיאן הלב להאמין בה, דרך־נסתרות שאין העין רואה כל הימים איך יאמין בה הלב?
פתח איש דרכי־המים נרתיקו ושלף מין מפתח־זעירא, ספק של צקלון־תיירים ספק של תיבת־שֹכיוֹת, גחן ונעצו בשער־פלדה קטן שהיה חבוי בין השיחים. משנפתח השער נגלה סולם. סולם מוצב על־פני האדמה – אדם עולה בו לצורך ירידה; סולם מוצב בבטן האדמה אדם יורד בו לצורך עליה. חביבה ירידה לצורך עליה מעליה לצורך ירידה. ירדו השנים בסולם ונתקעו לתוך לוע של קנה, רחב כקומת אדם שחוחה־כלשהו וארוך כאורך הגאולה, שגלות אתה רואה תחילתה ורואה אחריתה וגאולה אי אתה רואה אלא תחילתה.
בטן־האדמה אין בה סגריר ואין בה שמש, אין בה קדרוּת ואין בה זיו ויש בה אור. אור גנוז שנתכוון לו ר' אלעזר לא נתכוון אלא לאור זה שיש בו כל האורות שבעולם ועוד אור אחד שאיננו בכל העולם: אור האדמה.
הלכו השנַיִם בעקבות אור־האדמה ונגלתה להם פקעת של עורקים ושל גידים. מהם רחבים כפתחו של אולם ומהם צרים כפתחה של מדינה קודם שקיבצה גלויותיה; מהם ישרים כפסק של בית־דין ומהם מפותלים כחוט של רכילות; מהם פרוצים ופרומים ומהם סתומים וחתומים; מהם זקופים ומיוצבים כעמודי עזה ומהם רסוקים ושסועים כמפלגות המדינה. נסתחררו עורקים וגידים זה בזה ונסתחררו זו בזו רגליו של אורח. שלף מהנדס דרכי־המים מפתח שני, נעָצוֹ באשר נעָצוֹ ונגלה קנה ארוך נעוץ בתהום של מים. הציץ האורח פנימה, נסתחרר כולו ופירכסה נפשו לצאת מפּחד האפסיִם ומפני ההתבטלות. שהמציץ לתוך ראי־האדמה גופו מצטנף מאוד ופניו מתקטנים מאוד ואיננו אלא בריה זעירה וכל גדלותו איננה גַדלוּת. שָֹם המהנדס ידו בתוך כף־ידו של האורח ואמר חציוֹ־רצינות חציוֹ־לצון: ארובָּה זו שאנו תוקעים אל נבכים סופה שהיא מגיעה אל קרקעיתה של תהום ומוצצת את המים ומגדלת אילנות ומניבה יבולים במדינה וסוף־סופה ש… מגרדת בפדחתם של יהודי אמריקה… שאם להאמין לחכמי הגיאוגרפיה, קרקעיתה של יבשת שלנו היא תקרתה של אמריקה ומקדח המחובר לשפת הארובה סופו שהוא מבקיע שכבה אחרונה של קרקעית שלנו ומעוֹרר בשאון־הקידוח יהודים שביבשת ההיא.
שלף המהנדס מפתח שלישי – הוא מפתח־המפתחות, גדול ונחרץ מחבריו – ופתח עוד שער. באו השנים בשער ונגלתה לפניהם מערכת של אופנִים ושל ניני־אופנים: אופן־רבא שנלקח מספר יחזקאל ואופן־קטינא שנלקח מאורלוגין של תינוקות. העמידו האופַנים קול משלהם, העמידו העושים בהם רעש משלהם והעמידה האדמה שאוֹן משלה שאין תוף־אזנו של אדם יכול לעמוד בו. אמר המהנדס: זה שאון המים בגלגל וזה קולה של אדמה שסוחטת לשד־עצמה ומצווחת מסוף העולם ועד סופו. רֶחם־האדמה לידותיה אינן פוסקות וציריה אינם פוסקים עולמית. עמדו שני בני־אדמה בצדי הגלגלים ושאלו: מה נשמע בעולם של מעלה – מה מצעקים בתל־אביב ומה מדברים בכנסת – שמַשַׁק כנפי־האדמה משתיק כל הקולות שבמדינה ואפילו קולם של חכמי־הכנסת. אמר האורח: אשריכם שאין אתם שומעים אלא קולות של מעמקים.
ו
עוד האורח עומד תוהה ומשתאה ומבקש להַתך מראות שראה ולעשותם ערוכים במוחו ובלבו קם מהנדס דרכי־המים וטפח לו על שכמו וניערו מן התדהמה ומן החלום, לאמור: תעלות שהולכתי אותך וצפונות שגיליתי לך לא הראיתי לך אלא בשביל שתהא שותף עמנו בחג־השואבה. תקלה גדולה היא בלידה ובבריאה זו שהן מתרחשות הרחק ממקום ישוב. אילמלי היה ישובו של כרך סמוך יותר למקום הלידה ורואה עין־בעין את הבריאה אפשר היו גם חבליהן נופלים לו בנעימים.
ניגש מהנדס דרכי־המים אל לועו של צנור שהיה רחב מלוע הדג־של־יונה ולחץ בתנועת־אשפים על כפתור סמוי. מיד נתרעד הצנור והועף השסתום וזרם מים אדירים שחום־כלשהו כלשד האדמה פרץ מעָמקה של תהום ונתגעש כאשדות הניאגארה ופנה אל הבירה. אותה שעה לא עמד בעולם שום דבר אחר זולת מים.
משפרץ זרם המים וניתז על הסלעים ונשתפך כל הגיאיות בשאון־אדירים, ניתר הנהג ממושבו, נרטטו כל אבריו, תלה עיניו במים במבט מזָרֶה אימה גדולה ושמחה גדולה והפטיר ספק לחישה שלא נשמעה אלא לאורח ספק זעקה שהרעידה ספי־המדינה: “המים ניתזים כאש, המים סמוּקים כנעורים!” שלא היה הנהג אלא אבי־דמות ודמות־סמל של נערים משֹוּפמים כמוֹתו וענוים כמוֹתו שחצבו מסילה לבירה. אותה שעה יצאה אש גדולה מן המים ושֹרפה כל הפּוּרוֹת שבעולם ואכלה שר־השִׁכחה שבמדינה וניצבו עלילות־עבר כרמחים ומעשי־הווה כלגיונות וניצבה מדינה – כמלכוּת.
יום העצמאות תשי"ב
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.