¹

חרבן היהדות בגרמניא הוא חזיון היסטורי, אשר פרטיו לא נתבררו עוד כל צרכם. ביחוד ישתאה המתבונן, איך נתהוה הדבר הזה בזמן קצר כל כך. ואמנם על צד האמת מחויבים אנו להעיר, כי רק בצפון גרמניא נחרבה היהדות בימים מועטים, בעוד כי בנגב הממלכה הזאת נתקימה בידי אחינו עד היום הזה, אלא שנתאבנה שם, כידוע לכל מכיר בטיב חיי היהודים בנגב גרמניא. – כבר בשנות העשרים למאה הנוכחית היה החרבן שלם, ומהיהדות בצפון גרמניא נשארו רק שרידי חרבות, אשר טרחו ושקדו “הבונים” הנודעים להוגות אותם מן המסלה. בעת ההיא, בראשית שנות העשרים, התעוררו כמה חכמים נלבבים לרפא את הריסות היהדות בממלכת פרוסיא. הם יסדו אז את החברה הקולטורית² הנודעה, אשר אמרה לעשות גדולות ולא עשתה אפילו מעט. בשנות הארבעים – ובינתים ספה תמה היהדות בברלין – קמו חכמי לב בעיר הזאת (והחכם צונץ, אשר היה אחד מראשי החברה הקולטורית הראשונה, היה גם הפעם באותה עצה) ויסדו “חברה קולטורית” שנית. גם החברה הזאת לא הועילה הרבה ומבלי משים נכחדה מן הארץ. ואולם החזיון ההיסטורי הזה ילמדנו הרבה. אנו רואים דרך התפתחות היהדות בגרמניא בזמן עשרים שנה, מעת תמה לגוע החברה הקולטורית הראשונה עד כי נוסדה חברה כזאת פעם שנית. בראשונה אמרו מיסדי החברה, לחדש את נעורי עם ישראל אשר לפי דעתם בלה כבר מזוקן. הם ראו, כי תמה תקופה קולטורית אחת בעמנו, ובנשאם את נפשם אל התקוה, כי עוד יחיה עם ישראל, אמרו להחל תקופה קולטורית שניה. אבל עשרים שנה אחר כן לא חשבו עוד כזה, אלא הסתפקו בעבודת התמיכה, היינו לתמוך בידי מחברים וסופרים בישראל.

דבר זה ילמדנו, כי חדלה כבר אז (באמצע שנות המאה הנוכחית) היהדות בגרמניא להיות חזיון לאומי, ואפילו הטובים והמשובחים אשר בין היהודים בברלין חשבו רק להציל את הספרות העברית ואת דעת היהדות. בודאי היתה כונתם רצויה וגם הועילו במדה ידועה; אבל הם לא ידעו, כי אם יחדל עם מלהתקיים, שוא ישקדו להציל את הרוחניות שבו. החכם שד"ל חזה זאת מראש, ולכן כתב בחום לבו: “החכמה הישראלית, שקצת מחכמי אשכנז עוסקים בה בדור הזה, אי אפשר שתתקיים, כי הם עצמם אינם עוסקים בה להיותה בעיניהם דבר יקר בעצמו… אך הם חוקרים קדמוניות ישראל כמו שאחרים חוקרים קדמוניות מצרים ואשור, בבל ופרס, כלומר לאהבת המדע או לאהבת הכבוד”. הוא נבא, כי “החכמה הזאת אין לה קיימא” (עיין ספר “תולדות שי”ר" עמוד 76).

אין מן הצורך להוכיח בדברים, כי נתקימה נבואתו של שד"ל. הימים “הטובים” המעטים, היינו אותם הימים, אשר חשבו אחינו במערב אירופא, כי כבר היתה “גאולת עולם” להם, הספיקו לבער אחרי היהדות עד תומה. ולפי דעתי הפרטית, אשר אמרתיה כבר בפרסום, אין אני מאמין ומקוה עוד, כי תקום היהדות במערב אירופא אחר נפלה. עבד שמכרו רבו אפשר שיש לו עוד תקנה; אבל מי שמכר את עצמו ובעבדות ניחא ליה – לא יצא לחרות, אפילו אם יגרשהו אדונו מביתו ויאמר לו: משוחרר אתה! הוא ילך ויבקש לו עבדות אחרת. היהדות במערב אירופא תתקיים לפי דברתה רק בתור כנסיה דתית; אבל היהודים שם את מנהגי דת אבותיהם אינם שומרים ואת חוקיה אינם עושים. טעם קיום היהדות בצורתה הנוכחית היא רק בזה, שאי אפשר לעם כי יחרב בשנים מעטות, אבל תארך גסיסתו זמן ידוע.

זה כעשר שנים אשר חדשו בברלין את החברה הקולטורית בצורה חדשה נאותה לרוח זמננו – בצורה דימוקרטית. יש אשר חשבו, כי חכמת ישראל פסקה בגרמניא מפני שלא הספיקה מזון רוחני לכל העם, אלא לקצת יחידי סגולה. יהיה איך שיהיה, בימינו עשו נסיון חדש, ביסדם חברות בכל ערי גרמניא, אשר שם יגורו אחינו, להרבות דעת ההיסטוריא הישראלית וספרותנו. מודה אני בדבר, כי זה איזו שנים קמתי לקטרג על החברות האלה, אשר לא ישרו בעיני, בראותי, כי אין כאן לא הרחבת חכמת ישראל ולא החקירה העמוקה בה. עיקר החברות האלה היה מראש, לדרוש לפני הנאספים בכל עיר ועיר, ודרשנים יוצאים מברלין ומיתר “מרכזי החכמה” ודורשים ברבים. דרוש אחד שטחי, אשר באמת הוא רק העתקה מלה במלה מספרו הגדול של גרץ, נדרש פעמים אין מספר בקהלות שונות. הבזה נרבה דעת היהדות ותולדתה בין אחינו? אין חפצי להכפיל הדברים, אשר אמרתי בעידן ריתחא נגד החברות האלה במ“ע בשפת הארץ. ואולם אהבתי להאמת תחייב אותי להודיע, כי בקצת דברים חזרתי בי, כאשר אמרתי כבר במ”ע הנזכר. אני תליתי האשם במנהיגי החברה הראשית בברלין; אבל אחר כן נוכחתי, כי באמת כמה סבות מן החוץ גרמו בדבר, להמעיט את דמות החכמה הישראלית, בעוד כי ראשי החברה עמלים עם הצבור לשם אהבת ספרותנו ומשתדלים בכל כחם להגדיל ערך החכמה.

בימים האחרונים שמו ראשי החברה לבם לעשות מה בפועל לטובת הספרות הישראלית והתחילו להדפיס בכל שנה ספר מדעי בסגנון נוח ורצוי לכל הקוראים, אשר יכיל מאמרים שונים לתולדת עמנו וספרותו. הספר השנתי הראשון יצא לאור בשנת 1898 והשני יצא לאור בשנת 1899³, והם מונחים כעת לפני.

טרם אדבר על שני הספרים האלה צריך אני להקדים, כי מסדריהם (כלומר ראשי החברה) לא אמרו לתת לקוראים מאמרים מרבים החקירה בעולם היהדות אלא עניני מדע וגם ספורים דרושים לכל פנות העם. ולפי זה לא תהיה תכלית הבקרת לבקש חדושים מדעיים במאמרים האלה, אלא לראות, אם מכוונים הם אל התכלית המבוקשת. כן נוכל להבין על ידיהם את המצב הרוחני והקולטורי של אחינו בגרמניא, בראותנו באיזה אופן כותבים חכמיהם מאמרי מדע בשביל העם, ומה הוא המזון הרוחני, אשר אליו ישתוקקו הקוראים “המשכילים”, שהרי רוב חברי החברות האלה הם משכילי היהודים, היינו: הרופאים, האדבוקטים, הסוחרים ממדרגה יותר חשובה וכדומה. “המון העם” אמנם אין לנו בין היהודים בגרמניא, ואולם צריך לדעת, כי מעת נסתמו צנורות הפרנסה בקרב היהודים במדינתנו, והעוני יתרבה ביניהם משנה לשנה, הנה רבים מאחינו מושכים את ידם מכל ענין רוחני מטעם פשוט, יען כי טרודים הם בפרנסתם ובדחקותם, ומקוצר רוח ומעבודה קשה אינם יודעים מאומה זולת עבודתם התמידית. כן הדבר נוהג בברלין וביתר הערים הגדולות. ואולם בערים הקטנות אפילו העני שבישראל משתוקק מעט לדעת את היהדות. צא וחשוב: בברלין (אשר מספר היהודים יעלה בה ליותר ממאת אלף נפש) נספחו בערך שבע מאות חברים אל החברה הזאת, ובעיר הקטנה אלנשטין (בפרוסיא המזרחית). אשר מסופקני בדבר, אם יגורו שם יותר מששים משפחות של ישראל, מספר הנספחים אל החברה חמשים ותשעה!

מנהיגי החברה הראשית, אשר אמרו לעשות דבר גדול, גמרו בדעתם ללכת רק אל הגדולים ולבקש מהם סיוע מוסרי למפעלם; ואולם אנו לא נסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. וזאת לדעת, כי רוב חוקרי עמנו במערב אירופא קשה להם לכתוב מאמר או חבור, אשר יבינהו העם, ואם כתוב הוא באופן מובן להעם, הוא על פי הרוב בלי שום תוכן מדעי. הספר השנתי השני נופל הרבה בערכו ובתכנו מן הראשון, כאשר הודו מסדרי הספר בעצמם (מבלי כי אשמו בזה), וכאשר נזדמנתי לפני ימים מספר עם אחד מחברי הרידקציא ושיחתנו נסבה על אודות החזיון הזה, אמרתי לו בלי משא פנים: רוב חוקרינו יש להם Gelehrsamkeit, אבל אין להם Wissenschaft. מטעם זה יש לנו חקירה מדעית בספרות ישראל ותולדתו, אבל אין לנו חכמה ישראלית, ובנוגע לחקירה המדעית, כמה מן “דקדוקי עניות” וחקרנות של הבל יש בספרותנו “המדעית” החדשה!

בספר הראשון יש כמה מאמרים מועילים ונעימים למקרא. נדלג על שני המאמרים הראשונים שבו, על ההשקפה השנתית הכתובה בידי הפרופסור פיליפזון וההשקפה הספרותית הכתובה בידי ד"ר קרפלס. מאמרים כאלה נהוגים בכל ספר שנתי וערכם המדעי או אפילו הספרותי איננו גדול כל כך. אחרי שני המאמרים האלה יבוא מאמר חשוב על דבר יחס מזמורי תהלים אל הספרות הכללית, מאת פרופיסור קורניל. ביחוד שׂם הכותב עיניו על יחס הפיוט הביבלי אל הספרות הגרמנית החדשה, הסופר הירדר היה הראשון בין חכמי גרמניא, אשר הסתכל בימי הפיוט הביבלי והכיר את חשיבותו הנעלה, לא רק בתור רשמי הדת, כי אם גם בתור פואיזיאה נהדרה ונשגבה מאד. במקצוע זה השפיע הירדר על נעים זמירות גרמניא, על הפייטן גיטה, אשר כל ימי חייו חבב את הפיוט הביבלי, ובזמרתו הנעלה נתן לו מקום רחב. הוא זִכה את עם גרמניא בזה, כי מעת ההיא לא חדלו המשכילים והלומדים שבו, אלו אשר חננם הטבע בנפש מרגשת נעימות הפיוט, לכבד ולחבב את כתבי הקדש.

משפט ישר וצודק חרץ החכם קורניל על דבר המושג “הספרות הכללית למין האנושי”, ואם ראוי למנות את כתבי הקדש בכלל הספרות ההיא. לפי דעת קורניל אין המכוון בענין “הספרות הכללית” לאלו הספרים אשר נתפשטו במדה מרובה בין בני אדם, אלא רק לאלו, אשר היו לקנין של כל המין האנושי ויצאו מחוג מולדתם הלאומית. הוא מבאר לנו את משפטו זה במשל הלקוח מן המציאות. הנה ספר הקראן הוא בלי ספק מפורסם מאד ונתפשט בין עמים רבים. כמעט אשר רבו קוראיו כמספר קוראיה של הביבליאה. כשתי מאות מיליון נפש ארם הם מאמיני האסלאם, והקראן קדוש הוא להם בתור ספר דתי. עם כל זה לא יכנס הקראן במספר ספרי “הספרות הכללית”, כי תמיד נשאר בחוג מולדתו הלאומית. רק ערבי ימצא עונג בספר הזה, אבל אדם בן התרבות האירופאית לא יתענג על סלסול המליצה שבו ועל רבוי דבריו בהפלגה יתרה ובהפרזה גדולה. ועל אחת כמה וכמה אם נעתיק את שׂורות הקראן לשפה אחרת – אז יאבד טעמו לגמרי. לא כן בנוגע לכתבי־הקדש. אם נקרא למשל את מזמורי תהלים, הנה אמנם נמצא בהם כמה אשר מלבד ערכם הדתי לא תגדל חשיבותם הפיוטית כל כך; אבל בכלל הלא נוכל למנות את הפיוטים הנשגבים האלה במספר שירי הליריקא היותר חשובים בעולם, בספרות כל עם ועם, מיום נבראה הספרות הפיוטית עד עתה. הפיוטים האלה חביבים הם לכל אדם מבין בעל נפש מרגשת וגם בהעתקה לשפה אחרת לא יאבדו טעמם, בהיות יפיָם והדרם לא רק בלשונם, בלבושם החיצוני, כי אם גם בתכנם ובנושא ענינם. ואולם מצד השני עלינו להודות, כי אין לנו דוגמת הפיוטים האלה בשום ספרות שבעולם, ובהם נתיחדה האומה הישראלית. הן אמנם נתגלו בימינו אלו כמה מזמורים בשפה אשורית (בכתב היתדות), אשר יש להם קצת דמיון למזמורי תהלים, הן בצורתם והן בסגנון הלשון; אבל מי אשר יאמר להשוות את הפיוטים האלה בתכנם ובנושא ענינם אל זמירות ישראל – אומר לכל, כי אין לו חך לטעום את מתק הפיוטי.

קורניל יסביר לנו טעם הדבר, כי יתפעל כל איש תרבותי למקרא הפיוטים העברים. כי עם היותם לאומיים בהשקפתם, הנה לא תחסר בהם גם ההכרה האנושית והם מיוסדים על הפסיכולוגיא, על טבע האדם וכוחותיו הנפשיים. כן יעיר אותנו על החזיון ההיסטורי, כי מכל העמים הקולטוריים נתפשטו כתבי הקדש ביותר בין עם גרמניא, יען לפי דעתו דומה עם גרמניא בכמה ממדותיו ותכונות נפשו אל עם ישראל, כאשר חרץ כבר הפייטן הינה את משפטו באמת וצדק. “אם יתגרו בי גסי הרוח ומעוטי הדעת על אודות משפטי זה – יוסיף קורניל – ויוציאוני מכלל הגרמנים הלאומיים לא אחת מפניהם, ובמקצוע זה הנני באמת יהודי, אף כי מולדתי היא גרמנית ודתי נוצרית” (קורניל הוא מלמד התיאולוגיא הפרוטסטנתית).

אמנם מתוך שבחם של הפיוטים העברים הוא בא גם לידי גנותם של ישראל, היינו, כי לפי דבריו נמצא במזמורי תהלים את ההשקפה המוסרית של עמנו בימים מקדם, את גאות לבם ושנאתם המרובה ליתר העמים, בחשבם את עצמם למבחר היצירה, לסגולת כל העמים, לממלכת כהנים, צדיקים וישרים, בעוד כי העמים סביבם נחשבו להם כזרים ועושי רשעה. היהודים הקדמונים באו, לפי דעת קורניל, לפני היוצר לתבוע בפה את שכרם בשביל מעשיהם הטובים והתהלכם לפני ה‘, בעוד כי קללו את שכניהם והתפללו אל האלהים, כי ישמידם מתחת שמי ה’. – והנה אין כאן המקום לבאר בארוכה מה שיש להשיב על טענותיו של קורניל בפרט הזה; אבל לא נוכל לעבור עליו בשתיקה מבלי להעיר, כי מאמרים כאלה, אשר שמו אותם לפני העם, צריכים להכתב בהשקפת חוקר היסטורי, ולא על פי זו של מלמד התיאולוגיא הפרוטסטנטית, אשר עם כל חבתו לכתבי הקדש לא יחבב אותם אלא בתור “עדות ביעקב” להדת החדשה.

הדבר הזה נוגע אל התכונה “הלאומית” של אחינו בגרמניא בכלל. מר “אחד העם” כתב את מאמרו הנודע “עבדות בתוך חירות” (על פרשת דרכים עמוד 160–146) על פי שקלא וטריא ספרותית של אחינו בצרפת. ואולם באמת אינה דומה העבדות המוסרית של אחינו בצרפת לזו של אחינו בגרמניא בצרפת אינם חשים את עבדותם המוסרית, יען כי מצד אחד בטלו את ישותם הלאומית בטול גמור, ומצד השני חדלה שם השנאה לישראל מכל וכל (מובן מאליו, כי על הזמן, אשר עליו תסוב שיחת “אחד העם” אדבר), ומטעם זה חשבו היהודים בצרפת את עצמם כאחים ליושבי הארץ. לא כן היהודים בגרמניא. נצוץ של רגש לאומי לא כבה מעולם בלבם, כי השנאה להם מצד עם הארץ שקדה על הנצוץ הזה שלא יכבה. אפילו בשעה שרמו את אחרים באמרם: אחים אנו להגרמנים, ידעו (או חשו לכל הפחות ברגש בלתי ברור), כי עבדים הם להם. אבל בעבדותם הפסידו כבר את רגש הבושה, שיש לכל אדם בן חורין. עבד כי יבעט בו אדונו ברגליו, אבל יתן לו אחר כן מנה אחת, ישק את ידו. היהודים בגרמניא שומעים את חרפתם מעם הארץ, אבל אם יש בדברי הבוז גם מעט מן השבח ישמחו על זה וישתחוו בהודאה. זה כשנה, כאשר קם בברלין המו“מ הנודע על דבר עבודת ה' בצבור ביום הראשון והיו היהודים נדונים זה עם זה במקהלות, הלך לו אחד מ”החרדים על דבר ה'" אל התיאולוג הפרוטסטנטי הרנק, לדרוש ממנו פסק דין על אדות הדבר הזה. התיאולוג הפרוטסטנטי פסק, כי אמנם הדין עם האורתודוכסים, כי שבת האמורה בתורה היא יום השביעי, ובכונה דחו זקני הכנסיה החדשה את שבתם ליום הראשון, כדי להפרד מישראל; אבל מן הראוי לבני ישראל, כי יתקרבו אל עם הארץ בדתם, כי סוף סוף נופלת היהדות בתמציתה המוסרית מהדת החדשה. את המכתב הזה קרא פלוני האורתודוכס לפני קהל ועדה, אשר שמחו על זה שמחה גדולה, ולא חשו בעלבון הנעשה להם.

נדלג על מאמרו של החכם שטינטל (“למנות ימינו”), אשר הוא באמת רק מאמר דרושי בסגנון פילולוני, ואותו פלט בלי ספק קולמסו של המחבר כלאחר יד, ואיני יודע אם היה ראוי לפרסום, זולת אם נדון עליו בבחינת “שיחות חולין של ת”ח" שצריכין למוד. אחר המאמר הזה בא מאמר מאת הסופר המפורסם גיאורג ברנדס, חקירה על דבר ספר “קהלת”. “קהלת” הוא אמנם מן המאוחרים שבספרי המקרא, אך בודאי קדום הוא הרבה לספרות האלכסנדרית־היהודית⁴, ואי אפשר להבינו על פי “מחקר פסיכולוגי” ו“הבנה מחוכמת” בלבד, אלא צריך הוא לחקירה עמוקה וידיעות רחבות בתולדת התקופה ההיסטורית הזאת. וברנדס “חוקר” בכתבי הקדש באותו הסגנון השטחי של הינה, בבואו לפרסם ברבים את הדעות הפילוסופיות של הפלוסופים מימות קנט ואילך. כבר אמרתי במקום אחר, כי אבין היטב לכעס הפלוסופים המובהקים, אשר כעסו על “שיחותיו” של הינה בעניין הזה, כי שיטות פלוסופיות עמוקות לא נתנו להיות “שיחות חולין” בפוליטון. רגש של כעס כזה חשתי בנפשי בשעה שקראתי את מאמרו של ברנדס ע“ד ספר “קהלת”. הוא מחקה את רנן בזה, ועד כמה נאמנו דברי רנן, הלא ידוע לכל חוקר מומחה לאותו דבר. בהבנת כה”ק העיקר הוא לא “השיחה הנאה”, כי אם הבנה עמוקה וחקירה בכובד ראש.

ר' משה גידמן כתב מאמר על דבר “הסבות הפנימיות של צמיחת ההיסטוריא הישראלית וירידתה”. המאמר נכתב בסגנון דרושי, אשר רגיל המחבר הנכבד בו, וכמה מדבריו נאמרו, כדי לחזק את לב אחינו באלהים ודת מורשה ולהוכיח את צוררי היהדות על זדונם ועל רוע לבבם. יודעים אנו, כי צוררי היהדות (ומה גם צוררי היהודים!) לא יקראו את הדברים האלה, ואילו אם יקראו אותם לא יקחו מוסר, כאשר לא הועילו עד הנה כל ספרי סנגוריא להגין על היהדות ולהשיב חרפת צר. עם כל זה, כל האומר, כי דברים כאלה אינם מביאים תועלת, אינו אלא טועה. שהרי ידוע לנו, כי בביתנו ובחומותינו רבה העזובה, ורבים מבני עמנו בועטים בדת מורשה ובמסורת אבות. ולהם יטיף המחבר את מלתו. –

ובנוגע לגוף הענין יאמר המחבר, כי סבת ירידת עם ישראל היתה תמיד בחסרון הסדר המדיני, בריב ומדון, אשר החזיק בהם עם ישראל בכל העתים והזמנים. בזמן בית ראשון התחיל המלך דוד לאחד את כל שבטי ישראל לקבוץ מדיני אחד וליסד מרכז כללי להאומה; אבל ימי הסדרים הנכונים האלה לא נמשכו, וכבר בימי שלמה בנו התחילה המחלוקת בין השבטים, ואחרי מותו נחלקה האומה הישראלית לשתים. המחלוקת גברה תמיד בישראל והלכה ונמשכה מדור לדור, ואפילו בימי הבינים רבו המריבות והקטטות, המלשינות והדלטוריא בכל קהלות ישראל. פעמים אין מספר נאספו חכמי ישראל ורבניו, לטכס עצה ולתקן תקנות לחזק השלום והאחדות בהקהלות, כי טובי עמנו חשו את הצורך הגדול לשלום ואחדות; אבל המחלוקת לא תמה מעולם בישראל. המחבר מוסיף עוד, כי בימי הבינים היתה לפעמים המניעה גם מצד הממשלות, אשר שמחו לאיד ישראל ושחקו על משבתו, ומטעם זה לא רק לא עזרו בדבר, לתת להקהלות חוקים טובים ומשפטים צדיקים, אשר יחיו בהם חיים של סדר ושל אחדות, כי אם גרמו עוד כמה עכובים, ויחס הממשלות אל הקהלות הישראליות היה לרוב סבת המחלוקת בין היהודים.

המשפט הזה הוא צודק בפני עצמו; אבל המחלוקת והעדר האחדות בשבטי ישראל ואחר כן בקהילות היהודים בארצות פזוריהם הם עם זה סימנים של התעוררות לאומית פנימית, ועדיין לא נדע את הסבה הפסיכולוגית וההיסטורית של ההתרגשות הזאת. בודאי לא היו בני ישראל נוטים יותר מטבעם אל המחלוקת והקטטות משאר בני אדם. בנוגע להמלחמות שהיו בין שבטי ישראל טרם נתאחדו לעם אחד וגם בענין קריעת ממלכת ישראל לשתים נוכל לרמז על חזיון דומה לזה, אשר ירָאה לנו בתולדות היונים ובזמן מאוחר גם בתולדת עם גרמניא. ולא זו בלבד, אלא שהחקירה ההיסטורית תלמדנו, כי כל עם היסטורי וקולטורי נתהוה רק באופן כזה, כי המשפחות והשבטים קדמו להעם. ההיסטוריא הביבלית תצייר לנו על פי ההשקפה הלאומית והדתית של כותבי הספרים הנעלים האלה אופן התהוות עם ישראל, לא על פי דרך התפתחות טבעית, אלא לפי הצריך לה לתכלית המוסר הלאומי. על פי הציור ההיסטורי הזה הורגלנו להאמין, כי עם ישראל קדם לפירוד השבטים. אבל מלבד כי אין זה בגדר הטבע, הנה ההיסטוריא הביבלית בעצמה קימה לנו כמה רשימות היסטוריות, אשר אותותיהן לא ינכרו, כי באמת גרו בארץ כנען כמה שבטים שֵמיים, אשר עברו עליהם ימים רבים טרם היו לגוי אחד. אין כאן המקום לברר ענין כניסת שבטי ישראל לארץ כנען, וכבר אמרתי במקום אחר, כי גם מהשקפת החקירה ההיסטורית החפשית אי אפשר להחליט, כי כל ענין ספור יציאת מצרים הוא בדוי, כהחלטת המבקרים החפשים. אבל יהיה איך שיהיה: ההיסטוריא הביבלית תספר לנו, כי נכנס עם ישראל לכנען ושם נחלק על ידי פרוד ואי־אחדות לשבטיו והקבוץ הכללי נהרס. ואולם אתה מוצא ברשימה העתיקה של חלוקת הארץ, כי גם בשעת כניסתם לארץ כנען לא היתה האחדות בין השבטים גדולה כל כך, כאשר יחייב באמת טבע הענין. כמו שנראה בכל עם היסטורי כן היה גם בעם ישראל: משפחות נהיו לשבטים והשבטים נהיו לעם.

על פי ההשקפה הזאת נבין את ספרי ההיסטוריא הקדומה אל נכון, והיא תבאר לנו גם ענין הפירוד בין השבטים, הקשר שהיה בין שבטי ישראל היה בתחלה בלתי אמיץ כל כך, כי עוד לא נאגדו יחד בחייהם המוסריים והקולטוריים. אבל על כל פנים היה כבר איזה קשר ביניהם, מדיני או מוסרי, אשר אין כאן המקום לבארו בכל פרטיו. כן אין ספק בדבר, כי בקצות העם היה הקשר הזה רופף, באופן כי במקצת נתאחדו כמה משפחות עם האומה הישראלית בדרך התפתחות ההיסטורית, ובמקצת לא הצליחה ההיסטוריא ואלו המשפחות נדחו. שבט הקני היה ימים רבים אבר מדולדל של עם ישראל; תקופות ארוכות עברו טרם התברר הדבר, אם יתחבר אל בני ישראל או לא. לבסוף נבלע, כנראה, חלק מן השבט הזה בישראל, וחלק אחר בשבטי הבדוינים האחרים. הלזה נקרא מחלוקת ופירוד? זה הוא מהלך של התפתחות טבעית, אשר בלעדה לא נתהוה עוד עם. וכאשר נסתכל באופן התהוות כל אומה ואומה, אז נדע, כי בנעימות, באהבה ואחוה, שלום וריעות, לא היה עוד גוי בארץ. בהיות הדבר ענין טבעי לכן נתהוה באופן טבעי: באכזריות, בשפיכות דמים, בחמס ורצח, בבלוע הגבור את החלש. ממש כאשר נראה במלחמת החיים שבכל מפעלי הטבע. שבט או משפחה גבר על אחיו והכניע אותו תחתיו, לא לשם “תעודה מוסרית”, לשם רעיון קולטורי, אלא יען כי היה הכח בידו – וכל דאלים גבר. בישראל גבר תחלה שבט אפרים והכניע שבטים שמיים, בני גזעו, תחתיו ואחד אותם אל דגלו למשול עליהם; וביהודה גבר שבט יהודה על שמעון ובנימין ועל שבט לוי, אשר לא היה לו חלק ונחלה בארץ. באופן כזה נתהוו אחר כמה נסיונות היסטוריים, שני עמים שמיים: יהודה וישראל. אלו העמים היו נבדלים קצת זה מזה, ובקצת היו מחוברים זה לזה. על כל פנים חברם ואגדם המצב הגיאוגרפי, באופן כי לבסוף התחילה ההתחרות גם ביניהם. אחרי אשר הכניע אפרים קצת שבטי ישראל, ויהודה גבר באחיו, התחילו שני העמים האלה להתגרות זה בזה. כל אחד מהם אמר למשול הוא לבדו. ואותה ההתפתחות ההיסטורית שראינו במשפחות ישראל ואחר כן בשבטי ישראל, בעת שהיו נפרדים עוד לאטומין, התחילה אחר כן בין ממלכת יהודה וישראל. בימי שמואל בא הדבר לידי כך, כי נתאחדו לעם אחד, וזה היה נמשך והולך גם בימי המלך הראשון, אשר מלך על כל שבטי ישראל ויהודה. ואולם אחרי מות שאול נפרדה הממלכה עוד הפעם לשתים (מבלי אשר נתבאר לנו החזיון ההיסטורי הזה כל צרכו, כי מָלך בן שאול, יליד משפחה אחת מנגב פלשתינא, על אפרים), עד אשר קרב המלך דוד עוד הפעם את המרוחקים בזרוע. בימי שלמה נשאר הדבר כן, ואולם אחרי מותו נחלקו שבטי ישראל ויהודה עוד הפעם לשנים.

כדבר הזה אנו רואים גם בהתפתחות עם יון, ובהתקופה המאוחרת גם בעם גרמניא. בשני העמים האלה לא נצחה מעולם האחדות את הפרטיקולריסמוס נצחון גמור. נגד זה התפתחו העניינים באופן אחר בעם רומא (כי נצח שבט אחד את כל השבטים האיטלקים ובטל את הפרטיקולריסמוס שלהם) ובתקופה מאוחרת גם בעם צרפת אנגליא וספרד. מובן מאליו, כי לא בפעם אחת הצליחה ההיסטוריא במפעלה זה, אלא אחרי כמה נסיונות, כידוע לנו למדי מתולדת כל העמים האלה. ואיזה חוקר היסטורי ימצא בזה נטיה טבעית למחלוקת וקטטות? אותו השבט, אשר נטל עליו הכרח היסטורי להכנע לפני שבט אחר ולבטל מסבה זו את ישותו הפרטיקולרית, לא עשה כזה מעולם בלב טוב ובנפש חפצה, אלא מפני האונס והכפיה. האם היה עליו לדעת מראש, כי ימים באים ויאמרו עליו ההיסטורים, כי מחזיק במחלוקת הוא? הוא עמד על נפשו כל עת אשר היה לו הכח לעמוד על נפשו, וכאשר נכנע פעם אחת שב ונסה את כחו פעם שנית במלחמת החיים, עד כי נפל ולא הוסיף עוד קום. על דרך הדרש נוכל לדבר ע"ד חסרון אחדות בישראל תמיד; אבל על צד האמת אין זה אלא אופן טבעי להתהוות עם שלם.

יותר קרוב לאמת הוא ענין המחלוקת בישראל בזמנים מאוחרים. היינו, בעת נפזרו היהודים כבר בעמים, ותמיד משלה תחרות וקטטה בקהלות בני ישראל. זה הוא חזיון נכר ובולט לעין, אבל סבתו הפסיכולוגית אינה הנטיה הטבעית של היהודים לקטטה ומחלוקת, אלא סדור הקהלות בימים ההם. בימינו אלה יתמעטו הקטטות בה במדה שחיי הקהלות הולכים ומתמעטים. פלוני, למשל, אינו מרבה מחלוקת בקהלתו, מפני שאין לו שום חפץ לא בחיי הקהלה ולא בשלטן העדה, והוא חבר לה רק מפני ההרגל והמנהג, למען לא יפרוש עצמו מן הצבור. אינו נהנה מדובשה ואינו ירא מעוקצה. את מנָיתו בתור מס קבוע הוא משלם בזמנו הראוי – ושוב לא איכפת ליה מידי. אבל שכנו הוא קנאי גרול ו“חרד לדבר ה'”, והוא כבר מרבה קטטה ומחלוקת ע“ד הרב והשוחט והחזן, אשר לפי דעתו אינם על “טהרת הקדש”. ועתה הגע בעצמך, באיזה אופן היו חיי הקהלות לפני שלש מאות שנה! על כל צעד וצעד, בכל רגע ורגע היה היהודי נזקק לקהלתו, לפעמים גם בעניינים מדיניים, עד”מ בקצבת המסים והארנוניות. והיהודי הוא סוף סוף בשר ודם. לפעמים עשו לו באמת עול במשפט ולפעמים נדמה לו כן. מובן מאליו, כי קרא שוד וחמס על תקיפי הקהלה והתגרה בהם, ואלו השיבו חרפתו אל חיקו. באופן זה קמו מריבות וקטטות בקהלות. גם בעניין הרבנים, כי ירד אחד לחיי חברו, או הקניטו בהוראתו, היתה לפעמים מחלוקת לשם שמים או שלא לשם שמים. היהודי האמתי יכעס הרבה, אם יאמר הרב על כשר טרפה ועל טרפה כשר, ובהכרח כי יבוא אתו לידי קטטה על הדבר הזה. כעת לא יבואו אל הרב בערי המערב לשאול ממנו מותר או אסור, כשר או טרפה; ואם יבואו אליו, אין לומדים בטלנים בעיר, אשר יהיו חולקים על הוראתו ויקניטוהו בזה; אבל בקהלות “החשובות” ברוסיא ופולניא ובשאר המדינות, אשר תמשול שם עוד הדת בכל תקפה, לא חדלו עוד מריבות כאלה, אשר בשעור ידוע הן צודקות והכרחיות, ורק בהפריזן על המדה יהיו לענין מגונה. אבל גם הוא דבר טבעי, כי היתכן אשר כל בני הקהלה יהיו מלאכי השלום ויבטלו תמיד רצונם מפני רצון אחרים למען השלום? באמת מעבירים היהודים במדה מרובה על מדותם למען השלום ולמען התרחק מ“חלול השם”; אלא כי אי אפשר כזה בכל חברי העדה. שלום אמתי נמצא רק בשדה הקברות, וקהלות חרבות, אשר אין עוד בהן רוח חיים, ועומדות הן על תלן רק באופן מיכני, ברוב הקהלות אשר במערב אירופא, הן מחזיקות בשלום, מפני כי המתים ישכבו בשלוה ושלום. אבל במקום שיש רוח חיים יש גם תחרות וקנאה. שנאה ומדנים. הלא רואים אנו, כי שבת השלום בקהלותינו על ידי “הציוניות”, מפני שהיא תנועה של חיים. הציונים יריבו ברבנים־מוחים, והרבנים־המוחים יוציאו את “הציונים” מכלל היהדות – ושני בעלי הריב הלא הם בני תרבות, ילידי שנות המאה הי"ט. ועתה צא ולמד קטגוריא על אבותינו, על כי הרבו במחלוקת, על כי החרימו, למשל, את בני כת שבתי צבי ואת הפרנקיסטים ואת החסידים ומסרו אותם למלכות, ואלו שכנגדם נקמו בהם מצדם – הכל כנהוג בין בעלי חיים!

ר"מ גידמן מרמז על הדלטורים והמוסרים בהרבה קהלות, אשר הביאו לא לעתים רחוקות סכנה איומה על קהלות שלמות ולפעמים על כלל ישראל, כפיפירקורן ודומיו. לפי דעת המחבר היה הגיטו מוכן לפורעניות כאלה; על אדמת הבצה הזאת גדלו השרצים האלה. אין אני חולק על המחבר בנוגע לחזיון ההיסטורי הזה כשהוא לעצמו, כן אין חפצי ללמד סנגוריא על זה, אבל אנו מחויבים להבין כל זאת. הגיטו אינו אשם בדבר; אדרבה, על אדמת הגיטו צמחה כל מדה טובה ונכונה בישראל, ובפה מלא אומר, כי עלו אז רוב היהודים במדותיהם על רוב אחינו בימינו אלה, המתפארים ברוב השכלתם ובתרבותם הטובה. לעומת זה עלינו להודות, כי אמת הדבר, שבעת ההיא רבו מוסרים ודלטורים בקהלות ישראל, והדבר הזה יובן לנו באופן טבעי. בכלל לא היו אז סדרי החיים המדיניים כתקונם כאשר הם בימינו אלה. קראו מעל ספר ההיסטוריא ותדעו, כי מריבות, מהומות ומבוכות היו אז ענינים שכיחים תדיר בכל מדינה ומדינה. האדם הפרטי לא נכנע עוד לפני הקבוץ המדיני, והסדר המדיני לא בא אז עוד לידי גמר בשולו. מובן מאליו, כי גם בישראל לא חסרו אנשים, אשר לא אבו להכנע מפני הסדר המדיני – הוא משטר הקהלה. ומה גם בידענו, עד כמה היו הסדרים של הקהלה מגבילים את חיי האדם הפרטי בשכבו ובקומו, בחיים ובמות. היהודי אשר הלך ד' אמות בגלוי ראש או כי אכל בלי נטילת ידים נחשב בעיני מנהיגי הקהלה כמורד במלכות. כבר אמר פולוס, כי בכל מקום אשר נוהג החוק נוהג גם העון. חיי היהודי היו אז רק חוקים חוקים, לכן על כל מדרך כף רגלו נכשל בעברות; כאשר תקפה עליו יד הקהלה נכנע על פי הרוב מלפניה, אבל לעתים רחוקות קם למשטין וצורר נגדה. לפעמים היה האדם רע מטבעו ובלי שום סבה נראית (כי סבה פנימית יש לכל פעולה) קם לאויב לבני עמו. אבל עלינו לדעת, כי כל קהלה וקהלה נחשבה אז כקבוץ מדיני, ולפי מספר הקהלות לא היה מספר המוסרים והדלטורים מרובה כל כך. מפני מה נתמעטו כעת הדלטורים בישראל? מפני שעניני הקהלה נתמעטו. אין שום יפוי כח להקהלה עלי, ואם אראה דבר שלא כהוגן בהנהגתה – ובודאי אראה כזה – אני מתרחק ממנה. אבל אם הייתי חי לפני שלש מאות שנה לא היה זה מועיל לי, ולעולם לא הייתי יוצא מתחת רשותה. ובודאי במקום שיש קשרים רבים בין האדם לחברו יש גם סבות רבות לקטטות, אשר לפעמים יעברו את הגבול. אלה תולדות הדלטורים בישראל. לפי דעתי יש במקצוע זה חומר רב מאר לטרגדיות איומות. אל תסתכלו בחיצוניות העניינים לבד, העמיקו לראות בפנימיותם, בסבתם הפסיכולוגית – אז תבינו הכל ותסלחו הכל. וזאת היא תורת ההיסטורי האמתי, אשר לא יביט עמל ואון, אלא בכל דבר ימצא סבות ומסובבים, השפעות ופעולות, והכל על פי סרר קבוע, על פי הכרח פנימי, על פי קשר הענינים זה בזה. אין אנו צריכים לסנגוריא, אלא להבין המאורעות ביחוסם אל מסבות הזמן ואל הכחות השונים המשפיעים על חנוך האדם, באשר הוא שם.

ליתר המאמרים המובאים בספר השנתי הראשון אין ערך מדעי או אפילו ספרותי. הם ממין הפיליטונים, אשר העיקר בהם לשעשע את נפש הקוראים ולהמציא להם ידיעה כל שהיא. ובזה לא נקטרג על הכותבים, שהרי תכלית הספר הזה אינה להרבות החקירה המדעית, או אפילו להסביר את המאורעות ההיסטוריים באופן אחר מהרגיל (כאשר נסה החכם גידמן את כחו במאמרו שהבאתי למעלה), אלא לספר לקוראים, שאינם יודעים כלום, קצת ענינים נודעים כבר לאלה המצויים אצל ידיעות כאלה. והעיקר בזה הסגנון הנעים וסדור הדברים, אשר ברב או במעט הצליח בידי המחברים. כי אמנם זה ראוי לדעת, שבשביל הקוראים בשפה גרמנית צריך להתחיל כל דבר מא“ב, ומה שנודע כבר לקוראים עברית בלתי נודע כלל להקוראים ממין זה. משפט כזה נוכל לחרוץ גם על מאמרו של לודוויג גיגר על דבר “החברה היהודית” בברלין בסוף שנות המאה הי”ח. העניינים המסופרים שמה ידועים הם לנו למדי; דוד פרידלנדר, שלמה מימון, אלעזר בן־דוד, דורותיאה בת הרמבמ“ן, רחל לווין וכו' הם מיודעינו ומכרינו מכבר. קצת קוים ושרטוטין לציור הקולטורי של הימים ההם אפשר למצוא במכתבי הרמבמ”ן לארוסתו פרומט, היינו, אותן האגרות אשר הריץ לידידת נפשו אחר שנתארסה לו וטרם נשאת לו בחופה וקדושין. המכתבים האלה יראו לנו את החיים הקולטוריים של היהודים המשכילים בגרמניא בשנות הששים להמאה הי"ח. לפלא בעיני כי לא השתמש לודוויג גיגר בשעת הכושר, להעמיק מעט בהשקפת השנוי הנמרץ שהיה בישראל במשך ימי דור אחד, מזמן נשואי הרמבמ"ן עד ימי גדולי בנותיו, השנוי הזה – אפשר לדרשהו לשבח או לגנאי; אבל לבלי דרשהו כל עיקר, זאת היא בודאי השקפה מוטעת. גיגר עובר על המאורעות האלה בהתנצלות שטחית על אנשים הפועלים בתקופה ההיא. אני איני מחליט, כי הדין עם אלו המקטרגים על האנשים האלה (השקפת גרטץ ותלמידיו); אבל לכל הפחות ראוי לנו לדעת המאורעות האלה ולהבינם. דוד פרידלנדר יהיה צדיק או רשע, אבל בלי ספק השפיע הרבה על התפתחות היהדות בגרמניא; תהיה השפעתו טובה או רעה, אבל בודאי היא נראית ונכרת בחיי עמנו, וראוי לדבר על אודותיה.

הספר השנתי השני (אשר לא יהיה האחרון) נופל הרבה בערכו הספרותי מן הראשון. המאמרים הספרותיים הבאים בו הם מעטים גם במספר מאלו של הספר הראשון, ולעומת זה נתפרסמו בו מאמרים מדעיים, אשר תועלתם המדעית היא מעטה מאד. גם בפרט הזה יש לי ללמד זכות על עורך הספר, כי החסרונות שנמצא בקבוץ המאמרים מונחים בטבע הענין. בישראל יחסרו כעת פובליציסטים, היינו מין סופרים מלומדים, אשר ספרותם היא אומנתם ורגילים הם בכך, לכתוב מאמרים לא מרובי התועלת המדעית, אלא מרובי הנועם והעונג ויש להם גם ערך ספרותי. מתנאי סופרים כאלה הוא כי יהיו משכילים, לא חוקרים מומחים במקצוע אחר של החקירה המדעית, אלא אנשים בעלי השקפה מדעית כללית, שידעו די הצריך לדעת לכל אדם משכיל בכל ענפי ההשכלה הכללית. סופרים כאלה מעטים מאד בישראל. ולפיכך, כאשר יביא ההכרח לידי כך, לאסוף בספר אחד מאמרים כתובים ומסודרים בסגנון נוח לקרות בו, מחויב עורך הספר “ללכת אל הגדולים”. אבל גדולי ישראל הם על פי הרוב חוקרים מומחים בפרט אחד של החקירה המדעית, ומה שהוא חוץ לארבע אמות של חקירתם איננו מובן להם כל עיקר, או לפעמים מביטים הם עליו כעל ענין טפל, שחוק התינוקות, שאין כדאי לאדם מלומד לטפל בו. הוסף על זה עוד חסרון כשרונם, לכתוב בסגנון מובן לרבים, בעוד כי עורך הספר השנתי דוחק אותם, כי ינסו כחם בעבודה כזאת, אשר אינם רגילים בה. באופן כזה יולדו “מאמרים”, אשר תועלתם המדעית מוטלת בספק, אך על רוב הקוראים יהיו בלי ספק למשא.

ואולם בהיות, כי אין מטרת מאמרי זה “לבקר” אחר מעשה זולתי, לכן אדלג על המאמרים ממין זה. אלא אי אפשר לי לעבור בשתיקה על מאמרו של החכם ר' אברהם הרכבי על אדות ענין מיסד הדת הקראית, מפני שזה הוא אחד מנופי ההלכות בתולדת ישראל. החכם הזה כתב עוד בשנת 1895 מאמר מדעי בנדון זה, אשר נדפס בתור הערה בסוף החלק החמישי של תולדת ישראל לר' צבי גרטץ (מהדורא שלישית עמוד 413 –429) “על דבר ראשית לדת הדת הקראית על פי מקורות חדשים”. ויען כי יש לי לטעון על החכם הזה בכמה פרטים חשובים מאד, לכן אצרף את שני המאמרים האלה יחד, שהרי נושא ענינם אחד הוא.

לא לחלוק על ר' אברהם הרכבי בנוגע לחקירותיו מגמתי, כי במקצוע זה הוא בודאי בר סמכא ולפניו נגלו מקורות בדבר התיסדות הדת הקראית, אשר לא נודעו להחכמים שקדמוהו. ואולם בנוגע לההשקפה הכללית, להפסיכולוגיא ההיסטורית של התיסדות הדת הזאת, כן במה שהוא תוקע מסמרות בדבר ראשית ההתעוררות ההיא, יש לטעון עליו הרבה. כי במקצוע זה לא יכריעו המקורות החדשים, אלא הסברא, ובדבר התלוי בסברא, רשאי אני להסביר את המאורעות באופן אחר, אם מתאים זה עם האמת והמציאות.

מר הרכבי תוקע עצמו יותר מדאי להאמין במה שהביאו המחברים הקדמונים, כי הקראים הם יוצאי ירך הצדוקים (הקורא המבין יבין מדעתו, כי לא יוצאי ירך ממש, אלא כי מכת הצדוקים יצאו הקראים). הדעה הזאת הובאה בתחלה על ידי מר סעדיה גאון (לפי השערת מר הרכבי, כי הגאון רבנו סעדיה הוא בעל מחבר ספר חלוק הקראים), באמרו: “באותו העת נתקנא ענן הוא וכל איש רע ובליעל הנותרים מתרבות צדוק וביתוס ונתכוון במחלוקת” (חלוק הקראים מובא ע"י פינסקר בלקוטי קדמוניות, נספחות, עמוד 103). ר' יהודה הלוי אומר (כוזרי מאמר ג' סי' ס"ה): “ואחריו [אחרי יהושע בן פרחיה] יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם, ובימיהם התחילה הדת הקראית [כן מובא גם במקור הערבי בהוצאת הירשפלד], בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך” וכו'. הראב"ד בספר “הקבלה” אומר: “כי אחר חרבן הבית נדלדלו הצדיקים עד שעמד ענן וחזקם”. ר' שמואל אבן גמיע (בדורו של הראב"ע) כתב: “ובקום שני זנבות האודים העשנים צדוק וביתוס שני תלמידי רשע קם החמס למטה רשעים וחשך ענן וערפל קדרותו הבא אחריהם תרבות אנשים חטאים גם הוא קם על בית מרעים” (מובא בלקוטי קדמוניות נספחות עמוד 155). ואותו המחבר כתב (לפי השערת מר הרכבי) גם דיני שחיטה בערבית ושם נאמר ג“כ, כי הצדוקים הם הקראים. וגם הרמב”ם דן בפירושו לאבות (פ“א מ”ג): “והיו לזה החכם [אנטיגנוס איש סוכו] שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם השני ביתוס ויצאו מן הכלל… התחברה לאחד כת אחת ולחברו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים… ומהם יצאו אלו הכתות הרעות ונקראו באלו הארצות, ר”ל מצרים, קראים. ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים…".

אל “העדות” הזאת מצד חכמי הרבנים מצרף מר הרכבי עוד רשימות מצד חכמי הקראים לאמת את הנחתו. הקראי יוסף הרואה אומר, “כי בימי בית שני גברו הרבנים והם הנקראים פרושים ונחלשו הקראים והם הנקראים צדוקים” (כ"י בפטרסבורג). הקראי יעקב בן ראובן אומר בספר העשר על תורה: “דע כי אם שהיה החלוף הזה בבית שני ויד הרבנים מנצחת והם הידועים כפרושים ויד הקראים נתחלשה והם הידועים צדוקים” (לקוטי קדמוניות. נספחות עמוד 84; מר הרכבי בעצמו איננו סומך כל כך על העדות הזאת, כי הקראי יעקב בר ראובן נודע למשתמש בדברי חבריו שקדמוהו, ואין ספק, כי דבריו המובאים בזה הם משל יוסף הרואה). בעל “חלוק הקראים והרבנים” (קראי), אשר השיב על דבר מר סעדיה גאון, כתב: “וראשונים אנחנו [הקראים] מהם [מן הרבנים] וממנו היו נרמזין ירושלמין ושמותין וצדוקין וביתוסין” (ל"ק נספחות עמוד 101), וכן הוא אומר: “ומה שאמר [בעל חלוק הקראים], כי באותו עת נתקנא ענן וכל איש רע ובליעל הנותרים מתרבות צדוק וביתוס, מגיד כי דתם קדמונית היתה עמהם ובעלי תועה מחרפתם ובשתם אמרו כי דת צדוק וביתוס היא, וכי צדוק וביתוס מראשי חכמיהם היו ובדתם נוהגים, ולא חלפו בהם כי אם אחת מני אלף וכל תורתם [צ”ל תורתנו] כמותם⁵, הנה נודע כי לא מקנאת עצמו עשאו [מוסב על ענן] כי אם מקנאת דתו. אף אִמרו לנו: ומה התועה אשר תעו צדוק וביתוס בתורה ועל כן נדיתם אותם [או: אם כן למה לא נדיתם אותם]" וכו' (שם ע' 104). אלו הן הרשימות ההיסטוריות מפי הקראים לאמת את הנחת מר הרכבי.

ואולם כל אלו הדברים המובאים בזה מוכיחים רק, כי קצת החכמים (מצד הרבנים) העלילו על הקראים, כי מכת צדוק וביתוס יצאו, ובהיות כי נשתרשה ברוב האומה הישראלית השנאה לכת הזאת (אשר ידעוה בני ישראל רק ע"פ ספורי התלמוד המדבר בגנותם), לכן כדי להזהיר את העם מלהמשך אחרי הכת החדשה אמרו: השמר לכם מהאנשים הרעים האלה, כי הם תרבות כת צדוק וביתוס. ואנו רואים, כי זה שהשיב על בעל חלוק הקראים (שהיה הראשון בריב זה ויותר קרוב למן ראשית הדת הקראית) סותר דבריו ואומר, שקר אתם בודים עלינו; אתם אומרים, כי מכת צדוק וביתוס אנו, בזה תודו, כי אמנם דתנו היא קדומה בישראל, אבל אין האמת בפיכם, כי מזרע המורדים והפושעים אנו. ואולם בדורות המאוחרים טעו חכמי ישראל להאמין באמת, כי מן הצדוקים נשתלשלו הקראים, יען כי חסרה להם כבר ההכרה ההיסטורית, והקראים בימים המאוחרים, אשר באי־דעת ההיסטוריא עלו עוד על חכמי ישראל, החליטו מהם ואמרו: כן הדבר! מעולם לא הסכימה האומה בכללה לתורת הפרושים, אשר אתם מתפארים בה, אלא תמיד היו הרבים חולקים עליה, הירושלמין, השמותין, צדוקין וביתוסין. בדבר הזה, כי כללו הקראים את בני א“י (הירושלמין) והשמותין (ר"ל בית שמאי) עם הצדוקים והביתוסים, אנו רואים בבירור, כי לא היתה להם בזה רשימה היסטורית אמתית וברורה, אלא כי הם לפי דעתם והשקפתם שפטו, כי תמיד היתה תורת הפרושים רופפה בידי האומה הישראלית ורק בחזקת היד כפו הרבנים את התורה הזאת על ישראל. אנו הלא נדע ברור ונכון, כי אין חלוק בין חכמי א”י וחכמי בבל בעיקר תורה שבע“פ, וכן אין הבדל עצום כזה בין בית הלל שהלכה כמותם ובין בית שמאי, אשר נדחו דבריהם מפני דבריהם של הראשונים, ועכ”ז התפארו הקראים, כי הם תלמידי הירושלמים ובית שמאי, או יותר נכון, הם לא התפארו בזה, אלא בקשו להתנצל נגד טענות הרבנים. ואיך נחזיק בדבריהם לחצאין? היינו להאמין להם, כי מכת צדוק וביתוס יצאו, ולא נאמין להם, כי תורת הירושלמיים ובית שמאי בידם?

אם נבין את הדברים על משמעם הכללי אז נמצא, כי אמנם צדקו הקראים במקצת באמרם, כי תורת הירושלמים ובית שמאי בידם, ואולם לא צדקו כלום באמרם, כי מכת צדוק וביתוס יצאו. ובאמת הם לא אמרו כזה, אלא הרבנים העלילו עליהם והם בקשו להתנצל. כבר הבין שד“ל את ההבדל העצום בין הצדוקים והקראים. הצדוקים היו אנשים משכילים במדה מרובה, אשר בקשו לתת להיהדות צורה אחרת לגמרי מזו שקבלה מזמן עזרה ונחמיה ואילך. אנו מוצאים בזה הבדל עיקרי ונמרץ מאד. היהדות עמדה אז, מעת אשר התחילה השפעת הקולטורא היונית, על פרשת דרכים: אם להתמיד בדרך התפתחותה, בתורת ההבדלה והפרשה, כאשר התחילה בימי עולי הגולה בזמן עזרא ונחמיה, או להתפתח בדרך שהתפתחו אז יתר העמים באסיא הקטנה, לבלי להיות סגולה, אלא סניף לההשכלה הכללית של הימים ההם. הצדוקים היו משכילים ובעלי התקדמות קולטורית לפי השקפתם הם, גדולים בחכמה ובהנהגה מדינית, אבל האהבה הלאומית (הישראלית) היתה רופפת בידם, ומצד השני היו אריסטוקרטים ומואסים בממשלת העם. הפרושים היו ממש ההפך מזה⁶; על כל פנים נפלנו בענינים מדיניים גדולים, ואולם הקראים נחלקו עם הרבנים רק על אודות דברים שבלב, על כי התאבנה אז היהדות או כי היתה קרובה להתאבן בסבת הישיבות הבבליות, כאשר ציירתי כבר במקומות שונים. ואם היתה אחרית המחלוקת הזאת שלא לשם שמים ונכנסו בה דברי ריב פרטיים, אין ספק כי בראשיתה היתה צודקת ורבת התועלת. ובאמת נהנו בני ישראל הרבה מהמחלוקת הזאת, כי מה שלא עשה השכל עשה הזמן, ועל ידי מחלוקת הקראים התחילו הרבנים לעסוק בהבנת התורה וכה”ק וגם שמו לב אל המדעים כפי צורך הזמן.

על פי האמור בזה יצא לנו, כי בעיקר ההשקפה הדתית המיוחדת לישראל נדמו הקראים להרבנים; הם היו יהודים ממש, אשר תורת ישראל נחשבה להם לעיקר היותר חשוב בחייהם המוסריים. לחלוקת הצדוקים והפרושים לא היו עוד מקום בחיי האומה הישראלית, אחרי כי חרב הבית ובטלו החיים המדיניים. ובאמת הלא נראה, כי מזמן שגברה מלכות רומא בישראל נתמעטה השפעת הצדוקים, ובשעת המלחמה הגדולה ספו תמו כלם בפולמוס הנורא הזה. כי כל אלה, אשר נלחמו על הקיום המדיני של עם ישראל, אפילו אם לא היו צדוקים ממש, אבל עכ“פ רוח הכתה המדינית הזאת משלה בהם, בעוד כי מהרו הפרושים להתפשר עם המאורעות. ואחר אשר עברו כמה מאות שנה מעת שחרב הבית איזו סבה היתה עוד לחלוקת צדוקים ופרושים, אם לא נטעה להאמין, כי המחלוקת הזאת היתה בשביל מדרשי התורה ודיוקי המקראות, אכין וגמין, כאשר חשבו חכמינו בימי הבינים? ולעומת זה צדקו הקראים במה שתלו עצמם קצת בשמותין וירושלמין, כי אמנם בכמה פרטים חשובים נדמו לאלה. השמותין והירושלמין היו בודאי פרושים, או יותר נכון: הם לא ידעו השקפה דתית אחרת זולת זו שהתפתחה בלמוד תורה שבע”פ. אבל באותה ההשקפה בכלל נחלקו בפרטים. בית שמאי לא שחררו עצמם כל כך מן הכתב כמו בית הלל. אם יש בזה מעלה יתרה כלפי תלמידי שמאי או כלפי תלמידי הלל, אין זה המכוון בחקירתנו הנוכחית. עכ“פ אנו רואים את תלמידי שמאי משעבדים עצמם יותר אל המובן הפשוט של כה”ק. ובנוגע להירושלמים (יותר נכון: בני ארץ ישראל). כבר הראיתי בכמה מאמרים, כי שונים היו בדרכי חייהם המוסריים מאחיהם הבבליים. ובעיקר הדבר היו יותר תמימים עם דתם ונוחים לבריות, והדת הישראלית לא היתה אצלם רק פלפול מחודד והתחכמות יתרה. הם העמיקו חקר בכה“ק ונתנו מקום להלך נפש, הדת היתה מזון לרגש הפיוטי שבהם; בעוד כי הבבליים היו שקועים רק בחדודי העיון והשכל והתרחקו מכה”ק ומכל מזון רוחני של הנפש. ובהיות כי הקראים הראשונים קטרגו על זה והוכיחו את ראשי הישיבות על השקיעם את היהדות בהזיות ואמונות טפלות ועל הרחיקם את למוד כה“ק ועל משלם בעם בחזקת היד, במקל וברצועה, הנה בכל אלו הענינים נדמו באמת לחכמי א”י, אשר גנו את החיים הקולטוריים של הבבליים, ולפי זה נצדיק את תשובת הקראים הראשונים, אשר השיבו אל המתקוטטים בהם: אין האמת בפיכם, כי תלמידי צדוק וביתוס אנו; אבל אנו מכת השמותין והירושלמין.

הדעה הזאת היא גם דעת שי“ר, אשר עמד יותר על הקשר ההיסטורי של המאורעות האלה, ומר הרכבי דוחה אותה כלאחר יד, באמרו, כי לא נגלו בימי שי”ר המקורות להבנת הדת הקראית. ואולם הלא לפינסקר נודעו כבר המקורות של הדת הקראית (כי מה שהוסיף הרכבי בפרט זה איננו מרובה התועלת), וגם הוא החזיק בכלל בדעת שי“ר, והוא אומר (“לקוטי קדמוניות” עמוד י"א): “ומי שרוצה להקדימה אל צדוק וביתוס הוא ממאן לתת דין וחשבון לתולדות הימים בכלל”. אלא הוא הוסיף עוד (שם עמוד י"ב): “אך בכל זה חושב אני, שעם שלא היה קודם ענן לא שם הקראים ולא כת הקראית בעולם, רצוני שלא היתה מצויה עוד כת מיוחדת בקראות בפרסום ובגלוי כעדה בפני עצמה, מכל מקום קשה הוא לחשוב, שתהיה, בעת התגלות ענן, דתו מוצאת מבוא בלב ההמון מבלי שתהיה התורה החדשה לנו למראה עינים, כבר מצאה קן לה מקודם לזה עכ”פ במקצתה בין איזה יחידים, כי לא תצא מעפר חברה מיוחדת פעם אחת ומאדמה לא תצמח כת חדשה יום אחד”. וזהו אמת בלי ספק, כי לא ענן המציא או יסד את הדת הקראית, אלא נתן להתרעומת שהיתה מצויה כבר בעם צורה מוחשית, הוא חבר את היחידים המקטרגים על ההנהגה הדתית בישראל לכת שלמה. אבל אותו הקטרוג אין לו שום שייכות עם חלוקת הצדוקים והפרושים, כי אם מקורו ברגש הדתי של עמנו.

ולא זו בלבד, אלא כי הבחינה ההיסטורית תלמדנו לדעת, כי קרובים היו הקראים הראשונים יותר אל הפרושים, אלא שהם תפשו רק בחלק של השתדלות הפרושים – בחלק היותר נאה ויותר מוסרי, ולכן לא הצליחו. התיסדות הדת הקראית היתה אידיאל, ומטבעו של האידיאל שלא יתקיים. אותו הנסיון ההיסטורי אנו מוצאים גם בתורת הנביאים, בתורת הפרושים הראשונים (שהם היו החסידים בימי מלחמות החשמונאים, אשר מאסו גם כאלו, יען השתוקקו, כי תהיה המלחמה הלאומית כלה לשם שמים), בהשתדלות הקראים הראשונים, וגם בכמה מאורעות היסטוריים מאוחרים לזה. ובכלל אם רואים אנו נסיון היסטורי שלא עלה יפה, אך השקפה שטחית ומוטעת היא להראות את טעות המשתדלים בזה ומשוגתם ולהצדיק עליהם את הדין, שהרי אין זו חקירה היסטורית, אלא ספור המעשה. ומה נקל הוא מאד להבין את המאורעות בחיצוניותם ולספר לדור, פלוני השוטה אמר לעשות גדולות ונצורות ולא עלה בידו; הני טפשאי אמרו לחדש פני הדת ומאומה לא נשאו בעמלם וכדומה. בסגנון זה כתבו בין העמים “ההיסטוריא” בשביל תינוקות של בית רבן. אבל החקירה ההיסטורית תעמיק חקר בפנימיות הדברים, ואם תמצא, כי לפעמים הצליח איזה נסיון היסטורי, אין בזה עדות על מעלתו, אלא על הכרחו; והנסיון ההיסטורי אשר לא הצליח, אין בזה עדות על חסרונו, אלא כי היה נמנע בקשר הסבות והמסבות. והחסרון לא היה בו אלא במאורעות הזמן. כי היתה התנגדות רבה בעמנו אל הסדר הנהוג אז, הלא נראה מזה, כי טרם לדת הדת הקראית נעשו כמה נסיונות בדבר, וכמה כתות נתחדשו לפני כת הקראים, אלא שלא התקיימו, עד כי קם ענן – לפי הנראה המעיט הוא בתמצית האידיאלית של ההשתדלות הזאת – והצליח. ממש כזה אנו רואים בכמה נסיונות היסטוריים בזמן שתי מאות שנה טרם שעמד לוטר ויסד את כת הפרוטסטנטים. אלו שקדמו לו ושהיו בדורו עלו עליו במדות טובות ובשאיפה אידיאלית ולכן לא הצליחו, עד שקם לוטר והסתפק במעט מן האידיאל והרבה מן התועלת הפרטית של כמה מושלים בימיו, ולכן הצליח, יען תמכו המושלים בידו ולא מסרו אותו בידי שונאיו לשרפו חיים, כאשר קרה למיסדי הכתות הדתיות לפניו.

– – – – – – – –

מיתר המאמרים של הספר השנתי חלק שני ראוי להביא עוד מה שפרסם החכם ר' מרדכי בראן מכתבי ר' שלמה מונק, אשר לא נדפסו עדיין, כי בהם נמצא לא רק כמה ידיעות חשובות בנוגע לתולדות האדם הגדול הזה, אלא גם איזו הערות מועילות לתולדות הימים ההם.

מאורעות ר' שלמה מונק נודעים הם, כי היו בתכלית הפשיטות, חיי אדם גדול במדעים מזרע היהודים. בדבר הזה נמצא תמיד כעין טרגדיא. האיש בעל כשרונות לחכמה ומדע מבני הארץ ימצא די ספוקו להגיע אל מטרתו באורח ישר ובדרך סלולה. מה הוא גורל איש כזה? הוא משלים למודיו בבית הספר, שוקד על דלתות האוניוורזיטט, עומד על “המבחן”, יספח אל אחת הכהונות בתור פרופיסור שלא מן המנין ואחר כן לפרופיסור קבוע, כותב ספרים ומלמד ברבים לתלמידים. אם אין לו שאיפה אחרת זולת המחקר המדעי, הנה ע“פ הרוב יבלה ימיו בנחת ובנעימים, זולת אם יקרהו אסון על דרך הקרי וההזדמן, מחלה או מיתה באחד מבני משפחתו וכדומה. לא כן גורל היהודי בארצות המערב – ומה גם בימים ההם. אחר מני מאה יזכה לחיי אושר כאלה, אבל ע”פ הרוב בעת כי חכמי או“ה חיים בנחת הוא חי בצער. בעת יראו בנער עברי סימני כשרון אז תיכף ידאגו לגורלו ויאמרו: מוטב שיהיה סוחר ולא חכם, כי אין דרך לחכם עברי בחיים. ואולם יש כמה נערים בעלי כשרון בלתי רגיל, אשר בחכמה ומחקר יכולים לפעול גדולות – איש איש כפי כשרונו במקצוע החביב לו – בעוד כי בעולם המסחר אינם מוצאים ידם ורגלם. והיה כאשר יתגברו על כל המכשולים וישלימו את למודיהם, הנה אם לא יהיו רופאים או עורכי דין, אז ריש ועוני גורלם כל ימי חייהם. למשרת פרופיסור קבוע לא יזכו אלא לעתים רחוקות מאד, ומשרת פרופיסור שלא מן המנין היא רק משרת הכבוד ולא יותר. כזה היה גורל הפרופיסור שטינטל והפרופיסור שפירא ורבים כמוהם. עוד מין אחד של פרופיסורים עברים יש בגרמניא: אלו אשר יקחו אשה לשם ממון. פרופיסור שלא מן המנין חתן אחד הגבירים, אשר על נדונית אשתו פרנסתו – זה הוא טפוס מיוחד בגרמניא, ו”שדוך־פרופיסור" יקראו לו בהלצה.

ר' שלמה מונק היה בן עניים (אביו היה “שמש ונאמן הקהל” בעיר גלוגא ונפטר בשנת 1811, בעת שהיה ר' שלמה מונק בן שמונה שנים) ורוב ימיו בלה במחסור ועוני. בשנת 1820 בא לברלין ושם השתלם בלמודים כמעט בלי עזרת מורים (רק צונץ, גנס והינה עזרוהו במעט), עד כי השלים חוק הגימנזיום ונכנס בשנת 1824 אל האוניוורזיטט בברלין. ואולם בהיות כי לא מצא לפניו שום מטרה בחיים על אדמת גרמניא, לכן עזב בשנת 1828 את ארץ מולדתו ויבוא לפאריס. מאורעות חייו הפשוטים ידועים הם. ואולם ממכתביו אשר כתב (ע"פ הרוב לאמו ולאחותו) נלמד כמה פרטים ראויים לדעת גם בימינו; ביחוד חשובות רשימותיו משנת 1840, שנת עלילת הדם בדמשק.

ביום ל“א מאי שנת 1840 כתב שלמה מונק מפריס לאמו: “הדבר אשר יעיר כעת ביותר תמהון בלב היהודים בעירנו הוא המאורע הנורא אשר קרה באלו הימים בדמשק; הקונסול של ממשלתנו התערב במאורע זה באופן מכוער ומגואל מאד. אם היה עומד כעת איש אחר בראש הממשלה בארצנו, כי אז גורש הקונסול הזה בחרפה מפקודתו, אבל לדאבון לבנו נתנה הממשלה בידי איש בליעל, אשר כל היום יפטפט בשם הליברליסמוס, אם כי אין רגש מוסרי בלבו לאמת וצדק [Thicrs]. ואולם אנוס יהיה על פי כפיה מחוץ לארצנו להתערב בדבר לטובת הנאשמים. נודע לי ממקור נאמן, כי מיטירניך בא בקובלנא נמרצה לפני ממשלת ארצנו… תקותי חזקה, כי בהשתדלות הקונסול האוסטרי תודע בקרוב מרמת הקונסול הצרפתי וזדון לבו הרע והוא יעמוד לפנינו בתור נאשם”. – ביום כ”ו יוני הודיע מונק לאמו, כי כרמיה הציע לפניו ללכת עמו לאלכסנדריא של מצרים בתוך מליץ ומתורגמן. מדברי המכתב הזה נראה את ענות החכם הזה, כי לא דחק את עצמו למסעו ההוא, אלא רק בראותו כי באמת מצוה גדולה בדבר ואדם אחר אין, אשר יוכל להדרש לשואליו בענין הזה, לכן נאות להלוות על כרמיה להציל את בני עמו הלקוחים למות מעלילה נוראה. הוא מתנצל לפני אמו, על כי עשה מעשה מבלי שאול בתחלה בעצתה, יען לא הספיקה לו השעה לכתוב ולחכות לתשובתה; אבל בטוח הוא בצדקתה ובישרת לבה, כי גם היא תסכים לזה, כי ישתתף בדבר מצוה גדולה כזו. בתומת לב כותב מונק: “כרמיה עוזב בעיר את אשתו ובניו ולפיכך צדקתו היא גדולה מצדקתי, שהרי גם בלי זה רחוק אני מבני משפחתי, ומה איכפת לאלו, אם אתרחק מהם עוד מעט?” כן נשמע בפעם הראשונה, כי להוצאות הנסיעה בין למונק ובין לכרמיה אספו בפריס סכומים ידועים, ורק ר' משה מונטיפיורי לקח לתכלית זו משלו. ביום כ"ו יוני נקבץ כבר בלונדון ובפריס ערך רבע מיליון פרנק.

ביום הששי לירח אוגוסט הודיע מונק מאלכסנדריא, כי בא שמה ביום שלשום (יום ד' אוגוסט), וכי היה בדעתם ללכת ביום השביעי אל הפשא מחמד עלי, ואולם ספק גדול הוא, אם אפשר לראות את פניו, כי המושל מכין עצמו לנסיעה. לפי דעת מונק יד ממשלת צרפת באמצע, להניח מכשולים על דרכם. ואולם אחר כתבו את המכתב הזה הצליח בידי כרמיה להתיצב בחברת רעיו לפני המושל ביום הששי לירח אוגוסט לפנות ערב. מחמד עלי קבל אותם בסבר פנים יפות, אלא ענה להם, כי אץ עליו הדרך ובעוד ימים אחדים ישוב לביתו ויעיין בדבר המבוקש. מונק נשאר בעיר ויצא לראות בשלום אחיו באלכסנדריא. “הם עומדים בשפל המדרגה בנוגע להשכלתם, כתב ביום י”ו אוגוסט לאמו, אפילו בתלמוד ופוסקים אינם בקיאים; הנשים אינן יודעות אפילו להתפלל" [דבר זה שכיח לרוב בין הספרדים בארץ הקדם, כי קיימא להון, שנשים פטורות מתפלה]. “מה מאד יכאב לבנו לראות את אחינו במצב כזה בזכרנו את כבוד ישראל במדעים בימים מקדם”. מונק כתב עוד לאמו ע“ד מצב העניינים והסכסוכים שהיו בדבר עלילת הדם בדמשק, וביום הששי לירח סיפטימבר כתב לה ע”ד התשועה, אשר היתה להנאשמים, כי דבר יצא מפי המושל מחמד עלי להוציאם לחירות. מונק הודיע, כי חפץ המשתדלים היה, כי יזכו הנאשמים בדין, כי תבוא כל העלילה הזאת לפני כסא המשפט ואו תתברר צדקת הנאשמים; אבל הקונסול הצרפתי הפריע הדבר, כי השפעת ממשלת צרפת גדולה מאד על המושל, הצריך כעת לעזרתה. ורק בדבר אחד היתה יד המשתדלים על העליונה, כי מחקו בכתב הדת, אשר נתן המושל, מלת “חסד”, אשר אמר לכתוב ע“פ עצת הקונסול (היינו כי חסד הוא עושה עם הנאשמים להוציאם לחירות; מונק בענותו לא כתב, כי רק על ידו נמחקה המלה המכוערה הזאת. כנודע לנו ממקורות אחרים). בשובו ממצרים התעכב מונק גם ברומא, ומשם כתב לאמו ביום כ”ט נובימבר ע“ד מצב היהודים בעיר הזאת, כי ברע הוא עד מאד. מושבם בגיטו הוא בחלק היותר רע ומעופש של העיר, ושם הם יושבים דחוקים וצפופים ברחובות מטונפים. קרוב להגיטו עומד עוד השער, אשר בו עבר טיטוס בשובו מנצחונו על ירושלים, וכלי המקדש מצויירים על פתח השער הזה. על פי הרוב נמנעים היהודים לעבור דרך השער הזה ולתכלית זו הם מעקמים את דרכם לסוב עליו. “עם כל זה כבר נחרבה מלכות רומא – כותב מונק בתנחומים לנפשו – והיהדות נצבת לעולמי עד. על פתח שער בית הכנסת ברומא חקוקים הדברים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. חביבה לי היהדות גם בחורבנה”. ביום המחרת כתב (מעיר רומא) לאחותו. כפי הנראה קנאה זו לאחיה, אשר לא הזכירו את שמו בכה”ע לתהלה ולתפארת, כאשר עשו לכרמיה, אשר בעת ההיא עבר דרך אוסטריא וגרמניא ובכל קהלות ישראל קבלוהו בכבוד גדול עד מאד. כן לא נתקררה דעתה, בדבר תוצאות העלילה בדמשק, כי הסתפקו בחסד המושל, שהוציא את הנאשמים לחירות, תחת לדרוש משפט ברור. מונק מתנצל, כי לא הוא הסב בכל זה, אלא כרמיה ומונטיפיורי, אשר לא אבו להתעכב עוד בעיר ולהביא הדבר לידי גמר. ועל דבר שאלתה, מדוע לא הודיעו את שמו בכה“ע לתהלה, כותב מונק הדברים האלה: “בכה”ע יודיעו רק את פעולת האנשים החפצים בהתגלות שמם ואשר ישתדלו בעצמם לתכלית זו. אני אין דרכי בזה ואיני מוצא בו שום תועלת, ולכן לא ארים ידי ולא אניע רגל לצורך זה. די לי רגש לבי, אשר יאמר לי, כי פעלתי לטובת עמי, וההכרזה ברבים אני מניח לכרמיה, אשר חפץ הוא בכך, ואשר קרא את שמו על בית הספר מטע ידי להתפאר… איני יודע, אם הודיע כרמיה בכה”ע ע“ד פעולתי ועזרתי אשר עזרתי בדבר, אבל לי אחת היא. אם היית יודעת עניני הזורנליסטיקא כמוני, כי אז גם את לא בקשת כבוד בזה”. זה היה בשנת 1840, בעת אשר לא היתה עוד הזורנליסטיקא מנוולת כל כך, ואנו בדורנו זה מה נאמר?

ואולם האומה הישראלית זכרה בסוף שנת 1844 את שלמה מונק ואת אשר חייבת היא בכבוד האיש הגדול הזה, כי בשנה ההיא נמנה מונק לסופר של הקונסיסטוריום בפריס בשכר 1500 פרנק לשנה! עוד קבל שכר 1200 פרנק לשנה בתור עוזר בביבליותיקא של המלכות (ובשביל השכר המועט הוה עבד חמש שעות ביום!), ומזה פרנס את עצמו ימים רבים. האם אפשר עוד להתרעם, כי כנסית ישראל בדור הזה אינה דואגת לחכמיה וסופריה? כן דרך העם הזה מאז.

ד"ר ש.ב.