בתולדות העמים, מימי קדם עד התקופה האחרונה, אנו מוצאים מאורעות גדולים ורבי הערך, אשר קנאת הדת, הקנאה לאלהים ולכבודו, חוללה אותם, או לכל הפחות היתה הרוח החיה בהם. אמנם קשה מאד לעמוד תמיד על כונת המעשים והמפעלים, על סבתם הפנימית; ויש אשר היתה קנאת הדת, המחלוקת לשם שמים, רק עלילת דברים – אמתלא לשאיפות חמריות בזויות ופחותות. ולא זו בלבד, אלא כי ברוב המקרים ממין זה יש מקום לחשוד את המקנאים קנאת הדת, כי לא היתה כונתם לשם שמים, והקנאה הדתית היתה להם רק כסות עינים, למען לרדוף באף את שונאיהם ולשפוך דמי נקיים. ואולם עם כל זה אין לכחש, כי לפעמים נלחמו בני אדם באמת בקצף גדול ובאכזרית חמה רק מתוך קנאתם לאלהים. קרובים נעשו רחוקים, ובני אדם רחמנים מטבעם התאכזרו על אחיהם ובניהם אשר עזבו את אלהים אמת “וילכו ויעבדו אלהים אחרים”. במקנאי קנאת האלהים נאמר: את אחיהם לא הכירו ואת בניהם לא ידעו. ואפילו באותם שהיו רעים ואכזרים מטבעם, וקנאת הדת היתה להם אך אמצעי כדי לכלות חמתם באנשי ריבם, גם בהם נראה את הכח הנמרץ של הרגש הזה. שהרי על כל פנים נחשבה להם אכזריותם לצדקה, אם כוננוה נגד “עוברי עברה”. בני אדם טעו בענין זה בשלשה דברים. הם חשבו: א) כי אפשר לאדם “לנאץ אלהים”; ב) כי האלהים כועס על זה כל כך, עד שמדת דינו פוגעת לא אך בחוטא עצמו, אלא גם במסבתו, במשפחתו ובעמו; ג) כי מטעם זה מצֻוה ההנהגה המדינית לענוש חוטאים כאלה קשה, משום “ובערת הרע מקרבך”.

קנאת הדת ופעולתה בתולדות העמים יש לה, כמו לכל חזיון גדול בחיים האנושיים, היסטוריא שלמה. אמנם לא הובררו לנו עוד פרטי ההיסטוריא של העמים הקולטוריים הראשונים: אשור, בבל, מצרים וכו', ועדיין אין אנו יודעים, אם בכלל היו אלה דנים דין “מנאץ אלהים”, ובמה דנוהו? מאורע כזה לא נתפרסם לנו עוד, כי ענשו מחרף ומגדף, ומכש"כ כי התנפלו על אומה אחרת להכריתה, לבלי “להחיות בה כל נשמה”, יען לא דבקה באלהי אמת, כי אם באלילים. גם לא נודע עוד, אם בכלל החזיקו כבר העמים האלה בדעה זו, כי רק אלהיהם או אלהי אמת וזולתו שקר וראוי לשקצו ולתעבו ולהתרחק ממנו. אפשר אמנם לשער, כי מאחר שכל העמים האלה עבדו לאלהיהם, ואותה העבודה היתה בסיס חייהם הלאומיים, הנה במדה שקנאו לסגולתם הלאומית קנאו גם לעבודת אלהיהם. ואולם יש גם אשר באו העמים מתוך אהבתם הלאומית לידי השקפה אחרת לגמרי; היינו, כי לא הקפידו על שמירת דתם בטהרה, להרחיק כל “ילדי גברים”, אלא אדרבא, נתנו את לבם להעשיר את רכושם הלאומי, באספם אליו כל למוד וכל מנהג שקבלו מן העמים האחרים. ברגש לאומי כזה, המרחיק בהחלט כל קניני העמים זולתם, הצטיינו רק שני גוים: עם ישראל ועם יון. בכל נגודם זה לזה נראה בשני העמים האלה טבע אחד: רגש לאומי חזק מאד, הרעיון וההכרה הפנימית בכל אחד ואחד, כי הוא סגלת העמים. היונים התפארו, כי רק להם נתנה תרבות אנושית, וזולתם הם “לועזים” ופראים; ובני ישראל האמינו בכל נפשם, כי רק להם נתנה תורת אמת, וזולתם נחלו שקר והבל.

היהודים והיונים השקיעו את כל חייהם הרוחניים והמוסריים בעבודת אלהים. אין ספק, כי הקולטורא היונית, העשירה והרחבה, נולדה על ברכי הדת והעבודה האלהית, וכמעט אין מקצוע אחד מן המדעים, האומנוּת היפה, הפיוט והזמרה, שלא יצא מן הכח הזה, אשר היה משפיע על כל ענפי החיים. הפלוסופיא היא מולדת ההכרה הדתית; הפיוט והזמרה וכל מיני שעשועים וטיולים נעשו בעצם לכבוד האלהים; הבנינים המפוארים והפסילים הנפלאים מעשה חרש וחושב היו לשם האלהים, לקשט בהם את נוהו. גם בני ישראל עשו כזה, אם כי לא היו מוכשרים מטבעם למעשים מפליאים כאלה; לעומת זה השקיעו את כל דעותיהם המוסריות, כל חייהם הרוחניים, בהדת. כל מה שהמציאו ברוחם לקשט ולפאר בו את החברה האנושית, את ההיכל המפואר שבלב אדם המעלה, ספחו אל הדת והעבודה האלהית. לרחם על יתום ואלמנה, לאהוב את הגר, לקום מפני שיבה ולהדר פני זקן, להשמר מכל עול ותרמית, לבלי לחמוד בלבו קנין איש אחר, לבלי ללכת רכיל ולנקום או לנטור איבה – כל זה נצטוו בני ישראל בשם הדת: “קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם”. ע"פ השקפה זו נבין את הקנאה העצומה שקנאו בני ישראל ובני יון לדתם ואלהיהם. הראשונים קנאו בזה לתורת המוסר, שהיתה להם תמציא חייהם הלאומיים, והאחרונים – לקניניהם הקולטוריים, לכל העושר הרוחני הרב, שהיה מקושר אצלם עם הדת. זהו היסוד הפסיכולוגי של החזיון. ואולם, עם כל החבה והכבוד אשר ירחש לבנו לתורת המוסר של היהדות ולהקנינים הקולטוריים של היונים, עלינו להודות, כי הקנאה הדתית הזאת הביאה חרון אף לעולם וילדה השקפות נפסדות שעוד לא הטהרנו מהן עד היום הזה. הקנאה הדתית עכבה הרבה את התקדמות המין האנושי, כי אין ספק, שבכל תקופה ותקופה, כאשר התעוררו שאיפות מוסריות ודתיות חדשות, באו הרבים בשם הדת “המסורה והמקובלת” ועכבו על יד “המתפרצים”. ולא בדבר שפתים נתוכחו עם “חדשים מקרוב באו”, אלא התירו לעצמם לרדפם באף ולעשות בהם חמת נקם, שהרי מסיתים ומדיחים הם, נלוזי דרך ופורעי מוסר. העל אלה תתאפק החברה האנושית ולא תמחה במקום שיש סיפק בידה למחות?

הסבה הפסיכולוגית של קנאת הדת היא לפי זה רגש לאומי עצום ונמרץ, הפלגה יתרה של הלאומיות. כמוה אין אנו מוצאים בעם אחר זולת בני ישראל והיונים. כל עם ועם היה מוכן תמיד לקבל מאחרים דעות או מנהגים דתיים, מפני שלא חשב, כי הגיע כבר לתכלית השלמות וההתקדמות. אבל בני ישראל החזיקו בדעתם, כי תורתם מקפת את כל הלמודים הטובים והמשובחים, ומי שאיננו מודה בה אי אפשר לו להיות אדם שלם במוסרו. אמנם בזמנים מאוחרים באו מאמרים מתנגדים לדעה זו, וכבר הנחילו עולם הבא גם את חסידי אוה“ע; ואולם גם באופן זה דרשו מהם, כי יתרחקו מכל “עבודה זרה” ובכלל היתה להם כל עבודה דתית זולת עבודתם ענין מתועב מאד. לעומת זה האמינו היונים מצדם, ואפילו המלומדים והמשובחים שבהם, כי רק יוני מלידה ומגזע הוא אדם המעלה. בימים הבאים זִכו בשלמות זו גם את הרומאים, לאחר שזנחו אלו את תרבותם הלאומית והתיַוְנו בכל חייהם הרוחניים והמוסריים. רעיון זה של לאומיות קיצונית או של דת קיצונית לא נתקבל כל עיקר בין הרומאים. גם הם חבבו את הדת ואת ההשכלה ואת הלאומיות; ואולם הם הפרידו את הדת וההשכלה מהחיים הלאומיים, ואת הלאומיות מן הרעיון המדיני. ולפיכך אנו מוצאים, כי את החברה המדינית חבבו הרומאים הרבה והגינו עליה בכל תוקף ועוז; אבל בחברתם זו כללו כל העמים וכל בני הדתות השונות. הקנאה הדתית היתה זרה להם לא מתוך הכרה הגיונית ומפני תקון העולם, אלא מתוך הכרה פנימית ומטבעם. כבר ידוע, מה טיבה של הסבלנות הדתית כשעושים אותה חובה משום תועלת הכלל; לרוב היא הלכה למודית, שאין נוהגים על פיה, ואפילו הטובים והמלומדים אינם יכולים לשחרר עצמם משנאה לבני דת אחרת. ואלו שימשלו ברוחם וכופים את יצרם לבלי לשנוא בני דת אחרת, עושים זאת מתוך כפיה מוסרית, וסוף סוף אין אדם שליט ברוח להטותו לכל אשר יחפוץ. הרבה החנוך המוסרי עושה, אבל אי אפשר לו לעקוב לגמרי טינא מלב אדם. וזולת זה, כמה הם בני אדם המשעבדים את יצרם להכרתם המוסרית ומרגיזים יצר הטוב על יצר הרע? הרוב איננו מודה בתורה זו, והמועט גם הוא ישָטף בזרם החיים; ורק יחידי סגולה מושלים ברוחם ועוקרים כל רגש קנאה ואי־סבלנות מלבם. אבל הרומאים לא באו מעולם לידי נסיון כזה, ואפשר לראות בחזיון זה מעין “הנהגה עליונה” של ה”השגחה" ההיסטורית. אלו היה העם הקשה הזה, שלא ידע בחייו המדיניים רחמים וחמלה, קנאי לשם אלהיו או לשם השכלתו הלאומית – כמה היה מתאכזר להשחית ולחבל! להצלחת המין האנושי הסתפקו הרומאים תמיד בהכנעה מצד הגוף ולא דרשו גם הכנעת הרוח. עבדות מדינית העמיסו על העמים הנכבשים, אבל לא עבדות מוסרית ורוחנית. הם הכבידו עול המסים והארנוניות, אבל לא אנסו את המנוצחים לבטל את ישותם הרוחנית ולהשתחות ליראתם. במלכות רומא הגדולה והרחבה נתבצר מקום לכל אומה ולשון, לכל כנסיה דתית וחבר בני אדם שנתאחדו לשם איזו דעת מוסרית, כל זמן שלא סרבו מלתת צוארם בעול המדיני ולקבל עליהם מרות רומא בלי שום הגבלה.

בפולמוס הקשה שהיה בין ישראל ורומא, אשר לפי מצב הענינים היה סופו בהכרח לרעת היהודית, נתערבה, לפי השקפה ראשונה, קצת מן התחרות הדתית; על כל פנים האמינו היהודים בלבם, כי המלכות הרשעה הזאת אומרת לבטל את דת היהדות ולהעביר את העם על דעת קונו. ואמנם, אין ספק, כי גזרה מלכות רומא כמה פעמים גזרות נגד היהדות בתור דת. ואולם זה היה מונח בטבע הענינים, כי לא ידעו אז להפריד בין דת ולאומיות מצד אחד ובין חיים מדיניים מהצד השני. הרומאים לא נתכוונו מעולם להעביר את היהודים על דעת קונם, ואם, למשל, העמידו את דגליהם עם ציור הנשר בירושלים, עשו כן רק מפני שזה היה להם סימן של שררה ושל תקיפות מדינית. ואולם היהודים מצאו בזה אסור דתי והתקוממו נגד הרומאים, לא על כי הכניעו אותם בחייהם המדיניים, אלא על כי יטמאו את עיר קדשם בתועבות כאלה. אין ספק, כי היו היהודים נוחים לשלם מסים וארנוניות פי שנים – וככה גם טענו כמה פעמים – רק בתנאי, שלא יכניסו “שקוץ משומם” לירושלים. גם כאשר סרבו להעמיד פסל הקיסר המשוגע קליגולא בהיכל ולהשתחוות לו, לא עשו זה מתוך רגש אנושי המואס להשתחוות לבן־אדם כמותו, יהיה מי שיהיה; לא הכבוד הפנימי של הנברא בצלם האלהים היה המונע במנהג זה, אלא הרגש הדתי. אלו היה מוצא אחד מחכמי ישראל קצת היתר לדבר על פי מדרש התורה, לא היו מסרבים מלהשתחוות לקיסר רומא.

והנה מוכרחים אנו להודות, כי ההשגחה ההיסטורית נקמה את נקמתה באופן נורא ומבהיל מעמנו, אשר הביא את המושג הזה, הקנאה לאלהים, לידי שלמות שאין למעלה ממנה. הדת המשיחית בטלה רוב מנהגי היהדות, גם ותרה בפירוש על סגולתה הלאומית; ואולם רעיון ה“יחוד”, כלומר שרק בצורה אחת עובדים לאלהים, קבלה מהיהדות, וברבית הימים הפכה פניה כלפי היהודים להלחם בהם, על כי יסרבו מלעבוד לאלהים כפי השקפת הדת הזאת. ומני אז חשו היהודים בגופם את עקיצת השבטים שהכינו הם בעצמם. הסבלנות הדתית, שהצטיינו הרומאים בה באופן נעלה, בטלה תיכף, ובמקומה באה קנאה דתית, שלא היתה דוגמתה בימי ה“גיות”¹ הקדומה. כי הקנאה הדתית ששררה באתונא הן לא פרשה כנפיה במלוא רוחב הארץ, בעוד כי זו שקמה אחרי כן פשטה בכל עמי הישוב והסבה מלחמות עצומות, ודמי בני אדם נשפכו כמים. גם דת האסלאם קבלה מן היהדות את הרעיון הזה, לקנא לאלהים ולהפרע מרשעים כופרים העובדים “עבודה זרה”. וכה בא חרון אף לעולם, ובני הדתות השונות התחילו להלחם אלו נגד אלו בחמה שפוכה. האומה הישראלית, שהיתה המעטה והחלשה בעמים, לקתה במידה מרובה והיא שחָשה רעת הקנאה הזאת בכל תוקף ועוז. בקנאה דתית חטאה ובקנאה דתית לקתה, לא רק פי שנים, כ"א שבעתים.

ומה שמעציב את לבנו ביותר – הוא זה, כי לא לקח ישראל מוסר גם בהיותו בגולה, ובעוד שסבלו בני עמנו יסורים קשים על ידי המרה הזאת שמחוצה להם, לא ידעו להוקיר בינם לבין עצמם את הסבלנות הדתית. קצת התנצלות נמצא בזה, כי בגולה לא היה לו לעמנו שום חבור וקשר לאומי זולת הדת, ולכן חשבו, כי כל הפורק ממנו עול הדת הוא מפיר ברית ועוזב את המחנה. ואולם אין אנו מדברים על עוזבי ברית, שהם באמת לא סבלו כל כך מחמת אחיהם. אדרבה, משעה שהפרו ברית נעשו חפשים, ושוב לא השיגתם יד בני עמם. הכפיה היתה קשה ביותר לאלה שחפצו להשאר במחנה, אלא שלא נשתעבדו בכל גופם ונפשם להיהדות בכל דקדוקיה ודקדוקי דקדוקיה. עוד כיום יאמרו קצת מאחינו, כי אין היהדות מתקיימת אלא בכפיה כזאת, וכל מי שמתיר לעצמו להקל בקצת המנהגים הדתיים סופו לכפור אחרי כן בכל הדת ולבגוד בעמו. ואולם, מלבד שלא נתאמתה ההנחה הזאת כל עיקר והיא אינה אלא תולדת הקנאה הדתית, שאכלה את ישראל בכל פה, – הנה יאמר כל אדם בעל מחשבה הגיונית: אם כדבריכם כן הוא, כי אין היהדות מתקיימת אלא בהתאבנות שלמה עם סייגיה וגדריה וכל דקדוקי חומרותיה, הרי אתם בעצמכם גוזרים עליה כליה, לפי שסוף סוף אי אפשר לכלא את הרוח ולמנוע איזה חזיון קולטורי מלקבל שנוי מתקופה לתקופה. בכפיה כזאת אין שום דבר רוחני ומוסרי יכול להתקיים. ואפילו אם נודה לדבריכם, כי בכל מנהג דתי נמצא מושג מוסרי, הנה כל מוסר המתקיים רק באונס ובהכרח איננו מוסר, כי אם עבדות רוחנית, המתנגדת למוסר.

בתקופות שונות עמדו אנשים לישראל, אשר לא מצאו קורת רוח במורשת אבות ואמרו להכניס בחיים המוסריים של האומה מושגים חדשים. ועל צד האמת היו אלו בוני היהדות, אע"פ שהיו נחשבים בעיני בני דורם כמהרסים ומחריבים, עד שהתירו לפעמים את דמם. גם הנביאים נלחמו עם המושגים הדתיים של ימיהם, ומתוך השקפתו צדק אמציה כהן בית אל, כאשר כעס על עמוס ומצא בדבריו קשר על המלך והנמוס המדיני, חרוף וגדוף כלפי “קדשי האומה”, שלא יאה למקדש מלך. וכן היה הדבר בתקופות אחרות בישראל, כאשר קמו בני אדם חדשים עם שאיפות חדשות, שהיו מתנגדות להדעות מקובלות. הם נחשבו כמרשיעי ברית, ולפי ההנחה המוסכמת, כי מצוה להתקוטט בעוברי עברה, קמה “מחלוקת לשם שמים”, כלומר כפיה דתית, אשר השתמשה בכל אמצעים שבעולם: אכזריות, מלשינות, רדיפות וכל אביזרייהון. נפלאים הם הנגודים והסתירות בנפש האומה הישראלית. בשעה שסבלה מה שיֵלא הפה לספר מחמת הקנאה הדתית, בה בשעה הכבידו מנהיגיה את אכפם על אנשים מתוכה, שהתירו להם לפנות דרך לעצמם. מחוץ גברה השנאה לישראל, יען כי הם, לפי דברת כהני הדת האחרת, עם הולכים בחשך “ועדיין הם מחזיקים באולתם וקשיות ערפם” ואינם אובים לקבל האמת, ובפנים, בין חומות הגיטו, הנהיגו בעצמם אינקוויזיציא על דברים שבלב, לעצור בעד אנשים “חסרים מדרך האמת” ונמשכים אחרי דעות חדשות. מחבר עברי יכול היה לטעון בספרו כלפי הדת השלטת ומנהיגיה, על שאינם נותנים לברר הדברים על ידי הצעות הטענות משני הצדדים, ותיכף בנשימה אחת יתמרמר על אחד המחברים העברים שבימיו, כי דבר סרה על מנהגי הדת, והוא מתפלא איך נתוני חכמי הדור לפרסם דברים כאלה (ר' ליווא מפראג נגד ר"ע מן האדומים).

והאמת צריכה להאמר, כי סבלנות דתית לא נשתרשה עוד בישראל עד היום הזה, אלא כי ברוב המקומות אין יד ישראל תקיפה עתה לרדוף באף את “האפיקורסים, הכופרים בעיקר”. ואולם אם גם חדלו הרדיפות מתוך קנאה דתית, הקנאה הזאת עצמה לא חדלה. אותה אנו מוצאים בסדור ההיסטוריא הישראלית, איך רגילים חוקרינו להשפט עם השאיפות השונות שהיו בישראל בזמנים שונים. כל שאיפה מתנגדת להיהדות הנהוגה, כלומר לזו שעל ידי איזו סבות נתקבלה בעם, נחשבת למרד ומעל בתורת המוסר ובדת צרופה. למשל, במחלוקת הקראים עם הרבנים, אשר באמת לא בכל הפרטים צדקו אלו האחרונים, ויש בטענות הקראים כמה מהן חזקות ונכוחות. ואולם אפילו אם יהיה כדברי הרבנים, שרק הם אחזו בדרך הישרה וזולתם הלכו אחרי ההבל – האם בשביל זה הותר לנו לרדוף את אלו ולעשות עמהם רעה?

ועל פי הסתכלות זה נבין את החזיון הנראה בתולדות עמנו, כי כל תנועה חדשה שקמה בישראל הפכה תמיד את פניה כלפי היהדות ה“רשמית”, או יותר נכון – כלפי מנהיגי האומה. יש אשר בהשקפה ראשונה ירָאה, כאילו קמה התנועה נגד הדת, או לכל הפחות נגד עיקרים חשובים של הדת. ואולם באמת אין הדבר כן. מתוך האומה יצאה שאיפה עצומה לחיים דתיים ומוסריים חדשים, ודוקא הטובים והמשובחים שבעם נסחפו אל התנועה הזאת. אלו בני אדם שרגש מוסרי עז ונמרץ מפעם בלבם, באופן שיתנו את נפשם על שאיפתם זאת. בשעת תנועה כזו ימצאו בני אדם, אשר בסתר לבם יצדיקו את “המורדים והפושעים”, אבל בחכמתם הם עומדים מנגד, יען כי כבוד עצמם ותועלתם הפרטית יקר להם מכבוד האמת ותועלת הכלל. אירַסמוס מרוטרדם כפר בקדושת האפיפיור לא פחות מלוטר; אלא שנחשבה בעיניו כאולת עצומה למסור נפשו על ה“אמת” הזאת. “משכילים” כאלה התירו לעצמם מה שמצאו לנכון להתיר, אבל לא עלה על לבם להלחם נגד דעות מקובלות, שהרוב מחזיק בהן. אבל הטובים והמשובחים שבעם אינם מסתפקים בהבנת האמת, אלא חפצים הם לקרא בשם האמת ולתת כבוד לשמה. ותיכף יתקוממו נגדם המנהיגים והתקיפים, אשר יפחדו לפרנסתם או לכבודם, לרדפם ולעשות עמהם רעה. מובן מאליו, כי בהכרח יהפכו המחדשים פניהם כלפי המנהיגים, להחליש את כחם. אם באים אלו בשם הדת, הרי אנוסים המחדשים להלחם נגד הדת הזאת, כלומר נגד המנהגים, אשר בשמם יקומו עליהם התקיפים. את החזיון הזה נראה בתקופות שונות של ההיסטוריא הישראלית. וסבה אחת לכל המאורעות האלה: העריצות והכפיה בשם הדת תשניא את הדת על רבים מבניה. אם נלחמו הרבנים בשם התלמוד נגד הקראים, או נגד הפילוסופים, או נגד המקובלים, או נגד כת שבתי־צבי, והביאו ראיות מן הגמרא, כי מצוה לאבד רשעים כאלה מן העולם, הנה בהכרח נעשו הנרדפים שונאים עצומים להתלמוד ובקשו לאבדו ולהכחידו. זהו חוק תמידי, שלא ימלט ממנו שום מאורע: כח דוחה יוליד כח דוחה שכנגדו.

מובן מאליו, כי במקום שקנאת הדת היא ההשקפה השלטת, גם אלו שהיו נרדפים בראשיתם ישובו להיות רודפים אם תגבר ידם במלחמת הקיום. ובזה אפשר למצוא צד זכות לאלה הרודפים כל חדש, כי יודעים הם, שאם תהיה יד הכתה החדשה על העליונה, הנה בימים הבאים לא תמצא די ספוקה בסבלנות, אלא תשתדל להכריע את מתנגדיה תחתה. על הקתולים רגילים לאמור, כי במקום שהם המועט, דרכם לבקש הנחה לשמור את דתם באין מפריע בשם הסבלנות הדתית; ובמקום שהם המרובים הם כופרים בסבלנות דתית ואומרים, כי אסור לדור עם פושעים וכופרים בשכונה אחת. ואולם באמת לא רק הקתולים עשו ועושים כזה, אלא כל ה“מקנאים” בלי הבדל. הפוריטנים באנגליא רדפו בכל מיני רדיפות את הקתולים; בקצת מדינות בצפון גרמניא נוהגים עוד כעת מדת צרוּת עין בבני דתות אחרות בשם הדת הפרוטסטנטית, שנוסדה על בסיס “חירות הדת”. קלווין דן לשריפה את זולתו, מפני שחלק עליו בקצת עניני אמונה. וגם בישראל ראינו חזיון כזה. הלא נודע למדי, באיזה אופן התפשטה החסידות בשנות המאה הי"ח. כמה רדפו אותה הרבנים בקנאתם הקשה. ואולם כבר בדור שני ושלישי, נעשו גם הם לרודפים, ולפעמים עברו את הגבול והרעו לעשות מן הרבנים. מובן מאליו, כי גם הם “לשם שמים נתכוונו”; גם הם קנאו קנאת אלהים והתקוטטו בעוברי עברה.

“אלמלא היתה אחדות גמורה בדת ישראל, לא היתה אחדות גם באומה הישראלית, ואז היתה אובדת בגוים בימי טלטוליה ונדודיה”. זוהי ההתנצלות הרגילה בפי קצת אנשים משכילים, המצדיקים את המעשים המעציבים האלה. הם מוצאים – או יותר נכון: בודים – פסיכולוגיא לאומית במנהגים המגונים האלה: היהדות נלחמה על נפשה מלחמת הקיום; האומה התנגדה לפירוד עצום, וכדומה מן האמתלאות והצטדקות. ואולם אין זו אלא מליצה יפה, שאין אנו מודים באמתתה. אמנם אפשר להסכים, כי מטעם המוסר הצבורי חייב היחיד להכנע לפני הכלל. ואולם במה דברים אמורים, אם הדבר נוגע באמת למוסר הצבורי, אבל אין אדם חייב להמשך אחרי כל הבל צבורי, רק משום שהצבור שקוע בו: אדרבא, יותר מחוייב הוא להלחם נגדו אפילו במסירת הנפש. יסוד המוסר, בין המוסר של האדם הפרטי ובין זה של הצבור, הוא האמת; ואין שקר שהחזיקו בו רבים מעולה מזה שהחזיק בו היחיד. הצבור הוא מוסד מוסרי חשוב מאד לתועלת ההתקדמות הרוחנית של היחיד ושל הכלל, אבל משעה שהוא בא להטביע חותם העבדות המוסרית על הפרט, שוב יחסרו לו מעלותיו ויתרונותיו העיקריים. ואולם גם דולת זה אין אנו מודים כלל בעיקר ההנחה, כי היהדות צריכה לאחדות גמורה, כדי שתתקיים. אדרבה, אם היו אבותינו מרגילים עצמם בסבלנות מרובה בעניני האמונה והדעות, – רק אז היינו באים לאחדות גמורה של האומה, כי לא היו נדחים ממנה אברים שלמים וחשובים מאד.

הקנאה הדתית השפיעה על התפתחות היהדות לרעה, כשם הרבתה את יסורי האומה ומכאוביה ע“י הרדיפות מחוץ. בסבת הפולמוס הפנימי בשם הדת נכרתו מגוף האומה אבר אחר אבר, ולא די כי נתמעטה בכמותה, אלא כי הפסידה הרבה גם באיכותה. אלו הרגילו ראשי העם את ישראל בסבלנות דתית, היתה התפתחותו הלאומית מתרחקת מכל קיצוניות לאיזה צד שיהיה. לעומת רוב ההשפעה מצד המסתורין הדתיים של הפרסיים, אשר בהפלגתה היתרה נמצא בה בודאי גם הפסד, היה כח דוחה שנגדו – ההשפעה מצד ההשכלה היונית. אלמלא גברו הפרושים על הצדיקים לא היתה תורה שבע”פ – שבעיקרה יש בה תועלת מרובה – באה לידי קיצוניות כזו, לשעבד את האומה ואת הרגש הדתי להאות. אלמלא גברה תורת הרבנים על הקראית ואחרי כן על הפלוסופיא, לא היתה היהדות אחרי כן נעשית תורה של “פוסקים” מצד אחד ושל “מגשימים” מצד השני; אז לא היתה נבראת אותה היהדות של הגיטו, אשר קשה לנו כעת לפחת בה רוח חיים ולהתאימה עם שאיפות הזמן. החותך אבר אחד מן הגוף גורם לא רק להטלת מום, לעשות את הגוף חסר אבר אחד, אלא גם להפסדת טבע הגוף כלו. התפתחותו תהיה אחרי כן שלא כדרך הטבע, קיצונית, חולנית, לקויה. אלו נשארו בישראל כל החלקים, אלו נשתמרו בו כל השאיפות, או לכל הפחות אלו היו נותנים לכל שאיפה להתפתח כפי כחה וכפי טבעה, כי אז היה המצב המוסרי של עמנו, המצויין בכשרון יוצא מגדר הרגיל, רם ונשא, ואפשר שהיה מגיע כבר לאותה המעלה המוסרית שנבאו עליה קצת הנביאים.

ואמנם לא חסרו בישראל בתקופות שונות אנשים שהטיפו למדת הסבלנות ואהבת האדם בלי הבדל הלאומיות והדת. גם מה שעשו עולי הגולה בזמן בית שני, שדחו בזרוע את בני הנכר ואפילו אחיהם בני אפרים, – לא כל גדולי האומה הסכימו לזה. באותו קובץ הספרים הדתיים שנמצאו בו דברי איבה וגנאי נגד בני הנכר, נמצאו גם דברים מצדדים בזכותם ומטיפים לשלום ולאחוה: “ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו”, “ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי… כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”. הנביא הזה נחם גם את בני אפרים, שהיו מוכנים לבנות את המקדש עם אחיהם בני יהודה ובנימין, אלא שנדחו מתוך קנאה לאומית ודתית: “אמרו אחיכם שונאיכן מנדיכם [כי זה הם עושים] למען שמי יכבד ה' – ונראה בשמחתכם והם יבושו”. גם בספרים מאוחרים נמצאים פעם בפעם דברים בשבח הסבלנות הדתית ובגנות הרדיפה בשם קנאת הדת. והנפלא ביותר הוא מאמר אחד שאין דוגמתו בכל ספרי המוסר לראשונים ואחרונים: “עתיד הקב”ה לתבוע דין של נרדפין מיד רודפיהן, רשע רודף צדיק והאלהים יבקש את הנרדף, רשע רודף רשע ואלהים יבקש את הנרדף, ואפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף". ואולם הדברים היקרים האלה נבלעו בשאון הקנאה הדתית. ובה היתה האומה הישראלית מצד אחד נרדפת מחמת הקנאה הדתית ומצד אחר רודפת מפני אותה הקנאה עצמה.

האמת היא מדה טובה שאין למעלה ממנה לא רק לגבי אחרים, כי אם גם לגבי עצמנו. לכן אין מן הראוי להעלים עינינו מחסרון העצום הזה שדבק בנו זה כמה אלפים שנים, וכל כך נשתקע בחיינו המוסריים, עד שיטעו בני אדם להאמין, כי אי אפשר להיהדות להתקיים זולת הקנאה הדתית הזאת, המפסדת את התפתחותנו הטבעית. החובה על כל עם החפץ בהתקדמותו המוסרית לבדוק את עצמו, להרחיק כל מדה מגונה שדבקה בו ולהרגיז את היצר הטוב על היצר הרע. ולפי זה חובתנו כעת, וכך יפה לנו לעשות, להרחיק את מדת הכפיה המוסרית, את קנאת הדת מקרבנו, ולהשתדל כפי היכולת גם לבער אחרי הרעה האת בכל המין האנושי. זאת “התעודה” בישראל, – אם נאמין בכלל במציאות התעודה – להתם כל איבה דתית בעולם, אותה הקנאה הדתית, אשר פעולתה אנו מרגישים בגופנו ונשמתנו. עלינו לתקן את אשר פגמנו כשכבר הימים בתולדות האדם; ואם אי אפשר לנו לעקור שנאה בשם הדת מלב העמים, הנה לכל הפחות עלינו להרחיקה מקרבנו.

העבודה הלאומית הזאת היא רבה ועצומה ולא בדור אחד תעשה. אך על כל פנים כבר הגיע הזמן להתם כל שקר וכל צביעות בתולדות ישראל, בהסברת המאורעות ההיסטוריים. אין אנו צריכים לחפות על כל מומי עמנו ולהצדיק כל מפעליו בימים הראשונים. אם מותר לעם לרדוף עם אחר בשביל עבודתו האלהית ונמוסו הדתי, שוב אין לנו הרשות לקבול על רודפינו. אם מותר לנו לרדוף כתות שלמות על שלא האמינו בתורה מן השמים או בתורה שבע"פ או באחד מעקרי הדת, הרי אנו מצדיקים עלינו את הדין שעשו לנו מענינו. שהרי לפי דעתם, גם אנו כופרים באלהי אמת ומלעיבים בנביאיו ושלוחיו, ועל כן גם אנו זרע מרעים, בוזי מוסר וכו'.

אם יקום עמנו לתחיה – זו היא תקותי וחזון לב – עתיד הוא לעמוד על טעותו משכבר הימים ולהודות על האמת. אז תחדל “קנאת ה' צבאות” להיות מדה טובה; העם הנרדף כל ימיו מטעם הקנאה הזאת יכיר בטיב הסבלנות הדתית ויתן נפשו על החירות המוסרית הגמורה.

לכל הפחות ראוי לנו לשאוף אל המטרה הנעלה והנשגבה הזאת!