פרץ בן משה סמולנסקין.    🔗

לא כל היצירות הספרותיות הגדולות יש להן חשיבות שוה. יש מהן, שהן מאורעות ספרותיים, ויש מהן, שהן מאורעות חברותיים.

נטול לדוגמה את הסופר האירופי היותר גדול – את שֶקספיר, ואת יצירתו היותר גדולה – את “האמלֶט”. אין ספק בדבר, שהופעתו של “האמלט” יש לחשוב למאורע גדול, אבל אך למאורע ספרותי, למאורע בדברי־ימיה של הספרות האנגלית, ואף של הספרות העולמית. על מהלך החיים החברותיים, על התהוותם והתפתחותם של השאלות הסוציאליות והאידאלים החברותיים לא השפיע “האמלט” השפעה בלתי־אמצעית; על כל פנים לא ניכרה השפעתו מצד זה סמוך להופעתו. “האמלט” ודאי שהשפיע גם על החיים החברותיים; יצירות ספרותיות גדולות, שלא תהא להן השפעה על החיים הרחבים, אין במציאות. ואולם השפעה זו לא היתה חזקה באותה מדה, שתפול כחתף על החיים, – אם מותר לומר כך, – שתחדור אליהם בחוזק־יד ותשנה את דרכם בדבר־מלך־שלטון. יצירה זו לא יצרה מצדה רעיון חברותי חדש, שירַכז מסביב לו מפלגה או קבוצה של בני־אדם, שיהיו משתדלים לגשמה במעשה ולשנות את החיים על־פיה מצד ידוע. ודוקא יצירות, שערכן הספרותי הטהור אינו גדול כל כך, מעין Nouvelle Heloise של רוסו או “ווֶרְטֶר” של גֶטה, הן מאורעות חברותיים. הן הצליחו לחדור אל עצם החיים ולפעול פעולה בלתי־ אמצעית על מהלך־התפתחותה של החברה במַה שיצרו בתוכה כנסיה חדשה ושלמה של “רומאנטיקים”, ששאפו לסול מסלה חדשה לחיים התרבותיים של אירופה כולה.

במובן זה היו כל העבודות המדעיות העמוקות של מילאנכטון, חברו ויד־ימינו של לוטר, אך מאורעות גדולים במקצוע־התיאולוגיה. בעוד שהמחברת הדקה של לוטר עצמו: An den christlichen Adel teuscher Nation, מחברת, שאינה מצטיינת לא בעמקות ולא בבקיאות מדעית, – היא מאורע חברותי ממדרגה ראשונה. ראשיתה של תקופה חדשה בחיים הדתיים והשכליים של מערב־אירופה.

היצירות הספרותיות של פרץ בן משה סמולנסקין, הבֶּלֶטריסטיות כהפובליציסטיות, מלאות חסרונות. הרומאנים שלו ארכניים הם, בלתי־מעובדים הם, מלאים הם התפלספות, שאינה צריכה לגופם, וספורי־מעשיות משונים ומתמיהים. בתור צייר חסר הוא את הרגשת־המדה, אינו מכיר בגונים דקים ובאורות־צללים מדַמדמים, והוא משתדל לפעול על הקורא על־ידי תמונות קולניות, על־ידי צבעים מעובים, על־ידי מצבים משונים ובלתי־אפשריים ועל־ידי פעולות בלתי־טבעיות או בלתי מיוסדות במהותם הנפשית של גבוריו וגבורותיו. “חקירותיו” הארוכות, שאינן מן הענין, חדודיו השטחיים, העדר השתלשלות אטית ופנימית של המאורעות המסופרים ברומאניו ונטיתו המשונה להפתיע את הקורא בדברים, שלא פלל להם, – כל אלה ממעטים את הערך הציורי הטהור של רוב רומאניו הגדולים ומונעים מן הקורא המודרני אותה הנאה אֶסתֵּטית, שהוא נהנה מיצירות ציוריות גמורות.

ואף ספריו ומאמריו הפובליציסטיים לא נִקו מחסרונות גדולים, אף בהם יש אריכות שלא לצורך, אף בהם אנו מוצאים לשון מדברת גדולות, ורעיונות שָוֵי־פרוטה הוא מרצה לפרקים כהתגלות חדשה. במקום שסמולנסקין רוצה להיות “מדעי”, הוא על פי רוב אך ז’ורנאליסטן, במקום שהוא מנסה להתרומם עד גבהי הפילוסופיה, הוא נשאר אך פובליציסטן בעל כשרון. ספריו הפובליציסטיים־הפילוסופיים אינם מצטיינים לא בשיטתיות ולא בבהירות ודיוק. הרבה ממה שנאמר בהם אינו עומד בפני הבקורת הרצינה, הרבה מזה לא היה חדש ביותר אף בזמנו, ובזמננו יכולים כמה דברים שבהם להחשב למה שקורין הגרמנים: ein uberwundener Standpunkt. ואף־על־פי־כן סמולנסקין הוא לא רק אחד מגדולי הספרות העברית של זמנו, אלא גם אחד מן החזיונות המבהיקים של דברי־ימי־ישראל כולם. כי הוא היה אחד ממסוללי מסלות חדשות לעם־ישראל. וכשהלך לבקש רֶוַח והצלה לאומיים לעמו מצא על דרכו את התנועה הלאומית־הציונית.

סמולנסקין לא היה לא כהן במקדשה של האמנות הטהורה ולא יוצר של שיטות פילוסופיות חדשות. הוא היה אגיטאטור ונושא־דגל. ולפיכך אף חבוריו, כהבלטריסטיים כך אף הפובליציסטיים, הם לא מאורע ספרותי, אלא מאורע חברותי־הסטורי.

 

I    🔗

סמולנסקין היה כעין ראש של יאנוס, שפנים כפולים לו: מצד אחד היה מופנה כלפי התקופה ההשכלית־השוללת של הספרות העברית ומצד שני – כלפי התקופה הלאומית־הציונית שלה.

הוא נולד בשושן־פורים תר“ב (8 למארס הרוסי, שנת 1842) בעיירה מונאסטירשצ’ינה (פלך מוהילוב). ילדותו ונערותו חלות, אפוא, בתקופת ניקולאי הראשון. את אחיו הבכור חטפו ה”חוטפים" מזרועות־אמו ומסרוהו לעבודת־הצבא, בתור “קאנטוניסט”. אביו, יהודי פשוט, מוכרח היה לברוח מעיר־מגוריו מפני שהעלילו עליו עלילה נוראה, שגנב צלב של זהב וטלית של כומר רוסי. (כך, לכל הפחות, מספר בריינין בשם אחיו של פרץ). כשמלאו לפרץ הקטן אך עשר שנים מת עליו משה אביו, ואמו הוכרחה לפרנס ולחנך ששה ילדים קטנים על־ידי מה שהיתה תופרת שקים, מוכרת ביצים ולוחשת על המכה. אפשר לנו לצייר לעצמנו, מה החנוך, שנתחנך הילד המלא חיים וכשרון. מלמד “פועל” ברצועה, שהיה מלעיט לילדים בני־שבע ענינים קרובים ללבותיהם כ“שור שנגח את הפרה” ו“ביצה שנולדה ביום־טוב” בלא שום שיטה ובלא תשומת־לב לא לגילו של התלמיד ולא לכשרונותיו – זהו “האמון הפדגוג”, שבידו ניתן חנוכו של הסופר־לעתיד. לאשרו של סמולנסקין, דאג אביו, שהילד ילמד גם תנ“ך ודקדוק, – שני ענינים, שהיו נחשבים אז – כמה מוזר הדבר בימינו! – ל”דברי־מינות" בעיניהם של היהודים הכשרים.

כשמלאו לסמולנסקין אך י“א שנה כבר אנו מוצאים אותו ב”ישיבה" שבעיר שקלוב, ששם נמשכו הלמודים של ה“חדר”, אלא שהתביעות היו שם יותר גדולות. אבל ב“ישיבה” זו נעשה סמולנסקין עד מהרה “אפיקורס”: הוא התחיל קורא “ספרי־השכלה” עבריים ולמד לקרוא רוסית. ה“משגיח” של הישיבה וראש־ הישיבה לא יכלו לסלוח לו “חטא” נורא זה – והוא הוכרח לעזוב את הישיבה ולבקש מפלט לו אצל החסידים. הוא הלך לעיר לובאוויץ, ששם “משל” אז ה“צדיק” המפורסם ר' מֶנדלי מלובאוויץ. אבל גם שם לא שהה הרבה: הוא התוודע אל החסידות בשעה שזו כבר היתה מתנוונה והולכת, בשעה שהאמונה הגדולה והשמחה־של־מצוה שלה, הפשטות והעממיות שבה וההרגשה העזה של קרבת האלהים אל האדם, שהונחה ביסודה, כבר נהפכו לעשית־“מופתים” ונטילת־“פדיונות”. סמולנסקין עצמו נסתבך בעניניהם של חסידי־לובאוויץ ונעשה כלי־ שרת בידיהם. על ידי כך עלה בידו להכיר את כל השפלות שבצבועי־החסידים, וסוף סוף בא לידי קיצוניות ועצם את עיניו מלראות את השירה העמוקה, שהיתה עוד גם אז בבאי־כחה המעולים של החסידות. מסבה זו הוא מגנה בכל חבוריו את החסידים ואת החסידות כאחד.

כשעזב סמולנסקין את לובאוויץ, נעשה “משורר” אצל חוגים שונים ו“מגיד” נודד מעיר לעיר. בתור “מגיד” עבר את פלכי מוהילוב, יֶקאטרינוסלב, טאווריה וחֶרסון והיה מתפרנס אז על־ידי ה“מגידות” בדוחק גדול וכמעט שהיה מחזר על הפתחים!… וכך נתגלגל ובא לאודיסה (בשנת תרכ"ב – 1862). וכאן הוא מתחיל לחיות חיים חדשים.

כמעט בכל הערים, שעבר בהן עד שבא לאודיסה, ראה רק אדוקים וקנאים דתיים. אף הוא עצמו הוכרח לשים על פניו, בתור “משורר” ו“מגיד”, מסוה של יראת שמים; ודבר זה הרגיז אותו, כמו שהרגיז את כל ה“משכילים” שבימיו. ולפיכך היה מאמין באמונה שלמה, ככל ה“משכילים” בני־דורו, שכל הרעה המוצאת את ישראל אינה אלא תוצאתו של חוסר־“השכלה” ביניהם, – “השכלה” מיוחדת־במינה זו, שֶמַשְלֶמֶת בין ה“אמונה הצרופה” ובין ה“חכמה התמה”. באודיסה ראה חדשות. אודיסה היתה באותם הימים העיר הרוסית היחידה, בעלת אוכלסים ישראליים מרובים, שהיהודים שבה היו בני־חורין גמורים במובן האמונה. סבת הדבר היתה, מצד אחד, תכונתה האירופית של אודיסה מתחלת יסודה, ומצד שני – תכונתה המקובצת של זו, כלומר, מה שהיתה בה – והווה גם עכשיו – קהלה ישראלית מאוספת ממדינות שונות – מליטה, מפולניה, מווהליניה ופודוליה, מגאליציה ועוד. בתור עיר צעירה, מחוסרת מסורת ו“יחוס”, נתנה אודיסה אפשרות לַכֹּל להשתמש בחירות דתית בלתי־מוגבלת: לא היתה בה עוד מה שקורין “דעת הקהל” ולרדיפות מצד הקנאים הדתיים לא היה זכר. וכך ראה כאן סמולנסקין לראשונה יהודים “נאורים” ו“בני־חורים” גמורים, ואף הוא עצמו התחיל נוהג בחייו מנהג של חירות, שהרי מ“משורר” ו“מגיד” נהפך למורה הלשון העברית – “משכיל” בגלוי, על־פי “אומנותו”. אבל הוא ראה את היהודים ה“משכילים” – ונרתע לאחוריו. במקום קנאת־הדת מצא כאן לא חירות־הדעות במובן האמתי של מלה זו, אלא הפקרות וגסות ועם־ארצות, ובמקום אהבה נפרזה אל ה“תורה”, שהרבתה את מספרם של הבטלנים בישיבות ובבתי־המדרש – העדר גמור של אידיאליות ושאיפה עצומה לעשות את ה“השכלה” הרשמית קרדום לחפור בה ופרה חולבת. ביחד עם יחזקאל הנביא היה יכול לומר על עם־ישראל שבזמנו: “את שני קצותיו אכלה אש, ותוכו” – אבל תוך – מהלכים באמצע – לא היה. ותוך זה רצה סמולנסקין לברוא לא בתור פשרה עלובה, אלא בתור סינתֵּזה עליונה.

סמולנסקין נעשה סופר עוד באודיסה. זולת מחברתו הבקָרתית “בקורת תהיה” – נגד התרגום־העבוד של “פויסט” לגֶטה, שהוציא המשורר מאיר הלוי לטריס בשם “אלישע בן־אבויה”, כתב והוציא שם סמולנסקין (בשנת תרכ"ז – 1867, שאז יצאה גם “בקורת תהיה”) גם ספור מתורגם ומעובד על־ידו בשם “הגמול” – מימי המרידה הפולנית. תרגום־עבוד זה של סמולנסקיו היה כעין מבשר הרומאן המקורי “גמול־ישרים”, שכתב סמולנסקין לאחר כמה שנים ושעוד אדבר עליו למטה. עין חודרת יכולה להבחין אף ב“הגמול” ניצוץ של הרעיון הלאומי: כברומאן כך אף בספור עובר כחוט־השני רעיון זה: כמה שישתדלו היהודים לטובת אחרים – תשלום גמולם יהיה חוסר־זכיות, בוז ושנאתם של שני הצדדים הנלחמים זה בזה כאחד.

ורגש לאומי, שעדיין לא הגיע לידי הכרה, מלא גם הרומאן הראשון של סמולנסקין, “שמחת־חנף”, שאף הוא נתחבר עדיין באודיסה. הגבור הראשי של רומאן זה, שמעון, כבר הוא מחליט ואומר, שלא ההשכלה היא העיקר, אלא אהבת האומה הישראלית, ושעם־ישראל צריך לא רק ללמוד אל דרכי־העמים, אלא גם להורותם מדרכיו. מובן מאליו, שאף שמעון מצדד בזכותה של ה“השכלה” והוא “משכיל” גמור; אבל ראוי לשים לב אל העובדה, ש“מורדי־האור” אינם תופסים ברומאן זה מקום כל־כך חשוב כמו שהם תופסים בשאר שתי היצירות היפות של אותו זמן: ב“עיט צבוע” של מאפו וב“האבות והבנים” של שלום יעקב אברמוביץ. סמולנסקין הכיר והבין את כל הרעה שגורמים לעם־ישראל ההתבדלות מן החיים התרבותיים של אירופה והקפאון הדתי; אבל ביחד עם זה ראה והבחין, שנקודת־הכובד של הרעה מונחה לא בזה, אלא במקום אחר. דבר זה בֵּררה לו אודיסה היהודית. ובדבר זה נוכח ביותר לאחר שעזב את רוסיה (בשנת תרכ"ז – 1867), לאחר שישב באודיסה חמש שנים רצופות (תרכ“ב – תרכ”ז), ונתישב במערב־אירופה.

ה“מערב” היה אז משאת־נפשם של ה“משכילים” מישראל. מקנאים היו משכילי־רוסיה באחיהם המאושרים – ביהודי גרמניה צרפת ואנגליה, שנשתחררו כל־כך מן האמונות התפלות. סמולנסקין מתוודע אל היהודים ה“מאושרים” הללו – והם משביעים אותו רצון כמעט עוד פחות מן היהודים ה“חשוכים”, וה“אומללים” שברוסיה. יהודים גרמניים ואוסטריים אלה, שבתוכם יושב סמולנסקין עכשו, כבר השיגו אותו ה“אידיאל”, ש“המשכילים” שביהודי־רוסיה רק שאפו אליו, – ומה היה ליהדותם, מה היה להם בתור יהודים? – קשה להם, ואף בושה היא להם, להקרא בשם “יהודי”: הם קוראים לעצמם “גרמנים בני דת משה”, ובזה רוצים הם להטעים את שייכותם אל הגרמנים בכל מה שנוגע להחיים המדיניים, הלאומיים והתרבותיים, ואך הדת עדיין מבדלת ביניהם ובין ה“עיקריים”. האומה הישראלית אינה עוד במציאות; יש רק כנסת־ישראל – כנסיה דתית. ואם כן, אם היהודים נבדלים מן הגרמנים, הצרפתים, הפולנים, ועוד, אך על ידי הדת בלבד, הרי הדבר מובן מאליו, שאין מן הצורך לטפל בלשון העברית המתה ולהשיבה לתחיה, והיעוד המשיחי העתיק, שעתיד ישראל להגאל מן הגלות, אינו אלא הבל, או גם חטא: כלום חושבים הגרמנים־הקתוליים מחשבות על ארץ־ מולדת אחרת זולת גרמניה?

וסמולנסקין רואה בעיניו את אחדותה של האומה הישראלית הולכת ובטלה, את קשרי־האחוה, שלפנים היו מקשרים אלה לאלה את יהודי כל הארצות שבעולם, הולכים ומתרופפים ואת עם־ישראל הולך ונעשה מאומה אחת, יחידה ומיוחדת, שרגש־האחדות שלה הפליא גם את אוהביה וגם את אויביה, – גל משונה של קבוצות דתיות קטנות ומפורדות, שהן קשורות זו בזו בקשר רופף, שהרי גם הדת, שהיא היא כאילו מאחדת את כל “בני דת משה”, בעצם אין לה עוד כח ושליטה על רובם של יהודי־המערב. לדבר זה גרמו הן סבות כלליות והן מה שמפני יחסם השלילי של יהודים אלה אל הלשון העברית, בתור לשון לאומית, פסקו מלינוק שפע־אמונה ממקורה ופסקו מלהרגיש את הקשר החי, שיש בין הדת הישראלית ובין החיים הישראליים הלאומיים־ ההסטוריים. תוצאותיו של אבדן הרגש הדתי החי היו – תנועת הריפורמאציה הדתית בקרב יהודי־גרמניה (ומהם עברה גם לאמריקה), שהיתה מכוונת ביחוד לתכלית זו: לפוצץ בחוזק־יד את השלשלת ההיסטורית הבלתי־פוסקת של עם־ישראל, שכל חוליותיה הן כל־כך מרותקות זו בזו. התלמוד נפרד באופן מלאכותי מעל התנ“ך, באופן שאך מה שכתוב בתורה הוטל פחות או יותר לחובה על אדם מישראל, ואילו על מה שכתוב בתלמוד מותר להוסיף, וביחוד אפשר לגרוע ממנו. סבתה של הפרדה זו לא קשה להבין: התנ”ך קדוש הוא גם לנוצרים… והשאיפה לדחות את השבת ליום־הראשון כבר יש בה נטיה גלויה לחקוי. להמצע הלאומי־ההיסטורי של האמונות והמצוות הדתיות לא הושם לב. כל מה שהיה נראה לרבני־המערב בלתי־נאות בשעה זו ובמדינה זו הושלך ככלי אין חפץ בו. וקודם כל הושמט, כמובן, כל מה שמתיחס אל תקות־הגאולה של ישראל בתור אומה מיוחדת וכל מה שמזכיר את הקשר האמיץ שבין אומה זו ובין ציון. מתוך חשבונות “פאטריוטיים” שנו רבנים אלה בקלות־דעת את התפלות ואת האמונות והדעות הישראליות, שנתקדשו בקדושתה של מסורת בת אלפי־שנים. והלשון העברית לא רק פסקה מלהחשב ללשון לאומית, באופן שהיצירה העברית חלילה היה לה להתלבש בלשון זו מכאן ואילך: אפילו להתפלל לאלהי־ישראל חייבים היהודים לא בלשון “מתה” זו, אלא בלשון החיה של אותה הארץ, שבתושביה העיקריים רצו להתבולל עד גמירה כל אותם ה – ”X’ים בני דת משה“… וכדי להציל מן היהדות ההולכת וכלה, לכל הפחות, משהו, השתדלו ה”ריפורמיים" ליַפות ולקשט את “עבודת־האלהים” שלהם בכל פאר והדר. ועל מקום הרגש הדתי הפנימי באה היפעה החיצונית: נבנו בתי־כנסיות מהודרים בתבנית ה“טֶמפלים” הגרמניים, הוכנו “מטיפים” מלומדים, שהיו מלובשים כ“פאסטורים”, הונהגה מקהלה מעורבת של אנשים ונשים, עוגב, ועוד. וכדי למלא את הריקנות, שבאה לרגלי ההתכחשות להלשון הלאומית ולהספרות העצמית, יוצרים חכמי־ישראל שבמערב את “חכמת־ישראל”, – חכמה, שיש לה חשיבות מרובה בתור חלק מן העבודה הלאומית הרוחנית, בתור אמצעי להבנת העבר הלאומי, שיצר את החיים הלאומיים ואת ההכרה־העצמית הלאומית של ההווה, אבל שמאבדת את חשיבותה הלאומית בה בשעה שהיא רוצה להיות הכל, כלומר, לבוא בהחלט על מקומם של היצירה הרוחנית החדשה והחיה ושל כל חייה התרבותיים של האומה בהווה עם כל שאיפותיה ותקוותיה לעתיד.

וסמולנסקין הצעיר בן כ“ה השנים רואה את כל אלה – ורעדה אוחזתו. האומנם אל אידיאל כזה שואפים טובי סופרי־ישראל ברוסיה כגורדון, ליליינבלום, ועוד, שאף הם דנו באותן השנים על תקונים בדת, – אמנם, על תקונים לא קיצוניים כל־כך? – הוא מבקר את פראג, ווינה, ברלין, פאריס ולונדון, מסתכל בעיון ביהדות המתוקנת – ומוצא, שהיא אינה אלא צורה בלא תוכן, פרחים בלא פירות, – ופרחים מלאכותיים, שאין בהם מזון לא ללב ולא למוח. הוא רואה את ה”טֶמפלים" – והנה הם ריקים: חלף ועבר מהם הרגש הדתי החם והתמים, שבלבו של כל יהודי פשוט הוא מקושר ברגש הלאומי; המטיף־ה“פְּרֶדיגֶר” מבאר בדרשותיו את מהות הפוליטיקה של ביסמארק, והמשורר התיאטרוני בתפקיד של חזן־“קאנטור”, המשוררות הנוצריות היפות והעוגב מהפכים את בית־הכנסת לאולם של קונצרטים. הוא מכיר את הדבר היותר חשוב, שיצרה היהדות המערבית במאה הי"ט – את “חכמת־ ישראל”; אבל אף היא אינה מניחה את דעתו. כי הוא שואל את עצמו: וכי אפשר לעם גדול לחיות רק על העבר בלבד, בלא תקוה לעתיד מזהיר, וביחוד בשעה שהוא חושב את עצמו לא לאומה מיוחדת, אלא לעדה דתית?

ורעיון עולה על לבו. אם היהדות המערבית, למרות מה שהיא משתדלת בכל יכלתה להראות עצמה אך כחלק מן האומה העיקרית, להשכיח את הלשון העברית ואת היעודים העבריים־הלאומיים – אף־על־פי־כן אינה מתבוללת באומות השליטות, אם אף־על־פי־כן עדיין היא מוצאת ענין בעבר הישראלי, משתתפת בצערם של ה“אחים המדוכאים שבמזרח” ומיסדת “חברות כל ישראל חברים”, – כלום אפשר הדבר, שכל זה יהא פרי הרגש הדתי בלבד? – הרי הנוסח ההגיוני “בני דת־משה” אי־אפשר לו בשום אופן לעכב את ההתבוללות הגמורה: המחזיקים בנוסח זה דוקה רחוקים הם מלהאמין ב“דת־משה” ולקיים את מצוותיה. ואם כן אין נוסח זה אלא סופיסמוס פשוט, שיש בו צורך מנקודת־ המבט התועלתית־האופורטוניסטית: חוששים הם יהודי־המערב, שמא בלא זה היה העם העיקרי חושב אותם לזרים ולא היה מסכים לזַכּוֹתם בזכיון גמור. ואולם באמת מעכב את טמיעתה הגמורה של היהדות המערבית לא נוסחים הגיוניים, אלא רגש עמוק פנימי, מורשת דורות הרבה, רגש עז, שאין לנצחו בשום סופיסמוס, רגש טבעי וחי, – רגש השייכות אל האומה הישראלית כאל אומה יחידה ואחדותית, צריך אך לקרוע את רשת־השקר הדקה, שנלכדה בה היהדות המערבית ושאף להיהדות המזרחית סכנה צפויה להלכד בה. צריך להלחם בהשקפות האנטילאומיות של האינטליגנציה הישראלית, שאין לה יהדות, אלא יש לה דת בלבד, לא פחות מבַּקַנאוּת ושנאת־ההשכלה של האורתודוקסיה, שאף היא רואה את כל עצם היהדות בדת ובמצוותיה המעשיות. שתי הקצוות מתאחדות אף כאן: את הרעיון הלאומי העברי דוחים גם ה“נאורים” הקיצונים שביהודי־המערב, וגם האדוקים הקיצונים שביהודי־המזרח.

 

II    🔗

וסמולנסקין מיסד בשנת תרכ"ח (1868) את הירחון “השחר”, שערך והוציא עד יומו האחרון. ובמאמר־הפרוגרמה של ירחונו זה (“פתח דבר” להחוברת הראשונה) כבר הוא קורא למלחמה בלא פחד על שני המחנות המתנגדים של היהדות אז. מצד אחד הוא מתנפל על הצבועים והקנאים, שמעכבים את מהלך־התפתחותו הנכון של עם־ישראל על־ידי מה שאינם נותנים לו להשתחרר מן האמונות התפלות ולהשתתף בחיים התרבותיים של אירופה כולה, ומצד שני – על אותם המתבוללים, שכופרים במציאותה של האומה הישראלית ובנחיצותה של הלשון העברית הלאומית. ביחוד הוא מתמרמר על המתבוללים:

"כל העמים יציבו להם מצבות־אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה ייחלו בכליון־עינים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם ירחק חוק היום ההוא לא יחדלו מצפות, ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת, הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו, היא השפה העבריה, והמה יבושו או ימאסו בה – לכן המואסים בשפת־עבר ימאסו בהגוי כולו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים הם לעמם ואמונתם!

“הנה אומרים לנו: נהיה ככל הגויים! – גם אני אשנה אחריהם: נהיה ככל הגויים לרדוף ולהשיג את הדעת, לעזוב דרך רשע כסל, להיות תושבים נאמנים בארצות פזורינו, אך גם נהיה ככל הגויים לבלתי נבוש במקור ממנו חוצבנו, נהיה ככל הגויים להוקיר שפתנו וכבוד עמנו! לא לבושה ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית־ישראל. כאשר לא יבושו כל העמים, אשר בצפיתם יצפו לפדות נפשם מידי זרים. פנינו לא יחורו אם נחזיק בידי השפה הזקנה, אשר התהלכה אתנו מגוי אל גוי, אשר בה שוררו משוררינו וחוזי־עמנו בעת ישבו במנוחות שאננות על ארצם, ואשר בה שפכו כמים לבם אלפים מאבותינו עת נשפך דמם כמים לעיני השמש, כאשר לא יחורו פני כל העמים המחזיקים בשפתם בכל מאמצי כח, כי השפה תחזיק במעוז הלאום, ואם היא תרד נשיה, אז יסוף גם זכר הגוי כולו מקרב הארץ; ואלה המדיחים אותנו מאחרי שפת־עבר המה רעה יחשבו על עמנו ועל כבודו. לכן ידעו כולם מראש: כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים, אשר יתכסו בבגד־קודש והמה תחת שואה יתגלגלו להשבית דעת מבית־ יעקב, כן גם ארים ידי על המתחכמים הצבועים, אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת־לשון מאחרי ירושת־אבותיהם”.

זו היתה הפרוגראמה של סמולנסקין בשנת תרכ“ח, בעצם תקופת־ההתבוללות. אכן, יותר מאומץ לב נצרך היה אז לכך, שידבר סופר עברי דברים כאלה על מעוזי־הלאום, על ערכה הלאומי של הלשון העברית וביחוד על ה”אמונה, כי יבוא קץ לגלותנו, ויבוא יום ותשוב הממלכה לבית־ישראל". אמנם, מה שסמולנסקין יָשב בווינה, בירת־אויסטריה, – זו הארץ הקלאסית של מלחמת־העמים בעד לאומיותם (מלחמה, שהתחילה עוד קודם לשנת תרכ"ו) ומה שכתב את דבריו לאחר שחרורה של איטליה מעולה של אוסטריה והתאחדותה של “איטליה השבה לתחיה”, – שני אלה מבארים במדה ידועה, כיצד בא סמולנסקין אל הרעיון הלאומי ואל תקות הגאולה המדינית בזמן מוקדם זה. אבל סוף־סוף מכל הסופרים העבריים שבאותו זמן – אולי זולת שד"ל, בן איטליה המשתחררת, – היה סמולנסקין האחד והמיוחד, שדבר על שני דברים ברורים כאלה ושדברים אלה לא היו אך פראזה מקרית ועוברת בלבד – דבר זה יוכיח לנו שירו של סמולנסקין “אהבת ארץ־מולדת”, שהדפיס באותה חוברת ראשונה עצמה, שבה נדפס מאמר־הפרוגראמה שלו. בשעת “חג־הרובים” (Schutzenfest) בווינה, בשעה שעיר־ המלוכה האויסטרית הגדולה הָמְתָה מרוב המון חוגג ועליז, מרגיש את עצמו סמולנסקין הצעיר, שמטייל בגן־הפראטער בתוך קהל־עליזים, כהלוים על נהרות־בבל. אין הוא יכול לשמוח בשמחה הכללית. כאבל בין החתנים הוא. “זכרון ירושלים בעת מועדיה עולה על לבו”, והוא זוכר גם את המצב המעציב של אומתו המפוזרת והמפורדת עתה:

אֻמְלָל! אֻמְלָל! אֵיפֹה אַרְצְךָ, אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת?

אַיָּם אַחֶיךָ, אַיָּם? – לְצָרָה יִוָּלֵדוּ!

כָּל הָעַמִּים יַעֲלוּ, וּבַת־עַמְּךָ יוֹרֶדֶת,

הַגּוֹיִם יִתְאֶחָדוּ, וְאַחֶיךָ יִפָּרֵדוּ.

מֵאָז בַּגּוֹלָה הָלָכוּ, אַרְצָם שָׁכָחוּ,

הֵפֵרוּ בְרִית־אַחִים, אַחֲוָה וְשָׁלוֹם זָנָחוּ…

הָהּ, לוּ בַּמִּדְבָּר יָשַׁבְתִּי, בְּאֶרֶץ־צִיָּה,

אִם אַךְ בַּמֶּרְחָק אֶרֶץ־מוֹלֶדֶת לִי הָיָתָה –

מִשְּׂבוֹע בְּטוּב־הַתֵּבֵל בְּאֶרֶץ־נָכְרִיָּה,

כָּל עוֹד מַמְלָכָה וְאֶרֶץ מֵעַמִּי שָׁבָתָה.

גַּם אִם בְּהֵיכְלֵי־שֵׁן אֵשֵבָה, בִּזְהַב־פַּרְוָיִם,

אֶשְׁכַּח מֵאֱכוֹל לַחְמִי אִם אֶשְׁכָּחֵך, יְרוּשָלָיִם!

כך כתב סמולנסקין כמעט לפני ששים שנה!

 

III    🔗

כבר ראינו, שבמאמר־הפרוגראמה שלו הודיע סמולנסקין, שילחם גם בריאקציונרים־האדוקים וגם ב“משכילים” המדומים, ובזה נִקָּה מיד את הלאומיות שלו מן היסודות הריאקציוניים של יחיאל מיכל פינס בן־דורו, למשל; וכך הניח יסוד להמפלגה הלאומית־ הפרוגרֶסיבית העברית, שהיה מן הצורך, שתקדם להציונית ותכשיר את הקרקע בשבילה, אבל יותר משהיה סמולנסקין יוצרה של מפלגה זו, היה נושא־דגלה. כי סמולנסקין לא היה תיאורֶטיקן מעמיק כל כך; הוא היה זורנליסטן ביותר, ואי־אפשר היה שיברא תורה פילוסופית חדשה לגמרי ויבסס אותה על יסודות עיוניים חזקים ועמוקים כל צרכם. ואולם אותם הרעיונות הלאומיים, שסגל לעצמו מתוך מלחמת־הלאומים באויסטריה ומתוך מלחמת־החירות ומלחמת־ההתאחדות באיטליה, – עליהם ידע להגן בהתלהבות ובעזוז, שהם אפשריים אך מתוך אמונה עמוקה עד לקנאות בדבר, שהוא נראה להמֵגֵן כחידוש גמור. אכן, לסמולנסקין היתה אמונה כזו והוא יָדע לנטוע אותה בלבבות! הוא ידע לשנן ולחזור ולשנן לקוראיו את רעיונותיו החדשים, בלא ששָׁם לב להכפלות ולאריכות. וכמה מוזר הדבר: מה שהיה ארכן ולא היה עמקן ביותר, – חסרונות אלה דוקה נעשו לרובו המכריע של קוראיו יתרונות עצומים. מאמרים עמוקים ו“מכוּוָצים” ביותר לא היו משפיעים על הקוראים העברים של אותו זמן. סמולנסקין פעל על הצעירים בני־דורו לא כפילוסוף, אלא כאגיטאטור, שמתרומם עד לידי גובה פילוסופי; יותר נכון, כמטיף־נביא. מאמריו לא פעלו כל־כך על ההגיון כמו שהיו מושכים את הלב, מדליקים אש בנפש, מְחַשְׁמְלִים את הרוח. והרי אך באופן כזה מתְיַצְרות מפלגות חדשות.

כדאי לשום לב לרִשוּם אחד בעבודתו הספרותית של סמולנסקין. הוא כתב גם ספורים ורומאנים וגם מאמרים וספרים פובליציסטיים ובִקָּרתיים. והנה בעוד שבספוריו ורומאניו תופסים את המקום היותר חשוב תאור דרכי־החיים של היהדות הישנה לכל צדדיה האפלים ומלחמה עזה באדוקים הקנאים, מוקדשים הספרים והמאמרים הפובליציסטיים והבקרתיים שלו כמעט אך למלחמה במתבוללים מעל המינים. דבר זה מוכיח, כמה הכיר סמולנסקין בתעודתו הספרותית. היצירה הציורית חייבת לקחת לה לחומר את החיים, שחי הצייר עצמו, – וסמולנסקין בלה את מבחר שנותיו בין האדוקים. להראות את כל הרקבון שבחיי הגטו הרוסי־הפולני, שמתנוונה והולך, אפשר היה אך על־ידי הצגת החיים הישנים והרקֻבים בכל מערומיהם. ואך על־ידי ציור החיים הישנים הללו כמו שהם הצליח סמולנסקין להוציא לאויר העולם החדש אלפי בחורי ישיבה ובתי־מדרש, למָאֵס עליהם את הסדרים והמנהגים הישנים ולעוררם שיבקשו אור ודעת. ואולם את המאמרים הפובליציסטיים ומאמרי המחקר והבקורת צריך היה להקדיש למלחמה לא בחיים המתנוונים והכלים־מאליהם האלה, אלא בכח חדש ומאַיים, שגזל מידי האדוקים עמדה אחר עמדה והשתדל לשעבד לעצמו את האינטליגנציה הישראלית, שאז הלכה ונתרבתה במספרה והלכה וגדלה בחשיבותה ובהשפעתה. הרי זו זכותו היתרה של סמולנסקין, שבשעה שכל הסופרים העברים המתקדמים, כולם בלא יוצא מן הכלל, נלחמו אך באדוקים בלבד ובזבזו את כל כחותיהם על “גברים קטוּלִים” אלה, – הבין והכיר אך הוא בלבד, שהאורתודוכסיה הישראלית פסקה מלהיות מסוכנת ביותר בשביל היהדות של סוף שנות־הששים ותחילת שנות השבעים, מפני שבאותו זמן היתה מסוכנת הרבה יותר ממנה תורת־ההתבוללות, שיצר המערב היהודי. ובלא שפסק מלהלחם באדוקים שלח את כל מגפותיו ללבותיהם של המתבוללים. וראוי לזכור, שבעוד שבמלחמתו בקנאים היו לו בעלי־ברית חזקים כגורדון, ליליינבלום, בראנדשטֶטֶר, ועוד, היה במלחמתו בהשכלה המדומה “אחד על שדה קרב” ממש. ומצד זה היה סמולנסקין יוצר גמור. כי רק מי שנלחם יחידי בכל, מי שמכניס רעיון חדש לתוך הספרות ולתוך החיים, יוצר מעט־מעט מחנה שלם של לוחמים בעד רעיון זה ועומד בראשם, – רק סופר כזה, אחת היא, אם יהיה חוקר גדול או לא־גדול כל־כך, צייר אמן או לא כל־כך אמן, ראוי לתוֹאר־כבוד זה.

וסמולנסקין נשא את הדגל הלאומי העברי ברמה מן הצעד הראשון, שצעד על במת־הספרות. המאמר הארוך הראשון, שהדפיס בשם “אבן־ישראל” לרגלי הופעת ספרו של המטיף והחכם אהרן יֶלינק: Der Judische Stamm, כבר התוה את דרכו לעתיד. על השאלה מהו מקור השנאה הכללית אל עם־ישראל? – משיב סמולנסקין, שאין מקורה של שנאה זו לא הקנאות הדתית בלבד ולא הקנאה הכלכלית בלבד, ואף אינה מיוסדת אך על מיעוט־ההשכלה של ההמון העברי. אילו היתה כאן הדת העיקר, לא היו היהודים סובלים משנאתם של חפשיים בדעות כוולטיר. אילו היו סבותיה קנאה אֶקונומית והתחרות כלכלית, היו שונאים את היהודים אך סוחרים ובעלי־מלאכה, ואילו היה תפקיד חשוב בשנאה זו לההתרחקות מן ההשכלה, לא היו רודפות את היהודים ממלכות ואומות חשוכות. והלכך בא סמולנסקין לידי מסקנה שהיהודים שנואים הם מפני שהם חלשים בתור אומה, מפני שאין להם לא ממלכה ולא ארץ־מולדת, שיהיו יושבים על אדמתה, מפני שהם נעים־ונדים, מיותרים בכל מקום וזרים בכל מקום. ועל כן תפסוק השנאה אל עם־ישראל אך אם יעָשה חזק ועצום ככל העמים – כשיעמוד על רגליו ויחיה.

במאמר זה אין סמולנסקין מדבר בפירוש על שאיפה לתחיה לאומית כעל תכלית מעשית, שיש לכוון אליה את הפעולה הלאומית, ואפילו לא כעל אידיאל רחוק. ואף־על־פי־כן התשובה הציונית על שאלת־היהודים הסבוכה ברורה היא כאן כשמש בצהרים. “אבטואֶמאַנציפאַציה” קרא לתשובה זו ד"ר י"ל פינסקר, שאף הוא ראה את סבתה של האנטישמיות כמעט במה שראה סמולנסקין – שלש־עשרה שנה קודם לכן.

ובין כך וכך הגיעה שנת תרל"א (1871), והשמועה הנוראה על הפרעות שפרעו היוונים ביהודי־אודיסה, נתפשטה במהירות־הברק באירופה כולה. כל סופרי־ ישראל של אותו זמן ראו בפרעות אלו רק מקרה בלבד. סמולנסקין הזהיר את העם והחליט, שעננה הרת־חזיזים מתקבצת על פני השמים הבהירים המדומים של עם ישראל. מעין נבואה נזרקה מפיו. אבל שום אדם לא האמין בדבריו, שום אדם לא רצה אף לשמוע להם. תרופה נגד הסופה ההולכת וקרבה ראה בהתאחדותם של יהודי כל העולם כולו. ועל כן צדד בזכותה של “חברת כל ישראל חברים” שהטעים את תכונתה הישראלית הכללית. ואף על דעתו לא עלה אז, שלאחר שנים מועטות יהא מוכרח הוא עצמו להלחם בתכונה האנטילאומית ובמגמות הטמיעה של חברה זו.

בשנת תרל"ב (1872) הוא כותב את המעולה בספרי־המחקר שלו: “עם־עולם”. עיקר תכליתו – לברר את ערכם של התקונים בדת שעסקו בהם אז רבני־ ישראל שבמערב וסופרי ישראל שבמזרח. הוא מתיחס אל התקונים בשלילה; אך יחסו זה לא בא מתוך קונסֶרוואַטיביות דתית, אלא מתוך השקפה לאומית חדשה. קודם־כל הוא מברר את צד־החקוי שבתביעת התקונים בדת־ישראל. המתקנים הישראליים מחקים את הפרוטֶסטאנטים, שתקנו את הקתוליות. ואולם היהדות שונה מן הקתוליות בתכלית. הקתוליות נטלה הרבה מאמונותיה ומנהגיה מן החוץ, והרבה אף הוטל עליה בעל־כרחה. ביהדות בא הכל מבפנים ונתקבל ברצון ולא באונס, ולשם קיום האומה: הרי זה כאלפים שנה, שאין ליהודים שלטון מדיני, שהיה יכול לבוא לעזרתה של הדת ולסעדה בכח־הזרוע. וכך ברור הדבר, שאף המנהגים והאמונות הדתיים הישראליים שנראים לנו קשים מנשוא ופעמים אף מחוסרי־טעם, נבראו על־ידי תביעות־החיים של עם־ישראל בגלותו ונתפשטו בתוכו רק על־ידי הספר וההטפה. והלכך ראוי לבטל רק את אלה מהם, שהחיים עצמם בטלו את יפוי־כחם ואת ערכם; ולבטלם ראוי לא באופן מלאכותי, על־פי החלטות של אספות־רבנים, אלא באותה דרך, שבה נתקבלו: על ידי הספר וההטפה. צריך להפיץ בישראל את ידיעת הלשון העברית; ודבר זה יגרום להכרת הדת הישראלית במקורה; ועל־ידי כך יֵדע כל אחד מישראל, מה יש בדתו מן העיקרי והחשוב ביותר לקיום האומה הישראלית ומה יש בה מן המקרי וממה שקבל ישראל על עצמו מחמת הרדיפות והגירושים. ואז לא יהא צורך בתקונים מלאכותיים. כי הדת הישראלית מצטיינת ביחוד, כעם־ישראל עצמו, במה שהיא מתפתחת תמיד ותמיד היא מסתגלת לתנאי הזמן והמקום. בעצם הדבר היא יותר תורה מוסרית־פילוסופית, שכוללת את תמציתה של כל יצירת הרוח הלאומי הישראלי, משהיא דת במובן הרגיל. כדי להוכיח דבר זה עובר סמולנסקין על כל התקופות של ההיסטוריה הישראלית לאחר שהתחיל בקדומה שבהן; וכך יצר מעין היסטוריוסופיה עברית, כלומר, פילוסופית ההיסטוריה הישראלית. הוא משתדל להוכיח, שהיהדות היא “תורת־חיים”: רחוקה מן הסַגפנות (האַסְקֶטיות) כמו שהיא רחוקה מן החמרנות (המאטיריאליות). היהדות לא פרשה מן החיים מעולם. היא התלכדה בחיים הלאומיים של ישראל, שיצר אותה מעט־מעט ובהדרגה היסטורית. ולפיכך יש לראות ביהדות לא דוגמתיקה דתית יבשה, אלא הסתכלות־בעולם לאומית, והתחדשות־היהדות תלויה לא בתקונים דתיים, אלא בהתחדשותו של עם־ ישראל, שהיא אפשרית רק על־ידי הפצת הלשון העברית ושמירת התקוה ההיסטורית, תקות־הגאולה.

וסמולנסקין מקדיש ל“תקות־ישראל” פרק שלם מספרו “עם־עולם”, – פרק, שהוא אחד מן המעולים שבספר זה. בפרק זה מבוררת מהותו של היעוד המשיחי, שהלהיב את לבה של האומה בימים היותר קשים של הגלות. תקוה זו נעשתה דמיונית ביותר מפני שהמסתורין הדתיים הטביעו עליה את חותמם. אבל אפשר לנקותה מן ההזיות של הקבלה ואז תהא אור בהיר לנתיבתנו האפלה בגלות המרה. סמולנסקין מדבר בפרק זה בדברים ברורים על האפשרות של תקומת מדינת־היהודים בארץ ישראל, ולראיה הוא מביא את שחרור היוונים, הסרבים והמונטי־נגרינים, שאירע בימיו¹. ובמכתב אחד, שכתב, כנראה, קרוב לאותו זמן לבראנדשטטר, ששלח לו מאמר מתלוצץ באמונת־המשיח – וסמולנסקין לא הדפיסו, הוא מדבר על רעיון־התחיה ואפשרות־התגשמותו דברים ברורים עוד יותר:

“האם בעבור השוטים, אשר קלקלו לחזות מחזות שוא ומדוחים, תֵעקר האמונה הטהורה מלב־ישראל, – האמונה בביאת־המשיח, אשר תחַיה רוח־העם וגם תתן כבוד לעם, אשר בתוחלתו יחזיק ימים רבים? ובמה נופלים אנו מכל העמים, אשר שבו לקרא ממלכה? האם לא טובים אנו כהשודדים היונים (רמז להפרעות של שנת תרל"א), כהמרצחים הרומנים, כרועי־החזירים בני מערביא, אשר יעשו מלוכה עתה אחרי כי שבתה ממלכה מארצם ימים רבים? – והנה אודה בפה מלא, כי גם אני מהמאמינים במשיח וביום־ גאולה הנני. גם אני אחכה לגאולה, ולא רק אחכה כי אם בשמחת־לב שפכתי דמי ואחזתי גם בחרב לוא קמו אנשי־לב מקרב עמי להציל כבודו מידי גוזליו. ובאמונתי אחזיק, כי עוד יבוא יום־גאולה, וגם אם ירחק־חוק”²

וכך מתברר הדבר, שציוניותו של סמולנסקין, שהיא מבצבצת ועולה מבין שורותיהם של חבוריו היותר מוקדמים, לא היה רק הלך־נפש מקרי, אף־ על־ פי שציוניות זו עדיין לא לבשה אז במוחו צורה בהירה ולא נעשתה פרוגראמה של עבודה, כמו שלבשה בספריהם ונעשתה בחייהם של הרב קאלישר והסוציאליסטן משה הס.

ואולם, אם לא היתה אז עדיין לסמולנסקין תכנית־של־עבודה ציונית, – תכניתו הלאומית היתה ברורה. היא כללה את המלחמה בהתבוללות, – שלפי דעתו של סמולנסקין היתה תוצאה הכרחית של הורדת האומה הישראלית למדרגת כת דתית, – על ידי אחוד יהודי כל הארצות, שמירת תקות־הגאולה והפצת ידיעתן של הלשון העברית, הספרות העברית וההיסטוריה הישראלית. על כל אמצעי־ההלאמה האלה הוא מדבר באריכות ב“עם־עולם” ובמאמרים שקדמו לו, ואולם במלחמה בעד רעיון הלאומיות הישראלית אך נגע ב“עם־עולם”, אבל בפרטות ובבהירות דבר עליה בספר־המחקר השני במעלה ל“עם־עולם”, שהתחיל לפרסם משנת תרל"ו ואילך בשם “עת לטעת”.

כבר ראינו, שסמולנסקין ראה ביהדות לא דוגמתיקה דתית קבועה וקפואה, אלא הסתכלות־בעולם לאומית חיה, מתפתחת בלי הרף ומשתנית בלא הפסק, שיש לה מצע דתי. ולפיכך אי־אפשר היה לו בשום אופן לראות בדת הישראלית את זכות־הקיום היחידה של האומה הישראלית. בעיניו אין דת־ישראל סבת־הקיום של עם ישראל, אלא תוצאת־קיומו של זה. וכך היתה תהום רובצת בינו ובין ה“משכילים” שבזמנו. בעיניו היתה הדת הישראלית רק אחד מגורמיהם של החיים הישראליים הלאומיים, – גורם, שאמנם השפעתו על חיים אלה היא חשובה מאד, אבל שהוא עצמו עלול מצדו להיות מושפע מתנאי־החיים המשתנים; בעוד שבעיניהם של המשכילים מישראל היתה הדת הישראלית הסבה היחידה והיסוד היחידי של החיים הישראליים המיוחדים. ולפיכך קורא סמולנסקין למלחמה גלויה על השקפה זו, שבסבתה פסקו המשכילים שבישראל דוקה מלחשוב את ישראל לפרט לאומי, לאומה בין האומות. ומאחר שבהשקפה זו החזיקו יהודי־המערב ביחוד, שהשכלתם מתחלת עם משה בן־ מנחם (מנדלסזון), מתנפל סמולנסקין בכל חמימות־מזגו על הפילוסוף הברליני ועל כל “השכלת־ברלין”. ומתוך התלהבות יתרה הוא מאשים את בן־מנחם שלא בצדק, כאילו הוא שיצר את תורת “בני דת משה” וכפר בלאומיות הישראלית. באמת אין למצוא ב“ירושלים” של מֶנדֶלסזון לא תורה זו ולא כפירה זו. כמו־כן לא צדק סמולנסקין כשעשה את מנדלסזון אחראי על כל מה שאירע ליהדות במשך כל שנות המאה הי“ט: הוא שאף להשפיל בזה את בן־מנחם – ובאמת הפליג בזה בערכו. אבל בדבר אחד צדק סמולנסקין: מנדלסזון לא הבין, שהיהדות היא דבר שנתהוה במרוצת־ההיסטוריה ושהולך ומתפתח גם בימינו; אף הוא, כ”משה השני", שהשוו אותו אליו (הרמב"ם), לא השיג אז את מושג ההתפתחות ההיסטורית. ולפיכך החשיב יותר מדאי את החלק הדוגמתי של הדת הישראלית ואת ערך המצוות המעשיות שלה. דבר זה ביחד עם קיום כל המנהגים הדתיים, שפילוסוף שכמותו אי־אפשר היה שלא יכיר, שאין חשיבות־כולם לקיום־האומה שָׁוָה, מוכרחים היו להעלות על דעתם של תלמידיו־מעריציו ותלמידי־תלמידיו את הרעיון, שהעיקר הוא ביהדות – לא ההכרה־העצמית הלאומית, לא שתוף העבר ההיסטורי, שתוף הלשון והספרות ושתוף תקות־הגאולה, אלא אך ורק – הדת: העקרים והמצוות המעשיות. וכשפסקה חשיבותם של כמה עיקרים דתיים על־ידי לחץ החיים החדשים והתפתחות המחשבה האנושית, והרבה מן המצוות נעשו מחוסרות־טעם וקשות־להתקיים, באה היהדות הגרמנית עד משבר: המרת־הדת נעשתה בחוגי המחזיקים בדעותיו של בן־מנחם, ואפילו בתוך משפחתו ובתוך תלמידיו היותר קרובים אליו, חזון נפרץ ורגיל כל־כך עד שאחד מבני־הדור שאחר מנדלסזון מדבר על Taufepidemie (“מגפת־השמד”)…

סמולנסקין מרעיש עולמות ב“עת לטעת” על בן־מנחם ותלמידיו, מראה את כל ההפסד העצום שהביאה ליהדות ה“השכלה־המדומה הברלינית”, ובכלל, מזהיר הוא מן האמונה היתרה ב“אירופה” וב“פרוגרס” שלה בתור רפואה בדוקה לשאלת־היהודים. ובאותו זמן עצמו הוא נלחם גם בניהיליסטים ובסוציאליסטים הישראליים של שנות־השבעים על שקודם־כל עזבו את עמם ולעגו לקדשיו הלאומיים. – כל מלחמה זו באידיאות הפרוגרסיביות והמודרניות של אז, וביחוד התנפלותו על בן־מנחם, העלו עליו את חמתם של ה“משכילים”, ואחד מזקניהם, המשורר א. ב. גוטלובר (מהללאל), יסד ירחון מיוחד בשם “הבוקר אור”, שתכליתו העיקרית היתה – להלחם ב“השחר” ולהגן על בן־מנחם. וכך נראה היה הדבר, כאילו אבד סמולנסקין את חנו גם במחנה־ה“אפיקורסים”, לאחר שהאדוקים, שחשבו אותו עצמו ל“ראש־האפיקורסים”, ראו בו זה כבר את אויבם היותר עז. ולהשקפתם זו של האדוקים על סמולנסקין גרמו ביחוד ספוריו ורומאניו.

 

IV    🔗

זולת ספוריו הקטנים, שאחד מהם (“יללת־הרוח”) זכה להתרגם לארבע לשונות (רוסית, גרמנית, פולנית ואנגלית), חבר סמולנסקין שבעה רומאנים גדולים. על אחד מהם (“שמחת־חנף”) כבר דברתי למעלה. היותר גדול בכמותו וחשוב בתכנו הוא “התועה בדרכי החיים” (ארבעה חלקים); היותר ציורי שבהם הוא “קבורת חמור”. החסרונות העיקריים של רומאני־סמולנסקין הם: אריכותם, ההתפלספות שבהם, אי־הטבעיות שבהתפתחותו של ספור־המעשה, החדודים השטחיים והמליצות של הסגנון. אבל כאן חזר ונשנה הדבר, שראינו בשעת נתוח של חבוריו הפובליציסטיים: החסרונות של רומאניו נעשו יתרונות בשביל קוראיו. התפלספות זו שבין הפרקים ודמיוניות זו של ספור המעשה – דוקא הם זעזעו את מחותיהם של קוראיו ולקחו את לבותיהם שבי. ואולם יש לרומאניו של סמולנסקין גם מעלות חיוביות גמורות. לסמולנסקין היו דמיון עז, עין חדה ולב מלא אש. הטפוסים שתאר הם מרובים ושונים, והשדרות, המעמדים, המצבים והמומנטים שתפס כמעט אין מספר להם, במקום שהוא מצייר ציורים מן החיים הישנים והחולפים ומן הסדרים הרקֵבים של הגֶטו הישן אנו מתפלאים ומשתוממים על אמתיותם וריאלותם של ציורים אלה; קלישות ורפרוף אנו מוצאים אך בציור החיים החדשים של היהדות המערבית ובתאור הטפוסים האירופיים של היהודים המשכילים. כי חיים אלה לא חיה סמולנסקין; הוא רק הסתכל בהם ועבר בצדם. על־כן לא הצליח לציירם כהוגן.

את “חָזְקוֹ” זה של סמולנסקין וגם את “רפיונו” אנו מוצאים ביחוד ב“התועה”.

הגבור הראשי של רומאן בעל־ארבעה־חלקים זה הוא – נער יתום, יוסף שמו, שעל־פי מסבות־הגורל ובחסד אנשים “טובים” הוא מתגלגל לתוך חוגים שונים ומשונים של החברה הישראלית, “תועה בדרכי החיים”, מבקש לו כל ימיו דרך שילך בה – ואינו מוצא. לפנינו מתגוללת תמונה נוראה של דרכי־החיים באמצע שנות המאה שעברה. כל העיירות הנדחות הללו של ה“תחום” מתיצבות לפנינו בכל אגמיהן העומדים. זה אחר זה עוברים לפנינו ראשיהן ומנהיגיהן הרוחניים והחברותיים בכל הקפאון שבהשקפותיהם ובכל צמצום השגותיהם ושנאתם לכל חדש ולכל מה שמחוץ לד' האמות של הגטו. הנער־היתום בא בידיו של “מלמד” נבער ואכזר– וה“חדר” העברי הישן נראה לפנינו בכל כיעורו החיצוני ובכל חסרונותיו הפנימיים. אחר כך נלוה יוסף היתום אל קבוצה של קבצנים נודדים, – וחייהם המנוולים בחומר וברוח, אבל בני החורין והעליזים מתוך ההרפתקאות הממלאות אותם, מתוארים כאן, אמנם, לא באמנות הגדולה של מֶנדלי מוכר ספרים ב“ספר־הקבצנים” שלו, אבל בקוים קצרים ומתרשמים. מן הקבצנים עובר יוסף אל “בעל־שם” “עושה־נפלאות”, והוא רואה תעלולים מגונים, שמתכסים במסוה־הקדושה. זמן־מה מתגלגל היתום, שבינתים כבר נעשה “בחור”, בבתי־מדרש שונים ומתפרנס על־ידי “אכילת־הימים”, כלומר, על־ידי מה ש“בעלי־בתים” שונים נותנים לה“סטודנט” וה“אקדימיקן” העברי (הרי ה“ישיבות” ובתי־המדרש שלנו היו האוניברסיטאות והאקדימיות של ישראל!) לאכול כל יום בשבוע בבית אחר, באופן שה“בחור העני” מתבזה כל יום במקום אחר… אחר־כך נעשה הבחור “משורר” אצל חזן נודד – ועוד פעם לפנינו חיים משונים, שאך הגטו הישראלי יכול היה ליצרם. עובר עוד זמן ידוע – והבחור כבר הוא ב“בית־הישיבה”, – וסמולנסקין מתאר לפנינו באמנות מפליאה את החיים העלובים של הישיבות ו“בחוריהן”, חיים שהם תוצאה הכרחית ממה שבישיבות אלו עוסקים התלמידים כל הימים וכל הלילות רק בלמוד אחד ויחיד וממה שהם מתבזים על ידי “אכילת־הימים”. – על גבורו של התועה עוברות גם כל התלאות של תקופת־“החוטפים”, – ועל עושק־משפט נורא זה, שלא היה בעולם כדוגמתו, מדבר סמולנסקין דברים שההתמרמרות מעורבת בהן בדמעות־דם. כשֶבָגר היתום הוא מתגלגל אל תוך “קהל־חסידים” – וסמולנסקין מראה את כל תועבותיהם של הצבועים והחשוכים האכזרים שבחסידים: כמו שכבר ראינו, לא ראה את המעלות שבחסידות כלל, שאמנם, בימיו כבר היתה מתנוונה והולכת, לאחר המון מאורעות משונים ולאחר ש“התועה” מתקבל לתוך חבורתם של משחקים נודדים, הוא בא ללונדון, ושם הוא מכיר את היהדות המערבית, שנשתחררה מכבלי הלחץ החיצוני והשעבוד להכתב הדתי, אבל ביחד עם זה אִבדה את החיים הלאומיים העצמיים והמלאים. ולסוף מת הגבור כשהוא מֵגֵן על עמו מפני היוונים הפורעים בפרעות האודיסיות של שנת תרל"א.

וכך אנו רואים, שאין כמעט חוג מחוגי־החיים של ישראל, שלא נגע בו סמולנסקין ברומאן גדול זה, לא לחנם קדמו את הופעתו בתהלות וברכות – שלשים ושנים עתונים בלשונות שונות (זולת – בלשון העברית שבה עברו עליה בשתיקה…). למרות כל חסרונותיו, הוא – מאורע ספרותי גדול, יתר על כן: הוא מאורע בחיים הישראליים הלאומיים והחברותיים, ערכו גלום לא בכחו הציורי – הוא נתגלה בחלקים שונים במדה שאינה שוה כלל וכלל! – אלא בבקורת הקשה, שבקר מחברו את כל סדרי־החיים הישנים של ישראל. לא לחינם הרבו בני־הנעורים לקרוא את “התועה” עד לשכרון, חברו “פירושים” לכל מלה ולכל שם שבו, למדו על־פה עמודים שלמים ממנו, – והאדוקים דנו ספר זה לשרפה, רדפו את כל מי שנועז לקרוא בו והחרימו את מחברו בתור אפיקורס שבאפיקורסים. הרגישו האדוקים ש“התועה” אינו סתם יצירה ציורית, אלא הוא מחאה עזה כלפי כל חייהם, כלפי כל הגטו הישן, סדריו שלפני המבול והסתכלותו־בעולם המצומצמת והמיושנת.

כלפי החיים הישנים מכוון גם הרומאן “קבורת־חמור”, שאינו מרובה־כמות ומרובה תוכן כל כך, אבל הוא הרבה יותר ציורי. לפנינו כאן טראגידיה עמוקה של היחיד האוהב חיים כשהוא מתנגש בחיי הצבור המוצקים, הקבועים והקפואים בזדונם ועריצותם, בצמצום־אפקם ובשליטה הבלתי־מוגבלת, שיש עליהם להדת המאובנת. יעקב חיים היחיד מנסה להלחם ב“קהל” של ימי ניקולאי הראשון, ב“קהל” העברי, שהיה אז מושל יחידי בד' האמות המצומצמות של הגטו, – והוא נופל חלל, ואשתו ובתו יוצאות לשמד… האומה, שאין לה ממלכה ואין לאישיה שלטון כל שהוא בשום פנה של החיים המדיניים והאזרחיים, מקנאת קנאה גדולה להצל של שלטון פנימי, שנשאר לה בצורת ה“קהל”, והיא אינה מוותרת מתקנותיו כלום ולא תנקה את כל הנוגע אפילו במנהג קל שבקלים ממנהגיה…

ואולם סמולנסקין לא ידע מטבעו מה זו “אמנות לשם אמנות” וכל רומאן שלו היה בתפוסתו השלמה הטפה לאיזה רעיון. הרומאנים הראשונים של סמולנסקין, “שמחת־חנף”, “התועה בדרכי־החיים” ו“קבורת־חמור”, עדיין הם נלחמים בעיקרם מלחמת ההשכלה בבערות. הרומאנים האחרונים שלו כבר הם עומדים על קצה גבול ההטפה לתחיה לאומית. כאלה הם “גמול־ישרים” ו“הירושה”.

“גאון ושבר” הוא באמת לא רומאן, אלא קבוץ של ספורים קטנים, שברובם הם מלאים דמיונות ומקרים מפתיעים כספוריו של דימא־הבן, ואחדים מהם (למשל, “נוחם־שוא”) מצטיינים ביפי־הצורה ובעמקותו של הנתוח הפסיכולוגי, שבהם מצוינים גם הספורים הקטנים של סמולנסקין, שנדפסו בתור פיליטונים בעתון השבועי “המביט”, שערך והוציא סמולנסקין במשך ט' חדשים בשנת תרל"ח (ובהם גם הספור “יללת־הרוח”, שכבר הזכרתיו ושאגב חקה אותו דוד פרישמאן, שכל־כך הרבה לגנות את סמולנסקין, בספורו הראשון: “ביום־הכפורים”).

המסכת, שעליה נרקם כל הרומאן “גאון ושבר”, היתה – המשבר הגדול של הבורסה בשנת תרל“א, וברומאן זה לא עוד מיַסר סמולנסקין את האדוקים ואת ה”מלמדים" ואת ראשי־הישיבה, אלא את “כהני־ הבורסה” ואת המשחקים והמשחקות מישראל, שראשית־“השכלתם” היא – לבגוד בעמם ובכל קדשיו, בתכנים וטפוסים כאלה היה סמולנסקין הראשון בספרות היפה בלשון עברית.

את הרומאן “גמול־ישרים” כבר הזכרתי למעלה. תכליתו היתה להוכיח, שאין לנו לסמוך על “חסד־לאומים”: “הפולנים בני דת משה” מסרו את נפשם על טובתם של הפולנים האמיתיים בימי המרידה הפולנית האחרונה, ומה ה“גמול”, שגמלו להם “אחיהם”, הפולנים בני הדת הקתולית? – הקורא רואה, שסמולנסקין נגע כאן בשאלה שאינה מתישנת לעולם – היחסים היהודיים־הפולנים בימי־המלחמה העולמית יוכיחו! – ושהוא קרוב ברומאן זה עד מאד לאותה ההשקפה, שהיתה ליסודה של המחברת אבטואֶמאנ־ציפציה": “אם אין אני לי – מי לי”? –. רומאן זה אינו מצטיין בציוריות יתרה; אבל בו נשתקף יפה הלך רוחם של טובי יהודי־רוסיה בסוף שנות השבעים. וברומאן זה מופיע לראשונה בספרות העברית טפוס חיובי של מתבולל בצורתו של אֶמיל, – אדם טועה בהשקפותיו על עתידות ישראל, אבל אדם כשר, בעל נפש יפה ואוהב את ישראל עמו על־פי דרכו (ההיפך מ“אמיל” של מאפו ב“עיט צבוע”, שהוא מופקר וריקני). וביחד עמו נצטייר כאן טפוס של לאומי חיובי בצורתו של ישעיה, שיש לו ההכרה הברורה, שעם־ישראל רשאי לתבוע לעצמו זכות של הגדרה־עצמית לאומית ושהאינטרסים של ישראל אינם נבלעים כלל וכלל באותם של העם העיקרי, שבתוכו הוא יושב.

הרומאן “הירושה”, שגמר סמולנסקין זמן מועט קודם פטירתו, כשהיה מטל על מטת־המות ממש, כבר יש לו סיום ציוני גמור. ואולם אף רומאן זה עדיין הוא עוסק במראות הנגעים שבחיים העבריים. עולים על הבמה בורים שנתעשרו ופרנסים הדיוטים, שואפי־תענוגות ורודפים אחר הכבוד, מורים מופקרים ו“משכילים” מדומים. אין מפלגה בישראל, שאין סמולנסקין מניף עליה את שוט־בקורתו ושבט־התוליו. וכך קונה לו סמולנסקין אויבים מכל המפלגות הישראליות. האדוקים שונאים אותו על ציוריו השנונים מחיי הישיבות ובתי־המדרש, וה“משכילים” – על שגם אותם, את ה“מתקדמים” וה“נאורים”, שחשבו אז את עצמם לסולת־האומה, לא נקה, וביחוד על שהתקומם למשה בן מנחם ול“השכלת־ברלין”, שנעשו בימים ההם לה“משכילים” דברים שבקדושה ממש. וה“שחר”, שבו הדפיס סמולנסקין את כל ספוריו ומאמריו ושקשה לצייר את כל ערכו להתפתחות הספרות העברית החדשה, “השחר” שנעשה כלי־קבול למבחר היצירות של טובי הסופרים העבריים כגורדון, לילינבלום, יהל"ל, בראנדשטֶטֶר, ד"ר רובין, דוד כהנא, ועוד, במשך כל ימי־קיומו (תרכ“ח – תרמ”ה, 1868 – 1885), נעשה אף הוא מטרה לחציהם של שתי המפלגות השליטות בישראל והמתנגדות זו לזו בימים ההם. הגיע הדבר לידי כך, שבסוף שנות השבעים רפו ידיו של סמולנסקין – זה אמיץ הלב בגבורים, שלא חָת מפני כל, – והוא פוסק מלכתוב ומשתקע במרה־שחורה. דומה, כאילו כבר גמר את חשבונותיו עם הספרות, וקול־ קריאתו לעורר את ההכרה־העצמית הלאומית היה קול קורא במדבר…

אבל פתאום נפל דבר בישראל, שהשיב לסמולנסקין את עוז־רוחו ואת אמונתו בכחותיו.

 

V    🔗

יותר מחמש עשרה שנה (תרכ“ח – תרמ”ה, בהפסקות מועטות), ערך והוציא סמולנסקין את “השחר”. במלחמתו בעד קיום ירחונו נתגלו עוז ואומץ־לב והקרבה־ עצמית במדה, שמוכשרים לה רק אישים בעלי תכונת־גבורים ממש. הוא היה עורכו, מוציאו, עוזרו העיקרי (כמעט תמיד הוא ממלא שליש מכל חוברת במאמריו וספוריו), ואפילו האֶכְּסְפֵּידיטור שלו, ואף־על־פי־כן היה מפסיד בירחונו. ולא כל־כך מפני מעוט חותמים כמו מפני שרוב חותמיו של “השחר” היה ברוסיה, והסוכנים הרוסיים היו מפחיתים את מחיר־החתימה עד מאד, ואף מחיר מועט זה לא היו ממציאים לסמולנסקין במועדו. סמולנסקין הוכרח לחיות על שכרו בתור מנהל בית־הדפוס, שבו היה נדפס “השחר”, ואת הרומנים וספרי־המחקר שלו היה כותב על־פי רוב בשעה מאוחרת בלילה, ומיד – פעמים אף קודם שתקן אותם ואפילו קְרָאָם שנית – היה מוסרם אל המסדרים, על־ידי כך יש לבאר כמה וכמה לקויים שבחבוריו.

ובכן ב“השחר” אך מפסיד היה סמולנסקין; אבל הוא היה מרויח בספריו, וביחוד ב“התועה”, וכשהתחילו מתנפלים על “השחר” מכל צד, ועסקי “השחר” הורעו ביותר ואף העתון השבועי “המביט” לא הצליח והוא לא הוציא שנתו (תרל"ח – 1878) וסמולנסקין כבר היה אז מטופל במשפחה גדולה, – שם כל תקותו בהוצאה חדשה של “התועה”, שהשקיע בה כמה אלפים ונעשה על־ידה בעל חוב עצום. אבל על “התועה” הלשין אחד מאלה שהתחרו ב“השחר” (יש ידים לשער, שזה היה המשורר גוטלובר), והגנראל־גוברנאטור הווארשאי החרים את כל ההוצאה. סמולנסקין היה בצרה גדולה. הוא הוכרח לשלוח את אשתו וילדיו לפטרבורג, אל אבות־אשתו, והוא עצמו, שנשאר בווינה ולא ראה עזרה והשתתפות בצער משום צד, בא לידי יאוש ופסק מלכתוב – הוא, שלא נפרד מעטו במשך כמה שנים אף יום אחד! – הוא חשב שעבר זמנו או – עדיין לא הגיעה שעתו… דבר זה אירע בשנת תר“ם (1880). כדי לעשות סך־הכל לעבודתו הספרותית עלה על דעתו להוציא את כל כתביו, פרי כל חייו, ובשנת תרמ”א (1881) הוא הולך לפטרבורג לשם קבוץ חותמים על הוצאה זו.

והימים, שבהם בא סמולנסקין לרוסיה, היו ימים קשים מאד. כבר הורגשה באויר הריאקציה שלאחר הריגתו של אלכסנדר השני ואף פחד של פרעות היה מרחף בחלל־הארץ. ולעומת זה נעשה רעיון־הלאומיות יותר קרוב ויותר מובן לבני־הנעורים המשכילים מישראל על־ידי מלחמת רוסיה וטורקיה (תרל“ח–תרל”ט) ושחרור העמים הבאלקנים. פה ושם כבר היו חובבי הלשון העברית גם בין הסטודנטים, שקודם לכן היו מתיחסים בבוז אל ה“לשון המתה – והקדושה”; וסטודנטים כאלה היו, כמובן, ממעריציו של סמולנסקין–היותר ראדיקאלי והיותר מקורי שבין כל הסופרים העבריים, שאז היתה להם שפה אחת ודברים אחדים: הפצת השכלה ומלחמה ב“מורדי־אור”. וכך הכיר סמולנסקין מיד אחר שבא לרוסיה, שעבודתו הספרותית לא עלתה בתהו, שיש לו מעריצים הרבה ושמלחמתו בהתבוללות ובעד רעיון הלאומיות העברית מצאה לה מעריכים ותומכים בתוך החלק הפרוגרסיבי של בני־הנעורים מישראל דוקה. קבוצה של סטודנטים – ושל סופרים צעירים, שהכירה בסמולנסקין בבית־הכנסת הפטרבורגי הגדול לאחר שקרא שם ר' אברהם אליהו הרכבי הרצאה על ר' יהודה הלוי, עשו לו פתאום כבוד גדול ונשאו אותו על כפים. ובמשתה, שעשו טובי הקהלה הישראלית בפטרבורג לכבודו של סמולנסקין, הטעים בא־כחם של בני־הנעורים המשכילים מישראל, הסטודנט ש"ז לוריא, בדרשתו על הכוס, שבני־הנעורים נותנים כבוד לא כל־כך להסופר מטיף־ההשכלה כמו להסופר מטיף־הלאומיות. ולוריא אמר בפירוש, שסמולנסקין הוא יוצר תקופה חדשה בישראל, תקופת התחיה. – מעין זה אירע לסמולנסקין גם במוסקבה. אף שם קדמו הסטודנטים את פניו של סמולנסקין בברכה ותהלה והגישו לו עט־זהב ועליו – כתובת ציונית גמורה: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה”. וזה היה כמה חדשים קודם הפרעות וקודם שנעשה רעיון חבת־ציון לרעיון־הישוב…

כשחזר סמולנסקין לווינה ובידיו סכום מסוים של דמי־חתימה ובלבו אמונה חדשה בכחותיו, חדש את “השחר” ונגש להוצאת כל כתביו, – ופתאום נתקבלו שמועות נוראות מרוסיה בדבר פוגרומים, שיצאו תכופים ודחופים, והאחד נורא מחברו… אף־על־פי שסמולנסקין חזה אותם מראש, ובכן לא הפתיעוהו כל־כך, – נשבר לבו בקרבו. והוא שתמיד עבד במיץ־עצביו, התחיל לכתוב מעתה בדמי לבו הפצוע.

כבר ראינו, שהוא היה ציוני עוד בשנת תרכ“ח. אבל עד הפרעות של שנת תרמ”א מתירא היה להכניס את הגשמתה של “תקות־ישראל” לתוך הפרוגראמה הממשית של עבודת המפלגה הלאומית־המתקדמת, ששאף לברוא. וכשיצא אליעזר בן־יהודה במאמרו “שאלה נכבדה” ב“השחר”, תרל"ח, בהטפה “להשיב את הממלכה לבית־ישראל” בציון בפועל וראה בזה לא תקוה רחוקה, אלא תעודה קרובה, העריך, אמנם, סמולנסקין את כל חשיבותו של הרעיון, אבל מפקפק היה, בהערתו למאמר זה של בן־יהודה, אם ראוי להסכים להצעה החדשה: מתירא היה, שמא לא תצליח הגשמתה בחיים, ואז גם התקוה תעלה בתוהו. ואולם כשהתחוללו הפרעות, כשהאסון הלאומי דרש במפגיע פתרון לשאלת־היהודים, כשעמדו רבבות נודדים על פרשת־דרכים וצפו לתשובה על השאלה האיומה: “לאן”?, – אז יכול היה סמולנסקין להשיב אך תשובה אחת: להראות באצבע על ארץ־הקדם. פתרון אחר לשאלת־היהודים לא היה בשבילו במציאות.

כי בעצם ימי־הפרעות סתר את האילוזיה האחרונה של סופרי־ה“השכלה”. אלה האחרונים הוסיפו להטיף אף בימים הנוראים האלה, שתשועת־ישראל ברוסיה תבוא אך אם יהודי־רוסיה יעזבו את אמונותיהם התפלות ויתקשרו בתרבות הרוסית בקשר אמיץ: יעסקו במדע, באומנות ובעבודת־האדמה ברוסיה גופה. ואולם סמולנסקין הוכיח במאמר מפורט, שנקרא בשם: “שאלת־היהודים – שאלת־החיים”, שלא הדת ולא מיעוט ההשכלה, ואפילו לא מיעוט עובדי־אדמה עבריים ברוסיה עומדים לשטן על דרך הזִכָּיוֹן הישראלי, אלא החיים, חיי אחרים, חייהם של ה“עיקריים”… הוא הטעים עוד אז, שאין זכויות־אנושיות נִתָּנות בתור פרס בעד “הנהגה־טובה”, בעד מעלות או מעשים טובים, אלא ראויות הן בצדק לאדם באשר הוא אדם. ואם מאתנו, היהודים, גוזלים את הזכויות הראויות לנו בחוזק־יד, לא תועיל נגד עושק־משפט זה שום השתדלות להתרפס לפני ה“אדון” ולמצוא חן בעיניו. כלום נשאר אחר השקפה כזו מקום לפתרון אחר של שאלת־ היהודים זולת הציונות?

וסמולנסקין החולה המסוכן, המדוכא ביסורים גופניים, שגם נפשו קרועה לקרעים מתוך יסורים רוחניים, כותב מאמר אחר מאמר בחום, בהתלהבות ובמריצות, שאך מי שחייו קשורים ברעיון, שהוא מטיף, מסוגל להם. יש בהשתפכות־הנפש הסוערת הזו של הלב הכואב משהו מן הנבואה. כל מאמר ומאמר שלו הוא עולה־כליל, שהוא מקריב על מזבחה של האומה. חולה בשחפת־הגרון ויודע מחסור חמרי נורא, הוא לא רק עורך את “השחר” וכותב את מאמריו, אלא אף כותב בלילות (ביום טרוד הוא ב“השחר” ובספריו), על פי רוב לאחר חצות־לילה, מכתבים למאות, שנוגעים בשאלות היציאה לארץ־ישראל וישוב־הארץ, מחבר תזכורת (מימוראנדום) בלשון גרמנית ומוסר אותה לחברת “כל ישראל חברים” בפאריס ובווינה, משתתף ביסוד האגודות הלאומיות “אהבת־ציון” ו“קדימה” בווינה (השם “קדימה”, שמרמז גם על התקדמות וגם על ארץ־הקדם, של סמולנסקין הוא – סמל לכל עבודתו), בא בדברים עם חובב־ציון האנגלי הידוע סיר אוליפאנט, חושב מחשבות להוציא אורגאן ציוני בלשון גרמנית בשם Palastina וביחוד הוא משתדל ביסוד חברה כלל־ישראלית שצריכה לבוא במקום חברת “כל ישראל חברים”. חברה זו, שלפני שנים אחדות היתה קדושה ממש בעיני סמולנסקין, לא עמדה בתחלת שנות־השמונים על מרום תעודתה. הרגע הגדול בחיי־האומה דרש פתרון עממי־כללי של שאלת־היהודים, וחברת “כי”ח" פתרה אותה על דעת־עצמה. היא לא קראה לקונגרס עברי, כמו שדרש סמולנסקין, ולא שמה לב לדעת־הקהל העברית. אלפים מיהודי רוסיה ורומיניה נשלחו על־ידה לאמריקה, ושום אדם לא הביא בחשבון לא את חפצם של הנודדים ולא את דעתם של באי־כחם האמתיים. סמולנסקין ראה בזה זלזול בכבודו של עם־ישראל, התקלסות באידיאל הלאומי שלו – ובחמה שפוכה התנפל על חברה זו, שבני דורו לא נועזו אף לנגוע בה. הוא לא שם לב לא לעשרם ולא למצבם המדיני החברותי הרם של ראשיה. בכל מה שהאשימו הרצל, נורדוי וזנגוויל את יק"א לאחר כמה שנים, האשים סמולנסקין את חברת “כל ישראל חברים”. עוד אז, בשעה שהמפלגה הציונית היתה אך “בתקופת־ההתהוות”, הכיר סמולנסקין, שאך היא בתור המפלגה היותר לאומית בתוך כל המפלגות הישראליות, היא באת־כחה של האומה כולה ויש לה רשות לדרוש דין וחשבון מכל המוסדים הישראליים המיוחדים.

ולא רק במאמרים נלחם סמולנסקין את מלחמת־הציוניות (“חבת ציון” קראו לה אז). חולה מסוכן הוא כותב ספור ציוני בשם “נקם־ברית” – הספור הציוני הראשון. הפרק הראשון של ספור זה יש לו תכונה פובליציסטית יותר מספורית, המחבר מעלה על הבמה באי־כח שונים של הסטודנטים העבריים, וויכוחיהם הארוכים מבררים את הרעיון העיקרי של סמולנסקין עצמו: שתשועת־ישראל תבוא לא על־ידי ההשכלה, אלא על־ידי שחרור־עצמי, בשאר הפרקים מצייר סמולנסקין את המלחמה הפנימית האיומה, שנתלקחה בנשמותיהם של בני־הנעורים המתבוללים שלנו כ“שהרעים הרעם”, ואת הפרוצס הפסיכולוגי המורכב, שהביא את המעולים שבהם – את הבילוי"ים – אל חבת־ציון. מעולם לא הבריק כשרונו הציורי של סמולנסקין בזיו מסמא כמו שהזהיר בפרקים אלה של ספורו האחרון. כאילו נשמתו ההולכת וכבה שפכה עליהם את כל יתר הפליטה של נוגה־זרחה.

מחלתו הלכה וקשתה, ומיד אחר גמר “נקם־ברית” שלחו אותו הרופאים למיראן (בטירול), מקום־המרפא לחולי־השחפת. אבל גם שם לא עזב את עריכת “השחר” והוסיף לכתוב את מאמריו. אף־על פי שאסרו עליו הרופאים את הכתיבה באיסור חמור, היה מחבר מאמרים עוסקים בסדור היציאה לארץ־ישראל ובשאלות־הישוב בשביל כל חוברת וחוברת של “השחר”, בלא ששָם לב כלל לְמַה שֶכָּל מאמר ומאמר עלה לו בדמים ממש, לא על דרך ההשאלה… כאילו מתוך הרגשה, שמלאך־המות כבר יושב ואורב לנפשו, היה ממהר בכתיבת מאמריו: מתירא היה, שמא איזה רעיון מרעיונותיו ימות עמו יחד. הוא גמר על מטת־המות – לשבת אל שלחן הכתיבה לא היה עוד בכחו – את רומאנו הגדול האחרון “הירושה”, שכפי שראינו, כבר יש לו סיום ציוני: רומאן זה סיים רק ימים אחדים קודם פטירתו. עד הרגע האחרון לחייו (הוא מת בט“ו שבט תרמ”ה – יאנואר 1885 – במיראן בודד ועזוב) לא הניח את עטו מידו, לא פסק מלהלחם מלחמת התחיה הלאומית.

אפשר להתיחס בבקורת אל חבוריו הפובליציסטיים והבלטריסטיים. אפשר להחליט, שהראשונים אינם עמוקים כל צרכם והאחרונים אינם ציוריים ככל הדרוש. אבל דבר אחד אי־אפשר להכחיש: סמולנסקין הוא הסופר הלוחם, הסופר־האגיטאטור היותר גדול, שהיה להספרות העברית החדשה בזמן מן הזמנים. אפילו “אחד־העם”, שהוא עולה עליו בעמקות ומקוריות, נופל ממנו בנידון זה. כי סמולנסקין היה לא כל־כך סופר כמו שהיה נושא דגל של רעיון חדש. ואם יש בכחן של יצירות ספרותיות להצמיח ולגדל תנועות חברותיות ולאומיות, שנתרקמו, אמנם, מסיבות היסטוריות חיוניות שונות, – יש לנו רשות לחשוב את הרעיון הלאומי הישראלי של עכשיו – וגם את הרעיון הציוני המיוסד עליו – במדה מרובה למעשי־ידיו של – פרץ בן משה סמולנסקין.

ד"ר יוסף קלוזנר.