רקע
זאב יעבץ
ימי ממלכת יהודה לבדה: ימי דלדול ממלכת יהודה

[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]


3067–3123


והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך1 הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה2 וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה3, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים4. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה5. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘6. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע7 במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים8, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז9, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים10 לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה11. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש12. ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים13 וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות14 ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך15, ואֵלִים16 רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים17 אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם18. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה19. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”20.

ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים21 וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם22. וידרו נדרים לקטר ולהסך לה23. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד24 וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”25.

והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים26 וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל27. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך28. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד29.

ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט30 “ואת בית המלך חמס ומרמה”31. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו32.

אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית33

ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות34.

בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ35.

ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו36. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו37. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך38, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו39 וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז40 פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו41. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:

אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי42.

מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.

וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב

וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר43

ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד44.

ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי45. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש46 וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור47.

וישמע ה' לקול תחנוני מנשה48 ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו49. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר50 ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.

כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ51.

ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”52. אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ53.

אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד54 ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:

בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ

וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת

וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ55.

וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם56. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה57 אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה58. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.


  1. “השרים ובני המלך”(צפני' א, ח) היו מושלים ברוח המלכים מימי מנשה. ובני המלך כנוי לכל זרע המלוכה הנקראים בל"א פרינצען.  ↩

  2. “מנשה… והרס את המזבח”(סנהד' קג:) ודבר זה מסתַיַע אח“כ מפסוק המספר את פרטי תשובתו ”ויבן את מזבח ה'…“ (דה"ב לג, טז) ויוסיפוס מביע את דבר זה לאמר: ”אחרי אשר רִפא את הריסות המזבח…" (קדמו'.2.3 X).  ↩

  3. מ"ב כא, ג.  ↩

  4. דה"ב לד, ד.  ↩

  5. מ“ב כא, ז. הוא פסל הסמל (דה"ב לג, ז) ועשיַת המרכז לע”ז מגונה זו, את המקדש, הוציאה את סופרי הקדש מידי סגנונם הצלול, ותעבֵר עליהם רוח קנאה (שם ומ"ב שם).  ↩

  6. מ“ב כא, ה; כג, יב. דה”ב לג, ה.  ↩

  7. מ"ב כג, ח.  ↩

  8. שם.  ↩

  9. י“ב. ואפשר, כי עליה זו היתה מקום ”מעלות אחז“ (מ"ב כ, יא) העשויות להורות את השעות. ואולי היה גם בימי אחז שם מקום לע”ז שבטלה חזקיהו ומנשה חזר וחדשה.  ↩

  10. ירמי‘ יט, יג; לב, כט. צפני’ א, ה. ועוד נשאר בסתר מע"ז זו בימי צדקי' (יחז' ח, ט"ז).  ↩

  11. לבעל ולכל צבא השמים”(מ"ב כג, ד) “לבעל ולשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים” (ה) ובאמת היתה עבודת צבא השמים, שקראו לה הקדמונים “צאבה” (עיין מו"ג במקומות שונים) תולדה ראויה לעבודת הבעל שהוא נחשב בעיני עובדיו לאליל השמש.  ↩

  12. מ"ב כג, יא.  ↩

  13. ה. צפני' א, ד. ואע“פ, כי נמצא בדברי נביאינו שם כמרים גם לכהני סתם ע”ז (הושע י, ה) בכ"ז ישמש עקר שם זה לכהני צבא השמים.  ↩

  14. ישעי' א כט; סה, ג.  ↩

  15. סו, יז.  ↩

  16. א, כט.  ↩

  17. נז, ה.  ↩

  18. “אל תגש בי כי קדשתיך”(סה, ה) ואולי נקראה העבודה הנתעבה הזאת “קדֵש” על נהגם מין קדושה בטומאה זו.  ↩

  19. מ"ב כג, טו. ויש לזכור, כי מלכי יהודה פרשו את ידם על ארצות אפרים, אשר נשַמו מיושביהן.  ↩

  20. י"ג. ולפי הפשט אין שם ספק, כי אסא ויהושפט בערו ויהרסו את הבמות האלה ומנשה חזר ובנה אותן במקומן.  ↩

  21. המצרים קראו לה Nait והצידונים קראו לה Tanet.ועיין פירוש האשכנזי יוליוס פירסט ירמי' ז, יח.  ↩

  22. ירמי' מד, יז–יח.  ↩

  23. כ"ה.  ↩

  24. שם ושם.  ↩

  25. ז, יח.“כונים”(שם) הנכונה היא כפירש“י ”דפוס כוכב“, לאמר דמות ע”ז זו. ומלת “להעציבה” (מד, יט) שפירושה “דפוסים” (רש"י) “לעשות דמותה. והפעול ממנו ידיך עצבוני”. (ייטליש) “אבבילדונגען” (תרגום ייטליש). ועיין דברי יוליוס פירסט בתרגומו ובפירושו האשכנזי.  ↩

  26. מ“ב, כא, ו. דה”ב לג, ו.  ↩

  27. מ“ב כג, ז. ומכשירי ע”ז זו היו “צלמי התועבה” (יחז' ז, ב) המפורשים בכל גועל עבודתם (טז, יז).  ↩

  28. ישעי' סה, י“א… ”מני" היתה הירח ועבודתה שכרון.  ↩

  29. יחז' מ, מז; מג, יט; מד, י, יג. טו; מח. יא.  ↩

  30. הדמות הקודרת שערך צפני‘ לשופטי דורו ולשריו (צפני' ג, ג–ד) ויקרא עליהם “ולא יודע עול בשת” (ה', ועיין רש"י) “השחיתו כל עלילותם” (ז) וכל תלונותיו על “המכשלות את הרשעים” (א, ג) חוזרות על שופטי ימי מנשה, שהיו דנים את העם בימיו ובימי אמון בנו, עד ימי תשובת יאשי’ שבימיו נבא צפני'. ורוב מזמורי תהלים הצועקים חמס על השופטים הרשעים נאמרו על זמן מנשה, אשר לא היה כמוהו לרוע.  ↩

  31. צפני' א, ט.  ↩

  32. קדמו'.1.3 X  ↩

  33. ירמי' ב, ל.  ↩

  34. דה“ב לג, י”א. קדמו'.2 3 X  ↩

  35. נחום ב, ג.  ↩

  36. עזרא ד, ב.  ↩

  37. תהלים קב, ה.רבותינו ילמדונו, כי “כלפי מנשה אמרו: ”תפלה לעני“ (מדרש תהלים קב) ”פנה אל תפלת הערער זה מנשה וכו'" (שם).  ↩

  38. תהל' ק"ב, כד.  ↩

  39. “ועצמותי כמוקד נחרו…”(ד) “ימי כצל נטוי…” (יב). “קצר ימי” (כד) “אל תעלני בחצי ימי…” (כה).  ↩

  40. ט.  ↩

  41. דה"ב לג, יב.  ↩

  42. תהלים שם ג.  ↩

  43. יא–יג.  ↩

  44. יד – טו.  ↩

  45. “נחום… נתנבאו בימי מנשה”(ס"ע, כ) “על זרעו של סנחריב נבא בימי מנשה” (רש"י נחום א, ב) ופרשה ראשונה נאמרה עוד לפני חרבן נינוה, כי כל דברי‘ נאמרו בל’ עתיד.  ↩

  46. נחום א–י.  ↩

  47. לדעתנו תמשך פסקת “כלה הוא עושה” לשלמעלה והיא תשלום השאלה לאמר “מה תחשבון אל ה'”? כלה הוא עושה בישראל? – לא! לא תקום פעמים צרה!: התלאות שמצאו את יהודה בימי סנחריב לא תמצאנה אותם מיד מלכי אשור שאחריו. כי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים“: ”שלמין בעיצה וסגיאין באתמניותא“. (תרגום יונתן) ”וכן נגוזו ועבר“: וגם אם תראה, כי שרי הצבא, אשר למלך אשור, הם ומלך יהודה שבוי חרבם כבר ”גזו את הדקל ועברו את פרת“ (רש"י) ובכ”ז “וענתִך” רק פעם אחת “לא אענך עוד” (נחום א, יב) לא אוסיף עוד לענותך פעם שנית בידי אומה זו.  ↩

  48. תהלים קב, יח.דה"ב לג, יג.  ↩

  49. לפי דברי קדמונינו לא היתה תשובת מנשה תשובה שלמה… "מנשה… ויעשה תשובה אפילו במרמה (אגדת בראשית ט).  ↩

  50. דה"ב לג, יד.  ↩

  51. תהלים קב, יז.יוסיפוס מספר, כי הֵשמו שרי צבא מלך אשור את הארץ (קדמו' שם) וקרוב הוא, כי כל דברי ימי הממלכה היו עזובים בבא שרי אשור ומצב לא היה בערים, ע"כ ברפא מנשה את שבר עמו, שם לבו אל החיל ואל ערי המבצר ואל העיר, לחזק את חומתה, אחרי אשר הכו בא שרי אשור פרצים.  ↩

  52. דה"ב לג, יט.  ↩

  53. תהלים קב, יט.  ↩

  54. מ"ב כג, כו; כד, ג–ד; ירמי' טו, ד.  ↩

  55. יחז' כב, ד.  ↩

  56. גראֶץ הכחיש כדרכו את תשובת מנשה (גד"י 284 II) ודבר זה מתקיים, מלבד עקר מקורו (דה"ב לג, יב–יג) גם ממקראות אחרות. צפני‘ הזכיר בראשית ימי יאשי’ שכל תועבות אמון, היו עוד קימות, רק “את שאר הבעל” (צפני' א, ד) ובכן מי בטל את רובו ואת עקרו עד כי לא נותר ממנו, כי אם “שאר”. אמון לא מִעט את ע“ז הנוהגת, כי אם שמר אותה בעצם תמה (מ"ב כא, כ–כא) ועוד הוסיף עליה (דה"ב לג, כג) ובכן אין זאת, כי מנשה החל לבער אחרי הבעל בימי תשובתו ולא כלה, ואמון בימיו המעטים לא הספיק עוד לגדל אותו כאשר עם לבבו. ויען כי אמון לא היה רק יורש לבד לעבודה זרה שהנהיג, כי אם החוזר ומנהיג אותה, אחרי שהתחילה להבטל, שִתפו אותו סופרי הקדש עם אביו בכל מנהגי ע”ז שהנהיגו ולא קראו אותם על שֵם מלך יהודה יחיד, כ“א על שם ”מלכי יהודה“ (מ"ב כג, ה. יא–יב) שמעוטם שנים הלא הם מנשה ואמון, ועל מלך קודם להם, כגון אחז אי אפשר שיכוֵן הכתוב, כי ע”ז שבימיו בער חזקיהו.  ↩

  57. “כי הוא אמון, הרבה אשמה: בער תורה מישראל”. (ס"ע כד) ובגמרא “אמון שרף את התורה” (סנהד' קד:) ולדעתנו מאמר הגמרא נדרש לעצמו. אך “בעור” זה איננו שרפה דוקא, כי אם אבוד והשכחה. ואולי זהו פירוש “ויעזוב את ה‘ וגו’ ולא הלך בדרך ה'”. (מ"ב כא, כב) שאי אפשר להאמר, כי הוא תוספת על הראשונות, כי עזיבת הטוב והחדלה לעשות אותו אינו אלא ראשית הרעו, ותחלתו הוא, ולא סופו.  ↩

  58. יחז‘ מג, ז–ט. והנביאים מצאו צד דמיון לחטאה הזאת, חטאת חברותא כלפי שמיא עם חטאת “בתי הקדשים” אשר שמו מנשה ואמון בעזותם בבית ה’ (מ"ב כג, ז) וכנגדם אמר הנביא "עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני (יחז' מג, ט).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!