[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]

3067–3123

והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך¹ הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה² וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה³, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים⁴. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה⁵. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘⁶. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע⁷ במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים⁸, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז⁹, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים¹⁰ לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה¹¹. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש¹². ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים¹³ וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות¹⁴ ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך¹⁵, ואֵלִים¹⁶ רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים¹⁷ אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם¹⁸. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה¹⁹. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”²⁰.

ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים²¹ וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם²². וידרו נדרים לקטר ולהסך לה²³. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד²⁴ וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”²⁵.

והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים²⁶ וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל²⁷. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך²⁸. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד²⁹.

ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט³⁰ “ואת בית המלך חמס ומרמה”³¹. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו³².

אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית³³

ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות³⁴.

בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ³⁵.

ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו³⁶. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו³⁷. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך³⁸, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו³⁹ וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז⁴⁰ פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו⁴¹. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:

אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי⁴².

מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.

יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.

וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב

וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר⁴³

ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד⁴⁴.

ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי⁴⁵. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש⁴⁶ וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור⁴⁷.

וישמע ה' לקול תחנוני מנשה⁴⁸ ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו⁴⁹. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר⁵⁰ ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.

כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ⁵¹.

ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”⁵². אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.

תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ⁵³.

אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד⁵⁴ ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:

בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ

וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת

וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ⁵⁵.

וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם⁵⁶. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה⁵⁷ אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה⁵⁸. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.

מראשית ימי מנשה עד אלכסנדר מוקדון: תוצאות / זאב יעבץ

החטיטות והחקיקות

במהדורה הראשונה לספרי תולדות ישראל שהודפסה ברוסיא, בעודני יושב בירושלים, אמרתי בלבי: הנה עברית לעברים אני מדבר לקהל עמי יושבי ארצות הצפון, אשר תורתנו הקדושה מתוַדָעַת אליהם בעצם עצמתה כאֵם תמימה ונאמנה לילדיה הכשרים, ולמה לי לאדיב את לב קוראי לספר באזניהם דִבת בקורת המקרא העוקרת “ראדיקאלע ביבלקריטיק”–ועל רוחי לא עלתה, כי יבא יום והצרכתי לחזר אחרי עדי חזקת לידתה בתוך זקני בני הנכר שכניה מלפנים, להעיד על טהר מולדתה, אחרי כי כתבה המתיחש אשר בידה מימי קדמי קדומים, לא יספיק עוד בעיני רבים מבניה, אשר זה מעט היו זרע אמת כלם, וכמעט פתאם נהפכו–אוי לי אם אומר–לבנים כחשים, אשר תחת האמֵן להורתם, אשר כל הגה היוצא מפיה יעיד על קדמות מכורתה, יאמינו לעדי שקר צרי עין מקרב בני הנכר, אשר מקנאתם בתפארתה העתיקה יוציאו לעז על טהרתה.

הנה מדה זו מהלכת על כל פני הדורות, כי עין חכמי הגוים צרה היא מעולם בגוי האחד המפוזר והמפורד בין כל העמים, אשר באמת דתותיו שונות מכל עם. אך למימי היונים האחרונים הערימו צוררינו להסב את פני המלחמה אל מקור חיי רוח ישראל, אל התורה, אשר היא היא כל יתרונו “עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסַמותה!” ויקם באחרית ימי בית שני אפיון היונ‘, איש מכַתֵב עמל לץ ופוחז, ויתנכל להסיר מעל התורה את עטרת יושנה, בהכחישו את קדמות התורה¹. הנכלים והנבלים אשר נכל הוא בפחזותו ובנבלותו, החלו זה כמאתים שנה להתהפך לשטה עלובה של מדע, בפי חבל חוקרי עמי ארופה. בראותם כי קצרה ידם להציל את הספרים אשר יקרו להם, מחרב הבקרת החודרת להם מנידרלנד, ויחשבו מזמה להביא את השואה ההיא גם על תורת ישראל, למען אשר לא תגדל תפארתה עליהם. מעט מעט השתתפו בבקורת זו, שקראו לה בקרת המקרא “ביבעלקריטיק” גם הסופרים הכופרים מקרב העמים, הבוזים את ישראל על לא דבר. ובדורות האחרונים נלוו אליהם גם אנשים מקרב ישראל, אשר תורת אבותיהם כנתינתה מסיני, למפגע היא בעיניהם. ולמן היום אשר רבו החטיטות², והמון חקיקות³, ומגלות גֹמָא נגלו מני חשך וחוקרים רבים החלו לצרף אותיותיהם לנסות כחם לקרא בהם ולפתור אותם, מלאו את ידם להקיש ולדון מקריאותיהם המגומגמות והמסופקות הרופפות עוד בידם, על התורה המפורשת, אף כי דבר אין לה אל מרבית החקיקות, ואף כי דעתם לא גדלה בקריאת הסתומות ההן, מדעת דרדקי בית ספר בלמודיהם. ועל יד חוקרי קדמוניות אלה, אשר מרבית מופתי חקירתם המכחשת היו טענות “לא ראינו”, התנשא המון סופרים בקרב הגוים, אשר באמת קשה עליהם הקריאה העברית בבואה בלי נקוד ח"ו, אשר לא שעו גם אל החקיקות ההן וירבו פלפולי תהו להוכיח, כי התורה מעשה ידי סופרים שונים מימי גלות בבל היא. מכל אלה הרבו פלפולי וֶלְהוֹזֶן הרעועים התלוים על בלמה, למצוא חן ולעקור את כבוד קדמותנו וקדמות תורתנו מעקרה. אך נפלאים מעשי ה’, כי בעלות תעתועי בקרת המקרא של ולהוזן וחבריו עד מרום קצה, הקיצו פתאם ישני אדמת עפר מתרדמת שלשת אלפי שנה, להעיד כי קדמות תורת משה קדמות אמת היא, כי בעתה נתנה, וכי כל הנביאים בעתם נבאו וכי כל המעשים המספרים בכתבי הקדש בעתם נהיו ונעשו, כי נחטטו מצבות, וקירות מערות והיכלות חרבים מני אלפי שנה נֶחשָפו, אשר חקיקותיהם המפורשות מעידות לפי תֻמן על קדמות ישראל ותורתו, עדות מכרעת מאין כמֹהָ.

למראה התחיה הגדולה הזאת אשר כמעט פתאם קמה ונהיתה, קרא חוקר גרמני גדול ומומחה ונאמן, אשר בראשונה נלכד גם הוא בשחיתות דעות ולהוזן וחבריו, הלא הוא Hommel פרופיסור לחקרי לשונות בני שם בעיר מינכען–כדברים האלה: “האמת סופה להתקיים– – חקקי הזכרונות בשפה ברורה מאד ידברו, וכבר אזני שומעת את צלצל כנף התור הבא לפנות מן הדרך את כל המוקשים, אשר יקשה השיטה הנקראה “בקרת החמש” Pentateuchkritik, באשר כלה מלאה שבושים סרי טעם, שהגיע זמנם להפטר מן העולם, ואין לנו עוד אלא לשוב אל הסדר היום המסודר ובא. וכבר תקח אזני את כל המון רוחות האביב הראשונים הסוערים על השדֵמות הנקפאות מקרח בקורת-המקרא זה כמה” (האממעל בהקדמתו לספרו Altisrael. Ueberliferung in inschriftlicher Beleuchtung VIII ) ולפי דרכו הוא יועץ את צעירי החוקרים, לעזוב את “הפלפולים הרקים” של בקרת המקרא ולכונן את לבם אל חקר החקיקות הנחשפות כיום בחטיטות בבל ונגב ערב, והמודיעות על דבר דור אברהם ( X ). ומה נפלא הדבר כי בעצם הימים, אשר חכמים מופלגים כפרופיסור Hommel הגרמני, Sayce האנגלי ויוסף הלוי הצרפתי השליכו אחרי גֵוָם את בקרת המקרא, אשר לפנים נוקשו גם הם אחריה, וילכו אחרי תוצאות החטיטות, החישה לה הבקורת התפֵלה הנמהרת מפלט בשערי ערי ליטא ופולין החשכות והשוממות, בידי סופרים ומורים מזכים את הרבים. שוחרי הבקורת הזאת פקחים הם ונוהגים מנהג תגרים זריזים, אשר בראותם כי סחורתם איננה עוד לפי טעם בני כרכים ההולך ומתחדש, ימלטו אותה חיש מהר לערים הקטנות בקצה גבול הארץ, או לארצות אשר עוד חוש יושביהן קהה, שם יקבלו באהבה את הסחורה סרת הטעם אשר כבר היתה לשחוק בעיני יודעי חן. גם סתם מגפה פורצת בשטף אף בערים הקטנות הרחוקות הבודדות והעזובות, אחרי אשר במרכז הארץ כבר שככה חמתה.

תעודות הבקורת הפוחזת היא לאמץ את כחה, לערות את יסוד קדמות עמנו. ויען כי תרבותנו וספרותנו עתיקות הן, ובימי חרפן לא נגלו עוד זכרונות יתר עמי הקדם, בלתי אם מעט מימי מלכי אשור ובבל, מימי מנחם בן גדי והלאה, ומעט יותר מימי מלכי פרס, על כן יש אשר ירפו המבקרים מעט את ידם הקשה מן הדורות ההם, וישלחו את ידם לדורות מלכי בית דוד ולימי השופטים הראשונים. אך את כל מעשי עיקרתם יפליאו לעשות בדור המדבר ובדורות מצרים ובימי האבות. בכלכלת כל העתים ההן נהגו באדם העושה בתוך שלו, פרצו, הרסו, נתשו, נתצו כאות נפשם. בדורות ההם היתה כמעט יד כל המבקרים שוה במלאכת החרבן הנקיה והקלה. אך כרחוק כל דור מן ימי הקדם, הלכה יד הבקרת הלוך וקלה. כשרים שבהם ראו רק את ימי האבות עד ימי השופאים כאלו אינם, אך מימי דוד והלאה נחלקו הדעות. בינונים שבהם בחרו בעמוס הנביא בדורו, לתתו ראש לכל האנשים ולכל הדורות שיש בהם ממש הסתורי. קשים שבהם כולהוזן וחבריו כפרו בכל ויטילו פסול גם באמתת זכרונות ימי עזרא ונחמי' ומרדכי ואסתר שבכה"ק, ויוציאו משפט, כי רבנים זַיְפָנִים כתבו גם את הדברים האלה, גם את התורה כלה בבבל. כנגד כל הדבות הרעועות והנפתלות שמרביתן הן זדון גמור, הננו להביא בזה את ההכחשות שהכחישו אותן חוקים מובהקים בדורנו, שמרביתם חכמי הגוים הם. ובהיות לנגד עיניו כלל “הקל הקל תחלה”, נָחֵל בסוף ימי כתבי הקדש ונגמור בימי אברהם אבינו.

על מגלת אסתר שהיא הצעירה בכל כה"ק (ע' מ“ד “דבר הפורים” בסוף ח”ג מספרנו זה) יצאו עוררים מכל בתי מבקרי המקרא ויטפלו מיני חלומות, אשר ישתומם עליהם כל בעל דעה מיושבת. זה שָׂם את הפורים לחג שכרון של הפרסים הקדמונים, וזה שם אותו לחג שכרון הנועד מעקרו לאליל יון, ולזה הספיקו זִוֻּגֵי שמות שונים שאין בהם שום צד שוה לשמות הנפשות שבמגלה, בלתי אם דמיון צרופי אותיות שבזה ובזה, להפוך את ענין המגלה–המספרת סכנת האומה הישראלית הידועה והמפורסמת, המסופרת בסגנון מפורש בדברים ברורים ובדעה צלולה מאין כמוה–לזכרון שמועת שוא של אלילי אשור ובבל הקדמונים, הרחוקות מישראל ומכל קורותיו ומערכי לבו, כרחוק מזרח ממערב. והכל בשביל מה? בשביל שקצרה דעתם להכיל, כי ספור מושך את הלב כמגלת אסתר, יהיה ספור של אמת, ובשביל שלא מצאו בשום לשון שבעולם הידועה להם, מלת “פור” אשר יהיה משמעה גורל, ובשביל שלא ידעו בלעדי שמות כרש ודריוש רק שמות קשֶׁרְקְשֵׁש ואַרְתַקְשֵׁרְקְשׁש, ושם אחשורש לא מצאו באוצר זכרונותיהם, ובשביל שדברי המגלה סותרים לקדמוניות פרס הידועות להם, ובשביל עוד קושיות כאלה אשר מספרן הגיע עד עשרים ושש. את כל טענותיהם פֵרַק אחת אחת מבקר מתון מקרב עמנו, דוקטור זיגמונד יַמְפֶל מהיידעלבערג, בחריצות רבה מאד ויראה לעין כל, כי לא תכון אף מלה אחת מדבריהם לאור האמת. מלבד אשר העביר על פנינו מאורעות קימים גם מן הדורות האחרונים, אשר ספוריהם מושכים את הלב יותר הרבה מספור מגלת אסתר, הוכיח כי בשפת אשור ובשפת אֶרֶך העתיקה, יאמר לגורל “פור”, וכי שם אחשורוש אינו שם בדוי מלב איזה רב יהודה, כי שם מלך זה רשום הוא בשפת פרס העתיק ובשפת ארם בחקיקות, אשר נחשפו בשנים האחרונות בשם “הֲשִׁיאַרש”. ויען כי לשון העברית הקדמוניה לא תבטא שני שואים בראש המלה, על כן הקדימו היהודים בכתבם ובלשונם את אלף לשם זה ויקראו לו אחשורש, ויוכח עוד, כי שם קשרקשש הוא המשבש, כי אינו אלא שבוש גמור, שהשתבשו היונים לקרוא לחשיארש כן. ובכלל הדבר הראה עד כמה מקוטעת בקיאות המבקרים האלה במדעי קדמוניות פרס, ועד כמה חריפותם משובשת. ואדרבא לפי דברי הבקיאים, המומחים באמת בתרבות פרס העתיקה שנגלתה בשנים האחרונות בידי החוטטים, יש להשתומם עד כמה יתאימו דברי המגלה בכל פרטי פרטיהם לקדמניות פרס בפרטיהן, עד כי המעט מן המגלה כי אינה סותרת לקדמניות, כי אם לרגלי חדושי החוקרים המובהקים במקצוע זה, עתידה מגלה זו להתמחות ולַעֲשות למקור גדול לחוקרי קדמונוות פרס. והמעט מכל הברורים החשובים האלה, הנה בא החוקר הצרפתי Marcel Dieulefoy השלוח בשם ממשלת צרפת, אשר זכה לחטוט ולחשוף את היכל מלכי פרס ומדי במלוא רוחב גבולו מסביב, במקום חרבות עיר שושן, ויוכח כי היה סופר מגלת אסתר בקי עד להפליא בכל מובאי חצרות ההיכל ומוצאיהם ומעבריהם. ויברר בראיות מוכרעות מתוכן, כי ההיכל הזה וכל סביבותיו מכוסים בעפר זה אלפים וארבע מאות שנה, ואם כן הלא היה הסופר ההוא חי על כרחנו עוד לפני הזמן ההוא ⁴.

גם על תולדותינו הכתובות בספר עזרא ונח‘, חָברו המבקרים העוקרים מקרב הגוים ומקרב המחזיקים בשטתם בישראל, ויערערו על אמתת “הקול”, אשר “העביר כרש בכל מלכותו וגם במכתב” (ע' עזרא א' א"), באמרם: א) כי מליצת “בשנה אחת” מוכחשת היא מתוכה, באשר כבש כרש את בבל, ארץ מושב גולי ישראל, בשנת האחת ועשרים למלכו, ב) וגם כנוי “מלך פרס” מעיד, כי מכתב זה נִבְדֶה אחרי אבדן ממשלת פרס, כי לולא זאת למך הוצרך המלך להודיע את המפורסם? ג) גם מליצת “כל ממלכת הארץ נתן לה ה”א השמים" מליצה סרת טעם היא בפי מלך פקח, היודע כי גם בלעדי ממלכתו ישנן עוד ממלכות גוים. ד) ומה למלכי פרס, בעלי דת אבותיהם, עם ישראל ודתו ומקדשו, כי יאמר כי אלהי העם הזה פקד עליו לבנות לו בית? ה) ועל כלם הכחישו מקצתם את עקר הדבר, כי קרא המלך האדיר הזה דרור לעם בני ישראל לשוב לארץ אבותיו. והנה: א) על מספר שנת מלכות כרש כי חזר והחל הוא וכל עמו למנות למיום כבשו את בבל, תעדנה כיום החקיקות שנגלו בשנים האחרונות, ושטרי הדיוטות לאין מספר שנמצאו בחטיטות החדשות, כי כלם מונים מנין חדש זה ( Jampels Wiederherstellung Israels 24 ). ב) ועל דבר כנוי “מלך פרס” הנה נמצא גם בחקקי זכרונות כרש עמוד 15 מליצה זאת: “בחדש ניסן קבץ כרש מלך ארץ פרס את צבאותיו” (שם). ג) דברי כרש כל "ממלכות הארץ נתן לי וגו’" מתאשרים ומתקימים בדברי חקיקה, האומרת, כי “מרודך אלהי כרש שם אותו למלך על כלל הכל” ועוד יתר מדברי חקיקה אחרת האומרת בשמו “אני כרש מלך הכל, מלך גדול, מלך אדיר, מלך [ארץ] תִתְכִנְכִי, מלך שנער ואַכַד, מלך ארבע קצוי תבל” (שם וצד 27.26 וע"ש עוד שמונה חקיקות כאלה). וגם ארתחשסתא השני קורא לנפשו “מלך כל ארצות תבל” (106). ד) כרש המלכים אשר קמו תחתיו שמו להם לחוק לכבד את דתות העמים הסרים למשמעתם. חקיקה אחת מספרת, כי כרש וכמביז בנו מלכי פרס העלו זבחים לאלהי בבל (28) וביחוד שמחו להשיב בכבוד וביד נדיבה ורחבה את שלל היכלי אלהי העמים, אשר בזזו עריצי מלכי הכשדים בקשי ידם החזקה. ככה התפאר כרש בדברי חקיקה אחת, כי בפקודת מרודך אלהיו, השיב את צלמי אלהי שנער ואכד, אשר הוליך אותם נבניד מלך בבל בשביה, להיכליהם (שם), וכי מימי חדש כסלו עד חדש אדר השיב את צלמי אלהי הגוים אשר הוליך נבוניד, לעריהם (שם), ואת החסד הזה אשר עשה לדתות העמים האחרים חשב לו לכבוד ולצדקה (ע' חקיקות המובאות שם 35.33.30.29). ה) וכאשר עשה לדתות כן עשה לבעליהן, לעמים אשר הגלו מלכו אשור ובבל, כי קראו להם דרור, כדבריו החקוקים בחקיקה אחת לאמר: “הקהלתי את כל יושביהם – יושבי הערים הנקובים שם למעלה – ואת גויהם שובבתי” (30). וכן חקוק עליו במקום אחר לאמר: “(כרש) התנדב להשיב למקומם את [גולי] כל הארצות” (31). כי זאת היתה שטת מלכי פרס לקנות את לב עמי הארצות הסרות למשמעתן בנחת ובשלום, למען ידעו לכבד את מלכי פרס המשיבים את העמים אל נוה אבותיהם, על פני מלכי אשור ובבל העריצים הנותשים כל גוי מאדמתו. ובכן באו החקיקות המדברות דברים לתמן, ותזרינה לרוח את דברי המבקרים הנבאים מלבם.

גם על אמתת הפרשיות הארמיות שבעזרא קמה כדרכה הבקרת הנמהרת להכחישה, ואחת מן הקושיות הגדולות היתה קללת המלך דריוש הכותב: “ואלה די שכן שמי' תמה ומגר כל מלך ועם די ישלח ידה להשניא ולחבלה בית אלהא דך די בירושלם” (עזרא ו', י"ב), כי קללה כזאת לא נאוה למלך. תשובה על תמהון זה, היא קללת דריוש זה, החרותה על לוח אשר חקק עליו את דבריו לאמר: “כה אמר דריוש המלך: כי תראה את הלוח הזה ואת המראות האלה, והרסתם ולא תשמרם כל הימים אשר משפחתך עודנה חיה, ואַרר אותך הורמיז והשמיד את משפחתך ואת כל מעשי ידך יחבל”. וקללות כאלה נגלו כיום בחקיקות, אשר חקקו סרגון סנחריב ואשורבָנִיפָל (99.98). גם ענש כשל דריוש על “כל אנש די יהשנא פתגמא דנה יתנסח אע מן ביתיה וזקיף יתמחא עלוהי” (עזרא ו', י"א) נמצא חרות בעצם סגנון זה בחקיקה אחת בחרבות נינוה (100). מלבד כל שגיאות המבקרים האלה, הנה גם בדבר יחש מלכי פרס הראשונים הכתובים במקרא בשמותיהם הפרסים, והידועים לחכמי אירופא רק בשמותיהם המסורסים בפי סופרי יון, מתבאר מתוך החקיקות, כי המבקרים השתבשו מאד בכִוֻן אלה כנגד אלה, וכי סדרו הנכון במלא תקונו יוצא כהגן רק בכתבי קדשנו, כי ארתחשסתא השני הנקרא מנַמון–ע' ספרנו ח“ג 171–מתיחש יחש זה: “בן דריוש–השני–בן ארתחשסתו בן חשירשו בן דריוש בן אשתזפו זרע אחמנש” (106 Jampel Herstell. ). והנה דריוש השני הוא דריוש Nothus הנקרא בכתבי קדשנו “דריוש מָדָאָה” (דניאל ו‘, א’) “דריוש המדי” (י"א, א‘, ועל טעם כנוי זה ע’ ספרנו חלק זה מוצא דבר “מנין שנות בית שני וכו'” 32). “ארתשסתו” הנמנה אחריו, הוא ארתחשסתא שבעזרא הנקרא בפי היונים ארתקשרקשש ושבימו עלו עזרא ונחמ'. “חשירשו” הוא אחשורוש שבמגלת אסתר, ודריוש בן אשתזפו זרע אחמנש, הוא דריוש Hystaspes ממשפחת Achmäniden שבימיו וברשיונו נבנה בי”המק. וכן סדרנו אף אנו סדר יחש זה בספרנו. – מליצת “אלה שמיא” הכתוב בפרשגן הנשתון של ארתחשסתא–עזרא ו‘, י"ב–הדומה למליצת “אלהי השמים” שבמכתב כרש – א’, ב' – שעליה ערערה בקרת המקרא, המעט ממנה שמליצה זאת מצויה בחקקותיהם לאין מספר, גם שם “מלך מלכיא” – ו‘, י"ב – שארתחשסתא קורא לנפשו, מליצה שגורה היא הרבה בשפת אשור “שר שַרַנִי” בפי המלכים ההם (ע' חקיקה המובאה 106 Jampel Herst. ). וכן נמצאה מליצה זו לאחשורוש בחקיקה ארמית במצרים “חשיארש מלכה זי מלכיה” (114) ולדריוש בחקיקה יונית βασιλέωγ ,βασιλεης (שם). גם רצון המלך, “די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי”–עזרא ו’, י’–מסתַּיע גם למתעקש, מן השיר של חמשים בתים, אשר חקק דריוש השני בהיכל אמון במצרים, אשר גם בו יתפלל על שלומו ועל שלום ביתו (ע' לקוטי שיר זה (119–117 Jampels Herstell.. ).

והנה אנחנו מצמצים את עבודתנו במאמרנו זה רק בגבול תוצאות החטיטות והחקיקות לבדן, שהן עדים שעדותם אינה זוזה ממקומה. אולם מן התוכחות שהוכיחו החוקרים המתונים את שגיאות הבקורת העוקרת על פניה, משכנו את ידנו, באשר משוגות אלה ותוכחות אלה לא תספרנה מרוב. בכל זאת הננו יואצים לעל אשר יקר בעיניו כבוד כתבי קדשנו, לקרוא את דברי החוקר המובהק ד“ר ימפל אשר הוכיח בספרו " Die Wiederherstellung Israels " ע”ד ס' עזרא ונחמי' וספרו Das Buch Esther אשר לא הניח אף דבר קל אחר מדברי המערערים, שלא הוכיח את שבושו מתוכו.

עוד ד“ר ימפל וחכמים מתונים מקרב הגוים מתאמצים להוכיח את אמתת הספרים ההם, והנה עשרה גליונות נחטטים בשנת 5664 מחרבות בית עתיק מאד בעיר סְוֵנָה–ע' שם עיר זאת יחזק' כ”ט, י',–על גבול נגב מצרים, Assuan בל“ע, שהם כתבי עסקי ממון ועסקי משפחה למשפחת איש ישראל ושמו מחסיה בין ידָניה, אשר קרוב הוא כי הוא וכל בני עמו היושבים שם, אשר רבים נזכרו בגליונות ההם בתורת בעלי דברים או בתורת עדים, היו אנשי צבא בחיל פרס. משך ימי הגליונות האלה אשר יקראו להם כיום “פפיראות: Papyri " לאמר: הימים אשר עברו מעת הִכָתב הגליון הראשון עד הכתב הגליון האחרון, הם שמנים שנה, מן י”ח אלול ט”ו שנה ל“חשיארש–אחשורוש–מלכא” שהיא שנת 3279, עד כ“ד שבא שנת י”ג לדריחוש השני, שהיא שנת 3359. ובכן עברו כיום אלפים ושלש מאות ועשר שנים מסוף זמן הגליונות ההם. ולא ארכו הימים והנה בשני חדרי בית אחד בעיר ההיא, נחטטים עוד שלשה גליונות המספרים בשפה ברורה וצלולה, את דבר במה אחת שהיתה בנויה לשם שמים, בעיר ההיא בידי בני ישראל היושבים שם, אשר נהרסה בידי כהני אליל הנוב המצרי, בהעלות משם ארשם השליט הפרסי, – ואשר הגישו על אודותיה בני ישראל את משפטם במכתב אל בגוהי הפרסי השליט בארץ יהודה, והוא מלא אחרי כן את ידם, לשוב ולכונן את הבמה באין מחריד–והנה על דבר ענין זה בכללו נדבר במקום אחר.

אחד משלשת המכתבים ההם נכתב ביום ב' מרחשון בשנת י"ז “לדריהוש מלכא”–לדריוש השני–שהיא שנת 3365. ובכן עברו כיום מן הזמן ההוא אלפים ושלש מאת וחמש שנים, והנה דמיון הלשון הארמית הצרופה מאין כמוה בשני סדרי המכתבים, הדומים בכל דקדוקיהם ובכל חקקי מליצותיהם הדקים מן הדקים, ללשון הפרשיות הארמיות שבעזרא, יעיד עדות מפוצצת וקוראה בקולי קולות, כי אין להפיל מיושן הפרשיות ההן דבר, כי בזמנם הרשום בכתבי הקדש נכתבו גם הם. העדות הזאת הכשילה הרבה את כח הבקרת העוקרת.

אך האמת נתנה להאמר כי המבקרים האלה, אשר כל אחד מהם בא וכלי משחֵתו, לאמר פלפולו בידו, אשר בו הוא אומר לעשות גדולות, אף כי את נגעי עצמם אינם רואים יש אשר יכירו את מומי רעיהם. והמבקר הגרמני Ed. Mayer. הצורר הגדול לישראל והאויב לתורתו בשאט נפש, גוער הוא בחבריו, על הטילם ספק ביושן הפרשיות הארמיות והמכתבים שבעזרא ונחמי' וספרי היחש שבהם, שאמתתם נכרת מתוכם. למראה דבר זה ישתומם החוקר Hommel ויקרא: "הלא הכללים אשר על פיהם אִשֵר וקִיֵם מבקר זה את הפרשיות שבעזרא ונחמי', נוהגים הם בכל פרטיהם ובכל דקדוקיהם גם בחומשי תורה, כי מקורות רחוקים הלא יעידו גם על אמתתם, ועדות כזאת לפי דברי Ed. Mayer הלא תבטל כל טענה jeden Wiederspruch niederschlagen ואם כן אם נשמש בכללים אלה גם בבירור אמתת קדמות התורה, הלא יפול כל בנין ולהוזן, שמבקר זה מחזיר בו בכל עוז, למשואות באין מציל stürzt rettungslos zusammen.

את דבריו אלה יחתום האממעל לאמר: “ובכן, מבלי דעת ומבלי רצות, דומים מבקרי זמננו בגורלם, לבלעם, אשר נקרא לקלל את ישראל, ועל כרחו נהפכה קללתו בפיו לברכה” (27 Altisr. Ueberlieferung ).

גם מן הדורות האחרונים לימי בית ראשון לא הניחו המבקרים את ידם, ובהיות עינם רעה מעודם בספר דברי הימים, השומר הנאמן לקדמות ישראל, הכחישו את דבר שבית מנשה מלך יהודה בידי “שרי הצבא אשר למלך אשור” דהי“ב ל”ג, י“א – הכתוב רק בספר הזה לבדו. אולם בחקיקה אחת אשר חקק אֵסַר חדון מלך אשור [אשר לפי דברינו היה הוא המלך אשר שריו הוליכו את מנשה בבלה–ע' בגוף ספרנו ח”ג 8–] בחרבות Kujundschik יספר מלך אשור ההוא לאמר: “ואאסוף את מלכי ארם ואת מלכי עבר הים, את בעל מלך צֹר, את מנשה מלך יהודה, את קדמוך מל' אדום ואת מתצורי מלך מואב” ( Urguart, die neuen Entdeckungen etc. IV 318 ). גם בתוך שנים ועשרים מלכים אשר הכניעו אסר חדון ובנו אשורבניפל, נמנה באחת החקיקות, בעל מלך צור ראשון ומנשה מלך יהודה שני (320), ובכן נתקים דבר שבית מנשה. אך ממליצת החקיקה ההיא יש ללמוד עד דבר, כי אסר חדון קרא לו גם דרור, וכי בימי אשורבניפל כבר ישב על כסאו בירושלם, כמלך מושל בארצו סר למשמעת אשור, כי כן כתוב בחקיקה ההיא, כי כ“ב מלכים אלה יצאו לקראתו. אולם דבר זה הוא הוא הקשה בעיני המבקרים: הלא מלכי אשור אכזרים הם ואיככה השיב אסר חדון המלך האשורי את מנשה למלכותו – דהי”ב שם י"ב –? על כן הכחישו כדרכם את הדבר מעקרו. על ערעור זה תענה החקירה המתונה, כי לא רק אסר חדון אשר היה הנוח מכל מלכי אשור, היה ראוי לחנינה כזאת, כי אם גם בנו אשרובניפל האכזרי מכל מלכי אשר יש אשר היה מושך חסר המלכים שבויי חרבו, ככתוב על אבוב – Cylinder – אחד חרות בשמו, על דבר מלך אחר אשר קרא לו דרור, לאמר: “השיבותיו על כנו ואט אליו את חסדי, את המגדלים – – אשר כוננתי הרסתי, גם בים גם ביבשה פתחתי את כל חוצותיו אשר לקחתי מידו” (33 V Neue Entdeck. ). עוד השתמרה חקיקה אחת לאשורבניפל אשר יספר בה, את החטאת אשר חטאו לו מלכים רבים ובתוכם פרעה נכה, את ענשם, ואת מחילתו אשר מחל לפרעה נכה, ואת חסדו אשר הטה אליו לאמר: "אחרי כן חטאו לי כל המלכים האלה ולא שמרו את "שבועתם אשר נשבעו לאלהים הגדולים, קשר בליעל עלי קשרו. (א) כשמוע שרי צבאותי "את דבר הקשר תפסו את ציריהם ואת מלאכיהם וריאו את מֶרְיָם, (ב) את המלכים ההם "לכדו ויאסרום בזיקים ובכבלי ברזל – – (ג) המלכים הובאו אלי אל נינוה חיים. (ד) אל נכה.. אשר בתוכם, הטֵתי את חסדי (ה) הלבשתי אותו בגדי חמדות העדֵתִיו "עדי זהב, (ו) את צלם מלכתו עשיתי לו, את שרי צבאותי שלחתי עמו לעזור לו, את "המקום אשר הושיב אותו אביו למלך בעיר Sais השיבותי לו, טובות וחסדים גמלתי “לו ועוד יותר מאשר הטיב לו אבי הטבתי לו אני” (שם Urqu. ). מחקיקה זאת עולה הדבר בכללו, כי גם רשעי מלכי אשור משכו חסד לפעמים למלכים השבוים בידם. ובכן עולה בתהו טענת הבקרת הבאה לעקור מסברה, את דבר גלות מנשה ותשובתו למלכותו וכל התלוי בה. אך מלבד זה יש להתבונן כי כל אחד מכל פרטי חקיקה זאת, הוא מקביל לפרט אחד שבזכרונותינו בדורות ההם שבאשור ובבבל. יכַוֵן נא הקורא אחד אחד את הפרטים הרשומים למעלה באותיות, כנגד הפרטים שנרשום פה באותיות ההן: (א) "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור " (דהי“ב ל”ג, י"ב). (ב) "וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים " (שם). (ג) “ויוליכוהו בבלה”⁵ (שם). (ד) “נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה וידבר אתו טובות” (מ“ב כ”ה, כ“ז. כ”ח). (ה) “ושִׁנָא את בגדי כלאו” (כ"ט). (ו) “ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו” (שם). ובכן תהי' חקיקה זאת לפי דרכה תשובה מפורטת גם על טענת נשיאת ראש יהויכין בידי אויל מרודך.

על דבר מלחמתו בחזקיהו יתפאר סנחריב בחקיקותיו, כי עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפוש מהן ארבעים ושש, וערים פרזות לאין מספר. ומאתים אלף ומאה וחמשים איש מיושביהן הוליך בשבי, ומלקוח רב מאד סוסים ופרדים, חמורים וגמלים בקר וצאן אשר לא יספרו מרוב, וכי שם מצור על ירושלם ויכלא את מלכה ככלוא את הצפור בכלוב, וכי נתן לו חזקיה כפר שלשים ככר זהב ושמנה מאות ככרי כסף ואבני חן וסגולת מלכים. אך על דבר אחרית המלחמה אשר נס ממנה בבשת פנים, לא כתב מאומה (7–276 IV Urqu. ). אולם גם הורדוט היוני אשר כתב את ספרו זה כאלפים וארבע מאות שני, ובֵרוֹסַי הכשדי יספרו גם הם, כי אחרית מלחמות סנחריב במצרים ובארץ כנען היתה מגפה ומנוסה (96–265).

ונפלא הדבר מאד כי החכם האנגלי Basil Evetts מצא, כי מכסת שמנה מאות ככרי הכסף הרשומה בחקיקת סנחריב, היא היא מכסת שלש מאות ככרי הכסף האמורים במקרה–מ“ב י”ח, י"ד–כי תוכן ככר הכסף בארץ ישראל היה שמונה שלישי ככר הכסף הבבלי, אולם תוכן ככר הזהב שוה היה בשתי הארצות (281).

הרגת סנחריב בבית אלהיו ביד בניו (מ“ב י”ט, ל“ז. ישע' ל”ז, ל“ח. דהי”ב ל“ב, כ”א) שהכחישו המבקרים, מסופרת היא בחקיקה אחת החקוקה על מזבח אחד של אלילי אשור שנֶחטטו האומרת כי על יד מזבח זה נהרג סנחריב (307 IV Urqu. ).

ובחקקי כרוניקא אשורית שנחשפו בדורותינו, כתוב ומפורש לאמר: “כעשרים, לחדש טבת הֻכה סנחריב וימת בקשר ביד בנו, ויהיו כל ימי מלוך סנחריב באשור, שלש ועשרים שנה. ויהיו ימי הקשר מיום העשרים לחדש טבת עד היום השני לחדש, אדר, ובשמונה עשר לחדש סיון עלה אסר חדון בנו על כסא אשור” (302). ובכן זכינו למצוא גם בחקקי אשור, כי נהרג סנחריב על יד המזבח שהוא “בית אלהיו” וכי בידי “יציאי מעיו” הוכה וימותץ.

את פול מלך אשור הנזכר במקרא – מ“ב ט”ו, י“ט. דהי”א ה', כ“ו – לא ידעו מבקרי המקרא מי הוא, ויטילו ספק באמתת הכתובים, עד שמצא החוקר Pinches, לוח חרס אחד בבריטיש מוזעאום, שנחרת עליו בשנת כ”ב לדריוש אִשְׁתַזְפו, כי תגלת פלאסר הוא “פול” או “פולו” וכי ביחוד נקרא ככה מלך אשור זה בבבל (208 IV Urqu. Entdeck. ).

מתגלת פלאסר מצאנו חקיקות המספרות את מתכֻּנתו אל בני ישראל. לוח זכרון אחד מצא החוקר שראדער הגרמני, אשר בשורותיו הראשונות נפרכו רבות מאותיותיהן, ואין להציל מהן דבר ברור על אודות בית עמרי [שהיא שמרון] ועל ארצות אחרות שהוא מדבר שם כאחת. ובגלל זה לא נביא בלתי אם את השורות האלה: "ארץ בית עמרי הרחוקה – – את כל יושביה ואת קנינם הלכתי אשורה את פֶקח מלכם הֶמַתִ… "[או המית?] את הושע [בן אֵלָה] הפקדתי. עשרת ככרי זהב ואלף ככר כסף ואת… “לקחתי….” ועוד שמור לזכרון זה משנה זכרון לתגלת פלאסר,את פקח מלכם “הדיחו ואת הושע הושיבו עליהם עשרת ככרי זהב… ככרי כסף.. את מִסָם לקחתי וכו'” (20–219 Urqu. ). הזכרון השני מעיד, כי קושרי בני ישראל המיתו את פקח ביד הושע (וע' מ“ב, ט”ו, ל').

מלך אשור אשר הגלה את עשרת השבטים, לא מצאו מבקרי המקרא זכר בספרות הנכר, ובכן כחשו ויאמרו כי לא היה ולא נברא, עד שחטטו ומצאו משקל נחשת מֻצְהָב בתבנית אריה שעליו חרותים דברים אלה: “בעשרים וחמשה לחדש טבת עלה שלמנאסריד על כסא אשור”. ועוד זכרון נמצא לו “בשנה החמשית מת שלמָנוּ-אסרידו בחדש טבת. שלמנו-אסרידו מלך בארץ אשור ובארץ אכד חמש שנים. בחדש טבת בשנים עשר בו עלה סרגון על כסא אשור, ובחדש ניסן עלה מרדוך-אבלא-אדינא [מראדך-בלאדן] על כסא בבל” (6–235 Neue Entdeck. ).

גם שם סרגון – ישע' כ‘, א’ – הוליך שולל את מבקרי המקרא, באשר לא מצאו את זכרו בשום מקום אחר. והנה זכה Botta הצרפתי כונסול עיר מוסול, לחפור בעיי כוּרְזָבָר Chorsabad הרחוקה כחמשה מלים מצפון נינוה, ולחשוף היכל רחב ידים מאד ולמצוא שם המון חקיקות לאין מספר, ובתוכן גם את חקיקה זו, שהיא מלואים למאורע הנזכר בדברי נביאנו “בשנת בא תרתן אשדודה בשלוח אותו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה – ישע' כ‘, א’ –”. ואלה דברי החקיקה האשורית: "עזוּרי מלך,אשדוד "חשב בלבו לבלתי השב עוד מנחה, וישלח דברי רע לכל המלכים אשר מסביב על אדות "ארץ אשור. על כן שניתי את ממשלת בני ארצו, ואמלך עליהם את אחימיתי אחיו. "אנשי חַתִּי⁶ דוברי שקר שנאו את ממשלתי וימליכו עליהם את יַתְנָה הפושע, אשר "כמהם כמוהו לא יראו את הממשלה–ממשלתי (?)–בחמתי אשר בלבי נסעתי ברכב, “בחיל הרגלי אשר לי ובפרשי, אשר למען שמור אותי לא משו ממנו, עירה אשדוד–” Asduda –עירה גת – Gintu – ועירה אשדוד-רימון – Asdudrimnu – ואצור "עליהן ואלכוד אותן. ואת האלהים אשר בתוכן ואותו – את המלך עזורי – ואת עם "ארצו, כסף וזהב ואת סגולות היכלו שמתי לי לבז, ואשובה וָאִבֶן את עריהם "ואשכן בתוכם את עמי הארצות אשר הורישו ידי, ואשימה את ראש שרי “צבאותי⁷ לנציב עליהם, ויהיו לי כעם ארצי וישאו את עולי” (241 IV Neuw Entd. )

לפי העולה מדברי החקיקות, מָלך סרגון זה תחת שלמנאסר, והנה באחת מחקיקותיו נמצא זכרון זה: "על שמרון צרתי ואלכדה, שבעה ועשרים אלף ומאתים ותשעים איש "היושבים בתוכה הגלתי, חמשים רכב מידם לקחתי, ואת יתר קנינם הרשתי להם לקיים “בידם. את שר צבאי הפקדתי עליהם ואתן עליהם את מס המלך אשר מלך לפני” (246).

והנה במקרא לא נזכר בלתי שלמנאסר בלבד ולא סרגון. אולם אם נתבונן היטב נמצא, כי לא נקרא על שם שלמנאסר בלתי “העליה” לבד: “עלה שלמנאסר” (מ“ב י”ז, ג‘; י"ח, ט’). וכל הדברים הבאים נזכרו על סתם מלך אשור “וימצא מלך אשור” (י"ז, ד') “ויעצרהו מלך אשור” (שם) “ויעל מלך אשור” (ה'), או בסתם גמור שלא נזכר שם פועלו “וילכדוה” (י"ח, י'). ומליצות אלה נותנות מקום לתלות מעשים אלה גם באחרים בלעדי שלמנאסר, וביותר בסרגון שידענו שמלך תחתיו, ולהחזיק כי סלוק שלמנאסר היה לרגלי מיתתו, או לרגלי קשר שקשר עליו סרגון ויעל על כסאו, או בגלל טרדותיו נתן את המלחמה ביד סרגון היושב לבטח עמו, והוא היה הנוצח. ואחרי כן כאשר עלה על כסא אשור, צרף אותם סרגון לשאר גדולותיו ויקרא גם אותם על שמו (וע' Urqu. 5–244). לבד מזכרון סרגון על דבר כבוש שומרון, מצאנו לו עוד חקיקה מקולקלת מאד, ואלה דבריה: “משים רכב לקחתי לי בתורת בזת המלך… (ותחת הגולים) שמתי (את "הארץ) למושב ליושבי הארצות הנכבשות (בידי), מס כמסי בני אשור שמתי עליהם” (246). דברי סרגון הסתומים המקוטעים האלה, מקבילים לדברים הברורים והמפורשים הכתובים "ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומֵעַוָא מחמת ומספרְוַיִם וישב בערי שמרון תחת “בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה” (מ“ב י”ז, כ"ד). ושלש ארצות מארצות העמים הלא ידענו, כי מלכי אשור כבשום, הלא כן: חמת ספרוים ועִוה – שהיא עַוָא – (ע' י“ט, י”ג וישע' ל“ז, י”ג).

החקיקות אשר הביאנו עד כה, הן חקיקות מלכי פרס בבל ואשור, אשר גם בטרם נעשו החטיטות האחרונות, ידעו משכילי ארופא מפי רבותיהם היונים והרומים את הדבר בכללו, כי מלך פרס פלוני או מלך בבל או אשור פלוני, אנשים שהיו בעולמם הם. ואם לא ידעו מאומה מספרותם, ידעו בכל זאת את הדבר בכללו, כי מכל מקום ספרות כבר היתה להם. ובהיות למשכילים בוזי ישראל ההם, נאמנים ספקות של הגוים העריצים הקדמונים מוַדאות שלנו, עמדו לנו הידיעות הקלושות ההן על דבר הספרות הנעלמה ההיא, לתת לנו חנינה עלובה ומקופחת לפני המשכילים הנוחים שבהם, להסביר פנים ולאמר, כי אולי אפשר הדבר, כי גם בישראל החלה לצמוח מעין ספרות בימי הגוים הגדולים בעלי ספרות ההם. אולם כל האומר, כי הפרופסורים האריים ותרנים הם, אינו אלא טועה, כי מדקדקים אדונים אלה עם היהודים כחוט השערה. וגם בשעה שנותנים, שמאת נותנת וימין מעכבת, כי את כל הקודמות זרו הלאה וישימו לראש סופרי ישראל, את עמוס הנביא, באשר ימיו חלו להיות בימי הראשונים במלכי אשור, אשר שמותיהם נודעו להם. אך לפני עמוס, שהם ימי עזיהו מלך יהודה אשר החלו לפני חשבוננו בשנת 2956, לא אבו להקדם את ימי ספרות ישראל אף רגע אחד, כי כלל זה הוא כמו שמור בידם, כי היהדות פסולה לעדות, ועדים כשרים ונאמנים הם רק הגוים לבדם, ואם הם שותקים ואינם אומרים כלום איך יאמינו ליהודים?!

אך פתאם בשנת 5629 הקיצה אבן דומם לתחיה, הלא היא מצבת מישע מלך מואב אשר סכלה את חכמתם. הן אמנם כי לעצם הענין אין לסמוך הרבה על דברי המצבה הזאת, המלאים איבה ונאצה לישראל, כי מלבד שהיא נוגעת הרבה מאד בעדותה ככל חברותיה, הנה היא מקוצצת ודבריה מקוטעים. וגירסות קוראיה שונות. אך דבר אחד עולה ממנה בכלל, כי בימי מישע אשר חרת את דבריו על מצבתו – אשר חלו להיות בשנים הראשונות ליורם בן אחאב שמלך בשנת 2865, שהם תשעים שנה לפני ימי ראשית מלכות עזיהו, ויותר הרבה ממאה שנה לפני ימי נבואת עמוס–כבר היתה גם למואב שפת ספרות וסגנון הסתורי הנאוה לכל אומה מתוקנת. והסגנון הזה דומה מאד לסגנון ההסתורי שבכתבי קדשנו. ועתה אם היתה ספרות מסודרת למואב, העם הקטן הנשכח מלב ואשר לא שם לו בנוים, על אחת כמה וכמה כי היתה ספרות מסודרת בימים ההם לישראל, העם אשר הכשרון היה תמיד על אף אויביו, הסמן המובהק שבו וטיבו המיוחד לו. יתבונן נא הקורא בסגנון מישע בשפת המואבית הדומה לעברית בחרוזים אחדים, שאני מעתיק בזה אות באות:

"וָאַעַש הַבָּמַת זֹאת לִכְמֹש בַּקָרְחָה בָּמַת מֵשַע⁸ כִּי הֹשִעַני מִכָּל הַמְלָכִם וְכִי הִרְאַנִי בְכָל שֹנְאָי:

"עָמְרִי מֶלֶכ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנו את מֹאָב יָמִן רַבִן ⁹, ¹⁰ כִי תְאַנַף כְמֹש בְאַרְצֹה

“וַיַחְלְפֹה ¹¹, בְנוֹ ¹² וַיֹאמר גַם הֻא אַעֲנוֹ. אֶת מוֹאָב: בְיָמַי אָמָר וָאֵרֶא בֹה ובְבֵיתֹה:” ¹³

ועתה אם היה סגנון זה שגור בפי איש מואב וכתב זה מיושר בידו, אין זאת כי קדמה תחלת הסגנון ותחלת הכתב כמה מאות שנה קודם לכן. ואם במואב כך, על אחת כמה וכמה מוכרע הדבר, כי ספרות ישראל קדמה כמה מאות שנה לפני כן.

בשנת תקפ“ט מצא החוקר הגדול Champolion הצרפתי בחרבות קַרְנַק במצרים, חקיקה מצרית לשישק מלך מצרים הפורטת בפירוט גדול את “כבוש ערי המצורות אשר ליהודה – דהי”ב י”ב, ד' – אשר לכד המלך ההוא בשנת 2787" (ע' ח"ב 76 בהערתנו 1). וכבוש זה נזכר רק בס' דה"י הנעלב גם בפי כל קטן שבקטנים שבמבקרי המקרא.

על דבר אבני בית המקדש שבנה שלמה, כי לא הונף עליהם ברזל – מ“א ו', ז’–מעיד החוטט הגרמני Kapitän Warren, שבדק את אבני יסוד המקדש, כי פשפש היטב ולא מצא עליהן שום רושם, כי כלי ברזל עלה עליהן אחרי הקבעם בבנין. לעומת זה מצא רשמים של סקרה אדומה על האבנים ההן, אין זאת כי אם יען סִתֵת אותן המסתת במקום המחצב, ולהנתן היו צריכות בתוך הבנין הרחוק, ע”כ היה למסתת לרשום היטב את מקום קביעתן בנדבך. והחוקר עמנואל דייטש מעיד, כי את מרבית הרשמים ההם הכיר, כי אותיות וספירות צדוניות הם, ואם כן הם מעשה “בוני חירום והגבלים” – מ“א ה', ל”ב – (75,73 IV Neue Entdeck. ).

ובכן מתוך כל זה יוצא כנגה, כי קים שלמה בראשית בנותו את בית ה' בשנת 2745 את הכתוב בתורה “לא תניף עליהם ברזל” (דבר' כ"ז, ה') “לא תבנה אתהן גזית” (שמות כ', כ"ה).

והחוקר המפורסם Conder האנגלי בספרו Die Bibel u.der Orient “המקרא והקדם”, מודה ומוכיח ומכריע – אע"פ שגם הוא נלכד בשחיתות מבקרי המקרא – כי פרשת גבולים שבס' יהושע, בימי יהושע נכתבה. בתוך הראיות הרבות כון החוקר המופלג הזה שמות 119 ערים שביהושע, לערים שכבש Thotmes השלישי לפני יציאת מצרים (72,111 Neue entdeck. ).

עד הנה דברנו על הדורות אשר היו אחרי משה רבנו. הקול הצלול העולה מדברי כתבי הקדש על אדותם, וזכרונותיהם הברורים הנקראים ומתפרשים ומתישבים מאליהם, לא הספיקו לפרופסורי האריים ולמקצת המשכילים החדשים הנדחים והנגררים אחריהם, להכשיר את עדותם, עד כי אנוסים היינו לחזר אחרי עדים ומפרס ומבבל, מאשור וגם ממואב. אוי לדור שעלתה בימיו כך! במקום שישעי' וירמ', עזרא ונחמיה אנשי האמת כלילי הטהרה והצדק פסולים, או לכל הפחות עדותם מפוקפקת, שֵם שלמנאסר סנחריב ומישע מלך מואב העריצים הפוחזים, אנשי הדמים, השקר והשכרון כשרים ונאמנים, ולא עוד אלא שגם אנו שמחים בכל לב אם עדותם מתקבלת, כי סוף סוף אנו יודעים כי אין אנו רשאים לזלזל כל עדות שבעולם, כל זמן שהיא באה לפי תומה, וכל זמן שאינה מוכחשת מפי עדות חשובה וכשרה ממנה. אולם לדבר אחד יש לנו לשום לב, איככה יש לנו לכלכל את דרכנו במקום שדבריהם סותרים לדברי כתבי הקדש, או במקום שסדר זמנים של שניהם איננו משתוה, כדברי מי משניהם יש לנו להכריע? – גם פה אנו נזהרים שלא לפסוק ח“ו על פי זקני בית דין של ישראל, אף כי דבריהם לנו הם כדברי האורים. אך הודאת בעל דין חביבה וצריכה לנו מאד, ע”כ מטים אנחנו את אזננו להוראת דַיָנִים מומחים לדבר זה מקרב החכמים, הידועים יותר לחכמי הגוים, מאשר הם ידועים לנו, ואשר בקיאותם גדולה מאד בקדמוניות אשור בבל. נשמעה נא דבריהם! שראדער אף כי בכלל הדבר הוא מעמיד את הזכרונות החקוקים למלכי פרס על חזקתם, בכל זאת מטיל הוא ספק באמתת דיוק קביעות הזמנים של מאורעות אשור בזכרונות מלכיה (463 2 Aufl. Schreder die Keilinschriften u. d. alte Test. מובא 188 IV Neue Entdeck בהערה).

והאסיריולוג המובהק והנכבד מאד פרופ' Oppert מתאונן וכותב: “כמעט לחוק היה כיום להוציא את דברי ספר מלכים ודה”י מחזקתם. ואני, למן היום אשר נחשפו לנו זכרונות אשר זה שלשים שנה, נשאתי את קולי על הדרך הזאת, אשר לא דרך בקרת הוא, ועודני מחזיק בדעתי, ואומר כי על פי מעמד מדע קדמוניות אשור, יש לאל ידנו להוכיח, כי ספר מלכים הוא הוא היסוד המוסד לדעת ההסתוריא. והכרונולוגיא של חקקי אשור יש לה להרכין ראשה לפני הדיוק ההנדסי –דיא מאטעמאטישע גענויאיגקייט–של כתבי הקדש" (מובא 143 Neue Entdeck. ). ואם יש לכל משכיל על דבר, לבלתי רוֹעֵעַ חזקת כל מאורע, כל זמן שהוא מתקבל על הדעת עד שיודע לו במה הורעה, הלא יש לו להתבונן, עד כמה שונים זכרונות כתבי קדשנו מזכרונות מלכי הקדם. סופרי כתבי הקדש אינם מרבים להתהלל במעשיהם, ובמרבית דבריהם הם מוכיחים את דרכי עמם על פניהם, ומבקרים מעשיהם בבקרת חמורה מאד ומרבים להזכירם את שגיאותיהם ואת כשלוניהם, למען פקוח עיניהם על דרכם. ומלכי גויי הקדם מתהללים בחקיקותיהם כל היום, בגבורתם וגם באכזריותם, ורק את דברי נצחונותם יחוקו לזכרון ואת דברי מפלתם יכחידו תחת לשונם. ועתה ישפוט נא הקורא הישראלי, בעיני מי משתי כתי סופרים חביבה האמת על כל, ובעיני מי משתיהם חביבה גאוָתה על כל? ועל פי זה, עדות מי נאמנת מחברתה?

ולהוזן ומקצת רבותיו ורבים מחבריו וכל המון תלמידיו יכחשו בתוך כל כחשיהם, שהם הם כל עצם מלאכתם, במציאות האבות, וידברו עליהם ועל כל הכתוב על אודותם בתורה, כעל דמיון בדוי, מלב איזה כהן בדורות האחרונים לבית ראשון, או מלב איזה רב בבבל בדורות הראשונים לימי בית שני, באמרם כי דור האבות שבתורה היה עוד דור פרוע ונבער בלי שום ישוב ותרבות, וכל הזכרונות הבאים אינם בני הזמן ההוא, כי אם יצירי דמיון דורות המאוחרים, המתוקנים על פי טעם מאוחר מאד. וגם שמות האבות אינם בשום פנים לא שמות עברים ולא בני זמנם האמור בתורה, אף אינם שמות של נפשות קיָמות כלל.

והנה מאת ה' היתה זאת לגלות צפונות מני קדם, אשר לא ישאירו דבר אחד מדברי המערערים, על מכונו. ולא רק זכרונות נגלו לנו, המאשרים את זכרונות התורה, כ"א גם מערכי שמות, המוכיחים כי שמות אבותינו שמות עברים גמורים הם. בגנזי אַמֻרָבִי בן דור אברהם בארץ בבל, ארץ מולדת אברהם, נמצא שם איש, אשר גם הוא נקרא “אבֻרָמָה”, והחוקר Pinches מצא בקדמוניות הדור ההוא את שם יַעַקְבְאֵל ואת שם ישמעאל (268 I Neue Entdeck. ).

אחת מן הקושיות שהקשתה הבקרת העוקרת היא, כי תולדות אברהם סותרת את עצמן, כי אברהם הלא בא מארץ בבל לפי דברי התורה, וכל דרכיו הלא דרכי בני שם ובני עבר הן.

על זה תענינה החקירות, אשר נחקרו לרגלי החטיטות החדשות. החוקר Sayce האנגלי מכריע, כי בדור שהתורה קובעת את ימי אברהם, משל גם בבבל מטה עברי מדבר עברית, גם שם המלך אמרבי גם שמות יתר מלכי בית אביו לא מבבל מוצאם, כי אם מנגב ערב. ואמנם לא יצירי לשון ערב הם השמות ההם, כ“א יצירי לשון עבר הם. ובכן לא צאצאי עם בבל היו המושלים באור כשדים, בימי הולד שם אברהם, כ”א בני שבט עברי או ערבי-דרומי. שטרי חוב ושטרי אמנה של סוחרים בדורות ההם, שנחטטו לרוב בבבל, יעידו כי המון רב מיושבי הארץ נחשבו על המטות ההם. ודבר זה הוא עדות מוכרעת מאין כמוה, עד כמה נאמנו דברי התורה האומרת, כי שני בנים היו לעבר, שם האחד פלג אבי העברים [הצפונים ] ושם השני יקטן, הוא אבי שבטי הערבים הדרומים [לאמר העברים הדרומים ]. הדמיון הגמור לדברי התורה ולזכרונות בבל העתיקה שנגלו זה עתה, עוקר מעקרה את דעת “המבקרים” החדשים, השָׂמים את זכרונות התורה לפרי מחשבות סופרים כותבי חזון לבם בארץ ישראל, אחרי אשר נתברר הדבר בכל מיני בירור, כי בימי שבת ישראל בארצו, כבר אבד ונשכח כל זכר לזכרונות בבל העתיקה (269 I Neue Entdeck. ), וכי כל אשר נכתב בתורה נכתב לפני כניסתם לא"י.

אור כשדים עיר מולדת אברהם ואחיו – ברא' י“א, כ”ח. ל"א – היתה בנויה על חוף נהר פרת המערבי, הוא החבל הצר אשר בין פרת ובין מדבר ערב, המושך והולך מן בורסוף אשר בצפון עד לשון ים פרס. לכל החבל ההוא ולכל המקום אשר ישתפכו נהרות פרת וחידקל הימה, קראו אנשים בבל ארץ כַשְדוֹ, והבאים אחריהם קראו לה קרדו, והאחרונים קראו לה כַלְדוֹ. גם שם זה אור כשדים¹⁴, ולא אור כרדים ולא אור כלדים, אות נאמן ומכריע הוא, כי זכרונות אברהם הם בני שמנם, האמור בתורה (278 Hommel Altisr. Ueberlieferung ).

למען דעת את מראה פני דברי הימים בבבל – אשר עליה נחשבה כשדים ארץ מולדת אברהם אבינו – ובכנען, יש לנו לשמוע תוצאות זכרונות החקיקות העתיקות שנגלו לנו זה עתה.

נשמע נא את דברי החוקר Hommel, אלה הם דבריו: "אם נשים את עינינו אל "זכרוני החקיקות של בבל העתיקה, לימים הראשונים [לא לראשוני הראשונים] – נמצא, "כי באלף השני ובאלף השלישי לפני התאריך הנוהג, מלכו בדרום בבל מלכי שנער – " sumerische Könige – ומלכי בני שם, זה על יד זה, מבלי סור איש למשמעת רעהו, "חליפות, בעיר שירגלה, אור וגישין, ועוד פעם, בעיר אור ובעיר אֶלָסָר. ולעומתם מלכו “בצפון מלכי אַכָּד – עד שם זה ברא' י‘, י’, – אשר סרו לפרקים למלכי הדרום”.

והנה מצא הכונסול הצרפתי de Sarzec חקיקה, אשר חקק מלך וכהן בעיר שורגולה בשפת שנער, ושמו גִדֵעַ, כאלפַים שנה לפני התאריך הנוהג, העורכת את פרשת דברי בנין היכלו אשר בנה. והנה שם כתוב, כי הביאו את הארזים לבניָנו מהר אמנה אשר בארץ האמורי, ואבנים מארץ דדן הקרובה לארץ מואב, ונחשת ועצים וברזל מנגב ערב.

מדברי החקיקה הזאת אנו למדים, כי יד המלך הזה היתה פרושה במערב עד ים המלח והר הלבנון, ובנגב עד עיר מדינה אשר בערב. ומזה יתבאר לנו איככה יכלו הערבים בנגב ערב לשיר כבר בעת ההיא, אלפים שנה לפני התאריך הנוהג, את שירי גבורת נמרוד אשר מקומו היה באשור ובבבל (35–33 Hommel, Altisr. Ueberl. ).

תחת מלכי כהני שירגולה המושלים בבבל, קמו מלכי אור [כשדים], אשר קראו לנפשם מלכי שנער אשר בנגב. ושנער היא דרום ארץ בבל, אשר נקראה אחרי כן כשדים, אשר עליה תחשב אור. ואכד היא בצפון הארץ. אחריהם משלו מלכי בני שם בעיר גישין, וגישין היא בטבור ארץ בבל. גם הם קראו לנפשם מלכי שנער ואכד. אחריהם מלכו עוד הפעם מלכי אור מגזע שֵׁם, אך קרוב הוא כי ממלכתם לא גדלה כממלכת המושלים אשר היו לפניהם, כי שנער לא היתה עוד להם, אף אכד לוקחה מידם, כי מלכים אחרים מלכו על שתיהן. אולם תחת שתי הממלכות אשר נקרעו מהם, פרשו מלכי אור את ידם על עילם, על ערב ועל ארץ המערב, ויקראו לנפשם: מלכי ארבע רוחות השמים¹⁵ (36). תחלת מלכות זו היתה עוד לפני ימי אברהם אבינו, ובחרבות היכל אשורבניפל מלך אשור נגלו לנו פרקים גדולים וקטנים מסֵפר אסתרולוגי, ושמו “ניר-בְעֵל” אשר כבר היה כתוב בימי מלכי אור ההם. ספר זה פורט על דבר מלכות אור פרטים רבים וחשובים, המסתַיעים גם מרשימות של קרבנות שנמצאו בבבל, התואמות עם ספר זה בעדותן, ומספר כי גם מושלי אַרְוָד וערב סרו למשמעת מלכי אור (37).

מכל זה מתברר ועולה, כי נודעה בימי אברהם יד מלכי בני שם, המושלים בבבל על כל ארצות ארם, צידון וכנען ועל רבות מארצות ערב (38). מלבד כל אלה הוכיח התייר Eduard Glaser, כי בארץ נוב Nubien הקרובה למצרים, כבר משלו בני עילם כמאתים שנה לפני ימי אברהם, ובכן נודעה יד בני שֵׁם גם שָׁם (39).

ומה נפלא הדבר כי ככה גברה רוח בבל גם במצרים וכנען, עד כי גם אחרי סור יד בבל מעל כנען, קרוב לימי משה רבנו, ורבים מעמי כנען סרו אז אל משמעת מצרים, היו כתובות, האגרות ההולכות ובאות בין עמינופיש השלישי והרביעי מלכי מצרים, ובין נציביהם בארץ כנען, לא בלשון אחת משני העמים האלה, כי אם בשפת בבל, אשר באמת לא היה עוד דבר להן עמה בעת ההיא. – וחליפות המכתבים האלה על גבי חרסי לבנה נחטטו בחרבות “תל-אל-אמרנא” בשנת 5648.

ותרבות בני בבל אלה תרבות בני שם היתה. ולא עוד, כי אם התרבות הזאת היא לבדה היתה הכוללת והמשותפת לכל עמי ערב. ויצירות תרבות בני שם אשר נוצרו בארצות ערב, היו נבדלות אשה מרעותה, וכל אחת מהן היתה מיוחדת רק לשבט, אשר על ברכיו יולדה. וזה לנו האות, כי שמות החיות, הנטעים והמתכות המצוים בבבל, משותפים הם בשמותיהם לכל בני שם. לא כן שמות המינים אשר מוצאם הם בארץ ערב, כי כל עם מבני שם קוראים להם בשמות אחרים, ומתוך זה מוכרע הוא, כי רק בבל היתה ארץ ומכורת כל בני שם, ולא ארץ ערב (76–270 I Neue Entdeck. ).

מאור כשדים יצא אברהם עם אביו וביתו “ויבאו עד חרן וישבו שם” – בראשית י“א, ל”א – וחרן נבנתה על גבול צפון בבל בין פרת ובין חבור, על אם הדרכים וידה נטויה על הדרכים ועל מעברות נהר פרת. ופתרון שם הרן הוא: דרך (ע' דברי Einer ודברי Harper שם 17 II ). והתַּיָר Schrader הכיר בחקיקות בני אשור העתיקות, הנמצאות במקום הארמי ההוא, כי הן נוטות לשפת עבר הרחוקה, ולא לשפת ארם שפת המקום. ודבר זה יכריע גם את מבקר המקרא ההוא להחזיק על כרחו גם הוא, מאין לו דרך אחרת, כי אברהם העברי התגורר שם ובית אביו השתקע שם (20).

החקירות האלה אשר לא באמדן פורח וברוח שפתים נהיו ונבראו, כי אם פרי זכרונות הם, אשר נחצבו בצור בעט ברזל לדורות עולם, שמו פנים חדשות לדברי ימי הארץ, כי הגיהו הגיחו את אורן אל מחשכי אלפי השנים הקדמוניות, עד כי נעלה מהן הערפל. ותחת אשר כל ימי היות חכמי אירופא מחזרים על פתחי יון ורומי, התחילה להם ההסתוריא רק אלף שנים לפני המנין שהם מונים לו, מתחלת היא להם כיום שלשת אלפי שנה לפניו, ככל אשר החלה לנו בני ישראל מימות עולם. לרגלי החדושים הגדולים והנוראים ההם, היו למרמס ולבוז כל הפלפולים הקלוטים מן האויר, שפלפלו ולהוזן וכל סיעתו בבית מדרשם, והחלומות שחלמו להם בבית משכבם.

יותר מאשר כחשו מבקרי המקרא בקדמות כל זכרונות התורה בכללם, כחשו בפרשת מלחמת כדרלעמר והמלכים אשר אתו, במלכי סדום ועמורה. אין קץ לדברים הבוטים כמדקרות חרב, אשר ערבו האנשים ההם את לבם להטיח על פרשה זו ועל כותבה, כי היה יהודי רמאי בבבל בתחלת ימי בית שני. ומה רב הלצון אשר התלוצץ כל אחד על פרי הדמיון היהודי הזה – על הדמיון אשר דמו האדונים ההם בפרשה זו נדבר בסוף המאמר – אך השחוק הזה היה להם פתאם למחתה (ע' מבוכתם Altisr. Ubrifr. 160–7 ). לוא היתה ליצנות מותרת גם לנו, כי עתה היה כיום מקום לנו להתלוצץ על חכמת אנוש, אשר ערבה בגאותה את לבה להכזיב את דברי התורה, אשר היא לבדה הביאה אורה ותרבות אמת לעולם, בראותנו כי עדים ישני אדמת עפר הקיצו להכלים את החכמה הזאת ולהכזיבה על פניה, אך לא ללצון עינינו, כי אם להוכיח נגד אחינו את אמתת תורתנו שהיא נשמתנו ומקור חיינו.

George Smith מצא בימינו לוח חרס באור כשדים, אשר בו חקוק זכרון מלך אחד ושמו “כְּדֻרמָבּוֹךְ אבי ארץ האמורי”, ובחקיקות אשר נגלו שם אחרי כן נאמר על המלך הזה, כי ממשלתי הקיפה את ארץ ארם ואת ארץ עילם (307 I Neue Entdeck. ). ולכדרמבוך היה בן אשר מלך תחתיו ושמו אִרְיַכּוּ. המלך הזה אשר עיר ממלכתו וממלכת אבותיו תקרא בפי החקיקות “לַרְסָא”, קרע אליו מיד מלכי אור כשדים, את אכד ואת שנער. אולם בכל היותו מלך תקיף, סר אל משמעת מלך עילם, אשר שמו חקוק על חקקי הזכרונות “כֻּדֻרְלֻעַמַר”. מלבד המלכים האלה נוסד כמאה שנים לפני זה, בית מלכות ממשפחה אחת ממשפחות בני ערב, אשר ממנו יצא בדור ההוא מלך גדול, ושמו אַמֻרָבִי, אשר הכה מלכי לרסא ועילם וישימם אל משמעתו. מני אז היתה ממלכתו ראש כל ממלכות בבל. לאמרבי קראו אנשי בבל, אַמֻרַפַּלְתּוּ ( Altisr. Ubrifr. 40–41 ). והחוקר Pinches מצא בלונדון שבר לוח חרס שעל צדו האחד חרות שם אמרבי, ועל צדו השני חרותים שמות אנשי ריבו, הלא הם: אריכו וכדרלעמר ועוד שלישי נמנה עמהם, הלא הוא תֻדעֻל.

ועתה יתבונן נא הקורא אל גופי אותיות השמות המתקיימים בפי כל המבטאים אותם בשוה, ויעלים עינו רגע מן הנקוד המשתנה בפי בני העמים השונים, וישתומם לראות, כי א) אמרבי הנקרא אמרפלתו מלך בבל, הוא אמרפל מלך שנער האמור בתורה–ברא' י"ד, א’–. ב) אריכו מלך לרסא הוא אריוך מלך אלסר –שם–. ג) כֻדֻרְלֻעַמַר מלך עילם הוא כְדָרְלָעמֶר מלך עילם–שם–. ד) וְתֻדְעֻל הוא תִדְעָל מלך גוים–שם–. והנה המעט מיד המסכות אשר היתה טובה עלינו, לגלות מני חשך את שם ארבעת מלכי בבל אלה, והנה נגלה לנו גם שם אשת אריוך מלך אלסר, אשר נקראה חֲמַת עַשְתּוֹר בת Arad-Uri-Ki (190) שם אבי המלכה הזה יש לקרא לדעתנו עֲרָד-אֶרֶך (?) אַרְוַד=אֶרֶך (?) או אַרְוָד הָאַרְכִּי.

לעומת השפע השופע לנו בזה בבירור שמות ארבעת מלכי הברית בבבל, לא נגלה על דבר שמות אנשי ריבם, מלכי ברית סדום, בלתי אם דמיון שֵׁם לשם אחד ממלכיהם. בחקקי הזכרונות לתגלת פלאסר השלישי מצא Sayce את שם “שַׂנְאִבּוּ מלך עמון”. ולפי דרכנו למדנו כי שם זה של שנאב מלך אדמה–ברא' י" ד, ב’–שם מצוי היה בממלכות עבר הירדן מזרחה (313 I Neue Entdeck. ).

בחקקי מלך עילם ידובר הרבה על ארץ מַרְטוּ או מרתו. ושם זה אינו אלא קצור לשם אַמַרְטו או אַמַרְתּו. והארץ הזאת היא ארץ האמורי, לאמר ארץ ישראל ובקעת הלבנון שעל ידה. ויש אשר קראו לה “מַתְ¹⁶-אַמֻרִי” לאמר ארץ האמורי. ויען כי ארץ ישראל במערב בבל היא יושבת, על כן החלו לקרא כן בבבל לארצות המערב בכללן (172 I Altisr. Ubrifr ).

ארץ האמרי הזאת נזכרת בזכרונות דברי הימים למלכי בבל, כארץ סרה למשמעת מלכי בבל וביחוד למלכי עילם, אשר ראינו זה מעט, כי כְדָרְמָבוֹך מלך עילם קרא לנפשו “אבי ארץ האמורי”, ועל כן במרוד מלכי סדום ובנותיה, אשר גם ארצותיהם תחשבנה על ארצות האמורי, עלו אמרפל ואריוך כדרלעמר ותדעל, עליהם למלחמה.

מפי החקיקות נודע לנו, כי בראשונה רמה יד כדרלעמר בממלכות בבל, ואחרי כן הכהו אמרפל ויהי לו למס. ובכן יש מקום להחזיק, כי בעלות יד אמרפל על כדרלעמר, הכביד את ידו על מלך עילם זה, ללכת הוא ושני מלכי בריתו, אשר בראשונה היו כלם אנשי ריב לו¹⁷, לעזור אותו ולהשביח את שאון סדום ובנותיה, אשר התפרצו מפני עילם ממלכתו, ולהשיבה לו, על כן ירָאה פעם אחת אמרפל כראש לכל המלכים – ברא' י“ב, א' – באשר הוא התקיף שבכלם, ופעם יראה כדרלעמר כראש לכלם–ה‘. ט’. י”ז–באשר הוא מלך עילם, אשר אל משמעתו סרו הממלכות המתפרצות מני אז. אך באמת אין עלינו אחריות הפרטים הנעלמים ממנו שקדמו למלחמתם, אחרי אשר עקרי הדבר מתקַימים ומתבררים.

מלבד עדות החקיקות על כלל הפרשיות המדברות על אודות אברהם אבינו, יעיד על יושנן גם פרט זה:

משפט אשה עקרה לתת את שפחתה בחק בעלה, למען תלד לו בנים, וחובת שפחתה לבלתי התגדל על גברתה, ומשפט הגברת להשיב את השפחה לעבדותה הראשונה, אם תרים את ראשה עליה, ככל אשר אנחנו רואים בשרה אשת אברהם והגר שפחתה – ברא' ט"ז, א’–ו' – כבר היה נוהג בכל פרטיו בבבל בימי אברהם אבינו (139 D. H. Müller, Gesetze Hummurabis ).

על דעת איש לא יכלה לעלות, כי יבא יום ויכחישו מבקרי המקרא, גם את דבר היות אבותינו עבדים במצרים, אך כי הדעת מכרעת, כי לא נחשדו ישראל לבדות על אבותיהם את דבר העבדות, אשר לא יתן אותם כלל וכלל לתהלה בעיני הגוים. אך בכל זאת למען עקור כל מה שכתוב בתורה, נמצא בקרב אנשי המדע האריים, אשר ישוה להם לגול מעל ישראל שנוא נפשם, את חרפת העבדות, רק למען הכחש קדמותו. המבקרים האלה מחליטים, כי אף שם ישראל לא נודע במצרים, וכי כל התורה כלה נכתבה סמוך לגלות בבל מלפניה או מאחריה.

על טענות כאלה אין לענות בדברים נכוחים של טעם, כי אם יש לטפל ולגלגל עמהם בלקוטי אותיות, אשר רק באלה נפשם חפצה. והנה מלבד כי קרוב הוא כי אבותינו העברים, הם הם העם אשר נזכר כמה פעמים בזכרונות מצרים העתיקה, בשם עם “אַפְרִי” או “אֶפְרִי” מגזע שם, אשר עבד את מצרים בפרך, ואשר לפי הדעה המתקבלת אין מלה זאת אלא שבוש שם “עברי, ומלבד כי יש זכרון לעם «Isril» גם בחקיקה שנמצאה בשנים האחרונות ( Altisr. Ubrifr. 258–9 ), הנה העלו חוקרי לשונות הקדמוניות בידם, כי מלות רבות שבתורה, מלות מצריות עתיקות הנה כגון: שתי, זרת, אחלמה, לשם, פשתה, איפה, הין (292) וגם מלת “אברך” – בראשית מ”א, מ"ג – שאמרו רבותינו שאינה אלא ל' “ברכים” (ספרי דברים א' א') מצאנו, כי מלה גיפטית – קאפטיש – היא שמוצאה מל' מצרית העתיקה ועודנה שגורה עד היום במצרים בפי הפלחים הקוראים כן בהבריכם את גמליהם: «abrock» (Neue Entdeck. II 104 ). וכן הכריע Cooke האנגלי, כי שם “צפנת פענח” אשר קרא פרעה ליוסף, פתרונו בשפת מצרים העתיקה: מזון החיים, או: דגן החיים (שם). ושם זה הלא נאוה מאין כמהו ליוסף “המשביר בר לכל עם הארץ” לחיותם ברעב. ולדעתנו יש למצוא גם בשמות בני אדם שבמקרא מן הדור ההוא את העצם המצרי¹⁸.

החוקר Vigoureux חקר ומצא, כי למן השמש והכוכבים עד השרץ, הרמש והדגה, לא היה דבר בחלל העולם בשמים ובארץ ובימים, אשר לא היה לו זכר בפסל, תמונה או משכית, במקדשי מצרים ובקברותיהם. לא כן בני בבל, כי אליליהם לא היו רבים, ועל כן יען כי התורה היתה נתונה ליוצאי מצרים, הזהירה לבלתי עשות ולבלתי עבוד “תבנית זכר או נקבה – – כל בהמה אשר בארץ – – כל צפור כנף אשר תעוף בשמים – – כל רמש באדמה – – כל דגה אשר במים – – השמש – – הירח – – הכוכבים כל צבא השמים – דבר' ט”ז ט“ו י”ז – כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ (שמות כ‘, ד’) ( Neue Entdeck III 97–8 ). וע' דברי רבותינו שבכר השתוממו על דבר הפרוט הגדול הזה ואמרו “כל כך רדף הקב”ה אחרי יצה“ר שלא לתן פתחון פה למצוא מקום התר” (מכילתא שמות שם).

עוד העלה החוקר הצרפתי, כי המצרים היו מקריבים נסך ומנחה למתים, ואנשי כנען ואנשי בבל לא היו מקריבים כן, ועל כן יען כי נתנה תורה ליוצאי מצרים, צותה לפרוט בודוי מעשר “לא אכלתי באוני ממנו – – ולא נתתי ממנו למת – דבר' כ”ו, י"ד – " ( N. Entdeck. 98 ).

והודאי הגמור הניכר ומוכרע מתוכו לכל אשר עיניו בראשו, כי ליוצאי מצרים נתנה תורה, יבטל עוד ערעור סר טעם, אשר יערערו “המבקרים” על קדמות התורה בשאלתם, מאין ידעו כבר ישראל לכתוב על הגליונות בעת הקדמוניה ההיא? תשובה נצחת על שאלה קלושה זאת, היא כי הרבה מן מגלות הגומא שנמצאו ונפתרו ונקראו במצרים בדורותינו, קדמו הרבה ללידת משה רבנו, ובכן היה הכתב על הגליון דבר נוהג ובא זה כמה דורות בזמן כתיבת התורה (26 III ).

שמות הנפשות שבס' במדבר שעליהם ערער ולהוזן ביותר, של ימי משה הם על כרחם, כאשר הכריעו החוקרים מתוך חקיקות שאר בני שם, שהם בני הזמן ההוא, שנחטטו בדורנו. “למרות הדמיון הגמור של אלה לאלה” קרא החוקר הגרמני Hommel “יפלו כל צרופי האומדנות – של הבקרת – למשואות לאין מרפא ( Altisr. Ubrifr. 302 ) גם השמות האצורים בדברי הימים מדור משה הם, כגון: ישעי' – דהי”א ב‘, ל"א – יפלט – ז’, ל“ג – גם ימלך – ד', ל”ד – עתיקי ימים הם מאד (הערה שם).

ולהוציא מלב ולהוזן וסיעתו, כי מרבית שמות שבתורה מימי גלות בבל מוצאם, הוכיח החוקר ההוא עד כמה רחוקה, שונה ונבדלת תבניתם מתבנית השמות הנקובים בס' עזרא ונחמי' שמוצאם ודאי מגלות בבל הוא (301).

גם המלין שאפשר להן להיות נראות בעין דומות למלות הלשון הבבלית, שונות הן מאד ביושנן מן המלות הבבליות שבספרי יחזקאל ונביאי דורותיו (17).

ואף כי התורה נכתבה בדור המדבר, אחרי אשר כבר לא היה עוד דבר לישראל ולבבל, יוצא הדבר מידי כל ספק, כי דברים שעלו בידי אברהם אבינו מאור כשדים, היו נצורים בידי ישראל במצרים בעל פה ובכתב (295 וע' דברינו תולדות ישראל ח"א 138).

הדמיון החיצון שיש בפרטים הרבה בין חוקי אמרבי – אמרפל – שנמצאו זה כשבע שנים ובין תורתנו, יעיד כמאה עדים על יושן פרשת משפטים, כי מימי משה רבנו היא וכי לא נופלים ממנה ביושנם גם כל החקים והמשפטים הכתובים בספר ויקרא, במדבר, דברים, כי חוקי אמרבי דומים בפניהם החיצונים לכל חומשי תורה ( Müller, die Gesetze Hummurabis 211 ).

החוקר האממעל ימצא את המאורעות הנזכרות במגלות גומא, שנמצאו במצרים, שאירעו בדור משה, מרומזים בפרשת בלעם ובפרשת התוכחה שבמשנה תורה ( Altisr. Ubrifr. 246–8 ).

החוקר Sayce מצא, כי בחוף המערבי של נהר פרת מנגב לכרכמיש היתה בנויה עיר ששמה פִּתְרוֹ, ובחקקי אשור חקוקים דברי שלמנאסר השני, כי החתים קראו לעיר פתרו “פתור " ולפנים היתה העיר ההיא לארם, ואחרי כן לכדוה החתים ( N. Entdeck. III 185 ) ובכן היא “פתור אשר על הנהר " –במד' כ”ד, ה' – שהיא “פתור ארם נהרים” – דבר' כ”ג, ה' – עיר מושב בלעם.

גם דמיון לשם צפור הנזכר בפרשה ההיא בתורה שם לאבי בלק מלך מואב – במד' שם ב' – נמצא בבריטיש מוזעאום, מעבר למגלת גומא האצורה שם, שנכתבה אחרי יציאת מצרים. שם כתוב, כי מכתב מנפתח מלך מצרים המָעתק שם, נשלח למלך צור בידי בעלי בן צפור (184), ובכן היה שם צפור נוהג בימים ההם בארץ כנען וסביבותיה.

ואנחנו בדקנו ומצאנו זה כמה, כי תקופות תקופות היו לשמות בני ישראל מן הדור הראשון לבאי מצרים עד ימי חתום כתבי הקדש. מרבית השמות היו בתוספת שם הקדש מלפניהם או מאחריהם, ועל כן היה שם “אל” שלא פסק מאבותינו מעולם, נוסף על כמה שמות מימי יעקב אבינו, שגם הוא עצמו נקרא בשם ישראל ובני בניו הבאים עמו מצרימה, היו נקראים: ימואל – ברא' מ“ו, י' – יהלאל – י”ד – מלכיאל – י“ז–י”ח – יחצאל – כ“ד – כלם בתוספת שם הקדש “אל” בסופם. ומיוצאי מצרים והלאה מצאנו שמות בתוספת שם קדש זה מלפניהם: אליעזר בן משה, אלעזר בן אהרן, אליאב ואלישמע ואליסף הנשיאים. אולם מלבד מין זה שלא פסק מעולם, מוצאים אנחנו שני מיני שמות נוהגים בישראל זה אחר זה, אשר סוף ימי מנהג הראשון ותחלת ימי מנהג השני אינם מתבארים כ”א מן הכתוב האמור: “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם” (שמות ו‘, ג’), לאמר שלא נתגלה הקב“ה בשם הויה בישראל עד משה רבנו (ע' שם ג, י“ג–ט”ו). ומה נפלא הדבר עד מאד, כי בנולדים עד ימי משה, אנחנו מוצאים שמות אלה: צורישדי – במד' א‘, ו’ – עמישדי – י”ב – בתוספת שם הקדש הזה מאחריהם, ושם שדיאור – ה' – שפירושו שדי אורי בתוספת שם הקדש מלפניו. מלבד תוספת שם הקדש הזה נקראו אנשים מבני ישראל במצרים עד ימי משה רבנו גם בתוספת כנוי “צור” מלפני שמותם: צוריאל – במד' ג‘, ל"ה – ומאחריהם: אליצור – א’ ה' – פדהצור – י' –¹⁹. ועוד יגדל הפלא יותר, כי אחרי ימות משה אין זכר עוד בכל המקרא מראשו ועד סופו, לתוספת שם זה ולתוספת כנוי זה בשמות בני עמנו, ומדוע? יען כי למן היום שנגלה שם הויה למשה, נשכח מעט מעט שם שדי ולא נזכר עוד, כי אם בפי הנביאים ומשוררי הקדש בחזון ובשיר.

לעומת זה החלה בצד תוספת שם אל הנוהגת בכל הדורות, רק מימי משה רבנו והלאה, לא קודם לכן, גם תוספת יוד הא של שם הויה בראש השמות ובסופן. ומשה רבנו בכבודו ובעצמו היה המוסיף הראשון לשם זה, בקראו למשרתו הנאמן הושע בן נון “יהושע” – במד' י“ג, ט”ז –. השם הזה בתוספת שם הויה מלפניו, היה דוגמה לשם יהונתן – ש“א י”ד, ו' – שמימי שאול, לשם יהוידע – כ‘, כ“ג – עושם יהושפט – כ”ד – שבימי דוד, ולכל שמות שממין זה, אשר מימי שלמה הלאה החלו לרבות מאד. מלבד שמות אלה ששם הקדש טפל להם מלפניהם, כבר נמצא בדור הראשון לשופטים שם איש בתוספת שם הויה לאחריו, הלא ולא שם מיכיהו²⁰ – שופ’ י“ז א' – שהיה ראשון למין שמות כאלה, אשר החלו מעט מעט. בימי שמואל: אביה – ש”א ח‘, ב’ – אחיה – י“ד, ג' – ובימי דוד: אדניה, שפטיה – ש”ב ג‘, ד’. – ומימי שלמה והלאה החלו שמות אלה לרבות והוד יותר מן השמות החותמים בשם אל.

בחליפות השמות לפי סדרי הדורות התבונן גם חוקר אנגלי מתון ונאמן, ושמו Nestle בספרו המתורגם לאשכנזית בשם «Die isr. Eigennamen nach ihrer religionsgeschichten Bedeutung». תחת אשר לדעתנו היו רק שתי תקופות לתבנית השמות, האחת עד משה רבנו והשנית ממנו והלאה, מוצא הוא שלש תקופות: האחת עד משה ויהושע והשנית מימי יהושע עד שלמה, והשלישית מימי שלמה והלאה, וקרובים דבריו להיות נכונים כאשר נבאר בזה. אך לפי המעט שהגיע לנו מספרו, אשר לא ראינו ממנו בלתי אם תוצאות, נראה לנו כי טעה בשתים, כי אומר הוא, כי תוספת אלף למד שנהגה עד משה ויהושע ברבויה, התמעטה ארי משה ובטלה כמעט כלה מימות שלמה. לפי ראות עיני כל אין הדבר כן. תוספת זו לא בטלה בכל ימי כתבי הקדש, והשנית, כי לפי דמיוננו לא הרגיש בתוספת שם שדי בדור מצרים. לעומת זאת הטיב חוקר זה להתבונן, כי תקופה שנית שמימי יהושע ועד ימי שלמה, הימים אשר החלה לנהוג תוספת יוד הא, התגנבה גם תוספת שם הטומאה, “בעל” במקצת השמות, כגון: אשבעל – דהי“א ח' ל”ג – מריב בעל – ל“ד –²¹. בימי שאול–שהסב את שמם: איש בשת, מפיבשת; בעלידע–י”ד, ו' – בימי דוד²² – שהסב את שמו: אלידע – ש“ב ה' ט”ז – ובעליה – דהי“א י”ב, ה'. – ועפ“ז הוא חולק את דברי ימי השמות לשלש תקופות: תקופת תוספת אלף למד לבדה עד ימי יהושע, תקופת תוספת שם הקדש של יוד הא ותוספת שם ע”ש בפרק אחד עד ימי שלמה, ותקופת תוספת יוד הא בטהרתה מימי שלמה.

מלבד הטעיות הקטנות שטעה לפי דמיוננו חוקר זה, הנה דבריו נכונים ומאוששים, כי שלש תקופת גדולות וארוכות בנות כמה מאות שנה חלוקות בטבען זו מזו סדורות והולכות זו אחרי זו, קדמו לימי גלות בבל. ועתה איכה יעלה עוד על לב איש להסכים למבקרים הפוחסים את הצורות הבולטות והנכרות האלה, לגולם אחד, ובועטים וכובשים אותו כלו לתוך דורות המעטים של תחלת בית שני בלי כל טעם והרגשה.

ומה יפלא הדבר בעינינו, כי אחרי אשר לרגלי תחיית זכרונות בבל העתיקה, נלאו קצת המבקרים להכחיש את קדמותנו במועצותיהם הישנות, התחכמו להציל עדות אחרת מיד הזכרונות ההם, אשר חזו להם מחדש, כי כל תרבות התורה וכל דעותיה הטהורות וכל מצותיה כלן בנות דת בבל הן. ומכלם הגדיל פרופ' Delitzch להעלות בפלפולו בספרו «Bibel und Babel» כי גם השבת גם שמות הקדש מבבל עלו. אך עוד בוזי עמנו ותורתנו הומים וצוהלים כמו מיין למשמע אזניהם, וכל הגדודים הקלים אשר ברגליהם, הלא הם המשכילים שותי קפה ושואפי חכמה מן עתונים שחרית וערבית עומדים מכסאותם בבתי המשתאות, מוחאים כפיהם בקול רעש מרגיז ארץ, קמו כמעט כל החוקרים באירופא ובאמריקא ויוכיחו גלוי לכל העמים, כי כל הררי הררים שיצר דליטש ברוח פיו, אף בשערה דקה וקלושה אינם תלוים. אין קץ למאמרים, לחוברות ולספרים שנכתבו על דבר החלום הזה, אשר נדד כחזיון לילה. אך מכל המון הדברים נשמע נא דברי חכם ומומחה לדבר זה פרופ' Ernest Sellin, הדן על דבר זה במתינות גדולה וחורץ את משפטו לאמר: “אמנם יש קצת דמיונות בין ביבל לבבל בגופם ובצורתם, אבל ברוחם שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה” ( Der Ertrag der Ausgrabungen im Orient etc. 17 ).

“אין ערוך ליתרון הרוממות והטהר לאמונת ה' אשר לישראל, אשר אין דומה לה, על של בבל” (13). “למערכת זכרונות דברי הימים לישראל אשר בפה מלא יאָמר, כי רוח ה' תחיה אותה, אין דמיון בספרות בבל” (שם). “גם סמני היחוד הנראים בבבל לא יעידו בלתי אם על חזרת הכחות לכח אחד. ויחוד של ישראל הוא גלוי שכינתו של בורא העולם ומנהיגו כרצונו” (20).

“ולוא גם נמצא בבבל דמיון לשם הויה–שבאמת גם מציאות דמיון שֵׁם זה שָם, מסופקת ומפוקפקת מאד ומוכחשת בפי מרבית החוקרים – מה בכך, אם רק האותיות דומות והנשמה חסרה” (18).

“ואף מעט הטוב שנמצא בבבל לא היה בלתי אם קנין יחידים, נכסי כהנים. והטוב העליון שבישראל היה מעולם קנין הגוי כלו” (19).

סוף דבר: “החטיטות של קדמוניות בבל, הן הן הוכיחו והכריעו, כי היהדות יחידה היא ומיוחדת במינה, לא פרי רוח כל עם ולשון בעולם, כי אם מתת אלהים, חטיבה אחת בעולם. והכרתנו זו הברורה שאנו מכירים זה עתה, לאחר שנחטטו קדמוניות בבל, היא מיטב פרי החטיטות האלה” (20).

עד הנה משפט Sellin.

יותר מכל מקצעות תרבות בבל העתיקה שנגלתה בדור האחרון, תיקר בעיני חובבי הקדמוניות, תורת המשפטים שנתן אמרבי, הוא אמרפל לעמו, אשר יש בה הרבה דמיונות לתורת משה. למראה המציאה החשובה הזאת אשר סכרה את פיות המקטרגים, מהטיל עוד דופי בקדמות תורתנו ולאחר אותה עד ימי בבל החדשה, התהפכו מבקרי המקרא בתחבלותיהם ויהפכו את פני המלחמה אל עבר אחר ויבחרו להחליט, כי בני ישראל אין להם משל עצמם כלום, גם חקיהם ומשפטיהם אשר אולי אמנם עתיקים הם, אינם אלא שאולים או גנובים מבבל העתיקה.

על ערעורים אלה תשיב החקירה היורדת אל עמק הענין אשר לפניה, כי אם אמנם כי אין עד נאמן לקדמות תורת משה כחוקי אמרבי הדומים אליה במראה פניהם ²³ רחוקים הם מאד מאד ממנה בעצם טיבם, במולדתם ובנשמת רוחם, כרחוק הפך מן ההפך.

המשפטים שבספר התורה ניכרים ומתיחדים בברורם ותמימותם–קלארהייט אונד איינפאכהייט–ובכן ראוים הם להחשב למקור הראשון, לחקי אמרבי, ולא להפך ( Müller, Ges. Hummurabis 191 ).

מערכת המדרגות הרבות בחברת האדם, הנראות בחוקי אמרבי, שאחת גבוהה מחברתה ושזכות אחת מרובה משל חברתה, המתחלת בהיכל אלהי בבל ובהיכל המלך ועוברת על פני כל בתי בני אדם למחלקותם, ומסַיֶמת בעבד וחלוקי מדרגות אלה מאלה, אי אפשר להיות בחוקת משפט שהתחוקקה בראשית ימי התרבות שסדרי הישוב עודם תמימים ופשוטים, ובכן הדעת מכרעת על כרחנו, כי תורת משה התמימה והפרוסה כשמלה, קודמת במוצאה לחוקי אמרבי המלאה קמטים וקפלים ( vergl, Müllers Vorträge über d. Ges. Hammurabis 12 ).

אולם לא רק בקרבתה אל מוצאה שונה תורת משה מחוקי אמרבי, כי אם רחוקה היא בכל דרכיה מהם כרחוק מזרח ממערב, וגבוהה עליה כגבוה השמים על הארץ. “חקי אמרבי ידברו על משפט העבד לאחרונה, ותורת משה תשים את משפט העבד בראש פרשת המשפטים” – שמות כ“א, ב' – החכם David Heinrich Müller אומר, כי שנוי זה הוא «Weltordnung umstürzende Aendnrung» הופך מסדרו את העולם [המלא עָול] ( Gestze Hamm. 213 ), ואנחנו עוד מוסיפים: כי חוקי אמרבי שמו ראשונה את משפט כהן ומלך, ותורת משה שמה את המלך, לאמר את הנשיא, אחרון – שמות כ”ב, כ“ז –ואת משפט הכהן אחרון לאחרון – כ”ח –. סוף דבר “חוקי אמרבי יצוו לכרות את אוזן העבד אשר חרות האדם יקרה לו, האומר אל אדניו: לא אדני אתה. וראש מצות פרשת המשפטים שבתורה היא לרצוע את אזן העבד המואס בחרות האדם, האומר: לא אצא חפשי” (שם).

הפתגם החוזר בחוקי אמרבי הוא על דבר השולח יד אל קנין רעהו: “גנב הוא מות יומת” ( Gesetze Hammurabis 7.9.10 ) ולא עוד, כי אם במקום אשר תמצא יד הגנב לפדות את נפשו, בתשלומי עשרה או שלשים, ממשפט מות, נאמר “ואם אין ביד הגנב לשלם ומת” (8 §). ובכן אף במקום שאין החטא ממית, העוני ממית, ולפי זה אלו הוסיף איש על החוק הזה “עני הוא מות ימות” לא השתבש. לא כן תורת משה, היא תוקיר את נפש אדם מכל קנין ומכל הון, ע"כ בחטוא האדם לשלוח את ידו אל קנין רעהו, רק את קנינו תענוש לשלם לפעמים תשלומי כפל או ארבעה וחמשה, אך משפט מות אין לו.

בעיני המחוקק הבלני בקלו מאד חיי האדם, כאשר יעיד משפט זה, הנראה כמשחק אכזרי, כתעלולים בנפש האדם, באמרו “וכי יבוא איש אל בית בוער לכבותו ושלח ידו לגנוב את אשר בתוכו באש ההיא, ישרף” (25 §). מלבד עצם הענש הזר הנמהר והנבהל הזה של שרפת הגנב, הלא אי אפשר לו להתקַיִם, אלא בשעת הבהלה בלי טענה ובלי שום פסק בית דין. והתורה אומרת: “ודרשת וחקרת, ושאלת, היטב והנה אמת? נכון הדבר?” (דבר' י“ג, ט”ו), "ושמעת ודרשת היטב " (י"ז, ד') “ודרשו השופטים היטב " (י“ט, י”ח) והתורה גם בהרשיעה את הרשע לא היה שטף בדינה, כי אם צמצמה ענשו רק “כדי רשעתו במספר” ותחרוץ את משפטה לאמר: לא יוסיף פן יוסיף… ונקלה אחיך לעיניך –” (דבר' כ"ה, ב' ד').

חוקי אמרבי אומרים: “וכי ימות בן העובט בבית המעביט מות יומת בן המעביט”. – “וכי יגוף איש אשה הרה ומתה, מת תמות בת הנוגף”. – “וכי יעשה בונה בית את מלאכתו רמיה ונפל על בן בעליו ומת, מות יומת בן הבונה” ( Müller Ueber d. Ges. Hamm, 20 ) והתורה אומרת: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות " (דבר' כ“ד, ט”ז).

ובכן המעט מתורתנו שאינה ח“ו פרי תורת אמרבי, כ”א שונה ממנה וחולקת עליה. הן אמת כי למראית עין דומים חוקי אמרבי בפניהם החיצונים דמיון קל למראה פני תורתנו, באשר גם הם על ברכי שם ועבר יֻלָדוּ, אולם יען כי עלו סיגים בתרבות עמי שם ועבר, ותורת משה טהורה היא, יכון על חוקי אמרבי במתכֻּנְתם אל תורת משה דבר ר' יהודה הלוי “שהם כמו הדבר המזויף, והענין האלהי כזהב המזוקק”.

הנה כלינו לעבור את דרך עוצב זאת המלאה מוקשים, אשר יקשה לנו בקרת המקרא. דברי עצמנו היו פה מעטים, כי כל אשר היה לשער ולדון, להחליט ולהכריע בענין זה בדרך בקרת מדויקת ומדוקדקת, כבר כתוב ומונח הוא בפרקי מוצא דבר שבסוף כל אחד משלשת החלקים הראשונים של ספרנו²⁴. על דבר קדמות כתבי קדשנו המעט מן הדברים שדברו על אדותיהן חכמי אירופא ואמיריקא, שאינם נוטים לכאן או לאן, ושאין שורת דינם מתקלקלת לא משנאה ולא מאהבה. עדות חכמי אומות העולם הנכבדים ההם, מלאה היא דעת ישרה ואהבת אמת. אך לדאבון נפשנו ראינו במחנה “מבקרי המקרא”, שבהם הנכבדים ההם נלחמים, מלבד בנין מגדלים פורחים באויר, גם איבה רבה, שנאה כבושה ומשטמה עזה לישראל, וגאוה ובוז, זלזול וקלון לספרי קדשנו ולסופריהם אשר יקפיאו את דם כל איש עברי לשמען. אך בהליכות אלה אשר יתהלכו עמנו עמי אירופא, כבר רגילים אנחנו. אלה במזרח ישוסו את בתינו וירטשו את עוללינו, ואלה במערב יחבלו את רוחנו ויחללו את כבודנו, בשפכם בשאט נפש בוז על קדשינו. על הרוח אשר תציקם לשום את קדשינו למרמס, נחשוך את דברינו לעת אחרת. אך לטעם חכמי בני יפת אלה ולדעתם הצלולה הבורחת מכל מיני “יידישע פהאנטאזיע” המואסת בכל מיני רמז ומחזקת רק בפשט המתקבל ובוחרת רק בדברים כהויתם, נביא בזה דוגמאות אחדות.

הנה המבקר Hitzig אחרי אשר מצא את פרשת כדרלעמר סותרת את המציאות, כי מידיעת בית בו העלה, כי עילם היתה ממלכה אשר לא שם לה בימי הקדם (?), שם את פניו לפרש את הכתובים כיד הפשט הטובה עליו, כי כדרלעמר מלך עילם אינו, אלא סנחריב מלך אשור, ואברהם העברי אינו אלא חזקיה מלך יהודה. ואמתת הדברים כך היא: כשראה יהודי אחד את הכתוב “ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סחנחריב וגו'” – מ“ב י”ח, י“ג, ישעי' ל”ו, א' – שסוף מאורע זה היה נצחון חזקי‘, עמד אותו היהודי וְיִתֵּר פרשה אחת בתורה כדוגמתה, וכתב בה "ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר וכו’ – ברא' י“ד, ה' –” שסוף מאורע זה היה נצחון אברם. ועדיין אני אומר: תינח כדרלעמר המלך האחד המכון כנגד סנחריב המלך האחד! ארבעה מלכים מה תהא עליהם? – לברר לנו שאלה זאת לפי עמק פשטי הכתובים עמד רֶוח ממקום אחר, שבא Grotensend ולמד: ארבעה מלכים של בבל הם ארבע תקופות השנה, חמשה מלכי סדום ובנותיה, הם חמשה ימים הנוספים בבבל בכל שנה על י"ב חדשים של שלשים שלשים יום, והכל שריר וקים.

כל הכתוב במגלת אסת כאשר נקראהו אנחנו, פרי דמיון בדי מלב מליץ הוא לדעת המבקרים, על כן בא Jensen ללמד את פשט הכתובים כמשמעם, כי: מרדכי הוא מרדוך אלהי בבל, ואסתר היא עשתור אשת האליל הזה, שבימי כלולותיה היתה נקראת חדשתו – הדסה –. המן הוא הומן אלהי בני עילם, זרש היא קיריריסא אשת האליל הזה, גם ושתי אחת מנשי אלילי בני עילם היא. מרדכי הוא לא רק מרדוך, כי אם גם גילגמיש²⁵ היורד בראשית השנה לשאול, ועולה בניסן. גילגמיש שהוא מרדכי, מנצח את המבבוהומן – המן –, מלך בני עילם²⁶, חדשתו עוזרת לגילגמיש בנצחונו, ואסתר עוזרת למרדכי. המבבוהומן נהרג בידי גלגמיש תחת הארז אשר על פתח האליל עשתור, והמן נתלה על העץ.

ובכן כל גופי המאורעות הכתובים במגלת אסתר לא היו ולא נבראו, אלא משל היו לחזון שעתיד היה לחזות לסוף אלפים וכמה מאות שנה, חוזה גרמני.

אף דבר זה לא יפלא בעינינו מאומה, כי גם נפוליון, שבני אדם פשוטים מאמינים במציאותו ובמלחמותיו, גם הוא גם מעשיו לא היו ולא נבראו אלא משל היו, לחזון אשר חזה De Peré הצרפתי, כי נפוליון אינו אלא אפולון אלהי השמש לבני יון; נפוליון הנולד על אחד האיים בים התיכון, הוא אפולון הנולד אל אחד האיים אשר בים ההוא; אֵם נפוליון Laetitia-Leto אינה אלא אם אפולון האליל Latona; שלשת אחיות נפוליון היפות אינן אלא שלשת בנות החן – גראציען – שבמערכות אלילי יון; ארבעת אחיו רמז הם לארבע תקופות השנה; ומה שנאמר כי שלשה מאחי נפוליון היו למושלים ואחד לא זכה למשול, מליצה היא על תקופת השנה אשר תמשולנה מהן רק שלש, הלא הן: תקופות האביב, הקיץ והבציר, והאחת הלא היא תקופת החרף לא תצלח לממשלה. שנים עשר שרי צבאות נפוליון שנים עשר מזלות הם; שתים עשרה שנה שמלך נפוליון, הן הן שתים עשרה שעה שהשמש מושלת בכל יום ויום; נפוליון שעלה לגדולה בארץ הקדם אינו אלא השמש היוצאת יום יום בגבורתה מפאת קדים; נפוליון שמת בקצה המערב, אינו אלא השמש המחשכת ושוקעת בקצה המערב.

אם תעקור חריפות צרפתי זה, את מציאות נפוליון ומעשיו מן העולם, אז תעקור חריפות המבקר הגרמני את מציאות מרדכי ואסתר ומעשיהם מן העולם. אך עד העת ההיא נאה חריפות כזאת לסעודת פורים.

חלילה לנו היהודים הכבושים בגולה להרים ראש כנגד מבקרים ארופיים היושבים בכבודו של עולם, ולהרהר אחרי חכמתם הגדולה ולאמר ח"ו כי יש אשר ידברו תהפכות המוכיחות על בעליהן, כי צריכים רפואה הם בידי רופאי נפשות. הס מהזכיר! על כרחנו יש לנו לאמר כי דברי חכמי העמים התקיפים נכונים, ודעת העם הנרדף היא המשבשת. פרופסור אשר ברוב עוזו לא יאמין ליהודים סופרי כתבי הקדש, כלומר לדברי התורה והנביאים אף בדבר אחד, עד כי הוא מחליט בתורת ודאי גמור, כי דבר גלות מצרים וגאולתה הן דברים שלא היו מעולם, וקל וחמר לספרי עזרא ונחמי', כי אין בהם לדעתו אפילו צל של שמש, הנה פרופיסור ההוא, הקשה להאמין בדברים כתובים משומרים ומקובלים, בא ומספר לנו את דברי הימים לישראל בימי מלכות פרס הראשונים בדברים האלה: “ברשיון כרש עלה המון רב מן היהודים מבבל לארץ ישראל, וששבצר בן דוד בראשם. אך עד מהרה מאסו עולי בבל בששבצר, על אמרם כי לא אורתודוכסי (?) גמור הוא כאשר עם לבבם וכי נוטה הוא לעבודת אלהי העמים, ויקראו לאנשיו: נביאי שקר. ששבצר זה שם את לבו למשול בחזקה, והעם התקומם בפניו, ושומרי הדת שבהם שמו את פניהם לשוב בבלה. וששבצר התחזק ויבן בית המקדש ויכלהו בשנת השש למלך כרש (?) אך שומרי הדת מאסו במקדשו ויקראו לו, בית אלילים. וששבצר כרת בסתר ברית עם מלכי מצרים על פרס, והיהודים שומרי הדת שמרו את אמונתם לפרס. ותתחולל מלחמה עזה ביניהם ובין עדת ששבצר, וישפך דם רב בחוצות ירושלים. עד כה וכה מת כרש. ובנו כמביז האכזרי אשר דבת מעללי ששבצר עלתה באזניו, נסע בראש צבאו ירושלמה, ויהדף את ששבצר ממשמרתו ואת המקדש שרף באש וישבת את העבודה מירשלם, ולא נתן עוד להשלים את בנין חומת העיר ויאמר להפיץ את קהל היהודים. וכל התלאה הזאת באה רק מיד יחזקאל הנביא אשר חרש רעה על ששבצר (??), בימי דריוש התעוררו זרובבל ויהושע בן יהוצדק לשוב ולכונן את המקדש, ויחזקאל ערך להם את תכניתו. ועין דריוש היה על הבנין לטובה – לא מטעם הדכרונה ככתוב בעזרא כי אם מטעמים אחרים – (?) אך בקרב השנים, משנת שבע לדריוש עד שנת העשרים למלכותו, מרדו היהודים עוד (?) הפעם במלכות פרס וזרובבל בראשם. במלחמה הנוראה הזאת נפל זרובבל חלל, וירושלם ומקדשה נהרסו עד היסוד”²⁷.

את דבריו אלה לא הוציא המבקר החריף משום מקור חיצון, כי אם מפשוטי הכתובים שבספר יחזקאל. אנחנו היהודים בכל “יידישע פהאנטאזיע” שלנו, בכל “יודאיזירענדע פארשטעללונג” מודים אנחנו בפה מלא, כי אין נשמתנו מסוגלת ליצירת נפלאות כאלה, לקחת שם ששבצר, שלא נזכר בלתי אם שתי פעמים ולגזור ולאמר, כי זרובבל ובני ישראל מרדו וילחמו בדריוש, ודריוש החריב את המקדש ואת ירושלם. לחתום חזון דמיון כזה להסתוריא גמורה, לא תצלח רוח בני שם הצרה והשפלה, ורק רוח בני יפת הרחבה והגבוהה תכשר לגדולות כאלה.

אך עוד נשוב נראה גדולות מאלה. הן פה מצאה הבקרת שם ששבצר ותקחהו לאבן מוסדות, אך יש אשר תפליא הבקרת להפוך לא רק פעלים לשמות, כי אם גם את חית השדה לנפש אדם, למען מצוא את “המסקנה המקוימת באמת”: דיא ווירקליך געזיכערטע רעזולטאטע – – טוביה העמוני, תחרוץ הבקרת הזאת משפט, לא היה מבני עמון מעולם, וסנבלט לא היה כותי ככתוב בספר נחמי‘, כי אם מבני דוד היו שר נותרו בירושלם ובהגלות נבוכדנאצר את יושביה, על כן בבא נחמיה והכהן הגדול (?) לעשות שררה בישראל, התנשאו הם לקַיֵם בידם את הגדולה ובני מי הם היחסנים החדשים טביה וסנבלט? – בני שועל ופרץ הם! ושועל ופרץ הם מבני דוד. ומנין אתה אומר כך? ממקרא מפורש, מימי טוביה העמוני – שאיננו עמוני עוד – האומר לסנבלט הכותי – שאיננו עוד כותי – אם, יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם – נחמ’ ג', ל“ה – “. ואנחנו נודה ולא נבוש, כי מקרא זה אין אנו יודעין לדורשו ב”יודענגעשמאקק” שלנו. אך למבקרים שכל דבריהם הם “ביבעלוויסענשאפטליך” הכל עולה יפה.

עד הנה דברנו על אופיה של בקרת זו ועל תעודתה היעודה לה מידי בעליה, ועל פרי תבואתה לישראל נקוה לדבר במקום אחר ברצות ה'.

                                                                                     _________

עוללות

(לצד 12 שורה י"ב)

אותות לקדמות ספר יהושע היו בעיני החוקרים הנאמנים, שמות המלכים: הוהם, פראס, יפיע, דביר – ע' יהושע י' ג' – שהם שמות ערבים גמורים, שאין מקום להם בארץ כנען כלל וכלל בדורות המאוחרים, בלתי אם בדורות הקדמונים, שהיתה עוד שארית לרוח אשר השרו שם לפנים מלכי בבל, שיצאו מגזע ערב, כאמרפל וחבריו.

על אותות תרבות בבל העתיקה אשר יֵרָאו בספר יהושע, מוסיפים אנחנו עוד אות מזכרון אחד השמור בספר ההוא ועוד יותר מזכרון אחר עתיק שבעתיקים, אשר עלה לרגליו ממקום, אשר לא עלה על לב איש, כי ימצא שם כמהו. כי סחורת בבל הרחוקה היתה מהלכת בימי יהושע בארץ כנען, אנו שומעים מפי עכן בן כרמי, האומר: “וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה” (יהוש' ז', כ"א). ומה נפלא הדבר כי במדרש הכתוב הזה אנו טועמים מעין טעם, העולה לנו מתוצאות זכרונות הקדם שנגלו לנו בדורותינו. שם נאמר: “רב הונא אמר: פורפירא בבלָיָא! מה בבל עבדא הכא? – אלא תנא רשב”י וכו' ומלך בבל אנטיקסר שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לו כותבות וזה משלח לו “דוריות” (ב“ר פ”ה). אם ראשית מאמר זה איננה יכולה להחשב בשום פנים לכל בעל דעת כקלוטה מן האויר, הנה גם סופו חשוב מאד לדעתנו, וקדמות ענינו מוכרעת מתוכו. למלה האחרונה “דוריות” אין שום טעם. וברור הדבר בעינינו, כי במקום דלת זו היתה כתובה מעיקרה חית, ובכן היתה נקראת “חריות” ופירושו כך הוא: כי מבבל ארץ התמרים העתיקה היה המלך שולח חריות של דקל, שהן ענפי התמרים – ע' סוכה מ“ה – לשתול אותן ביריחו, שאקלימה מוכשר ביותר לנטיעה זו, עד שבאמת נקראה עיר התמרים. ואנטיקסר שלו כלומר, נציבו, היה שולח לו “כותבות”, לאמר: תמרים טובות – ע' יומא ע”ג. – למען הראות לו עד כמה הצליחו מעשי ידיו.

[ילדות יאשיהו. שאר הבעל. השרים ובני המלך. חנף ואהבת הנכר. תחלת דרוש המלך את ה'. תחלת טהרת הבית. צפניה ירמיהו הנביאים. חֻלדה הנביאה. שפן בן אצליהו ובית אביו. רעיו השרים הנאמנים. חלקיהו הכהן הגדול. בדק הבית. ספר התורה הכתוב בידי משה מובא ביד שפן ונקרא בפיו באזני המלך. חרדת המלך. דברי חֻלדה אליו. ברית עם העם ללכת בתורת משה. עקירת עבודה זרה מכל הארץ. ערך מעשה שפן. תקון הכהונה והלויה. פסח יאשיהו. מדת טובו ואהבתו את המשפט. מפלת אשור לפני בבל. נבו פלאסר. רום קרן מצרים. בטול כת אוהבי אשור. תגבורת כת אוהבי מצרים. שלום בארץ כל ימי יאשיהו. יאשיהו מתגרה בפרעה נכו במלחמת כרכמיש הראשונה. יאשיהו מת במלחמה במגדו. אבל כבד. מלכות יואחז.]

3123–3152

עם הילד הזה, אשר עלה על כסא דוד (3122–638) היתה רוח אחרת. ויהי נבדל בכל ארחותיו, ממנשה ואמון אבותיו. וידמה בכל דרכיו לחזקיהו אבי אבי אביו. ואף כי ארכו עוד הימים, עד אשר הבשיל השורק הרךְ הזה את פריו, בכל זאת ראו אנשי הלב, אשר בקרב השרים, כי ברכה בו, וישמרו אותו מכל משמר, לבלתי נטות לבו אחרי ההבל ואחרי הֶעָוֶל¹. וימצא חן בעיניו חלקיהו הכהן הגדול והשר שפן בן אצליה בן משולם הסופר אבי משפחת שרים טהורי לב. ויטו את לב המלך הרך אחרי הטוב והישר, ויהיו תמידי דעות עמם השר עכבור בן מִיכָיָה גם עשָיָה² עבד המלך, אשר העבדות הזאת הֵחֵלָה להיות לשררה בימים ההם³. ותחזק מעט מעט יד השרים הצדיקים על השרים, אשר דבקו נפשם בחטאות אמון, ויחל המלך לדרוש באלהי דוד אביו (3129–631) בשנת השמונה למלכו. בשנת השתים עשרה החל מעט מעט לטהר את הארץ (3133–627) משקוציה⁴. כי עוד היתה בראשית ימי יאשיה, שארית לבעל ולצבא השמים בירושלם, ויד הכמרים המשתחוים על הגגות לא מטה עוד, וכהני הבמות, אשר הקריבו לה' לא הטיבו דרכם מדרכי הכמרים⁵. וגם בבית המלך עוד רמה יד השרים העוזבים דרכי עמים הרוצצים ועושקים את אחיהם ומתנשאים עליהם ומתהדרים במלבוש הנכרי, אשר הם לובשים, ובחטאות הנכר אשר הם הולכים בהן. ובעודם שָׂמִים את העני מרמס לכף רגליהם ועושים כל תועבה, החליקו בעיני המלך וישבעו בשמו ובשם ה' אשר ידעו, כי אחרי עבודתו נוטה לב אדוניהם. ויקראו לאנשי תהפוכות האלה “דולגים על המפתן” לאמר האנשים, אשר יהפכו מן הקצה אל הקצה, את דרכם, בעמדם מבית למפתן היכל המלך, מן הדרך, אשר הם הולכים בה, בהיותם מחוצה לו⁶. ויגל צפניה הנביא את שולי השרים השופטים והכהנים על פניהם. ובשנת שלשה עשרה ליאשיהו המלך, קם ירמיהו בן חלקיהו הכהן מענתות לנביא. הוא ירמיהו, אשר שמו ומעשיו התלכדו בדברי ימי עמו ויהיו עמם לדברים אחדים. ואשה נביאה היתה בימים ההם ושמה חֻלדה אשת שַלום ותהי מטפת את לקחי באזני הנשים⁷. דברי שלשת הנביאים האלה לא שבו ריקם, אך יותר מהם עשה פרי מעשה, שפן בן אצליהו הסופר וחלקיהו הכהן הגדול הראש לבית צדוק, אשר דבקו בעבודת ה‘. כי בחכמתם השביתו את עבודת אלהים אחרים מישראל, ואף כי שבו אחרי כן מתי מספר לעבדה במסתרים, לא הוסיפה עוד להֵעָבד ביד רמה לעין כל. וזה דבר שפן וחלקיהו הכהן: יאשיהו המלך התבונן בשנת שמונה עשרה למלכו, והנה רב הבדק בבית ה’, כי נעזב הבית הקדוש בימי מנשה ואמון, ככל אשר נעזב בימי עתליהו המרשעת⁸, וגם השחת השחיתו שני מלכי יהודה אלה את הלשכות בבית ה' בשנותם אותם מעין תפקידם הראשון, למען כַוֵן אותם על פי עבודת האלילים, אשר העמידו שם. ויפרצו פרצות בְסִפון הבתים ההם⁹. וישלח המלך את שפן הסופר ואת מעשיהו שר העיר¹⁰, ואת יואח בן יואחז המזכיר, אל חלקיהו הכהן, להתיך את כל הכסף המובא אל בית ה' ביד העם, לתתו על ידי עושי המלאכה המופקדים, לקנות עצים ואבני מחצב לחזק בית ה‘. וילכו אל הכהן הגדול ויעש, כאשר צוה יאשיהו. וככלותו לדבר עם שרי המלך, נתן ביד שפן את ספר התורה הכתוב בעצם יד משה איש האלהים¹¹, כי הטמן הטמינו הכהנים את הספר היקר הזה, תחת הנדבָך מפני אמון אשר בער אחרי כל קדש בישראל. ויקח שפן את ספר התורה, ויביאהו לפני המלך ויצוהו יאשיהו לקרא לפניו. ויהיו דברי האלות הכתובות במשנה התורה, הדברים הראשונים, אשר נגלו לעיני שפן ואשר נקראו באזני יאשיהו¹². וישמע המלך ויחרד חרדה גדולה ויקרע את בגדיו ויקרא "גדולה חמת ה’, אשר היא נצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר לעשות ככל הכתוב עלינו". – ויקרא לחלקיהו הכהן הגדול וישלח אותו ואת שפן ואת אחיקם בנו ואת עכבור ואת עשָיָה אל חֻלדה הנביאה אשת שלום, לדרוש את ה‘. ותשב הנביאה את המלך ביד מלאכיו דבר, כי כלה ונחרצה מאת ה’ הרעה להביאה על יהודה, אך עיני יאשיהו לא תראינה את הרעה, יען כי נכנע מפני ה‘. אז (3239–621) שם יאשיהו את לבו לשוב אל ה’ “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה”¹³. ויקם המלך ויאסוף את כל העם למקטן ועד גדול אל בית ה‘, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר התורה ויכרות שם ברית, להקים את כל הדברים הכתובים על הספר הזה, ויתן את לבו לכלות את הדבר אשר החל זה שש שנים בשנת השתים עשרה למלכו. ויחזק את דברו על הכהנים, להוציא מחצרות בית ה’, את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה, אשר לא בערו עד כה, ולשרוף אותם בנחל קדרון. וַיַּשְׁבֵּת כל זכר לעבודת אלהי הנכר מבית ה' ומירושלים ומכל ארץ יהודה. ויצא מארץ יהודה ויעבור בארץ שמעון מנגב ובערי מנשה ואפרים, אשר פרש ידו עליהן, ובערי שמרון ויבא עד נפתלי, אשר שבו שם נדחי ישראל, להאחז למיום החלה ממלכת אשור להתמוטט, ויתוץ גם שם את המזבחות ואת האשרים ואת החמנים ויוצא את עצמות הכמרים מקרבותיהם, וישרפו אותן על הבמות, אשר הקטירו עליהם, למען תתם לבוז בעיני העם, ואת הכמרים אשר מרו את פיו, המית. ויתוץ את הבמה הראשונה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויבא על הבמה הזאת, אשר היתה ראשית חטאת לבני ישראל, הדבר, אשר נבא איש האלהים, אשר בא מיהודה ביום עלות ירבעם ראשונה עליה להקטיר. ותשבות היום ההוא עבודת אלהי הנכר מהיות שלטת בישראל. והאנשים, אשר זנו עוד אחריה כחמשים שנה, העלימו למן היום ההוא את מעשיהם מעין רואי¹⁴. ויהיו כל הימים, אשר היתה העבודה הזרה הנכריה למוקש בישראל, אחרי ימי שמואל הנביא ושאול ודוד ושלמה המלכים, אשר בערו אחריה, כשלש מאות וששים שנה, למיום עלות ירבעם על מזבח בית אל להקטיר לפני העגל, תועבת מצרים, עד אשר נתץ יאשיהו את הבמה ההיא¹⁵.

וישקוד יאשיהו כל ימיו, לשום את תורת משה לכל משפטיה ולכל חקותיה למשמרת לכל איש ואיש בבני ישראל, לבלתי היותה רק תורת הכלל כֻלו בארצו, כי אם תורת כל פרט ופרט בביתו ובסתר אהלו¹⁶. וישם את לבו, לבער אחרי האובות והידעונים והתרפים¹⁷ ולהשמיד כל זכר למשמרת הבלי שוא בארץ.

ויהיו גדולים מאד מעשי יאשיהו, אשר עשה להשמיד את הבלי הנכר מישראל. כי ככל אשר נואל מנשה אבי אביו לפרוץ ברשעתו בבית יהודה פרצות, אשר מֵאנו להרפא עוד, כן השכיל יאשיהו בצדקתו, להכות שאיה את עבודת הנכר, אשר היתה כרקב לבית יהודה, ולפח ולמוקש לכל ישראל. מנשה הסיר מעמו ומארצו את המשען ויאשיהו הרים את המכשול מעמו ומארצו. ואם אמנם זנה זנו עוד רבים אחרי אלהים אחרים, איש בסתר אהלו, אך לא היתה עוד תקומה לעבודת הנכר בשער בת רבים. ויֵחשב השר הצדיק, שפן הסופר, ראש מסבי התשובה הגדולה והַקַיֶמת הזאת, לאחד מראשי מחזיקי התורה אנשי השם, אשר קמו לישראל מדור דור¹⁸, ויכבד מאד, יום הקרא התורה בפיו באזני יאשיהו, עד כי היו נביאים, אשר מנו את מספר השנים ליום הגדול ההוא¹⁹.

וככלות יאשיהו לבער אחרי הגלולים בכל ארצו, הכין את עבודת בית ה', וישב את הכהנים ואת הלוים למשמרותיהם, וירם לעם הוא ושריו, צאן ובקר לרוב. ויעש המלך והעם בשנת השמונה עשרה ליאשיהו את הפסח, ויעל הקרבן הזה בתפארתו, גם על פסח חזקיהו. ויתחזק ויתחכם יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהי אבותיהם, בכל אשר מצאה ידו.

ויאהב יאשיהו ללכת בכל דרכי דוד אביו, ויעש משפט וצדקה בתוך עמו וידן עני ואביון ויהי מלך החסד הזה גם איש גומל נפשו, כי התענג על ה', בדעתו כי עושה הוא את הטוב בעיניו²⁰.

וככל אשר היתה הרוחה לרוח ישראל בימי יאשיהו, בהשב המלך את העם אל תורת אבותם, כן עמד להם רֶוַח מן החוץ, בהסר ה' את השטן אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל זה כמאה ושלשים שנה, הלא הוא ממלכת אשור. כי גם אחרי שוב מנשה למלכותו, לא חדלה עוד שבט אשור לנוח על גורל ישראל, ויהיו מלאכי הגוי המר הזה, אשר היו עוברים בארץ אבותינו, לפח יקוש על כל דרכיהם²¹, ולא יכלו לעבוד גם את ה' ולעלות להר קדשו ולשלם את נדריהם²², כאשר עם לבבם. אך אחרי מות אסר חדון, התפרצו מדי וארם נהרים וארץ בבל, מפני מלכי אשור, ותהיינה לאשור בהן מלחמות, אשר אכלו את שארית כחו. בכל זאת התחזקו עוד מלכי אשור, עד אשר כרת כְּיַכְסַר²³ מלך מדי ברית עם נבו=פלאסר הכשדי. ויעלו שניהם בחיל כבד מאד על נינוה וילחמו עליה ויהדפו בני אשור את חיל האויב פעמים ושלש, בכל זאת התחזק האויב ולא הניח את מקומו, וילכוד מעט מעט את כל מבצרי אשור²⁴. ויהי באחרונה וישטוף נהר חדקל ויעברו מימיו את פיו, ולא יכלו שערי הנהרות²⁵ לעמוד לפני השטף העובר²⁶, אשר פתח בחמת כחו את העיר לפני אויב²⁷. וירא המלך, כי כלתה אליו הרעה, ויצת אש בהיכלו וישרוף עליו ועל נשיו ועל אוצרותיו ועל שריו, אשר רפו ידיהם ממורךְ²⁸ ושכרון²⁹ את ביתו באש³⁰. ופני נינוה היתה כברכת מים³¹. וַיִּסָחֵף גם היכל המלך בשטף³² וכל אשר נסו מפני האש והמים, נפלו בחרב הכשדים³³ אשר עשו עֹשר רב בבזת נינוה הגדולה מאד³⁴. ויֹאבַד מלך אשור³⁵ ונינוה היתה לתל שממה עד היום הזה, עד כי לא יכירו עוד כמעט מקומה כיום³⁶. ויכתוב הנביא נחום האלקושי, את פרשת דברי רשעת אשור ואת אחרית הממלכה הרשעה הזאת על ספר, אשר קרא לה “משא נינוה”³⁷. ותהי בבל לממלכה הראשה ואשור סר למשמעתה, וימלוך על בבל, נבו-פלאסר אשר יקראו לו נבוכדראצר הראשון.

ולא ארכו הימים, אחרי אשר חֻבל עול אשור הממלכה הגדולה מעל צוארי ישראל, ותהי יד ה' גם בפלשתים הקטנה, השכנה הרעה ליהודה, ויעל עליה פרעה ויך את עזה ואת פלשת כֻלה³⁸ להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר. כי המלך הזה נטה מדרכי מלכי מצרים הגאים, ויכרות ברית עם היונים ועם יתר עמי הנכר, ויאמר להסב אליו את סחר הארצות, על כן צרה עינו בצור ובצידון ובכל בני בריתן, גם בעמון ובמואב נגעה יד ה' לרעה³⁹.

ובני יהודה נשאו את נפשם אל היום, אשר יירשו את ארצות פלשת עמון ומואב ואדום, אשר היו לצנינים בצדיהם⁴⁰, וכת השמים באשור מבטחם, אשר לא עזבה עוד את דרכה בראשית ימי יאשיהו⁴¹ חדלה בהכרת ממלכת אשור מעל פני הארץ. לעֻמת זה נשאו ראש המחזיקים במעוז מצרים לרע מאד בעיני הנביאים וגם בעיני המלך⁴². ויתַכֵּן ירמיהו את רוח אוהבי עמי הנכר ודרכיהם לאמר:

לוֹא! כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵך⁴³.

וידאב לב הנביא על שים רבים משרי המלך את תקותם במשענת הקנה הרצוץ, במצרים, ויעד בבת עמו לאמר:

מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֶּךְ

גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִי כּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר:

גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ⁴⁴

ובכל אשר היה הסלף הזה בדברי הממלכה למורת רוח לדבקים בעמם ובמולדתם, כן היתה בעיניהם גם התשובה אשר שבו בימי יאשיהו כל העם מקצה אל תורת משה כמחזה שוא, כי לא רבים היו בתוכם, אשר שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם⁴⁵ ועל העשירים נטילי הכסף, אשר בקרב האנשים, אשר סרו מאחרי הבעל, היתה נסוכה רוח עצלה מהולה בדעת קדים ובמשלי אפר. ויעלימו עין מן הרעות הנשקפות לעמם ולארצם, ויבטחו בעשרם ויהיו “קופאים על שמריהם” ויאמרו בלבבם “לא ייטיב ה' ולא יָרֵעַ”⁴⁶ וַיִלָוֶה הקפאון הזה ליתר פלטת הבלי השוא, אשר השתמרה עוד במסתרים, ויהי לרוח משחית לשארית מוסר העם ולכח לבו וירופפהו. ולא יכול עוד ישראל לקום ולהתעודד מן המכות, אשר חִלה מנשה גם בארצו גם בעמו, כי גברו ויעצמו הסיגים אשר העלה המלך הנמהר הזה, ואשר העמיק לאכול ולשחת בעם מנפש עד בשר, עד כי קצרה יד המלך החסיד יאשיהו להגות ולהָתֵם אותם.

לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ⁴⁷

על כן יעץ ה' להשיב את עמו אל כור הברזל, למען יצא כזהב לטהר. אך לממלכה מבית היה שלום בימי יאשיהו למיום אבוד ממלכת אשור. ומי יודע אם לא ארכו לו ימי השלום עוד ימים רבים, לולא התגרה יאשיהו ברעה להביא את צוארו במלחמה, אשר דבר לא היה לו עמה. וזה דבר המלחמה: פרעה נכו בן פשמתיך מלך מצרים, עלה להלחם על נבו פלאסר בכרכמיש על נהר פרת, למען שים מעצור למלכי בבל⁴⁸ לבלתי פרצם מצרימה, ככל אשר הגיחו שמה מלכי אשור. ויסע פרעה נכו דרך השרון חוף הים, ויצא יאשיהו להתיצב לשטן, לבלתי תת לו עבור בגבולו. וישלח פרעה נכו מלאכים לדבר אליו דברי שלום, כי איננו אומר לנגוע בנחלתו לרעה, בלתי אם לעבור בארצו. וידבר ביד מלאכיו על לבו, לשבת מריב. ולא שמע יאשיהו אליו, ויבא להלחם בחיל מצרים הרב והעצום ממנו בבקעת מגדו, ויורו הקלעים אשר למלך מצרים ליאשיהו וימצאהו חץ וימת (3152–608). וינגף ישראל וארץ יהודה היתה למס. וירכיבו עבדי יאשיהו את אדוניהם מת במרכבתו ויביאוהו ירושלמה ויקברוהו בקרבות אבותיו. ויגדל מאד האבל ביהודה ובירושלם על המלך הצדיק הזה, האחרון לכל בחירי מלכי יהודה בימי הבית הראשון. ויקוננו השרים והשרות בשירי נהי, וירמיהו הנביא עשה לו מספד מר. ותהיינה הקינות האלה ימים רבים לחק בישראל⁴⁹ לשאת אותן מדי שנה בשנה. אך לא השתמרו מכל דברי הנהי עד היום הזה, בלתי אם מזמור אחד, אשר במליצה רוממה מאד, הקביל מחזה מול מחזה, את תפארת ממלכת ישראל בימי דוד, וברית ה' הכרותה עם ביתו, אל התלאות אשר מצאו את הבית העתיק והאדיר הזה, בימי יאשיהו:

וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ:

הִשְׁבַּתָּ מִטֳּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:

הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה

סֶלָה:⁵⁰

והעם לקח את יואחז⁵¹ בן יאשיהו וימליכוהו תחת אביו ויעש יואחז את הרע ויעשוק וירוץ את העם בחדשי המספר אשר מלך⁵².

נצחון פרעה נכו בכרכמיש. שעבוד ממלכת יהודה בידו. איבת שכני יהודה הרעים. פרעה נכה מגלה את יואחז מצרימה וממליך את יויקים. עונש כסף כבד. יואחז מת בארץ גלותו. יויקים נוגש את עמו. אכזריות יויקים ובצעו. קשר על ברית יאשיהו ללכת בדרכי ישראל. שנאת יויקים את הנביאים. כהני און ונביאי שקר. חכמה מזויפת וכחש בה‘, אומץ ירמיהו. מזמת הכהנים להמיתו. אחיקם בן שפן מציל אותו. הנביא שמעי’ מקרית יערים ואחריותו. פשחור בן אמר ומעלליו. חנופת נביאי השקר. מלחמת פרעה נכו השנית בכרכמיש ומפלתו. נצחון בבל. קדמות עם בבל. התלכדם עם הכשדים. אופית אומה זו וטיבה. נבוכדנאצר מלך בבל משעבד את ממלכת יהודה. בזה במקדש. ילדי שרים ומעט מזקני השרים מובאים בבלה. תוכחות ירמיהו נקראות לפני העם. יויקים שורף את מגלת ירמיהו. יויקים מורד בממלכת בבל. חיל בבל בארץ ישראל. הארץ מרמס לגדודי אויביה. ירושלם מפלט לבני ערי הפרזות. בצרת, חורב ותחלואים. מות יויקים ומלוכת יויכין. נבוכדנאצר בא על ירושלם. יויכין ואמו ושריו וגבוריו מגלים בבלה. שבי ובזה ביהודה. יויכין בכלא בבבל. הרס ומשסה בערי הארץ. הנגב' גשם. נבוכדנאצר ממליך את צדקיהו. ריב ירמיהו ונביאי השקר. חנני' בן עזור. הכהונה בפחזותה והנבואה במעוטה.

3152–3166

ופרעה נכו הצליח מאד במלחמתו וילכוד את הארץ מנחל מצרים גבול קצה נגב יהודה עד פרת, ויהודה היתה למרמס לרגלי חיל מצרים, ולשחוק לשכניה העמים הקטנים השמחים לאידה.

שַׁסֻהוּ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ ; הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו:

הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו ; הִשְׂמַחְתָּ כָּל-אוֹיְבָיו:¹

ומלך מצרים שש בנקמתו, להודיע את ידו לישראל ולהוכיח להם, כי הוא המושל בארצם. ויהי בשבתו ברבלה בארץ חמת בדרך משובו מן המלחמה, ויאסור את יואחז מלך יהודה אחרי מלכו שלשה חדשים. ויקח את אליקים הבן השני² ליאשיהו וימליכהו (3152–608) ויקרא לו שֵם אחר, למען דעת כל העם כי מידו לו הממלכה, ויסב את שמו יהויקים לאמר: יָקֵם ה' אלהיך את הברית אשר כָּרַתָּ לי לעבדני ויהי בך לעד. – ויתן פרעה נכה עֹנש על ארץ יהודה, מאה ככר כסף וככר אחד זהב. ואת יואחז האמלל הוליך אתו שבי מצרימה וימת שם ביגונו. ויהויקים נגש את עם הארץ, למלא לו את הכסף ואת הזהב, אשר נטל עליהם מלך מצרים, אשר בטחו בו רבים מקרב השרים ויצר מאד לישראל ויבא דבר ירמיהו:

גַּם-בְּנֵי-נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד:³

וגם מבית לא היה נחת, כי הרבה יהויקים לעשות את הרעה בעיני אלהים ואדם. וישפוך גם הוא דם נקי ככל אשר שפך מנשה, ועיניו ולבו לא יהו בלתי אם אל הבצע ואל העושק⁴. וַיֵּזַל מאד לבלתי שלם גם לשכירי יום, אשר שכר לבנות לו בית ארזים⁵. וַיִמָצֵא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלם, אשר אמרו לחדש את עבודת הגלולים בקרב עמם ולהפר ביד רמה, את הברית אשר כרת יאשיהו לאבד כל זכר⁶ לאלהים אחרים בישראל. ואף כי לא עשו הקושרים עוד תושיה רבה וגם המלך לא נדח אחרי עצבי הגוים, לשום אותם לו ולעמו לאלהים, היה יהויקים כדוב אורב לנביאים, ויד הכהנים ונביאי השקר, אשר רבו בימים ההם היתה עמו. ותאצל מאת פני יהויקים רוח שקר וכחש ומעל על פני כל העם, ויהי אנשים בדור ההוא אשר התהללו בחכמתם⁷ על תורת ה' אשר אתם וימשכו בשבט סופרים⁸ ותוכם אָוֶן ומרמה. ויהי המעט, כי זנו אחרי עיניהם וישחיתו את דרכם⁹ ומלאו את בתיהם עושק וחמס¹⁰ ויכחשו גם בה‘¹¹ ויסר מעליהם בדבר הזה המעוז האחרון הנותן נשמה לעם, והשומר אותו מרקבון וכליון. וישובב העם משובה נצחת¹². ויהי ירמיהו האיש האחד, אשר עמד כעמוד ברזל וכחומת נחשת ולמגן, למוסר ולצדק ולטהרת רוח עמו, ולא חת ולא זע מאיש. ויהי בשנה הראשונה למלוך יויקים ויעמוד ירמיהו בחצר בית ה’ וינבא באזני העם הבאים להשתחות שמה, כי כגורל שילה יהיה גורל הבית הזה, אם לא ישובו מחטאותיהם. ויתפשוהו הכהנים ונביאי השקר וכל העם ויאמרו להמיתו. וישמעו השרים וַיִּוָעֲדוּ אל בית ה‘, ויגישו הכהנים אליהם את משפטם וגם ירמיהו דבר באזניהם דברים נכוחים. ויצדיקו אותו השרים לאמר: "אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ה’ אלהינו דבר אלינו". ואנשים מזקני הארץ קמו למליצים לנביא, בהזכירם את דרכי מלכי הצדק, אשר קמו בישראל והליכותיהם הנעימות עם הנביאים, אשר נבאו להם קשות ויטו את לב העם אחרי ירמיה. וראש מליצי הנביא הזה, אשר הפך את לב העם לטובה, היה השר אחיקם בן שפן, איש יקר רוח וטהר לב¹³.

בימים ההם היה עוד נביא, אשר התנבא כדברי ירמיהו ושמו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, אך לנביא האמלל הזה, לא קמו גואלים, כאשר קמו לירמיהו, ויהי כשמוע אוריהו, כי כלה מאת המלך להמיתו, ויקם ויברח מצרימה. אך חמת יהויקים לא שככה, וישלח את השר אלנתן בן עכבור¹⁴ ואנשים עמו, ויביאו את אוריהו הנביא ממצרים, ויך יהויקים העריץ את קדוש ה' וימיתהו¹⁵. ונביאי השקר אשר דברו סרה בשם ה‘, הרימו ראש בימים ההם ויהיו רעים לישראל מנביאי הבעל, אשר קמו בשמרון¹⁶, כי שמה את ידם עם הכהנים¹⁷, אשר השחיתו את דרכם בדור ההוא, להטות את לב העם אליהם. ותהי עמם גם יד פשחור בן אמר הכהן משרי הכהנים ומנכבדיהם, וינבא גם הוא בשקר¹⁸. ויתהפכו הנביאים הנבלים ההם בתחבולותיהם, להניא את לב העם משמוע בקול נביאי האמת, ולהסב אותם אל חזון תעתועיהם ויתנו ללעג בעיניהם, את נבואות הצדק, אשר קראו להן הנביאים הראשונים "משא דבר ה’". ויתלוצצו בלשון תהפוכות ויאמרו, כי אמנם משא ומעמסה הן¹⁹ ויספרו חלומותיהם אשר בדו מלבם באזני אוהביהם²⁰. וילמדו גם הם את לשונם לדבר צחות, למען משול ברוח הקהל. ויהי כי נבצרה מאיש מהם לברוא לו ניב שפתים, ויגנבו דברים איש מאת רעהו וינאמו נאום²¹. ויחזקו את יד אנשי הזרוע לבלתי שובם מדרכם הרעה²²; וימצאו בדבר הזה חן בעיניהם. ויורו את העם ללכת איש בשרירות לבו, באמרם, כי בגלל זה לא תבוא על איש רעה²³. ולמען קנות את לב הנפתים והנרפים, נבאו להם כל היום כי שלום יהיה לעם²⁴, ויתעיבו מאד לטהר בעיני שומעיהם את חטאת הזמה מטומאתה ולשומה בדבר, אשר אין עָוֶל בו²⁵ וידיחו בדבר הזה את השובבים הזונים אחרי עיניהם, ללכת אחריהם. ותצא מאת נביאי השקר בירושלם חנופה²⁶ לכל עם הארץ.

וישב יהויקים לבטח בשלש השנים הראשונות למלכו, כי חזה בצל מלך מצרים, אשר ידו רמה בעת ההיא. אך עד מהרה מטה יד הממלכה הזאת, אשר דמתה לאיש זקן, אשר כרבותו לאמץ כחו, כן ירפה וכן יחלש. כי תחת נבו פלאסר מלך בבל הראשון, אשר בו נלחם פרעה נכו ויצלח, גם עתה נבוכדראצר בנו, אשר יקראו לו גם נבוכדנאצר, איש “מרגיז ארץ מרעיש ממלכות” ותהי ראשית גבורתו להשיב מכה רבה אל חיק מצרים, אשר אמרה לשום מעצור לרוח נבו פלאסר אביו בהלחמו עליו על יד פרת. ויקרא נבוכדראצר מלחמה על פרעה נכו, ויצא לקראתו ויחן גם הוא על כרכמיש. ופרעה נכו אשר התהלל בגבורתו, בזה בלבו את המלך הצעיר, אשר לא יצא לו עוד שֵם ואשר אביו לא עמד בפניו, ויעט אליו ברוב חילו בסוס וברכב. וכוש ופוט עמו, תופשי מגן ורומח ולודים דורכי קשת²⁷ ויאמר לכלות אויבו כרגע.

מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה ; וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם

וַיֹאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ ; אֹבִידָה עִיר וְיֹשְבֵי בָהּ²⁸

אך שם, על יד נהר פרת כשלו ונפלו, כי הדוף הדף מפניו נבוכדראצר את חיל פרעה עד מעבר לנחל מצרים ויקח מידו את כל אשר היתה לו מן הנחל ההוא עד נהר פרת²⁹.

והעם הזה עם בבל הבא מארץ צפון, אשר שִנְעָר³⁰ היתה אדמת מכורתו, גוי איתן ועתיק ימים³¹ היה, אשר יצא לו שֵם בממלכות בימים קדמונים מאד³². וירבו הימים וַתִּשַׁח בבל לפני אשור ותסר למשמעתו. וימשול אשור גם בחבל אחד מארץ ארם נהרים, אשר שם שוטטו מעולם בני כשׂד³³ הארמי. ויהפכו מלכי אשור את הצִיָה הזאת לארץ מושב³⁴, ויהיו הכשדים לעם יושב על אדמתו. ובהתפרץ מדי וארם נהרים ובבל מפני אשור ונבו פלאסר הכשדי מולך אז בבבל, היו בבל וכשדים לעם אחד ולממלכה אחת. ותקרא המלכות על שם בבל³⁵ ואנשי החיל היו הכשדים³⁶. ויהיו הכשדים גם חכמי בבל וכהניו חוברי חבר ובעלי הכשפים חוברי השמים החוזים בכוכבים המודיעים לחדשים את אשר יבא על הארץ³⁷. ויקסמו קסמים ויקלקלו בחצים וישאלו בתרפים ויראו בכבֵד³⁸, לדעת אם יצלחו במלחמה כי עצביהם היו אלהי מלחמה בעיניהם³⁹. ולמן העת אשר נתכו שני העמים למוצק אחד, נהפך עם בני בבל, אשר עיניו היו מעולם אל חרשת המעשה⁴⁰ ואל תענֻגות בשר, לגוי אכזרי מאד, אשר לא ידע רחם⁴¹ גוי אשר “הרחיב כשאול נפשו והוא כמות לא ישבע”⁴²; לעם בוצע בצע, אשר “כלו לחמס יבא לאסוף כחל שבי ולרשת משכנות לא לו”⁴³. ויהי למחתה לכל משפחות האדמה, כי ידו היתה נטויה “תמיד להרג גוים” ולשום את ארצותם למרמס לו⁴⁴ “ולהעלות בחכה, לגרור בחרמו ולאסף במכמרתו” את כל האדם⁴⁵. ויהי כי חזקה יד עם בבל, עד כי “במלכים התקלס ורוזנים היו משחק לו וישחק לכל מבצר”⁴⁶ ויהי באכזריותו ובכחו “לפטיש כל הארץ”⁴⁷ “מכה עמים בעברה רודה באף גוים”⁴⁸ על כן רפו ידי ישראל מאד וימס לבו, כאשר קרב לבא על אדמתו, חיל הגוי המר והנמהר הזה, המון גדודי צבא, מחזיקי קשת וכידון ופרשים רוכבי סוסים, אשר קלו מנמרים חדו מזאבי ערב⁴⁹ ואף כי ראתה בת יהודה לא את ולא שתים זרים באים בגבולה, נחשב מראה האויב הצר הזה בעיניה, כדבר אשר לא יאמינו בו, כי יסֻפָּר⁵⁰.

כי למען קַיֵם את כל חבל הארץ ההוא בידו, עלה נבוכדראצר על יהויקים הנאמן לפרעה נכו, אשר למשמעתו סר, ויאסרהו (3155–605) בנחשתים להוליכו בבלה⁵¹. וַיִכָּנע יהויקים מפניו ויבא את צוארו בעול מלך בבל, ויהי לו עבד נושא מנחה. וירף נבוכדראצר את ידו ממנו ולא הוליכו עמו. ויקח מחמדת כלי בית ה'⁵² וימלא את אשפנז רב סריסיו ויבחר ילדי חן מזרע המלוכה ומבני השרים ואנשים מזקני⁵³ העם ויעלם עמו בבלה, לגדלם שם להיות סריסים בהיכל מלך בבל⁵⁴. ויבא ביום הוא חזון ישעיהו, אשר נבא לחזקיהו זה כמאה שנה לאמר: "מבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד, יֻקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל⁵⁵, וגם לאדום לבני עמון ולמואב הודיע נבוכדראצר את ידו הקשה, ככל אשר הודיע למצרים וליהודה ויכנע גם אותן⁵⁶.

אך בכל הרעה הבאה על יהויקים, לא שת לב גם הוא גם עַמו. ותכבד יד יהויקים על ירמיהו על הוכיחו את בית המלך ואת העם ויעצרהו בבית הכלא⁵⁷. ויצו ירמיהו את ברוך בן נריה תלמידו בדבר ה‘, לכתוב את כל הדברים אשר נבא לישראל ואת כל התוכחות אשר הוכיח אותם, זה שלש ועשרים שנה, למען תמצא יד איש אחר לקרוא אותם לפני העם גם בהיות הוא עצור בבית האסורים. ויעש כן ברוך בן נריה ויכתוב את חזון ירמיהו ויהיה ברוך עולה פעם בפעם אל בית ה’, וקורא את הספר באזני העם. ויהי בשנה החמישית ליהויקים בחדש כסלו ביום צום, ויוָעד עם רב מכל ארץ יהודה ירושלימה אל בית ה‘. וימצא בן נריה את לבבו, ויקרא לפני הקהל הגדול את דברי הספר, אשר היה משפטו עד העת ההיא לקרוא רק באזני מתי מספר בבית ה’. והשר גמריהו בן שפן אבי השרים ישרי הלב, נתן לו מקום בלשכתו אשר במקדש, לשבת ולהשמיע משם את דבריו. וישמע מיכיהו בן גמריהו ויבא אל סוד השרים ויתיעצו לסבב את פני הדבר כי יקראו הדברים באזני המלך, אולי יבין לאחריתו. ויהי כי ידעו את לב יהויקים הקשה, ותהי ראשית עצתם לצַות את ברוך, כי יתחבא הוא וירמיהו, פן תצלח בהם חמת המלך, ואחרי כן הכשירו את הדבר. וישלח המלך את יהודי בן נתניהו סריסו וַיָבֵא את המגלה ויקראה יהודה לפניו, ויהי כי לא טובו בעיני המלך דברי הספר ויקרעהו קָרוע והשלך על האש הבוערת על הָאָח אשר לפניו. ויאטם את אזנו לקול השרים אשר הפגיעו בו, לבלתי שרוף את המגלה הזאת, ויצו לתפוש את ירמיהו ואת ברוך ולעשות בהם שפטים, אך שניהם נעלמו מעיני עבדי יהויקים. ועל המלך הזה חזה ירמיהו חזות קשה ויכתוב עוד הפעם את תוכחותיו על ספר ויוסף עוד עליהם דברים רבים.

וחמת המלך יהויקים עלתה על ירמיהו ועל ספרו על הנבאו, כי תרום יד מלך בבל⁵⁸ על ישראל, אם לא ימהרו לשוב אל ה', כי נָטֹה נטה יהויקים אחרי מצרים גם אחר הביאו את צוארו בעבודת נבוכדראצר. ויחשוב מחשבות כל היום לפרוק מעליו את עֻלו. ויהי מקץ שלש שנים ליום הכנעו מפני הכשדים, ויבצע את אשר זמם, וימרוד במלך בבל וימנע את מנחתו ממנו. ולא אחר נבוכדראצר לפקוד עליו את עון בגדו בו, וישלח בו את חילו, הלא הם גדודי הכשדים וגדודי ארם⁵⁹ האויבת לישראל מעולם, אשר נסבה לבבל ביום נפול אשור. וגם גדודי מואב וגדודי עמון שכני יהודה הרעים פרצו בארץ וינטשו בשדות ויארבו על הדרכים⁶⁰ וישימו אותה לחרדה.

רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת-חֶלְקָתִי

נָתְנוּ אֶת-חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה⁶¹

עַל-כָּל-שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַיָי

אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ

אֵין שָׁלוֹם לְכָל-בָּשָׂר⁶²

ויאספו העם אל עריהם מפחד אויב ויחישו להם מפלט בירושלם גם בית הרכבים⁶³, המה ויאזניהו בן ירמיהו בן חבצניה הראש לבית אבותם. והרכבים הלא המה בני יהונדב בן רכב, אשר השביע אותם אביהם בימי המלך יֵהוא, לבלתי שתות יין ולבלתי בנות בתים, כי אם לשכון באהלים ולהיות רעי צאן ובקר. ויצורו חיל הכשדים על ירושלם, ויהיה המעט לישראל, כי כתרוהו אויביו מסביב ותהיינה השנים ההן שנות בצורת⁶⁴ ושדפון⁶⁵ חורב⁶⁶ וצמאון⁶⁷ דֶבֶר בבהמה⁶⁸ ומְמותי תחלואים באדם⁶⁹ ויבערו תועי לבב וַיִוָאלו לחשוב להם לעון, את עזבם עבודת מלכת השמים. ויעשו בנפשם שקר, כי ידה בכל הרעות האלה הבאות עליהם⁷⁰.

וימת יהויקים בשנת האחת עשרה למלכו, אחרי מלאת שמונה חדשים למצור אשר שמו הכשדים על העיר⁷¹ וימלוך (3163–597) יהויכין בנו תחתיו, אשר נקרא גם יכניה, בן שמנה עשרה שנה. ויהי מקץ שלשה חדשים ועשרה ימים למלכו, ויבא גם נבוכדראצר לכלכל את דבר המצור והמלחמה וַיַבְלֵג יויכין על מגורתו אשר יגור מפני מלך בבל⁷² ויצא לקראתו לכפר את פניו הוא ואמו המלכה נחשתא בת אלנתן, ושריו וסריסיו ועבדיו. ולא האזין אליו מלך בבל ולא האמין לו, וַיִוָעַץ להוריד מכסא ישראל את בית יהויקים, אשר המליך מלך מצרים אויב בבל ומבקש רעתה, ולהסב את המלוכה אל איש אחר מבית דוד. ויקח את יויכין ואת אמו ואת כל אנשיו, אשר ברגליו ואת נשי ביתו ואת ילדיו⁷³ וישם עליהם משמר. ולמען היות יהודה למן היום ההוא ממלכה שפלה לבלתי התנשא עוד עליו, לקח “את אילי הארץ”⁷⁴ עשרת אלפי איש ממרום העם, ובתוכם שרי יהודה אלפַיִם, ושבעת אלפים אנשי חיל גבורים עושי מלחמה, והחרש והמסגר⁷⁵ אלף איש עושה מלאכה, אשר לא נמצאו כמוהם בארץ בבל⁷⁶. ויבז את אוצרות בית ה' ובית המלך, ויקצץ את כלי הזהב אשר עשה שלמה בהיכל הקדש, ויולך את השבי ואת הבזה בבלה. ויתן נבוכדראצר את המלך יויכין האמלל אל בית הכלא ויהי אסור שם שבע ושלשים שנה. ויהי כי המה לב העם למלך הצעיר, אשר הלך בגולה ויקראו את שמו לזכר עולם את שער בית ה', אשר משם יצא, אחרי התפללו, אל מחנה בבל, שער יכניה⁷⁷. ותהי ארץ בבל למיום גלות שמה מלך יהודה ושריו אילי הארץ למושב אצילי בני ישראל כאלף וחמש מאות שנה⁷⁸. ולמען מנוע את העם מדרך מצרים אויבתו היושבת בנגב, סגר את ערי נגב יהודה הקרובות לה ולא נתן בהם יושב⁷⁹. ויהי כי נשַמה כל אדמת הנגב ותרב חית השדה, ותהי לארץ למשכלת עד גלות הארץ⁸⁰ ותהי השארית אשר נשארה ביהודה ובירושלים כתאנים, אשר לא תאכלנה מרוע⁸¹ כי לא השאיר נבודראצר ביהודה רק את דלת עם הארץ. וידי צבאות בבל אשר עברו בארץ חלו מאד בערים רבים להרוס ולנתוץ. ותרבינה ביהודה הערים החרבות והנשמות והנהרסות⁸² עד אשר קראו לאנשי הערים ההן “יושבי החרבות”⁸³ ותהי הארץ לחרבה לחרפה וגדופה ומשמה⁸⁴ באשמת יהויקים אשר התגרה ברעה.

ויַמלך נבוכדראצר על יהודה את מתניה⁸⁵ הבן השלישי ליאשיהו⁸⁶ בן אחת ועשרים שנה, איש רך לב ורפה ידים⁸⁷, ויכרות עמו ברית וישביעהו בה' להיות נאמן לו ויסב את שמו צדקיה (3163–697) לאמר: ה' צדקך יהי בך לעד על השבועה אשר נשבעת לי⁸⁸. ואף כי מטה יד ישראל מאד בעת ההיא, לא התיאש עוד ירמיהו הנביא מן הטובה ותהי עצתו אמונה לצדקיהו מלך יהודה ואל עמו לאמר, “הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו”⁸⁹. כי צָפֹה צָפָה הנביא הזה ברוח קדשו, אשר אָצל עליו ה‘, כי לא לאֹרך ימים יכון כסא בבל⁹⁰. על כן אין טוב לעמים, כי אם להכנע מפני הגוי הקשה הזה, עד בוא עת ארצו גם הוא. וינח לישראל מעט בימים הראשונים, אשר נשא צדקיהו את עול בבל, ותרם קרנו. ויהיו מלאכי הגוים הקטנים אשר מסביב באים בבית מלך ישראל, וגם מלאכי צידון בתוכם⁹¹, להסית אותו לשית ידו עמם לפשוע במלך בבל. ויבא ירמיהו אל מלאכי מלכי הנכר וישם בפיהם דברים לדבר באזני אדוניהם, לנטות את שכמם גם הם, לעבוד את נבוכדראצר ולא יכרתו ברית איש עם ראהו ועם מלך יהודה, להתפרץ מפני הממלכה הגדולה והחזקה לרע להם, ולא ישעו אל דברי עונניהם וקוסמיהם, אשר קמו גם בקרבם, לעוררם לפרוק עול מלך בבל⁹². ולמען המרץ את דברו, עשה לו ירמיהו במצות ה’, מוסרות ומוטות וישלח אל מלכי הגוים ביד מלאכיהם לאות להם, כי צוה אלהים לשום את צוארם בעול נבוכדראצר, למען ישקטו גוי גוי במקומו ולא יגלו מארצם. ומי יודע אם לא עשו דברי הנביא פֶּרִי, לולא יצאו לו לשטן, חבר פוחזים וריקים בעלי לשון, אשר שמו את נפשם לנביאים⁹³. וחנניה בן עזור מגבעון בראשם. ויעשו שקר בנפש הקהל, כי בעוד שנתים ימים, ישבר עול מלך בבל וכל גולי יהודה⁹⁴ וכל כלי בית ה' ישובו ירושלמה. ויריבו נביאי השקר בירמיהו, אך הוא לא חת מפניהם ולא הפל דבר מדבריו ארצה. וימת חנניה בן עזור נביא השקר בשנה הראשונה למלוך צדקיה. אך דברי השקר, אשר הפיץ הוא וחבר מרעיו, הצמיחו לענה ורוש. וימלאו נביאי השקר את כל הארץ, חזון שוא, ומקסם חלק, ויהי ירמיהו בעת ההיא כמעט הנביא האחד⁹⁵ על אדמת ישראל, אשר נבא בשם ה' על כן האמינו העם, כי מבלעדיו לא יקום עוד נביא והנבואה תתום כלה. ויהי למשל בפיהם: “יארכו הימים ואבד כל חזון”⁹⁶ והכהונה שבה גם היא עשר מעלות אחורנית, ויכהנו גם ערלי בשר בבית ה'⁹⁷.

תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.

ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל¹ אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים² אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה³. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו⁴. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה⁵. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו⁶. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ⁷ גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל⁸. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים⁹.

וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים¹⁰ והפנות הגבוהות¹¹ עפל ובחן¹². ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים¹³ כמשפט אנשי צור¹⁴. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה¹⁵. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש¹⁶ על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש¹⁷) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג¹⁸. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב¹⁹ ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית²⁰ אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים²¹.

ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית²². ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה²³ ושומר הבגדים²⁴ ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר²⁵ ומעשה היין²⁶. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה²⁷ בראשו. והשרים עומדים ממעל לו²⁸ וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים²⁹ וְיָשַׁב בשער בני העם³⁰ או בשער בנימן³¹, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה³², ורַכָּב³³ איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים³⁴ הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן³⁵. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם³⁶. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים³⁷ הוא השער העליון³⁸ לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך³⁹. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים⁴⁰. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב⁴¹. ובגן המלך⁴² היוצא עד מי השלוח⁴³ גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם⁴⁴. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר⁴⁵. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש⁴⁶ גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר⁴⁷. וימלאו אותם כל שכיות החמדה⁴⁸. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח⁴⁹ ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה⁵⁰.

ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”⁵¹. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם⁵². ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך⁵³, גם בבית עשירי עם⁵⁴ מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים⁵⁵. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם⁵⁶ ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים⁵⁷, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן⁵⁸ אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:

הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:

הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:

הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:

הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:

הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים⁵⁹:

ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה⁶⁰, ואת עיניהן קרעו בפוך⁶¹. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים⁶², וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך⁶³, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים⁶⁴. ותהיינה בנות ציון וירושלם⁶⁵ למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן⁶⁶. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”⁶⁷ המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”⁶⁸. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד⁶⁹ אשר שמו עליהם מצִלות⁷⁰ ומרכבות כבוד⁷¹ ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף⁷² ועל החמורים רכבו רק העניים⁷³. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין⁷⁴, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח⁷⁵ בתי המשתה⁷⁶, וסוד משחקים⁷⁷. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף⁷⁸, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג⁷⁹. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.

וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ⁸⁰:

וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית⁸¹, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר⁸². ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים⁸³ אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה⁸⁴, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי⁸⁵, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם⁸⁶ ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא⁸⁷ ובתי בור⁸⁸ לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים⁸⁹ אשור⁹⁰ ובבל⁹¹ אשר בדרכיהם הלכו.

ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם⁹². ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף⁹³, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף⁹⁴ מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים⁹⁵, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל⁹⁶, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת⁹⁷, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב⁹⁸ לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו⁹⁹. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם¹⁰⁰, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה¹⁰¹, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם¹⁰², ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”¹⁰³ ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים¹⁰⁴ היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם¹⁰⁵. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם¹⁰⁶. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר¹⁰⁷. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘¹⁰⁸ ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! ¹⁰⁹

הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה¹¹⁰. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר¹¹¹. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום¹¹² על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא¹¹³. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים¹¹⁴ והחכמים¹¹⁵ מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה¹¹⁶ ויאמר למקרא הצום: קדש צום¹¹⁷ קדש עצרה¹¹⁸ קדש קהל¹¹⁹, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח¹²⁰. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול¹²¹, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא¹²². ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו¹²³. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים¹²⁴, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”¹²⁵ לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”¹²⁶, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה¹²⁷ או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה¹²⁸, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך¹²⁹. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול¹³⁰. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו¹³¹.

ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”¹³² ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”¹³³. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”¹³⁴. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף¹³⁵. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם¹³⁶, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה¹³⁷. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך¹³⁸ ומעלי לבונה¹³⁹ בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”¹⁴⁰ והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’¹⁴¹. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה¹⁴² על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"¹⁴³. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ¹⁴⁴, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם¹⁴⁵.

ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן¹⁴⁶. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא¹⁴⁷ כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”¹⁴⁸ לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת¹⁴⁹ אמרת קדוש ישראל"¹⁵⁰ וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'¹⁵¹ תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.

תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ¹⁵²

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי¹⁵³

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר¹⁵⁴

ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ¹⁵⁵, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם¹⁵⁶ הלל בן שחר¹⁵⁷ כימה וכסיל¹⁵⁸, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ¹⁵⁹. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה¹⁶⁰. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”¹⁶¹.

אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה¹⁶². אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים¹⁶³, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”¹⁶⁴ וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי¹⁶⁵. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו¹⁶⁶ ואת עֻזו ואפו על אויביו¹⁶⁷ עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו¹⁶⁸ וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל¹⁶⁹ עיר הדמים המלאה כחש פרק¹⁷⁰ מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה¹⁷¹, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו¹⁷² אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם¹⁷³, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים¹⁷⁴. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר¹⁷⁵. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב¹⁷⁶, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש¹⁷⁷, ועל כֻלן, על אשור¹⁷⁸, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור¹⁷⁹, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר¹⁸⁰. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו¹⁸¹ ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ¹⁸², ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם¹⁸³ ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם¹⁸⁴ וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם¹⁸⁵ והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד¹⁸⁶.

ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ¹⁸⁷. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו¹⁸⁸. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו¹⁸⁹. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים¹⁹⁰. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ¹⁹¹. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם¹⁹². וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר¹⁹³. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.

כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים

מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ¹⁹⁴

ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות¹⁹⁵. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה¹⁹⁶ והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה¹⁹⁷. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.

וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם¹⁹⁸

ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘¹⁹⁹, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”²⁰⁰ תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו²⁰¹, וכי יציל את עמו מאויב²⁰² ואת ארצו מרזון ומשכלת²⁰³. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה²⁰⁴. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן²⁰⁵, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן²⁰⁶ רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין²⁰⁷ אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית²⁰⁸. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו²⁰⁹ כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים²¹⁰.

וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים²¹¹ וקרוב הוא כי מבני איתמר היה²¹². שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות²¹³ על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”²¹⁴. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר²¹⁵. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים²¹⁶. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו²¹⁷, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו²¹⁸. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”²¹⁹ ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם²²⁰ וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו²²¹ בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר²²² וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו²²³ ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם²²⁴. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”²²⁵. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים²²⁶, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה²²⁷ מסוד משחקים וישב בדד²²⁸ ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”²²⁹. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם²³⁰. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו²³¹. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות²³² כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות²³³ כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר²³⁴. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים²³⁵ וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה²³⁶ מאחת משפחות השרים²³⁷, ויהי ברוך לירמיהו לסופר²³⁸. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו²³⁹. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים²⁴⁰. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל²⁴¹.

ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו²⁴² המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו²⁴³. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו²⁴⁴. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת²⁴⁵, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה²⁴⁶. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון²⁴⁷.

וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל²⁴⁸ ובכחו הוא שם חק וגבול לכל²⁴⁹. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו²⁵⁰.

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים

וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים

הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ

כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה²⁵¹.

הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק²⁵² הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש²⁵³ ואת השמים ואת הארץ הוא מלא²⁵⁴ וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ²⁵⁵ וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”²⁵⁶, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים²⁵⁷ “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”²⁵⁸. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘²⁵⁹, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו²⁶⁰. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד²⁶¹, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא²⁶² והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ²⁶³, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.

וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו²⁶⁴, כי את פרי כפיו יאכל²⁶⁵ מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו²⁶⁶. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם²⁶⁷ אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו²⁶⁸ ונחם על הרעה²⁶⁹.

אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון²⁷⁰ וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא²⁷¹, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם²⁷². כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל²⁷³, וברית עולם לו עמו²⁷⁴, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”²⁷⁵, “כלו זרע אמת”²⁷⁶ “זית רענן יפה פרי תאר”²⁷⁷, ה' לו לאב²⁷⁸ והוא לו לבן²⁷⁹ כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו²⁸⁰ וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה²⁸¹ וירושלים והר הבית כסא ה' המה²⁸² “נוה צדק הר הקדש”²⁸³. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין²⁸⁴. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים²⁸⁵ על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד²⁸⁶. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ²⁸⁷; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים²⁸⁸, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם²⁸⁹. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים²⁹⁰. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו²⁹¹ וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם²⁹² וטהרו מכל עונם²⁹³. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם²⁹⁴ ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם²⁹⁵ ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם²⁹⁶.

אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה²⁹⁷. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.

ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו. אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל. מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל. הסריסים ורואי פני המלך. תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין. תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין. נכלי פלטיהו ויאזניהו. מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים. מחאת הנביאים. חיל הכשדים עולה על יהודה. שַמות בצפון הארץ. מצור על ירושלים. רמִיַת מצרים ורפיונה. ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר. שלוח העבדים העברים כדת משה. חיל מצרים יוצא לעזרה. וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו. כבוש העבדים מחדש. תוכחת ירמיהו ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא. אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו. חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב. הרעב בעיר. נבואות ירמיהו בכלא. מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך. לב המלך נע בין הנביא ובין השרים. הרעב והצמאון הולכים וגדלים. חרבן ערי השדה. הריסות מבצרי הערים. דֶבֶר בירושלים. מנוסה אל הארצות הקרובות. תום הלחם. העיר נבקעת. מנוסת צדקיה ושריו. נתפש ביד הכשדים. מובא רבלתה אל נבוכדראצר. בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים. נבוזראדן בירושלם. הרג רב בעם. שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה. גלות יהודה. הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה. דלת העם נשארים בארץ. משַמות. החרב הדבר והרעב. מעט מהרבה. שארית יהודה. איבת העמים הקטנים. גדליה בן אחיקם פקיד בארץ. ישרת לבו וערך פקודתו. ירמי' בא לשבת עמו. יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה. הנמלטים אל הגוים נאספים אליו. הר הבית מקום מועד לעבודת ה‘. נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני’. אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל. תֻמת גדליהו. הרגת גדליהו ואנשיו. אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו. מנוסתו אל בעלים. יראת הנשארים מפני הכשדים. צאתם לשבת בגרות כמהם. החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית. ירמיהו מונע אותם מזה. השרים מפוקפקים עוד בדעתם. מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'. אוהבי מצרים הכריעו את השרים. כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך. אבדן שארית יהודה בארצה. התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה. תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים. קנאת ירמיהו וריבם בו. אחרית גלות מצרים זאת. גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה. פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:

3166–3179

ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם¹ מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה. וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו. ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו². ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל³ לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא “שר מנוחה” לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט⁴, כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם. וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך⁵, דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים⁶. אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו⁷ ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו⁸. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל. אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר. ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה. ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים “רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה”⁹ ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו. ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל. ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון¹⁰ הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם¹¹ ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו “היא הסיר ואנחנו הבשר” לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת¹², כי מצרים תהיה לנו לעזרה. ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד¹³, מזמתו ומעשיו לא מתו. ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל¹⁴ (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב¹⁵ ועם רב.

וירע מאד בעיני הנביאים, כי חלל מלך יהודה את בריתו¹⁶, כי בדבר הזה חתם בעצם ידו, את המשפט החרוץ על עמו על ממלכתו ועל ארצו. ויער את “האריה מִסֻבכו” את מלך בבל משחית גוים, אשר האמין בו עד העת ההיא, ולא אמר לנגוע בו לרעה, לגום כיום מרבצו לעלות עליו ולעשות בו כלה. ויעל נבוכדראצר בשנה התשיעית למלוך צדקיהו הוא “וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו”. ויפשטו גדודיו בכל ערי יהודה ויתן את הארץ לשממה ממדבר רבלה¹⁷, אשר שם תקע את מחנהו. ובעשור לחדש טבת סמך אל העיר (3172–588) ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה וישם את העיר במצור. ויעד ירמיהו הנביא במלאכות ה' במלך צדקיהו השכם והעד, כי רק בדבר הזה יציל את נפשו ואת ביתו ואת עמו, אם יצא אל שרי מלך בבל והתרצה אליהם, להכנע מפני אדוניהם, ולא שמע אליו מלך יהודה ההולך בעצת שריו, אשר נטה לבם אחרי מצרים. וירבו הימים ומחיל מצרים, אשר אמר פרעה לשלוח לצדקיהו לעזרה, אין קול ואין קשב. וירך מאד לב המלך וישלח שנים משריו, את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן, אשר היה פקיד נגיד בבית ה‘¹⁸ אל ירמיהו להתפלל לה’, כי יתן בלב הכשדים להעלות מעל ישראל. ויען הנביא את המלך ביד מלאכיו, כי המעט מן המלחמה, כי לא תרפה ממנו, כי אם חזוק תחזק עליו מאד, ופלטה לא תהיה לעם מפני הכשדים, בלתי אם בצאתם להם לשום את נפשם אל משמעתם. כי בכל היות נבוכדנאצר מלך עז רודה באף גוים, לא בקש מיד העמים הנכנעים לו, בלתי אם משמעת, ועל כן פִּתַּח את יויקים מן הנחשתים, אשר שם עליו, וירף את ידו ממנו ולא הוליכו בבלה. וגם אחרי התפרץ יויקים מפניו, לא פקד את עונו על הארץ כֻלה, כי אם על בנו, אשר הגלהו ויאסרהו ויושב על הכסא אחד מאחי המלך, את צדקיהו. ולוא שמע הפעם המלך צדקיהו והעם אל העצה, אשר יעץ הנביא בשם ה‘, כי עתה היתה להם פלטה. אך לדבר הזה, לא נטה צדקיהו און. ובכל זאת עוללו לנפשו דברי המוסר, אשר בהם חתם הנביא את דבריו, אשר השיב בידי מלאכי צדקיהו לאמר: "בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק"¹⁹ ויכבות ברית את כל העם, אשר בירושלם להקים את הדבר אשר צוה משה מפי ה' לשלח איש את עבדו העברי ואת אמתו העבריה חפשים מקץ שש שנים לעבדם. או בבוא שנת היובל. וישחטו עגל בן בקר, ויבתרוהו בתָּוך, ויעבור המלך בין הבתרים, את שרי יהודה ושרי ירושלים, את הסריסים ואת הכהנים ואת ראשי עם הארץ, ויעמוד כל העם בברית, וישלחו את עבדיהם ואת אמהותיהם לחפשי, וייטב הדבר מאד בעיני הנביאים ובעיני כל ישרי לב ויצפו לתשועת ה'.

ויהי עד כה ועד כה, וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים ויעלו מעל ירושלים ויסעו לקראתם לקדם את פניהם. ויראו בני ישראל כי נעלמו הכשדים מעל עיר ממלכתם וישמחו, כי השא השיאו את נפשם, כי לא ישובו עוד להלחם בם²⁰. ובני הבליעל אשר בקרב העם ראו כי היתה הרוחה²¹ ויכבידו את לבם, וישובו ויכבשו את העבדים והאמהות העברים והעבריות, אשר שלחו זה מעט ויחזיקו בם. ויך אותם ירמיהו בשבט פיו, על הנבלה הגדולה הזאת, וינבא להם את אחריתם המרה. ויגדל מאד בעיני חכמי ישראל לדורותיהם עון השרים והעם אשר שבו להתעמר באחיהם ואחיותיהם עצמם ובשרם. ויחשב בעיניהם למקור הרעה הבאה עליהם²², כי חרות העם סם חיים לישראל הוא מעודו ושלטון איש באחיו כרעל וכרקב יעלה בו. ויקץ ירמיהו לשבת עוד בתוך העם החורשים עליו רעה, ויתחמק מן העיר לבא ארצה בנימין, לשבת שם בין דלת העם. ויהי הוא יוצא בשער בנימין, ויתפשהו בעל פקדות שמו יראיה, וישם לו עלילות דברים לאמר “אל הכשדים אתה נופל”. ולא שעה האיש הקשה לדברי הנביא, ויסגירהו בידי השרים העוינים אותו. ויכו הזדים העריצים האלה את איש האלהים, וישימו אותו בבית יהונתן הסופר, אשר אותו שמו בימי המצור לבית הכלא ואת פי המלך לא שאלו. והמלך אשר רפו ידיו מאד, לא עמד לבו למרות את פי עבדיו, אף כי האמן האמין המלך בדבר אלהים, אשר בפי הנביא גם בעת ההיא. ויהי בהציק אותו רוחו לדרוש את ה' ויירא מפני עבדיו להביא אותו אליו לעין כל ויקרא אותו אל היכלו בסתר חדר בחדר, וישאלהו: “היש דבר מאת ה'?” ולא הכחיד הנביא המדֻכה והמעֻנה את דברו ויענהו: “יש, ביד מלך בבל תנתן”. ויתאונן ירמיהו במרי שיחו באזני צדקיהו על העול הנעשה לו על לא דבר, רק על דברו אמת בשם ה'. ויקרא: “מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא, ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם לאמר, לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?” ותדאב מאד נפש המלך, אשר לב טהור היה לו, אך ידו הרפה לא מצאה למשול ברוחו לעשות דבר למרות עיני שריו הקשים, אשר היה בידם כחומר חותם. ולא קרא לירמיה דרור, כי אם שנה את כלאו ויוציאהו מבית יונתן הסופר, אשר שם עיפה נפשו למות, ויפקד אותו בחצר המטרה, אשר אסירי המלך אסורים שם²³, ויצו לתת לו ככר לחם ליום. והרעב בעיר הלך הלוך וחזק, אחרי שוב חיל מצרים, המבטח הבוגד לארצו, וחיל הכשדים שבו לצור על העיר בחזקה. את מפח נפש העם בעזוב אותו פרעה בעל בריתו לנפשו ביד אויביו, הביע המקונן בנהמת לב ובנפש מרה:

עו­דֵינוּ תִכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל.

בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ²⁴

וככל אשר העמיד ירמיהו את פניו לעיני המלך והשרים להראות להם את הרעה, אשר נגד פניהם, כן התנשאה רוח קדשו ממעל למדת ימיו הרעים, וישא עין למרחוק אל הטוב הצפון לעמו לימים הבאים. וחצר המטרה לא היה הפעם לירמיהו לבית כלא, כי אם למנוח ולמקלט, כי במקום הזה, אשר נסתר מעיניו עמל המלוכה ודבריה היגעים, הרבה להוכיח באזני האסורים היושבים עמו, כי לא לעולם יקצוף ה‘, ואם אמנם גָלה יגלה העם, לא יארכו הימים ושב העם להאחז על אדמתו. ולמען חזק את דברו קנה מאת חנמאל הענתותי בן שלום דודו, חלקת שדה לאות, כי “עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. ותקטן עוד זאת ויחדש בעיניהם את כבוד בית דוד ובית אהרן, אשר החלו בני ישראל להתיאש מהם, בראותם את ידם המטה ויחליטו, כי מאס ה’ שתי המשפחות אשר בחר בהן²⁵ וכתולדה נאמנה לדעה הזאת, היתה דעה אחרת רעה עוד ממנה, כי עוד מעט ושבת ישראל מהיות גוי²⁶. על הדבר הזה נשא הנביא את קולו בכח ובהדר, בכבוד ועוז. ובעת אשר נואש כל איש רואה לעינים מחיי העם, אשר נחתה חרב קשה חדה ושנונה על רוך צוארו, חזה ירמיהו, כי כימי עולם ימי הגוי הזה.

כֹּה אָמַר יְהֹוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים

לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ;

אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע

יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים²⁷.

אך בכל החזיון הנאדר הזה, לא העלים את הצרה הקרובה לבא. ולא חדל גם בבית כלאו²⁸ לשלוח את דבריו אל העם השכם ושלוח, כי היושב בעיר ימות ורק האיש היוצא אל הכשדים והיתה לו נפשו לשלל. ויאיצו השרים במלך להמית את ירמיהו. וצדקיהו רפֵה הידים לא מצא את לבבו ואת ידיו לחשוך אותם מרעה.

ויקחו השרים הרשעים את ירמיהו וישליכו אותו אל בור מלא טיט ויטבע ירמיהו ויהי כפשע בינו ובין המות. וישמע עבד-מלך הסריס את דבר הרע הזה, וימהר אל אדוניו המלך וישם נגד פניו את נבלות שריו, ויפצר בו למלט את נפש ירמיהו ממות ומרעב. וימלא המלך את ידו וירץ הסריס אל הבור הוא ושלשים איש עמו וימשכו ויעלוהו מן הבור, וישבהו לחצר המטרה. וצדקיהו אשר קשי יומו הציקהו מאד ולא ידע שָלֵו, שלח עוד הפעם בצרת נפשו לקרא לירמיהו ולשמוע את דבר ה' אשר בפיו, ולא הפיל ירמיהו גם הפעם ההיא דבר מדברו הראשון, ויפגע בו לחוס על נפשו ועל עמו, לצאת אל שרי מלך בבל. ויחנן קולו וידבר תחנונים לאמר “שמע נא בקול ה', לאשר אני דובר אליך וייטב לך ותחי נפשך”²⁹. וישו לנגדו את כל הרעה הגדולה הנשקפת לו אם יחדל לצאת, ולא מצא צדקיהו די עֹז בלבו לשמוע לקול הנביא, ויהי נהלך כצל אחרי שריו הסוררים.

וחיל מלך בבל החונים על ירושלם, ישבו במחניהם וידיהם בחיקם, ויחכו בארך רוח ובנפש שוקטה, כי לא ירחק היום, ועיפה נפש העם הנצורים בתוך העיר, כי ידעו כי נשבר מפני המצור, מטה הלחם בירושלם. והמים הולכים הלוך וחסֹר וגם מעט הלחם והמים אשר במשקל ובמשורה יבאו, יאכלו וישתו יושבי העיר בדאגה ובשממון³⁰, ולא כלו הכשדים את כחם להרוס אל החומה בחיל ועזוז. ויעברו להם מרבית ימי המצור במלחמות, אשר נלחמו גדודיהם בערי הבצורות, אשר שמה נאספו גם יושבי ערי השדה³¹; ויהרסו את מבצריהם³² ויגיעום לארץ ויתרימו את הערים, ותהיינה לכיש ועזקה אשר בשפלה³³, אשר בִצר רחבעם³⁴ ערי המבצר האחרונות, אשר עמדו בפני הכשדים³⁵, ועד כה ועד כה ואנשי המלחמה הולכים ודלים וחומת ירושלם, אשר כמעט כל מלכי בית דוד לדורותיהם, שמו את לבם לְבַצֵר אותה למהר לסתום בה כל פרץ ולחזק בה את כל בדק, היתה עזה מאד מאד, וברוב עֻזה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם"³⁶. אך אויב אדיר ונורא מאד מקרב העיר, קם לישראל, הלא הוא הרעב הכבד מאד בכל צבא בלהותיו, אשר דמותן ערוכה בכל קדרות צבעיה ובכל עזוז נוראותיה על ספר הקינות³⁷, ואת יתר הרעב, אכל בנו הנולד לו, הלא הוא הדֶבֶר המשכל, אשר הרבה לשכל את העם כעמיר מאחרי הקוצר³⁸. ויפשוט הדֶבֶר בכל ארץ יהודה³⁹ ורבים מן הנצורים, אשר תמו לגוע ברעב, נמלטו מן העיר ויברחו אל הארצות אשר מסביב⁴⁰ וישבו בתוך הגוים השאטים אותם מסביב, הלא המה עמון ומואב ואדום.

ויהי בשנה השלישית לימי המצור, בתשעה לחדש תמוז, בהִוָדע לכשים, כי תם כל הלחם מן העיר⁴¹, ויקומו ויכוננו את כלי מפצם אל החומה, ויתחזקו ויבקיעו אליהם את העיר בטח, וכח לא היה עוד באנשי החיל הרעבים לעמוד בפניהם ולהבריחם מעל החומה ויפרצו הכשדים העירה כפרץ מים, וישטפו ויפשטו בכל חוצותיה. ושרי מלך בבל שמו את כסאם בשער התָּוֶך⁴². ויהי כראות צדקיהו ושריו, כי כלתה הרעה אליו ואל עמו, ויאבד לבם ותרפינה ידי אנשי המלחמה ויברחו המה ואדוניהם דרך גן המלך אל ערבות הירדן. וירדפו אחריהם חיל הכשדים וישיגו אותם בערבות ירחו, ויפוצו אנשי חיל ישראל מעל המלך, וימלט איש על נפשו ויתפשו חיל הרודפים את המלך האֻמלל הזה, ויעלו אותו אל עיר רבלה אשר בארץ חמת, בין ערי הלבנון כי שם שָׂם נבוכדראצר את מחנהו. וידבר מלך בבל את צדקיהו משפטים על חללו את הברית, אשר כרת לו וישפטהו משפט אכזרי מאד, וישחט לעיניו בעברתו הקשה כשאול, את כל חורי יהודה, אשר יעצוהו לפרוק את עֻלו, וישחת את רחמיו ככפיר מיער וישחט לעיני המלך האֻמלל את בניו מחמדי נפשו. והדבר הזה היה מראה העינים האחרון למלך העלוב, כי אחרי ראות האב הרך הזה בעותי אלוה, אשר גבור אמיץ לֵב לא יכילם, חשכה הארץ בעדו, כי נקר נבוכדראצר העריץ את שתי עיניו ויעַוְרהו וגם אחרי כן לא שלח אותו לנפשו ויאסרהו בנחשתים ויעצרהו עמו ברבלה.

ובשבעה לחדש החמישי עלה נבוזראדן רב הטבחים על ירושלם ויבא אל המקדש ויעש שם הרג רב בכהנים ובנביאים⁴³ ובבחורי⁴⁴ מרום העם, אשר שרדו שמה. ויצת אש בחמדת ישראל בבית ה' (3174–586) אשר היה גאון עֻזם, מחמד עיניהם ומשוש תפארתם זה ארבע מאות שנה, ויהי גם הבית הגדול והקדוש הזה למאכֹלת אש. ותגָדע ביום הוא קרן ישראל ויצא ממנו כל הדרו. ואת יתר כלי הזהב, אשר נותר בבית ה' מגלות יהויקים, בזזו הכשדים, ואת הים ואת העמודים ואת המכונות, אשר עשו להם שֵׁם ביפי מלאכתם, שברו חרשי המשחית וישאו את נחשתם בבלה. ואת חומות העיר מסביב נתצו ויעשו את ירושלם, אשר היתה כחותם על לב ישראל, לתל שממה. ויבֵא נבוזראדן את כל יושבי ירושלם הרמתה ויגל אותם משם אסורים בזקים⁴⁵ בבלה, בתוך כל אנשי יהודה ויולך עמם גם את הנופלים, אשר נפלו על חיל הכשדים ולא השאיר בארץ, כי אם את דלת העם, אשר אין להם כל. ואת שריה הכהן הגדול, ואת צפניהו כהן המשנה, ואת שומרי הסף, ואת השרים רואי פני המלך, ואת שר הצבא המצביא את עם הארץ וששים איש מאנשיו, לקח נבוזראדן ויולך אותם דבלתה, ויך אותם נבוכדראצר וימיתם. ואת צדקיהו המלך האחרון לישראל בימי הבית הראשון, הוליך עמו נבוכדראצר בבלה ואת יהוצדק בן הכהן הגדול שרָיָהו המומת, אסר בזקים ויגל גם אותו בבלה⁴⁶. ותעבור על יהודה כוס חמת ה' ככל אשר חזה ירמיה הנביא זה ארבעים שנה. וַיִמַקוּ וַיָמֹכוּ בני עם יהודה, כי הרבה לאכול בם הרעב הדבר והחרב⁴⁷ וישארו רק “מעט מהרבה”⁴⁸. וככל אשר קראו אחרי גלות עשרת השבטים ליהודה ובנימן “שארית ישראל”⁴⁹ כן קראו ליתר הפלטה הנשארת מכף מלך בבל “שארית יהודה”⁵⁰. ויכתב בספר הזכרונות, אשר לבבל, שֵׁם העיר ירושלם לעיר מתפרצת מפני אדוניה כל ימיה⁵¹.

ויהי המעט לישראל, אשר מצאה אותו מיד הכשדים, ויצו ה' לו גם את כל סביביו צריו⁵² וישחקו על משבתיה⁵³ ויתכבדו העמים הקטנים, אשר מסביב בקלון ישראל, העם הגדול אשר בתוכם, וישמחו לאידו גם לפני נפלו, בראותם, כי הולך הוא ודל, עד כי יקטן גם הוא כמוהם⁵⁴. אולם בנפול ירושלם לפני צר, נגלתה כל רשעת שכני יהודה הרעים, וכל עברתם השמורה בלבם. ויהי הלעג והמשטמה לאחדים בפיהם ובלבבם, וישאפו כל העמים, אשר מסביב לרשת את הארץ, אשר נעזבה מיושביה. ויתגדל העם הקטן מואב על ישראל וישם לשחוק ולחרפה אותו ואת עבודת אלהיו⁵⁵. ועל החרפה, אשר חרף מואב את הגוי הנדכה, הוסיף עמון אחיו עצה ומזמה, ותקטן בעיניו נחלת גָד אשר בעבר הירדן, אשר נאחז בה וישב בשעריה⁵⁶ וישמח בכל שאט נפשו “על אדמת ישראל, כי נשַמה” ועל עמה כי הלך בגולה⁵⁷, כי נשא העם השפל הזה את עינו הרמה לרשת גם אותה; אך משני אלה הרשיעה אדום, אשר לא ידעה כל מעצור לרוח נקמתה ולעברת זדונה⁵⁸. ויהי הנקל בעיני העם הזה הקטן בגוים, כי הרחיב את נפשו להסב אליו את כל אדמת יהודה ואפרים הגדולה והרחבה⁵⁹, וישחתו את רחמיהם מן העם האֻמלל והנדח, אשר כלתה אליו הרעה, ויארבו על הדרכים ויגירו על ידי חרב, את כל פליט, אשר נס לו על נפשו⁶⁰, ואת אשר לא אכלה חרבם הסגירו ביד אויב⁶¹. וגם פלשתים הקטנה, אשר קרבו ימיה למות, התנערה גם היא עוד הפעם, וַתִּלָוֶה על אדום ותנח גם היא את חמתה ביהודה שכנתה, אשר גלתה מביתה ומנחלתה⁶². ותמר נפש ישראל למן העת ההיא על אדום מאד ויוציאו סופרי הקדש את כל רוחם על העם הבליעל והקשה הזה, אשר לא ידע את נפש עם גולה⁶³. ויקם איש נביא ושמו עובדיה⁶⁴, אשר חזה על אדום, את הרעות אשר תמצאינה אותו וכי עוד יבא יום והיתה אדום ופלשת לישראל למורשה⁶⁵. ותשמח גם צור מאד על לכת ישראל בגולה, אך הרוכלת הנוכלת הזאת, אשר עיניה אל הבצע, לא ששה על הארץ כי אם על סחרה, אשר נסב אליה⁶⁶. כי בשבת ישראל על אדמתו, גדל מסחרו, על כן צרה בו עין צור מאד ותתנכל להרע ולהצר ולהקים עליו אורבים ככל אשר מצאה ידה, עתה בא היום אשר קותה להמלא מחרבן ארץ ישראל.

ובכל הרעות הנוראות, אשר באו כתֻמן על ארץ ישראל, לא נשקפה בלתי אם נחמה אחת קטנה, כי הפקיד נבוזראדן את השר גדליהו בן אחיקם, איש בר לבב וטהר ידים מבית השרים הנכבדים, בית שפן הסופר, על שארית הפלטה אשר נשארו מדלת העם ביהודה, ועל הנשים והטף אשר נפלו אנשיהם ואבותיהם במלחמה. גם את בנות המלך לא הוליך נבוזראדן שֶבי, ויפקד גם אותן גם את סריסיהן⁶⁷ ביד השר הנאמן גדליהו בן אחיקם. ויהי כאשר קרא נבוזראדן במצות אדוניו דרור לירמיהו, אשר הובל אסור באזקים הרמתה בתוך כל גולי יהודה וירושלם, וישלחהו לחפשי בדברים טובים, וישיבהו אל גדליהו וברוך בן נריה עמו⁶⁸, ותהי תקוה לשארית יהודה, כי שני האנשים האלה, ירמיהו ברוח אלהים אשר בקרבו, וגדליהו בכבודו בעיני מלך בבל, יהיו למרכז חדש, אשר מעט מעט יגדל ושב והיה לקהל גדול. וישם גדליהו את משכנו במצפה במקום, אשר יעד נבוכדראצר לשלוח שמה פעם בפעם את שריו, לדעת מה יעשה בארץ⁶⁹. וכל שרי החיל, אשר ברחו עם צדיקו ויפוצו מעליו בערבות ירחו ויחבאו בשדה, שמעו כי היתה רוחה “כי נתן מלךְ בבל שארית ליהודה” בהפקידו לנציב את בן אחיקם הטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויצאו ממחבואיהם יוחנן בן קרח שר החיל ויונתן אחיו ויתר שרי החילים ואנשיהם ויבאו אל גדליהו, לשום את נפשם אל משמעתו. אך בכל זאת יראו, פן יתפשום הכשדים והמיתום. וישבע להם גדליהו, כי לא יגעו בהם לרעה, אם יעבדו את מלך בבל, וייטב הדבר בעיניהם ויתפשו את הערים הנעזבות וישבו בהן. ויצו אותם גדליהו ויאספו וישימו בכליהם את שארית המזון, אשר נשאר בארץ, אשר היתה למבוסה ולמרמס בימי המצור והמלחמה. וילך מעט העם, אשר עם גדליהו הלוך ורב מיום ליום, כי כל הפלטים, אשר נמלטו בימי המלחמה מפני החרב והרעב ארצה עמון ומואב ואדום ואל יתר הארצות הקרובות נלאו לשאת את כלמת הגוים, אשר חרפו אותם לאמר “אספי רעב”⁷⁰ אתם, ויקבצו כלם אל גדליהו המצפתה ויאספו מזון רב מאד. וירחב כמעט לב שארית יהודה, ושרידי העם, אשר שרדו זער שם זער שם בערים, החלו לעלות אל הר הקֹדש, לחונן את עפרו ולהעלות מנחה ולבונה על מזבח ה' ההרוס. אך לא בשמחה ובשירים ובחלילים עלו שם כבימי מחמדיהם, כי אם מתגודדים, קרועי בגדים, ושבורי לב⁷¹. אך גם הארוכה הקטנה, אשר החלה לעלות לבת יהודה, גזלה את שנת שכני יהודה הרעים מעיניהם ויערם בעליס מלך בני עמון, להקים צודה לנפש גדליהו, ויקן את לב ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, אשר מזרע המלוכה, איש דמים ומרמה, כי ידע בעליס כי בָזֹה יבזה ישמעאל בעיניו לסור למשמעת איש, אשר לא בן מלכים הוא; ויסת אותו להרג את גדליהו. ויגֻנב הדבר הרע הזה אל אזני שרי החילים וימהרו אל גדליהו להזהירו מרעתו, ויוחנן בן קרח דבר על לבו בסתר למלא את ידו, להמית את ישמעאל החורש רעה על גדליהו, ואינו שׁוֶה באבדן שארית יהודה. ויחשוך גליהו את יוחנן מעשות דבר לישמעאל באמרו בתֻמתו, כי רק דבה רעה היא. ויהי בשלש לחדש תשרי⁷² ויבא ישמעאל כאיש שלום ועשרה אנשים עמו אל המשתה, אשר עשה גדליהו בן אחיקם לרבי מלך בבל אשר באו המצפתה, לראות את שלום הארץ. וגם יוחנן בן קרח וגם איש מיתר שרי החילים, לא היה ביום ההוא במצפה. וקרוב הדבר מאד, כי בכל הבטחון, אשר בטחו שרי החיל בגדליה התמים ובדבריו, אשר נשבע להם, כי אין כל רעה נשקפה להם מיד הכשדים, הגה לבם אימה להֵראות אל רבי המלך. ויהי כטוב לב הקרואים ביין, ויקם ישמעאל ואנשיו בטח, ויכו את גדליהו הצדיק בחרק וימיתוהו, ויהרגו גם את שרי הכשדים וגם את מעט אנשי המלחמה, גם את כל בני ישראל, אשר היו עם גדליהו. ותהי מהומה במצפה ופחד פתאום. ולא מצאו יתר אנשי העיר את ידיהם ואת רגליהם וילכו שבי לפני ישמעאל הנבל ולפני מעט אנשי הבליעל, אשר עמו וגם את בנות המלך הרכות והענגות, אשר גם נבוזראדן רב הטבחים, לא ערב את לבו לנגוע בהן לרעה, שׁבה ישמעאל העריץ הזה, להוליך אותן אל ארץ בני עמון. ויהי המעט ממנו כל הרעות והנבלות האלה ויַשגה בדרך שמונים איש משכם ומשילו ומשמרון תמימים עוברי בטח, אשר אמרו לעלות להקטיר מנחה ולבונה ולנסוך נסך דמעה על שממות מזבח ה'. ויגנוב הנבל החנף את לב אבלי ציון אלה, בהשמיעו באזניהם גם הוא, קול בוכים, וידבר על לבם ללכת עמו אל בן אחיקם, ובבואם אל המצפה, אשר שם הניח את עדת מרעיו, ויפל עליהם הוא ואנשיו וישחטם ולא הותיר מהם, כי אם עשרה אנשים, אשר אמרו לתת לו כופר נפשם מטמֻני מזון, אשר יש להם בשדה. ויהי ביום השלישי אחרי הכותו את גדליהו, ואחרי הרבותו חללים לרוב מאד, ויקח את כל שרידי חרבו, ויולך אותם שבי ארצה בני עמון, למען האבד שריד למצפה, אשר היתה לצנינים בעיני בעלים אדוניו. אך עצתו זאת להסגיר את שׁביוֹ ביד בני עמון לא קמה בידו, כי עד כה ועד כה נגלה הדבר ליוחנן בן קרח ולשרי החילים. ויחלץ הוא וכל אנשיו ויצאו להלחם עליו ולנקום מידו את נקמת דמי גדליהו וימצאו אותו על יד גבעון. ויהי כראות השבויים את יוחנן ואת מחנהו, ותחזקנה ידיהם ויקומו ויעברו כלם אל יוחנן. וישמעאל ראה כי לא תהיה לו תקומה, וימלט בשמונה אנשים ארצה בני עמון ולא שם יוחנן וכל העם אשר עמו את פניהם עוד המצפתה, כי יראו לשבת שם מפני הכשדים, אשר התבאש בהם ישמעאל, בהכותו את גדליהו פקיד מלך בבל ואת שרי הכשדים עמו. וישבו בגרות כִּמְהָם אשר אצל בית לחם. ויהי כאשר נואש העם במצפה וַתֵּעוֹר עוד הפעם אהבת מצרים בלבם, וירמיהו אשר על שכמו נתן משא כל העם למיום מות גדליהו, שבע עוד הפעם עמל ורוגז מיד שארית יהודה.

ויהי בתחלת שבתם בגרות כמהם, ויהי עוד לב שרי החילים ומרבית העם נאמן עם ירמיהו. ויגש אליו יוֹחנן בן קרח ויזניהו בן הושעיהו המעכתי 1⁷³) ויתר שרי החילים וכל העם מקטן ועד גדול ויחלו את פניו בלב שלם 2⁷⁴), להתפלל בעדם ולשאול באלהים איזו דרך יאחזו הפעם, ויעתר להם ירמיהו. ויהי עד כה ועד כה וימצאו אנשי האון את ידיהם לעשות שקר בנפש העם, כי יערים ברוך בן נריה להטות את לב ירמיהו כטוב בעיניו, כי בירמיהו יראו אנשי הבליעל לתת דופי. ויהי מקץ עשרת ימים, ויאסוף ירמיהו את הקהל ויצו אותם בשם ה‘, לשבת שקטים ושאננים בארץ אבותיהם וַיַבְטַח אותם כי לא תאֻנה להם כל רעה מיד מלך בבל. וישם לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם, אם ישימו את פניהם מצרימה. ויהי המעט מיוחנן ושרי החילים והעם, כי נהפך לבם מן הקצה אל הקצה בקרב הימים המעטים, ויענו את ירמיהו עזות, ויקחו את כל הנפש, אשר הפקיד נבוזראדן ביד גדליהו ואת בנות המלך וגם את ירמיהו ואת ברוך לקחו ביד חזקה, ויסיעו אותם עמם מצרימה. אז קמה עצת בעלים מלך בני עמון, כי נשמה ארץ אבותינו מיושביה ושכני יהודה הרעים פשטו עליה מסביב ויאחזו בה ויהיו לאבן נגף לישראל ימים רבים מאד. ותגדל הרעה אשר הרע הנבל הפושע ישמעאל בן נתניה לעמו, מרעת נבוזראדן רב הטבחים, אשר למלך בבל, כי נבוזראדן נתן עוד במצות אדוניו שארית ליהודה, והוא ברשעתו הגלה את השארית הזאת מעל אדמתה, וַיַסְגֵר את הארץ כלה בידי רשעי גוים אויבי ישראל. הוא השלים את החרבן בהמיתו את השר החסיד גדליהו בן אחיקם בן שפן בן אצליהו בן משלם⁷⁵ על כן היה יום מות גדליהו ליום צום ואבל לישראל⁷⁶ עד היום הזה ויגדל המספד ביום ההוא מדי שנה בשנה, כיום אשר בו נשרף בית ה’⁷⁷.

ויוחנן בן קרח וקהל שארית יהודה באו מצרימה, וישבו במגדל ובנוף ובתחפנחס ובארץ פתרוס ותהי תחפנחס לראש מושב הנדחים האלה, אשר לא ביד אויב נדחו שמה, כי אם במשובתם ובאולתם. ותתמכרנה שם הנשים במצרים ארץ האלילים לאלהים אחרים, ותשובנה ותקטרנה למלכת השמים, ויד בעליהן עמן בדבר הזה. וישא ירמיהו הנביא בכח את קולו, להגיד להם פשעם, וישו לנגדם את אחריתם הרעה במצרים ואין שומע. ויהי מקץ שנים, ויקשרו המצרים על פרעה חפרע מלכם, על אשר בִּכֵּר את חיל היונים בני הנכר על חיל ילידי הארץ, ויהרגוהו. ויהי בחרות אף עם הארץ על כל בני עם אחר, ויניחו את חמתם גם בבני ישראל היושבים שם⁷⁸ ויקומו גם על הגרים הגרורים ההם בחרב. ולא נמלטו מכל הקהל, כי אם פלטים מתי מספר⁷⁹ ואת פלטי החרב האלה ואת ירמיהו ואת ברוך בן נריה בתוכם הוליך נבוכדראצר עמו ממצרים בבלה, אחרי הכותו את מצרים⁸⁰.

גם ביתר הארצות הקרובות לארץ ישראל לא נותרה כל שארית וזכרון לאבותינו בימים ההם. ואף כי בהאסף אל גדליהו נדחי ישראל ממואב ומבני עמון ואדום, עוד נותרו מהם בעמון ובמואב רבים מאחיהם, לא עמדו הנותרים ימים רבים בארצות האלה. ויהי בעלות נבוכדראצר בשנה החמשית לגלות הארץ, על צֹר, וישב את ידו גם על שלשת העמים הקטנים האלה ותעבור גם עליהם כוס יהודה⁸¹ ואת נדחי ישראל היושבים בעמון ובמואב נפש שבע מאות ארבעים וחמש⁸² הוריד עמו בבלה (3179–581). ומכל דברי מושב בני ישראל בארצות ההן לא נודע בלתי אם הדבר הזה, כי הנדחים במואב היו בעיניהם באחרית ימי צדקיהו כיושבי בטח מפחד אויב⁸³, ותֵּעזב גם ארץ אבותינו, גם הארצות אשר סביבותיה מצרים אדום עמון ומואב, מישראל. ויתגוררו מהם גלֻיות גם בצרפת ובספרד⁸⁴, אך מהן לא נשאר כל זכר. והארץ האחת אשר שם שב מקור ישראל לנבוע, אחרי אשר כמעט היה לקפאון, היא בבל.

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224

והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”¹ בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו². וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”³ הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה⁴. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”⁵ כשאון גלים בהמון מים רבים⁶, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם⁷. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו⁸. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”⁹, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה¹⁰, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש¹¹ המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק¹². וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת¹³. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל¹⁴ מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל¹⁵ ואת נבו¹⁶ ואת מרודך¹⁷, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו¹⁸. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק¹⁹, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם²⁰, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו²¹. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי²²

אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה²³, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם²⁴ ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד²⁵. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי²⁶

ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים²⁷. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה²⁸. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר²⁹ בארץ כשדים³⁰. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב³¹ אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה³². וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע³³, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה³⁴ באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”³⁵ עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”³⁶, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות³⁷. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם³⁸. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה³⁹. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל⁴⁰.

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין⁴¹, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא⁴² פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה⁴³, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית⁴⁴ ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין⁴⁵ (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה⁴⁶, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו⁴⁷, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד⁴⁸. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם⁴⁹ וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם⁵⁰, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם⁵¹ ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא⁵² אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם⁵³. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה⁵⁴ ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות⁵⁵, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי⁵⁶, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש⁵⁷. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר⁵⁸ לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב⁵⁹ תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר⁶⁰ וְכָסִפְיָא⁶¹ ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם⁶². ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר⁶³, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ⁶⁴. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו⁶⁵ ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם⁶⁶, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם⁶⁷ וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’⁶⁸ ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם⁶⁹ וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם⁷⁰. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל⁷¹. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה⁷². ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע⁷³ הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו⁷⁴, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר⁷⁵. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה⁷⁶. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה⁷⁷ (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים⁷⁸ וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי⁷⁹

הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו⁸⁰ גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו⁸¹ היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר⁸²

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי⁸³.

הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם⁸⁴, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם⁸⁵. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר⁸⁶ ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים⁸⁷.

מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי⁸⁸.

ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ

אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

מַלְכִּי וֵאלֹהָי⁸⁹.

אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם⁹⁰.

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”⁹¹. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש⁹² להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים⁹³.

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין⁹⁴, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘⁹⁵. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר⁹⁶. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"⁹⁷. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב⁹⁸ מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”⁹⁹ ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש¹⁰⁰. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל¹⁰¹ הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר¹⁰². לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”¹⁰³ אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”¹⁰⁴, אשר כתב ברוך מפיו¹⁰⁵, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון¹⁰⁶. שם החל את ספר המלכים¹⁰⁷. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”¹⁰⁸, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל¹⁰⁹ ודברי הימים למלכי יהודה¹¹⁰, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם¹¹¹. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים¹¹², אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון¹¹³ ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם¹¹⁴ למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'¹¹⁵.

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה¹¹⁶ אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה¹¹⁷.

ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה¹¹⁸.

אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה¹¹⁹.

ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ¹²⁰

למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע¹²¹ וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים¹²². אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'¹²³. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים¹²⁴ וכל הנביאים אשר קמו אחריו¹²⁵ באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ¹²⁶.

ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה¹²⁷ בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד¹²⁸. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘¹²⁹. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו¹³⁰. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה¹³¹

ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט¹³² נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו¹³³ לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה¹³⁴.

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם¹³⁵.

הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם ¹³⁶ ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם¹³⁷ ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים¹³⁸ לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו¹³⁹. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם¹⁴⁰. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם¹⁴¹ וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו¹⁴² הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד¹⁴³.

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה¹⁴⁴. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית¹⁴⁵ ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח¹⁴⁶ וישם את הלוים למשרתי הבית¹⁴⁷ וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים¹⁴⁸ ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים¹⁴⁹. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו¹⁵⁰) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל¹⁵¹ ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה¹⁵², לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘¹⁵³ וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים¹⁵⁴ ככל אשר היה בימי חזקיהו¹⁵⁵. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם¹⁵⁶. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה¹⁵⁷ ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל¹⁵⁸ ועל גאולת נחלת האזרח¹⁵⁹ בשנת הדרור, ועל משפט הגר¹⁶⁰ וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם¹⁶¹. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’¹⁶².

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד¹⁶³, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים¹⁶⁴, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר¹⁶⁵. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם¹⁶⁶, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים¹⁶⁷.

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד¹⁶⁸. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה¹⁶⁹ ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא¹⁷⁰ ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה¹⁷¹.

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב¹⁷². ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל¹⁷³, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו¹⁷⁴ וישא את ראשם בתוך חכמי בבל¹⁷⁵. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה¹⁷⁶. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”¹⁷⁷. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו¹⁷⁸. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל¹⁷⁹. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט¹⁸⁰ ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל¹⁸¹. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל¹⁸². וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”¹⁸³ היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו¹⁸⁴. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח¹⁸⁵.

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד¹⁸⁶, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ¹⁸⁷.

ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד¹⁸⁸. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע¹⁸⁹ בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז¹⁹⁰ ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם¹⁹¹.

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה¹⁹², וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה¹⁹³. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים¹⁹⁴; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו¹⁹⁵.

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם¹⁹⁶. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים¹⁹⁷, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”¹⁹⁸.

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו¹⁹⁹ ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד²⁰⁰. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר²⁰¹, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה²⁰², ותצר לישראל בימיו²⁰³.

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים²⁰⁴, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו²⁰⁵, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז²⁰⁶, ואת צבאות עילם²⁰⁷ רומי הקשת²⁰⁸ אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם²⁰⁹ ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם²¹⁰. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן²¹¹. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה²¹². והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם²¹³. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס²¹⁴. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה²¹⁵ וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות²¹⁶ ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.²¹⁷

אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה²¹⁸ וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה²¹⁹ ואת שעריה הגבוהים הציתו באש²²⁰ ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב²²¹, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו²²². ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים²²³, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם²²⁴, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה²²⁵. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו²²⁶ ועל חרבן מקדשו²²⁷. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו²²⁸ כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה²²⁹.

_

גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.

3155–3224

והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”¹ בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו². וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”³ הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה⁴. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”⁵ כשאון גלים בהמון מים רבים⁶, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם⁷. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו⁸. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”⁹, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה¹⁰, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש¹¹ המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק¹². וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת¹³. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל¹⁴ מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל¹⁵ ואת נבו¹⁶ ואת מרודך¹⁷, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו¹⁸. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק¹⁹, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם²⁰, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו²¹. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:

הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי²²

אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה²³, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם²⁴ ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד²⁵. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.

הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי²⁶

ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים²⁷. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה²⁸. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר²⁹ בארץ כשדים³⁰. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב³¹ אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה³². וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע³³, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה³⁴ באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”³⁵ עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”³⁶, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות³⁷. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם³⁸. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה³⁹. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל⁴⁰.

וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין⁴¹, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא⁴² פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה⁴³, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית⁴⁴ ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין⁴⁵ (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה⁴⁶, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו⁴⁷, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד⁴⁸. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם⁴⁹ וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם⁵⁰, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם⁵¹ ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא⁵² אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם⁵³. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה⁵⁴ ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות⁵⁵, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי⁵⁶, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש⁵⁷. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר⁵⁸ לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.

וישכנו בני ישראל בתל אביב⁵⁹ תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר⁶⁰ וְכָסִפְיָא⁶¹ ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם⁶². ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר⁶³, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ⁶⁴. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו⁶⁵ ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם⁶⁶, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם⁶⁷ וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’⁶⁸ ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם⁶⁹ וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם⁷⁰. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל⁷¹. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה⁷². ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.

כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע⁷³ הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו⁷⁴, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר⁷⁵. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה⁷⁶. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה⁷⁷ (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים⁷⁸ וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.

וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:

מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי ⁷⁹.

הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו⁸⁰ גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו⁸¹ היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.

מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר⁸²

ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי

אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי⁸³ .

הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם⁸⁴, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם⁸⁵. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר⁸⁶ ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.

כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים⁸⁷.

מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.

נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה

לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי⁸⁸.

ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:

גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ

אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת

מַלְכִּי וֵאלֹהָי⁸⁹.

אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם⁹⁰.

ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”⁹¹. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש⁹² להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים⁹³.

ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין⁹⁴, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘⁹⁵. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר⁹⁶. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"⁹⁷. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב⁹⁸ מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”⁹⁹ ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש¹⁰⁰. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל¹⁰¹ הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.

והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר¹⁰². לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”¹⁰³ אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”¹⁰⁴, אשר כתב ברוך מפיו¹⁰⁵, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון¹⁰⁶. שם החל את ספר המלכים¹⁰⁷. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”¹⁰⁸, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל¹⁰⁹ ודברי הימים למלכי יהודה¹¹⁰, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם¹¹¹. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים¹¹², אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון¹¹³ ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם¹¹⁴ למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'¹¹⁵.

ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה¹¹⁶ אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:

פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה¹¹⁷ .

ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה¹¹⁸.

אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה¹¹⁹.

ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:

יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ¹²⁰.

למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע¹²¹ וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים¹²². אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'¹²³. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים¹²⁴ וכל הנביאים אשר קמו אחריו¹²⁵ באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:

צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ

וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ¹²⁶ .

ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה¹²⁷ בישראל לדור דור.

ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד¹²⁸. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘¹²⁹. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו¹³⁰. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:

בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן

צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה¹³¹.

ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט¹³² נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו¹³³ לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה¹³⁴.

ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.

וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה

אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת

לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.

חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה

אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם¹³⁵.

הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם¹³⁶. ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם¹³⁷ ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.

וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים¹³⁸ לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו¹³⁹. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם¹⁴⁰. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם¹⁴¹ וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו¹⁴² הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד¹⁴³.

וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה¹⁴⁴. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית¹⁴⁵ ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח¹⁴⁶ וישם את הלוים למשרתי הבית¹⁴⁷ וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים¹⁴⁸ ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים¹⁴⁹. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו¹⁵⁰) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל¹⁵¹ ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה¹⁵², לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘¹⁵³ וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים¹⁵⁴ ככל אשר היה בימי חזקיהו¹⁵⁵. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם¹⁵⁶. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה¹⁵⁷ ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל¹⁵⁸ ועל גאולת נחלת האזרח¹⁵⁹ בשנת הדרור, ועל משפט הגר¹⁶⁰ וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם¹⁶¹. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’¹⁶².

וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד¹⁶³, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים¹⁶⁴, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר¹⁶⁵. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם¹⁶⁶, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים¹⁶⁷.

ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).

וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד¹⁶⁸. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה¹⁶⁹ ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא¹⁷⁰ ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה¹⁷¹.

ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב¹⁷². ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל¹⁷³, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.

וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו¹⁷⁴ וישא את ראשם בתוך חכמי בבל¹⁷⁵. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה¹⁷⁶. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”¹⁷⁷. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו¹⁷⁸. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל¹⁷⁹. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט¹⁸⁰ ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל¹⁸¹. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל¹⁸². וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”¹⁸³ היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו¹⁸⁴. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח¹⁸⁵.

וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד¹⁸⁶, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:

הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ¹⁸⁷.

ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד¹⁸⁸. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע¹⁸⁹ בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.

ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז¹⁹⁰ ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם¹⁹¹.

ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.

ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה¹⁹², וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה¹⁹³. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים¹⁹⁴; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו¹⁹⁵.

אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם¹⁹⁶. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים¹⁹⁷, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.

ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”¹⁹⁸.

ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו¹⁹⁹ ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד²⁰⁰. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.

לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר²⁰¹, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה²⁰², ותצר לישראל בימיו²⁰³.

וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים²⁰⁴, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו²⁰⁵, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז²⁰⁶, ואת צבאות עילם²⁰⁷ רומי הקשת²⁰⁸ אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם²⁰⁹ ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם²¹⁰. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן²¹¹. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה²¹². והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם²¹³. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס²¹⁴. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה²¹⁵ וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות²¹⁶ ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.

עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –

קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.²¹⁷

אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה²¹⁸ וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה²¹⁹ ואת שעריה הגבוהים הציתו באש²²⁰ ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב²²¹, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו²²². ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים²²³, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.

ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם²²⁴, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה²²⁵. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו²²⁶ ועל חרבן מקדשו²²⁷. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו²²⁸ כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה²²⁹.