

[ילדות מנשה, אָפיוֹ. השרים ובני המלך. חדוש הבמות. הריסות המזבח. עבודת המולך. חדוש מעשה בית אחאב. עבודת הבעל החמנים וצבא השמים. פסל האשרה בבית ה'. גלולים בכל הארץ. המשתחוים על הגגות, מרכבות השמש. הכמרים. המתקדשים והמטהרים בגגות. אשרה על יד מזבח ירבעם בן נבט. במות לעשתורת, לכמוש ולמלכום. מלכת השמים והכונים. המעוננים, האובות והידעונים. הקדֵשות. פרעות בעם. מעל הכהנים והלוים. אמונת הכהנים בני צדוק. אכזריות מנשה. שפיכות דמים. שרים סוררים ושופטי און. קנאת הנביאים והרֵגתם בידי מנשה. שרי צבא אשור בירושלים. שַמות בארץ. כותים חדשים נוספים על הראשונים. מנשה מובא באזיקים בבלה. תשובתו ותפלתו. נחום האלקושי. מנשה שב אל ארצו ומטיב דרכו. תקון המזבח. בנין חומה ועופל. נציבים בערי המבצר. ספר דברי חוזי. פרי חטאת מנשה. מותו וקבורתו. מלוכת אמון בנו וחטאתיו. הקשר אשר עליו, מותו וקבורתו. מלכות יאשיהו.]
3067–3123
והימים אשר חי חזקיהו אחרי הֵעָלוֹת סנחריב מעליו, חמש עשרה שנה. ויהי במותו ויספדו לו כל בית ישראל ויעשו לו כבוד גדול ויקברוהו במעלה קברי בני דָוִד. ולא לריק התאבלו כל יהודה ויושבי ירושלים על מלכם זה, כי ימי מלכותו היו כמעט אחרית ימי הטובה בתור ימי הבית הראשון, כי על כסאו עלה מנשה (3067–693) בנו, נער בן שתים עשרה שנה. והמלך הצעיר הזה, היה שונה מחזקיהו אביו מן הקצה אל הקצה, ודומה בכל דרכיו אל אחז אבי אביו, אשר לפניו לא קם עוד כמהו בכל מלכי יהודה. ויהי המעט, כי חִדש בעצת שריו וקרוביו בני המלך1 הנוטים אחרי דרכי הנכר את הבמות, אשר הסיר חזקיהו אביו, ויהרוס את מזבח העולה2 וישבת עבודת בית ה‘, ויעבר גם את בנו באש למולך ויחדש במֶרְיוֹ ובאִוַלְתו את כל הבלי הנכר, אשר נראו בימי החשך ביהודה ובאפרים, ואשר בערו אחריהם אבותיו חסידי מלכי בית דוד וישביתום, וישם את אחאב מלך אפרים למופת לו, ויקם מזבחות לבעל ולאשרה3, וישם חמנים מעל למזבחות הבעלים4. ויָרע עוד לעשות מכל אשר היה לפניו, כי שם את בית ה’ הנעלה והמרומם למרכז לתועבות הנכר בשֻמו שם מקום לפסל האשרה5. ותקטן עוד בעיניו עבודת הבעל והאשרה וישם גם את כל צבא השמים, אשר עבדו להם הכנעני והאמורי לאלהים, ויבן גם לַשקוצים ההם מזבחות בחצרות בית ה‘6. ויהפוך המלך הכסיל הזה את כל הארץ אשר שֵם ה’ נקרא עליה, לארץ פסילים. ותחת אשר העמיד ירבעם, את שני עגליו בשני גבֻלות ארצו “בדן ובבית אל” מִלא מנשה את כל ארץ יהודה מקציה ועד קציה "מגבע ועד באר שבע7 במות ומצבות בעלים ואשרים. ויבן במות על השערים בירושלים8, ויכונן מזבחות לצבא השמים על עלית גג בית אחז9, ועלו משַמרי הבלי השוא גם על כל גגות הבתים הגבוהים, והסיכו נסכים וקטרו והשתחוו לצבא השמים10 לשמש ולירח ולמזלות, אשר עבודתם היתה לאחדים ביד הדור ההוא, עם עבודת הבעל והאשרה11. ומלבד עלית גג אחז וגגות הבתים, אשר בנו שם מזבחות לבעל ולשמש ולכל צבא השמים, נתן מנשה סוסים ויעש מרכבות, אשר בהן יֵצאו לקדם את פני השמש בעלותה, וישם את בית ה' גם למוצא סוסי מרכבות השמש12. ויתן מנשה על עבודת צבא השמים חבר כהנים, אשר קראו להם כמרים13 וגם עבודת האשרה פרצה מאד בארץ, ויהי משפט הזונים אחריה לעבוד אותה בגגות14 ולהקים את מצבתה בטבור הגן בתָוֶך15, ואֵלִים16 רעננים נטועים סביבותיה. ויהי המעט מעובדי המפלצת הזאת, כי עבודתם בצל האלים היתה מלאה תועבת זמה ושפך דמי ילדים נקיים17 אשר יסמר את שערת השומע, ויתקדשו ויטהרו עוד המרעים האלה החנפים בדם ובנִאופים, בגשתם אל עבודתם המגאֶלת והאכזיה, וַיִשָמרו מכל מגע איש נקי, אשר לא בא בסודם פן יטמא אותם18. ולבלתי השכח מלב העם כל הבל וכל חטאת, חִדש מנשה גם את המזבח והבמה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויעש שם אשרה19. וישב ויבן על הר המשחה, הוא הר הזיתים את הבמות הנהרסות, אשר בנו נשי שלמה הנכריות לעשתֹּרת שקוץ צידונים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכֹּם תועבת בני עמון, על כן קראו שלומי אמוני ישראל בימים ההם להר המשחה “הר המשחית”20.
ומלבד כל הגלולים, אשר זנו אחריהם לעין כל, עבדו בבתיהם את מלֶכת השמים אשר זנו אחריה המצרים והצידונים21 וירב העם לזנות אחרי התועבה הזאת בהאמינם, כי בידה להשביע לכל דורשיה לחם וכל טובה, ולכלות בחמת אפה בחרב וברעב, את כל אשר ימנעו ממנה את עבודתם את קטָרתם ואת נסכיהם22. וידרו נדרים לקטר ולהסך לה23. ותהי מלֶכת השמים נעבדת ביד כל אנשי הבית למקטן ועד גדול, האנשים והנשים והטף, אך כהונת הנשים גדלה על כהונת האנשים והטף ויהיו אלה רק מכשירי כהונה ועבודת הנסך והקטרת היתה רק בידי הנשים לבדן, על כן דבקו הנשים בעבודה הזאת מאד24 וגם במעשה “הַכַּוָנִים” אשר עשו לה, לאמר בדמות אשר ערכו לה במעשה אופים, היו הנשים עקר והגברים והטף רק טפלים להן ויהיו “הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוָנים למלכת השמים”25.
והתרבות הרעה והחטאה הזאת, תרבות גלולי כנען, אשר השבית מנשה מפניה את תורת ה' אשר ביד משה, נתנה את פריה הרע והמר, כי שחֵר המלך הכסיל גם את הבלי הנַחַש, הכשפים, האובות והידעונים26 וילכו כל העם אחרי ההבל ויהבלו. ואחרי אשר מִלא מושל רשע את רוח החכמה והמוסר שכרון, ויפל עליה תרדמת מות, עורר את חושי הבשר, וַירתח אותם לתאוה ותשוקה, וירב את הַקָדֵש בארץ מאד מאד, וישם גם לזֻלות הזאת מקום במקדש העלוב והמחֻלל27. ותמלא הארץ זוללים וסובאים העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך28. ויתע מנשה את העם וישחיתו את דרכם גם משבעת עמי כנען, אשר היו למשל בתועבותיהם. וגם הכהנים והלוים סרו מאחרי ה' וירחקו מעליו, וילכו אחרי ההבל למען מצוא חן בעיני מלכם. ויהיו רק הכהנים בני צדוק לבדם נאמנים עם תורת אלהי אבותיהם וישמרו את משמרת קדשם וישימו נפשם בכפם, ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, בתעות הלוים וכל העם אחרי הגלולים ותחשב להם אמונתם לצדקה רבה מאד29.
ויוסף מנשה על חטאת אחז, כי הרבה לשפוך דם נקי, עד אשר מלא את ירושלים דמים, וימלא את הארץ, באשמתו ובאשמת שריו הסוררים, אשר לא ידעו בשת, חמס, עשק, רשע וגזל משפט30 “ואת בית המלך חמס ומרמה”31. ותשכל חרבו את נביאי האמת, אשר הוכיחו דרכו על פניו32.
אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית33
ובכל זאת לא חתו הנביאים מפניו, אף כי עריץ שופך דם היה. אולם בדברים, אף כי דברי אלהים הם, לא יוָסֵר איש כמנשה, על כן הקים לו ה' מוכיח קשה מאד, אשר מפניו נחת מלך יהודה זה, כי שמור שמרו מלכי אשור את עברתם למלכי ישראל, בזכרם את מפלת עמם לפני ירושלים, ואת המרד, אשר מרד חזקיהו בסנחריב ואת בריתו, אשר כרת עם מראדך בלאדן אויבו, להצמית את ממלכתו. ויהי בפרוע מנשה פרעות, ויכשל את כח עמו, ותהי לאסר חדון מלך אשור, המולך בעת ההיא, עת מצא לבצור את רוח מלך ישראל, וישלח את שרי צבאו ירושלימה ויעשו בה שמות34.
בְּקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ35.
ויעלו עִמּם עוד המון עמים ויושיבום בארץ, וַיָּקֶם אסר חדון בדבר הזה לישראל אורבים מתוך ביתו36. ויאסרו את מנשה בנחושתים ויוליכֻהו בבלה. אז הֻכה כעשב וייבש לבו37. ותלאותיו וֶעֱנותו אשר שבע בדרך38, עד אשר כמעט קרבה לשחת נפשו39 וחרפת שוביו ההוללים, אשר לא חשכוּ מפניו כל בוז40 פקחה את עיניו לראות, כי לא ברית עולם לאנוש רמה, עם הטובה והגדולה, ויחדל לתת לבו כלֵב אלהים ויִּכָּנע מאד מלפני אלהי אבותיו41. וישפוך שיחו לפני ה' בהתעטף עליו נפשו בצר לו:
אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי42.
מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי.
יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׁב אִיבָשׁ.
וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב
וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר43
ותערוג נפשו על ציון נָוֵהוּ מאד44.
ובארץ ישראל קם אז נביא, ושמו נחום האלקושי45. ויחזק את לב העם בהזכירו להם את חסדי ה' ואת גבורותיו, ואת המגפה אשר נגף סנחריב מלך אשור ברעש ואש46 וינחמם, כי לא תקום להם עוד צרה מיד מלכי אשור47.
וישמע ה' לקול תחנוני מנשה48 ויט לו שלום, ולא כבדה עליו יד מלך אשור וישב מנשה לביתו ולמולדתו. ויהי בבואו ויסר את פסל התועבה מבית ה‘, ויבער מן העיר את כל השקוצים, אשר שם בה. וישב ויבן את מזבח העולה, אשר הרס במשובתו, ויתן אל לבו לשום את עבודת ה’ על פי תורת משה לחק כבראשונה. וישליכו רבים מן העם את אליליהם, אך את הבמות אשר שם חזקיהו את כל לבו, להשבית, לא עלה על לב מנשה להסיר, גם אחרי שובו אל דרכי אבותיו49. ולמיום החלו לשוב מחטאתו, שם את עיניו, לשקוד לטובה על עמו ועל ארצו, ויבן חומה חיצונה לעיר דוד, ואת העופל הגביה מאד, וישם שרי חיל בערי המבצר50 ויתחדשו עוד הפעם פני ירושלם, ויגדל כבודה כבימי מלכי הצדק.
כִּי-בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ51.
ויעלו סופרי הקדש על ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם את חטאות מנשה לכל דבריהן, גם את דברי הנביאים, אשר הוכיחוהו, וגם את תשובתו מדרכו הרעה. ואחד מסופרי הקדש חוֹזַי שמו, כתב ספר על דבר מנשה, אשר קורא לו “דברי חוֹזָי”52. אך גם ספר דברי הימים למלכי ישראל, גם ספרי דברי חוזי אָבָדוּ ומלבד הדברים הכתובים בספר המלכים ודברי הימים, אשר בספרי הנביאים והכתובים, השתמר עוד מזמור אשר ראשיתו תפלת מנשה וקינה על שביו ועל צרותיו וסופו רנה ותודה על שובו לממלכתו. המזמור הזה נתן על ידי משוררי בית ה', לזמרו שם לזכר עולם.
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל-יָהּ53.
אך בכל הרפואות, אשר שם מנשה את לבו, לחבוש את שבר עמו, לא העלה לו עוד ארוכה, כי המכות והתחלואים, אשר חִלָה בישראל בימי רשעו, הֵמַקוּ את ממלכת יהודה ויחליאוה לאין מרפא עוד54 ויאכלו את כח יהודה בכל פה ויזרקו בה שֵבה ותזקן ותחלש בלא עִתה. ומה נמרצו דברי הנביא, אשר ערך דמות לפרי חטאת מנשה כחמשים שנה אחרי מות המלך הזה:
בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ
וּבְגִלּוּלַיִךְ, אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת
וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ55.
וימת מנשה בשנת החמשים וחמש למלכו, ויקברו אותו בגן ביתו, אשר קראו לו גן עֻזא וימלוך (3121–639) אמין בנו תחתיו, איש בן שתים ועשרים שנה, ושם אשתו ידידה בת עדיה מבצקת. ויהי במלכו ויעש את כל הרע אשר עשה מנשה אביו, ויחדש את כל התועבות, אשר התעיב אביו, ואת הגלולים, אשר החל אביהו לבער מן המקדש ומן העיר, השיב למקומם56. וירע עוד לעשות וישם את כל לבו לבער אחרי תורת משה57 אך ימי המלך הזה לא ארכו לו, כי בשנה השנית למלכו, קשרו עליו עבדיו וימיתוהו (3122–638) בביתו ויקברו גם אותו אל אביו בגן עזא הקרוב מאד לבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני הנביאים, על אשר טמא העם את מקדשם בדבר הזה58. וַיִקוֹם עם הארץ את נקמת מלכו מיד הורגיו וימליכו את יאשיהו בנו, ילד בן שמונה שנים תחתיו.
-
“השרים ובני המלך”(צפני' א, ח) היו מושלים ברוח המלכים מימי מנשה. ובני המלך כנוי לכל זרע המלוכה הנקראים בל"א פרינצען. ↩
-
“מנשה… והרס את המזבח”(סנהד' קג:) ודבר זה מסתַיַע אח“כ מפסוק המספר את פרטי תשובתו ”ויבן את מזבח ה'…“ (דה"ב לג, טז) ויוסיפוס מביע את דבר זה לאמר: ”אחרי אשר רִפא את הריסות המזבח…" (קדמו'.2.3 X). ↩
-
מ"ב כא, ג. ↩
-
דה"ב לד, ד. ↩
-
מ“ב כא, ז. הוא פסל הסמל (דה"ב לג, ז) ועשיַת המרכז לע”ז מגונה זו, את המקדש, הוציאה את סופרי הקדש מידי סגנונם הצלול, ותעבֵר עליהם רוח קנאה (שם ומ"ב שם). ↩
-
מ“ב כא, ה; כג, יב. דה”ב לג, ה. ↩
-
מ"ב כג, ח. ↩
-
שם. ↩
-
י“ב. ואפשר, כי עליה זו היתה מקום ”מעלות אחז“ (מ"ב כ, יא) העשויות להורות את השעות. ואולי היה גם בימי אחז שם מקום לע”ז שבטלה חזקיהו ומנשה חזר וחדשה. ↩
-
ירמי‘ יט, יג; לב, כט. צפני’ א, ה. ועוד נשאר בסתר מע"ז זו בימי צדקי' (יחז' ח, ט"ז). ↩
-
“לבעל ולכל צבא השמים”(מ"ב כג, ד) “לבעל ולשמש ולירח ולמזלות ולכל צבא השמים” (ה) ובאמת היתה עבודת צבא השמים, שקראו לה הקדמונים “צאבה” (עיין מו"ג במקומות שונים) תולדה ראויה לעבודת הבעל שהוא נחשב בעיני עובדיו לאליל השמש. ↩
-
מ"ב כג, יא. ↩
-
ה. צפני' א, ד. ואע“פ, כי נמצא בדברי נביאינו שם כמרים גם לכהני סתם ע”ז (הושע י, ה) בכ"ז ישמש עקר שם זה לכהני צבא השמים. ↩
-
ישעי' א כט; סה, ג. ↩
-
סו, יז. ↩
-
א, כט. ↩
-
נז, ה. ↩
-
“אל תגש בי כי קדשתיך”(סה, ה) ואולי נקראה העבודה הנתעבה הזאת “קדֵש” על נהגם מין קדושה בטומאה זו. ↩
-
מ"ב כג, טו. ויש לזכור, כי מלכי יהודה פרשו את ידם על ארצות אפרים, אשר נשַמו מיושביהן. ↩
-
י"ג. ולפי הפשט אין שם ספק, כי אסא ויהושפט בערו ויהרסו את הבמות האלה ומנשה חזר ובנה אותן במקומן. ↩
-
המצרים קראו לה Nait והצידונים קראו לה Tanet.ועיין פירוש האשכנזי יוליוס פירסט ירמי' ז, יח. ↩
-
ירמי' מד, יז–יח. ↩
-
כ"ה. ↩
-
שם ושם. ↩
-
ז, יח.“כונים”(שם) הנכונה היא כפירש“י ”דפוס כוכב“, לאמר דמות ע”ז זו. ומלת “להעציבה” (מד, יט) שפירושה “דפוסים” (רש"י) “לעשות דמותה. והפעול ממנו ידיך עצבוני”. (ייטליש) “אבבילדונגען” (תרגום ייטליש). ועיין דברי יוליוס פירסט בתרגומו ובפירושו האשכנזי. ↩
-
מ“ב, כא, ו. דה”ב לג, ו. ↩
-
מ“ב כג, ז. ומכשירי ע”ז זו היו “צלמי התועבה” (יחז' ז, ב) המפורשים בכל גועל עבודתם (טז, יז). ↩
-
ישעי' סה, י“א… ”מני" היתה הירח ועבודתה שכרון. ↩
-
יחז' מ, מז; מג, יט; מד, י, יג. טו; מח. יא. ↩
-
הדמות הקודרת שערך צפני‘ לשופטי דורו ולשריו (צפני' ג, ג–ד) ויקרא עליהם “ולא יודע עול בשת” (ה', ועיין רש"י) “השחיתו כל עלילותם” (ז) וכל תלונותיו על “המכשלות את הרשעים” (א, ג) חוזרות על שופטי ימי מנשה, שהיו דנים את העם בימיו ובימי אמון בנו, עד ימי תשובת יאשי’ שבימיו נבא צפני'. ורוב מזמורי תהלים הצועקים חמס על השופטים הרשעים נאמרו על זמן מנשה, אשר לא היה כמוהו לרוע. ↩
-
צפני' א, ט. ↩
-
קדמו'.1.3 X ↩
-
ירמי' ב, ל. ↩
-
דה“ב לג, י”א. קדמו'.2 3 X ↩
-
נחום ב, ג. ↩
-
עזרא ד, ב. ↩
-
תהלים קב, ה.רבותינו ילמדונו, כי “כלפי מנשה אמרו: ”תפלה לעני“ (מדרש תהלים קב) ”פנה אל תפלת הערער זה מנשה וכו'" (שם). ↩
-
תהל' ק"ב, כד. ↩
-
“ועצמותי כמוקד נחרו…”(ד) “ימי כצל נטוי…” (יב). “קצר ימי” (כד) “אל תעלני בחצי ימי…” (כה). ↩
-
ט. ↩
-
דה"ב לג, יב. ↩
-
תהלים שם ג. ↩
-
יא–יג. ↩
-
יד – טו. ↩
-
“נחום… נתנבאו בימי מנשה”(ס"ע, כ) “על זרעו של סנחריב נבא בימי מנשה” (רש"י נחום א, ב) ופרשה ראשונה נאמרה עוד לפני חרבן נינוה, כי כל דברי‘ נאמרו בל’ עתיד. ↩
-
נחום א–י. ↩
-
לדעתנו תמשך פסקת “כלה הוא עושה” לשלמעלה והיא תשלום השאלה לאמר “מה תחשבון אל ה'”? כלה הוא עושה בישראל? – לא! לא תקום פעמים צרה!: התלאות שמצאו את יהודה בימי סנחריב לא תמצאנה אותם מיד מלכי אשור שאחריו. כי כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים“: ”שלמין בעיצה וסגיאין באתמניותא“. (תרגום יונתן) ”וכן נגוזו ועבר“: וגם אם תראה, כי שרי הצבא, אשר למלך אשור, הם ומלך יהודה שבוי חרבם כבר ”גזו את הדקל ועברו את פרת“ (רש"י) ובכ”ז “וענתִך” רק פעם אחת “לא אענך עוד” (נחום א, יב) לא אוסיף עוד לענותך פעם שנית בידי אומה זו. ↩
-
תהלים קב, יח.דה"ב לג, יג. ↩
-
לפי דברי קדמונינו לא היתה תשובת מנשה תשובה שלמה… "מנשה… ויעשה תשובה אפילו במרמה (אגדת בראשית ט). ↩
-
דה"ב לג, יד. ↩
-
תהלים קב, יז.יוסיפוס מספר, כי הֵשמו שרי צבא מלך אשור את הארץ (קדמו' שם) וקרוב הוא, כי כל דברי ימי הממלכה היו עזובים בבא שרי אשור ומצב לא היה בערים, ע"כ ברפא מנשה את שבר עמו, שם לבו אל החיל ואל ערי המבצר ואל העיר, לחזק את חומתה, אחרי אשר הכו בא שרי אשור פרצים. ↩
-
דה"ב לג, יט. ↩
-
תהלים קב, יט. ↩
-
מ"ב כג, כו; כד, ג–ד; ירמי' טו, ד. ↩
-
יחז' כב, ד. ↩
-
גראֶץ הכחיש כדרכו את תשובת מנשה (גד"י 284 II) ודבר זה מתקיים, מלבד עקר מקורו (דה"ב לג, יב–יג) גם ממקראות אחרות. צפני‘ הזכיר בראשית ימי יאשי’ שכל תועבות אמון, היו עוד קימות, רק “את שאר הבעל” (צפני' א, ד) ובכן מי בטל את רובו ואת עקרו עד כי לא נותר ממנו, כי אם “שאר”. אמון לא מִעט את ע“ז הנוהגת, כי אם שמר אותה בעצם תמה (מ"ב כא, כ–כא) ועוד הוסיף עליה (דה"ב לג, כג) ובכן אין זאת, כי מנשה החל לבער אחרי הבעל בימי תשובתו ולא כלה, ואמון בימיו המעטים לא הספיק עוד לגדל אותו כאשר עם לבבו. ויען כי אמון לא היה רק יורש לבד לעבודה זרה שהנהיג, כי אם החוזר ומנהיג אותה, אחרי שהתחילה להבטל, שִתפו אותו סופרי הקדש עם אביו בכל מנהגי ע”ז שהנהיגו ולא קראו אותם על שֵם מלך יהודה יחיד, כ“א על שם ”מלכי יהודה“ (מ"ב כג, ה. יא–יב) שמעוטם שנים הלא הם מנשה ואמון, ועל מלך קודם להם, כגון אחז אי אפשר שיכוֵן הכתוב, כי ע”ז שבימיו בער חזקיהו. ↩
-
“כי הוא אמון, הרבה אשמה: בער תורה מישראל”. (ס"ע כד) ובגמרא “אמון שרף את התורה” (סנהד' קד:) ולדעתנו מאמר הגמרא נדרש לעצמו. אך “בעור” זה איננו שרפה דוקא, כי אם אבוד והשכחה. ואולי זהו פירוש “ויעזוב את ה‘ וגו’ ולא הלך בדרך ה'”. (מ"ב כא, כב) שאי אפשר להאמר, כי הוא תוספת על הראשונות, כי עזיבת הטוב והחדלה לעשות אותו אינו אלא ראשית הרעו, ותחלתו הוא, ולא סופו. ↩
-
יחז‘ מג, ז–ט. והנביאים מצאו צד דמיון לחטאה הזאת, חטאת חברותא כלפי שמיא עם חטאת “בתי הקדשים” אשר שמו מנשה ואמון בעזותם בבית ה’ (מ"ב כג, ז) וכנגדם אמר הנביא "עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני (יחז' מג, ט). ↩
[ילדות יאשיהו. שאר הבעל. השרים ובני המלך. חנף ואהבת הנכר. תחלת דרוש המלך את ה'. תחלת טהרת הבית. צפניה ירמיהו הנביאים. חֻלדה הנביאה. שפן בן אצליהו ובית אביו. רעיו השרים הנאמנים. חלקיהו הכהן הגדול. בדק הבית. ספר התורה הכתוב בידי משה מובא ביד שפן ונקרא בפיו באזני המלך. חרדת המלך. דברי חֻלדה אליו. ברית עם העם ללכת בתורת משה. עקירת עבודה זרה מכל הארץ. ערך מעשה שפן. תקון הכהונה והלויה. פסח יאשיהו. מדת טובו ואהבתו את המשפט. מפלת אשור לפני בבל. נבו פלאסר. רום קרן מצרים. בטול כת אוהבי אשור. תגבורת כת אוהבי מצרים. שלום בארץ כל ימי יאשיהו. יאשיהו מתגרה בפרעה נכו במלחמת כרכמיש הראשונה. יאשיהו מת במלחמה במגדו. אבל כבד. מלכות יואחז.]
3123–3152
עם הילד הזה, אשר עלה על כסא דוד (3122–638) היתה רוח אחרת. ויהי נבדל בכל ארחותיו, ממנשה ואמון אבותיו. וידמה בכל דרכיו לחזקיהו אבי אבי אביו. ואף כי ארכו עוד הימים, עד אשר הבשיל השורק הרךְ הזה את פריו, בכל זאת ראו אנשי הלב, אשר בקרב השרים, כי ברכה בו, וישמרו אותו מכל משמר, לבלתי נטות לבו אחרי ההבל ואחרי הֶעָוֶל1. וימצא חן בעיניו חלקיהו הכהן הגדול והשר שפן בן אצליה בן משולם הסופר אבי משפחת שרים טהורי לב. ויטו את לב המלך הרך אחרי הטוב והישר, ויהיו תמידי דעות עמם השר עכבור בן מִיכָיָה גם עשָיָה2 עבד המלך, אשר העבדות הזאת הֵחֵלָה להיות לשררה בימים ההם3. ותחזק מעט מעט יד השרים הצדיקים על השרים, אשר דבקו נפשם בחטאות אמון, ויחל המלך לדרוש באלהי דוד אביו (3129–631) בשנת השמונה למלכו. בשנת השתים עשרה החל מעט מעט לטהר את הארץ (3133–627) משקוציה4. כי עוד היתה בראשית ימי יאשיה, שארית לבעל ולצבא השמים בירושלם, ויד הכמרים המשתחוים על הגגות לא מטה עוד, וכהני הבמות, אשר הקריבו לה' לא הטיבו דרכם מדרכי הכמרים5. וגם בבית המלך עוד רמה יד השרים העוזבים דרכי עמים הרוצצים ועושקים את אחיהם ומתנשאים עליהם ומתהדרים במלבוש הנכרי, אשר הם לובשים, ובחטאות הנכר אשר הם הולכים בהן. ובעודם שָׂמִים את העני מרמס לכף רגליהם ועושים כל תועבה, החליקו בעיני המלך וישבעו בשמו ובשם ה' אשר ידעו, כי אחרי עבודתו נוטה לב אדוניהם. ויקראו לאנשי תהפוכות האלה “דולגים על המפתן” לאמר האנשים, אשר יהפכו מן הקצה אל הקצה, את דרכם, בעמדם מבית למפתן היכל המלך, מן הדרך, אשר הם הולכים בה, בהיותם מחוצה לו6. ויגל צפניה הנביא את שולי השרים השופטים והכהנים על פניהם. ובשנת שלשה עשרה ליאשיהו המלך, קם ירמיהו בן חלקיהו הכהן מענתות לנביא. הוא ירמיהו, אשר שמו ומעשיו התלכדו בדברי ימי עמו ויהיו עמם לדברים אחדים. ואשה נביאה היתה בימים ההם ושמה חֻלדה אשת שַלום ותהי מטפת את לקחי באזני הנשים7. דברי שלשת הנביאים האלה לא שבו ריקם, אך יותר מהם עשה פרי מעשה, שפן בן אצליהו הסופר וחלקיהו הכהן הגדול הראש לבית צדוק, אשר דבקו בעבודת ה‘. כי בחכמתם השביתו את עבודת אלהים אחרים מישראל, ואף כי שבו אחרי כן מתי מספר לעבדה במסתרים, לא הוסיפה עוד להֵעָבד ביד רמה לעין כל. וזה דבר שפן וחלקיהו הכהן: יאשיהו המלך התבונן בשנת שמונה עשרה למלכו, והנה רב הבדק בבית ה’, כי נעזב הבית הקדוש בימי מנשה ואמון, ככל אשר נעזב בימי עתליהו המרשעת8, וגם השחת השחיתו שני מלכי יהודה אלה את הלשכות בבית ה' בשנותם אותם מעין תפקידם הראשון, למען כַוֵן אותם על פי עבודת האלילים, אשר העמידו שם. ויפרצו פרצות בְסִפון הבתים ההם9. וישלח המלך את שפן הסופר ואת מעשיהו שר העיר10, ואת יואח בן יואחז המזכיר, אל חלקיהו הכהן, להתיך את כל הכסף המובא אל בית ה' ביד העם, לתתו על ידי עושי המלאכה המופקדים, לקנות עצים ואבני מחצב לחזק בית ה‘. וילכו אל הכהן הגדול ויעש, כאשר צוה יאשיהו. וככלותו לדבר עם שרי המלך, נתן ביד שפן את ספר התורה הכתוב בעצם יד משה איש האלהים11, כי הטמן הטמינו הכהנים את הספר היקר הזה, תחת הנדבָך מפני אמון אשר בער אחרי כל קדש בישראל. ויקח שפן את ספר התורה, ויביאהו לפני המלך ויצוהו יאשיהו לקרא לפניו. ויהיו דברי האלות הכתובות במשנה התורה, הדברים הראשונים, אשר נגלו לעיני שפן ואשר נקראו באזני יאשיהו12. וישמע המלך ויחרד חרדה גדולה ויקרע את בגדיו ויקרא "גדולה חמת ה’, אשר היא נצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר לעשות ככל הכתוב עלינו". – ויקרא לחלקיהו הכהן הגדול וישלח אותו ואת שפן ואת אחיקם בנו ואת עכבור ואת עשָיָה אל חֻלדה הנביאה אשת שלום, לדרוש את ה‘. ותשב הנביאה את המלך ביד מלאכיו דבר, כי כלה ונחרצה מאת ה’ הרעה להביאה על יהודה, אך עיני יאשיהו לא תראינה את הרעה, יען כי נכנע מפני ה‘. אז (3239–621) שם יאשיהו את לבו לשוב אל ה’ “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה”13. ויקם המלך ויאסוף את כל העם למקטן ועד גדול אל בית ה‘, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר התורה ויכרות שם ברית, להקים את כל הדברים הכתובים על הספר הזה, ויתן את לבו לכלות את הדבר אשר החל זה שש שנים בשנת השתים עשרה למלכו. ויחזק את דברו על הכהנים, להוציא מחצרות בית ה’, את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה, אשר לא בערו עד כה, ולשרוף אותם בנחל קדרון. וַיַּשְׁבֵּת כל זכר לעבודת אלהי הנכר מבית ה' ומירושלים ומכל ארץ יהודה. ויצא מארץ יהודה ויעבור בארץ שמעון מנגב ובערי מנשה ואפרים, אשר פרש ידו עליהן, ובערי שמרון ויבא עד נפתלי, אשר שבו שם נדחי ישראל, להאחז למיום החלה ממלכת אשור להתמוטט, ויתוץ גם שם את המזבחות ואת האשרים ואת החמנים ויוצא את עצמות הכמרים מקרבותיהם, וישרפו אותן על הבמות, אשר הקטירו עליהם, למען תתם לבוז בעיני העם, ואת הכמרים אשר מרו את פיו, המית. ויתוץ את הבמה הראשונה, אשר עשה ירבעם בבית אל ויבא על הבמה הזאת, אשר היתה ראשית חטאת לבני ישראל, הדבר, אשר נבא איש האלהים, אשר בא מיהודה ביום עלות ירבעם ראשונה עליה להקטיר. ותשבות היום ההוא עבודת אלהי הנכר מהיות שלטת בישראל. והאנשים, אשר זנו עוד אחריה כחמשים שנה, העלימו למן היום ההוא את מעשיהם מעין רואי14. ויהיו כל הימים, אשר היתה העבודה הזרה הנכריה למוקש בישראל, אחרי ימי שמואל הנביא ושאול ודוד ושלמה המלכים, אשר בערו אחריה, כשלש מאות וששים שנה, למיום עלות ירבעם על מזבח בית אל להקטיר לפני העגל, תועבת מצרים, עד אשר נתץ יאשיהו את הבמה ההיא15.
וישקוד יאשיהו כל ימיו, לשום את תורת משה לכל משפטיה ולכל חקותיה למשמרת לכל איש ואיש בבני ישראל, לבלתי היותה רק תורת הכלל כֻלו בארצו, כי אם תורת כל פרט ופרט בביתו ובסתר אהלו16. וישם את לבו, לבער אחרי האובות והידעונים והתרפים17 ולהשמיד כל זכר למשמרת הבלי שוא בארץ.
ויהיו גדולים מאד מעשי יאשיהו, אשר עשה להשמיד את הבלי הנכר מישראל. כי ככל אשר נואל מנשה אבי אביו לפרוץ ברשעתו בבית יהודה פרצות, אשר מֵאנו להרפא עוד, כן השכיל יאשיהו בצדקתו, להכות שאיה את עבודת הנכר, אשר היתה כרקב לבית יהודה, ולפח ולמוקש לכל ישראל. מנשה הסיר מעמו ומארצו את המשען ויאשיהו הרים את המכשול מעמו ומארצו. ואם אמנם זנה זנו עוד רבים אחרי אלהים אחרים, איש בסתר אהלו, אך לא היתה עוד תקומה לעבודת הנכר בשער בת רבים. ויֵחשב השר הצדיק, שפן הסופר, ראש מסבי התשובה הגדולה והַקַיֶמת הזאת, לאחד מראשי מחזיקי התורה אנשי השם, אשר קמו לישראל מדור דור18, ויכבד מאד, יום הקרא התורה בפיו באזני יאשיהו, עד כי היו נביאים, אשר מנו את מספר השנים ליום הגדול ההוא19.
וככלות יאשיהו לבער אחרי הגלולים בכל ארצו, הכין את עבודת בית ה', וישב את הכהנים ואת הלוים למשמרותיהם, וירם לעם הוא ושריו, צאן ובקר לרוב. ויעש המלך והעם בשנת השמונה עשרה ליאשיהו את הפסח, ויעל הקרבן הזה בתפארתו, גם על פסח חזקיהו. ויתחזק ויתחכם יאשיהו, להשיב את לב העם אל אלהי אבותיהם, בכל אשר מצאה ידו.
ויאהב יאשיהו ללכת בכל דרכי דוד אביו, ויעש משפט וצדקה בתוך עמו וידן עני ואביון ויהי מלך החסד הזה גם איש גומל נפשו, כי התענג על ה', בדעתו כי עושה הוא את הטוב בעיניו20.
וככל אשר היתה הרוחה לרוח ישראל בימי יאשיהו, בהשב המלך את העם אל תורת אבותם, כן עמד להם רֶוַח מן החוץ, בהסר ה' את השטן אשר קם לצחק ולהתעלל בישראל זה כמאה ושלשים שנה, הלא הוא ממלכת אשור. כי גם אחרי שוב מנשה למלכותו, לא חדלה עוד שבט אשור לנוח על גורל ישראל, ויהיו מלאכי הגוי המר הזה, אשר היו עוברים בארץ אבותינו, לפח יקוש על כל דרכיהם21, ולא יכלו לעבוד גם את ה' ולעלות להר קדשו ולשלם את נדריהם22, כאשר עם לבבם. אך אחרי מות אסר חדון, התפרצו מדי וארם נהרים וארץ בבל, מפני מלכי אשור, ותהיינה לאשור בהן מלחמות, אשר אכלו את שארית כחו. בכל זאת התחזקו עוד מלכי אשור, עד אשר כרת כְּיַכְסַר23 מלך מדי ברית עם נבו=פלאסר הכשדי. ויעלו שניהם בחיל כבד מאד על נינוה וילחמו עליה ויהדפו בני אשור את חיל האויב פעמים ושלש, בכל זאת התחזק האויב ולא הניח את מקומו, וילכוד מעט מעט את כל מבצרי אשור24. ויהי באחרונה וישטוף נהר חדקל ויעברו מימיו את פיו, ולא יכלו שערי הנהרות25 לעמוד לפני השטף העובר26, אשר פתח בחמת כחו את העיר לפני אויב27. וירא המלך, כי כלתה אליו הרעה, ויצת אש בהיכלו וישרוף עליו ועל נשיו ועל אוצרותיו ועל שריו, אשר רפו ידיהם ממורךְ28 ושכרון29 את ביתו באש30. ופני נינוה היתה כברכת מים31. וַיִּסָחֵף גם היכל המלך בשטף32 וכל אשר נסו מפני האש והמים, נפלו בחרב הכשדים33 אשר עשו עֹשר רב בבזת נינוה הגדולה מאד34. ויֹאבַד מלך אשור35 ונינוה היתה לתל שממה עד היום הזה, עד כי לא יכירו עוד כמעט מקומה כיום36. ויכתוב הנביא נחום האלקושי, את פרשת דברי רשעת אשור ואת אחרית הממלכה הרשעה הזאת על ספר, אשר קרא לה “משא נינוה”37. ותהי בבל לממלכה הראשה ואשור סר למשמעתה, וימלוך על בבל, נבו-פלאסר אשר יקראו לו נבוכדראצר הראשון.
ולא ארכו הימים, אחרי אשר חֻבל עול אשור הממלכה הגדולה מעל צוארי ישראל, ותהי יד ה' גם בפלשתים הקטנה, השכנה הרעה ליהודה, ויעל עליה פרעה ויך את עזה ואת פלשת כֻלה38 להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר. כי המלך הזה נטה מדרכי מלכי מצרים הגאים, ויכרות ברית עם היונים ועם יתר עמי הנכר, ויאמר להסב אליו את סחר הארצות, על כן צרה עינו בצור ובצידון ובכל בני בריתן, גם בעמון ובמואב נגעה יד ה' לרעה39.
ובני יהודה נשאו את נפשם אל היום, אשר יירשו את ארצות פלשת עמון ומואב ואדום, אשר היו לצנינים בצדיהם40, וכת השמים באשור מבטחם, אשר לא עזבה עוד את דרכה בראשית ימי יאשיהו41 חדלה בהכרת ממלכת אשור מעל פני הארץ. לעֻמת זה נשאו ראש המחזיקים במעוז מצרים לרע מאד בעיני הנביאים וגם בעיני המלך42. ויתַכֵּן ירמיהו את רוח אוהבי עמי הנכר ודרכיהם לאמר:
לוֹא! כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵך43.
וידאב לב הנביא על שים רבים משרי המלך את תקותם במשענת הקנה הרצוץ, במצרים, ויעד בבת עמו לאמר:
מַה-תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת-דַּרְכֶּךְ
גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִי כּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר:
גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ44
ובכל אשר היה הסלף הזה בדברי הממלכה למורת רוח לדבקים בעמם ובמולדתם, כן היתה בעיניהם גם התשובה אשר שבו בימי יאשיהו כל העם מקצה אל תורת משה כמחזה שוא, כי לא רבים היו בתוכם, אשר שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם45 ועל העשירים נטילי הכסף, אשר בקרב האנשים, אשר סרו מאחרי הבעל, היתה נסוכה רוח עצלה מהולה בדעת קדים ובמשלי אפר. ויעלימו עין מן הרעות הנשקפות לעמם ולארצם, ויבטחו בעשרם ויהיו “קופאים על שמריהם” ויאמרו בלבבם “לא ייטיב ה' ולא יָרֵעַ”46 וַיִלָוֶה הקפאון הזה ליתר פלטת הבלי השוא, אשר השתמרה עוד במסתרים, ויהי לרוח משחית לשארית מוסר העם ולכח לבו וירופפהו. ולא יכול עוד ישראל לקום ולהתעודד מן המכות, אשר חִלה מנשה גם בארצו גם בעמו, כי גברו ויעצמו הסיגים אשר העלה המלך הנמהר הזה, ואשר העמיק לאכול ולשחת בעם מנפש עד בשר, עד כי קצרה יד המלך החסיד יאשיהו להגות ולהָתֵם אותם.
לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ47
על כן יעץ ה' להשיב את עמו אל כור הברזל, למען יצא כזהב לטהר. אך לממלכה מבית היה שלום בימי יאשיהו למיום אבוד ממלכת אשור. ומי יודע אם לא ארכו לו ימי השלום עוד ימים רבים, לולא התגרה יאשיהו ברעה להביא את צוארו במלחמה, אשר דבר לא היה לו עמה. וזה דבר המלחמה: פרעה נכו בן פשמתיך מלך מצרים, עלה להלחם על נבו פלאסר בכרכמיש על נהר פרת, למען שים מעצור למלכי בבל48 לבלתי פרצם מצרימה, ככל אשר הגיחו שמה מלכי אשור. ויסע פרעה נכו דרך השרון חוף הים, ויצא יאשיהו להתיצב לשטן, לבלתי תת לו עבור בגבולו. וישלח פרעה נכו מלאכים לדבר אליו דברי שלום, כי איננו אומר לנגוע בנחלתו לרעה, בלתי אם לעבור בארצו. וידבר ביד מלאכיו על לבו, לשבת מריב. ולא שמע יאשיהו אליו, ויבא להלחם בחיל מצרים הרב והעצום ממנו בבקעת מגדו, ויורו הקלעים אשר למלך מצרים ליאשיהו וימצאהו חץ וימת (3152–608). וינגף ישראל וארץ יהודה היתה למס. וירכיבו עבדי יאשיהו את אדוניהם מת במרכבתו ויביאוהו ירושלמה ויקברוהו בקרבות אבותיו. ויגדל מאד האבל ביהודה ובירושלם על המלך הצדיק הזה, האחרון לכל בחירי מלכי יהודה בימי הבית הראשון. ויקוננו השרים והשרות בשירי נהי, וירמיהו הנביא עשה לו מספד מר. ותהיינה הקינות האלה ימים רבים לחק בישראל49 לשאת אותן מדי שנה בשנה. אך לא השתמרו מכל דברי הנהי עד היום הזה, בלתי אם מזמור אחד, אשר במליצה רוממה מאד, הקביל מחזה מול מחזה, את תפארת ממלכת ישראל בימי דוד, וברית ה' הכרותה עם ביתו, אל התלאות אשר מצאו את הבית העתיק והאדיר הזה, בימי יאשיהו:
וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם-מְשִׁיחֶךָ:
הִשְׁבַּתָּ מִטֳּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה:
הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה
סֶלָה:50
והעם לקח את יואחז51 בן יאשיהו וימליכוהו תחת אביו ויעש יואחז את הרע ויעשוק וירוץ את העם בחדשי המספר אשר מלך52.
-
יוסיפוס מספר על יאשיהו, כי שומע היה מעודו לקול יועצים מתונים הזקנים (קדמ' 1.4 .X) ובאמת נכון הוא, כי עד תשובתו הגמורה בשנת י"ח למלכו היו רק שריו לו לרוח עצה ולמשמר מפני חטאות מנשה ואמון. ↩
-
שליחות כלם אל חלדה הנביאה, כעין הוכחה היא על זאת. ↩
-
עיין ירמי' לח, ז. ח. י. יא. יב. ושם מתורגם: “עבדא דמלכא” והסמיכות במקף שבינתים מורה לדעתנו על שררה קבועה בשם טָבוע. ובאמת רואים שם אנחנו, כי עבד סריס זה, היה כְשׂר לפני המלך ושררה כזאת גוברת תמיד בימי חולשת המלכות כמו שררת Majordomus בימי המֵרייגים בצרפת וכמו Camarilla בדורותינו באספמיא. ↩
-
דהי“ב לד, ג. ופסוק ד' אינו ענין לזמן זה, כ”א לשנת י"ח ליאשיהו. ↩
-
“והכרתי.. את שם הכמרים עם הכהנים”(צפני' א, ד.) ↩
-
על קלקול הדור בתחלת ימי יאשי‘ עיין צפני’ א, ד–י; ג, א–ד. ↩
-
פסקתא רבתי כו'. ↩
-
“הרי רי”ח שנה משבדקו יואש ועד שבדקו יאשיהו, ולמה נבדק מהרה בימי יואש? כי עתליהו המרשעת בניה פרצו את בית ה'“. (ס“ע כ”ד) ומאמר זה חסר הוא בסופו ותשלומו צריך להיות כך. ”ולמה נבדק בימי יאשיהו? מפני שמנשה ואמון עשו מעשה עתליה". – פירוש נבדקו נתחזקו בדקיו. ↩
-
"ולקרות את הבתים, אשר השחיתו מלכי יהודה (דהי"ב לד, יא). ↩
-
אולי הוא “יהושע שר העיר” (מ"ב כג, ח) כי מלבד מ"ם של מעשיהו, דומים שני שמות אלה בכל אותיותיהם. ↩
-
עיין אברבנאל מ"ב ט–י. ↩
-
יומא נ“ב: ירוש‘ שקל’ י, א. ומקרא מלא מסיע את דברי רבותינו ”את כל האלות הכתובות על הספר, אשר קראו לפני מלך יהודה". (דהי"ב לד, כד). ↩
-
“בשנת י”ח.. ואותה שנה עשה יאשיהו תשובה“ (ס"ע, כד). ומכאן שהיו מעשיו בשנת ח' ובשנת י”ב למלכו, רק תחלה למעשיו הטובים ועל כן נאמרה בשניהם תחלה “החל לדרוש.. החל לטהר..” (דהי"ב לד, ג). ↩
-
עיין נבואת יחזק‘ ח’, אשר נאמרה על מעשה דור צדקיהו. ↩
-
עיין מוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”. ↩
-
ויעמד את כל הנמצא בירושלם… ויעשו… כברית אלהים.. (דהי"ב לד, לב) “ויעבד את כל הנמצא… לעבוד את ה'..” (לג) “ושעבד ית כל דאשתכח בישראל למפלח ית ה'..” (תרגום שם). עוד מִנה יאשיהו שופטים ומבקרים, אשר הפקיד עליהם, לשקוד על טהרת מדות העם ולשמר בקרבם את משמרת הצדק (קדמ'.1.4 X). ↩
-
מ“ב כג, כד. יש להתבונן, כי המלך שאול אשר גם הוא ”הסיר את האובות ואת הידעונים מהארץ" (ש"א כח, ג) לא שם לבו לבער את התרפים (יט, יג). ↩
-
“אלו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו ורע”ק בשעתו וכו'". (ספרי, דבר' מ"ח). ↩
-
תרגום יונתן יחזק' א, א. ↩
-
ירמי' כב, טו–טז. ↩
-
דבר זה עולה מדברי נחום האלקושי בבשרו את יהודה “לא יוסיף עוד לעבר בך בליעל” (נחום ב, א) “לא ישמע עוד קול מלאכֵכֵה” (י"ד) לאמר מלאך אשור, כי אל אשור דבר הנביא בהלך נפשו. ↩
-
“חגי יהודה חגיך, שלמי נדריך”(א'). ↩
-
בלשון העמים Kyaxares ושֵם המלך הכשדי Nabopolassar. ↩
-
נחום ג, יב. ↩
-
ב‘ ח’. ↩
-
א, ח. ↩
-
ג, יג. ↩
-
“עמך נשים”(שם) ↩
-
“סבואים אכלו כקש יבש”א, י. ↩
-
שם “בעשן” (ב, יד) אֵש (ג, יג, טו) ועיין דברי סופרי הגוים. ↩
-
ב, ט. ↩
-
“וההיכל נמוג”(ז). ↩
-
“וכפיריך תאכל חרב”(יד). ↩
-
י'. ↩
-
בשם המלך הזה נחלקו סופרי העמים, יש אומרים כי סרדנפל Sardanopel שמו ויש אומרים, כי שרך שמו Saracus, וחוקרי קדמניות העלו, כי שם המלכה אשת המלך האחרון היתה “הֻצב” ואותה הקריב המלך בצר לו לעולה, למען כפר את פני אלהיו הזועמים עליו. ואת זאת יספר הנביא “והֻצב גֻלתה העלתה” (נחום ב, ח) לאמר כי “העלתה” לזבח בראש “הגֻלה” שהוא בנוי למגדל היכל מלך. ↩
-
ובדבר זה התקים דבר הנביא: “כלה יעשה מקומה” א, ח. ↩
-
א'. ↩
-
ירמי‘ מז, א. צפני’ ב, ד–ז. ופרעה זה היה פשמתיך, ועל שיטתו בממלכתו ומלחמתו בפלשתים, עיין שלוסר 71 I. ↩
-
"מואב כסדום… עמון כעמורה… ומכרה מלח (ט'). מזה יש ללמוד, כי כעין מהפכה ורעש היו בימים ההם בארצות ההן הקרובות לים המלח. שטבע אדמת געש להן – וואולקאניש. ↩
-
“והיה חבל לשארית בית יהודה”(ז') "שארית עמי יבזום ויתר גויי ינחלום (ט'). ↩
-
עיין ירמי' ב, יח. ↩
-
דבר זה יעלה לנו ממלחמתו עם פרעה נכו אשר בה נגף. ↩
-
ירמי' ב, כה. ↩
-
לו–לז. ↩
-
ג, י. ↩
-
צפני' א, יב. ↩
-
ירמי' ו, כט. ↩
-
“על מלך אשור”(מ"ב כג, כט) לאו דוקא, כי אם מלך בבל שמלך גם על אשור, כי כן הוא מוכרע מסדרי הדורות ובמקום אחר יקראו סופרי הקדש גם למלך פרס “מלך אשור” (עזר' ו, כב) שם כרכמיש בלשונות העמים Circessium. ↩
-
דהי"ב לה, כד–כה. ↩
-
תהלים פט, לט. מה. מו. ↩
-
עיין מוצא דבר: בני יאשיה לשמותם ולשנותיהם. ↩
-
יחזק' יט, ג. ועיין רש“י רד”ק ואברבנאל. ↩
נצחון פרעה נכו בכרכמיש. שעבוד ממלכת יהודה בידו. איבת שכני יהודה הרעים. פרעה נכה מגלה את יואחז מצרימה וממליך את יויקים. עונש כסף כבד. יואחז מת בארץ גלותו. יויקים נוגש את עמו. אכזריות יויקים ובצעו. קשר על ברית יאשיהו ללכת בדרכי ישראל. שנאת יויקים את הנביאים. כהני און ונביאי שקר. חכמה מזויפת וכחש בה‘, אומץ ירמיהו. מזמת הכהנים להמיתו. אחיקם בן שפן מציל אותו. הנביא שמעי’ מקרית יערים ואחריותו. פשחור בן אמר ומעלליו. חנופת נביאי השקר. מלחמת פרעה נכו השנית בכרכמיש ומפלתו. נצחון בבל. קדמות עם בבל. התלכדם עם הכשדים. אופית אומה זו וטיבה. נבוכדנאצר מלך בבל משעבד את ממלכת יהודה. בזה במקדש. ילדי שרים ומעט מזקני השרים מובאים בבלה. תוכחות ירמיהו נקראות לפני העם. יויקים שורף את מגלת ירמיהו. יויקים מורד בממלכת בבל. חיל בבל בארץ ישראל. הארץ מרמס לגדודי אויביה. ירושלם מפלט לבני ערי הפרזות. בצרת, חורב ותחלואים. מות יויקים ומלוכת יויכין. נבוכדנאצר בא על ירושלם. יויכין ואמו ושריו וגבוריו מגלים בבלה. שבי ובזה ביהודה. יויכין בכלא בבבל. הרס ומשסה בערי הארץ. הנגב' גשם. נבוכדנאצר ממליך את צדקיהו. ריב ירמיהו ונביאי השקר. חנני' בן עזור. הכהונה בפחזותה והנבואה במעוטה.
3152–3166
ופרעה נכו הצליח מאד במלחמתו וילכוד את הארץ מנחל מצרים גבול קצה נגב יהודה עד פרת, ויהודה היתה למרמס לרגלי חיל מצרים, ולשחוק לשכניה העמים הקטנים השמחים לאידה.
שַׁסֻהוּ כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ ; הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו:
הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו ; הִשְׂמַחְתָּ כָּל-אוֹיְבָיו:1
ומלך מצרים שש בנקמתו, להודיע את ידו לישראל ולהוכיח להם, כי הוא המושל בארצם. ויהי בשבתו ברבלה בארץ חמת בדרך משובו מן המלחמה, ויאסור את יואחז מלך יהודה אחרי מלכו שלשה חדשים. ויקח את אליקים הבן השני2 ליאשיהו וימליכהו (3152–608) ויקרא לו שֵם אחר, למען דעת כל העם כי מידו לו הממלכה, ויסב את שמו יהויקים לאמר: יָקֵם ה' אלהיך את הברית אשר כָּרַתָּ לי לעבדני ויהי בך לעד. – ויתן פרעה נכה עֹנש על ארץ יהודה, מאה ככר כסף וככר אחד זהב. ואת יואחז האמלל הוליך אתו שבי מצרימה וימת שם ביגונו. ויהויקים נגש את עם הארץ, למלא לו את הכסף ואת הזהב, אשר נטל עליהם מלך מצרים, אשר בטחו בו רבים מקרב השרים ויצר מאד לישראל ויבא דבר ירמיהו:
גַּם-בְּנֵי-נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד:3
וגם מבית לא היה נחת, כי הרבה יהויקים לעשות את הרעה בעיני אלהים ואדם. וישפוך גם הוא דם נקי ככל אשר שפך מנשה, ועיניו ולבו לא יהו בלתי אם אל הבצע ואל העושק4. וַיֵּזַל מאד לבלתי שלם גם לשכירי יום, אשר שכר לבנות לו בית ארזים5. וַיִמָצֵא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלם, אשר אמרו לחדש את עבודת הגלולים בקרב עמם ולהפר ביד רמה, את הברית אשר כרת יאשיהו לאבד כל זכר6 לאלהים אחרים בישראל. ואף כי לא עשו הקושרים עוד תושיה רבה וגם המלך לא נדח אחרי עצבי הגוים, לשום אותם לו ולעמו לאלהים, היה יהויקים כדוב אורב לנביאים, ויד הכהנים ונביאי השקר, אשר רבו בימים ההם היתה עמו. ותאצל מאת פני יהויקים רוח שקר וכחש ומעל על פני כל העם, ויהי אנשים בדור ההוא אשר התהללו בחכמתם7 על תורת ה' אשר אתם וימשכו בשבט סופרים8 ותוכם אָוֶן ומרמה. ויהי המעט, כי זנו אחרי עיניהם וישחיתו את דרכם9 ומלאו את בתיהם עושק וחמס10 ויכחשו גם בה‘11 ויסר מעליהם בדבר הזה המעוז האחרון הנותן נשמה לעם, והשומר אותו מרקבון וכליון. וישובב העם משובה נצחת12. ויהי ירמיהו האיש האחד, אשר עמד כעמוד ברזל וכחומת נחשת ולמגן, למוסר ולצדק ולטהרת רוח עמו, ולא חת ולא זע מאיש. ויהי בשנה הראשונה למלוך יויקים ויעמוד ירמיהו בחצר בית ה’ וינבא באזני העם הבאים להשתחות שמה, כי כגורל שילה יהיה גורל הבית הזה, אם לא ישובו מחטאותיהם. ויתפשוהו הכהנים ונביאי השקר וכל העם ויאמרו להמיתו. וישמעו השרים וַיִּוָעֲדוּ אל בית ה‘, ויגישו הכהנים אליהם את משפטם וגם ירמיהו דבר באזניהם דברים נכוחים. ויצדיקו אותו השרים לאמר: "אין לאיש הזה משפט מות, כי בשם ה’ אלהינו דבר אלינו". ואנשים מזקני הארץ קמו למליצים לנביא, בהזכירם את דרכי מלכי הצדק, אשר קמו בישראל והליכותיהם הנעימות עם הנביאים, אשר נבאו להם קשות ויטו את לב העם אחרי ירמיה. וראש מליצי הנביא הזה, אשר הפך את לב העם לטובה, היה השר אחיקם בן שפן, איש יקר רוח וטהר לב13.
בימים ההם היה עוד נביא, אשר התנבא כדברי ירמיהו ושמו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, אך לנביא האמלל הזה, לא קמו גואלים, כאשר קמו לירמיהו, ויהי כשמוע אוריהו, כי כלה מאת המלך להמיתו, ויקם ויברח מצרימה. אך חמת יהויקים לא שככה, וישלח את השר אלנתן בן עכבור14 ואנשים עמו, ויביאו את אוריהו הנביא ממצרים, ויך יהויקים העריץ את קדוש ה' וימיתהו15. ונביאי השקר אשר דברו סרה בשם ה‘, הרימו ראש בימים ההם ויהיו רעים לישראל מנביאי הבעל, אשר קמו בשמרון16, כי שמה את ידם עם הכהנים17, אשר השחיתו את דרכם בדור ההוא, להטות את לב העם אליהם. ותהי עמם גם יד פשחור בן אמר הכהן משרי הכהנים ומנכבדיהם, וינבא גם הוא בשקר18. ויתהפכו הנביאים הנבלים ההם בתחבולותיהם, להניא את לב העם משמוע בקול נביאי האמת, ולהסב אותם אל חזון תעתועיהם ויתנו ללעג בעיניהם, את נבואות הצדק, אשר קראו להן הנביאים הראשונים "משא דבר ה’". ויתלוצצו בלשון תהפוכות ויאמרו, כי אמנם משא ומעמסה הן19 ויספרו חלומותיהם אשר בדו מלבם באזני אוהביהם20. וילמדו גם הם את לשונם לדבר צחות, למען משול ברוח הקהל. ויהי כי נבצרה מאיש מהם לברוא לו ניב שפתים, ויגנבו דברים איש מאת רעהו וינאמו נאום21. ויחזקו את יד אנשי הזרוע לבלתי שובם מדרכם הרעה22; וימצאו בדבר הזה חן בעיניהם. ויורו את העם ללכת איש בשרירות לבו, באמרם, כי בגלל זה לא תבוא על איש רעה23. ולמען קנות את לב הנפתים והנרפים, נבאו להם כל היום כי שלום יהיה לעם24, ויתעיבו מאד לטהר בעיני שומעיהם את חטאת הזמה מטומאתה ולשומה בדבר, אשר אין עָוֶל בו25 וידיחו בדבר הזה את השובבים הזונים אחרי עיניהם, ללכת אחריהם. ותצא מאת נביאי השקר בירושלם חנופה26 לכל עם הארץ.
וישב יהויקים לבטח בשלש השנים הראשונות למלכו, כי חזה בצל מלך מצרים, אשר ידו רמה בעת ההיא. אך עד מהרה מטה יד הממלכה הזאת, אשר דמתה לאיש זקן, אשר כרבותו לאמץ כחו, כן ירפה וכן יחלש. כי תחת נבו פלאסר מלך בבל הראשון, אשר בו נלחם פרעה נכו ויצלח, גם עתה נבוכדראצר בנו, אשר יקראו לו גם נבוכדנאצר, איש “מרגיז ארץ מרעיש ממלכות” ותהי ראשית גבורתו להשיב מכה רבה אל חיק מצרים, אשר אמרה לשום מעצור לרוח נבו פלאסר אביו בהלחמו עליו על יד פרת. ויקרא נבוכדראצר מלחמה על פרעה נכו, ויצא לקראתו ויחן גם הוא על כרכמיש. ופרעה נכו אשר התהלל בגבורתו, בזה בלבו את המלך הצעיר, אשר לא יצא לו עוד שֵם ואשר אביו לא עמד בפניו, ויעט אליו ברוב חילו בסוס וברכב. וכוש ופוט עמו, תופשי מגן ורומח ולודים דורכי קשת27 ויאמר לכלות אויבו כרגע.
מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה ; וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם
וַיֹאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה-אֶרֶץ ; אֹבִידָה עִיר וְיֹשְבֵי בָהּ28
אך שם, על יד נהר פרת כשלו ונפלו, כי הדוף הדף מפניו נבוכדראצר את חיל פרעה עד מעבר לנחל מצרים ויקח מידו את כל אשר היתה לו מן הנחל ההוא עד נהר פרת29.
והעם הזה עם בבל הבא מארץ צפון, אשר שִנְעָר30 היתה אדמת מכורתו, גוי איתן ועתיק ימים31 היה, אשר יצא לו שֵם בממלכות בימים קדמונים מאד32. וירבו הימים וַתִּשַׁח בבל לפני אשור ותסר למשמעתו. וימשול אשור גם בחבל אחד מארץ ארם נהרים, אשר שם שוטטו מעולם בני כשׂד33 הארמי. ויהפכו מלכי אשור את הצִיָה הזאת לארץ מושב34, ויהיו הכשדים לעם יושב על אדמתו. ובהתפרץ מדי וארם נהרים ובבל מפני אשור ונבו פלאסר הכשדי מולך אז בבבל, היו בבל וכשדים לעם אחד ולממלכה אחת. ותקרא המלכות על שם בבל35 ואנשי החיל היו הכשדים36. ויהיו הכשדים גם חכמי בבל וכהניו חוברי חבר ובעלי הכשפים חוברי השמים החוזים בכוכבים המודיעים לחדשים את אשר יבא על הארץ37. ויקסמו קסמים ויקלקלו בחצים וישאלו בתרפים ויראו בכבֵד38, לדעת אם יצלחו במלחמה כי עצביהם היו אלהי מלחמה בעיניהם39. ולמן העת אשר נתכו שני העמים למוצק אחד, נהפך עם בני בבל, אשר עיניו היו מעולם אל חרשת המעשה40 ואל תענֻגות בשר, לגוי אכזרי מאד, אשר לא ידע רחם41 גוי אשר “הרחיב כשאול נפשו והוא כמות לא ישבע”42; לעם בוצע בצע, אשר “כלו לחמס יבא לאסוף כחל שבי ולרשת משכנות לא לו”43. ויהי למחתה לכל משפחות האדמה, כי ידו היתה נטויה “תמיד להרג גוים” ולשום את ארצותם למרמס לו44 “ולהעלות בחכה, לגרור בחרמו ולאסף במכמרתו” את כל האדם45. ויהי כי חזקה יד עם בבל, עד כי “במלכים התקלס ורוזנים היו משחק לו וישחק לכל מבצר”46 ויהי באכזריותו ובכחו “לפטיש כל הארץ”47 “מכה עמים בעברה רודה באף גוים”48 על כן רפו ידי ישראל מאד וימס לבו, כאשר קרב לבא על אדמתו, חיל הגוי המר והנמהר הזה, המון גדודי צבא, מחזיקי קשת וכידון ופרשים רוכבי סוסים, אשר קלו מנמרים חדו מזאבי ערב49 ואף כי ראתה בת יהודה לא את ולא שתים זרים באים בגבולה, נחשב מראה האויב הצר הזה בעיניה, כדבר אשר לא יאמינו בו, כי יסֻפָּר50.
כי למען קַיֵם את כל חבל הארץ ההוא בידו, עלה נבוכדראצר על יהויקים הנאמן לפרעה נכו, אשר למשמעתו סר, ויאסרהו (3155–605) בנחשתים להוליכו בבלה51. וַיִכָּנע יהויקים מפניו ויבא את צוארו בעול מלך בבל, ויהי לו עבד נושא מנחה. וירף נבוכדראצר את ידו ממנו ולא הוליכו עמו. ויקח מחמדת כלי בית ה'52 וימלא את אשפנז רב סריסיו ויבחר ילדי חן מזרע המלוכה ומבני השרים ואנשים מזקני53 העם ויעלם עמו בבלה, לגדלם שם להיות סריסים בהיכל מלך בבל54. ויבא ביום הוא חזון ישעיהו, אשר נבא לחזקיהו זה כמאה שנה לאמר: "מבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד, יֻקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל55, וגם לאדום לבני עמון ולמואב הודיע נבוכדראצר את ידו הקשה, ככל אשר הודיע למצרים וליהודה ויכנע גם אותן56.
אך בכל הרעה הבאה על יהויקים, לא שת לב גם הוא גם עַמו. ותכבד יד יהויקים על ירמיהו על הוכיחו את בית המלך ואת העם ויעצרהו בבית הכלא57. ויצו ירמיהו את ברוך בן נריה תלמידו בדבר ה‘, לכתוב את כל הדברים אשר נבא לישראל ואת כל התוכחות אשר הוכיח אותם, זה שלש ועשרים שנה, למען תמצא יד איש אחר לקרוא אותם לפני העם גם בהיות הוא עצור בבית האסורים. ויעש כן ברוך בן נריה ויכתוב את חזון ירמיהו ויהיה ברוך עולה פעם בפעם אל בית ה’, וקורא את הספר באזני העם. ויהי בשנה החמישית ליהויקים בחדש כסלו ביום צום, ויוָעד עם רב מכל ארץ יהודה ירושלימה אל בית ה‘. וימצא בן נריה את לבבו, ויקרא לפני הקהל הגדול את דברי הספר, אשר היה משפטו עד העת ההיא לקרוא רק באזני מתי מספר בבית ה’. והשר גמריהו בן שפן אבי השרים ישרי הלב, נתן לו מקום בלשכתו אשר במקדש, לשבת ולהשמיע משם את דבריו. וישמע מיכיהו בן גמריהו ויבא אל סוד השרים ויתיעצו לסבב את פני הדבר כי יקראו הדברים באזני המלך, אולי יבין לאחריתו. ויהי כי ידעו את לב יהויקים הקשה, ותהי ראשית עצתם לצַות את ברוך, כי יתחבא הוא וירמיהו, פן תצלח בהם חמת המלך, ואחרי כן הכשירו את הדבר. וישלח המלך את יהודי בן נתניהו סריסו וַיָבֵא את המגלה ויקראה יהודה לפניו, ויהי כי לא טובו בעיני המלך דברי הספר ויקרעהו קָרוע והשלך על האש הבוערת על הָאָח אשר לפניו. ויאטם את אזנו לקול השרים אשר הפגיעו בו, לבלתי שרוף את המגלה הזאת, ויצו לתפוש את ירמיהו ואת ברוך ולעשות בהם שפטים, אך שניהם נעלמו מעיני עבדי יהויקים. ועל המלך הזה חזה ירמיהו חזות קשה ויכתוב עוד הפעם את תוכחותיו על ספר ויוסף עוד עליהם דברים רבים.
וחמת המלך יהויקים עלתה על ירמיהו ועל ספרו על הנבאו, כי תרום יד מלך בבל58 על ישראל, אם לא ימהרו לשוב אל ה', כי נָטֹה נטה יהויקים אחרי מצרים גם אחר הביאו את צוארו בעבודת נבוכדראצר. ויחשוב מחשבות כל היום לפרוק מעליו את עֻלו. ויהי מקץ שלש שנים ליום הכנעו מפני הכשדים, ויבצע את אשר זמם, וימרוד במלך בבל וימנע את מנחתו ממנו. ולא אחר נבוכדראצר לפקוד עליו את עון בגדו בו, וישלח בו את חילו, הלא הם גדודי הכשדים וגדודי ארם59 האויבת לישראל מעולם, אשר נסבה לבבל ביום נפול אשור. וגם גדודי מואב וגדודי עמון שכני יהודה הרעים פרצו בארץ וינטשו בשדות ויארבו על הדרכים60 וישימו אותה לחרדה.
רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת-חֶלְקָתִי
נָתְנוּ אֶת-חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה61
עַל-כָּל-שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַיָי
אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ
אֵין שָׁלוֹם לְכָל-בָּשָׂר62
ויאספו העם אל עריהם מפחד אויב ויחישו להם מפלט בירושלם גם בית הרכבים63, המה ויאזניהו בן ירמיהו בן חבצניה הראש לבית אבותם. והרכבים הלא המה בני יהונדב בן רכב, אשר השביע אותם אביהם בימי המלך יֵהוא, לבלתי שתות יין ולבלתי בנות בתים, כי אם לשכון באהלים ולהיות רעי צאן ובקר. ויצורו חיל הכשדים על ירושלם, ויהיה המעט לישראל, כי כתרוהו אויביו מסביב ותהיינה השנים ההן שנות בצורת64 ושדפון65 חורב66 וצמאון67 דֶבֶר בבהמה68 ומְמותי תחלואים באדם69 ויבערו תועי לבב וַיִוָאלו לחשוב להם לעון, את עזבם עבודת מלכת השמים. ויעשו בנפשם שקר, כי ידה בכל הרעות האלה הבאות עליהם70.
וימת יהויקים בשנת האחת עשרה למלכו, אחרי מלאת שמונה חדשים למצור אשר שמו הכשדים על העיר71 וימלוך (3163–597) יהויכין בנו תחתיו, אשר נקרא גם יכניה, בן שמנה עשרה שנה. ויהי מקץ שלשה חדשים ועשרה ימים למלכו, ויבא גם נבוכדראצר לכלכל את דבר המצור והמלחמה וַיַבְלֵג יויכין על מגורתו אשר יגור מפני מלך בבל72 ויצא לקראתו לכפר את פניו הוא ואמו המלכה נחשתא בת אלנתן, ושריו וסריסיו ועבדיו. ולא האזין אליו מלך בבל ולא האמין לו, וַיִוָעַץ להוריד מכסא ישראל את בית יהויקים, אשר המליך מלך מצרים אויב בבל ומבקש רעתה, ולהסב את המלוכה אל איש אחר מבית דוד. ויקח את יויכין ואת אמו ואת כל אנשיו, אשר ברגליו ואת נשי ביתו ואת ילדיו73 וישם עליהם משמר. ולמען היות יהודה למן היום ההוא ממלכה שפלה לבלתי התנשא עוד עליו, לקח “את אילי הארץ”74 עשרת אלפי איש ממרום העם, ובתוכם שרי יהודה אלפַיִם, ושבעת אלפים אנשי חיל גבורים עושי מלחמה, והחרש והמסגר75 אלף איש עושה מלאכה, אשר לא נמצאו כמוהם בארץ בבל76. ויבז את אוצרות בית ה' ובית המלך, ויקצץ את כלי הזהב אשר עשה שלמה בהיכל הקדש, ויולך את השבי ואת הבזה בבלה. ויתן נבוכדראצר את המלך יויכין האמלל אל בית הכלא ויהי אסור שם שבע ושלשים שנה. ויהי כי המה לב העם למלך הצעיר, אשר הלך בגולה ויקראו את שמו לזכר עולם את שער בית ה', אשר משם יצא, אחרי התפללו, אל מחנה בבל, שער יכניה77. ותהי ארץ בבל למיום גלות שמה מלך יהודה ושריו אילי הארץ למושב אצילי בני ישראל כאלף וחמש מאות שנה78. ולמען מנוע את העם מדרך מצרים אויבתו היושבת בנגב, סגר את ערי נגב יהודה הקרובות לה ולא נתן בהם יושב79. ויהי כי נשַמה כל אדמת הנגב ותרב חית השדה, ותהי לארץ למשכלת עד גלות הארץ80 ותהי השארית אשר נשארה ביהודה ובירושלים כתאנים, אשר לא תאכלנה מרוע81 כי לא השאיר נבודראצר ביהודה רק את דלת עם הארץ. וידי צבאות בבל אשר עברו בארץ חלו מאד בערים רבים להרוס ולנתוץ. ותרבינה ביהודה הערים החרבות והנשמות והנהרסות82 עד אשר קראו לאנשי הערים ההן “יושבי החרבות”83 ותהי הארץ לחרבה לחרפה וגדופה ומשמה84 באשמת יהויקים אשר התגרה ברעה.
ויַמלך נבוכדראצר על יהודה את מתניה85 הבן השלישי ליאשיהו86 בן אחת ועשרים שנה, איש רך לב ורפה ידים87, ויכרות עמו ברית וישביעהו בה' להיות נאמן לו ויסב את שמו צדקיה (3163–697) לאמר: ה' צדקך יהי בך לעד על השבועה אשר נשבעת לי88. ואף כי מטה יד ישראל מאד בעת ההיא, לא התיאש עוד ירמיהו הנביא מן הטובה ותהי עצתו אמונה לצדקיהו מלך יהודה ואל עמו לאמר, “הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו”89. כי צָפֹה צָפָה הנביא הזה ברוח קדשו, אשר אָצל עליו ה‘, כי לא לאֹרך ימים יכון כסא בבל90. על כן אין טוב לעמים, כי אם להכנע מפני הגוי הקשה הזה, עד בוא עת ארצו גם הוא. וינח לישראל מעט בימים הראשונים, אשר נשא צדקיהו את עול בבל, ותרם קרנו. ויהיו מלאכי הגוים הקטנים אשר מסביב באים בבית מלך ישראל, וגם מלאכי צידון בתוכם91, להסית אותו לשית ידו עמם לפשוע במלך בבל. ויבא ירמיהו אל מלאכי מלכי הנכר וישם בפיהם דברים לדבר באזני אדוניהם, לנטות את שכמם גם הם, לעבוד את נבוכדראצר ולא יכרתו ברית איש עם ראהו ועם מלך יהודה, להתפרץ מפני הממלכה הגדולה והחזקה לרע להם, ולא ישעו אל דברי עונניהם וקוסמיהם, אשר קמו גם בקרבם, לעוררם לפרוק עול מלך בבל92. ולמען המרץ את דברו, עשה לו ירמיהו במצות ה’, מוסרות ומוטות וישלח אל מלכי הגוים ביד מלאכיהם לאות להם, כי צוה אלהים לשום את צוארם בעול נבוכדראצר, למען ישקטו גוי גוי במקומו ולא יגלו מארצם. ומי יודע אם לא עשו דברי הנביא פֶּרִי, לולא יצאו לו לשטן, חבר פוחזים וריקים בעלי לשון, אשר שמו את נפשם לנביאים93. וחנניה בן עזור מגבעון בראשם. ויעשו שקר בנפש הקהל, כי בעוד שנתים ימים, ישבר עול מלך בבל וכל גולי יהודה94 וכל כלי בית ה' ישובו ירושלמה. ויריבו נביאי השקר בירמיהו, אך הוא לא חת מפניהם ולא הפל דבר מדבריו ארצה. וימת חנניה בן עזור נביא השקר בשנה הראשונה למלוך צדקיה. אך דברי השקר, אשר הפיץ הוא וחבר מרעיו, הצמיחו לענה ורוש. וימלאו נביאי השקר את כל הארץ, חזון שוא, ומקסם חלק, ויהי ירמיהו בעת ההיא כמעט הנביא האחד95 על אדמת ישראל, אשר נבא בשם ה' על כן האמינו העם, כי מבלעדיו לא יקום עוד נביא והנבואה תתום כלה. ויהי למשל בפיהם: “יארכו הימים ואבד כל חזון”96 והכהונה שבה גם היא עשר מעלות אחורנית, ויכהנו גם ערלי בשר בבית ה'97.
-
תהלים פט, מב–מג. ↩
-
דהי"א ג, טו. ↩
-
ירמי' ב, טז. ↩
-
כב יז.ועיין הדמות אשר ערך לו יחזקאל (יחזק יט, ו–ז). ↩
-
ירמי' כב, יג. ↩
-
עיין היטב את דברי במוצא דבר “תשובת דור יאשיהו”. ↩
-
ירמי' ט, כב. ↩
-
ח, ח. ↩
-
ה, ז–ח; ט, א. כג, י. ↩
-
ה', כז. ↩
-
יב.“לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם”(איכ‘ רב’ א, א). ↩
-
ה, ח. ↩
-
ירמי‘ כו, א–יט. כד. בראשונה כתוב, כי יד “כל העם” היתה עם צוררי ירמי’ (ח) ואח“כ כתוב, כי יד ”כל העם“ היתה עם השרים המצדיקים אותו (ט"ז) כיצד יתקימו שני כתובים המכחישים זא”ז? – בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי אחיקם, אשר עמד למעוז לנביא הנרדף, הוא הפך את לב העם (כד) ויהיה פירוש “לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו” לאמר, לבלתי הניח את העם בכעסם הגורם למיתתו. ↩
-
עכבור זה הוא “עכבור בן מיכיה” הנזכר בין שרי יאשיהו (מ"ב כב, יב) שנקרא בס' דהי“ב ”עבדון בן מיכה" (דהי"ב לד, כ). ↩
-
ירמי' כו, כ–כג. ↩
-
כג, יג–יד. ↩
-
יא; ה, לא. ↩
-
כ, ו.לפי השמועה היה פשחור עשיר גדול ועליו עלתה מסורת עתיקה לאמר: "ארבע מאות עבדים, ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים היו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה וכו' (קדושין ע:) ↩
-
ירמי' כג, לג–לט. ↩
-
כה. כז. לב. ↩
-
ל–לא. ↩
-
יד. ↩
-
יז. ↩
-
ו, יד; ח. יא. ↩
-
“ובנביאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף”.. (כג, יד) ועיין כט, כג. ↩
-
כג, טו.במלה זו כִון ירמי' ביחוד על עון זמה ועיין ג, א. ב. ט. ↩
-
מו, ט. ↩
-
ח. ↩
-
מ"ב כד, ז. ↩
-
ברא' י, י; יא, ב–ט. ↩
-
ירמי' ה, טו. ↩
-
ברא' י, י. ↩
-
כב, כב. ↩
-
ftn343 ↩
-
בין 287 פעמים שנזכר שם “בבל” במקרא נסמך 135 פעמים לשם מלך ומלכות. ולשֵם כשדים הנזכר במקרא 84 פעמים לא נסמך רק ארבע פעמים. ↩
-
מרבית שם כשדים יזכר בדברי המלחמות ותשע פעמים נסמך אל שם כשדים מלת “חיל” ומלת “גדודי”. ↩
-
ישעי' מ“ז, ט. י”ב. וכן אנחנו מוצאים שֵם הכשדים נקרא עם החרטומים האשפים וגזריא. (דני' ב, י; ד, ד; ה, ז. יא). ↩
-
יחזק' כא, כו. ↩
-
עיין היטב חבקוק א, יא. טז–יז. ↩
-
יהושע ז, כא. ↩
-
ירמי' ו, כג. ↩
-
חבקוק ב, ה. ↩
-
א, ו. ט; ב, ו. ט. ↩
-
טו. יז. ↩
-
טו; ב, ה. ח. י. ↩
-
א, י. ↩
-
ירמי' נ, כב. ↩
-
ישעי' יד, ו. ↩
-
ירמי‘ ו, כג–כד. חבק’ א, ז–ח. ↩
-
ftn50 ↩
-
דה“ב לו, ו. ועיין מוצא דבר: ”גולי בבל הראשונים". ↩
-
דה"ב ז. דניאל א, ב. ↩
-
עיין מוצא דבר: “גולי בבל הראשונים”. ↩
-
דניאל ג–ד. ↩
-
מ"ב כ, יח. ישעי' לט, ז. ↩
-
כי כן נמנו שלשת העמים האלה עם מצרים ויהודה (ירמי' ט, כה). ↩
-
ירמי' לו, ה. ↩
-
כט. ↩
-
מלבד אשר “גדודי ארם” תכופים לגדודי כשדים במנינם בעקר מקומם (מ"ב כד, ב) נמנו עמם יחד עו הפעם “מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם” (ירמי' לה, יא) הא למדת כי שני אלה היו כמעט לצבא אחד. ↩
-
ירמי' ו, כה. ↩
-
ftn61 ↩
-
יב.ואת הפסוקים האלה יסיים הנביא בתוכחה “על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה, אשר הנחלתי את עמי ישראל” –, ומי המה הלא עמון ומואב ואדום! ↩
-
לה יא. ↩
-
י"ד, א. ↩
-
יב, יג.ואם נתבונן בפסוקים שלפניו ושלאחריו נראה, כי דבר זה היה בימי בוא השכנים הרעים על אדמת יהודה, שהם אחרית ימי יויקים (מ"ב כד, ב. ועיין חבקוק ג, יז). ↩
-
ירמי' ג, ג; יד, ד. ↩
-
ה. ↩
-
יב, ד.חבקוק שם. ↩
-
ירמי‘ טז, ד. ולפי הזכרונות שנזכרו פורעניות אלה פעמים הרבה בירמי’, יש להחזיק כי כמעט לא סרו מאחרית ימי יאשיהו והלאה. והפסוק הנרשם בסמוך יעיד גם הוא על זה. ↩
-
ירמי' מד, יח. ↩
-
“בעת ההיא עלו עבדי וגו'”(מ"ב כד, י) אין משמעו לדעתנו, כי בימי עלות יהויכין על כסאו, עלו על ירושלם, כי אם עלו כתשעה חדשים לפני מלכו ובעת מלכו לא נעלו עוד מעליה ורק אם נאמר כן, יתקימו שני מקראות המכחישים זה את זה בדה“י, כי כתוב אחד אומר שם ”ושלשה חדשים ועשרת ימים מלך…“ (דה"ב לו, ט) וכתיב אחד אומר ”ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדראצר ויביאהו וגו‘“ (י). ובכן השאלה עולה מאליה: איך אפשר לשנה, לשוב ולהתמלא במשך שלשה חדשים ועשרה ימים? אלא על כרחי אני אומר, כי ”לתשובת השנה“ נאמרה על מלאת שנה ליום, אשר עלו עבדי נבוכדראצר לצור על ירושלם ודבר זה היה כתשעה חדשים פחות עשרה ימים, לפני מלוך יהויכין ובמלאת אחרי כן שלשה חדשים ועשרה ימים למלוך יהויכין, שאז היתה תשובת השנה לתחלת המצור, אז נהיה שנוי גדול לדברי בעל ספר דה”י שלח נבוכדראצר שלוחיו ויבֵא אליו את יויכין, ולדברי בעל ספר מלכים המבואר במקום זה יותר מס’ דה"י ואשר את דבריו קבלו רבותינו ויוסיפוס עלה עליו נבוכדראצר בעצמו (מ"ב כד, יא) ויויכין יצא לקראתו. ↩
-
ירמי‘ כב, כה. ולדברי יוסיפוס מסר המלך הרך את נפשו על שלום עמו (קדמו' 1 7 X) וגם מן דברי רבותינו עולה כן באמרם: “כשעלה נ”נ… יצתה סנהדרי גדולה… אתון ואמרון לו ליהויכין… נ“נ בעי לך כיון ששמע מהם כך אמר: רבש”ע וכו’" (שקלים ו, ד). ↩
-
“הוטלו הוא וזרעו”(ירמי' כב, כח). ↩
-
יחז' יז, יג–יד. ↩
-
רבותינו הוציאו את שם “החרש והמסגר” לדרשה. ויונתן תרגם אותו כפשוטו: “אומניא ותרעיא” ואחריו נמשכו כל הפשטנים ור“י ייטלש והמתרגמים החדשים פירשו גם ”והמסגר" אומן עושה מפתחות ומנעול וכן נראה גם מיוסיפוס (קדמו'.1.7 X) שהוא מפרש את שניהם אומנות. ↩
-
פסוק מלכים ב' כד, טז אינו אלא כפל מקצת דברים של פסוק י“ד שלפני פניו, אלא שבפסוק י”ד נזכר רק כלל המספר, אך לעומת זה עלו שם גם השרים במספר הכולל, ובפסוק ט"ז נמנו אנשי החיל לעצמם והחרש והמסגר לעצמם והשרים לא נזכרו כל עקר. וכן העלה גם האברבנאל. ↩
-
שקלים ו, יג.מדות ב, ו. ↩
-
עיין קדושין סט–ע“ב ”אילי הארץ": אלו חורי יהודה ובנימן ועליהן הכתוב אומר: כתאנים הטובות האלה כו', (ס“ע, כ”ה). ↩
-
ירמי' יג, יח–יט. עיין רש“י ורד”ק. ↩
-
י“ב ט; טו, ג. יחז‘ ה, יז; יד, כא; לג, כז; לד, כה. כח. ואולי תכון לפי זה בדרך פשוטה מאד מליצת ירמי’ על נבוכד' ”וגם חית השדה נתתי לו לעבדו". (ירמי' כז, ו; כח, יד) כי החיות הרעות הפילו המתפרצים מפניו חללים, ככל אשר הפילו בם אנשי חילו העובדים אותו. ↩
-
ירמי' כד, ח. ↩
-
יחז' לו, ד. ↩
-
לג, כד. ↩
-
ה, יד–טו. ↩
-
מ"ב כד, יז. ↩
-
דה"א ג, טו. ↩
-
עיין ירמי' לח, ה. כד–כו. ↩
-
“אמר לו: יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי”. (כריתות ה:) ↩
-
ירמי' כז, יב. ↩
-
ז. ↩
-
ג. ↩
-
ט.פסוק זה חוזר על העמים ולא על צדקיהו, כי ענין צדקיה מתחיל בפסוק יב. ↩
-
יד–טז. ↩
-
כ"ח, ב–ד. ↩
-
יחז' ז, כו. ↩
-
יב, כב–כד. ↩
-
מד, ז.“הכהנים ששמשו בימי צדקי' ערלים היו…”(איכה רבתי א, ט). “שאף הכהנים המקריבים את הקרבנות היו ערלים…” (תנחומא ברא' יז, ג). ↩
תפוצת תרבות מצרים וצור בישראל. רום קרן עבודת האדמה ומעוט עבודת הרועים. ערי מבצר וערי מסכנות. תגבורת תרבות הערים על תרבות הכפרים. חליפות בתעודות הממכר והקנין. אניות תרשיש. סחר הארץ. שפת ישראל ידועה לבני הנכר. תפארת בית המלך למופת לעשירי עם. שר הבית. שר המלתחה. שומר הבגדים. רכב המשנה. רכבים. אפריון. רצים נושאי מגנים. שער הרצים. שומרי הסף. גן המלך. חיות לשחק בם. המלך מופת בצדקתו או ברשעתו לכל העם. עושר ובזבוז בבתי העשירים. בתי משוש ושכיות החמדה תענוג ורוך. תפנוקים מובאים מארץ מרחק. קשוטים ותמרוקים. מנגינות ומחולות. סוסים ומרכבות. בית משתה וסוד משחקים. גאוה וקוצר דעת. אהבת דרכי הגבר. שרים מתנשאים על העם. בתי כלא. מהפכת וצינוק. ערך הכסף בדורות ההם. חורי יהודה. כהנים ונביאים. יועצים ושופטים. אנשי מלחמה וחכמי חרשים. קוסמים ונבוני לחש. יראת המקדש ועולות. צום ותפלה. קהל ועצרה. לשכות יחידים בבית ה'. כהן המשנה ושרי כהנים. שומרי הסף בבית ומנצחים על המלאכה. כסף הקדשים ובדק הבית. מנחה נסך ולבונה. קרבן תודה שירי תודה והלל. משוררי הקדש והנביאים מטיפים לתורה. שוחרים את המדע. תקופות ומולדות. שעות ורגעים. מעלות אחז. דברי הנביאים. נבואת נחום האלקושי וצפניה בן כושי. נבואת חבקוק וירמיה בן חלקיה לכלליהן ולפרטיהן.
ותרבות העמים, אשר החלה לפרוץ בגבול ישראל, מנגב ומצפון, ממצרים ומצור, בראשונה בימי שלמה, ואחרי כן בימי בית עמרי, אשר התחתן בבית אתבעל מלך צֹר, גם בבית מלכי יהודה, ובימי אוהבי מצרים; התרבות הזאת הלכה הלוך ושַנות מעט מעט את פני האם והארץ מן הקצה אל הקצה. ולא ראה רואה אחד את הארץ ואת יושביה בימי שאול ודוד, וישב וירא אותם בימי צדקיהו, לא האמין, כי שני המראות הרחוקים הנבדלים איש מאחיו, יערכו לנגדו דמות גוי אחד יושב על ארץ אחת. הן אמנם כי על עבודת האדמה והמרעה לא עברו חליפות רבות ותהי עוד עבודת האדמה תמה ובריאה כבראשונה, ואולי עוד הוסיפה עוז ועֹשר בדורות ההם, ותחת המלונה, אשר בכרם, נבנה בתוכו מגדל1 אף שמחת הקציר הוסיפה חֵן, כי שוו הקוצרים הדר גם על אות ברכת פרי אדמתם ותהי ערמת החטים סוגה בשושנים2 אשר ישאו לפניהם ביום הוא. לעֻמת זה רפתה רוח העם מעבודת הרועים התמימה בימי הרחב העם את נפשו, ותחשב מרבית עגלת בקר ושתי צאן לעבֻדה רבה3. על כן שמו חכמי העם וסופריו את פניהם להשיב את לב העם אל המלאכה הנקיה הזאת, אשר ברכה בה ולתת אותה לחן בעיניו4. והמלכים נתנו לב להרחיב את עבודת הרועים ולהשביח את המקנה5. ואיש חסיד אחד, הלא הוא יהונדב בן רכב, חשב את עבודת אבותינו הראשונים למעוז לרוח העם ולכחו ולמשמרת מכל תענגות יושבי הערים הגדולים, אשר יפריעו את מוסר העם וכלה יכלו את כחו6. כי למן היום אשר החל שלמה ורחבעם וכל מלכי יהודה, להרבות ערי מבצר וערי מסכנות בארץ7 גברה תרבות הערים על תרבות השדה, ויהי כי רב הכסף בארץ, ויוסיפו המוכרים והקונים לשום שארית לדברי ממכרם וקנינם, בקנותם איש מאת רעהו נחלת שדה או כרם, ולא בטחו עוד בעדות באי שער העיר לבדה או בתעודה, אשר ישלוף איש נעלו לְקַיֵם דבר, כמשפט אשר היה לפנים בישראל8. ויהי משפט הקונים בימי המלכים לכתוב על כל קנין, “ספר מקנה” וכי יחתמו המוכר והקונה עליו בעצם ידם. והעדים יחתמו גם הם על עדותם, אשר יעידו בספר המקנה, כי ראו עיניהם בהִשָקֵל הכסף במאזנים, ובהנתנו מיד המוכר ליד הקונה. ובספר המקנה יכתבו גם המצוה והחֻקים לאמר, התנאים, אשר על פיהם מכר האיש את שדהו. ואת ספר המקנה יכתבו בשני נִשְׁתְּוָנִים והיה הַנשְׁתְּוָן האחד טמון ביד הקונה לעדה, כי אליו נסבה הנחלה וקראו לַנִשְׁתְּוָן הזה “ספר החתום”, והנשתון השני יֻתַּן בבית המשפט או בכל מקום אשר יוכל כל איש לקרוא אותו ולבקרו וקראו לו “ספר הגלוי” ושמו לב לשמור את ספר המקנה ימים רבים9.
וילך לב העם הלוך ורוֹךְ, ומבצרי הארץ הלכו הלוך ורוב, הלוך וחזוק. ותרבינה בארץ החומות הבצורות, המגדלים הגבוהים10 והפנות הגבוהות11 עפל ובחן12. ויתהדר העם במבצריו וַיְשַׁווּ עליהם הוד, בתלותם על מגדלי עֻזם מגנים ושלטי גבורים13 כמשפט אנשי צור14. ועל החומות הפקדו שומרים ויהיו שומרי החומות סובבים בעיר בלילות לשמור עליה15. וככל אשר שמו מַסְגֵר ומִשְׁמָר על עריה וַיֵאָספוּ ביתה, כן נפוצו אנשׁים מהם על פני ים וילכו באניות גדולות מאד, אשר קראו להן אניות תרשיש16 על היות חזקן רב, די עבור עד קצה הים התיכון, עד ארץ ספרד, אשר יאמר לה בימי הקדם ארץ תרשיש17) ויוליכו בהן את מותר תבואת ארצם למכרה אל הגוים היושבים על שפת ים התיכון מסביב, אך מרביתם מכרו את מותר פרי אדמתם ומגדיה לצוֹר והיא הפיצה אותם על פני כל הארצות. ותהי סחורת ארץ ישראל החטה הטובה הגדֵלה בערי מִנִית, אשר בעבר הירדן, שמן ודבר והצרי הטוב הגדֵל בגלעד ובירחוֹ ופַנַג18. ויצלח העם מאד במסחר הזה, ותמלא הארץ כסף וזהב19 ויצא שֵם לישראל בארצות, וילמדו גם בני עמים רחוקים לדבר בשפתו, שפת יהודית20 אשר נקראה כן על היותה צחה בארץ יהודה, מאשר היתה בארץ אפרים21.
ולמימי שלמה והלאה, למן העת אשר רבתה מאד תפארת גדולת בית המלכות, והעושר החל לרוב בארץ, היה בית המלך וכבוד עשרו למופת לשרים ולעשירי עם. ויהי שר אחד גדול מֻפקד על הליכות בית המלך, אשר יאמר לו סוכן או שר הבית22. ושרים ופקידים היו מְמֻנים גם על כל חפצי הבית: שר המלתחה23 ושומר הבגדים24 ויעשרו המלכים עֹשר רב גם במסחר, אשר הרבו לשחר אותו גם בשלל המלחמות גם בעבֻדה הרבה, אשר היתה להם: שדות וכרמים, עשתרות צאן ובקר25 ומעשה היין26. וישב המלך על כסא רם ונשא וצניף מלוכה27 בראשו. והשרים עומדים ממעל לו28 וסריסיו נצבים לפניו לשרתו. ובהראות המלך את פני העם, יצא אליהם הוא ושריו רוכבים ברכב ובסוסים29 וְיָשַׁב בשער בני העם30 או בשער בנימן31, ואם יהיה דבר לאיש ודבר שם לפני המלך. וכי יצא לדרך ורכב על רכב המשנה32, ורַכָּב33 איש חיל נוהג בסוסים, והָרַכָּבִים34 הם רוכבי סוסים מהירים מאד נכונים על יד המלך לשלוח אותם אל כל אשר יחפץ. ויש אשר ירכב המלך באפִּריון אשר תכונת אחד מהם עוד נשמרה בספר: עצי לבנון היה כלו עמודיו כסף ומסגרת מקום השבת זהב ומרכבו ארגמן35. ובעלות המלך בית ה' והלכו הרצים ונשאו לפניו את מגניהם36. ובבא המלך בתפארתו לעיני כל העם אל היכלו ביום המשחו או ביום ישועה לשבת על כסאו, ובא בראש שרי החיל והכרֵתי שומרי ראשו, דרך שער הרצים37 הוא השער העליון38 לכל שערי היכל המלך, ואשר שם נצבים בתאים על יד השער שרי הרצים השומרים פתח בית המלך39. ועל פתחי האולמים והחדרים, אשר ישב שם המלך, יעמדו שומרי הסף אשר גם הם נחשבו בין השרים40. ובלילה החזיקו משמר ששים גבורים אחוזי חרב41. ובגן המלך42 היוצא עד מי השלוח43 גדלו שנהבים, קֹפים ותֻכיים לשחק בם44. ויהי בית המלך למופת לכל העם בהיות המושל איש צדיק, ירא אלהים אוהב משפט וצדקה, והטיב כל העם את דרכיהם ואת מעלליהם והעלימו השרים הרשעים את מזמות לבם מעיני המלך, וצפו לעת מצוא לעת מות המלך, או לעת הפרד מעליו איש האלהים, אשר בקולו הוא שומע והפיקו אז את זממם, ובסור היושב לכסא מדרכי דוד אביו, ועשה את הרע בעיני אלהים ואדם, ונדח כל העם אחריו והשחית את דרכו, אז יסוגו השרים הצדיקים אחורנית וצפו הם לעת אשר תמצא ידם, להרך את לב אדוניהם ולרפוא את משובת עמם, בראותם את מלכם עושה את הטוב ואת הישר45. ותעבורנה חליפות על דרך רוח הקהל, אשר שִנה טעמו למוסר ולצדקה, לפי הדרך אשר הלך בה המלך המולך בדור ההוא. אך בדבר העֹנג והבזבוז לא הפילו השרים ועשירי העם כמעט דבר מדרכם, אשר אחזו בה מימי שלמה, מן הימים אשר החל העֹשר לרוב בארץ. וייקר בעיניהם התענוג, וַיֵזל ערך הכסף בבית המלך והשרים והעשירים יושבי הערים הגדולות וירב גם הבזבוז והתענגים והתפנוקים לבא לרגלי העשר אל גבול ישראל. ויבנו להם העשירים בתי משוש46 גדולים וטובים, בתי מדות, ספונים בארז ומשוחים בששר47. וימלאו אותם כל שכיות החמדה48. ויתעדנו מאד ויהיו אנשים גם מקרב העם, אשר היין כאשר הוא, לא ערב עוד לחכם, וישתו יין הרקח49 ויסוכו בני מרום העם את בשרם בשמן הטוב ויקטרו בחדריהם כל ראשי בשמים לריח ניחוח. וימעטו בעיניהם צרי גלעד והמור, אשר בארצם, ויקנו את הקנה הטוב הבא מארץ מרחק ואת הלבונה, אשר החלה לבא בגבול ישראל משבא, מימי שלמה והלאה50.
ויהיו התפנוקים האלה לצרך לדורות הרכים והענֻגים, אשר מימי שלמה והלאה ויהי למשל: “שמן וקטרת ישמח לב”51. ויחשב השמן והבשם הטוב לאוצר יקר ככסף וכזהב גם בבית המלך גם בבית גדולי העם52. ויקטרו גם את המרבדים אשר על המטות גם בבית המלך53, גם בבית עשירי עם54 מור ולבונה ובכל אבקת רוכל אהלים וקנמון, ויפרשו עליהן יריעות חטובות אטון מצרים55. ויאכלו התפנוקים היקרים האלה, את חיל רבים מן העם56 ולא נתנום לעשות חיל ועֹשר, והנשים הרבו מאד להעלות עליהן כל עֶדי למיניהם. ומלבד עדי הזהב, אשר היה משפט נשי ישראל לשום על בגדי השָני אשר עליהן, מימי שאול, עד ימי מלכי יהודה האחרונים57, עטו בגדים עדו חלאים מעשה ידי אמן58 אשר רבו שמותיהם למספרם למיניהם:
הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:
הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁרוֹת וְהָרְעָלוֹת:
הַפְּאֵרִים וְהַצְעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְחָשִׁים:
הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף:
הַמַחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים:
הַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְנִיפוֹת וְהָרְדִידִים59:
ותאזורנה חגורה ופתיגיל, ותסרוקנה ותקלענה את שערן מעשה מקשה60, ואת עיניהן קרעו בפוך61. ובצאתן במחול משחקים תעדינה תֻפים62, וְכִוְנוּ העלמות התופפות את צלצלי תֻפיהן אל קול השרים וזמרת הנוגנים הנצבים להן בתָּוֶך63, ויָצאו הנערות המחוללות אלה לקראת אלה במחולת המחנים64. ותהיינה בנות ציון וירושלם65 למשל ביפין ובחין ערכן. אך יש אשר נתנו את נפשן לשחוק בעיני טובי טעם יודעי חן, בהרבותן עליהן עדי עדים תורי זהב על לחייהן, וחרוזי פנינים על צואריהן ונקֻדות כסף על שלמותיהן66. וידמו אוֹתן בכבד תפארתן “לסוסתי ברכבי פרעה”67 המלאה והכבדה גם היא בכלי כסף וזהב ברסן עדיה ואין חֵן ואין טעם לה. אולם תפארת העכסים והשביסים הולידה קלקלה גדולה מקלקול הטעם, כי הסירה מלבן ומעל פניהן את תֻמת אמותיהן הרעננות בנות החיל מימי קדם כדבורה וחנה, נעמי ורות, אשר כל דרכיהן היו תֹם וענוה, עוז ונעם, אמת ונכחה, ובנותיהן אחריהן שִנו את דרכן, “כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפֹף תלכנה וברגליהן תעכסנה”68. “נשים שאננות בנות בוטחות”, כאלה אשר לבן לא היה, כי אם אל שמלותיהן קשׁוריהן ותמרוקיהן, אל יכלו ללדת ולגדל בנים נאמנים לעמם ולקדשיו, ולהטות את לב בעליהן אל הנכונה, ויתמכרו גם הגברים גם הנשים אל התענֻגות, אשר אכלו את כחם ואל הפאר אשר אכל את כספם. וירבו להם סוסי הוד69 אשר שמו עליהם מצִלות70 ומרכבות כבוד71 ותרבינה מרכבות מצרים בארץ, אשר מחיר האחת שש מאות כסף, והסוסים אשר מחיר האחד חמשים ומאה כסף72 ועל החמורים רכבו רק העניים73. ויהיו בתי המועד, אשר שם נועדו אוהבי העֹנג, בתי היין74, אשר לא נראו בארץ עד אחרי ימי דוד, ובתי המרזח75 בתי המשתה76, וסוד משחקים77. והשכימו בבקר אל בית המשתה, ואחרו שם בנשף78, וישמחו כל היום על מזרקי יין או על אגן הסהר, אשר לא יחסר המזג79. וככל אשר הרבו הענֻגים להרך את עורם ואת בשרם, כן הרבו להקשות ולהקשיח את לבם מכל מרום ונשגב.
וְאֵת פֹּעַל ה' לאֹ יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ80:
וכן הרבו להתעלם מעמם, מכבודו משלומו ומהדרת קדשיו העתיקים, וישעו אל תרבות העמים, אשר מקרוב ומרחוק. וילמדו השרים את לשונים לדבר בשפת ארמית81, אך מלבד דעת לשון העמים, אשר תועיל לשרי הממלכה, ואשר לא תָצור את רוח מולדת העם, דבקו גם בהבלי נכר, אשר אין בהם מועיל. כי בהיות דעתם קצרה מאד, לא ידעו הבין מה יתרון תורת ישראל על התרבות הנכריה, ויבחרו את דרכי העמים ללכת בהן ותורת אבותיהם היתה בעיניהם למותר82. ויחטאו גם לאלהיהם בדבר הזה, כי מלאו כל הארץ קוסמים ועוננים כפלשתים83 אשר הכעיסו את ה‘, ויוליכו את העם שולל בהבליהם, ותמלא הארץ אלילים אלמים וצלמי תועבה84, ויחטאו גם לעמם בהתנשאם על אחיהם בהבדלם מהם בכל דרכיהם ובדבקם בדרכי הגוים, וירבו הימים, ויבזו בלבם גם ללבוש כמשפט אחיהם בני עמם, וילבשו מלבוש נכרי85, למען התכחש לעצמם ובשרם ולמצא חן בעיני זרים אשר כרתו עמם ברית, ולמען התגדל על יתר העם ולהיות בעיניהם לשרים הנבדלים מדלת העם, כמשפט כל עמי הקדם, אשר בדרכיהם בחרו. ויהיו השרים הסוררים האלה, עושקי העם ואוכלי שארם מעל עצמותיהם, ותעל שועת העם מפני נוגשיהם86 ובהיות השרים ההם, אשר סרו מדרכי תורת ה’, גם לשופטים, חִדשו מיני ענש, אשר אין זכר להם בתורת משה, ויבנו בתי אסור ובתי כלא87 ובתי בור88 לאסוף ולכלוא שם האיש, אשר ירשיעו במשפטם כמשפט מצרים89 אשור90 ובבל91 אשר בדרכיהם הלכו.
ויהי ברבות הימים ויגבה לב השרים, וימנעו מקבור גם את מתיהם בשדה הקברות אשר לעם, וישימו מקום לקברי בני העם לבדם92. ויבדלו השרים והעשירים יושבי הערים הגדולות מן אחיהם יושבי הכפרים והערים הקטנות גם בערך הכסף, אשר גם המעט ממנו יקר בעיני דלת העם, ובעיני מרום העם לא גדל גם הרב ממנו. כי בעוד אשר לאנשי הכפר היה מחיר חלקת שדה שבעה שקלים ועשרה כסף93, שכר רועה לשנה תמימה שלשים כסף94 מוהר לאשה מבנות העם חמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים95, נחשב בבית המלך והשרים ככר כסף למנת כבוד לאיש חיל96, אשר בימי המלך דוד נתנו לו עשרה כסף וחגורה אחת97, ועשרה ככרי כסף וששת אלפים זהב98 לא נחשבו עוד לעשר גדול בבתי השרים בארץ ישראל ובארצות, אשר לה מסביב, אך לא מטבע הכסף היה העקר, כי אם משקלו99. ויהי הגוי האחד, אשר נתן ה' ביד משה עבדו תורה אחת ומשפט אחד לכל בניו, מראשי שבטיהם עד חוטבי עציהם ושואבי מימיהם100, למפלגות מפלגות מתנשאות אשה על רעותה, ויהיו חורי יהודה101, אשר ביתם היה חפשי בישראל, ראשי הגוי. ויכבדו על פני העם היועצים והשופטים, גם הגבורים אנשי המלחמה, שרי האלפים, שרי המאות ושרי החמשים, וחכמי חרשים המלאים דעת ותבונה בכל מלאכת מחשבת, נחשבו לאנשים, אשר יש חפץ בם. אך את גבול כבוד הנביאים, אשר פניהם נהדרו בעיני ישרי לב, הסיגו הקוסמים ההוללים ונבוני לחש, המתהוללים בהבלי השוא, אשר משלו ברוח הבוערים בעם102, ובדורות האחרונים לימי הבית הראשון היו “רואי פני המלך”103 ראשי שרי יהודה וחוריה, וגם הסריסים104 היו לשרים, אשר דבריהם נשמעים באזני המלך ויד ושם להם בדברי המלוכה. ויקראו השרים למשמרותיהם, אשר הפקדו עליהן “מצב” או “מעמד” וַיֵאָמר לשר אשר הורד מעל כנו, כי נהדף ממצבו, נהרס ממעמדו. והכהן היה לכבוד בתוך עמו, אך מלבד אלה התנשאו העשירים המַלְוִים, והמביאים בכספם אליהם את קנין העם, על יתר אחיהם105. ויהיו השרים והעשירים בעיניהם שועים ונדיבים, אף כי רבים מהם עשו כל אָוֶן ונבלה ולשונם ומעלליהם וכל הליכותיהם סרי טעם106. על כן העיר הנביא את אזנם, גם את אֹזן קהל העם וילמדם לדעת להבדיל בין השוע והנבל, ובין הנדיב והכלי, כי בבצע, בחזק יד, בחנֹף, באמרי שקר, במשפט רשע ובכחש בה' ובכל דרכי האון, אשר הלכו בהם מרבית השרים, יהיה האיש לנבל ולנבזה, ורק בצדקה ובטהרה גם במחשבתו גם במעשהו יתנדב גבר107. אך גם מקרב העם גם מקרב השרים, לא פסו עוד אמונים אנשי לב, אשר מקדש ה' היה משא נפשם; תורתו תורת חייהם ודברו, אשר בפי נביאיו, אור לנתיבתם. ויהיו רבים באים מקרב העם, אשר בערי יהודה, להשתחות בית ה‘108 ובראותם את היכל הקדש יקראו בלב תמים: יברכך ה’ נוה צדק הר הקדש! 109
הן אמנם, כי גם בקרב שלומי אמוני ישראל התגנבו גם אנשי חנֹף, אשר התקדשו במעשיהם לעיני רואים ורעה בלבבם, על כן קראו עליהם הנביאים ריב, וישימו את תפלתם ואת רוב זבחיהם תועבה, בכל זאת לא חדל המקדש מהיות לאבן חן ביד גדולי ישראל, להכין את לב העם אל המרום ואל הקדוש. ותנח הדרת קדש על עבודת הכהנים והלוים, ותהי גם רוח שמחה וגיל נסוכה עליה110. ויהי בעלות העם אל בית ה' וחִללו בחלילים ושמחו בכל לבם, כי בהר ה' הם באים, להראות את פני צור ישראל. ובבוא חג וקדשו את ליל בואו בזמרה ובשיר111. אך מימי יהושפט והלאה היה משפט הכהנים לקרוא צום112 על כל העם, ליום אשר יעדו לבא מעריהם אל חצרות בית ה‘, להתפלל ולזעוק אליו, כי יושיעם מיד אויביהם, אשר לטשו עיניהם אל ארצו, או כי יתן מטר על פני האדמה, או כי יסיר פגע אחר מעליהם ותקעו הכהנים בשופרות ביום ההוא113. ובהיות גדולה הרעה הנשקפה, וקרעו רבים מן הקהל את בגדיהם לרע בעיני הנביאים114 והחכמים115 מדור דור, אשר דרשו מיד עם מרעיתם להטיב את דרכו, ולא לכלות את כח לבו במִצְוַת אנשים מלֻמדה. ויען כי ביום צום נעצרו כל העם לפני ה’, קראו ליום ההוא גם עצרה116 ויאמר למקרא הצום: קדש צום117 קדש עצרה118 קדש קהל119, כי התקדש העם ביום ההוא לבא אל המקדש, אשר כל טמא לא יבא שמה, גם להעלות עולה וזבח120. ויען כי נאסף כל העם כאיש אחד אל מקום אחד, על כן יטיפו הנביאים את דבריהם באזני הקהל הגדול121, והשופטים והזקנים ישבו לשפוט את העם ביום ההוא122. ודברי ישעיהו הנביא היה בימיו אל קהל שומעיו, לשום את יום הצום ליום רצון, ליום עשות חסד, צדקה ומשפט ולא ליום ענות אדם נפשו בו123. וגם בכל עת היה בית האלהים לבית מועד לכל העם וראשיו ושריו, על כן היה משפט השרים בימי מלכי יהודה האחרונים124, לכונן או ליחד להם, בחצרות בית ה' חדר גדול ורחב ידים, אשר יאמר לו “לשכה”125 לשבת בו ולעשות את מלאכת המלך או מלאכת העם. וקרוב הוא מאד, כי את הלשכות, אשר הכין חזקיהו להביא שמה “את התרומה והמעשר והקדשים”126, אותן החליטו השרים לנפשם, וישליכו משם את המעשר והתרומה127 או כי מֵחֲשוך העם את ידיהם בימי המלכים האחרונים מתת את מְנָיות הכהנים והלוים, היו הלשכות רֵקות, על כן מצאו השרים את לבבם לפרוש את ידם עליהן. ותהי שָם לשכה אחת, אשר היתה מקום מועד לכל השרים, על כן קראו לה “לשכת השרים” ועל ידה היתה לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים ולשכת מעשיהו בן שַׁלום שומר הסף קרובה לה128, ובחצר העליון פתח שער החדש אשר לבית ה' היתה לשכת השר גמריהו בן שפן סופר המלך129. וגם זולת אלה היו לשכות בחצר בית ה', אשר נאחזו בהם אנשים יחידים מן השרים לעבודת חול130. וירע בעיני הנביאים מעשה השרים, אשר ערבו את לבם לתת את ספם את סף בית אלהיהם ואת מזוזתם אצל מזוזתו131.
ובבית ה' נוסף על הכהן הגדול גם “כהן המשנה”132 ויהי למן הימים ההם לחק בישראל להפקיד משנה לכהן גדול, אשר קראו לו “סגן הכהנים”133. וירם קרן בני אהרן בדורות ההם, ויהיו בהם שרים, אשר קראו להם “שרי כהנים”134. ויהיו כהנים ולוים, אשר שמרו את משמרת הבית, להם יאָמר שומרי הסף135. ועושי מלאכה אנשי תמיד חרשים חוצבים וגודרים היו מופקדים לחזק את בדק בית ה‘, ונתנו להם הסוכנים את כסף הקדשים, לקנות את כל מחסורי הבית ולא יֵחשבו עמהם, כי יצא להם שֵׁם גדול באמונתם136, ואנשים מן הלוים מנצחים על המלאכה137. ויגדל כבוד עבודת בית ה’ בארץ יהודה כמעט כל הימים, זולתי ימי מנשה ואמון. ומלבד העולות והזבחים אשר הקריב העם, רבו גם מגישי מנחה ונסך138 ומעלי לבונה139 בית ה‘. ויהי למשל לשפע ולרויה “מלא כמזרק כזויות מזבח”140 והמנחה והלבונה היו למשל לדבר, אשר ירצה לפני ה’141. ומכל הזבחים נבחר בעיני אנשי האלהים קרבן התודה142 על היותו מליץ להמון לב, המכיר את חסדי ה' אליו. ויהי פתגם “מביאי תודה בית ה'”: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"143. ותהי התודה למקור שיר למשוררי הקדש ושירת ההלל גם היא, אשר שרו אותה הלוים במועד עשות הפסח וכל בית ישראל בליל הֵאָכלוֹ144, היה למימי חזקיהו למופת לשירי קדש, אשר הוסיפו המשוררים לעשות כמתכֻנתם145.
ויהיו בתים רבים ביהודה ובירושלם, אשר התורה והמצוה משֻמרות שם לכל חֻקתן ולכל משפטן146. וקרוב הוא, כי היה מקום מועד על יד הר בית ה‘, אשר שם נועדו יראי אלהים לקחת תורה מפי כהן ונביא147 כי הנביאים, אשר לא היה שלום להם גם מבית, בהתגנב אל תוכם מתי און הלובשים “אדרת שער למען כחש”148 לחבל את מעשיהם לא הפילו דבר ממחשבותיהם, ויוסיפו כל ימיהם אמץ לתת לחן ולכבוד את התורה ואת המצוה בעיני כל קהל ישראל ויקראו לה: "תורת ה’ צבאוֹת149 אמרת קדוש ישראל"150 וידברו באזניהם כל היום, כי רק בגלל עזבם את תורת ה'151 תמצאנה אותם כל הרעות. וכְיַסֵר הנביאים את הגוי כלו להחזיק בתורה וללכת בה, כן דברו המשוררים ויתר סופרי הקדש בשיריהם הזכים והנעלים, ובמשליהם הנכוחים והנמרצים השכם ודבר על כל לב בישראל, לדעת, כי התורה היא מקור האור ואוצר החיים לכל נפשׁ, אשר בלכתה בה לא יצר צעדה.
תּוֹרַת יְהֹוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ152
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי153
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר154
ולאור התורה הזאת האירו הנביאים ואנשי האלהים את עיני העם, להביט נפלאות גם בשמים ובארץ155, ויקראו בשם לכוכבי השמים וכסיליהם156 הלל בן שחר157 כימה וכסיל158, וידברו חכמי העם על מעדנות כימה ומושכות כסיל על המַזָרוֹת ועל עַיִשׁ ובניה, על חקות השמים ועל משטרם בארץ159. ותחשב להם דעת זאת כחכמת אלהים אשר בה יראה גדלו וידו החזקה160. וכאשר נודעו חקות השמים ותקופותיהם בקרב העם, החלו לחלק את היום לשעות ולרגעים ויכוננו בימי אחז במרום גגות העיר, אבן שעות עגולה, אשר תָוִים על קציה מסביב לאותות לשעות ולרגעים. ומסמר ארוך נצב לה בתָוֶך וכנטות השמש כן ינטה צל המסמר והורה על השעה, אשר הגיעה, ויקראו לַתָּוִים “מעלות” ולכל התכונה הזאת “מעלות אחז”161.
אך הדברים, אשר היתה להם שארית עד דור אחרון, הם דברי הנביאים, אשר לא חדלו מישראל גם אחרי האסף ישעיהו בן אמוץ וחבריו, אל עמיהם. הם המה האירו גם את מחשכי ימי מנשה162. אולם “דברי החוזים המדברים אליו בשם ה' אלהי ישראל” אבדו ביום אבוד ספר דברי מלכי ישראל, אשר עליו היו כתובים163, וישתמר רק ספר נביא אחד, אשר נבא בימים ההם הלא הוא “ספר חזון נחום האלקושי”, אשר על דבר מנשה לא דבר מאומה, וכל דברי ספרו אינם בלתי “משא נינוה”164 וידמה הנביא הזה בדברו כאש ובשלהבת קנאתו לעמו, למיכה המורשתי165. ויערוך את חסדי ה' לעמו וליראיו166 ואת עֻזו ואפו על אויביו167 עושקי נחלת עמו ונוגשיהם מערכה לקראת מערכה, ויקש דברו מאד בהמטירו זקים וחצים על ראש אשור, ותֵּרךְ לשונו בהטיפו תנחומים לעמו168 וככל אשר שָׂם נחום האלקושי את פניו החוצה בממלכה האדירה להנבא שבר גדול וכליון חרוץ על מלכות הבליעל169 עיר הדמים המלאה כחש פרק170 מעון אריות ומרעה כפירים הממלאים חוריהם טרף וטרפה171, כן הרבה הנביא צפניה בן כושי בן גדליה, לשית עיניו בראשית ימי יאשיהו172 אל תוך עמו וממלכתו, ויהי חזק ונמרץ דברו, אשר דבר על השרים והעם173, אשר שובבו מאד מיום עלות מנשה על הכסא, עד הימים, אשר חזקו ידי יאשיה לרפוא את משובתם. וחזיונו אשר חזה להם, מלא קדרות ומוראים גדולים174. וירגז על העם, אשר טחו עיניו מראות את החליפות הגדולות, אשר חלפו בימים ההם על ממלכות רבות, כי ספו תמו ואינן. גוים עתיקים כמצרים רפו מזוקן, ועמים אדירים, אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, כאשור, מטו לנפול, וישראל לא התבונן ולא לקח מוסר175. וינבא גם על העמים הקרובים פלשת עמון ומואב176, כי קרוב יום אידם, וגם על הממלכות הרחוקות על כוש177, ועל כֻלן, על אשור178, אשר הרבה את פצעי עמו מאד, וכי עוד נכוֹן יום משפט לכל גויי הארץ באחרית הימים, אשר יצרוף אותם ה' כבור179, בטרם הפכו לב אחר לכל שוכני ארץ, לדעת את ה' וליראה אותו ולעשות את הטוב והישר180. ועל עמו חזה, כי יושיעהו ה' מחוץ, בהרחיקו ממנו את אויביו181 ומבית בשוב נפוצותיו אליו מארבע כנפות הארץ182, ובסור מקרבו את השרים עליזי הגאוה הנלוזים והנפתלים בכל מחשבותיהם מַאֲוַייהֶם ומעשיהם, אשר היו למוקש לישראל מעודם183 ולא יהיו עוד עיני העם אל הבצע, כי תֻּמתם ונקיון כפיהם, יהיו עשרם ושמחת גילם, ועָוֶל וכזב ולשון תרמית לא ימצא עוד בקרבם184 וה' לבדו יהיה מבטחם ומעוזם185 והיה רק ששון ושמחה מנת חלקם ופחד לא ידעו עוד186.
ולעֻמת שני הנביאים נחום האלקשי וצפניה בן כושי, אשר האחד נִבָּא על עם נכרי והאחד חזה על יהודה וירושלם בימי מנשה אמון וראשית ימי יאשיהו, קמו עוד שני נביאים בימי יאשיהו ובימי יהויקים, אשר האחד נשׂא את משלו גם הוא על גוי רחוק, אשר בא ויעל כשואה לעשוק נחלת עמו, והאחד הרבה חזון בקרב ישראל, וידבר גם על העמים מרחוק ומקרוב, ושמותם: חבקוק הנביא וירמיה בן חלקיהו. וישא חבקוק את מדברותיו על גדודי הכשדים, אשר החלו לבא בגבול ישראל בשנה הרביעית ליהויקים. ותהי רוחו בקרבו שלהבת ודברו בפיו רשפי אש ומערכי חזיונותיו נאדרים ונערצים מאד, ותדמה הדמות אשר ערך חבקוק אל המון גדודי הכשדים בעזוז נוראותיה, אל הדמות אשר ערך, יואל בן פתואל אל משק הארבה והילק והחסיל אשר עלו לשחת את הארץ187. ויעבר בחזון את דמות הכשדים חיל בבל הגוי המר והנמהר בכל הַוַת נפשו הרחבה כשאוֹל ואת כל האימה, אשר הגה כל איש בבוא אויב זה, אשר חרב מלאה דמים ומשמרת הבלי שוא היו לאחדים בידו188. ותֵּרָא וַתִּשָמע כל נהמת רוחו וסערת לבו הסוערת כים, בהקבילו את צדקות ה' ואת חסדיו, אשר אין להם קץ וגבול, אל הרעות אשר השיגו את עמו ואת כל העמים מידי הכשדים בימיו189. ויהי מדי התרגש רוחו למראה העָול, ויעזוב עליו שיחו, ויבטא במר רוחו הכביר, דברים נמרצים, על תת ה' לשבט הרשע לנוח על גורל הצדיקים190. ויחלט כי מראה העושק הזה, אשר יעשוק גוי אכזרי עמים צדיקים וטובים ממנו מאין משפט, כי אם בחוזק יד, הוא הפורע מוסר כל גוי ואדם בארץ191. אך בכל מרת נפשו האמין בכל לבו, כי בכל הרעות העוברות על ישראל, לא יתום ולא ימות, בהיותו עם אלהי עולם, והכשדים הקמים עליו לרעה, רק מטה זעם הם ביד ה', ליסר אותו ואת העמים על משובתם192. וישם את לבו להנחיל לקהל שומעיו, את האמונה, אשר יחיה בה כל איש צדיק בישראל, כי בֹא יבא הקץ לכל עָול לכל רשע ולכל כסל, ואף כי יתמהמה בא יבא בעתו ולא יכזב ולא יאחר193. ומתוך כל המורא הגדול, אשר שִוה חבקוק על הכשדים, הטיב לראות את אחרית הגוי הנורא הזה, כי כעבור סופה, יעבור הוא ושאונו והמונו מן הארץ ומקומו לא יכירנו עוד והיה כלא היה; כי לא יארכו ימים ונוקש בפעל כפיו ובחמס ידיו, כי החמס העשק והדמים אבדון ומות הם לבעליהם.
כִּי-אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים יְשָׁלּוּךָ כָּל יֶתֶר עַמִּים
מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יוֹשְבֵי בָהּ194
ויהי המשא אשר חזה חבקוק הנביא, מחאה עזה וגדולה מאד לתרבות עריצי גויי הקדם, וכמלאך שלוח בשם תורת אלהי ישראל, שם לקלון את כבוד גבורתם, אשר אליו נשאו נפשם ואשר למענו השמו גוים וממלכות195. ואת החמס השלל והבזה הרבה, אשר נחשבה בעיני עריצי כל הגוים למיטב כל הטוֹבות, הכיר הנביא ברוח קדשו, כי מקור כל הרעה היא ופח ומוקש-מָוֶת היא לבעליה196 והארצות הרבות מאד, אשר יכבוש עָם לא לרוָחה תהיינה לו, כי אם למפגע ולמעמסה197. על כן ראתה עין הנביא את האורה הגדולה מאפל ומחשך. ומחשכי הארץ, אשר מלאו חמס ושוד בימים הרעים ההם, לא שמו מאפל על עיני חבקוק, וירא את הנכונה, כי כל מאמצי כח הגוים האדירים בימי הקדם, אשר נלחמו מלחמת איתנים, לקרוע איש איש אליו את שבט ממלכות תבל, יתם להבל ולבהלה, ועצת ה' להשכיל ולהיטיב את כל משפחות האדמה, היא תקום.
וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי-אֵשׁ וּלְאֻמִּים בְּדֵי-רִיק יִעָפוּ.
כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת-כְּבוֹד יְהֹוָה כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם198
ומלבד אשר היה חבקוק צופה אמן עומד על משמרתו, ונצב על המצור ומצפה לראות מה ידבר בו ה‘199, היה חלקו גם בין משוררי הקדש. וישר ויתפלל “על שגיונות”200 תפלה רוממה עד מאד, כי בימי הרגז יזכור ה’ את רחמיו, וכי יחיה את עמו את פֹעל כפיו ויגדל את שמו201, וכי יציל את עמו מאויב202 ואת ארצו מרזון ומשכלת203. ולמען חזק את לבו, ואת לב עמו, לבלתי התיאש ביום צרה, העביר על פניו את הגדולות ואת הנוראות, אשר עשה ה' לישראל מיום היותו. וַיְשַׁו את חזון מעמד הר סיני בכל הדרת קדשו ככל אשר שִוו אותו כל משוררי הקדש מימי משה איש האלהים והלאה204. ואת מעבר בני ישראל את ים סוף ואת הירדן205, ואת כל הנפלאות, אשר הפליא ה' לעמו ביום הלחם באויביהם למימי כושן206 רשעתים הנלחם לראשונה בישראל על אדמתם ועד עורב וזאב וצלמנע נסיכי מדין207 אשר פשטו עליו ויאבדו מן הארץ, עד סנחריב מלך אשור, אשר אמר לרשת בגאותו את נחלת אלהים ותהי אחריתו להכרית208. ויכל את תפלתו בששון ובגאון עז לב בוטח באלהיו209 כי כל הרעות כצל תחלופנה וצדקת ה' לבדה, היא העומדת לעולמי עולמים210.
וירמיהו הנביא האיש העומד לנס עולם, בלבבו הטהור כעצם השמים ובאהבתו לעמו, אשר אפס לה קץ וגבול, הוא האיש הגדול והדגול, אשר פעלו נראה על דברי ישראל משנת השלש עשרה ליאשיהו עד ימים רבים אחרי גלות הארץ; כי בכל הימים הרבים ההם לא נחר גרונו ולא נחבא קולו מקרוא אל עמו ואל מלכו, לבלתי הבא עליהם את הרעה ברוע מעלליהם. האיש המרומם הזה, היה מן הכהנים211 וקרוב הוא כי מבני איתמר היה212. שֵם אביו חלקיהו ושֵׁם עיר מולדתו ענתות213 על כן קראו לו “ירמיהו הענתותי”214. וגם שֵם דודו אחי אביו שלום ושֵם בן דודו זה חנמאל, נשמר עוד בספר215. אך בלעדי הזכרונות המעטים האלה, לא נודע דבר על דבר משפּחת ירמיהו. וקרוב הדבר מאד, כי לא נשא הנביא הזה אשה ולא הוליד בנים216. ותהי שנת השלש עשרה ליאשיהו שנת ראשית נבואתו217, והוא עודנו רך בשנים מאד בעת ההיא ולבו לא בטח עוד בכח פיהו218. אך רוּח ה' אזרה אותו חיל ותחזקהו ותשַוהו “לעמוד ברזל ולחומת נחשת”219 ותתנהו “בחון” בעמו לדעת ולבחון את דרכם220 וַתאר את עיניו ויעמק לראות את הנכונה. ויכר עוד בימי יאשיהו221 בימים אשר שמר העם ללכת בתורת משה, כי כל המשמרת הזאת רק מראה עינים היא, ולא יותר222 וככל אשר הוסיף העם לשחת את דרכוֹ אחרי מות המלך יאשיהו, כן הוסיף הנביא להרים את קולו ולהוכיח את דרכם על פניהם בתוכחות מפיקות תחנוני נכָאים וגערת עוז, רחמי אב ונפש מרה, שעשועי נחם ולב נואש. ויהי המעט ממנו, כי הקים לו בדבר ה' אשר בפיו מקרב העם, אנשי ריב שומרי צלעו223 ואנשי שלומו נהפכו לו לאויבים מבקשי נפשו, כי גם אֶחיו ובית אביו בגדו בו, וַיִוָספו גם הם על שונאיו, על יתר הכהנים אחיהם, וישיתו לו מוקשים בחלקת פיהם224. ואנשי עיר מולדתו, לא בושו להתנקש בנפשו ולהזהירו בפה מלא “לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו”225. ויהיו כל ימי איש האלהים כעס ומכאובים226, ויחסר נפשו מטובה וימנע רגליו מבית משתה227 מסוד משחקים וישב בדד228 ויהי בעיניו “איש ריב, איש מדון לכל הארץ”229. ותהי רק זאת נחמתו בעניו, אם מצאה ידו להטות נפש אחת מישראל אל הדרך הטובה, ויעמוד כסלע בלבב יַמִים ולא נטה מדרכו כמלא שערה אחת, ותהי כל מגמת פניו לרומם העם אליו ולא לרדת אליהם230. ודבר ה' היה לו לששון ולשמחת לבב ושלומים על כל הבוז והמכאוב, אשר שבע מיד בני עמו231. וישם את כל לבו, להביע את רוחו אל קהל ישראל, להמריץ את דבריו באותות232 כמשפט הנביאים הקדמוֹנים, ולשַׁוֹת אותם במראות233 כמשפט הנביאים האחרונים, אולם גם המראות והאותות נחשבו לו כמליצים נאמנים לדעותיו ולדבריו רק בינו ובין בני דורו. אך למען שים שארית לתוכחותיו לעם נולד, הציקתהו רוח ה' אשר בקרבו, להעלות את כל דבריו על ספר234. ויהי בשנה הרביעית ליהויקים235 וישת את ידו עם ברוך בן נריה בן מחסיה236 מאחת משפחות השרים237, ויהי ברוך לירמיהו לסופר238. ותקצר נפש ברוך ויצר לו מאד מפני יהויקים האורב לנביאים, וישקיטהו ירמיהו בדבר ה' וינח לו מרגזו239. ויכתוב ברוך מפיו את כל הדברים, אשר דבר מראשית הנבאו מימי יאשיהו על ישראל ועל כל הגוים240. ובשנה הרביעית לצדקיהו, כתה ירמיה על ספר גם את כל הרעה, אשר תבא אל בבל241.
ותהי ראשית דעת ירמיהו הנביא, כי ה' הוא מקור חיים לכל הבוטחים בו242 המחזיקים בו, ורוחו היא המחדשת אותם לבקרים, המחלפת את כחם לרגעים, אשר לא תתן למות את נפש העם השואף אותה, וככל אשר ירחק האדם מן המקור הזה, כן יבול וכן ידוף, והיה כלא היה, כי אין לו עוד נשמת חיים אשר תחיהו וכח אשר יסעדהו243. וכל מבטח וכל משא נפש מבלעדי ה' יחשב לבאר נשברת, אשר לא תכיל את המים, לארץ מלחה, אשר תלאה להקשות את העץ אשר עליה; על כן אל יבטח האדם בחיל אשר עשה לו לא במשפט, ולא על פי הטוב בעיני ה‘, כי עד מהרה יעזבהו244. ויען כי ה’ הוא הַמְעָרֶה רוח חיי עולם על העם הדבק בו, על כן יהיה דבר ה' לבדו למקור כל חכמה ודעת245, והדעת אותו לתהלה האחת העומדת לאדם בחיים והנבחרת מעושר מחכמה ומגבורה246. ועצם הדעת הזאת לא פרי מחשבה היא, כי אם המעשה הטוב חסד, משפט וצדקה ודין עני ואביון247.
וירא ירמיהו את יד ה' הגדולה והחזקה בכל מראות היקום, ויהי לו כל יציר לעד נאמן על יוצרו, כי בכחו הוא עושה כל248 ובכחו הוא שם חק וגבול לכל249. וככל אשר נחשב לו לחטאת ולאולת להאמין על עצבי הגוים, כי ייטיבו או ירעו, כן נחשב לו לעון פלילי לחשוב, כי יעשה היקום דבר בכחו בלי פקֻדת ה', כי כל צבא השמים והארץ יציר דומם הוא ביד עושהו250.
הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁימִים
וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִיבִים
הֲלֹא אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ
כִּי אַתָּה עָשׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה251.
הוא אלהי מקרוב והוא אלהי מרחוק252 הוא חופש חדרי בטן ובוחן כליות ולב אנוש253 ואת השמים ואת הארץ הוא מלא254 וכבודו ויראתו מלאה כל הארץ255 וגם העמים בעבדם את שקוציהם ואת גלוליהם תשאף רוחם בקרבם לדעת את ה' אל אמן, אך טחה עינם מראות את הנכוחה ואת הישרה על כן יתעו ויאבדו בתהו לא דרך. ויען כי לה' לבדו העצמה והיכולת והתושיה הורה ירמיהו, כי חטא גדול מאד יחטא “הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”256, או האיש אשר יֵחַת מאותות השמים257 “כי לא ירעו וגם היטב אין אותם”258. ועל כן נתן לצחוק וללעג את האדם, אשר גם הוא חומר ביד ה‘259, בעשותו לו אלהים על פי רוחו, על פי טעמו260. ואף האיש אשר יבטח בעבודתו, אשר יעבוד ה’ בזבחים ועולות ואת דרך ה' לא ישמור לעשות את הטובה ואת הישרה, ישגה הרבה מאד261, כי ה' לבדו עֹז ומעוז הוא262 והוא עושה חסד ומשפט וצדקה ובהם הוא חפץ263, ועל כן באלה תתרצה אליו הנפש הדורשת אותו.
וה' אל צדיק לא יעשה עול ולא יביא על האדם את הרעה, כי אם האדם ברוע מעלליו יביאה עליו264, כי את פרי כפיו יאכל265 מיד אל גמולות, אשר עיניו פקוחות לתת לאיש כפעלו266. אולם ברחמי ה' אשר גברו מאד, ישים לגוי ואדם מועד לשוב מחטאתם ולא יפקוד עליהם את עונם עד בא עת פקֻדתם267 אשר יעד להם והם טרם ישובו מדרכם הרעה. כי בהטיב הגוי או האדם את דרכו ושב ה' מחרון אפו268 ונחם על הרעה269.
אולם אם לא ישוב גוי מחטאותיו, יש אשר יחרוץ עליו ה' כליון270 וישראל כי ירבה לחטוא ועברה כוס החמה על הדור החוטא271, אך כלה לא יכלה את העם הזה עד תּמו מעל פני האדמה כל ימי עולם272. כי אהבת עולם אהב ה' את ישראל273, וברית עולם לו עמו274, כי “קדש ישראל לה' ראשית תבואתו”275, “כלו זרע אמת”276 “זית רענן יפה פרי תאר”277, ה' לו לאב278 והוא לו לבן279 כבודו שוכן בקרבו ושמו נקרא עליו280 וכאהבת ה' את הגוי הזה, כן יאהב את ארצו ואת בית ממלכתו בת ציון הנָוָה והמענגה281 וירושלים והר הבית כסא ה' המה282 “נוה צדק הר הקדש”283. וברית ה' עם בית דוד לא תופר לעולם, ומטהו עוד יפרח לצמח צדקה, אשר לא יחדל לתת פריו, גם אחרי אשר נבל למראה עין284. כי בכל החטאת אשר חטא ישראל יזכור לו ה' ראשית דרכו, כי הוא הגוי האחד, אשר דבק בו לאהבה אותו ולהחזיק בעבודתו בכל מאמצי כחו, ושמו היה לו לכל חלקו בחיים285 על כן יהיה הגוי הזה לשבט נחלתו לעולמי עד286. והגוי הזה לא יכחד ולא ישמד מלפני ה‘, כי הצרה אשר תבוא עליו, היא תצרפהו ותמרקהוּ, וממנה יִוָשֵׁעַ287; כי בצר לו ישוב אל ה’ ודרש אותו בכל לבבו ונעתר לו אלהי אבותיו ברחמים גדולים288, והשיבהו אל גבולו אשר נתן, ואשר יעד לו למן עולם ועד עולם289. וגדלה מאד הישועה, אשר יִוָשַׁע ישראל באחרית הימים, עד כי תשכח מפניה גם הישועה הגדולה, אשר הפליא ה' לעמו, בהוציאו אותו ממצרים290. ונתן ה' לבני ישראל לב אחד ליראה אותו ולדעת אותו291 וידעו אותו כלם למקטנם ועד גדולם292 וטהרו מכל עונם293. ותורת ה' תהיה כתובה על לוח לבם ורוחה יצוקה בקרבם294 ונפקחו עיני כל הגוים לדעת, כי ה' אלהי ישראל אל אמת והשליכו את שקוציהם295 ונקוו לשם ה' לירושלם וקראו לה כסא ה', וגדל כבודה בעיני העמים ככבוד ארון הברית ולא יוסיף עוד כל בשר לעשות הרע בעיני אלהים עוד כל ימי עולם296.
אלה הן קצות דרכי רוח הנביא הקדוש והטהור הזה אשר לפניו לא היה איש עוד כמוהו, אשר נשא מכאובים מיד בני עמו, על לא דבר, בלתי אם על דרשו את שלומם ואת טובתם באמת ובתמים בכל לבו ובכל נפשו ותהי לשונו לְהֵד לכל פעמי לבו, ולמליץ נאמן לכל הליכות רוחו המתרגשת בו ולכל חליפותיה. והיה מדי שֻמו נגד בני עמו, את הרעה הנשקפת להם מצפון, והיו דבריו אמרי נואש והֶמְיַת רוח נשברה, ומדי נשאו עיניו אל ישראל ואל טובו באחרית הימים, ומלאה רוחו חן וחסד רוךְ עולמים וחמדת שעשועים. אפס כי גם בשמחת לבו, לא נתן קול עוֹז כישעיהו בן אמוץ. ויהי גם אז קולו, קול בכי ותחנונים, שפל קול המון נפש דומיה, הזוכרת גם בימי הטובה את עניה ואת עמלה מקדם, למען הודות לה' בְּעַנְוַת תום וצדק, על הגדילו את חסדו למלט אותה מכל צרותיה297. ויהי ספר דברי ירמיהו למקור תוכחות מוסר ותנחומי נעם עד היום הזה.
-
ישעי' ה, ב. ↩
-
שה"ש ז, ג. ↩
-
ישעי' ז, כא. ↩
-
משלי כז, כג–כז.ויש להתבונן כי מאמר “לא לעולם חוסן ואם נזר לדור דור” (כד) בא להסב את לב הקהל מן העסקים הרעועים, אשר האמינו בהם, כי מעשירים הם את בעליהם. ↩
-
מ“ב ג, ד. דה”ב יז, יא; כו, י; לב, כ"ט. ↩
-
ירמי' לה, ו–ז. ↩
-
מ“א ט, יז–יט. דה”ב ח, ב–ו; יא, ה–יב. הושע ח, י"ד. ↩
-
רות ד, ז–יא. ↩
-
ירמי' לב, ט–יד. ↩
-
ישעי' ב, טו. ↩
-
צפני' א, טז. ↩
-
ישעי' לב, יד. ↩
-
שה"ש ד, ד. ↩
-
יחז' כז, יא. ↩
-
שה"ש ה, ז. ודומה לזה מליצת ישעי' סב, ו. ↩
-
מל"א י, כב; כב, מט. ישעי' ב, טז. ↩
-
Tartessus. ↩
-
יחז' כז, יז. מלת “פנג” לא נחקרה עוד על בוריה. ↩
-
ישעי' ב, ז. הושע ב, י. “ועם כנען נטילי הכסף” (צפני' א, יא) נאמר לדעתנו על עשירי ישראל כדברי תרגום יונתן. ↩
-
מ"ב יח, כו–כח. ישעי' לז, יא–יג. ↩
-
מאמר “בני יהודה הקפידו על לשונם… דדייקי בלשנא” (ערובין נג) שנאמר על ימי בית שני, נאמן הוא גם על ימי בית ראשון, כי מהיות התורה נלמדת בארץ יהודה ודברי נביאים ומשוררי הקדש נשמעים בה, הזדככה שם יותר בפי העם מאפרים שלא היו בה כל אלה, כשם שהשתמרה בטהרתה גם בימי בית שני ביהודה יותר מבגליל, יען כי המקדש והסנהדרין היו ביהודה. ↩
-
עיין ח“ב בפרק ”מלוכת שלמה". ↩
-
מל"ב י, כב. ↩
-
כב, יד.דהי"ב לד, כב. ↩
-
עמוס ז, א.דהי"ב כו, י; לב, כט. ↩
-
זכרי' יד, י. ↩
-
ישעי' סב, ג. ↩
-
ירמי' לו, כא. ↩
-
ירמי' יז, כה; כב, ד. ↩
-
יז, יט. ↩
-
לח, ז.ולפי העולה מן הכתובים היה המלך והשרים רוכבים ברכב ובסוסים בבואם לשבת בשער ובשובם משם אל בית המלך, כי כן כתוב “ובאו בשערי העיר הזאת” (יז, כה) שאי אפשר לאמר, כי יבוא מחוץ לעיר אל העיר, כי בתוך העיר הלא היו יושבים ולא מחוצה לה. ובכן אין מלת “ובאו” חוזרת אלא על מלת “בשערי” דוקא, ולא על מלת “העיר”. ↩
-
דהי"ב לה, כד. ↩
-
מל"א כב, לד. ↩
-
מל"ב ט, יז. ↩
-
שה“ש ג, ט–י. ובלשון פרסית עוד נשמרה מלת ”אפריון“ ופירושה מטה מרוחת קשורה על גב פרדים או גמלים לנסוע או להנשא בה ובלשון הגמרא יקרא ”גלודקי“ (ביצ' כה:) ובל”א “זאֶנפטע”. ועל כן תכון שם מליצת “מרכבו” על מקום המושב. ↩
-
מ“א יד, כח; דהי”ב יב, יא. ↩
-
מ“ב יא, יט. ועל הכרי כי הם חיל הכרתי עיין דברינו ח”ב בתחלת פרק “ימי הממלכות הבודדות לנפשן”. ↩
-
דהי"ב כג, כ. ↩
-
מ“א יד, כז; דהי”ב יב, י. ↩
-
ירמי' לה, ד; נב, כד; מל"ב כה, יח. ↩
-
שה"ש ג, ז–ח. ↩
-
מ"ב כה, ד. ירמי' לט, ד; נב, ד. ↩
-
נחמי' ג, טו. ↩
-
מ“א י, כב. דהי”ב ט, כ“א. ויש להחזיק כי למיום שהחל מסחר מדינות הים, לא פסקו אלה מבית המלך, כי אהבת החיות אנו מוצאים בימי בית ראשון גם בקרב העם ”הזמיר, התור“ (שה"ש ב, יב) היונה (י"ד) הצבי ועופר האילים (יז; ח, יד) ”עפרים תאמי צביה“ (ד, ה; ז, ה) ”אילת אהבים ויעלת חן (משלי ה, יט). ↩
-
את הדבר הזה אנו רואים בכל מלכי יהודה, כי בכל נטות כמעט כל העם ומרבית השרים אחרי המלך, היו בכל דור שרים, אשר לא שנו את טעמם, כי אם כִסו את מחשבותיהם מפני המושל והשרים התקיפים.בעיני יורם בן יושפט היו מעט מן השרים כקוץ מונד ויהרגם (דהי"ב כא, ד), ולפי העולה מן הכתוב היו הם הטובים והצדיקים (עיין היטב יג). עזרי‘ בן ירחם וחבריו שרי המאות (כג, א) שנאו את מעשי עתלי’, ועל כן היו נוחים לנטות אחרי יוידע הכהן ולקשור עליה. ולהפך שמרו השרים הנוטים אחרי דרכי הנכר, את עת מות יוידע הכה“ג להטות את המלך, שהיה חניכו, אל דרכיהם (כד, יז–יח) והשרים הנאמנים לא הליזו מנגד עיניהם את דרך המשפט, וינקמו ממנו את רשעת אכזריותו, אשר הרשיע לעשות לבני יהוידע כ”ג (כה) וכת השרים האלה היו הקושרים גם על אמציה מעת אשר סר מאחרי ה' (כה, כז) ועל מחלקת כתֵּי השרים בימי יאשיהו, עיין היטב על תעלולי השרים הרשעים (צפני' א, ד–ח) ועל מגמת פני השרים הצדיקים (מ"ב כב, ח–י). ↩
-
ישעי' לב, יג. ↩
-
ירמי', כב, יד. ↩
-
ישעי' ב, טז. ↩
-
שה"ש ח, ב. ↩
-
ירמי‘ ו, כ. ועיין מ"א י, י. ישעי’ ס, ו. ↩
-
משלי כז, ט. ↩
-
מ"ב כ, יג. משלי כא, כ. ↩
-
שה"ש ג, ו–ז. ↩
-
משלי ז, יז. ↩
-
טז. ↩
-
כא, יז. ↩
-
ש“ב א, כ”ד. ירמי' ד, ל. ↩
-
שה"ש ז, ב. ↩
-
ישעי' ג, יח–כג. ↩
-
כד.על פירוש כל תכשיט רבו אף נחלקו הדעות, על כן לא נפרשם.והקורא יעיין במפרשי המקרא ובספרי חוקרי הקדמניות. ↩
-
מ"ב ט, ל. ירמי' ד, ל. וחוקרי קדמניות יאמרו כי מראה עופרת לו. ↩
-
ירמי' לא, ד. ↩
-
תהלי' ס"ח כו. ↩
-
שה"ש ז, א. ↩
-
א, ה; ב.. ז; ג, ה. י. יא; ה, ח. טז; ח, ד. ↩
-
שה“ש א, י–יא. תותי זהב נראה שהם ”סרביטין“ הנזכרים בתלמוד ובגירסת המשנה והירושלמי ”סנבוטין“ והם תלוים בעדי הראש ”ומגיעין לה עד לחייה“ (שבת נז: ורש"י שם). הפנינים לא נזכרו עד ימי שלמה (משלי ג, טו) ולפי מראה האדמימות האמור בהם (איכ' ד, ז) נראה שהם ”קורלין“ (ירש' שבת ז) הנקראים ”קאראללען“ בל”א, אך בעצם המקרא ההוא תרגם המתרגם “מרגלין” שהיא המרגלית העברית מרגניתא הארמית הנקראה בשפת רומי ויון Margarita והיא בלי ספק האבן היקרה הנקראת בל“א ”פערלע". ↩
-
שה"ש א, ט. ↩
-
ישעי' ג, ט"ז. ↩
-
זכרי‘ י, ג; ישעי’ ב, ז. ↩
-
זכרי' יד כ. והמצלות הן “השפופרות המשמיעות את הקול”, הנזכרות במשנתנו (כלים יד, ה). ↩
-
ישעי' שם כב, יח. ↩
-
מ"א י, כט. ↩
-
זכרי' ט, ט. ↩
-
שה"ש ב, ד. ↩
-
ירמי‘ טז, ה. עמוס ו, ז. ועקר פירוש המלה, הוא משתה שיש בו שכרון: “געלאגע” בל“א. ועיין ספרי במדבר קל”א. ופירוש רבותינו בירמי’: בית מרזח אבל אינו סותר כלל לעקר פירושו, כי בבית האבל היתה רבה השתיה בימי קדם (כתוב' ח:) ↩
-
ירמי' טז, ח. ↩
-
טו, יז. ↩
-
ישעי' ה, יא. ונשף זה אינו “נשף בערב יום” (עיין משלי ז, ט.) כי נשף זה הוא תחלת הלילה ועליו לא יאמר אִחור, כי אם “נשף של שחרית” (ש"א ל, יז) שדבר זה באר רבא היטב: “תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא נשף יממא ואתי ליליא”. (ברכו' ג.). ↩
-
שה"ש ז, ג. ↩
-
ישעי' ה, יב. ↩
-
מ"ב יח, כו. ישעי' לו, יא. ↩
-
“ובילדי נכרים ישפיקו (ב, ו) ”ובנמוסי עממיא אזלין“ (יונתן) ”עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם והם אומרים דינו באלה הספרים" (רד"ק) ↩
-
ישעי' שם. ↩
-
ח'. ↩
-
צפני' א, ח. ↩
-
ישעי‘ א, כא–כג; ג, יד–טו; מיכ’ ב, א–ב. ועוד מקומות רבים בדברי נביאים ובתהלים. ↩
-
ירמי' לז, ט"ו. ↩
-
ט"ז. ↩
-
בראש' לט, כ; מ, טו. ↩
-
מ"ב יז, ד. ↩
-
כה, כז.והמשמר הישראלי (ויקרא כד, יב. במד' טו, לד.) לא היה אלא מקום שמירה עד גמר הדין. ↩
-
מ"ב כג, ו. ירמי' כו, כג. ↩
-
לב, ט. ↩
-
זכרי' יא, יב. ↩
-
הושע ג, ב. ↩
-
מ"א כ, לט. ↩
-
ש"ב יח, יא. ↩
-
מ"ב ה, ה. ויש לדעת כי ארם, שבאחד משריה נתפרש סך זה, לא גדלה בשום פנים בעָשְׁרָה מישראל, כי לישראל היתה דרך אופיר ימים רבים, ופרי ארץ ישראל היוצא לארצות הנכר היה חטים ושמן (יחזק' כז, יז) אשר רבים דורשיהם מדורשי סחורות ארם, שכל עצמן היו אבנים טובות ארגמן ורקמה ובוץ (ט"ז) או יין חלבון וצמר צחר (י"ח) שאינן ראויות אלא לעשירים. ↩
-
על כן שקלו את הכסף בהלקחו (ישעי‘ נה, כ. ירמי’ לב ט. זכרי' יא, יב.) ובהיותו רב, התיכו אותו למוצק אחד, כי לא חששו אל צורת טבעו, כי אם אל משקלו ואולי מלת “וַיציקם” (יהוש' ז כג) מלשון יציקה והתכה. ↩
-
דברי' כט, ט–י. ↩
-
ירמי‘ כז, כ; לט, ו. חורים אין אנו מוצאים ביהודה עד זמן ירמי’. ואפשר, כי אחרו לנהג ביהודה שררה זו, שבאפרים כבר היתה נוהגת בימי אחאב (מ"א כא, ח. א.) ובספרנו דברי ימי העמים ח“ג 27 שערנו, כי בשם שררת ”החורי“ נרמז מעין משפט בחירת המלך ע”ש. וממליצת “בן=חורין” בפי רבותינו, אתה למֵד, כי היה החורי חפשי מכל מס ומכל משא מלך (ועיין מעין זה ש"א יז, כה). ↩
-
ישעי' ג, ב–ד. ↩
-
מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה. ↩
-
שם ושם.מ"ב כד, יב. ירמי' כט, ב; לד, יט. ↩
-
ישעי' כד, ב. ↩
-
ג, ה–ח.פסוקים אלה ישוו לנגד פני המתבונן את שרי העם בפחזותם הנמהרה. ולדעתנו מלת “והמכשלה (ו') היא שֵם לעג למלת ”והממשלה“ הדומה לה בצלצול מבטאה, אשר הקלו את דעתם גם בה, על כן קובל הנביא על קלקול מעשיהם המתבאר גם מתוך דבריהם וקורא ואומר ”כי לשונם ומעלליהם וגו'" ובזה הוא רואה כשלונה של ירושלם (ח'). על תקון מדות הדורות הבאים, אשר יש להתראות גם מתוך מליצתם, ירמוז במקום אחר (ל"ב ד). ↩
-
ד–ח.וכנגד מוסר לשונם ומעלליהם" (ג, ח) יאמר פה: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (לב, ד). ↩
-
ירמי' ז, ב; כו, ב. ↩
-
ftn1091 ↩
-
יואל א, טז. ↩
-
ישעי' ל, כ"ט. ↩
-
דהי“ב כ, ג. גם בימי שמואל נזכר ”צום“ (ש"א ז, ו) אך משם אין להוכיח, כי התענית היה עקר ולפי הנראה לא היה כ”א אחד ממכשירי התשובה ולא עקרה. ↩
-
יואל ב, טו.ר"ה כו: תענית טו: ומקור תקיעת הכהנים הזאת היא מן התורה (במדב' י, ט). ↩
-
יואל יג. ↩
-
תענית טו. ↩
-
יואל טו. ↩
-
שם. ↩
-
מ"ב י, כ. ↩
-
יואל טז.וכמעט ברור הוא, כי גם עקר שֵם צום מתחלתו לא הוקבע על התענית, כי אם על הקהל והכנוס (עיין ערוך ערך “צם” ו'). ועיין רד“ק בשֵם אביו בספר השרשים ערך ”צום" ↩
-
ממליצת הנביא “ולא אריח בעצרותיכם” (עמוס ה, כא) אתה שומע כי יום העצרה היה יום קרבן ריח ניחוח. ↩
-
ירמי' לו, י. ↩
-
דבר זה עולה ממעשה תרמית איזבל, בדבר כרם נבות שעשתה למכשיר למשפט הדמים והמרמה, את דבר הצום שהיה נוהג גם באפרים (מ"א כא, יב) גם בעמי הקדם (יונה ג, ה) ומתחזק ממאמר רבותינו “מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא”. (תענית יב:). ↩
-
ישעי‘ נח, ה–ז. ועיין רש"י תענית שם, וראית כי דבריו כמעט פירוש הם לישעי’ נח, ו. ↩
-
קודם לירמי' אין זכר ללשכת יחיד בביהמ"ק. ↩
-
נראה כי עקר שֵם זה הנקבע על בית שיש בו מעין תשמישי כהונה ועבודה, כי כן היו לשכות כאלה מצויות אצל הבמות בשעת התֵרן (ש"א ט, כב) ↩
-
דהי"ב לא, יא–יב. ↩
-
כאשר מצאנו דוגמת זה בראשית ימי בית שני (נחמי' יג, ה) ↩
-
ירמי' לה, ד. ובני חנן בן יגדליהו אפשר, כי היו בני בניו של כהן נכבד או של נביא כתרגומו. ושלום.. שומר הסף אפשר כי היה מבני קרח השוערים שומרי הספים, שאנו מוצאים בהם שֵם “שלום” (עיין דהי"א ט, יז. יט). ↩
-
ירמי‘ לו, י. ולפי דעתנו "שער בית ה’ החדש (שם כו, י) הוא שער בית ה‘ העליון“ שבנה יותם (מ“ב טו, לה. דהי”ב כז ג) ועל הבנותו ימים רבים אחרי הבנות המקדש נקרא ”החדש“ ועל היותו בנוי ”בחצר העליון“ (ירמי' לו, י) נקרא ”העליון“ ומזה למדנו, כי שער זה היה אחד מן הסמוכים למערב, כי שם היה מרום החצר ונראה כי בצפון היה והוא הנקרא ”שער בנימן העליון“ (ירמי' כ, ב). ועל היות נחלת שבט בנימן צפונה נקרא כן. ואם כן יהיה השער הזה שער ”שבו יצא יכניה בגלותו“ שע”כ נקרא אח"כ שער יכני’ והוא היה סמוך למערב (מדות ב‘, ו’). ↩
-
כן נראה ממליצת “אחת הלשכות והשקית אותם יין” (ירמי‘ ל"ה ב’) ואם הותרה שם שתית יין, אין זאת כי לא היה עוד תשמישן קדש כ"א חול, ודבר זה מסתַיַע גם מתחלת ימי בית שני בימי עזרא ונחמי' שהיו עוד לשכות יחידים בעזרה. ↩
-
יחזקאל מג, ח.והפסוק הזה חוזר רק על השרים לבדם ומלת “בתועבותם” אין ספק בעינינו, כי חוזרת היא אל מעשי השרים הנזכרים בפי נביא זה, אשר הוא במו פיו קורא אותם “תועבות” (ח, ו. ט. יג. טו. יז.) וכל אלה לא נעשו לעיני כל העם, כ“א בלשכות בסתר, כי כן מקדים יחזקאל פסוק אחד של מוסר משותף וכולל לבית ישראל ולמלכיהם (מג, ז) על חטאת חברותא כלפי שמיא ואח”כ פורט בפסוק ה‘ חטאת בית ישראל לאמר: חטאת השרים העומדים בראשם לבדה, כאשר פרשנו בזה, וחטאת מלכיהם הוא פורט בפסוק ט’, כאשר פרשנו באחרית ימי המלך אמון. ↩
-
מ“ב כה, יח. ירמי' נב, כד. ונפלא הוא מאד, כי יונתן מתרגם גם את ”כהני המשנה“ (מ"ב כג, ד) לא בלשון רבים כ”א בלשון יחיד “סגן כהניא” ↩
-
פסחים יד. ↩
-
דהי"ב לו, יד. ↩
-
מ“ב יב, י; כב ד; כג, ד. דהי”ב לד. ט. ↩
-
מ“ב יב, יב, – טז; כב, ה – ז. דהי”ב לד, י–יב. ↩
-
יב – יג. ↩
-
יואל א, ט.יג; ב, יד. ↩
-
ירמי' יז, כו; מא, ה. ועיין מנחות ק"ו. ↩
-
זכרי' ט, טו. ↩
-
תהלי' קמא, ב. ודומה לזה ש"א כו, יט. ↩
-
תהלים נ, יד. כג.ובכִוֻן פסוקים אלה אל שלפניהם ושביניהם, יתברר דבר זה עוד יותר. ↩
-
ירמי' לג, יא. ודבר זה יתבאר ברחבה במוצא דבר “ברורי מאורעות מתוך מזמורי תהלים”. ↩
-
פסחים סד. קיז. ↩
-
עיין מ"ד: בירורי מאורעות וגו'. ↩
-
אזהרת אסור הוצאה בשבת לבית המלך (ירמיה יז, כא – כב), תוכיח, כי היו בתים בקרב העם שנזהרו באסור זה. ומשמרת הטהרה היתה גם היא נצורה בבתי ישראל (זכרי' יג, א). ↩
-
כן נראה ממליצת “ליושבים לפני ה'” (ישעי' כג, יח) המתפרש ממקום אחר ממליצת “באנשים הזקנים אשר לפני הבית” (יחזקאל ט, ו) אף כי הזקנים שביחזקאל קלקלו מעשיהם (ח, יא) בכל זאת יוכיחו על מנהג ישיבת זקנים ויראים לפני בית המקדש לשמוע תורה. וגם באחרית ימי בית שני עודנו מוצאים מנהג זה ברי“ב זכאי ”שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו" (פסחים כ"ו.). ↩
-
זכרי' יג, ד. ואולי היה מנהג הנביאים ללבוש אדרת כאליהו רבם. אך אין להסכים עם חדשים מקרוב באו, האומרים, באהבתם את הנכר, לדמות מנהג זה, למנהג כהני עמים אחרים הלובשים כך לשם סגוף ח“ו. נביאינו אנשי קדשנו קראו ריב על הסגוף, ככל אשר קראו ריב על התאוה ועל הזמה (ישעי‘ נח, ה. ירמי’ כב, טו. תהלים לז, ד. משלי יא, יז. ועיין רמב"ם דעות ג‘, א’.) ומה מקרא חסר אם היתה האדרת סתם מין מלבוש, אשר דבר אין לו עם הסגוף והלא ”אדרת שנער" הנזכרת ביהושע (יהוש' ז, כא) טובה ויקרה היתה, ולא היה בה שום נדנוד של סגוף, ומלך נינוה העבר העביר את האדרת מעליו דוקא ברצותו להסתגף (יונה ג, ו), ואי משום שער הנאמר באדרת הנביאים? הלא כמה וכמה בגדי שער אנו לובשים עד היום ואין אנו מסתגפים ויש שאנו מתנאים ומתחממים בם. ↩
-
ישעי‘ א’, י'; ה, כד; ל, ט. ↩
-
ה, כד; כד, ה; מב, כד. ↩
-
ירמי‘ ו, יט; ט, יב; טז, יא; כו, ד – ו; לב, כג. יחזקאל כ, כד – כה. הושע ד, ו; ח, א. עמוס ב’, ד. ↩
-
תהלים יט, ח. ↩
-
קיט, קה. ↩
-
משלי ו כג. ↩
-
ישעי' מ, כו. ירמיה יד, כב. ↩
-
ישעיה יג, י. ↩
-
יד, יב. ↩
-
עמוס ה, ח. ↩
-
איוב לח, לא – לג.ואף כי לדעתנו נכתב ספר איוב אחרי החרבן, הנה שמות הכוכבים עברים הם, שקרא להם כן גם עמוס, שהיה יותר ממאתים שנה לפני חרבן הרבית. ↩
-
תהלים קמז, ד; קמח ג – ו.ודומה לזה ח, ד; קד, יט. ↩
-
מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח. ↩
-
מ“ב כא, י. דהי”ב לג, י. ↩
-
לג, יח. ↩
-
נחום א, א. ↩
-
דבר זה ימצא הקורא המשכיל בכל דברי נחום, אך מלבד זה דומה הוא למיכה גם בחזיונותיו ובמליצותיו: א) הרים רעשו ממנו והגבעות התמוגגו…: חמתו נתכה כאש והצורים נתצו ממנו (נחום א, ה – ו). ונמסו הרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג מפני האש והגרתי לגי אבניה (מיכה א, ד. ו). ב) מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים המוכרת גוים בזנוניה ומשפחות בכשפיה (נחום ג, ד). וכל אתנניה ישרפו באש… כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א, ז). ↩
-
ארך אפים (נחום א,ג) טוב ה' למעז ביום צרה ויודע חוסי בו (ז) ↩
-
א – ו. ח. ↩
-
מה תחשבון אל ה' כלה הוא עושה? לא תקום פעמים צרה! (ט') ולא אענך עוד (י"ב) ומוסרותיך אנתק (י"ג). ↩
-
יא; ב, א. ↩
-
ג, א. ↩
-
ב, יב. ↩
-
צפניה א, א.ומדבר נביא זה, שהוא מדבר על הקלקלה, יש ללמוד, כי נבא לפני שנת י“ח ליאשיהו ואולי גם לפני שנת י”ב או שנת ח'. ↩
-
ב, א–יא; ג, א–ז, ↩
-
א, יב–יח. ↩
-
ג, ז. ↩
-
ב, ד–י. ↩
-
יב. ↩
-
יג–טו. ↩
-
ג, ח. ↩
-
ב, יא; ג, ט – י. ↩
-
ג, טו. יט. ↩
-
יח–כ.ועל פסוק יח עיין ראב“ע ורד”ק. ↩
-
יא. ↩
-
יב–יג. ↩
-
טו, יז. ↩
-
יד–טז. ↩
-
חבקוק א, ה = יואל א, ב–ג; חבקוק א, ו–ז = יואל א, ו; חבקוק א, ח = יואל ב, ד‘ – ה; חבקוק א, י = יואל ב, ו. אך גם למיכה המורשתי היה דומה לפעמים בסגנונו, ומקרא מלא אנו מוצאים בסגנון אחד עולה לשניהם: ואני בה’ אעלזה אגילה באלהי ישעי (חבקוק ג, יח). ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי (מיכה ז, ז). ↩
-
חבקוק א, יא. טז. ↩
-
א, יג.. ↩
-
א, ב–ג.יג–טו.ועל כן מנו רבותינו את חבקוק בין אלה, אשר “סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום” (מדרש תהלים צ, א) ↩
-
חבקוק א, ד.ועיין רד"ק. ↩
-
יב. ↩
-
ב, ג–ד. ↩
-
ח.וגם מליצת “וחוטא נפשך” (י) תביע את הרעה אשר יגמול העריץ לנפשו וגם פסוק י"ז יביע דבר זה בשפה ברורה. ↩
-
“בשת לביתך קצות עמים רבים”(ב, ט) “הוי משקה רעהו… למען הבט אל מעוריהם: שבעת קלון מכבוד וקיקלון על כבודך” (טו–טז) ומאמר “משקה רעהו למען הבט” מליצה היא לגוי מערים ומתנכל להכשיל ולהפיל את חברו. ומליצת קדמונינו (שבת קמט:) עזה ונמרצה ונכונה מאד. ↩
-
“הוי בוצע בצע רע לביתו”(חבקוק ב, ט.). ↩
-
ו. ↩
-
יג–יד. ↩
-
ב, א. ↩
-
ג, א. ועיין תהל‘ ז, א. וכבר פירשנו בספרנו ח“ב במוצא דבר: ברור מאורעות מתוך מזמורי תהלים, כי פרוש מלת ”שגיון“, הוא שיר נאמר בעוז רגש מופלג. ועין באור פירסט חבקוק שם. ויש להתבונן היטב, כי דברי חבקוק מעידים על היותו גדול מאד בצחות סגנון הנבואה והמזמור גם יחד: מלת ”תוכחתי“ (ב') ”כתוב חזון ובאר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו“ (ג) ”חזון למועד“ (ד) ”משל ומליצה חידות“ (י) הן מבטאים לאיש מטיף בקהל ומשתדל להסביר את הגיון לבו לשומעיו ולהקל על קוראיו, כי לא ישתבשו ולא יכשלו. ולהנעים את דברו עליהם בכל תחבלות המליצה היפה. וממלת ”שגיונות“ ומלת ”סלה“ (ג, ג. ט. יג) ”למנצח בנגינותי“ (יט) שאינן נמצאות בכל כה”ק בלתי אם בספר תהלים לבדו, יתבאר, כי נביא זה היה גם משורר, ופרשה ג’ שבספרו, מזמור גמור הוא שנמסר למשוררי ביהמ“ק (ועיין רש"י יג, יט). ובפרשה זו נמצא מקרא מלא המשתַוה לפסוק אחד שבמזמורי דהמע”ה: וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני (חבקוק ג', י"ט). משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני (ש"ב כב, לד. תהלים יח, לד). ↩
-
חבקוק ג, ב.ותפלה זו משתלמת ונגמרת בפסוק טז–יז.ונפסקת בינתים בשיר תהלה.ולמען חזור אל ענין התפלה שהפסיק בה, פתח הנביא בהתחילו שנית את תפלתו במה שפתח בראשונה. פתיחתו הראשונה: שמעתי שמעך יראתי (ג, ב). פתיחתו השניה: שמעתי ותרגז בטני (טז). ↩
-
אות “למד” של מלת “לעלות לעם יגודנו” (שם) חוזרת היא ל“למד” של מלת “ליום” ויהיה פירושו “החרדה” – הנרמזת במליצת: ותרגז… ארגז" –. אני מתפלל, כי אנוח ליום צרהו ליום עלות לעם יגודנו. לאמר, כי יניח לי ה' ממנה ליום אשר אמר האויב הכשדי להביא עלי צרה זו ולעלות ולהתגודד עלי. ↩
-
י"ז. ↩
-
דברים לג, ב.שופטים ה, ד–ה.ישעיה סד, ב.תהלים סח, ח–ט.חבקוק ג, ג–ד. ↩
-
ח–ט. טו.ועל זה תרמוז מליצת…. הבנהרים… בנהרים.. בים (ח) נהרות (ט) בים חמר מים רבים“ (טו). ובעיני ר”ע לא היתה דרשה זו יפה מפני שהיא נראית גסה (מכיל' שמות יד, כט) אך באמת נאוה מאד עקר מליצה זו, כי פרעה יצא בכלי מלחמתו ברכבו ובפרשיו אל תוך הים (שמות יד, כג) ובחֵמה גדולה (טו, ט) ועל כן יצא הקב“ה בכל זעמו ”חרה… אפך… עברתך“ (חבקוק ג, ח) והמליצה מכֻונת כנגד מליצת שירת הים ”חרונך (שמות טו, ז) “אפיך” (ח) ↩
-
חבקוק ג, ז.ומליצת “און” היא לשון צרה (עיין תהלים צ, י; קיט קלג. משלי כב, ח. ↩
-
חבקוק שם. ↩
-
“ראוך יחילו הרים… נשא תהום קולו”. (חבקוק ג, י) מליצה מלאה יופי היא על הרעש: “זרם מים עבר”. (שם) יזכיר את בקיעת המעינות ושטף הימים שהי‘ אז. ועיין מוצא דבר: מפלת סנחריב בספרנו ח“ב. רום ידיהו נשא” (שם) הוא רמז למליצת ישעי’: “ינופף ידו הר בת ציון (ישעי' י, לב) שנאמרה בסנחריב. ”שמש ירח עמד זבולה“ (חבקוק, יא) רמז הוא לתשובת ”הצל במעלות אחז“ (מ"ב כ, יא. ישעי' לח, ח) שהיתה ביום ”מפלתו של סנחריב ועמדה לו חמה“. (ס“ע, כ”ג) ועיין מ”ד מפלת סנחריב. “לישע את משיחך”. (חבקוק יג) כנוי לחזק; מחצת ראש מבית רשע…. נקבת במטיו ראש פרזיו“. (שם י"ד) היא מליצה למיתת סנחריב (מ"ב יט, לז. ישע' לז, לח) ומלת ”במטיו“ היא כנוי לבניו שהרגוהו, כי האב הוא הגזע והבנים הם המטות ”ראש פרזיו“ לאמר: מושלו ומלכו ולשון רבים של פרזיו, הוא לשון רבוי של גדולה והכתיב ”פרזו". ↩
-
חבקוק יח–יט. ↩
-
עיין מכילתא שמות טו, י.על פסוק “לא נמות” (חבקוק א, יב). ↩
-
ירמי' א, א. ↩
-
רחוק הוא מאד להחליט, כי בן כ“ג היה ומבית אלעזר, כי לוא היה בן כ”ג, כי עתה לא הֵעזו בו הכהנים את פניהם כל כך וכמעט ברור הוא, כי היה מבני איתמר, כי ענתות עיר מולדתו, היתה מושב בני איתמר, אשר עליהם נחשב גם אביתר (מ"א ב, כו) ויחס אביתר תמצא במגלת היחס של הכהנים בסוף ח"א. ↩
-
ירמי' שם. ↩
-
כט, כז. ↩
-
לב, ו. ז. ח. ט. יב. ↩
-
טז, ב. ↩
-
א, ב; כה, ג; לו, ב. ↩
-
א, ו. ↩
-
יח; טו, כ. ↩
-
ו, כז. ↩
-
ג, ו. ↩
-
י. ↩
-
כ, י. ↩
-
יב, ו.ועיין תרגום יונתן ורד“ק לפסוק ה' ורש”י לפסוק ד' ואברבנאל. ↩
-
יא, כא. ↩
-
טו, יח; יז, יד. ↩
-
טז, ח. ↩
-
טו, יז. ↩
-
טו, י. ↩
-
טו, יט. ↩
-
טז. ↩
-
כגון אזור הפשתים (יג, א–ב. בית היוצר (יח, ב–ג) בקבוק יוצר חרש (י"ט, א') ומוסרות ומוטות (כז, ב) ↩
-
כגון מראה המקל השקד (א, יא) הסיר הנפוח (יג) “ראיתי את הארץ (ד, כג–כו) שני דודאי תאנים (כד, א–ב) ”והנה כל הנשים" (לח, כא–כב). ↩
-
ל, ב–ג; לו, ב. ↩
-
לו, א–ד; מה, א. ↩
-
לב, יב. ↩
-
שריה שר המנוחה לצדקיהו היה אחי ברוך (נ“א, נ”ט) ↩
-
לו, כו. לב ↩
-
מה, ג–ה. ↩
-
כה, יג; לו, ב; מו, א. ↩
-
נ, א; נא, נט–ס. ↩
-
ב, יג; יז, ז–ח.יג; יח. יד. ↩
-
ב, יז; יז, ו. ↩
-
יז, יא.לדעתנו “ואחריתו יהיה נבָל” יהיה כמו נבֵל, הב‘ בצֵרה לאמר כעלה נובלת שאין לה מים, יען כי רחק ממקור חיים ה’. ורד“ק והאברבנאל הרגישו בפירוש ”נבל" מעין זה. ↩
-
ח, ט. ↩
-
ט, כב–כג. ↩
-
שם.כב, טו–טז. ↩
-
י, יב; לב, יז. ↩
-
ה, כב. ↩
-
י, יא. ↩
-
יד, כב. ↩
-
כג, כג. ↩
-
יא, כ; יז, י. ↩
-
כג, כד. ↩
-
י, ז. ↩
-
ירמי' יז, ה. ↩
-
י, ב. ↩
-
ה. ↩
-
יח, ו. ↩
-
טז, כ. ↩
-
ז, ד–יא. ↩
-
טז, יט. ↩
-
ט, כג. ↩
-
ב, יט; ד, יח, איכה, ג, לג–לח. ↩
-
ירמי' יז, י; כה, יב. יד; כז, ז; נ, כט. איכה ג, לט. ↩
-
ירמיה לב, יט. ↩
-
ב, כד; ח, יב; י, טו; יא, כג; כג, יב; כז, ז; מו, כא; מח, מד; מט, ח; נ, כז.לא; נא, יח. ↩
-
ז, ה–ז; יג, טז; כא, יב; כב, ב–ד. ↩
-
יח, ז–ח; כו, ג. ↩
-
ל. יא; מו, כח. ↩
-
ז, כט. ↩
-
ד, כז; ה, י. יח; ל, יא; מו, כח. ↩
-
לא, ג. ↩
-
לב, מ. ↩
-
ב, ג. ↩
-
כא. ↩
-
יא, טז. ↩
-
ג, ד; לא, ט. ↩
-
כ. ↩
-
יד, ט. ↩
-
ו, ב. ↩
-
ג, יז; יז, יב. ↩
-
לא, כג. ↩
-
כג, ה. ↩
-
ב, ב. ↩
-
י, טז. ↩
-
ירמי' ל, ז. ↩
-
כט, יב–יד. ↩
-
כה, ה. ↩
-
טז, יד–טו; כג, ז–ח.וכבר נבא מיכה המורשתי כעין זה (מיכה ז, טו). ↩
-
ירמי' כד, ז; לב, לט. ↩
-
לא, לד. ↩
-
שם; לג, ח; נ, כ. ↩
-
לא, לג. ↩
-
טז, יט. ↩
-
ג, טז–יז. ↩
-
ג, כא; לא, ט; ג, ד. ↩
ארוכה קטנה בראשית ימי צדקיהו. אלעשה וגמריהו מלאכי צדקיהו בבבל. מסע צדקיה ושריה בן נריה לבבל. הסריסים ורואי פני המלך. תגבורת השרים הרשעים בירושלם מיום גלות יהויכין. תחבולותיהם להפר האחוה בין הנשארים ובין גלות יהויכין. נכלי פלטיהו ויאזניהו. מזמתם מצלחת וצדקיהו מורד בנבוכדראצר, וכורת ברית עם מצרים. מחאת הנביאים. חיל הכשדים עולה על יהודה. שַמות בצפון הארץ. מצור על ירושלים. רמִיַת מצרים ורפיונה. ירמיהו פוגע בצדקיהו להכנע מפני נבוכדראצר. שלוח העבדים העברים כדת משה. חיל מצרים יוצא לעזרה. וחיל הכשדים עוזב המצור ונוסע לקראתו. כבוש העבדים מחדש. תוכחת ירמיהו ירמיהו עוזב את ירושלים נתפש ומוּשב, מֻכה בידי השרים ונִתן בכלא. אמונת המלך בדברי ירמיהו ורפיון ידי להצילו. חיל מצרים שב לארצו ותקות צדקיהו לאכזב. הרעב בעיר. נבואות ירמיהו בכלא. מושלך בידי השרים אל הבור מֻצל בידי עבד=מלך. לב המלך נע בין הנביא ובין השרים. הרעב והצמאון הולכים וגדלים. חרבן ערי השדה. הריסות מבצרי הערים. דֶבֶר בירושלים. מנוסה אל הארצות הקרובות. תום הלחם. העיר נבקעת. מנוסת צדקיה ושריו. נתפש ביד הכשדים. מובא רבלתה אל נבוכדראצר. בניו ושרים נהרגים ועיניו נקָרות והוא מרתק בזקים. נבוזראדן בירושלם. הרג רב בעם. שרפת המקדש בזת כלי הקדש הרס העיר וחומתה. גלות יהודה. הכהן הגדול וכהן המשנה ושרי צדקיהו מומתים ברבלה. דלת העם נשארים בארץ. משַמות. החרב הדבר והרעב. מעט מהרבה. שארית יהודה. איבת העמים הקטנים. גדליה בן אחיקם פקיד בארץ. ישרת לבו וערך פקודתו. ירמי' בא לשבת עמו. יוחנן בן קרח ויתר פלטי השרים נקבצים אליו המצפתה. הנמלטים אל הגוים נאספים אליו. הר הבית מקום מועד לעבודת ה‘. נכלי בעלים מלך עמון וישמעאל בן נתני’. אזהרת יוחנן לגדליהו מפני ישמעאל. תֻמת גדליהו. הרגת גדליהו ואנשיו. אכזריות ישמעאל ורוב חללי ידו. מנוסתו אל בעלים. יראת הנשארים מפני הכשדים. צאתם לשבת בגרות כמהם. החפץ לרדת מצרימה נעור בלב השארית. ירמיהו מונע אותם מזה. השרים מפוקפקים עוד בדעתם. מחלים פני ירמ' לדרוש את ה'. אוהבי מצרים הכריעו את השרים. כל השארית הולכת מצרימה וגוררת עמה את ירמיהו ואת ברוך. אבדן שארית יהודה בארצה. התולדות הרעות של הרגת גדליהו וצאת השארית מצרימה. תחית עבודת מלכת השמים בקרב באי מצרים. קנאת ירמיהו וריבם בו. אחרית גלות מצרים זאת. גלות נדחי עמון ומואב ביד נבוכדראצר בבלה. פלטים בצרפת הצידונית ובספרד הקפודקית:
3166–3179
ותעבורנה עוד שנים, אשר סר צדקיהו למשמעת מלך בבל והעם ישב לבטח, עת אשר שתתה עילם, גוי גדול ועתיק מראשי גויי בני שֵׁם1 מיד נבוכדנאצר, את כוס התרעלה. וישלח צדקיהו בשנה הראשונה למלכו, מלאכים לנבוכדראצר בבלה, לבקש ממנו חסד, או להעלות לו את מנחתו. ושני המלאכים האלה, הלא הם השר אלעשה בן לשפן הסופר, אשר עמד לפני יאשיהו אביו, וגמריהו בן חלקיהו2. ובשנה הרביעית עלה צדקיהו (3166–594) בעצם כבוד מלכותו אל מלך בבל3 לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, ועמו השר שריה בן נריה בן מחסיה רֵע המלך, אשר קראו לו בעת ההיא “שר מנוחה” לאמר השר המשעשע את המלך בנוחו מעבודתו, ואשר בידו יקריב לו מנחה האיש הבא להשתחוות לו, או אשר יעלה אליו למשפט4, כי בימי הרעה ההם, אשר גלה כל כבוד מבית מלכי יהודה, החלו ללכת גם הם בדרך מלכי הקדם, אשר דבר אין להם עם עמם. וינזר המלך אל היכלו ויעמד לפניו שרים, אשר רק הם היו "רואי פני המלך5, דבר אשר עד העת ההיא אין זכר לו בדברי הימים למלכי יהודה וישראל, ותקטן עוד זאת ותרם קרן הסריסים המשרתים את פני המלך, ותהי להם יד ושֵם בדברי הממלכה, ככל אשר היתה בימים ההם לשרים ולכהנים6. אך שריה שר המנוחה, אשר קרוב הדבר כי היה ראש רואי פני אדוניו, איש תמים היה, ותלמיד נאמן ומקשיב ירמיהו7 ככל אשר היה ברוך אחיו, אשר לא מש מן הנביא כל ימיו8. ומי יודע אם לא שׂם השר החסיד הזה את לבו לדבר על לב צדקיהו לשמור את אמונתו אל הכשדים, כאשר נשבע, לבלתי הבא שואה על שארית פלטת ישראל. אולם למיום גלו אלופי יהודה עם יהויכין מלכם, גלתה עמם הנדיבות ותפארת בית אב, ויתנשאו תחתם לפקידים בהיכל המלך, אנשים קשים, אשר שמו בשרירות לבם את אדוניהם הרך בידם, כחומר ביד היוצר. ויד השרים הנכבדים כבית שפן הסופר, וכשריה שר מנוחה הלכה ומטה. ולמען התגדל על השרים הטובים מהם, בני מרום העם ועל כל מבחר בני יהודה, אשר הגלו עם יכניה, התגאו הם ודלת עם הארץ, ויקראו מלא אחרי אחיהם הגולים “רחקו מעל ה'! לנו נתנה הארץ למורשה”9 ויעמוד להם הדבר הזה, להקשיח את לב יושבי יהודה וירושלים מאחיהם הגולים, לבלתי שים לב, פן יפקוד נבוכדראצר עון צדקיהו עליהם, בהתפרצו מפניו. ויפתו השרים, אשר קמו זה מקרוב המה ונביאי השקר, אשר שתו ידם עמם, למרוד במלך בבל. ושנים משרי העם, הלא המה פלטיהו בן בניהו ויאזניה בן עזור אחי חנניהו הנביא השקר מגבעון10 הערימו לשום פחד חרב בבל על פני העם11 ולעשות בנפשם שקר כי רק בכרתם ברית עם פרעה ישבו לבטח בארצם, וימשלו משל על ארץ ישראל ויאמרו “היא הסיר ואנחנו הבשר” לאמר ככל אשר לא יצא הבשר מן השיר עד התבשלו, כן לא אנחנו מן הארץ הזאת12, כי מצרים תהיה לנו לעזרה. ואף כי מת פלטיהו בן בניהו מהר מאד13, מזמתו ומעשיו לא מתו. ותצלח בידם מזמתם הרעה והנוראה הזאת, אשר שמה קץ לממלכת בית יהודה, ויפשע צדקיהו מתחת יד בבל14 (3169–591) וישלח צדקיהו את מלאכיו מצרימה, לדבר על לב פרעה מלכה, לתת לו סוסים ורכב15 ועם רב.
וירע מאד בעיני הנביאים, כי חלל מלך יהודה את בריתו16, כי בדבר הזה חתם בעצם ידו, את המשפט החרוץ על עמו על ממלכתו ועל ארצו. ויער את “האריה מִסֻבכו” את מלך בבל משחית גוים, אשר האמין בו עד העת ההיא, ולא אמר לנגוע בו לרעה, לגום כיום מרבצו לעלות עליו ולעשות בו כלה. ויעל נבוכדראצר בשנה התשיעית למלוך צדקיהו הוא “וכל חילו וכל ממלכות ארץ ממשלת ידו”. ויפשטו גדודיו בכל ערי יהודה ויתן את הארץ לשממה ממדבר רבלה17, אשר שם תקע את מחנהו. ובעשור לחדש טבת סמך אל העיר (3172–588) ויבן עליה דיק וישפוך עליה סוללה וישם את העיר במצור. ויעד ירמיהו הנביא במלאכות ה' במלך צדקיהו השכם והעד, כי רק בדבר הזה יציל את נפשו ואת ביתו ואת עמו, אם יצא אל שרי מלך בבל והתרצה אליהם, להכנע מפני אדוניהם, ולא שמע אליו מלך יהודה ההולך בעצת שריו, אשר נטה לבם אחרי מצרים. וירבו הימים ומחיל מצרים, אשר אמר פרעה לשלוח לצדקיהו לעזרה, אין קול ואין קשב. וירך מאד לב המלך וישלח שנים משריו, את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן, אשר היה פקיד נגיד בבית ה‘18 אל ירמיהו להתפלל לה’, כי יתן בלב הכשדים להעלות מעל ישראל. ויען הנביא את המלך ביד מלאכיו, כי המעט מן המלחמה, כי לא תרפה ממנו, כי אם חזוק תחזק עליו מאד, ופלטה לא תהיה לעם מפני הכשדים, בלתי אם בצאתם להם לשום את נפשם אל משמעתם. כי בכל היות נבוכדנאצר מלך עז רודה באף גוים, לא בקש מיד העמים הנכנעים לו, בלתי אם משמעת, ועל כן פִּתַּח את יויקים מן הנחשתים, אשר שם עליו, וירף את ידו ממנו ולא הוליכו בבלה. וגם אחרי התפרץ יויקים מפניו, לא פקד את עונו על הארץ כֻלה, כי אם על בנו, אשר הגלהו ויאסרהו ויושב על הכסא אחד מאחי המלך, את צדקיהו. ולוא שמע הפעם המלך צדקיהו והעם אל העצה, אשר יעץ הנביא בשם ה‘, כי עתה היתה להם פלטה. אך לדבר הזה, לא נטה צדקיהו און. ובכל זאת עוללו לנפשו דברי המוסר, אשר בהם חתם הנביא את דבריו, אשר השיב בידי מלאכי צדקיהו לאמר: "בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק"19 ויכבות ברית את כל העם, אשר בירושלם להקים את הדבר אשר צוה משה מפי ה' לשלח איש את עבדו העברי ואת אמתו העבריה חפשים מקץ שש שנים לעבדם. או בבוא שנת היובל. וישחטו עגל בן בקר, ויבתרוהו בתָּוך, ויעבור המלך בין הבתרים, את שרי יהודה ושרי ירושלים, את הסריסים ואת הכהנים ואת ראשי עם הארץ, ויעמוד כל העם בברית, וישלחו את עבדיהם ואת אמהותיהם לחפשי, וייטב הדבר מאד בעיני הנביאים ובעיני כל ישרי לב ויצפו לתשועת ה'.
ויהי עד כה ועד כה, וחיל פרעה יצא ממצרים לעזור את צדקיהו וישמעו הכשדים ויעלו מעל ירושלים ויסעו לקראתם לקדם את פניהם. ויראו בני ישראל כי נעלמו הכשדים מעל עיר ממלכתם וישמחו, כי השא השיאו את נפשם, כי לא ישובו עוד להלחם בם20. ובני הבליעל אשר בקרב העם ראו כי היתה הרוחה21 ויכבידו את לבם, וישובו ויכבשו את העבדים והאמהות העברים והעבריות, אשר שלחו זה מעט ויחזיקו בם. ויך אותם ירמיהו בשבט פיו, על הנבלה הגדולה הזאת, וינבא להם את אחריתם המרה. ויגדל מאד בעיני חכמי ישראל לדורותיהם עון השרים והעם אשר שבו להתעמר באחיהם ואחיותיהם עצמם ובשרם. ויחשב בעיניהם למקור הרעה הבאה עליהם22, כי חרות העם סם חיים לישראל הוא מעודו ושלטון איש באחיו כרעל וכרקב יעלה בו. ויקץ ירמיהו לשבת עוד בתוך העם החורשים עליו רעה, ויתחמק מן העיר לבא ארצה בנימין, לשבת שם בין דלת העם. ויהי הוא יוצא בשער בנימין, ויתפשהו בעל פקדות שמו יראיה, וישם לו עלילות דברים לאמר “אל הכשדים אתה נופל”. ולא שעה האיש הקשה לדברי הנביא, ויסגירהו בידי השרים העוינים אותו. ויכו הזדים העריצים האלה את איש האלהים, וישימו אותו בבית יהונתן הסופר, אשר אותו שמו בימי המצור לבית הכלא ואת פי המלך לא שאלו. והמלך אשר רפו ידיו מאד, לא עמד לבו למרות את פי עבדיו, אף כי האמן האמין המלך בדבר אלהים, אשר בפי הנביא גם בעת ההיא. ויהי בהציק אותו רוחו לדרוש את ה' ויירא מפני עבדיו להביא אותו אליו לעין כל ויקרא אותו אל היכלו בסתר חדר בחדר, וישאלהו: “היש דבר מאת ה'?” ולא הכחיד הנביא המדֻכה והמעֻנה את דברו ויענהו: “יש, ביד מלך בבל תנתן”. ויתאונן ירמיהו במרי שיחו באזני צדקיהו על העול הנעשה לו על לא דבר, רק על דברו אמת בשם ה'. ויקרא: “מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי נתתם אותי אל בית הכלא, ואיה נביאיכם, אשר נבאו לכם לאמר, לא יבא מלך בבל עליכם ועל הארץ הזאת?” ותדאב מאד נפש המלך, אשר לב טהור היה לו, אך ידו הרפה לא מצאה למשול ברוחו לעשות דבר למרות עיני שריו הקשים, אשר היה בידם כחומר חותם. ולא קרא לירמיה דרור, כי אם שנה את כלאו ויוציאהו מבית יונתן הסופר, אשר שם עיפה נפשו למות, ויפקד אותו בחצר המטרה, אשר אסירי המלך אסורים שם23, ויצו לתת לו ככר לחם ליום. והרעב בעיר הלך הלוך וחזק, אחרי שוב חיל מצרים, המבטח הבוגד לארצו, וחיל הכשדים שבו לצור על העיר בחזקה. את מפח נפש העם בעזוב אותו פרעה בעל בריתו לנפשו ביד אויביו, הביע המקונן בנהמת לב ובנפש מרה:
עודֵינוּ תִכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל.
בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁיעַ24
וככל אשר העמיד ירמיהו את פניו לעיני המלך והשרים להראות להם את הרעה, אשר נגד פניהם, כן התנשאה רוח קדשו ממעל למדת ימיו הרעים, וישא עין למרחוק אל הטוב הצפון לעמו לימים הבאים. וחצר המטרה לא היה הפעם לירמיהו לבית כלא, כי אם למנוח ולמקלט, כי במקום הזה, אשר נסתר מעיניו עמל המלוכה ודבריה היגעים, הרבה להוכיח באזני האסורים היושבים עמו, כי לא לעולם יקצוף ה‘, ואם אמנם גָלה יגלה העם, לא יארכו הימים ושב העם להאחז על אדמתו. ולמען חזק את דברו קנה מאת חנמאל הענתותי בן שלום דודו, חלקת שדה לאות, כי “עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. ותקטן עוד זאת ויחדש בעיניהם את כבוד בית דוד ובית אהרן, אשר החלו בני ישראל להתיאש מהם, בראותם את ידם המטה ויחליטו, כי מאס ה’ שתי המשפחות אשר בחר בהן25 וכתולדה נאמנה לדעה הזאת, היתה דעה אחרת רעה עוד ממנה, כי עוד מעט ושבת ישראל מהיות גוי26. על הדבר הזה נשא הנביא את קולו בכח ובהדר, בכבוד ועוז. ובעת אשר נואש כל איש רואה לעינים מחיי העם, אשר נחתה חרב קשה חדה ושנונה על רוך צוארו, חזה ירמיהו, כי כימי עולם ימי הגוי הזה.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים
לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ;
אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם יְהֹוָה, גַּם זֶרַע
יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים27.
אך בכל החזיון הנאדר הזה, לא העלים את הצרה הקרובה לבא. ולא חדל גם בבית כלאו28 לשלוח את דבריו אל העם השכם ושלוח, כי היושב בעיר ימות ורק האיש היוצא אל הכשדים והיתה לו נפשו לשלל. ויאיצו השרים במלך להמית את ירמיהו. וצדקיהו רפֵה הידים לא מצא את לבבו ואת ידיו לחשוך אותם מרעה.
ויקחו השרים הרשעים את ירמיהו וישליכו אותו אל בור מלא טיט ויטבע ירמיהו ויהי כפשע בינו ובין המות. וישמע עבד-מלך הסריס את דבר הרע הזה, וימהר אל אדוניו המלך וישם נגד פניו את נבלות שריו, ויפצר בו למלט את נפש ירמיהו ממות ומרעב. וימלא המלך את ידו וירץ הסריס אל הבור הוא ושלשים איש עמו וימשכו ויעלוהו מן הבור, וישבהו לחצר המטרה. וצדקיהו אשר קשי יומו הציקהו מאד ולא ידע שָלֵו, שלח עוד הפעם בצרת נפשו לקרא לירמיהו ולשמוע את דבר ה' אשר בפיו, ולא הפיל ירמיהו גם הפעם ההיא דבר מדברו הראשון, ויפגע בו לחוס על נפשו ועל עמו, לצאת אל שרי מלך בבל. ויחנן קולו וידבר תחנונים לאמר “שמע נא בקול ה', לאשר אני דובר אליך וייטב לך ותחי נפשך”29. וישו לנגדו את כל הרעה הגדולה הנשקפת לו אם יחדל לצאת, ולא מצא צדקיהו די עֹז בלבו לשמוע לקול הנביא, ויהי נהלך כצל אחרי שריו הסוררים.
וחיל מלך בבל החונים על ירושלם, ישבו במחניהם וידיהם בחיקם, ויחכו בארך רוח ובנפש שוקטה, כי לא ירחק היום, ועיפה נפש העם הנצורים בתוך העיר, כי ידעו כי נשבר מפני המצור, מטה הלחם בירושלם. והמים הולכים הלוך וחסֹר וגם מעט הלחם והמים אשר במשקל ובמשורה יבאו, יאכלו וישתו יושבי העיר בדאגה ובשממון30, ולא כלו הכשדים את כחם להרוס אל החומה בחיל ועזוז. ויעברו להם מרבית ימי המצור במלחמות, אשר נלחמו גדודיהם בערי הבצורות, אשר שמה נאספו גם יושבי ערי השדה31; ויהרסו את מבצריהם32 ויגיעום לארץ ויתרימו את הערים, ותהיינה לכיש ועזקה אשר בשפלה33, אשר בִצר רחבעם34 ערי המבצר האחרונות, אשר עמדו בפני הכשדים35, ועד כה ועד כה ואנשי המלחמה הולכים ודלים וחומת ירושלם, אשר כמעט כל מלכי בית דוד לדורותיהם, שמו את לבם לְבַצֵר אותה למהר לסתום בה כל פרץ ולחזק בה את כל בדק, היתה עזה מאד מאד, וברוב עֻזה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם"36. אך אויב אדיר ונורא מאד מקרב העיר, קם לישראל, הלא הוא הרעב הכבד מאד בכל צבא בלהותיו, אשר דמותן ערוכה בכל קדרות צבעיה ובכל עזוז נוראותיה על ספר הקינות37, ואת יתר הרעב, אכל בנו הנולד לו, הלא הוא הדֶבֶר המשכל, אשר הרבה לשכל את העם כעמיר מאחרי הקוצר38. ויפשוט הדֶבֶר בכל ארץ יהודה39 ורבים מן הנצורים, אשר תמו לגוע ברעב, נמלטו מן העיר ויברחו אל הארצות אשר מסביב40 וישבו בתוך הגוים השאטים אותם מסביב, הלא המה עמון ומואב ואדום.
ויהי בשנה השלישית לימי המצור, בתשעה לחדש תמוז, בהִוָדע לכשים, כי תם כל הלחם מן העיר41, ויקומו ויכוננו את כלי מפצם אל החומה, ויתחזקו ויבקיעו אליהם את העיר בטח, וכח לא היה עוד באנשי החיל הרעבים לעמוד בפניהם ולהבריחם מעל החומה ויפרצו הכשדים העירה כפרץ מים, וישטפו ויפשטו בכל חוצותיה. ושרי מלך בבל שמו את כסאם בשער התָּוֶך42. ויהי כראות צדקיהו ושריו, כי כלתה הרעה אליו ואל עמו, ויאבד לבם ותרפינה ידי אנשי המלחמה ויברחו המה ואדוניהם דרך גן המלך אל ערבות הירדן. וירדפו אחריהם חיל הכשדים וישיגו אותם בערבות ירחו, ויפוצו אנשי חיל ישראל מעל המלך, וימלט איש על נפשו ויתפשו חיל הרודפים את המלך האֻמלל הזה, ויעלו אותו אל עיר רבלה אשר בארץ חמת, בין ערי הלבנון כי שם שָׂם נבוכדראצר את מחנהו. וידבר מלך בבל את צדקיהו משפטים על חללו את הברית, אשר כרת לו וישפטהו משפט אכזרי מאד, וישחט לעיניו בעברתו הקשה כשאול, את כל חורי יהודה, אשר יעצוהו לפרוק את עֻלו, וישחת את רחמיו ככפיר מיער וישחט לעיני המלך האֻמלל את בניו מחמדי נפשו. והדבר הזה היה מראה העינים האחרון למלך העלוב, כי אחרי ראות האב הרך הזה בעותי אלוה, אשר גבור אמיץ לֵב לא יכילם, חשכה הארץ בעדו, כי נקר נבוכדראצר העריץ את שתי עיניו ויעַוְרהו וגם אחרי כן לא שלח אותו לנפשו ויאסרהו בנחשתים ויעצרהו עמו ברבלה.
ובשבעה לחדש החמישי עלה נבוזראדן רב הטבחים על ירושלם ויבא אל המקדש ויעש שם הרג רב בכהנים ובנביאים43 ובבחורי44 מרום העם, אשר שרדו שמה. ויצת אש בחמדת ישראל בבית ה' (3174–586) אשר היה גאון עֻזם, מחמד עיניהם ומשוש תפארתם זה ארבע מאות שנה, ויהי גם הבית הגדול והקדוש הזה למאכֹלת אש. ותגָדע ביום הוא קרן ישראל ויצא ממנו כל הדרו. ואת יתר כלי הזהב, אשר נותר בבית ה' מגלות יהויקים, בזזו הכשדים, ואת הים ואת העמודים ואת המכונות, אשר עשו להם שֵׁם ביפי מלאכתם, שברו חרשי המשחית וישאו את נחשתם בבלה. ואת חומות העיר מסביב נתצו ויעשו את ירושלם, אשר היתה כחותם על לב ישראל, לתל שממה. ויבֵא נבוזראדן את כל יושבי ירושלם הרמתה ויגל אותם משם אסורים בזקים45 בבלה, בתוך כל אנשי יהודה ויולך עמם גם את הנופלים, אשר נפלו על חיל הכשדים ולא השאיר בארץ, כי אם את דלת העם, אשר אין להם כל. ואת שריה הכהן הגדול, ואת צפניהו כהן המשנה, ואת שומרי הסף, ואת השרים רואי פני המלך, ואת שר הצבא המצביא את עם הארץ וששים איש מאנשיו, לקח נבוזראדן ויולך אותם דבלתה, ויך אותם נבוכדראצר וימיתם. ואת צדקיהו המלך האחרון לישראל בימי הבית הראשון, הוליך עמו נבוכדראצר בבלה ואת יהוצדק בן הכהן הגדול שרָיָהו המומת, אסר בזקים ויגל גם אותו בבלה46. ותעבור על יהודה כוס חמת ה' ככל אשר חזה ירמיה הנביא זה ארבעים שנה. וַיִמַקוּ וַיָמֹכוּ בני עם יהודה, כי הרבה לאכול בם הרעב הדבר והחרב47 וישארו רק “מעט מהרבה”48. וככל אשר קראו אחרי גלות עשרת השבטים ליהודה ובנימן “שארית ישראל”49 כן קראו ליתר הפלטה הנשארת מכף מלך בבל “שארית יהודה”50. ויכתב בספר הזכרונות, אשר לבבל, שֵׁם העיר ירושלם לעיר מתפרצת מפני אדוניה כל ימיה51.
ויהי המעט לישראל, אשר מצאה אותו מיד הכשדים, ויצו ה' לו גם את כל סביביו צריו52 וישחקו על משבתיה53 ויתכבדו העמים הקטנים, אשר מסביב בקלון ישראל, העם הגדול אשר בתוכם, וישמחו לאידו גם לפני נפלו, בראותם, כי הולך הוא ודל, עד כי יקטן גם הוא כמוהם54. אולם בנפול ירושלם לפני צר, נגלתה כל רשעת שכני יהודה הרעים, וכל עברתם השמורה בלבם. ויהי הלעג והמשטמה לאחדים בפיהם ובלבבם, וישאפו כל העמים, אשר מסביב לרשת את הארץ, אשר נעזבה מיושביה. ויתגדל העם הקטן מואב על ישראל וישם לשחוק ולחרפה אותו ואת עבודת אלהיו55. ועל החרפה, אשר חרף מואב את הגוי הנדכה, הוסיף עמון אחיו עצה ומזמה, ותקטן בעיניו נחלת גָד אשר בעבר הירדן, אשר נאחז בה וישב בשעריה56 וישמח בכל שאט נפשו “על אדמת ישראל, כי נשַמה” ועל עמה כי הלך בגולה57, כי נשא העם השפל הזה את עינו הרמה לרשת גם אותה; אך משני אלה הרשיעה אדום, אשר לא ידעה כל מעצור לרוח נקמתה ולעברת זדונה58. ויהי הנקל בעיני העם הזה הקטן בגוים, כי הרחיב את נפשו להסב אליו את כל אדמת יהודה ואפרים הגדולה והרחבה59, וישחתו את רחמיהם מן העם האֻמלל והנדח, אשר כלתה אליו הרעה, ויארבו על הדרכים ויגירו על ידי חרב, את כל פליט, אשר נס לו על נפשו60, ואת אשר לא אכלה חרבם הסגירו ביד אויב61. וגם פלשתים הקטנה, אשר קרבו ימיה למות, התנערה גם היא עוד הפעם, וַתִּלָוֶה על אדום ותנח גם היא את חמתה ביהודה שכנתה, אשר גלתה מביתה ומנחלתה62. ותמר נפש ישראל למן העת ההיא על אדום מאד ויוציאו סופרי הקדש את כל רוחם על העם הבליעל והקשה הזה, אשר לא ידע את נפש עם גולה63. ויקם איש נביא ושמו עובדיה64, אשר חזה על אדום, את הרעות אשר תמצאינה אותו וכי עוד יבא יום והיתה אדום ופלשת לישראל למורשה65. ותשמח גם צור מאד על לכת ישראל בגולה, אך הרוכלת הנוכלת הזאת, אשר עיניה אל הבצע, לא ששה על הארץ כי אם על סחרה, אשר נסב אליה66. כי בשבת ישראל על אדמתו, גדל מסחרו, על כן צרה בו עין צור מאד ותתנכל להרע ולהצר ולהקים עליו אורבים ככל אשר מצאה ידה, עתה בא היום אשר קותה להמלא מחרבן ארץ ישראל.
ובכל הרעות הנוראות, אשר באו כתֻמן על ארץ ישראל, לא נשקפה בלתי אם נחמה אחת קטנה, כי הפקיד נבוזראדן את השר גדליהו בן אחיקם, איש בר לבב וטהר ידים מבית השרים הנכבדים, בית שפן הסופר, על שארית הפלטה אשר נשארו מדלת העם ביהודה, ועל הנשים והטף אשר נפלו אנשיהם ואבותיהם במלחמה. גם את בנות המלך לא הוליך נבוזראדן שֶבי, ויפקד גם אותן גם את סריסיהן67 ביד השר הנאמן גדליהו בן אחיקם. ויהי כאשר קרא נבוזראדן במצות אדוניו דרור לירמיהו, אשר הובל אסור באזקים הרמתה בתוך כל גולי יהודה וירושלם, וישלחהו לחפשי בדברים טובים, וישיבהו אל גדליהו וברוך בן נריה עמו68, ותהי תקוה לשארית יהודה, כי שני האנשים האלה, ירמיהו ברוח אלהים אשר בקרבו, וגדליהו בכבודו בעיני מלך בבל, יהיו למרכז חדש, אשר מעט מעט יגדל ושב והיה לקהל גדול. וישם גדליהו את משכנו במצפה במקום, אשר יעד נבוכדראצר לשלוח שמה פעם בפעם את שריו, לדעת מה יעשה בארץ69. וכל שרי החיל, אשר ברחו עם צדיקו ויפוצו מעליו בערבות ירחו ויחבאו בשדה, שמעו כי היתה רוחה “כי נתן מלךְ בבל שארית ליהודה” בהפקידו לנציב את בן אחיקם הטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. ויצאו ממחבואיהם יוחנן בן קרח שר החיל ויונתן אחיו ויתר שרי החילים ואנשיהם ויבאו אל גדליהו, לשום את נפשם אל משמעתו. אך בכל זאת יראו, פן יתפשום הכשדים והמיתום. וישבע להם גדליהו, כי לא יגעו בהם לרעה, אם יעבדו את מלך בבל, וייטב הדבר בעיניהם ויתפשו את הערים הנעזבות וישבו בהן. ויצו אותם גדליהו ויאספו וישימו בכליהם את שארית המזון, אשר נשאר בארץ, אשר היתה למבוסה ולמרמס בימי המצור והמלחמה. וילך מעט העם, אשר עם גדליהו הלוך ורב מיום ליום, כי כל הפלטים, אשר נמלטו בימי המלחמה מפני החרב והרעב ארצה עמון ומואב ואדום ואל יתר הארצות הקרובות נלאו לשאת את כלמת הגוים, אשר חרפו אותם לאמר “אספי רעב”70 אתם, ויקבצו כלם אל גדליהו המצפתה ויאספו מזון רב מאד. וירחב כמעט לב שארית יהודה, ושרידי העם, אשר שרדו זער שם זער שם בערים, החלו לעלות אל הר הקֹדש, לחונן את עפרו ולהעלות מנחה ולבונה על מזבח ה' ההרוס. אך לא בשמחה ובשירים ובחלילים עלו שם כבימי מחמדיהם, כי אם מתגודדים, קרועי בגדים, ושבורי לב71. אך גם הארוכה הקטנה, אשר החלה לעלות לבת יהודה, גזלה את שנת שכני יהודה הרעים מעיניהם ויערם בעליס מלך בני עמון, להקים צודה לנפש גדליהו, ויקן את לב ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, אשר מזרע המלוכה, איש דמים ומרמה, כי ידע בעליס כי בָזֹה יבזה ישמעאל בעיניו לסור למשמעת איש, אשר לא בן מלכים הוא; ויסת אותו להרג את גדליהו. ויגֻנב הדבר הרע הזה אל אזני שרי החילים וימהרו אל גדליהו להזהירו מרעתו, ויוחנן בן קרח דבר על לבו בסתר למלא את ידו, להמית את ישמעאל החורש רעה על גדליהו, ואינו שׁוֶה באבדן שארית יהודה. ויחשוך גליהו את יוחנן מעשות דבר לישמעאל באמרו בתֻמתו, כי רק דבה רעה היא. ויהי בשלש לחדש תשרי72 ויבא ישמעאל כאיש שלום ועשרה אנשים עמו אל המשתה, אשר עשה גדליהו בן אחיקם לרבי מלך בבל אשר באו המצפתה, לראות את שלום הארץ. וגם יוחנן בן קרח וגם איש מיתר שרי החילים, לא היה ביום ההוא במצפה. וקרוב הדבר מאד, כי בכל הבטחון, אשר בטחו שרי החיל בגדליה התמים ובדבריו, אשר נשבע להם, כי אין כל רעה נשקפה להם מיד הכשדים, הגה לבם אימה להֵראות אל רבי המלך. ויהי כטוב לב הקרואים ביין, ויקם ישמעאל ואנשיו בטח, ויכו את גדליהו הצדיק בחרק וימיתוהו, ויהרגו גם את שרי הכשדים וגם את מעט אנשי המלחמה, גם את כל בני ישראל, אשר היו עם גדליהו. ותהי מהומה במצפה ופחד פתאום. ולא מצאו יתר אנשי העיר את ידיהם ואת רגליהם וילכו שבי לפני ישמעאל הנבל ולפני מעט אנשי הבליעל, אשר עמו וגם את בנות המלך הרכות והענגות, אשר גם נבוזראדן רב הטבחים, לא ערב את לבו לנגוע בהן לרעה, שׁבה ישמעאל העריץ הזה, להוליך אותן אל ארץ בני עמון. ויהי המעט ממנו כל הרעות והנבלות האלה ויַשגה בדרך שמונים איש משכם ומשילו ומשמרון תמימים עוברי בטח, אשר אמרו לעלות להקטיר מנחה ולבונה ולנסוך נסך דמעה על שממות מזבח ה'. ויגנוב הנבל החנף את לב אבלי ציון אלה, בהשמיעו באזניהם גם הוא, קול בוכים, וידבר על לבם ללכת עמו אל בן אחיקם, ובבואם אל המצפה, אשר שם הניח את עדת מרעיו, ויפל עליהם הוא ואנשיו וישחטם ולא הותיר מהם, כי אם עשרה אנשים, אשר אמרו לתת לו כופר נפשם מטמֻני מזון, אשר יש להם בשדה. ויהי ביום השלישי אחרי הכותו את גדליהו, ואחרי הרבותו חללים לרוב מאד, ויקח את כל שרידי חרבו, ויולך אותם שבי ארצה בני עמון, למען האבד שריד למצפה, אשר היתה לצנינים בעיני בעלים אדוניו. אך עצתו זאת להסגיר את שׁביוֹ ביד בני עמון לא קמה בידו, כי עד כה ועד כה נגלה הדבר ליוחנן בן קרח ולשרי החילים. ויחלץ הוא וכל אנשיו ויצאו להלחם עליו ולנקום מידו את נקמת דמי גדליהו וימצאו אותו על יד גבעון. ויהי כראות השבויים את יוחנן ואת מחנהו, ותחזקנה ידיהם ויקומו ויעברו כלם אל יוחנן. וישמעאל ראה כי לא תהיה לו תקומה, וימלט בשמונה אנשים ארצה בני עמון ולא שם יוחנן וכל העם אשר עמו את פניהם עוד המצפתה, כי יראו לשבת שם מפני הכשדים, אשר התבאש בהם ישמעאל, בהכותו את גדליהו פקיד מלך בבל ואת שרי הכשדים עמו. וישבו בגרות כִּמְהָם אשר אצל בית לחם. ויהי כאשר נואש העם במצפה וַתֵּעוֹר עוד הפעם אהבת מצרים בלבם, וירמיהו אשר על שכמו נתן משא כל העם למיום מות גדליהו, שבע עוד הפעם עמל ורוגז מיד שארית יהודה.
ויהי בתחלת שבתם בגרות כמהם, ויהי עוד לב שרי החילים ומרבית העם נאמן עם ירמיהו. ויגש אליו יוֹחנן בן קרח ויזניהו בן הושעיהו המעכתי 173) ויתר שרי החילים וכל העם מקטן ועד גדול ויחלו את פניו בלב שלם 274), להתפלל בעדם ולשאול באלהים איזו דרך יאחזו הפעם, ויעתר להם ירמיהו. ויהי עד כה ועד כה וימצאו אנשי האון את ידיהם לעשות שקר בנפש העם, כי יערים ברוך בן נריה להטות את לב ירמיהו כטוב בעיניו, כי בירמיהו יראו אנשי הבליעל לתת דופי. ויהי מקץ עשרת ימים, ויאסוף ירמיהו את הקהל ויצו אותם בשם ה‘, לשבת שקטים ושאננים בארץ אבותיהם וַיַבְטַח אותם כי לא תאֻנה להם כל רעה מיד מלך בבל. וישם לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם, אם ישימו את פניהם מצרימה. ויהי המעט מיוחנן ושרי החילים והעם, כי נהפך לבם מן הקצה אל הקצה בקרב הימים המעטים, ויענו את ירמיהו עזות, ויקחו את כל הנפש, אשר הפקיד נבוזראדן ביד גדליהו ואת בנות המלך וגם את ירמיהו ואת ברוך לקחו ביד חזקה, ויסיעו אותם עמם מצרימה. אז קמה עצת בעלים מלך בני עמון, כי נשמה ארץ אבותינו מיושביה ושכני יהודה הרעים פשטו עליה מסביב ויאחזו בה ויהיו לאבן נגף לישראל ימים רבים מאד. ותגדל הרעה אשר הרע הנבל הפושע ישמעאל בן נתניה לעמו, מרעת נבוזראדן רב הטבחים, אשר למלך בבל, כי נבוזראדן נתן עוד במצות אדוניו שארית ליהודה, והוא ברשעתו הגלה את השארית הזאת מעל אדמתה, וַיַסְגֵר את הארץ כלה בידי רשעי גוים אויבי ישראל. הוא השלים את החרבן בהמיתו את השר החסיד גדליהו בן אחיקם בן שפן בן אצליהו בן משלם75 על כן היה יום מות גדליהו ליום צום ואבל לישראל76 עד היום הזה ויגדל המספד ביום ההוא מדי שנה בשנה, כיום אשר בו נשרף בית ה’77.
ויוחנן בן קרח וקהל שארית יהודה באו מצרימה, וישבו במגדל ובנוף ובתחפנחס ובארץ פתרוס ותהי תחפנחס לראש מושב הנדחים האלה, אשר לא ביד אויב נדחו שמה, כי אם במשובתם ובאולתם. ותתמכרנה שם הנשים במצרים ארץ האלילים לאלהים אחרים, ותשובנה ותקטרנה למלכת השמים, ויד בעליהן עמן בדבר הזה. וישא ירמיהו הנביא בכח את קולו, להגיד להם פשעם, וישו לנגדם את אחריתם הרעה במצרים ואין שומע. ויהי מקץ שנים, ויקשרו המצרים על פרעה חפרע מלכם, על אשר בִּכֵּר את חיל היונים בני הנכר על חיל ילידי הארץ, ויהרגוהו. ויהי בחרות אף עם הארץ על כל בני עם אחר, ויניחו את חמתם גם בבני ישראל היושבים שם78 ויקומו גם על הגרים הגרורים ההם בחרב. ולא נמלטו מכל הקהל, כי אם פלטים מתי מספר79 ואת פלטי החרב האלה ואת ירמיהו ואת ברוך בן נריה בתוכם הוליך נבוכדראצר עמו ממצרים בבלה, אחרי הכותו את מצרים80.
גם ביתר הארצות הקרובות לארץ ישראל לא נותרה כל שארית וזכרון לאבותינו בימים ההם. ואף כי בהאסף אל גדליהו נדחי ישראל ממואב ומבני עמון ואדום, עוד נותרו מהם בעמון ובמואב רבים מאחיהם, לא עמדו הנותרים ימים רבים בארצות האלה. ויהי בעלות נבוכדראצר בשנה החמשית לגלות הארץ, על צֹר, וישב את ידו גם על שלשת העמים הקטנים האלה ותעבור גם עליהם כוס יהודה81 ואת נדחי ישראל היושבים בעמון ובמואב נפש שבע מאות ארבעים וחמש82 הוריד עמו בבלה (3179–581). ומכל דברי מושב בני ישראל בארצות ההן לא נודע בלתי אם הדבר הזה, כי הנדחים במואב היו בעיניהם באחרית ימי צדקיהו כיושבי בטח מפחד אויב83, ותֵּעזב גם ארץ אבותינו, גם הארצות אשר סביבותיה מצרים אדום עמון ומואב, מישראל. ויתגוררו מהם גלֻיות גם בצרפת ובספרד84, אך מהן לא נשאר כל זכר. והארץ האחת אשר שם שב מקור ישראל לנבוע, אחרי אשר כמעט היה לקפאון, היא בבל.
-
בראשית י, כב. ↩
-
ירמי' כט, ג. ודבר זה היה קרוב “אחרי צאת יכניה המלך.. מירושלם” (ב'). ↩
-
ירמי' נא, נט. ↩
-
עיין יונתן הרד"ק והאברבנאל. ↩
-
מ"ב כה, יט. ירמי' נב, כה. ↩
-
לד, יט; נב, כה; מל"ב שם. ↩
-
דבר זה עולה מן הפקודה אשר פקד ירמי' על שריה (נ"א, נט). ↩
-
מלבד קצת הדמיון שבין שריה לברוך במשמעתו לירמי', אשר הבאנו זה מעט, תמצא כי שניהם אחים בני אב אחד, ונכדי אבי אב אחד, היו (לב, יב=נא, נט). ↩
-
יחזק' יא, טו. ↩
-
א‘. ועיין ירמי’ כח, א. ↩
-
יחזקאל יא, ח.ועיין רש“י ורד”ק. ↩
-
יחזקאל ג.ורש“י ורד”ק. ↩
-
יחזקאל יא. יג.וממליצת “כלה אתה עושה” יש לשמוע קצת כי מגפה היתה שם. ↩
-
אם נתבונן היטב בפרשה ח. ט. י. יא. שבס‘ יחזקאל נראה כי היתה שם תחלת חזיונו בירושלם ברוח הנבואה. בפרשה ח’ פסוק ד‘ הוא אומר “והנה שם כבוד אלהי ישראל”. והכבוד הזה הוא המדבר אליו “ויאמר אלי” (ה') עד סוף הפרשה וסוף פרשה זו מחובר בפסוק “וקראו באזני קול גדול” (י"ח). אל ראש פרשה ט’ הפותחת במה שסימה שלפניה “ויקרא באזני בקול גדול” (ט, א) ולבוש הבדים שנזכר בפרשה ט‘ (ב') הוא הנזכר גם בפרשה (י, ב) ובכן שלש פרשיות אלו ח’, ט‘ י’ פרקי חזיון אחד הם. ועתה אם נראה כי גם פרשה י“א העוסקת ביאזניה ופלטיה מסימת ”ויעל כבוד ה‘ מתוך העיר (י“א כ”ג) על כרחנו אנו אומרים כי זהו הכבוד האמור בפרשה ח’ פסוק ד‘ מתפרש לפרטיו בפרשת י’ כי בפרשה י' אין אנו מוצאים שום זכר “כבוד” לעצמו. – ומליצת “ותשא אותי רוח” (יא, א) איננה אמורה על נשיאה מבבל לא“י כ”א ממקום למקום בעזרה כמו “ויבא אותי” (ח, ז. יד. יח) ואם כן החזיון אשר סיֵם במעשה פלטיה ויאזניהו, התחיל בזמן הרשום בראש פרשה “בשנה הששית בששי” למנין שנביא זה מונה תמיד, לאמר, לגלות יויכין; ואם כן זכינו לדין, כי תחלת המרד של צדיקו, היתה בשנת שש למלכו, כי שנות מלכותו ושנות גלות יויכין שוות. ↩
-
יחזקאל יז, טו. ↩
-
טז–יח; כא, כח. (ועיין רד"ק ואברבנאל) דהי"ב לו, יג. ↩
-
יחזקאל ו, יד.ועיין רד"ק. ↩
-
עיין ירמי' כט, כה. ומסתבר הדבר, כי הוא היה כהן המשנה שנהרג בימי החרבן (נב, כד; מ"ב כה, יח). ↩
-
ירמי' כא, יב. ↩
-
לז, ט. ↩
-
יש לדַיֵק היטב בדברי הנביא החותם את תוכחתו בדברים האלה: “ונתתי אותם וגו‘ (לד, כ) ביד… וביד חיל מלך בבל העולים מעליהם (כא) הנני מצוה… והשיבותים אל העיר הזאת ונלחמו וגו’” (כב). הא למדת כי דבר זה אירע אחרי עלות הכשדים, והעם קוה אז, כי לא ישובו עוד אויביהם לצור עליהם ולהלחם בהם. ↩
-
“גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה”(איכה א, ג) “על שגיאות פולחנא דהוו מפלחין באחוהין בני ישראל דאזדבנו להון ולא קרו חירותא לעבדיהון ולאמתהון דהוו מזרעית ישראל וכגון כך, אף אינון אתמסרו ביד עממיא” (תרגום שם). “ומרוב עבודה: על שהיו משתמשים בעבד עברי” (איכה רבה שם). ↩
-
זהו פרוש “בחצר המטרה, אשר בית מלך יהודה” (ירמי' לב, ב). ↩
-
איכה ד, יז. ↩
-
ירמי' לג, כד. ↩
-
שם. ↩
-
לא, לד–לה). ↩
-
עיין יוסיפוס (קדמוניות.4.7 X) שכִּוֵּן פה את הנכונה, כי נבואה זה נבא בבית כלאו. ↩
-
ירמי' לח, כ. ↩
-
יחזקאל ד, טז–יז; יב, יט. ↩
-
ירמי' ח, יד. ↩
-
איכה ב, ב. ה. ↩
-
יהוש' טו, לג. לה. לט. ↩
-
דהי"ב יא, ט. ↩
-
ירמי' לד, ז. ↩
-
איכה ד, יב. ↩
-
א, ו. יא. יט; ב, יב. יט. כ; ד, ד. ח. ט. י; ה, י.יחזקאל ה, י. ↩
-
כנבואת ירמ' (ירמי' ט, כא). ↩
-
“הרחוק בדֶבֶר ימות”. (יחזקאל ו, יב). ↩
-
לד, כט; לו, ל. ↩
-
מ"ב כה, ג; ירמי' נב, ו. ↩
-
לט. (כנבואת ירמי' א, טו). ↩
-
איכה ב, כ. ↩
-
דהי"ב לו, יז. ↩
-
ירמי' מ, א. ↩
-
דהי"א מ, מא. ועיין קדמוניות 7. 5, 8. X. ↩
-
יחזקאל ה, יב. ↩
-
ירמי' מב, ב. ↩
-
ישעי‘ מו, ג. ירמי’ ו, ט; לא, ז. יחזק‘ ט, ח. מיכה ב, יב. צפני’ ב, ט. ↩
-
ירמי' ט, טו; מב, טו. יט; מג, ה; מד, יב. יד. כה. ↩
-
עזרא ד, יט. ↩
-
איכה א, יז. ↩
-
א, ב. ז. ח. טז. יז. כא. כב; ב, אז. כב; ג, מו. ↩
-
לפי פשוטו זהו פירוש המקרא “הנה ככל הגוים בית יהודה” (יחזקאל כה, ה) לאמר: קטנה היא ככל הגוים, אשר סביבותיה כי אין להחזיק, כי הגוים עובדי האלילים כבר האמינו באהבת ה' המיוחדת לבני ישראל, ואח"כ חזרו ממנה. ↩
-
ירמי' מח. כז. מב. ↩
-
מט, א. ↩
-
יחזקאל כה, ג. ו. ↩
-
תהלים קלז, ז. ↩
-
יחזק' לה, י. ↩
-
כה, יב; לה, ה. עובדי' יד. ↩
-
עובד' שם. ↩
-
יחזק' טז, נז; כה, טו. ↩
-
תהלים קלז, ז; איכה ד, כא–כב. ↩
-
עובדיה נבא מעט אחרי החרבן, אחרי אבוד למראית עין כל ניר לבית יהודה “ואל תשמח לבני יהודה ביום אבדם”. (עובד' יב) “וגלות ירושלם” מפורשת בה (כ'). ↩
-
עובד' יט. ↩
-
יחזק' כו, א–ב. ↩
-
עיין ירמי' מא, י. טו. ↩
-
ירמי‘ מג, ג, ו. ולפי דברי יוסיפוס (קדמ' 1 9 X) חלה ירמי’ את פני נבוכד' לשלוח את ברוך לחפשי ויעתר לו. ↩
-
עיין מ"ב, כה, כד–כה. ↩
-
יחזקאל לד, כט; לו, ל. ↩
-
ירמי' מא, ה. ועיין אברבנאל. ↩
-
החֹדש מפורש בירמיהו מא, א.והיום בס“ע כ”ו. בספרי דבר‘ לא, בתוספתא סוטה ו, י. ובמס’ ר“ה יח: ולדברי רד”ק האומר, כי נהרג ביו“ט של ר”ה (זכרי' ז, ה) אין רגלים, אך לִבֵּנו לא יאמין, כי יהיה דבר זה בשנה הראשונה לגלות יהודה. ↩
-
שֵם אבי יזניהו ושֵם מקומו מצטרפים משני פסוקים אלה: ירמי' מ, ח; מב, א. ↩
-
כן עולה מדברי העם (ה–ו). ↩
-
יחס גדליהו עולה מפסוקים אלה: מל"ב כב, ג=כה, כב. ↩
-
זכר' ז, ה; ח, יט. ↩
-
חכמי ישראל מעולם חשבו את צום גדליהו דומה באבלו לתשעה באב; “שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו” (ר"ה יח:) “והיה חרבן שני” (רד"ק זכרי' ז, ה) “ושתי הרעות האלה [חרבן ביהמ”ק והריגת גדלי'] ממין אחד היו ולא נתחלפו כ“א בפחות ויותר” (אברבנאל שם), ↩
-
עיין ירמי' מד, כט–ל. וראית כי מצרף הנביא את מפלת פרעה לפורענית ישראל במצרים. ואחרית המרה הזאת מרומזת במלת “חרב” השנויה והמשלשת בפרשה זו ↩
-
יד. כח. ↩
-
עיין ס“ע כ”ו וקדמ' 7, 9 X וצרֵף דברי שניהם. ↩
-
ירמי‘ פרשה מ“ח כלה; מ”ט, א–כב. יחזק’ פרשה כ“ח ופרשה ל”ה. עובד' א. ↩
-
ירמי‘ נב, ל. סדר עולם שם. קדמ’ שם. ↩
-
ירמי' כא. יג. והעמק והמישור בעבר הירדן היו ובחלק הראובני והגדי עד גלות עשרת השבטים וברשות מואב אחרי גלותם (מח, ח). ועיין ספרנו ח"א צד 9 הערה 1–2. ↩
-
עובד' כ. ואל יעל על לב הקורא, כי שמות אלה נקראו מעקרם על פרנציא ואיספמיא, כי באמתתם, שמות הם לשני מקומות הנמצאים מצפון לארץ ישראל: צרפת היא בפיניקיא ונקראה היא בלשונות העמים "סאראפֿאנד. או Sarepta והיא הנזכרת במקרא (מ"א יז, ח) וספרד היא בקפוטקיא Capadocien. ↩
גדולת בבל עשרה וגבורתה עצביה והבליה. עלילת מראה בכל לנפש ישראל. הגולים הראשונים. ילדי בית דוד בהיכל נבודראצר. דניאל חניה מישאל ועזריה. חנוכם וכשרונם. עוז דניאל וחבריו. אסור מאכלות נעשה סיג לכל התורה. גלות ויכין. “הַגולָה”. מושב גולי יהויכין. כבוד שם יויכין בעיני הגולה. עלילות נשחתות. בית המרי. נביאי שקר ונבואות שקר. בריתם עם חבריהם ביהודה. אחאב בן קוליהו וצדקיהו בן מעשיהו. תעלוליהם ואחריתם. מכתב ירמיהו בבלה וריבו בנביאי השקר. מזמות שמעיה הנחלמי. תחלת נבואת יחזקאל. ריבו בעריצי עמו. נבואתו על חרבן ירושלם ועל תקון מדות העם. מגפה בבבל. בוא שמועת החרבן. גלות צדקיהו מובאה. גורל צדקיהו. שלוח יהוצדק לחפשי. גלות פלטי יהודה מעמון ומואב בבלה. תשובת שלמה. לב חדש ורוח חדשה. ערי מושב ישראל בבבל. נטיעת כרמים וזריעת שדות. תרומה ומעשר בבבל. תקון ארבעה צומות. שערוריות במצרים. פלטי יהודה וירמיה וברוך באים ממצרים בבלה. מגלת הקינות. מזמורי נהי ודברי נחומים. תפלה במקום זבח. “מקדש מעט”. ראשית שלש תפלות ביום. כון פנים ולב לירושלם. “סוד עם ה'”. “כתב בית ישראל”. ספר “דברי ירמיהו”. ספר "מלכים ורוחו. רפיון רוח ויאוש בקהל העם. נבואת יחזקאל. תורת עקר התשובה בכל פרטיה. תורת צמצום אחריות האדם רק על מעשי עצמו. תורת תחית ישראל וחיי נצחו. חזון העבודה והישוב לישראל באחרית הימים. חזון המלחמה האחרונה. ימי נבואת יחזקאל. ראשית האגדה. נח דניאל ואיוב. חכמת דניאל וצדקתו. שלטונו ברוח נבודנאצר וכבודו בעיניו. כבודו מכשיר בידו לרַוְחַת עמו. שֵם דניאל בישראל. רוחו הכביר ונקיון כפיו. סכנת חנניה מישאל ועזריה ותשועתם. עקירה אחרונה לשארית עבודה זרה מישראל. ישראל גוי קדוש לעולמי עד. מות נבודראצר. מלכות אויל מרודך. פקידת יויכין חֻפְשתו וכבודו. מות צדקיהו וקבורתו בכבוד מלכים. מות אויל מרודך. מהומות בבית המלך. מלכות בלשצר. התנכרו לדניאל והכעיסו את לב ישראל. סכסוך בלשצר בכרש מלך פרס. כרש עולה על בבל. מהומה ומורך בקרב הכשדים. טפשות בלשצר שכרונו ומשתיו. חזיון לילה. פתרון דניאל. חיל פרס פורץ העירה. הרג ולהבה. אחרית בלשצר. שפטים באלהי הכשדים. שממות בבל. רוממות לב ישראל.
3155–3224
והזרע אשר זרעו ידי הנביאים על אדמת אבותם, בעוד כל העם בוטח בארץ שלום ואוכל את חלבה ואת טובה, נתן את פריו לישראל בארץ עניו וגלותו, בארץ בבל, אשר אסורים באזקים הובאו עליה. ומה נהפכה מתכנת קהל הנביאים והעם איש אל רעהו, למיום באם בבלה! בראשונה היה העם הבוטח, כי גם יד איתני עולם לא תמצא להניד רגלו מנחלתו, ועין הנביאים לבדה ראתה את החשכה הקודרת, מתוך האורה הגדולה, אשר הכתה את עיני הקהל בסנוֵרים, לבלתי ראות נכוחה. ובארץ הנכריה התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה. האנשים מקרב העם הרואים לעינים, ואשר לא אמרו לעשות שקר בנפשם ובנפש הקהל, נואשו מכל תקוה ואחרית טובה והנביאים, אשר התרוממו מעל לטפחות ימיהם, הם המה התנשאו גובה שחקים, ויביטו למרחוק, כי לא יאבד ישראל, ורוחו לא תבוק לנצח נצחים. והעלילה הראשונה אשר עוללו מראות הממלכה האדירה ההיא לנפש גולי ישראל, נתנה גם היא עֵדֶיה, כי אמת בפי דברי נביאי ה', כי גם מצוקי ארץ לא ידכאו ולא ידֵקו בכבד משאם את העם העשוק והרצוץ הזה, כי האנשים אשר שעו בשבתם בארצם אל דרכי הנכר, העלימו את עיניהם ויסבו את לבם מאחרי “תפארת גאון כשדים”1 בהראותה אליהם, ותגעל כמעט נפשם בכל החמודות הנראות בממלכה האדירה והעשירה, כי ככל אשר היתה בבל בימים ההם “פטיש כל הארץ” כן נמשלה אל “כוס זהב משכרת כל הארץ” בעדניה ובתמרוקיה, אשר כל גוי השותה ממנה והתהולל ועיפה נפשו מרוב תענוגותיו וסר כחו מעליו2. וגם למופת נחשבה בבל בכחה, בתפארתה, בעשרה וגם בחכמתה. “חומת בבל הרחבה ושעריה הגבוהים”3 הפילו כמעט פחד על כל רואיהם, ודרך השערים האלה, לא באו יחידים כי אם גוים נהרו אליה4. ויעל שאון העיר אשר היתה “תהלת כל הארץ”5 כשאון גלים בהמון מים רבים6, ובתוך העיר היו נכונים היכלות וארמונים. בית המלך וגגות נטועים במרומי הרים, מעשי ידי אדם, אשר נחשבו לראשי נפלאות ימי הקדם7. ומגדל היה בנוי לבֵל אלהי בבל אשר שש מאות שעלים קומתו8. ובני העם המתהלך בחוצות העיר המעטירה, התהדרו כבשי שרים ביפים ובבגדי חמדותיהם “חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם מראה שלישים כלם”9, וכרבות כבוד עשרה, כן יצאה לארץ ההיא שם ברוב חכמתה10, כי קמו בקרב הכשדים חכמי לב, אשר שתו את לבם למסלות הכוכבים ויתבוננו אל חקת השמים ומועדיהם, ויבינו דבר לאשורו, ותצא להם תורת התכונה. ויד ארצם היתה עליהם לטובה להשליט עינם במרחבי הרקיע, כי ארץ מישׁור כלה, והר וגבעה לא יעמדו לשטן בה, לנושא עין למרחקים, אך גם על חכמתם גם על עשרם ותפארתם היתה נסוכה רוח אכזריות ומשמרת הבלי שוא, כי את המדהבה הזאת, את אוצר הזהב יצרו אף נצרו ידי נוגש11 המלאות עשק ורשע, והעיר כלה נבנתה בדמים, כוננה בעוְלה וכל אבן בה מקיר חמס תזעק12. וגם על אנשי בבל הענוגים העליזים כבדה יד מלכיהם מאד, ועל כל עון נענשו גם בני מרום העם באכזריות חמה בהרג ובהרס, מבלי שים לב, כי בדבר הזה תחרב הארץ ותשחת13. חכמת הכשדים היתה שפחה נחרפת להבלי גלוליהם, כי רק למען הולך שולל את העם בעצמת חבריהם, חזו בכוכבים ותורת התכונה עלתה להם מאליה כספיח השדה אשר לא אותו אמר הזורע לזרוע. וירבו מאד הגלולים והעצבים בממלכה ההיא, ומלבד “סכות בנות” אלהי בבל14 מאז, עבדו את הבעל, אשר קראו לו בני בבל בֵּל15 ואת נבו16 ואת מרודך17, ואת בלטשאצר שדרך מישך ועבד-נגו18. ויהי המעט מגולי ישראל כי לא נטו אחרי הגלולים ההם כמשפטם בעודם יושבים בארצם ולא כהו עיניהם למראה האלילים מעשה חרש וידי צורף, אשר גדלה קומתם לבלי חק19, ולנגה ברק כסף מרוקע המובא מתרשיש וזהב מאופז תכלת וארגמן אשר עליהם20, ותגעל נפשם בצלמי הבלהות והחתחתים האלה בהראות לעיניהם בכל גֹעל מערומיה ממלכות האליל ארץ הפסילים אשר כהניה ועמה באימים יתהוללו21. וככל אשר רחקו בני ישראל ממקור חייהם בשבתם בארץ אבותיהם על יד מקדש אלהי עמם, ויבחרו בדרכי עמים אחרים, כן נקעה נפשם מהבלי הנכר בבואם אל הארץ הנכריה, אשר שם נראו השגעונות האלה מחֻטבים בפסיליהם ובעצביהם בכל גאון אולתם ובכל יקרת תפארתם הַתְּפֵלָה וסרת הטעם. ותפנה העלילה הזאת, אשר עולל מראה בבל וגלוליה ועצביה לנפש בני ישראל, דרך בקרבם, לאמונה עזה בתותרת אלהי ישראל, אשר לא תרפה עוד כל ימי עולם. ולא ארכו הימים לישראל ויאמן עליהם הדבר, אשר חזה ישעיה בן אמוץ:
הִנֵּה צְרַפְתִּיךּ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי22
אך לא בפעם אחת גלו בני ישראל בבלה, כי החלו לבא שמה בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר (3156–604). ויהיו הילדים, אשר הביא אשפנז רב סריסי מלך בבל מזרע המלוכה ומבני השרים ומקרב העם ומעט מזקני העם, אשר הגלו עמהם, העולים ראשונים לישראל בבלה23, ונבוכדראצר צוה לרב סריסיו, לכלכל את טובי המראה וטובי השכל, אשר בתוך הילדים במיטב מאכלו ומשקהו, וללמדם ספר ולשון כשדים, להדריך אותם בכל דרכי בבל ולהשבית מפיהם את השמות, אשר קראו להם בישראל ולשום להם שמות אלהי כשדים, למען יצלחו לעמוד לפני המלך ולהיות לו לסריסים כאשר יגדלו. ויהיו בתוך הנערים ארבעה ילדים מקרב העם24 ושמותם דניאל, חנניה, מישאל ועזריהו, ויקרא שר הסריסים לדניאל בלטשאצר, לחנניה שדרך ולמישאל מישך ולעזריה עבד נגו. ויהי כאשר למדו הנערים מפי אומני המלך לשון וספר, ויצלחו בכל מדע והשכל ובכל ספר וחכמה. ודניאל הבין בכל חזון וחלומות, אשר הרבו הכשדים להאמין ולשגות בם, מכל החרטומים והאשפים, העומדים לפני המלך, ותהי על דניאל רוח ה', וככל אשר הגדיל לעשות חיל בחכמת בבל, כן הוסיף להחזיק בכל עוז בתורת אלהי ישראל, ויחזק את יד שלשת רעיו באלהים, לשום נפשם בכפם, ולהנזר מפתבג המלך ומיין משתיו, ולא אכלו ארבעתם ולא שתו, בלתי אם לחם זרעונים ומים. ויהי דניאל הראשון לכל גדולי ישראל, אשר שמו מני אז את כל לבם, להזיר את העם מכל מאכל פגולים ולשנן להם את המצוה הזאת אשר בתורת משה, מאד מאד25. ויעמוד הדבר הזה למיום בא ישראל על אדמת נכר למעוז לתורתו ולמעצור בעדו, לבלתי התבולל בעמים, ויתהלל המתהלל בדור ההוא לאמר.
הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי26
ויהי בהגלות נבוכדראצר את המלך יהויכין ואת ביתו ואת כל השרים וגבורי החיל כעשרת אלפי איש (3163–597) ויהיו שם לעדה, ולא מצאו שם מן הזקנים, אשר גלו שם בשנה הרביעית ליויקים, בלתי אם פלטים27. ותקרא עדת בני ישראל היושבים בבבל “הַגוֹלָה” לאמר העדה הגולה מארצה28. ויאחזו בני ישראל בתֵל–אביב אשר על נהר כבר29 בארץ כשדים30. ויהי יויכין הגולה האסיר בעיני הגולה, המלך הַיַצִיב31 אשר לו המשפט, וצדקיהו, החלל, אשר לא יצלח למלוכה32. וגם ירמיהו הנביא המשיל את גלות יהויכין לתאני הבכֻרות ואת שארית יהודה, אשר מלך עליהם צדקיהו, לתאנים שוערות אשר לא תאכלנה מרוע33, אך גם בין התאנים הבכֻרות נמצאו חוחים מכאיבים מאד, כי נביאי שקר היו בין הגולה, אשר הגלתה עם יכניהו וידריכו את העם בדרכם ובמעלליהם, ויחללו את שם ה' בארץ, אשר באו שמה34 באמור הגוים בלעגי שפה “עם ה' אלה ומארצו יצאו”35 עד כי מרה נפש נביאי ה' אל העדה הזאת ויקראו לה “בית המרי”36, כי נמצאו בהם אנשים, אשר היו נופלים גם מן הכשדים בעלילותם הנשחתות37. וגם על הנשים נחה רוח שקר והבלי שוא וַתְּתַפֵרנה כסתות על אצילי ידיהן, ומספחות שמו על ראשיהן ותהבֵלנה את העם ותנבאינה לכל איש, את תרמית לבן בשעלי שעורים ובפתותי לחם38. ויהיו נביאי השקר ההולכים אחרי לבם לפח ולמוקש לישראל בבבל, כי שתו ידם בסתר עם אנשי בריתם, אשר ביהודה לדבר איש במקומו לבלתי עבוד את מלך בבל ולשאת עיניהם מצרימה39. ויודע הדבר לנבוכדראצר ויקח את אחאב בן קוליה ואת צדקיהו בן מעשיה נביאי השקר וישרפם באש, ויהי שֵם שני הנביאים הנבלים אנשי הזמה, בתעלוליהם ובאחריתם, לחרפה ולקללה ולמשל בישראל40.
וירמיהו כתב מכתבים אל גלות יהויכין41, ויחזקם להאחז בארץ ולדרוש את שלומה, ויזכירם לשאת את עיניהם ולבם אל הארץ הקדושה, אשר הֻטלו משם. כי בעוד שבעים שנה יפקוד ה' אותם, והשיבם אל נחלת אבותם. וילחם ירמיהו מרחוק בנביאי השקר, אשר קמו בבבל, ובאחב וצדקיהו ראשיהם טמאי השם וינבא להם את אחריתם. ושמעיה הנחלמי גם הוא בנביאי השקר, וישמע את דברי המכתבים, אשר כתב ירמיהו, ויכתוב שמעיה מכתב אל צפניה בן מעשיהו הכהן, אשר היה בעת ההיא42 פקיד נגיד בבית ה' וגם כהן המשנה43, לעורר על ירמיהו מדנים, אך תחת עשותו את דברי שמעיהו, קרא צפניהו הכהן הנאמן עם ירמיהו, את המכתב באזני הנביא. וגם לשמעיהו לא היתה שארית44 ככל אשר לא היתה לצדקיהו ולאחאב. ותלך יד נביאי השקר הלוך ומטה. ויקם איש נביא לה' בשנה החמשית לגלות יהויכין45 (3168–592) ושמו יחזקאל בן בוזי הכהן ויהי ה' עם פיו וימלא כח וגבורה46, ולא חת מפני הסרבים והסלונים וקשי הלב וחזקי המצח, אשר סבבוהו47, ויגד לבית המרי פשעו. וַיוֹכַח לאנשים התקיפים, אשר התנשאו בעשרם לרדות בחזקה באחיהם הדלים, את דרכם על פניהם בדברים קשים מאד48. ויתפוש בלבם את האנשים אשר נזורו מעל ה' בגלוליהם49 וידע כי רק בעבוֹר כוס הגולה גם על צדקיהו ויושבי יהודה, יהפך לעם לב אחר לשוב אל תורת אבותם באמת ובלב שלם, ולא ישענו עוד על תרמית נביאי השקר, אשר בקרבם50, ונפקחו עיניהם ונקוטו בפניהם מפני הרעה, אשר עשו וקצה נפשם בתועבותיהם51 ולא יוסיפו עוד לשחת דרכם, וטהרו מעוֹנם למן היום הוא. אולם גם האנשים אשר היו שלמים עם הנביא, האמינו כי יעברו ימים רבים, ודורות עוד יחלפו, עד אשר יבא דבר הנביא52 אך לא הטיבו האנשים ההם לראות, כי מִהרה רעת יהודה וירושלם מאד, כי בשנה התשיעית לגלות יויכין, סמך מלך בבל אל ירושלים, בעשור לחדש טבת (3172–588); אפס כי איש מבני הגולה לא שם לבו לדבר הזה בלתי יחזקאל לבדו, כי עיני בני הגולה היו אל תוכם ואל בתיהם, כי מגפה היתה בעת ההיא במושבותם53. אך בשנה השלישית בחמשה לחדש טבת (3174–586) בא הפליט הראשון, לבשר את בני הגולה הבשורה הרעה, כי הֻכתה העיר ושארית יהודה גלתה גם היא מעל אדמתה. מקץ ימים מספר בא הגלות השלמה גלות צדקיהו גם היא בבלה. ויושב מהם נבוכדראצר שמונה מאות ושלשים ושתים נפש בעיר הממלכה54 ואת צדקיהו המלך האֻמלל העִוֵר, הביא אסור בנחושתים ויכלאהו בבית הפקֻדות55, ויהי כלוא שם עד יום מותו. אך את יהוצדק בן הכהן הגדול שריה פִּתח מן האזקים וישלחהו לחפשי56, לשבת בתוך אחיו בטוב בעיניו, ובהכות נבוכדראצר את צור בשנת שלש ועשרים למלכו (3179), וישב ידו גם על עמון ומואב ויבא עמו בבלה, את פלטי שארית יהודה, אשר התגוררו בארצות ההן נפש שבע מאות ארבעים וחמש57. אז בגלות שארית יהודה מעל אדמתה, נהפך לב העם ותפקחנה עיני כל הגולה מקצה לראות, כי היה הטיח לאין בנפול הקיר58 לאמר: כי עלה דבר נביאי השקר בתהו ביום גלות הארץ. – וישיבו אל לבם ויכלמו מעונותיהם. אז נודעה היד הגדולה, אשר עשו נביאי ה' ביהודה, כי אך חלוף חלף כצל חזון שוא, אשר חזו לישראל נביאי השקר, והנה נראה נראתה להם בבל בכל שקוציה ובכל גלוליה, ותבחל נפשם בתרבות הנכר, וישאו עיניהם אל אלהי אבותיהם. ויתן ה' להם לב חדש ורוח חדשה ויהי הוא להם לאלהים, והמה היו לו לעם, ולא אבדו בגוים כאחיהם בני אפרים.
וישכנו בני ישראל בתל אביב59 תל מלח, תל חרשא, כרוב, אַדָן ואִמֵר60 וְכָסִפְיָא61 ובערים אחרות, אשר לא נשמר זכרן בספר. וישבו משפחות משפחות, ככל אשר שכנו בארצם למקומותם בעריהם, אנשי בית לחם לבד, אנשי בית אל לבד, וכל עיר ואנשיה לבד. ויבדלו הכהנים וישבו יחד, והשוערים והמשוררים והנתינים ובני עבדי שלמה נחלקו וישבו יחד לפי פקודת בית אבותם62. ותיקר מולדתם בעיניהם וינצור איש איש את כתבו המתיחש מכל משמר63, ויאחזו בארץ וילמדו שם לשונם לדבר ארמית המדֻברת בארץ בבל, והקרובה מאד לשפת ישראל וַיִרְוַח להם מאד בדבר הזה, כי לא נחשבו לזרים בעיני יושבי בבל עם הארץ64. ויבנו בתים ויזרעו שדות ויטעו כרמים ככל אשר דבר על לבם ירמיהו במכתבו65 ולבלתי השכח תורת ארץ מולדתם, אשר יקרה בעיניהם שבעתים מיום גלותם מעליה, שמו ראשי העם לחֹק להרים מתבואת שרעם, את המעשר ואת התרומה ויתנו אותם לכהנים וללוים אשר גלו בתוכם66, אך את שבת הארץ לא שמרו בארץ גלותם67 וקדשי הגבול, אשר הרימו מדגנם לא הגביהו עיניהם, לבנות מזבח ולהעלות גם עולות וזבחים על אדמת נכר, כי רךְ לבם ויכנע מאד לפני ה‘. ותורת משה יקרה בעיניהם למיום הנתשם מארץ אבותיהם, לבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואיך יעלו זבח מנחה ונסך במקום אחר זולתי המקום אשר בחר בו ה’68 ותהיינה עיניהם נשואות אל ארץ אבותיהם, וינהו אחרי קדשיה, ואחרי מחמדיה וישימו להם לחק לקרא צום ארבע פעמים בשנה: בחדש העשירי ביום אשר סמך מלך בבל אל ירושלים; בחדש הרביעי ביום אשר בו הבקעה העיר; בחדש החמשי ביום אשר בו נשרף בית אלהינו ובחדש השביעי ביום אשר בו נהרג גדליהו בן אחיקם ויקראו לימי הצום האלה שמות על פי סדרי חדשיהם69 וַיְקַיְמו ויקבלו כל בני הגולה פה אחד, את דבר הצומות על נפשם ועל זרעם70. ותהי בבל ארץ מולדת התענית אשר קבעו בני ישראל לזכר צרותיהם ומשם באה אחרי כן בכל חקתה גם ארצה ישראל71. אך מכל ארבעת הצומות גדול היה צום החמישי הוא היום, אשר בו נשרף בית ה'. היום ההוא יום צום ובכי ומספד בכל שנה ושנה לכל הגולה72. ולא ארכו הימים וימצא לאבלי ציון מקור דמעה להשיב בו את נפשם העיפה הצמאה לדברי נהי, כי הנביא הקדוש ירמיהו הזקן מאד מאד בימים ההם, הובא בבלה מארץ מצרים, אשר הֻטל שמה ומגלת הקינות, אשר קונן על עמו ועל ארצו, בידו.
כי בשנת העשרים ושבע לנבוכדראצר מלך בבל היתה מהומה גדולה במצרים (3182–578). פרעה חפרע73 הטה את חסדו אל חיל הנכר אשר שכר לו מבני יון ויבכרם על חיל ארצו, ותצלח מאד חמת חיל עם הארץ וימליכו עליהם את עֲמָשִי אחד משרי צבאותיו ופרעה חפרע נפל בידי אויביו ומבקשי נפשו וימיתוהו74, ותעבור כוס חמס אויבי פרעה חפרע על כל בני הנכר, אשר אהב, ועל בני ישראל, אשר גם הם נחשבו על בני הנכר75. בימי המהומה ההיא, טש נבוכדראצר כנשר, ויפל על ארץ מצרים ויך בה מכה גדולה ויבז שם בזה רבה76. ואת פליטי יהודה, אשר נשארו שם מן המטבח אשר הכינו המצרים לבני הנכר, הוליך עמו בבלה77 (3183) ויהי גם ירמיהו וברוך בן נריה בתוך הפלטים78 וקרוב הדבר מאד, כי כִבד נבוכדראצר את ירמיהו, כי גם אחרי אשר הכתה העיר, הלא פקד אותו ויצו את שר צבאו לשום עליו עיניו לטובה.
וירמיהו לא כלא את רוחו ולא חשך את ידו, למיום נסחף מעל ארץ אבותיו אשר אהב כנפשו, ויצוק את רוחו המלאה קנים והגה ונהי על חרבן ארצו ועל גלות עמו, אל מגלות הקינות אשר כתב. במגלה הזאת, באה תאות נפש הנביא הזה, אשר התאוה לה במרי שיחו לאמר:
מִי-יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלֲלֵי בַת-עַמִּי 79.
הקינות האלה, אשר תערוכנה דמות גם לתלאות, אשר עברו על ראש ירמיהו80 גם למערכי לבו על דבר צדקת ה‘, אשר אין קץ לרחמיו ולחסדיו81 היו לחֹק בישראל לקרא אותם מדי שנה בשנה ביום אף ה’, ביום החרבן.
מלבד המגלה הזאת אשר כתב, ירמיהו, שפכו משוררי הקדש, אשר גלו ממשמרותיהם ומשירם ומזמרם, את שיחם במזמורי נהי, אשר ימס כל לב לקול בִּכְיָם. בעט עֹז ותפארת, שִוָה אחד הלוים מראה מלאה עצבון וגאון מאין כמוה. על נהרות בבל בין ערבי הנחלים ישבו המשוררים הגולים, ולזכר בת ציון מחמד נפשם יהמיו יבכיוּ, כי רוח קשה מפי הוללים עזים, נגעה בלבם הרך והרָוֶה, ותזכירם את שברם ואת נפלם. שוביהם העריצים, אנשים אשר לבם אבן ולא בשר קראו אותם לשמחה ולשיר ויאמרו שירו לנו שיר ציון.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר82
ענו הלוים פה אחד ובחמת רוחם קמו ויתלו את כנורותיהם על הערכיס, ויפרדו מכלי חמדת בית אביהם בנפש מרה, לבלתי עלות עוד לעולם על לב איש מהם לחלל את כלי הקדש האלה בשירי חול, ובמר נפשם נשבעו בחזקת היד את השבועה הגדולה.
אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִמְחָתִי83 .
הלעג אשר לעגו העריצים לישראל על החִלָם לשום באלהיהם מבטחם עתה בצר להם84, נתן רוח בקרבם ודברים בפיהם להביע את המון מעיהם למחמדיהם בימי קדם. ויהי להם זכר מחנות באי מועד, אשר היו עולים לפנים אל בית ה' לראש זכר תפארתם85. וישירו בני קרח שירי נהי ויזכרו את כל ההגות אשר הגה לבם בכל המקומות, אשר עברו בלכתם שבי לפני צר86 ויצקו את רוחם בגעגועי עז אל ה' ואל מקדשו השמם, אשר תלאה חרט אנוש לשַׁוֹת עוד כמוהם.
כְּאַיָל תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם / כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלהִים87.
מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת.
נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהֹוָה
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי88.
ויקנאו בעוף השמים, אשר אין מעצר לו לעוף אל כל אשר יהיה רוחו, ולבא ולקנן גם במקום, אשר עין ישראל ולבו שם:
גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת / וּדְרוֹר קֵן לָהּ
אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ / אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהֹוָה צְבָאוֹת
מַלְכִּי וֵאלֹהָי89.
אך בכל זאת לא נתנו אנשי הרוח משוררי הקֹדש את נפשם ואת נפש עמם להשתוחח ויחזקו את ידם ואת יד אחיהם באלהים, כי עוד ישובו לשמוח לפניו בהר קדשו ובארץ אשר נשבע ה' לאבותם90.
ויצירי רוח הנביאים והמשוררים היו לקנין לכל העם, אשר החלו בבבל להנהות אחרי אלהי אבותיהם. ויען כי נבצרה מהם לעבוד את ה‘, אשר שבו אליו בזבח ובמנחה מאין להם עוד מזבח ומקדש. ותהי להם רוחם הנשברה לזבחי אלהים, ויסכו לפניו נסך דמעה, תחת נסך יין, והתפלה הזכה היתה להם תחת הלבונה הזכה. ונועדו העם אל בית אחד ושפכו שם יחד את לבם לפני ה’, ונשאו את נפשם שם בשירי קדשם, והיה להם הבית, אשר בו יתפללו בקהל עם למרכז קטן לכל עדה, ככל אשר היה בית ה' לפנים למרכז לכל העם כלו וקראו לו “מקדש מעט”91. ויהי המקדש המעט לראשית לבתי הכנסת אשר רבו אחרי כן במושבות ישראל. וחסידי הגולה החלו לשום להם לחֹק להתפלל שלש פעמים בכל יום ויום. אך בכל זאת לא עלה על לבם, כי רב לעם בעבודה הזאת, וכי אין חפץ להם עוד בירושלם ובמקדשה. כי גם במקדש המעט, או בחדר, אשר התפללו בו, פתחו את חלונותיהם וישימו את פניהם אל מול עיר הקדש92 להזכיר ולהודיע, כי שם משכן כבוד אלהים. ותהיינה התפלות האלה במספרן למופת למספר התפלות, אשר היו לחֹק אחרי כן בישראל להתפלל שלש פעמים ביום, ערב ובקר וצהרים93.
ובית יחזקאל הנביא, אשר היה למורה לישראל משנת חמש עד שנת העשרים וחמש לגלות יויכין94, היה בית מועד לזקני הגולה, אשר באו שמה וישבו לפניו לשמוע מפיו דבר ה‘95. וַיַמְתֵּק יחזקאל סוד עם זקני ישראל להתחזק להשיב את העם, אל הדרך הטובה והישרה ולהשכילו ולטהרו. וַיִוָסְרו הזקנים יחד ויהיו “לסוד עם”. וישמרו את סוד העם, לבלתי התגנב אליו איש מנביאי השקר96. וגם העם כלו גם בעת, אשר לבם לא היה נכון עוד, אהבו לבא אל בית יחזקאל ולשמוע מפיו "את הדבר היוצא מאת ה’"97. כי אהבו את לקחו, על קולו הערב98 מאד, ועל יפי משליו הנמלצים, עד כי קראו לו “ממשל משלים”99 ולמן היום אשר גלתה גם שארית יהודה היה להם דבר הנביא קדש100. ויהי “מבוא העם” לאמר קהל השומעים בבית יחזקאל101 הראשון לבתי המדרש, אשר כוננו אחרי כן בני ישראל.
והדבר הבא כאחד עם “סוד העם” היה “כתב בית ישראל” לאמר מגמת זקני העם וגדוליו, להעלות את דברי הנביאים ואנשי רוח על ספר, אך גם את “כתב בית ישראל” שמרו מכל משמר, לבלתי התגנב אל הקדש הזה, שמץ דבר מטומאת נביאי השקר102. לדבר הזה נוסד בארץ ישראל זה ימים רבים סוד “אנשי חזקיהו מלך יהודה”103 אך למיום, אשר החל לב העם לשוב אל ה' בבבל, הלך החפץ הזה הלוך וגדל. התרומה הראשונה לכתב בית ישראל, הרים ירמיהו הנביא, אשר מלבד “ספר דברי ירמיהו”104, אשר כתב ברוך מפיו105, מלבד מגלת הקינות כתב את ספר “המלכים”, אשר נאסף אל כתבי הקדש, ויורישהו לבני ישראל. במקום אשר תמו דברי ספר שמואל, אשר עבר עליו ירמיהו ויחתמהו החתום האחרון106. שם החל את ספר המלכים107. ראשית דברי הספר תמצית הם מספר “דברי שלמה”108, אשר עליו הועלו תולדות המלך הגדול הזה, ויתרו הוא תוצאות ספרי דברי הימים למלכי ישראל109 ודברי הימים למלכי יהודה110, אשר ראשיתו היה דברי ממלכת רחבעם111. אך מלבד דברי מלכי יהודה וישראל, עלו על ספר המלכים תוצאות יקרות מאד מדברי ימי הנביאים112, אשר קרוב הוא, כי גם הם היו שמורים בספרים. בלי המון ושטף וגם בלי שפת יתר, יעביר הנביא את המעשים מסבותיהם וחליפותיהם לאטם לפני הקורא, אך בבאו לערוך דמות לתולדות הרעות, אשר הולידו דרכי הנכר, אשר נוקשו בהן גם המלכים גם העם, אז יתמה לב הנביא מאד, ומנהמת לבו תאצל על כל קורא מבני ישראל רוח נֹחם ודאבון113 ויהי הספר הזה לישראל למוצא הדעת את נפשו, ואת העוברות עליו ולאוצר תוכחות מוסר, להכיר כי רק בה' ובתורתו תשועת ישראל. ומלבד שלשת ספרי ירמיהו, אשר היו למחיה לרוח בני עמו לדורות עולם, היה הדבר אשר נבא ירמיהו בעודו בארצו, כי בעוד שבעים שנה יפקד ה' את עמו והשיבם אל ארץ אבותם114 למעוז ולמקוה לבני הגולה, כל ימי נדודיהם ויתן להם ענין ולב עֵר ואֹרך רוח לחכות לתשועת ה'115.
ובעצם הימים ההם, אשר החל לב העם להטהר מן הסיגים, אשר טפלו בהם נביאי השקר, שחה רוחם מאד. המגפה116 אשר היתה בשנה התשיעית לגלות יויכין ותקח נפשות רבות מישראל, החלה להעיר את רוח העם לשוב מחטאותיו, אשר החטיאוהו נביאי השקר, אך גם השפל השפילה את רוחם, ולא האמינו עוד בטובה. ויהיו בעיניהם כקהל אנשים, אשר תמו לִגְוֹעַ, ויתאוננו על חטאיהם ויקראו במר רוחם:
פְּשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה117 .
ואנשים היו בם, אשר קלו חטאותיהם בעיניהם מאד, כי את חטאת לכתם בעצת נביאי השקר לא חשבו להם לעון, כי מן האלהים האחרים הלא נזורו מרבית העם הזה ימים רבים, למן היום אשר כרת יאשיהו את בריתו עם בני יהודה ולא עבדו עוד את האלילים כי אם מתי מספר ובמסתרים. ויהיו האנשים האלה הצדיקים בעיניהם כנתפשים בעון אבותם ותהי תלונתם על ה' רבה, וימשלו את המשל אשר נשמע בשבת עוד ישראל על אדמת יהודה118.
אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה119.
ולמן היום אשר נִתשה גם שארית יהודה מעל אדמתה נואש על העם מהיות עוד גוי יושב על אדמתו. ויהי בעיניו כעץ, אשר נתקו את יונקותיו ויגזרוהו מארץ חייו, וענפיו נפוצו לכל רוח, וכעצמות יבשות אשר לא תוסיפנה להיות עוד לבשר אחד באשר רוח חיים אין עוד בהן, לאמר כעם אובד, אשר בניו הנפוצים יכלו אחד אחד מבלי שוב היות עוד לגוי אחד ויהי דברם תמיד:
יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ120.
למתאוננים ולמתלוננים ולנואשים האלה, קם יחזקאל בן בוזי הכהן למורה ולמנחם. וילמד את המתאוננים דעת, כי אל חנון ורחום ה' טוב וסלח, וחלילה חלילה לו לחפוץ במות הרשׁע121 וכי בחסד ה' אשר מעולם ועד עולם הוא נותן ביד כל אדם טובו, להטהר מכל חטאתו ולמלט ממות נפשו בכל יום ובכל רגע. והטהרה זאת היא התשובה, כי אך שוב ישוב הרשע מדרכו הרעה, ושמר את חקות התורה לעשות משפט וצדקה, לא תזכרנה לו עוד כל חטאותיו ואסף ה' אותו אל עדת בחיריו ברחמים גדולים122. אך גם צדקות הצדיק לא תזכרנה לו ביום שובו מצדקו לעשות את הרע בעיני ה'123. ויבאר יחזקאל הנביא את תורת התשובה, אשר הורה משה איש האלהים124 וכל הנביאים אשר קמו אחריו125 באר היטב וירחיבֶהָ ויפרטֶהָ, למען תהיה קרובה בפי כל העם ובלבבו וילמד בשפה ברורה:
צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַצִילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ
וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא-יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ126 .
ותהי תורת התשובה למעוז ולמסעד לכל נפש אשר כשלה בַּעֲוֹנָהּ, לבלתי התמכר בקוצר רוחה לעשות את הרע כל ימיה לאין מרפא, ולתורת חסד אלהים, אשר משוד תנחמותיה תינק תשבע כל נפש נענה127 בישראל לדור דור.
ולמתלוננים על היות שִניהם קהות בבסר, אשר אכלו אבותיהם, הוכיח כי לא את פרי מעללי אבותיהם יאכילם ה' כי אם את עצם פרי דרכם, וממועצותיהם ישביעם. וימרץ את דברו, כי לא ישא הבן בעון האב ושכר צדקת האב לא ישֻּׁלַם לבן, כי לכל דבר גמול אלהים אין דבר לנפש עם רעותה, אף אם קרובות הנה מאד מאד128. איש כי יהיה צדיק תמים והוליד בן פריץ הבן את עונו ישא וצדקת אביו לא תעמוד לו למלטהו מחרון אף ה‘129. ואיש כי יהיה רשע עריץ והוליד בן צדיק, לא תהיה לו חטאת אביו למוקש, כי חן ימצא בעיני ה’, לחיותו ולברכו ולתת לו שכר טוב בצדקתו130. ותהי תמצית תורת יחזקאל בדבר הזה לאמר:
בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן
צִדְקַת הַצַדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה131.
ורוח העם, אשר זה מעט החלה להטהר משגיאותיה ומתעתועיה, אשר השגום ויתעום נביאי השקר נלאתה לכלכל את תורת התשובה והגמול, אשר הורום נביאי האלהים, ויאמרו בלבם, כי “לא יתכן דרך ה'”. כי מעודם לא ראו זאת למלכים העריצים בימי הקדם, כי ינקו איש מעונו על לא דבר, כי אם על אשר נִחם על רעתו, אף זאת לא שמעו מעודם, אי איש אשר חרה בו אף התקיף, יחוס על בנו אשר לא עשה רעה, כי תורת ה' אשר עשתה את הדבר הזה לחֹק ומשפט132 נשכחה מפי מרבית העם. וגם דברי הימים למלכי יהודה המספרים, כי מלך גדול משל ברוחו להקים את דברי התורה הזאת, בריבו את ריב אביו מיד הורגיו133 לא היו נגד פניהם. ויתוכח עמהם יחזקאל פעם ושתים להוכיח להם, כי דרך ה' היא הטובה והישרה, ודרך עריצי הקדם היא הרעה והנפתלה134.
ואת כל פניו שם יחזקאל לאזור את הנואשים חיל, בעוד אשר שגו בהבל הנכר הקשה את דברו ויוכח להם בדברים נמרצים מאד כי יפלא מהם להכחיד את עצמת העם הזה, לשומו ככל הגוים הרכים, כי יד חזקה מיד אנוש דלה מושלת בכל תקף ברוח עם בני ישראל ליחדו ולהבדילו ולהעמיד בו את טעמו הראשון, מבלי שאת כל פנים ומלי שים לב אל אַוַת נפש אחד הדורות, אשר יאמר להתפרץ בצואר עתק.
וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה
אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרים נִהְיֶה כַגּויִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת
לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן.
חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֶוֹה
אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם135.
הדברים האלה והבאים אחריהם, אשר יצאו מפי נביאי הגולה נצבים לעולם, חצובים לעד בעט ברזל ועופרת בלוחות דברי הימים לישראל. דור לדור יביע אֲמִתָּם, ואלפי שנים היו להם לפתרונים. אך לא תמיד היתה לשון יחזקאל הנביא כפטיש מפוצץ סלע חוצב להבות אש כאלה, כי כְרוך לב העם, כן הֵרַךְ את לשונו, ואת הנואשים, אשר דֻכאו מאז גלתה שארית יהודה, שעשע נפשם בתנחומי נעם, ויגד להם את המראה אשר הראהו ה' והנה בקעה, והבקעה מלאה עצמות יבשות מאד. והנה דבר אלהים אליו להנבא על העצמות, כי תחיינה בדבר ה' ובהנבאו, והנה קול, והנה רעש בבקעה המלאה דומה ושאיה: עצם קרבה אל רעותה ועליהן השתרגו גידים, עלה בשר, ועור קרם על הבשר מלמעלה… עוד הנביא משתאה למראה עיניו ורוח ה' דוברת בו לאמר: “מארבע הרוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו”. ותבא בהם הרוח, ויחיו ויקמו ויעמדו, והנה חיל גדול מאד מאד. אז אמר אליו ה‘: העצמות האלה כל בית ישראל המה!, אשר יחַיה ה’ אותם בשובו לתת רוחו בם והניח אותם על אדמתם136. ויוסף וינבא, כי ענפי בית ישראל הנפוצים, עץ יהודה ועץ אפרים יהיו לאחדים לעץ אחד, ולא יחצו עוד לשני גוים ולשתי ממלכות, כי לגוי אחד יהיו, ודוד יהיה להם למלך אחד ורועה אחד, ושבו והתלכדו לעם אחד לה' עד עולם, בשובו לתת את מקדשו בתוכם לעולם137 ולא יחשבו עוד בעיניהם כעצמות יבשות נפזרות ונפרדות ולענפי עץ כסוחים ונפוצים.
וידמה יחזקאל לירמיהו בדבר אחד, אשר בו נבדלו שניהם מיתר הנביאים, אשר הגיעו דבריהם אלינו, למן היום אשר החלו דברי הנביאים והמשוררים לעלות על ספר ולפוץ במגלות בתוך העם הרבה בני הנביאים והמשוררים הצוערים138 לקרוא את דברי הקדש, אשר יצאו מפי מוריהם אלה, והיה בהיות אחד מבני הנביאים או הלוים, לנביא או למשורר, וצלחה עליו הרוח והביע את רוחו באמרי הנביאים או משוררי הקדש, אשר היו לפניו, ויצאה מפיו בדברים, אשר באה אל קרבו139. ומהיות תורת משה לנגד עיני הנביאים והמשוררים, יש אשר דברו את דבריה בעצם תומם140. מן הנביאים האלה נבדלו ירמיהו ויחזקאל, אשר בהיותם כהנים, היו כל דברי תורת משה מקציה ועד קציה, נכונים על שפתיהם, על כן דברו שניהם אל העם רבים מדבריהם בשפת התורה כמעט ככתבה וכלשונה. אך בדבר הזה נבדלו שני הנביאים איש מרעהו, כי ירמיהו בהיותו בארץ יהודה, וירא, כי נואל העם להאמין, כי בזבח ובמנחה לבד יכֻפר עון, וצדקה וחסד כאין נחשבו בעיניהם141 וַיַּשְׁקְ את רוחו אשר אמר לצקת אל עמו, ממקור משנה התורה, אשר מרבית דבריו תוכחות מוסר הם, אשר דבר משה איש האלהים אל אבותינו לעבוד את ה' בלב טהור. לא כן יחזקאל, הנביא, אשר בארץ גלותו היתה עבודת בית ה' במקדשו לראש משאות נפשו142 הרבה להעמיק ככל אחיו בני אהרן בספר תורת הכהנים, על כן היו דבריה נכונים על פיהו תמיד143.
וגם במשא אשר נשא יחזקאל על ישראל לאחרית הימים, היה בנין המקדש ועבודת הכהונה ליסוד מוסד; אך מכל הכהנים לא הכשיר לעבודה, בלתי אם את בני צדוק לבדם, אשר שמרו את משמרת קדשם בתעות בני ישראל מאחרי ה' בימי מנשה ואמון מלכי יהודה144. ויבדל בם בין הכהנים שומרי משמרת הבית145 ובין הכהנים שומרי משמרת המזבח146 וישם את הלוים למשרתי הבית147 וינחל כבוד גדול מאד בבית ה' לנשיא, לאמר למלך, אשר יעמוד מבית דוד באחרית הימים148 ואשר נעלה יהיה הרבה מאד בצדקתו ובישרתו על אבותיו מלכי יהודה האחרונים149. ויבדל בינו ובין יתר העם בשֻמו לחֹק לנשיא, להביא את קרבנו מדי שבת בשבתו150) ויגבל לו את גבול נחלתו בתוך בני ישראל151 ויתן לו חקים לבלתי קחתו מנחלת העם מאומה152, לבלתי רום לבבו מאחיו בהועדו עמם בבית ה‘153 וישם עליו את מתת המקנה, הסלת והיין לזבח ולמנחה ולנסכים154 ככל אשר היה בימי חזקיהו155. אך לעומת זה ירימו כל העם את תרומתם לנשיא, מצאנם, מדגנם מיקבם ומשמנם156. ויוסף לדבר על תכן המטבע, המשקל והמדה157 ועל מדת הארץ למחלקותיה, למקדש ולנשיא ולכל שבטי ישראל158 ועל גאולת נחלת האזרח159 בשנת הדרור, ועל משפט הגר160 וגם על מבנה העיר ושעריה משמרתה ופקודת עובדיה, ואף על תבואת לחם ביתם161. אך לכל משפטיו ולכל חקותיו ולכל תורותיו, לכל צורתו ולכל תכונתו דבר על דבר בנין בית ה’162.
וככל אשר נבא הנביא את הדברים האלה לעתים רחוקות מאד163, כן הראה את בני ישראל, את אשר יקרא להם באחרית השנים164, כי אחרי התלקט ישראל מכל אפסי ארצות פזוריו, לשבת לבטח על ארץ אבותיו, ואחרי עשותו שם עֹשר וכבוד, יעור מירכתי ארץ גוג נשיא ארץ המגוג, ועמים רבים אתו ועלו ובאו על ארץ ישראל לשלול שללה ולבוז את בִזָהּ, אז יתחולל רעש גדול בבטן אדמת ישראל, ואבדו על העמים הצובאים על ציון ברעש ואש ודבר165. ואז תפקחנה עיני כל הגוים לראות, כי בני ישראל עם ה' הוא עד עולם, וכי רק באהבתו אותם ולמען יַסר אותם על חטאותיהם כיַסר איש את בנו, הגלה אותם מביתו ומעל שלחנו, למען יטהר לבם166, ולמן היום ההוא תהיה רוחו שפוכה על כל בית ישראל ולא יסתיר עוד את פניו מהם לעולמים167.
ויטף יחזקאל תוכחות מוסר לקהל עדת הגולה עד שנת העשרים וחמש לגלות יהויכין היא שנת הארבע עשרה לגלות צדקיהו (3188–572).
וכמשפט יחזקאל בעצם חזיונותיו לפרוט אותם לכל פִרטיהם בשפה ברורה מאד, כן היה משפטו גם בלשונו. ויהי משלו צח, חידתו שנונה, תוכחתו נכוחה ודבריו עזים ונמרצים מאד ומראותיו מחֻקות בכל חקקי פתוחיהן יחד168. ויבָדל יחזקאל והנביאים הבאים אחריו מכל הנביאים, אשר היו לפניו ויהי חזון נביאי הבית הראשון, תם ונקי זך וטהור, כי הגיון לבם ומראה עיניהם היו תמים יחדו בני עם אחד, אשר רוח אחת להם. ובחזון בן בוזי ויתר נביאי הגולה, היה הגיון בני ישראל ומראות ארץ בבל לאחדים. ויהי למיום בוא נביאי ישראל על אדמת בבל, ויספחו מערכי לב מליצי העמים על פרי רוח ישראל ויקראו בני ישראל שמות למלאכי אלהים ולחדשי השנה למן העת ההיא והלאה169 ותתנוסס מליצת נביאי הגולה ברוח הדרת גאון ורום תפארת ובשלל צבעי רקמתים, ככל אשר נאוה מליצת הנביאים אשר היו לפניהם בשכבת טל ילדות וחסד נעורים, אשר נחה עליה. וישאו נביאי הגולה את משליהם בשפת יתר, ומדי דברם על אלהיהם ועל תורתם ומלאה לשונים רום אנשים וגדל לבב, אשר לא נשמע כמוה עד העת ההיא170 ותהי המליצה הזאת ראשית האגדה, הלא היא המליצה הנוהגת בישראל עד היום הזה171.
ושלשה אנשים היו בדור ההוא, אשר שם אותם יחזקאל למופת בצדקתם ואלה שמותם: נח דניאל ואיוב172. ויהי המעט כי נחשבו שלשת האנשים לאילי הצדק, ויעשו להם שנים מהם, הלא המה דניאל ואיוב, שֵׁם עולם בחכמת אלהים אשר בקרבם. והאחד, הלא הוא דניאל, היה גדול מאד בעיני נבוכדראצר מלך בבל. ואף כי כל מעשיו היו כמעט מבית להיכל המלך ובקרב רבי בבל173, היה בכבודו, בחכמתו, ובצדקתו, ככרוב סוכך על בני עמו, אשר יקרו לו מאד.
וידמה דניאל בכל הקורות אותו אל יוסף בן יעקב, כי הֻטל בילדותו מארץ אבותיו ויהי לעבד. וביפיו ובטוב טעמו, בישרתו ובחכמתו היה העבד הגר בארץ נדודיו, לשר וליועץ בבית המלך, ולמגן ולמחיה לאחיו בני עמו. עוד דניאל רך בשנים מאד הובא אל המלך, הוא ושלשת רעיו, ויקנו ארבעתם את לבו, במצאו אותם נעלים עשר ידות בחכמת בבל על כל זקני החרטומים האשפים, ולא נתנם עוד נבוכדראצר לעזוב את היכלו ויעמדו לפניו174 וישא את ראשם בתוך חכמי בבל175. ונפש ארבעת הרעים דבקה אשה ברעותה כתמול שלשום. ויעבדו בלב אחד את אלהי אבותיהם כבראשונה176. ולדניאל היה שכם אחד על רעיו, כי נדמה אל יוסף בן יעקב גם בדבר הזה, כי “הבין בכל חזון וחלומות”177. והכשרון הזה גדול היה בעיני הכשדים, ככל אשר גדל בעיני המצרים. ונבוכדראצר בעלותו בגבורתו אל מרום גדולתו, התענה מאד בחלומות, כמשפט כל העריצים, אשר עברו משכיות לבבם, ונפשם שבעה גם גדולות גם כבוד גם דמים. ויהי היום ויחלום נבוכדראצר חלום ויפלא מכל חכמי הכשדים לדעת אותו ואת פתרונו, ויהי כפשע בינם ובין המות, ויהיו גם דניאל ורעיו צפוים אל הרעה בתוכם. וה' האיר את עיני דניאל להביט נסתרות ויגד לו את החלום ואת שברו. וימצא לו דניאל בענותו ובחכמתו תאנה לאצול מעט מרוחו על מלכו, בהגידו לו, כי לא בחכמת לבו ולא במעשה אשפים, כי אם ברוח אלהי השמים ידע את חלום המלך לפתור אותו178. וה' היה עם דניאל ותצלח בידו להטות את לב נבוכדראצר הקשה, לכבד בלבבו את דת ישראל179. ויערץ את דניאל למן היום ההוא ויקדש אותו כמעט180 ויתן לו מתנות רבות ויקרות, וישא את ראשו בין רַבֵּי המלך המופקדים על מדינת בבל, וישם אותו גם לרב סגנים לכל חכמי בבל181. וישב דניאל למן היום הוא בשער המלך ולא טוב בעיני דניאל לגבהה על רעיו, אשר התענו עמו, ויחל את פני אדוניו ויפקד גם את חנניה מישאל ועזריהו על יד דניאל על עבודת מדינת בבל182. וברור הדבר מאד, כי בהיות האנשים האלה קרובים אל המלך, שמו את כל לבם, ויאמצו את כל כחם לשום רְוָחָה לאחיהם הגולים. ולנבוכדראצר, אשר הוסיף מיום ליום להאמין הוא וכל ביתו בחכמת דניאל כי “רוח אלהים קדושים בו”183 היה האיש הנעלה לאיש סודו, אשר לו גלה את כל מצוקות נפשו, אשר יתענה בהן בלילות. ויהי הדבר הזה לכלי חפץ בידו, להרך את קשי עורף המלך הזה, ולשום את פחד אלהים לנגד עיניו, ויורהו לעשות צדקה וחסד, למען כפר על חטאותיו184. ויהי ה' עם דניאל ויתן את גלות יהודה לחסד ולרחמים בעיני המלך ויקל ידו מעליהם וישאפו רוח185.
וככל אשר יצא שֵׁם לדניאל בבית המלך, אשר התהלכו עמו, לחכם גדול מאד186, כן עשה לו שׁם גדול בקרב אחיו בני עמו ויהי למשל בפיהם:
הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִאֵל כָּל-סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ187.
ותאצל רוח יראת ה' הטהורה, אשר נחה על דניאל, על כל ישראל, כי אין זאת כי הכבוד הגדול, אשר הנחיל אותו המלך, אשר גוים וממלכות היו משחק בידו, היה בעיניהם כמופת, כי יראת ה' מחסה עוז לבעליה, כי יראה גדולה ירא דניאל את ה', ולקחו היה זך מאד ורוחו כנחל שוטף להביע, את המון לבו הטהור במליצה זכה ורוממה מאד מאד188. וכרבות חכמתו כן גדלה צדקתו, כי שנא את הכבוד ואת הבצע189 בבואו בימים ככל אשר שנא את המעדנים ואת התענוגות בימי עלומיו.
ולרוח עריצים אין פלס ואין משקל ואף כי אהב נבוכדראצר את דניאל וינשאהו, ויֵטב בגללו את פניו גם לשלשת רעיו, וינשא גם אותם וישת אותם לשרים, בא יום ותחלוף עליו רוח, ויפקוד עליהם לכרוע בתוך כל קהל הכשדים לאליל זהבו, אשר הקים, וישיבו את פניו ברום אנשים ובתפארת עוז190 ויסגירם בחמת אפו למות, ויַפלא ה' את חסדו ויצל אותם מיקוד האש, ויהיו האנשים האלה למופת בישראל, וישליכו גם מתי מעט הנשארים והנסתרים את שארית אליליהם, אשר עבדו עוד זער שם זער שם במסתרים ולא הוסיפו לעבוד אלהים אחרים עוד כל ימי עולם191.
ויהי ישראל לגוי קדוש שומר אמונים באמת, וישליכו כל העם למן העת ההיא למקטן ועד גדול את נפשם מנגד בכל עת בא עריצים להכביד עליהם את ידם לעבוד אל נכר. ויבוא היום הגדול אשר נשא אליו נפשם כל נביאי ה', אשר קמו עד הימים ההם. בימי יאשיהו המלך החסיד חדלו הגלולים ממקום רואים ובימי חנניה מישאל ועזריה שבתו גם מן המחבואים ומן המחשכים, ויהי הדבר הזה לאות ולמועד בתולדות ישראל.
ודבר פלטת חנניה מישאל ועזריה, עולל גם לנפש נבוכדראצר, ויהי המעט, כי השיב אותם על כנם ויוסף להטיב להם מבראשונה192, וישב לכבד גם את דת אלהי האנשים האלה193. וגם בכל ימי היות גלות יהודה בבבל לא הכביד עליהם את עלו מעד, כאשר כבדה יד מלכי אשור בימיהם על גלות עשרת השבטים194; אפס, כי משני מלכי יהודה האומללים, יויכין וצדקיהו לא שב אפו, ולא הקל את ידו ולא פתח לאסיריו אלה את בית כלאם כל ימי חייו195.
אך גם לימי מלכותו הרבים בא הקץ, ובמותו (3198–562) מלך אויל מרודך תחתיו איש חסיד וטוב עין. ויפקוד לטובה את יהויכין מלך יהודה ויוציאהו מן החשך וצלמות, אשר התענה בבית כלאו בתגרת יד נבוכדראצר שלשים ושבע שנה. וישנה את בגדו כלאו, ויבאהו לפניו וידבר אתו טובות ונחומים, וימן לו את לחם חֻקו מבית המלך וישא את ראשו בין כל המלכים, אשר סרו למשמעתו, ויתן את כסא מכל לכסאותיהם196. וקרוב הדבר מאד, כי דניאל ורעיו היושבים בחצר המלך, הטו את לב המושל להטות חסדו אל יויכין ותראינה עיני המלך הזה עוד מעט אור, לעת אשר רפה יומו לערוב, וירא לו לעת זקנתו אחרית ותקוה, כי שני בנים היוּ לו אסיר ושאלתיאל ולשאלתיאל היו ששה בנים197, ותחי רוח ישראל בראותם, כי שב צמח דוד לצמוח, אחרי נבל למראית עין אנוש.
ולצדקיהו המלך לא הוכיח ה' את הנחמה, אשר באה ליויכין בן אחיו, וגם גורלו בשנות כלאו היה מר מגורל יויכין, כי נין ונכד, שֵׁם ושאר לא היה לו, כי שחוט שחט אותם נבוכדראצר ואת עיניו נקר העריץ הזה, וַיְבַל צדקיהו את כל ימיו ביגון ובעוָרוֹן ובדעת, כי הולך הוא ערירי. ובכל זאת מי יודע אם לא שב אויל מראדך–המלך החסיד במות אביו את שבות צדקיהו, כשבות יויכין, לולא קדמהו המות בעצם הימים, אשר מת נבוכדראצר אויבו, אשר דכא לארץ חייו. אולם אם נבצרה מאויל מראדך לגמול חסד למלך האומלל בחיים, לא מנע ממנו כבוד מלכים במותו, כי קבור קברוהו בני הגולה בכבוד גדול, ויעשו לו שרפה גדולה, ויקוננו לו ויאמרו: “אוי לנו על מותך המלך צדקיהו, את שִׁמְרֵי כל הדורות אתה שׁתית מצית!”198.
ואויל מרודך לא עזב את חסדו מעם יויכין כל ימי חייו199 ובטוב לו, טוב גם לכל בני יהודה היושבים בבבל. אך במות אויל מרדך החלו ימי המהומה והכליון לממלכת בבל, כי שלשה בנים היו לאויל מרדך ואלה שמותם נִרְגל-אַסַר לַבְאֲסַר-דַךְ ובלשאצר. ותרע עין איש באחיו וימלך איש אחר רעהו על כסא בבל ויפלו איש בחרב אחיהו. ויהיו ימי המהומות “ימי חמס בארץ מושל על מושל”. והשמועות הזאות הבאות מעיר הממלכה לערי הארץ, הרכו את לב גולי יהודה מאד200. אין זאת, כי לא ראו טובה בימים ההם.
לאחרונה לכד בלשאצר את המלוכה ולא הלך בלשאצר בדרכי אויל מרדך אביו, ויכעס את לב ישראל, בחללו את קדשיהם, אשר כבד אותם גם נבוכדראצר201, ואת דניאל הגדול בעיני המלכים הראשונים, וגם בעיני אשתו המלכה אשת החיל לא ידע ולא ראה202, ותצר לישראל בימיו203.
וה' החל להביא על בבל את הרעה, אשר דבר עליה ביד עבדיו הנביאים204, ויקם שטן לממלכה החטאה העשוקה בדמי ישראל, כי בעוד בני אויל מרדך מתגרים איש ברעהו, עלתה עב קטנה מפאתי שמי קדם, ותהי לענן כבד, אשר נתך בקול רעם מרגיז ארץ על בבל וישטפֶהָ ויסחפֶהָ. כרש הפרסי הוריד את אבי אמו את אסְתְּיָגֵשׂ מלך מדי מכסאו, וימלוך תחתיו על מדי ועל פרס. ויך את ממלכת לוד אשר באסיא הקטנה, ואת איי היונים אשר שם. ויהי כאשר שת בלשאצר מלך בבל את ידו עם מלך לוד, לשום מעצור לרוח כרש ויעל כרש הוא ודריוש אחי אמו, אשר שם אותו למלך מדי סר למשמעתו205, ויעל בחילו הכבד על בבל. וַיַסַע עמו את צבאות ממלכות אררט מני ואשכנז206, ואת צבאות עילם207 רומי הקשת208 אשר פרק כרש עול בבל מעליהם, כאשר דבר ירמיהו כי באחרית הימים ישיב ה' את שבותם209 ופַחות וסגנים לאין מספר בראשיהם210. ויפשוט חיל פרס ומדי בראשונה על ארץ מָרתַיִם ועל ארץ פְּקוד, אשר לבבל ויחריבו ויחרימו אותן211. וילכו הלוך וכבוש את כל המקומות, אשר דרכה בהם רגלם, וישרפו את כל האגמים באש, לבלתי תת מחבוא או מארב ליושבי הארץ. ואת כל המעברוֹת תפשו לבלתי תת להם פלטה212. והמהומה רבה מאד ובלב חיל בבל ושרי צבאותיהם בא מורך ותחת צאת למלחמה נאספו על מצודותיהם לחוש מפלט לנפשותם213. והמלך בלשאצר בוטח בחומות עירו הגדולות ובצורות בשמים, אשר בִצרו אבותיו את מרום עֻזן. ובעצם הלילה, אשר השתער כרש על חומת העיר, לא שת בלשאצר הפותה לב, ויעש משתה גדול לשריו ולנשיו ולפילגשיו וירב לשתות יין, וזדון לבו השיאהו לסבוא את סבאו בכלי בית ה', אשר הביא נבוכדראצר אבי אביו מירושלם. אך עודנו שותה לשכרה וחזון נראה לעיניו על הקיר, אשר שָׂם נשף חשקו לחרדה. ויבאו אליו החרטומים והאשפים ואין יודע לפתור אותו. ותדבר המלכה על לב המלך וישלחו ויקראו לדניאל, אשר לא ידע אותו בלשאצר, ויגד לו דניאל את פשר דבר החזון, כי ברוב עֲוֹנוֹ מלאו הלילה הימים לממלכתו ממלכת בבל, בידי מלך פרס214. עוד דניאל פותר לבלשאצר את בעותי חזיונו על יד השלחן המלא דשן ויין הרקח וכל סגלות מלכי הקדם, והנה מהומה ומבוכה “רץ לקראת רץ בא ומגיד לקראת מגיד” להגיד למלך בבל את החזות הקשה, כי נלכדה העיר מקצה215 וכי בוזזים חיל פרס את העיר וכי בוגדים מקרב העיר מבית נתנו ידם לאויב. ומראה החזון, והחזות הקשה הסירו פתאום יינו מעליו, ועיניו נפקחו לראות את כידו, וימלא חלחלה ופלצות216 ויחזק זה עתה במְחִתָּתו ובצרות נפשו את שריו, אשר זללו וסבאו עמו כל הלילה להתיצב כגבורים על משמרותיהם.
עָרֹךְ הַשֻׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית אָכוֹל שָׁתֹה –
קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן.217
אך אֵחר בלשצר המועד, כי הפליא כרש עצה, ויחפור תעלה, וַיָשֶׁב בה את מי פרת הבאים תחת קיר החומה העירה, אל אחד היאורים, אשר מחוץ לעיר. ויהי כאשר חרבה קרקע הנהר מתחת לקיר החומה, ויבקיעו חיל פרס בלילה העירה בֶּחָרָבָה218 וילכדו את העיר בטח, ויהרסו את חומותיה הגבוהות, אשר בטחו בהן יושביה219 ואת שעריה הגבוהים הציתו באש220 ויכו את כל אנשי המלחמה, ואת כל הנמצא עמם ברחובות העיר לפי חרב221, ויפרצו אנשי המלחמה אל בית העריץ השכור ויכוהו וימיתוהו222. ויאבד בלילה ההוא שריד לבית נבוכדראצר וממלכה מכשדים (3224–536). וגם באלהי כשדים עשו חיל פרס שפטים223, כי אף כי עבדו גם הפרסים אלהים אחרים, לא עשו להם פסל ותמונה כל ימי כרש, אשר היו נאמנים לתורת צוארַסְתֵּר החכם.
ובני ישראל ראו את יד ה' הגדולה והחזקה, אשר נחתה בבבל וַתַּדִיקֶהָ וַתִּרְקָעֶהָ ותשימה כעפר לדוש וישאו עיניהם ולבם אל אלהי מעזם. ויתבוננו, כי לא זרוע רמה תעמוד לעם להחיותו ימים רבים, כי אם רוח ה‘, אשר בקרבו היא תעמידהו. בבל הגדולה והרחבה והנוראה על כל סביבותיה, חלפה כעבור סופה, ומספר ימיה לא רבו משנות גבר. ויעקב הקטן הבזוז והשסוי, הממֻשך והממורט, חיתה רוחו ויחלף כח. ודניאל הראשון לגולי עמו, נצב לפני בלשאצר האחרון לעריצי בבל ונוגשי עמו, ובקול חוצב להבות אש, נבא לו את אשר יקרא אותו ואת ממלכתו בלילה ההוא, כעין החזון אשר חזה משה איש האלהים על פרעה, את אשר יקרא את ביתו ואת עמו כחצות הלילה. וירם לב ישראל לראות חזון החרטומים והאשפים, אשר חזו על בבל שב ריקם224, ומדברי דניאל ונביאי ישראל, אשר היו לפניו לא נפל דבר ארצה225. ויחזו במפלת בבל את נקמת ה’ אשר נקם ממנה על אבדן נפשות עמו226 ועל חרבן מקדשו227. ויבא דבר ה' אשר דבר ביד ישעיהו228 כתמו על בבל, ותהי הקריה העליזה והיכל מלכה למעון תנים ובנות יענה איים וציים עד היום הזה229.
-
ישעי' יג, יט. ↩
-
ירמי' נא, ז. וציור זה בולט גם מתוך מליצת חבקוק (חבקוק ב, טו–טז) ומליצות “הבט אל מעוריהם–והערל–קיקלון” (שם) דומים הם למליצת “יתהוללו” (ירמי' שם) כי דברי חבקוק אלה חוזרים בכל דבריו אל נבוכדנאצר ובבל כדעת מפרשי ישראל, ולא כדעת מפרשי העמים הפותרים אותם על יהויקים. וגם תמצית דברי האגדה (שבת קמט:) רומזת על פעולת בבל, אשר החניפה את כל העמים בחטאת זמה. ↩
-
ירמי' נא, נח. והחומה היתה קומתה 350 רגל ועביה 87 (דיה"ע שלוסר 50 I). ↩
-
ירמי' נא, מד, ↩
-
מא. ↩
-
נה. ↩
-
הגנות הנטועים במרומי הרים שיקראו להם “הגנות התלוים”, ואשר חשבו אותם לאחת משבע נפלאות ימי הקדם, ידועים לכל משכיל. וגאון הבנינים והמטעים הרמים והנשאים האלה, נזכר בפי נביאינו במליצת “השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי וגו' (ישעי' יד, יג) אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (י"ד) “לשום במרום קנו” (חבקוק ב, ט) ואולי כונו הנביאים במליצתם להתל בעריץ הזה, לבנין דור הפלגה שנבנה גם הוא בארץ בבל (ברא' יא, אט–ט). ↩
-
ואולי על מפלת מגדל זה והפסל שבראשו בימי חרבן בבל, נבא ישע' “איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר”. (ישע' יד, יב). ↩
-
יחזקאל כג, טו. ↩
-
ישע‘ מד, כה; מז, י. ירמי’ נ, לה. דניאל ב, יב ועוד ↩
-
ישעי' יד, ד. ↩
-
חבקוק ב, יא–יב. וכל הכתובים שלפני פסוקים אלה ושלאחריהם כלם חוזרים על הכשדים ולא על יהויקים, כאשר עלה על לב מפרשי הגרמנים. ↩
-
“ועריו הרס”(ישעי' יד, יז) “ארצך שחת עמך הרגת” (כ') “הדמין תתעבדון ובתיכון גולי יתשמון” (דניאל ב, ח; ג, כט. ↩
-
מ"ב יז, ל. ↩
-
קצור לשון ממלת “בְּעֵל”. ↩
-
ישעי' מו, א. ↩
-
ירמי' ג, ב. ↩
-
דניאל ו, ו.ועיין ד, ה ↩
-
ג, א. ↩
-
ירמי' י, א–י. ומקראות אלה חוזרים על גלולי בבל, אשר נראו לעיני הגולים בגלותם שמה, כאשר יעיד הפסוק שלאחריהם האמור בלשון ארמית, אשר ידברו בה גם יושבי בבל (י"א). ↩
-
נ, לח ואחד מסופרי בית שני, השכיל לערוך דמות מחוטבת ובולטת בכל פתוחיה לעבודת אלילי בבל בכל גועל מערומיה ותועבותיה והבליה, הלא היא אגרת ירמ' שבאפוקריפא מראשה לסופה. ↩
-
ישע' מח, י. ↩
-
עיין כל זה מוצא דבר: גולי בבל הראשונים. ↩
-
כן הוא פירוש פסוק “ויהיו בהם מבני יהודה” (דניאל א, ו) וכן נשמע גם מדברי רבותינו (סנהדר' צג:). ↩
-
רבותינו הרגישו זאת במאמריהם (ע"ז לו: ירוש' שם ב, ח). ↩
-
יחזקאל ד, יד. ↩
-
המכתב שכתב ירמי‘ אל גולי בבל (ירמי' כט, א) על כרחנו הי’ תכף לגלות יויכין, כי כן כתוב שם: אחרי צאת המלך יכני‘ וגו’ (ב'). ומכתב זה היה כתוב בראש אל “יתר זקני הגולה” (נ"א) ולפי המתקבל על הדעת אין לשון “יתר” נופלת בלתי אם על פלטה נשארת מִכַּת שלמה שהתקַימה בכללה זמן חשוב במקומה ואח"כ הלכה הלוך וחסור, עד אשר נותרה ממנה רק שארית ודבר זה אינו מתישב במקרא, כי אם על גולי שנה הרביעית או השלישית ליויקים, ולאנשים שהיו כלם זקנים אפשר מאד שבזמן שבע שנים לא נותרה מהם באמת בלתי אם שארית. ↩
-
ירמי' כח, ו. ועיין באצה"ש מלה זו. ↩
-
יחזקאל ג, טו.והנהר הזה, הוא לד“ק הנקרא בלשון העמים Chaboras ועל יד עיר כרכמיש הוא משתפך אל נהר פרת. ולד”ק הוא הנקרא Armacale. ↩
-
יא, נד.וכשדים ביהודה איננה בבל כלה, כי אם קרן דרומית מערבית של מדינת בבל, אשר על גבול ערב וכיום תקרא ארץ הכשדים העתיקה “איראק ערבי” [דהי"ע לשלוסר 48 I ]. ↩
-
legitim מלת “יציב” הארמית משמשת בתורת שֵם לוָי גם לדבר נכון וקבוע גם לאיש אזרח מיוחס כשר לשררה, שהוא הפך מן הפסול לשררה. ↩
-
יחזקאל יז, יב–כד; כא, כח–לב.ועיין מוצא דבר “יויכין וצדקי' בעיני הגולה”. ↩
-
ירמי' כד, ה–י; כט, יז. ↩
-
ישעי' מח, א–ב. ↩
-
יחזקאל לו, כ. ↩
-
ב, ה.ועוד אחת עשרה פעמים בספר זה. ↩
-
ה, ז.ועיין סנהד' לט; ↩
-
יחזקאל יג, יח–יט. ↩
-
עיין ירמי' כט, כ. ועיין רד"ק פסוק טו. ↩
-
ירמי‘ כא–כג. על נכלי זמת שני נביאי שקר, יצאו שמועות רבות באומה ועיין סנהד’ צג. ילקוט ירמי' רמז ש“ט. והחכם ר”ז פראנקל הבחין יפה, כי מגלת שושנה שבאפוקריפא ומעשה זמת שני הזקנים שבה, אינה אלא שמועה שנוצרה בקרב העם על תועבות צדקיהו ואחאב (פראנקעלשע מאנאטהשריפט שנה י"ז צד 447). ↩
-
ירמי' כט, א. ↩
-
כן עולה מדברי שמע' במכתבו (יכמי' כט, כו). ↩
-
נב, כד; מל"ב כה, יח. ↩
-
ירמי' כט, לב. ↩
-
יחזקאל א, ב.שנה זו היא הראשונה לשנים הנזכרות בס‘ יחזקאל וב’ פרשיות ראשונות, ופרשה ג‘ עד פסוק ט"ז, הן נבואת המלואים והחנוך ליחזקאל כפרשה ו’ שבישע‘ לישעי’, ופרשה א‘ שבירמי’ לירמי'. ↩
-
יחזקאל ג, ח–ט. ↩
-
ב, ד–ו. ↩
-
לד, א–כב. ↩
-
יד, ה. ↩
-
ו, י–יד. ↩
-
ט; ב, מג; לו, לא. ↩
-
יב, כז. ↩
-
כד, טז. ↩
-
ירמי' נב, כט. למספר קטן זה אי אפשר בשום פנים שיהיה כולל את כל הגולים, על כן אין לישב פסוק זה בפנים אחרים, בלתי אם לאמר, כי אלה נשתנו משאר אחיהם, כי הם גלו לעיר המלכה. ועל כל הגולה מספר יוסיפוס, כי נתן להם נ"נ מקומות לשבת חוץ לעיר הממלכה (7,8 X). ↩
-
ירמי‘ נב, יא. ועקר שֵם זה יתורגם בלשונות העמים “פאליצייא געביידע” ועיין יחזק’ ט, א. ששם נזכר “פקודות העיר” וזה תרגום מלא למלת “פאליצייא” ↩
-
קדמניות 7, 8 X. ↩
-
עיין בסוף פרק שלפני זה. ↩
-
מליצת הנביא (יחזק' יג, י–טז). ↩
-
ג, טו. ↩
-
עזרא ב, נט.נחמי' ז, סא. ↩
-
עזרא ח, יז. ↩
-
ב, ג–נח.נחמי' ז, ח–ס. ↩
-
דבר זה עולה מתוך הכתוב (עזרא ב, סב. נחמ' ז, סד). ↩
-
רבותינו השכילו להתבונן בדבר זה ויאמרו: “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבבל אלא.. מפני שקרובה לשונם ללשון תורה ר' יוחנן אמר… ששגרן לבית אמן" (פסחים פז:). ↩
-
ירמי' כט, ה. ↩
-
“ובבל מעשה ישן.. ובבל מעשה נביאים”. (ידים ד, ג)… “ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות”… (אדר"נ כ') “כמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול” (קדושין סט. וירוש' קדושין ד, א). ↩
-
ידים שם ↩
-
דברים יב, יד; דהי"א, כב, א. ↩
-
זכרי' ח, יט. ↩
-
אסתר ט, לא. ↩
-
"ר‘ יוחנן אמר ר’ חייא בר ווא: בַּבְלָיָא תרין מילין סלקון בידכון מפשוטיתא דתעניתא וכו‘ (ירוש' שביעית א, ה) ופי’ מפשוטיתא השתחוי' בפישוט ידים ורגלים. ↩
-
זכר' ז, ג. ↩
-
Apries בלשון סופרי העמים. ↩
-
ירמי' מד, ל. ↩
-
עיין דיה"ע לשלוסר 73 I ויתר סופרי העמים. ↩
-
יחזק‘ כט, יח–כ. ועל מלחמה זו ולא על מלחמת נבוכדראצר בפרעה נכו נאמרה נבואת ירמי’ השנית על מצרים (ירמי' מו, יג–כו) כי מלחמתו בפרעה נכו היתה על יד Circesium “על נהר פרת בכרכמיש” (ב') ושם הֻכה רק חיל מצרים ובמלחמתה זו בא “להכות את ארץ מצרים” (י"ג) ולדעתנו “הרבה גושל גם נפל איש וגו'” (ט"ז) נאמר על בני ישראל שהיו שמה, כי רק בפיהם תכון הקריאה: “קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו”. (שם) כי המצרים לא יוכלו לאמר כי ישובו אל ארץ מולדתם, כי שם הלא היו שרוים, והכשדים לא יוכלו לאמר: “מפני חרב היונה” (שם) כי החרב הלא בידם היא והיא היתה מעוזם. והמקרא הסמוך לאחריו סתום לדברי כל המפרשים, אפשר לישבו גם הוא רק על בני ישראל, לאמר “קראו שם” (י"ז) את הקריאה הזאת לשוב לארץ ישראל ולשבת שם כאשר יעץ אותם ירמי‘ מפי ה’ (מב, י) ויכירו, כי “פרעה מלך מצרים שאון” (מו, יח) כי כל גאותו וגאונו ומבטחו אינו אלא מהומה רקנית, אך “העכיר המועד” (שם) לרעתם, עברה השעה הטובה, כי לא יחנם עוד מלך בבל לשוב להאחז בארץ אבותם, כי לולא זזו ממקומם, כי עתה האמין בם נבוכדראצר ולא הגלם כהבטחת ירמי' (מב, יא) אבל עכשו שראה, כי נוטים הם למצרים אויבתו, לא יתנם עוד לשבת קרוב בא"י הקרובה לארצו, כי אם גָלֹה יגלה אותם לארץ בבל הרחוקה גם ממצרים גם מארץ מולדתם. ↩
-
קדמניות 7, 9 X. ↩
-
ס"ע כו. ↩
-
ירמי' ח, כג. ↩
-
איכה ג, א–כ.פסוקים אלה אמר ירמי' על עצמו ופסוק ה. ו. ז. הם דמות חייו בבית הכלא, אשר יזָכרו בו רבים מימיו ושנותיו ופסוק י"ד ישוה את הלעג, אשר שבע מידי אחיו אנשי ענתות עצמו ובשרו. ↩
-
כ"א פסוקי פרשה ג (כ–מ) כמעט תורה שלמה הם על דרכי ה' ועל מדת טובו וענותנותו בשפה ברורה ומבוארת מאין כמוה. ↩
-
תהלים קלז, ד. ↩
-
ו. ז. ↩
-
מב, ד. יא. ↩
-
ה; פד, ו–ח. ↩
-
שם. מב, ז.וארץ ירדן היא מקום מוצא מעינות הירדן על יד הלבנון.ומקום זה לא היה עוד בימים ההם לבני ישראל, על כן מנה אותו ראשונה למקומות הנכר והגלות. ↩
-
מב, ב–ג. ↩
-
פד, ב–ג. ↩
-
ד. ↩
-
ו. יב–יג.מב, ו. יב; מג, ג–ה. ↩
-
כל הפשטנים שבמפרשים הסכימו לתרגום יונתן, האומר לפי גירסת רש“י הנכונה על פסוק ”ואהי למקדש מעט“. (יחזקאל יא, טז) לאמר וִיהָבֵית להון בתי כנשתא, דאינון יתבין תִנְיָן לבית מקדשי” (תרגום שם). ↩
-
דניאל ו, יא.ולדעתנו, שאנו מחזיקים, כי מזמור נה ירמי‘ אמרו נהג גם ירמ’ מנהג זה (תהלים נה, יח). ↩
-
ברכות לא. ↩
-
יחזקאל א, ב; מ, א.שנת החמש ועשרים היא זמן האחרון הנזכר בספר זה. ↩
-
יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א. ↩
-
“בסוד עמי”(יג, ט) ר“י ייטלש הטיב לתרגם פסוק זה ”באסיפת ובועד עמי“. והמתרגם תרגם, אין דער ”בעראטהונג מיינעס פאלקעס". ↩
-
לג ל–לא. ↩
-
לג, לב. ↩
-
כא, ה.ועיין יז, ב. ↩
-
לג, לג. ↩
-
“מבוא עם”(ל"א) “במותי גוברין תלמידין” (יונתן) “פאלקספערזאממלונג” (תרגום אשכנזי) ↩
-
יג, ט. ↩
-
משלי כה, א.ב"ב טו. ועיין דברינו במקומם. ↩
-
ירמי' א, א. ↩
-
וע"כ נמצא פעמים רבות את ירמי' נזכר שם בגוף שלישי, כי יש אשר קרא לפניו הנביא והוא כותב מפיו (לו, יח) אז זכר את הנביא בגוף ראשון ואולי יש אשר הפקיד על ברוך לכתוב ענין שלם מנבואותיו שלא בפניו, אז זכר רותו ברוך בגוף שלישי. ↩
-
עיין הקדמת אברבנאל לנביאים הראשונים ומוצא דבר “התור הראשון לספרות הנביאים” בספרנו ח"ב. ↩
-
“ירמי' כתב ספרו וספר מלכים וקינות”(ב"ב טו.) ↩
-
מ"א יא, מא. ↩
-
יד, יט; טו לא; טז, ה. יד. כ. כז; כב, לט; מ"ב א, יח; י, לד; יג, ח. יב. יד. טו. כח; טו, יא. טו. כא. כו. לא. ↩
-
מ“א יד, כט; טו, ז. כג; כב, מו; מ”ב ח, כג; יב, כ; יד, יח; טו, ו. לו; טז, יט; כ, כ. כא. יז. כה; כג, כח; כד, ה. ↩
-
כי שם נזכר ראשונה (מ"א יד, כט). ↩
-
מ“א יג, א–לב. ומתחלת פרשה י”ז עד סוף פרשה יט. מ“ב א, ג–טז. פרשה ב‘ ומתחלת פרשה ד’ עד פרשה ה' פסוק ט”ו. ואם יתבונן הקורא יראה, כי באמת משתנה הרבה סגנון ספורי קורות הנביאים מסגנון ספורי קורות המלכים ומלחמותיהם ופרקי מעשי אליהו הנביא מתעלים מאד מאד בסגנונם הזך והטהור עד למעלה. ↩
-
מ“א, יא, א–י; יד, כא–כד. מו, ג–ה; מ”ב יג, ד. כג; יד, כה–כז; יז, ז–כנ;כא, א–טז; כג, כו–כז; כד, ג–ד. כ. ↩
-
ירמי' כה יא–יב; כט, י. ↩
-
דניאל ט, ב.עזרא א, א.דהי"ב לו, כב. ↩
-
יחזקאל כד, טז. ↩
-
לג, י. ↩
-
ירמי' לא, כט. ↩
-
יחזקאל יח, ב. ↩
-
לז, יא. ↩
-
יח, כג.לב; לג, יא. ↩
-
יח, כא–כב.כז–כח; לג, יד–טז. יט. ↩
-
ג. כ; יח, כד–כו; לג, יג. יח. ↩
-
דברים ד, ל; ל, ב. ח. י. תהלים צ, ג. ↩
-
ישעי‘ ו, י; לא, ו; מד, כב; נה, ז. ירמ’ ג, א. יב. יד. כב; ד, א. יח. יא; כה, ה; לא, יח; לה, טו; לו, ג.ז. הושע ג, ה; יב, ז; יד, ב–ג. איול ב,יב–יג. ↩
-
יחזקאל לג, יב. ↩
-
כל יודע את התורה, יודע הוא כי התשובה היא אחד מראשי עקריה.אנשי כנה“ג קבעו לה ברכה בפני עצמה בתפלה, ברכת ”השיבנו“. ולמאמרי רבותינו על שבחה אין מספר. בראשונה הוקדשו לזכרה עשרה ימים בשנה, עשרת ימי תשובה ובאחרונה הוסיפו עליה עוד שלשים יום כל חדש אלול. והמפרסם הגדול לעקר זה, המלא אהבה למין האנושי היה יחזקאל. וגם בעמוס יש רמז לעקר זה. ורבותינו נקיי הדעת וטהורי העין קראו ברגשת לב מלא אהבה תמימה לאמר כתיב: כה אמר ה‘ לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה, ה) יש לך חֵיך גדול מתוק מזה! חי אני נאום ה’ א‘ אם אחפוץ במות הרשע וגו’ יש לך חֵיך גמ”מ! כי לא אחפוץ במות המת נאום ה‘ א’ והשיבו וחיו, ילחגמ“מ!” (שה"ש רבה ה, טז). ↩
-
התבונן היטב בפסוק זה (יחזקאל יח, ד). ↩
-
יד, יח. כ; יח, י–יג. ↩
-
יח, יד–יח. ↩
-
יח, כ. ↩
-
דברים כד, טז. ↩
-
מ“ב יד, ו. דה”ב כה, ד. ↩
-
יחזקאל יח, כה. כט; לג, יז. כ. ↩
-
כ' לב–לג. ↩
-
יחזקאל לז, א–יד. ↩
-
טו–כח.ומלכות בית דוד, אשר קרא לו גם נשיא, שעתידה להתחדש, נזכרת עוד שתי פעמים (לד, כג–כד). ↩
-
הם חניכי המשוררים וכן נקראו במשנתנו (ערכין יג:) ולפי פשוטו נקראו כך, על היותם צעירים (זכרי' יג, יג). ↩
-
יתבונן נא הקורא בשתופי הסגנון, אשר פרטנו במוצאי דבר המדברים על הנביאים. ↩
-
מלבד י"ג מדות שנשנו ונשתלשו בפי מרבית הנביאים וסופרי הקדש (ח“א מוצא דבר ”י“ג מדות וערכן בכה”ק) נשנו פסוקים שלמים בתורה בנביאים ובכתובים (שמות טו, ב=ישעי' יב, ב=תהלים קיח, יג. דברים לב, לו=תהלים קלה, יד). ↩
-
ירמי‘ ז, ט–י. וכעין תרעומת זאת התרעם ירמ’ במקום אחר בדברים האלה “מה לידידי בביתי”. מה לעמי אהובי מאז, עכשו “בביתי” אחרי שקלקל מעשיו, כתרגומו “לעמא דהוה חביב קדמי” “עשותה המזמתה הרבים ובשר קדש יעברו מעליך..?” (ירמי' יא, טו) הַאַתְּ תעשי המזמה “ובשר קדש” לאמר: בַכהן שהוא “שר קדש” (דהי"א כד, ה) ומקריב את קרבנותיך “יעברו מעליך” פשעיך וחטאיך דומה למליצת “ואמרתם נצלנו” (ירמי' ז, י). ↩
-
יחזקאל כ, מ–מא. ↩
-
דמיון סגנון ירמי‘ לס’ דברים וסגנון יחזקאל לס' ויקרא, עולה ממקומות רבים מתוך שני ספרי הנביאים. אך המבקרים הנמהרים בבקרתם המבוהלה הפכו את מדרשם מלמעלה למטה, ויאחרו את הקודמות בפחזותם וקצר דעתם ובאמת לאו דוקא ספר ת"כ היה מקור מליצות יחזקאל, כי מוצאים אנחנו לו גם שאר חומשי תורה שמליצותיהם שגורות על פיו (יחזקאל כח, יג=שמות כח, יז–יח. כ.). ↩
-
יחזקאל מ, מו; מג, יט; מד, טו; מח, יא. ↩
-
מ, מה; מד, יד. ↩
-
מ, מו. ↩
-
מה, ה. ↩
-
מד, ג; מו, ב. ח. יב.ועיין פירוש פסוק “ואת הנשיא נשיא הוא”. (מד, ג) בדברי רד"ק ואברבנאל. ↩
-
מה, ח–ט. ↩
-
מו, ד. ↩
-
מה, ו; מח, כא–כב. ↩
-
מו, טו–יח. ↩
-
מו, י. ↩
-
מה, יז. ↩
-
דיה“ב לא, ג. ויתבונן הקורא, כי יש עוד דמיון גדול בין מעשה חזקיהו ובין חזון יחזקאל בפסוקים אלה: דהי”ב כט, יז=ויחזקאל מה, יח–כ. ובין מליצת “לקדש=ויקדשו” שבדהי"ב ובין מליצת וחִטֵאת וכִפַרְתם שביחזקאל. ↩
-
מה יג–טו. ↩
-
י–יב). ↩
-
מה א–ח; מז, יג–כג; מח, א–לה. ↩
-
מו, יח. ↩
-
מ"ז, כב–כג. ↩
-
מח, יח–יט. ↩
-
הם הם כל דברי פרשה מ, מא, מב ודברים רבים שבפרשיות שאח"כ, ועל הסתירות שיש למראה עין בין דברי יחזקאל לדברי התורה ידֻבר הרבה בתלמוד. ↩
-
כי לא קמו דבריו בידי שָבֵי גלות בבל ועל כן אמר ר‘ יהודה התנא ור’ יוחנן האמורא על הפרשיות האחרונות שביחזקאל: “פרשה זו אליהו עתיד לדורשה” (מנח' מה.) ↩
-
יחזקאל לח, ח. ט.והנביא מפליג בפירוש את ארך הזמן שבין נבואתו לקיומה.וכל החוקרים, אשר עינם צרה בנבואה המפורשת הזאת, ועמלים למצוא אומות בימי הנביא שהיה שמם גוג ומגוג העלו חרס בידם וכל עמלם לריק. ↩
-
לח, יט–כב.גם פה יתבונן הקורא, כי חזון יחזקאל מתאים לדברי חזקיה, כי דומה נבואה זו בציורה לציור מפלת סנחריב.ומי יודע אם לא על זה יכַוֵן המאמר היקר שהבאנוהו במקומו: “בימי חזקיהו היתה אותו הדבר שעתידה להיות בסוף כמו שנאמר: וזאת תהיה המגפה, אשר יגוף ה‘ את כל העמים, אשר צבאו על ירושלם [זכרי’ יד, יב] שנאמר: ויצא מלאך ה‘ וגו’” (תדא"ר יז). ↩
-
יחזקאל לט, כא–כג. ↩
-
כט. ↩
-
עיין פרשה ראשונה ליחזקאל, שהיא מבוא לספרו, כפרשה ו‘ שבישעיה ופרשה ראשונה לירמיה ששתי הפרשיות ההן, הנה המבואות לספרי נבואותיהם וראית עד כמה נבדל יחזקאל בפיוט יצוריו מישעי’ ירמי‘ וחבריהם, עד שהוציא רבה את המשפט המלא טעם ובינה: "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, למה ישעי’ דומה לבן כרך שראה את המלך" (חגיגה, יג:) ועיין כעוד יפי הציורים הנפרדים (יחזקאל ב, ט–י; ג, א–ג. יב–יד; ד, א–ג. פרשה ח פרשה ט ופרשה י; יא, א; יז, א–י; מ, ב–ג. ↩
-
ירוש' ר"ה א, ב. ↩
-
דניאל ג, טז–יח; ד, כב–כז. ↩
-
עיין מאמרנו “המקרא והאגדה” בראש ספרנו “שיחות מני קדם”. ↩
-
יחזקאל יד, יד. כ.ואי אפשר בשום פנים לאמר, כי נח זה הוא נח שבתורה, כי איך יִכוֹן על זה מאמר “אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו” (טז) והלא בני נח שבתורה נצלו בצדקת אביהם, אף על פי שרק עליו נאמר “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”. (ברשית ז, א). ולפי המתקבל נח זה, הוא נחמיה [לא בן חכליה] הנמנה בכבודו ראשון לזרובבל ולישוע בקרב שבי הגולה (עזרא ב, ב. נחמי' ז, ז) כי נח ונחמיה קרובים מאד בשרשם כמו “נח ינחמנו” (בראשית ה, כט). ↩
-
לא מצאנו בכל המסופר על דניאל, כי היה הולך ובא בתוך אחיו בני הגולה ומלבד חנניה מישאל ועזרי' לא מצאנו לא עסק עם אחד מאחיו בני הגולה. ↩
-
דניאל א, יט.“ויעמדו”אין פירושה עמידה עוברת, כי אלו היה כך היה מקומה בסוף פסוק י“ח ששם כתוב ”ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדראצר“ עכשו שנאמר ”ויעמדו" אחרי ספור נסיון המלך אותם, אין פירושה אלא עמידה קימת. ↩
-
וגורל חכמי בבל היה גורלם. (ב, יג). ↩
-
יח. ↩
-
א, יז.ויש להתבונן, כי אחרי אשר שתף הכתוב, את דניאל עם רעיו לענין שאר מני מדע, הוציא אותו אח"כ ליחדו מתוך הכלל לענין בינה בכל חזון וחלומות. ↩
-
ב, כז–ל. ↩
-
מז. ↩
-
מו. ↩
-
מח; ד, ו; ה, יא. ↩
-
ג, מט “עבדתא די מדינת בבל” של חמו“ע שבפסוק זה דומה וקרוב מאד אל שלטון דניאל עצמו ”על מדינת בבל" שבפסוק שלפני זה. ↩
-
ד, ה; ו, יא. ↩
-
ד, כב–כד. ↩
-
תהלים קו, מד–מו.ומזמור זה המלא יראה טהורה וגעגועים (א–ג) אל חמדת ימי הקדם ותוחלת לגאולה קרובה (ד–ה) ודוי על עונות הדור (ו) פרוט חטאי הדורות הקודמים והרהורי תשובה עליהם (ז–לט) זכרון הפרענות (מ–מב) צידוק הדין עליה (מג) תחלת הרוחה (מד–מו); מזמור זה מזמור תשובה הוא, שנתיסד בבבל, כאשר יעידו קצת סמני סגנונו הדומה לשל יחזקאל שגם הוא הוא התנבא בבבל (תהלים קו, כו–כז=יחזקאל כ, כג) וכאשר יעיד ענינו (תהלים קו, מז) שבו יתפלל המשורר על תשובת הגולה. ↩
-
דניאל ד, ו. ה. יא–יב. ↩
-
יחזקאל כח, ג. ↩
-
יתבונן נא הקורא בדברי דניאל אלה (דניאל ב, כ–כג. מד; ד, כב–כג; ה, כג). ↩
-
יז. ↩
-
ג, טז–יח. ↩
-
“שנסתרסה ע”ז בימיהם" (סנהדרין צג:). ↩
-
דניאל ג, ל. ↩
-
כח–כט. ↩
-
רבותינו הבחינו דבר זה בדעתם הנקיה ויבדילוהו לטובה משאר מחריבים, אשר עמדו על ישראל ויוציאו משפט, כי “נבוכדראצר מלך הגון היה” (תענית יח:). ↩
-
ישעי' יד, יז. ↩
-
מ"ב כה, כז–ל. ירמי' נב, לא–לד. ↩
-
דהי“א ג, יז–יח. ועיין רד”ק פסוק יח. ↩
-
ס“ע כח. קדמניות 7, 8 X אך מדברי יוסיפוס יש לשמוע, כי עוד בימי נבוכדראצר מת. וקשה להאמין כי נ”נ כבד את צדקיהו גם במותו. ↩
-
מ"ב כה, כט–ל. ירמי' נב, לג–לד. ↩
-
נ"א, מו. ↩
-
דניאל ה, ב.ועיין קדמניות 2, 11 X. ↩
-
דניאל ה', יא–יב. ↩
-
ישעי' מז, ו. ואין לקבוע את המצוק הזה, שהציקה בבל לישראל באכזריות חמה, כי אם בימי בלשאצר, כי נבוכדראצר הקל ידו מעל הגולים, אחרי גלות הארץ, ואויל מרדך הטה להם חסד. ↩
-
ישעי‘ פרשה יג; יד, א–כג; מג, יד. עד סוף פרשה מח. ירמי’ פרשה נ ונא. חבקוק ב, ד–יט. דניאל ב, לט. ↩
-
עיין קדמניות 4 11 X.ולפי זה תכון מליצת “העיר ה' רוח מלכי מדי” (ירמי' נא, יא). ↩
-
כז.ואל יחשוב הקורא, כי אשכנז זו היא גרמניא. ↩
-
ישעי' כא, ב. עיין ס"ע כח. ותמצא כי כל נבואת פרשה זו נאמרה על בלשאצר. ↩
-
ירמי' מט, לה. ולפי העולה מן הכתובים נצחו בעלי הקשת את עקר הנצחון (נ, ט. יד. כט). ↩
-
מט, לט. ↩
-
נא, כח.ישעי' מא, כה. ↩
-
ירמי' נ, כא. ומדינת פקוד נזכרה עוד פעם במקרה (יחזקאל כג, כג) ובתלמוד בבלי נזכר הרבה פעמים הנהר העובר בתוכה, הנקרא על שמה “נהר פקוד”. ↩
-
ירמי' נא, לב. ↩
-
ל. ↩
-
דניאל ה, א–כז. ↩
-
ירמי‘ נא, לא. ישעי’ כא, ב. ומליצת “חזות קשה הוגד לי” שבישעי‘ מַקְבֶּלֶת למליצת “רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד” וגו’ שבירמי‘ ומליצת “נפלה נפלה בבל” שבישעי’ (ט) מקבלת למליצת “נלכדה עירו מקצה” שבירמי'. ↩
-
דניאל ה, ו=ישעי' כא, ב–ג. ויתבונן הקורא בדמיון המליצות שבשני הפסוקים. ↩
-
ה. ↩
-
“חורב אל מימיה וְיָבֵשׁוּ”. (ירמי' נ, לה) “האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש”. (ישעי' מד, כז). ↩
-
ירמי' נ, טו; נא, מד. נח. ↩
-
שם. ↩
-
מן הכתובים האלה עולה, כי את כוס חמת הפרסים שתו אנשי המלחמה והנמצאים ברחובות (ירמי' נ, ל) וכן הוא בישעי‘ “כל הנמצא ידקר וכל הנספה יפול בחרב” (ישעי' יג, טו) כי מלת “הִסָפֵה” יורה תמיד על הריגת איש, שלא עליו היתה הכונה להרגו רק בהיותו עם האיש שיצא עליו הקצף נהרג גם הוא, מבלי שהבחין ההורג בין צדיק לרשע. ואולי שתו את קבעת כוח החמה גם יושבי בבל. וקרוב הוא כי בבתי הגרים כגון ישראל ויתר העמים, אשר נאספו אל בתיהם לא נגעה הרעה וזהו העולה מן הכתוב “אוקיר אנוש מפז” וגו’ (יב) ואנוש יאמר תמיד על הדכא ושפל הרוח ועיין יונתן המתרגם “אחַבֵב דחַלי” ואולי על דבר זה תכון אזהרת הנביא לישראל “ומלטו איש את נפשו אל תדמו בעונה” (ירמי' נא, ו). ↩
-
דניאל ה, ל.ואולי יש מעין רמז על משתה בלשאצר ומותו בדברי נביאים (ירמי' נא. לט. חבקוק ב, ה–ח. טו–טז). ↩
-
ישעי‘ כא, ט; מו, אב; ירמי’ נ, ב; נא, מד. מז. נב. חבקוק ב, יח. ופסוק שבחבקוק לא על ישראל נאמר, כי אם על הכשדים, כי נמשך הוא לשלפניו. ↩
-
ישעי' מז, יב–יד. ↩
-
מד, כה–כו.ויש להתבונן על החלוף של “מפר אותות בדים וגו'” אל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים“. ואפשר כי ”עבדו“ זה דניאל ”מלאכיו“ אלו שאר נביאים. ובדברי רבותינו יש רמז ”שהיה דניאל אומר [לכרש] שאתה נוטל המלכות" (ילקוט אסתר תתרמ“ט. ע”ש). ↩
-
ישעי‘ מז, ו. ירמי’ נ, טו; נא. כד. לה. ↩
-
נ, כד. כט, נא, ט. יא. ↩
-
ישעי' יג, יט–כב. ↩
-
עיין דיה"ע לְוֶבֶּר 62 I את הדברים שהביא בשֵם הירונימוס הנוצרי הקדמוני ובשם הַתַּיָרִים האחרונים. ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות