רקע
אהרן מגד
ערב עצוב

מאחר שירד לראות את הנטיעות שבואדי, נתאחר היום סטולר כלשהו. קזוזות־עפר היו מתפוררות תחת כובד צעדיו, וצלו המתמשך, ארוך כל כך, עבר בין צללי העצים הנחים ביגיעה, גושים צפופים ורוטטים על פני האדמה. פרי השזיף היה מנצנץ בירקוּתו ובקשיות המוצקת של בוֹסרו. העלים נתרעננו במקצת אחר עלפון השרב, מרוח קלה שירדה מן ההר ופשטה ורעדה במישור. העיד על כך גם הקרקוש היבש שהיה עובר כגל על פני השורות, מתרחק וגז אי־שם בגבול המטע במקום שהוא גובל עם חומת הקימוֹש המצהיב. צריך יהיה להשקות מחר – אמר בלבו. תוך כך נפל מבטו על בהקות עגולות וכתומות של נגע שנימרו עליו של אחד האילנות ויש בהן כדי לעורר דאגה בלב. בין כה ובין כה כבר נשתרע צלו של ההר על כל יתר הצללים שנתמזגו עמו, וירדה אותה עגמומית טובה של בין־ערביים שמשווה את הכל, שמשלטת גוון אחד, ירקוּת כהה אחת, הלך־רוח אחד, על מטעים, שדות, שלף, בור, מעניות ובתים זערורים הצומחים על הגבעה. מישהו השאיר טוריה פגומה במקום שהפסיק את ניכושו, מתוך שנחפז לסיים, וסטולר גררה עתה אל הברז שבקצה השורה, שדבורה אחת היתה חגה ומזמזמת סביב נטפיו הנושרים ומתזזת על פני השלולית העכורה שמתחתיו, עושה אסרו־חג לעצמה. אם יהיו ידים מחר, משמע שאפשר יהיה אף להקים את הסוכה, אף לחפור את התעלה שגמירתה מתעכבת זה כמה וכמה. אלא שספק הוא. הוא יצא ממחוז המטע ליד חפיף של אבנים המגדיר רשותו של שדה התירס, וכאן היו טורים טורים קמלים עבשים־כמעט, שלא זכו לאביב ולנעורים, טורים אבלים שנהי הרוח מפרט בהם קינה. סטולר נכפף לתלוש אחד, וציצית שרשיו היתה חררה ועפרוריות צמותות בה. ללא־תקנה. גוויעה שנחרצה כבר. מה טעם שלא הופכים את השדה, אלא מותירים גבעולים דכויים אלה לדאבת־עין? שמט ועבר, וחזר אל המשעול שנתלכסן על אבנים במעלה הגבעה. עבר נחום בדרכו למטה אל הבאר ואמר לו: תוכל להשקות מחר מחמש, אבל רק עד הצהריים. ולא נתעכב אפילו לרגע. סטולר רצה לקרוא אחריו משהו אך מיד נתחרט. עד הצהריים? והרי הבטיחו כל היום. עד הצהריים. וכבר הם משתמטים משיחה? היה עייף בכל אבריו, בידיו השמוטות, בעיניו, ברגלים הללו הרגילות ברגבים ובשביל הזה ירוד ועלה ארבע פעמים ביום, זה עשרים ושתים שנה. זמן ארוך. כמעט כימי הרפת הישנה הזאת שהפרות מרמסות עתה את חצרה ושגֶנִיָה היתה מיילדת אותן, כל אחת מהן. הרפת הזאת שקירותיה הצהובים הם מצבות של חסד נעורים, שירי־נוער, רעב־יחפים, והריח הטוב של הלחם, ואח“כ נאצר בהם אותו לילה של תרפ”ט עם החציר ששימש למצע לנדודי שינה ולצפייה להדי יריות מרחוק, מצד ההר, ואח"כ, כשנצלקו הכתלים מן הפגזים, פצעים לא גלודים עד היום –

הוא תמה על עצמו באומרו שכל זה כבר לא יהיה שלו, כאילו אפשר שהאדמה שבני־אדם מתהלכים עליה לא תהיה שלהם. מה פירושו של דבר – להתחיל מחדש? צר היה לו ביותר על בנו, על יורם.

אותו הרגל מגונה של השארת שקים ישנים ברשות הרבים, שנשחתים ממידרס עגלות ובהמות, לא כל שכן בימים אלה. לקט שלושה מעל דרכו, קיפלם והניחם תחת האגוז הענף, אחר־כך ראה את מאֵשה שהיא אצה לביתה ופתאום חוזרת בה כאילו שכחה־מה ופונה לעבר השדרה ועוקפתה, ונזכר שצריך הוא לומר לה שדרושות למטע שתי בחורות למחר ותהיינה אפילו מן החדשות. עב של אבק ניתמר ליד הלולים בעקביה של עגלה מדרדרת שיוסי נוהג בה, והפוחח הזה עוד ירסק את עצמותיו בשל יצר הראוותנות שבו. מי זה מוסר לידיו את הפרידות? מרחוק ראה את יונה, בתו של נחום בת השש, ואת שרה’לה, מכרכרות על הדרך. אבא שלך כבר הלך לבאר, אמר ליונה. למה אמר? הסתכל לצדדים, כאילו נתפס בקלקלה, והמשיך בדרך הרחבה, הגדולה, בצעד רצוף.

מן הראוי היה לסור לחדר־האוכל ולחטוף פת בריבה, אך אפשר שיוחנן שם עכשיו, שחזר כבר מן העיר. ובכן נבוא כבר לארוחת הערב יחד עם גניה. מופלאה היא הרגשת בטחון זו, שיש בשניים, כאילו מגוננים זה על זה. נתקל פתאום בבניין הוותיקים החדש. כבר הציבו את החלונות. עבר על מכשולי מרישים וברזלים ולבנים, ובלש שוב את כל מבוייו של פנים הבית שגבובים בחומרים, ונתפעל בפעם המאה מצפוני היתרונות של חדר־וחצי. אלא שמוטב אילו היו עושים ארונות בקיר כמו במקומות אחרים. ואף־על־פי־כן, אותה עלייה שיש לך מעל לחדרי־השירות יש לה שימושים אין מספר.

ראית אולי את חגי שלי? שאלה אותו בתיה. – לא, לא ראיתי, נמלט מפניך הגיבור, מה? – כל היום אני רודפת אחריו, כבר אין לי כוח ממנו. והוסיפה לשון של חשאין: שמעת כבר על אליהו ומאשה?…

כבר היו אפלוליות מגפפות את ענפי העצים המסוככים על החצר כשנכנס למרפסת ודחדח ברגליו. סטולר? קראה גניה מתוך החדר. – כן, תיכף אכנס, גניה. – מדוע כל־כך מאוחר? – התעכבתי, ענה מן המרפסת ונשתהה שם ולא ידע למה, ותר בעיניו לאחיזה כלשהי במדשאה הקטנה שליד הבית, ובדלתות השכנים, ולא מצא, עד שהלך לפתוח את ברז הממטרה וזו פתחה בזמזום ריסוסים ובמחול סילוני עצוב, כמו החיים הארוכים הנמשכים לבלי־סוף, לבלי־סוף. ומה יש עוד לעשות? אין. כדאי היה לגזום את הדשא.

פתח את הדלת ומצא את יורם כשהיא מסיע את צעצוע־הג’יפ על גבי הרצפה, משים עצמו כלא רואה את הנכנס ומשתקע ביתר חשיבות בעיסוקו. לאן היום, יורם? – שאל. לירושלים – ענה מבלי לשאת עין. אחר־כך שיקע עצמו סטולר על המיטה והחל בחליצת נעליו, בפרימה סבלנית וכבדה, שכן מחר אפשר להשקות רק עד הצהריים, עד הצהריים, ושתק שעה ארוכה ונבוכה, וגניה מסדירה דברים כלשהם בארון ויורם מפרטט שפתיו בטרטורים.

– כך… – נמלטה אנחה מחזהו של סטולר משסיים לחלוץ את נעליו.

גניה לא הפנתה ראשה אליו.

– אמרתי לך, יורם, שלא תזחל אל מתחת למיטה, שמעת? – הרימה קולה גניה. אלא שזה נתעקש להיחבא באפלולית הסתרים, המחופה בפרגוד הכיסוי, ששם כאילו מצוברים וגנוזים כל הסודות של אבא־אמא, וקפץ עליו שוב רוגזה של גניה שמשכתהו ברגליו וגרור וצעוק – שמעת מה שאמרתי לך או לא? שמעת או לא? עד שפרץ בבכי. – הניחי לו, גניה, הניחי לו, – אמר סטולר ונשתתק שוב, וגניה החזירה פנים ועורף וחזרה לעיסוקה. ואי אתה יודע מה יש לה להוציא זמן רב כל כך על סידור הארון, ורק יורם רבץ באמצע החדר ובכה ובכה, אולי על שום שאין אבא ואמא מכהים בו. נלך להשכיב, – אמר סטולר וקם, ועתה חש אמנם כמה עייף הוא, שניכוש עשבים שוטים מכפיף מאד את הגב, מכפיף מאד את הגב, וחש שהוא אוהב מאד את גניה על כי לא ענתה לו דבר והחרישה.

מן הרכס שבמזרח עלה ירח. נצטבעו גגות הבתים בדם וגם אמירי הברושים. ולרגע נתרחק הכל מרחק של זמן אבוד ונעשה זר ומוזר ביפעה של כליון. על הידים! – קרא יורם וגיפף את שוקיו של אבא. – מה יש לך היום? נזפה בו גניה, קשה לך ללכת ברגל? אבא עייף. אך סטולאר הרימו ונשאו אל כתפיו ושם ישב רכוב ובטוח ונישא מאד. נישא על הכל וגאה. – הוא עצבני מאד היום – אמרה גניה. – שוב התקוטט עם גבי? – אינני יודעת. – ובארוחת הצהריים אכל? – אינני יודעת. – לא שאלת? – אינני יודעת אמרתי לך, אם כן הנח לי, מה אתה שואל. – אבל לשאול עוד אפשר. – מה לשאול, אבא? שאל יורם ומרט בשער ראשו של סטולאר. – לא כלום, יורם. – אבל מה לשאול – הפציר יורם ומשך ביתר חזקה בקווצה של שיער. – עזוב, יורם, שכחתי כבר. – לא נכון – פסק יורם. – אל תגיד לא נכון – הפגיעה בו גניה.

הקבילם האור הצחוח וצהלת הילדים והריח המחַטֶה של קרבול ושל שעווניות ושל כלי לבן מכובסים ויורם קפץ מיד אל גבי והכה בו בגבו, וזה פרץ בבכי, אלא שאמו של גבי לא נזפה ביורם זאת הפעם, והוא תמה מאד על כך, ורק משכה את בנה ונזפה בו ליד ברז המקלחת, וגניה נטלה את בנה שלה אל הפינה ולחשה לו דברי כיבושין.

ואחר־כך היתה האפלולית של חדר המיטות, ושקט לבן של המצעים והמלמול הפיוטי של התינוקות שכבר נותרו לבדם. – תשארו פה עוד קצת – התחנן יורם כשהוא מכורבל על המיטה ואגודלו בפיו. – לא, לא, יורם – אמרה גניה בלחש – צריך לישון. – אבל רק היום, רק היום – הפציר יורם – רק עוד קצת. – נישאר עוד קצת – אמר סטולאר לגניה. ועמדו שניהם רכונים על מעקה המיטה וגניה שרה חרש, נומה בני נום / נרדם על העץ כבר זמיר / נומה בני נום / הכבשים ישנות כבר בדיר / נומה בני נום / אבא חזר מן הניר / נומה בני נום / אמא תשיר לך שיר / נומה בני נום / הכבשים ישנות –

הכבשים הללו שלנו שעכשיו עונת גיזתן. הכבשים הלבנות שמנמרות את שדות השלף שלנו ביקוד צהרי קיץ ומתנהלות בו לאיטן בדמדומים, ואחר־כך מאבכות את החצר בטלפיהן והילדים מתגודדים סביבן, הכבשים שלנו שמנמנמות בין הגדרות בלילה, כבושות זו אל זו באחווה חרישית ורק פעית־מה אי־שם אי־שם מפסקת מדי פעם דממתן, הכבשים שלנו ישנות כבר בדיר. נומה בני נום. וסטולאר הרהר בכך כי מן הראוי להתקין לו איזה סוס גדול מעץ, ליורם, ואם תהיה לו שבת באחד השבועות הקרובים יגש אל הנגריה ויעשה זאת בשעות מספר, אלא שעתה עייף הוא מניכוש עשבים שוטים ומחר משקים רק עד הצהריים, רק עד הצהריים, והחלקה שליד הואדי עוד דורשת חריש ופתיחת תלמים וגיזום ואותו עץ שבהקות כתומות על עליו, כנראה שנגוע הוא ויש לרסס, אבל מתי?

ומשום־מה נשתהו עוד גניה וסטולאר. גחונים על מיטתו של יורם שעה ארוכה לאחר שנרדם, ועתה היה הילד נושם בשקט, נשימות קצובות ושקטות, לגמרי ללא עצבנות, לגמרי ללא עצבנות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!