רקע
אהרן מגד
עסקיו הרעים של פיינברג

אליהו פיינברג היה שוכב על הספה בבגדיו ובגרביו, כשגליון של עתון מכסה את פניו. שניים־שלושה זבובים שהיו מנתרים על גופו, פעם פה ופעם שם, הטרידוהו בשנתו. עקיצתם חדה היתה, מרגיזה, ומפעם לפעם אנוס היה לחכך כפות רגליו זו בזו או להתגרד בשכמו. אחת או שתיים גם הכה על עורפו, מכה מצלצלת – והחטיא. נוסף על כן – חם היה בחדר ומחניק. שמש דרומית הטילה חמה על רצפתו ורוח לא היתה להפיג, והזיעה היתה מבעבעת בפניו וזוחלת על עורפו, ובחריץ השדרה, ומלחלחת בין מפשעותיו, דומה לו הוא טובל ושרוי בה. אכן, אך לרגעים נתנמנם וגם זו תנומה מעורבבת בחלומות. ספק חלומות ספק מראות טרופים אלו באלו. סופו שנתייאש מכל הנסיונות, שהוא יודע שבבית זה לעולם אינו יכול לנוח מעט, אפילו בשבת אחר־הצהריים, וגמר שיותר לא יישן. אלא שנתעצל לפקוח את עיניו והתקין שוב את גליון העתון, שיהיה מכסה את פניו ואת עורפו בדוחק, וחבק ידיים, וכופף מעט את ברכיו וניסה לשוות לעיניו מה חלם. חלום רע. אלא שהמטושטש היה מרובה על הנהיר, ואף זה שומט ואוזל. משרדים… מישהו סילקו מעל פניו… עלב בו והוא לא החזיר… וירד נזוף במדרגות… מי היה זה שעלב בו כך? ברמן? לא. לא הוא. פרצוף שאינו זוכרו. על כל פנים חש כאילו הוא חב חוב כבד שעליו לפרעו, חב בכבודו שנתבזה, ושוב – אותה הרגשה כאילו פח טמנו לו והוא נלכד, נכפת בחבלים שאינו יכול לנערם מעליו… והרי זה “אותו דבר” לעזאזל, שאינו מרפה גם לרגע־קט, גם לתנומת צהריים בשבת. אותו מעשה־כשל. לא לבלוע ולא להקיא. ולא הבין כיצד קרה לו “אותו דבר” וטרף את כל חשבונותיו בבת־אחת. והרי תמיד יודע היה לחשב כל צעד וצעד שלו, כל דיבור היוצא מפיו שיהא זהיר, כל תנועה שתהא בדוקה ושקולה, לא להפריז ולא למעט, וראה עצמו כאמן של יחסים עם הבריות, והרי בזכות כך השיג מה שהשיג, ויותר מכן עוד צפוי לפניו… ואפילו חיזורים אלה אחר רחל סופם שהיו נושאים פרי… אכן, פרי באושים, אמר.

הוא פקח עין אחת והציץ בשעונו. שלוש. והרי כבר איחר ממילא. אולם הבטיח לבוא והוא יקיים את הבטחתו. בימים אחרים היה נהנה מכך שהוא מאחר מעט, כדי מחצית השעה ולא יותר, ומניח לה להמתין לו. עכשיו לא נהנה. ברצון היה מוותר על הביקור הזה, שהוא יודע כבר מה הוא צופן לו. אלא שהבטיח, על כן יקיים. אדם אחר אולי היה משתמט, אך לא הוא.

שמט רגליו לארץ ונתיישב, ומחה את הזיעה במטפחתו מעל פניו, מעל עורפו, מבית־חזהו, עד שנסתפגה כולה. אביו היה ישוב ליד השולחן, ראשו שמוט על ספר, שקוע בתרדמה. הלה, חשב, שום דבר לא עשוי להפריעו. לא הזבובים ולא החום. ולא חלומות רעים. שינה שבֵעה הוא ישן, כמו שהיה הוא עצמו ישן אך לפני ימים מספר. כמו שיכול היה לישון היום, אלמלא אותו עסק־ביש. עצם בגרונו, לא לבלוע ולא להקיא.

אלמלא היתה בתו של ברמן לא היה מוציא עליה הרהור אחד של דאגה. זונחה שתעשה כחפצה וחסל. סוף־סוף אשמת שניים יש בדבר. אלא שברמן הוא אביה וזה העוקץ.

מן המטבח עלה צלצול כלים, משמע שאמו שם.

הוא קם ופנה אל המקלחת. נכנס והטיל מים להנאתו, ואחר פשט את חולצתו כדי להתרחץ, זרקה לארץ, שהיתה ספוגה בזיעה כולה וצווארונה מזוהם, ופנה אל הכיור. עם כך שאב מעט נחמה מבבואתו שבמראה. כל זמן שפניו וגופו שומרים על חזות רעננה זו, אמר, אין סיבה להתיאש, שחלק רב יש להם בכיבושיו. ידע שבוהק זה של קלסתר פניו החלקים, התפוחים קמעה, בעלי הסנטר העגול והלחיים המלאות, וכן צחוּת זו של עורו ורכוּת זו של בשרו שהוא שמן בארכובות ובבתי־השחי ומן החזה ולמטה – אינם כליל מעלותיו של גבר, ויש בחורים נאים ומוצקים ממנו. אך ידע גם־כן ששיפעת־בשר שלו שופעת בטחון, עליונות, ופטרונות, אבהית כמעט. באלה, וכן בנועם ההליכות, אין לו מתחרה בין בני גילו, בגרות מלאה זו שבו – היא היודעת לכבוש לב גברים ונשים כאחת. לא, חזותו לא בגדה בו. חיוך נשתפך על פניו כשנזכר בליל אמש, במסיבה בביתה של גאולה. הכל היו סבורים ששתה יתר על המידה והם מהתלים בו, אך לאמיתו של דבר – שתה בדיוק במידה והיה מהתל בהם. ויצא זוכה. זכר איך כרע על ברכיו לפני כורסתה של גאולה והיה מלטף את ידה ומגפף אותה ונושק לה, והכל היו משתעשעים ממראה זה, וצוחקים ומלהגים על מעשי שטות שלו. בחור מיושב ושקול זה נשתטה, אמרו, וכאשר היו מסובבים בטאנגו, היו מצודדים עין אליו ומעירים הערות של צחוק איש לרעותו. חביב היה עליהם באותה שעה, כשם שחביבים אנשים מיושבים ומכובדים כשהם פורקים מרות כבודם מעל עצמם. ידע שהיה חביב. אלא שאחר־כך נתפזרו כולם, לבד פייטל, שמזמוטים אלה לא מצאו־חן בעיניו והיה מסתובב בחדר חמוץ־פנים, כעשוק, כמרומה, ככלב שגדרו בפניו את נתחו. והוא עצמו הניח ראשו על ברכיה של גאולה ושם עצמו ישן והיתה היא מלטפת את שערו. “בוא, פייטל, שב פה” – המהם בעינים עצומות כהלום יין. והיה זה טכסיס נאה מאד, שכן הלה נתכעס מכך יותר וחייב היה לעשות מעשה. “אני הולך” – אמר פייטל. כסבור היה שתמחה בידו. אלא שהיא לא מיחתה ואמרה במנוחה “נתראה מחר, פייטל”, ואז הסתלק. אחר־כך נשאר עמה עד שלוש לפנות־בוקר. מעתה אמור, מה היה טוב באותה מסיבה – שרחל לא היתה שם.

משנזכר שוב ברחל – פתח את הברז ושטף עצמו במים. רכון בתוך הכיור רחץ את פניו, את עורפו, את צוארו, את חזהו, עד לבטנו. ותוך כדי כך נתעודד כולו, משנזכר ששלושים לירות יש בהם כדי לחסל כל אותן ענין. קילוח המים ומחשבה זו העבירו עליצות בבשרו, וכשסיפג את גופו במגבת – סרה כל דאגה מלבו. שלושים לירות ענין של מה־בכך אמר בהביטו שוב במראה, והוא ישיגם על נקלה. אותו זקן שלו רובץ על דינריו ואינו יודע מה יעשה בהם, ורשאי הוא ליטול ממנו סכום מצער זה באמתלה כלשהי. אבהותו לא עלתה לו פרוטה זה כמה שנים.

מעתה שוב היה רענן. הוא עצמו. כבר נתמלא מרץ ונזדרז בתנועותיו, כתמיד. כל אותו סיוט, שהוא ספק ממשות ספק חלום־רע – נמחה כליל. ידע שעכשיו יהיה דואג לשלושים הלירות ולא לאותו ענין, ואך ליבוטי ילדות, שאינם הולמים אדם כמותו, היו אלה ההרהורים שסיבך עצמו בהם כבקורי עכביש. סבור היית שאתה לכוּד בנסיבות של כוח חיצוני ולאמיתו היית לכוד על־ידי עצמך. הפתרון פשוט הרבה משחשבת.

חזר ונכנס לחדר הגדול והוציא מן הארון חולצה לבנה ולבשה, ותחב שוליה למכנסיו ורכסם. אחר בחר לו עניבה ירוקה וענדה לפני המראה. רגע נעצרה ידו בכריכת הלולאה, וזאת משנזכר כי הבטיח לגאולה לפוגשה בשבע וחצי ליד “אסתר”, וחשש שמא יאחר אם תעכבנו רחל אצלה, אך מיד מצא מה יאמר לה ושוב נחה דעתו. העניבה הלמה יפה הן את החולצה והן את המכנסיים. עתה לבש את המקטורן וראה שהוא מתקמר על בטנו, שהיא מכריסה קמעה. הוא רכסו בכפתור אחד בלבד, בכפתור השני, ומשך בשוליו כלפי מטה. מקטורן רכוס בכפתור אחד משווה לו תמיד צורה של בטחה יתירה. אף הפעם הפיק רצון מעצמו. אפילו הוא סמוך על שולחן אביו – יש לו צורה של בעל־נכסים – חייך בינו לבינו, וסגר את הארון.

עתה נזדרז מעט, כי ראה שיאחר יתר על המידה ויצטרך לבקש לה, לרחל, אמתלאות מאמתלאות שונות לתרץ את איחורו – והוא לא אהב לשקר, כי כל דבר־שקר שהיה מוציא מפיו, אם גם לא נתפס בו מעולם, גרם לו להרגשה של אי־נעימות, ובהזדרז לקט מעל השולחן מה שהוציא קודם מכיסיו. את הארנק ואת המפתחות תחב לכיס הימני של מכנסיו, את הסיגריות ואת המצית לכיס השמאלי, את המסרק הקטן לכיס האחורי וכמה ניירות עמד להכניס לכיסי המקטורן, אלא שנתעכב עוד רגע ופתחם תחילה לראות אם עודו זקוק להם. היו שם כמה קבלות, כרטיסים ישנים, מכתבים בכתב־מכונה, הודעות – את כל אלה מיעך והשליך החוצה מבעד לחלון. אחר נתקל שוב בפתק של רחל, שהשאירה בחדרו לפני ימים מספר, משלא מצאה אותו בבית, אותו פתק בלתי־צפוי שגרם לו לכל אותה עגמת־נפש והתרגזות ומהומה, ועכר פתאום את שלוותו, דווקא בימים שהיו מכותרים בהצלחות רבות. “אלי אהוב” – היה כתוב בו – “אשר חששתי בא. זהו זה. כבר אין ספק בדבר, לפי כל הסימנים. אני מודאגת נורא. ואולי לא. בעצמי אינני יודעת. בוא מיד, אחכה לך כל הערב. ואל תצטער. האוהבת אותך נורא רוחיק הקטנה שלך”.

אז, כשקרא לראשונה את הכתוב, לא הבין תחילה, או נכון יותר לא האמין, ואחר הציף הדם את ראשו עד שבערו רקותיו, כי מצא עצמו פתאום במלכודת, ואין מוצא. ואחר תקפו רוגז נורא, כאילו הערימו עליו, רימוהו, עשו קנוניה נגדו. חמת רצח היתה זו. ועוד יותר הרגיזתו נעימה זו של המכתב, השלווה הזו שכאילו היתה מוצנעת בה שמחה מסותרת. ומלות החיבה הללו שכבר מרתקות אותו אליה, ועושות אותו קנינה, לצמיתות. אותו גילוי־לב אינטימי כאילו הם איש־ואשה זה משנים. ואותו “אל תצטער”, ו“האוהבת אותך נורא”, והחתימה “רוחיק הקטנה שלך” – דווקא בשעה זו. הדברים הבעירו את חמתו, כל ישותו נתקוממה. זו הפעם הראשונה, כמדומה, שכך נטרפו כל חשבונותיו, אלא שהיה אין־אונים אפילו לשפוך עליה את רוגזו ואנוס היה שוב ללבוש אותו מעטה של אדיבות. כתמיד, לכבוש עצמו במאמץ רב, רב משתמיד, ושוב לפטור משפטים של חיבה ושל דאגה אבהית ושל בטחון, ולשמור על קור־רוח. כל־כך כדי שלא להקדיח את התבשיל אותו עמל להכין זה חדשים. שכן, רחל היא בתו של אביה.

עכשיו כבר היתה דעתו מפוייסת במקצת. אף כי ידע שעדיין נכונים לו הרבה רגעים של אי־נעימות, הנה המחשבה על שלושים הלירות נטלה עוקצם של דברים. את שלושים הלירות ישיג בנקל. הוא קרע את הפתק וזרקו מבעד לחלון.

עוד רגע־קט מישש במכנסיו מתוך הרגל ומתוך פיזור־הדעת והיה נכון לצאת. אחר נכנס למטבח ואמר אל אמו:

“אם ישאלו עלי – אחזור בתשע־וחצי – עשר”.

“ושוב לא תאכל ארוחת ערב?”

“אוכל בחוץ.” ויצא.

אך משסגר אחריו את הדלת – חלפה מחשבה במוחו. הוא פתחה שוב, חזר ונכנס אל המטבח ואמר: “אולי יש לך חמש לירות במקרה?”

האם פנתה אל החדר וחזרה והושיטה לו שטר של חמש לירות.

“ואל תתאחר יותר מדי” – אמרה.

“אשתדל” – אמר בתחבו את השטר לכיסו. זקנה זו, כל אימת שהיא מלווה לו פרוטה כבר הוא נעשה ילד בעיניה.

עוד עשרים וחמש – אמר ברדתו במדרגות הבית. איך ידע שהמחיר הוא שלושים לירות? אכן, גם זו היתה תחבולה נאה. הוא צחק בקול משנזכר באותה בדיחה. במשרד השכיל להסב את השיחה לעסקי־נשים, ומניבול פה לניבול־פה סיפר מר אברך הלצה יפה: אשה אחת הרתה ולא ידעה ממי הרתה. הלכה אל הרופא ואמרה לו… בדיחה שפלה, – צחק – אבל מפולפלת. ואחר כך העיר הוא כבדרך־אגב: אבל הרי זה יקר מאד בימינו! ואברך ביטלו: יש כאלה שבשלושים לירה בלבד עושים לך את המלאכה כולה – קצבים! די בזול, די בזול – נתבדח, וכבר היה מבוקשו בידו.

אליהו פיינברג לא אהב את ביתו, ואף עתה שמח משיצא מפתחו. באביו ובאמו התבייש. אביו – שהוא ברייה מאוסה אם לומר את האמת כולה. אפילו כלפי בנו – הריהו נוהג בצביעות. מעלים ממנו עסקיו ומשקר באשר לכספיו, רוטן על חסרון כיס ואוצר שמור לו במקום כלשהו. מכוער בצורתו, בעיקום־פנים שלו, בהליכותיו הגלותיות. קטן קומה וקטן מוחין. אמו – אמת שהיתה נאה וגאה לפנים, ונוי זה וגאווה זו הרי ממנה ירש, כשם שממנה ירש גם את עבי־גופו, אלא שבמרוצת הזמן נתרפטה, איבדה תואר והדר ונתנמכה רוחה בין כלי המטבח. ביותר שנואה עליו דאגה נפרזת זו שהיא אופפתו בה. אותה טירחה יתירה בעניני מלבושים ומאכלות, שהיא למעמסה, המידבקת לנפש כזיעה לגוף. מתבייש היה להביא חבר אל ביתו ואם היה מביא – הרי בחשאי, ובשעות שאביו ואמו אינם. למען האמת, עתים דומה לו שכל היגיעה שהוא מתייגע כל־כך לזכות בהצלחה – אינה אלא כדי שיוכל להיפטר מבית זה.

עתה היה מהלך ברחוב, וכאילו נתיישרה קומתו. הלך בראש נטוי וידיו נתונות בכיסי מקטרנו. הילוך גאה, אך לא יהיר. צעד מדוד ולא פזיז. משהגיע לקרן הרחוב, החליט שלא לקצר את דרכו אלא להאריכה ולהקיף כמה רחובות. צריך הוא שהות, אמר, כדי לערוך את שיחתו עם רחל. כן, הוא יאמר לה שענין זה פשוט הוא, ורגיל, דרך־העולם כמעט ואין אשה שלא מתנסה בו פעם אחת לפחות… ומשהשמיע משפט זה לעצמו, ראה פתאום שאכן אמת הוא. אמת לאמיתה. ישר אתה יותר משהנך סבור – חייך בפנימו – ביקשת לומר דבר של ערמה והנה – אמת. כי אין לך בימינו בחורה שאינה עוברת נסיון זה על גופה, לפי שכך הם החיים המודרניים, ומה החשש? ומשהעלה בדעתו מה שתשיב לו, דברים שכבר רמזה עליהם קודם לכן – נתמלא שוב חימה. פינוק, פינוק ותו לא, אמר, וראוייה היא שיחבוט בה. חייו שהיה חובט בה אלמלא ברמן אביה.

מחמת הרוגז הרחיב צעדיו והלך בפנים קשויות ובשפתיים מהודקות, כנחוש לקרב, אלא שאחר כברת דרך קטנה נזכר שוב שיהיה עליו לנקוט לשון רכה ויד רכה, וצנן את צעדו. לאן הוא חש? לקבל את דינו? הוא נתעכב ליד חלון ראווה ונסתכל בחליפות של גברים, מכנסי צמר בעשרים ואחת, מעיל קצר בעשרים ותשע, עניבות בשתים תשעים, חליפה בששים ושבע, גברדין בשלושים… מקטורן של גברדין יעלה לו הענין, חייך, מקטורן של גברדין. לבוש נאה. ומיד נזכר בגאולה. עם כך מצא כמה זרעוני חמניות בתחתית הכיס, נטלם אל פיו ופיצחם אחד־אחד. עקר רגליו מאצל החלון והלך לו לאיטו, כאילו הוא בן־חורין. ראוי לו שיהא בן־חורין. עברה על פניו נערה ונעצר רגע להסתכל אחריה. ירכיים נאות, אמר בטביעת עין, כשהוא פולט קליפת גרעין, חתיכה ראויה להתכבד. שוב נזכר בגאולה וראה שהוא קרוב לביתה. שמא יסור אליה לשאול לשלומה? מעשה נאה יהיה זה אם תודיע לו מעין הודעה של רחל – צחק בלבו והרהר שוב בקורות הלילה.

משנתקרב לביתה של רחל נזכר שעדיין לא החליט מה יאמר לה, אך כבר הניח את הדבר לחכמתו שתשים בפיו את המלים הנאותות בשעתן. נצנצה בו מחשבה שמן הראוי היה להביא לרחל חפיסת שוקולדה או משהו בדומה לזה. אלא ששום סוכה לא היתה בסמוך, מה גם ששבת היום.

אליהו פיינברג עלה במעלות הבית, ולפני הפתח – נשתהה, להשקיט את נשימתו הכבדה. נסתכל בפעמון ואחר הניח סנטרו על חזהו ומשמש בכיסי מקטרנו. אחר הוציא את חפיסת הסיגריות והצית לעצמו אחת. ניסה שוב לתכן במוחו מה יאמר לה ואיך ולא עלה בידו. עדיין היה מהסס מלצלצל.

אך לבהלתו – נפתחה לפתע הדלת לפניו, ורחל עמדה בה.

“שלום!” – אמר כשהוא מסמיק כולו והשמיט את הסיגריה לארץ – “איך ידעת לפתוח?”

“ראיתי אותך דרך החלון” – חייכה חיוך דק ונוגה – “אני מחכה לך כבר משתים וחצי”.

“משלוש” – תיקן בחיוך. – “סלחי לי שאיחרתי”.

“העיקר שבאת” – סלחה לו זה־כבר. לא אהב את הדוק הזה שבעיניה, שכולו חמימות והתמכרות, ושעתה, כמדומה לו – נלוותה לו עוד נימת רוך של אשה בהריונה, רוך זה המבקש להאציל עצמו גם על האב־שלעתיד, רוך רווי, מלא תודה למי שהעניק לה אושר.

“מה שלומך?” – לחש לה על אזנה בלטפו את שערה.

“בסדר גמור” – אמרה בקול רפה ונשאה אליו מבט מלא הודיה על שאלתו. עתה כבר חשה רווחה בלבה, לפי שידעה שהוא שותף לה לכל, אם לדאגה ואם לשמחה. לא ידעה עדיין אם דאגה היא או שמחה.

“בסדר גמור?” – בחנה בחיוך צונן. עדיין פתח תקוה היה כאן שדבר לא אירע.

“ככה…” – נרתעה מעט ממבטו. – “דאגת?”

“אני?” – משך בכתפיו בביטול. המתין רגע ואמר – “ניכנס, מה?”

נכנסה עצבות בלבבה. מעין משב־רוח קר עבר בו. היתה זרות בנעימת קולו.

הלכה לפניו, ומשעברו על פני חדר ההורים, ראה אליהו מבעד לפתח את אמה של רחל, קד קידה קלה ואמר במאור פנים: “שלום גברת ברמן”, אך גברת ברמן לא יצאה לקראתו אלא נענעה נענוע קל בראשה והמשיכה בקריאת העתון, ודבר זה הכניס בהלה בלבו. בת־תפנוקים זו וודאי גילתה כבר הכל לאמה – אמר לעצמו, והיה לו כבר במה לפתוח עמה.

“סיפרת לאמא?” – אמר בקוצר־רוח בהיכנסם לחדרה.

“לא…” – נתייראה מפניו – “למה אתה שואל?”

“היה לי רושם שהיא כועסת משום־מה” – אמר.

“לא, סתם יש לה מצב־רוח היום” – אמרה רחלה ועיניה התחננו שיהיה טוב אליה. אלא שתחנונים אלה היה מתעב ביותר.

“מה שלום אבא?” – שאל.

“טוב” – תמהה עליו.

“לא כועס עלי?”

“למה?” – נבהלה ממנו שוב.

“צריך הייתי להיכנס אליו אתמול. איחרתי, וכשבאתי, כבר לא היה במשרד. בעצם, אני צריך לבקש את סליחתו”.

“שטויות, הוא וודאי לא זוכר כלל את זה” – אמרה.

שניהם שתקו רגע ממושך והוא ידע שהיא מצפה שיפתח באותו ענין.

“עייף נורא” – פיהק – “לא ישנתי כמעט כל הלילה”.

“היית במסיבה?” – שאלה בקול רוטט.

“כן” – פיהק שוב – “עד שלוש כמעט”.

“היה יפה?”

“בזבוז זמן”. – אמר – “מה את עשית?”

“כלום, בתשע הייתי כבר במיטה. השתדלתי לקרוא ולא יכולתי”.

“למה?” – שאל.

“ככה… חשבתי כל הזמן…” וכבר חלחלו דמעות בקולה.

פיינברג שם עצמו כאינו חש בדבר. הוא נטל ספר מעל שולחנה, נתן עינו בשמו – “דזירה” – פתחו באמצע ושאל:

“מעניין?”

“ככה…” – אמרה, ושוב ציפתה לו.

“בזמן האחרון לא מספיק לקרוא כלום” – אמר ונתיישב על הכסא.

“מה יהיה, אליק?” – נשאה אליו עינים מבקשות רחמים ונתיישבה על הספה.

עתה נסתכל בגופה וביקש לראות בו סימנים של שינוי. לרגע נדמה לו שמתניה נתעגלו מעט, ששדיה תפחו יותר, ושעל פניה נסוכה איזו ליאות. אחר אמר בלבו שרק מדמיונו הוא חוזה כך, כי בין כה וכה עבר אך זמן קצר מאד. אף כי ענין שלושים הלירות הביא לו רווחה כלשהי לפני שעה, חש עתה מועקה של טרדות ואי־נעימויות לאין־ספור משחשב על פרטי המעשה שגמר בלבו לעשות. הביקור אצל רופא בחשאין… השיחה שתאלצו לגלות דברים שבצינעה… ריח הסמים והרפואות… הצפייה… חובת ביקור־חולים בביתה…

“זה… כבר ברור?” – שאל בזהירות. עוד קיווה שיתבדה.

היא נענעה בראשה לאות “הן” ועם כך שוב עלה סומק בפניו, שהיה בו גם בהלה, גם רוגז והרגשת אין־אונים.

“מה יהיה?” – שאלה שוב.

“נעשה משהו” – אמר בנעימה מעשית, מאוששת. החליט לא להיגרר אחר רגשותיה.

היא הסתכלה בו, כמו לגלות סימן כלשהו בפניו שיבדה את חששה באשר לכוונתו. אך משלא גילתה זאת, אמרה:

“לא, אליק. אני לא אוכל”.

החלטוּת זו שבקולה, עוררה שוב את חמתו. שוב חש כאילו היא טומנת לו פח, ובכוונה תחילה, שהיא בעצם אויבתו, וכל אהבתה אינה אלא אהבה אנוכית. רצה להטיח לה זאת בפניה, רצה לומר לה שהיא תהרוס אותו ואת כל עתידו. אך הידיעה כי דברים מעין אלה, עתה, עשויים לגרור אחריהם מריבה שלא תביא לשום תוצאה, מנעתהו מכך.

“אל תהיי ילדה” – אמר בקול רך.

“אני כבר לא ילדה” – אמרה בלחש, ועם כך, שלא ברצונה, נשרו דמעות מעיניה, דמעות גדולות, ללא מעצור. הוציאה ממחטה מבית־שרוולה ומחתה אותן, אך הן הוסיפו לזלוג.

פיינברג אמר לעצמו כי ידע מראש שתבכה. כי כל פגישה עמה סופה בכי, כי טבע רע יש לה. כי רוצה היא לעורר את רחמיו. כי, על־כל־פנים, חולשת אופי היא זו, וכי אין היא יודעת לשים מעצור לעצמה.

“תסלח לי” – התנצלה בחיוך דמוע לאחר שקינחה את חוטמה – “אינני יודעת מה קרה לי בזמן האחרון… מכל דבר פעוט אני בוכה…” ושוב זלגו דמעות מעיניה.

“באמת, חדלי מזה, רוחיק…” אמר פיינברג, בנעימת כיבושין של אב לבתו הקטנה, ועם כך חש שוב את בטחונו גובר בו והחזיק טובה לעצמו על כוח הבלגתו. הוא הדליק סיגריה לעצמו, הפיח עשן והעיף עין על רחל. העניין התחיל לשעממו ותמיה היה כמה עוד יארך. הוא הסתכל דרך החלון אל הרחוב. הרחוב היה שומם, רחוב של שבת אחר־הצהרים. שני תינוקות, אוחזים זה בידו של זה, עברו אל המדרכה שמנגד. לרגע, נזכר בילדותו שלו, כשהיה אף הוא יוצא אל הרחוב בשבת אחר־הצהרים. היתה לו אז כיפת תכלת־לבן על ראשו עם מראות ירושלים. היה שמן והכל לגלגו עליו בשל כך. מפוטם מאוד היה ולא חזק ביותר. בבית־הספר, היה התלמיד השקדן ביותר במחלקתו, חביב על המורים. כלום לא משום כך שנאוהו הילדים? כינוהו מלשין, בוגד, חנף. נידוהו מחברתם. והנה עתה – מה עלה בחלקם ומה עלה בחלקו… על הגזוזטרא שממול, בקומה השניה, עמדה אשה שחומת־פנים שחורת־שער, בעלת אברים מלאים, בחלוק צבעוני… ספרדיה כנראה, אמר בלבו… הספרדיות הללו הן כפרי בשל למאכל, אמר…

“אתה אוהב אותי, אליק?”

“כמובן”, – ענה מוכנית. פיינברג לא היה מוכן לכך, וחש שתשובתו לא היתה נאותה, לא הלמה את הריגשה ואת החרדה הרוטטת שבשאלתה. נעימת קולו של עצמו צרמה באזנו, ולפיכך מיהר ונתיישב לצידה, חבק את כתפה ואמר ברוך: “כמובן, רוחיק…”

היא הודתה לו במבט מלא־ערגה ונצמדה אליו.

עתה, משחש את גופה הענוג לפות בזרועותיו, את שדיה מחוצים אל חזו, את שפתיה המתמכרות לשפתיו – נתלהט באותו שכרון־חושים המשכיח בו תמיד את כל תאריה, לבד ההנאות הנכונות לו.

היא התיקה שפתיה ממנו, כבשה ראשה בחזו ומבלי לשאת עין אליו, לחשה: “אני כל כך פוחדת, אליק…”

“אין מה לפחוד ילדונת… אין מה לפחוד…” – מלמל ולא ידע מה, ורתיעתה הקלה ממנו, בבקשה להוסיף ולדבר באותו ענין שלא הרפה ממנו, אך הגבירה בו את תשוקתו. הוא שיקע את שפתיו בצוארה ומעט־מעט הטילה בזרועותיו על הספה. היא התמסרה לו כתמיד, ובחושו את יצורי גווה, לא סרה מעיניו, כל העת, דמותה של אותה ספרדיה מן הגזוזטרה שממול.

דפיקה על הדלת העירה אותם מתנומתם וקולה של מרת ברמן נשמע “רוחיק…” “תיכף, אמא” – ענתה רחל. היא נשקה לפיינברג נשיקה חטופה על שפתיו, קמה, ויישרה את שמלתה. בחלון היו כבר דמדומים של בין־ערביים. פיינברג נסתכל בשעונו. השעה היתה שש ורבע “עלי ללכת” – אמר.

“לא, אליק, אל תעזוב אותי עכשיו” – התחננה.

“יש לי פגישה בשבע” – אמר, ועם כך נתרומם, התקין את מלבושו ועמד באמצע החדר, נכון ללכת.

“לא, אליק… תוותר הפעם על הפגישה…”

“לצערי אני מוכרח…” – אמר ברוכסו את כפתור המקטורן – “מחר בערב, כן, רוחיק?”

“עד מחר בערב… זה כל כך הרבה זמן…” – אמרה ושוב היו דמעות בעיניה.

דמעות אלה הרגיזוהו, וכמעט אמר דבר של גנאי, אך באותו רגע נשמעה שוב דפיקה על הדלת. “כן, אמא” – ענתה רחל.

מרת ברמן פתחה את הדלת ואמרה:

“אליהו, רצוני לדבר אתך רגעים מספר”.

פיינברג הסמיק, העיף מבט שואל ברחל, ומשגילה בעיניה עצבות נוראה, חסרת־אונים, המבקשת רחמים על עצמה. ידע כבר מה נכון לו. כמובל אל הגרדום הלך אחר אמה אל חדרה.

“שב רגע” – הורתה לו על הכורסה, והיא עצמה נתיישבה על הספה.

הוא נתיישב ואחז בשתי ידיו במסעד הכורסה. עתה, כמו נסגרה עליו המלכודת. תנוכי אוזניו בערו. הוא לא תפס כיצד יכול היה להיקלע למצב ביש כזה, שהכל חוֹבֵר יחד נגדו – שלושים הלירות… היעדרו מן המשרד אתמול… ועתה יאחר גם לפגישה עם גאולה… כל אלה גולל עתה על רוחיק עד כדי תאוות רציחה.

“כידוע לך” – פתחה מרת ברמן ואמרה – “בעלי ואני איננו מן הדור הישן, ולא זרות לנו ההשקפות של הצעירים…”

פיינברג אנס חיוך של הסכמה על שפתיו ונענע בראשו, ועם זאת ידע שכל נימוסיו לא יעמדו לו עתה בצרתו. הדם הציף את פניו, כמו אז, כשהיה ילד, ונקרא לחדר המורים משנתפס בקלקלה. ברגעים אלה חש היה שכל עמלו בחכמת היחסים וההתחבבות, שראהו יסוד לעלייתו ולהצלחתו, מתמוטט תחתיו.

“אנו יודעים גם אהבה מהי…” – אמרה מרת ברמן.

היא דיברה במבטא רוסי מובהק. היו לה פנים רחבים, אמיצים, קשוחים, עינים צרות, חכמות, ואף קצר, ובכל אלה דמתה יותר לאיכרה רוסית מאשר לאשת פקיד. קולה הקשה הוסיף חומרה על חומרת דבריה.

“אך אנו יודעים גם למה היא מחייבת” – הוסיפה, ועיניה הצרות נצטמצמו, עד כי דומה היה לפיינברג כי איבה נשקפת מהן.

“אני מקוה” – אמרה בהצמידה כפות ידיה זו לזו – “כי הספקת להכיר את בתנו כדי לדעת שהיא בחורה עדינה ורגישה מאד…”

“אני יודע זאת…” – אמר פיינברג בנימוס רב, ככל שאפשר היה לו במתיחות־נפש זו בה היה שרוי.

אך נראה שדווקא תשובה זו לא נשאה חן בעיני מרת ברמן. היא הסתכלה בו רגע במבט חשדני ואחר אמרה בבהירות:

“אני רוצה לדבר אתך גלויות, אליהו”. הוא נענע בראשו כאומר שהדבר הוא מובן מאליו ורצוי לו עד מאד, ועל אף הפחד ודפיקות־הלב החזקות השתדל ככל־יכולתו להעמיד פנים מקשיבות בתום־לבב, ופקח את עיניו לרווחה, כילד צייתן.

“עליך לדעת שבתי אינה מסתירה מפני דבר…”

פיינברג לא יכול להעלים את הבעת התדהמה שבעיניו. ראשו נתכופף מעט, כאילו ציפה לנחיתת מהלומה.

“היא אוהבת אותך, זאת יודעת אני…” – אמרה מרת ברמן ונשתתקה, ובחנה את פניו. “והנה” – אמרה – “אתם מתחברים כבר למעלה מארבעה חדשים, אם אינני טועה”.

אף כי נדמה לו כי היה זה אך לפני זמן קצר מאד, הרבה קצר מארבעה חדשים, כשנשק לראשונה לרחל בערב לוותו אותה הביתה – נענע בראשו לאות הן.

“ובמשך זמן זה נוצרים יחסים בין צעיר וצעירה. אינכם ילדים סוף־סוף… ויחסים אלה מחייבים. אולי יותר משאתה משער זאת…”

פיינברג נענע שוב בראשו לאות הסכמה, כמבקש לומר שיודע הוא את כובד האחריות שבדבר.

“ובכן” – אמרה מרת ברמן בקול צלול ובהחלטיות – “ברצוני שתדע כי בעלי ואני איננו רואים זאת בעין יפה. אמרתי כבר לבתי ואני אומרת גם לך… אינני אוהבת להתערב בעניניה האינטימיים, אבל במקרה זה נטלתי לעצמי רשות זאת מפני… מפני שנסיון החיים שלי עשיר משלה… עליכם להחליט… לכאן או לכאן…”

“אני…” – פתח פיינברג לומר, ולא ידע עדיין מה.

“לא, אינך צריך לענות לי עכשיו” – אמרה מרת ברמן. ולאחר שתיקה ממושכת הוסיפה: “זה בעצם כל מה שרציתי לומר לך” וקמה ממקומה.

פיינברג קם אף הוא מעל הכורסה וחש כאילו הותרה עניבת־חנק מעל גרונו. לראשונה נשם אויר מלוא חזהו.

“על־כל־פנים” – אמר בהשפלת עין – “אני מודה לך מאד גברת ברמן”. ובלחצו את ידה – יצא את החדר.

בעשותו את ארבע הפסיעות מחדרה של מרת ברמן אל חדרה של רחל, החליט פיינברג לקחת נקם על העינויים שסבל.

רחל עצמה ישבה כל אותה שעה על הספה והיתה חרדה לגורלו של אהובה, בשערה את מצוקתו. היא ציפתה לו באותה הלמות־לב שבה מצפים לצאתו של אדם קרוב מחדר בית־המשפט, בו נחרץ זה־עתה גזר־הדין עליו, או לידיעה על תוצאותיו של ניתוח מסוכן שהחיים והמוות תלויים בו. מששמעה את קול צעדיו, קמה בבהלה לקדם את פניו.

פיינברג נכנס, ובטרם הספיקה לשאלו דבר, התייצב מולה, כשידיו שלובות לו למטה מטבורו, ובעינים אדומות מכעס, אמר:

“ובכן שיקרת לי…”

רחל נדהמה כל־כך שהדיבר ניטל מפיה.

“גייסת לעזרתך את אמך, ילדה מפונקת ושקרנית” – הוסיף כשהוא נוקבה במבטו. ברגע זה דומה היה למורה הנוזף בתלמידו לאחר שתפסו בקלקלה.

“אבל אליק…” – ביקשה לומר.

“היה נעים מאד לשמוע את הטפת־המוסר הזו שאת לא העזת, מתוך פחדנות מגוחכת, לומר לי במו פיך, ושלחת אלי לשם כך את אמך… נעים מאד…”

רחל הסתכלה בו בעינים בעותות ולא ידעה מי העומד לפניה.

“אבל למה צריך היה לשקר!” – הוסיף פיינברג במשיכת כתפיים – “יכולת לומר לי את הדברים בגלוי!” והפסיק.

“ניצלת את האימון הבלתי־מוגבל שרחשתי לך”. – הוסיף ואמר.

רחל הסתכלה ניכחה, אך לא ראתה עוד דבר.

“עשית יד אחת עם אמך כדי לסחוט מפי הסכמה לדבר שברגע זה אינני יכול ואינני רוצה להסכים לו”.

הוא ציפה למענה, אך משלא ניתן לו, שם ידו על בריח הדלת ואמר בשקט:

“לא האמנתי שאת מסוגלת לכך. לא האמנתי שאת מסוגלת לשקר לי ללא בושה. אבל טוב – תפני גם להבא לעזרת אמך. אני לא אחראי עוד לשום דבר”. – ויצא.

כשירד פיינברג במדרגות, הסתכל בשעונו וראה שהשעה חמש דקות אחר שבע. אני מאחר להצגה – אמר בלבו והחליט לקחת מונית. ובעומדו על המדרכה חלפה במוחו מחשבה שבעצם מוטב שכך נתגלגלו הדברים, ועתה יבוא קץ לפרשה מאוסה זו עם רחל. אין אדם צריך לחיות בשקר עם עצמו – חשב – ואפילו תועלת כלשהי צומחת מכך. ואשר לאביה… הוא ראה מונית מתקרבת ועצרה בהרמת יד.

שעה ארוכה לאחר שיצא פיינברג מחדרה, עמדה רחל על מקומה ולא יכלה להתאושש מן התדהמה שהוכתה בה. הרגשת אין־אונים נוראה נשתלטה עליה, מעין הרגשה של קץ החיים, סף מוות. הכל אבד, הכל איננו, לא נותר כלום. הדבר היחידי שעלה בדעתה לעשותו הוא לשלוח יד בנפשה באיזו דרך שהיא. אך גם לזה אין לה כוח. אחר, משנזכרה בכל הדברים שאמר לה, חשה מיאוס בעצמה, כאילו היתה שרויה בטומאה. היתה בעיני עצמה כפי שתיארה פיינברג: שקרנית, פחדנית, זוממת מזימות. היא ראתה את עיניו האדומות־מכעס, המלאות משטמה ותאוות־נקם וכמו נגלתה לה האמת האיומה בכל עירומה. הוא לא אוהב אותי – אמרה. שוב זלגו דמעות מעיניה.

אחר־כך, משנתיישבה, חזרה שוב על הדברים שאמר לה וראתה שאינם נכונים. היא תמהה על עצמה למה לא אמרה לו פשוט שהוא טועה, שהיא לא סיפרה דבר לאִמה. הן זוהי האמת. ואולי סיפרה? – פקפקה. לא. היא לא סיפרה דבר. המחשבה שייתכן וכל חמתו עליה נתעוררה בשל אי־הבנה, מעשה טעות, בקעה כקרן־אור ביאושה. עליה לרוץ מיד, להשיגו ולומר לו שטעה, שלא הבין, שהיא לא סיפרה דבר, שאיננה שקרנית – ואז יימחה כל כעסו כלא היה. הכל יחזור לקדמותו והמריבה הנוראה תהיה כסיוט שחלף. אבל איך תמצאהו עתה?

היא ניסתה לשער מה אמרה לו אמה שהיה בו כדי לגרום לו שיטעה כל־כך. הן אי אפשר שאמה חושדת במשהו. לא היה כל רמז לכך. אמה אמרה לו ודאי מה שאמרה לה, שעליהם להחליט, ומיד. ומשום כך חשב מה שחשב. בעצם – אמרה בלבה – אין להאשימו על כך. אמה היא האשמה ולא הוא. היא הציקה לו ודאי בשאלותיה, ועל כן נתעורר בו כעס כזה. ויותר שהוסיפה לחשוב על כך – ועתה היה הדבר ברור לחלוטין – יותר ראתה שאין בו אשם. כל אדם אחר במקומו היה מגיע לידי כעס כזה. חמלה נתעוררה בלבה עליו ועמה הצורך לנחמו. אילו היה כאן, לידה, היתה מלטפת את שערו וצוחקת יחד עמו על משוגתו.

עם כך נזכרה ב“אותו דבר” וראתה כמה שוטה היתה אך לפני רגעים מספר, כשחשבה שקץ העולם בא, וכמעט רצתה לשלוח יד בנפשה. איך אפשר ששכחה, ולו לרגע אחד בלבד, כי היא נושאת בקרבה חלק מהווייתו, ששניהם בשר אחד ודם אחד ללא הינתק. שגורל אחד קושרם בעבותות שאין חזקים מהם בעולם. שאהבתם איננה עוד שחוק ילדים כבתחילתה, אלא שהיא מוחשית כאדמה שעליה עומדות רגליהם. איך יכול היה הוא, ילד שכמותו, לשכוח זאת?

עליה למוצאו, עוד הערב, ויהי מה – גמרה אומר בלבה – כי אי אפשר שיחשוב עליה, ואפילו לילה אחד, כל אותם הדברים המכוערים שאמר לה, שאין בהם שמץ אמת. עליה לומר לו שוב כמה היא אוהבת אותו, ושאך חטא הוא שיעכירו את אהבתם בדברי־ריב ללא־שחר, כמו שני ילדים קטנים ושוטים. עליה לומר שאין היא פוחדת מכלום ושרוצה היא בכל מאודה להיות אֵם לילדו.

משהחליטה כך חשה רווחה בלבה, ודיינה עם עצמה איך תמצאהו. ביררה בדעתה היכן יכולה להיות אותה פגישה שאליה הלך, העבירה לעיניה מקומותיהם של כמה מחבריו, אך ראתה שיהיה זה מעשה־שטות להתרוצץ בכל העיר ולדפוק על דלתות זרים, ועל כן גמרה שתצא בעוד שעה וחצי בערך ותלך לביתו, ואז וודאי תיגמר כבר הפגישה ותמצאהו שם. אפילו אם לא תמצאהו – תוכל לחכות לו עד שיבוא. אפילו כל הלילה תחכה לו ובלבד שלא יחשוב עליה כל אותם הדברים המאוסים.

כשצעד פיינברג בדרכו חזרה הביתה, בשעה שתים־עשרה וחצי לערך, היתה רוחו עכורה עליו. הפגישה עם גאולה לא עלתה יפה. תחילה כעסה עליו על שאיחר, וביושבם באולם הקולנוע, היו כזרים זה לזה. ככל שניסה לקשור שיחה עמה, לא הצליח, ובמשך שעתיים החליפו ביניהם רק מלים מספר של שיגרה. אחר־כך הלכו לבית־קפה ולאחר שתיקה ממושכת על שתי כוסות יין חם, שאלה אותו מה שלום רחל. עם רחל הכל נגמר – ענה לה. היא לא האמינה לו ואמרה, ממתי זה? מלפני שלוש שעות – ענה, ואמר שמעולם לא אהב אותה. שוב לא האמינה ודיברה עמו בלעג. אחר־כך ליווה אותה הביתה ונכנס עמה לחדרה. משניסה לנשקה, התנגדה לו ואמרה שברצונה לדבר עמו ברצינות. הוא לא נטה לכך ושעמום תקפו. שלא במתכוון פיהק ודבר זה הרגיזה. אמרה לו שאם הוא משתעמם בחברתה, אין היא רוצה לכוף עליו להישאר. אמר שאיננו מבין על מה נעלבה כל־כך ושהיא רגישה יתר על המידה, ומשלא ענתה לו, אמר שלום ויצא. פגישה עלובה – סיכם עתה לעצמו – בזבוז זמן לבטלה. משאמר “בזבוז”, נזכר שגם כסף בזבז: חמש מאות פרוטה למונית, שתים וחצי לירות לקולנוע, לירה ושלושים בבית־הקפה. בסך־הכל ארבע לירות ושלושים. כל זה לבטלה – רגז על עצמו. תמיה היה איך המזל הפנה לו עורף פתאום מבלי שיחוש בכך. ענין רחל… אביה… ועכשיו – גאולה. משהו אינו כשורה עמו. עם כך נזכר בענין הכרס, שהציק לו לאחרונה. כרס זו תפחה מעט יתר על המידה והיא משרה עליו כבידות. אף צורתו מתקלקלת בשלה. הריני משמין והולך – אמר, והחליט בלבו שמחר יתעניין בדבר המכון להתעמלות. עליו להתעמל פעמיים־שלוש בשבוע ותחזור אליו גמישותו אכן, זה הדבר שעליו לעשותו. הוא הרחיב את צעדיו.

כשעמד פיינברג לפני פתח ביתו, שמע קול חרישי, “אליק…”, ומשהפנה את ראשו – ראה את רחל.

“את… איך זה…” – נדהם למראה עיניו.

“חכיתי לך…” – אמרה בחיוך שהיה בו משהו קונדסי.

“אבל איך זה… בשעה זו…” – גמגם.

“לא ידעתי מתי תחזור, ובכן חכיתי עד עכשיו…” – חשה צורך להתנצל.

“כאן, ברחוב?” – אמר בנעימה של תוכחה, כאב המייסר את בתו.

“קודם ישבתי במסעדה שממול, וכשסגרו – טיילתי לי קצת ברחוב… לא ידעתי שתחזור כל־כך מאוחר…” – אף היא הרגישה כבת שנתאחרה לחזור הביתה ועליה לתרץ את איחורה לפני אביה.

פיינברג לא ידע מה יעשה בה. הוא חש עצמו שוב במלכודת. עוד זה חסר היה להשלים את מנת היום – אמר לעצמו – עד משכבך תרדוף אחריך… ללא היפטר, ללא היפטר…

“חשבתי שלא תרצי יותר לראות את פני… אחרי מה שאמרתי לך היום…” – אמר בחיוך, כמי שמכיר באשמתו.

“אתה לא מכיר עוד את רוחיק שלך…” – אמרה.

פיינברג לא אהב התרפסות.

“אבל מה זה עלה על דעתך…” – אמר, ובחל בעצמו משחשב שעתה יהיה עליו שוב לאנוס על פיו אותה לשון של חביבות, שתמיד תבעה ממנו מאמצים כה מרובים, וכה מיותרים.

“התגעגעתי…” – אמרה בהתפנקות.

הוא שטם אותה. איזה טבע ארור – אמר בלבו – גדף אותה, ירק בפניה, והיא תשוב ותלקק את כפות רגליך.

“טוב… בואי נעלה…” – אמר ביובש.

“לא… בוא נטייל מעט…” – אמרה ואחזה בכף ידו.

“עכשיו? לאן?” – אמר. רחמים נתעוררו בו על עצמו. דומה היה לו כאילו הכל עשו יד אחת לגזול ממנו את מנוחתו ואת חירותו.

“נטייל ככה סתם…” – אמרה בחיוך.

הצעתה זו נראתה לו כעזות־פנים, לאחר כל מה שהיה ביניהם סבלנותו החלה פוקעת, אך הבליג על עצמו ואמר בקול שקט:

“אני עיף מאד־מאד, רוחיק…”

“אין דבר” – אמרה – “תשתדל להתגבר על עיפותך. אף פעם עוד לא שוחחנו בינינו ברצינות…”

“אם כן בואי נעלה הביתה” – אמר – “נוכל לשוחח גם שם”.

“לא” – אמרה רחל – “שם… זה לא מתאים. בוא, נלך אל שפת הים”.

פיינברג לא יכול היה יותר להסתיר את רוגזו.

“אל שפת הים?” – אמר כמעט בצעקה – “את יודעת מה השעה עכשיו? כמעט אחת! ומחר עלי לקום בשבע לעבודה!”

רחל נסתכלה בו רגע ממושך וארשת פניה נשתנתה. החיוך שעל שפתיה נמוג והבעה של כאב עצור, אך גאה, באה במקומו.

“נכון, אליק…” – אמרה לבסוף – “עליך לישון… תסלח לי…” ופנתה ללכת.

פיינברג הופתע מן הנעימה הקרה של קולה. אכן, הוא הגדיש את הסאה. חש בעצמו אשמה כלשהי, ואפילו חמלה עליה, אך עם זאת ידע שאם ייכנע לרגש זה עתה, יהיה עליו שוב לשחק את המשחק המאוס של המאהב, אולי עד עלות השחר.

“חכי…” – קרא אחריה – “אלווה אותך הביתה, כמובן…”

“אין צורך” – אמרה – “אתה עייף מאד. שום רע לא יאונה לי”.

“מה את מדברת” – אמר – “אי אפשר שתלכי בשעה כזאת לבדך ברחובות…”

היא לא ענתה, והוא נלווה אליה והלך לצידה. הרחובות החשוכים היו ריקים וצעדיהם הדהדו בקול. היא לא אמרה דבר ואף הוא חשב למוטב כי לא יפתח בשיחה. שאל את עצמו אם ימצא עוד מונית שתחזירהו הביתה. מונית תעלה לו שוב לירה אחת לפחות. עד שיעלה על משכבו תהיה השעה שתים ודאי. מחר עליו לקום בשבע. חמש שעות שינה בסך־הכל. הוא נזכר במשרד, באביה של רחל. האם יפטרוֹ? אם יפטרו – ילך אל זקס ויעבוד בחברת הביטוח. זקס מחבבו ביותר, וכסוכן יוכל להשתכר הרבה יותר מאשר בממשלה. הוא חישב את שכרו ומצא שוב שלאחר כל הניכויים, אין הוא מספיק לו אלא כדי מחייה. חיים עלובים – אמר, ועצבות נשתלטה עליו. רבים מחבריו השיגו יותר משהשיג הוא. האם זה מפני שכשרונותיו פחותים משלהם? – לא. נסיבות שונות היו בעוכריו, בית ההורים, העדר קשרים מספיקים, אולי יושרו? יפה היה עושה אילו נסע לחוץ־לארץ לשנה־שנתיים. לאנגליה, נאמר, שם היה לומד כלכלה וכשהיה חוזר – יכול היה לזכות במשרת מנהל משרד, או שהיה פותח עסק עצמאי. הרבה כסף דרוש לכך… הוא כעס שוב על אביו, על כילי זה הקופץ את ידו ואינו מהנה אותו בפרוטה מהונו. עם כך נזכר בשלושים הלירה וגמר בלבו למשוך ידו מכל הענין. יניח לה לנפשה. לה קל להשיג את הסכום הדרוש מאשר לו. חש צביטה בבטנו ונזכר שלא אכל ארוחת־ערב, לבד עוגה אחת בבית־הקפה. שוב נעכרה רוחו בגלל ענין הכרס. כן, עליו להתעמל, להתעמל הרבה. פעמיים־שלוש בשבוע. דבר זה יחזיר לו את גמישותו…

“לילה טוב” – אמרה רחל ופנתה אל כניסת ביתה.

“חכי רגע…” אמר. אך היא לא החזירה ראשה ונעלמה בחשכת המסדרון.

פיינברג עמד נטוע במקומו. רגע ממושך הסתכל בפתח המבוי והיה תמיה שבכל הדרך הארוכה לא חש כלל במציאותה. “חיים עלובים” – אמר, ולא ידע אם נתכוון בזה לעצמו או לה, או לשניהם יחד. אחר שב על עקבו ופנה לדרכו. השעה היתה קרובה לשתים אחר חצות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50099 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!