לאמן הבמה מאיר מרגלית
את גרישה פלוטקין לא ראיתי זה שש או שבע שנים, וגם אז – בפגישתנו האחרונה, היה זה לדקות מספר בלבד, לפי שאץ היה לתפוס את מכונית המשא הנוסעת לבאר־טוביה. לא ייפלא על־כן, שככה אורו עיני בראותי אותו פתאום ברחובה של תל־אביב, עומד ליד דוכן של ספרים משומשים ומעיין באיזה כרך נושן כשהוא מקריבו לעיניו מחמת קוצר־הראי. אכן גרישה הוא ולא אחר: זו קומתו הכיפחת, המגובעת כלשהו, זה מקטורנו הירוק, המהוה והמרופט, התלוי לו בנס על שכמו, דומה, הנה־הנה הוא נשמט ארצה לולא שהוא מושכו מפעם לפעם על כתפו האחת; אלה מכנסיו האפורים, ששוליהם מעופרים אבק־דרכים והם מגלים טפח מגרביו הצונחים ברישול על הנעליים, ואלה שני שיחי שערו הדהוי מזה ומזה למערֵה הקרחת… אך דומה כי כבר זרקה בהם שיבה.
“גרישקה!” – טפחתי לו על כתפו והושטתי לו יד.
גרישה תפס את ידי בחוזקה, זקף עלי עיניו הבהירות, החמות, שהן צעירות הרבה מכפי גילו, אך ניכר היה בו שזכרונו מעורבב עליו.
“רגע, רגע…” – והוא לוחץ את ידי ביתר חוזקה בכף ידו הרחבה, הנוקשה.
“אינך זוכר את…” – פתחתי להזכיר לו.
אך הוא עצרני מלגמור ומיהר לאמור:
“לא לא, אל תזכיר לי! רגע אחד… אתה… שמע, לא יחד דפקנו כלונסאות בגדר הצפון, הה?”
“לא, טועה אתה.”
“אם כן, כבר יודע אני: עבדת בסדום בשלושים־ושבע!”
“מעולם לא.”
“במחצבה ארבע קילומטר?”
“גם כן לא.”
“אם כן מניין אני מכיר אותך… חכה רגע, שמא מרפיח?”
“ברפיח הייתי אמנם, אבל אותך לא פגשתי שם לדאבוני.”
“אם כן…” – תהה עלי יפה־יפה ועדיין אין הוא מניח מכף ידי.
“אם כן אעזור לך…”
“לא!” – הפסיקני בתקיפות – “אל תעזור לי! מעט זכרון עוד יש לי בקודקודי… עוד לא נס כולו… עוד לא נס… אה, כן! עכשיו אני זוכר! י – פה זוכר אני!… ליזרקה, מה?”
“כן דיברת.”
“לי־זרקה…” – משך עלי דיבור של חיבה ומדדני במבט של נחת – “ליזרקה מן הנמל… שמע־נא, והרי פשוט אין להכירך עוד… כזה מין… מין אדם מן הישוב נעשית… ואתה – פה־פה עכשיו, זאת אומרת, הה?” – אמר, כשהוא תוקע אצבעו למטן, אל מדרכת הרחוב.
“זהו, בעוונותינו הרבים.”
“משמע, חסל פרשת אמברים, ושקים של מאה קילו, ותיבות של קוריס־ראבינוֹ, וחביות של זפת, ודוברות־משא, עבר ובטל – מה?… במקרה נזדמנתי לשם לפני כמה חדשים, כלומר איזה קָרוֹבצ’יק שלי, שמעולם לא שמעתי שמו, בא מאמריקה, מבין אתה, וצריך הייתי להקביל את פניו כמנהג המדינה… שיערת לך מעולם שלגרישקה פלוטקין יש קוּרוֹב באמריקה? – גם אני לא. עכשיו, מבין אתה, מתגלה פתאום שלכל יהודי בארץ יש קרוב באמריקה, וכן להיפך, והם יוצאים לאור העולם כמקקים מחוריהם. זהו. אבל מה לעשות, חביבי, את הטוב גם את הרע נקבל מאת האלוהים, כמו שכתוב, וגם הם מזרע היהודים הם, ולהראות להם את הארץ – צריך גם צריך! שלח לחמך על פני המים, כמו שכתוב, וכפי שאני אומר: זהו עסק המשתלם… אבל זהו עניין לחוד… ובכן נקלעתי שוב לנמל הישן שלנו… מה אגיד לך? – לא הוא ולא האנשים ולא האוניות. לא ממנו ולא מקצתו, כמו שאומרים הבריות. זוכר אתה את נסים ברוך? – ובכן, פרח ואיננו! אמרו שנעשה איזה עסקן באגודת פועלי הבניין. שלומיקוֹ רחמים – נעלם ונסתלק! אין מכירים כזה בכלל! ושער בנפשך: אפילו יוֹסף משיח – זוכר אתה מה היה בשבילנו יוסף משיח? אותו בחור א–דיר, ע–צום כתפיים, שבבוהן אחת שלו היה עוקר ערימה של אשלג ממקומה, עוג מלך־הבשן, שכל הנמל כה– –ר על כתפיו ולב רחב כמו רפסודה היה לו – ובכן, נמחה שמו וזכרו! אבל מה אומר לך, ליזרקה – אמנם נשתנו הזמנים, והכל לא מה שהיה, הריחות לא אותם הריחות והמראות לא אותם המראות – אבל פשוט מתרחב הלב כשאתה רואה כל מה שנתחדש שם – המנופים העצומים! הגררים! המדחופים והמגרופים!… אין צורך בידים: מבין אתה משמעו של דבר! לחץ על הפידל – והמלאכה נעשית בשבילך!… הרי יודע אתה, ליזרקה, איזו נשמה של איכר יש לי, שמתיירא אני, פשוטו כמשמעו, מכל מה שקרוי בשם מכונה למינהו כמו שהתרנגולת מתייראה מן הנץ – אבל! זוהי מדינה! אַ מֶדינע – כמו שהיו אומרים אצלנו לפנים. ומה, כלום מן המדינה עצמה לא נתייראתי? אהבתי, יודע אתה, את ארץ־ישראל. ארץ־ישראל – זה משהו חם ומחמם את הלב, תאנים ותמרים, מעיינות חרבים, מדבר, אוהלים, אברהם אבינו, קבר רחל, חושו אחים חושו, אום־ג’וני, הבה נגילה, יודע אתה. וכשאמרו “מדינה” – נתקררו עצמותי והיו נוקשות זו לזו מצינה… פשוט לא נסתבר, לא על האוזן ולא על הלב… מדינה – זה מין מכונה כזו, עם ברגים וצילינדרים והשד־יודע־מה, הוּ־האַ אחד גדול עם מנהלים ופקידים ופקידונים ופרחי־כהונה ושמשים, ואני, יודע אתה, שונא את זה… אבל אחר כך אמרתי אל לבי: גרישקה – אסור! אסור כך! לא פיגרת כל הימים – אל תפגר גם עכשיו! חלץ את רגליך המזדקנות ו– קדימה! אוץ־רוץ וגם את המדינה תשיג… אגב, לאן פניך מועדות? ממהר אתה אי־שהוא? לא לשום מקום? אם כן תלווה קצת את גרישה פלוטקין בדרכו ונשוחח מעט, מה? הן זה כבר… כמה שנים לא התראינו? שבע? שמונה?”
“שבע שנים.”
“שבע שנים, מה? דבר של מה־בכך! נתרחשו כמה דברים בעולמנו מאז, מה? – ובכן, הבה נלך… אגב, רואה אתה ספר זה? – חולשה יש לי לספרים, כידוע לך, וכשעובר אני על יד דוכן של ספרים משומשים, ואפילו ממהר אני לדרכי כמו היום, למשל, היצר מפתה, ליזרקה, מה לעשות? ומוכרח אני לפחות להציץ הצצה כלשהי… ותראה מה מצאתי: ‘מחקר על צורות השם והפועל במקרא’ מאת יצחק הלוי, ספר שכמותו אני מחפש זה כמה וכמה… אין לנו מושג, ליזרקה, איזה מכמנים יש לנו בשפתנו, והם אוצרות חתומים אומר אני לך… ובכן הבה ונקנה לנו את הספר הזה אחר־כך נמשיך בדרכנו…”
נכנס גרישקה פלוטקין לפנים סוכת־הרוכלים, טפח לו, למו"ס, על כתפו, נופף לו בפניו בספר ואמר:
“שמע־נא, חבר, בכמה תמכור לי גרוטאה בלה זו, הה?”
הלה נטל את הספר, שקלו בידו, ואמר:
“לירה וחמישה־עשר.”
“אה, לא!” – קרא גרישה – “הא לך שמונים גרוש ותן תודה!”
“אמרתי לירה וחמישה־עשר ופרוטה אחת לא אוריד” – פסק הלה.
“גם לא לגרישה פלוטקין? לא יפה! שמע־נא, קח תשעים, ושלום על ישראל.”
“כמו שאמרתי: לירה וחמישה־עשר.”
“איזה מין יהודי עקשן אתה! בשביל מחברת ממועכת זו – לירה וחמישה־עשר? לספסר בי אתה אומר?”
מאחר שהלה לא ענה ונפנה לו לאצטבאתו, נטל גרישה שוב את הספר, הפכו פנים ואחור ודפדף בו בחטיפה כאומד ערכו, אחר שם אותו בבית־שחיו, הוציא שטר לירה מארנקו ותחבו לידו של המו"ס.
“הא לך לירה – וזכוֹר שעשקת את גרישה פלוטקין בעשרים גרוש.”
אחר הרים מן הרצפה את תיקו המרופט, הדהוי, והנפוח עד להתפלץ, אותו תיק ממש שבו היה מביא אוכלו לעבודה ואמר:
“נו, עכשיו שהספר הזה כבר בתיקנו הוא – יכולים אנו לזוז. סבור אתה שלא הייתי משלם עבורו גם חמש לירות? כשאני, חביבי, פוגש בספר כזה – אז אין אצלי שאלה של מחיר, מבין אתה? גם את מכנסי אמכור! אבל מה? היום חייב אתה לעמוד על המקח, שכל העיר הזו, כמו שאתה רואה אותה – חבר פושטי־עור, מלאה חמס כולה, כמו שכתוב. זהו. ועכשיו תיגש אתי עוד לכמה מקומות בענייני המעברה שלי…”
“המעברה?”
גרישה נעצר רגע, תלה בי מבט של השתוממות, ואמר:
“מה, אינך יודע שאני במעברה עכשיו?… נו, כן, מניין תדע? סוף־סוף על גרישה פלוטקין לא כותבים בעתונים ובאנקטים לא עורכים לו ובבמת המצעדים גם כן לא מוצאים אותו. ושבע שנים, אתה אומר שלא ראית אותי, ניחא, אז מה יש להתפלא?… בוא, בוא נלך…” – הלכנו כברת דרך בשתיקה, כשגרישה נותן עיניו בחלונות הראווה מתוך פיזור דעת ואחר פנה אלי שוב ואמר:
“אח, חביבי, הרבה גלגולים עברו עלי! היכן הייתי והיכן לא הייתי? זוכר אתה את שמחה ירדני? ובכן באותו יום שנפצע מאיריקו באניה הבולגרית, יום ששי היה זה, אם זכור לך, בא אלינו שמחה ירדני לחדר ומספר לי שהוא נוסע לסדום. בוא, גרישה, קח את מקלך ותרמילך ונסע יחד – אומר הוא לי, כי טובים השנים מן האחד. מה אגיד לך? – אינני רגיל להשאיר חבר לנפשו בעת צרה. עזוב תעזוב עמו – כמו שכתוב. ומלבד זה – חשבתי בלבי – עכשיו שיש כבר בנמל עדר של עיירים צעירים שכל אחד מהם יכול לשאת על גבו שקיים ולמעלה מזה – מה צורך יש בי עוד? יסתדרו העניינים בלעדי. הקיצור – ארזתי את צרורותי ו־קדימה לסדום! מקוֹר לא סבלתי שם. קשה לומר. סדום, כידוע לך, היא מקום נעים לכל הלוקים בשגרונות; מרעב – גם כן לא! כל זמן שיש לך קורט של מלח – אין אתה נופח את נשמתך, על אחת־כמה־וכמה כשהררים שלמים תלויים על ראשך; ובלילות – חביבי… שמע, לילות ירח כמו שיש בסדום – אין בכל הארץ. הרי סוף־סוף אינני טירון במה שנוגע ללילות של כנען, כידוע לך. ראיתי כבר לילות בגורן של יבניאל, אפילו עם נערה נחמדה שאחר כך השאירה אותי בלב שבור, וראיתי לילות במגדל, אבל לילות כאלה עם המלח המתנוצץ על פני האדמה ועם הצוקים הגדולים מלמעלה ועם הים החלק והשמנוני לרגליך – זהו דבר, ושמע מה שגרישה אומר לך – שכל שויצריה עם האלפים שלה וכל רוסיה עם הוולגה שלה וכל איטליה עם ניאפולי וונציה גם יחד – יכולים לטמון עצמם בעפר מפניו. לא, אין דבר שהייתי נותן במחיר הלילות האלה. ומה שנוגע לרומנטיקה – לא ראיתי צדיק נעזב, והקדוש־ברוך־הוא הטוב והרחמן דאג לזה עוד לפני שלושת אלפים שנה, מה עשה? – השאיר לנו שם את אשת לוט, וכל דכפין יעלה ויבוא עליה במזמוטין חה־חה־חה… רואה אני בך, ליזרקה, שאותך אין זה מספק… נו, טוב, מה לעשות? אני מין אדם כזה. בשבילי זה די והותר, די והותר! ובכן – נתנו לי שם למלא קרוניות באשלג, והאמינה לי שכאב לי הלב על כל אֵת שהייתי שופך לקרונית, שיודע הייתי שבסופו של דבר היא מגיעה אליכם לנמל, ושם היא מצריבה את גבותיכם… זרוק חוטרא באויר ועל שורשו יפול – כמאמר הבריות. נפטרתי מן האשלג בנמל – חזרתי אל האשלג בסדום! דרך העולם חביבי, מה לעשות? סובב־הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. אלא מה? שגרישה פלוטקין ונובומייסקי כנראה לא נולדו לדור בכפיפה אחת, לפי שאחר ששה חדשים פיטר חמישים פועלים, ואני, עבדך, אחד מהם הייתי. ובכן – חסל סדר סדום, ואחר־כך… אבל כאן, במחילה מכבודך, תטריח את רגליך ותעלה אתי לקומה השניה, לפי שכאן חייב אני לסדר משהו בשביל המעברה שלי…”
וכך עליתי עמו באותו בניין של משרדים, הומה ורועש מבאים ויוצאים. נכנס הוא לאחד החדרים ואני המתנתי לו במסדרון שעה ארוכה ומבעד לדלת היה בוקע לאוזני קולו, קול של ריתחה וערבובי־דברים: “לא יקום ולא יהיה, חבר יקר! אתה לא תצליח להיפטר ממני כל־כך מהר, אתה…” וכשיצא – היה סמוק כולו ופניו מבעבעות בזיעה והוא נושם ונושף כלאחר התכתשות.
“מבין אתה עניין שכזה?” – אמר ברדתנו לרחוב ועודנו מתנשם ומתייגע מן הרוגזה – “סככה בשביל הפרידות אני צריך לבנות אצלנו והוא, הפוּקיד הזה, אין לו עצים בשביל זה! תופס אתה? אין לו עצים! כמה יגיעות יגעתי עד שלימדתי את הקורדים שלי לחרוש בפרידות, כמה קללות וחרפות ודברי־נועם ותרגילי־שדה עלה לי הדבר – ועכשיו שלח את הכל לעזאזל, מפני שאחד פקידון עלוב אינו מבין שפרידות צריכות גג לראשן וארבעה כתלים מפני החמה והגשמים והמסתננים. אני אומר לך, ליזרקה, לכל הרוחות והשדים! – הם יוציאוני מדעתי, האזרחים הנכבדים הללו! את השכל השאירו למנהיגים ואת הלב מסרו לכתבניות ולהם עצמם נשארה רק המשכורת!… אבל סבור אתה שלא הוצאתי ממנו ארבעה קוב עצים? – הנה כאן, בכיס הזה יש לי כבר האישור! גרישה פלוטקין הוא אגוז קשה לפיצוח, ברזל בברזל ירוע, כמו שכתוב. כן… במה עמדנו? כן. זוכר אני, ובכן השארתי את סדום לחברים שלי, לפי שיודע אתה, אין אדם צריך לחטוף הכל לעצמו, כל הצרות הצרורות וכל החלוציות וכל הציונות לעצמו – וחזרתי שוב לצפון, והפעם לצפון הרחוק. לפי שאם מכיר אתה אותי, חייב אתה לדעת שתכונה ארורה יש לי והיא – הקנאה. מתקנא אני בצעירים ממני ומתקנא אני בזריזים ממני. ובכן, שמעתי באותם הימים שעולה קיבוץ צעיר לשיך־עבד בגליל העליון, ואומר אני לך – קשה כשאול קנאה, כמו שכתוב. פשוט הלב התחמץ בקרבי: מה פירוש? אני, שכבר לפני עשרים ושלוש שנה הייתי שם וחוננתי עפרו של אותו הר, כמו שאומרים, מן הראשונים שבכלל העפילו לשם, ועכשיו יבואו איזה צוציקים מן הנוער־העובד, שעל השומר ועל הגדוד ועל ברנר – הם יודעים רק מספרים, והם יקדימו אותי? לא, אמרתי, נבלה כזאת לא תיעשה בישראל! הקיצור – הפשלתי את מכנסי, נסעתי לטבריה, תפסתי אוטו משא של משקי הגליל העליון, ומן הכביש עליתי ברגל לשיך־עבד, ומה אתה סבור לך? – באתי לפני כולם!… אה, ליזרקה, מה אומר לך, ימים יפים היו לי שם. שרוי אתה עם צעירים, חש אתה כבן שבע־עשרה לכל דבר. תסע לשם עכשיו ויספרו לך הם: את הצריף הראשון בנה גרישה פלוטקין ואת חדר־האוכל בנה גרישה פלוטקין ואת הנטיעות הראשונות גם כן נטע גרישה פלוטקין. אני, כמו שאומרים, נכנסתי כבר להיסטוריה ולגיאוגרפיה שלהם, ולא כל־כך פשוט למחוק אותי משם! אפילו יבנו שם ארמונות ודור עשירי יוולד להם, כן ירבו, משהו מגרישה פלוטקין עוד יישאר במקום ההוא… אבל מכיון שרואה אני כאן חנות של צעצועים, בוא וניכנס ונקנה איזה כדורגל בשביל הילדים שלי. הה?”
נכנסנו לאותה חנות צעצועים, ולאחר משא־ומתן ממושך עם הזבנים, חזרנו ויצאנו כשלתיקו הגדוש של גרישה נוספו כדורגל אחד, שש מקפצות וארבע חפיסות של עפרונות צבעוניים.
“מבין אתה?” – אמר – “אצלנו במעברה, האבות – אלה דור המדבר. הם אמנם ילמדו אצלי לחרוש, וגם להתרחץ פעם בשבוע, וגם קצת דיסציפלינה וקצת אריתמתיקה פשוטה, דהיינו, שבין החמישי לחודש ועד העשרים בו יש חמישה־עשר ימים ולא שמונה־עשר כמו שהם טוענים כשהם באים לקבל את המשכורת, אבל לומר לך שהם ירגישו עצמם אי פעם בני בניו של יפתח הגלעדי או של חזקיה הגלילי – זאת לא אוכל. אולם הילדים – זה משהו א–חר לגמ–רי. יודע אתה הרי שאינני בקי גדול באקונומיה, ושם בממשלה יש ודאי חכמים גדולים ממני בשטח זה, אבל התיאוריה שלי היא: בילדים יש להשקיע, וההשקעה הזאת משתלמת! ושמע מה שאני אומר לך: הכדורגל הזה שאני מביא להם היום שוה חמש הלואות מאמריקה של מאה וחמישים מיליון כל אחת! זכור יפה מה שאמרתי: יותר מחמש הלוואות!… ובכן, במה עמדנו?… כן, נו, אחרי שיך־עבד קפץ עלי רוגזה של המלחמה. כך הוא, חביבי, לא אלמן ישראל, כמו שכתוב. אין מלחמה עם המדבר – יש מלחמה עם ערבים, אין מלחמה עם ערבים – יש מלחמה עם בריטים, אין מלחמה עם הבריטים – יש מלחמה עם היטלר. הקדוש־ברוך־הוא, כידוע, בחר בנו מכל העמים והוא הדואג לכך שלא תחסרנה לנו פורענויות, וגם לגרישה פלוטקין משמע דואג הוא, לבל יישאר ללא פרנסה. ובכן – מכיון שראיתי שבאותו הקיבוץ כבר דופקים העניינים, התגייסתי ליחידת ההובלה ואכלתי חול ושימורי־בשר במדבר לוב. מכיר אתה את לייבלה פישמן? הוא היה המפקד שלי, ובכן, עם יחידת־ההובלה שלנו הלכתי סביב סביב למחצית הגלובוס. כלומר, תחילה קדימה ורברס, קדימה ורברס, זוכר אתה ודאי – מצרים – קירינאיקה, קירינאיקה – מצרים ושוב קירינאיקה ושוב מצרים, עד שנתייאש אותו גנראל רומל ונשא את רגליו וברח. אילו היתה לך מפה כאן – הייתי מראה לך איזה דרך עשיתי. טוברוק – ניאפולי – אוסטריה – הולנד – בלגיה – צרפת – גרמניה – שוב צרפת, ואחר־כך… אבל זו פרשה אחרת. וכך סייר גרישה פלוטקין את העולם הגדול. מה אגיד לך, ליזרקה, ראיתי את העולם – ולא התפעלתי. תשאל אותי: ראית את רומא? – ראיתי. לא התפעלתי! את ירושלים שלנו לא אתן במחירה. ראית את האלפּים? – ראיתי. לא התפעלתי? אמרתי כבר, הדרך מעין־חוצוב לסדום יפה אלף מונים מכל אותם האלפים. ראית את אגם ג’נבה? – ראיתי. לא התפעלתי! לא לחינם טבל ישו הנוצרי את רגליו במי הכנרת ולא באגם ג’נבה! ראית את פאריז? – ראיתי. לא התפעלתי! מין תל־אביב שכזו – אבל קצת יותר גדולה, ובכן מה יש כבר להתפעל? בלוּבר הייתי וראיתי את מוֹנה ליזה עין בעין ובכן מה? – סבור אתה שמת לבי בקרבי? האמן לי שבחפציבה יש נערות יפות ומקסימות ממנה. הייתי שם השבוע לסדר משהו בענין טרקטור בשבילנו, ופתאום מופיעה למולי נערה… מה אומר לך, ליזרקה? הרי כבר אינני צעיר לימים וראיתי רבות בעולמי, וכבר הצצתי ונפגעתי כמה פעמים כמו שהכתוב אומר, – אבל נערה כזו, אתה יודע, שזופה כזו, כמו אשכול ענבים מוּסקאט, כזו שיש לך תיאבון לנעוץ את שפתיך בלחייה, ועם עינים שחורות כאלה… אגב, מה מעשיך בכלל, ליזרקה, אני מדבר ומדבר ואותך שכחתי כלל לשאול…”
“אני…” – פתחתי לאמור.
אך כאן נשא גרישה את עיניו אל שלט שעל בניין שלפנינו ואמר:
“תסלח לי רגע, כאן אני צריך להיכנס בעוד עניין אחד ואחר־כך אנחנו ממשיכים.”
נכנסנו לאותו בניין, ונכנס גרישה לחדר אחד ואחר יצא ממנו ונכנס לחדר שני, ולחדר שלישי, ולאחר שהמתנתי לו כמחצית השעה, נפתחה הדלת לרווחה ומישהו בעל־משקפיים ובעל פנים מכורכמות נעמד על מפתנה וצעק כלפי גרישה:
“חבר פלוטקין, אתה לא תפריע לי בעבודה, חבר פלוטקין!”
“אפריע גם אפריע!” – צעק לעומתו גרישה – “ואתה חבר אייזנשטיין אם לא תשלח מורה עד סוף השבוע הריני בא לכאן שוב והופך לך את המשרד שלך!”
“אל תאיים עלי בבקשה!” – צעק הלה – “אל תאיים עלי!”
“לא אני אאיים עליך!” – הטיח כנגדו גרישה – “אלא שאת כל המעברה שלי אשלח אליך, וסופך שאתה עצמך תבוא ותבקש את עזרתי!”
“אינך יחידי, חבר פלוטקין!” – קרא הלה, רועד וחיוור כולו – “ויש עוד מעברות בארץ מלבד שלך, כן כן!”
“זה לא מעניין אותי כרגע, חבר אייזנשטיין” – הפנה לו גרישה כתף – “ועד סוף השבוע…”
אך הלה הטיח את הדלת בפניו, וגרישה נאלץ היה לקפל זנבו ולרדת אתי לרחוב.
“את כל המעברה שלי אביא לו!” – שפך עתה גרישה את זעמו עלי, עד כי עוברים ושבים נעצרו בדרכם לראות מה
השערוריה – “תראה אם לא עשה כך! זה חודשיים שהילדים מתהלכים בטלים מלימודים ומתרפשים בעפר מבוקר עד ערב! מהו סבור לו, חובש־ספסל זה, שיכול אני לקרוע עצמי לגזרים ולעשות נתח מגופי מורה? אדרבא! יבוא ויראה בעיניו איזו עבודה יש שם! מבין אתה? סוף־סוף, אחר עמל ויגיעה של מחצית השנה, הצלחתי לבנות שם איזו חתיכת משק, לזרוע ארבע מאות דונם תירס ועוד איזה שמונים דונם ירקות; והצלחתי לרתום את הפרידות הקורדיות ההן לתלם – ועכשיו, שכל זה ייהרס בגלל אחד אייזנשטיין שלא הצליח עוד למצוא מורה לילדים, הה? צריך היית לבוא אתי, למעברה שלי, ולראות מה נעשה שם אחר העבודה לפני הצריפון שלי, איזה צעקות! ואיזה גדופים! ואיזה יללות! והכל עלי ועל ראשי, וילוֹנוּ העם על משה, ככתוב. מה אומר לך? בפעם הראשונה אני מבין לרוחו של משה רבנו, עליו השלום, שעמד על הר סיני, וכשראה את כל הסקנדלים שעושים לו שם למטה – זרק את הלוחות ושבר אותם לרסיסים. אבל מה? – לא היה לו מספיק לב לחסל את העסק, והלך והביא שני לוחות חדשים, וגם גרישה פלוטקין כך. כמה פעמים יש בי רצון לשבור את הלוחות ולצאת לפנסיה? – אבל כשאני רואה שוב את כל הצאן הזה, שבעצם הם לא חטאו אלא מי שפיזרם בין הזאבים – הלב לא נותן, ליזרקה. הלב לא נותן. מה לעשות? לב חלש יש לו לגרישה פלוטקין… כן, אז מה רציתי לספר לך? אתה שומע? – חוזר אני מן המלחמה ו – ישר לתוך לוע הארי כמו שאומרים הבריות. תשאל איך? – ובכן כך היה הדבר: יודע אתה שיש לי אח ביגור? מה, אינך מכיר את חיימקה? צריך אתה להכיר אותו. הוא ההיפך הגמור ממני, שומע אתה? כשם שאני אורח־פורח, נע־ונד, כן הוא איש תם וישר ויושב אוהל. רגליו תקועות בחצירים זה עשרים ושלוש שנה ואין הוא מזיזן משם צעד אחד. חושבני שמאז יריד־המזרח, מתי היה זה? בשלושים ושתים? – לא ביקר בתל־אביב אף פעם אחת, וגם אז מפני שהציגו שם איזו מכונה חדשה לייבוש בקיה… ובכן, בא אני אצלו ליגור, והקדוש־ברוך־הוא דאג לגרישה פלוטקין שלא תשתעמם עליו נפשו כשהוא חוזר מן העולם הגדול… הקיצור, היה זה בדיוק באותו 29 ליוני. אני יוצא בבוקר לחצר ואני מוצא עצמי מוקף באיזה חצי מיליון חיילים בריטים. באמונה, שכל זמן המלחמה לא ראיתי כל־כך הרבה תוֹמים בבת־אחת, על כל פנים לא בחזית האש. אתה מבין איזה ברוך־הבא ערכו לי לאחר הנצחון? כבוד מלכים ממש! סבורני שכשהגיע הגנראל מונטגומרי ללונדון לא ערכו לו קבלת פנים שכזאת. קיצורו של דבר, סחבו אותי בידים וברגלים, יחד עם כל החברים למכונית המשא שלהם – ו – לרפיח. להגיד לך ששבעו הבריטים הרבה נחת ממני – אינני יכול. לא. הרי יודע אתה שיש לי איזו חולשה לשירה. חולשה ישנה נושנה, עוד מימי הגדוד. שמעת פעם את הבס שלי? שמע: ‘שם על פני שדות נר – ח – בים…’ בס עמוק, מה? ובכן, מה עשיתי להם שם ברפיח? – הייתי שר להם בלילה! כיבוי אורות – ואני שר! שעות על שעות! את כל השירים, מימי טבריה־צמח, יודע אתה, ועד השירים האנגליים שלמדתי במלחמה, והם – מתפקעים ממש! הרי אין שום חוק שאוסר על אדם לשיר, ואפילו לא בבית־הסוהר, ובכן הם מתרגזים – ואני שר, הם רוקעים מכעס – ואני שר! ויותר מכל היו מתרתחים כשהייתי שר את השירים האנגליים שלמדתי אצלם במלחמה… סבורני שעד היום הם מתהפכים שם, באנגליה, על משכבם מן הסיוט של הבאס שלי. זהו, חביבי, יתוש קטן יכול להציק לו, לטיטוס, יותר מארבעים לגיונות של חיילים… אבל מה מעשיך אתה, ליזרקה?”
“אני…” – פתחתי לאמור.
אך גרישה הפסיקני, וכשהוא משיט עיניו על פני השלטים של החנויות, אמר:
“רגע, רגע, שמא יודע אתה איפה בית־המסחר של גולדברג־מלינוֹבסקי? מחפש אני ומחפש… אה, כן, הנה… אם כן, נכנס רגע־קט ואחר־כך נמשיך.”
נכנסנו לבית־המסחר של גולדברג־מלינובסקי, ולאחר דין־ודברים ארוך, יצאנו משם ותיקו של גרישה נתמלא בעוד שני פטישים גדולים, שלוש פצירות, חפיסה גדולה של מסמרים 10 סנטימטר, ארבעה מנעולים ועוד כמה זוטות.
“ובכן שומע אתה?” – המשיך גרישה בסיפורו כשהמשכנו ללכת – “אבל במה היינו עומדים? נו, כן, אחר רפיח הרי זה כבר מלחמת העצמאות! אבל פה מתחילה כבר הטרגדיה שלי, ליזרקה. לא עליך ולא על כל בחור־וטוב בישראל. כשפרצה המלחמה נמצאתי במקרה באילת־השחר, וכשיצאו החברה לכבוש את נבי־יושע – ברור מאליו שיצאתי יחד עמהם. מצוה כזו, כידוע לך, מעולם איני משמיט מידי. וואָס טוט גאָט? – יותר מדי טוב היה לי כנראה… שולח כדור ישר אל כתפו של גרישה פלוטקין! במלה אחת – נפצעתי ושכבתי בבית־חולים כארבעה חדשים, וכשקמתי כבר לא רצו לקבל אותי לצבא. לא עזרו צעקות ולא עזרו סקנדלים ולא עזרה פרוטקציה – לא רצו לקבל. וכך קרה שגרישה פלוטקין, מלבד כמה קרבות קטנים בהתחלה, ושיירות ושאר מיני משחקי ילדים – לא השתתף במלחמה! תופס אתה מה זה בשביל אדם כמוני? כֶּתֶם חביבי, כתם לכל החיים! ובכך דע לך, ליזרקה, שגרישה פלוטקין – לא כבש את טבריה ולא כבש את עכו ולא כבש את לוד ולא היה בנגבה ולא נלחם בעיראק־סואידן, ולא רדף אחרי המצרים לאבו־עגילה, ולא היה הראשון באילת! זכור מה שאני אומר לך: לא היה ראשון באילת! לא אסלח להם את זה, ליזרקה, לא אסלח להם לעולם…”
כאן נשתתק גרישה והיה מהלך לצדי, שקוע במחשבות ועיניו מביטות נכחן בארשת של יגון ומרירות.
“נו, ואחר־כך כבר היתה לנו מדינה” – המשיך גרישה בשברון־לבב. – “כפי שאמרתי לך כבר, לא נסתבר עלי העניין מתחילה. אני לא אוהב שורות ישרות ולא מצעדים ולא דגלים ולא המנונים. פשוט לא נולדתי בשביל זה. ואז אמרתי אל לבי: גרישה – אתה יכול לצאת לפנסיה. הלכה חמורך, נסתחפה שדך – כמו שאומרים הבריות. תארוז את המטלטלים שלך, תשים אותם תחת המיטה ותשב לכתוב זכרונות. עשו רעש גדול, תקעו בחצוצרות, טלגרמות ודיפלומטים עפו מפה לאמריקה ומאמריקה לפה, אבל בלב לגמרי לא היה שמח. וזה לא היה בשבילי. המדינה – אמרתי – מדינה למנהיגים, והארץ ניתנה לבני־אדם כמוני. ואז – יום אחד בא אצלי בוניה סולובייצ’יק מן הועד־הפועל, שבינתיים נעשה חוּשוֹב גדול בממשלה, ואמר לי כך וכך, מתחילה תקופה חדשה וצריך לבנות את המדינה אחר אלפיים שנה וכו' וכו' – הקיצור – שאהיה אצלו פקיד במחלקת עבודות ציבוריות… מה אומר לך, ליזרקה, אם לא גירשתי אותו במקל מעל פני, הרי רק מפני חסד נעורים שאני זוכר לו. אתה מתאר לך, איזו חוצפה! לבוא לגרישה פלוטקין, זה שהיה בגדוד, בעמק ובגליל, בנמל ובסדום ובמלחמה וברפיח – ולהציע לו שישב במשרד ושיהיה פקיד בממשלה!… שמע, היתה זו פגישה – עד היום עובר בי רעד כשאני נזכר בה. לא! – צעקתי – גרישה פלוטקין עוד לא מת! ואתה לא תמית אותו בנשיקה של איזו משרה מטונפת בממשלה! ולא תקנה את נשמתו במחיר איזו משכורת עלובה! עוד יש לו כוח לעמוד על רגליו ולבלות עשרה מנהיגים כמו בוניה סולובייצ’יק, ולעבור ברגל את כל הדרך מדן ועד אילת, גם אם לא היה שם ראשון!… לא מת גרישה פלוטקין! – צעקתי… והוא, חיוור כמו סיד, עזב את החדר מבלי דבר דבר. עד היום אינני אומר לו שלום. כואב לי הדבר, יודע אתה, מפני שהיינו חברים טובים לפנים. אבל אינני אומר לו שלום, וגם לא אומר לו עד יום אחרון… ככה זה. ואחרי שיצא… תאמין לי, ליזרקה… בפעם הראשונה מאז בואי ארצה… בכיתי. כן, פשוט בכיתי. אינך יכול להאמין, מה?… עובדה היא. תקפה אותי חולשת־דעת משונה, מין שברון־מתניים, ככה, כאילו זיקנה קפצה עלי. ואמרתי אל לבי – גרישה, גרישה, צריך אתה להסתלק מן העולם. אם כבר מגיעים הדברים לידי כך, כלו כל הקצין… כלו כל הקצין… ואמנם שרוי הייתי בדכדוך־נפש גמור כמה שבועות… ואחר־כך בא אלי ברוורמן מן המרכז החקלאי ו– פיתה אותי. מבין אתה לאיזה מצב הגעתי? מעולם לא עשיתי צעד בחיי על־פי עצת אחרים או החלטת אחרים. והפעם – אינני יודע כיצד היה הדבר – נתפתיתי… הציע לי איזה חלקת־אדמה של הקרן־הקימת, עם בית ועם רפת ועם כמה תרנגולות על־יד הרצליה – ואני הסכמתי והלכתי. איך הלכתי – זו שאלה אחרת – אבל הלכתי. הקיצור – איזה שבעה חדשים ישבתי על האדמה כמו שכתוב, ועדרתי וזרעתי ואכלתי לחם. אתה מתאר לך אותי? – הייתי קם בבוקר, חולב את הפרות ומחלק זרעונים לתרנגולות צ’יפ־צ’יפ־צ’יפ. יודע אתה כמו הסבתא שלי שם בקרים, לפני שבעים שנה, ואחר־כך מחטט קצת באדמה וגורף פה וגורף שם, ומטמין גללים עם זרעים ומוריד עגבניות מן השיחים, וקצת פלפל וקצת חצילים, הכל כמו שכתוב. ואחר־כך הרגשתי שאי־אפשר יותר! מחניק! מחניק פה בגרון, מבין אתה? כאילו ענבו לי חבל על צוארי! כאילו עש אוכל את עצמותי! אתה מבין – ככה אני. לא שאני מזלזל בעבודת־האדמה, באהרון דוד גורדון וביוסף אהרונוביץ. לא. זה הכל טוב ויפה ואשרי האיש – כמו אחי חיימקה מיגור – שיכול לשלוח שרשים באדמה ולראות חיים בעמלו. אבל אני – יש לי שדים ברגלים שלי, מבין אתה? שדים ממש… ויום אחד קמתי והלכתי לקרן־הקימת ואמרתי להם כך־וכך, רבותי, תודה מקרב־לב על החסד שעשיתם עמדי וקחו לכם את המשק ואת הבית ואת הרפת ותמסרו אותם למישהו טוב ממני, ושלום על ישראל. ואז, חביבי, פתאום היתה לי עדנה, כמו שכתוב, וראיתי שגרישה פלוטקין, עוד זקוקים לידים שלו ולגב שלו בארץ הזאת, ושבלעדיו – אולי יסתדרו העניינים – אבל לא על הצד הטוב ביותר, מבין אתה? נו, תגיד בעצמך, ליזרקה – באים כך וכך רבבות אנשים מתימן ומפרס ומבבל ומקורדיסטן – ובאמת בפעם הראשונה אחר אלפיים שנה – ואני אשב לי שם באיזה חור על־יד הרצליה, כאילו דבר לא קרה? לא! – אמרתי – גרישה פלוטקין חי! חי וקיים! ובלעדיו לא תתקיים מדינת־ישראל כשם שלא התקיימה בלעדיו ארץ־ישראל! והלכתי למעברה. וכפי שאתה רואה אותי היום – אני אותו גרישה פלוטקין, ממש כפי שהכרת אותי לפני שבע שנים וכפי שהכירו אותי זקנים ממך לפני עשרים ושבע שנים. ובפעם הראשונה אני מרגיש שגרישה והמדינה זה לא שני דברים כי אם דבר אחד, ושהזיווג עולה יפה, למרות הכל, למרות מה שהיה לי עם בוניה סולובייצ’יק ולמרות המרירות שבלב. ככה זה. ועכשיו אני צריך להזמין עוד כמה שקי זרעים בשביל המעברה שלי, ואחר־כך נמשיך בדרכנו… אבל טרם סיפרת לי, ליזרקה, מה מעשיך אתה, הה?”
“אני…” – פתחתי לאמור.
אבל בעצם מה זה חשוב, מה מעשי אני?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.