היה זה בבוקר חורף קודר. השמים והים היו מקשה אחת של עופרת אטומה, ורק הד רעם רחוק היה מעביר בהם חלחלת־פתאום מפעם־לפעם. דממה כבדה היתה תלויה באויר. הים היה גבוה וכיסה את פרסת־הסלעים ואת השנוניות הרחוקות יותר. גם גל אחד לא הצחיר ברקעת המתכת הרועמת עד האופק, ודומה היה שהנה עוד־רגע תתפוצץ הדממה הזאת, שמי העופרת יותכו ארצה וכל אשר עליה יימחה.

היינו עומדים על הגבעה ופנינו אל הים, כצופים אל גזר־דינה של אותה השגחה שלפני אלפי דורות פקדה אל המבול, – שוב קומץ אנשים מול בריאה גדולה, הרת סודות, – וברגע שעמדנו לחזור אל הבקתה, מחמת טיפות כבדות שהחלו לרדת, כמו כל אחת לעצמה, ראינו דמות בלתי־מוכרה מתקרבת במשעול החוף מצד דרום. אף שהטיפות והשמים הקודרים־מאד היו מבשרים גשם כבד, לא החיש הלה את צעדיו והיה כמי שיודע את דרכו ובטוח שיגיע בעוד־מועד. משנתקרב יותר, ראינו לפנינו בחור קטן־קומה, רחב־כתפיים וילקוט על גבו. כל לבושו היה ­– מכנסיים קצרים וסוודר ירוק, בלוי במקצת, שאחר־כך נתגלו הקרעים במרפקיו. ראשו היה מגולה, ראש גדול, כדורי, גזוז־קצר, דומה לגוש־אבן בלתי־מסותת. כשניגש אלינו, היו כבר פניו מלוחלחות מן הגשם ועם זאת מלוהטות מן ההליכה הממושכת.

“נכנסתי בנחל עד הברכיים” ­– אמר במבוכה כלשהי, כמתנצל, ופלט צחוק קצר וקשה.

וברגע זה ראינו כי נעליו הגבוהות ספוגות מים ורגליו רטובות עד למעלה מברכיו.

“תיכנס, תתחמם מעט” – אמר מישהו מאתנו, וכולנו פנינו וחזרנו אל הבקתה, שאש הכירה מן המטבח החמה את אוירה והשליכה אור מהבהב על כתליה השרויים באפלולית.

הלה הפשיל את ילקוטו, הטילו בפינה, התיישב עליו והחל חולץ את נעליו. את מעשהו זה עשה ללא שמץ מבוכה, שלא כדרך הנקלעים למקום זר, אלא כעושה בתוך ביתו. אחר נטל את נעליו בידיו והעמידן על הכירה שבמדור הפנימי, וברגל יחפה חזר ונתיישב אצל השולחן, שקערות של דייסה היו מהבילות עליו.

“שמי ברקה” – הפטיר אל שכניו לספסל, ועם כך הקריב לעצמו צלחת ומילא אותה סולת מן הקערה הכללית.

היה משהו מאונס בתוי־פניו, כאילו לא נשלמה מלאכתם. כל תנועת־שריר בהם נתלוותה במאמץ רב, ודבר זה נתלבט ביותר מכך שהיה ממצמץ בעיניו מפרק לפרק, כמי שממצמץ מפני האור או כמי שאינו מיטיב לשמוע. בכל זאת היו עיניים אלה, הצרות, עם האישונים השחורים והקטנים, בעלות הבעה רכה, ילדותית, בניגוד לקשיות הקלסתר כולו, למצח הבולט־מעט, לאף הרחב, הממועך־כלשהו, ולסנטר המרובע.

“באת… להישאר כאן?” – שאל מי שישב לידו.

“אני מקוה” – אמר והמשיך ללעוט מן הדייסה.

לאחר רגע נידרדר על גג הפח ברד מטר כבד, כבמפולת־פתאום, החלל החשיך, ובתוך המהומה והמגור איש לא שם לב עוד לזר.

באותו ערב יצא ברקה לים, ובבוקר המחרת, כשחזר עם צוות הדייגים ושובל של רשת על כתפו – כבר היה כבתוך שלו יותר מכן: דומה כאילו היה כאן מימים ימימה, אזרח ממלכתו של הים, שאנו אך־תמול באנו כגֵרים לגבולה.

איש מאתנו לא שאל מי הוא ברקה ולמה בא אלינו.

באותם הימים היה המחנה פרוז לכל רוח וכל־כולו חמישה או ששה אוהלים, סככת דיג גדולה ובקתת־אבן ששימשה חדר־אוכל, מטבח ומקום ההתכנסות. כל אלה נאחזו בנס בתלוליות החול החשוף, שרוחות מערב ומזרח היו הופכות בהן, מנערות אותן, מסיעות אותן ממקומן ומשנות את צורתן בכל שעה ושעה. בבוקר שלאחר ליל סערה, היו האנשים מפשילים את שולי אוהליהם, מציצים החוצה ממשכבם ושואלים, היכן אנו נמצאים היום, כמו באניה המיטלטלת בים. כלים, אבנים, כלונסאות, קורות־עץ – היו נקברים תחת החול ולא נודע מקומם. המקומות השפלים היו הופכים הררים והגבעות היו משתייפות כדי מחציתן. לאור הבוקר הסגרירי היה מתערטל מראה פרעות־הרוח בכל אימתו: יריעות קרועות, עמודי־גדר הפוכים, מלבושים פגורים, ספוגי־מים, צלחות וספלים שהועפו, לבנים שנתלשו מחבליהם, קלתות־דיג מרוצצות. רק האופק הרחוק שבמזרח, שכמה עצי אֵלָה ניצבו בגבולו, נשאר כשהיה, עדות שהעולם עדיין במקומו עומד.

בלילות החורף היה אף הים הורס אל הגבעה, נושך ממנה נשך ומתעלל בחוף ככל שידו משגת מסוּ‎‏גרוֹ. בבקרים, משנח רוגזו, היה משליך אלינו שיירים מביזתו שלא היה לו חפץ בהם, כתן זה, המותיר בעקבותיו את נוצות טרפו להלעיג על מרדפיו.

דומה שאף בריות שונות שהיו באות אז אלינו, מי לישיבת־קבע ומי כאורח נטה ללון, כאילו מפליטת הים באו. לא היינו שואלים לא למוצאן ולא לתכלית־בואן.

ברקה קבע משכנו באוהל שיריעתו נמקה מרוב יושן ושנעזב לאחר יאוש. הוא הטליא את קרעיו, חיבר לו מיתרים חדשים, חיזק את יתידותיו, ובנה סייג של אבנים סביבו, מפני החול המשתפך מכל עבר. באוהל זה היה מסתגר בכל שעה של פנאי וכל הווייתו נתחלקה כביכול בינו ובין הים. גם כשהיה עם הצוות, היה מופרש ממנו במחיצת שתיקתו החמוּרה ואל הבקתה היה בא רק לעתות האוכל. לאחר שבועות שהיה שרוי בתוכנו – לא ידענו עליו יותר מביום בואו. בתוך החבורה היחפנית, הפרועה, המופקרת־כלשהו, היה הוא כנציב אבן, מחשה כמוהו, גם מוצק כמותו. הוא היה עשוי מחומר אחר, לעתים חשנו כאילו זה החומר הסלעי של הצוקים העתיקים, המזדקרים אצלנו במבואות הים.

הוא לא ידע חוק אחר לבד חוק הים. למרוּת ולמשפטי החברה לא היתה שליטה עליו. כשפנו אליו פעם שיצא עם העגלה של המושבה, הפטיר, אני עובד בים. מאז לא פנו אליו עוד בשום הצעה מעין זו. קשה־עורף היה ולא הכיר בסידור־העבודה המקובל או בהחלטותיהם של מוסדות. דומה שלא הבין את תכליתם. הכל השלימו עם כך, לא באו עליו בתרעומת ולא חששו פן יהיה דוגמא רעה לאחרים. נראה הדבר כאילו המושגים המקובלים, ואפילו הם מיוסדים על אָשיות המוסר וטובת־החברה, מתנפצים אל צור האופי החזק, השם אותם ללעג עד שמחווירים לעומתו.

אך כמידה שבז לסידרי החברה כך לא ידע גבול לעבודה. לעתים היינו מוצאים אותו לבדו בסככה הגדולה והאפילה, שהיתה דומה יותר למרתף של שודדים מאשר לסדנא של יורדי־ים. משהיתה נפתחת הדלת, היה האור החיוור המפציע פנימה, מערטל מראה אימים של מסכי רשת סמיכים, עגנים כבדים, מטילי ברזל, קלתות נצרים, תרנים ארוכים, חבלים ושלשלאות, ובתוכם, כחיה השומרת במאורתה על שללה – היה רבוץ ברקה, כשהוא מטליא אחת הרשתות או עוסק בתיקונים של אביזרי הסירות. לרגע היה נושא את עיניו משיפולי מצחו, הזקור כמו לנגיחה, לראות מי הבא, ומיד היה חוזר למלאכתו. לעתים, בימים של סערה, כשהים היה ירוק, גא ועז, וחזיזים חולפים בינו ובין השמים, מקצה עד קצה, היה ברקה נראה על החוף הרטוב, יחף ומכנסיו מופשלים עד למעלה מברכיו, משוטט למרחוק, עד לצוקי הכפר הערבי, ואחר־כך חוזר וממשיך עד קצה שלשלת הגבעות מדרום, ושוב חוזר על עקביו, כמה וכמה פעמים. איש לא ידע מה ביקש למצוא בשעות אלו על החוף, והיה הדבר דומה לשיטוטיו של כלב־ציד המריח טרף מרחוק. בלילות, כשהיה חש כי הים נרגע מסאונו, היה יוצא מאוהלו, יורד לבדו אל הסככה, מדליק פנס והולך להעיר את הדייגים להוריד סירה אל הים. בים, כמו על החוף, לא היה מוציא אף דיבור אחד לבטלה. היה חותר, פורש, אוסף ועומס בשתיקה גמורה, וכשם שלעולם לא היה פולט קריאת שמחה מפיו כשהעלה רשת מלאה, כך לא השמיע אף פעם שום ריטון כשחזר בידים ריקות. את ההתפעלות והריגשה וכן את רפיון־הרוח והאכזבה, ראה כתכונותיהם של טירונים. את ההצלחות ואת הכשלונות כאחד, קיבל, כדייג מלידה, מתוך שוויון־נפש, כמחזור הטבע, כחליפות יום ולילה, קיץ וחורף, שאין בכוחם להטות ממסלולו את מי שהים הוא בדמו.

ודבר זה, הוא שהבדיל את ברקה מכל אחד מאתנו. הוא היה חמוּר כמו הים, עוצר־אונים כמוהו, כמוהו צופן סוד, הרה סכנות. מאחר שהיה פרוש מן החברה, דומה היה כי אין לו בעולמו אלא הים בלבד. כשהיה יורד מן הגבעה, מעתיק בשתי ידיו סירה על גבי החול, דוחפה בשכמו בירכתיה, משיקה אל הים ואחר־כך מסיעה כנגד גלי החוף ומשייט על מרחב המים העצום עד שנהפך לנקודה זערערת באופק ­– עשה זאת באותו בטחון מעורר־קנאה, כשל פרש מנוסה, האוחז ביד קלה במושכות סוסו, עולה עליו בתנופת־רגל אחת, ובשטשוט קל מעוררו לדהירה מהירה ללא מעצור. כוח טמיר היה זה שמשכהו אל הים, בוקר וערב, מבלי יכולת להיפרד מעליו גם לשעה אחת, בין שהוא שקט ובין שהוא סוער. ברקה אהב את הים, אמרו. ואף־על־פי־כן, אי אפשר היה לדמות אהבה זו לאהבת איכר את אדמתו, היוצא אל שדותיו, פוסע על רגביהם ונהנה מן הנביטה, הגידול והפריחה. אהבתו שלו, לא היה בה מאותה שלווה ואותה הנאה־שקטה. היה בה מסערת־הקרב, מהתגרות המלחמה. אהבה זועמת, מעורבת במשטמה, מעין אהבת כלבים הנושכים זה את זה עד־דם בעת תאנתם. ברקה היה ניצב מול הים כששתי רגליו פסוקות על החול, כמי שמודד את יריבו לפני התגוששות. ומוזר הדבר, שאף כי היה ברקה קטן־קומה, הרי כשעמד יחידי על החוף, דמה לענק.

בערבים, כשהיינו מתכנסים בחבורה אחת, לגרש את העצבות שבעקב הבדידות מול שממת החול, הים והשמים האפלים – היה ברקה מסוגר באוהלו כשבלול בקליפתו. שעות אחדות היה אור העששית מפציע מסדקי הפתח כשהוא מהבהב ומתנועע עם נענועיו של התורן, ואחר כך כּבה כאילו הרוח הפיחה את שלהבתו. מה היה ברקה עושה בשעות אלו לבדו? – שום ספר לא היה מצוי באוהלו. משהיה נכנס אליו מישהו להודיעו דבר־מה, היה מוצאו מוּטל בבגדיו על מיטתו, פקוח־עיניים, ידיו שלובות־לו תחת ראשו והוא בוהה בראש התורן כששלווה גמורה שורה על פניו. דומה כאילו היה מקשיב במתיחות לכל ההמיות שבחוץ, לנפנוף כנפי הרוח, לנביחת הים, לרחש גרגרי החול, לקול חבטות ופחים מתלהמים.

לעתים, בימים שהים היה סוער, היה ברקה הולך אל הכפר הערבי הסמוך. שם היה יושב על גבי שרפרף של נצרים לפני בית הקפה, לוגם מספלו ומסתכל על הים הירוק שלרגליו, שסלעים גדולים, אבנים עתיקות ומזח גבוה הדבירוּ את סערתו במיצרם. בבית־קפה זה, שפתחו היה מעין לוע של מערה, ושאולמו – חורבה קמרונית וחשוכה שאבניה שחורות מפיח עתיק־יומין, היו לוגמים מספליהם אף דייגי הכפר. ברקה לא היה מתערב בשיחם־ושיגם, אך זקן אחד מאלה, שדוף־פנים וחסר־שיניים, היה רגיל לקרב כסאו אליו ולארח לו לשתיקה. שעה ארוכה היו שניים אלה יושבים זה בצד זה, וללא החלף מלה ביניהם היו מסתכלים בים, בחליפות צבעיו העמוקים, בהתנפצות גליו אל חומת האבנים, בקצף הניתז לחשרת־רסיסים ומשתפך על איזוב הסלעים.

באותו חורף, כשלושה חדשים לאחר בואו של ברקה, בא אלינו מרסל. היה זה בחור גבה־קומה, מסורבל במקצת, ויפהפה. תלתלים שחורים, עבותים, עטרו את ראשו, ירדו על מצחו וכיסו את עורפו; היו לו פנים שחומים, לחיים אדמוניות, אף דק ומחוטב ושפתיים מלאות, חשקניות. בבואו, נשא עמו ילקוט גב גדול, מצופה צמר־עזים חום, ממין הילקוטים הגרמניים, מזוודה שתוויוֹת בתי־מלון צרפתיים היו מודבקות עליה, ולבוש היה חולצה לבנה, מקטורן ומכנסי־קטיפה ירוקים, מהוהים. כל חזותו העידה עליו שהוא בן־טובים, אברך של מכללה או מעין זה, והיה בחגיגיות מראהו ניגוד גמור לחזותם המרופטת, הבלוייה והמזוהמת של אהלינו ומלבושינו. בהציגו עצמו לפני מי ששימש אז מעין “מזכיר”­­, הכריז שבא אלינו משום שהוא “אוהב את הים” ושאל אם יוכל לקבל אוהל לעצמו כי הוא נוהג לכתוב בערבים. הכרזתו זו, ומשאלתו, שעשו להן כנפיים עוד באותו ערב עצמו – חרצו מיד את דינו, להעלות עליו את לעגה של חבורתנו. הכל סבורים היו שלאחר ימים מספר, משיעמוד על קשיי החיים וימצא שאין המקום יפה ביותר למשכן־סופרים ולהתייחדות עם בת־השיר – יצרור עלם חמודות זה את ילקוטו ואת מזוודתו ויחזור למקום שממנו בא. אך סברה זו – נתבדתה עד מהרה. מרסל לא ידע כלל “חבלי הסתגלות” מה הם. נלהב, מתפעל, עליז ושופע חיים, היה מלהג בלי גבול ליד שולחן האוכל, ועם כל מי שנפגש בדרכו, ובלי שים לב ללגלוגם של שומעיו – היה נוטל תשעה קבין בכל שיחה ומדבר על כל ענין שעלה על לבו. בעברית משובשת שלו, מעורבת בביטויים צרפתיים, או לעתים, מתוך פיזור־דעת, בצרפתית בלבד, היה מספר על הרפתקאותיו, על תולדות־חייו, על פאריז, על בודליר, על סארטר, על זונות, על תלאות נסיעה, ודומה שמעולם לא נתן דעתו אם מבינים אותו אם לאו. לעתים, בערבים, כשנחה עליו הרוח, היה עומד באמצע הביקתה ובהחוויות של אמן הניצב על הבמה, היה מדקלם שירים ארוכים בצרפתית. פוחחותם ובורותם של שומעיו, כמו לגלוגיהם, לא הפריעו לו כל־עיקר: דומה שקהל זה, שעליו יכול היה להשפיע את כל אוצרות ידיעותיו, באין מכלים, היה הטוב בקהליו, אם לא היחידי. בחבורה זו של שני תריסרי בלויי־בגד וחובשי־גרב, היה הוא הנביא, המשורר, הפילוסוף, ולאחר זמן קצר, כשלמד, בתפיסתו המהירה את ענייני הנקודה, נעשה כביכול גם חכם־הכלכלה, המדינאי, האדריכל. המתכנן, המארגן, צופה העתידות. תמימות של ילד, פיזור־נפש של אמן ועושר־ידיעות של תלמיד־חכם חברו בו יחד, ובשל אלה נעשה מנלעג למשעשע. בפטפוטו העליז, בבדיחות־דעתו, או אף כשהיה מתלקח כנעורת בשל דבר־שטות ושופך חמתו בקיתונות של גידופים צרפתיים שאיש לא הבינם – היה מגרש עצבות ומרה־שחורה בכל אשר נמצא.

כך היתה תחילתו של מרסל בחברתנו. אלא שמעט־מעט נהפך עליו לב החברה. קסמו של המפתיע והזר – נתפוגג, החיבה שזכה בה – פינתה מקומה לסובלנות, והסובלנות – להרגשת טורח. מרסל לא צלח לעבודת־כפיים. משנשלח לחפירת בורות במחנה – היה מתחיל בהתלהבות ובעסק גדול, אך לאחר רגעים מספר היה מתייגע, נח שעה ארוכה, ומשחוזר לחפור – לא היו זרועותיו הארוכות שולטות עוד במעדר, רפויות היו, וכמו נשמטות לארץ מכובד הכלי שאין בהן כוח להחזיק בו. מפעם לפעם היה זונח את מקומו והולך אל המטבח, או יורד אל שפת־הים, לקשור שיחה עם חברים. דומה שיצר הדיבור כה חזק היה בו, עד שלא יכול להימצא אפילו שעה קצרה עם עצמו. משהיה נשלח לעבוד במקום מרוחק, בשטחים שמאחרי הגבעות, היה נוטל עמו ספר, ולא אחת נמצא יושב בצל אילן וקורא להנאתו. מעתה, שוב לא היה משעשע, אף לא נלעג. על הרבה פשעים כיסתה חיבה בחברתנו, אך לא פשע מעין זה. דומה שאף הוּא החל חש בכך, ורוחו נתמנכה. היה פורש מן החברה ומסתגר באוהלו, בו התגורר עם עוד שניים מן הדייגים, ובערבים מבלה בקריאה או בכתיבה. מעט מעט החלו רואים בו טפיל ומדברים איך ליפטר ממנו.

אלא שאז כבר היה ברקה לימינו.

לפלא היה הדבר איך נקשרו שניים אלה לאהבה זה את זה. ברקה שהיה כולו ממשות מוצקת, קשיות החומר, ומרסל, שהיה ערטילאי, מרחף על כנפי רוח, ללא קרקע תחת רגליו. האם היה בזה מסוד כוח המשיכה שבין ניגודים? או שמא מצאו זה בזה דווקא אותן סגולות, נעלמות מעין זר, שהיו מצויות בשניהם כאחד?

תחילה, דומה שלא הבחינו כלל זה במציאותו של זה. מרסל לא ראה את ברקה בקהל שומעיו, בהיותו חבוי, כדרכו, בקרן זוית. וברקה – היה מסתלק לאוהלו, כהרגלו, בשעה מוקדמת. אך לאחר זמן, נתפס יותר ויותר לשיחותיו של נער צרפתי זה, ובערבים, לא היה פורש עוד, אלא נשאר בבקתה עד שעה מאוחרת, ובהקשיבו לדבריו היו עיניו מתנוצצות, וחיוך רחב היה פושט על פניו. הוא היה נותר עד אחרון המאחרים, ובקומו ללכת, היה עוד משהה בו מבט של חיבה, כמו קשה עליו הפרידה ממנו. אף כשהיה פוגשו במחנה, היה מברכו במאור־פנים, שואלו לשלומו, וכל הבעת החומרה היתה סרה מעל פניו.

פעם, בשעה של בין־הערבים, כשהים היה רגוע, וארגמן חופה את גדותיו הרחוקים, היו שניהם עומדים על החוף ופניהם אל האופק.

“הה, איזה ים נפלא!” – אמר מרסל בפנים לוהבות, כשהוא פורש ידיו כמבקש לחבוק עולם ומלואו.

“ים יפה, מה?” ­– אמר ברקה כשהוא נושא אליו מבט של חיבה.

“ים נפלא!” – חזר ואמר מרסל – “גלוי… אבל, הרבה סודות…”

ברקה החריש רגע, כמהרהר. ואחר אמר:

“תעבוד בו – תבין את כל הסודות.”

“אה, כן,” – אמר מרסל – “אבל אני לא יודע כלום בעבודה הזו”.

“תלמד” – אמר ברקה.

אך מרסל, דומה שלא שמע את דברו. הוא הוסיף לגמוע את יפי המרחבים, כאילו היה נושמם אל קרבו.

לאחר מכן, כששמע ברקה שעומדת ליפול הכרעה על סילוקו של מרסל, הלך, זו הפעם הראשונה מאז בואו למקום, אל ישיבת המזכירות, וכשדיינו בדבר, נטל את רשות הדיבור ואמר, “מרסל הוא בחור טוב מאד ואני חושב שהוא צריך להישאר פה”. קשה היה לענות על דברים אלה ונשתררה שתיקה, ולבסוף אמר אחד החברים: “כן, אבל אי־אפשר שנחזיק פה אדם שלא יכול ולא רוצה לעבוד…” “אני אקח אותו לים” – אמר ברקה וקם ויצא.

למחרת בלילה יצא מרסל עם ברקה לים, ובעוד יומיים נטל את צרורותיו ואת ספריו והעבירם לאוהלו של רעו החדש.

שוב עורר עליו מרסל לעג ומורת־רוח. בהיותו בסירה היה מרבה להקיא ואחר היה משתטח בפישוט אברים, תשוש, מבלי יכולת להמיש יד או רגל כל זמן ההפלגה. לא רק שלא היה לעזר, אלא היה כנטל מכביד, תוספת מטען לספינה וטורח־יתר על הדייגים. בהגיעו לחוף היה מתנודד על רגליו, מהלך כשיכור עד האוהל, ורוחו שבה אליו רק לאחר כמה שעות של שינה. כעבור שבוע, משלא ניכר בו כל שינוי לטובה, שאלו הדייגים למה להם ספחת זו על צרותיהם, וביקשו שוב להיפטר ממנו. אלא שעתה ידעו שלא יוכלו לו. ברקה עמד לו למגן ולמסתור ולא הועילו כל דברי תוכחת ושידול. “אם תסלקו אותו ­– אסתלק גם אני” – אמר.

מעתה היו מרסל וברקה דבקים זה בזה ללא היפרד. ברקה היה דואג לצרכיו של מרסל במסירות של אב הדואג לילדו. הוא היה מעירו בבוקר, מצווה עליו מה ילבש, מדריכו בעבודה, מזהירו מפני הסכנות ומפני נזקי הגוף; היה מיעצו איך ינהג בחברים, נוזף בו בכל עת שנתגלה בחולשתו, מעודדו להילחם על זכויותיו. מאחר שהיה מרסל זללן מופלג, היה ברקה מותיר לו מארוחותיו, מקרב אליו את הקערות בשולחן חדר־האוכל, מושך למענו תוספות מן המטבח, ובצאתם לים היה לוקח עמו מנה אחת אפיים עבורו. מרסל היה מקבל עליו את מרותו של ברקה כנער צייתן, ועשה כל מה שציווה עליו; אולם טובתה של ריעות זו היתה טובת־גומלין. ברקה העריץ את מרסל. הוא העריץ בו את חכמתו, את עושר ידיעותיו. את כשרון דיבורו, את רוחו הפיוטית. בערבים, היו שניהם יושבים באוהלם, זה על מיטתו שלו, וזה על מיטתו שלו, ומרסל היה מרצה לפניו על פרוסט, על בודליר, על ואלרי, מדקלם שירים בצרפתית, ואם גם לא היה ברקה מבין הרבה בכל אלה – היה מקשיב לו בפה פעור ושותה בצמא את דבריו.

בשבתות, כשהשמים היו זכים והאויר חם, היה ברקה נוטל עמו את מרסל לטיול של שיט. הוא היה מעירו בבוקר ואומר: “בוא, מרסל, ננסה את המזל בחכות”. “יום יפה?” היה שואל מרסל ומחלץ את עצמותיו בעצלתיים. “יום יפה, קום” – היה ברקה עונה ומושך מעליו את השמיכות. שניהם היו הולכים אל הבקתה, מכינים לעצמם צידה ליום תמים ויורדים אל החוף. ברקה מוציא חכות מספר, חבלים, וסל־נצרים מן המחסן, ואחר הם ממישים סירת־משוטים קטנה אל המפרץ ומפליגים אל מרחב הים. ברקה היה חותר ומרסל יושב בירכתיים ומנעים לו את זמנו בשיחתו. לאחר שעה קלה היה מציע: “בוא, נתחלף מעט”, אך ברקה לא היה מניח לו: “אתה שב שם והמשך לסַפּר” – היה אומר לו – “קשה לחתור פה לבד”. משהיו מרחיקים, ומסביבם אך ים המנענע אותם כבעריסה, היה מרסל משתתק. מבטו נוהה בקמטי הגלים, ושוקע בהרהורים שעה ארוכה. “על מה אתה חושב?” ­– שואלו ברקה לבסוף. “על כל העולם” ־ ־ אומר מרסל משמתעורר מהרהוריו – “עולם גדול, והאנשים בודדים, כל אחד לעצמו”. “נכון” – אומר ברקה וממשיך לחתור. אחר היו מגיעים אל שרטון־סלע שבלב ים, מעגינים שם את הסירה וברקה תולה את החכות בזיזים. “על־יד הסלעים, מתלקטים הרבה דגים” היה אומר, “עכשיו נחכה”. וכשהיה הוא יושב ליד החכות וראשו בין ברכיו, אורב לרעידות החוטים, היה מרסל משתרע על הסלע בפישוט אברים, עוצם עיניו ומוסר עצמו לרשות החמה, עד שנרדם. משהיה מתעורר – כבר היו שלושה־ארבעה דגים מפרפרים בסל־הנצרים, וברקה מחייך בהנאה: “תישן, תישן” – הוא אומר לו – “כשאתה ישן, הדגים לא מפחדים ונתלים על החכות”. “כמה יש לך?” – היה מרסל מתנער בבת־אחת ממקומו ומרץ תוקפו, ומשתוחב ראשו לסל ורואה את הדגים המנצנצים בו בקשקשיהם הזוהרים בשמש, היו קריאות התפעלות פורצות מפיו: “איזה יופי! כמו פעמונים! פעמוני כסף! תאר לך איזה חיים יש שם בעומק הים!” “אני לא יודע למה לא יוצאים לדיג־חכות”– אומר ברקה – “אפשר לתפוס כך יותר מברשת…” אך מרסל אינו מקשיב לו. הוא משתעשע בידיו בדגים החלקלקים ודומה שרואה בהם עולם ומלואו. “תביט, תביט” – הוא אומר – “מה הם? חיים? מתים? אי אפשר לדעת… תמיד על הגבול…”

בחזרתם, והשמש כבר בשיפולי האופק, שוב יורדת שתיקה עגומה וכבדת־הרהורים על מרסל. הים אז צח ולאֶה ואין בו קמט אחד. כולו כבריכה גדולה וזכה, אוצרת דממות עמוקות ומנגינות רחוקות המרטיטות באויר מן האופקים, כנימי כינור הרוטטים ממשב רוח קל. ברקה ומרסל דומים אז לבדם בעולם כולו. הם והים ואין בּלתם.

“ים גדול!” – אומר מרסל בעלותם לחוף, ומשולהב כולו, מלא רשמים עד לא־הכיל, הוא מספר לכל הנפגש בו על קורות השיט. ברקה מחריש, אך פניו קורנות מהנאה. יותר משהוא נהנה מן המסע עצמו – הוא שמח שעלה בידו להנוֹת את מרסל.

“אנחנו יודעים רק מה מועיל ומרסל יודע מה יפה” – אמר פעם ברקה לאנשי הסירה כשפתחו לדבר בגנותו. ולא ידע, שאז כבר נאצל עליו מזהרו של היפה, כשם שבדמו של מרסל כבר נמסך מלשד החיוּת הנקנה עם העמל.

לילה אחד, היה זה בסופו של אותו חורף, נתעורר ברקה מקול סערה שקמה לפתע. התורן היה מתנודד וחג כתורנה של ספינה מטולטלת בגלים. שולי היריעות התנפנפו ונחבטו במשק פרוע על הקרקע, והמיתרים השמיעו קולות פציחה כמתפקעים. סילונות של גרגרי חול עברו ביעף מפתח האוהל, דרכו וחוצה. ברקה קם בבהלה, בהיזכרו כי שתיים מן הסירות עוגנות במפרץ והן עלולות להינתק ולהתנפץ אל הסלעים. בטלטול עז העיר אל מרסל: “קום, סערה, צריך להוציא את הסירות אל החוף!” בבת־אחת, כמי שרגיל לציית לפקודה, קפץ מרסל על רגליו ושלשל עצמו למכנסיו. יחפים וערומים עד למותניהם יצאו שניהם אל החשיכה, שם שרקה הרוח וברד חול היכה בפניהם. בהגיעם אל הים, מצאוהו גועש, עכור, וחלוצי גליו מסתערים אל רגלי הגבעה. את הסירות אי־אפשר היה לראות, אך ביודעו את מקומן, נכנס ברקה למים וקרא למרסל לבוא אחריו. בהגיע המים עד לכתפיו של מרסל וטרם נראו הסירות, אמר לו ברקה – “אתה חכה לי פה ואני אשחה ואמצא אותן”, וזנק קדימה. מרסל עמד וציפה כשהוא רועד מקור והרוח טופחת בפניו, אך מעט־מעט חש איך החול אוזל מתחת לרגליו ועמידתו נשמטת. “ברקה!” קרא, “ברקה!” אך ברקה היה רחוק ולא שמע. מרסל החל חוזר לאחוריו צעד צעד, וככל שנתרחק ממקום עומדו כן גבהו הגלים. גל אחד שטפו מעבר לראשו והפילו, אך הוא הספיק עוד לקום, ובהיסחפו מרחק רב קדימה חש את הקרקע המתגבהת פתאום. בבולעו מים מלוא בטנו, נתקף בהלת־מוות, וכנרדף על צוארו, החל לרוץ לעבר החוף עד אשר הגיע אל היבשה ונפל על פניו על החול.

ברקה לא שמע את קריאותיו של מרסל, אך חוש חד, מעין זה המצוי בחיות בהיות ילדיהן צפויים לסכנה – המריצוהו לשוב על עקבותיו. הוא קרא כמה פעמים בשמו של מרסל, ומשלא נענה, שחה בכל־כוחו אל המקום בו השאיר את רעו, ומשלא מצאו, שוטט בבהלה על סביבותיו והמשיך לצעוק, אחר חש אל החוף לקרוא לעזרה. שם נתקל בגופו של מרסל המוטל על החול הרטוב. “מרסל! מרסל!” – קרא וטלטלו בכתפיו, וגניחה ניחרת שנפלטה מפיו של הלה, השיבה את רוחו של ברקה. הוא הרימו, עמסו על שכמו ונשאו אל האוהל.

למחרת לא היה בכוחו של מרסל לקום. גופו להט מחום, עיניו יקדו וכתפיו רעדו. ברקה, זו הפעם הראשונה מאז בואו למקום, לא יצא לעבודה. הוא הביא לו משקה חם מן המטבח, כיסהו בכל שמצאה ידו ואחר הלך לאורווה, רתם פרידה לכרכרה ונסע למושבה להביא רופא.

השעה היתה כבר שלוש אחר־הצהרים כשחזר ברקה עם הרופא, וכשנכנסו לאוהל, מצאו את מרסל קורא בספר ורוחו טובה עליו. הרופא בדקו, קבע הצטננות, פקד עליו לבלוע גלולות, והלך. אך באמצע הלילה התעורר ברקה מאנחותיו של מרסל שחש כאבים בכל אברי גופו. ברקה לא ידע איך יעזור לו. הוא קם, רץ אל הבקתה, הרתיח תה על הכירה והביאו לו. אחר ביקש למרוח את גופו בשמן חם או לעסות את גבו, אך מרסל סירב, ולא נותר לברקה אלא לשבת לידו ולשתוק. דממה שררה בחוץ והים השמיע לחן חרישי כאילו היה רחוק מאד.

לפנות בוקר, בעוד ברקה יושב על ידו, נרדם מרסל וישן שינה עמוקה. שוב לא יצא ברקה לים, אך בראותו כי הוקל לרעו, הלך אל סככת הדיג להטליא רשתות. כשחזר לאוהל אחר־הצהרים מצא את מרסל קודח, מדמדם מחום, משמיע שירים בצרפתית. בפעם השניה רתם ברקה את הפרידה ונסע למושבה להבהיל את הרופא.

בשעה תשע בערב, כשהגיע ברקה עם הכרכרה ועם הרופא אל רגלי הגבעה, בא לקראתו אחד הדייגים, עצרו, והודיעהו כי מרסל מת.

ברקה ירד מן הכרכרה ורץ אל האוהל. ליד פתחו כבר היו מכונסים כל אנשי המקום, שרויים בדממת אֵבל. כשנכנס וראה את מרסל מוטל על המיטה ללא רוח חיים, געה בבכי, כילד וקרא: מה עשיתי לך, מרסל, מה עשיתי לך…

למחרת הלך ברקה אל אחת הגבעות הסמוכות וכרה קבר למרסל, ולאחר שעות מספר, בהגיע הלווייה אל הגבעה הורידהו לתוכו במו ידיו וסתם את הגולל.

לאחר מותו של מרסל, נסתגר ברקה בתוכו יותר מתמיד ולבש שריון של שתיקה שאי־אפשר היה להבקיעו. עיניו, שהיו רכות לפנים, עטו ארשת של פלדות, שלעתים נדמתה כשנאה. אכן, הוא לא פגע באיש ולא השמיע דבר גידוף מפיו, אך דומה היה שהוא בז לכל, כאילו, משנסתלק רעו זה, נסתלק זיוו של מקום. מרסל היה פלג גופו, אותו יסוד של חירות ושל רוח, שביקשוֹ כל הימים, מצאוֹ אך לשעה קצרה, ואיבדו במו־ידיו, האם יד הגורל היתה בזה, להפריד בין שתי התגשמויותיו של היפה, שהעולם כביכול צר מהכילן בצוותא אחת? ברקה ידע אך זאת, כי רצח את אחיו, וכקין – לא מצא מנוח לנפשו.

הוא עשה עבודתו בעקשוּת, בחוּמרה, ללא ליאות וללא שעה של נופש, כאילו שד רודפו. הוא ראה את הים ולא ראה איש. בלילות היה יוצא עם הסירה, חוזר עם בוקר, נסגר באוהלו לכמה שעות של שינה ואחר קם וממהר אל הסככה למלאכות של תיקונים.

לעתים, בימי סערה היה הולך אל הכפר הערבי ויושב בחברת הדייג הזקן, מחריש, ומטיל מבטו בגלים הירוקים, המתנפצים אל חומת הסלעים.

בהגיע האביב, החלו להגיע למקום אנשים מן הפלוגה. כמה מבנים נהרסו ואחרים הוקמו במקומם, האוהלים, מספרם נתמעט, וצריפים צצו תחתם. באו אנשי משק, וחבורת הדייגים נתבלעה בתוכם. היחפנות של ימים ראשונים, תולדת ההווייה הימית, נדחקה מפני הסדר והמשטר, שהם סימניו של יישוב הקבע.

יותר ויותר נתרחק ברקה מחברת אנשים ודומה שמעתה אף נתרפה בעבודתו. כזר היה מהלך במחנה, ששינה את צורתו מיום ליום.

ברקה לא אמר דבר כשהודיעו לו שעליו לעבור מאוהלו אל אחד הצריפים, כי באותו מקום עצמו עמדו להניח יסודותיו של הבית הראשון.

אך למחרת עם השכמה, לפני עלות השמש, כשערפל חיוור כיסה עדיין את החול הטלול ואת הים הלאה, ראינו אותו עם ילקוטו, יורד מן הגבעה ומתרחק באותה דרך שבה בא בראשית החורף. דומה הדבר כאילו הים שהביאוֹ אלינו, הוא שלקחו מאתנו לעולמים. ־ ־ ־