רקע
אהרן מגד
חברה ליובה ברקאית

ליוּבּה ברקאית יצאה עם אמתחתה לצרכניה, והרבה דברים היו תמוהים בעיניה. תחילה, ראתה כמה פועלים עומדים וחופרים תעלה בצד הכביש ושולמן משגיח עליהם, ולא נסתבר לה מה זה פתאום חופרים תעלה. שמא נסתמו צינורות הביוב? או אולי מערכת המים אינה כתיקונה? לא זה ולא זה. הרי לך חידושים שכלל לא ידעת עליהם. סבורה את שכל מה שנעשה בשכונה מן הראוי שעל דעת הכל ייעשה, והנה יכול שתקומי בבוקר והכל נהפך על פיו. ברקאי אף הוא לא סיפר לך, אבל כיצד שברקאי אינו יודע על כך? הוא שאני אומרת, חזור ואמור, אתה ברקאי נוסע לך העירה ולא איכפת לך כלל מה נעשה בשכונה שלך. יום אחד תמצא את ביתך מוקף תעלות שופכין סביב־סביב.

“שולמן, מה זה אתם עושים פה, אם אפשר לדעת?” – נתעכבה אצל המשגיח ושאלה.

“זה, ככה, מרחיבים קצת את הכביש” – אמר שולמן.

“אה, מרחיבים את הכביש…” – אמרה ליובה ונסתכלה בעבודה הנעשית, מתוך שיקולים שבינה לבינה.

אם מרחיבים את הכביש – הרי יפה, ולמה את באה בתרעומת? יפה מאד שמרחיבים את הכביש. באמת הגיעה השעה לכך – עקרה משם ליובה וצעדה ברגל בוטחת וגאה בכביש של רחובה.

אחר עברה ליד ביתם של ברסקי, ו– מיהי זו שעומדת בחצרם? לא. איני מכירה אותה. נערה יפה דווקא. הביטי נא, איזו צמה ארוכה ואיזו גיזרה ואיזה חזה יפה! כמעט הייתי אומרת שלא מתאים לשושנה ברסקי שתהיה להם אורחת כזאת. עירונית כנראה. ומה היא עושה אצלם? – אולי היא הנערה של משה שלהם… זה כמה חדשים שאנו שומעים על הנערה של משה וטרם זכינו לראותה. כאילו הם חוששים מפני עין־הרע שלנו. מילא, יהי כך – עברה ליוּבה על פני הבית והמשיכה דרכה.

אף על פי כן נתעכבה רגע, חזרה לאחוריה וקראה אל הנערה שעמדה ושיחקה בענף של אורן, כשהיא מורטת ממנו מחטים־מחטים:

“תסלחי לי, חברה, שושנה בבית?”

“לא, איננה”. – נשאה אליה הנערה את ראשה, נפתעת.

“ואינך יודעת מתי תחזור?”

“לא, אינני יודעת”.

“נו, מילא” – אמרה ליובה – “ומי את, אם אפשר לשאול אותך?”

“אורחת…” – הסמיקה מעט הנערה.

“אה, אורחת…” – אמרה ליובה – “נו, טוב.”

“למסור משהו לשושנה?”

“לא, אין צורך. תגידי לה רק שליובה שאלה עליה, כן, ליובה ברקאית” – חייכה ליובה.

ואף כשפנתה משם עוד היתה מחייכת בינה לבין עצמה. ראו נא כמה הם חוששים. מיד ידעתי שנערתו של משה היא. נו־נו, התכונני ליובה, עוד מעט תהיה חתונה בשכונה.

משאמרה חתונה, העיבה עב קטנה את הרהוריה. דלינקה שלנו המסכנה. אל תדאגי – אומר ברקאי, ואף על פי כן דואגת אני. סוף־סוף כבר אינה בת שמונה־עשרה או בת תשע־עשרה. באוגוסט תימלאנה לה עשרים וארבע. והיכן ראיתם מיני תהפוכות שכאלה? תחילה, בהיותה בצבא, היה לה אותו סרן שמן וגס רוח, פשוט גס רוח, שהאלוהים יודע כיצד נטפל אליה ומה מצאה היא בו. ואנכי מיד ידעתי ששום דבר לא יצא מזה. ואיני מצטערת על כך. ואחר־כך כל אותם בחורים שהיו באים בג’יפ שלהם ולוקחים אותה לאן שלוקחים, עד חצות ועד אחרי חצות. למורת רוחי ולמורת רוחו של ברקאי. ואחר־כך… אותו משבר שעבר עליה כשירוחם עזב אותה, כך־פתאום. כמה אכזריים הם החיים, אלי שלי. כבר היה אצלנו בן בית, כבננו ממש. בחור עדין־נפש כזה וגם מוכשר כל־כך. ואיזה תוכניות עשינו, וברקאי כבר סידר לו משרה כלשהי, ופתאום… דבר משונה הוא, בכל־זאת, שכל־כך הרבה בחורים מתאהבים בה, שבעה או שמונה כבר היו לה, אם איני טועה, וכולם פורחים כלעומת שבאו… הלא סוף־סוף אינה טפשה וגם מכוערת איננה… ועכשיו מה? עכשיו היא פקידה קטנה בקרייה ועם מי היא מתחברת שם?… ברקאי שקוע בענייני ההסתדרות ואינו חושב על הדברים ואַת – התהפכי בלילות על משכבך אכולה דאגה…

כמה פעמים כבר חשבת לקנות לה בד לשמלה וטרם קנית – אמרה ליובה לנפשה – שמא בכל־זאת תעשי זאת היום?

בין כה ובין כה עברה ליד חצרה של ריבה חסין וראתה את ריבה עומדת ותולה כבסים על החבל. כל כך מוקדם? – אמרה לעצמה – ואני הרי לא הספקתי עוד לעשות כלום היום. נתעכבה ליד הגדר וקראה: “שלום לך ריבה.”

“או, שלום ליובה, לא ראיתי אותך…” – הפסיקה ריבה ממלאכתה.

“את שומעת, ריבה, כל פעם שאני עוברת על יד החצר שלך, מקנאה אני בך. השושנים שלך פורחות כל כך יפה, ואצלי – אפילו לא שושנה אחת…”

“תני להן מעט זבל חימי ותראי אם לא תפרחנה להן בן־לילה” – נתקרבה ריבה אל הגדר.

“נתתי! נתתי!” – טענה ליובה – “גם אמוניאק נתתי וגם סוּפּר וללא הועיל! מין קללה היא זו באדמה שלנו. עודרים ומשקים ומזבלים – והרי לך! נו מה־תגידי שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“באמת? כלל לא ידעתי!”

“נו־כן, כבר התחילו לחפור! שאלתי את שולמן ואמר לי. השכונה מתפתחת, מה?” – אמרה ליובה בפנים זוהרות.

“או, כן!” – אמרה ריבה – “כל כך הרבה בונים בזמן האחרון… אם איני טועה הרי בשנה זו בלבד בנו אצלנו יותר מבכל עשר השנים האחרונות.”

“ככה זה, ריביצק’ה” – אמרה ליובה כעונה בענווה על מחמאה שניתנה לה – “ולא רק אצלנו כך, כי אם בכל המדינה, בונים ובונים למרות הכל, למרות המחסור בכסף, למרות העליה הגדולה – בכל זאת! – נו, שלום לך, אני ממהרת, עוד לא הספקתי כלום היום.”

ועתה צעדה ליובה בראש נטוי ובגאון ולבה רחב מאד בחושבה על המדינה שלנו. לכל מקום שאת נושאת עיניך – בונים ובונים. שיכון סלוצקי מדרום לשכונה, “השיכון החדש” ממזרח לה, בית החרושת למרצפות, קופת חולים החדשה, ועכשיו – בית־העם, וכל זה, תארי לך במשך שנתיים. לא שנתיים כי אם שנה וחצי. מה אני מדברת? – שנה אחת! וכשאת נוסעת העירה – הרי בכל יום צצים בתי־חרושת חדשים ושכונות חדשות. נו, ואחרי כל זאת איך אפשר לומר עוד משהו נגד כל זה, אני שואלת. באמת, אני מנסה, ולו־לרגע להבין את האנשים האלה ואינני יכולה. כאילו תהום מפרידה בינינו. הרי זהו עיוורון גמור! פשוט רצון להרע ולהשחית!

ובאומרה זאת, נזכרה ליובה בחיה פלדמן וגל של חימה הציף אותה. הגדפנית הזאת! הכלבתא הזאת! המרשעת! איזו זכות יש לה לקטרג כשטן כל הימים! לנבל את פיה בשיקוצים נגד כל מה שנעשה וכל מה שנבנה כאן בעמל־כפיים ובזיעה ובדם. היא לא נקפה אצבע בכל זה. רק הורסת והורסת ומשחיתה. שתלך לה מאתנו אם המדינה הזאת אינה מוצאת־חן בעיניה. שתלך לה לשם, אדרבא. כולנו נשמח.

וביחוד גברה חמתה של ליובה משחשבה על כך שחייקה פלדמן זו גרה דווקא, וכמו להכעיס, בשכינות, ממש מעבר לגדרה שלה, ואין גם שעה אחת שלא תראה את מראה או שלא תשמע את קולה. ואין לשאת זאת, קשה מאד.

ובאמת, חשבה ליובה, לא משום שלי היא מפריעה אלא שהכל יכול היה להיות אחרת בשכונה, כה יפה וכה שלֵיו, אלמלא חיה פלדמן זו שננעצה כקוץ ממאיר בה. כעשן לעינים. כמה כולנו שמחות על כל בית שנבנה, על כל אילן שגדל, על כל בן ובת שנולדים – על מה לא? והיא עם הארס שלה בכל מקום. אמרתי לברקאי – אילו היה לנו מעט־מעט כבוד עצמי הרי את חיה פלדמן כבר היינו מגרשים מכאן במקלות. זהו רעל. וברקאי אומר – לא, הניחי לה. הניחי לה.

ובעצם ברקאי צודק – סיכמה לעצמה ליובה – הניחי להם לנבוח ואנחנו את שלנו נעשה.

ומאחר שנחה דעתה, ואף החזיקה טובה לעצמה על שלא נתנה ליצר־רע להשתלט עליה, החישה ליובה את צעדיה וכבר הגיעה למרכז השכונה. עברה על פני שתיים־שלוש חנויות ונתעכבה רגע, והחזירה ראשה לאחוריה כאילו איבדה דבר־מה. אה, כן – נזכרה – הרי רצית לקנות בד בשביל דלינקה. ועם כך חזרה ונכנסה אל החנות של שטרייכמן.

“שטרייכמן!” – הכריזה בכניסתה – “אני רוצה ממך בד לשמלה, אבל בד יפה!”

“הרבה בדים יפים אני יכול להציע לך” – אמר שטרייכמן והוציא לפניה ארבעה־חמישה גלילי־בד והניחם על השולחן. – “בשבילך?”

“בשביל דלינקה שלי” – אמרה ליובה בזקיפת־ראש והחלה ממשמשת בבדים.

“אם בשביל דליה, אז הרשי לי להציע לך את זה עם הפרחים האדומים” – אמר שטרייכמן.

“אינני בטוחה שימצא־חן בעיניה…” – חששה ליובה ומתחה את יריעת הבד על גופה, מכתפה ולמטה. – “יודע אתה שבתי היא בררנית גדולה.”

“אני ערב לכך שהיא תשמח מאד” – אמר שטרייכמן – “במקרה שלא – אני מחזיר לך את הכסף וכל ההפסד עלי.”

“באמת אתה סבור כך?…” – הרהרה ליובה בקול, ואף־על־פי־כן עמדה וביקשה גם את יתר מיני הבד ומתחה אותם על חזה הגדול וממותניה ומטה, ותוך־כך חשבה על דלינקה שאין לה די שמחה בחייה, כן, שבעצם היא בודדה עתה מאד, לאחר שרוב חברותיה עזבו את השכונה, וגם עבודת הפקידות אינה מתאימה לה ביותר, ואילו היתה נעשית מורה, אפשר שהיו הדברים מתגלגלים אחרת… עד שלבסוף חזרה אל אותו בד מפוּרח עצמו ואמרה:

“טוב. אקח את זה. כמה תבקש בעדו?”

“שלוש ועשרים האמה” – אמר שטרייכמן בענווה והניח את יתר הגלילים על האצטבא.

“כל כך ביוקר?” – פערה ליובה עיניה לרווחה.

“נו, מה את מתפלאה. ליובה” – אמר שטרייכמן, – “הכל התייקר. מה לא מתייקר בימים אלה. בעד קילו עגבניות אני משלם עכשיו כפליים מאשר לפני שנה ועל תפוח לילד אין מה לחשוב בכלל.”

“אל נתאונן, שטרייכמן” – אמרה לו ליובה – “רק אל נתאונן. אל נחטא בשפתינו.”

“נו, אבל ככה זה.” – אמר שטרייכמן.

“לא. אל תגיד ככה זה.” – באה עליו ליובה כדברי כיבושין – “זה לא ככה. כלל לא ככה. אם נזכור כמה בונים היום וכמה עולים חדשים מגיעים לארץ וכל מה שנעשה – נדע שאסור לנו להתאונן!”

“כמובן” – אמר שטרייכמן – “ובכל זאת…”

“שום בכל־זאת” – נתכעסה ליובה – “שום בכל־זאת! כשבונים מדינה בלי שום עזרה מבחוץ ומעלים במשך שלוש שנים חצי מיליון אנשים מחוסרי כל – אז צריך להיות מוכנים גם לסבול מעט! כן־כן! כמה אני משלמת לך?” – הוציאה את ארנקה מן האמתחת.

“שתים־עשרה שמונים” – אמר שטרייכמן.

“הא לך שתים־עשרה שמונים. ואל תחטא בשפתיך, שטרייכמן, אתה שומע?”

וכשיצאה ליובה ברקאית מן החנות – היתה דעתה נוחה מעצמה. לא היתה כועסת על איש. ומשביררה דבר זה לעצמה, ראתה שעשתה מעשה טוב. לא, שני מעשים טובים, ואולי שלושה בבת אחת. ראשית, כי קנתה בד לדלינקה ובערב תוכל לשמח את לבה. שנית, כי לא עמדה עם שטרייכמן על המקח, דבר שמאד־מאד אין היא אוהבת. ושלישית – כי לימדה אותו בינה. בדברים פשוטים ומתקבלים על הלב אפשר לחנך את הבריות. בהחלט כך.

ובעוד היתה מהרהרת בזה, הגיע לאוזניה מקרוב, מן העבר השני של הרחוב, ליד גדר בית־הספר, קול ילדה בוכייה. מה היא בוכה? – ליובה מיהרה וחצתה את הרחוב, ניגשה אל הילדה שהיתה מוחה דמעותיה בכפות ידיה ושאלה אותה: “מה יש, ילדה, למה את בוכה?”

“הם זרקו לי חול לעינים!” – מיררה הילדה בבכי.

“מי זרק לך חול בעינים?” – גחנה אליה ליובה ושאלה.

“הם, הם…” – הצביעה הילדה על חבורה של ילדים שעמדו מסביבה במרחק־מה וצחקו.

“תתביישו לכם, ילדים!” – גערה בהם ליובה – “למה זה אתם זורקים חול על ילדה קטנה, יפה כך?”

“היא התחילה! זה היא התחילה!” – קראו כמה ילדים.

“לא, אינני מאמינה לכם שהיא התחילה. אתם רבים והיא אחת!” – קראה לעומתם ליובה.

"אנחנו רק קראנו לה פיצלה והיא התחילה לזרוק חול! – טען אחד הילדים.

“אל תשקר, ילד, לא יפה לשקר!” – קראה ליובה.

“את משקרת!” – קרא אחד הילדים וכל החבורה פרצה בצחוק.

“כך מלמדים אתכם לדבר?” – נתכעסה עתה ליובה מאד. גחנה שוב אל הילדה ושאלה: “מי המורה שלך, ילדה?”

“המורה גולן” – אמרה הילדה, נפחדת כלשהו.

“בואי אתי!” – אמרה לה ליובה ונטלה אותה בידה אחריה.

ובצעד תקיף ובוטח נכנסה עם הילדה אל חדר־המורים.

“חבר גולן” – אמרה ליובה והציגה לפניו את הילדה – “את הילדה הזאת מצאתי עומדת ובוכה בחצר, וחבורה שלמה של ילדים, פראי־אדם, עומדים וזורקים לה חול בפניה. אני שואלת אותך – זה נכון כך? האם צריך כך להיות?”

“מי זה השליך חול בפניך, שרה?” – פנה המורה אל הילדה.

“ספי ומוישלה וכולם…” – מלמלה הילדה בעינים מושפלות לארץ.

“ומדוע לא באת לספר לי?” – נגע המורה באצבעותיו בסנטרה והטה את ראשה אליו.

“אני מתפלאה מאד, חבר גולן!” – אמרה ליובה בפנים משולהבות – “האם אין שום השגחה על הילדים בשעת ההפסקה וכל ילד יכול לעשות ככל העולה על רוחו? אני באמת מתפלאה!”

“תביני, חברה ברקאית” – אמר המורה – “שאין באפשרות המורה לעקוב אחר צעדיו של כל ילד וילד…”

“חבר גולן” – הפסיקתהו ליובה – “נדמה לי שאינני חדשה בארץ ולא אתמול באתי לשכונה. ואני יודעת יפה מהו בית־ספר. שמונה שנים גידלתי את בתי בבית הזה. ובכל־זאת לא שמעתי על כך שילדים יתעללו זה בזה ואיש לא ימחה בידם. ייתכן שאינני מבינה בחינוך כמוך, אבל לעניות דעתי צריך להיות מינימום של משמעת, וילד צריך לדעת, כשהוא עושה מעשה רע – הוא יבוא על עונשו. וצריך גם לדעת שלאדם מבוגר ממנו אסור לו לומר – את משקרת! אני מוכרחה להגיד לך שוב, גם אם לא נעים לי הדבר, שאני מתפלאה מאד.”

ועם כך יצאה מן החדר, ובעוברה בחצר מבלי הטות ראשה ימין ושמאל אל חבורות הילדים שהסתכלו בה, מי בסקרנות ומי בצחוק, חזרה אל הרחוב.

לא, אינני מתחרטת על כך – אמרה אל לבה בצעדה בכביש הראשי – כלל וכלל לא. מן הראוי הוא ללמד את המורים האלה לקח, כדי שידעו שאין השכונה שלנו הפקר. ברקאי אמנם יכעס כשאספר לו – אבל אין דבר. אני היא זו הרואה מה שנעשה ולא הוא.

נו, השמש כבר בחצי השמים ואני עוד לא הספקתי כלום היום – אמרה והחישה את צעדיה.

ומשנכנסה ליובה לצרכניה, כבר היו שם כתריסר נשים עם אמתחותיהן; ואף שהשעה היתה כה מאוחרת, לא נותר לה אלא לחכות באורך־רוח עד שיגיע תורה. כיון שראתה שם את חנקה קרופניק, החלה משיחה עמה וסיפרה לה מה שקרה עם המורה גולן, כמה חצופים הם הילדים היום וכמה לקוייה המשמעת בבית־הספר, וגם אמרה שסדר על כל־פנים צריך להיות, כי ללא סדר מינימלי, עשוייה כל המדינה שלנו ליהפך לגהינום. אף חנקה הסכימה עמה ואמרה, שבימי המנדט היה יותר סדר משיש היום. כך הוא הדבר, חביבתי, אמרה לה ליובה, שורש הרעה הוא בזה שאין שום רספקט בפני המדינה. אילו היה קצת רספקט לא היינו מגיעים לידי כך שאחת כמו חיה פלדמן תהיה יורקת ללא בושה בפני כל מה שאנו עושים כאן במאמצים כה מרובים.

עד שהיא מדברת עמה, שמעה את גאולה נחמני מריבה עם אשה אחת שאין היא מכירה אותה. ליובה הפסיקה את השיחה והקשיבה. מי היא האשה הזו, היתה רוצה לדעת, שכל כך מחציפה פנים כאן, ולמה היא נדחקת שלא בתורה. באמת דומה שהכל נעשה הפקר אצלנו.

“תסלחי לי, חברה, אינני מכירה אותך” – פנתה אליה ליובה – “אבל יש כאן סדר, ואת חייבת לחכות בתור כמו כולנו.”

“את אל תתערבי, בבקשה ממך” – קראה לעומתה אותה אשה – “אני באתי לפני הגברת הזאת ומגיע לי לקבל קודם.”

“תסלחי לי מאד” – נתרגזה ליובה – "אני עומדת כאן כבר למעלה מרבע שעה ואותך לא ראיתי בכלל. החברה הזאת באה לפניך ואת לא צריכה להידחק. זה לא יפה מצרך, בהחלט לא יפה!''

“את לא ראית אותי? – אני עומדת כאן כבר שעה שלמה ואותך לא ראיתי, איזו חוצפה היא זו!” – נתלהטה האשה הזרה בפנותה לכל עבר לבקש הסכמה מן הנוכחות.

“על תצעקי עלי!” – קראה ליובה. – “אינני ילדה שלך ואני יכולה רק להגיד לך שאת צריכה להתבייש! כך לא נוהגים! לא באים ודוחקים רגליהן של חברות אחרות העסוקות בדיוק כמוך. יש תור…”

“טוב, טוב, איש לא שאל אותך, גברת.”

“ותדעי לך” – הרימה ליובה את קולה להסותה – “תדעי לך שמפני זה שונאים אותנו בכל מקום, מפני שמעולם לא ידענו מה זה סדר, מפני שתמיד אנחנו נדחקים ומתפרצים ודוחקים את רגלי האחרים, כן. ואת צריכה להתבייש לבוא לכאן ו…”

“ליובה, ליובה, אל תתרגזי…” – משכה אותה חנקה בזרועה – למה לך?"

“נו, מה תגידי על זה. מה תגידי על זה” – מיאנה ליובה להירגע – “והיא עוד מעיזה להגיד לי שאני משקרת!”

“אבל למה לך להתרגז…” – ביקשה חנקה להרגיעה.

“אינני מתרגזת, חנקה” – הבליגה ליובה על כעסה – “אבל הנה לך דוגמא למה שאמרתי לך קודם. לכי ובני מדינה עם בני־אדם שכאלה…”

ועוד שעה ארוכה נשתהתה ליובה בצרכניה. כי תחילה טענו עמה כמה מן החברות שלא צדקה באומרה מה שאמרה על שנאת הגויים אותנו, כי לכל עם מגרעותיו שלו ובשום אופן אין להצדיק את הרעות שעשו לנו; ולאחר מכן היתה מוכיחה הרבה את הזבניות על שאינן מקפידות על סדרי התור די־הצורך; וכשיצאה משם – כבר באמת עמדה השמש בחצי השמים.

נו, מה עוד צריכה אני? – ניסתה להיזכר בעומדה על המדרכה – ירקות יש לי, מישמיש ללפתן יש לי, שמא אקנה עוד ביצים אחדות אצל חסיה איידלמן… לא, אם אכנס אצלה, כבר אצטרך לשבת ולבטל עוד שעה בשיחה. יבוא ברקאי מן העבודה ובערב יקנה ממנה חתיכת עוף בשביל דלינקה. מוטב שאלך לי הביתה, הרי שום דבר עוד לא הספקתי היום.

אך עד שהחליטה כך ופנתה ללכת, ראתה מן העבר השני של הכביש חבורה של נשים מרוקניות יושבות בשורה אחת על שפת המדרכה, וכנגדן, שעונים אל מעקה־הגדר של המסעדה ורכונים עליו – כנופיה של גברים.

הרי לך כל המעברה כולה! – אמרה לעצמה ותהתה עליהם מתוך הרהורים שהיו לה.

אחר חצתה את הרחוב ובאה לפני הנשים, שיטחה ידה אליהן ואמרה בתרעומת: “מה אתן יושבות כך כל היום? מה יש? אין לכן מה לעשות?”

“יש עבודה, גברת? – אין עבודה!” – שיטחה אף אחת הנשים את ידה כנגדה.

“מה זה אין עבודה?” – הגיסה בהן ליובה קולה ואף חיקתה מעט את נעימת־קולן לשם קירוב־הלבבות – “מי שרוצה לעבוד, כבר מוצא לו עבודה!”

“רוצים, רוצים לעבוד”, אמרו כמה מן הנשים, והאחרות אישרו דבריהן בנענועי ראש.

“אם כן למה אינכן עובדות? הרי עד כמה שאני יודעת…” – ביקשה ליובה ללמדן דבר.

אלא שעד כה ועד כה נתגודדו סביבה אף כמה מן הגברים, בחורים וקשישים, מתוך הבטלה והשעמום. אחד שתום־עין אשר חיוך צהוב לו על שפתיו, שם עצמו פה לכולם ואמר:

“איפה יש עבודה, גברת?”

“קודם־כל אל תקרא לי גברת” – נפנתה אליו ליובה – “אינני גברת. תקרא לי חברה, או פשוט ליובה. ושנית זה לא נכון שאין עבודה. יש עבודה אלא שאתם אינכם רוצים לעבוד. מציעים לכם עבודה בעקירת־עצים – אינכם רוצים. מציעים לכם בקרן־קיימת – אינכם רוצים, בחפירה – אינכם רוצים, ובכן מה אתם רוצים, שניתן לכם לחם־חינם כל הימים? לא. אינכם בסדר!” – הטיחה ידה לעומתם.

“זה לא נכון, גברת…” פתח להשיב לה אותו שתום־עין.

“שמע־נא, אל תגיד לי לא נכון” – נתייצבה ליובה כנגדו – “אני יודעת מה שאני מדברת. אתם פשוט מפונקים, זה הכל. כן כן.” – הפנתה להם ליובה כתף וכבר עשתה צעד ללכת בפנים חמורות, אך נזכרה בדבר וחזרה וטענה לו, לאותו צעיר: “הציעו לכם ללכת להתישבות, למה לא הלכתם, מה?”

“מי הציע? בלי בתים? בלי מים? בלי עבודה? ככה?” – קראו כמה קולות בבת־אחת.

“מה זאת אומרת בלי בתים ובלי מים?” – נתכעסה עתה ליובה מאד ועמדה בשער כנגד כולם – “ואיך אתה חושב היה כשאני באתי לארץ? מישהו דאג לי לבית או לפרנסה? האם עלה על דעתי לבוא בטענות אל מישהו? לבקש שיתמכו בי? שבע שנים עבדתי בפרדסים כפועלת פשוטה ואיש לא התעניין בי, גם לא כשרעבתי ללחם! זהו שאני אומרת, שאתם מפונקים! מציעים לכם התישבות ואתם מעדיפים לעמוד פה יום שלם ברחוב באפס־מעשה או להקים שערוריות בלשכה!”

“יש לך תשע ילדים בבית, גברת?” – קרא אחריה קשיש אחד.

“קודם כל, אומרים תשעה ילדים ולא תשע” – אמרה ליובה – “ושנית, אם יש לך תשעה ילדים אז בוודאי ובוודאי שאתה מחוייב לקבל עבודה שמציעים לך ולא לבטל את ימיך ברחוב!” – ועם כך עקרה מאצלם ופסעה בצעדים תקיפים עד קרן הרחוב.

אך משהגיעה לשם, נתעכבה רגע, כביכול מסתכלת לצדדים אם אין מכונית עוברת בכביש, מכאן או מכאן, ולאמיתו של דבר היתה שוקלת בדעתה הדברים שאמרה זה־עתה לאנשי המעברה. לא כל־כך צדקת, ליובה – אמרה אל לבה – אנשים אלה, האלהים יודע מה עבר עליהם, והם באמת סובלים. ואם אינם נוהגים כמו שצריך, הרי זה פשוט מפני שאינם מחונכים. אם אנחנו, הוותיקים, נגלה יחס אחר אליהם, ישתנה גם יחסם הם לארץ. בהכרח שישתנה. הנה את מדברת תמיד על נאמנות למדינה ועל קיבוץ־הגלויות, ומה את עושה? – באה ומטיפה מוסר לעולים־חדשים מובטלים, כאילו היו כבר אזרחים. את לא היית בסדר, ליובה. הפעם לא.

וביקשה ליובה מאד לתקן את אשר עיוותה. לא נעים היה לה בפני עצמה, אם אפשר לומר כן.

והיא פנתה לאחוריה וחזרה על עקבותיה אל חבורת הנשים שעל המדרכה. ניגשה אל אחת מהן ואמרה:

“בואי אתי, חברה, יש לי איזו כביסה קטנה בבית ואם את רוצה, תוכלי לעזור לי כמה שעות.”

הנערה קמה ממקומה, נטלה את מטפחת־האוכל מן המדרכה והלכה עם ליובה כשהיא נגררת אחריה בנעליה הגדולות מלפי מידתה, נעלי גבר.

“מה שמך?” – שאלה אותה ליובה לאחר שעברו כברת־דרך קטנה.

“אוליביה” – אמרה הנערה.

“אוליביה?” – חייכה אליה ליובה במאור־פנים – “שם יפה אוליביה. ושמי ליובה.”

“גם שם יפה” – החזירה לה הנערה מחמאה במבוכה כלשהי.

“ואת נשואה? יש לך בעל?” – שאלה ליובה.

“כן” – ענתה הנערה.

"וגם ילדים?”

“שניים.”

“באמת? כל כך צעירה וכבר שני ילדים.” – מדדה אותה ליובה במבטה.

“ובעלך עובד?”

“לא, אין לו עבודה” – אמרה הנערה.

“תגידי לו שהוא צריך לעבוד!” – אמרה ליובה – “יש לו משפחה, אשה ושני ילדים, והוא חייב לפרנס אתכם! הוא לא צריך לשלוח אותך לעבודה. תזכרי להגיד לו?”

“כן” – אמרה הנערה.

ועתה שוב היתה דעתה של ליובה נוחה מעצמה. הנה היום תשתכר אצלי הנערה הזאת לירה או שתיים וכבר יהיה לה במה לקנות אוכל לילדים, אמרה לעצמה. אילו היו עושות כך כל נשי השכונה, כל אחת שוכרת לה עוזרת, ולו ליום אחד בלבד, היינו פותרים כמה בעיות של המעברה שלנו. אינני אומרת את כולן. אבל מקצתן – כן. אלא מה? שאנו כבר שכחנו מה זה עזרה הדדית. ככה זה אצלנו. נו, מה את רוצה? שחיה פלדמן תעזור במשהו לאנשי המעברה? – לעולם לא! היא תגדף את כל העולם כולו, אבל שתעשה משהו בעצמה לתקנת המצב? – לא, זה לא!…

אך באומרה כך, פנתה עם אוליביה לרחובה שלה, ואת מי היא רואה בקצה הרחוב הולכת ממולה? – נו, כמובן, את חיה פלדמן! כמו להכעיס! נו, זהו שאני אומרת, שאין מפלט, אין מפלט! לאן שלא תלכי – היא מזדקרת לעיניך! כל השכונה פשוט מלאה את כבודה ובכל מקום היא מפזרת רגליה. והביטי נא איך היא הולכת! באיזו קומה זקופה! באיזה גרון נטוי! עוד מעט תחשבי שכל השכונה שלה! אי – זו גא – ווה!

ומאחר שמאד־מאד לא רצתה ליובה להיפגש עמה ולומר לה שלום, אמרה לאוליביה, חכי לי כאן רגע, מיד אחזור אליך, ונכנסה בשער החצר של רוז’נסקי. אכנס לכאן לכמה דקות, אמרה בלבה, ובינתיים תעבור פלדמנקה זו לדרכה ואני פטורה ממנה ומן השלום שלה.

וכך עשתה. נכנסה אל עליזה רוז’נסקי ודיברה אתה על דא ועל הא, גם אמרה לה שלקחה עוזרת מן המעברה לכמה שעות, בחורה נחמדה דווקא, ומן הראוי הוא שבכלל נעזור להם במידת יכולתנו, ואחר אמרה שעוד לא הספיקה כלום היום, ומיהרה לחזור אל אוליביה.

אך שומו שמים! איזה מין מעשה שטן הוא זה! נו, באמת… בו־ברגע שהגיעה לרחוב, יצאה גם חיה פלדמן מאחת החצרות – ושוב היא כנגדה! נו, ראיתם דבר שכזה?

“בואי נלך, חברה” – אמרה ליובה לנערה. אינני מבינה אותך, ליובה – אמרה לעצמה – מה יש? את פוחדת מפניה? את מחוייבת לסור מן הדרך בגללה? – אדרבא, שתסור היא מעל דרכך!

אך כמובן שחיה פלדמן לא סרה מן הדרך! היא? – לעולם לא! מה זאת־אומרת? – הרחוב כולה שלה.

“נו,” – אמרה חיה פלדמן לליובה בהיפגשה בה – “מה תגידי על זה שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“חדש בשבילך?” – חייכה אליה ליובה ומשכה בכתפיה.

“רק עכשיו עברתי שם ואמר לי שולמן שהחליטו להרחיב את הכביש ברחוב שלנו!” – אמרה חיה.

“נו, כן, אנחנו ידענו על זה כבר מזמן” – אמרה ליובה ביובש, כדבר המובן מאליו – “כנראה שאת לא עוקבת אחר הנעשה בשכונה…” – הוסיפה, לשון התבדחות.

“באמת לא ידעתי…” – תמהה חיה.

“בכלל בונים, בונים הרבה אצלנו!” – ציינה ליובה בפנים של חשיבות, לציין עובדה שמוסר־השכל בצידה ורמז מפורש.

“או – כן!” – הסכימה עמה חיה – “פשוט מוצפים בבנייה! לאן שאת לא פונה – בונים ובונים, ולא רק אצלנו כך – בכל מקום!”

“כן, כן,” – אמרה ליובה ביובש – “תסלחי לי” – חייכה בנוגעה בזרועה של הנערה – “אני ממהרת. לא הספקתי עוד כלום היום”.

והמשיכה בדרכה. אחר החזירה ראשה לאחור, הביטה אחרי חיה, איך היא הולכת בזקיפות שכזאת והרהרה: אוי את צבועה, פלדמנקה, אוי את צבועה! מה את עשית בשביל השכונה שאת כל־כך מתפארת שבונים! נקפת אצבע? הלא בלבך את מתפללת שכל זה יהרס… אך בו־ברגע החזירה גם חיה את ראשה לאחור, ומרוב המבוכה נתקלה ליובה בגופה של הנערה והסמיקה מאד וצחקה ומלמלה: “מה זה אתך, חברה, את עומדת ככה לפני… נו, בואי נלך כבר.”

ואחר, משהגיעה אל שולמן העומד ומשגיח על הפועלים החופרים בצד הכביש, התעכבה אצלו ושאלה בחיוך צופן־רמזים:

“עברה אצלך חיה פלדמן?”

“כן, רק עכשיו עברה כאן…” – אמר שולמן, לפי שלא הבין למה ליובה מתכוונת.

“נו מה? אמרה משהו?” – חייכה ליובה יותר במפורש.

“שאלה משהו ביחס לעבודה” – אמר שולמן וטרם ירד לסוף רמזיה.

“ויותר לא אמרה שום דבר?”

“מה היתה צריכה לומר?” – תמה שולמן.

“אני יודעת מה היתה צריכה לומר? מה שהיא תמיד אומרת!”

“לא, לא אמרה שום דבר מיוחד” – אמר שולמן.

“נו טוב, לא חשוב…” – גיחכה ליובה לעצמה ופנתה עם הנערה לביתה.

ומשנכנסה לביתה וראתה כמה השעה מאוחרת, מיהרה מאד אל חדר־האמבטי, הוציאה את הכבסים מן הסל וערמה אותם לערימה גדולה על הרצפה ואמרה לאוליביה:

“את רואה, חברה, כאן יש לך הלבנים וכאן הצבעונים, תשרי אותם באמבטיה ותיכף אני נותנת לך סבון ואַמָה ומביאה לך כסא וקערה. רק שתשימי לב שלא יישארו כתמים, אני מקווה שאת מבינה מה שאני אומרת לך. תשפשפי יפה־יפה, אפילו אם יקח קצת יותר זמן. הנה, ככה… ועוד מעט אכין לך גם משהו לשתות. מה את אוהבת יותר, תה או קפה?”

“לא חשוב…” – אמרה הנערה.

“נו, טוב, אכין לך קפה. קפה טוב עם לחם בריבה. והעיקר שיהיה נקי.”

ובהיכנסה למטבח לשטוף את הכלים עוד חייכה בינה־לבינה והיתה מהרהרת:

טיפוס מעניין פלדמנקה זו, מה? לעתים היא אפילו מצליחה להעמיד פנים שהיא שותפת בלב ונפש לכל מה שאנו עושים בארץ. מעניין שאפילו אדם כמו שולמן לא מרגיש בזה. איזה ארס! אבל מי כמוני מכיר אותה? מי? עד קרקע נשמתה אני מכירה אותה! וראית איך החזירה ראשה אחרי? כמובן שמשהו ניקר בכל־זאת במצפונה. מעניין דוקא. כשיבוא ברקאי אספר לו על המקרה הזה. מעניין מאד לדעת מה יאמר…

“אוליביה!” – קראה ליובה מן המטבח – “מילאת את האמבטיה?”

“כן, גברת!” – ענתה אוליביה.

“אז תשימי אמה במים!” – קראה ליובה, – “ואל תקראי לי גברת. פשוט ליובה.”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!