בריות משונות הן הללו, אמהות ואבות הבאים לבקרנו בקיבוץ. יש אֵם עסקנית וטרחנית שעד שהיא מכניסה רגל לפנים מן השער כבר ידה בכול וקולה בכל וכובשת לה שלטון גמור על הקיבוץ כולו. אך נפלה על צוארי בתה וקראה שלום לך יקירתי, כבר היא מפזרת רגליה במחנה כולו, תוקעת חוטמה בסירי המטבח ובוזקת עצותיה לימין ולשמאל: לא־כך, חביבה, מבשלים אפונים, תחילה את המים להרתיח… ואת תפוחי־האדמה אתם מבשלים על קליפתם? כמה משונים אתם!… ועד שאתה פונה כה וכה, כבר היא במחסן־הבגדים, כבר היא בבית התינוקות מצייצת ציוצים לכל כלוב וכלוב שלהם… ובחדר־האוכל משתפלים כל הקולות מפני קולה שלה, וגם מן האסיפה הכללית לא תדיר רגליה, ולא תמנע ממנה חסדה להעיר הערה כלשהי, פרי נסיון וחכמת־קשישים, וקיצורו של דבר: כבודה מלא כל הקיבוץ כולו ואין מנוס. יש אם חולנית ואנחנית שיש לה חולי־כבד או חולי־המרה או השד־יודע־מה ואתה רואה אותה מהלכת בחצר, סמוכה על זרוע בתה, צולעת מעט על יריכה, ובבואה לחדר האוכל, מתיישבת באנחה ופניה מכורכמים ומעוקמים והיא מעקמת חוטם לכל מה שמגישים לפניה, ומשתהה שעה ארוכה־ארוכה וגונחת ומרטנת, ואחר חוזרת אל חדר בתה ושם אינה זזה ממיטתה, מעט שוכבת, מעט יושבת ושוב שוכבת… וכך ימים על ימים עד שכאילו משתלחים חולי ומרה־שחורה בקיבוץ־כולו. עד שלא מסתלקת וברוך שפטרנו. יש אם שתוקה וצנועה, שחיוך רהוי ונוגה אינו סר מעל שפתיה, ועל ראשי אצבעותיה היא קרבה לפתח זה ולפתח אחר, כנזהרת מלהפריע וכאילו לוחשת ואומרת: כמה נאה כאן הכל, כמה יפים התינוקות, כמה יפים השתילים הצעירים, כמה יפה עבודת הטבחיות בחדר־האוכל ועבודת הטראקטוריסט על ההגה, והשמים שלהם, והבתים הלבנים שלהם, והקקטוס שלפני המרפסת ובחור המהלך עם מגבת על כתפו, כמה יפה.
והאבות – לא פחות משונים מהן. יש אב בעל גוף ובעל כרס שנכנס כבעל בית, כאילו כל הקיבוץ הוא בנאוֹ, ואם לא בנאו הרי לפחות מכספו בנוהו, ואם לא מכספו בנוהו, הרי לפחות בהשראת רוחו נבנה, והריהו מהלך בחצר ומחייך לכל אחד ואחד, משל לא הוא כאן האורח אלא כולם אורחים שלו הם, והוא מקבילם בסבר־פנים יפות, ונכנס הוא למסגריה ולנגריה, סוקר המוכנות והפועלים ותולה עיניו בתקרה ובכתלים, אם הכול כשורה, ומביע שביעות רצונו שהכל נעשה כביכול כפי שעלתה במחשבתו במאה אחוזים. אלא שאת הבור הסופג שבחצר יש לסתום, כן, צריך לסתום כדי שלא יעלה צחנה, – הוא מצביע עליו בעוברו על ידו, ומן הראוי היה להקים כאן איזה מוסך, מבינים אתם, מוסך גבוה כזה וגם לא יקר ביותר, כדי שמכונות אלו לא יעלו חלודה… ויש אב שהוא בא ליהנות, משמע, מאכילה טובה, משינה טובה, מטיול נעים בשעות הבוקר בגן־הירק או בין שורות עצי הפרי. ובשעת בין־ערביים הוא מוציא כורסה מחדר בנו, ומעמידה בנחת על הדשא, ושוקע בה בהרחבה ומעשן מקטרת שלו וקורא בספר. ומניח את הספר, ומהנה עיניו בילדים המצחקים על המדשאה, קורא להם ומתערב במשחקיהם, והכל יודעים שהוא נהנה, מאוד נהנה… ויש אב הזורק מרה בכל, ועין שטוחה ועוינת, כביכול היה אומר: איזה מין קיבוץ הוא זה, לעזאזל, כאן הברזים דולפים וכאן בתי־השימוש מסריחים ובמקלחת הכול מתחככים זה בזה, והאוכל תפל והפועלים מתעצלים ולא סדר ולא משמעת, וצודקים האומרים שאין לזה שום קיום בימינו, שום קיום…
הבנים, יש מהם שמקבלים גזירה זו של ביקור־הורים באהבה, סועדים ומלבבים את אורחיהם במשתה ובמאכל, במושב ובמשכב, בין בשעות שנועדו לכך ובין מחוץ להן ובלבד שתהיה דעתם נוחה ולבם שמח; יש מהם שמתייסרים דומיה, עושים את חובתם כאילו כפאם שד, פניהם מעוננות, שפתיהם קמוצות ומשלחים הם עין מרה בכול – קשה להכירם. עד שלא נפטרים, ואז חוזרים אליהם סבר־פנים שלהם וחיוּת שלהם להיות כשהיו; ויש שנוהגים כעיירים־סוררים, נותנים ראש באורחיהם, לא כיבוד־אב־ואם ולא דרך־ארץ, מניחים אותם לנפשם, כאילו אמרו – "באתם – תנו את הדין!… " היה אצלנו אחד, בוּמה שמו, שמשהיו באים לבשר לו: “אמך באה!” היה מתבהל ואומר: “אימרו לה שאינני”, ומשלח רגליו ואין מוצאים אותו עוד.
בריות משונות הם ההורים הללו, ומשונה ומוזר מכולם היה מושיוף. הלה ביקר אצלנו רק פעם אחת ולא יסף, ואף כי באותו ביקור אחד ויחיד שלו, לא נתרחש שום דבר יוצא מגדר הרגיל, ומן הראוי שאספר לכם עליו.
כשהצטרפה אלינו חבורת הנח“ל, היה בתוכה נער אחד תמהוני שהכול קרו לו זוּזי. נער זה היה גבוה ורזה, כאילו צמח ונתארך בן־לילה, קודם לשעתו, משל כמו עשבי־השרך הללו, ארוכי הגבעול, הגדלים בצל האילנות. בלורית פישתנית היתה סתורה לו על מצחו, שמעולם לא טרח לסרקה או להפשילה לאחור, משקפיים גדולים היו רכובים לעיניו התכולות והעגומות, כאילו תמהות על סביבתן, ונצטיין ברישולו המיוחד, שאפילו אצל בני־תשחורת מחבורות־הנח”ל אינו רגיל ביותר: מכנסיו היו קצרים בהרבה מכפי מידתו, נעליו גבוהות ומסורבלות ומעולם לא שרוכות עד גמירא, חולצתו – חצייה לפנים החגורה וחצייה משתרבבת לכאן ולכאן, שרווליה, אחד למטה מן המרפק ואחד למעלה ממנו, ובגדי־שבת, מן הנראה שלא היו לו כלל. כמעט אמרתי שמעולם לא ראינו אותו מתגלח, אך נזכר אני שלא היתה לו חתימת זקן כלל־ועיקר ורק פלומה רכה ומשיית מעל לשפתו העליונה. רוב השעות שלאחר העבודה לא היה מצוי בצוותא־אחת עם בני חבורתו, אלא מהלך לו לבדו בחצר כשהוא גורר רגליו מכאן לשם ומשם לכאן, ונושא עיניו אל אמירי האילנות כאילו פותר חלומות התלויים בהם. בחדר־האוכל הוא משתהה שעה ארוכה ליד לוח המודעות כשידיו תחובות בכיסיו, מעיין בעתון התלוי על הקיר, מטה אוזן לשיחות של חברי המשק ומלקט כל פירור הנופל מפיהם. אין צורך לומר שמן האסיפות־הכלליות לא החסיר גם אחת. יושב היה על הספסל בקרן זוית, ידיו על ברכיו, גופו נטוי לפנים, עיניו פקוחות לרווחה ואוזניו קשובות לכל הגה פן יפול דבר ארצה ולא ישמע. חילֶק, סדרן העבודה שלנו, שכבר נתמחה בטביעת־עין לגבי טיפוסים כיוצא־בו, קבעוֹ מיד לעבודות של אקראי, כגון הובלת האשפה, סאניטריות, עגלונות וכדומה, ואף הוא עצמו קיבל זאת כאילו נועד לכך מטבע ברייתו.
תמהוני היה מלכתחילה, אך תמיהתנו עליו נתגברה ביותר משאמרו לנו שזוזי זה הוא בנו של מושיוף, מבעלי חברת האימפורט־אכספורט “מושיוף את מושיוף” בחיפה, זו שידועה כאחת החברות העשירות בארץ ולה מחסני קירור, מחסני ערובה, קרפיפי עצים ופחם ועוד סעיפי־עסק גדולים וחשובים. תמיהה אל“ף, כיצד בנו של מושיוף ייקרא זוזי, כאילו הוא זיז־של־כלום, קיסם של עץ שנשבּב; תמיהה בי”ת, מושיוף, שוודאי ספרדי הוא, כיצד יש לו בן שהוא בהרתן ולא שחמתן; תמיהה גימ"ל – איך מתגלגל בן טובים זה לקיבוץ מרוּד ואיך הוא נוהג ברישול כזה… תמיהה גדולה. כששאלנו על כך את חבריו, אף הם לא ידעו להשיב דבר ברי. סבורים היינו שנתמרד על אבותיו וברח מביתו, אך על זאת אמרו לנו – אדרבא, אביו הוא ששלחו לקיבוץ, ואת רצונו עשה. אך כשהיו מזכירים לזוזי את אביו, היה מושך בכתפיו ופונה עורף מבלי לומר דבר.
יום אחד, בשעה שלפני הצהרים, כשהשמש קודחת והחול מלהט, נכנסה מכונית כחולה ומהודרת לחצר המשק. נעצרה לפני חדר־האוכל, ומתוכה יצא אדם אחד עבה וקצר־רגלים שפניו דומות לקדירת־נחושת של ערביים, עיניו שחוזות ושחורות כעיני עכבר במאורתו, ולמטה מעין שמאלו נתבלטה שומה שחורה ועגולה, כגודל העדשה, שצימחה כמה שערות בודדות. לבוש היה חליפה חומה, מגבעת חומה נשתפלה על עיניו, ולרגליו נעלים אדומות. הלה נתייצב לפני מכוניתו עמידה איתנה של פישוק־רגלים, פשפש בידיו בכיסי מקטרנו ותהה על סביבותיו בעין זועמת.
אותה שעה יצא חילק שלנו מחדר־האוכל, ומשראהו האיש, קרא לעברו בתנועת־ראש, מבלי למוש ממקומו:
“שמע־נא, תסלח לי, אתה מהקיבוץ?”
“כן” – אמר חילק ונתקרב אליו.
“אתה מכיר את יוסף מושיוף?” – שאל הלה.
“מי?”
“יוסף מושיוף, מן הנח”ל."
“אה, זוזי.”
“כן זוזי” – אמר הלה בחיוך מאונס – “תגיד לו בבקשה שאביו בא ורוצה לראות אותו.”
“הוא בעבודה עכשיו…” – אמר חילק לשון של היסוס, כשהוא תוהה בדעה מבודחת על ברייה זו שהיא היא מושיוף עצמו.
“אין דבר” – אמר מושיוף בקול כהוי וכבוי – “תגיד לו שאביו בא.”
חילק נשתהה עוד רגע־קט. שקל בדעתו כמה דברים ואחר אמר: “טוב, מיד אקרא לו.” – ופנה־הלך.
עתה עקר מושיוף את רגליו הקצרות מן המקום שהיו נטועות בו, עשה כמה צעדים לכאן ולכאן מבלי שיתרחק ממכוניתו יותר משלוש פסיעות, נסתכל על הבניינים שסביבו ולא נסתברו לו, חזר ונטע עצמו לפני החרטום, הגביה קמעא את מגבעתו וצפה לעבר הדרך.
נראה הדבר שזוזי לא נתלהב ביותר מביקור בלתי־צפוי זה, שכן, היה משרך את רגליו לקראת אביו בעצלתיים, כאילו דבקו גושים של בוץ בנעליו, ועיניו היו מעומעמות כלשהו. משבא ועמד אצלו כילד שמצפה לנזיפה, הוציא מושיוף את יד ימינו מכיס מקטרנו, יד קטנה שאצבעותיה עבות ושעירות, הושיטה לו בחיוך ואמר:
“מה נשמע, יוסף?”
“טוב…” – אמר זוזי בקול־לא־קול והשפיל עיניו.
“טוב, מה?” – אמר מושיוף כשהוא משהה מבטו עליו, כשוקל מה יעשה בו. אחר הוציא את ידו השמאלית מן הכיס השני של מקטרנו, הושיט לזוזי שתי חפיסות שוקולד ואמר: “קח, זה בשבילך.”
“תודה” – אמר זוזי כשהוא נוטל את חפיסות השוקולד ברוח נמוכה, כמי שלא יודע מה יעשה בהן.
“תאכל, זה שוקולד טוב” – הפטיר מושיוף – “איפה אתה גר?”
“שם, בצריפים ההם” – רמז זוזי לעבר שכונות הצריפים החדשה.
“טוב, ניגש לחדר שלך” – אמר מושיוף ונעל את דלת המכונית.
משפסעו שניהם, זה בצד זה, נראתה קומתו של זוזי ארכנית משתמיד, ורגליו כשני כלונסאות דקים, וזאת בעיקר מפני שאביו היה מהלך הילוך ברווזני, כשהוא מתנודד מצד אל צד ורגליו שוקעות בחול מחמת כובד גופו.
אין לומר שחדרו של זוזי עשה על אדון מושיוף את הרושם הטוב ביותר, כי משהגיע למפתנו וראה את שלוש המיטות והן פרועות וסתורות־מצעים, את הבגדים המזוהמים המתגוללים מתחתיהן ואת הארגזים המשמשים לכל־צורך – נשף מלא־לוגמיו נשיפה קולנית והפטיר בקול רצוץ: “זהו, מה?”
אחר נתיישב בקצה אחת המיטות, השפיל אצבעו אל הרצפה ואמר:
“פה אתה גר?”
“כן” – אמר זוזי בחולשת־הדעת ונתיישב על המיטה השנייה.
“אני אסדר לך חדר אחר” – אמר מושיוף דבר מוחלט ותחב יד שמאלו בכיס מקטרנו בישיבה מעוקמת.
זוזי פקח עליו את עיניו התכולות ותמה:
“עם מי תסדר?”
“אל תדאג” – אמר מושיוף בעין חריפה – “אני כבר אסדר, אתה רק תגיד לי מי פה המנהל אצלכם.”
“אין פה שום מנהל…” – מלמל זוזי.
“אז האחראי, או המזכיר, או מישהו. תראה לי אותו ואני כבר אסדר.”
“אבל… אין מה לסדר… כך כולם גרים פה” – אמר זוזי.
“אל תשקר” – הטיח מושיוף כף ידו בחלל – “ראיתי פה בניינים. די טובים.”
“אלה הם בשביל הוותיקים…” – אמר זוזי.
“תשאיר את זה בשבילי” – טפח מושיוף על ברכו – “אתה תקבל חדר בבניין. אני אקנה לך גם שטיח בשביל המיטה. במה את עובד?”
“בחצר” – אמר זוזי.
“לא שאלתי אותך איפה אתה עובד” – גער בו מושיוף – “שאלתי במה אתה עובד.”
“בנקיון” – אמר זוזי.
“מה זה?” – שאל מושיוף.
“אני… אני מנקה את החצר, את המקלחות…”
מושיוף נשא את עניו אל בנו, הסתכל בו רגע ממושך כשהוא מצלצל במטבעות שבכיסו, אחר שאל:
“יש פה מסגריה?”
“כן…”
“אתה תעבוד במסגריה, אני אסדר שתעבוד במסגריה.” – אמר מושיוף לשון תקיפה.
“זה אי אפשר…” – אמר זוזי במבט מפוחד – “אי אפשר… קבעו אותי לעבודה אחרת…”
“אני אסדר לך את הדבר. עוד היום תתחיל לעבוד במסגריה.”
זוזי השפיל עיניו לרצפה ודומה שנוטה היה לבכות. משראהו מושיוף בכך, נתפוגגה מעט־מעט ארשת הקפידה שבפניו ואמר, לשון רכה:
“אתה לא מרגיש טוב פה, מה? אין דבר, אתה תרגיש טוב.”
“אני מרגיש טוב מאוד” – לחש זוזי ושפתיו רעדו.
“נחוץ לך משהו?” – שאל מושיוף – “תגיד. אל תתבייש.”
זוזי משך בכתפיו ולא ענה דבר.
מושיוף קם ממקומו, הוציא שטר־כסף מכיס מכנסיו, הושיטו לזוזי ואמר:
“קח חמש לירות. כשתצטרך משהו, תגש למושבה ותקנה.”
זוזי ישב כשראשו מושפל וידיו תלויות בין ברכיו.
“קח, מאבא לא צריך להתבייש לקחת” – אמר מושיוף ותחב את השטר לכך ידו של זוזי. השטר נשר לארץ.
מושיוף התכופף, הרים את השטר, נפנף בו אל פניו של זוזי ואמר בכעס:
“אני לא אוהב עניינים כאלה, אתה יודע את זה. תקח את החמש לירות ותשים אותן בכיס.” אחר הוסיף בלחש: “חמש לירות זה כסף היום.”
זוזי נטל את השטר ותחבו לכיסו. באותו רגע נשמעו צלצולים מבחוץ. “מה זה?” שאל מושיוף.
“מצלצלים לארוחת־הצהרים” – אמר זוזי והבעה של רווחה נסתמנה בפניו.
“נלך לאכול” – אמר מושיוף והניח ידו על כתף בנו – “ואתה תראה לי את האחראי שלכם. אני רוצה לגשת ישר אל האחראי, לא אל מישהו אחר. אני לא אוהב ללכת מסביב, אתה יודע.”
משנכנסו לחדר־האוכל, נפנו כל הראשים אליהם, ומעברים שונים נשמעו לחישות: “מושיוף, זהו מושיוף.” ועד שהיו עיניו של זוזי משוטטות מסביב למצוא מקום פנוי, הצביע מושיוף עצמו על אחד הספסלים ואמר: “בוא, נשב, שם יש מקום.”
נראה שמושיוף היה רעב כהלכה. כי משנתיישב על הספסל, הניח מרפקיו על השולחן ברחבות יתירה, חטף פרוסת לחם מן הסל, קרע ממנה קרעים־קרעים ותחבם לתוך פיו בזה אחר זה בדוחק גדול. מאחר שהמגישה נתמהמהה בהבאת המנות, כילה מושיוף בדרך זו שלוש פרוסות לחם ומספר בלתי־משוער של זיתים, שהיה קולט ופולט בהם בחיפזון כמפצח זרעונים. כל אותה שעה היה זוזי יושב ובוהה נכחו אל החלון ולפי ארשת עיניו אפשר היה לומר שמן־הסתם מחזה עגום מאוד נראה לו שם. לאמיתו של דבר הציקה לו מחשבה אחת ויחידה: איך לא למצוא את המזכיר ולהינצל מאותו בזיון ואותה בושת־פנים הצפויים לו. אך בעוד הוא מהרהר בכך, באה המגישה והקריבה לפניהם שתי צלחות שכל אחת מהן הכילה שני מיני מאכלים, האחר בהיר הנוטה־לצד־הכהוּת והשני כהה הנוטה־לצד־הבהירות.
“מה זה?” – שאל מושיוף בפנים בסוּרוֹת כשהוא משפיל אצבעו לצלחת.
“כרובית וחצילים” – אמר זוזי.
“זה לא בשבילך.” – אמר מושיוף – “תבקש משהו אחר. ביצה או משהו.”
“אני אוהב כרובית…” – אמר זוזי.
“אל תשקר לי,” – אמר מושיוף – “אתה לא אוהב כרובית.” אחר נתן בו עין זועפת והוסיף: “אני רואה שנשארת כמו שהיית. לך תבקש שיתנו לך ביצה. תגיד שאני אמרתי.”
“כולם מקבלים את המנה הזאת” – אמר זוזי בפנים מעונות – “אני לא יכול…”
“אני אסדר לך” – אמר מושיוף. קם ממקומו, עבר בצעדים רחבים ובטוחים בין שני טורי השולחנות ונתייצב בפתח המטבח. אצל הכירה היתה אותה שעה עומדת שרה’לה וראשה מאופד בהבל החם העולה מסיר אחד מגושם מאוד.
“סליחה, את הטבחית?” – פנה אליה מושיוף כשהוא מעלה חיוך של נימוסין על שפתיו.
“כן” – צפצף קולה של שרה’לה מתוך חשרת האדים.
מושיוף עשה צעד לעומתה ואמר:
“מושיוף. אבקש, אם אפשר… הואיל ובני לא אוכל כרובית, להכין חביתה עבורו.”
שרה’לה תמהה, חייכה, ואף כמעט שפרצה בצחוק, אלא שפניו של מושיוף היו אותה שעה גלויות ותמימות כל־כך, כביכול היה מבקש על עצמו: “למעני תעשי זאת, חביבה, לא כן?…” – שנשתכחו מלבה עקרונות רבים ואמרה: “טוב, מיד אכין.”
מושיוף שיכל ידיו מאחורי גבו ונסתכל באורך רוח ובשממון־מה איך שפתה שרה’לה מחבת על הכירה, יצקה עליה שמן, הבקיעה ביצה לתוכה, עד שרחשה ובעבעה והעלתה קטורת וניחוח. דומה היה אותה שעה לילד שנקלע לבית־מבשלים זר. טבחיות, לעולם הן קונות עליונות־אמהית עליך בשעת מלאכתן, ואפילו אתה חשוב כמושיוף.
במו־ידיו נטל מושיוף את הצלחת מידה של שרה’לה, החזיר לעומתה קידה של תודה ופסע לעבר שולחנו. הישג זה, אפשר היה מעלה חיוך של נצחון על פניו של מישהו אחר, אך מושיוף, שרגיל בהישגים גדולים מזה, פסע בין שני טורי הספסלים בפנים חמורות ובצעד אמיץ, כשר־צבא.
אך בהגיעו אל השולחן – כבר לא מצא שם את זוזי. מושיוף נסתכל סביבו בזעם, העביר עיניו על פני השולחנות כולם, שקל רגע בדעתו מה יעשה, ונראה הדבר שגמר בנפשו לכלות את זעמו – בחביתה עצמה. בהחלטה תקיפה נתיישב על הספסל ובהעלם־אחד הבליע את החביתה אל לועו. מיד לכך דלה מטפחת גדלה מכיס מכנסיו, מחה בה את פיו, קינח את אצבעותיו, החזירה לכיס וקם ממקומו, ניגש אל אחד החברים ואמר:
“תראה לי בבקשה את האחראי, או המזכיר שלכם.”
הלה הוליכו והביאו אצל פרץ שלנו, שהיה רכון אותה שעה בעסק גדול על צלחתו. כאן המקום לציין שפרץ אינו דומה כל־עיקר למזכיר או כיוצא־בו מבעלי הפנקסים, לפי שבחור גבוה הוא, רחב כתפיים ושפם־פיפיות אדיר לו כשל קצין תורכי וקולו גס כשפמו.
מושיוף, משראהו, הטיל בו מבט מסופק ושאל: “אתה המזכיר?”
“יש לי הכבוד!” – אמר פרץ, נתן בו חיוך נלבב וקם ממקומו, כיאות.
מושיוף הושיט לפרץ את ידו ובהשתחווייה קלה אמר:
“נסים אליהו מושיוף. אבקש לדבר אתך מספר רגעים אם אפשר.”
“אין שום מניעה!” – אמר פרץ, ובהורותו על אחד הספסלים הפנויים הוסיף: “נוכל לשבת פה אם ינעם לך.”
מושיוף נסתכל סביבו במורת־רוח ואחר אמר:
“הייתי רוצה לדבר איתך טֶט־א טט אדוני, על כן מעדיף הייתי שנצא החוצה או ניכנס לחדר כלשהו, אם לא יקשה עליך הדבר.”
“אין דבר קל מזה!” – הכריז פרץ כשהוא פולט גיהוק בריא מפיו, והוליכו אחריו.
משנכנסו לחדר המזכירות ונתיישבו, האחד מעבר לשולחן מזה והשני מעבר לשולחן מזה, הוציא מושיוף קופסת־כסף מכיסו, הקפיצה במגע אצבע והציעה לפני פרץ:
“אדוני מעשן?”
“רב תודות!” – אמר פרץ בהניחו ידו על ליבו – “אמי ציוותה עלי לא לעשן!”
“גם לא אמריקאיות?” – שאל מושיוף בחיוך.
“איסור מפורש!” – הודיע פרץ.
מושיוף סגר את קופסת הסיגריות והחזירה לכיסו, שיכל ידיו על השולחן ואמר:
“זה בעניין בני. בדרך כלל ברצוני לציין שאנכי מרוצה מזה שהוא נמצא אצלכם, אך הייתי רוצה לשנות את הסטאטוס שלו בשני סעיפים.”
פרץ מצמץ בעיניו השחורות ומשהו מעין חיוך חישש בעבי שפמו.
“לאיזה סעיפים כוונתך, אדוני?” – שאל.
“הייתי רוצה שהעניין יישאר בינינו” – אמר מושיוף כשהוא משחק באצבעותיו – “ובכן, קודם־כל בעניין הדירה. הואיל ואנוכי ראיתי שהוא משוכן בדירה גרועה, למטה מן המינימום האנושי, אבקש לסדר אותו בבניין, אם אפשר – בחדר ספיראטי.”
פרץ פקח עליו עינים תמהות, אך כיון שדעתו הייתה בדוחה עליו כלשהו, סלסל בשתי אצבעותיו בקרן שפמו הימנית ואמר, כשוקל עם עצמו:
“אה, זה עניין קשה… עניין קשה… אדוני יבין, הנוהג אצלנו הוא…”
“הייתי מעדיף אדוני” – הפסיקו מושיוף – “שלא ניגע ברגע זה בעניינים פורמאליים של נוהג (את המילה “פורמאליים” ביטא מושיוף כדרך שמבטאים אותה ב“קול ישראל,” דהיינו במלרע), לכל בעייה, כידוע לך, יש צד משפטי ויש צד אנושי, ובהתחשב עם זה שאנכי מבקש, אני סבור שמן הראוי שתסדרו דבר זה באופן מיוחד, כלומר, למעני.”
“המ…כן…” – אמר פרץ כשהוא מסיט עצמו על מושבו מימין לשמאל – “עניין קשה… אדוני צריך לדעת שאי־אפשר שניתן לחבר אחד זכויות שאינן ניתנות לחברים אחרים…”
“כן כן, אני מבין” – אמר מושיוף דרך־ביטול – “אולם אל נרמה את עצמנו” – חייך ברמז ערמומי – “אפילו במוסדות מהוגנים פאר־אקסלאנס יש אנשים הנהנים מפריבילגיות מסויימות וההנהלה מסתכלת על דברים אלה דרך האצבעות. אנוכי סבור שעניין פעוט וקל־ערך כמו העברת בן־אדם מחדר אחד לחדר שני, לא יגרום לכם קומפליקציות מיוחדות.”
"או, אדוני טועה! – קרא פרץ – “קומפליקציות גדולות… גדולות מאוד!”
“אני מבין” – אמר מושיוף – “אדוני חושש מפני דעת הקהל…”
“זהו בדיוק!” – אמר פרץ.
“כלומר, שעלול לבוא איזה ערעור מצד אינסטנציה אחרת, או משהו מעין שערוריה פומבית…”
“ויבין־נא מה יהיה מעמדי במצב כזה…” – אמר פרץ בפנים מודאגות.
“אני מבין” – אמר מושיוף בהשפילו עיניו אל אצבעותיו המשחקות אלו באלו, אך לאחר הרהור קל הוסיף: “בנידון זה אנוכי חושב שאפשר למנוע אי־נעימות מאיזה צד שהוא בדרך פשוטה ביותר…”
פרץ הטה אוזנו לשמוע, ומושיוף נשתהה רגע ואחר אמר בפנים חמורות:
“הדבר ייעשה מתוך נימוקים של בריאות, אדוני מבין מה כוונתי.”
“המ… עד כמה שידוע לי, הרי מצב בריאותו של זוזי הוא פאר־אקסלאנס…” – אמר פרץ.
“אהיה מוכן להביא לשם כך תעודה מן הדוקטור” – אמר מושיוף דבר מפורש ושטח כפותיו על השולחן.
פרץ חייך ואמר: “אדוני, יש לי פרצוף של רמאי, לדעתך?”
“איש עוד לא האשים אותי ברמאות, אדוני” – אמר מושיוף בקפידה – “הפירמה שלי ידועה בארץ ביושר שלה ואנחנו גאים על זה. אפשר לשאול על כך בממשלה ובכל מוסד ציבורי הגון. אם אמרתי שאביא תעודה מן הדוקטור, הרי זה רק כדי למנוע ממך, אדוני, אי־נעימות שעלולה לבוא מאיזה צד שהוא.”
“הנני אסיר־תודה לך, אדוני,” – אמר פרץ – “אבל אני חושש שזוזי עצמו לא יסכים לכך.”
“יוסף יעשה את אשר אני אומר לו” – אמר מושיוף כשהוא מסתכל בפרץ משיפולי מצחו, אחר הוסיף בלחש:
“אם יש צורך לשלם – אני מוכן לשלם. אצלי אין שאלה של כסף…”
פרץ חייך ואמר: “אין זו שאלה של כסף, אדוני.”
“אלא?” – שאל מושיוף.
“של פרינציפ” – אמר פרץ.
“כך.” – אמר מושיוף במבט זועם.
“זהו, אדון מושיוף.”
“אם כן, אדוני החליט לא לתת לבני דירה אחרת בשום פנים ואופן.”
“מצטער… יבין אדוני…”
“כן, אני מבין. אתה, אדוני, האחראי היחידי על העניינים האלה?”
“יש לי הכבוד.”
“תזכור שאני מתכוון לטובתך, אדוני.”
“הייתי בטוח בזה, אבל לא אוכל…”
“וזאת המלה האחרונה שלך.”
“לדאבוני…”
“בסדר” – אמר מושיוף בקומו ממקומו – “אני מקווה שלא תתחרטו על הדבר” – ויצא את החדר ופסע בצעדים נמרצים לעבר חדרו של זוזי.
כל אותה שעה היה זוזי יושב בחדרו, על קצה המיטה, מוחה עיניו מן הדמעות הנושרות מהן טפין טפין גדולים, ומקנח את חוטמו בשרוולו. ככל שביקש לעצור בעד בכיו לא עלה בידו. הן היו זולגות, הדמעות, בלי הפוגה.
מושיוף נתייצב על מפתן החדר, ומשראה את בנו יושב ובוכה – נדהם רגע. אך מיד נתאושש ואמר בקול מצווה:
“יוסף, תארוז את הדברים שלך ותבוא אתי.”
זוזי לא ענה דבר. שוב קינח את חוטמו הזולג.
“תארזו את הדברים ותבוא אתי!” – חזר מושיוף על דבריו במשנה תוקף.
“לאן” – לחש זוזי מבלי לשאת עין אליו.
“תסע הביתה, שם כבר נראה מה לעשות.”
“לא אסע…” – מלמל זוזי – “לא אסע…”
“יוסף, כשאבא אומר תסע, אז תסע.”
זוזי לא ענה. רק קול חוטמו נשמע.
“מהר, אין לי זמן, תארוז ובוא אתי” – אמר מושיוף בלשון רכה.
זוזי לא מש ממקומו.
מושיוף ניגש אליו, אחז בזרועו ואמר בלשון של שידול:
“בוא, בוא, אין לי זמן.”
“עזוב’תי” – סינן זוזי מבין שפתיו ומשך בחוזקה בזרועו.
מושיוף נעץ בו עיני זעם ודומה היה שאמר להכותו, אך תחת זאת, חזר אל המפתן, תחב ידיו לכיסי מקטרנו, צלצל במפתחות שבהם כשהוא מרעיד בעצבנות את ברכו השמאלית ואמר:
“יוסף, תזכור שאני מתכוון לטובתך.”
“לא אסע…” – לחש זוזי.
“זאת המלה האחרונה שלך, מה?”
זוזי לא ענה.
“בסדר” – אמר מושיוף – “אני מקווה שלא תתחרט על הדבר” – ופנה במהירות לעבר המכונית.
לא ידוע לנו כיצד קרה הדבר – אולם עובדה היא שכשנכנס מושיוף למכוניתו הכחולה והנהדרת וניסה להניעה – לא זזה ממקומה, וכשיצא לראות מה הסיבה – מצא את אחד מגלגליה הקדמיים כשהוא מתוקר. “לעזאזל, החמורים האלה!” – סינן גידוף מבין שיניו כשהוא בועט בכעס בגלגל. תחב ידיו בכיסיו והחל פוסע אנה ושוב מסביב למכונית, כעכברוש שנלכד. שוב בעט בגלגל המתוקר, אך לא היה בזה מועיל. מושיוף היה אובד עצות. היה לו אמנם ספייר מאחור, אך הוא לבדו לא ידע לעשות את המלאכה. טפין של זעה צפו על מצחו. “פראים! הם עוד יתחרטו על זה!” – סינן בחריקת שיניים. העביר מבטו על סביבתו אך איש לא נראה. מידבר. החצר החולית הייתה שוממת, חמה, חצר שרופה של צהרים. נשא עיניו לעבר השער, לעבר הדרך המתמשכת למרחוק, וגם שם לא ראה שום מראה של ישועה. “לכל הרוחות!” – לחש נסים אליהו מושיוף והזיח את מגבעתו כלפי מעלה, עד מחצית הפדחת. שוב שם ידיו על מותניו ונסתכל במכונית ברוח נכאה וככל שנסתכל בה, נתרבו טיפי הזיעה על מצחו. לבסוף החליט לעשות מעשה.
בצעדים מהירים עבר את החצר כלפי חדרו של זוזי ובהתקרבו לשם נשתהה רגע, אחר נכנס בשקט, נתיישב אצל זוזי על המיטה, נגע בזרועו ואמר:
“אל תהיה ילד, זוזי, בשביל מה אתה בוכה?”
זוזי לא נשא עין אליו.
“זה יפה, לבכות ככה?” – פרש ידיו בתמיהה ונתן עיניו ברצפה.
ומשראה שזוזי אינו מתרצה, הוסיף ואמר:
“בשביל מי עשיתי את זה, לא בשבילך? תבין, אני רוצה שיהיה לך טוב. שתגור בחדר יפה, ולא ככה כמו החמורים גרים. וגם שלא תעבוד סתם אלא שתלמד מקצוע. כל בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע. ואחר־כך, למה ברחת כשהלכתי למטבח וסידרתי בשבילך חביתה? יפה ככה לברוח מאבא שלך?”
רגע ממושך שם מושיוף עיניו בעורפו של זוזי, שהיה מכוסה אגודות של שער צהוב ואחר אמר:
“אבל אם אתה מרגיש טוב גם ככה – אז בסדר. אז אני שמח גם־כן. זה הכל! לא צריך שיהיה בינינו מרירות. זה לא טוב שיש אי־הבנה בין הבן והאבא שלו…”
משפטו נשאר תקוע שעה קלה ואף ידו היתה תלוייה בחלל. מן הנראה שרצה לומר עוד דבר־מה המסתבר על הלב, דבר של פיוס, אך כיון שלא נמצא לו, אמר בחפזון:
“שמע, זוזי קרה לי איזה פנצ’ר בגלגל הקדמי, תיגש רגע אחד אל האחראי שלכם ותבקש שיסדרו לי את זה ואני אחת־שתיים נוסע וחסל. אני צריך להיות בחיפה בשלוש…”
עתה, לראשונה, נשא זוזי את עיניו אל אביו, כאילו תמיה לכוונתו, אחר חזר והשפילן ואמר:
“תסדר בעצמך, אני לא אגש אליו.”
מושיוף נדהם.
“מה זה ‘תסדר בעצמך’?” – קרא בחמת־רוח – “כשאני אומר לך לֵך תסדר, אז אתה אומר לי, ‘תסדר בעצמך’?”
“סידרת הכל, תסדר גם את זה” – השיב זוזי משפטו לארץ.
“מה סידרתי?” – נהם מושיוף ופרפר ידיו לעומתו – “כלום לא סידרתי, אתה מבין? הוא חמור! אי אפשר לדבר אתו בכלל! הוא לא בן־אדם! יותר קל לסדר דברים בממשלה משאתו!”
“אני לא אדבר אתו” – אמר זוזי.
“משוגע!” – צעק משויף כשהוא מנער את זוזי בזרועות – “אתה משוגע! אתה רוצה שאני אשאר בקיבוץ?”
“אני לא אדבר אתו” – שנה זוזי על דברו.
מושיוף החוויר, קם ממקומו, שטח כף־ידו ואמר:
“תן את החמש לירות.”
זוזי הוציא את שטר הכסף מכיסו ותלאו לפניו מבלי לשאת עיניו מן הרצפה. מושיוף חטף את השטר ויצא את החדר.
עתה התרוצץ מושיוף בחצר כחיה בסוגר. עיניו להטו ושפתיו רעדו מחרון. הוא חיפש את פרץ. חיפשו בחדר־האוכל ולא היה שם, חיפשו בחדר־המזכירות ולא היה, פנה לבית־המלאכה וגם שם לא מצאו. אחר חזר אל המכונית ובעט בארבעת גלגליה. הה, לכל השדים והרוחות, איזה…
ופתאום ראה את פרץ. הלה הופיע מבין העצים ופניו אל השער.
מושיוף פסע אליו בצעדים מהירים, אנס חיוך על שפתיו ועצרו.
“תסלח לי…” – אמר.
“האם קרה משהו, אדון מושיוף?” – שאל פרץ בראותו את חוורון פניו.
“לא דבר רציני ביותר…” – אמר מושיוף בפרשו את ידיו – “אבל הואיל וקרה איזה אקצידנט קטן בגלגל, הייתי מבקש… אם לא יגרום לכם הדבר טירחה מיותרת… לסדר לי את הדבר… אני אשלם, כמובן.” – הוסיף.
“כולי לשירותך, אדון מושיוף!” – אמר פרץ בנפש חפצה – “רק רגע־קט והעניין יסודר פאר אקסלאנס!”
“אהיה אסיר תודה לכם במאוד!” – הספיק עוד מושיוף לאמור.
ואמנם, עברו אך רגעים מועטים ופרץ חזר בלויית שני בחורים מן המסגריה שנשאו כמה כלים בידיהם. הללו העלו את המכונית על הג’ק, פירקו את הגלגל המתוקר, הרכיבו את הספּייר במקומו, ולא עברה שעה ארוכה והכל היה כתיקונו.
מושיוף ניער ידיו מן החול שדבק בהן וברוח טובה לחץ את ידיהם של השלושה ואמר:
“מאוד מאוד אנכי מודה לכם על העזרה שהגשתם לי… זה… ככה…” אך מאחר שלא נמצאו לו עוד מלות הודייה, נטל את פרץ בזרועו הצידה, הוציא את שטר חמש־הלירות מכיסו, תחב לו לתוך ידו ואמר: “בבקשה… לאות תודה בלבד…”
פרץ נרתע לאחוריו ואמר:
“אדוני, זהו העלבון הגדול ביותר שאתה יכול לגרום לי!”
“לא, באמת…” – שידלו מושיוף – “אנכי מבקש מאוד…”
“אין מה לדבר, אדון מושיוף…” – אמר פרץ.
“אבל מדוע?” – שאל מושיוף כשידו האוחזת בשטר תלויה לפניו.
“פרינציפ, אדון מושיוף!” – חייך פרץ, ובמועל יד נפרד ממנו ופנה לדרכו.
אך משחזר מושיוף אל מכוניתו ועמד לפתוח את דלתה, נפל משהו על החול כשתי פסיעות ממנו, ועוד משהו כחמש פסיעות ממנו. הוא החזיר ראשו, נשא את עיניו, ומרחוק ראה את זוזי. הלה היה מסתכל בו במבט תמוה מאוד, ספק בבוז, ספק במבוכה, וידיו שמוטות לצידיו.
מושיוף פסע כמה פסיעות, הרים את שתי חפיסות השוקולד מן הארץ, ותחבן לכיס מקטרנו. אחר נכנס למכוניתו, הניעה, ובתוך ענן של אבק יצא את שער הקיבוץ, בדרך העירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.