ליוסל ברגנר, בחיבּה

סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרבר דרומי של העיר. אחת לחודש בערך, בשבת אחר הצהריים, היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר, יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה.

רעיה היתה דופקת שלוש דפיקות זהירות על הדלת, סימן מוסכם בינה ובין סבא עוד מילדותה, כשהיה גר בביתם, עם המשפחה כולה, ושניהם היו ממתינים עד שתיפתח הדלת. “הנה הוא כבר קם” – היתה רעיה לוחשת ליהודה בפנים מאירות, משהיה נשמע מבפנים רשרוש נעלי הבית של הסב כשהוא גוררן אנה ואנה על פני החדר. עוד רגע קט והמפתח היה סב על צירו והדלת היתה נפתחת.

“הכנסו” – היה אומר בפיזור-דעת כלשהו, בעודו רוכס את מכנסיו, ולפלוף של שינה בעיניו. אף שהיה החום גדול, היה לבוש בגופיית חורף צהובה, ארוכת שרוולים, שמתוכה נראו פרקי ידיו, לבנים, דקים, ענוגים כשל נערה, וכמוהם הצואר החשוף, שעורו ממותח.

משנתיישבו רעיה ויהודה ליד השולחן, המכוסה מפה לבנה ועליה סימני הארוחה שאכל לבדו, פירורי חלה, צלחת עם שיירי בשר, כוס ובה כמה חרצנים, צלוחיות מספר וכדומה – היה הוא מיישר את הכרים הממועכים, פורש כיסוי על המיטה הצרה ומעמיד דברים על מקומם. היה זה חדר קטן, והערבוביה ששלטה בו, עוררה חמלה על חוסר-האונים של הזקן בהנהלת משק-בית: בפינה היתה אצטבא ועליה שתי פתיליות מפויחות, קומקום ושניים-שלושה סירים, לצידה – כיור ובתוכו צלחות, סכינים ומזלגות. בפינה שנייה – כוננית ובה ספרים בעלי כריכות-עור עבות, שעונים זה אל זה ומונחים זה על זה. על מסעדי הכסאות היו תלויים כמה ממלבושיו. ארון עתיק, עשוי עץ אגוז ובו מזנון ריק – עמד בדיוק מול הפתח. על הכותל היה תלוי אורלוגין שזה מכבר שָבַת מלכת.

“צריכים אנו להביא לו שעון במתנה, לסבא” – היתה אומרת רעיה ליהודה משהיתה סוקרת את החדר ומבטה נופל על האורלוגין, אלא שבכל פעם היה הדבר משתכח מלבה. היא אהבה את סבא שלה, בעל הזקן הלבן, המשיי והמחודד, הפנים השלווים שמעין נהרה של קדושה היתה נאצלת מהם, ובעל הקול הרך, השקט, שדומה עשוי הוא להשמיע רק דברים נעלים וחכמים מאד. היא כיבדה אותו גם על גאוותו, שבשלה פרש מבית אמה ועבר לגור בגפו, בקבלו על עצמו עול תלאות וטורח וייסורי בדידות לעת זקנה. מריבה מרה היתה זו בינו לבין בתו. לאחר מות האב, ירד הבית מגדולתו ופשט לבוש אמידות שלו. כמה מן הרהיטים עתיקי-היוחסין, ששימרו, לבד חפצי-יקר, כלי בדולח ותכשיטים, אף ברק עמום של זכרונות ימי-הטובה בעיר המולדת – נמכרו, ורחל, אמה של רעיה, נאלצה להשתכר למחיית הבית כאסיסטנטית אצל רופא שיניים. סבא זיסקינד, שהיה סמוך על שולחן המשפחה מאז בואו ארצה, רצה למסור לבתו את הונו המועט, שהיה מופקד בבנק. היא לא אבתה לקבלו, עקשנית וגאה היתה כמותו, ואז, לאחר מריבה ממושכת, וכמה שבועות שלא דיברו זה עם זו, נטל כמה מן החפצים שהיו בחדרו ואת האורלוגין השבור ויצא לגור לבדו. זה היה לפני כארבע שנים. עתה, היתה רחל באה אצלו אחת או שתיים לשבוע, מביאה עמה אמתחת מלאה צרכי אוכל, מנקה את החדר ומבשלת לו כדי כמה ארוחות. הוא לא הקפיד עוד על חשבון ההוצאות, אף לא שאל עליו, בדומה כאילו הסיח דעתו לחלוטין מעניינים אלה.

“ועכשיו – במה אכבד אתכם?" – היה סבא זיסקינד אומר משמצא את החדר מתוקן להכנסת-אורחים.

“אין צורך בשום כיבוד, סבא, לא לשם כך באנו” – היתה רעיה אומרת בהתרעמות.

אך שום מחאות לא הועילו. סבא היה מוציא צלוחית עם מרקחת תסוסה ומעמידה על השולחן, ענבים ושזיפים, ביסקויטים, שתי כוסות תה חריף, וכופה עליהם לאכול. רעיה היתה טועמת מעט מזה ומעט מזה לגרום נחת-רוח לסבא, ויהודה, שכל הביקורים הללו אצל הזקן היו לו עינוי וחובה אנוסה, ושמראיהם של כלי האוכל בלבד עורר בו שאט-נפש, היה רומז לה בחשאי, בהעמדת פנים בסורות, שבשום אופן לא יוכל לגעת במרקחת. היא היתה מפייסת אותו בלטיפה על ברכו ובחיוך משדל, וסבא היה מפציר במפגיע, ושוב היה עליו לטעום כמלוא כפית לפחות מן המאכל המתוק והמבחיל.

אחר-כך היה סבא שואל על דא ועל הא, ורעיה משתדלת ככל האפשר להנעים את השיחה בדברים חביבים ובדוחים, כדי להפיג מעט את השממון מעל יהודה, ולבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל, ושבגללו החליט כבר לא אחת למנוע רגליו מביקורים אלה: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל יפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה. אחר היה נועל את האורלוגין, יורד מעל הכסא, מחזירו למקומו, מתיישב עליו, מתיר את החוט, מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:

“רצוני שתקרא את זה”.

“סבא” – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – “אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…”

אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקראינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים. משהיה מסיים, היה סבא נוטל מידו את הגליונות, מקפלם, נאנח, ואומר:

“ומכל זה לא נשאר שריד. עפר ואפר. אפילו מצבה לעדות לא. תאר לעצמך, שמקהילה של עשרים אלף יהודים לא נותר גם אחד שיספר איך היה הדבר… שום זכר”.

אחר היה מוציא מאותה אמתחת-בד, שהכילה מכתבים שונים ומעטפות, את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו, אוסיפּ, שהיה מהנדס ראשי בבית-חרושת חימי גדול, מראה אותה ליהודה ואומר:

“הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה. גאון! הבט איזה מצח…” ולאחר שהיה מחזיר את התמונה למקומה היה נאנח ואומר: “שום זכר”.

שתיקה מאונסת של השתתפות-באבל היתה משתררת על רעיה ויהודה, ששמעו אותם דברים עצמם כבר פעמים רבות, ולא הרגישו עוד דבר בחזרו עליהם שוב. ומשהיה כורך את החוט סביב לאמתחת היה משיח: “ואוסיפ היה גם כן עילוי. כשהיה נער ידע עברית היטב, ושירים של ביאליק היה קורא בעל-פה. בעצמו למד. קרא בלי סוף, גנסין, פרוג, ברשדסקי… אתם לא הכרתם את ברשדסקי, סופר טוב היה… לב חם היה לו, לאוסיפ. בפוליטיקה לא התעסק וגם ציוני לא היה, אבל גם כשעלה אצלם בדרגה לא שכח שהוא יהודי… לבנו קרא מנדל דוקא, על שם אחיו המת, הגם שאצל הרוסים ודאי לא נוח להיקרא בשם כזה… כן, לב יהודי חם היה לו…”

הוא היה פונה אל יהודה בלבד בדברו, שכן את רעיה ראה תמיד אותה ילדה שהיתה יושבת על ברכיו ומקשיבה לסיפוריו ולעולם לא גדלה בעיניו, ואילו את יהודה חשב לאיש משכיל, העשוי להבין לרעו, מה גם שהחזיק במשרה ממשלתית.

רעיה זכרה איך חלה תמורה זו בסבא, שבעקבה נדמה היה כאילו נשתבשה דעתו עליו. משנסתיימה המלחמה, עוד חי על הספק וקיווה לידיעה כלשהי מבנו, כי ידוע היה שרבים מאד הצליחו להימלט בעוברם למחוזות המזרח. הוא כיתת רגליו אצל כל בני עירו לשעבר, אך איש מהם לא קיבל אות כלשהו מקרוביו. אף על פי כן הוסיף לקוות, בסברו שמעמדו החשוב של אוסיפּ עמד לו להצלתו. אחר-כך, ערב אחד, משנכנסה רעיה הביתה, ראתהו יושב על הרצפה וקריעה בבגדו, ובבית התלחשו, ועיני האם היו אדומות מבכי. אף היא בכתה, על צערו של סבא, על מראה פניו הסגופים, על הדממה המעיקה שבחדרים. שבועות רבים לאחר מכן, כאילו גזר שתיקה על עצמו. היה יושב מבוקר עד לילה ליד שולחנו, קורא וחוזר וקורא במכתבים ישנים, מעיין שעות ארוכות בתמונות משפחה, כשהוא מקרבן אל עיניו קצרות-הראי, או שעון לאחוריו אל מסעד הכסא, מבלי עשות דבר, ידו נוגעת בקצה השולחן ועיניו צופות בחלון שלפניו, מבטן נהוי למרחוק, הזוי, דומה שנתאבן. כבר לא היה זה אותו סבא, איש שיחה, מפיק דברי חכמה ובדיחות שנונה, המתערב בהליכות הבית, שואל למעשי נכדתו, מלמדה מוסר, בוחנה בידיעותיה, ובהתפארות של ילד מוכיח שהשכלתו עולה על זו של מוריה. עתה, כאילו סגר על עצמו מפני העולם ונתבצר במחשבותיו ובזכרונותיו, שאיש מבני הבית לא יכול היה להבקיע בעדם. אחר-כך נכנסה בו עקשות משונה שקשה היה לסבלה. מתעקש היה שיגישו לו את ארוחותיו אל שולחנו, ביחידות, שלא ייכנסו אל חדרו ללא דפיקה על הדלת, שלא יסגרו את תריסי החלון מפני החמה. כשהיו עוברים על איסורים אלה – היה מתרתח ובא לידי מריבות קשות עם בתו, לעתים דומה היה שהוא שונאה.

כשמת אביה של רעיה, לא הראה סבא זיסקינד שום סימנים של צער, אף לא ניחם את בתו. וכתום ימי האבל – כמו נתעורר לחיים ויצא משתיקתו. אולם לא דיבר על האב, גם לא על אוסיפּ בנו, אלא על נכדו, מנדלה. פעמים רבות ביום היה מזכירו בשמו כאילו היה חי, תארהו בדמותו אף כי לא ראהו אלא בתמונות, וכמהרהר בקול ונועץ עם עצמו, משיח היה איך צריך היה לגדלו. קשה מכל, כשהיה בא בטענות על בנו ועל אשת בנו, שלא ראו מראש את הפורענות המתחוללת, לא הבריחוהו אל מקום בטוח, לא הסתירוהו אצל גויים, לא ביקשו להעלותו ארצה בעוד-מועד. שום הגיון לא היה בדברים והם היו מוציאים את רחל מגידרה עד שהיתה מתפרצת כנגדו: “חדל כבר! חדל! אני אצא מדעתי מן השטויות שלך!” היתה קמה ממקומה ברוגז רב, פורשת לחדרה, ואחר-כך, משהיתה נרגעת, היתה אומרת לרעיה: “סקלרוזה כנראה. מחלת השכחה. כבר אין הוא יודע מה שהוא מדבר”.

יום אחד – רעיה לא תשכח זאת לעולם – ראו היא ואמה והנה סבא לבוש בחליפת החג שלו, השחורה, ומתחתה חולצה מבהיקה מלובן, ונעליו מצוחצחות, והמגבעת לראשו… בגדים שלא לבשם זה חדשים רבים, והן נבהלו בראותן אותו כך. סבורות היו שנסתלקה דעתו. “איזה חג היום?” – שאלה אמה. “באמת אינכן יודעות?” – אמר סבא – “יום ההולדת של מנדלה היום…” ואמה פרצה בבכי, ואף היא עצמה בכתה וברחה מן הבית.

אחר-כך עבר סבא זיסקינד לגור לבדו. דעתו, כמדומה, נתיישבה, פרט לכך שלעתים קרובות היה שוכח דברים שאירעו תמול-שלשום, וזוכר היה בבהירות רבה, לפרטי-פרטיהם, דברים שאירעו בעירו ובמשפחתו לפני יותר משלושים שנה. מאז היתה רעיה באה לבקרו, תחילה עם אמה, ולאחר חתונתה, עם יהודה. הטירדה שבדבר היתה, שאנוסים היו להקשיב לדבריו על מנדלה נכדו ולקרוא אותו הספד על עיר המולדת שחרבה.

משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. “חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך” – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. “אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה”. ובצאתם יחד מחדרו, היתה אומרת, בפנותה אל יהודה, כדי לפייסו: “אל תתפלא עליו. הוא זקן כבר, סבא. יותר מבן שבעים. מחלת השכחה”.

כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובישרה לו כי נין עומד להיוולד לו. וערב אחד נפתחה דלת דירתם של רעיה ויהודה, ועל מפתנה ניצב סבא עצמו, בלבוש החג שלו, כבאותו יום, יום הולדתו של מנדלה. היתה זו הפעם הראשונה שביקר בדירתם, ורעיה הופתעה כל-כך, שחיבקה אותו ונשקה לו כאשר לא עשתה מילדותה. פניו זרחו, עיניו נוצצו באותו מאור של בינה ושל שובבות כבאותם ימים רחוקים שלפני האסון, ובהיכנסו, התהלך בחדרים בצעדים מאוששים, כשהוא נותן דעתו על פרטי הריהוט וסידורי הדירה ומפזר הערות של בדיחות על סביבו, וכל-כך חביב היה, שרעיה ויהודה לא פסקו מצחוק כל עת דברו. הוא לא רמז אף במלה אחת כי יודע הוא על מה שעתיד להתרחש, ובפעם הראשונה מאז חדשים רבים, לא הזכיר כלל את מנדלה.

“אה, ילדים רעים” – אמר – “כך נוהגים עם סבא? למה לא סיפרתם לי שיש לכם דירה יפה כל-כך?”

“כמה פעמים הזמנתי אותך, סבא, לבוא?” – אמרה רעיה.

“הזמנת? צריכה היית להביא אותי אליכם, לגרור אותי בכוח!”

“גם זה רציתי לעשות, ואתה סירבת”.

“נו, סבור הייתי שאתם גרים באיזו מאורה חשכה, ומאורה יש לי גם משלי… אין דבר, סולח אני לכם”.

ומשנפרד מעליהם, אמר:

“אל תטריחו את עצמכם לבוא אצלי. עכשיו, שיודע אני כבר איפה אתם מצויים, ואיזה ארמון יש לכם, אבוא אני אליכם… אם לא תגרשו אותי, כמובן”.

כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם וסיפרו לה על ביקורו המפתיע של סבא, לא התפלאה על כך ואמרה:

“אה, אינכם יודעים במה הוא הוגה בכל הימים האלה, מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד… משאלה אחת יש לו – שאם יהיה זה בן – ייקרא… על שם נכדו”.

“מנדלה?” – קראה רעיה ופרצה בצחוק שלא-ברצונה. יהודה חייך כמו שמחייכים למשוגותיהם החביבות של זקנים.

“כמובן, אמרתי לו שיוציא דבר זה מראשו” – אמרה רחל – “אבל יודעים אתם איזה עקשן הוא. שגעון הוא שנכנס בו ואין הוא חושב כלל לוותר עליו. לא זו בלבד, אלא בטוח הוא שאתם תסכימו לכך ברצון, ובייחוד אתה, יהודה”.

יהודה משך בכתפיו: “שגעון. הילד יהיה אומלל לכל חייו”.

“והוא אינו מסוגל להבין זאת” – אמרה רחל ונימה של מורך נתגנבה לקולה.

פניה של רעיה הרצינו.

“אנחנו כבר החלטנו על השם” – אמרה – “אם תהיה זו בת, תיקרא אסנת, ואם בן – אהוד”.

שני השמות לא מצאו-חן בעיני רחל.

עניין השם הפך מאז לנושא-השיחה היחידי-כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הצפייה החגיגית שהיתה שורה בבית, אותה אווירה של שלווה דקה הנאצלת ממראה האם המהלכת חרש, גופה אוצר סודות טמירים, חבויים מעין זר.

רחל, שעמדה בין דורו של סבא ובין דורם של הבנים, היתה דעתה מפולגת עליה, עתים לכאן ועתים לכאן. בדברה עם אביה היתה מוכיחה אותו על פניו, מבטלת את דעתו בתוקף ומטיחה כנגדו את כל הנימוקים ששמעה מפי רעיה ויהודה, כאילו היתה זו דעתה שלה, ובדברה עם הבנים – ביקשה לשדלם לקבל את רצונו ומעוררת עליה רוגז רב. ענין השם, שמתחילה לא היתה לו כל חשיבות בעיניה, נעשה במרוצת הימים מעין ענין גורלי, אפוף מיסתורין, צופן עתידות לא-ידועות, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן – גורל חייו של היילוד עצמו. בעומק לבה התפללה שתיוולד לרעיה בת.

“בעצם, מה רע כל-כך בשם מנדלה” – אמרה לבתה – “שם יהודי ככל השמות”.

“מה את מדברת, אמא” – התקוממה נגדה רעיה בכל ישותה – “שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?”

“אה, את ילדך לא תשנאי. על-כל-פנים לא בגלל השם…”

“אשנא אותו. הרי זה כאילו אמרת לי שיוולד לי בן עם חטוטרת! ובכלל – למה זה? לשם מה?”

“למען סבא עליכם לעשות זאת” – אמרה רחל בשקט, אם כי ידעה שאין היא אומרת את האמת כולה.

“את יודעת, אמא, שאני מוכנה לעשות הכל למען סבא” – אמרה רעיה – “אוהבת אני אותו. אבל איני מוכנה להקריב את אושרו של ילדי בגלל איזו אמונה תפילה שלו. איזה טעם יש בדבר?”

רחל לא יכלה להסביר את “טעם הדבר” על דרך ההגיון, אך בלבה נתקוממה על הגיוניות זו של בתה – שהיתה גם נחלתה שלה כל השנים – שנראתה לה עתה שטחית ביותר, אחד מסימניה של קלות-הדעת שכל הדור הצעיר לוקה בה. האב הזקן היה עתה בעיניה כאילן עתיק ששרשיו עמוקים ויונקים מלשד המיסתורין של ההווייה, שבתה – ואף היא עצמה – אינם יודעים עליו דבר. לולא ויכוח זה על השם, ודאי לא היתה מגיעה לעולם להרהורים על גלגול נשמות ונצח החיים. בלילות היתה מתעוררת כשזיעה קרה מכסה את גופה. במעומעם היתה זוכרת מראות זוועה של גופות ילדים עירומים, מוכים, נדרסים תחת מגפי אנשי-צבא, והרגשת אשמה נוראה היתה מדכאה את רוחה.

אחר-כך באה רחל בהצעת פשרה: ייקרא הילד בשם מנחם. שם עברי, – אמרה – ישראלי. לכל הדעות. ילדים רבים מכונים בשם זה ולא יעלה על דעת איש ללעוג להם. אף סבא – אמרה – הסכים לזה, אחר הפצרות רבות.

רעיה מיאנה לשמוע.

“בחרנו לנו שם, אמא” – אמרה – “ששנינו אוהבים אותו, ולא נמירו באחר. מנחם הוא שם שריח זיקנה עולה ממנו. שם הקשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם. מנחם אפשר לקרוא רק לילד נמוך-קומה, חלש ולא יפה. אל נדבר בזה יותר, אמא”.

רחל שתקה. היא נואשה כמעט מלהעבירם על החלטתם. לבסוף אמרה:

“ואת מוכנה לשאת בכובד האחריות של המרת רצון סבא?”

עיניה של רעיה נפקחו לרווחה ופחד נשקף מהן:

“למה את עושה מזה ענין גורלי כל-כך? את מפחידה אותי!” – אמרה ופרצה בבכי. היא החלה חוששת לפרי-בטנה כמי שחושש מעין-רעה.

“ואולי יש בדבר משהו גורלי…” לחשה רחל מבלי לשאת את עיניה. היא עצמה נרתעה מדבריה.

“מהו?” – אמרה רעיה בתלתה באמה מבט נפחד, ועם זה תובע תשובה בתוקף, לבל יוותר שום דבר-של-מיסתורין ברמזיה.

“אינני יודעת…” – אמרה – “אולי בכל זאת חייבים אנו להקים את שם המתים… כדי להשאיר להם זכר…” היא לא היתה בטוחה בעצמה, אם אמת בדברים או שהם אמונה נואלת בלבד, אך בטחונו של אביה עמד לעיניה והוא היה חזק מספיקותיה ומהתנגדותה הפשוטה והמובנת של בתה.

“אבל אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם, אמא. אי אפשר שהזכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן ישא אותו!”

רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היא בתוכה משהיתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף על פי כן אמרה בלחש, כמו לעצמה:

“אינני יודעת… נדמה לי לפעמים שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו”.

כשבועיים לפני מועד הלידה הופיע סבא זיסקינד בפעם השנייה בבית רעיה ויהודה. פניו היו צהובות, זועפות, ואור עיניו דעוך. אמר שלום, ואת רעיה לא חונן אפילו במבט, כאילו היה מנדה את החוטאת. הוא פנה אל יהודה ואמר: “רצוני לדבר אתך”.

שניהם נכנסו לחדר הפנימי, הסב התיישב על הכסא כשהוא נוגע בפיסת ידו בקצה השולחן, כהרגלו, ויהודה ישב על המיטה, נמוך ממנו.

“סיפרה לי רחל שאינכם רוצים לקרוא לילד בשם נכדי” – אמר.

“כן…” – אמר יהודה בשפה רפה.

“אולי תסביר לי מדוע?” – שאל.

“אנחנו…” – גמגם יהודה, קשה היה לו לעמוד בפני מבטו הנוקב של הזקן – “השם פשוט לא מוצא-חן בעינינו”.

סבא שתק, ואחר אמר:

“מבין אני שמנדלה לא מוצא-חן בעיניכם. שם לא עברי. ניחא. אבל מנחם – מה רע במנחם?” ניכר היה שהוא מבליג בדי עמל על רגשותיו.

“זהו שם…” – יהודה ידע שאין מועיל בהסברות, מרחק של שני דורות מבדיל בין מושגיהם – “שם לא ישראלי… גלותי”.

“גלותי”. – חזר סבא ואמר. הזעם חלחל בו, ובכל זאת עצר בו מהתפרץ. בשקט אמר: “כולנו באים מן הגולה. אני, אביה ואמה של רעיה. אביך ואמך שלך. כולנו”.

“כן…” – אמר יהודה. במורת רוח ראה שבעל כורחו ייגרר לויכוח שכולו לזרא לו, מה גם עם זקן זה שדעתו כבר אינה צלולה כל-כך. רק משום הכבוד עצר בעצמו מלומר – זהו זה, וחסל. – “כן, אבל אנחנו נולדנו בארץ. זה משהו אחר”.

סבא זיסקינד הסתכל בו בבוז. ראה לפניו עם-הארץ, פּוחח, כלי ריק.

“אתה, כלומר, חושב שכאן זה משהו חדש”. – אמר – “שכל מה שהיה שם, עבר ואיננו. מת. אין לזה המשך. שאתם מתחילים הכל מחדש”.

“לא אמרתי זאת. אמרתי רק שאנחנו נולדנו בארץ…”

“נולדתם. יפה מאד…” – אמר סבא זיסקינד ברוח נרגשת – “אז מה בכך. איזו רבותא היא זו? במה אתה עולה על אלה שנולדו שם? חכם אתה מהם? משכיל מהם? גדול אתה מהם בתורה ובמעשים? דמך סמוק משלהם?” – דומה היה סבא זיסקינד כאילו הוא עומד למלוק אותו בכפו.

“גם זה לא אמרתי. אמרתי שכאן זה משהו אחר…”

סבלנותו של סבא זיסקינד לדברים של תיפלות. פקעה.

“ריקא!” – פלט ברוגזו – “מה אתה יודע מה היה שם? מה אתה יודע איזה אנשים היו שם? איזה קהילות? איזה ערים? מה אתה יודע איזה חיים היו שם?”

“כן” – אמר יהודה ברוח מדוכדכת – “אבל לנו אין כבר קשר לזה”.

“אין לכם קשר?” – גחן סבא זיסקינד כנגדו. שפתיו רטטו מרוב כעס – “למֲה… למה יש לכם קשר?”

“יש לנו… עם הארץ הזאת” – אמר יהודה וגיחך שלא-ברצונו.

“שוטה!” – פלט כנגדו סבא זיסקינד – “סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם, מה? ראשון אתה לאיזו אומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? לא בן בנו של סבא? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך? הרי… הרי כל מה שיש כאן” – הקיף בזרועו על סביבו – “זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם! מה יש לך פה? ערב-רב? שבעים לשונות? שבעים חטיבות שזו נבדלת מזו? מנהגים? צורה? הרי כל בית כאן זה אומה לעצמה, מנהגים שלה ושמות שלה! ולזה יש לך קשר, אתה אומר…”

יהודה השפיל עיניו ושתק.

“אומר לך מהו קשר” – אמר סבא זיסקינד במתינות – “קשר הרי זה זכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איבַן, אביו נתקרא איבן וסבו נתקרא איבן, עד דור ראשון. ושום רוסי לא אמר, מהיום והלאה איני מתקרא איבן כיון שאבותי ואבות אבותי נתקראו כך, ראשון אני לאומה רוסית חדשה שאין לה ולא כלום עם האיבנים. מבין אתה?”

“אבל מה זה שייך” – מחה יהודה בקוצר-רוח.

סבא זיסקינד נד לו בראשו.

“ואתה – מתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכיר לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר לו שום זכר…”

הוא נשתתק, פלט אנחה עמוקה ואמר:

“אי בנים, בנים, אינכם יודעים מה אתם עושים… גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם – את שמם ואת זכרם… לא המשך, לא עדוּת, לא יד ולא שם. שום זכר…”

ועם כך קם, נטל את מקלו, ובפסיעות רחבות פנה אל הדלת ויצא.

היילוד היה בן-זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת-התינוק והלכו לבית סבא.

רעיה דפקה שלוש דפיקות זהירות על הדלת, ומששמעה רחש בפנים, שמעה אף את פעימות לבה החרד. מאז נולד הילד, לא ביקר אצלם סבא אפילו פעם אחת. “אני מתרגשת נורא” – לחשה ליהודה ודמעות עמדו בעיניה. יהודה נענע את העגלה ולא השיב. זה מכבר היה אדיש לאשר יאמר או יעשה הזקן.

הדלת נפתחה, ועל סיפה עמד סבא זיסקינד כשפניו מיוגעות, מקומטות, דומה שנזדקנו הרבה. עיניו היו דבוקות שינה, וברגע הראשון כאילו לא הבחין בבאים.

“שבת שלום, סבא” – אמרה רעיה בהתרגשות. נדמה היה לה עתה שהיא אוהבת אותו יותר מתמיד.

סבא נסתכל בהם כתמיה, ואחר אמר ברוח פזורה: “היכנסו, היכנסו”.

“הבאנו את התינוק אתנו!” – אמרה רעיה בפנים זורחות והעבירה את מבטה מסבא אל התינוק הישן שבעגלה.

“היכנסו, היכנסו” – חזר ואמר סבא זיסקינד בקול יגע. – “שבו לכם” – אמר בהסירו את בגדיו מן הכסאות ובפנותו אל המיטה, ליישר את מצעיה הסתורים.

יהודה העמיד את עגלת התינוק ליד הקיר ואל רעיה לחש, “מחניק פה בשבילו”. רעיה פתחה את החלון לרווחה.

“עוד לא ראית את התינוק שלנו, סבא!” – אמרה בחיוך עגום.

“שבו, שבו” – אמר סבא, ועם כך גרר רגליו אל האצטבא, נטל משם את צלוחית המרקחת ואת קופסת הביסקויטים והעמידן על השולחן.

“אין צורך, סבא, באמת אין צורך. לא לשם כך באנו” – אמרה רעיה.

“רק משהו. אין לי במה לכבד אתכם היום…” – אמר סבא בקול רצוּץ וכהוּי. הוא הוריד את הקומקום מעל הפתיליה, מזג תה בשתי כוסות והעמידן לפניהם. אחר התיישב אף הוא, אמר “שתו, שתו”, ונענע אצבעותיו ברכוּת על השולחן.

“את אמא לא ראיתי כבר כמה ימים” – אמר לבסוף.

“עסוקה…” – אמרה רעיה בקול נמוך מבלי לשאת עיניה אליו – “עוזרת לי הרבה עם התינוק…”

סבא זיסקינד הסתכל בשתי כפות ידיו החיוורות והמגויידות, המונחות אין-אונים על השולחן, אחר שיטח אחת מהן ואמר אל רעיה:

“למה אינך שותה… התה יתקרר”.

רעיה קירבה עצמה אל השולחן ולגמה מן התה.

“ואתה, מה מעשיך עכשיו?” – שאל את יהודה.

“עובדים. כרגיל”. – אמר יהודה, ואחר הוסיף בגיחוך: “ומשחקים עם התינוק כשיש פנאי…”

סבא השפיל שוב עיניו אל כפות ידיו, שאצבעותיהן הדקות והארוכות רטטו ריטוט של זיקנה.

“קח מעט מן המרקחת” – אמר ליהודה בשלחו אצבע רועדת לעבר הצלוחית – “טובה היא מאד”.

יהודה טבל את הכפית בצלוחית ושם אל פיו.

שתיקה נשתררה, שנדמתה ממושכת, ממושכת מאד. אצבעות ידיו של סבא זיסקינד רטטו ריטוטים קטנים על גבי מפת השולחן הלבנה. חם היה בחדר וזמזומו של זבוב נשמע בו.

לפתע פרץ הילד בבכייה ורעיה נרתעה ממקומה ואצה להשתיקו. היא נענעה את העגלה ופיזמה, שקט, ילד, שקט, שקט…

גם לאחר שנשתתק המשיכה לנענע את העגלה אנה ואנה.

סבא זיסקינד נשא ראשו אל יהודה ואמר בלחש:

“סבור אתה שאי אפשר היה להצילו… אפשר היה. הרבה ידידים היו להם. אוסיפּ עצמו כתב לי על כך. מנהל בית-החרושת החשיב אותו מאד. כל העיר הכירה אותם ואהבה אותם… איך לא חשבו על כך…” – אמר בנגעו בפיסת-ידו במצחו – “הרי ידעו שהגרמנים מתקרבים… הרי אפשר היה עוד לעשות משהו…” הוא הפסיק רגע ואחר הוסיף: “תאר לך שבן אחת-עשרה כבר גמר את הקונסרבטוריום… חיות פרא!” – פער לפתע עיניים מלאות אימה כלפי יהודה – “חיות פרא! לקחת ילדים קטנים ולהכניסם לקרונות, ולהובילם…”

משחזרה רעיה ונתיישבה ליד השולחן, הפסיק ונשתתק, ורק אנחה כבדה נתמלטה מעומק חזהו.

שוב היתה שתיקה ממושכת, וככל שכבדה השתיקה, כן חשה רעיה את המועקה שבחזה גוברת עד ללא הכיל. ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב התינוק בעגלתו, וכמו תהום היתה פעורה בין עולם הולך ועולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר ריבעים לה, ואבי-המשפחה הזקן לא הכיר בנינוֹ אשר לא הקים לו זכר.

סבא זיסקינד קם ממקומו, נטל את כסאו, וקרבו אל האורלוגין. אחר עלה עליו באומרו להוציא משם את כתביו.

רעיה לא יכלה לשאת עוד את המועקה.

“בוא נלך” – אמרה ליהודה בקול חנוק.

“כן, צריך ללכת” – אמר יהודה וקם ממקומו. “עלינו ללכת” – אמר בקול בפנותו אל הזקן.

סבא זיסקינד אחז עוד רגע במפתח האורלוגין, אחר שמט את ידו, החזיק במסעד הכסא וירד מעליו.

“צריכים אתם ללכת…” – אמר בפנים מעוּנות, אחר פרש ידיו באין אונים וליווה אותם אל הפתח.

כשנסגרה הדלת מאחריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.

ליוּבּה ברקאית יצאה עם אמתחתה לצרכניה, והרבה דברים היו תמוהים בעיניה. תחילה, ראתה כמה פועלים עומדים וחופרים תעלה בצד הכביש ושולמן משגיח עליהם, ולא נסתבר לה מה זה פתאום חופרים תעלה. שמא נסתמו צינורות הביוב? או אולי מערכת המים אינה כתיקונה? לא זה ולא זה. הרי לך חידושים שכלל לא ידעת עליהם. סבורה את שכל מה שנעשה בשכונה מן הראוי שעל דעת הכל ייעשה, והנה יכול שתקומי בבוקר והכל נהפך על פיו. ברקאי אף הוא לא סיפר לך, אבל כיצד שברקאי אינו יודע על כך? הוא שאני אומרת, חזור ואמור, אתה ברקאי נוסע לך העירה ולא איכפת לך כלל מה נעשה בשכונה שלך. יום אחד תמצא את ביתך מוקף תעלות שופכין סביב־סביב.

“שולמן, מה זה אתם עושים פה, אם אפשר לדעת?” – נתעכבה אצל המשגיח ושאלה.

“זה, ככה, מרחיבים קצת את הכביש” – אמר שולמן.

“אה, מרחיבים את הכביש…” – אמרה ליובה ונסתכלה בעבודה הנעשית, מתוך שיקולים שבינה לבינה.

אם מרחיבים את הכביש – הרי יפה, ולמה את באה בתרעומת? יפה מאד שמרחיבים את הכביש. באמת הגיעה השעה לכך – עקרה משם ליובה וצעדה ברגל בוטחת וגאה בכביש של רחובה.

אחר עברה ליד ביתם של ברסקי, ו– מיהי זו שעומדת בחצרם? לא. איני מכירה אותה. נערה יפה דווקא. הביטי נא, איזו צמה ארוכה ואיזו גיזרה ואיזה חזה יפה! כמעט הייתי אומרת שלא מתאים לשושנה ברסקי שתהיה להם אורחת כזאת. עירונית כנראה. ומה היא עושה אצלם? – אולי היא הנערה של משה שלהם… זה כמה חדשים שאנו שומעים על הנערה של משה וטרם זכינו לראותה. כאילו הם חוששים מפני עין־הרע שלנו. מילא, יהי כך – עברה ליוּבה על פני הבית והמשיכה דרכה.

אף על פי כן נתעכבה רגע, חזרה לאחוריה וקראה אל הנערה שעמדה ושיחקה בענף של אורן, כשהיא מורטת ממנו מחטים־מחטים:

“תסלחי לי, חברה, שושנה בבית?”

“לא, איננה”. – נשאה אליה הנערה את ראשה, נפתעת.

“ואינך יודעת מתי תחזור?”

“לא, אינני יודעת”.

“נו, מילא” – אמרה ליובה – “ומי את, אם אפשר לשאול אותך?”

“אורחת…” – הסמיקה מעט הנערה.

“אה, אורחת…” – אמרה ליובה – “נו, טוב.”

“למסור משהו לשושנה?”

“לא, אין צורך. תגידי לה רק שליובה שאלה עליה, כן, ליובה ברקאית” – חייכה ליובה.

ואף כשפנתה משם עוד היתה מחייכת בינה לבין עצמה. ראו נא כמה הם חוששים. מיד ידעתי שנערתו של משה היא. נו־נו, התכונני ליובה, עוד מעט תהיה חתונה בשכונה.

משאמרה חתונה, העיבה עב קטנה את הרהוריה. דלינקה שלנו המסכנה. אל תדאגי – אומר ברקאי, ואף על פי כן דואגת אני. סוף־סוף כבר אינה בת שמונה־עשרה או בת תשע־עשרה. באוגוסט תימלאנה לה עשרים וארבע. והיכן ראיתם מיני תהפוכות שכאלה? תחילה, בהיותה בצבא, היה לה אותו סרן שמן וגס רוח, פשוט גס רוח, שהאלוהים יודע כיצד נטפל אליה ומה מצאה היא בו. ואנכי מיד ידעתי ששום דבר לא יצא מזה. ואיני מצטערת על כך. ואחר־כך כל אותם בחורים שהיו באים בג’יפ שלהם ולוקחים אותה לאן שלוקחים, עד חצות ועד אחרי חצות. למורת רוחי ולמורת רוחו של ברקאי. ואחר־כך… אותו משבר שעבר עליה כשירוחם עזב אותה, כך־פתאום. כמה אכזריים הם החיים, אלי שלי. כבר היה אצלנו בן בית, כבננו ממש. בחור עדין־נפש כזה וגם מוכשר כל־כך. ואיזה תוכניות עשינו, וברקאי כבר סידר לו משרה כלשהי, ופתאום… דבר משונה הוא, בכל־זאת, שכל־כך הרבה בחורים מתאהבים בה, שבעה או שמונה כבר היו לה, אם איני טועה, וכולם פורחים כלעומת שבאו… הלא סוף־סוף אינה טפשה וגם מכוערת איננה… ועכשיו מה? עכשיו היא פקידה קטנה בקרייה ועם מי היא מתחברת שם?… ברקאי שקוע בענייני ההסתדרות ואינו חושב על הדברים ואַת – התהפכי בלילות על משכבך אכולה דאגה…

כמה פעמים כבר חשבת לקנות לה בד לשמלה וטרם קנית – אמרה ליובה לנפשה – שמא בכל־זאת תעשי זאת היום?

בין כה ובין כה עברה ליד חצרה של ריבה חסין וראתה את ריבה עומדת ותולה כבסים על החבל. כל כך מוקדם? – אמרה לעצמה – ואני הרי לא הספקתי עוד לעשות כלום היום. נתעכבה ליד הגדר וקראה: “שלום לך ריבה.”

“או, שלום ליובה, לא ראיתי אותך…” – הפסיקה ריבה ממלאכתה.

“את שומעת, ריבה, כל פעם שאני עוברת על יד החצר שלך, מקנאה אני בך. השושנים שלך פורחות כל כך יפה, ואצלי – אפילו לא שושנה אחת…”

“תני להן מעט זבל חימי ותראי אם לא תפרחנה להן בן־לילה” – נתקרבה ריבה אל הגדר.

“נתתי! נתתי!” – טענה ליובה – “גם אמוניאק נתתי וגם סוּפּר וללא הועיל! מין קללה היא זו באדמה שלנו. עודרים ומשקים ומזבלים – והרי לך! נו מה־תגידי שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“באמת? כלל לא ידעתי!”

“נו־כן, כבר התחילו לחפור! שאלתי את שולמן ואמר לי. השכונה מתפתחת, מה?” – אמרה ליובה בפנים זוהרות.

“או, כן!” – אמרה ריבה – “כל כך הרבה בונים בזמן האחרון… אם איני טועה הרי בשנה זו בלבד בנו אצלנו יותר מבכל עשר השנים האחרונות.”

“ככה זה, ריביצק’ה” – אמרה ליובה כעונה בענווה על מחמאה שניתנה לה – “ולא רק אצלנו כך, כי אם בכל המדינה, בונים ובונים למרות הכל, למרות המחסור בכסף, למרות העליה הגדולה – בכל זאת! – נו, שלום לך, אני ממהרת, עוד לא הספקתי כלום היום.”

ועתה צעדה ליובה בראש נטוי ובגאון ולבה רחב מאד בחושבה על המדינה שלנו. לכל מקום שאת נושאת עיניך – בונים ובונים. שיכון סלוצקי מדרום לשכונה, “השיכון החדש” ממזרח לה, בית החרושת למרצפות, קופת חולים החדשה, ועכשיו – בית־העם, וכל זה, תארי לך במשך שנתיים. לא שנתיים כי אם שנה וחצי. מה אני מדברת? – שנה אחת! וכשאת נוסעת העירה – הרי בכל יום צצים בתי־חרושת חדשים ושכונות חדשות. נו, ואחרי כל זאת איך אפשר לומר עוד משהו נגד כל זה, אני שואלת. באמת, אני מנסה, ולו־לרגע להבין את האנשים האלה ואינני יכולה. כאילו תהום מפרידה בינינו. הרי זהו עיוורון גמור! פשוט רצון להרע ולהשחית!

ובאומרה זאת, נזכרה ליובה בחיה פלדמן וגל של חימה הציף אותה. הגדפנית הזאת! הכלבתא הזאת! המרשעת! איזו זכות יש לה לקטרג כשטן כל הימים! לנבל את פיה בשיקוצים נגד כל מה שנעשה וכל מה שנבנה כאן בעמל־כפיים ובזיעה ובדם. היא לא נקפה אצבע בכל זה. רק הורסת והורסת ומשחיתה. שתלך לה מאתנו אם המדינה הזאת אינה מוצאת־חן בעיניה. שתלך לה לשם, אדרבא. כולנו נשמח.

וביחוד גברה חמתה של ליובה משחשבה על כך שחייקה פלדמן זו גרה דווקא, וכמו להכעיס, בשכינות, ממש מעבר לגדרה שלה, ואין גם שעה אחת שלא תראה את מראה או שלא תשמע את קולה. ואין לשאת זאת, קשה מאד.

ובאמת, חשבה ליובה, לא משום שלי היא מפריעה אלא שהכל יכול היה להיות אחרת בשכונה, כה יפה וכה שלֵיו, אלמלא חיה פלדמן זו שננעצה כקוץ ממאיר בה. כעשן לעינים. כמה כולנו שמחות על כל בית שנבנה, על כל אילן שגדל, על כל בן ובת שנולדים – על מה לא? והיא עם הארס שלה בכל מקום. אמרתי לברקאי – אילו היה לנו מעט־מעט כבוד עצמי הרי את חיה פלדמן כבר היינו מגרשים מכאן במקלות. זהו רעל. וברקאי אומר – לא, הניחי לה. הניחי לה.

ובעצם ברקאי צודק – סיכמה לעצמה ליובה – הניחי להם לנבוח ואנחנו את שלנו נעשה.

ומאחר שנחה דעתה, ואף החזיקה טובה לעצמה על שלא נתנה ליצר־רע להשתלט עליה, החישה ליובה את צעדיה וכבר הגיעה למרכז השכונה. עברה על פני שתיים־שלוש חנויות ונתעכבה רגע, והחזירה ראשה לאחוריה כאילו איבדה דבר־מה. אה, כן – נזכרה – הרי רצית לקנות בד בשביל דלינקה. ועם כך חזרה ונכנסה אל החנות של שטרייכמן.

“שטרייכמן!” – הכריזה בכניסתה – “אני רוצה ממך בד לשמלה, אבל בד יפה!”

“הרבה בדים יפים אני יכול להציע לך” – אמר שטרייכמן והוציא לפניה ארבעה־חמישה גלילי־בד והניחם על השולחן. – “בשבילך?”

“בשביל דלינקה שלי” – אמרה ליובה בזקיפת־ראש והחלה ממשמשת בבדים.

“אם בשביל דליה, אז הרשי לי להציע לך את זה עם הפרחים האדומים” – אמר שטרייכמן.

“אינני בטוחה שימצא־חן בעיניה…” – חששה ליובה ומתחה את יריעת הבד על גופה, מכתפה ולמטה. – “יודע אתה שבתי היא בררנית גדולה.”

“אני ערב לכך שהיא תשמח מאד” – אמר שטרייכמן – “במקרה שלא – אני מחזיר לך את הכסף וכל ההפסד עלי.”

“באמת אתה סבור כך?…” – הרהרה ליובה בקול, ואף־על־פי־כן עמדה וביקשה גם את יתר מיני הבד ומתחה אותם על חזה הגדול וממותניה ומטה, ותוך־כך חשבה על דלינקה שאין לה די שמחה בחייה, כן, שבעצם היא בודדה עתה מאד, לאחר שרוב חברותיה עזבו את השכונה, וגם עבודת הפקידות אינה מתאימה לה ביותר, ואילו היתה נעשית מורה, אפשר שהיו הדברים מתגלגלים אחרת… עד שלבסוף חזרה אל אותו בד מפוּרח עצמו ואמרה:

“טוב. אקח את זה. כמה תבקש בעדו?”

“שלוש ועשרים האמה” – אמר שטרייכמן בענווה והניח את יתר הגלילים על האצטבא.

“כל כך ביוקר?” – פערה ליובה עיניה לרווחה.

“נו, מה את מתפלאה. ליובה” – אמר שטרייכמן, – “הכל התייקר. מה לא מתייקר בימים אלה. בעד קילו עגבניות אני משלם עכשיו כפליים מאשר לפני שנה ועל תפוח לילד אין מה לחשוב בכלל.”

“אל נתאונן, שטרייכמן” – אמרה לו ליובה – “רק אל נתאונן. אל נחטא בשפתינו.”

“נו, אבל ככה זה.” – אמר שטרייכמן.

“לא. אל תגיד ככה זה.” – באה עליו ליובה כדברי כיבושין – “זה לא ככה. כלל לא ככה. אם נזכור כמה בונים היום וכמה עולים חדשים מגיעים לארץ וכל מה שנעשה – נדע שאסור לנו להתאונן!”

“כמובן” – אמר שטרייכמן – “ובכל זאת…”

“שום בכל־זאת” – נתכעסה ליובה – “שום בכל־זאת! כשבונים מדינה בלי שום עזרה מבחוץ ומעלים במשך שלוש שנים חצי מיליון אנשים מחוסרי כל – אז צריך להיות מוכנים גם לסבול מעט! כן־כן! כמה אני משלמת לך?” – הוציאה את ארנקה מן האמתחת.

“שתים־עשרה שמונים” – אמר שטרייכמן.

“הא לך שתים־עשרה שמונים. ואל תחטא בשפתיך, שטרייכמן, אתה שומע?”

וכשיצאה ליובה ברקאית מן החנות – היתה דעתה נוחה מעצמה. לא היתה כועסת על איש. ומשביררה דבר זה לעצמה, ראתה שעשתה מעשה טוב. לא, שני מעשים טובים, ואולי שלושה בבת אחת. ראשית, כי קנתה בד לדלינקה ובערב תוכל לשמח את לבה. שנית, כי לא עמדה עם שטרייכמן על המקח, דבר שמאד־מאד אין היא אוהבת. ושלישית – כי לימדה אותו בינה. בדברים פשוטים ומתקבלים על הלב אפשר לחנך את הבריות. בהחלט כך.

ובעוד היתה מהרהרת בזה, הגיע לאוזניה מקרוב, מן העבר השני של הרחוב, ליד גדר בית־הספר, קול ילדה בוכייה. מה היא בוכה? – ליובה מיהרה וחצתה את הרחוב, ניגשה אל הילדה שהיתה מוחה דמעותיה בכפות ידיה ושאלה אותה: “מה יש, ילדה, למה את בוכה?”

“הם זרקו לי חול לעינים!” – מיררה הילדה בבכי.

“מי זרק לך חול בעינים?” – גחנה אליה ליובה ושאלה.

“הם, הם…” – הצביעה הילדה על חבורה של ילדים שעמדו מסביבה במרחק־מה וצחקו.

“תתביישו לכם, ילדים!” – גערה בהם ליובה – “למה זה אתם זורקים חול על ילדה קטנה, יפה כך?”

“היא התחילה! זה היא התחילה!” – קראו כמה ילדים.

“לא, אינני מאמינה לכם שהיא התחילה. אתם רבים והיא אחת!” – קראה לעומתם ליובה.

"אנחנו רק קראנו לה פיצלה והיא התחילה לזרוק חול! – טען אחד הילדים.

“אל תשקר, ילד, לא יפה לשקר!” – קראה ליובה.

“את משקרת!” – קרא אחד הילדים וכל החבורה פרצה בצחוק.

“כך מלמדים אתכם לדבר?” – נתכעסה עתה ליובה מאד. גחנה שוב אל הילדה ושאלה: “מי המורה שלך, ילדה?”

“המורה גולן” – אמרה הילדה, נפחדת כלשהו.

“בואי אתי!” – אמרה לה ליובה ונטלה אותה בידה אחריה.

ובצעד תקיף ובוטח נכנסה עם הילדה אל חדר־המורים.

“חבר גולן” – אמרה ליובה והציגה לפניו את הילדה – “את הילדה הזאת מצאתי עומדת ובוכה בחצר, וחבורה שלמה של ילדים, פראי־אדם, עומדים וזורקים לה חול בפניה. אני שואלת אותך – זה נכון כך? האם צריך כך להיות?”

“מי זה השליך חול בפניך, שרה?” – פנה המורה אל הילדה.

“ספי ומוישלה וכולם…” – מלמלה הילדה בעינים מושפלות לארץ.

“ומדוע לא באת לספר לי?” – נגע המורה באצבעותיו בסנטרה והטה את ראשה אליו.

“אני מתפלאה מאד, חבר גולן!” – אמרה ליובה בפנים משולהבות – “האם אין שום השגחה על הילדים בשעת ההפסקה וכל ילד יכול לעשות ככל העולה על רוחו? אני באמת מתפלאה!”

“תביני, חברה ברקאית” – אמר המורה – “שאין באפשרות המורה לעקוב אחר צעדיו של כל ילד וילד…”

“חבר גולן” – הפסיקתהו ליובה – “נדמה לי שאינני חדשה בארץ ולא אתמול באתי לשכונה. ואני יודעת יפה מהו בית־ספר. שמונה שנים גידלתי את בתי בבית הזה. ובכל־זאת לא שמעתי על כך שילדים יתעללו זה בזה ואיש לא ימחה בידם. ייתכן שאינני מבינה בחינוך כמוך, אבל לעניות דעתי צריך להיות מינימום של משמעת, וילד צריך לדעת, כשהוא עושה מעשה רע – הוא יבוא על עונשו. וצריך גם לדעת שלאדם מבוגר ממנו אסור לו לומר – את משקרת! אני מוכרחה להגיד לך שוב, גם אם לא נעים לי הדבר, שאני מתפלאה מאד.”

ועם כך יצאה מן החדר, ובעוברה בחצר מבלי הטות ראשה ימין ושמאל אל חבורות הילדים שהסתכלו בה, מי בסקרנות ומי בצחוק, חזרה אל הרחוב.

לא, אינני מתחרטת על כך – אמרה אל לבה בצעדה בכביש הראשי – כלל וכלל לא. מן הראוי הוא ללמד את המורים האלה לקח, כדי שידעו שאין השכונה שלנו הפקר. ברקאי אמנם יכעס כשאספר לו – אבל אין דבר. אני היא זו הרואה מה שנעשה ולא הוא.

נו, השמש כבר בחצי השמים ואני עוד לא הספקתי כלום היום – אמרה והחישה את צעדיה.

ומשנכנסה ליובה לצרכניה, כבר היו שם כתריסר נשים עם אמתחותיהן; ואף שהשעה היתה כה מאוחרת, לא נותר לה אלא לחכות באורך־רוח עד שיגיע תורה. כיון שראתה שם את חנקה קרופניק, החלה משיחה עמה וסיפרה לה מה שקרה עם המורה גולן, כמה חצופים הם הילדים היום וכמה לקוייה המשמעת בבית־הספר, וגם אמרה שסדר על כל־פנים צריך להיות, כי ללא סדר מינימלי, עשוייה כל המדינה שלנו ליהפך לגהינום. אף חנקה הסכימה עמה ואמרה, שבימי המנדט היה יותר סדר משיש היום. כך הוא הדבר, חביבתי, אמרה לה ליובה, שורש הרעה הוא בזה שאין שום רספקט בפני המדינה. אילו היה קצת רספקט לא היינו מגיעים לידי כך שאחת כמו חיה פלדמן תהיה יורקת ללא בושה בפני כל מה שאנו עושים כאן במאמצים כה מרובים.

עד שהיא מדברת עמה, שמעה את גאולה נחמני מריבה עם אשה אחת שאין היא מכירה אותה. ליובה הפסיקה את השיחה והקשיבה. מי היא האשה הזו, היתה רוצה לדעת, שכל כך מחציפה פנים כאן, ולמה היא נדחקת שלא בתורה. באמת דומה שהכל נעשה הפקר אצלנו.

“תסלחי לי, חברה, אינני מכירה אותך” – פנתה אליה ליובה – “אבל יש כאן סדר, ואת חייבת לחכות בתור כמו כולנו.”

“את אל תתערבי, בבקשה ממך” – קראה לעומתה אותה אשה – “אני באתי לפני הגברת הזאת ומגיע לי לקבל קודם.”

“תסלחי לי מאד” – נתרגזה ליובה – "אני עומדת כאן כבר למעלה מרבע שעה ואותך לא ראיתי בכלל. החברה הזאת באה לפניך ואת לא צריכה להידחק. זה לא יפה מצרך, בהחלט לא יפה!''

“את לא ראית אותי? – אני עומדת כאן כבר שעה שלמה ואותך לא ראיתי, איזו חוצפה היא זו!” – נתלהטה האשה הזרה בפנותה לכל עבר לבקש הסכמה מן הנוכחות.

“על תצעקי עלי!” – קראה ליובה. – “אינני ילדה שלך ואני יכולה רק להגיד לך שאת צריכה להתבייש! כך לא נוהגים! לא באים ודוחקים רגליהן של חברות אחרות העסוקות בדיוק כמוך. יש תור…”

“טוב, טוב, איש לא שאל אותך, גברת.”

“ותדעי לך” – הרימה ליובה את קולה להסותה – “תדעי לך שמפני זה שונאים אותנו בכל מקום, מפני שמעולם לא ידענו מה זה סדר, מפני שתמיד אנחנו נדחקים ומתפרצים ודוחקים את רגלי האחרים, כן. ואת צריכה להתבייש לבוא לכאן ו…”

“ליובה, ליובה, אל תתרגזי…” – משכה אותה חנקה בזרועה – למה לך?"

“נו, מה תגידי על זה. מה תגידי על זה” – מיאנה ליובה להירגע – “והיא עוד מעיזה להגיד לי שאני משקרת!”

“אבל למה לך להתרגז…” – ביקשה חנקה להרגיעה.

“אינני מתרגזת, חנקה” – הבליגה ליובה על כעסה – “אבל הנה לך דוגמא למה שאמרתי לך קודם. לכי ובני מדינה עם בני־אדם שכאלה…”

ועוד שעה ארוכה נשתהתה ליובה בצרכניה. כי תחילה טענו עמה כמה מן החברות שלא צדקה באומרה מה שאמרה על שנאת הגויים אותנו, כי לכל עם מגרעותיו שלו ובשום אופן אין להצדיק את הרעות שעשו לנו; ולאחר מכן היתה מוכיחה הרבה את הזבניות על שאינן מקפידות על סדרי התור די־הצורך; וכשיצאה משם – כבר באמת עמדה השמש בחצי השמים.

נו, מה עוד צריכה אני? – ניסתה להיזכר בעומדה על המדרכה – ירקות יש לי, מישמיש ללפתן יש לי, שמא אקנה עוד ביצים אחדות אצל חסיה איידלמן… לא, אם אכנס אצלה, כבר אצטרך לשבת ולבטל עוד שעה בשיחה. יבוא ברקאי מן העבודה ובערב יקנה ממנה חתיכת עוף בשביל דלינקה. מוטב שאלך לי הביתה, הרי שום דבר עוד לא הספקתי היום.

אך עד שהחליטה כך ופנתה ללכת, ראתה מן העבר השני של הכביש חבורה של נשים מרוקניות יושבות בשורה אחת על שפת המדרכה, וכנגדן, שעונים אל מעקה־הגדר של המסעדה ורכונים עליו – כנופיה של גברים.

הרי לך כל המעברה כולה! – אמרה לעצמה ותהתה עליהם מתוך הרהורים שהיו לה.

אחר חצתה את הרחוב ובאה לפני הנשים, שיטחה ידה אליהן ואמרה בתרעומת: “מה אתן יושבות כך כל היום? מה יש? אין לכן מה לעשות?”

“יש עבודה, גברת? – אין עבודה!” – שיטחה אף אחת הנשים את ידה כנגדה.

“מה זה אין עבודה?” – הגיסה בהן ליובה קולה ואף חיקתה מעט את נעימת־קולן לשם קירוב־הלבבות – “מי שרוצה לעבוד, כבר מוצא לו עבודה!”

“רוצים, רוצים לעבוד”, אמרו כמה מן הנשים, והאחרות אישרו דבריהן בנענועי ראש.

“אם כן למה אינכן עובדות? הרי עד כמה שאני יודעת…” – ביקשה ליובה ללמדן דבר.

אלא שעד כה ועד כה נתגודדו סביבה אף כמה מן הגברים, בחורים וקשישים, מתוך הבטלה והשעמום. אחד שתום־עין אשר חיוך צהוב לו על שפתיו, שם עצמו פה לכולם ואמר:

“איפה יש עבודה, גברת?”

“קודם־כל אל תקרא לי גברת” – נפנתה אליו ליובה – “אינני גברת. תקרא לי חברה, או פשוט ליובה. ושנית זה לא נכון שאין עבודה. יש עבודה אלא שאתם אינכם רוצים לעבוד. מציעים לכם עבודה בעקירת־עצים – אינכם רוצים. מציעים לכם בקרן־קיימת – אינכם רוצים, בחפירה – אינכם רוצים, ובכן מה אתם רוצים, שניתן לכם לחם־חינם כל הימים? לא. אינכם בסדר!” – הטיחה ידה לעומתם.

“זה לא נכון, גברת…” פתח להשיב לה אותו שתום־עין.

“שמע־נא, אל תגיד לי לא נכון” – נתייצבה ליובה כנגדו – “אני יודעת מה שאני מדברת. אתם פשוט מפונקים, זה הכל. כן כן.” – הפנתה להם ליובה כתף וכבר עשתה צעד ללכת בפנים חמורות, אך נזכרה בדבר וחזרה וטענה לו, לאותו צעיר: “הציעו לכם ללכת להתישבות, למה לא הלכתם, מה?”

“מי הציע? בלי בתים? בלי מים? בלי עבודה? ככה?” – קראו כמה קולות בבת־אחת.

“מה זאת אומרת בלי בתים ובלי מים?” – נתכעסה עתה ליובה מאד ועמדה בשער כנגד כולם – “ואיך אתה חושב היה כשאני באתי לארץ? מישהו דאג לי לבית או לפרנסה? האם עלה על דעתי לבוא בטענות אל מישהו? לבקש שיתמכו בי? שבע שנים עבדתי בפרדסים כפועלת פשוטה ואיש לא התעניין בי, גם לא כשרעבתי ללחם! זהו שאני אומרת, שאתם מפונקים! מציעים לכם התישבות ואתם מעדיפים לעמוד פה יום שלם ברחוב באפס־מעשה או להקים שערוריות בלשכה!”

“יש לך תשע ילדים בבית, גברת?” – קרא אחריה קשיש אחד.

“קודם כל, אומרים תשעה ילדים ולא תשע” – אמרה ליובה – “ושנית, אם יש לך תשעה ילדים אז בוודאי ובוודאי שאתה מחוייב לקבל עבודה שמציעים לך ולא לבטל את ימיך ברחוב!” – ועם כך עקרה מאצלם ופסעה בצעדים תקיפים עד קרן הרחוב.

אך משהגיעה לשם, נתעכבה רגע, כביכול מסתכלת לצדדים אם אין מכונית עוברת בכביש, מכאן או מכאן, ולאמיתו של דבר היתה שוקלת בדעתה הדברים שאמרה זה־עתה לאנשי המעברה. לא כל־כך צדקת, ליובה – אמרה אל לבה – אנשים אלה, האלהים יודע מה עבר עליהם, והם באמת סובלים. ואם אינם נוהגים כמו שצריך, הרי זה פשוט מפני שאינם מחונכים. אם אנחנו, הוותיקים, נגלה יחס אחר אליהם, ישתנה גם יחסם הם לארץ. בהכרח שישתנה. הנה את מדברת תמיד על נאמנות למדינה ועל קיבוץ־הגלויות, ומה את עושה? – באה ומטיפה מוסר לעולים־חדשים מובטלים, כאילו היו כבר אזרחים. את לא היית בסדר, ליובה. הפעם לא.

וביקשה ליובה מאד לתקן את אשר עיוותה. לא נעים היה לה בפני עצמה, אם אפשר לומר כן.

והיא פנתה לאחוריה וחזרה על עקבותיה אל חבורת הנשים שעל המדרכה. ניגשה אל אחת מהן ואמרה:

“בואי אתי, חברה, יש לי איזו כביסה קטנה בבית ואם את רוצה, תוכלי לעזור לי כמה שעות.”

הנערה קמה ממקומה, נטלה את מטפחת־האוכל מן המדרכה והלכה עם ליובה כשהיא נגררת אחריה בנעליה הגדולות מלפי מידתה, נעלי גבר.

“מה שמך?” – שאלה אותה ליובה לאחר שעברו כברת־דרך קטנה.

“אוליביה” – אמרה הנערה.

“אוליביה?” – חייכה אליה ליובה במאור־פנים – “שם יפה אוליביה. ושמי ליובה.”

“גם שם יפה” – החזירה לה הנערה מחמאה במבוכה כלשהי.

“ואת נשואה? יש לך בעל?” – שאלה ליובה.

“כן” – ענתה הנערה.

"וגם ילדים?”

“שניים.”

“באמת? כל כך צעירה וכבר שני ילדים.” – מדדה אותה ליובה במבטה.

“ובעלך עובד?”

“לא, אין לו עבודה” – אמרה הנערה.

“תגידי לו שהוא צריך לעבוד!” – אמרה ליובה – “יש לו משפחה, אשה ושני ילדים, והוא חייב לפרנס אתכם! הוא לא צריך לשלוח אותך לעבודה. תזכרי להגיד לו?”

“כן” – אמרה הנערה.

ועתה שוב היתה דעתה של ליובה נוחה מעצמה. הנה היום תשתכר אצלי הנערה הזאת לירה או שתיים וכבר יהיה לה במה לקנות אוכל לילדים, אמרה לעצמה. אילו היו עושות כך כל נשי השכונה, כל אחת שוכרת לה עוזרת, ולו ליום אחד בלבד, היינו פותרים כמה בעיות של המעברה שלנו. אינני אומרת את כולן. אבל מקצתן – כן. אלא מה? שאנו כבר שכחנו מה זה עזרה הדדית. ככה זה אצלנו. נו, מה את רוצה? שחיה פלדמן תעזור במשהו לאנשי המעברה? – לעולם לא! היא תגדף את כל העולם כולו, אבל שתעשה משהו בעצמה לתקנת המצב? – לא, זה לא!…

אך באומרה כך, פנתה עם אוליביה לרחובה שלה, ואת מי היא רואה בקצה הרחוב הולכת ממולה? – נו, כמובן, את חיה פלדמן! כמו להכעיס! נו, זהו שאני אומרת, שאין מפלט, אין מפלט! לאן שלא תלכי – היא מזדקרת לעיניך! כל השכונה פשוט מלאה את כבודה ובכל מקום היא מפזרת רגליה. והביטי נא איך היא הולכת! באיזו קומה זקופה! באיזה גרון נטוי! עוד מעט תחשבי שכל השכונה שלה! אי – זו גא – ווה!

ומאחר שמאד־מאד לא רצתה ליובה להיפגש עמה ולומר לה שלום, אמרה לאוליביה, חכי לי כאן רגע, מיד אחזור אליך, ונכנסה בשער החצר של רוז’נסקי. אכנס לכאן לכמה דקות, אמרה בלבה, ובינתיים תעבור פלדמנקה זו לדרכה ואני פטורה ממנה ומן השלום שלה.

וכך עשתה. נכנסה אל עליזה רוז’נסקי ודיברה אתה על דא ועל הא, גם אמרה לה שלקחה עוזרת מן המעברה לכמה שעות, בחורה נחמדה דווקא, ומן הראוי הוא שבכלל נעזור להם במידת יכולתנו, ואחר אמרה שעוד לא הספיקה כלום היום, ומיהרה לחזור אל אוליביה.

אך שומו שמים! איזה מין מעשה שטן הוא זה! נו, באמת… בו־ברגע שהגיעה לרחוב, יצאה גם חיה פלדמן מאחת החצרות – ושוב היא כנגדה! נו, ראיתם דבר שכזה?

“בואי נלך, חברה” – אמרה ליובה לנערה. אינני מבינה אותך, ליובה – אמרה לעצמה – מה יש? את פוחדת מפניה? את מחוייבת לסור מן הדרך בגללה? – אדרבא, שתסור היא מעל דרכך!

אך כמובן שחיה פלדמן לא סרה מן הדרך! היא? – לעולם לא! מה זאת־אומרת? – הרחוב כולה שלה.

“נו,” – אמרה חיה פלדמן לליובה בהיפגשה בה – “מה תגידי על זה שמרחיבים אצלנו את הכביש?”

“חדש בשבילך?” – חייכה אליה ליובה ומשכה בכתפיה.

“רק עכשיו עברתי שם ואמר לי שולמן שהחליטו להרחיב את הכביש ברחוב שלנו!” – אמרה חיה.

“נו, כן, אנחנו ידענו על זה כבר מזמן” – אמרה ליובה ביובש, כדבר המובן מאליו – “כנראה שאת לא עוקבת אחר הנעשה בשכונה…” – הוסיפה, לשון התבדחות.

“באמת לא ידעתי…” – תמהה חיה.

“בכלל בונים, בונים הרבה אצלנו!” – ציינה ליובה בפנים של חשיבות, לציין עובדה שמוסר־השכל בצידה ורמז מפורש.

“או – כן!” – הסכימה עמה חיה – “פשוט מוצפים בבנייה! לאן שאת לא פונה – בונים ובונים, ולא רק אצלנו כך – בכל מקום!”

“כן, כן,” – אמרה ליובה ביובש – “תסלחי לי” – חייכה בנוגעה בזרועה של הנערה – “אני ממהרת. לא הספקתי עוד כלום היום”.

והמשיכה בדרכה. אחר החזירה ראשה לאחור, הביטה אחרי חיה, איך היא הולכת בזקיפות שכזאת והרהרה: אוי את צבועה, פלדמנקה, אוי את צבועה! מה את עשית בשביל השכונה שאת כל־כך מתפארת שבונים! נקפת אצבע? הלא בלבך את מתפללת שכל זה יהרס… אך בו־ברגע החזירה גם חיה את ראשה לאחור, ומרוב המבוכה נתקלה ליובה בגופה של הנערה והסמיקה מאד וצחקה ומלמלה: “מה זה אתך, חברה, את עומדת ככה לפני… נו, בואי נלך כבר.”

ואחר, משהגיעה אל שולמן העומד ומשגיח על הפועלים החופרים בצד הכביש, התעכבה אצלו ושאלה בחיוך צופן־רמזים:

“עברה אצלך חיה פלדמן?”

“כן, רק עכשיו עברה כאן…” – אמר שולמן, לפי שלא הבין למה ליובה מתכוונת.

“נו מה? אמרה משהו?” – חייכה ליובה יותר במפורש.

“שאלה משהו ביחס לעבודה” – אמר שולמן וטרם ירד לסוף רמזיה.

“ויותר לא אמרה שום דבר?”

“מה היתה צריכה לומר?” – תמה שולמן.

“אני יודעת מה היתה צריכה לומר? מה שהיא תמיד אומרת!”

“לא, לא אמרה שום דבר מיוחד” – אמר שולמן.

“נו טוב, לא חשוב…” – גיחכה ליובה לעצמה ופנתה עם הנערה לביתה.

ומשנכנסה לביתה וראתה כמה השעה מאוחרת, מיהרה מאד אל חדר־האמבטי, הוציאה את הכבסים מן הסל וערמה אותם לערימה גדולה על הרצפה ואמרה לאוליביה:

“את רואה, חברה, כאן יש לך הלבנים וכאן הצבעונים, תשרי אותם באמבטיה ותיכף אני נותנת לך סבון ואַמָה ומביאה לך כסא וקערה. רק שתשימי לב שלא יישארו כתמים, אני מקווה שאת מבינה מה שאני אומרת לך. תשפשפי יפה־יפה, אפילו אם יקח קצת יותר זמן. הנה, ככה… ועוד מעט אכין לך גם משהו לשתות. מה את אוהבת יותר, תה או קפה?”

“לא חשוב…” – אמרה הנערה.

“נו, טוב, אכין לך קפה. קפה טוב עם לחם בריבה. והעיקר שיהיה נקי.”

ובהיכנסה למטבח לשטוף את הכלים עוד חייכה בינה־לבינה והיתה מהרהרת:

טיפוס מעניין פלדמנקה זו, מה? לעתים היא אפילו מצליחה להעמיד פנים שהיא שותפת בלב ונפש לכל מה שאנו עושים בארץ. מעניין שאפילו אדם כמו שולמן לא מרגיש בזה. איזה ארס! אבל מי כמוני מכיר אותה? מי? עד קרקע נשמתה אני מכירה אותה! וראית איך החזירה ראשה אחרי? כמובן שמשהו ניקר בכל־זאת במצפונה. מעניין דוקא. כשיבוא ברקאי אספר לו על המקרה הזה. מעניין מאד לדעת מה יאמר…

“אוליביה!” – קראה ליובה מן המטבח – “מילאת את האמבטיה?”

“כן, גברת!” – ענתה אוליביה.

“אז תשימי אמה במים!” – קראה ליובה, – “ואל תקראי לי גברת. פשוט ליובה.”

בריות משונות הן הללו, אמהות ואבות הבאים לבקרנו בקיבוץ. יש אֵם עסקנית וטרחנית שעד שהיא מכניסה רגל לפנים מן השער כבר ידה בכול וקולה בכל וכובשת לה שלטון גמור על הקיבוץ כולו. אך נפלה על צוארי בתה וקראה שלום לך יקירתי, כבר היא מפזרת רגליה במחנה כולו, תוקעת חוטמה בסירי המטבח ובוזקת עצותיה לימין ולשמאל: לא־כך, חביבה, מבשלים אפונים, תחילה את המים להרתיח… ואת תפוחי־האדמה אתם מבשלים על קליפתם? כמה משונים אתם!… ועד שאתה פונה כה וכה, כבר היא במחסן־הבגדים, כבר היא בבית התינוקות מצייצת ציוצים לכל כלוב וכלוב שלהם… ובחדר־האוכל משתפלים כל הקולות מפני קולה שלה, וגם מן האסיפה הכללית לא תדיר רגליה, ולא תמנע ממנה חסדה להעיר הערה כלשהי, פרי נסיון וחכמת־קשישים, וקיצורו של דבר: כבודה מלא כל הקיבוץ כולו ואין מנוס. יש אם חולנית ואנחנית שיש לה חולי־כבד או חולי־המרה או השד־יודע־מה ואתה רואה אותה מהלכת בחצר, סמוכה על זרוע בתה, צולעת מעט על יריכה, ובבואה לחדר האוכל, מתיישבת באנחה ופניה מכורכמים ומעוקמים והיא מעקמת חוטם לכל מה שמגישים לפניה, ומשתהה שעה ארוכה־ארוכה וגונחת ומרטנת, ואחר חוזרת אל חדר בתה ושם אינה זזה ממיטתה, מעט שוכבת, מעט יושבת ושוב שוכבת… וכך ימים על ימים עד שכאילו משתלחים חולי ומרה־שחורה בקיבוץ־כולו. עד שלא מסתלקת וברוך שפטרנו. יש אם שתוקה וצנועה, שחיוך רהוי ונוגה אינו סר מעל שפתיה, ועל ראשי אצבעותיה היא קרבה לפתח זה ולפתח אחר, כנזהרת מלהפריע וכאילו לוחשת ואומרת: כמה נאה כאן הכל, כמה יפים התינוקות, כמה יפים השתילים הצעירים, כמה יפה עבודת הטבחיות בחדר־האוכל ועבודת הטראקטוריסט על ההגה, והשמים שלהם, והבתים הלבנים שלהם, והקקטוס שלפני המרפסת ובחור המהלך עם מגבת על כתפו, כמה יפה.

והאבות – לא פחות משונים מהן. יש אב בעל גוף ובעל כרס שנכנס כבעל בית, כאילו כל הקיבוץ הוא בנאוֹ, ואם לא בנאו הרי לפחות מכספו בנוהו, ואם לא מכספו בנוהו, הרי לפחות בהשראת רוחו נבנה, והריהו מהלך בחצר ומחייך לכל אחד ואחד, משל לא הוא כאן האורח אלא כולם אורחים שלו הם, והוא מקבילם בסבר־פנים יפות, ונכנס הוא למסגריה ולנגריה, סוקר המוכנות והפועלים ותולה עיניו בתקרה ובכתלים, אם הכול כשורה, ומביע שביעות רצונו שהכל נעשה כביכול כפי שעלתה במחשבתו במאה אחוזים. אלא שאת הבור הסופג שבחצר יש לסתום, כן, צריך לסתום כדי שלא יעלה צחנה, – הוא מצביע עליו בעוברו על ידו, ומן הראוי היה להקים כאן איזה מוסך, מבינים אתם, מוסך גבוה כזה וגם לא יקר ביותר, כדי שמכונות אלו לא יעלו חלודה… ויש אב שהוא בא ליהנות, משמע, מאכילה טובה, משינה טובה, מטיול נעים בשעות הבוקר בגן־הירק או בין שורות עצי הפרי. ובשעת בין־ערביים הוא מוציא כורסה מחדר בנו, ומעמידה בנחת על הדשא, ושוקע בה בהרחבה ומעשן מקטרת שלו וקורא בספר. ומניח את הספר, ומהנה עיניו בילדים המצחקים על המדשאה, קורא להם ומתערב במשחקיהם, והכל יודעים שהוא נהנה, מאוד נהנה… ויש אב הזורק מרה בכל, ועין שטוחה ועוינת, כביכול היה אומר: איזה מין קיבוץ הוא זה, לעזאזל, כאן הברזים דולפים וכאן בתי־השימוש מסריחים ובמקלחת הכול מתחככים זה בזה, והאוכל תפל והפועלים מתעצלים ולא סדר ולא משמעת, וצודקים האומרים שאין לזה שום קיום בימינו, שום קיום…

הבנים, יש מהם שמקבלים גזירה זו של ביקור־הורים באהבה, סועדים ומלבבים את אורחיהם במשתה ובמאכל, במושב ובמשכב, בין בשעות שנועדו לכך ובין מחוץ להן ובלבד שתהיה דעתם נוחה ולבם שמח; יש מהם שמתייסרים דומיה, עושים את חובתם כאילו כפאם שד, פניהם מעוננות, שפתיהם קמוצות ומשלחים הם עין מרה בכול – קשה להכירם. עד שלא נפטרים, ואז חוזרים אליהם סבר־פנים שלהם וחיוּת שלהם להיות כשהיו; ויש שנוהגים כעיירים־סוררים, נותנים ראש באורחיהם, לא כיבוד־אב־ואם ולא דרך־ארץ, מניחים אותם לנפשם, כאילו אמרו – "באתם – תנו את הדין!… " היה אצלנו אחד, בוּמה שמו, שמשהיו באים לבשר לו: “אמך באה!” היה מתבהל ואומר: “אימרו לה שאינני”, ומשלח רגליו ואין מוצאים אותו עוד.

בריות משונות הם ההורים הללו, ומשונה ומוזר מכולם היה מושיוף. הלה ביקר אצלנו רק פעם אחת ולא יסף, ואף כי באותו ביקור אחד ויחיד שלו, לא נתרחש שום דבר יוצא מגדר הרגיל, ומן הראוי שאספר לכם עליו.

כשהצטרפה אלינו חבורת הנח“ל, היה בתוכה נער אחד תמהוני שהכול קרו לו זוּזי. נער זה היה גבוה ורזה, כאילו צמח ונתארך בן־לילה, קודם לשעתו, משל כמו עשבי־השרך הללו, ארוכי הגבעול, הגדלים בצל האילנות. בלורית פישתנית היתה סתורה לו על מצחו, שמעולם לא טרח לסרקה או להפשילה לאחור, משקפיים גדולים היו רכובים לעיניו התכולות והעגומות, כאילו תמהות על סביבתן, ונצטיין ברישולו המיוחד, שאפילו אצל בני־תשחורת מחבורות־הנח”ל אינו רגיל ביותר: מכנסיו היו קצרים בהרבה מכפי מידתו, נעליו גבוהות ומסורבלות ומעולם לא שרוכות עד גמירא, חולצתו – חצייה לפנים החגורה וחצייה משתרבבת לכאן ולכאן, שרווליה, אחד למטה מן המרפק ואחד למעלה ממנו, ובגדי־שבת, מן הנראה שלא היו לו כלל. כמעט אמרתי שמעולם לא ראינו אותו מתגלח, אך נזכר אני שלא היתה לו חתימת זקן כלל־ועיקר ורק פלומה רכה ומשיית מעל לשפתו העליונה. רוב השעות שלאחר העבודה לא היה מצוי בצוותא־אחת עם בני חבורתו, אלא מהלך לו לבדו בחצר כשהוא גורר רגליו מכאן לשם ומשם לכאן, ונושא עיניו אל אמירי האילנות כאילו פותר חלומות התלויים בהם. בחדר־האוכל הוא משתהה שעה ארוכה ליד לוח המודעות כשידיו תחובות בכיסיו, מעיין בעתון התלוי על הקיר, מטה אוזן לשיחות של חברי המשק ומלקט כל פירור הנופל מפיהם. אין צורך לומר שמן האסיפות־הכלליות לא החסיר גם אחת. יושב היה על הספסל בקרן זוית, ידיו על ברכיו, גופו נטוי לפנים, עיניו פקוחות לרווחה ואוזניו קשובות לכל הגה פן יפול דבר ארצה ולא ישמע. חילֶק, סדרן העבודה שלנו, שכבר נתמחה בטביעת־עין לגבי טיפוסים כיוצא־בו, קבעוֹ מיד לעבודות של אקראי, כגון הובלת האשפה, סאניטריות, עגלונות וכדומה, ואף הוא עצמו קיבל זאת כאילו נועד לכך מטבע ברייתו.

תמהוני היה מלכתחילה, אך תמיהתנו עליו נתגברה ביותר משאמרו לנו שזוזי זה הוא בנו של מושיוף, מבעלי חברת האימפורט־אכספורט “מושיוף את מושיוף” בחיפה, זו שידועה כאחת החברות העשירות בארץ ולה מחסני קירור, מחסני ערובה, קרפיפי עצים ופחם ועוד סעיפי־עסק גדולים וחשובים. תמיהה אל“ף, כיצד בנו של מושיוף ייקרא זוזי, כאילו הוא זיז־של־כלום, קיסם של עץ שנשבּב; תמיהה בי”ת, מושיוף, שוודאי ספרדי הוא, כיצד יש לו בן שהוא בהרתן ולא שחמתן; תמיהה גימ"ל – איך מתגלגל בן טובים זה לקיבוץ מרוּד ואיך הוא נוהג ברישול כזה… תמיהה גדולה. כששאלנו על כך את חבריו, אף הם לא ידעו להשיב דבר ברי. סבורים היינו שנתמרד על אבותיו וברח מביתו, אך על זאת אמרו לנו – אדרבא, אביו הוא ששלחו לקיבוץ, ואת רצונו עשה. אך כשהיו מזכירים לזוזי את אביו, היה מושך בכתפיו ופונה עורף מבלי לומר דבר.

יום אחד, בשעה שלפני הצהרים, כשהשמש קודחת והחול מלהט, נכנסה מכונית כחולה ומהודרת לחצר המשק. נעצרה לפני חדר־האוכל, ומתוכה יצא אדם אחד עבה וקצר־רגלים שפניו דומות לקדירת־נחושת של ערביים, עיניו שחוזות ושחורות כעיני עכבר במאורתו, ולמטה מעין שמאלו נתבלטה שומה שחורה ועגולה, כגודל העדשה, שצימחה כמה שערות בודדות. לבוש היה חליפה חומה, מגבעת חומה נשתפלה על עיניו, ולרגליו נעלים אדומות. הלה נתייצב לפני מכוניתו עמידה איתנה של פישוק־רגלים, פשפש בידיו בכיסי מקטרנו ותהה על סביבותיו בעין זועמת.

אותה שעה יצא חילק שלנו מחדר־האוכל, ומשראהו האיש, קרא לעברו בתנועת־ראש, מבלי למוש ממקומו:

“שמע־נא, תסלח לי, אתה מהקיבוץ?”

“כן” – אמר חילק ונתקרב אליו.

“אתה מכיר את יוסף מושיוף?” – שאל הלה.

“מי?”

“יוסף מושיוף, מן הנח”ל."

“אה, זוזי.”

“כן זוזי” – אמר הלה בחיוך מאונס – “תגיד לו בבקשה שאביו בא ורוצה לראות אותו.”

“הוא בעבודה עכשיו…” – אמר חילק לשון של היסוס, כשהוא תוהה בדעה מבודחת על ברייה זו שהיא היא מושיוף עצמו.

“אין דבר” – אמר מושיוף בקול כהוי וכבוי – “תגיד לו שאביו בא.”

חילק נשתהה עוד רגע־קט. שקל בדעתו כמה דברים ואחר אמר: “טוב, מיד אקרא לו.” – ופנה־הלך.

עתה עקר מושיוף את רגליו הקצרות מן המקום שהיו נטועות בו, עשה כמה צעדים לכאן ולכאן מבלי שיתרחק ממכוניתו יותר משלוש פסיעות, נסתכל על הבניינים שסביבו ולא נסתברו לו, חזר ונטע עצמו לפני החרטום, הגביה קמעא את מגבעתו וצפה לעבר הדרך.

נראה הדבר שזוזי לא נתלהב ביותר מביקור בלתי־צפוי זה, שכן, היה משרך את רגליו לקראת אביו בעצלתיים, כאילו דבקו גושים של בוץ בנעליו, ועיניו היו מעומעמות כלשהו. משבא ועמד אצלו כילד שמצפה לנזיפה, הוציא מושיוף את יד ימינו מכיס מקטרנו, יד קטנה שאצבעותיה עבות ושעירות, הושיטה לו בחיוך ואמר:

“מה נשמע, יוסף?”

“טוב…” – אמר זוזי בקול־לא־קול והשפיל עיניו.

“טוב, מה?” – אמר מושיוף כשהוא משהה מבטו עליו, כשוקל מה יעשה בו. אחר הוציא את ידו השמאלית מן הכיס השני של מקטרנו, הושיט לזוזי שתי חפיסות שוקולד ואמר: “קח, זה בשבילך.”

“תודה” – אמר זוזי כשהוא נוטל את חפיסות השוקולד ברוח נמוכה, כמי שלא יודע מה יעשה בהן.

“תאכל, זה שוקולד טוב” – הפטיר מושיוף – “איפה אתה גר?”

“שם, בצריפים ההם” – רמז זוזי לעבר שכונות הצריפים החדשה.

“טוב, ניגש לחדר שלך” – אמר מושיוף ונעל את דלת המכונית.

משפסעו שניהם, זה בצד זה, נראתה קומתו של זוזי ארכנית משתמיד, ורגליו כשני כלונסאות דקים, וזאת בעיקר מפני שאביו היה מהלך הילוך ברווזני, כשהוא מתנודד מצד אל צד ורגליו שוקעות בחול מחמת כובד גופו.

אין לומר שחדרו של זוזי עשה על אדון מושיוף את הרושם הטוב ביותר, כי משהגיע למפתנו וראה את שלוש המיטות והן פרועות וסתורות־מצעים, את הבגדים המזוהמים המתגוללים מתחתיהן ואת הארגזים המשמשים לכל־צורך – נשף מלא־לוגמיו נשיפה קולנית והפטיר בקול רצוץ: “זהו, מה?”

אחר נתיישב בקצה אחת המיטות, השפיל אצבעו אל הרצפה ואמר:

“פה אתה גר?”

“כן” – אמר זוזי בחולשת־הדעת ונתיישב על המיטה השנייה.

“אני אסדר לך חדר אחר” – אמר מושיוף דבר מוחלט ותחב יד שמאלו בכיס מקטרנו בישיבה מעוקמת.

זוזי פקח עליו את עיניו התכולות ותמה:

“עם מי תסדר?”

“אל תדאג” – אמר מושיוף בעין חריפה – “אני כבר אסדר, אתה רק תגיד לי מי פה המנהל אצלכם.”

“אין פה שום מנהל…” – מלמל זוזי.

“אז האחראי, או המזכיר, או מישהו. תראה לי אותו ואני כבר אסדר.”

“אבל… אין מה לסדר… כך כולם גרים פה” – אמר זוזי.

“אל תשקר” – הטיח מושיוף כף ידו בחלל – “ראיתי פה בניינים. די טובים.”

“אלה הם בשביל הוותיקים…” – אמר זוזי.

“תשאיר את זה בשבילי” – טפח מושיוף על ברכו – “אתה תקבל חדר בבניין. אני אקנה לך גם שטיח בשביל המיטה. במה את עובד?”

“בחצר” – אמר זוזי.

“לא שאלתי אותך איפה אתה עובד” – גער בו מושיוף – “שאלתי במה אתה עובד.”

“בנקיון” – אמר זוזי.

“מה זה?” – שאל מושיוף.

“אני… אני מנקה את החצר, את המקלחות…”

מושיוף נשא את עניו אל בנו, הסתכל בו רגע ממושך כשהוא מצלצל במטבעות שבכיסו, אחר שאל:

“יש פה מסגריה?”

“כן…”

“אתה תעבוד במסגריה, אני אסדר שתעבוד במסגריה.” – אמר מושיוף לשון תקיפה.

“זה אי אפשר…” – אמר זוזי במבט מפוחד – “אי אפשר… קבעו אותי לעבודה אחרת…”

“אני אסדר לך את הדבר. עוד היום תתחיל לעבוד במסגריה.”

זוזי השפיל עיניו לרצפה ודומה שנוטה היה לבכות. משראהו מושיוף בכך, נתפוגגה מעט־מעט ארשת הקפידה שבפניו ואמר, לשון רכה:

“אתה לא מרגיש טוב פה, מה? אין דבר, אתה תרגיש טוב.”

“אני מרגיש טוב מאוד” – לחש זוזי ושפתיו רעדו.

“נחוץ לך משהו?” – שאל מושיוף – “תגיד. אל תתבייש.”

זוזי משך בכתפיו ולא ענה דבר.

מושיוף קם ממקומו, הוציא שטר־כסף מכיס מכנסיו, הושיטו לזוזי ואמר:

“קח חמש לירות. כשתצטרך משהו, תגש למושבה ותקנה.”

זוזי ישב כשראשו מושפל וידיו תלויות בין ברכיו.

“קח, מאבא לא צריך להתבייש לקחת” – אמר מושיוף ותחב את השטר לכך ידו של זוזי. השטר נשר לארץ.

מושיוף התכופף, הרים את השטר, נפנף בו אל פניו של זוזי ואמר בכעס:

“אני לא אוהב עניינים כאלה, אתה יודע את זה. תקח את החמש לירות ותשים אותן בכיס.” אחר הוסיף בלחש: “חמש לירות זה כסף היום.”

זוזי נטל את השטר ותחבו לכיסו. באותו רגע נשמעו צלצולים מבחוץ. “מה זה?” שאל מושיוף.

“מצלצלים לארוחת־הצהרים” – אמר זוזי והבעה של רווחה נסתמנה בפניו.

“נלך לאכול” – אמר מושיוף והניח ידו על כתף בנו – “ואתה תראה לי את האחראי שלכם. אני רוצה לגשת ישר אל האחראי, לא אל מישהו אחר. אני לא אוהב ללכת מסביב, אתה יודע.”

משנכנסו לחדר־האוכל, נפנו כל הראשים אליהם, ומעברים שונים נשמעו לחישות: “מושיוף, זהו מושיוף.” ועד שהיו עיניו של זוזי משוטטות מסביב למצוא מקום פנוי, הצביע מושיוף עצמו על אחד הספסלים ואמר: “בוא, נשב, שם יש מקום.”

נראה שמושיוף היה רעב כהלכה. כי משנתיישב על הספסל, הניח מרפקיו על השולחן ברחבות יתירה, חטף פרוסת לחם מן הסל, קרע ממנה קרעים־קרעים ותחבם לתוך פיו בזה אחר זה בדוחק גדול. מאחר שהמגישה נתמהמהה בהבאת המנות, כילה מושיוף בדרך זו שלוש פרוסות לחם ומספר בלתי־משוער של זיתים, שהיה קולט ופולט בהם בחיפזון כמפצח זרעונים. כל אותה שעה היה זוזי יושב ובוהה נכחו אל החלון ולפי ארשת עיניו אפשר היה לומר שמן־הסתם מחזה עגום מאוד נראה לו שם. לאמיתו של דבר הציקה לו מחשבה אחת ויחידה: איך לא למצוא את המזכיר ולהינצל מאותו בזיון ואותה בושת־פנים הצפויים לו. אך בעוד הוא מהרהר בכך, באה המגישה והקריבה לפניהם שתי צלחות שכל אחת מהן הכילה שני מיני מאכלים, האחר בהיר הנוטה־לצד־הכהוּת והשני כהה הנוטה־לצד־הבהירות.

“מה זה?” – שאל מושיוף בפנים בסוּרוֹת כשהוא משפיל אצבעו לצלחת.

“כרובית וחצילים” – אמר זוזי.

“זה לא בשבילך.” – אמר מושיוף – “תבקש משהו אחר. ביצה או משהו.”

“אני אוהב כרובית…” – אמר זוזי.

“אל תשקר לי,” – אמר מושיוף – “אתה לא אוהב כרובית.” אחר נתן בו עין זועפת והוסיף: “אני רואה שנשארת כמו שהיית. לך תבקש שיתנו לך ביצה. תגיד שאני אמרתי.”

“כולם מקבלים את המנה הזאת” – אמר זוזי בפנים מעונות – “אני לא יכול…”

“אני אסדר לך” – אמר מושיוף. קם ממקומו, עבר בצעדים רחבים ובטוחים בין שני טורי השולחנות ונתייצב בפתח המטבח. אצל הכירה היתה אותה שעה עומדת שרה’לה וראשה מאופד בהבל החם העולה מסיר אחד מגושם מאוד.

“סליחה, את הטבחית?” – פנה אליה מושיוף כשהוא מעלה חיוך של נימוסין על שפתיו.

“כן” – צפצף קולה של שרה’לה מתוך חשרת האדים.

מושיוף עשה צעד לעומתה ואמר:

“מושיוף. אבקש, אם אפשר… הואיל ובני לא אוכל כרובית, להכין חביתה עבורו.”

שרה’לה תמהה, חייכה, ואף כמעט שפרצה בצחוק, אלא שפניו של מושיוף היו אותה שעה גלויות ותמימות כל־כך, כביכול היה מבקש על עצמו: “למעני תעשי זאת, חביבה, לא כן?…” – שנשתכחו מלבה עקרונות רבים ואמרה: “טוב, מיד אכין.”

מושיוף שיכל ידיו מאחורי גבו ונסתכל באורך רוח ובשממון־מה איך שפתה שרה’לה מחבת על הכירה, יצקה עליה שמן, הבקיעה ביצה לתוכה, עד שרחשה ובעבעה והעלתה קטורת וניחוח. דומה היה אותה שעה לילד שנקלע לבית־מבשלים זר. טבחיות, לעולם הן קונות עליונות־אמהית עליך בשעת מלאכתן, ואפילו אתה חשוב כמושיוף.

במו־ידיו נטל מושיוף את הצלחת מידה של שרה’לה, החזיר לעומתה קידה של תודה ופסע לעבר שולחנו. הישג זה, אפשר היה מעלה חיוך של נצחון על פניו של מישהו אחר, אך מושיוף, שרגיל בהישגים גדולים מזה, פסע בין שני טורי הספסלים בפנים חמורות ובצעד אמיץ, כשר־צבא.

אך בהגיעו אל השולחן – כבר לא מצא שם את זוזי. מושיוף נסתכל סביבו בזעם, העביר עיניו על פני השולחנות כולם, שקל רגע בדעתו מה יעשה, ונראה הדבר שגמר בנפשו לכלות את זעמו – בחביתה עצמה. בהחלטה תקיפה נתיישב על הספסל ובהעלם־אחד הבליע את החביתה אל לועו. מיד לכך דלה מטפחת גדלה מכיס מכנסיו, מחה בה את פיו, קינח את אצבעותיו, החזירה לכיס וקם ממקומו, ניגש אל אחד החברים ואמר:

“תראה לי בבקשה את האחראי, או המזכיר שלכם.”

הלה הוליכו והביאו אצל פרץ שלנו, שהיה רכון אותה שעה בעסק גדול על צלחתו. כאן המקום לציין שפרץ אינו דומה כל־עיקר למזכיר או כיוצא־בו מבעלי הפנקסים, לפי שבחור גבוה הוא, רחב כתפיים ושפם־פיפיות אדיר לו כשל קצין תורכי וקולו גס כשפמו.

מושיוף, משראהו, הטיל בו מבט מסופק ושאל: “אתה המזכיר?”

“יש לי הכבוד!” – אמר פרץ, נתן בו חיוך נלבב וקם ממקומו, כיאות.

מושיוף הושיט לפרץ את ידו ובהשתחווייה קלה אמר:

“נסים אליהו מושיוף. אבקש לדבר אתך מספר רגעים אם אפשר.”

“אין שום מניעה!” – אמר פרץ, ובהורותו על אחד הספסלים הפנויים הוסיף: “נוכל לשבת פה אם ינעם לך.”

מושיוף נסתכל סביבו במורת־רוח ואחר אמר:

“הייתי רוצה לדבר איתך טֶט־א טט אדוני, על כן מעדיף הייתי שנצא החוצה או ניכנס לחדר כלשהו, אם לא יקשה עליך הדבר.”

“אין דבר קל מזה!” – הכריז פרץ כשהוא פולט גיהוק בריא מפיו, והוליכו אחריו.

משנכנסו לחדר המזכירות ונתיישבו, האחד מעבר לשולחן מזה והשני מעבר לשולחן מזה, הוציא מושיוף קופסת־כסף מכיסו, הקפיצה במגע אצבע והציעה לפני פרץ:

“אדוני מעשן?”

“רב תודות!” – אמר פרץ בהניחו ידו על ליבו – “אמי ציוותה עלי לא לעשן!”

“גם לא אמריקאיות?” – שאל מושיוף בחיוך.

“איסור מפורש!” – הודיע פרץ.

מושיוף סגר את קופסת הסיגריות והחזירה לכיסו, שיכל ידיו על השולחן ואמר:

“זה בעניין בני. בדרך כלל ברצוני לציין שאנכי מרוצה מזה שהוא נמצא אצלכם, אך הייתי רוצה לשנות את הסטאטוס שלו בשני סעיפים.”

פרץ מצמץ בעיניו השחורות ומשהו מעין חיוך חישש בעבי שפמו.

“לאיזה סעיפים כוונתך, אדוני?” – שאל.

“הייתי רוצה שהעניין יישאר בינינו” – אמר מושיוף כשהוא משחק באצבעותיו – “ובכן, קודם־כל בעניין הדירה. הואיל ואנוכי ראיתי שהוא משוכן בדירה גרועה, למטה מן המינימום האנושי, אבקש לסדר אותו בבניין, אם אפשר – בחדר ספיראטי.”

פרץ פקח עליו עינים תמהות, אך כיון שדעתו הייתה בדוחה עליו כלשהו, סלסל בשתי אצבעותיו בקרן שפמו הימנית ואמר, כשוקל עם עצמו:

“אה, זה עניין קשה… עניין קשה… אדוני יבין, הנוהג אצלנו הוא…”

“הייתי מעדיף אדוני” – הפסיקו מושיוף – “שלא ניגע ברגע זה בעניינים פורמאליים של נוהג (את המילה “פורמאליים” ביטא מושיוף כדרך שמבטאים אותה ב“קול ישראל,” דהיינו במלרע), לכל בעייה, כידוע לך, יש צד משפטי ויש צד אנושי, ובהתחשב עם זה שאנכי מבקש, אני סבור שמן הראוי שתסדרו דבר זה באופן מיוחד, כלומר, למעני.”

“המ…כן…” – אמר פרץ כשהוא מסיט עצמו על מושבו מימין לשמאל – “עניין קשה… אדוני צריך לדעת שאי־אפשר שניתן לחבר אחד זכויות שאינן ניתנות לחברים אחרים…”

“כן כן, אני מבין” – אמר מושיוף דרך־ביטול – “אולם אל נרמה את עצמנו” – חייך ברמז ערמומי – “אפילו במוסדות מהוגנים פאר־אקסלאנס יש אנשים הנהנים מפריבילגיות מסויימות וההנהלה מסתכלת על דברים אלה דרך האצבעות. אנוכי סבור שעניין פעוט וקל־ערך כמו העברת בן־אדם מחדר אחד לחדר שני, לא יגרום לכם קומפליקציות מיוחדות.”

"או, אדוני טועה! – קרא פרץ – “קומפליקציות גדולות… גדולות מאוד!”

“אני מבין” – אמר מושיוף – “אדוני חושש מפני דעת הקהל…”

“זהו בדיוק!” – אמר פרץ.

“כלומר, שעלול לבוא איזה ערעור מצד אינסטנציה אחרת, או משהו מעין שערוריה פומבית…”

“ויבין־נא מה יהיה מעמדי במצב כזה…” – אמר פרץ בפנים מודאגות.

“אני מבין” – אמר מושיוף בהשפילו עיניו אל אצבעותיו המשחקות אלו באלו, אך לאחר הרהור קל הוסיף: “בנידון זה אנוכי חושב שאפשר למנוע אי־נעימות מאיזה צד שהוא בדרך פשוטה ביותר…”

פרץ הטה אוזנו לשמוע, ומושיוף נשתהה רגע ואחר אמר בפנים חמורות:

“הדבר ייעשה מתוך נימוקים של בריאות, אדוני מבין מה כוונתי.”

“המ… עד כמה שידוע לי, הרי מצב בריאותו של זוזי הוא פאר־אקסלאנס…” – אמר פרץ.

“אהיה מוכן להביא לשם כך תעודה מן הדוקטור” – אמר מושיוף דבר מפורש ושטח כפותיו על השולחן.

פרץ חייך ואמר: “אדוני, יש לי פרצוף של רמאי, לדעתך?”

“איש עוד לא האשים אותי ברמאות, אדוני” – אמר מושיוף בקפידה – “הפירמה שלי ידועה בארץ ביושר שלה ואנחנו גאים על זה. אפשר לשאול על כך בממשלה ובכל מוסד ציבורי הגון. אם אמרתי שאביא תעודה מן הדוקטור, הרי זה רק כדי למנוע ממך, אדוני, אי־נעימות שעלולה לבוא מאיזה צד שהוא.”

“הנני אסיר־תודה לך, אדוני,” – אמר פרץ – “אבל אני חושש שזוזי עצמו לא יסכים לכך.”

“יוסף יעשה את אשר אני אומר לו” – אמר מושיוף כשהוא מסתכל בפרץ משיפולי מצחו, אחר הוסיף בלחש:

“אם יש צורך לשלם – אני מוכן לשלם. אצלי אין שאלה של כסף…”

פרץ חייך ואמר: “אין זו שאלה של כסף, אדוני.”

“אלא?” – שאל מושיוף.

“של פרינציפ” – אמר פרץ.

“כך.” – אמר מושיוף במבט זועם.

“זהו, אדון מושיוף.”

“אם כן, אדוני החליט לא לתת לבני דירה אחרת בשום פנים ואופן.”

“מצטער… יבין אדוני…”

“כן, אני מבין. אתה, אדוני, האחראי היחידי על העניינים האלה?”

“יש לי הכבוד.”

“תזכור שאני מתכוון לטובתך, אדוני.”

“הייתי בטוח בזה, אבל לא אוכל…”

“וזאת המלה האחרונה שלך.”

“לדאבוני…”

“בסדר” – אמר מושיוף בקומו ממקומו – “אני מקווה שלא תתחרטו על הדבר” – ויצא את החדר ופסע בצעדים נמרצים לעבר חדרו של זוזי.

כל אותה שעה היה זוזי יושב בחדרו, על קצה המיטה, מוחה עיניו מן הדמעות הנושרות מהן טפין טפין גדולים, ומקנח את חוטמו בשרוולו. ככל שביקש לעצור בעד בכיו לא עלה בידו. הן היו זולגות, הדמעות, בלי הפוגה.

מושיוף נתייצב על מפתן החדר, ומשראה את בנו יושב ובוכה – נדהם רגע. אך מיד נתאושש ואמר בקול מצווה:

“יוסף, תארוז את הדברים שלך ותבוא אתי.”

זוזי לא ענה דבר. שוב קינח את חוטמו הזולג.

“תארזו את הדברים ותבוא אתי!” – חזר מושיוף על דבריו במשנה תוקף.

“לאן” – לחש זוזי מבלי לשאת עין אליו.

“תסע הביתה, שם כבר נראה מה לעשות.”

“לא אסע…” – מלמל זוזי – “לא אסע…”

“יוסף, כשאבא אומר תסע, אז תסע.”

זוזי לא ענה. רק קול חוטמו נשמע.

“מהר, אין לי זמן, תארוז ובוא אתי” – אמר מושיוף בלשון רכה.

זוזי לא מש ממקומו.

מושיוף ניגש אליו, אחז בזרועו ואמר בלשון של שידול:

“בוא, בוא, אין לי זמן.”

“עזוב’תי” – סינן זוזי מבין שפתיו ומשך בחוזקה בזרועו.

מושיוף נעץ בו עיני זעם ודומה היה שאמר להכותו, אך תחת זאת, חזר אל המפתן, תחב ידיו לכיסי מקטרנו, צלצל במפתחות שבהם כשהוא מרעיד בעצבנות את ברכו השמאלית ואמר:

“יוסף, תזכור שאני מתכוון לטובתך.”

“לא אסע…” – לחש זוזי.

“זאת המלה האחרונה שלך, מה?”

זוזי לא ענה.

“בסדר” – אמר מושיוף – “אני מקווה שלא תתחרט על הדבר” – ופנה במהירות לעבר המכונית.

לא ידוע לנו כיצד קרה הדבר – אולם עובדה היא שכשנכנס מושיוף למכוניתו הכחולה והנהדרת וניסה להניעה – לא זזה ממקומה, וכשיצא לראות מה הסיבה – מצא את אחד מגלגליה הקדמיים כשהוא מתוקר. “לעזאזל, החמורים האלה!” – סינן גידוף מבין שיניו כשהוא בועט בכעס בגלגל. תחב ידיו בכיסיו והחל פוסע אנה ושוב מסביב למכונית, כעכברוש שנלכד. שוב בעט בגלגל המתוקר, אך לא היה בזה מועיל. מושיוף היה אובד עצות. היה לו אמנם ספייר מאחור, אך הוא לבדו לא ידע לעשות את המלאכה. טפין של זעה צפו על מצחו. “פראים! הם עוד יתחרטו על זה!” – סינן בחריקת שיניים. העביר מבטו על סביבתו אך איש לא נראה. מידבר. החצר החולית הייתה שוממת, חמה, חצר שרופה של צהרים. נשא עיניו לעבר השער, לעבר הדרך המתמשכת למרחוק, וגם שם לא ראה שום מראה של ישועה. “לכל הרוחות!” – לחש נסים אליהו מושיוף והזיח את מגבעתו כלפי מעלה, עד מחצית הפדחת. שוב שם ידיו על מותניו ונסתכל במכונית ברוח נכאה וככל שנסתכל בה, נתרבו טיפי הזיעה על מצחו. לבסוף החליט לעשות מעשה.

בצעדים מהירים עבר את החצר כלפי חדרו של זוזי ובהתקרבו לשם נשתהה רגע, אחר נכנס בשקט, נתיישב אצל זוזי על המיטה, נגע בזרועו ואמר:

“אל תהיה ילד, זוזי, בשביל מה אתה בוכה?”

זוזי לא נשא עין אליו.

“זה יפה, לבכות ככה?” – פרש ידיו בתמיהה ונתן עיניו ברצפה.

ומשראה שזוזי אינו מתרצה, הוסיף ואמר:

“בשביל מי עשיתי את זה, לא בשבילך? תבין, אני רוצה שיהיה לך טוב. שתגור בחדר יפה, ולא ככה כמו החמורים גרים. וגם שלא תעבוד סתם אלא שתלמד מקצוע. כל בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע. ואחר־כך, למה ברחת כשהלכתי למטבח וסידרתי בשבילך חביתה? יפה ככה לברוח מאבא שלך?”

רגע ממושך שם מושיוף עיניו בעורפו של זוזי, שהיה מכוסה אגודות של שער צהוב ואחר אמר:

“אבל אם אתה מרגיש טוב גם ככה – אז בסדר. אז אני שמח גם־כן. זה הכל! לא צריך שיהיה בינינו מרירות. זה לא טוב שיש אי־הבנה בין הבן והאבא שלו…”

משפטו נשאר תקוע שעה קלה ואף ידו היתה תלוייה בחלל. מן הנראה שרצה לומר עוד דבר־מה המסתבר על הלב, דבר של פיוס, אך כיון שלא נמצא לו, אמר בחפזון:

“שמע, זוזי קרה לי איזה פנצ’ר בגלגל הקדמי, תיגש רגע אחד אל האחראי שלכם ותבקש שיסדרו לי את זה ואני אחת־שתיים נוסע וחסל. אני צריך להיות בחיפה בשלוש…”

עתה, לראשונה, נשא זוזי את עיניו אל אביו, כאילו תמיה לכוונתו, אחר חזר והשפילן ואמר:

“תסדר בעצמך, אני לא אגש אליו.”

מושיוף נדהם.

“מה זה ‘תסדר בעצמך’?” – קרא בחמת־רוח – “כשאני אומר לך לֵך תסדר, אז אתה אומר לי, ‘תסדר בעצמך’?”

“סידרת הכל, תסדר גם את זה” – השיב זוזי משפטו לארץ.

“מה סידרתי?” – נהם מושיוף ופרפר ידיו לעומתו – “כלום לא סידרתי, אתה מבין? הוא חמור! אי אפשר לדבר אתו בכלל! הוא לא בן־אדם! יותר קל לסדר דברים בממשלה משאתו!”

“אני לא אדבר אתו” – אמר זוזי.

“משוגע!” – צעק משויף כשהוא מנער את זוזי בזרועות – “אתה משוגע! אתה רוצה שאני אשאר בקיבוץ?”

“אני לא אדבר אתו” – שנה זוזי על דברו.

מושיוף החוויר, קם ממקומו, שטח כף־ידו ואמר:

“תן את החמש לירות.”

זוזי הוציא את שטר הכסף מכיסו ותלאו לפניו מבלי לשאת עיניו מן הרצפה. מושיוף חטף את השטר ויצא את החדר.

עתה התרוצץ מושיוף בחצר כחיה בסוגר. עיניו להטו ושפתיו רעדו מחרון. הוא חיפש את פרץ. חיפשו בחדר־האוכל ולא היה שם, חיפשו בחדר־המזכירות ולא היה, פנה לבית־המלאכה וגם שם לא מצאו. אחר חזר אל המכונית ובעט בארבעת גלגליה. הה, לכל השדים והרוחות, איזה…

ופתאום ראה את פרץ. הלה הופיע מבין העצים ופניו אל השער.

מושיוף פסע אליו בצעדים מהירים, אנס חיוך על שפתיו ועצרו.

“תסלח לי…” – אמר.

“האם קרה משהו, אדון מושיוף?” – שאל פרץ בראותו את חוורון פניו.

“לא דבר רציני ביותר…” – אמר מושיוף בפרשו את ידיו – “אבל הואיל וקרה איזה אקצידנט קטן בגלגל, הייתי מבקש… אם לא יגרום לכם הדבר טירחה מיותרת… לסדר לי את הדבר… אני אשלם, כמובן.” – הוסיף.

“כולי לשירותך, אדון מושיוף!” – אמר פרץ בנפש חפצה – “רק רגע־קט והעניין יסודר פאר אקסלאנס!”

“אהיה אסיר תודה לכם במאוד!” – הספיק עוד מושיוף לאמור.

ואמנם, עברו אך רגעים מועטים ופרץ חזר בלויית שני בחורים מן המסגריה שנשאו כמה כלים בידיהם. הללו העלו את המכונית על הג’ק, פירקו את הגלגל המתוקר, הרכיבו את הספּייר במקומו, ולא עברה שעה ארוכה והכל היה כתיקונו.

מושיוף ניער ידיו מן החול שדבק בהן וברוח טובה לחץ את ידיהם של השלושה ואמר:

“מאוד מאוד אנכי מודה לכם על העזרה שהגשתם לי… זה… ככה…” אך מאחר שלא נמצאו לו עוד מלות הודייה, נטל את פרץ בזרועו הצידה, הוציא את שטר חמש־הלירות מכיסו, תחב לו לתוך ידו ואמר: “בבקשה… לאות תודה בלבד…”

פרץ נרתע לאחוריו ואמר:

“אדוני, זהו העלבון הגדול ביותר שאתה יכול לגרום לי!”

“לא, באמת…” – שידלו מושיוף – “אנכי מבקש מאוד…”

“אין מה לדבר, אדון מושיוף…” – אמר פרץ.

“אבל מדוע?” – שאל מושיוף כשידו האוחזת בשטר תלויה לפניו.

“פרינציפ, אדון מושיוף!” – חייך פרץ, ובמועל יד נפרד ממנו ופנה לדרכו.

אך משחזר מושיוף אל מכוניתו ועמד לפתוח את דלתה, נפל משהו על החול כשתי פסיעות ממנו, ועוד משהו כחמש פסיעות ממנו. הוא החזיר ראשו, נשא את עיניו, ומרחוק ראה את זוזי. הלה היה מסתכל בו במבט תמוה מאוד, ספק בבוז, ספק במבוכה, וידיו שמוטות לצידיו.

מושיוף פסע כמה פסיעות, הרים את שתי חפיסות השוקולד מן הארץ, ותחבן לכיס מקטרנו. אחר נכנס למכוניתו, הניעה, ובתוך ענן של אבק יצא את שער הקיבוץ, בדרך העירה.

אין לך קיבוץ שאין לו צדקת שלו. חמורה, קפדנית, ישרת־דרך ללא־סור־ימין־או־שמאל, עסקנית וטרחנית, חרוצה למהדרין. לא דבק בה שמץ חטא ולא נמצא בה פסול אשר עווֹן, אדוקה בתרי"ג מצוות ואין מלפניה סליחה כלפי קלי־הראש והליצים. כל־כולה כובד־העול וחומרת החובה אשר מטילים עלינו החיים שכל־כך קשים הם וכל־כך אכזריים, בתוקף המצב ונסיבות הזמן הקודרות, והגורל אשר יעדו לנו עמנו וארצנו. בזכותה ובזכות שכמותה מתקיים הקיבוץ. נין ושריד היא לאמותינו, עליהן־השלום, שרה, רבקה, רחל ולאה שצדיקות גמורות היו. אלא שעל מעשי צדקתן של הללו יודעים אנו רק מפי האגדה והמסורה ואילו במוֹפתי צדקתה שלה חוזות עינינו יום־יום ושעה־שעה.

צדקת כזו היתה בּלה שלנו, הכלכלנית. בוגרת היתה מאתנו בארבע או בחמש שנים, ובשערה השחור מאד, הגזוז קצר, כבר טוויים היו כמה חוטים של שיבה, אך לעומת זאת היה מרצה שקול כנגד מרצם של כל חברינו וחברותינו בצירוף אחד. פליאה היתה לראותה כיצד היא מספיקה לעשות עבודה שלה, ועם זאת לסייע ביד הטבחיות, שוטפות־הכלים והמגישות גם־יחד, מכאן לכאן לעזור בהעמסת האשפה, לשאת שק לחם על גבה מן המאפייה, לפרק עם הנהג את המרכולת ממכוניות־המשא, להורות לחצרן איזה תיקונים יעשה בדוד הקיטור או במערכת המים, לריב עם המזכיר על בחורה המתרשלת במלאכתה. לעוץ ללולנית איזה מן השיירים תיקח לצרכיה, לנזוף ברפתן על מיעוט החלב המוקצב לה, להתקין במו־ידיה אצטבאות חדשות במחסן, לפי שיודעים אתם, אם תחכה עד שהנגריה תעשה זאת – יעלו עשבים בלחייה, לדאוג לכך שתעלת־השופכין תוטה לאפיקה, כי אם לא היא, ובעוד מועד, יעלה סירחון בכל המחנה, ובערב – עוד לאַחֵר בסידור העבודה עד שעת חצות. חוזר חלילה למחרת, ואפילו שבת שלה אינה שבת, כי אם תסמוך על המחליפה, מיד יהפך הכל על פיו. כל המצוי במחיצתה, רואה אותה ביגיעה ובפועלה, ואיך צופיה עינה על הליכות המשק, לרבות הליכות החברים ומעשיהם שבגלוי ובמוצנע, מין מורך־לב תוקפו, יראת־הכבוד ויראת־החטא ושפלות־עיניים, ודומה לו, כל־כמה שלא ישתדל, לעולם לא יגיע למעלת חריצותה ומסירותה, וכבר נחשב בעיניו קצת מאוס, קצת ראוי לתוכחת־מוסר, להרהורי תשובה, ועל־כל־פנים – רחוק מאד מן השלימות.

בושה לספר – אך אף כי טובה כפולה ומכופלת לנו ממנה, ואלמלא היא כידוע לא היינו מגיעים למה שהגענו – לא היינו מחבבים אותה כל־כך, אם לא לומר יותר מזה. שמא משום שמידה בינונית יש בנו, ושמא משום שקלי־ראש וחומדי לצון אנו. חס וחלילה שהיתה אומרת דבר־מה בגנותנו שעה שאנו מבלים בצוותא ובנעימים לעת־ערב, אלא שדוקא אותה שעה היא נוֹטלת מטאטא ומכבדת את רצפת חדר־האוכל. וכאילו היתה אומרת: טוב לכם שאתם פנויים לבילויים, אך את הרפש מי יסלק מכאן? – כמובן שאני! וכיוון שכך, כבר מהולה שמחתנו בשמינית של ייסורי־מצפון. ובסופה של מסיבה, כשאנו רוקדים, ואיש־איש חובק מותני זוגתו ומפליא בכרכורים ובתנופות – היא היא שמביאה כלי עם מים ומרַבֶּצת את האבק, להזכירנו שאין התענוגות דוחים את החובה. כך גם בשעת חצות, כשאנו עומדים מסביב לכירה שבמטבח וצולים מן השיירים של ארוחת הערב, אין לך גם פעם אחת שאין היא מופיעה לפתע, כביכול לגרד תחתיתה של איזו קדירה, או לסדר את הכלים על מקומם, ללא אומר ודברים, ומיד אנו נעשים חיישנים, נאלמים דומיה כתינוקות שסרחו, עד שנאנחים לרווחה ביציאתה.

מולקה שלנו, בחור מן הפשוטים, שמח וטוב־לב, אם גם מוּעד לכל מיני תעלולים ומעשים אשר לא ייעשו – היה משַׂנֵא אותה. לא יכול היה לשאת מראיה לעיניו. פעם, במר־ליבו, אמר לנו דבר של טעם: “אילו לפחות מצאתי משהו לא בסדר אצלה כבר היית מולק אותה. אבל כל הצרה היא שהיא תמיד בסדר, אתם מבינים מה זה?”

רעיון גדול אמר מולקה, והוא שביטא את כל אוזלת ידינו כלפי בלה ושכמותה. קשים רשעים לחברינו, אך מולקה היה גורס: קשות צדקניות לקיבוץ כספחת. כנגד הרשעים אנו מתמרדים, ואם רבים וחזקים אנו מהם – אנו מבערים אותם מתוכנו. אך לצדיקים אנו משועבדים עד יום אחרון ונאנחים תחת עולם ללא מפלט. ובלה היתה תמיד בסדר. ככל שלא היית אורב לה, לתופסה, ולא רק פעם אחת בלבד, בקלקלה כלשהי, בדבר שיש בו לפגוע בחוקי־חיינו – לא היתה ממציאה לך הזדמנות־נכספת מעין זו. צנועה שבצנועות היתה – חדרה דל ואין בו דבר מלבד מיטה צרה מכוסה בד־שק שזור חוט־רקמה עבה פה ושם, כסא קטן שהוא ארגז עץ מכוסה אף הוא בד־שק מאותו מין עצמו, ארון ללא דלתות שעל פתחו וילון מבד־שק מאותו מין עצמו, וכוננית לחצי־תריסר ספרים שמפית פרושה עליה מבד־שק מאותו מין עצמו. על מפית זו עמד תמיד אגרטל של חרס ובו צרור פרחי־שדה, כלניות ומרגניות בחורף, וקמשונים וקיפודנים ארוכי־קוץ בקיץ. בלה לא אהבה את פרחי התרבות הגדלים בצידי המדשאות. חדר זה, מקומו היה בצריף, כי על החדר שבבניין, שהגיע לה על־פי תור הוותק – ויתרה למען זוג זקנים, הוריה של צפורקה. אין צריך לומר שלבושה צנוע, שתי שמלות לשבת ושתיים לעבודה, ושמעולם לא חטאה בקבלת מתת מקרוב או גואל ולא בטובת־הנאה כלשהי מידי המחסנאית. מיום בואה אלינו, זכורה לנו רק שנה אחת שבה קיבלה חופשה לשמונה ימים, ואף אז לא יצאה מתחום המקום. יום־יום היתה סרה לשעה־שעתיים למטבח לסייע בידי המחליפה, אם בממש ואם בעצה. אף ביתר השעות דומה שלא מצאה לה מנוח, כי נראית היתה פעמים בגן־ירק פעמים ברפת, ויום אחד יצאה עם הפלחים אל קטיף תירס ובערבו סיפרו הללו שמעולם לא היה להם יום קשה מזה, כי אנוסים היו לרוץ אחריה בשורות ולא הצליחו להדביקה.

יש הקונה שלטון בעושר, בגבהות־לבב, בעזות־מצח וביתר מידות מגונות, ויש הקונהו בתוקף אדיקותו כי רבה ונשגבה עד מאד. בלה ודאי שמן האחרונים היתה. פעם, כשהיינו משיחים בכך, מי בלצון ומי במר־נפש, אמר איצ’ה, שהוא בן למשפחה יראת־שמיים: “אין לך דור שאין בו חסידים ומתנגדים, ואפילו הקיבוץ, שחבריו כולם מינים, נחלק לפי סימן זה. בלה היא מן המתנגדים ועל־כן איני סובלה. אנשים הפוסלים במומיהם של אחרים, מן הסתם יש בהם מום כלשהו.” וכשדחקנו בו לגלות לנו איזה מום יש בבלה, אדרבא, יוציאנו אלינו ונראה, ויסור מעלינו מורא צדקתה, משך בכתפיו ואמר: “משהו בה לא מוצא־חן בעיני, אבל אינני יודע מהו.” “אה, אינך יודע…” אמר מולקה מתוך אכזבה – “והרי זה מה שאני טוען, שאין לה שום חולשה…” אלא שלאחר זאת שקע בהרהורים, בדומה כאילו היה תוהה על טיבה ומתאמץ לדלות משהו מזכרונו, ולבסוף אמר, ספק אמירה ספק שאלה: “בלה זו אהבה פעם איש?…”

ניתן לשער שבלה היתה חשה ביחסו של מולקה אליה, לפי שאין לומר בשום פנים כי היה משתדל להסתירו מפניה. ללא טעם וללא סיבה היה מיירה בה מבטים כחניתות שחוטות, בעוברו על ידה, כאילו אמר: “הו, קוץ ממאיר בבשרי, צנינים בעיני, סירים וחרולים, מתי יגיע היום המיוחל הזה וימוש צילך מעל פנינו…” וכשהיתה מתיישבת מולו אל השולחן בחדר־האוכל, ודבר זה היה קורה משום־מה פעמים רבות. מיד היה נוטל כליו ועוקר עצמו לשולחן אחר בלי אמר ודברים. אחת לשניים־שלושה ימים היה מתאנה לה ומוצא אמתלה כלשהי לריב עמה, כגון למה מרק הפירות אינו חם כל־צרכו, או שהחצילים מלוחים יתר־על־המידה, או שהמנות זעומות מדי. אלא שאף כלפי מולקה לא חטאה בלה בשפתיה ולא ענתה למחרפה בלשונו, כי אם הסבירה לו בהשכל ובדעת, דברים מפורשים היטב, ק"ן טעמים, מעניין המצב הכלכלי ומצב העבודה, והכרחי האקונומיה וכיוצא־בזה, דברים שיש בהם לסבר אוזנו של כל בר־דעת. אלא שאת מולקה היו דברי חלקות אלה מרגיזים כל־כך, שהיה שומט עצמו מפניה, בתנועת יד של יאוש, ונושא רגליו בטרם תסיים משפטיה. וכמובן, שתמיד צדקה בריבה עמו. הה, הרי זו הצרה, שתמיד צדקה. שאפילו למולקה, שנהג בה ברשעות, החזירה במידה של חסידות, אם אפשר לומר כן, בבחינת מה שלמדנו פעם בספר ישעיה: “אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם…”

“הה,” – אמר פעם מולקה – “אילו ראיתי פעם דמעה אחת בעינה, הייתי סולח לה הכל. דמעה אחת בלבד! בעד מרגלית אחת שכזו, הייתי נותן מחצית חיי! אבל מה יש לדבר – לא תזכו לכך, אפילו תארבו לה יומם ולילה – לא תעשה עמכם חסד כזה! לא בלה!”

כשבאה אלינו ז’אנֶט הצרפתיה, חלפה רוח תזזית בקבוצה, כאילו עברה יין. חיוכים וקריצות פרחו לכל עבר, ברק משונה ניצת בעיני הבחורים, רווקים מושבעים ראו עצמם פתאום צעירים בעשר שנים, היתה להם עדנה; הנשואים, רוח של בדיחות־דעת דבקה בהם, היו מציצים בה בהתנגב, מצודדים בה עין מעבר לכתפי חברותיהם, ובולעים את רוקם. רגשת־רוחות מעין זו לא זכרו הותיקים מאז יום העליה להתיישבות. השם בלבד היה בו כדי להעלות סומק בלחייהם של הבחורים. “ז’אנט…” היו מבטאים את שמה בחן צרפתי. “ראית את ז’אנט?” “ז’אנט כבר היתה כאן?” “היכן עובדת היום ז’אנט,” “ז’אנט עוד לא באה?” רבים נזכרו בפזמונות צרפתיים והיו מפזמים אותם בשעות העבודה ובחדר־האכל, ואחדים היו מחברים לַחַן כלשהו ומצרפים לו חרוזים מעין: “ז’אנט ז’אנט, הו, אלואֶט… ז’אנט ז’אנט, לבי לוהט… ז’אנט ז’אנט, האין זה חטא לאהוב אותך כעת…” אחרים לימדו לשונם כמה מלים צרפתיות והיו פונים זה אל זה ב“קומאן סאווה” ו“קאס קיל יה” ו“בון ז’ור מ’סייה” ו“בוֹן סוּאַר מאדאם.” “אוה, לה־דיאבל” – היו מגדפים הבחורים משנתקשו בעבודה כלשהי. “מארוולוֹ!” – היו קוראים בהתפעלות. “מארש א לה טראוויי!” – היו מאוששים איש את אחיו בצאתם לעבודה בבוקר. “פיני מאנז’ה” – היו מקנחים פיהם בסופה של סעודה בערב, “או־רבוּאר” – היו מנופפים יד זה לזה בהיפרדם. דומה כל עניין חשוב בקבוצה נדחה מפני ז’אנט, שכל הלבבות נתפנו אך לה. אפילו יוס, הגזבר, שהוא מחמיר פנים מטיבו ונוח לכעוס, היה חוזר לעת ערב מן העיר ופניו קורנות כאילו שמע הלצה טובה. לכניסתו למשק היה פונה אל החברים, בלגלוג כביכול, ושואל: “נו, מה שלום ז’אנט?”

ואמנם היתה ז’אנט בחורה שלא היינו רגילים בשכמותה. צחקנית, גחכנית, קרצנית, זיוותנית. שובבנית כצפריר קל שבחודש אדר. אותו הילוך מרפרף, כנכונה בכל רגע לצאת במחול, אותן תנועות־ראש חינניות, אותה נעימת־קול ענוגה כשיר! אותן שמלות ססגוניות, תלתול שבשער, ברק־שובבות שבעין! אותו תבלין של צרפתית! אותו מנהג חירות שלה עם הבחורים, שמיד לבואה כבר היא מפטפטת עמהם, כבר היא קוראת לכל אחד ואחד בשמו, והעיקר – צוחקת עמהם מין צחוק שדרכו להדביק ללא מעצור. כל דבר מצחיק אותה. נסה לשונך בצרפתית עילגת ותצחק, אמור לה משפט עברי ותצחק, שאל אותה לשלומה ותצחק. וכיון שנהגה ז’אנט חירות עם הבחורים שקלו לה אף הם בחפץ־לב מידה כנגד מידה.

דבר המסתבר מאליו הוא, כי משדרכה כף רגלה של ז’אנט בחצר הקבוצה, ראשונה שהקבילה פניה – היתה בלה; שכך מנהגה תמיד שמזדרזת היא לפרוש כנפה על כל חברה חדשה מיד לבואה. אך ירדה מן האוטובוס וכבר קידמתה בלה וברכה אותה במאור־פנים ואמרה לה את שמה ושאלה לשמה שלה. “ז’אנט?” – אמרה בתמיהה – “שם משונה במקצת, אך אין דבר, אנחנו נעבֵר לך אותו.” אחר נטלה מידה את צרורותיה ואמרה לה: “בואי, חביבה, עד שנמצא לך חדר של קבע, נשים את המזוודות בחדרי, לא כן?” והכניסה אותה לחדרה ואמרה, שמא רוצה את לנוח קצת מן הדרך, והגישה לה כוס מים ואמרה, רואה את? החדרים שלנו פשוטים הם וצנועים לא כמו בפאריז וודאי, אך יש בהם חמימות שאין בפאריז וודאי, ועם כך לימדתה קצת הלכות פשטות וצניעות הנהוגים בחיי הקבוצה. אחר, משנחה מעט, אמרה לה, בואי, חביבה, אראה לך את המשק שלנו כדי שתתמצאי בו, ושילבה זרועה בזרועה והוליכה אותה בשבילי המחנה. היא הראתה לה את גינות הנוי, אחר הלכה אתה אל הלולים, ומשם אל הרפת, ומשם אל הדיר, ומשם אל בתי המלאכה, וכל השעה הזאת היא מספרת לה קצת תולדותיו של כל ענף, משמע, כיצד היה בתחילה קטן ועכשיו הוא גדול, וכמה צער היה בגידולו וכמה עיכובים, וקצת ענייני הקשיים שישנם גם עתה, כגון שהרפתן אינו מתאים לתפקידו או שאין הנגריה מספיקה למלא את ההזמנות. לבה של ז’אנט, דומה שהיה במקום אחר, ורוחה פזורה מעט, ורגליה עייפות, אף על פי כן הקשיבה מאד לכל דבריה ונענעה בראשה לומר שהיא מבינה כל המוסבר לה, ושיתפה עצמה בצערה של בלה משתינתה לפניה קצת מצרותיה עם החברים. “ואיפה את רוצה לעבוד, ז’אנט?” – שאלה אותה בלה. “הו, לא איכפת לי” – ענתה ז’אנט – “בכל מקום שתקבעו, ברפת, בלול, בשדה, בגינה.” תשובה זו מצאה מאד חן בעיני בלה, כי מאז ומעולם היא מחזיקה בדעה שהנכונוּת לעבוד בכל עבודה היא יסוד־מוסד לחברוּת טובה בקיבוץ. היא חוננה אותה במבט של חיבה, כאם המרוצה מבנה העונה יפה על שאלותיה, ואמרה לה: “אם כן אולי תעבדי בחדר־האכל, כי אז נעבוד יחד?” “נחמד מאד!” – אמרה ז’אנט בנענוע כתפיים וצחקה.

למחרת בבוקר נכנסה ז’אנט ברוח רעננה אל המטבח… אך שומו שמיים, באיזה לבוש! מכנסיים צרים מבד שחור ודק ובהם כיסים גדולים מלפנים, וחולצה אדומה מנומרת בפרחים ירוקים עם גלאי משולש מן הצואר ולמטה! “בוקר טוב!” – קראה בחגיגיות – “במה אני מתחילה?” החברות נסתכלו בה וזקפו גביניהן בתמהון, משכו כתפיים והתלחשו זו עם זו. מה היא סבורה, בחורה זו, שבאה למשחק טניס? או לטיול על שפת הים? “בלה כבר תגיד לך” – אמרו לה. ומשנכנסה בלה וראתה אותה בכך, חייכה בסלחנות ואמרה: “הרי בלבוש כזה לא תוכלי לעשות שום עבודה!” “הוי, אין דבר” – אמרה ז’אנט בעליזות – “אני אוהבת את הלבוש הזה. במה אני מתחילה?” “יהא כך” – אמרה בלה – “מעצמך תיווכחי שאין זה בגד לעבודה,” והלכה להורותה מה עליה לעשות. הראתה לה מקומם של כלי־האוכל וכלי הניקוי, הדליים והסחבות, ואמרה לה כך וכך תעשי, וכיון שטוב מראה עינים, עשתה היא בעצם ידיה כמה מן המלאכות, להיות לה לדוגמה. “אני כבר מבינה” – אמרה ז’אנט ונטלה מידה את הכלים והחלה מיד בעבודה. ומרגע שהחלה – עשתה הכל כל־כך בזריזות ובחריצות עד כי אמרה בלה לנפשה, עובדת חרוצה ממנה לחדר־האוכל לא הייתי מוצאת לעולם, ואשר ללבושה, טוב לבוש מוזר עם תבונת־כפיים מעצלות־רוח בכסות של עמלים, כפי שאנו יודעים ממקרים רבים שהיו לנו. רק דבר אחד בלבד לא נתקבל על לבה, והוא, שהיתה ז’אנט שרה ללא־הפסק כל זמן עבודתה, ובצרפתית דווקא, ובקול רם דווקא. ולא שאין היא אוהבת לשמוע שירים, אלא שדבר זה משרה מין קלות־ראש שאינה במקומה ואינה בשעתה.

ניתן הדבר להיאמר שביום הראשון וכן ביום השני הפיקה ז’אנט רצון מעם בלה. בזכות חריצותה, סלחה לה בלה חטאים שלעולם לא היתה סולחת אותם לשום חברה אחרת, כגון עניין הלבוש שהזכרנו, כגון עניין סלסולי הזמרה בשעת העבודה, כגון עניין התסרוקת המשונה וכיוצא באלה. היא אפילו גוננה עליו מפני לעז יתר החברות ואמרה להן, אין דבר, חברות, חייבים אנו במצוות קליטת העליה ולעתים טוב לחנוֹך לעולה על פי דרכו. במרוצת הימים תקבל מעצמה את אורחות חיינו.

במרוצת הימים אמרה… אך אהה, במרוצת הימים, משראתה בלה מה שנתחולל בקבוצה בעקבה של ז’אנט, איך הכל שטופים בשחוק ובהבלים כאילו נסכה בהם נסך עוועים, איך אין משיחים לא בבעיות ולא בעשיוֹת אלא בז’אנט, איך משתכחת תורה ומשתכחים הדבקים בה באמת ובתמים, איך קלות־הראש פושה בכל ואין תוכחת. איך היקר הופך זולל והכל דשים בעקבם מצוות קלות כחמורות – חשה כאילו כל ששקדה לבנות ולבצר ולחזק ביתידות ובסמוכות, מתמוטט לעיניה – וקצרה ידה מהושיע. דומה היתה לאיכר זה הרואה איך שטף מים כביר סוחף את שדותיו וכל עמלו יורד לטמיון, או הרואה את סוסו שלו, זה שאילפו ולמדו, מתיר את אפסרו, בוטש בפרסותיו, משתולל ובז לבעליו, כאילו הוכה בשגעון.

עיניה ראו את הנעשה – וידה קצרה מהושיע. וכי מה יכלה לעשות? יכול יכלה לעמוד בפרץ כנגד העבירות הקטנות אך לא כנגד קלקול המידות של החברה כולה. יכלה להחזיר למוטב את הסוררים שבקצות המחנה, אך לא לעצור ברוח רעה שפשטה בכולו. אפילו ניסתה לעשות כן – אין לה שומע, שכן, מאז בואה של ז’אנט, דומה כאילו נאטמו האוזניים מהקשיב לדבריה. לא שמזלזלים בה, או מדברים בה סרה, או חורצים לשון כנגדה, אלא גרוע מכך – אין נותנים את הדעת עליה כל־עיקר, כאילו לא היא בלה.

גרוע מכך – שאפילו היה בכוחה לעשות לא היתה יודעת מה. כלום היתה פוגעת בז’אנט? והריהי עובדת זריזה מאין כמוה, ואף לא עברה על חוקות הקבוצה. כלום היתה מטיפה מוסר לחברים? – מה היתה אומרת להם?… דבר זה הוא שעירבב את סיברה עליה: חשה היא בעליל שקדשים מתחללים ועקרונות נרמסים והכל חורג ממסגרתו, ויודעת היא שמקור הרעה היא ז’אנט – ואף על פי כן אין הדברים ניתנים לתיקון עפ"י מידת הצדק.

הלכה בלה ומיעטה עצמה מפני ז’אנט, נתכנסה בתוכה, כמו גזרה עליה שתיקה ופרישות. ז’אנט ואני, אי אפשר שנשתמש בכתר אחד, אמרה, מאחר שמאסו בי תהיה להם ז’אנט. רוגז פינה מקומו למרירות ומרירות פינתה מקומה לרחמים. מרחמת היתה על הקבוצה שכך עלתה לה ושאין היא רואה לאן סוף הדברים להתגלגל. כשעוברת היתה במחנה, היתה משפילה עיניה כיהודי ירא־שמיים העובר בין עולים וחושש לעיניו שתיטמאנה.

מולקה, משהיה רואה אותה בכך, היה נעצר רגע, ממצמץ בעיניו, ושואל את נפשו: מה קרה לה לאותה עוקרת־הרים שכך נפלו פניה ונפלה רוחה? הנאמר כי אותו יתוש בשם ז’אנט שבר את עוזה ואת גאונה? לא, לא ייתכן! או שמא נתאהבה סוף־סוף? אף זה לא מתקבל על דעתי… מתוך זחיחות הדעת ושמץ קינטור, היה קורא לעומתה: “בללה, מה שלומך, בללה?”

מעתה היה קורא לה “בללה” בלמ"ד כפולה, וּבנעימה צרפתית, כמשפט האופנה הרווחת.

יום אחד, כשלושה חדשים לאחר בואה לקבוצה, בשעה שלאחר העבודה, נכנסה ז’אנט לחדרה של בלה ופניה שלא כתיקונן, חיוורות ועננה רובצת עליהן.

“אפשר לדבר אתך כמה רגעים?” – שאלה.

בלה נתרוממה על מיטתה, הראתה על הכסא ואמרה “שבי.” היא היתה תמיהה מאד על נעימת קולה של ז’אנט שלא היה בו כלום מן העליזות.

“אני מקוה שאני לא מפריעה לך” – אמרה ז’אנט.

“לא, דברי.” – אמרה בלה ביובש. מרַעֲדת קולה של ז’אנט הבינה שדבר־מה שאינו כשורה קרה עמה, דבר שאפשר והוא בשורה טובה לה־עצמה, אך העמידה פנים אדישות.

“אני…” – מלמלה ז’אנט בשפה רועדת והשפילה עיניה – “אינני יודעת למה אני פונה דווקא אליך בעניין זה… אולי מפני שאת היית הראשונה שקיבלת אותי בבואי. אולי מפני שאת מבוגרת יותר… ואולי…” – הפסיקה רגע – “אולי מפני שבעצם אין לי כאן שום חברה שאני יכולה להתייעץ אתה…”

בלה הקשיבה ולא סייעה בידה. שמינית־שבשמינית של הנאה, שבו־ברגע הכחישה אותה לעצמה, חשה בראותה את ז’אנט, זו הפעם הראשונה, כציפור נלבטת בסבך.

“אני…” – אמרה ז’אנט בחצי־קול – “אני במצב לא נעים במקצת…” – ועם כך נשאה אליה מבטה כמצפה שתבין מעצמה.

בלה לא הנידה עפעף. דומה היתה שהיא מנחשת מה הדבר, אף על פי כן, סייגה עצמה מפני האכזבה, והבעת פניה היתה כאומרת: איני משערת כלל מהו… היא הניחה זרועותיה על ברכיה והישירה מבטה אל ז’אנט כממתינה שתמשיך.

ז’אנט שתקה רגע ממושך, מוללה באצבעותיה את שולי שמלתה, יישרה אותה בפתאום, אחר אמרה בלחש, מבלי לשאת עיניה:

“אני הרה.”

גביניה של בלה נזדקפו מאליהן ופיה נפער מעט. היא לא ראתה את ז’אנט. היא חשה מעין אור מציף את פנימה, כמעט כדי לפרוץ בצחוק. הרגשת רווחה גדולה נתפשטה בה, כאילו מועקה כבדה מאד, שנשאה בתוכה כאבן במשך שלושה חדשים, נפשרה פתאום, היתה כאין. עדיין לא האמינה כי אמנם כך הוא ועתיד הכל לחזור לקדמותו. כל זה היה כדי־רגע. מיד חשקה שפתיה, כחוששת פן תסגיר את רגשותיה, ולבשה שוב אותה ארשת אדישה, מעשית, כשל בעלת־נסיון ששום דבר אינו עשוי להפתיעה.

“את מבינה אותי?” – אמרה ז’אנט, לאחר שלא אמרה בלה דבר.

“כן… זה עלול לקרות…” אמרה בלה בנעימה לאה, מתמשכת, כאילו אינה נדרשת אלא לשמיעת וידוי בלבד.

“אני מוכרחה לעשות משהו…” – אמרה ז’אנט בהסמיקה מאד. דומה היה שהדם יפרוץ מפניה, אך רק דמעות נקוו בעיניה.

בלה שתקה שתיקה ממושכת כשוקלת את הדברים בדעתה. רגש של רחמים נתעורר בה כדי־רגע אך כבה מיד. שוב זכרה את שלושת החדשים. האם לא יהיה זה ממידת־הצדק שתשלם ז’אנט על מה שעוללה לה?… מאידך – אסור לה להיגרר אחר יצר של נקמה. חייבת היא לנהוג ביושר.

“אני אגיד לך” – אמרה בנעימה מעשית ובלשון רגילה – “זהו עניין קשה. היו לנו אמנם שניים־שלושה מקרים כאלה, אבל… אגב, את יודעת ודאי כמה זה מסוכן…”

“אני יודעת.” – אמרה בראש מושפל – “אבל אני לא יכולה אחרת.”

בלה צמצמה עיניה והסתכלה בה במצודד. היא העבירה מבטה על פני גופה היפה וחשה עצמה כאילו נתגמדה פתאום, כולה גל של בלויים ללא־חפץ. אותה הרגשת רווחה שמקודם, פגה כליל ופינתה מקומה לעצב כוסס. כמה נואלה לחשוב כי ז’אנט היא זו הנתונה במצוקה ולה יתרון הכוח לעזור לה! לרגע ירדו כל העניינים הרבים שברומו של עולמה ממעלתם ואיבדו כל חשיבות. עתה ראתה עצמה אשה מול אשה. אכן, צחקה צחוק מר בקרבה, זו באה אלי שאושיע אותה ממצוקתה… מעמדה זה נראה פתאום משפיל ללא־נשוא. אפשר והיא אשר צריכה להתוודות לפני ז’אנט. יש דברים שלא אמרתם מעולם.

“תוכלי לעזור לי בזה?” – לחשה ז’אנט בתחינה – “את יודעת… אני עוד חדשה כאן…”

בלה התעוררה מהרהוריה, חזרה והסתכלה בה, ופתאום נעורה בה תשוקה שטנית, לדעת את כל פרטי המעשה. ודאי היה לה עתה, שאם תיענה לה – תישמט ג’אנט מידה עולמית.

“את בטוחה שזה הכרחי?…” – שאלה בזהירות.

“כן! כן!” – אמרה ז’אנט בבהילות.

“זאת אומרת” – אמרה ברוך – “שבשום אופן אינך רוצה להתקשר אתו…”

“לא…” – לחשה ז’אנט.

בלה מיעכה באצבעה את כף ידה השנייה, מעך וחזור ומעך, אחר נשאה עיניה שוב אל ז’אנט ואמרה:

“אבל… את מבינה… עלינו לדעת מי הוא…”

ז’אנט נרתעה על מושבה ופלטה בבהלה:

“למה זה נחוץ?”

בלה גיחכה שלא־ברצונה. “את מבינה, סוף סוף זוהי אחריות…”

“כל האחריות עלי” – נחפזה ז’אנט לומר – “הוא לא יודע כלום וגם אינני רוצה שידע.”

“כן” – אמרה בלה – “אבל אנחנו חייבים לדעת…”

פניה של ז’אנט נתעוו בכאב. “אינני יכולה…” – הגתה בלא־קול.

משנשאה עיניה אל בלה, הרימה זו מעט את כפות ידיה מעל ברכיה והניחתן שוב. היה איזה שביב מוזר בעיניה שז’אנט לא ראתה אותו מעולם לפני כן. הבעת פניה אמרה: אני מצטערת, אבל לא אוכל לעזור לך.

ז’אנט קמה בכבידות רבה ממקומה, וכמו מתוך אפיסת־כוחות צעדה אל הדלת. משאחזה בבריח, שמעה את קולה של בלה, מהגה באיטיות:

“אני יכולה רק להבטיח לך שלא אספר לאיש.”

ידה של ז’אנט נשארה מונחת על כף הבריח רגע ממושך מאד. קצה נעלה סב על עקבו אנה ושוב, ודש גרגר חול שעל הרצפה. היא חזרה, נתיישבה על הכסא ואמרה בראש נטוי:

“מולקה.”

רגע – נפערו עיניה של בלה בתמהון גדול, כמו בהישמע בשורת אסון. אחר נתהדקו שפתיה, ועל פניה נשתלטה ארשת מאובנת, קישחת, שלא גילתה דבר.

ז’אנט קמה ויצאה מן החדר.

למחרת לא באה בלה לעבודה, זו הפעם הראשונה מאז היותה בקבוצה, ובבוקר היום שלאחר־כך הוכתה הקבוצה בתדהמה למשמע הידיעה כי בלה עוזבת.

כמה חברים, ובתוכם מולקה, ראוה כשהיא נושאת את שתי מזוודותיה, כל רכושה, אל שער החצר. “כלב אני אם אני מבין משהו בטיבן של נשים” פלט מולקה. אך דמעה בעינה לא זכה לראות.

את שעיה, שחקן הכדורגל המפורסם, אתם מכירים.

ובכן ג’מבו מן השכונה שלנו היה החבר של שעיה. כשהיה עובר ברחוב השכונה, היו הילדים מצביעים עליו ואומרים, הנה החבר של שעיה הולך, ומלווים אותו במבטיהם ביראת־כבוד. כשהיתה איזו ילדה משכונה אחרת באה לשחק עם הילדות שלנו בקלאס וג’מבו נראה להן, היו הן מפסיקות ממשחקן ולוחשות לה על אוזנה: את רואה את זה? זה החבר של שעיה, וזו משתאה אחריו בפליאה רבה.

לאמיתו של דבר, ג’מבו עצמו לא היה חברו של שעיה, אלא שאחיו הגדול ממנו למד עם שעיה בבית־הספר העממי, אך מאחר שהלה עזב זה מכבר את השכונה ואין איש זוכרו עוד, לא היינו מדקדקים בפרט זה. זכות זו היא שנתגלגלה עליו, שנעשה מלך השכונה והכל מקבלים עול מלכותו ברצון ובאהבה.

ג’מבו היה בחור גבוה וזקוף, בעל גוף שרירי ומתוח, מה שקוראים אתליטי. פנים שחומות היו לו שבאמצען אף פחוס, ממועך במקצת, זכר לקטטה שמילדוּת, ושפתו התחתונה היתה שסועה, זכר לקטטה אחרת. שערו השחור, המסורק לאחור, היה תמיד מבריק משמן המשחה ובעיניו השחורות היתה עכרורית צהובה שזרקה בהן טעם של מרירות. איש לא ידע אל נכון מה מעשהו של ג’מבו. היו שאמרו שהוא מלמד שחייה על שפת הים, אחרים – שהוא מדריך ב“גיבור ישראל,” ואחרים – שהוא מוכר כרטיסים ליד פתחי בתי הקולנוע. אלו ואלו לא היו להם ראיות לסברתם. עובדה היא שרוב שעות היום היה ג’מבו הולך בטל. בשעה עשר לערך, היה נראה כשהוא יוצא מצריפו שבקצה השכונה, לבוש בחולצת הטריקו הצהובה שלו, קצרת השרוולים, המבליטה יפה את חזהו, ובמכנסיו הכחולים, הצרים, החגורים מעט־מה מתחת למותן, מתוך רישול שבגינדור – והוא פוסע לאורך רחוב העפר אל קצהו השני, ששם הקיוסק של לייבל. ג’מבו היה צועד בראש זקוף, מבלי הבט ימין או שמאל ומבלי שעוֹת לנערים המשחקים בצידי הרחוב וחולקים לו כבוד. אם משום השסע שבשפתו ואם משום טיבו – לעולם היה דומה כאילו הבעת בוז מר על פניו, ומעולם לא זכה איש שיחוננו בחיוך. משהיה מגיע אל הקיוסק של לייבל, היה מרכיב עצמו על שרפרף בחוץ, ליד הפתח, מוציא חופן זרעונים מכיסו, מפצחם, ומסתכל נכחו על הרחוב. כך היה יושב ומסתכל שעות הרבה ואינו פונה לאיש. עתים עוברת נערה והוא משהה מבטו אחריה עד שנעלמת, עתים הוא עונה ברפרוף־עין, מעשה־חסד, למי שמברכו לשלום, עתים קם לרגע, קונה חפיסת שוקולד אצל לייבל וחוזר ומתיישב ושובר ממנה ריבועים־ריבועים. במה היה מהרהר ג’מבו כל אותן שעות שהוא בוהה נכחו, איש לא ידע, על־כל־פנים ודאי שלא היו אלה הרהורים שמחים, כי הבעת פניו היתה כשל מי שבוחל בכל מה שעיניו רואות.

בשעות אחר־הצהרים לא היינו רואים את ג’מבו, ובשעות הערב, אם לא הלך לאן שהלך, היה בא למועדון, ששם שולחן הפינג־פונג, משליט סדר ומטיל מרותו בנערים. כיון שג’מבו היה הטוב שבמשחקי הפינג־פונג בשכונה, שליט היה על השולחן רוב הערב, ובשעה שלא היה משחק, ישב על הספסל שליד הקיר, מונה את הנקודות, קובע את התור ופוסק בכל מחלוקת. פסק שלו לא היו עליו עוררין, ואם הרהיב מישהו לפקפק בו, מיד היה מטיל בו עיניו ומסנן מבין שפתיו, “סתלק ממני” והלה מתנדף כבהרף־עין. בדומה לכך, כשנופלת קטטה היה הוא מפריד בין הנצים בשתי תנופות זרוע, אחת לכאן ואחת לכאן, ושם לה קץ. בדומה לכך, כששניים מריבים בהוויות העולם, כגון זה אומר – פלאש גורדון שיחק בחרב השחורה שהוצג בגן־רינה, וזה אומר לא, כי שיחק באהבתיך לנצח באוריון, הולכים שניהם אצל ג’מבו והוא מפטיר להם כך או אחרת וסוף לויכוח. עד היכן הגיע כוח מרותו של ג’מבו בשכונה, אפשר ללמוד מעניין ג’נטילה.

מה עניין ג’נטילה? ג’נטילה היתה מעין מלכת היופי של השכונה. היא היתה יפהפיה באמת. שערות שחורות וחלקות היו לה עם פסוקת בצד, פנים לבנים, ועינים שחורות, פוזלות מעט, אך מין פזילה שיש בה קסם מיוחד – מסתורין, אם אפשר לומר כן. מביני־טעם היו אומרים – זוהי “פזילה איטלקית.” היא היתה צובעת את שפתיה ולובשת מין סוודר שחור בעל צוארון גבוה וצר, שהיה מבליט יפה את חזה הענוג, וחצאית אדומה היתה לה עם ריץ’־רץ' מאחור. היא היתה מהלכת הילוך זקוף וגא, בנענוע קל של הירכיים, ולא היה אדם אחד, מנער ועד זקן, שלא היה משתאה עליה בעוברה ברחוב. בהיותה על שפת הים – היתה כל השכונה מתגאה בה, כי לא נפריז אם נאמר שהיא הוציאה מוניטין לשכונה אפילו יותר מג’מבו, החבר של שעיה. הכל ידעו שג’נטילה היא מהשכונה שלנו ואת שם השכונה היו מבטאים בהברה אחת עם שמה. דבר המובן מאליו הוא כי ג’נטילה עצמה ידעה כמה יפה היא ונהגה כבוד בעצמה. שלא כרוב נערות השכונה, לא היתה מתערבת בין הבריות ולא היתה מצחקת עם הנערים, ובפומבי היתה מופעת רק פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, בצאתה לקנות לחמניות בחנות של זילבר, זה המכונה “הרצל” על שום זקנו, ופעם שניה בערב, בלכתה אל הקיוסק של לייבל לקנות ארטיק או דבר־מתיקה אחר. כל מי שרצה לחזות בה היה מכוון מהלכיו לשתי עתות אלה.

לאחר כל האמור לעיל לא ייפלא שכולנו חמדנו את ג’נטילה. אך כאן אנו מגיעים לעניין כוח שלטונו הגדול של ג’מבו. אף כי מעולם לא שמענו מפיו דבר־אזהרה כלשהו באשר לג’נטילה, ואף כי לא נראה בחברתה, לא בשעות היום ולא בשעות הערב – לא העיז איש מאתנו לקרב אליה, וכל־כך – רק משום שמקובל היה עלינו כי פרש חסותו עליה. כביכול קודש היא לו, כל הקרבים אליה יאשמו, רעה תבוא עליהם. ולא זו בלבד שלא היינו נטפלים אליה כליתר הנערות, ולא היינו שורקים מאחריה, ולא מושכים לה בשערה, ולא הולכים בעקבותיה בחבורה, ולא חומדים לצון עמה, ולא מלהגים עליה שלא בפניה, אלא שזכתה לכבוד ששום נערה לא זכתה לו, שבעוברנו על פניה, היינו נעצרים בהילוכנו, ואומרים לה בכובד ראש, “שלום ג’נטילה.”

אך נניח לג’נטילה ונפנה לענייננו.

בגינו של החבר של שעיה היה ראש מעייניה של השכונה בתחרויות כדורגל, וכל משחק של המכבי היה מטיל בה ריגוש גדול. יום ששעיה היה מבקיע שערים, היה יום חג ונצחון לשכונה, ויום שקבוצתו נוחלת מפלה – יום של אבל ובושת־פנים. ימים שלפני התחרות היתה מתחילה פרשת הניחושים, ובעקבותיהם ויכוחים גדולים שהכל נטלו בהם חלק לבד ג’מבו. הלה היה קופץ שפתיו, ושלא כמנהגו לא היה פוסק במחלוקת. רבים מאתנו האמינו ששתיקתו צופנת בה את ידיעת האמת לאשורה. ערב התחרות, היינו אף אנו גוזרים שתיקה על עצמנו, מחשש עין־הרע, ולפני היפרדנו איש איש לביתו, היינו לוחצים את ידו של ג’מבו, לחיצה אמיצה, ללא אומר ודברים, סגולה להצלחה. אל התחרות עצמה היינו הולכים בחבורה־אחת וג’מבו בראש. בשער המגרש היה הוא פורץ את הדרך לפנינו ובארבעה כרטיסים שהיה תוקע לידי הסדרן, – כל תריסר שלנו משחילים עצמם פנימה תוך כדי מהומה שאנו מקימים. עד שהסדרן מנופף בידו לעצרנו, כבר אנחנו מבולעים בקהל וכובשים לנו מקומות מתחת לטריבונה. ג’מבו היה צופה בתחרות כשהוא שפוף לפניו, מרפקיו שעונים על ברכיו, אגרופו בתוך פיו ועיניו מרצדות בין שעיה והכדור. כל שעת המשחק לא היה מראה סימן ריגוש כלשהו אלא ברגע ששעיה מבקיע שער או מחטיא שער. כששעיה מבקיע שער, היינו אנו נופלים על צוארו של ג’מבו ומתנשקים עמו מרוב שמחה, וכשהיה מחטיא, היינו מציצים בו במצודד ורואים איך הוא נושך את אגרופו. יותר משהיינו מצטערים על מפלתו של שעיה היינו מיצרים בצערו של ג’מבו. קשה היה לראות אותו בצערו. עתים היינו ניגשים אליו ומבקשים לנחמו. “אין דבר, ג’מבו, שעיה עוד יוכיח” – היינו אומרים לו, אך הוא לא היה עונה דבר, אלא כובש יגונו בתוכו. פעם, היה זה לפני שנתיים לערך, במשחק עם ביתר תל־אביב, כששעיה הבקיע ששה שערים בזה אחר זה – ראינו דמעות בעיניו של ג’מבו. היתה זו הפעם האחת והיחידה שראינו דמעות בעיניו, ודבר זה עשה עלינו רושם גדול כל־כך שאף אנו נשנק גרוננו מדמעות; מאורע זה זכור עד היום. היה זה יומו הגדול של ג’מבו.

אחד ויחיד היה בשכונה שלא קיבל עליו מרוּתו של ג’מבו – והוא לַמַלוֹ. למלוֹ היה בן יחיד ומפונק לאמו האלמנה. הוא היה קטן־קומה, עגלגל ומפוטם, בעל פנים מבהיקות, כמגולגלות בחמאה, ומרכיב משקפיים. עליו היו מספרים שאמו מאכילה אותו בקורקבני תרנגולות וכך נתרבק לה. לבוש היה תמיד במכנסיים קצרים, רחבים מאד, וללא חגורה, שכפתורם העליון היה מטובע בטבורו כצימוק בעיסה ותמיד היינו מצפים לכך שייפקע וייתלש ממקומו ויביא חירות לכרסו המעוּנה. למלו זה היה בחור עז־פנים, חריף־שכל ומהיר־לשון. בשעות היום היה מסייע לאמו בחנות־המכולת שלה ובערב היה לומד בבית־ספר למסחר ולפקידות ברחוב בלפור. הוא נחשב למלומד גדול והראה בקיאות מופלגת בכל עניין גדול וקטן. הוא ידע את שמות המזלות שברקיע ואת שמות כל כוכבי הקולנוע בהוליבוד. את תאריכי הולדתם של כל האנשים המפורסמים ומספרי תושביהן של כל בירות העולם ואת סיפורי הרכיל על כל אחד ואחד מתושבי השכונה ואת תולדות חייהם. רצונך לדעת מתי מת נפוליאון – שאל את למלוֹ, רצונך לדעת על־ידי מי נוצח ג’ו לואיס בפעם האחרונה – שאל את למלו. אמרו עליו שהוא יודע חצי ישעיהו בעל־פה, ועוד אמרו עליו שהוא היחידי בשכונה שמבין את איינשטיין. כל זה – אמרו – בא לו מקריאה מופלגת בספרים, כי אין ספר או חוברת שלא בלעם אל קרבו, בהספק של שני ספרים ליום לערך.

כאן המקום לפרש מניין בא לו לבחור זה השם למלו, לפי ששמו מלידה לא היה למלו כי אם שמואליק. ובכן, כשהיה שמואליק תינוק כבן חמש או שש, – כבר אז נחשב לעילוי גדול ואמו היתה מתפארת בו שהיא יכולה להניחו לבדו בחנות ואיש מן הקונים לא יצליח להונותו במחיר. כיון שנתפרסם בכך – היו הגדולים חומדים שעשוע לבחון את ידיעותיו, וכשהיו שואלים אותו, “שמואליק אתה יודע כבר כמה זה שבע ועוד שבע?” היה עונה: “למה לא? ארבע־עשרה,” או – “אתה יודע איפה זה טבריה?” – “למה לא? על שפת ים כנרת” וכדומה. מאז נדבק לו השם למלו ושמו הראשון, דומה שנשתכח אפילו מלב אמו יולדתו.

אך נחזור לענייננו. למלו זה לא לקח חלק במשחקינו, לא במשחקי הפינג־פונג שבערבי השבוע ולא באימוני הכדורגל שבשבתות, שלא לומר שמעולם לא הלך לשום תחרות כדורגל, בין מקומית בין ארצית, בילוי שנחשב בעיניו כביטול זמן. ואף־על־פי־כן – וזה הדבר המופלא ביותר מכל הדברים המופלאים המסופרים על למלו – לא היה ידען ובקי כמוהו בכדורגל בכל השכונה, אם לא בכל העיר, ולא היה נלהב כמוהו לויכוחים על תחרויות ותוצאותיהן. הוא היה קורא מתמיד של “ספורט לעם” ו“ספורט ישראל” וכל מדורי הספורט של יתר העתונים והשבועונים, וידע את שמות כל שחקני הכדורגל בארץ לפי מעלתם, זכר בעל־פה את תוצאות כל התחרויות ומספר השערים שהבקיע או החטיא כל חלוץ, או שספג כל שוער, וידע אפילו את הרכביהן של קבוצות הכדורגל הנודעות ביותר בעולם ואת מעמדן באליפויות. בערבים שלפני תחרות היה למלו בא למועדון, כדרכו, בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, ונוטל עשר ידות בניחושים. בפנים מלוהטות היה מתווכח עם יריביו ומוכיח להם בראיות בדוקות את אמיתות סברותיו ומוכן היה להמר עם כל אחד מאתנו על ניחושיו. קשה היה לעמוד נגד שטף דיבורוֹ וחריפות שכלו, והאמת ניתנה להיאמר שלרוב היה הצדק עמו.

והנה למלו, כפי שכבר אמרנו, כיחש בעוז־נפש במנהיגותו של ג’מבו. לא זו בלבד שזלזל בו זלזול גמור, לא דיבר אתו מטוב ועד רע, כפר בסימן היוחסין שלו בהפיצו בעיקשות את הדעה שג’מבו מעולם לא היה החבר של שעיה, אלא שאף העליל עליו ש“הוא מוכן למכור את כל השכונה בעד תועלתו הפרטית” וש“הוא בחור חסר־מצפון המסוגל למעשים השפלים ביותר שבריה אנושית מסוגלת לעשות.” קשה לחזור על כל דברי הלעז של למלו על ג’מבו, כיוון שרובם היו מתובלים בפסוקים מן התנ"ך, כגון “בן נעוות־המרדוּת” או “נפש מתועבת בגוף משוקץ,” “סיר נפוח וגולגולת נבובה” “ספחת שדופה” “זרע מרעים” “סוס מיוזן,” “תבוא עליו שחפת וקדחת ודלקת וחרחור,” וכדומה. דברים אלה, וביחוד אותן המלים ממין “ספחת” או “חרחור,” היו מעוררים את חמת כולנו עליו עד כי אמרנו לגרשו מן המועדון. אך כשהיינו תוקפים עליו ומשתיקים את דברי החרפות שלו בצעקות, היתה תשובה אחת שגורה על פיו: “אתם עוד תראו מיהו ג’מבו.”

מעצמכם תבינו שלא היה זה לפי כבודו של ג’מבו לתגר מלחמה עם נער־מרבק מרבה להג ורפוס־בשר כלמלו. הוא לא היה מחוננו אפילו במבט אחד והניח לנו לריב את ריבו. אפשר לומר שנהג בו ככלב בעל־קומה ואציל־יחס בזאטוט־כלבלבים מתולתל וכדרדורי המכשכש בזנבו, חורץ לשון ומנבח לריק. משהיינו אומרים לג’מבו, פגע בו ורצץ את גולגלתו, היה מפטיר בשפה של ביטול: “תנו לו לנבוח, הוא לא נושך.”

זה היה נוהגו של ג’מבו בלמלו כל הימים, נוהג שהגדיל את כבודו בעינינו, עד אותו מאורע עם הקבוצה התורכית פנרבחצה.

ומעשה שהיה כך היה: כשבאה הקבוצה התורכית לארץ, היתה סערת רוחות גדולה בשכונה, כי כולנו ראינו במשחקה המיוחד עם נבחרת ישראל מבחן עליון, כמו שאומרים, לשעיה. עניין של כבוד היה זה בשביל השכונה יותר מתמיד, וכל אחד מאתנו היה מוכן להשליך נפשו מנגד ובלבד ששעיה יבקיע כמה שערים וינחיל נצחון לישראל. והנה בערב יום התחרות, משגברו הניחושים והויכוחים הגיעו לריתחתם, קרה דבר בלתי־רגיל, והוא, שג’מבו קם לאיטו מעל הספסל והטיל לחלל המועדון אמירה גדולה שצלצלה כנבואה היוצאת מפי הגבורה: “מה יש פה לתווכח” – אמר ג’מבו – “מחר שעיה קובר את התורכים.”

“אתה בטוח?” – נשמע קולו של למלו מקצה־המועדון, זו הפעם הראשונה פנים־אל־פנים מול אויבו.

כולנו ניצבנו מזה ומזה, דוממים ועוצרים נשימתנו לראות איך יפול דבר.

ג’מבו עמד בפישוק רגלים והטיל מבט של בוז בכדור השומן שמנגד. דומה היה בעינינו אותה שעה לגלית העומד מול דוד, כרגע יפצה פיו ויאמר, הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות… אלא שלמלו היה זה שחירף את מערכות השכונה וכולנו היינו כחומה בצורה מאחרי ג’מבו, החבר של שעיה.

שפתיו של ג’מבו נתעקמו בחיוך נעווה, ולאחר שתיקה ממושכת, שבה שקל כנראה אם יהפכו לגל של עצמות לאלתר, או ידחה זאת לפעם אחרת, אמר:

“יש לך עוד משהו להגיד?”

“לא” – צפצף למלו מקצה המועדון בהסמיקו עד תנוכי אוזניו.

“אם כן אתה יכול לתנדף אל אמא שלך” – סינן ג’מבו לעברו והפנה לו גב לקול צחוק גדול שפרץ מפי כולנו.

ולמלו התנדף בו־ברגע.

את תוצאות התחרות עם פרנבחצה כולכם יודעים. אבלים וחפויי־ראש חזרנו באותה שבת אל השכונה מבלי יכולת לשאת עין זה אל זה. כל הדרך שתקנו, ובעמדנו להיפרד איש איש לביתו, באבק הדמדומים של בין הערביים, נעצר ג’מבו לרגע ואמר:

“כל זה – העין־רעה של למלו. אם הכלב הזה יופיע עוד פעם אחת במועדון – אני אשבור לו את השיניים, אחת אחת.”

וכשג’מבו אומר דבר כזה – בטוחים אתם שיקיים את דברו.

איוּם זה הגיע לאוזניו של למלו עוד בו־ביום, וכיוון שבדרך־כלל שמר נפשו מכל סכנה, לא ראינו זכר ממנו לא במועדון ולא בסמוך לו. משהיה פוגשו מי מאתנו ברחוב השכונה ושואלו בלגלוג למעשיו, היה עונה: “אין דבר, אתם עוד תראו מיהו ג’מבו. את כל השכונה הוא ימכור בעבור התועלת הפרטית שלו. הוא יבגוד בכולכם. אפילו בג’נטילה.”

יותר משבעה שבועות הדיר למלו את רגליו מן המועדון, ויש לשער שבאותו פרק זמן הלעיט את כרסו בעוד כמה תריסרי ספרים, וצבר הרבה דעת. ג’מבו הוסיף לשלוט שלטון־יחיד בשכונה ללא חותר ומערער, מה־גם ששעיה הבקיע הרבה שערים והגדיל את כבוד חברו בעינינו. הוא היה פארה וגאוותה של השכונה, מגינה ופטרונה, בעבורו נתכבדנו כולנו. בערבים – משהיה בא למועדון – האציל עליו מרוחו ומגבורתו. משהיה נעדר ממנו לפרקים, והאמת ניתנה להיאמר שנעדר לפרקים די קרובים, אף אז חשנו כאילו מצוי הוא בקרבתנו, כי לפי המשוער, מהלך היה עם ג’נטילה בין עצי השדרה, והרי ג’נטילה שלנו היא פאר השכונה. חביבה ומכובדת היא עלינו כמותו. בזכותו, אם אפשר לומר כן, חופף עלינו חינה ויופיה.

אך ערב אחד, כשג’מבו לא היה, הופיע פתאום למלו למועדון, ובפנים מלוהטות ועינים רושפות־אש נפל לתוכנו ואמר:

“אתם רוצים לראות מיהו ג’מבו? – בואו אתי!”

מארשת פניו המאויימת ומהופעתו הפתאומית במועדון, שהיה בה משום חירוף־נפש – הבנו שדבר בלתי־רגיל קרה אשר כל גורלה של השכונה תלוי בו. נדהמים ופעורי־פה עמדנו סביבו.

“מה קרה?” – שאלנו.

“כלום. בואו אתי” – אמר למלו.

“לאן?”

“אתם כבר תראו לאן.”

הנחנו את כלינו ויצאנו אחר למלו מן המועדון. הלכנו אחריו עד תחנת האוטובוסים ועלינו על מספר חמש. כל הדרך שתקנו מתוך צפייה דרוכה לאשר יבוא, וכשהגענו לרחוב דיזנגוף, אמר למלו, פה יורדים. איפה זה? – שאלנו מתוך רגש סתום שהולכים אנו אל מקום שתועבה נעשית בו. לא רחוק, בואו – אמר למלו וצעד בראש, כברת דרך לפנינו. צעדנו במהירות, בלי דבר דבר, כמשלחת עונשין היוצאת לתפוס פושע בקלקלתו. למלו, דומה שחשש פן נאחר ומפעם לפעם הפנה ראשו אלינו וזרזנו באומרו, בואו, בואו אחרי. עברנו ליד חלונות הראווה הגדולים והמוארים ולאחר שחצינו את הכיכר באמצעו, לקצר את הדרך, נעצר למלו לרגע והודיע: הנה זה, עוד מעט. תגיד כבר איפה? – אמרנו כשרוחנו כבר קצרה ממנו. שם בקפה רוֹוַאל – לחש למלו ומשכנו אחריו. תמהים ומחרישים נחפזנו אחריו, כשניחושים רעים שונקים את לבבנו, לואי ויתבדו.

אך אהה, הם לא נתבדו. משהגענו בסמוך לקפה רוֹואל וניצבנו מנגד לפתח – לא יכולנו להאמין למראה עינינו:

בעומקו של בית הקפה, בירכתי החדר, ישב ג’מבו אל שולחן קטן, ולידו, ממש לצלעו – נערה זהובת־שער, מפורכסת, בעלת גוף דק ותמיר, עינים נוגות וגדולות, צואר גבוה ולבן כמוהו לא ראינו מעודנו, לבושה שמלה ממין צבע ירוק מבריק מאד וכתפיה חשופות. היו לה פנים חשובות כמו לסטודנטית או משהו.

“גלילה שמה” – אמר למלו כשהבעת נצחון נקמנית על פניו – “רקדנית של גרטרוד קראוז.”

לא ידענו מיהי גרטרוד קראוז ולא עניין אותנו. לא שמענו אפילו את דבריו. מוכי תדהמה עמדנו נוכח המחזה שראינו. רגשי חימה, איבה, עלבון, בעיקר עלבון משפיל המבקש את נקמתו, הציפו אותנו.

“נבל” – סינן מישהו מאתנו מבין שיניו.

“בוגד” – פלט שני בזעם.

“מכר אותנו, את כל השכונה הוא מכר” – לחש שלישי בכאב ובמשטמה.

“עכשיו אתם יודעים מיהו ג’מבו” – אמר למלו.

אכן, עכשיו ראינו במו עינינו מיהו ג’מבו. נורא היה לחשוב על כך, שכל אותו זמן שהיינו מעריצים את החבר של שעיה, כמלך השכונה, כגאוותה, שכל אותו זמן שכולנו שמנו בו מבטחנו ונתנו בו כל אמוננו, כאשר לא נתנו לאיש מלבדו, ועל כבודה של ג’נטילה שמרנו מכל משמר בעבורו – היה הוא בוגד בנו עם אחת רקדנית חשופת־כתפיים מקפה רוואל. העלבון צרב ככוויה בבשר, עד לדמעות. כמו מבעד לערפל צהוב, ראינו את ג’מבו, אלילנו מאתמול, יושב בפנים ליד אותה בובה מפורכסת, לוגם מן הקפה ומחייך אל פניה, והיא מחייכת אליו ולוחשת לו משהו, ומרכינה עצמה אל כתפו, ופתאום צוחקת… אי אפשר היה לשאת זאת. העלבון בער בנו. היינו מרוּמים, מבוּזים, היתלו בנו כבשוטים. ביקשנו לעשות משהו ולא ידענו מה.

“תקרא לו שיצא הנה” – אמר חבּש, ידידו הקרוב ביותר של ג’מבו, אל למלו.

“מה אתה רוצה לעשות?” – שאל למלו, נבהל כלשהו, כחושש פן הגדיש את הסאה.

“כלום. תקרא לו. תגיד לו שאני מחכה לו פה” – חזר חבּש ואמר בפנים מרות.

“שמע” – אמר למלו בעינים מפוחדות – “תזכור שפה רחוב דיזנגוף, זה לא השכונה. אם אתה מתכוון…”

“אני לא מתכוון לשום דבר” – אמר חבש – “תקרא לו…”

למלו היסס עוד רגע, אחר אזר עוז ונכנס פנימה. מבעד לחלון הרחב ראינו איך הוא ניגש אל ג’מבו, מרכין עצמו אליו ולוחש דבר־מה. ג’מבו תמה תחילה, כאינו מבין דבר, אחר חייך אל הבובה שלידו ואמר לה משהו, כאילו ביקש את סליחתה, ואף היא חייכה אליו ונענעה בראשה, אחר קם והלך אחר למלו.

משניגש ג’מבו אלינו וראה עצמו מוקף על־ידי החבורה כולה – ואין לומר שפנינו היו חביבות באותה שעה – נרתע מעט. הוא העביר מבטו מאיש לרעהו, ובפעם הראשונה מאז אנו מכירים את ג’מבו, ראינו הבעת מבוכה בעיניו, הבעה שהשתדל לחפות עליה בהעלותו חיוך אווילי ומעוקם על שפתיו.

“אתם…” – גמגם – “אתם קראתם לי?”

חבש נעץ בו מבט דלוח ואמר לאט לאט, אך בארס:

“אנחנו רק רצינו לדעת מיהי הבובה הזאת שאתה יושב על־ידה.”

ג’מבו העביר שוב עיניו עלינו כשוקל מה אנו זוממים עליו. מעגל של איבה ונקם סגר סביבו. למלו נרתע כמה פסיעות הצידה כמתרחק ממקום סכנה.

“מענין אותך מאד?” – אמר לבסוף.

“כן!” – אמר חבש בתוקף – “את כולנו זה מעניין!”

ג’מבו גיחך.

“תיכנס פנימה” – אמר – “אני אעשה לך הכרה אתה.”

חבש בלע את רוקו. אגרופיו נקפצו, ורגע, דומה היה שאמר להכותו. אך הוא עצר ברוחו, ובלעג מר סינן מבין שפתיו:

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?”

מבטו של ג’מבו נפל על למלו, כמו רק עתה הבין מאין נפתחה עליו הרעה.

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?” – חזר חבש על משפטו כשהוא משחיז עיניו כלפיו.

“יש לך עוד משהו לשאול?” – אמר ג’מבו לאט ובכבידות, כדרכו בדברו עם אויביו.

חבש החריש רגע ואחר אמר:

“לא. זה הכל. בוגד.”

ובתנועת־יד הורה לנו ללכת אחריו.

למחרת ראו תושבי השכונה שתי כתבות זפת לכל רוחבה של חזית המועדון, האחת, באותיות גדולות מאד:

ג’מבו בוגד

ומתחתיה, באותיות קטנות מאלו, משפט שחותם סגנונו של למלו היה טבוע עליו:

ג’מבו איננו, לא היה מעולם, ולא

יהיה לעולם, החבר של שעיה.

חרם על ג’מבו!

למותר להוסיף שג’נטילה נעשתה מותרת באהבה ושום איסורים לא חלו עליה מאותו יום ואילך.

הגיעה השעה שאספר לכם על ישׁיוֹם.

בשתיים מידות ניכר ישיוֹם החמור עוד מנעוריו, – בהרהרנוּת שבו ובמרדנות שבו. סבורים אתם ששתיים אלה אינן דרות בכפיפה אחת, והן קנוטות זו לזו, ואף־על־פי־כן עובדה היא, שבו נתמזגו לשלימות של אופי.

אותם הימים נטועים היינו על גבעת החימר, שמדרום למושבה ומצפון לכפר הערבי עזמַת, פרסה מכאן ופרסה מכאן, ואנחנו באמצע. ואם משום כך, ואם מטעם אחר, הוציאו עליו, על ישיוֹם, לעז שממזר הוא, אמו ערביה ואביו יהודי, מילדי המזמוטים באחד משדות־המרעה. לפיכך ייחסו הרהרנות שבו לדם אביו, ומרדנות שבו לדם אמו, אלא שאני עצמי איני סבור כן. ראייה לדבר, שבימי־המלחמה שילח מרדוּת שבו כנגד הערבים ולאחריה היה מהרהר הרהוּרים של גנות כנגד היהודים.

אבל למה נקדים את המאוחר? דיר קטן היה לו, לישיוֹם, שבנאוֹ מוטקה שלנו מריקועי־פחים חלודים וכלונסאות של אקליפטוס, ושם היה שרוּי כל השעות שאין הילדים מוציאים אותו להריצו על פני המישור אשר אצל החורשה. לא היה שעשוע חביב עליהם כרכיבה על גבו, בזה אחר זה, עד שהוא מפילם מעליו לשמחתם של הצופים. פיני, הוא הבכוֹר שבחברת ילדינו, היה האחד שידע חכמה זוֹ להצמיד ארכובותיו אל בטנו וללפות את צווארו ולהחזיק מושב עד־הסוף. כי עליכם לדעת שלא ככל חמור ישיוֹם. כל עוד הוא דוהר ומדלג דילוגים גדולים באוויר, דומה אתה כפרש, גאון ממלא את לבך, ואתה מנופף בזמורה שבידך כאביר מלחמה, הטשׂ בחרבו על אויביו, אך כשהוא מסיים מרוצתו בניתורים־ניתורים ובסילודים קטנים ומרקידך על שדרתו, מיד עכוזך מתקדד ומתרדד, מעיך מתחלחלים, ואם אין אתה פיני, סופך שאתה מתגלגל מעל גבו ומשתטח בחיבוט־עצמות על החול.

ובכן, כיוון שעדיין היה ישיום עייר רך שטרם יצלח למשוך בכרכרת הלחם הנוסעת יום־יום למושבה, עומד היה רוב היום במחיצתו, ושהות לו להרהר הרהורים. כי הרהורים אלה לא היו אלא מזימות של בריחה, – דבר זה היה מתחוור לנו לעתים מזוּמנות, שלא פעם אחת בלבד היינו פותחים את הדיר ומוצאים אותו ריק. מיד עובר קול במחנה: ישיוֹם ברח, וכל בחור וטוב, שלא להזכיר הילדים, יוצאים בהולים לחפשו. מי לחורשה. מי לחצרו של ירדני, שהיתה בה אתון אחת, ומי לכפר עזמת. לרוב היינו מוצאים אותו רבוץ ומעלה גירה־של־נחת באחת הפחתות שבמסיבי אותו כפר ערבי, כאילו לא עוון בכפו.

חולשה היתה לו לישיום, אם אפשר לומר כן. לאותם משכנות של ערביים. כיוון שנמלט מבית־כלאו, מיד משלח רגליו במורד הגבעה שלנו, מגיע אל דרך העפר המוליכה דרומה ומהנה עצמו, כשטוף בתאווה, בריחותיה של אותה כברת־ארץ. מצמיד הוא חרטומו אל האדמה, ועושה פסוקת על־גבי החול מכוח נשיפתו, ונוהה כביכול אחרי חוטמו עד שמשייר מאחריו קו עקלתוני, ארוך ומסולסל, שהוא רישומו יותר מעקבות טלפיו. משמגיע לציבוּר של גללים, ואפילו לצפיעה כזית, מיד משתהה על ידה, מחכך בה חוטמו, ואחר נושא ראשו כנגד החמה בריטוט נחיריים מגודל התענוג, עד שמזורר שתיים ושלוש פעמים. ומכיון שלא אצה לו השעה, הריהו משתהה ובוחן טיבם של דרדרים, של קמשונים, של קורטמים שבצידי־הדרך ומחייה נפשו בהם, שבטעמם אין הוא נותן כל טוב אבוסו. אף זו מידה שהיינו מונים בו, מין יחפנות שכזו, שעיקרה שנאת־הנוחיות וחיבה לכל מה שריח של הפקר נודף הימנו. לסוף מגיע אל כיכר הכפר, או אל גורנו, ושם מצחק עם בני־מינו ומשתובב עמהם בתעלוּלים, יודעים אתם, כתעלולי החמורים.

אם כי היה ישיום מוקיר רגליו, דרך־שיטה, מן המושבה, שלא מצא בה מן־הסתם, דבר לשובב בו את רוחו, הרי פעם בפעם, – אם מחמת הכרח־לא־יגונה ואם כדי לבלבל דעתם של מרדפיו, – היה מוצא עצמו מהלך ברחובה, מטרה להתקלסוּתם של מיני נערים ריקים ופוחזים שהיו מצוּיים אז במושבות, אם לא לומר גם בימינו אלה.

וכאן אני מגיע לספר לכם על שום מה נתקרא באותו שם משוּנה “ישיום.”

פעם אחת, היה זה ביום השבת אחר־הצהרים, התפרץ ישיום מדירו, כמשוגתו לפרקים קרובים, ושם פעמיו אל המושבה. אותה שעה שקוּעים הבתים בתנומה של שובע ושל משמני־בשר, הרחוב הארוך, רחוב של חול, מתפרקד לו בלהטה של חמה זיוונית, האילנות שבחצרות יגעים ורק מנענעים נענוע קל בראשיהם, אפילו נביחת־כלב לא נשמעת. אדם יחידי שמהלך ברחוב, כובע של פקק לראשו ומקל־נועם לו בידו, הוא מר ויינגרטן, סגן־ראש הוועד, פוסע לו לאטו ולהנאתו, משיט עיניו על הבתים שמשמאל וּמימין, כביכול מלך היוצא לסייר אחוזותיו.

וכל־כך צהל ישיוֹם בדרורו, שלא חל ולא חש, שיצא פיני בעקבותיו, ורק בהגיעו אל מול בית־הכנסת, כשהחזיר ראשו לאחריו, ראה את מרדפוֹ. מיד נשא טלפיו והיה דוהר דהירה רהוטה לאורך הרחוב. וכאן אירע בו אותו מאורע ביש, שהטביע בו חותם לכל ימי חייו, שכן מחמת בהילות יתירה נסתמאו עיניו, כנראה, ונגף באותו מר ויינגרטן נגיפה ישרה, חיבטו בצלעו, עד שהתנודד זה על כרעיו, ונשמט כובעו ארצה. וכל־כך בערה בו חמתו של סגן ראש הוועד, שלולא קצרה ידו להשיגו ודאי היה הורגו בצליפה אחת, אך תחת זאת נופף לעומתו במטהו וקרא:

חכה, חכה, יש יוֹם ואני מפרק עצמותיך אחת לאחת!

שמע פיני המלים יש יוֹם יוצאות מפיו של סגן־ראש הוועד, כרכר מריבוּי הצחוק והחליט, שאין שם נאה לאותו חמור אלא יֵשיוֹם.

ואילו ישיום עצמו, נכנסה בו אותה שעה שנאה לבעלי־בתים שלא עזבתו עד אחרית־ימיו. כל אימת שמבחינה עינו באחד מבני־מינם, הריהו נרתק למקומו ופוצה פיו בתרועה גדולה, שהולכת מאופק עד אופק, כאילו משמיע קול אזעקה על צר ואויב קרב ובא.

משעברנו להתישבות, והגיע ישיום לפרקו, תם תור בטלתו ונרתם בעול של מעשים. כאן הוא מוביל חומר ולבנים לבנין, כאן – ירקות מן הגן, כאן – אשפה של חדר־האוכל, וכאן – זבל של הרפת. ממש לשעיר המשתלח היה. כיוון שלא היו הדרכים סלוּלות עדיין, לא בטבורו של המחנה ולא במסיביו, הרי שכל שליחוּת שצריך לעשותה – מטילים על החמור. שומע הוא דברי הלולנית שאומרת, כי צריך להביא תערובת מן המחסן, או מנחם הפלח, כי צריך להעביר שקים של חיטה, או יוכבד המטפלת, כי צריך להביא את הרופא מן המושבה, – כבר הוא יודע מה שמעוּתד לו.

דעה רוֹוחת בין הבריות היא, שחביבים יסורים על חמורים, אך לומר כי אף ישיום קיבלם באהבה, – הרי זה לקשור לו כתר צדיק שאינו הולמו. אף־על־פי־כן עשה כל המצווה עליו ולא היה קובל כאחדים מן החברים. אורך־רוח ואורך־אפיים, אלה מוֹתר החמור מן האדם, וישיום נטל הרבה קבין מהן. מושך הוא בכרכרה, השוקעת בחריצי החול, ועושה פסיעה־פסיעה של ערך ושל משמעות, ואם אין מוֹרדוֹ העגלון מכעיסו במרדע שבידו, פנוּיה דעתו להרהורים. יש לשער שהיה מהרהר בימים טובים מאלה, בישועות ונחמות. כך בימות החול, ובימי שבת וּמועד – מוציאים אותו הילדים מן האורווה ועושים בו להנאתם. רוכבים עליו שניים־שניים, ושניים והאח הקטן מאחוריהם, וכדי לדרבנו, עושים זנבו גלגל ודוקרים לו בעכוזו, ותחבולה רעה מכל התחבולות מצאו, שאינו יכול לעמוד בפניה, שמוחצים במקל על שדרתו. מיד הוא ניתר מרוב כאב ונושא רגליו בדהרה גדולה. והללו פּוחחים ששים מעיהם.

מעשה שבאחד הלילות כרעה דינה שלנו ללדת והיה צורך להבהילה אל הרופא. מיהר מורדו והעירו לישיום מתרדמה של חלומות, ורתמוֹ לכרכרה. הושיבוּ את דינה על כרים וכסתות בתוך הכרכרה ושמו פניהם למושבה. דינה היתה גונחת בציריה וגניחות אלה האיצו במורדו להצליף בחמורו. ככל שהצליף, כן גדלה סרבנותו של ישיום. המעט שמעירים אותו משנתו וגוזלים קצת שעות המנוחה שיש לו, – עוד מחבטים את עורו בשוט! וכל־כך נתמלא תרעומת ועֶבְרָה על בריות בצלם אדם, שלסוף הרביץ עצמו על הדרך וסירב לקום. ירד מורדו מעל דוכנו והחל מחבט בחמור בחמת־רוח, מבעט בו בירכותיו ובכרסו, מושך בזומו ובמתגו, מצעק ומחרף בכל כוח, – וּללא הועיל. נתעקש ישיום ואמר: הרגוני־נא הרוג, ואינני זז. הצלף בו וגער בו, השחת בו גידופים בכל לשון, – והוא כסלע שאין להזיזו. סופו של מעשה, שהמליטה דינה בכרכרה תחת גלגל־המזלות. משהאיר השחר, ראו שהוא בן־זכר, וכעבור שמונת ימים קראו לו נחמיה. ליצנים שלנו היו מתבדחים ואומרים לה, לדינה: נולד לך משיח, שכן בכרכרה של חמור חיבלת אותו. לימים – כשגדל הנער, לא היה אדם במקומנו שנקשרה נפשו בנפש החמור כנחמיה זה.

אך נאמר על ישיום מה שנאמר, הרי לשבחו יוּגד, שאילמלא הוא, ודאי שבאותם הימים היינו נידונים לשיתוק־אברים. נסתבר על ישיום המקום, ובשעות של פנאי הוא מטייל לו להנאתו בין המשפתיים ומלחך שיח נאה זה ועשבים עריבים אלו. אפשר לומר שזכינו ונתמשך על מקומנו מקסמם של אותם משכנות ערביים שאהבם ישיום בילדותו. שוב לא היה חש עצמו כבתחילה, אבר זר שנתלש ממקומו, ותוהה על סביבו כאילו נטעוהו מעבר לים, אלא שנעשה לבן־בית ומבין שפתם של אילנות ודשאים שבמשקנו. מאחר שלא היה נוטה לברוח, משלחים אותו לשוּח חופשי באחוּ, פעמים הוא מתגלגל על גבו לחלץ עצמותיו, פעמים הוא רבוץ ומעלה גירה והרהורים נעימים, ופעמים הוא מסייר בתחומי שדותינו עד הואדי שהיה לו בחזקת גבול־ולא־יעבור.

גם החברים היו מחבבים את ישיום חיבה שאינה תלויה בדבר. כביכול ילד־שעשועים. בשעות בין־ערביים, כשמסובים על הדשא הגדול, מרבים לספר מחכמותיו, ואין לך אחד שאין לו איזה מעשה של בדיחוּת שאירעוֹ עם ישיום. אילו הייתי בא למנות כל אותן הלצות – צריך הייתי לכתוב ספר הבדיחה והחידוד על ישיום החמור. אך מאחר שאין שעתי פנויה לכך, אספר לכם רק שניים מתעלוליו, כדי שתלמדו מהם על יתרם:

פעם אחת ראתה חייקה הירקנית, שידועה היא כצייקנית גדולה, את ישיום מקרטם ראש של כרוב בגן. עקרה ממקומה ורצה לגרשו. חש בכך ישיום ונתלש ממקומו ועם כך תלש גם את הכרוב על שרשו. רדפה אחריו חייקה להציל את הגזילה מפיו. נס מפניה ישיום אל ערוגות האספסת. ראה גדעון את החמור, שהוא מבוסס את ערוגותיו, גער בחייקה: “חמסנית שכמותך, מה את משלחת בי בעירך!” החזירה לו חייקה: “עד שאתה מצעק, עזור לי להשיב את הגזילה מלועו.” רץ גדעון להניס את ישיום וברח זה אל שדה השעורים, ראה שייקה ששדהו מתבטש, צווח: “חמסנים, מה אתם משלחים בי את בעירכם!” ויצא אף הוא ברודפים. נמלט החמור אל הכרם, ואף שם קרה כדבר ההוא. קיצורם של דברים, לא היה ענף מענפי המשק שפסח עליו ישיום, ובכל אשר ירוץ ישחית על דרכו. ולא עברה שעה של כלום, וכל עובדי הענפים עזבו עבודתם ורצו אחר החמור להשיגו, עד שעקף זה את כל השטחים והגיע לאורוותו שהיא מקלט בטוח. קמה מהומה גדולה ועצומה, שכל ענף וענף תלה את הקולר ברעהו וכולם יחד בחייקה הירקנית. נתייפחה זו ונדרה שיבוא עליה מה והיא תביא את הדבר לאסיפה. הוּבא הדבר לאסיפה ועשו כולם יד אחת נגד חייקה וגמרו לחייב את גן הירק בתשלומי נזק של כל הענפים. קראה חייקה חמס וצעקה “חמור אכל כרוב ושיני אני תקהינה? אם יקרים לכם חמורים מבני־אדם, יהי לכם החמור ואני הולכת,” ולמחר נטלה צרורותיה ונסתלקה.

מעשה שני חל בחג־הביכורים.

לא היה דבר שׂנוי על ישיום יותר מן התהילה והפרסומת. ענוותן גדול היה, הולך תמים, נבזה בעיניו ונמאס. והנה דווקא בו בחרו להעמידו בראש תהלוכת הביכורים ולעטור כתר לראשו. חשבו, חסד הם גומלים לו ושלמי תודה. על ראש שונאיו חסדים כאלה ועטרות כאלה! ובכן, רתמוהו לו לישיום בכרכרה והעמיסו עליה לעיפה מביכורי הגן וביכורי המטע, מן הבננות, מן הביצים ומתנובת הרפת, ועיטרו לראשו זר פרחי פרג וחרצית, שעשו הילדים ושהוסיפה עליו רנה מפרחי המשתלה שלה. ניתן האות ויצאה התהלוכה מכיכר המשק, ופניה אל שלף המספוא שנועד לטקס. בראש הלך החמור, ואחריו המכים בחלילים ובתופים, ואחריהם הילדים, ואחריהם הפרדות והטראקטורים ושאר כל הכלים, החברים והחברות. מי שלא ראה אותה תהלוכה לא ראה מחזה־היתולים מימיו, הכל – בעטיו של חמור סורר זה, ישיום. אותה עטרה שעטרו לו, חש אותה כמין ספחת על ראשו. תחילה סבר שזבובים עוקצים אותו, עמד וניער ראשו לטורדם מעליו, אחר כך סבר, קרציות הן שנדבקו למצוץ דמו, טלטל עורפו אילך ואילך ולא נפטר מהן; ראה זהורית של פרג וחשב שדמו שותת, ראה אבקנים של חרצית, חשב מוגלה היא, והרכין ראשו לארץ לחכך מצחו בחול כדרך החמורים. כיוון שלא הועילו כל תחבולותיו, קפץ עליו שטן מרדות שבו. פצחו הילדים בשיר “סלינו על כתפינו,” עמד ונער נעירה גדולה, שעירבבה את השרים והטילה צחוק גדול; אחר־כך ראה מרחוק צל חמור כחמור, סטה מן הדרך ומשך את כל השיירה אל שדה בוּר וקוצים; אחר־כך, משהחזירוהו למסלול, ראה ציבור של גללים ונתעכב להחיות נפשו בריחו, ואי־אפשר היה להמישו ממנו שעה ארוכה, וכל התהלוכה נתעכבה בגללו, ולסוף, משהגענו לרחבת הטכס, חש גירוד כזה בראשו, שהחל להשתולל ולהתפרע, והיה מקפץ על קדמיותיו ומבעט באחוריותיו, ולא נתקררו רגליו עד שהפך את הכרכרה על פיה, שיבר את הביצים, שפך את החלב, רמס הירקות, בטש הפירות, הפך החג לחגא, וחסל סדר ביכורים.

ואף־על־פי שהיה ישיום מטיל מהומה פעם בפעם ולא נצטיין בדרך־ארץ ולא סבלה דעתו גינונים של טכס, מכל מקום לא ירדה קרנו ולא סר חינו. כל־כך היתה גאוותנו עליו, עד שכשבאים אורחים מן העיר ותיירים ממדינות הים לבקר אצלנו, מיד אנחנו מוליכים אותם לראות את ישיום. והללו עומדים סביבו, תוהים ומשתאים כאילו הוא דבר של פלא. מצייצים בלשונם וטופחים לו על צווארו ועל צלעותיו ואומרים: אי, ברייה נאה, ברייה נאה! ומניעים בראש זה לזה ואומרים: ראו, כמה הוא צייתן ושפל־מצח, או: ראו, כמה הוא ענוותן ובעל מסירות־נפש. לא יצאו ימים רבים ונתפרסם טיבו בכל המושבות והערים, והחלו המשוררים כותבים עליו שירים, הסופרים – סיפורים, ובעלי המאמרים – מפרנסים עטם ממנו וממלאים טורים שלמים בעתון. אלה מונים בו מידות אלה ואלה מידות אחרות ממה שיש בו וממה שאין בו. אלה אומרים: הסרבנות וקשיות־העורף הן מסגוּלותיו, שמפלות אותו משאר בהמות; ואלה אומרים לא כי, הכניעות ושפלות־הרוח; אלה אומרים: הוא ערל־לב ואלה – הוא ישר־לב; אלה – יש בו מין אטימות וקטנות־מוחין, ואלה – יש בו מין רגשנות ואנינות, אלא שהוא מסתירן בכוונה; אלה – הוא חצוף ועז־פנים, ואלה – הוא שובב וטוב־לב. ותלי־תלים של סברות וראיות. הצד השווה שבהם, שכולם גמרו בהסכמה אחת, שהוא־הוא בהמת הארץ. הגיעו הדברים לידי כך, שפרסמו תמונתו בלוחות הקרן־הקיימת, וּועדת השמות שליד אותה הקרן השיאתנו עצה לקרוא לנקודתנו “גבעת חמור.” הצעה זו פסלנו פה אחד, שלא לגרום עגמת־נפש לישיום עצמו, ומאותו הטעם עצמו פסלנו גם הצעה של אחד החברים לעשות תמונה שלו סמל לקיבוצנו.

כבר אמרתי, שהיה ישיום ענו גדול, וכל אותו פרסום לא עשה עליו כל רושם. כשהראו לו פעם אחת את צלם־דמותו מודפס על־גבי גלויה צבעונית, שיצאה לאור לכבוד איזה יובל, הרטיט עור־מפרקתו והסליד אוזניו, כביכול מנער חוצנו מכל הענין. ואמנם רבים סברו, וביחוד עסקני־ציבור למיניהם, שהיו מתפרנסים על חגיגות ומשתאות שערכו לשמו, שהוא כליל־המעלות בצורת בהמה. לאמיתו של דבר, היה ישיום בשר־ודם ככל בן־אתונות, שיצרים טובים ויצרים רעים מתרוצצים בו בערבוביה, – וראייה לדבר מעשה שהיה.

באותם הימים לא היו עוד לפקידי המוסדות כלי־רכב מהודרים כבימינו, ופעם אחת בא אלינו פקיד מפקידי מחלקת החקלאות רכוב על אתון, על־מנת לראות, מה השיגה ידנו לעשות ומה לא השיגה. קשר את אתונו אל עמוד מעמודי החצר ויצא לסייר בענפים, ועמו פמליא גדולה של חברינו. כשחזרנו לאותו עמוד, מצאנו את ישיום, שפרץ כנראה את סוגרו, כשהוא מצחק עם האתון, מרחרח בה פנים ואחור, מחכך צווארו בצווארה וכל ילדי הגן ובית־הספר עומדים מסביב, ששים ושמחים.

“וחמור זה, מה שימוש יש לכם בו?” – שאל אותו פקיד באותה מעשיות, ששאל על כל כלי וכלי במשקנו.

“זה ישיום,” – אמרנו אמירה של גאווה.

“יש יום ותשלחוהו מכאן,” – אמר – “יצור זה, טיבו שאוכל ואינו עושה…”

אך אוי לאותה בושה! אך יצאו המלים מפיו, קפץ ישיום על האתון ועשה בה מעשה חמור בחמורית. בושו גם חפרו פני הפקיד וסומק עז הציפם, ולא ידע אנה ישים עיניו. מיהרו המטפלות ומשכו את הילדים לבתיהם, ואף אנו באנו לידי בלבול עשתונות.

לימים סיפרו שנתעברה האתון וילדה בן זכר שדמה בכל לאביו־מולידו.

אך ביותר נתעלה ונתגדל כבודו של ישיום כימי ההתכתשויות עם הבריטים. בימים ההם, כזכור לכם, חדלו פרזון בישראל והולכי נתיבות הלכו ארחות עקלקלות. הדרכים בחזקת סכנה, וכל אדם חשוד כמורד־במלכות. כיוון שכבר ידוע היה שבחוֹ של ישיום ברבים, החליטו אלה שסמכותם להחליט, להפקיעו מעבודות המשק ועשאוהו סבל לכלי־משחית. חבשו מרדעת על גבו, טענו עליו שני פחים והצפינו בתוכם אקדחים, רימונים, כדורי־יריה ושאר כלי־חבלה. כיוון שהפחים דומים שמכילים בתוכם מים, וישיום דומה לבהמה ערבית מעם־הארץ, לא העלה על עצמו חשדם של שוטרים וחיילים. עובר ישיום מישוב לישוב, מנקודה לנקודה ושני פחיו על גבו. וכל מקום שהוא בא אליו – יודעים שבשורה הוא מביא עמו. לא היתה אז בריה שנתחבבה על ישראל חברים כישיום. אפילו אותו וויינגרטן, שבינתיים נעשה סוחר בתל־אביב, מששמע על ישיום ופעליו, הלך וּביקש שיתירו לו את נדרו שנדר לפצח את עצמותיו. וישיום עצמו, אם כי לא ידע בבירור מה עושים בו, ראה בחוש, כי שליחות גדולה הוא עושה. מכאן ואילך נהיה שקול וכבד במפסעיו, חמוּר ורצין בהרהוריו. הולך קדורנית וראשו שחוח, אטם חטמו מריחות של גללים ואשפתות, מנע מחיכו מטעמים שבצידי־הדרך ולא נתן עוד לבו למעשי שטות ומרדנות־בעלמא. לא היתה פעולה בימים ההם שלא היה ישיום מעורב בה בדרך זה או אחר. והיה מעשה שפתאום לפתע באישון־לילה נתעוררנו מקול נעירתו של ישיום. בהלה גדולה אחזתנו: מה עושה ישיום במחננו, והרי הוא מטוּפל בהובלת נשק כמה וכמה מילין צפונה מכאן? קפצנו כולנו מעל מיטותינו ויצאנו לקראתו. בא ישיום במרוצה ונעצר ליד פשפש אוּרוותו וכפף ראשו, כאילו נתייסר על חטא כלשהו. זיפיו סמורים, אוזניו שמוּטות, וזנבו בין רגליו. ניכר היה, שלא בא אוכל אל פיו שעות מרובות. שמנו תבן לרגליו – ולא אבה לגעת בו. הבינונו שדברים בגו. ואמנם למחרת נתבשרנו כי נתפש החמר והוּשם בכלא. אך לאחר־מכן נתלמד להבדיל בין בריטי לבן־ברית. וכשהבחינה עינו באחד ממסעיו לגיונר משלהם בעודו מרחוק, עשה כאתונו של בלעם בשעתה, נטה מן הדרך והלך בשדה. הכה בו המחמר להחזירו, פנה אל השדה השנייה. הכהו בשנית ובשלישית, עד שרבץ תחתיו ולא אבה קום. בין כך וכך גילה המחמר, מיהו הניצב בדרך וחרבו שלופה לפניו. כיוון שגזר ישיום על עצמו שתיקה חמורה באותם הימים, ולא הוציא מפיו קול־נהיקה וקול־נעירה, ידענו שאם הוא נוער, אות מבשר רע הוא. פעם אחת באו הבריטים לעשות חיפוש באחד המשקים. ראשון שראם היה ישיום, פתח בנעירה גדולה, תקיעה־תרועה־ושברים והזעיק את כל הציבור ולא יצאה שעה קלה, והמוני־המונים נהרו מכל הסביבה להשיב מלחמה שערה.

מאחר שהיה שמו של ישיום נישא על כל שפתיים, היו שלא דקדקו דקדוקים של זהירות. בבתי הקפה ובאכסניות, מפה לאוזן מלחששים, ישיום, ישיום, ישיום… גוּנב שמע השם הזה גם לאוזני הבריטים, ולא ידעו פשרוֹ, ישבו במועצותיהם חכמים וּנבונים ולא מצאו, מהו ומיהו ישיום זה. חקרו את האסירים, שהיו שבויים בכלאם, ועינום להציל מפיהם פשר־דבר, ולא עלתה בידם. היו מהם שאמרו: מין נשק חדש הוא שיש ליהודים; היו שאמרו שמה של אגודת־חשאין הוא. אף־על־פי־כן פקפקו בדבר, עד שבא אחד מיועצי־סתריהם, הלעיג על כולם ואמר: אנחנו, שעם הבייבל אנו, איך נתעלם מעינינו מקרא מפורש? הלא מצינו כתוב בספר ירמיהו: “יש־יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון,” הרי שישיום זה אינו אלא כמין סיסמא שלהם לעלות ולכבוש את ירושלים עיר קדשם.

מאותו יום העמידו הבריטים משמרות חזקים בירושלים, חסמו את הדרכים אליה והפילו חיתיתם על כל הישוב. לסוף ימים נתגלה להם שישיום הוא שמו של חמור. בערה בהם חמתם להשחית ואמרו: אם אין אנו תופסים חמור זה, כל העם מתמרד עלינו. והלכו לחפשו מישוב לישוב, כדי להעלותו לגרדום, אך עד שהם מחפשים, הכריזו אומות־העולם על המדינה, ופרצה המלחמה.

משפרצה, הלך ישיום להוליך משאות בדרך ירושלים. כביש־הגבוּרה טרם ייסלל בימים ההם, ובלילות, במטר־יריות, היה ישיום נושא על גבו סלי נשק, תחמושת, לחם ומים לנצורים. כל לילה שבא ישיום לירושלים, חג הוא לה. ואחר־כך… אבל מה כי אספר לכם על עלילותיו במלחמה, הלא הן כתוּבות על ספר מלחמות היהודים, וכל הרוצה ייתי אותו ספר ויחזה.

אלא שכאן מתחיל עיקר הסיפור שרציתי לספר לכם. רבים משומעי, משאני מגיע לכאן, פורשים והולכים להם, אף אתם אם יש בכם מי שקצרה רוחו יפנה לעיסוקיו, או יעשה כל שלבו חפץ.

עוד קודם לגמר הקרבות לקחו את ישיום והכניסוהו לאוּרוות הממלכה שעל יד לוד. כי אמרו, מעכשיו מה צורך לנו בו? שם הקצו לו דיר־פחים מרופש ואמרו לו: פה מקומך, פה רבץ עד שתיקרא. רבץ ישיום באותו דיר אפל, שומם ונדכא, ולא הוציאוהו משם אפילו לראות זיווה של חמה. בבוקר היה בא השומר, שם תבן ושעורים לפניו, יוצא ונועל את הדלת אחריו. אפילו אותו יום־שמחה, שנתקיימה בו תהלוכת הנצחון בכל ערי הארץ וּמושבותיה, ואת כל הסוסים שבאורוות הלבישו עדיים ומדים, מיני זוגים וצלצלים, והוציאום להראותם לפני כל העם, עמד ישיום בתוך פירשו ולא הודיעוהו דבר. תאמר, נשתכח מלב, אך לא מלב כל. רבים היו שזכרו את חסדו ושאלו, היכן ישיום זה שבנערותו עשו לו פומבי גדול בלוחות קרן־הקיימת ואחר־כך נודע לשם כנושא־סבל של כלי־החירות אשר לנו? דחאום בקש ואמרו: מה לכם שואלים על אחד חמור, והיום לנו סוסים אבירים, נאים מסוסי פרעה, הדורים מסוסי שלמה. אך תשובה זו לא סיברה אזניהם של רבים מאנשי ירושלים ומאנשי יישובי הספר, שסברו, חמור בהמת־הארץ הוא ועשוי הוא להועיל במקומות שחמורים מהלכים בהם וסוסים אינם מהלכים בהם, שהם רוב מקומות. משרבו המתלוננים, יצא צו מלפני השלטון לבל ייזכר ולבל ייפקד שמו של ישיום, לפי ששם זה – טעם מרדות יש בו ועשוי לקומם את העם על מאשריו. כל מקום שנכתב ישיום מחקוּהוּ, וכל אדם שהזכיר שם ישיום נעשה חשוד כקושר במלכות.

צו זה אפשר שהפחיד רבים, אבל לא את מורדו, העגלון שלנו. חזרו ימים כתיקונם במשק, והכל הרגישו בחסרונו של ישיום. הלך מורדו אל הרשות לבקש שיחזירו את ישיום. אמרו לו: אפשר שנצטרך בו עוד. הלך להשתדל אצל רבים ודחאוהו בשהי־פהי. הלך אצל אותו פקיד ממחלקת החקלאות, שאתונו נתעברה מישיום, שמא יעזור לו, – משך הלה בכתפיו ואמר: איני מכירך כלל, מה אתה בא אצלי. אמר לו מורדו: הלא זרעו של ישיום בחצרך, מה אתה מתנכר לאביו־מולידו? אמר: כבר מזמן מכרנוהו ואל תזכיר שם זה, שאתה מתחייב בנפשך, וסילקו מעל פניו. הקיצור: גורש מורדו ממשרד למשרד ומלשכה ללשכה והעלה חרס בידו.

נתהפך עליו גלגלו של ישום. לא עליכם, חברים, מכאוב כמכאובו.

מי שלא ראהו באותם הימים, לא ראה ברייה עלובה מימיו. רבוץ היה באותו דיר, כל־כולו מכוסה סחי, עיניו זולגות דמעות סמיכות כעין המוגלה, לסתותיו נפוּלות, זיפיו מדובללים, צלעותיו בולטות, מפסעותיו רוטטות, זנבו מדוּלדל, נסתלק צלם־בהמה ממנו. מאכלות שהקריבו לפניו, לא נגע בהם, והסתפק בקב של תבן שלא לגווע. ברוב יאושו היה מהרהר בדברי־הימים ומעלה זכרונות. מהרהר היה באבותיו ובאמותיו, בחמורו של אברהם, באתונו של בלעם, באתונות של קיש… ועד דורות אחרונים. אין לו מה שיתבייש ביוחסין שלו, כולם זיכו את בעליהם ולולי הם, ודאי לא היה העולם כפי שהוא… זכר ימי הטובה שלו, איך חיבבוהו הכל, איך היה מושך בכרכרה והולך בתלמים, ונושא בפחי המים ובשקים… געגועים עזים תקפוהו על מורדו ועל פיני, שאפילו שבטיהם, שבטי אוהב, ערבים לו. זכר שעשועיו עם הילדים, תעלוליו עם הגדולים, נכמרו רחמיו על עצמו ולא ידע, למה עוללו לו כך. פשפש במעשיו וחטאים לא מצא. כלום באמת נשכחתי מלב? – שאל. בכה בכה בלילה ודמעתו על לחיו, אין לו מנחם מכל אוהביו…

פעם אחת, כשהיה ישיום שרוי בקהות חושים, מנמנם מרוב דכדוך וחולשת־הדעת, שוגה בהזיות ממין ההזיות שפוקדות אותו באותם הימים, רואה עצמו מקפץ ומדלג על הגבעות, מרכיב את פיני והופכו על הארץ וכיוצא באלה, שמע קול נעירה מבחוץ. ננער מהזיותיו, נעמד על ארבעותיו ונגש אל האשנב. ראה אתון הולכת בדרך, ונער גם הוא. החזירה לו האתון קול נעירה, והחזיר הוא לה. נעצרה האתון והסתכלה בו, וחש ישיום שתשוקתה אליו. החל מבעט בקיר, מבעט ומכה. שמע השומר, נכנס אל הדיר, גידפו בכל לשון, בעט בכרסו, הצליף על גבו בשוט שבידו באכזריות חימה ושטף־אף ולא אמר די, עד שקרס ישיום תחתיו, כולו פצע וחבוּרה ומכה טריה.

באותו לילה נתעוררה בישיום רוח מרדות שבו. קם ונגח את דלת דירו במצחו, נגפה בצלעותיו ובעכוזו, בעטה ברגליו, עד שֶפְרָצָה, יצא וברח.

היה לילה, וישיום אינו יודע היכן הוא מצוי. לפנים נהירים היו לו שבילי הארץ, בין באור בין בחשכה. עכשיו – דומה הכל נשתנה. בקתות שעמדו בצד הדרך – נסתרו, פרדסים – יבשו, כפרים – נמחו, ואין עשן עולה מתנוריהם. אף הריחות – לא כשהיו. לא ריח גמלים, לא ריח זרדים, לא ריח גללים מיובשים. מפה ומשם מבהיקים לעיניו בתי פח, ואינו יודע מה הם. אף קולות שרגיל היה לשמוע, אינו שומעם עוד. כאילו מתו כל הכלבים ופגרו כל החמורים, והוא חמור יחידי נשאר בחללו של עולם. הרביץ עצמו בתעלה שליד הכביש ואמר: נחכה עד הבוקר ונראה.

משהאיר השחר, קם ישיום על רגליו, מצמץ בעיניו ופלבל לצדדים ולבו היה חלוק עליו, לאן יפנה. עד שהוא מפקפק, נשתקשק הכביש מכלי־רכב גדולים וקטנים, וכולם שוקקים כלפי מערב. באה איזו ברוקווי גמלונית, הדפה אותו בעכוזו ומכוח אותה הדיפה, נישא אף הוא מערבה. רץ, טפוף ודדה, טפוף ודדה על גבי הכביש, עד שהגיע לתל־אביב. כאן עלו בנחיריו ריחות של בנזין ועטרן ואבק, ועלו באוזניו קולות של כלי־רכב, ושבעים לשון, שאפילו אחת מהן אינו שומע, ולא היה בכל אלה כדי להורותו לא דרך ולא סימן של דרך. מה עשה? עשה כהרגלו לעשות מנערותו, השפיל את חוטמו אל המדרכה והלך אחר חוטמו, הלוך ורחרח את אבק המדרכה, עד שימצא גלל להחיות בו את נפשו, וזה יורהו את הדרך למקום שבהמות מצויות בו. גלל לא מצא, כמובן, אך תוך שהוא כרוך אחר חוטמו, נתקל בערימה של בלואים שדמתה עליו ככפיפה של חרובים. לאמיתו של דבר היה זה צרור עצמותיו של פושט־יד זקן, שהיה רבוץ שם ספק מנמנם ספק מת, ידו פשוּטה לפניו, ואגודות של זבובים יונקים בתאווה מזוויות עיניו. רחרח בו ישיום מכאן ומכאן ונשף עליו מהבל אפו, ולא נזדעזע הזקן. החל כוסס את כנף בגדו, ולא נתעורר. כיוון שלא טעם בו טעם, נפנה ישיום אל צד וראה קופסה לפניו, תחב את חרטומו לתוכה, נצמדה אליו והחלה לקשקש ולצלצל “גלין־גלין.” נתעורר הזקן, מצמץ בעיניו וראה את ישיום. נשתפך חיוך על פניו ומלמל כמי שנעשה לו חסד: “אה, חמור! באמת חמור! ואני אמרתי פסוּ חמורים מן הארץ!” שלף את הקופסה שהיתה חסומה על חרטומו של החמור, צחק ואמר: “אי חמור שוטה, חמור שוטה, רוצה אתה אותן שתיים־שלוש פרוטות שבתחתית הקופסה? טול אותן, מה חפץ לי בהן! אפילו הקופסה גדושה על פיה, לא תשיג ידך לקנות כיכר לחם בעבורה!” תמה ישיום ותלה בו עינים שואלות. צחק הזקן ואמר: “תמה אתה, למה אני יושב כאן? אגיד לך למה, כדי לבלבל דעתן של הבריות, שמי שיש לו כליות, רואה אותי וכליותיו מייסרות אותו. אלמלא אני כאן, כל האנשים שבעיר מפוייסים עם עצמם.” עמד ישיום שרוי בעצב ועיניו אגמים של עגמה. ראהו הזקן בכך ואמר: “חמור, חמור, לך והודע על עצמך ברחובות וּבשווקים, שידעו כל העולם שלא נכרת עוד גזע החמורים מן הארץ.”

פנה מעמו ישיום וירט במורד הרחוב. עברו עליו אנשים ונשים ולא נתנו דעתם עליו. הציץ בכל אחד מהם, ולא מצא שביב מאיר כנגדו. כולם משוממים או זעומים, וּפניהם נבולות, כאילו נמלטים מבית־מריבה. נתעכרה עליו רוחו, שאין איש מכירו והכל מתכחשים לו, ודמעה דלוחה נטפה מעינו ונגרה בעצלתיים על גרם לחיו. עם כך מצא עצמו עומד בקרן של כיכר הומיה וליד דוכן של גאזוז. מאחר שהיה צמא, נשא ראשו אל ברז הצנצן, שהיה מטיף־נטפים אדומים וסמיכים לתוך כוס. עוד הוא עומד ומונה את הנטפים, ראתו זיבורת אחת ונתבהלה מאד. זכרתו אותה זיבורת מן הימים שהיה מוביל אשפה לשדות וידעה כל חסדיו. בקשה להזהירו, זנקה מנזרו של צנצן הגאזוז, קפצה ועופפה מסביב לראשו של ישיום זגזגים־זגזגים סביב־סביב וזמזמה לו באוזניו ואמרה:

זקור זנבך וזוז מזה, וזיל וזנח זה זבול זדים כולו זנוּנים, אוזניך שים בזמום זהום, בגזר זנבית שים העכוז, היה ניזון זירים בזוז וזכור כי טוב חצי אבוז תירז גרוז, ויש עמו עזמה עזוז, מזבחי בז ורוגז בם, ראה הוזהרת על הזמם.

לא הבין ישיום את דבר האזהרה וכמעט נקזזו אוזניו מן הזמזוּם המפזז ומנתז כחזיזים מעל ראשו. אילו היה מבין, היה עוזב מיד את העיר וניצל מצרה גדולה.

אותו יום, אחד הימים שלפני בחירות היה, כשכל העיר כולה – כרוז על גבי כרוז. אין לך זיז שבכותל שלא נדבק עליו שלט צבעונין, ואין לך עמוד שאינו מכוסה בכל אותיות הא"ב. אתה הולך ברחוב ודומה אתה צועד בין שיטין של אותיות פורחות. מכל עבר ממטירים עליך כרזות ומבלבלים דעתך בצווחות, עד שמתחרשות אוזניך.

וזה הדבר אשר קרה את ישיום: נער אחד מנערי הרחוב, שנשא כרוזים בחיקו, חיפש מקום להדביק עליו כרוז ולא מצא. לא היתה זרת פנויה מהם. ראה את ישיום צועד ברחוב. נצנץ בו רעיון. מיהר והדביק על צדו, לכל רוחב הגרם, שלט, ועליו אות גדולה מאותיות הא“ב. חלק לו בעיטה בעכוזו ואמר: רוץ הודע שבחיה של אות זו לפני המונה של העיר. עמדו האנשים שעל המדרכות מלכת והתייצבו להסתכל בחמור ובאות הדבוקה לו על צלעותיו. חציים התמוגגו מרוב צחוק ונחת וחציים התפקעו מרוב רוגז. קראו הנרגזים לעומת הנהנים: מה אתם נהנים? חכמה גדולה היא לערבב חמור חמורתיים נבער מדעת במלחמת האותיות? ענו להם אלה: הנה, זוהי גדולתנו, שאפילו חמורים אומרים תהילתנו! נתרתחו הנרגזים וקראו: שלכם הוא? אמרו הנהנים: כל מה שאתם רואים – שלנו! התפרצו כמה מחמומי המוח ועמדו לקרוע את השלט מעל גבו של ישיום. באו אחרים ועמדו לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידיים של ממש. באו שוטרים באלותיהם והפרידו בין הניצים. בין כך ובין כך קרב נער אחד מנערי הרחוב אל ישיום והדביק לו שלט גדול על צלעותיו מצדו השני ועליו אות אחרת מאותיות הא”ב, היפוכה של הראשונה. נחלק שוב ההמון לשתיים. אלה שצחקו תחילה, קפץ עליהם רוגז, אלה שרגזו – ששוּ מעיהם. התפרצו הראשונים לקרוע מעליו את השלט, באו האחרונים לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידים של ממש. באה פלוגה של שוטרים והפרידה בין הניצים וקרעה את שני השלטים מעל גבו של החמור.

מכל אותה מהומה יצא ישיום בשן ועין, חבול בכל גופו. וסאת ייסוריו לא נמלאה עדיין. אך נמלט מידי ההמון, סחוף ודווי, ולבו בל עמו, ראוהו שני אנשים שהליכותיהם מוזרות, הצביעו עליו והיו מתלחשים ביניהם. האחד היה מודענו ויינגרטן, שכפי שסיפרתי לכם כבר נעשה סוחר־בשר בעיר, והשני גוץ וכרסתן, שפניו מכורכמות וחמוצות, כמי שארס מפעפע לו בכרסו, את שמו אינני יודע.

לחש הגוץ לויינגרטן: ראית?

ענה ויינגרטן: ראיתי, מכיר אני אותו.

ענה הגוץ: ובכן?

אמר ויינגרטן: בעלי שרד במקום.

אמר הגוץ: לא יחרץ.

אמר ויינגרטן: ניחא, נשקול למקולין.

אמר הגוץ: תחילה שקלים אחר שוקלים.

הפך ויינגרטן כף ידו במהפך־שאלה כאומר: משמע?

קמצץ הגוץ אצבעות ידו באתנחתא, כאומר: כתר זעיר!

הרחיף ויינגרטן ידו לעבר הרחוב כאומר: יברח!

הבריג הגוץ אצבעו על צדעו כאומר: חסר־דעה אתה!

נפנו שניהם, עקרו רגליהם ומיהרו לאחד הרחובות הצדדיים. בדרך פירש הגוץ לפני ויינגרטן: שוטה, תחילה מוכרים, אחר צדים. שאל ויינגרטן: ואם יברח? אמר לו הגוץ: שוטה, ומה בכך? לאחר שמכרנו, מה הפרש בדבר? ענה ויינגרטן: בנתי. נכנסו לחצר אחת, שהיו בה חבורות חבורות של אנשים, כל חבורה מתלחשת לעצמה ובלשון שלה. נגשו אל אחת החבורות והפילו הברה: “יש!” קם ריגוש גדול בחבורה, אלה לחצו ידים זה לזה, אלה קראו קריאות עצורות של שמחה, אחדים צלצלו במעות שבידיהם וגלגלון באוויר, ואחרים החליפו ניירות ירוקים אלה עם אלה. רק הגוץ, שעמד בתווך, לא נסתלק קור־רוחו, השביח את הסערה ואמר: רבותי, ההתרגשות היא מנת־חלקם של הולכי־בטל, אנחנו – לעבודה! היכן שומסקי הקצב? מיד עברה הרינה: היכן שומסקי הקצב? היכן שומסקי הקצב? קיראו לשומסקי הקצב! הלך ויינגרטן לקרוא לשומסקי הקצב. שאל אחד את הגוץ: כשר? אמר הגוץ: אף למהדרין. שאל שני: והיכן הבעל־דבר? אמר הגוץ: כמטחווי זרוע. שאל שלישי: בעל־כנף? אמר הגוץ: לא. שאל רביעי: מעלה גירה? אמר הגוץ: כן. בינתיים בא שומסקי הקצב. מיד החלו מדיינים, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים. לבסוף אמר הגוץ לשומסקי: קירבו וכרעיו – מאה, הראש והפדר – מאה וחמשים, שתי הכליות והחלב על הכסלים והיותרת על הכבד על הכליות – מאתיים, החזה והשוק – עוד מאה, עור החמור וכל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו – אלף! הצהיבו פניו של הקצב, פרטט בשפתיו בינו לבין עצמו תוך שהוא מצלצל במעות שבכיסו, הניע בראשו ואמר: הרבה! אמר הגוץ: פשיטא, דררא דממונא! אמר הקצב: אף־על־פי־כן! פרשה כל החבורה אל צד והניחה את שומסקי לבדו לשעה של כלום. נתייעצו ביניהם ברמזי־רמזים, לסוף קראוהו והודיעוהו: בפחות אי־אפשר. אמר שומסקי: בשום פנים? אמר הגוץ: בשום פנים! אמר שומסקי: מנוי וגמור.

נשא שומסקי רגליו משם והלך אל האטליז שלו, הרים את הבריח, פתח את הדלת, נכנס, לבש את סינורו והתייצב מאחורי דוכנו. עברה שם אשה אחת עם אמתחתה וראתה שהאטליז פתוח, והקצב עומד וממתין, נכנסה ושאלה בחשאי: יש משהו, שומסקי? אמר לה שומסקי: בשבילך יהיה, היום אחר־הצהרים. חוננה אותו האשה במיטב חיוכיה ואמרה: ידעתי שלא תשכח אותי, והסתלקה חיש־מהר החוצה. בדרכה לביתה אמרה אל לבה: רוחב־לב היא מידה נעלה והלכה ובישרה את הבשורה לשכנתה והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. קפצה שכנתה משמחה ואמרה בלבה: צרות־עין היא מידה מגונה והלכה והודיעה על הדבר לשכנתה, והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. הכלל, משכנה לשכנה, ולא עברה שעה קלה ותור ארוך של נשים, זקנים וטף נתמשך מפתח אטליזו של שומסקי והקיף כמה וכמה רחובות. עומדים הכל בתור ואין איש מגיד לרעהו חצי דבר, שחזקה עליהם שבועת שכניהם. אך כל העובר ורואה תור, אומר בלבו: כולם עומדים, אעמוד גם אני. אפשר מוכרים כאן צלחות, אפשר גרביים, אפשר דברי מתיקה, כולם חסרים אנו, – ועומד גם הוא. משעברו שתים־שלוש שעות, ואין התור זז אפילו כזנב הלטאה, התחילו הבריות רוקעים ברגליהם ורוגזים מקוצר־רוח ודומה להם שכל העומד לפניהם הוא פורץ תור ומשיג גבול. צועקת אשה על בחור: חמור! כלל לא עמדת כאן! מחזיר לה הבחור: את חמורה! עמדתי כאן לפניך! שומע זאת זקן וצועק: בהמות שכמותכם! מה אתם מכנים זה את זה חמור? שומעת זאת אשה אחרת ומקוננת: כן, כולנו חמורים שעומדים אנחנו ואיננו יודעים למה. שומעת זאת רעותה וקוראת: אם חמורה את, למה את עומדת כאן? עונה לה הראשונה: קבורת חמור תהי קבורתך, נבלה שכמותך! הקיצור, עברו הדברים מתגרות־שפתיים לתגרות־ידיים, וכמה נשים נתעלפו על המדרכה לאלתר. באו שוטרים להפריד בין הניצים ולהחיות את המתעלפות ושאלו את האנשים, למה אתם עומדים כאן? מילאו הכל פיהם מיים ושתקו, שנשבעו לא להגיד דבר. באו השוטרים אל שומסקי ושאלו אותו: מה קול התור הזה הצובא על פתחך? משך שומסקי בכתפיו ואמר: השומר ישראל אנכי? רואים אתם שדוכני ריק!

מכאן לכאן, נודע לסוכני הרשות כי חמור מתהלך בעיר וחבר־מרעים אומרים לצודו ולחלקו שלל ביניהם. כיוון שמקובל עליהם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב – ציוו על השוטרים להניח כל עניין אחר, למצוא ולהביא את החמור.

דחופים ובהולים יצאו שני מנייני שוטרים ברכב וברגל, אל כל קצות העיר למצוא את החמור. תרו וחיפשו, בדקו ובלשו, ולא הניחו פנה או סימטא, קרן רחוב וקרן זווית, חצר וקרפיף בכל העיר כולה שלא בדקום, ולסוף שעות רבות חזרו אל המטה והודיעו: לא מצאנו. גער בהם ראש המשטרה וצעק: חרפה אתם ממיטים על משטרת ישראל! יצאו בשנייה ולא מצאו.

לערב בא נער אחד אל מטה המשטרה והודיע שראה חמור ליד גדר גן־החיות. מיד יצאו שני מנייני שוטרים דחופים ובהולים, הקיפו את כל גן־הדסה סביב־סביב עד שמצאו את ישיום עומד וממתיק רחרוחים עם חמור גן־החיות שמעבר לגדר מזה. כפתוהו והובילוהו לבית־הסוהר ביפו וחבשוהו בתא שבחצר.

עמד ישיום באותו תא, וככל שהרהר לא ידע, מה עוון מצאו בו להטילו לכלא.

חלף קציר כלה קיץ, וישיום עודו מוטל בתאו. מרוב צער ויסורים נשתנה כל כך שאילו ראהו מורדו עצמו, לא היה מכירו. עצמיו רחפו, יצורי־גוו רעדו ולא נותר בו ממה שהיה לו בנעוריו אלא זיק עמום שבעין, שלא כבה. קשה מכל – שדבקו בו מידות משונות שלא ידעו אבותיו, כגון שהיה מפלבל בעיניו ובוטש ללא הרף באחת מקדמיותיו, ושנעשה רטנן ותרעומתן ללא תקנה. קשה היה לראותו בכך. הרהורים רעים מכעירים נפשה של כל ברייה, מכעירים אף את פניה שהם ראי לנפשה.

צר הדבר להגידו, חברים, אבל מחמת המצוקה והיאוש, בא ישיום לכלל מינוּת. כפר בעיקר וכיחש בבורא. כל השעות שהיה ער היה מעלה גרה של שנאה ומספיגה בריר של מזימות־נקם, שהוא לבדו מתק לחיכו. משנאת מרדפיו ומכלאיו יצא לשנוא כל ברייה בצורת אדם וכל מעשה ידיה.

כידוע לכם, צער מרובה והרהורים שדרכם להסתבך אלו באלו – עשויים לטרף את הדעת, וכך אירע לו לישיום, שלא עבר זמן רב והחל מגלה סימנים של טירוף. מבעט ברגליו, מכה ראשו בכותל, ומה שגרוע מזה – שכמה פעמים ביום היה משמיע נעירות איומות שכל בית הכלא מזדעזע מהן, חרדת אלהים. לא הועילו להשקיטו, לא גידופים ולא צליפות־שוט ולא חבטות־מקל. נורא מכל היה, כשבלילה־בלילה, שעה שהסוהר כאילו קפאהו ירח ורק חנית מזוקרת בראש חומתו – נקרעת לפתע הדממה מקול נעירה איומה המתגלגלת שברים־שברים על פני העיר עד שגוועת בקצות פרבריה. לבסוף לא יכלו עוד יושבי הכלא לשאתו. עשו יד אחת, הקימו מהומה גדולה ואמרו לשומרים, אם אינכם מוציאים מעלינו חמור משוגע זה, המחריד שנתנו בלילות וממרר לחמנו בימים – אנו פורצים לתאו ומפצחים את גולגלתו. הלכו השומרים אל הממונים עליהם, כי אף הם עצמם קצה נפשם בו, ואמרו להם. בדקו הממונים בערכאות ולא מצאו שום פסק הנוגע לדינו של החמור. תמהו ואמרו: למה, בעצם, הוא כלוא אצלנו? לא היה מי שישיב להם דבר. אמרו לשומרים: שלחוהו וילך לכל הרוחות.

בבוקר יום המחרת נכנס השומר לתאו של ישיום; פתח לפניו את הסורג, פרש ידו לפניו ואמר לו, בבקשה.

צא, צא, חבר – חזר ואמר השומר…

משונה הדבר, אבל אף כי נדמה לנו, צריך היה ישיום לפרוץ בצהלה מבעד לפתח אל מרחב הדרור, כי לרגע זה נכסף מעת שנכלא – הנה עמד על מקומו, לא נע ולא זע, רק הרטיט בראשו ומצמץ בעיניו בגלל אלומה צרה של אור שהבקיעה פנימה, וכאילו לא הבין מה רוצים ממנו.

צא, צא כבר – אמר השומר – צא וניפטר משגעונך. אך ישיום עמד על מקומו כמי שניטמטם. הלך השומר לאחוריו ובעט בעכוזו – ולא מש. גלגל זנבו כסליל – ולא מש. שם שתי ידיו על שתותיו ודחפו בכל כוח – ולא מש. נתקצף עליו וגידפו חמור משוגע בכל לשון – ולא מש.

הלך וקרא לעוד שני שומרים ואמר להם – ראיתם אסיר מטומטם? – פותחים לפניו את כלאו והוא מסרב לצאת. נכנסו שלושתם, קשרו חבל לצוארו והחלו מושכים בו בכל עוז. ככל שמשכו – כן נתעקש ישיום ומשך לאחוריו עד שהצמיד עכוזו לכותל וסימר רגליו לרצפה. מופלא הדבר, שלאחר ימי מצוקה כה רבים, היה כוחו גדול מכוח שלושה אנשים אלימים.

הרפו האנשים מן החבל, מחו זיעה מעל מצחיהם. עמדו וטיכסו עצה איך להמישו, כעוקרי עצים המדיינים ביניהם איך לשרש אילן עבות מקרקעו. ניסו בכה ובכה, לדחפו משלושה צדדים, לעקוד את רגליו, לעקם את ראשו על צוארו – ולא עלה בידם. לבסוף נתייאשו והלכו אל ראש בית־הסוהר, אולי ימצא הוא עצה איך לסלק חמור מטורף זה מתאו שהוא רואה אותו כביתו.

לאחר שהלכו להם ונותר ישיום לבדו, היה לו כאילו סרה אימת חרב מעל צוארו. מעט־מעט נתאושש ונשא ראשו. כשנשא את ראשו – החלו נחיריו מרטיטות וכשתמה למה הן מרטיטות, ראה שקרן־אור של זהב המפציעה מבעד לפתח היא שמרטיטה אותן. משחש ישיום בריחה של קרן זו שאבק־פז שלה נראה לו כוילון של משי – עשה צעד אחד, ועוד צעד אחד, כמהסס, ומכאן לכאן – מצא עצמו מעבר לפתח ובחצר, ששם היה האור שפוך כאגם גדול. מצמץ ישיום בעיניו מפני האור הלבן, כמתיירא ממנו, והסתכל על סביבותיו. לא היה אדם מסביב. רק שממון צחיח של בוקר קיץ והשמש מצהירה בעיצומה. עברה צמרמורת בעורו של ישיום, מעין צמרמורת של היוצא מן הצינה לחמה, ביחוד חמה של בוקר. עשה עוד צעדים מספר והגיע אל שער התייל. כיון שבאותה שעה פתחו שוטרים את השער להכניס אסיר לחצר, לא נתן איש דעתו על כך שחמק ישיום ויצא.

עמד ישיום בכיכר הרחוב של יפו והשתומם על העולם, כמה זר הוא. עוברות נשים מעוברות וסלים בידיהן, רוכלים עומדים ליד דוכנים וירקות שטוחים עליהם, מן הסמטאות עולה קול משור וקורנס של בתי־מלאכה, ומן המסעדה יוצא ריח מאכלים, נשא ישיום חוטמו להכיר בריח המאכלים ולא הכירם. לא היו אלה מאכלים מפולפלים של ערביים, לא מאכלים מבושמים של מזרחיים ולא מאכלים מבוצלים של מערביים. אין פלא שלא הכירם. היו אלה מאכלים של בולגריים שריחם ממלא את הכיכר, ריח קאצ’קאוואל, ריח ירקות מבושלים ג’ובץ, וריח שעועית בתבלינים, אותם לא טעם מימיו.

עד שהוא תוהה – רקע כנגדו פוחח אחד וקרא: הה! נבהל ישיום מאד ונשא רגליו במרוצה גדולה מבלי הבט לאחוריו, שד רודפו.

קרוב לשני מיל כמדומה הוא אורכו של רחוב יפו־תל־אביב והוא הומה וסואן יותר מכל הרחובות שבעיר – אך מכוח אימת־המרדף עברהו ישיום מקצה עד קצה בשעטה אחת, בפחות מרבע שעה. משהגיע לקצהו – עמד רגע לשאוף רוח, נשא עיניו על סביביו, השקיף על הבקעה ההומה, אחר נתן ראש ודירדר במורד, טפוף ודדה, עד שהגיע לפרבר. הגיע לפרבר, האט מהלכו, נתחכך בצריפים, עבר בסמטאות מרופשות שמי שופכין מפכים בהן והתנהל לאיטו כאילו היה ברחובו שלו. אך עוד הוא מהלך כברחובו, שמע קול כלבים נובחים. נשא רגליו לרוץ והיו הם רצים ומנבחים לשני צדדיו, רודפים ומנבחים עד שהוציאוהו לתחום השדה. שם עמדו ונבחו עליו מרחוק. אם מכירים אתם את כלבי השכונות ודאי אתם יודעים שזה דרכם, לעמוד על גבול מושבם ולגדף את הזר מרחוק.

לא ברור אם מכוח הזכרון הסמוי או מקרה הוא בלבד – אך רגליו של ישיום נשאוהו בדרך העולה ירושלימה, היא הדרך שכבשוה פרסותיו בעודו מוביל צידה למגינים, בטרם נסללה. היה ישיום רץ ומהלך, רץ ומהלך, טפוף טפוף טפוף, עד שהגיע לגבעות הסלע. כשהגיע לשם, היה לו כאילו נשכחו כל תלאותיו, ימי עניו ומרודיו ושבתו בכלא. השפיל חטמו לעפר והחל מרחרח ונושף בו בקוים מסולסלים כבימי הטובה, ומשראה שהוא מבדיל בין המינים לפי ריחם, בין קוץ לברקן, בין דרדר לקורטם, בין עולש לחלמית – ידע שאכן שב לאיתנו. ליחך ומילא את כרסו כדי שבעו, אחר תר מסביב ומצא כיכר קטנה שעפרה שחוק ונקי מאבנים, הפך עצמו על גבו, התגלגל והתפלש שלוש פעמים, קם על רגליו, צמרר את עורו, את ראשו ואת אזניו לנער את האבק, והמשיך ללכת.

לעת הצהרים הגיע ישיום לפרשת הדרכים של הרטוב ולא ידע איזה דרך יבור, לימין או לשמאל. מימין ראה אלפי בתי־פחים נוצצים בשמש וברקם מרצד, ומשמאל – בתי־עץ על קביים, והוא לא הכיר לא את אלה ולא את אלה. מה עשה? עשה ככל חמור. נקט דרך בינונית והלך אחר חוטמו במעלה ההר, בדרך לא סלולה.

לאחר שעה ארוכה הגיע לנס־הרים, ומשעמד על הפסגה וראה חצי ארץ־ישראל פרושה לרגליו – התמלא גבורה כארי ונשא קולו בנעירה אדירה שהדיה נתגלגלו בגיאיות ונתפשטו כאדוות גלים בשפלה. לולא היינו יודעים שישיום בור גמור היה, היינו סבורים שלמד ישעיהו פרק מ', על הר גבה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. אחר שילח רגליו כאילה וקיפץ על הסלעים, דילג על הגבעות. עם כך נכנס בין שתילים רכים של אורן המבצבצים מתוך הקוצים הצהובים ורחרח בהם, כי היה ריחם רענן כריח מים. ישיום לא ידע שבתוך יער הוא מהלך, מה גם יער של הקרן הקיימת. ראהו שומר היער, הטיל בו אבנים, צעק אחריו מלא, רדפו, עד שגירשהו אל דרך האבנים. הלך ישיום בדרך בראש שפוף עד שראה עץ זית. הרביץ עצמו בצלו ואמר, כאן אפוש מעט ואחשב את דרכי.

כאן ברצוּני לומר משהו על תכונות החמור. רוב בני־אדם סבורים שהחמור, שמוצאו מן הערוד, הריהו פרא למוד־מדבר ואל המדבר תשוקתו. אך יוסר אפסר מעל צוארו – ובחיי דרור ימצא אושרו. לא כן הדבר. החמור הוא ברייה צייתנית ואוהבת בית ואפילו היא מרדנית כישיום בנערותו ומתפרצת מאדוניה – סופה שהיא חוזרת אל אבוס בעליה. חמורים של יוון נתפרסמו ביצריהם הרעים, חמורים של ארץ־ישראל נתפרסמו באהבת העול ובכוח סיבלם. כמה בהמות וחיות זכו לכבוד בארץ־ישראל, כמו הצבי, הראם, השור והחמור, אלא שהודם של הראשונים פנה הלך, שלא לומר שהם עצמם נתמעטו ואזלו, והודו של החמור נשאר בעינו, שלא לומר שמעולם לא עזב את הארץ. הראשונים נשתבחו בקרניהם וביפי תארם והוא – במעלות רוחו. זו הסיבה כנראה, שזכה למה שלא זכו הם: לשאת את יצחק לעקדה, את בלעם לאוהלי יעקב, את שאול להוליך אל המלוכה, וכן יזכה במהרה בימינו לשאת משיח על גבו. אין לך חמור בכל הארץ שאינו מזמן עצמו להיות חמורו של משיח. כל כך נתחבב החמור על ישראל, עד שהיו אומרים – הרואה חמור בחלום – יצפה לישועה. כמו־כן כינו מיני צמחים על שמו, כמו – חזרת החמור, קישוא החמור, ירוקת החמור, חומצת החמור. גבורת החמור החי נודעה בשערים בימי קדם, ומן הראוי להזכיר שאפילו בלחי החמור המת, הצליח שמשון להכות אלף איש.

כל העמים שישבו בארץ חיבבו את החמור. הערביים, שסיפרו עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר – והוא חמור דק־גו, קטן־קומה, זריז, קונדסי, טופפני ולבו טוב עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר ביחוד לאנשים מעם־הארץ; פרא – והוא חמור עז, שעורו שחור, חלק ומבריק כמשוח בשמן, וגבו מחודד – ברייה סוררת, מרדנית, אך נבונה, וכוחה במותניה, יפה להובלת משאות קלים על אוכף או באמתחת, כגון אריגים וירקות, אף טובה למשוך בשיירת גמלים; חמור־גרם – או חמור סתם, הוא החמור המצוי, שקומתו בינונית, עורו גס, שערו זיפני וקשה וגוונו אפור, עתים לצד הלבן עתים לצד השחור, ברייה ידועת־סבל, קשת־רוח ומרת־נפש ואטומת־מוח, יפה לעבודות השדה, לחרישה. לדישה־במורג, לסיבוב אנטיליה על הבאר, הכלל – לכל מלאכה בזוייה; אביר – והוא חמור לבן, גבה־קומה, גא ונשוא־פנים, ונועד לשאת על גבו סוחרים שמרכולתם יקרה, כגון משי ועדיים, ואנשים נכבדים ורמי־יחס. בין אלה לאלה עוד כמה מינים שלא כאן המקום למנותם.

כל זה ללמדכם, שהחמור הוא הוא בהמת־הארץ, מעפרה קורץ ובין קוציה ודרדריה גדל, דבק בה לאהבה אותה ולא עזבה, מימי קדם ועד עתה.

ובכן, רבץ ישיום בצל עץ הזית, העלה גרה והרהר במה שעבר עליו ובמה שמעותד לו. תמיה היה איך קרה הדבר שעבר כברת־ארץ כה גדולה ושום איש מיושבי הכפרים לא שלח יד לתפסו כדי לאסרו לעגלתו או לטעון משא על גבו. ביקש תשובה על כך ולא מצא. בשעה אחרת ובמקום אחר, ודאי היה נתפס ליאוש ולמרה שחורה, אך עתה, שהיה רבוץ בשדה ומעלה גרה להנאתו, אמר בלבו: צא וחשב. רוב רובה של ארץ־ישראל הרים, גליל עליון, גליל תחתון, שלוחות אפרים והכרמל, הרי ירושלים וחברון, מדבר יהודה והנגב, ובכל אלה אי־אפשר לעבוד את האדמה ללא חמור. כי מה יתרון החמור על כל בהמה? – שהוא מהלך בין צורים, אינו בז לשום מלאכה, נוטה שכמו לסבול, אינו מתיירא מחמה וגשמים ומסתפק בקב של שעורים מערב שבת לערב שבת. סופם שהם נזקקים לי, קושרים אפסר לצוארי ושמים איבוס לפני ורותמים אותי למלאכות שאני רגיל להן. יש יום והוא קרוב.

משאמר כך, נחה עליו דעתו, עצם עיניו ונתנמנם. מתוך הנמנום שמע, או דמה ששמע, קול מפזם, מפזם ומזמר, כמו עולה ברוח חרישית מבקעה רחוקה ונגינתו נעימה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשׂרֵקָה בְּנֵי אֲתֹנוֹ

בְּכוֹר חֲמוֹר הָדָר לוֹ מֵרֹאשׁ צוּרִים יִנְעַר:

יַט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וְעַל כָּתֵף יִשָׂא

רַגְלָיו לָרוּץ אֹרַח, יִרְבַּץ בַּצָּהֳרָיִם:

יָשׁוּף נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וְקָדְקֹד אוֹיְבָיו יִמְחַץ

בְּרוּחַ אַפּוֹ יְפִיצֵם וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן:

טוֹבֵל בַּפֶּלֶג רַגְלָיו וְלְשׁוֹנוֹ תְּלַחֵךְ דּשֶׁא

יִדְרֹךְ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ צוֹפֶה גִבְעוֹת עוֹלָם:

חֲמוֹר־חַמוֹרָתַיִם עָז־לוֹ זַרְעוֹ יִשְׂגֶּה מְאֹד

מְבָרֲכָיו בָּרוּךְ וְאוֹרֲרָיו אָרוּר:

וכל־כך ערב לו הזמר – ששקע בתרדמה.

שעה אחת או שתיים היה ישיום ישן שינה עמוקה שכמותה לא ידע זה ירחים רבים. אחר־כך חש זבוב עולה ויורד על פניו ונדמה לו ששמע קול שיח דברים, כמו מרחוק, אך קרב ובא. חשב, אולי מתוך החלום שמע, אך עד שהוא מתעצל לפקוח עיניו ואזניו מלים תבחן, חש יד נוגעת בצוארו. בבת־אחת נתרומם על רגליו, ועם כך ראה לפניו שני אנשים, אחד זקן וזקן לבן לו, והשני צעיר ושערו שחור. כנראה שבגלל לבושם שהיה עני, ומראה פניהם שהפיק חיבה, לא נבהל מהם ישיום, אלא עמד על מקומו והניח להם לעשות בו כחפצם.

שם הזקן שתי ידיו על שכמו והצעיר קשר חבל לצוארו, ומשחש את ידיהם של הללו, חלפה צמרמורת של עונג בשדרתו של ישיום, אותה צמרמורת עצמה כבימים הרחוקים, כשהיה מורדו רותמו לכרכרה.

עלה הזקן על גבו וצייץ בלשונו כבקי ורגיל, והצעיר משך בחבל והלך לפניו. פסע ישיום אחר מובילו בשביל בין הסלעים והיה שוחק לעצמו מרוב הנאה, ובדי־עמל עלה בידו לכלוא שמחתו בקרבו לבל תפרוץ בנעירה. לאחר שעה לא ארוכה ראה ישיום כפר קטן בראש ההר, שבתיו בתי פחים ובתי עץ, יושב על שדות מעוזקים, בין גדרי אבן.

אותו כפר לא היה בו גם חמור אחד למשאוי, ומשראו תושביו מרחוק זקן משלהם רכוב על גבי חמור, הפליאם הדבר כל־כך שנתלקטו ליד השער, צעירים וזקנים, נשים ותינוקות בזרועותיהן, לראות במחזה. מילאו פיהם שחוק ובדיחה, ועד שהגיעו ישיום ורוכבו למבוא הכפר, כבר עמדה שם כל העדה להקביל את פניהם. לא הבין ישיום מהו כבוד־מלכים זה שחולקים לו, ונשתאה כל־כך עד שסבור היה שאת המשיח הוא נושא על גבו.

צהלו עוללים, שמחו בחורים ובתולות, נשים הרחיבו פיהן בצחוק וזקנים גיחכו לזקניהם, ומשנכנס ישיום לרחוב הכפר – פצח כל הקהל בשיר ומחא־כף:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְבַשֵׂר וְאוֹמֵר –

מְשִׁיחַ־צִדְקֵנוּ בָּא, עַל חֲמוֹר מְחַמֵּר,

קוֹל אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, הוּא דָוִד בְּעַצְמוֹ,

יִתְקַע שׁוֹפָר מֵרֹאשׁ הָהָר וִיקַבֵּץ נִדְּחֵי עַמוֹ.

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

בּוֹאוּ אַחֲרָיו נֵלְכָה

בוֹאוּ יַה־בַּחוּרִים, נֵלְכָה –

והיו מושכים אחריו עד שהגיעו לפתח ביתו של אותו זקן. שם הקיפו את ישיום, תהו עליו פנים ואחור, טפחו לו על צוארו ועל ירכיו ואמרו: הי חמור, הי חמור, חמור יפה שלא ראינו כמותו. הי חבוב, הי חבוב, זו בהמה נאה! ולא זזו מלחבבו ולא הניחו לו עד שלא הרכיבו כל תינוק ותינוק שבכפר על גבו. רק משירדו דמדומי ערב והנשים נזדרזו להכין פת־ערבית – התפזרו לבתיהם.

נטל הזקן לחמור וקשרו לעמוד שבחצרו, הניח לפניו שק של שעורים ואמר לו: אכול, אכול, למחר אנו משכימים ויורדים אל השדה. אכול, בֶּן־אתון, יש יום ואתה מוביל ראשית תבואתי. אכול, אכול.

בא לילה וירח סמוק עלה בהרי ירושלים. צללים נתמודדו על המורדות ורוח קלה הביאה עמה ריחות אלה ואורן. אנשי הכפר ישנו כבר את שנתם ושלווה היתה שרוייה בכל. הכל ישנים וישיום ער. ישיום ער ושתיים דמעות מתגלגלות מעיניו.

רשאים אנו לומר שהיו אלה דמעות של גיל, כי באותה שעה דומה היה לישיום שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.