הגיעה השעה שאספר לכם על ישׁיוֹם.

בשתיים מידות ניכר ישיוֹם החמור עוד מנעוריו, – בהרהרנוּת שבו ובמרדנות שבו. סבורים אתם ששתיים אלה אינן דרות בכפיפה אחת, והן קנוטות זו לזו, ואף־על־פי־כן עובדה היא, שבו נתמזגו לשלימות של אופי.

אותם הימים נטועים היינו על גבעת החימר, שמדרום למושבה ומצפון לכפר הערבי עזמַת, פרסה מכאן ופרסה מכאן, ואנחנו באמצע. ואם משום כך, ואם מטעם אחר, הוציאו עליו, על ישיוֹם, לעז שממזר הוא, אמו ערביה ואביו יהודי, מילדי המזמוטים באחד משדות־המרעה. לפיכך ייחסו הרהרנות שבו לדם אביו, ומרדנות שבו לדם אמו, אלא שאני עצמי איני סבור כן. ראייה לדבר, שבימי־המלחמה שילח מרדוּת שבו כנגד הערבים ולאחריה היה מהרהר הרהוּרים של גנות כנגד היהודים.

אבל למה נקדים את המאוחר? דיר קטן היה לו, לישיוֹם, שבנאוֹ מוטקה שלנו מריקועי־פחים חלודים וכלונסאות של אקליפטוס, ושם היה שרוּי כל השעות שאין הילדים מוציאים אותו להריצו על פני המישור אשר אצל החורשה. לא היה שעשוע חביב עליהם כרכיבה על גבו, בזה אחר זה, עד שהוא מפילם מעליו לשמחתם של הצופים. פיני, הוא הבכוֹר שבחברת ילדינו, היה האחד שידע חכמה זוֹ להצמיד ארכובותיו אל בטנו וללפות את צווארו ולהחזיק מושב עד־הסוף. כי עליכם לדעת שלא ככל חמור ישיוֹם. כל עוד הוא דוהר ומדלג דילוגים גדולים באוויר, דומה אתה כפרש, גאון ממלא את לבך, ואתה מנופף בזמורה שבידך כאביר מלחמה, הטשׂ בחרבו על אויביו, אך כשהוא מסיים מרוצתו בניתורים־ניתורים ובסילודים קטנים ומרקידך על שדרתו, מיד עכוזך מתקדד ומתרדד, מעיך מתחלחלים, ואם אין אתה פיני, סופך שאתה מתגלגל מעל גבו ומשתטח בחיבוט־עצמות על החול.

ובכן, כיוון שעדיין היה ישיום עייר רך שטרם יצלח למשוך בכרכרת הלחם הנוסעת יום־יום למושבה, עומד היה רוב היום במחיצתו, ושהות לו להרהר הרהורים. כי הרהורים אלה לא היו אלא מזימות של בריחה, – דבר זה היה מתחוור לנו לעתים מזוּמנות, שלא פעם אחת בלבד היינו פותחים את הדיר ומוצאים אותו ריק. מיד עובר קול במחנה: ישיוֹם ברח, וכל בחור וטוב, שלא להזכיר הילדים, יוצאים בהולים לחפשו. מי לחורשה. מי לחצרו של ירדני, שהיתה בה אתון אחת, ומי לכפר עזמת. לרוב היינו מוצאים אותו רבוץ ומעלה גירה־של־נחת באחת הפחתות שבמסיבי אותו כפר ערבי, כאילו לא עוון בכפו.

חולשה היתה לו לישיום, אם אפשר לומר כן. לאותם משכנות של ערביים. כיוון שנמלט מבית־כלאו, מיד משלח רגליו במורד הגבעה שלנו, מגיע אל דרך העפר המוליכה דרומה ומהנה עצמו, כשטוף בתאווה, בריחותיה של אותה כברת־ארץ. מצמיד הוא חרטומו אל האדמה, ועושה פסוקת על־גבי החול מכוח נשיפתו, ונוהה כביכול אחרי חוטמו עד שמשייר מאחריו קו עקלתוני, ארוך ומסולסל, שהוא רישומו יותר מעקבות טלפיו. משמגיע לציבוּר של גללים, ואפילו לצפיעה כזית, מיד משתהה על ידה, מחכך בה חוטמו, ואחר נושא ראשו כנגד החמה בריטוט נחיריים מגודל התענוג, עד שמזורר שתיים ושלוש פעמים. ומכיון שלא אצה לו השעה, הריהו משתהה ובוחן טיבם של דרדרים, של קמשונים, של קורטמים שבצידי־הדרך ומחייה נפשו בהם, שבטעמם אין הוא נותן כל טוב אבוסו. אף זו מידה שהיינו מונים בו, מין יחפנות שכזו, שעיקרה שנאת־הנוחיות וחיבה לכל מה שריח של הפקר נודף הימנו. לסוף מגיע אל כיכר הכפר, או אל גורנו, ושם מצחק עם בני־מינו ומשתובב עמהם בתעלוּלים, יודעים אתם, כתעלולי החמורים.

אם כי היה ישיום מוקיר רגליו, דרך־שיטה, מן המושבה, שלא מצא בה מן־הסתם, דבר לשובב בו את רוחו, הרי פעם בפעם, – אם מחמת הכרח־לא־יגונה ואם כדי לבלבל דעתם של מרדפיו, – היה מוצא עצמו מהלך ברחובה, מטרה להתקלסוּתם של מיני נערים ריקים ופוחזים שהיו מצוּיים אז במושבות, אם לא לומר גם בימינו אלה.

וכאן אני מגיע לספר לכם על שום מה נתקרא באותו שם משוּנה “ישיום.”

פעם אחת, היה זה ביום השבת אחר־הצהרים, התפרץ ישיום מדירו, כמשוגתו לפרקים קרובים, ושם פעמיו אל המושבה. אותה שעה שקוּעים הבתים בתנומה של שובע ושל משמני־בשר, הרחוב הארוך, רחוב של חול, מתפרקד לו בלהטה של חמה זיוונית, האילנות שבחצרות יגעים ורק מנענעים נענוע קל בראשיהם, אפילו נביחת־כלב לא נשמעת. אדם יחידי שמהלך ברחוב, כובע של פקק לראשו ומקל־נועם לו בידו, הוא מר ויינגרטן, סגן־ראש הוועד, פוסע לו לאטו ולהנאתו, משיט עיניו על הבתים שמשמאל וּמימין, כביכול מלך היוצא לסייר אחוזותיו.

וכל־כך צהל ישיוֹם בדרורו, שלא חל ולא חש, שיצא פיני בעקבותיו, ורק בהגיעו אל מול בית־הכנסת, כשהחזיר ראשו לאחריו, ראה את מרדפוֹ. מיד נשא טלפיו והיה דוהר דהירה רהוטה לאורך הרחוב. וכאן אירע בו אותו מאורע ביש, שהטביע בו חותם לכל ימי חייו, שכן מחמת בהילות יתירה נסתמאו עיניו, כנראה, ונגף באותו מר ויינגרטן נגיפה ישרה, חיבטו בצלעו, עד שהתנודד זה על כרעיו, ונשמט כובעו ארצה. וכל־כך בערה בו חמתו של סגן ראש הוועד, שלולא קצרה ידו להשיגו ודאי היה הורגו בצליפה אחת, אך תחת זאת נופף לעומתו במטהו וקרא:

חכה, חכה, יש יוֹם ואני מפרק עצמותיך אחת לאחת!

שמע פיני המלים יש יוֹם יוצאות מפיו של סגן־ראש הוועד, כרכר מריבוּי הצחוק והחליט, שאין שם נאה לאותו חמור אלא יֵשיוֹם.

ואילו ישיום עצמו, נכנסה בו אותה שעה שנאה לבעלי־בתים שלא עזבתו עד אחרית־ימיו. כל אימת שמבחינה עינו באחד מבני־מינם, הריהו נרתק למקומו ופוצה פיו בתרועה גדולה, שהולכת מאופק עד אופק, כאילו משמיע קול אזעקה על צר ואויב קרב ובא.

משעברנו להתישבות, והגיע ישיום לפרקו, תם תור בטלתו ונרתם בעול של מעשים. כאן הוא מוביל חומר ולבנים לבנין, כאן – ירקות מן הגן, כאן – אשפה של חדר־האוכל, וכאן – זבל של הרפת. ממש לשעיר המשתלח היה. כיוון שלא היו הדרכים סלוּלות עדיין, לא בטבורו של המחנה ולא במסיביו, הרי שכל שליחוּת שצריך לעשותה – מטילים על החמור. שומע הוא דברי הלולנית שאומרת, כי צריך להביא תערובת מן המחסן, או מנחם הפלח, כי צריך להעביר שקים של חיטה, או יוכבד המטפלת, כי צריך להביא את הרופא מן המושבה, – כבר הוא יודע מה שמעוּתד לו.

דעה רוֹוחת בין הבריות היא, שחביבים יסורים על חמורים, אך לומר כי אף ישיום קיבלם באהבה, – הרי זה לקשור לו כתר צדיק שאינו הולמו. אף־על־פי־כן עשה כל המצווה עליו ולא היה קובל כאחדים מן החברים. אורך־רוח ואורך־אפיים, אלה מוֹתר החמור מן האדם, וישיום נטל הרבה קבין מהן. מושך הוא בכרכרה, השוקעת בחריצי החול, ועושה פסיעה־פסיעה של ערך ושל משמעות, ואם אין מוֹרדוֹ העגלון מכעיסו במרדע שבידו, פנוּיה דעתו להרהורים. יש לשער שהיה מהרהר בימים טובים מאלה, בישועות ונחמות. כך בימות החול, ובימי שבת וּמועד – מוציאים אותו הילדים מן האורווה ועושים בו להנאתם. רוכבים עליו שניים־שניים, ושניים והאח הקטן מאחוריהם, וכדי לדרבנו, עושים זנבו גלגל ודוקרים לו בעכוזו, ותחבולה רעה מכל התחבולות מצאו, שאינו יכול לעמוד בפניה, שמוחצים במקל על שדרתו. מיד הוא ניתר מרוב כאב ונושא רגליו בדהרה גדולה. והללו פּוחחים ששים מעיהם.

מעשה שבאחד הלילות כרעה דינה שלנו ללדת והיה צורך להבהילה אל הרופא. מיהר מורדו והעירו לישיום מתרדמה של חלומות, ורתמוֹ לכרכרה. הושיבוּ את דינה על כרים וכסתות בתוך הכרכרה ושמו פניהם למושבה. דינה היתה גונחת בציריה וגניחות אלה האיצו במורדו להצליף בחמורו. ככל שהצליף, כן גדלה סרבנותו של ישיום. המעט שמעירים אותו משנתו וגוזלים קצת שעות המנוחה שיש לו, – עוד מחבטים את עורו בשוט! וכל־כך נתמלא תרעומת ועֶבְרָה על בריות בצלם אדם, שלסוף הרביץ עצמו על הדרך וסירב לקום. ירד מורדו מעל דוכנו והחל מחבט בחמור בחמת־רוח, מבעט בו בירכותיו ובכרסו, מושך בזומו ובמתגו, מצעק ומחרף בכל כוח, – וּללא הועיל. נתעקש ישיום ואמר: הרגוני־נא הרוג, ואינני זז. הצלף בו וגער בו, השחת בו גידופים בכל לשון, – והוא כסלע שאין להזיזו. סופו של מעשה, שהמליטה דינה בכרכרה תחת גלגל־המזלות. משהאיר השחר, ראו שהוא בן־זכר, וכעבור שמונת ימים קראו לו נחמיה. ליצנים שלנו היו מתבדחים ואומרים לה, לדינה: נולד לך משיח, שכן בכרכרה של חמור חיבלת אותו. לימים – כשגדל הנער, לא היה אדם במקומנו שנקשרה נפשו בנפש החמור כנחמיה זה.

אך נאמר על ישיום מה שנאמר, הרי לשבחו יוּגד, שאילמלא הוא, ודאי שבאותם הימים היינו נידונים לשיתוק־אברים. נסתבר על ישיום המקום, ובשעות של פנאי הוא מטייל לו להנאתו בין המשפתיים ומלחך שיח נאה זה ועשבים עריבים אלו. אפשר לומר שזכינו ונתמשך על מקומנו מקסמם של אותם משכנות ערביים שאהבם ישיום בילדותו. שוב לא היה חש עצמו כבתחילה, אבר זר שנתלש ממקומו, ותוהה על סביבו כאילו נטעוהו מעבר לים, אלא שנעשה לבן־בית ומבין שפתם של אילנות ודשאים שבמשקנו. מאחר שלא היה נוטה לברוח, משלחים אותו לשוּח חופשי באחוּ, פעמים הוא מתגלגל על גבו לחלץ עצמותיו, פעמים הוא רבוץ ומעלה גירה והרהורים נעימים, ופעמים הוא מסייר בתחומי שדותינו עד הואדי שהיה לו בחזקת גבול־ולא־יעבור.

גם החברים היו מחבבים את ישיום חיבה שאינה תלויה בדבר. כביכול ילד־שעשועים. בשעות בין־ערביים, כשמסובים על הדשא הגדול, מרבים לספר מחכמותיו, ואין לך אחד שאין לו איזה מעשה של בדיחוּת שאירעוֹ עם ישיום. אילו הייתי בא למנות כל אותן הלצות – צריך הייתי לכתוב ספר הבדיחה והחידוד על ישיום החמור. אך מאחר שאין שעתי פנויה לכך, אספר לכם רק שניים מתעלוליו, כדי שתלמדו מהם על יתרם:

פעם אחת ראתה חייקה הירקנית, שידועה היא כצייקנית גדולה, את ישיום מקרטם ראש של כרוב בגן. עקרה ממקומה ורצה לגרשו. חש בכך ישיום ונתלש ממקומו ועם כך תלש גם את הכרוב על שרשו. רדפה אחריו חייקה להציל את הגזילה מפיו. נס מפניה ישיום אל ערוגות האספסת. ראה גדעון את החמור, שהוא מבוסס את ערוגותיו, גער בחייקה: “חמסנית שכמותך, מה את משלחת בי בעירך!” החזירה לו חייקה: “עד שאתה מצעק, עזור לי להשיב את הגזילה מלועו.” רץ גדעון להניס את ישיום וברח זה אל שדה השעורים, ראה שייקה ששדהו מתבטש, צווח: “חמסנים, מה אתם משלחים בי את בעירכם!” ויצא אף הוא ברודפים. נמלט החמור אל הכרם, ואף שם קרה כדבר ההוא. קיצורם של דברים, לא היה ענף מענפי המשק שפסח עליו ישיום, ובכל אשר ירוץ ישחית על דרכו. ולא עברה שעה של כלום, וכל עובדי הענפים עזבו עבודתם ורצו אחר החמור להשיגו, עד שעקף זה את כל השטחים והגיע לאורוותו שהיא מקלט בטוח. קמה מהומה גדולה ועצומה, שכל ענף וענף תלה את הקולר ברעהו וכולם יחד בחייקה הירקנית. נתייפחה זו ונדרה שיבוא עליה מה והיא תביא את הדבר לאסיפה. הוּבא הדבר לאסיפה ועשו כולם יד אחת נגד חייקה וגמרו לחייב את גן הירק בתשלומי נזק של כל הענפים. קראה חייקה חמס וצעקה “חמור אכל כרוב ושיני אני תקהינה? אם יקרים לכם חמורים מבני־אדם, יהי לכם החמור ואני הולכת,” ולמחר נטלה צרורותיה ונסתלקה.

מעשה שני חל בחג־הביכורים.

לא היה דבר שׂנוי על ישיום יותר מן התהילה והפרסומת. ענוותן גדול היה, הולך תמים, נבזה בעיניו ונמאס. והנה דווקא בו בחרו להעמידו בראש תהלוכת הביכורים ולעטור כתר לראשו. חשבו, חסד הם גומלים לו ושלמי תודה. על ראש שונאיו חסדים כאלה ועטרות כאלה! ובכן, רתמוהו לו לישיום בכרכרה והעמיסו עליה לעיפה מביכורי הגן וביכורי המטע, מן הבננות, מן הביצים ומתנובת הרפת, ועיטרו לראשו זר פרחי פרג וחרצית, שעשו הילדים ושהוסיפה עליו רנה מפרחי המשתלה שלה. ניתן האות ויצאה התהלוכה מכיכר המשק, ופניה אל שלף המספוא שנועד לטקס. בראש הלך החמור, ואחריו המכים בחלילים ובתופים, ואחריהם הילדים, ואחריהם הפרדות והטראקטורים ושאר כל הכלים, החברים והחברות. מי שלא ראה אותה תהלוכה לא ראה מחזה־היתולים מימיו, הכל – בעטיו של חמור סורר זה, ישיום. אותה עטרה שעטרו לו, חש אותה כמין ספחת על ראשו. תחילה סבר שזבובים עוקצים אותו, עמד וניער ראשו לטורדם מעליו, אחר כך סבר, קרציות הן שנדבקו למצוץ דמו, טלטל עורפו אילך ואילך ולא נפטר מהן; ראה זהורית של פרג וחשב שדמו שותת, ראה אבקנים של חרצית, חשב מוגלה היא, והרכין ראשו לארץ לחכך מצחו בחול כדרך החמורים. כיוון שלא הועילו כל תחבולותיו, קפץ עליו שטן מרדות שבו. פצחו הילדים בשיר “סלינו על כתפינו,” עמד ונער נעירה גדולה, שעירבבה את השרים והטילה צחוק גדול; אחר־כך ראה מרחוק צל חמור כחמור, סטה מן הדרך ומשך את כל השיירה אל שדה בוּר וקוצים; אחר־כך, משהחזירוהו למסלול, ראה ציבור של גללים ונתעכב להחיות נפשו בריחו, ואי־אפשר היה להמישו ממנו שעה ארוכה, וכל התהלוכה נתעכבה בגללו, ולסוף, משהגענו לרחבת הטכס, חש גירוד כזה בראשו, שהחל להשתולל ולהתפרע, והיה מקפץ על קדמיותיו ומבעט באחוריותיו, ולא נתקררו רגליו עד שהפך את הכרכרה על פיה, שיבר את הביצים, שפך את החלב, רמס הירקות, בטש הפירות, הפך החג לחגא, וחסל סדר ביכורים.

ואף־על־פי שהיה ישיום מטיל מהומה פעם בפעם ולא נצטיין בדרך־ארץ ולא סבלה דעתו גינונים של טכס, מכל מקום לא ירדה קרנו ולא סר חינו. כל־כך היתה גאוותנו עליו, עד שכשבאים אורחים מן העיר ותיירים ממדינות הים לבקר אצלנו, מיד אנחנו מוליכים אותם לראות את ישיום. והללו עומדים סביבו, תוהים ומשתאים כאילו הוא דבר של פלא. מצייצים בלשונם וטופחים לו על צווארו ועל צלעותיו ואומרים: אי, ברייה נאה, ברייה נאה! ומניעים בראש זה לזה ואומרים: ראו, כמה הוא צייתן ושפל־מצח, או: ראו, כמה הוא ענוותן ובעל מסירות־נפש. לא יצאו ימים רבים ונתפרסם טיבו בכל המושבות והערים, והחלו המשוררים כותבים עליו שירים, הסופרים – סיפורים, ובעלי המאמרים – מפרנסים עטם ממנו וממלאים טורים שלמים בעתון. אלה מונים בו מידות אלה ואלה מידות אחרות ממה שיש בו וממה שאין בו. אלה אומרים: הסרבנות וקשיות־העורף הן מסגוּלותיו, שמפלות אותו משאר בהמות; ואלה אומרים לא כי, הכניעות ושפלות־הרוח; אלה אומרים: הוא ערל־לב ואלה – הוא ישר־לב; אלה – יש בו מין אטימות וקטנות־מוחין, ואלה – יש בו מין רגשנות ואנינות, אלא שהוא מסתירן בכוונה; אלה – הוא חצוף ועז־פנים, ואלה – הוא שובב וטוב־לב. ותלי־תלים של סברות וראיות. הצד השווה שבהם, שכולם גמרו בהסכמה אחת, שהוא־הוא בהמת הארץ. הגיעו הדברים לידי כך, שפרסמו תמונתו בלוחות הקרן־הקיימת, וּועדת השמות שליד אותה הקרן השיאתנו עצה לקרוא לנקודתנו “גבעת חמור.” הצעה זו פסלנו פה אחד, שלא לגרום עגמת־נפש לישיום עצמו, ומאותו הטעם עצמו פסלנו גם הצעה של אחד החברים לעשות תמונה שלו סמל לקיבוצנו.

כבר אמרתי, שהיה ישיום ענו גדול, וכל אותו פרסום לא עשה עליו כל רושם. כשהראו לו פעם אחת את צלם־דמותו מודפס על־גבי גלויה צבעונית, שיצאה לאור לכבוד איזה יובל, הרטיט עור־מפרקתו והסליד אוזניו, כביכול מנער חוצנו מכל הענין. ואמנם רבים סברו, וביחוד עסקני־ציבור למיניהם, שהיו מתפרנסים על חגיגות ומשתאות שערכו לשמו, שהוא כליל־המעלות בצורת בהמה. לאמיתו של דבר, היה ישיום בשר־ודם ככל בן־אתונות, שיצרים טובים ויצרים רעים מתרוצצים בו בערבוביה, – וראייה לדבר מעשה שהיה.

באותם הימים לא היו עוד לפקידי המוסדות כלי־רכב מהודרים כבימינו, ופעם אחת בא אלינו פקיד מפקידי מחלקת החקלאות רכוב על אתון, על־מנת לראות, מה השיגה ידנו לעשות ומה לא השיגה. קשר את אתונו אל עמוד מעמודי החצר ויצא לסייר בענפים, ועמו פמליא גדולה של חברינו. כשחזרנו לאותו עמוד, מצאנו את ישיום, שפרץ כנראה את סוגרו, כשהוא מצחק עם האתון, מרחרח בה פנים ואחור, מחכך צווארו בצווארה וכל ילדי הגן ובית־הספר עומדים מסביב, ששים ושמחים.

“וחמור זה, מה שימוש יש לכם בו?” – שאל אותו פקיד באותה מעשיות, ששאל על כל כלי וכלי במשקנו.

“זה ישיום,” – אמרנו אמירה של גאווה.

“יש יום ותשלחוהו מכאן,” – אמר – “יצור זה, טיבו שאוכל ואינו עושה…”

אך אוי לאותה בושה! אך יצאו המלים מפיו, קפץ ישיום על האתון ועשה בה מעשה חמור בחמורית. בושו גם חפרו פני הפקיד וסומק עז הציפם, ולא ידע אנה ישים עיניו. מיהרו המטפלות ומשכו את הילדים לבתיהם, ואף אנו באנו לידי בלבול עשתונות.

לימים סיפרו שנתעברה האתון וילדה בן זכר שדמה בכל לאביו־מולידו.

אך ביותר נתעלה ונתגדל כבודו של ישיום כימי ההתכתשויות עם הבריטים. בימים ההם, כזכור לכם, חדלו פרזון בישראל והולכי נתיבות הלכו ארחות עקלקלות. הדרכים בחזקת סכנה, וכל אדם חשוד כמורד־במלכות. כיוון שכבר ידוע היה שבחוֹ של ישיום ברבים, החליטו אלה שסמכותם להחליט, להפקיעו מעבודות המשק ועשאוהו סבל לכלי־משחית. חבשו מרדעת על גבו, טענו עליו שני פחים והצפינו בתוכם אקדחים, רימונים, כדורי־יריה ושאר כלי־חבלה. כיוון שהפחים דומים שמכילים בתוכם מים, וישיום דומה לבהמה ערבית מעם־הארץ, לא העלה על עצמו חשדם של שוטרים וחיילים. עובר ישיום מישוב לישוב, מנקודה לנקודה ושני פחיו על גבו. וכל מקום שהוא בא אליו – יודעים שבשורה הוא מביא עמו. לא היתה אז בריה שנתחבבה על ישראל חברים כישיום. אפילו אותו וויינגרטן, שבינתיים נעשה סוחר בתל־אביב, מששמע על ישיום ופעליו, הלך וּביקש שיתירו לו את נדרו שנדר לפצח את עצמותיו. וישיום עצמו, אם כי לא ידע בבירור מה עושים בו, ראה בחוש, כי שליחות גדולה הוא עושה. מכאן ואילך נהיה שקול וכבד במפסעיו, חמוּר ורצין בהרהוריו. הולך קדורנית וראשו שחוח, אטם חטמו מריחות של גללים ואשפתות, מנע מחיכו מטעמים שבצידי־הדרך ולא נתן עוד לבו למעשי שטות ומרדנות־בעלמא. לא היתה פעולה בימים ההם שלא היה ישיום מעורב בה בדרך זה או אחר. והיה מעשה שפתאום לפתע באישון־לילה נתעוררנו מקול נעירתו של ישיום. בהלה גדולה אחזתנו: מה עושה ישיום במחננו, והרי הוא מטוּפל בהובלת נשק כמה וכמה מילין צפונה מכאן? קפצנו כולנו מעל מיטותינו ויצאנו לקראתו. בא ישיום במרוצה ונעצר ליד פשפש אוּרוותו וכפף ראשו, כאילו נתייסר על חטא כלשהו. זיפיו סמורים, אוזניו שמוּטות, וזנבו בין רגליו. ניכר היה, שלא בא אוכל אל פיו שעות מרובות. שמנו תבן לרגליו – ולא אבה לגעת בו. הבינונו שדברים בגו. ואמנם למחרת נתבשרנו כי נתפש החמר והוּשם בכלא. אך לאחר־מכן נתלמד להבדיל בין בריטי לבן־ברית. וכשהבחינה עינו באחד ממסעיו לגיונר משלהם בעודו מרחוק, עשה כאתונו של בלעם בשעתה, נטה מן הדרך והלך בשדה. הכה בו המחמר להחזירו, פנה אל השדה השנייה. הכהו בשנית ובשלישית, עד שרבץ תחתיו ולא אבה קום. בין כך וכך גילה המחמר, מיהו הניצב בדרך וחרבו שלופה לפניו. כיוון שגזר ישיום על עצמו שתיקה חמורה באותם הימים, ולא הוציא מפיו קול־נהיקה וקול־נעירה, ידענו שאם הוא נוער, אות מבשר רע הוא. פעם אחת באו הבריטים לעשות חיפוש באחד המשקים. ראשון שראם היה ישיום, פתח בנעירה גדולה, תקיעה־תרועה־ושברים והזעיק את כל הציבור ולא יצאה שעה קלה, והמוני־המונים נהרו מכל הסביבה להשיב מלחמה שערה.

מאחר שהיה שמו של ישיום נישא על כל שפתיים, היו שלא דקדקו דקדוקים של זהירות. בבתי הקפה ובאכסניות, מפה לאוזן מלחששים, ישיום, ישיום, ישיום… גוּנב שמע השם הזה גם לאוזני הבריטים, ולא ידעו פשרוֹ, ישבו במועצותיהם חכמים וּנבונים ולא מצאו, מהו ומיהו ישיום זה. חקרו את האסירים, שהיו שבויים בכלאם, ועינום להציל מפיהם פשר־דבר, ולא עלתה בידם. היו מהם שאמרו: מין נשק חדש הוא שיש ליהודים; היו שאמרו שמה של אגודת־חשאין הוא. אף־על־פי־כן פקפקו בדבר, עד שבא אחד מיועצי־סתריהם, הלעיג על כולם ואמר: אנחנו, שעם הבייבל אנו, איך נתעלם מעינינו מקרא מפורש? הלא מצינו כתוב בספר ירמיהו: “יש־יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון,” הרי שישיום זה אינו אלא כמין סיסמא שלהם לעלות ולכבוש את ירושלים עיר קדשם.

מאותו יום העמידו הבריטים משמרות חזקים בירושלים, חסמו את הדרכים אליה והפילו חיתיתם על כל הישוב. לסוף ימים נתגלה להם שישיום הוא שמו של חמור. בערה בהם חמתם להשחית ואמרו: אם אין אנו תופסים חמור זה, כל העם מתמרד עלינו. והלכו לחפשו מישוב לישוב, כדי להעלותו לגרדום, אך עד שהם מחפשים, הכריזו אומות־העולם על המדינה, ופרצה המלחמה.

משפרצה, הלך ישיום להוליך משאות בדרך ירושלים. כביש־הגבוּרה טרם ייסלל בימים ההם, ובלילות, במטר־יריות, היה ישיום נושא על גבו סלי נשק, תחמושת, לחם ומים לנצורים. כל לילה שבא ישיום לירושלים, חג הוא לה. ואחר־כך… אבל מה כי אספר לכם על עלילותיו במלחמה, הלא הן כתוּבות על ספר מלחמות היהודים, וכל הרוצה ייתי אותו ספר ויחזה.

אלא שכאן מתחיל עיקר הסיפור שרציתי לספר לכם. רבים משומעי, משאני מגיע לכאן, פורשים והולכים להם, אף אתם אם יש בכם מי שקצרה רוחו יפנה לעיסוקיו, או יעשה כל שלבו חפץ.

עוד קודם לגמר הקרבות לקחו את ישיום והכניסוהו לאוּרוות הממלכה שעל יד לוד. כי אמרו, מעכשיו מה צורך לנו בו? שם הקצו לו דיר־פחים מרופש ואמרו לו: פה מקומך, פה רבץ עד שתיקרא. רבץ ישיום באותו דיר אפל, שומם ונדכא, ולא הוציאוהו משם אפילו לראות זיווה של חמה. בבוקר היה בא השומר, שם תבן ושעורים לפניו, יוצא ונועל את הדלת אחריו. אפילו אותו יום־שמחה, שנתקיימה בו תהלוכת הנצחון בכל ערי הארץ וּמושבותיה, ואת כל הסוסים שבאורוות הלבישו עדיים ומדים, מיני זוגים וצלצלים, והוציאום להראותם לפני כל העם, עמד ישיום בתוך פירשו ולא הודיעוהו דבר. תאמר, נשתכח מלב, אך לא מלב כל. רבים היו שזכרו את חסדו ושאלו, היכן ישיום זה שבנערותו עשו לו פומבי גדול בלוחות קרן־הקיימת ואחר־כך נודע לשם כנושא־סבל של כלי־החירות אשר לנו? דחאום בקש ואמרו: מה לכם שואלים על אחד חמור, והיום לנו סוסים אבירים, נאים מסוסי פרעה, הדורים מסוסי שלמה. אך תשובה זו לא סיברה אזניהם של רבים מאנשי ירושלים ומאנשי יישובי הספר, שסברו, חמור בהמת־הארץ הוא ועשוי הוא להועיל במקומות שחמורים מהלכים בהם וסוסים אינם מהלכים בהם, שהם רוב מקומות. משרבו המתלוננים, יצא צו מלפני השלטון לבל ייזכר ולבל ייפקד שמו של ישיום, לפי ששם זה – טעם מרדות יש בו ועשוי לקומם את העם על מאשריו. כל מקום שנכתב ישיום מחקוּהוּ, וכל אדם שהזכיר שם ישיום נעשה חשוד כקושר במלכות.

צו זה אפשר שהפחיד רבים, אבל לא את מורדו, העגלון שלנו. חזרו ימים כתיקונם במשק, והכל הרגישו בחסרונו של ישיום. הלך מורדו אל הרשות לבקש שיחזירו את ישיום. אמרו לו: אפשר שנצטרך בו עוד. הלך להשתדל אצל רבים ודחאוהו בשהי־פהי. הלך אצל אותו פקיד ממחלקת החקלאות, שאתונו נתעברה מישיום, שמא יעזור לו, – משך הלה בכתפיו ואמר: איני מכירך כלל, מה אתה בא אצלי. אמר לו מורדו: הלא זרעו של ישיום בחצרך, מה אתה מתנכר לאביו־מולידו? אמר: כבר מזמן מכרנוהו ואל תזכיר שם זה, שאתה מתחייב בנפשך, וסילקו מעל פניו. הקיצור: גורש מורדו ממשרד למשרד ומלשכה ללשכה והעלה חרס בידו.

נתהפך עליו גלגלו של ישום. לא עליכם, חברים, מכאוב כמכאובו.

מי שלא ראהו באותם הימים, לא ראה ברייה עלובה מימיו. רבוץ היה באותו דיר, כל־כולו מכוסה סחי, עיניו זולגות דמעות סמיכות כעין המוגלה, לסתותיו נפוּלות, זיפיו מדובללים, צלעותיו בולטות, מפסעותיו רוטטות, זנבו מדוּלדל, נסתלק צלם־בהמה ממנו. מאכלות שהקריבו לפניו, לא נגע בהם, והסתפק בקב של תבן שלא לגווע. ברוב יאושו היה מהרהר בדברי־הימים ומעלה זכרונות. מהרהר היה באבותיו ובאמותיו, בחמורו של אברהם, באתונו של בלעם, באתונות של קיש… ועד דורות אחרונים. אין לו מה שיתבייש ביוחסין שלו, כולם זיכו את בעליהם ולולי הם, ודאי לא היה העולם כפי שהוא… זכר ימי הטובה שלו, איך חיבבוהו הכל, איך היה מושך בכרכרה והולך בתלמים, ונושא בפחי המים ובשקים… געגועים עזים תקפוהו על מורדו ועל פיני, שאפילו שבטיהם, שבטי אוהב, ערבים לו. זכר שעשועיו עם הילדים, תעלוליו עם הגדולים, נכמרו רחמיו על עצמו ולא ידע, למה עוללו לו כך. פשפש במעשיו וחטאים לא מצא. כלום באמת נשכחתי מלב? – שאל. בכה בכה בלילה ודמעתו על לחיו, אין לו מנחם מכל אוהביו…

פעם אחת, כשהיה ישיום שרוי בקהות חושים, מנמנם מרוב דכדוך וחולשת־הדעת, שוגה בהזיות ממין ההזיות שפוקדות אותו באותם הימים, רואה עצמו מקפץ ומדלג על הגבעות, מרכיב את פיני והופכו על הארץ וכיוצא באלה, שמע קול נעירה מבחוץ. ננער מהזיותיו, נעמד על ארבעותיו ונגש אל האשנב. ראה אתון הולכת בדרך, ונער גם הוא. החזירה לו האתון קול נעירה, והחזיר הוא לה. נעצרה האתון והסתכלה בו, וחש ישיום שתשוקתה אליו. החל מבעט בקיר, מבעט ומכה. שמע השומר, נכנס אל הדיר, גידפו בכל לשון, בעט בכרסו, הצליף על גבו בשוט שבידו באכזריות חימה ושטף־אף ולא אמר די, עד שקרס ישיום תחתיו, כולו פצע וחבוּרה ומכה טריה.

באותו לילה נתעוררה בישיום רוח מרדות שבו. קם ונגח את דלת דירו במצחו, נגפה בצלעותיו ובעכוזו, בעטה ברגליו, עד שֶפְרָצָה, יצא וברח.

היה לילה, וישיום אינו יודע היכן הוא מצוי. לפנים נהירים היו לו שבילי הארץ, בין באור בין בחשכה. עכשיו – דומה הכל נשתנה. בקתות שעמדו בצד הדרך – נסתרו, פרדסים – יבשו, כפרים – נמחו, ואין עשן עולה מתנוריהם. אף הריחות – לא כשהיו. לא ריח גמלים, לא ריח זרדים, לא ריח גללים מיובשים. מפה ומשם מבהיקים לעיניו בתי פח, ואינו יודע מה הם. אף קולות שרגיל היה לשמוע, אינו שומעם עוד. כאילו מתו כל הכלבים ופגרו כל החמורים, והוא חמור יחידי נשאר בחללו של עולם. הרביץ עצמו בתעלה שליד הכביש ואמר: נחכה עד הבוקר ונראה.

משהאיר השחר, קם ישיום על רגליו, מצמץ בעיניו ופלבל לצדדים ולבו היה חלוק עליו, לאן יפנה. עד שהוא מפקפק, נשתקשק הכביש מכלי־רכב גדולים וקטנים, וכולם שוקקים כלפי מערב. באה איזו ברוקווי גמלונית, הדפה אותו בעכוזו ומכוח אותה הדיפה, נישא אף הוא מערבה. רץ, טפוף ודדה, טפוף ודדה על גבי הכביש, עד שהגיע לתל־אביב. כאן עלו בנחיריו ריחות של בנזין ועטרן ואבק, ועלו באוזניו קולות של כלי־רכב, ושבעים לשון, שאפילו אחת מהן אינו שומע, ולא היה בכל אלה כדי להורותו לא דרך ולא סימן של דרך. מה עשה? עשה כהרגלו לעשות מנערותו, השפיל את חוטמו אל המדרכה והלך אחר חוטמו, הלוך ורחרח את אבק המדרכה, עד שימצא גלל להחיות בו את נפשו, וזה יורהו את הדרך למקום שבהמות מצויות בו. גלל לא מצא, כמובן, אך תוך שהוא כרוך אחר חוטמו, נתקל בערימה של בלואים שדמתה עליו ככפיפה של חרובים. לאמיתו של דבר היה זה צרור עצמותיו של פושט־יד זקן, שהיה רבוץ שם ספק מנמנם ספק מת, ידו פשוּטה לפניו, ואגודות של זבובים יונקים בתאווה מזוויות עיניו. רחרח בו ישיום מכאן ומכאן ונשף עליו מהבל אפו, ולא נזדעזע הזקן. החל כוסס את כנף בגדו, ולא נתעורר. כיוון שלא טעם בו טעם, נפנה ישיום אל צד וראה קופסה לפניו, תחב את חרטומו לתוכה, נצמדה אליו והחלה לקשקש ולצלצל “גלין־גלין.” נתעורר הזקן, מצמץ בעיניו וראה את ישיום. נשתפך חיוך על פניו ומלמל כמי שנעשה לו חסד: “אה, חמור! באמת חמור! ואני אמרתי פסוּ חמורים מן הארץ!” שלף את הקופסה שהיתה חסומה על חרטומו של החמור, צחק ואמר: “אי חמור שוטה, חמור שוטה, רוצה אתה אותן שתיים־שלוש פרוטות שבתחתית הקופסה? טול אותן, מה חפץ לי בהן! אפילו הקופסה גדושה על פיה, לא תשיג ידך לקנות כיכר לחם בעבורה!” תמה ישיום ותלה בו עינים שואלות. צחק הזקן ואמר: “תמה אתה, למה אני יושב כאן? אגיד לך למה, כדי לבלבל דעתן של הבריות, שמי שיש לו כליות, רואה אותי וכליותיו מייסרות אותו. אלמלא אני כאן, כל האנשים שבעיר מפוייסים עם עצמם.” עמד ישיום שרוי בעצב ועיניו אגמים של עגמה. ראהו הזקן בכך ואמר: “חמור, חמור, לך והודע על עצמך ברחובות וּבשווקים, שידעו כל העולם שלא נכרת עוד גזע החמורים מן הארץ.”

פנה מעמו ישיום וירט במורד הרחוב. עברו עליו אנשים ונשים ולא נתנו דעתם עליו. הציץ בכל אחד מהם, ולא מצא שביב מאיר כנגדו. כולם משוממים או זעומים, וּפניהם נבולות, כאילו נמלטים מבית־מריבה. נתעכרה עליו רוחו, שאין איש מכירו והכל מתכחשים לו, ודמעה דלוחה נטפה מעינו ונגרה בעצלתיים על גרם לחיו. עם כך מצא עצמו עומד בקרן של כיכר הומיה וליד דוכן של גאזוז. מאחר שהיה צמא, נשא ראשו אל ברז הצנצן, שהיה מטיף־נטפים אדומים וסמיכים לתוך כוס. עוד הוא עומד ומונה את הנטפים, ראתו זיבורת אחת ונתבהלה מאד. זכרתו אותה זיבורת מן הימים שהיה מוביל אשפה לשדות וידעה כל חסדיו. בקשה להזהירו, זנקה מנזרו של צנצן הגאזוז, קפצה ועופפה מסביב לראשו של ישיום זגזגים־זגזגים סביב־סביב וזמזמה לו באוזניו ואמרה:

זקור זנבך וזוז מזה, וזיל וזנח זה זבול זדים כולו זנוּנים, אוזניך שים בזמום זהום, בגזר זנבית שים העכוז, היה ניזון זירים בזוז וזכור כי טוב חצי אבוז תירז גרוז, ויש עמו עזמה עזוז, מזבחי בז ורוגז בם, ראה הוזהרת על הזמם.

לא הבין ישיום את דבר האזהרה וכמעט נקזזו אוזניו מן הזמזוּם המפזז ומנתז כחזיזים מעל ראשו. אילו היה מבין, היה עוזב מיד את העיר וניצל מצרה גדולה.

אותו יום, אחד הימים שלפני בחירות היה, כשכל העיר כולה – כרוז על גבי כרוז. אין לך זיז שבכותל שלא נדבק עליו שלט צבעונין, ואין לך עמוד שאינו מכוסה בכל אותיות הא"ב. אתה הולך ברחוב ודומה אתה צועד בין שיטין של אותיות פורחות. מכל עבר ממטירים עליך כרזות ומבלבלים דעתך בצווחות, עד שמתחרשות אוזניך.

וזה הדבר אשר קרה את ישיום: נער אחד מנערי הרחוב, שנשא כרוזים בחיקו, חיפש מקום להדביק עליו כרוז ולא מצא. לא היתה זרת פנויה מהם. ראה את ישיום צועד ברחוב. נצנץ בו רעיון. מיהר והדביק על צדו, לכל רוחב הגרם, שלט, ועליו אות גדולה מאותיות הא“ב. חלק לו בעיטה בעכוזו ואמר: רוץ הודע שבחיה של אות זו לפני המונה של העיר. עמדו האנשים שעל המדרכות מלכת והתייצבו להסתכל בחמור ובאות הדבוקה לו על צלעותיו. חציים התמוגגו מרוב צחוק ונחת וחציים התפקעו מרוב רוגז. קראו הנרגזים לעומת הנהנים: מה אתם נהנים? חכמה גדולה היא לערבב חמור חמורתיים נבער מדעת במלחמת האותיות? ענו להם אלה: הנה, זוהי גדולתנו, שאפילו חמורים אומרים תהילתנו! נתרתחו הנרגזים וקראו: שלכם הוא? אמרו הנהנים: כל מה שאתם רואים – שלנו! התפרצו כמה מחמומי המוח ועמדו לקרוע את השלט מעל גבו של ישיום. באו אחרים ועמדו לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידיים של ממש. באו שוטרים באלותיהם והפרידו בין הניצים. בין כך ובין כך קרב נער אחד מנערי הרחוב אל ישיום והדביק לו שלט גדול על צלעותיו מצדו השני ועליו אות אחרת מאותיות הא”ב, היפוכה של הראשונה. נחלק שוב ההמון לשתיים. אלה שצחקו תחילה, קפץ עליהם רוגז, אלה שרגזו – ששוּ מעיהם. התפרצו הראשונים לקרוע מעליו את השלט, באו האחרונים לסוכך עליו. התגלגלו הדברים לידי תגרת ידים של ממש. באה פלוגה של שוטרים והפרידה בין הניצים וקרעה את שני השלטים מעל גבו של החמור.

מכל אותה מהומה יצא ישיום בשן ועין, חבול בכל גופו. וסאת ייסוריו לא נמלאה עדיין. אך נמלט מידי ההמון, סחוף ודווי, ולבו בל עמו, ראוהו שני אנשים שהליכותיהם מוזרות, הצביעו עליו והיו מתלחשים ביניהם. האחד היה מודענו ויינגרטן, שכפי שסיפרתי לכם כבר נעשה סוחר־בשר בעיר, והשני גוץ וכרסתן, שפניו מכורכמות וחמוצות, כמי שארס מפעפע לו בכרסו, את שמו אינני יודע.

לחש הגוץ לויינגרטן: ראית?

ענה ויינגרטן: ראיתי, מכיר אני אותו.

ענה הגוץ: ובכן?

אמר ויינגרטן: בעלי שרד במקום.

אמר הגוץ: לא יחרץ.

אמר ויינגרטן: ניחא, נשקול למקולין.

אמר הגוץ: תחילה שקלים אחר שוקלים.

הפך ויינגרטן כף ידו במהפך־שאלה כאומר: משמע?

קמצץ הגוץ אצבעות ידו באתנחתא, כאומר: כתר זעיר!

הרחיף ויינגרטן ידו לעבר הרחוב כאומר: יברח!

הבריג הגוץ אצבעו על צדעו כאומר: חסר־דעה אתה!

נפנו שניהם, עקרו רגליהם ומיהרו לאחד הרחובות הצדדיים. בדרך פירש הגוץ לפני ויינגרטן: שוטה, תחילה מוכרים, אחר צדים. שאל ויינגרטן: ואם יברח? אמר לו הגוץ: שוטה, ומה בכך? לאחר שמכרנו, מה הפרש בדבר? ענה ויינגרטן: בנתי. נכנסו לחצר אחת, שהיו בה חבורות חבורות של אנשים, כל חבורה מתלחשת לעצמה ובלשון שלה. נגשו אל אחת החבורות והפילו הברה: “יש!” קם ריגוש גדול בחבורה, אלה לחצו ידים זה לזה, אלה קראו קריאות עצורות של שמחה, אחדים צלצלו במעות שבידיהם וגלגלון באוויר, ואחרים החליפו ניירות ירוקים אלה עם אלה. רק הגוץ, שעמד בתווך, לא נסתלק קור־רוחו, השביח את הסערה ואמר: רבותי, ההתרגשות היא מנת־חלקם של הולכי־בטל, אנחנו – לעבודה! היכן שומסקי הקצב? מיד עברה הרינה: היכן שומסקי הקצב? היכן שומסקי הקצב? קיראו לשומסקי הקצב! הלך ויינגרטן לקרוא לשומסקי הקצב. שאל אחד את הגוץ: כשר? אמר הגוץ: אף למהדרין. שאל שני: והיכן הבעל־דבר? אמר הגוץ: כמטחווי זרוע. שאל שלישי: בעל־כנף? אמר הגוץ: לא. שאל רביעי: מעלה גירה? אמר הגוץ: כן. בינתיים בא שומסקי הקצב. מיד החלו מדיינים, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים. לבסוף אמר הגוץ לשומסקי: קירבו וכרעיו – מאה, הראש והפדר – מאה וחמשים, שתי הכליות והחלב על הכסלים והיותרת על הכבד על הכליות – מאתיים, החזה והשוק – עוד מאה, עור החמור וכל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו – אלף! הצהיבו פניו של הקצב, פרטט בשפתיו בינו לבין עצמו תוך שהוא מצלצל במעות שבכיסו, הניע בראשו ואמר: הרבה! אמר הגוץ: פשיטא, דררא דממונא! אמר הקצב: אף־על־פי־כן! פרשה כל החבורה אל צד והניחה את שומסקי לבדו לשעה של כלום. נתייעצו ביניהם ברמזי־רמזים, לסוף קראוהו והודיעוהו: בפחות אי־אפשר. אמר שומסקי: בשום פנים? אמר הגוץ: בשום פנים! אמר שומסקי: מנוי וגמור.

נשא שומסקי רגליו משם והלך אל האטליז שלו, הרים את הבריח, פתח את הדלת, נכנס, לבש את סינורו והתייצב מאחורי דוכנו. עברה שם אשה אחת עם אמתחתה וראתה שהאטליז פתוח, והקצב עומד וממתין, נכנסה ושאלה בחשאי: יש משהו, שומסקי? אמר לה שומסקי: בשבילך יהיה, היום אחר־הצהרים. חוננה אותו האשה במיטב חיוכיה ואמרה: ידעתי שלא תשכח אותי, והסתלקה חיש־מהר החוצה. בדרכה לביתה אמרה אל לבה: רוחב־לב היא מידה נעלה והלכה ובישרה את הבשורה לשכנתה והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. קפצה שכנתה משמחה ואמרה בלבה: צרות־עין היא מידה מגונה והלכה והודיעה על הדבר לשכנתה, והשביעתה לא לספר את הדבר לאיש. הכלל, משכנה לשכנה, ולא עברה שעה קלה ותור ארוך של נשים, זקנים וטף נתמשך מפתח אטליזו של שומסקי והקיף כמה וכמה רחובות. עומדים הכל בתור ואין איש מגיד לרעהו חצי דבר, שחזקה עליהם שבועת שכניהם. אך כל העובר ורואה תור, אומר בלבו: כולם עומדים, אעמוד גם אני. אפשר מוכרים כאן צלחות, אפשר גרביים, אפשר דברי מתיקה, כולם חסרים אנו, – ועומד גם הוא. משעברו שתים־שלוש שעות, ואין התור זז אפילו כזנב הלטאה, התחילו הבריות רוקעים ברגליהם ורוגזים מקוצר־רוח ודומה להם שכל העומד לפניהם הוא פורץ תור ומשיג גבול. צועקת אשה על בחור: חמור! כלל לא עמדת כאן! מחזיר לה הבחור: את חמורה! עמדתי כאן לפניך! שומע זאת זקן וצועק: בהמות שכמותכם! מה אתם מכנים זה את זה חמור? שומעת זאת אשה אחרת ומקוננת: כן, כולנו חמורים שעומדים אנחנו ואיננו יודעים למה. שומעת זאת רעותה וקוראת: אם חמורה את, למה את עומדת כאן? עונה לה הראשונה: קבורת חמור תהי קבורתך, נבלה שכמותך! הקיצור, עברו הדברים מתגרות־שפתיים לתגרות־ידיים, וכמה נשים נתעלפו על המדרכה לאלתר. באו שוטרים להפריד בין הניצים ולהחיות את המתעלפות ושאלו את האנשים, למה אתם עומדים כאן? מילאו הכל פיהם מיים ושתקו, שנשבעו לא להגיד דבר. באו השוטרים אל שומסקי ושאלו אותו: מה קול התור הזה הצובא על פתחך? משך שומסקי בכתפיו ואמר: השומר ישראל אנכי? רואים אתם שדוכני ריק!

מכאן לכאן, נודע לסוכני הרשות כי חמור מתהלך בעיר וחבר־מרעים אומרים לצודו ולחלקו שלל ביניהם. כיוון שמקובל עליהם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב – ציוו על השוטרים להניח כל עניין אחר, למצוא ולהביא את החמור.

דחופים ובהולים יצאו שני מנייני שוטרים ברכב וברגל, אל כל קצות העיר למצוא את החמור. תרו וחיפשו, בדקו ובלשו, ולא הניחו פנה או סימטא, קרן רחוב וקרן זווית, חצר וקרפיף בכל העיר כולה שלא בדקום, ולסוף שעות רבות חזרו אל המטה והודיעו: לא מצאנו. גער בהם ראש המשטרה וצעק: חרפה אתם ממיטים על משטרת ישראל! יצאו בשנייה ולא מצאו.

לערב בא נער אחד אל מטה המשטרה והודיע שראה חמור ליד גדר גן־החיות. מיד יצאו שני מנייני שוטרים דחופים ובהולים, הקיפו את כל גן־הדסה סביב־סביב עד שמצאו את ישיום עומד וממתיק רחרוחים עם חמור גן־החיות שמעבר לגדר מזה. כפתוהו והובילוהו לבית־הסוהר ביפו וחבשוהו בתא שבחצר.

עמד ישיום באותו תא, וככל שהרהר לא ידע, מה עוון מצאו בו להטילו לכלא.

חלף קציר כלה קיץ, וישיום עודו מוטל בתאו. מרוב צער ויסורים נשתנה כל כך שאילו ראהו מורדו עצמו, לא היה מכירו. עצמיו רחפו, יצורי־גוו רעדו ולא נותר בו ממה שהיה לו בנעוריו אלא זיק עמום שבעין, שלא כבה. קשה מכל – שדבקו בו מידות משונות שלא ידעו אבותיו, כגון שהיה מפלבל בעיניו ובוטש ללא הרף באחת מקדמיותיו, ושנעשה רטנן ותרעומתן ללא תקנה. קשה היה לראותו בכך. הרהורים רעים מכעירים נפשה של כל ברייה, מכעירים אף את פניה שהם ראי לנפשה.

צר הדבר להגידו, חברים, אבל מחמת המצוקה והיאוש, בא ישיום לכלל מינוּת. כפר בעיקר וכיחש בבורא. כל השעות שהיה ער היה מעלה גרה של שנאה ומספיגה בריר של מזימות־נקם, שהוא לבדו מתק לחיכו. משנאת מרדפיו ומכלאיו יצא לשנוא כל ברייה בצורת אדם וכל מעשה ידיה.

כידוע לכם, צער מרובה והרהורים שדרכם להסתבך אלו באלו – עשויים לטרף את הדעת, וכך אירע לו לישיום, שלא עבר זמן רב והחל מגלה סימנים של טירוף. מבעט ברגליו, מכה ראשו בכותל, ומה שגרוע מזה – שכמה פעמים ביום היה משמיע נעירות איומות שכל בית הכלא מזדעזע מהן, חרדת אלהים. לא הועילו להשקיטו, לא גידופים ולא צליפות־שוט ולא חבטות־מקל. נורא מכל היה, כשבלילה־בלילה, שעה שהסוהר כאילו קפאהו ירח ורק חנית מזוקרת בראש חומתו – נקרעת לפתע הדממה מקול נעירה איומה המתגלגלת שברים־שברים על פני העיר עד שגוועת בקצות פרבריה. לבסוף לא יכלו עוד יושבי הכלא לשאתו. עשו יד אחת, הקימו מהומה גדולה ואמרו לשומרים, אם אינכם מוציאים מעלינו חמור משוגע זה, המחריד שנתנו בלילות וממרר לחמנו בימים – אנו פורצים לתאו ומפצחים את גולגלתו. הלכו השומרים אל הממונים עליהם, כי אף הם עצמם קצה נפשם בו, ואמרו להם. בדקו הממונים בערכאות ולא מצאו שום פסק הנוגע לדינו של החמור. תמהו ואמרו: למה, בעצם, הוא כלוא אצלנו? לא היה מי שישיב להם דבר. אמרו לשומרים: שלחוהו וילך לכל הרוחות.

בבוקר יום המחרת נכנס השומר לתאו של ישיום; פתח לפניו את הסורג, פרש ידו לפניו ואמר לו, בבקשה.

צא, צא, חבר – חזר ואמר השומר…

משונה הדבר, אבל אף כי נדמה לנו, צריך היה ישיום לפרוץ בצהלה מבעד לפתח אל מרחב הדרור, כי לרגע זה נכסף מעת שנכלא – הנה עמד על מקומו, לא נע ולא זע, רק הרטיט בראשו ומצמץ בעיניו בגלל אלומה צרה של אור שהבקיעה פנימה, וכאילו לא הבין מה רוצים ממנו.

צא, צא כבר – אמר השומר – צא וניפטר משגעונך. אך ישיום עמד על מקומו כמי שניטמטם. הלך השומר לאחוריו ובעט בעכוזו – ולא מש. גלגל זנבו כסליל – ולא מש. שם שתי ידיו על שתותיו ודחפו בכל כוח – ולא מש. נתקצף עליו וגידפו חמור משוגע בכל לשון – ולא מש.

הלך וקרא לעוד שני שומרים ואמר להם – ראיתם אסיר מטומטם? – פותחים לפניו את כלאו והוא מסרב לצאת. נכנסו שלושתם, קשרו חבל לצוארו והחלו מושכים בו בכל עוז. ככל שמשכו – כן נתעקש ישיום ומשך לאחוריו עד שהצמיד עכוזו לכותל וסימר רגליו לרצפה. מופלא הדבר, שלאחר ימי מצוקה כה רבים, היה כוחו גדול מכוח שלושה אנשים אלימים.

הרפו האנשים מן החבל, מחו זיעה מעל מצחיהם. עמדו וטיכסו עצה איך להמישו, כעוקרי עצים המדיינים ביניהם איך לשרש אילן עבות מקרקעו. ניסו בכה ובכה, לדחפו משלושה צדדים, לעקוד את רגליו, לעקם את ראשו על צוארו – ולא עלה בידם. לבסוף נתייאשו והלכו אל ראש בית־הסוהר, אולי ימצא הוא עצה איך לסלק חמור מטורף זה מתאו שהוא רואה אותו כביתו.

לאחר שהלכו להם ונותר ישיום לבדו, היה לו כאילו סרה אימת חרב מעל צוארו. מעט־מעט נתאושש ונשא ראשו. כשנשא את ראשו – החלו נחיריו מרטיטות וכשתמה למה הן מרטיטות, ראה שקרן־אור של זהב המפציעה מבעד לפתח היא שמרטיטה אותן. משחש ישיום בריחה של קרן זו שאבק־פז שלה נראה לו כוילון של משי – עשה צעד אחד, ועוד צעד אחד, כמהסס, ומכאן לכאן – מצא עצמו מעבר לפתח ובחצר, ששם היה האור שפוך כאגם גדול. מצמץ ישיום בעיניו מפני האור הלבן, כמתיירא ממנו, והסתכל על סביבותיו. לא היה אדם מסביב. רק שממון צחיח של בוקר קיץ והשמש מצהירה בעיצומה. עברה צמרמורת בעורו של ישיום, מעין צמרמורת של היוצא מן הצינה לחמה, ביחוד חמה של בוקר. עשה עוד צעדים מספר והגיע אל שער התייל. כיון שבאותה שעה פתחו שוטרים את השער להכניס אסיר לחצר, לא נתן איש דעתו על כך שחמק ישיום ויצא.

עמד ישיום בכיכר הרחוב של יפו והשתומם על העולם, כמה זר הוא. עוברות נשים מעוברות וסלים בידיהן, רוכלים עומדים ליד דוכנים וירקות שטוחים עליהם, מן הסמטאות עולה קול משור וקורנס של בתי־מלאכה, ומן המסעדה יוצא ריח מאכלים, נשא ישיום חוטמו להכיר בריח המאכלים ולא הכירם. לא היו אלה מאכלים מפולפלים של ערביים, לא מאכלים מבושמים של מזרחיים ולא מאכלים מבוצלים של מערביים. אין פלא שלא הכירם. היו אלה מאכלים של בולגריים שריחם ממלא את הכיכר, ריח קאצ’קאוואל, ריח ירקות מבושלים ג’ובץ, וריח שעועית בתבלינים, אותם לא טעם מימיו.

עד שהוא תוהה – רקע כנגדו פוחח אחד וקרא: הה! נבהל ישיום מאד ונשא רגליו במרוצה גדולה מבלי הבט לאחוריו, שד רודפו.

קרוב לשני מיל כמדומה הוא אורכו של רחוב יפו־תל־אביב והוא הומה וסואן יותר מכל הרחובות שבעיר – אך מכוח אימת־המרדף עברהו ישיום מקצה עד קצה בשעטה אחת, בפחות מרבע שעה. משהגיע לקצהו – עמד רגע לשאוף רוח, נשא עיניו על סביביו, השקיף על הבקעה ההומה, אחר נתן ראש ודירדר במורד, טפוף ודדה, עד שהגיע לפרבר. הגיע לפרבר, האט מהלכו, נתחכך בצריפים, עבר בסמטאות מרופשות שמי שופכין מפכים בהן והתנהל לאיטו כאילו היה ברחובו שלו. אך עוד הוא מהלך כברחובו, שמע קול כלבים נובחים. נשא רגליו לרוץ והיו הם רצים ומנבחים לשני צדדיו, רודפים ומנבחים עד שהוציאוהו לתחום השדה. שם עמדו ונבחו עליו מרחוק. אם מכירים אתם את כלבי השכונות ודאי אתם יודעים שזה דרכם, לעמוד על גבול מושבם ולגדף את הזר מרחוק.

לא ברור אם מכוח הזכרון הסמוי או מקרה הוא בלבד – אך רגליו של ישיום נשאוהו בדרך העולה ירושלימה, היא הדרך שכבשוה פרסותיו בעודו מוביל צידה למגינים, בטרם נסללה. היה ישיום רץ ומהלך, רץ ומהלך, טפוף טפוף טפוף, עד שהגיע לגבעות הסלע. כשהגיע לשם, היה לו כאילו נשכחו כל תלאותיו, ימי עניו ומרודיו ושבתו בכלא. השפיל חטמו לעפר והחל מרחרח ונושף בו בקוים מסולסלים כבימי הטובה, ומשראה שהוא מבדיל בין המינים לפי ריחם, בין קוץ לברקן, בין דרדר לקורטם, בין עולש לחלמית – ידע שאכן שב לאיתנו. ליחך ומילא את כרסו כדי שבעו, אחר תר מסביב ומצא כיכר קטנה שעפרה שחוק ונקי מאבנים, הפך עצמו על גבו, התגלגל והתפלש שלוש פעמים, קם על רגליו, צמרר את עורו, את ראשו ואת אזניו לנער את האבק, והמשיך ללכת.

לעת הצהרים הגיע ישיום לפרשת הדרכים של הרטוב ולא ידע איזה דרך יבור, לימין או לשמאל. מימין ראה אלפי בתי־פחים נוצצים בשמש וברקם מרצד, ומשמאל – בתי־עץ על קביים, והוא לא הכיר לא את אלה ולא את אלה. מה עשה? עשה ככל חמור. נקט דרך בינונית והלך אחר חוטמו במעלה ההר, בדרך לא סלולה.

לאחר שעה ארוכה הגיע לנס־הרים, ומשעמד על הפסגה וראה חצי ארץ־ישראל פרושה לרגליו – התמלא גבורה כארי ונשא קולו בנעירה אדירה שהדיה נתגלגלו בגיאיות ונתפשטו כאדוות גלים בשפלה. לולא היינו יודעים שישיום בור גמור היה, היינו סבורים שלמד ישעיהו פרק מ', על הר גבה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים. אחר שילח רגליו כאילה וקיפץ על הסלעים, דילג על הגבעות. עם כך נכנס בין שתילים רכים של אורן המבצבצים מתוך הקוצים הצהובים ורחרח בהם, כי היה ריחם רענן כריח מים. ישיום לא ידע שבתוך יער הוא מהלך, מה גם יער של הקרן הקיימת. ראהו שומר היער, הטיל בו אבנים, צעק אחריו מלא, רדפו, עד שגירשהו אל דרך האבנים. הלך ישיום בדרך בראש שפוף עד שראה עץ זית. הרביץ עצמו בצלו ואמר, כאן אפוש מעט ואחשב את דרכי.

כאן ברצוּני לומר משהו על תכונות החמור. רוב בני־אדם סבורים שהחמור, שמוצאו מן הערוד, הריהו פרא למוד־מדבר ואל המדבר תשוקתו. אך יוסר אפסר מעל צוארו – ובחיי דרור ימצא אושרו. לא כן הדבר. החמור הוא ברייה צייתנית ואוהבת בית ואפילו היא מרדנית כישיום בנערותו ומתפרצת מאדוניה – סופה שהיא חוזרת אל אבוס בעליה. חמורים של יוון נתפרסמו ביצריהם הרעים, חמורים של ארץ־ישראל נתפרסמו באהבת העול ובכוח סיבלם. כמה בהמות וחיות זכו לכבוד בארץ־ישראל, כמו הצבי, הראם, השור והחמור, אלא שהודם של הראשונים פנה הלך, שלא לומר שהם עצמם נתמעטו ואזלו, והודו של החמור נשאר בעינו, שלא לומר שמעולם לא עזב את הארץ. הראשונים נשתבחו בקרניהם וביפי תארם והוא – במעלות רוחו. זו הסיבה כנראה, שזכה למה שלא זכו הם: לשאת את יצחק לעקדה, את בלעם לאוהלי יעקב, את שאול להוליך אל המלוכה, וכן יזכה במהרה בימינו לשאת משיח על גבו. אין לך חמור בכל הארץ שאינו מזמן עצמו להיות חמורו של משיח. כל כך נתחבב החמור על ישראל, עד שהיו אומרים – הרואה חמור בחלום – יצפה לישועה. כמו־כן כינו מיני צמחים על שמו, כמו – חזרת החמור, קישוא החמור, ירוקת החמור, חומצת החמור. גבורת החמור החי נודעה בשערים בימי קדם, ומן הראוי להזכיר שאפילו בלחי החמור המת, הצליח שמשון להכות אלף איש.

כל העמים שישבו בארץ חיבבו את החמור. הערביים, שסיפרו עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר – והוא חמור דק־גו, קטן־קומה, זריז, קונדסי, טופפני ולבו טוב עליו אגדות לאין־ספור, מנו בו ארבעה מינים עיקריים: עייר ביחוד לאנשים מעם־הארץ; פרא – והוא חמור עז, שעורו שחור, חלק ומבריק כמשוח בשמן, וגבו מחודד – ברייה סוררת, מרדנית, אך נבונה, וכוחה במותניה, יפה להובלת משאות קלים על אוכף או באמתחת, כגון אריגים וירקות, אף טובה למשוך בשיירת גמלים; חמור־גרם – או חמור סתם, הוא החמור המצוי, שקומתו בינונית, עורו גס, שערו זיפני וקשה וגוונו אפור, עתים לצד הלבן עתים לצד השחור, ברייה ידועת־סבל, קשת־רוח ומרת־נפש ואטומת־מוח, יפה לעבודות השדה, לחרישה. לדישה־במורג, לסיבוב אנטיליה על הבאר, הכלל – לכל מלאכה בזוייה; אביר – והוא חמור לבן, גבה־קומה, גא ונשוא־פנים, ונועד לשאת על גבו סוחרים שמרכולתם יקרה, כגון משי ועדיים, ואנשים נכבדים ורמי־יחס. בין אלה לאלה עוד כמה מינים שלא כאן המקום למנותם.

כל זה ללמדכם, שהחמור הוא הוא בהמת־הארץ, מעפרה קורץ ובין קוציה ודרדריה גדל, דבק בה לאהבה אותה ולא עזבה, מימי קדם ועד עתה.

ובכן, רבץ ישיום בצל עץ הזית, העלה גרה והרהר במה שעבר עליו ובמה שמעותד לו. תמיה היה איך קרה הדבר שעבר כברת־ארץ כה גדולה ושום איש מיושבי הכפרים לא שלח יד לתפסו כדי לאסרו לעגלתו או לטעון משא על גבו. ביקש תשובה על כך ולא מצא. בשעה אחרת ובמקום אחר, ודאי היה נתפס ליאוש ולמרה שחורה, אך עתה, שהיה רבוץ בשדה ומעלה גרה להנאתו, אמר בלבו: צא וחשב. רוב רובה של ארץ־ישראל הרים, גליל עליון, גליל תחתון, שלוחות אפרים והכרמל, הרי ירושלים וחברון, מדבר יהודה והנגב, ובכל אלה אי־אפשר לעבוד את האדמה ללא חמור. כי מה יתרון החמור על כל בהמה? – שהוא מהלך בין צורים, אינו בז לשום מלאכה, נוטה שכמו לסבול, אינו מתיירא מחמה וגשמים ומסתפק בקב של שעורים מערב שבת לערב שבת. סופם שהם נזקקים לי, קושרים אפסר לצוארי ושמים איבוס לפני ורותמים אותי למלאכות שאני רגיל להן. יש יום והוא קרוב.

משאמר כך, נחה עליו דעתו, עצם עיניו ונתנמנם. מתוך הנמנום שמע, או דמה ששמע, קול מפזם, מפזם ומזמר, כמו עולה ברוח חרישית מבקעה רחוקה ונגינתו נעימה:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשׂרֵקָה בְּנֵי אֲתֹנוֹ

בְּכוֹר חֲמוֹר הָדָר לוֹ מֵרֹאשׁ צוּרִים יִנְעַר:

יַט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וְעַל כָּתֵף יִשָׂא

רַגְלָיו לָרוּץ אֹרַח, יִרְבַּץ בַּצָּהֳרָיִם:

יָשׁוּף נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וְקָדְקֹד אוֹיְבָיו יִמְחַץ

בְּרוּחַ אַפּוֹ יְפִיצֵם וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן:

טוֹבֵל בַּפֶּלֶג רַגְלָיו וְלְשׁוֹנוֹ תְּלַחֵךְ דּשֶׁא

יִדְרֹךְ עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ צוֹפֶה גִבְעוֹת עוֹלָם:

חֲמוֹר־חַמוֹרָתַיִם עָז־לוֹ זַרְעוֹ יִשְׂגֶּה מְאֹד

מְבָרֲכָיו בָּרוּךְ וְאוֹרֲרָיו אָרוּר:

וכל־כך ערב לו הזמר – ששקע בתרדמה.

שעה אחת או שתיים היה ישיום ישן שינה עמוקה שכמותה לא ידע זה ירחים רבים. אחר־כך חש זבוב עולה ויורד על פניו ונדמה לו ששמע קול שיח דברים, כמו מרחוק, אך קרב ובא. חשב, אולי מתוך החלום שמע, אך עד שהוא מתעצל לפקוח עיניו ואזניו מלים תבחן, חש יד נוגעת בצוארו. בבת־אחת נתרומם על רגליו, ועם כך ראה לפניו שני אנשים, אחד זקן וזקן לבן לו, והשני צעיר ושערו שחור. כנראה שבגלל לבושם שהיה עני, ומראה פניהם שהפיק חיבה, לא נבהל מהם ישיום, אלא עמד על מקומו והניח להם לעשות בו כחפצם.

שם הזקן שתי ידיו על שכמו והצעיר קשר חבל לצוארו, ומשחש את ידיהם של הללו, חלפה צמרמורת של עונג בשדרתו של ישיום, אותה צמרמורת עצמה כבימים הרחוקים, כשהיה מורדו רותמו לכרכרה.

עלה הזקן על גבו וצייץ בלשונו כבקי ורגיל, והצעיר משך בחבל והלך לפניו. פסע ישיום אחר מובילו בשביל בין הסלעים והיה שוחק לעצמו מרוב הנאה, ובדי־עמל עלה בידו לכלוא שמחתו בקרבו לבל תפרוץ בנעירה. לאחר שעה לא ארוכה ראה ישיום כפר קטן בראש ההר, שבתיו בתי פחים ובתי עץ, יושב על שדות מעוזקים, בין גדרי אבן.

אותו כפר לא היה בו גם חמור אחד למשאוי, ומשראו תושביו מרחוק זקן משלהם רכוב על גבי חמור, הפליאם הדבר כל־כך שנתלקטו ליד השער, צעירים וזקנים, נשים ותינוקות בזרועותיהן, לראות במחזה. מילאו פיהם שחוק ובדיחה, ועד שהגיעו ישיום ורוכבו למבוא הכפר, כבר עמדה שם כל העדה להקביל את פניהם. לא הבין ישיום מהו כבוד־מלכים זה שחולקים לו, ונשתאה כל־כך עד שסבור היה שאת המשיח הוא נושא על גבו.

צהלו עוללים, שמחו בחורים ובתולות, נשים הרחיבו פיהן בצחוק וזקנים גיחכו לזקניהם, ומשנכנס ישיום לרחוב הכפר – פצח כל הקהל בשיר ומחא־כף:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְבַשֵׂר וְאוֹמֵר –

מְשִׁיחַ־צִדְקֵנוּ בָּא, עַל חֲמוֹר מְחַמֵּר,

קוֹל אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, הוּא דָוִד בְּעַצְמוֹ,

יִתְקַע שׁוֹפָר מֵרֹאשׁ הָהָר וִיקַבֵּץ נִדְּחֵי עַמוֹ.

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

בּוֹאוּ אַחֲרָיו נֵלְכָה

בוֹאוּ יַה־בַּחוּרִים, נֵלְכָה –

והיו מושכים אחריו עד שהגיעו לפתח ביתו של אותו זקן. שם הקיפו את ישיום, תהו עליו פנים ואחור, טפחו לו על צוארו ועל ירכיו ואמרו: הי חמור, הי חמור, חמור יפה שלא ראינו כמותו. הי חבוב, הי חבוב, זו בהמה נאה! ולא זזו מלחבבו ולא הניחו לו עד שלא הרכיבו כל תינוק ותינוק שבכפר על גבו. רק משירדו דמדומי ערב והנשים נזדרזו להכין פת־ערבית – התפזרו לבתיהם.

נטל הזקן לחמור וקשרו לעמוד שבחצרו, הניח לפניו שק של שעורים ואמר לו: אכול, אכול, למחר אנו משכימים ויורדים אל השדה. אכול, בֶּן־אתון, יש יום ואתה מוביל ראשית תבואתי. אכול, אכול.

בא לילה וירח סמוק עלה בהרי ירושלים. צללים נתמודדו על המורדות ורוח קלה הביאה עמה ריחות אלה ואורן. אנשי הכפר ישנו כבר את שנתם ושלווה היתה שרוייה בכל. הכל ישנים וישיום ער. ישיום ער ושתיים דמעות מתגלגלות מעיניו.

רשאים אנו לומר שהיו אלה דמעות של גיל, כי באותה שעה דומה היה לישיום שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.