את שעיה, שחקן הכדורגל המפורסם, אתם מכירים.

ובכן ג’מבו מן השכונה שלנו היה החבר של שעיה. כשהיה עובר ברחוב השכונה, היו הילדים מצביעים עליו ואומרים, הנה החבר של שעיה הולך, ומלווים אותו במבטיהם ביראת־כבוד. כשהיתה איזו ילדה משכונה אחרת באה לשחק עם הילדות שלנו בקלאס וג’מבו נראה להן, היו הן מפסיקות ממשחקן ולוחשות לה על אוזנה: את רואה את זה? זה החבר של שעיה, וזו משתאה אחריו בפליאה רבה.

לאמיתו של דבר, ג’מבו עצמו לא היה חברו של שעיה, אלא שאחיו הגדול ממנו למד עם שעיה בבית־הספר העממי, אך מאחר שהלה עזב זה מכבר את השכונה ואין איש זוכרו עוד, לא היינו מדקדקים בפרט זה. זכות זו היא שנתגלגלה עליו, שנעשה מלך השכונה והכל מקבלים עול מלכותו ברצון ובאהבה.

ג’מבו היה בחור גבוה וזקוף, בעל גוף שרירי ומתוח, מה שקוראים אתליטי. פנים שחומות היו לו שבאמצען אף פחוס, ממועך במקצת, זכר לקטטה שמילדוּת, ושפתו התחתונה היתה שסועה, זכר לקטטה אחרת. שערו השחור, המסורק לאחור, היה תמיד מבריק משמן המשחה ובעיניו השחורות היתה עכרורית צהובה שזרקה בהן טעם של מרירות. איש לא ידע אל נכון מה מעשהו של ג’מבו. היו שאמרו שהוא מלמד שחייה על שפת הים, אחרים – שהוא מדריך ב“גיבור ישראל,” ואחרים – שהוא מוכר כרטיסים ליד פתחי בתי הקולנוע. אלו ואלו לא היו להם ראיות לסברתם. עובדה היא שרוב שעות היום היה ג’מבו הולך בטל. בשעה עשר לערך, היה נראה כשהוא יוצא מצריפו שבקצה השכונה, לבוש בחולצת הטריקו הצהובה שלו, קצרת השרוולים, המבליטה יפה את חזהו, ובמכנסיו הכחולים, הצרים, החגורים מעט־מה מתחת למותן, מתוך רישול שבגינדור – והוא פוסע לאורך רחוב העפר אל קצהו השני, ששם הקיוסק של לייבל. ג’מבו היה צועד בראש זקוף, מבלי הבט ימין או שמאל ומבלי שעוֹת לנערים המשחקים בצידי הרחוב וחולקים לו כבוד. אם משום השסע שבשפתו ואם משום טיבו – לעולם היה דומה כאילו הבעת בוז מר על פניו, ומעולם לא זכה איש שיחוננו בחיוך. משהיה מגיע אל הקיוסק של לייבל, היה מרכיב עצמו על שרפרף בחוץ, ליד הפתח, מוציא חופן זרעונים מכיסו, מפצחם, ומסתכל נכחו על הרחוב. כך היה יושב ומסתכל שעות הרבה ואינו פונה לאיש. עתים עוברת נערה והוא משהה מבטו אחריה עד שנעלמת, עתים הוא עונה ברפרוף־עין, מעשה־חסד, למי שמברכו לשלום, עתים קם לרגע, קונה חפיסת שוקולד אצל לייבל וחוזר ומתיישב ושובר ממנה ריבועים־ריבועים. במה היה מהרהר ג’מבו כל אותן שעות שהוא בוהה נכחו, איש לא ידע, על־כל־פנים ודאי שלא היו אלה הרהורים שמחים, כי הבעת פניו היתה כשל מי שבוחל בכל מה שעיניו רואות.

בשעות אחר־הצהרים לא היינו רואים את ג’מבו, ובשעות הערב, אם לא הלך לאן שהלך, היה בא למועדון, ששם שולחן הפינג־פונג, משליט סדר ומטיל מרותו בנערים. כיון שג’מבו היה הטוב שבמשחקי הפינג־פונג בשכונה, שליט היה על השולחן רוב הערב, ובשעה שלא היה משחק, ישב על הספסל שליד הקיר, מונה את הנקודות, קובע את התור ופוסק בכל מחלוקת. פסק שלו לא היו עליו עוררין, ואם הרהיב מישהו לפקפק בו, מיד היה מטיל בו עיניו ומסנן מבין שפתיו, “סתלק ממני” והלה מתנדף כבהרף־עין. בדומה לכך, כשנופלת קטטה היה הוא מפריד בין הנצים בשתי תנופות זרוע, אחת לכאן ואחת לכאן, ושם לה קץ. בדומה לכך, כששניים מריבים בהוויות העולם, כגון זה אומר – פלאש גורדון שיחק בחרב השחורה שהוצג בגן־רינה, וזה אומר לא, כי שיחק באהבתיך לנצח באוריון, הולכים שניהם אצל ג’מבו והוא מפטיר להם כך או אחרת וסוף לויכוח. עד היכן הגיע כוח מרותו של ג’מבו בשכונה, אפשר ללמוד מעניין ג’נטילה.

מה עניין ג’נטילה? ג’נטילה היתה מעין מלכת היופי של השכונה. היא היתה יפהפיה באמת. שערות שחורות וחלקות היו לה עם פסוקת בצד, פנים לבנים, ועינים שחורות, פוזלות מעט, אך מין פזילה שיש בה קסם מיוחד – מסתורין, אם אפשר לומר כן. מביני־טעם היו אומרים – זוהי “פזילה איטלקית.” היא היתה צובעת את שפתיה ולובשת מין סוודר שחור בעל צוארון גבוה וצר, שהיה מבליט יפה את חזה הענוג, וחצאית אדומה היתה לה עם ריץ’־רץ' מאחור. היא היתה מהלכת הילוך זקוף וגא, בנענוע קל של הירכיים, ולא היה אדם אחד, מנער ועד זקן, שלא היה משתאה עליה בעוברה ברחוב. בהיותה על שפת הים – היתה כל השכונה מתגאה בה, כי לא נפריז אם נאמר שהיא הוציאה מוניטין לשכונה אפילו יותר מג’מבו, החבר של שעיה. הכל ידעו שג’נטילה היא מהשכונה שלנו ואת שם השכונה היו מבטאים בהברה אחת עם שמה. דבר המובן מאליו הוא כי ג’נטילה עצמה ידעה כמה יפה היא ונהגה כבוד בעצמה. שלא כרוב נערות השכונה, לא היתה מתערבת בין הבריות ולא היתה מצחקת עם הנערים, ובפומבי היתה מופעת רק פעמיים ביום. פעם אחת בבוקר, בצאתה לקנות לחמניות בחנות של זילבר, זה המכונה “הרצל” על שום זקנו, ופעם שניה בערב, בלכתה אל הקיוסק של לייבל לקנות ארטיק או דבר־מתיקה אחר. כל מי שרצה לחזות בה היה מכוון מהלכיו לשתי עתות אלה.

לאחר כל האמור לעיל לא ייפלא שכולנו חמדנו את ג’נטילה. אך כאן אנו מגיעים לעניין כוח שלטונו הגדול של ג’מבו. אף כי מעולם לא שמענו מפיו דבר־אזהרה כלשהו באשר לג’נטילה, ואף כי לא נראה בחברתה, לא בשעות היום ולא בשעות הערב – לא העיז איש מאתנו לקרב אליה, וכל־כך – רק משום שמקובל היה עלינו כי פרש חסותו עליה. כביכול קודש היא לו, כל הקרבים אליה יאשמו, רעה תבוא עליהם. ולא זו בלבד שלא היינו נטפלים אליה כליתר הנערות, ולא היינו שורקים מאחריה, ולא מושכים לה בשערה, ולא הולכים בעקבותיה בחבורה, ולא חומדים לצון עמה, ולא מלהגים עליה שלא בפניה, אלא שזכתה לכבוד ששום נערה לא זכתה לו, שבעוברנו על פניה, היינו נעצרים בהילוכנו, ואומרים לה בכובד ראש, “שלום ג’נטילה.”

אך נניח לג’נטילה ונפנה לענייננו.

בגינו של החבר של שעיה היה ראש מעייניה של השכונה בתחרויות כדורגל, וכל משחק של המכבי היה מטיל בה ריגוש גדול. יום ששעיה היה מבקיע שערים, היה יום חג ונצחון לשכונה, ויום שקבוצתו נוחלת מפלה – יום של אבל ובושת־פנים. ימים שלפני התחרות היתה מתחילה פרשת הניחושים, ובעקבותיהם ויכוחים גדולים שהכל נטלו בהם חלק לבד ג’מבו. הלה היה קופץ שפתיו, ושלא כמנהגו לא היה פוסק במחלוקת. רבים מאתנו האמינו ששתיקתו צופנת בה את ידיעת האמת לאשורה. ערב התחרות, היינו אף אנו גוזרים שתיקה על עצמנו, מחשש עין־הרע, ולפני היפרדנו איש איש לביתו, היינו לוחצים את ידו של ג’מבו, לחיצה אמיצה, ללא אומר ודברים, סגולה להצלחה. אל התחרות עצמה היינו הולכים בחבורה־אחת וג’מבו בראש. בשער המגרש היה הוא פורץ את הדרך לפנינו ובארבעה כרטיסים שהיה תוקע לידי הסדרן, – כל תריסר שלנו משחילים עצמם פנימה תוך כדי מהומה שאנו מקימים. עד שהסדרן מנופף בידו לעצרנו, כבר אנחנו מבולעים בקהל וכובשים לנו מקומות מתחת לטריבונה. ג’מבו היה צופה בתחרות כשהוא שפוף לפניו, מרפקיו שעונים על ברכיו, אגרופו בתוך פיו ועיניו מרצדות בין שעיה והכדור. כל שעת המשחק לא היה מראה סימן ריגוש כלשהו אלא ברגע ששעיה מבקיע שער או מחטיא שער. כששעיה מבקיע שער, היינו אנו נופלים על צוארו של ג’מבו ומתנשקים עמו מרוב שמחה, וכשהיה מחטיא, היינו מציצים בו במצודד ורואים איך הוא נושך את אגרופו. יותר משהיינו מצטערים על מפלתו של שעיה היינו מיצרים בצערו של ג’מבו. קשה היה לראות אותו בצערו. עתים היינו ניגשים אליו ומבקשים לנחמו. “אין דבר, ג’מבו, שעיה עוד יוכיח” – היינו אומרים לו, אך הוא לא היה עונה דבר, אלא כובש יגונו בתוכו. פעם, היה זה לפני שנתיים לערך, במשחק עם ביתר תל־אביב, כששעיה הבקיע ששה שערים בזה אחר זה – ראינו דמעות בעיניו של ג’מבו. היתה זו הפעם האחת והיחידה שראינו דמעות בעיניו, ודבר זה עשה עלינו רושם גדול כל־כך שאף אנו נשנק גרוננו מדמעות; מאורע זה זכור עד היום. היה זה יומו הגדול של ג’מבו.

אחד ויחיד היה בשכונה שלא קיבל עליו מרוּתו של ג’מבו – והוא לַמַלוֹ. למלוֹ היה בן יחיד ומפונק לאמו האלמנה. הוא היה קטן־קומה, עגלגל ומפוטם, בעל פנים מבהיקות, כמגולגלות בחמאה, ומרכיב משקפיים. עליו היו מספרים שאמו מאכילה אותו בקורקבני תרנגולות וכך נתרבק לה. לבוש היה תמיד במכנסיים קצרים, רחבים מאד, וללא חגורה, שכפתורם העליון היה מטובע בטבורו כצימוק בעיסה ותמיד היינו מצפים לכך שייפקע וייתלש ממקומו ויביא חירות לכרסו המעוּנה. למלו זה היה בחור עז־פנים, חריף־שכל ומהיר־לשון. בשעות היום היה מסייע לאמו בחנות־המכולת שלה ובערב היה לומד בבית־ספר למסחר ולפקידות ברחוב בלפור. הוא נחשב למלומד גדול והראה בקיאות מופלגת בכל עניין גדול וקטן. הוא ידע את שמות המזלות שברקיע ואת שמות כל כוכבי הקולנוע בהוליבוד. את תאריכי הולדתם של כל האנשים המפורסמים ומספרי תושביהן של כל בירות העולם ואת סיפורי הרכיל על כל אחד ואחד מתושבי השכונה ואת תולדות חייהם. רצונך לדעת מתי מת נפוליאון – שאל את למלוֹ, רצונך לדעת על־ידי מי נוצח ג’ו לואיס בפעם האחרונה – שאל את למלו. אמרו עליו שהוא יודע חצי ישעיהו בעל־פה, ועוד אמרו עליו שהוא היחידי בשכונה שמבין את איינשטיין. כל זה – אמרו – בא לו מקריאה מופלגת בספרים, כי אין ספר או חוברת שלא בלעם אל קרבו, בהספק של שני ספרים ליום לערך.

כאן המקום לפרש מניין בא לו לבחור זה השם למלו, לפי ששמו מלידה לא היה למלו כי אם שמואליק. ובכן, כשהיה שמואליק תינוק כבן חמש או שש, – כבר אז נחשב לעילוי גדול ואמו היתה מתפארת בו שהיא יכולה להניחו לבדו בחנות ואיש מן הקונים לא יצליח להונותו במחיר. כיון שנתפרסם בכך – היו הגדולים חומדים שעשוע לבחון את ידיעותיו, וכשהיו שואלים אותו, “שמואליק אתה יודע כבר כמה זה שבע ועוד שבע?” היה עונה: “למה לא? ארבע־עשרה,” או – “אתה יודע איפה זה טבריה?” – “למה לא? על שפת ים כנרת” וכדומה. מאז נדבק לו השם למלו ושמו הראשון, דומה שנשתכח אפילו מלב אמו יולדתו.

אך נחזור לענייננו. למלו זה לא לקח חלק במשחקינו, לא במשחקי הפינג־פונג שבערבי השבוע ולא באימוני הכדורגל שבשבתות, שלא לומר שמעולם לא הלך לשום תחרות כדורגל, בין מקומית בין ארצית, בילוי שנחשב בעיניו כביטול זמן. ואף־על־פי־כן – וזה הדבר המופלא ביותר מכל הדברים המופלאים המסופרים על למלו – לא היה ידען ובקי כמוהו בכדורגל בכל השכונה, אם לא בכל העיר, ולא היה נלהב כמוהו לויכוחים על תחרויות ותוצאותיהן. הוא היה קורא מתמיד של “ספורט לעם” ו“ספורט ישראל” וכל מדורי הספורט של יתר העתונים והשבועונים, וידע את שמות כל שחקני הכדורגל בארץ לפי מעלתם, זכר בעל־פה את תוצאות כל התחרויות ומספר השערים שהבקיע או החטיא כל חלוץ, או שספג כל שוער, וידע אפילו את הרכביהן של קבוצות הכדורגל הנודעות ביותר בעולם ואת מעמדן באליפויות. בערבים שלפני תחרות היה למלו בא למועדון, כדרכו, בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, ונוטל עשר ידות בניחושים. בפנים מלוהטות היה מתווכח עם יריביו ומוכיח להם בראיות בדוקות את אמיתות סברותיו ומוכן היה להמר עם כל אחד מאתנו על ניחושיו. קשה היה לעמוד נגד שטף דיבורוֹ וחריפות שכלו, והאמת ניתנה להיאמר שלרוב היה הצדק עמו.

והנה למלו, כפי שכבר אמרנו, כיחש בעוז־נפש במנהיגותו של ג’מבו. לא זו בלבד שזלזל בו זלזול גמור, לא דיבר אתו מטוב ועד רע, כפר בסימן היוחסין שלו בהפיצו בעיקשות את הדעה שג’מבו מעולם לא היה החבר של שעיה, אלא שאף העליל עליו ש“הוא מוכן למכור את כל השכונה בעד תועלתו הפרטית” וש“הוא בחור חסר־מצפון המסוגל למעשים השפלים ביותר שבריה אנושית מסוגלת לעשות.” קשה לחזור על כל דברי הלעז של למלו על ג’מבו, כיוון שרובם היו מתובלים בפסוקים מן התנ"ך, כגון “בן נעוות־המרדוּת” או “נפש מתועבת בגוף משוקץ,” “סיר נפוח וגולגולת נבובה” “ספחת שדופה” “זרע מרעים” “סוס מיוזן,” “תבוא עליו שחפת וקדחת ודלקת וחרחור,” וכדומה. דברים אלה, וביחוד אותן המלים ממין “ספחת” או “חרחור,” היו מעוררים את חמת כולנו עליו עד כי אמרנו לגרשו מן המועדון. אך כשהיינו תוקפים עליו ומשתיקים את דברי החרפות שלו בצעקות, היתה תשובה אחת שגורה על פיו: “אתם עוד תראו מיהו ג’מבו.”

מעצמכם תבינו שלא היה זה לפי כבודו של ג’מבו לתגר מלחמה עם נער־מרבק מרבה להג ורפוס־בשר כלמלו. הוא לא היה מחוננו אפילו במבט אחד והניח לנו לריב את ריבו. אפשר לומר שנהג בו ככלב בעל־קומה ואציל־יחס בזאטוט־כלבלבים מתולתל וכדרדורי המכשכש בזנבו, חורץ לשון ומנבח לריק. משהיינו אומרים לג’מבו, פגע בו ורצץ את גולגלתו, היה מפטיר בשפה של ביטול: “תנו לו לנבוח, הוא לא נושך.”

זה היה נוהגו של ג’מבו בלמלו כל הימים, נוהג שהגדיל את כבודו בעינינו, עד אותו מאורע עם הקבוצה התורכית פנרבחצה.

ומעשה שהיה כך היה: כשבאה הקבוצה התורכית לארץ, היתה סערת רוחות גדולה בשכונה, כי כולנו ראינו במשחקה המיוחד עם נבחרת ישראל מבחן עליון, כמו שאומרים, לשעיה. עניין של כבוד היה זה בשביל השכונה יותר מתמיד, וכל אחד מאתנו היה מוכן להשליך נפשו מנגד ובלבד ששעיה יבקיע כמה שערים וינחיל נצחון לישראל. והנה בערב יום התחרות, משגברו הניחושים והויכוחים הגיעו לריתחתם, קרה דבר בלתי־רגיל, והוא, שג’מבו קם לאיטו מעל הספסל והטיל לחלל המועדון אמירה גדולה שצלצלה כנבואה היוצאת מפי הגבורה: “מה יש פה לתווכח” – אמר ג’מבו – “מחר שעיה קובר את התורכים.”

“אתה בטוח?” – נשמע קולו של למלו מקצה־המועדון, זו הפעם הראשונה פנים־אל־פנים מול אויבו.

כולנו ניצבנו מזה ומזה, דוממים ועוצרים נשימתנו לראות איך יפול דבר.

ג’מבו עמד בפישוק רגלים והטיל מבט של בוז בכדור השומן שמנגד. דומה היה בעינינו אותה שעה לגלית העומד מול דוד, כרגע יפצה פיו ויאמר, הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות… אלא שלמלו היה זה שחירף את מערכות השכונה וכולנו היינו כחומה בצורה מאחרי ג’מבו, החבר של שעיה.

שפתיו של ג’מבו נתעקמו בחיוך נעווה, ולאחר שתיקה ממושכת, שבה שקל כנראה אם יהפכו לגל של עצמות לאלתר, או ידחה זאת לפעם אחרת, אמר:

“יש לך עוד משהו להגיד?”

“לא” – צפצף למלו מקצה המועדון בהסמיקו עד תנוכי אוזניו.

“אם כן אתה יכול לתנדף אל אמא שלך” – סינן ג’מבו לעברו והפנה לו גב לקול צחוק גדול שפרץ מפי כולנו.

ולמלו התנדף בו־ברגע.

את תוצאות התחרות עם פרנבחצה כולכם יודעים. אבלים וחפויי־ראש חזרנו באותה שבת אל השכונה מבלי יכולת לשאת עין זה אל זה. כל הדרך שתקנו, ובעמדנו להיפרד איש איש לביתו, באבק הדמדומים של בין הערביים, נעצר ג’מבו לרגע ואמר:

“כל זה – העין־רעה של למלו. אם הכלב הזה יופיע עוד פעם אחת במועדון – אני אשבור לו את השיניים, אחת אחת.”

וכשג’מבו אומר דבר כזה – בטוחים אתם שיקיים את דברו.

איוּם זה הגיע לאוזניו של למלו עוד בו־ביום, וכיוון שבדרך־כלל שמר נפשו מכל סכנה, לא ראינו זכר ממנו לא במועדון ולא בסמוך לו. משהיה פוגשו מי מאתנו ברחוב השכונה ושואלו בלגלוג למעשיו, היה עונה: “אין דבר, אתם עוד תראו מיהו ג’מבו. את כל השכונה הוא ימכור בעבור התועלת הפרטית שלו. הוא יבגוד בכולכם. אפילו בג’נטילה.”

יותר משבעה שבועות הדיר למלו את רגליו מן המועדון, ויש לשער שבאותו פרק זמן הלעיט את כרסו בעוד כמה תריסרי ספרים, וצבר הרבה דעת. ג’מבו הוסיף לשלוט שלטון־יחיד בשכונה ללא חותר ומערער, מה־גם ששעיה הבקיע הרבה שערים והגדיל את כבוד חברו בעינינו. הוא היה פארה וגאוותה של השכונה, מגינה ופטרונה, בעבורו נתכבדנו כולנו. בערבים – משהיה בא למועדון – האציל עליו מרוחו ומגבורתו. משהיה נעדר ממנו לפרקים, והאמת ניתנה להיאמר שנעדר לפרקים די קרובים, אף אז חשנו כאילו מצוי הוא בקרבתנו, כי לפי המשוער, מהלך היה עם ג’נטילה בין עצי השדרה, והרי ג’נטילה שלנו היא פאר השכונה. חביבה ומכובדת היא עלינו כמותו. בזכותו, אם אפשר לומר כן, חופף עלינו חינה ויופיה.

אך ערב אחד, כשג’מבו לא היה, הופיע פתאום למלו למועדון, ובפנים מלוהטות ועינים רושפות־אש נפל לתוכנו ואמר:

“אתם רוצים לראות מיהו ג’מבו? – בואו אתי!”

מארשת פניו המאויימת ומהופעתו הפתאומית במועדון, שהיה בה משום חירוף־נפש – הבנו שדבר בלתי־רגיל קרה אשר כל גורלה של השכונה תלוי בו. נדהמים ופעורי־פה עמדנו סביבו.

“מה קרה?” – שאלנו.

“כלום. בואו אתי” – אמר למלו.

“לאן?”

“אתם כבר תראו לאן.”

הנחנו את כלינו ויצאנו אחר למלו מן המועדון. הלכנו אחריו עד תחנת האוטובוסים ועלינו על מספר חמש. כל הדרך שתקנו מתוך צפייה דרוכה לאשר יבוא, וכשהגענו לרחוב דיזנגוף, אמר למלו, פה יורדים. איפה זה? – שאלנו מתוך רגש סתום שהולכים אנו אל מקום שתועבה נעשית בו. לא רחוק, בואו – אמר למלו וצעד בראש, כברת דרך לפנינו. צעדנו במהירות, בלי דבר דבר, כמשלחת עונשין היוצאת לתפוס פושע בקלקלתו. למלו, דומה שחשש פן נאחר ומפעם לפעם הפנה ראשו אלינו וזרזנו באומרו, בואו, בואו אחרי. עברנו ליד חלונות הראווה הגדולים והמוארים ולאחר שחצינו את הכיכר באמצעו, לקצר את הדרך, נעצר למלו לרגע והודיע: הנה זה, עוד מעט. תגיד כבר איפה? – אמרנו כשרוחנו כבר קצרה ממנו. שם בקפה רוֹוַאל – לחש למלו ומשכנו אחריו. תמהים ומחרישים נחפזנו אחריו, כשניחושים רעים שונקים את לבבנו, לואי ויתבדו.

אך אהה, הם לא נתבדו. משהגענו בסמוך לקפה רוֹואל וניצבנו מנגד לפתח – לא יכולנו להאמין למראה עינינו:

בעומקו של בית הקפה, בירכתי החדר, ישב ג’מבו אל שולחן קטן, ולידו, ממש לצלעו – נערה זהובת־שער, מפורכסת, בעלת גוף דק ותמיר, עינים נוגות וגדולות, צואר גבוה ולבן כמוהו לא ראינו מעודנו, לבושה שמלה ממין צבע ירוק מבריק מאד וכתפיה חשופות. היו לה פנים חשובות כמו לסטודנטית או משהו.

“גלילה שמה” – אמר למלו כשהבעת נצחון נקמנית על פניו – “רקדנית של גרטרוד קראוז.”

לא ידענו מיהי גרטרוד קראוז ולא עניין אותנו. לא שמענו אפילו את דבריו. מוכי תדהמה עמדנו נוכח המחזה שראינו. רגשי חימה, איבה, עלבון, בעיקר עלבון משפיל המבקש את נקמתו, הציפו אותנו.

“נבל” – סינן מישהו מאתנו מבין שיניו.

“בוגד” – פלט שני בזעם.

“מכר אותנו, את כל השכונה הוא מכר” – לחש שלישי בכאב ובמשטמה.

“עכשיו אתם יודעים מיהו ג’מבו” – אמר למלו.

אכן, עכשיו ראינו במו עינינו מיהו ג’מבו. נורא היה לחשוב על כך, שכל אותו זמן שהיינו מעריצים את החבר של שעיה, כמלך השכונה, כגאוותה, שכל אותו זמן שכולנו שמנו בו מבטחנו ונתנו בו כל אמוננו, כאשר לא נתנו לאיש מלבדו, ועל כבודה של ג’נטילה שמרנו מכל משמר בעבורו – היה הוא בוגד בנו עם אחת רקדנית חשופת־כתפיים מקפה רוואל. העלבון צרב ככוויה בבשר, עד לדמעות. כמו מבעד לערפל צהוב, ראינו את ג’מבו, אלילנו מאתמול, יושב בפנים ליד אותה בובה מפורכסת, לוגם מן הקפה ומחייך אל פניה, והיא מחייכת אליו ולוחשת לו משהו, ומרכינה עצמה אל כתפו, ופתאום צוחקת… אי אפשר היה לשאת זאת. העלבון בער בנו. היינו מרוּמים, מבוּזים, היתלו בנו כבשוטים. ביקשנו לעשות משהו ולא ידענו מה.

“תקרא לו שיצא הנה” – אמר חבּש, ידידו הקרוב ביותר של ג’מבו, אל למלו.

“מה אתה רוצה לעשות?” – שאל למלו, נבהל כלשהו, כחושש פן הגדיש את הסאה.

“כלום. תקרא לו. תגיד לו שאני מחכה לו פה” – חזר חבּש ואמר בפנים מרות.

“שמע” – אמר למלו בעינים מפוחדות – “תזכור שפה רחוב דיזנגוף, זה לא השכונה. אם אתה מתכוון…”

“אני לא מתכוון לשום דבר” – אמר חבש – “תקרא לו…”

למלו היסס עוד רגע, אחר אזר עוז ונכנס פנימה. מבעד לחלון הרחב ראינו איך הוא ניגש אל ג’מבו, מרכין עצמו אליו ולוחש דבר־מה. ג’מבו תמה תחילה, כאינו מבין דבר, אחר חייך אל הבובה שלידו ואמר לה משהו, כאילו ביקש את סליחתה, ואף היא חייכה אליו ונענעה בראשה, אחר קם והלך אחר למלו.

משניגש ג’מבו אלינו וראה עצמו מוקף על־ידי החבורה כולה – ואין לומר שפנינו היו חביבות באותה שעה – נרתע מעט. הוא העביר מבטו מאיש לרעהו, ובפעם הראשונה מאז אנו מכירים את ג’מבו, ראינו הבעת מבוכה בעיניו, הבעה שהשתדל לחפות עליה בהעלותו חיוך אווילי ומעוקם על שפתיו.

“אתם…” – גמגם – “אתם קראתם לי?”

חבש נעץ בו מבט דלוח ואמר לאט לאט, אך בארס:

“אנחנו רק רצינו לדעת מיהי הבובה הזאת שאתה יושב על־ידה.”

ג’מבו העביר שוב עיניו עלינו כשוקל מה אנו זוממים עליו. מעגל של איבה ונקם סגר סביבו. למלו נרתע כמה פסיעות הצידה כמתרחק ממקום סכנה.

“מענין אותך מאד?” – אמר לבסוף.

“כן!” – אמר חבש בתוקף – “את כולנו זה מעניין!”

ג’מבו גיחך.

“תיכנס פנימה” – אמר – “אני אעשה לך הכרה אתה.”

חבש בלע את רוקו. אגרופיו נקפצו, ורגע, דומה היה שאמר להכותו. אך הוא עצר ברוחו, ובלעג מר סינן מבין שפתיו:

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?”

מבטו של ג’מבו נפל על למלו, כמו רק עתה הבין מאין נפתחה עליו הרעה.

“אתה – החבר – של – שעיה – מה?” – חזר חבש על משפטו כשהוא משחיז עיניו כלפיו.

“יש לך עוד משהו לשאול?” – אמר ג’מבו לאט ובכבידות, כדרכו בדברו עם אויביו.

חבש החריש רגע ואחר אמר:

“לא. זה הכל. בוגד.”

ובתנועת־יד הורה לנו ללכת אחריו.

למחרת ראו תושבי השכונה שתי כתבות זפת לכל רוחבה של חזית המועדון, האחת, באותיות גדולות מאד:

ג’מבו בוגד

ומתחתיה, באותיות קטנות מאלו, משפט שחותם סגנונו של למלו היה טבוע עליו:

ג’מבו איננו, לא היה מעולם, ולא

יהיה לעולם, החבר של שעיה.

חרם על ג’מבו!

למותר להוסיף שג’נטילה נעשתה מותרת באהבה ושום איסורים לא חלו עליה מאותו יום ואילך.