ב“כנסת” תש“ג־תש”ד נדפס חזיון בן שלוש עלילות מאת המשורר יעקב כהן בשם “מלכת שבא”. המחבר מציין בהערה, שחזיון זה הוא חלק שלישי לטרילוגיה “שלמה המלך”. וכן הוא מעיר, כי החלק השני “שלמה ובת־שלמה”, שנדפס בהמשכים בכמה מספרי “התקופה” האחרונים, הותקן לו נוסח משוכלל, הנמצא עמו בכתב־יד. אין לדון איפוא את כל הטרילוגיה דין אחד, כל זמן שהנוסח המשוכלל לא יצא לאור ולא הגיע לידי הקורא. ואולם החזיון “מלכת־שבא” הוא חטיבה מיוחדת הראויה לבוא על ברכה מיוחדת. זה זמן רב שלא קראנו יצירה שירית מקורית רחבת־יריעה כעין זו. ובשביל יעקב כהן הרי זה שלב כלפי מעלה. רק לאחר שנות יצירה רבות ולאחר היאבקות עם פאוסט של גיתה – יכול היה לחשל כלים כאלה, הדרושים לעיצוב דמויותיהם של שלמה, מלכת־שבא, אשמדאי ואחרים, כפי שיצאו עתה מתחת ידו. אתה קורא דף אחרי דף, שיחות־שנים ושיחות־יחיד, תיאור מאורעות ונפתולים, גאון ושבר, אהבה ונכלים, המצומדים לשמות ולנפשות מן התנ“ך ומן האגדה – ומלפפתך הרגשה של ממש, כי אמנם כך נראו גם בעיני המקורות הראשונים. יעקב כהן אינו אלא משלים מה שהחסירו המקרא והמדרש, והוא משלים לפי רוחם ולשונם, ובמיטב הדמיון היוצר. אין כאן הרכבת יסודות זרים, עיבוד מאונס, או הכנסת צלילים מן החוץ, אלא השלמה תוך יצירה, דהיינו, עיצוב מחודש, היתוך שני של זהב התנ”ך והאגדה ויציקתו בדפוסי שירתו של כהן.

שלמה המלך כבר נדרש לע' פנים. אולם לא תמיד אנו מרגישים כי האינטרפרטציות הן מוכרחות הכרח נפשי והגיוני. בחזיון “מלכת־שבא” מפתה אותנו המשורר להאמין לכל קו בדמותו של שלמה. יופי ואמת נושקים אהדדי. שלמה המלך מתגלה לפנינו כאן כמי ששיר־השירים, משלי וקוהלת מזוגים בנפשו ומניעים אותה במשותף. דברי־הזמר שאמר בנערותו, ודברי החכמה בימי עמידתו ורוח הרזיגנציה אשר על סף זיקנתו אינם פרקי־חיים נפרדים, שאחד נבנה מחורבנו של השני, אלא הם פתוכים בקרבו ונעימתם נשמעת במקהלה. מלכת־שבא הופיעה בחיי שלמה בתקופה שבה נתגנבה השיגרה לחייו. שבע נסיון ותענוגות היה, אך גם צמא לעלילה חדשה, לפלא חדש, שניחש את בואו, חרד לו ואף התקדש אליו מדעת ושלא מדעת. על אף חייו הסוערים והמגוונים – עוד נשתייר בנפשו ניגון אחד טמיר ונעלם, ועוד המתה בקרבו אהבה לא־הגוּיה. ואפשר שכל חייו לא היו אלא כעין הכנה לקבלת השפע הזה ולהפקת הצלילים האלה. ומשנגלתה עליו מלכת־שבא, הורעש עד היסוד בו. וכך אומר שלמה על פגישה זו:

וְאוּלָם אֲנִי אֲנִי הוּא אֲשֶׁר עָלַי

לְבָרֵךְ אוֹתָךְ הַנִּפְלָאָה בַּנָּשִׁים,

כִּי בָאת, בִּגְאוֹן יָפְיֵךְ וּנְעוּרַיִךְ נִגְלֵית לִי

לְעֵת עָצְבִּי, יוֹם שִׁמְשִׁי כִי נָטָה לַעֲרוֹב

וַתַּצִּיתִי עָלַי בְּאַהֲבָתֵךְ הַזַּכָּה

אֶת־שָׁמַי עַל עַנְנֵיהֶם וַתַּשְׁקִים נְהָרָה

חֲדָשָׁה, עֶלְיוֹנָה, רוֹעֶפֶת זָהָב טָהוֹר.

דומה, כי דוקא ימי המסה הצורבים, שנתנסה בהם שלמה, הכשירוהו לחוש את התגלותה של אהבה זו תחושה כפולה ומכופלת. עשן התאווה ועוורונה נידפו, התשוקה נתעדנה והדמות הנכספת נזדככה. ואולם גם מלכת־שבא – אף אותה ציירנו בנפשנו כחכמת־לב, שטעמה מכל מטעמי החיים, יגונם וששונם; אשר בהיותה דרוכה תמיד למסה חדשה, ללקח־חיים נוסף ולסערת־נפש חזקה – יצאה למרחקים לתהות בקנקנו של מלך אחד חכם, שאת שמעו שמעה מפי סוחרי ארץ ועוברי־ים. ובבואה למדינתו של אותו מלך נתבשׂמה מריחות ארצו, מאורח־חייה, מאמונתה ומתארי־אלהותה. ואף היא, המנוסה והמופלאה, השרויה בזיו יופיה וחכמתה, המקוטרת מור ולבונה של הערכה ושם טוב, נזדרחה בה שמש חדשה באור־יקרות לא ידעתו תמול שלשום. והכרת־טובה גדולה מתמלטת מלבה:

וְכֵן אֲבָרֵךְ אֶת הָעִיר, אֲשֶׁר פָּתְחָה לִי

הַשַּׁעַר לִשְׁמֵי אֲלֹהִים, מֵעוֹדִי בִּקַּשְׁתִּיהוּ,

וְאוֹתְךָ אֲבֵָרֵך, אוֹתְךָ, עַל כָּל הַחֶסֶד,

אֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי, וְעַל כָּל הָאַהֲבָה

הַגְּדוֹלָה וְהַנַּעֲלָה, אֲשֶׁר הֶעֱנַקְתָּ לִי,

וְעַל כָּל דִּבְרֵי הַחֵן וְהָאֱמֶת גַּם יַחַד

וְאִמְרֵי הַחָכְמָה, אֲשֶׁר מִפִּיךָ שָׁמַעְתִּי.

היא נתחדשה על אדמת־נכר זו, שנשמתה ערגה אליה זה־כמה בלי לדעת על מה ולמה. רוח גדולה הניעה אותה והיא עברה בדרכי ישימון וימים וארחות־עקלתון כעבור שביל טיול. ואמנם לא הכזיב אותה המלך שלמה:

מִמֶּנּוּ כָּל אוֹן, הוֹד שִׁפְעַת כָּל־צְבָעִים מִמֶּנּוּ,

וּמְשׂוֹשׂ הַחַיִּים וְּמֹלא הַחַיִּים אִתּוֹ.

ורגש אהבתם פרץ ועבר גבולות דוֹד ודוֹדה, חשוק וחשוקה. הוא נתרחב והיה למעין מקלח ורב אפיקים. לא קירבת־לבבות בלבד היתה ביניהם, אלא צמח ונתלבלב אותו פלא של אמונה משותפת, של יראת אלוהים משותפת, של ראיית העולם בעיני רוח משותפות. לא התמזגות שביחוד חולף יש כאן, אלא התמזגות בת־קיימא, התכללות בשרשי הנפש. ומלכת־שבא חולמת:

אָכֵן נִפְלָא הָרַעְיוֹן: יִשְׂרָאֵל וּשְׁבָא –

מַלְכוּת אַחַת! – –

וַאֲנִי הֲגִיתִיו, אָמְנָם הֲגִיתִיו בִּרְעָדָה.

וכך נוטפים חרוזיו של יעקב כהן מור שאינו־עובר של שירה, והלב הומה למלך שלמה ולמלכת־שבא, בהרגישו, שזהו אולי הזוג היפה ביותר שבעולם, אשר רק המקרה המופלא יכול לפעמים לזַמנוֹ. ואולם בינת־הקורא אינה עולה בקנה אחד עם הגורל, שדרכיו נעלמות ורצונו נעלם שבעתיים; על כן הפרידה היא הכרחית ושוב בולעת התעלומה את האהבה ואת היגון. ורצי־הגלים שנתהווּ בנהר־חיים זה נתדקקו עד כדי התאפסות.

לשונו של יעקב כהן מאדירה את הרושם. היא שונה מזו של המשוררים בני דורו. היא מצויינת ביחוּדה. רוחה רוח המקרא. אך אינה חיקוי ללשון המקרא, פרי לימוד ושינון, כי אם נטיעה מנטיעותיה המאוחרות. לפיכך היא נשתבחה ביסודות חדשים שהורכבו בה מדעת ושלא מדעת. בלשונו של כהן יש אצילות, אצילות מלידה. אין היא משתמשת בשום אמצעי הכרזה או הדהמה; היא בטוחה ביחוס עצמה, היא יודעת שאין פסול במשפחתה, ואינה זקוקה לעדיי מליצה לשם הוכחת אילן היחש שלה. אנו חשים, כי לשון זו אינה רק כלי־ביטוי גדול ונהדר לשעה, אלא יש בה רמזי דרך, מפתחות לעתידים לבוא אחריו, הוראה לדורות. ב“מלכת־שבא” הוא מסלסל את השירה, והלשון מתרוממת מאליה.

תש"ד