¹

יוסף אל רפאל.    🔗

עזבתני רפאל – והתולדה תֹּסֵף רוחה וְתִגְוַע: עֲצֵי היער התנצלו עֶדְים מעליהם. ערפלי בָּצִיר כתכריכי רפאים פרושים על השדֵמות השומֵמות. בדד תתעינה רגלי בדרך עֹצֶב, ארימה קולי ובשֵׁם רפאל אקרא, ונפשי יָרעה לי כי רפאל לא יענני.

כבר רפה ממני עֹז יגוני על הִפָּרדך ממני, יללת אופני העגלה אשר נשאתך מזה, לא יִלְלָה עוד באזני, וכבר הייתי מאֻשר ושכחתי כל מחמדי ירחי קדם, יְמֵי שִבְתֵנוּ שֶבֶת אחים והגינו בכל פָעלי החכמה. ועתה – הה! עתה חִדשו ימי טיבה ההם כנשר נעוריהם, ותמונתך הַנָוָה והמעֻנגה חִדְשָה גם היא נעוריה, במַראה אלי תִּתְוַדַע, ובהדרת-קֹדֶש תופיע נֹכַח פני. בכל מקום אשר הלכנו לשוח, אראך עַיִן בעין כבראשונה. על ראש הפסגה הזה העפלתי אתך עֲלוֹת, ובמרחב-יה זה הלכנו ברגש. ביער ארזים זה ובסתר קדשו נולד בלבבנו ההגיון המרומם, הֶגְיוֹן אהבתנו. פה תחת צֵל ארז אֵל פתחנו לראשונה את ספר הַיַחַש אשר לנפשותינו, ומצאנו ראינו כי אחיות תֹאֲמוֹת הֵנָה, וממקום קדוש אחר שתיהן אצולות –. הה, אין מַעין ונחל פה, אין יער וָחֹרֶש, הר וגבעה, אשר לא יזכירוני את רוֹב אָשְׁרִי בימי קדם בעוד אתה עמדי. כל אשר סביב עיני תראינה, כֻּלָם קשרו עלי קשר להדאיב נפשי בְּזֶכֶר ימי הטובה ההם, בכל מקום אשר תדרוך כף רגלי בו אשובה ואזכרה כי נפרדנו איש מעל אחיו, אזכרה – ותשוח עלי נפשי!

מה זאת עשית לי, הה רפאל! אוי מה היה לי! מי יתן ולא ידעתיך מעודי, או לו נפרדת ממני בעודי! – שוב נא אלי, האדם הגדול! על כנפי האהבה שובה נא אלי, פן יִבּלוּ נִטעי נעמניך אשר שָׁתַלְתָּ בקרבי –. הה, איך יִתֶּנְך רוחך הטובה לִנְטֹש את הארמון אשר יסדת בחכמה בטרם כִּלִת את מעשהו? וראה נא כי הַשְתוֹת אשר כּוֹנַנְתָּ ביד חכמתך יהרסו, וכל מגדלי עֹז תבונתך אשר בנית בבתי נפשי, יפלו ויהיו לחרבות עולם, ואנכי כתולעת מוּבָסָה אתגלגל תחת מְעִי החרָבות, ואריד אהימה –.

אַיֵכֶם ימי קדֶש בְּלֶכְתִּי בעינים עצומות הליכות עוֹלָמִי! ימים אשר משאלות לבבי לא הִרקיעו לשחקים לדעת רָזֵי עולם, עת אשר אֹדֶם השמש לפְנוֹת ערב, לא נחשב בעיני רק לִמְבַשֵׂר יום בָּהִיר למחר – עת אשר לשֵמע הֶמית החלילים בְּמוֹת אדם, יראה ורעד יבוא בי מפני יום הדין הגדול והנורא אשר בו ידין אֱלֹהֵי המשפט את כל בני האדם – עת אשר אם זכרתי שֵׁם שֵׂעִיר וְנִבְהַלְתי, וְאָחַז בשרי שער – אז, הה רק אז הייתי מאֻשר בארץ, עד כי באת אתה רפאל ותלמדני חכמה – חכמת אדם – והנני אֹבד ואומלל כיום הזה! –.

אתה חֵללת נֵזֶר תִּקְוָתִי וְתֻמָתִי, שִמחת גילי וּמְשוֹש דרכי בחיים, אתה רִצצת את קָדשי הגיוני וכל ילדי דִמיוני כי קָדֵשוּ! לפָנים עת ראתה עיני רבבות עָם אשר ילכו בית אֵל ברגש, התרוצצו בקרבי רגשי יה, וקול רנתם ותפִלתם כְּנֹעַם שִיחַ סוד שרפי קֹדֶש היה באזני. שתי פעמים נצבתי מראשותי בני תמותה המטים למות, וְהָרְאֵיתי לדעת כי יד האמונה עזה היא גם מֵהַמָוֶת: מִבָּבוֹת עֵינֵי בני מָוֶת ההם, שביבי תנחומות האמונה התמלטו, וזיקי תקוה, תקות חיי עולם, מעפעפיהם הִבִּטוּ וְנָהָרוּ. הה, אמרתי אז בלבי, מה רוממה ומה נשגבה קדושת האמונה אשר מלהבות קדשה יֵחַם לבב רבבות אדם לשאת רנה ותפִלה לְאֵל חי, ובגבורת ישע ימינה הָלֹך יֵלך האדם אל שערי המות הָלֹךְ וְרַנֵן כהולך בחליל לָחֹג חג –. ורוח חכמתך, רפאל, נָשבה בי ותכבה את שלהבת יה הזאת… הה פתיתני וָאֶפָּת! כל שכיות חמדתי אחרי גֵוִי השלכתי, וכל תנחומותי ושעשועי נפשי זריתי הלאה… ועתה אין בי אֱיָל לשוב אל אֱיָלוּתִי אחר שלוחיה – עתה הורדתי את עֶדְיִי מעלי – אהה רֻשַשְתִּי! אין עוד מחזיק ומנהל בידי, בלתי אם אל רוח בינתי עיני נשואות, רק עליה אֶשָׁעֵן… ואויה לי אם גם משענתי זאת משענת קנה רצוץ הָיֹה תהיה לי, או משענת מַתעה – אז, הה אז אֶפֹּל למשואות נצח ואהי עדי אֹבֵד! – –.

יוסף אל רפאל    🔗

בְּעֹצֶם יד חכמתך הִרהבת בנפשי עֹז. מגיא צלמות אֶל עֵדן גן ה' דִליתני. קרעת סגור עפעפי לראות אור שבעת הימים. לפָנִים שבעתי כבוד כי נקרא עלי שֵׁם תְּמִים דרך וְסֹכֵן לְחֶבְרַת האדם, ועתה אתה רפאל שמתני לאזרח נכבד בכל צבא המרום במרום, וְחָבֵר לכל בני האלהים… לב אחר נתת לי, ורוח חדשה בראת בי, ממעל לכוכבי אֵל הכינות מוֹשָבִי, ובתוך מלאכי עליון שָׂמְתָּ כסאי, באָמרך אלי "כי החכמה גְבֶרֶת כל צִבְאוֹת שַׁדַי הִנֶהָ, מְלֶכֶת כל מלאכי אלהים ונשמת כל הנשמה. צֹפְנֶיהָ צָפַן רוח ה' בקרבו, כֵּס יה יִשָׂא בחֻבו, על מִשְטְרֵי השמים וּמִסְתְרֵיהֶם ישים מִשְטָרוֹ, כל שרפי קֹדֶש אֶחָיו הם, כי אב אחד למו, אֵל אחד ינַהלם, ובאור פניו שלובי יד יְהלֵכון – ".

מה רם ומה נשא ההגיון הזה! ומה רבה תפארת נשמת אדם! מעט מאלהים, אלהים יְחַסְרֶהָ! – הה, ונשמת שדי כזאת כְּלוּאָה בבית חֹמֶר נִתעב ונָאלח, וּבַשִׁפְלָה תִּשְׂפַּל וְתֵרד פלאים בחדרי בטן! הוי, איך לְבַת אלהים כזאת, ה' אמר לשכון בערפל! – על כל צבאות רוֹם וָשֶפֶל יְחַוֶה האדם דעת, והוא יְדֻכָּא לפני עָש ותאכלנו התולעת – בחכמתו כי רַבָּה יֵדע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ואת נפשו לא יֵדע! לא יֵדע מָה היא ומי היא, ואיך תְּחַיֵהו וּתְבוֹנְנֵהוּ גם תרכיבהו על במתי שמים – הה! אך תהפוכות ומבוכות תַּחַז בת עֵינִי, אך חִידוֹת נעלמות, צלמות ולא סדרים! – אשרי איש אשר ינום ואשר יישן שְׁנָת לא-דעת כל ימי חייו! אל תעירו ואל תעוררו את הַמְאֻשָׁר ההוא פן תפקחנה עיניו לראות – וְיַעַל בתֹהו ויאבד! –. התבונה דָמתה ליפעת שְביב הברק בְּמַחֲשַׁכֵּי בית האסורים, האסיר שכח מֶתק האור ונֹעם הדרור, וַחֲלוֹם חזיון החֹפש יחלוף על פניו כזֹהר הברק בֶּאֱשוּן חֹשך אשר בְּהֵעָלְמוֹ יכפיל עוד את חֶשכת הלילה וְיָמֵש חֹשך –. אויה לי! הנני גבר אין אֱיָל, גבר לא-יצלח, נחשבתי עם יורדי בור, ותושיה נדחה ממני! –. שִׁלחה נא את דבריך אלי, רפאל יקירי! נַחֵם נחם נא את נפשי האבֵלה אולי תרפא שֶׁבֶר לבבי ותשובב רוחי!

רפאל אל יוסף    🔗

“שֶׁבֶת אחים כמונו לאֹרך ימים, אֹשֶר רב הוא מֵעַל לגורל בני אדם”. הרעיון הזה הפחידני לרגעים עוד בימי קדם בשבתנו עוד יחד, ועתה נהפך לי לישועה, כי על ידו הַסְכֵּן הסכנתי מאז להיות עתיד ליום אשר נִפָּרֵד איש מעל אחיו, ועתה יֵקַל לי לשאת את תגרת ידו, והתקוה תנחמני “כי עוד אשובה אליך לחַדש ימינו כקדם”. לא כן אתה ידידי! אתה לא שמת על לבך בשבתנו יחד כי יבא יום אשר יַפריד הזמן בינינו, ולא הִסכנת לחַסר נפשך מטובה, על כן נלאית עתה נְשוֹא תגרת יד החֹסר וַתִּרְבץ תחת כֹּבֶד מַשָאוֹ.

אך מי יודע אם לא לטובתך לֻקחתי מעל ראשך? מחלה עזה הִתְעַתְּדָה לעבור על נפשך, מחלה אשר רק אתה לבדך תוכל להסירה ממך, וכאשר תוסיף דעת כי רופא זולתך אַיִן, כן תוסיף לְאַמֵץ כֹּחך לְרַפְּאוֹת את נפשך ולגרש את מחלתה כָלה לבל תשוב עוד להחליאנה.

לא נִחמתי גם לא אֶנָחֵם על אשר העירותיך משנתך להתחקות על שרשי רגלי החכמה. מיום דעתי אותך ידעתי כי גם מבלי מֵעיר תתעורר אתה מתרדמתך, על כן מִהרתי להעירך בעת רצון, בעת אשר נפשך טהורה היא ולבך לא הִתגָאל עוד במַנעמי החֶמדות הַנִמְבזות, גם ידך עוד רב לך לְדַכֵּא תחת רגלך את כל ילדי הַשָׁפֶק –. כי אוי לאיש אשר יתעורר להחזיק במעוז החכמה בעת אשר נפשו טָעֲמָה כבר חמודות התבל, ולבו ימס לתענוגות בני אדם! בלב איש כזה לא תבוא החכמה, רק שעירים בני השפק יְרַקְדוּ שם. כי בת אֵל היא החכמה ולא תנוח בנפש מְטֻמָאָה ובלב זוֹנָה אשר אחרי גלולי החטאים פֹּנֶה. גם לא יַך לבבי אותי על אשר לָפַתִי בעמוד הַתָּוֶך אשר היכל צדקתך נכון עליו והִפלתיו ארצה, כי ידעתי גם ידעתי כי לא על מוסדות החכמה אֲדָניו הָטבעו, וכגעת בו רוח השפק או סערות התלאות ואהבת הבצע, שתותיו יֵהָרֵסוּ וִיהִי לגלים נִצִים –.

אמנם יקירי! נפלאת היא בעיני כי השיאך רוחך לחפאות על החכמה דברים אשר לא כן. זכר נא כי תשגיא פעלה, כי הִצליחה דרכיך, וכי פקחה עיניך לראות אור בהיר! עוד אזכרה איך בֵרכת את שֵׁם כבודה ולזֵכר קדשה תַּאות נפש –. הה ידידי! לוּ גם ידעתי כי כל הימים לא תתעורר אתה לבדך משנתך, גם אז עלי המצוה להעירך ולקרוע סגור עיניך לֵאוֹר באור החכמה. כי לא לאיש כמוך שֶׁבֶת במחשכים כאחד החשֻׁכִּים, יען כי רוחך טובה, ונפשך נוֹצְרָה ללכת בנתיבות פליאות החכמה. גם יִוָדַע לך אמונה אֹמֶן כי החכמה לא תצרור להאמונה כי ה' נתן לנו את האמונה, מפיו גם חכמה ותבונה – ונהפוך הוא כי החכמה הטהורה, תִּתֵּן עוד עֹז ותעצומות להאמונה הצרופה –. ואשר אֶחזה אני לי הַתְעֵה התעך הדמיון הכֹזב, ורוחו צרר אותך בכנפיו וַיִשָׂאֲךָ אל מקום גבוה מעל גבוה לחשוף סתרי כל חי ולחקור מה למעלה מגבול בינת נבונים, ובראותך כי שערי תעלומות עולם ההם סגורים לפניך, נסוגות אחור ברעדה ותתקצף ותקלל בחכמה ובמַחזיקים בה –. ועל כן עָלַי לדעת הליכות רוחך וחִקרי לבבך בימים האלה, למען אמצא פשר דבר תלונתך על החכמה וְעָלַי –. והנה אנכי יודע כי דרכך לכתוב על מגלת ספר את כל הגות רוחך והליכות חקרי לבך, על כן שלח נא אלי את דבריך ההם, וְאֵדַע לְיַשֵׁר ההדוּרים בנתיבות חכמתך ולתקן הַמְעֻוָת בַּהֲלָךְ רוח בינתך, ושלום יהיה לך.

(ההמשך יבוא²)