א. העם ושׂפתו.    🔗

השפה היא העם! הפתגם הזה, השגור בפי רבים בנוגע ליחוס כל עם ועם בסגילתו הלאומית אל שפתו המדוברת בפיו, מציין ביחוד את יחוס עמנו לשפתו העברית. כטבע עמנו כן טבע שפתו, כשם שאנו רואים את עמנו במצב משונה מזה של כל העמים החיים עמנו, באופן כי יקשה לנו עד מאוד, להגביל בדיוק את תחומי הרגש הלאומי בישראל, כן אי אפשר לכנות לשפתנו העברית במצבה הנוכחי שם הראוי לה, לדמות אותה אל אחת השפות המתהלכות בארץ או אל אחת מאלו שכבר מתו. אי אפשר לציין את השפה העבריה במושג שפה חיה לאומית במובן הרגיל, שהרי אינה שומה בפי ילדי ישראל מעת יתחילו קרוא אב ואם וכן אינה כלי תשמישנו לכל צרכי החיים. כשאנו משתמשים בה לצורך ספרותי על פי הרוב מעתיקים אנו הגות רוחנו משפה אחרת, אשר בה עיקר חשבנו מחשבות. ואולם גם בתור שפה מתה מדעית, כעין שהיתה השפה הלטינית באירופא עד קרוב לימינו אלה, אין לציין את שפתנו העברית. כי בעת שהיה המנהג בין חכמי אירופא, להעלות את כל מחקריהם במקצוע הדתי והמדעי רק בשפה הזאת (אשר אז היתה משותפת לכל המלומדים של עם ועם), גם בעת ההיא היתה ידיעת השפה רק קנין המלומדים, אבל מעולם לא היה חלק ונחלה בה להמון העם, ואפילו אם נרחיב את חוג עדת המשכילים יותר מהרגיל בימינו אלה, הנה בשום אופן לא היתה לאומית במובן שתהא שגורה בפי כל קצות העם.

הדבר הזה השפיע גם על התפתחות הספרות הלטינית. היא היתה בעצם רק ספרות מדעית ודתית, בהיותה בכלל רק כלי מבטאם של בני אדם, אשר לא לזמר ופיוט שמו לבם, כי אם למחקר ומדע. בה נמצאים רק ספרים במספר קטן מאד, אשר נכתבו בסגנון קל ומובן לרבים, ספרים נוחים לכל פנות העם והדבר שאין צריך לומר, כי לא הורגלו הסוחרים להריץ אגרותיהם זה לזה בשפת רומא, כאשר הדבר נוהג בשפת עבר. העיקר הזה היה אז, כי להשפות החיות חסר עוד השמוש בעניני מחקר, והחכמים השתמשו בשפה לטינית, לבטא בה כל הענינים של עיון וסברא. מצד אחד אמנם היה המנהג הזה טוב ויפה מאד, כי על ידיו היו כל חכמי אירופא כעין אגודה אחת; ספר כתוב רומית היה מובן לכל איש משכיל. וכבר העיר החכם הנודע רודולף ווירלוב, עד כמה הרע בטול המנהג המשובח הזה, כי מעת שנהגו החכמים לכתוב העולה על רוחם כל איש ואיש בלשון עמו נתפרדה חבילת המשכילים, ואין פלוני החוקר יודע מה שחדש במקצוע זה, שהוא מצוי אצלו, חכם אחר, בן ארץ אחרת. כי האם אפשר לכל איש מלומד להיות בקי בכל השפות החיות? ואולם מצד השני גרם המנהג הזה בדורות קדומים, כי היתה החכמה מונופולין של המומחים לבד. העם לא זכה, להבין דברי חכמים ו“חידותם”.

על פי הדברים האלה נבין לדעת יתרון השפה העברית, כי בכל הוא. כי טבע השפה העבריה, כפי שהתפתחה בשנות המאה האחרונה ברוב מדינות אירופא (כלומר באלו, אשר שם יחיו בני עמנו עוד חיים לאומיים), הוא באופן כזה, אשר נוכל להחליט, כי עומדת היא בהשפעתה על החיים הקולטוריים באמצע בין שפה לאומית מדוברת, ובין שפה מתה מדעית. יש בה כל המעלות שמנינו בספרות העמים בשפות החיות ואלו המעלות שהיו להספרות הלטינית. היא לאומית ומדעית כאחת. אמנם היא רק שפה ספרותית, אבל אינה מתה ואינה שגורה רק בפי המלומדים והמומחים. מצד אחד יש לה הכשרון להיות כלי מבטאם של כל חכמי ישראל, באופן שאפשר לנו לעשות אותה כלי תשמישם של עניני היהדות וישתמשו בה לצורך זה כל בני עמנו המפוזרים בכל קצות הארץ. ואולם מצד השני אינה כהספרות הלטינית מונופולין רק לחכמים ומלומדים, היא משותפת לכל פנות העם. ולפי זה עלינו לחרוץ משפטנו: כשם שעמנו הוא קבוץ לאומי, אשר נבין מהותו רק על פי טבע עצמו ואין לנו דוגמאות לו בתולדת העמים, נבין מהותו רק על פי טבע עצמו ואין לנו דוגמאות לו בתולדות העמים, כן שפתנו העברית היא בריה בפני עצמה, ואי אפשר להכניס אותה באחד הסוגים והמינים של שאר השפות החיות והמתות.

קיום שפתנו בצורתה זאת, אשר על כל פנים הוא אחד היסודות העקריים, אשר קיום עמנו – גם כן באופן נפלא – תלוי בו, הוא בלי ספק בעיקרו רק באמצעות הרגש הדתי בישראל. אלמלא היתה שפת עבר שפת דתנו, אשר אותה, כלומר את הדת הישראלית, שמרו אבותינו מכל סגלה; אלמלא היתה שפת עבר שפת כתבי הקדש, אשר האוצר היקר הזה הוליכו אבותינו עמהם בכל טלטול הגלות; אלמלא היתה שפת תפלותינו, אשר בהן שפכו בני עמנו את לבם לפני אלהים, השפה אשר היתה תמיד כנאד לקבל את דמעותינו — אלמלא היתה סגלה כזאת לשפת עבר, כי אז היתה נשכחה בשכבר הימים, כאשר חדלה להיות שפה מדוברת לעמנו. שהרי בדורות הראשונה לא נהגו בני ישראל לשקול על דעת השפה הזאת בתור למוד מדעי, אלא כל איש יהודי היה רגיל לשקוד על הספרים הדתיים, למען דעת תורת אלהיו, ולהתפלל שלש פעמים ביום ע“פ המטבע שטבעו חכמינו בברכות ובתפלות, כדי לצאת ידי חובתו הדתית. ולפיכך היתה שפ”ע שגורה בפיו, לא כשפה חיה ממש, אבל לכל הפחות כעין שפה חיה. במדה ידועה היתה השפה הזאת גם שפה לאומית, כי ברב או במעט ידעוה כל בני העם.

שפת עבר היתה ללמוד מדעי בעת עמדה הקולטורא הערבית־העברית על פסגת גדולתה, אבל קודם לכן ידעו אבותינו את חוקי הלשון רק ע“פ ההרגש. לפיכך נמצא, כי נכתבו כמה תפלות יקרות בימים קדמונים במליצה נעימה ויקרה, ואם כי נמצא בהן לפעמים שגיאות לחוקי הלשון (דבר אשר לא נמלטו ממנו גם טובי הפייטנים) הנה במתק לשונן ובנועם דבורן עולות הן על כמה מליצות “נכוחות”, אשר מתאימות הן לחוקי הלשון ושכולה אין בהן. ולא זו בלבד, אלא שבכלל אנו מוצאים בספרי הקדמונים שגרת הלשון במדה מרובה, באופן כי נכיר בנקל, כי השמוש בשפ”ע לא היה אז פרי היגיעה והשקידה, אלא ענין מצוי מציאות טבעות. כמו כן אין ספק בדבר, כי בימים הראשונים, בעת אשר “מרי הדקדוק” טרם היו בישראל, הרחיבו חכמינו את השפה העבריה והעשירוה עשר רב. במקצוע זה הגדילו לעשות על כל המחברים האחרונים, כי מה הוא קומץ המלות החדשות שנבראו בימינו לעומת המון המבטאים והדבורים שנמצאים מפוזרים באגדות ובספרי קדמונינו? כל זה נעשה אז מאליו, בלי פלפול עמוק והתחכמות גדולה, כאשר הדבר נוהג בכל שפה חיה, שהיא מקבלת תוספת וגדוּל מאליה ומתפתחת על פי החוק הטבעי, הנמצא בכל דבר, שגדולו בארץ; כלומר, שעוד לא פסק בו כח החיוני, כח הצמיחה והרבוי.

גם אחרי אשר רבתה כבר החקירה המדעית בישראל ודעת שפ“ע היתה ללמוד מדעי, גם אז לא הספיקה החבה המדעית הזאת להרחיב דעת השפה בין בני עמנו, בלי הסיוע מצד הדת, אין ספק לנו, כי היהודים שחסו תחת מרות האִסלאַם, אם כי בכלל זרח עליהם אור ההשכלה והדעת במדה מרובה, לא היו בקיאים יותר בשפ”ע מאחיהם שבארצות אדום. באמרי כזה, כוונתי אל הדבור העברי, אשר רק הוא תלוי בשגרת הלשון, אבל אין כוונתי אל הבקיאות בחכמת הדקדוק, שהיא נקנית על ידי השקידה וההתמדה. אנו מוצאים, כי הרבו הספרדים לחקור בחוקי השפה, כאשר נראה המצאת השיר השקול, שזה דורש בודאי הבנה עמוקה בדקדוק שפ“ע. אבל עם כל זה היה הדבור העברי שגור יותר בפי היהודים שבצרפת ואשכנז. במליצות הספרדים ושיריהם השקולים נכיר על פי הרוב סימני השקידה הלמודית, בעוד שבסגנון הפשוט של האשכנזים והצרפתים נמצא סימני כשרון טבעי, הנקנה על ידי שמוש מתמיד והולך כמה מאות שנה. ר' שלמה פרחון הספרדי, תלמיד הראב”ע, מסיח לפי תומו, כי אמנם מצא שאין ספרי דקדוק נמצאים כלל בין אחינו שבארצות אדום, אבל עם כל זה הם רגילים יותר בשמוש הלשון ובדבורה. הוא פתר לו החידה הזאת, “כי לא נהגו בני מקומנו לדבר בלשון הקדש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן, וכל האכסנאין הבאין אליהם יכירו את לשונם, לפיכך לא הוצרכו להשתמש בלה”ק להיות (כלומר: בכדי שיהיו) רגילין בו. אבל כל ארץ אדום משונים ללשונותיהם זו מזו, וכשיבואו אכסנאין אליהן, לא יכירו דבריהם [ולכן] הוצרכו לדבר להם בלשון הקדש, לפיכך רגילים בו יותר", ואולם באמת אין הטעם הזה מספיק כלל. אלא שהיהודים בצרפת ואשכנז היו יותר תמימים עם דתם ולכן יצאי גם את השפה העבריה על ידי השקידה בספרי חכמי ישראל, שהיו אז בעיקר רק ספרים דתיים. וכנגד זה גברה בארצות האִסלֲם ההשכלה, באופן כי זנחו היהודים את הספרים הדתיים ועמהם גם את דעת שפת עבר, כאשר כבר התאונן הפייטן הנפלא ר' שלמה בן גבירול:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם, שְׁאֵרִית יַעֲקֹב,

כִּי תִשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת…

רַב לַעֲזוֹב מָקוֹר וְלַחְצוֹב כָּל־בְּאֵר,

עַל חוֹצְבָה פִּיהָ תְּהִי אטֶרֶת.

זִכְרוּ לְקִנְאַת בֶּן חֲכַלְיָה, יוֹם רְאוֹת

בָּנִים לְשׁוֹנם נֶהְפְכָה אַחֶרֶת.

תָּפַשׂ אֲנָשִׁים בָּם וְהִכָּם כָּחֳרִי.

קֶצֶף וּבִמְרִיבָה מְאֹד נֶעְתֶּרֶת.

יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה – גְּבִירָה שֹׁכְחָה

דַבֵּר, וּפִילַגְשָה תְּהִי שֹׁמֶרֶת?

הָהּ הָהּ! אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָה, אֲבָל

כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נֹטֶרֶת.

גם בסוף שנות המאה הי“ח ובראשית המאה הי”ט ראיני כי אך אם קמו גואלים לשפתנו, אשר קנאו את כבוד השפה היחידה השרידה עם כל זה לא היתה לה תקומה בארצות המערב מעת שחדלה השפה להיות השפה הדתית של בני עמנו. לעמת זה היו בני הדור הקודם בקיאים בה, באופן כי “מרביצי השכלה” הראשונים השתמשו בה שמוש גדול, להפיץ את דעותיהם בקהל.

רק בדורנו נשמע הדבר בין אחינו שברוסיא, כי ראוי להחזיק בלמודי השפה העבריה, לא רק בהיותה השפה הדתית, אלא גם בתור שפה לאומית. לעת עתה יחסר לנו עוד הנסיון ההיסטורי לדעת אם יספיק הרגש הלאומי לבדו להשריש בלב אחינו החבה לשפ“ע אם יעלה הנסיון הזה יפה הנה בלי ספק הרוחנו הרבה, יען — זאת מוכרחים אנו להגיד למורת רוחנו — ההרגשה הדתית הולכת ומתמעטת בין בני הדור החדש. ואם כי אני לפי השקפתי מוצא בזה הפסד גדול להתפתחות הקולטורא, הנה לכל הפחות יהיה טוב ומרוצה מאד, אם יראה לו כל איש מישראל לחובה, ללמד את בניו דעת שפתנו, אם לא על מנת שיתפלל בה, עכ”פ על מנת שיבין את דברי קדמונינו ואולם מהשקפה כזו ראוי להשגיח ביותר על מהות הספרות העברית, בכדי שיהיה בה כח המושך את לב הצעירים לשגות בה. אבותינו קראו בספרים דתיים המקובלים באומה והקריאה — או יותר נכון הלמוד — בהם היה להם לחוב, בין אם מצאו קורת רוח בספרים האלה ובין לא, אבל בעת נעמיד את למוד השפה על הטעם היפה והרצון החפשי חייבים אנו לדקדק בזה הרבה והרבה, למען נמשוך את לב בני הנעורים אל ספרותנו בחבלי האהבה, אם הקריאה בספרים עברים היא רשות ולא חובה —הכל תלוי באיכות הספרים, כלומר בטוב טעמם, אם מרוצים הם לבני דורנו או לא.

המקצוע הספרותי היותר חביב לכל פנות העם הוא בלי ספק המקצוע הפיוטי, אשר מטעם זה אני דן עליו תמיד בכובד ראש, יען כי על ידיו מתרבים קוראי ספרים עברים ויהיה לנו קהל קוראים עברית. אם לא יתרבו הקוראים ספרים פיוטיים אז לא יהיו קוראים לספרים מדעיים אף במספר מעט, כי סוף סוף מתחילים תמיד מן הקל, היינו בקריאת ספרי זמר ופיוט, ואחר כן עוברים אל הכבד, היינו לספרי מחקר ומדע. ומאלף הנכנסים לקריאה בספרים המשעשעים את הקוראים, יוצאים רק מאה למקרא ספרים במקצעות החכמה והחקירה. לפיכך אין אני מסכים כלל לאלו החוקרים מבני עמנו, אשר בבוא ספור כתיב עברית לידם יאמרו בשאט נפש: ביליטריסטיקא! כלומר מעשה נערות, שאין כדאי לאדם חכם ונבון לטפל בו. אלא נבדוק, אם יש בספור זה טעם ספרותי ואם ישפיע לטוב על חנוך העם. ולא זו בלבד, אלא שבמקצוע זה ראוי להשגיח יותר מבמקצוע המדעי, כי בספרים מדעיים, אם יפול בהם השבוש, הנה על פי הרוב ידעו הקוראים להבחין בין אמת לשקר ולא ירבו להרע כל כך. לא כן בספרי זמר ופיוט, אם לא נכתבו על טהרת הפּוֹאיזיאה, אז הם כמים הרעים, אשר יבאו בקרב צעירינו לבלע ולהשחית. אין אנו חפצים לעשות את השפה העבריה לכלי מבטאם של המלומדים בלבד, כמו שהיתה השפה הלטינית בדורות שעברו, אלא שתהא קנין כל העם למגדוליו ועד קטניו. מטעם זה חביבה עלינו הספרות הפיוטית עד מאד, אבל כמו כן אין אנו חפצים לעשות את ספרותנו לכלי תשמישם של בחורי בית המדרש, אשר לא טעמו עוד טעם ספרות אחרת ולכן הם קוראים בכל הבא לידם וקבתם תעכל כל מזון ספרותי בלי הבדל. כי סוף סוף קוראים ממין זה הולכים ומתמעטים גם ברוסיא ובכל ארצות המזרח. אבל אם תהיה מטרתנו לעשות את שפתנו לשפה לאומית באמת חייבים אנו ליסד את ספרותה על חוקי הטעם היפה, למען יתענגו בקריאת ספרים עברים גם קוראים כאלה, אשר שערי ספרות אחרת פתוחים לפניהם.

החכם רשד“ל אשר כל ימיו אהב את עמנו אהבה עזה כמות ותמיד השתדל בקיומו, ראה טובה גדולה בדבר “ללמד בני יהודה קסת וצחות הלשון”. גם הוא הסכים בדורו לזה, כי התפשטות דעת השפה תלויה באהבת התורה, ובראותו כבוד הדת הולך ומתמעט בימיו השתדל להרבות לכה”פ דעת שפ“ע בישראל. בעת ההיא חרץ אחד החכמים המובהקים את משפטו על חזון הספרות החדשה בעברית במרירות גדולה. רק משה שטיינשניידר כתב בראשית שנת תרי”ז לר' יצחק בלוּמנפלד כדברים האלה: “היום באתי להודות לך על אגרת ידידי שד”ל, אשר שלחת לי, וגם הוא משתדל ומליץ בעדך לאמר: “בא גם אתה בתוך הבאים, להקים את סכת לשון הקדש הנופלת”. ידעתי גם ידעתי, כי מכתבי לא יועילו מאומה לתכלית הזה, כי אין אני מהמשוררים והמליצים והמדברים צחות ולשון נקיה. ועוד יותר לפי דעתי ומחשבתי בעת הזאת תכלית הקבוצים מכּתבי חכמים וחוקרים בלה“ק צריך להיות: התפשטות חכמה ודעת והתאחדות החכמים בארצות לשונות שונות, לגדור הפרץ הנפרץ בין יושבי מדינה ומדינה. הגם לא נכחד ממנו, שבראשית האלף הו', אשר אנחנו חיים בו, מעתיקי הספרים בלשון הקדש שאבו מים שלא לנו ונהיו למי מריבה והביאו לשונאי החכמה העצים והאש, אשר בו נשרפו ספרי לה”ק בחוצות ושוקים… אמנם דעת לשון הקדש מקומה ומקורה אצל מקרי דרדקי ובבתי המדרשות, ואם שם תעזוב ותמאס—לשוא יעמלו בוני עליות על יסוד נופל. ומה גם היום יעתיקו ללה“ק כל שירי משוררי האשכנזים ו”סתרי פאריז" וידפיסו מגיד חדשות (צייטוּנג) על דרך זר וכדומה לו. הלזה יקראו תחית לה“ק כאשר התפארו קצת המאספים? כחפצם יעשו ואם עניניהם ינקו מכל אשמה, אין בזה חטא. אמנם מטרתם יגידו ולא יבושו ולא יכלימו כל מבין שפה, אשר אין לו חפץ בילדי נכרים, גם אם בלבוש קדש ילבישו” (אוצר נחמד ח“ב, ע' כ”ח—כ"ט).

בפרט אחד צדק הר“מ שטיינשניידר מאד, כי אמנם שפ”ע תוכל להיות שפת עניני ישראל, שפת החקירה המדעית של כל חכמי ישראל. כי באמת הזיק מאד “הפרץ הנפרץ” בין חכמי ישראל שבמערב, כי יכתוב כל איש ואיש בשפת ארץ מולדתו, באופן כי על פי הרוב מתנבאים כמה נביאים בסגנון אחד, ותחת להגדיל תורה ולהאדירה, הם מעתיקים אותה לשבעים לשון ומוריקים אותה מכלי אל כלי. לפני חמשים שנה האמינו אז, כי שתי טובות גדולות תצמחנה ממנהג החדש הזה: א) חכמי העמים יתנו כבוד לתורת ישראל, אם נתרגם להם את ספרינו הדתיים ונראֵם את כל בני נכתינו; ב) כל פנות העם הישראלי, אשר לפי דעתם עזבו את הלמודים העברים רק מפני קוצר דעתם בשפ“ע, יתנו על לבם לשקוד על חכמת ישראל. והנה ראינו כבר, כי התקוה הזאת, אשר אליה נשאו חכמי ישראל שבמערב את נפשם, לא באה. ספרי ישראל הנאמרים בכל לשון אין דורש ואין מבקש להם בארצות האלה. בדור שלפנינו נדפסו רק בהשתדלות יחידי סגלה, אשר נדב לבם אותם, לתת לכסף מוצא, להפיץ ספרים כאלה (באופן כזה נדפסו ספרי צוּנץ). ומאשר כי בדורנו תמו נדיבים כאלה, לכן לא נדפס עוד ספר מדעי חשוב בשנים האחרונות, זולת ספרי־עם, אשר גם אלו נתפשטו רק באופן מלאכותי, ומעורב בו מעט מן “הקבצנות”, אשר עליה העמידו את היהדות בארצות המערב, כדברת צוּנץ. מטעם זה נסכים לדברי הר”מ שטיינשניידר בדבר השמוש בשפ“ע לצרכי החקירה המדעית בישראל, אבל במה שגנה את הספרות הפיוטית לא צדק. ואם כי לא יגדל כעת כבוד הספור “מסתרי פּאַריז” בעינינו, ואם היה המעתיק נמלך בנו, טרם התחיל לעסוק בו, היינו משיאים אותו לדבר אחר, אבל עכ”ז אין ספק, כי הספור הזה, שנתפשט בישראל על ידי כמה מהדורות, הועיל הרבה להרחבת שפ"ע, לעשותה שפה לאומית ועל ידי זה אפשר לקצת הקוראים לשגות בספרים מדעיים כתובים עברית, מה שאין כן בארצות המערב, אשר שם ספרים כאלה חתומים וסתומים בעד בני ישראל.

על פי האמור בזה יתברר לנו, כי ספרותנו העברית תוכל להתפתח התפתחות טבעית ומועלת, אם תבנה ותכונן על מקצעות אלו:

א) ספרי זמר ופיוט. המקצוע הספרותי הזה הוא העיקר בשפתנו, “ללמד על ידיה בני יהודה קסת וצחות הלשון”, כדברת שד“ל. אמנם נשמח מאד, אם יהיו ספרים כאלה נכתבים על פי טהרת הפיוט בטיב טעם ודעת. ואולם אם תתגדל בכלל הספרות הפיוטית סוף סוף תלד גם מספרים וחוזי חזיונות בעלי כשרון פיוטי. הפרט הזה נוגד במקצוע בקרת ספרים, אשר אין זה מתכלית נושא עניני, אבל בכלל מביאים ספרים כאלה, אשר קוראיהם מרובים, תועלת עצומה להרחבת השפה. ומטעם זה נאמר, כי לפעמים תצמח טובה גדולה מספורים כתובים עברית, אף אם לא ייטיבו בעיני בעלי טעם. אם אך פלסו להם נתיבות בין העם. דוגמת ספרים כאלה נמצא בספורי רפ”ס, אשר רבתה הקריאה בהם.

ב) ספרים מדעיים, כתובים בסגנון קל ונוח לקרות בו. ספרים כאלה טובים ומועילים מצד לשונם ומצד תכנם גם יחד. כי בפנה אחת הם מרבים הקריאה בשפ“ע ויועילו להרחבת הספרות העברית, ובפנה השניה הם מביאים גם תועלת כללי להרחבת הקוּלטוּרא. מובן מאליו, כי ספרים כאלה צריכים להיות כתובים רק ע”י חכמים מומחים, בעלי השכל והדעת, אשר ידעו למצוא את הנעים והמועיל גם יחד. ובדבר נושא ענינם אמנם אחת היא, אם יהיה אחד המחקרים בעניני חול או בעניני היהדות. אבל בהיות כי אמרנו, שאין מטרתנו, לעשות את הספרות העברית לכלי תשמישם של אלו, אשר לא טעמו טעם ספרות אחרת מימיהם, יצא לנו מזה, כי המוברחים שבספרים כאלה הם אלו המדברים מעניני היהדות, אשר חזון ספרים כאלה איננו נפרץ כל כך בספרות אחרת. ואולם עכ"ז אם יעלה ביד סופר רב הכשרון, להמציא לקוראי ספרותנו ספר מדעי חשוב, אשר נושא ענינו יהיה באחת החכמות החיצוניות ותועלו תהא נגלית ונראית לעין, ספור כזה בודאי יביא תועלת מרובה לספרותנו. והלואי שנזכה לראות כי ספר כזה יהיה מתורגם אחר כן לאחת השפות החיות על רוב תועלתו וערכו המדעי.

ספרים מדעיים עמוקים הנוגדים לחכמת ישראל. ספרים כאלה (כספרי צוּנץ, ר“ז פראנקל, ר”א גיגר ודומיהם) מן הראוי היה, כי יכתבו בדרך כלל רק בשפ“ע, אם לא יהא צורך מיוחד בדבר, כי יכתבו בשפה חיה. הדבר הזה יועיל גם להתפשטות החקירה המדעית, אשר אותה אנו מבקשים בספרים כאלה, מלבד כי יתנו כבוד לספרותנו. הנה ראינו, כי ספרי החכמים המצוינים שבמערב נדפסו בעיקרא במספר מעט ואף אחד מהם לא זכה למהדורא שניה, מלבד הספר Goltesdienstliche Vortäge להח' צוּנץ, אשר נדפס ע”ח חברת “מזכרת צוּנץ”. לעמת זה נתפשט ספר “מורה נבוכי הזמן” העמוק מאד ואשר איננו כלי שלם אלא שברי כלים בשלש מהדורות, ספר “דור דור ודורשיו”, ספר גדול בן ה' חלקים ויקר במחירו ונושא ענינו הוא ענין עמוק, כבר יצא לאור במהדורא שניה. ספרי שד“ל נתפשטו כעת במספר מרובה בין הקוראים, ואין ספק לי, כי אלו היו מאספים, את מאמרי שי”ר לקובץ אחד (אבל הדבר צריך שיעשה ע"י מומחה לאותו דבר), כי אז היו מוצאים קונים וקוראים במספר גדול. ואולם מצד אחר, בהיות כי העיקר בספרים כאלה, להגדיל חכמת ישראל ולהאדירה, נראה בתור הכרח גדול מאד לספרותנו, ליסד חברה מדעית, אשר תכליתה תהיה פרסום ספרי מדע מקוריים, כי על פי הרוב אינם נכנסים בגדר המו"מ ואינם מביאים תועלת חמרית להעוסקים בהם, ולפיכך צריכים לסיוע ותמיכה. אינם שמענו בימים האחרונים אומרים. כי חכמת ישראל נבנתה כבר, עליה אין להוסיף עוד, אבל באמת רוב מקצעות החקירה המדעית בישראל לא נבנו עוד כל צרכן. וארמז בזה רק על שני ענינים חשובים מאד: א) החקירות החדשות בקדמוניות אשור ובבל מאירות כעת כשמש בצהרים והן מפיצות אור חדש על קדמוניות ישראל וביחוד על הבקרת הביבלית, אשר עד כה הלכה בחשך לא אור, והדבר הזה, אשר הבקרת ההיסטורית בקדמוניות עמנו עומדת עליו, לא נתברר עוד כל צרכו, וזולת נסיונות קטני הערך לא עשו עוד מאומה להבנת הרשימות העתיקות האלה ביחוסן אל מקור האומה הישראלית וראשית ימי נעוריה, מלבד כי הרבה גופי הלכות הסטוריות גם בתקופות המאוחרות תלויים בהן.

ב) ההתפתחות הקוּלטוּרית של עמנו לא נתבררה עוד כראוי, וגם לא עסקו בה די צרכה ולא נכנסו לפרדס הזה פנימה. בדבר זה אברר את דעתי במקום אחר, כי ריב יהיה לנו עם גדולי ההסטוריים בישראל, אשר לא עשו חיבתם להבנת הקוּלטוּרא הישראלי. על כל פנים יצא לנו מדברי האמורים בזה כמה מעלות גדולות ועצומות לשפתנו ולספרותנו ועד כמה בידה להרים קרן האומה הישראלית בכבוד. ולזאת כל העוסק בה ומסייע לבנות גדריה ולשכלל אותה, איש איש כפי יכלתו וכיד כשרונו הטובה עליו, אחד כפרי תבונתו ואחד בכספו או בפועל ידו, בדבור ובמעשה, הוא מכלל אלה שעליהם נאמר: “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ובמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”, ובלבד שתהא מלאכתו באמונה, לשם הרחבת השפה ולהגדיל ספרותנו ולהאדירה.

 

ב. הספרות הפיוטית.    🔗

מושג הספרות הלאומית בנוי הוא ברֻבו על הספרות הפיוטית, כי הספרות המדעית של כל עם ועם — מקצתה יוצאת לגמרי מגדר הרעיון הלאומי ודבר אין לה עם החיים הלאומיים, כמו למשל זו העוסקת בחכמת ההנדסה והתכונה, או בחכמת הרפואה והטבע; ומקצתה נוגעת, רק באיזה פרטים ברגש הלאומי, היינו ספרי ההסטוריא, ובמובן ידוע גם ספרי הפלוסופיה והאיתיקא. אמנם כל מחקר מדעי — יהיה באיזה מקצוע שיהיה — מעשיר בכלל את אוצר הקנינים הרוחניים והולטוריים של כל אומה ואומה; כל עם, אשר רבים מבניו הם למודי־המחקר, עומד גם בחייו הלאומיים על מדרגה גבוהה, ובבחינה זו הלא כל מחקר מדעי הוא רכוש לאומי. ואולם אין אנו עוסקים כעת בחקר הכחות הנסתרים של חיי הקולטורא, אלא כזה של הכחות הגלויים. אין אנו חותרים מתחת לארץ, למצוא שרשי הקולטורא הלאומית המסתעפים באופן נפלא ויונקים ליח האדמה באמצעות יובלי מים במעבה הארץ, כי אם מסתכלים אנו בענפיה ופארותיה, ובמובן זה אנו רואים את החיים הלאומיים כשהם מקבלים קלסתר פניהם ואת ציורם הספרותי בשירת העם, בספרי הפיוט והזמרה, אשר משותפים הם לכל פנות העם; בהם יצוק הרוח הלאומי בטפוס נאמן, בהם מתגשם הלך נפש האומה, הגות רוחה; החיים הרוחניים יֵראוּ בהם כבראי מלֻטש וכבהמחזה בהיר. אמנם דומה לזו גם הספרות ההסטוריה, כי גם בה ימצאו החיים הלאומיים די ספוקם, לכל הפחות רואים אנו, כי היתה ההסטוריא בימים האחרונים כלי קבול לרגש הלאומי ההולך ומפעם במחנה העמים. אבל החיים הלאומיים העולים ומבצבצים מתוך ספרי ההסטוריא אינם המים הנובעים ממקור ראשון ואינם מקובצים בכלי ראשון: מכח העם; אלא כי הם המים הזכים המזוקקים בכלי שני כלומר אינם נובעים מתוך הרגש, שהוא משותף לכל בני אדם, כי אם מן המחשבה העיונית, נחלת המשכילים והמלומדים. ההסטוריא היא פרי הקולטורא, תמצית החיים הלאומיים, כפי שנזדככו במחשבת יחידי סגולה. הספרות הפיוטית תכין מזון רוחני לכל קצות העם, בעוד כי ההשקפה ההסטורית היא רק לגדולי האומה, לאצילי המדע והמחקר.

לפיכך נבקש תמיד את רוח העם בספרותו הפיוטית, וכשבאים אנו לחקור אחרי עקבות ההתפתחות הקולטורית בימים קדומים בשים לב ובחפץ נמרץ, לחדור לעומק הפסיכולוגיא הלאומית, אז, אם יחסרו לנו עדים אחרים ורשומים נכּרים זולת הספרות, נתבונן בעיון גדול על הזמרה והשירה הלאומית, ועל ידי זה נדע את מצב השכלתו בימים ההם ואת חייו הפנימיים; אז נבין את מצבו הקולטורי אשר זה לנו העיקר בחקירת ההסטוריא. הספרות הפיוטית תכיל רשמי אמת בנוגע לתכונה הלאומית של כל עם ועם; דמיונה כמו לוח של שעוה, אשר בה חוקקו כל הקוים והשרטוטים של החיים הלאומיים, מעלותיהם ומומיהם, יתרונם וחסרונם. הספרות הפיוטית היא כמו שיחת הילד ומלולו אשר יִוָדע לנו בתכונת נפשו, עת ידבר ככל העולה על רוחו באין מעצור. היא תחל עם מצב הילדות של המין האנושית וקודמת היא להספרות המדעית. הפיוט קדם להפלוסופיא ולההסטוריא ונולד תאומים עם הדת, אשר באמת קשורה ומשולבת היא אל הפואיזיאה, ורגש אחד בלב האדם הוליד את שתיהן. לכן כל מי שבא לחקור בתולדת המין האנושי ובהלך התפחותו הקולטורית ימצא חפץ בספרי הפיוט, כי הם רשמי הכשרון והחנוך הלאומי, צלם דמות העם בחייו הרוחניים ובכחותיו הפנימיים.

מטעם זה לא תתכן תמיד הבקרת במקצוע הספרותי הזה, כי אם יותר יתכן בו המחקר המדעי, אשר באמצעותו נעמוד על האמת. בכלל קשה הבקרת לספרות פיוטית אשר התפתחה באופן טבעי, כמו שאי אפשר לבקר אחרי מעשי הטבע. כל מי האומר: הספרות הפיוטית צריכה להיות באופן כזה או באופן אחר, הרי הוא דומה לאיש, אשר יחליט: פלוני היה מן הראוי, כי תהיינה שערותיו שחורות או כי תהיינה פניו צהובות, או כי יבקר אחרי טבע המים הנוזלים והאש השורף. ספרות פיוטית טבעית אינה נעשית במתכון על פי מחשבה קודמת לבריאתה, אלא היא כמו זרמת הצפרים בכשרונן הטבעי, כריח השדה אשר בכרו ה' וכמשק המים היורדים במורד. היא תולדת כחות האומה המפתחים על פי כמה סבות חצוניות ופנימיות ועל פי מאורעות חייה, אשר קשה לדעת את מוצאם ומובאם וסדר השתלשלותם. במצבה הטבעי היא מודיעה לנו, מה הם החיים הלאומיים של כל עם ועם, אם הם כסדרם וכתקונם, או כי קבלו השפעה בלתי הוגנת בסבת קלקול המעשים, שהם סימני מחלה לאומית. עוד עלינו לדעת, כי הנקל לנו, להבין לה, אבל קשה הוא עד מאוד להרגילה ולהכין דרכה, לתת לה תוכן רוחני חדש לפי רוחנו, לפנות את לבה לאיזו נקודה פיוטית לפי טעמנו אנו. היא הולכת ומתפתחת על פי חוקים קבועים, יסודם בחיים הרוחניים ולפעמים גם בחיים המדיניים של האומה: החוקים הקבועים האלה אפשר לנו לדעתם, אבל לא נוכל לשנות את תפקידם וסדרם. בעם קולטורי, אשר יתפתח בכחותיו הרוחניים באופן טבעי, נמצא במרוצת הימים השקפה יותר נעלה, היא הסתכלות היוצאת מגדר החיים הלאומיים ונכנסה בדרך החיים האנושיים. האנושיות תתגבר על רגש הלאומי באמצעות הקולטורא, אבל היא תלד מחדש רגש לאומי מזוקק ומזדכך ביותר. דוגמת הדבר הזה אנו רואים גם בחיי המשפחה של האדם הפרטי. האהבה לבני משפחתו היא בודאי טבעית באדם ונמצאה גם בבני חיים רבים; במדה ידועה תתגבר האנושיות על הרגש הטבעי הזה, ואהבת המשפחה בלב האדם הקולטורי תתמעט עד כמה שהחברה האנושית דורשת לטובת קיומה; ועם כל זה אין ספק בדבר, כי קשר המשפחה הוא יותר חזק ואמיץ בין עמי הקולטורא, מאשר הוא בין העמים מחוסרי הקולטורא. כן רואים אנו, כי העמים, אשר עזבו כבר את מצבם הטבעי, מוַתּרים בהכרח על חלק גדול של האהבה הלאומית האינסטינקטיווית, כי אלמלא כן אין המין האנושי מתקיים בהתפתחותו הקולטורית; הם אינם מגשימים הרגש הלאומי שבהם בשנאתם לעמים אחרים, את אהבתם הלאומית הם משתדלים להתאים עם אהבת המין האנושי בכלל. ועם כל זה חזק מאד הרגש הלאומי בקרב עמים כאלה, כי נוסד הוא על התרבות, על החנוך הקולטורי, על הקנינים הרוחניים של כל עם ועם. ממש באופן כזה היא גם ההתפתחות של הספרות הפיוטית הלאומית, היא תהיה ברבות הימים לספרות אנושית ותכיל בקרבה את החיים הפנימיים של נפש האדם בכלל; אבל עם כל זה יש לכל ספרות כזו קלסתר פני לאומיים, וכל אחת ואחת מקבלת במדה מרובה השפעה מן החיים הקולטוריים של העם מחוללה. הספרות הפיוטית של עם קולטורי, העומד על מדרגה גבוהה בהשכלה, היא לאומית ואנושית כאחת; היא משתפת את האנושיות לרגש הלאומי ותעשה אותה לקנין לאומי. זה היא סוד הקולטורא בעשרה הגדול וברכושה הרב: הקנינים הרוחניים של כל המין האנושי יתרבו על ידי זה, כי יקבלו גוונים שונים ונכנסים הם בגדר החיים הלאומיים של כל עם ועם לפי רוחו והלך נפשו.

על פי הדברים האלה נבין את החזיון הנראה כעת בספרות העמים הנאורים: טובי הפייטנים בכל אומה ואומה עוסקים כלם בחקר האנושיות, בדעת טבע האדם; כלם משתדלים לרדת לעומק הנפש בכחותיה הפנימיים ובאלפי רגשותיה; כלם עמלים בסקירתם הפיוטית לעמוד על הסוד הנפלא הזה. סוד חיי הנפש בפני עצמה וביחוסה על המאורעות החצוניות, אשר ישפיעו עליה במדה מרובה. המחקר העמוק הזה, אשר רחב הוא מני ים, משותף הוא לכל הפייטנים האמתיים, אשר כעת אין להם עוד העיקר “ספור המעשה” באופן נפלא ויוצא מגדר הרגיל, כי אם אדרבה הבנת הנפשי על פי טבעה ועל פי המקרים הרגילים. אולם עם כל זה נמצא בנקל, כי כל ספרות וספרות ממין זה יש לה צביון מיוחד מתאים עם החיים הלאומיים והמדיניים של העמים השונים, אין הספרות הריאלית נורווגיא דומה בכל פרטיה לזו שבצרפת, חקר האנושיות אמנם משותפת היא לכל עמי הקולטורא, ועל פי השקפה שטחית הלא גם טבע האדם ושאיפותיו ותשוקותיו אחד הוא בכל העמים נאורים; אבל בכל עם ועם תקבל קלסתר פנים מיוחדים, כי להאנושיות יש גוונים רבים, היא תקבל צבע מיוחד לה בכל עם ועם על פי התפתחות ההסטורית, ובציור הספרותי נכיר סימני הצבא הזה, המיוחד לכל עם ועם.

התשוקות והשאיפות האנושיות מקורן אחר הוא: בטבע האדם. אבל החנוך הקולטורי משפיע גם עליהן, וכבר אמרנו, כי החנוך הקולטורי הוא לאומי. נוציא מכלל התשוקות האנושיות אלה, אשר קורמות הן להקולטורא, או אשר הקולטורא לא תוכל להשפיע עליהן, למשל תאות האוכל והתשוקה הנמרצה של כל רעב לשבור רעבונו, הנה נמצא, כי התשוקות והשאיפות האנושיות אי אפשר להן להפטר לגמרי מן החנוך הלאומי. ולכן אם נצייר אותן בספרות הפיוטית, על כרחנו, כי תקבל זו גוון לאומי מיוחד לה. לדוגמא יצא לנו ציור בהיר מרגש האהבה, אשר בודאי טבעי הוא באדם ומשותף הוא לכל מין האנושי. עם כל זה לא ישתוו כל העמים הנאורים בהתולדות היוצאות מהרגש הזה. כאשר פרסם הפייטן גיטה את ספורו הנפלא “ענויי וורטר הצעיר” רעשה הארץ, והספור הזה עשה רושם גדול בעולם הפיוט, לא רק בגרמניא, כי אם בכל העמים הנאורים. בעת נפגש נפליון בגיטה שח עמו על דבר הפסיכולוגיא של וורטר, והגבור הנערץ בדק ומצא, כי אחד הפרטים בתבונת נפש האוהב איננו עולה יפה לפי מבעו, וגם גיטה הודה לו בזה. ואולם בעת אשר נתפרסם הספור הזה העיר ליסינג בטוב טעם ודעת, כי ציור האהבה, כמו שנמצאהו “בענויי וורטר”, איננו ציור הרגש הזה על אמתתו, כי אם לפי מה שנשתרש על פי ההרגל בסוף שנות המאה הי"ח. עלם יוני או רומאי לא אהב על פי המדה הזאת, וגם לא היה טורף נפשו, יען כי אהובת נפשו רחקה ממנו. האהבה, עם אלפי הפרטים והמקרים לאין קץ הקשורים בה, היא בודאי טבעית באדם, אבל בעת שתהיה נושא ענין ספרותי תקבל בהכרח זאת הצורה, אשר יתנו לה ההרגל והחנוך. בבחינה זו תהיה גם היא לאומית. הפייטן הצרפתי יצייר לנו את השאיפה האנושית הזאת ותוצאותיה באופן אחר לגמרי, מאשר יצייר אותה פייטן רוסי או אנגלי. האדם עם רוב תשוקותיו ושאיפותיו הוא פרי התרבות הקולטורית, וכשם שזאת היא משונה בעמים, כן שונות השאיפות של נפש האדם על פי הבדל החנוך.

נראה למשל את רגש הלאומי והאהבה לארץ מולדת. הרגש הזה הוא בודאי טבעי באדם, אבל מקרים חצוניים גורמים בדבר לתת לו צביון מיוחד בכל עם ועם. בן נורווגיא בהכרח לא יצייר לו את הרגש הזה כבן עם צרפת. הראשון הוא בן לעם קולטורי מהולל מאד, אבל ידע, כי עמו הוא קטן ודל בכחו החמרי ואי אפשר לו לכבוש ארצות רחוקות, ארץ מולדתו לא תהיה לעולם שרתי במדינות, לכן אי אפשר לו, כי יקבל הרגש הלאומי שבו אותה הצורה אשר תקבל בלב בן עם צרפת הכביר ואשר רב חילו. ובאמת כל מי שיקרא את הספרות הפיוטית של הדֶנים והנורווגים בשום לב ימצא השפעת המצב המדיני של העמים האלה בספרי הפיוט. כן נראה את השפעת המאורעות המדיניות גם בספרות הפיוטית של עם גרמניא. כל עת, אשר היה העם הזה מפורד לשבטיו ובחיים המדיניים לא עשו ידיו תושיה, היתה ספרותו נתונה יותר אל אידיאלים אנושיים. דוגמת הדבר הזה נמצא גם באיטליא, אשר תולדתה דומה בכמה פרטים לזו של גרמניה. החיים המדיניים דוחקים על פי הרוב את רגלי השכינה הפיוטית, ועל כל פנים הם משפיעים עליה.

מלבד החיים המדיניים משפיעים גם חיי החברה, היינו המאורעות הסוציאליות, הרבה על התפתחות הספרות, יען כי משפיעים הם גם על השאיפות האנושיות במדה מרובה. האדם נֵחָן אמנם בנפש יחידה, וכל נפש הוגה דעות ויש לה רגשות בפני עצמה; אבל אלו הדעות והרגשות מקבלות בהכרח השפעה גדולה מצד החיים הסוציאליים. אין האדם הקולטורי נכּר אלא בחברת משפחתו, תכונת עמו, מאורעות ארץ מולדתו וטבע האיקלים, אשר נולד בו. סודות נפשו יוָדעו לנו לא רק מטבעו הוא בלבדו, אלא על ידי טבע הכחות המשפיעים עליו. לכן בהכרח תתרגש גם הספרות הפיוטית מאלו המקרים והמאורעות, ובמובן זה היא לאומית. הפייטן הצרפתי, כשהוא נכנס לדון בכובד ראש ובדייקנות גדולה על דבר השאיפות האנושיות ויחדור עמוק לחיי הנפש של בני עמו, אפשר לו לצייר את החיים הפנימיים של בני עמו, כי מכיר הוא בסבות המשפיעות עליהם, הוא ידע לכל הפחות את קליפתם וממנה ידין על תוכה; הוא בעצמו הנהו יליד העם הזה ובהרבה מרגשות לבו הוא משותף ליתר בני עמו. ואולם לא בנקל יבין להלך נפש גרמני המוזר לו בכל דרכי חייו, בהרגלו, בחנוכו, במחשבותיו וברגשות לבו. אמנם ידע, כי נפש בני אדם אחת היא, והיא משתוקקת ושואפת על פי חוקים קבועים, יסודם בכחותיה הטבעיים; אבל אלו הכחות מתפעלים ומתרגשים על פי סבות שונות הבאות מחוץ, הם פרי החנוך הן על רגשות האדם, ואלו משונות הן בין עם לעם. אין הצרפתי דומה ברגש דתו ובהשקפתו המוסרית להגרמני. אנו רואים, למשל, כי יָצר לנו הפייטן הגדול שקספיר ב“המליט” חזיון נפלא, אשר יסודו הוא בכחות הנפש, בעומק הפסיכולוגיא האנושית. אבל גם המליט איננו חפשי מהשפעת גזע מולדתו ומקור משפחתו, איקלים ארץ מולדתו, חנוכו ומאורעות חייו. אלמלא היה המליט מדֶניא ואלמלא בלה שנים רבות באוניוורזיטט גרמנית, כי אז היו רגשותיו מתפתחות באופן אחר לגמרי.

עיקר גדול בספרות הפיוטית היתה מעולם האהבה. כבר הבאתי את דברי ליסינג במשפטו על דבר ספור “ענויי וורטר”. בימים האחרונים נתברר, כי כל אלו השאיפות האנושיות מקבלות את צביונן על פי החנוך ועל פי המצב הסוציאלי. אין האכּר הפשוט בהשקפתו הפשוטה ובחנוכו אוהב בו באופן, אשר יאהב איש משכיל ומלומד בעל הלך נפש. כי מלבד שהשקפתו על החיים אחרת היא לגמרי, הנה אין ספק לנו, כי גם בטבע עצביו ובהרגשותיו שונה הוא מן האכּר. לפי המשפט הזה שונה הרגש הזה אפילו בעם אחד לפי הבדל כל פנות העם באופן פרנסתם ובדרכי חייהם; על אחת כמה וכמה, כי נמצא הבדל גדול בדבר הזה בין עם לעם. ולא רק ברגש האהבה, אלא גם בכל התולדות היוצאות ממנו. נראה את ההבדל העצום הזה. נקח נא, לדוגמא, את המאורע, כי נערה אחת נשאית לאיש נגד דעתה ורצונה על פי סבות מן החוץ, והנה האשה הצעירה תמצא אחרי נשואיה את סמל האידיאל שלה באיש אחר, אשר תשתוקק לו בכל לבה. הדבר הזה טבעי הוא, ואפשר כי יקרה בצרפת או ברוסיא, בגרמניא או בבריטניא, אבל הפייטן האמתי, כשהוא בא ליעד את פיוטו על “הפולמוס” הנולד מזה, לא ימנע מלצייר לנו את רגשות העלובה הזאת על פי מצבה הסוציאלי ועל פּי חנוכה, על פי השקפתה הדתית והמוסרית ועל פי מנהגי בני עמה. למשל, אם תהיה בת אכר באחד הכפרים אז בהכרח לא יארך זמן “הפולמוס” בלבה ימים רבים, כי אשה כזאת היא “בת חוה” פשוטה, אשר אל איש תשוקתה. “הפולמוס” לא יהיה פנימי, בנפש האשה וברגשותיה, כי אם חצוני, כי בודאי תבֹא על ידי זה לידי סכסוך וקטרוג עם בעלה, ואולם גם בפרט הזה, אפשר לפייטן פסיכולוגי למצוא גוונים שונים, כי אין בת כפר בצרפת כבת כפר בנורווגיה; הצרפתים רגילים יותר בפריצות מבני נורווגיא, הן ימצא הפייטן האמתי חומר רב לעסוק בו, אם תהיה נושאת ענין הספור אשה משכלת ומלומדת, כי גם בזה יש פרטים שונים על פי סבות אין קץ. באשה כזו תהיה המלחמה יותר פנימית; אבל שונה היא המלחמה בלב אשה שנתגדלה במשפחה של כהני הדת על ברכי הצניעות, מזו שבלב אשה אשר נתגדלה בין המשחקים בתיאטראות; שונה היא המלחמה בלב אשה, אשר מצבה הסוציאלי ימנע אותה מלכת בדרכי לבה ואחרי מראה עיניה, מזו שבלב אשה, אשר במקצוע זה אין לה להפסיד כלום; שונה היא המלחמה בלב אשה, אשר בני עמה גדרו עצמם מן העריות, וכל אשה אשר פזרה דרכה לזרים, שוב אין מרחמים עליה, מזו שבלב אשה, אשר בני עמה אינם מחמירים כל כך בענינים כאלה ונוטים לדין אשה כזאת לכף זכות, הספרות הפיוטית ממין זה היא בהכרח סוביקטיווית, והפייטן האמתי, אם מטרתו היא, להמציא לנו ציור אמתי ונאמן, באופן כי יהיה אחד “הרשמים הקולטוריים”, כדברת זולה, עליו לדייק מאד בכל אלו הפרטים, לתת לנו טפוס מדוייק; הוא יצרף את כל הפרטים אל יסוד הטבע האנושי, את הפסיכולוגיא אל הסוציאולוגיא והאתנולוגיא, ואז יצא לנו ציור אמתי בדייקנות גדולה. מובן מאליו, כי העיקר הוא הכשרון הפיוטי, יען כי בלעדי זה נמצא רק קבוץ של פרטים, אבל לא ציור כללי, אשר ימציא לנו הפייטן ברוחו ובהלך נפשו.

אבל יש מין אחד של פיוט, אשר הוא סוביקטיווי יותר ותלוי בעיקרו רק בהלך נפש הפייטן ובמראה עיניו בסקירה פיוטית, היינו פיוטי הליריקא. במקצוע זה יחזה הפייטן הכל מרוחו ומבשרו ואיננו טורח כל עיקר, לצייר לנו את מחזות הטבע, את החיים המתרגשים או את התשוקות האנושיות כמו שהם על צד האמתי. הוא איננו מצייר מה שנמצא בעולם ושראו עיניו, כי אם בורא ברוחו חדשות. פיוטים כאלה נותנים נשמה ורוח בפגרים מתים, משנים סדרי הטבע, יען כי אינם חוששים להאמת, כי אם ליופי הפיוטי, להנעימות השירית, לתוקף ההרגשה ולרום הרעיונים. הם פטורים מכל אלו החיובים הפיוטיים שמנו חכמים בפיוט הפסיכולוגי; העיקר בהם היא רק האמת הפנימית והכשרון הפיוטי, היינו: כי יחוש הפייטן בלבו את כל אשר יוצא מפיו, כי יהיו דברים היוצאים מלב רגש מיוסדים על הסתכלות פיוטית, ולאותם הדברים ימציא צורה נהדרה ונאותה לענין המדובר. פייטן כזה יוצא לרוב מגדר הכשרון הנקנה לאדם באמצעות השקידה וההתמדה ונכנס בגדר הגאונות, היינו זאת הסקירה הנפלאה, אשר תִבְרא באדם מאליה ואשר לפעמים תפול למנה לאיש בלתי מלומד כל כך. שקספיר היה פייטן כזה, אשר לפעמים טעה בדבר שתינוקות בית רבן יודעים אותו, ואולם ברוחו נכנס לפני ולפנים של פעולת הנפש. פייטן כזה יעשיר את הספרות הפיוטית עושר רב, כי הוא איננו נזקק אל המציאות, אלא בונה לו עולמות ברוחו. ולא זו בלבד, אלא כי דבר יצא מפי הפייטן לא ישוב ריקם, כי אם יהיה ברבות הימים קנין כל עמי הקולטורא. מה שחדש הפייטן ברוחו יקבל צורה מושחית ומציאותו היא אחרי כן על צד האמת. הפיוט האמתי הוא אחד מעמודי הקולטורא.

הפיוט הזה איננו קשור כל כך במאורעות זמנו או במקרים המקיפים את הפייטן בעולמו, יען איננו תלוי גם בכלל המציאות. הפייטן הזה יוצא מגדר הרגיל ויתנשא על השקפת בני דורו ובני עמו. ואולם עם כל זה איננו בן חורין לגמרי, לצאת מגדר החנוך והתרבות הקולטורית הפועלת עליו. אם נחפוץ לאַמת את המשפט הזה נראה את הפייטנים העברים, אשר פרי תבונתם נמצא בכתבי הקדש. הנביאים (הם הפייטנים הנעלים שקמו לישראל בזמן קדום) התנשאו על פי הרוב על השקפת בני דורם ולעתים לא רחוקות התנגדו אל הדעות המורגלות בעמם מן הקצה אל הקצה; אבל עם כל זה נשארו תמיד פייטנים עברים. את זה נראה גם בספרות הפיוטית הקדומה של עם יון; גם בין הפייטנים היונים מזמן קדום נמצאו אחדים, אשר התרחקו מן המושגים הרגילים בעמם, אבל מכלל ההשכלה היונית לא יצאו לעולם. הפייטן האמתי אמנם יש בכחו, לצאת לחרות מכמה דעות ומחשבות הרגילות בימיו ובבני עמו; אבל אי אפשר לו, להסיר ממנו לגמרי את השפעת חנוכו, את השפעת הקולטורא, אשר בה נולד ונתגדל, ואשר התמידה בגזע מולדתו כמה מאות שנה ונתערבה כבר בדמו ובלשד חיתו וגם דבקה בעצביו ובעורקיו. “להפייטן הגאון אין ארץ מולדת”, אמרו חכמים; אבל הפתגם הזה יצדק רק בכללו, אבל לא בכל הפרטים. אפילו האדם היותר שלם בכחות נפשו ואשר יצטיין בגאונות נפלאה מאין כמוה, לא יוכל להתרומם לגמרי על תנאי קיומו המקיפים אותו, ואשר השפיעו עליו ועל תכונת רוחו עוד טרם נולד. הוא ישאף על, להתרומם לעולם המחשבה והרגש הפיוטי; אבל רגליו עומדות על אדמת ארץ מולדתו ולא יוכל להפרד לגמרי מהמון המקרים הפועלים עליו ועל כחות נפשו.

הפיוט הקולטורי, בין שיהיה ציור ההוֶה ובין שיהיה פרי השתפכות הנפש והסתכלות בעולם הרוחני, נכנס בגדר הבקרת. אם יובא לנו ציור פסיכולוגי, אז נבחון ונבדוק אותו, אם מתאים הוא אל המציאות ואל כחות הנפש, על פי התנאים שבארתי למעלה. אין מן הצורך לפי טעמנו, כי יהיה “ספור המעשה” ענין נורא ומבהיל, או אפילו מקרה זר ונפלא בהלוכו; אדרבא, כל מה שהספור הוא יותר קרוב אל המציאות ולקוח הוא מהחיים המורגלים והשכיחים תדיר יותר ינעם לנו וגם יהיה לתועלת הבנת החיים, אבל הסבה הפנימית של המעשה צריכה להיות טבעית ונאותה אל תנאי החיים של נושא ענין הספור. הנפשות הנצבות לפנינו בחזון הפיוטי צריכות להיות מעולם המציאות ומעשיהם צריכים להתאים עם ההוֶה ונפעלים על פי הכרח המאורעות והמקרים. במקצוע זה תעשה הבקרת את פעולתה ותמלא את תפקידה, אם תבחון בלי משא פנים ובשום שכל לאחרי טיב הפיוט. כן הדבר בפיוטי הליריקא. הזמרה צריכה שתהא אמתית יוצאת מלב איש חושב ומרגיש כאחד; המליצה צריכה שתהא נהדרה ומתאמת עם נושא הענין ולא צלצול חרוזים והפלגת דברים גרידא. הבקרת האמתית תדע להבדיל בין אמת לשקר במקצוע זה, אם תכנס לשפוט בלי משא פנים ורק בחפץ נמרץ, לבקש האמת והתועלת בספרי הפיוט.

*

על פי האמור בזה ימצא הקורא המבין מעצמו, כי ספרותנו הפיוטית החדשה לא נכנסה עוד בגדר הפואיזיאה על צד האמת, והבקרת המדעית כמעט שאין לה עוד עסק עם ספרי הפיוט בספרות העברית החדשה. הכפלתי את התאר “החדשה”, יען כי אין השקפתי הנוכחית נוגעת כלל בספרי הפיוט העברי הקדמונים, בין ספרי הפיוט בכתבי הקדש ובין אלו בתקופה הספרדית־הערבית. הספרות הפיוטית בזמן הקדום מלאה את תפקידה, ולפי מושגי הימים ההם הביאה לנו פרי תבונה למכביר. אנו מדברים כעת על דבר הספרות החדשה, אשר באמת לא זכתה עוד למקצוע פיוטי על פי התנאים שבררתי למעלה. יש לנו שירים וחרוזים למכביר, אבל אין לנו ספרי פואיזיאה אמתית.

שירי ליריקא נמצא אמנם בספרותנו זעיר שם זעיר שם. בעת האחרונה עלה כוכב חדש במקצוע הפיוטי הזה, הלא הוא הפייטן ח. נ. ביאליק, אשר יש לו כל המעלות והסימנים, שמנו חכמים בפייטן אמתי בעל כשרון גדול. רגשות לבו בכל תוקף ועוז יוצאים מלב רגש ומתפעל, ואלו הרגשות הם מקבלים השפעה של המחשבה; הוא מרגיש והוגה דעות כאחד, וזהו הסימן המובהק לפייטן ליריקי אמתי, אין מן הצורך להביא דוגמאות מפיוטיו, שהרי נתפרסמו בזמן הזה ונודעים הם לכל קוראי עברית. די לי לרמז על שיריו “הרהורי לילה” (בלוח “אחיאסף” השלישי), אשר כמהם מעטים הם בספרותנו. פייטן ליריקי הוא גם מר שפירא בפיטרבורג, ושיריו יש להם עוד מעלה יתרה, כי לאומיים הם במלא מובן המלה. בכלל נוכל להרגיע רוחנו ולומר, כי בדורנו זה, אשר הפואיזיאה מונחת בקרן זויות בין כל עמי הקולטורא, לא חסרה ספרותנו פייטני הליריקא, אשר יוכלו להתחרות עם אחיהם בספרות חיה. אם יתפרסמו בכל שנה ושנה שנים שלשה שירים ליריים טובים ומשובחים דיינו. ובכלל המעט בזה הוא די, ובלבד שלא ילאו אותנו בפיוטים ממין זה, אשר אין כל רעיון ורגש פיוטי בהם, והם רק צלצול חרוזים ולא יותר.

לא כן בנוגע למקצוע הפיוט הספורי. ספורים אמנם יש לנו הרבה מאד, אבל אין אף אחד מהם, אשר ריח הפואיזיה נודף ממנו, ובפרט יחסר להם התוכן הפסיכולוגי. ספורינו הם “ספורי מעשה”, משעשעים את הקורא, מקרים נחרזים ביחד בלי סבה פסיכולוגית; אבל עוד לא קם פייטן בישראל, אשר יכיר את החיים כמו שהם ובסדורם הנפלא ויציירם לפנינו על צד האמת, באופן כי יהיה הציור בולט ונִכָּר, מעשה ידי אמן. הספורים בספרותנו החדשה הם או העתקות משפות אחרות, בין שנאמר על שער הספר, כי העתקות הן, ובין שהעלים “המחבר” את מקורו; או כי חרז לו מסַפר אחד מקרים רחוקים מן המציאות ומן החיים ואין להם שורש וענף בכחות הנפש ומפעליה. הכל אפשר להם; כל מה שעלה בדמיונם. “גבורי” הספורים האלה הם מזוייפים מראשיהם ועד סופם ואין בהם אף קורטוב אחד של אמת.

בספרותנו יש לנו פיוט של טנדנציה. בכלל אין פיוט כזה על טהרת הפואיזיאה, אבל עם כל זה יש לו תועלת גדולה, ואם הפייטן הוא בעל כשרון ידע “להטעים” גם פיוטיו אלה, באופן כי יעשיר בהם את הספרות הפיוטית. המעולה שבין הפייטנים האלה היה בלי ספק ר' יהודה ליב גורדון, אשר כבר היה מי שטען עליו, כי לא היה פייטן כלל. המבקר הזה (מר בריינין) צדק במקצת במה שטען על יל“ג כי אין אף אחד מפיוטיו מיוסד בחוקי הפסיכולוגיא ואין אף אחד “מגבוריו” מצוייר לנו בחייו הפנימיים. המבקר הראה, באיזה מקום היה הפייטן יכול ליסד את פיוטיו על חוקי הפואיזיה האמתית. והנה אם אמנם נסכים לו במשפטו זה, בכל זה חטא נגד האמת בשללו מיל”ג את כשרונו הפיוטי. הפייטן לא יציית לחוקים אשר נקבע אנו לו, כי אם את אשר ירגיש יצייר לנו ביצוריו הפיוטים. משל למה הדבר דומה, אם נחפוץ להחליט משפט, כי לא היה שקספיר פייטן לאמתו, יען צייר לנו מחזות מחיי המלכים ורבי המלוכה באנגליא, תחת לתת לנו ציורים נאמנים מחיי העם. בודאי היה לו כשרון עצום לזה או אפילו גאונות נפלאה; אבל הוא מצא חפץ בנושא ענין אחר, ולא בזה שנחפוץ אנו לפי טעמנו. יל“ג שם לו למטרה, לבאר לנו את החיים הקולטוריים של בני עמנו הנאמנים לדת ישראל ולמנהגיה; אבל לא נכנס לספר לנו את החיים הפנימיים, כאי אם את חיי הקהלה. אין ספק בדבר, כי היה רם ונשא מאד, אלמלי הציג לפנינו ציור פסיכולוגי מחיי היהודים, על דרך משל, אם צייר לנו את הפסיכולוגיא של איש מישראל נרדף על צוארו, יען כי פרץ לו גדר באמונות ודעות. מאורע כזה, אם היה בא לידי יל”ג, כי אז היה יודע לתאר באומנות נפלאה את עריצות הקנאים ולא רק את רשעתם, כי אם גם את סכלותם, כי היה יל“ג פייטן אמתי, שקספיר בזעיר אנפין, היינו, כי ידע למצא בעומק הטרגדיה גם את ההוּמוֹר, אשר זה הוא בודאי אחד מסודות הפיוט על אמתתו. אין דבר מרגיז לב בתבל, אשר לא נמצא בו גם צד הוללות מעט; אין עריצות רשעים בעולם, אשר לא נמצא בו גם צד שחוק הכסילים. כבר בדבר הזה הראה יל”ג סימני כשרון פיוטי אמתי, אם כי לא נסה מעולם, להעמיד את חזיונו על סוד הפסיכולוגיא ועל החיים הפנימיים שבגבוריו בתור בן אדם ישראלי.

במקצוע זה עשה מספרנו סמולינסקין נסיונות בספוריו הנודעים; אבל הוא לא היה פייטן ולא ידע עד מה מכחות הנפש הפועלים ומאלו המקרים והמאורעות המשפיעים עליה. הפסיכולוגיא אשר בספוריו היא רק פטפוט דברים ואין בה אף קורטוב של אמת. נפשותיו עושות כל מעשיהן בלי סדר ובלי כונה וחשבון, לא רק בנוגע להן בעצמן — הכי אמנם יתכנו מעשים הכרחיים על פי סבות מן החוץ — אלא אפילו בנוגע לאלו הסבות; אין להם הכרח פסיכולוגי, אבל אין להם אף הכרח מיכֿני. הם אבטומטים גמורים, אשר יתנועעו הנה והנה בלי רוח חיים; אבל גם הכח המניע אותם אין לו חפץ ורצון וגם אין לו אף סדר, הכל תלוי במקרה. “ספור המעשה” איננו יליד דמיון חזק ובורא חדשות, כי לסמולינסקין חסר הכח המחדש; אלא הוא אסף כמה מקרים מבהילים ומרגיזי נפש, שאין להם שום אפשרות במציאות, רק כדי להרגיז את עצבי הקורא ולהניע את מיתרי לבו. הם כרעם בגלגל, מחרידים ומרגיזים, אבל אין בהם זמרת הפוזיאיה, חקר הנפש, דעת הכחות הפועלים בעולם, הבנת הרגשות האנושיים. אין בהם תערובת ההומור, אשר נמצא בחזיוני יל“ג, אלא לפעמים ליצנות ובדחנות פשוטה ונבערה. השיחות בפי “גבורי” ספוריו הם רק פטפוט של הבל; אין בהם אף שיחה אחת של טעם ויופי. כשהוא בא לצייר לנו את חיי אחינו שבמערב, הוא מספר לנו את שנאתם ל”קבצנים" הבאים להם מארצות המזרח; אבל מעולם לא נסה לצייר לנו את חייהם הקולטוריים. על פי הרוב נפגש בספוריו את “הבחור המשכיל”, אשר בא לאחת הערים אירופה ללמוד חכמות והרב לא יפתח לאורח זה דלתיו. מעולם לא עלה על לב המספר, לצייר לנו בטפוס נאמן את חיי הרב הזה בקהילתו. סמולינסקין מרחף תמיד על שטחות הדברים; הוא ראה הרבה, אבל לא חדר בסקירתו לעומק הענינים, אפילו כאשר ינסה את כחו, לתת לנו ציור פסיכולוגי, אנו רואים את חסרון כשרונו בכל פנה ופנה.

הטנדנציה היתה גם בספורי סמולינסקין אֵם הפיוטים, כאשר נמצא גם בפיוטי יל“ג; אבל זה האחרון היה פייטן — נאמר: פייטן, אשר לא השתמש בכשרונו כראוי; סמולינסקין היה רק סופר פובליציסט, משכיל דורש “השכלה צרופה”, שונא החסידות, שונא “ההשכלה השובבה” של הרמבמ”ן אוהב את הפרדוקסים, מבלי אשר היה לו הכשרון, להעמיד פרדוקסים האלה בציור יפה, לתת להם ברק אפיגרמי, אשר זה הוא העיקר בענינים כאלה. ודבר שאין צריך לומר, כי לא עלתה בידו, להיות צָר צורות פיוטיות.

עם כל השבח והתהלה לכבוד כשרונו של יל“ג בתור פייטן, אין אנו מחליטים, כי היה פייטן, אשר “לפניו לא היה ואחריו לא קם כמהו”, “אביר המליצים”, כאשר היו רגילים לציין אותו בחייו ע”פ ההפלגה המזרחית השכיחה תדיר בספרתנו. עלינו להזהר רק מן הקצה השני שכנגדו, מן דעת מבקרו מר בריינין, אשר מחק את הסאה ושלל מיל"ג את כשרונו הפיוטי לגמרי, יען לא מצאהו שָׁלֵם בכל סימני הכשרון הזה. ואולם לכבוד האמת מוכרחים אנו להודות, כי עוד מחכים אנו על פייטן עברי אמתי, אשר יקלוט ברוחו את הרגשת החיים האנושיים, הדתיים והקולטוריים בישראל, ואותם יעשה לנושא ציור פיוטי. פייטן כזה ימצא כר נרחב לעבוד עליו, חומר גדול ורב הערך להשתמש בו, ובלבד שיהיה פייטן על צד האמת ולא יחקה מעשי אחרים, לא את זולה ולא את איבסן, לא את המסַפְרים הדוקרינטיס של הגרמנים ולא את הסימבוליסמוס של קצת סופרי נורווגיא. חקוי כזה הוא גם כן רק העתקה גרידא, ושוב אין פיוטים כאלה נכנסים בגדר הספרות הלאומית, כאשר לא יתפארו סופרי גרמניא, כי מעשירים הם את הספרות הלאומית, יען העתיקו לגרמנית את ספורי זולה ומופַסן. ספרות לאומית צריכה ליסוד חיים לאומיים, לאותם החיים הקולטוריים, אשר משולבים הם אל רוח העם.

אם נחפוץ לבאר דברינו וליסד את משפטנו על ענין אחד מן המציאות, הנה נדמה לנו למשל, כי קם פייטן לאומי כזה בישראל, והוא אומר לצייר לנו בספוריו את החיים הקולטוריים שבנו. הן יטענו עליו, כי אין לנו למצוא די ספוקנו רק בחיים הדתיים, כי כבר באה העת, כי תנצח “האנושיות” את “היהדות” שבתוכנו. הדבר הזה איננו רק משל בעלמא, כי כידוע זאת היא אחת הטענות החזקות, אשר יטענו נגדנו “הצעירים”, המשתדלים לעשות “מהפכה” בספרותנו. בכלל, אם אקרא זה שנים אחדות את רעש הסופרים האלה, החפצים להפוך את ספרותנו ולשנותה מן הקצה אל הקצה, אזכור את דברי הקיסרית אווגיניא, אשר אמרה פעם אחת בלעג לפלון־פלון (פרינס נפליון) הנודע. הוא שאל בעצתה, אם יצא לקרב עם פלוני אשר פגע בכבודו. “מי אשר ימָלך בדבר כזה ושואל בעצה לא יצא לקרב”, ענתה הקיסרית בהתול. סופרים בעלי כשרון פיוטי באמת אינם נמלכים בדבר ואינם אומרים, כי יעשו מהפכה בספרות הפיוטית, אלא עד שאנו מדיינים זה עם זה עשו כבר את זאת המהפכה. איבסן לא הקדים לכתוב מאמרים טרם כתב את חזיוניו הנעלים, וגם ניטשה לא הרבה אמרים, כי כזה וכזה דרוש לנו, אלא עמד וקבע חוקי מוסר חדשים ושבר את “הלוחות של המוסר הקדום”. כזה עשה גם טולסטוי ויתר הפייטנים בעלי הכשרון, ואולם בנוגע לעיקר הדבר, הן יודה כל איש שופט נכוחה, כי כל אלו הפייטנים האמתיים, אף כי עסקו “באנושיות” במדה מרובה, הנה מגדר החיים הלאומיים לא יצאו מעולם. מה עמוקה היא הפסיכולוגיא בספור “רסקולניקוב” של דוסטיֶבסקי, ועם כל זה, מי לא יראה, כי הציורים הפיוטים שבו הם ציורי החיים הלאומיים ברוסיא, ואין אף אחד מגבורי הספור, אשר מציאותו אפשרית מחוץ למדינה הזאת, מחוץ להחיים הקולטוריים הנהוגים שמה. כן הדבר גם בנוגע לחזיוני איבסן. כלם מיוסדים על “האנושיות”, הפסיכולוגיא שבהם היא אמתית, אבל היא עומדת על בסיס החיים הלאומיים בנורווגיא. אם יקום לנו פייטן בעל כשרון, הנה בודאי החוב עליו, להעמיד חזון על יסוד החיים הפנימיים שבאדם, היינו, כי לא ישכח, כי גם היהודי יש לו שאיפות ותשוקות אנושיות; אבל בו בזמן עליו לזכור, כי אלו השאיפות והתשוקות מקבלות בהכרח השפעה גדולה מצד החיים הקולטוריים הנהוגים בנו. אמת הוא, כי גם הבחור מבית המדרש יש לו לב מרגיש והוא אוהב ומבקש אהבה ככל האדם על פני האדמה; אבל ציור האהבה בלב בחור מן הישיבה שונה הוא מזה שבלב אחד הדיקדנטים בחוצות פריס או ברלין, יען כי הדיקדנס המוסרית והגופנית לא התגברה עוד בישראל במדה מרובה כזו, באופן כי תשפיע על החיים ועל כל הפעולות הנפשיות.

בספרותנו יחסר עוד הכשרון האמתי, היינו ההכנה בסוד כחות הנפש, כי זאת נקנית או באמצעות גאונות נפלאה הנבראה מאליה, או, במקום אשר תחסר זאת, באמצעות התמדה גדולה ועיון נמרץ, באמצעות הסתכלות באופני החיים על כל המקרים הנקשרים בהם ופועלים עליהם. למספרינו בספרות העברית יחסר מעמד נכון בקבוץ הסוציאלי, בחיי החברה, ולכן אי אפשר להם, לחדור לעומק החיים המתרגשים, להקשיב רב קשב אל הרוחות המספרות בשוק החיים. עניה היא ספרותנו ועניים הם גם סופרינו, לא רק ברכושם החמרי, אלא גם במעמדם בקבוץ החברה, בהשקפתם הסוציאלית ובהלך נפשם. פייטן אמתי, אשר יחדור אל עמקי הנפש בכחותיה השונים, צריך לסקירה נאמנה בכל פנות העם, באופני החיים, מצב כלכלתם, הגיונם ושיחם. זולה ישב בפריס ואסף “רשימות קולטוריות” בשקידה גדולה, היינו, כי חדר לרוח העם בכל מפלגותיו ותכן אותו בכל פרטיו, לכן עלתה בידו לצייר את טבע העם על אמתתו. ואולם היכן ימצא מסַפר עברי מחקר כזה? הוא יושב על פי הרוב באחת הערים הנכחדות, וגם בשבתו בעיר גדולה לא ראה מעולם את החיים השוקקים בקבוץ גדול של בני אדם. אנו רואים, כי על פי הרוב יצלח יותר לסופר עברי, לתת לנו ציור נאמן מחיי הגיטו, היינו מאותם החיים השוקטים על מכונם, אשר אין בהם הפכים, אלא כלם יצוקים בטיפוס אחד. עומק הפסיכולוגיא האנושית היא בהפכיה ובגווניה השונים; אבל זו לא ישיג הפייטן העברי, מפני שיחסרו לו כל המכשירים הנחוצים. כמה יפים ונחמדים הם הציורים של “מנדלי מוכר ספרים!” אבל הם ציורים מחיי הגיטו; דמיונם כאותה התמונה הנהדרת של מחזה הטבע בנאות דשא. הכל שוקט שם על שמריו, מנוחה שאננה מרחפת על פני החיים, אשר אינם סואנים ברעש; לכן יחסרו להם אותם הגוונים של החיים המתרגשים, של התנועה והפעולה. הקולטורא מתאבנת שם ותהי לטבע יצוקה בטופסה ובצורתה.

אפשר היה לפייטן עברי, לצייר לנו את החיים הלאומיים המיוחדים לנו כעת, אשר נתעוררו בימים האחרונים בישראל. וכבר היה מי שטען עלינו והוציא אותנו, הסופרים מדור הקודם, חייבים במשפטו, על כי מתרשלים אנו בדבר הזה. אין מן הצורך להרבות דברים בבטול הטענה הזאת. אם יש בנו פייטן בעל כשרון, אשר בכחו לעשות את הרעיון הלאומי, את התעוררות הרגש הזה בישראל, לנושא ענין ציור ספורי, אם נמצא פייטן כזה בתוכנו, לא ישמע לקול הסופרים מדור הישן, אלא ימלא תפקידו בכל האופנים. פייטן אמתי לא יֵחת מפני כל ויכתוב ככל העולה על רוחו, בין אם יסכימו לו אחיו הסופרים ובין אם יגערו בו. כאשר קם גיטה בתור פייטן בעל כשרון נפלא התרעמו עליו זקני הספרות הגרמנית, אשר הפקדו כשומרים לה, ומצאו בפיוטיו מגרעת; אבל סוף סוף נצח הטוב והיפה. באמת אין עוד בקרבנו פייטן אמתי, ולכן לא מצא עוד הרעיון הלאומי את ציורו הפיוטי. לריב בסופרינו על הדבר הזה — דומה בעיני לזה הרָב ריבו עם חברו, על כי אין לו קול ערֵב; הכשרון הפיוטי הוא מתת יה, לאשר יחפוץ יתננו. אולם עם כל זה ראוי להתחקות על עקבות החזון הזה, כי כחמש עשרה שנים מפעם רוח הלאומי במחנה ישראל, ועוד לא קם פייטן, אשר יטביע את חותמו הפיוטי על התנועה הזאת, אשר יהיה כנור לשירנו, בעת נחלום את שבותנו. אין חפצנו לקטרג על הדבר הזה או להתנצל עליו — אלא להבינהו.

לפי דעתי לא חדר עוד הרעיון הלאומי אל חיינו הקולטוריים, כמו שהיתה עד הנה הדת בכל תקפה, אנו מדברים ודורשים על דבר התנועה הלאומית, לפעמים נרים גם תרומה, נדבתנו כפי מתת ידינו לצורך זה; אבל עוד לא נכנס הרעיון הלאומי אל חדרי לבנו, עוד לא העמדנו עליו את בנין חנוך בנינו, את סדרי הקהלות וחיי המשפחה. הרעיון הזה הוא אצלנו עוד מן השפה ולחוץ, שיחה נאה ומליצה נאה; ההתלהבות הלאומית תתן לנו לוית חן ובה נתהדר איש בפני אחיו, אבל היא לא תשפיע עוד כלום על חיינו הקולטוריים. אם בזמן מן הזמנים יגבר הרגש הזה במחנה ישראל — ותקותנו היא, כי כזה יהיה באחרית הימים —; אם יהיה הרגש הלאומי חלק חשוב מחיינו הרוחניים בבית ובמשפחה ובקהלה, אז יקום בודאי פייטן לאומי בקרבנו, אשר יצייר את התנועה הלאומית על אמתתה, על פי פעולתה על התפתחותנו הקולטורית. כבר יש לנו בספרותנו שירי ליריקא, אשר נוסדו על הרעיון הלאומי; הדבר הזה יצא כבר לפעולות אדם, מפני שפיוטים כאלה אינם צריכים למעשים, אלא די להם בהתלהבות והתעוררות. ואולם לציור ספורי, יסודו בהתעוררות הלאומית בישראל, נזכה רק אם יהיה הרגש הזה מושל בכל חיינו ובכל מפעלינו, אם על פיו יהיה חנוך בנינו, אם יהיה נוהג במשפחתנו לא להלהיב את לבות בנינו להיהדות הלאומית, כי התלהבות כזו היא עוברת ואין השפעתה מתמדת כל עיקר; אבל נחוץ לנו חנוך לאומי, באופן כי יהיה זה עיקר חיינו, כאשר היתה הדת בימים שעברו.

המשל הזה, אשר הבאתי מהשפעת הדת על חיינו הקולטוריים, יורנו דעה במדה מרובה. הן אנו רואים, כי לא הספיקה עוד החבה הלאומית להשפיע על חנוכנו, כאשר השפיעה הדת, בעת כי כל בתי אבות בישראל הנהיגו את כל חייהם על פיה. אצלנו היא ההתלהבות הלאומית לפי שעה; אנו אחזנו בה“בוכהלטריא הכפולה”, היינו, כי היה המנהג בתוכנו, כי הדרשה הלאומית תדרש — ויש לנו עונג גדול בשמענו את הדרשה הנחמדה הזאת, — אבל אין החיים יוצאים מידי פשוטם. הם דורשים את תפקידם, ואין אדם מישראל עוזב חיי שעה בשביל חיי עולם. אין מטרת השקפתי הנוכחית, לדבר דברי כבושים אל העם, להטיף לתחית האומה ולדרוש לכבוד הרגש הלאומי; אבל האמת נתנה להאמר, כי לההתלהבות הדתית היה כח אחר והשפעה יותר חזקה ונמרצה בימים שעברו. אז היתה הדת העיקר, וכל אדם מישראל השתדל להתאים את החיים עם הדת כפי האפשר; במקום שהיתה הסתירה של החיים אל הדת בתקפה נדחו החיים מפני צרכי הדת. אם היה הדבר הזה ראוי ויפה — אין אני נכנס לדין אדות זה; אבל על כל פנים נמצא בזה דוגמא מתוקף ממשלת הרעיון, אשר הקיף את כל החיים, רעיון כזה הוא נכנס אל החיים הקולטוריים ומטביע עליהם את חותמו, ולכן ישפיע גם על הספרות. מטעם זה היתה אז ספרותנו לספרות דתית, יען כי החיים הנהוגים אצלנו בימים ההם היו דתיים, ובכל מקצוע ומקצוע של הפעולות והמעשים היתה הדת עיקר גדול; על פיה חנכו אבותינו את בניהם, השיאו את בנותיהם לאנשים, הנהיגו את עסקיהם ואת קהלותיהם. כשיהיה הרעיון הלאומי מושל בנו בתוקף כזה, אם נכיר את השפעתו ותקפו בכל פנות החיים, בחנוך בנינו, בהנהגת משפחתנו, בסדרי קהלותנו, בחיינו הקולטוריים והרוחניים — אז תהיה ספרותנו לספרות לאומית. לא הספרות תשפיע על התפתחות הרגש הלאומי, אלא כי זה ישפיע על הספרות. הספרות הפיוטית היא ציור החיים; אם אין להספרות תוכן רוחני חשוב, סימן לנו זה, כי חיינו הרוחניים הם דלים וריקים. אם תמצא הספרות הפיוטית מפעלים לאומיים, בודאי תקלוט אותם ותקבעם במשבצות הזמרה והשיר; במקום שאין חיים לאומיים אין לקוות לספרות פיוטית לאומית. הספרות הפיוטית יש בכחה, לתת להחיים הלאומיים צורה נאותה, היא כעין הזמרה, אשר תְלַוֶה את החיל בהלכו לקרב; אבל מעולם לא הצליח עם הולך למלחמה רק באמצעות הזמרה הנעימה והמלהבת, כי אם עצמה וגבורה למלחמה. אם יתעורר עמנו למעשים ומפעלים לאומיים, אם ברוח גבורה ילחם על קיומו הלאומי, אז תבא הספרות הפיוטית ותזמר לנו שירי נצחון והתעוררות. תנו לנו חומר ולבנים, ואז נבנה לכם בנין מפואר; הבו לנו חיים לאומיים מלאים עוז ותעצומות, ואנו נתן לכם ספרות לאומית מתאמת אל החיים האלה.

כל עם ועם יש לו ספרות לאומית פיוטית, בה במדה שהוא ראוי לה ושהוא נותן כבוד לרגש הלאומי ומתנהג בחייו הרוחניים והקולטוריים על פיו. הספרות הפיוטית היא תבנית החיים הפנימיים שבכל אומה; היא סימני מצבה הרוחני. רופא אמן רגיל הוא לבדוק כבסימנים החיצוניים של כל איש ואיש הבא לשאול בעצתו, כי על פי אלו הסימנים החצונים יכיר גם את טבעו הפנימי. אם ימצא בו איזה חסרון, לא יסתפק בדעת החסרון והמום הזה, אלא יבדוק בטבע האורגניזמוס כלו, להבין סבתו ומהותו של אותו החסרון. כזה עלינו לעשות בספרותנו. אם נמצא בה פחֶתֶת גדולה, אין האשם בה ובנושאיה, אלא בחיי האומה, שמהם יונקת הספרות הפיוטית. העלו ארוכה להמחלה הפנימית שבאומתנו, מלאו את החסר בה, ואז מאליה תסור הפחתת מספרותנו והיא תעלה כפורחת, ממנה תשבע הנפש המשכלת ותרוה עונג. בגוף שלם אפשר גם נפש שלמה. בעם החי חיים לאומיים ואותו הרגש הלאומי נקבע בכל מעשיו, אין אנו צריכים “למעוררין”, כדי שתהיה לו ספרות לאומית, אלא זאת מפתחת בו מאליה ותקבץ אל תוכה כל החיים הרוחניים והקולטוריים שבה.

 

ג. הרחבת השפה    🔗

בכל עת אשר תתעשר הקולטורא העברית בקנינים רוחניים חדשים, ואלו מבקשים את ציורם הספרותי, נרגיש הצורך למבטאים חדשים, להרבות את אוצר המלים העברי. כדבר הזה ראינו בעת החלה תקופת תחית המדעים, אחר אשר גבר האסלאם. כאשר החלה הפלוסופיא למצוא לה נתיבות במחנה ישראל חסרה אז כל הטירמינולוגיא הפלוסופית, וחכמי עמנו בטאו בקושי גדול את רעיוני הפלוסופיא העיונית. אנו, אשר נשכים ונמצא במקצוע זה שלחן ערוך לפנינו, המון מבטאים וכנויים, אשר בכלל יספיקו לנו, לצייר בהם גם המושגים הפלוסופיים, דקים מן הדקים. אנו לא נדע, עד כמה טרחו ועמלו קדמונינו, עד כי בראו את הטירמינולוגיא הזאת. בימינו אלה קמה תנועה חדשה בספרותנו וכמה מושגים חדשים נכנסים בה; מובן מאליו, כי חשים אנו צורך גדול להרחבת השפה, לבריאת ניב שפתים, אשר יספיק לנו לצייר בו את המושגים ההם, יהיו באיזה מקצוע שיהיו. ספרותנו יצאה כבר מגדר המליצה, צלצול נעים של מליצות לא יספיק עוד לנו. הקוראים מבקשים תוכן רוחני, רעיונות ומחשבות, ציורי הרגשות והשאיפות האנושיות. ואין ספק בדבר, כי לפעמים ירגיש הסופר, כי עניה היא שפתנו, לבטא בה כל רגש אנושי, כל ענין וכל רעיון בדיוק גדול, מבלי שנצטרך להוסיף עליו או לגרוע ממנו מפני קוצר הלשון.

על פי הדברים האלה יבין הקורא, כי בכלל אינני מתנגד להשתדלות רבים מסופרי זמננו, אשר יטרחו להרחיב את השפה העברית ולברוא לה ניב שפתים ומבטאים חדשים. אדרבה, בזה מוצא אני עובדה חשובה ורצויה במאד, ובלבד, שתהא עשויה כהוגן; כי היא מלאכה שיש עמה חכמה עמוקה וצריכה לדייקנות ולמתינות, ועל הכל — למחקר מדעי ולידיעות רחבות. אין העסק בחקר לשוננו וכהמצאת מלים חדשים נעשה בהתלהבות והתעוררות, כי איננו עסק מדיני או ספרותי, אשר נוכל לאמר עליו: יקִר מחכמה ומכבוד — סכלות מעט, היינו כי יעשה במעוט דעת ובמעוט כשרון, ובאמצעות הדבר אשר אפילו כלפי שמיא מהני. העבודה הזאת דורשת טעם ודעת, והיא אינה נעשית בשוק החיים, ואין “המעוררין” הידועים אפטרופסים לה.

הסופרים “המרחיבים” מביאים על פי הרוב ראיה לפעולתם מן הרחבת השפה בימי המשנה והתלמוד, כי הביאו אז אל תוכה כמה מבטאים מן שפות זרות, לא רק מלשון סורית וערבית הקרובות אל שפתנו העברית, כי אם גם מבטאים רבים של לשון רומית ויונית. הראיה הזאת ישרה היא, אבל ממנה נלמד גם כן, כי הרחבת השפה נעשית רק על פי חוקים קבועים, והעיקר בהם, כי יקבלו המלים החדשים צורה עברית. הנה יאמרו (עיין “השלח” כרך ג' עמוד 126), כי בכלל לקחו אז שמות מכל הבא לידם, אבל פעלים לקחו רק משפות סורית וערבית הדומות בגזען לשפתנו, ורק לעתים רחוקות לקחו גם משפות רומית ויונית. ואולם ארשום בזה על פי זכרוני כרגע: קטרג, פרנס (מפרנסין עניים והושאל למובן ממשלה והנהגה: פרנס את ישראל), מלסטם, סופג (ובהתפעל: נסתפג), פִיֵט, טִגֵן, טִכֵּס (לטעס עצה, טוכסות זו את זו מטֻכסות) קנטר או קנתר (לקנטרני בדברים), קָמַר (wölben), במשנה עירובין פ“ח, מ”ט: “צריך לקמור”, ושם מ"י: “ביב שהוא קמור”, ובכלל נוכל להשתמש בכנוי “ביב קמור” לפעמים במובן gewölbter Kanal ולפעמים במובן Wasserleitung). קְנַט (להקניט בדברים, אלך ואקניטנו), קנס (קנסו שוגג אטו מזיד, קונסין אותו), קלס (גדי מקולס), סמן (מסומנים, לסמן), בָהַה (toben), בָסַס (לבסם, נתבסם מן בסיס). מכל זה נראה ברור, כי אפשר להביא גם פעלים משפות אחרות וליהד אותם, אם נעשה את הדבר בשכל ובכשרון¹. כמעט כי דבר שפתים אך למותר, להוכיח אמתת ההחלטה הזאת, היינו כי אפשר וכי טוב ונחוץ לחדש מבטאים חדשים, כי עם המושגים החדשים שנכנסו לספרותנו חשים אנו כעת צורך לזה במאד מאד.

אבל טרם יתחילו סופרינו לעסוק בדבר זה, הנה היה מן הראוי, כי נקבע חוקים ונעמיד הענין על יסוד מדעי, טרם כל דבר נחוץ מאד לאסוף את כל השמות והפעלים החדשים וגם כל המליצות הנהוגות במשנה ותלמוד וגם בספרי המדרשים, כי על ידי זה נעשיר את שפתנו עושר רב. ואולם גם בחדשנו מבטאים חדשים, אשר עוד לא הובאו בספרות התלמודית, נוכל ללמוד מחכמינו הקודמים, איך נתנהג בדבר הזה, לתת לכל מלה חדשה צורה עברית, אפילו אם נמחוק על ידי זה במעט את הצורה המקורית של המלות האלה. כזו עשו הסופרים הקדמונים, בהביאם שמות אנשים, ערים וארצות בלבוש עברי, וכזה עשו חכמי המשנה והתלמוד, בהביאם אוצר שמות ופעלים לשפתנו מן החוץ, להעשיר בה את המבטא העברי.

חומר רב נמצא אתנו להשתמש בו לצרכנו זה, לא רק במשנה ותוספתא, מדרשים ואגדות, תלמוד וכתבי הגאונים, כי אם גם בכתבי הקדש, אם נשקוד על הדבר, לעמוד על כונת המלות ומובנן האמתי. מלבד כי נרויח מזה כמה מלות, אשר לא ידענו עד הנה להשתמש בהן, נמלט עוד מכמה שגיאות, אשר כבר נשתרשו בספרותנו וכל סופר עברי דש אותן בעקבו. למשל ראיתי, כי כל סופרנו משתמשים בתה“ש “משורר” במובן מחבר שירים ופיוטים, מה שבאמת אינו כל עיקר. המשורר הוא נותן קולו בשיר, אבל אינו מחבר שירים. בספרות התלמודית חדשו לצורך זו מלה חדשה, אשר לקחוה מיונית ונתנו לה צורה עברית: פויטן או פייטן (ובצורה סורית: פיוטא, ולרבים פיוטי), גם עשו מן השם פעל: פִיֵט. נגד זה נראה, כי לא עמדו סופרינו על מלה אחת הצריכה לנו מאֹד. הנה אין לנו מלה במובן קריאת שירים בהטעמה ובהרמת קול Declamation)), אע”פ כי נמצא כזה בעברית, הוא הפועל “ענה” (ויען איוב, והאלהים יעננו בקול, מענה לשון). במדרש בנו מזה אל נכון מלת “עֲנִיָה” (מדרש שה"ש על פסוק “ענה דודי”). ולא זו בלבד, אלא אנו מוצאים, כי קראו להלויים הנותנים קולם בשיר בשם משוררים או בשם “עונים”, ובזה נבין דברי הנביא (מלאכי ב', י"ב): “יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועֹנֶה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות” — כי להלויים השוערים קראו גם עַרִים (שהם נעורים בלילה לעמוד על המשמר), ולהמשוררים קראו גם בשם “עונים”, על שם שהיו מרימים קולם וקוראים מזמורי תהלים ושירי השבח בנעימה ובהטעמה (הפירוש הזה שמעתי מפי מר אבי ה“ר משה נר”ו והגאני). נמצא כי למחבר שירים ופיוטים נקרא בשם “פייטן”, לשָר בשירים בשם “משורר” ולדיקלמטור בשם “עונה”. וגם מה שאנו רגילים לקרא לשומרי העיר בלילה בשם “שומרי לילה”, לא יתכן, שהרי אינם שומרים את הלילה; ולומר סתם: שומרים, לא יתכן, כי שומרים סתם הם אותם השומרים בין ביום ובין בלילה, אבל נכון השם “עֵר”, כאשר מצאנו במקרא במובן זה, וזה אמנם מסכים אל האמת, היינו אלו השומרים הנֵעורים בלילה. ואולם זולת השמות והפעלים ראוי לבקש גם את המליצות הנהוגות בספרות התלמודית, כי על ידיהן נעשיר את שמוש הלשון, וגם נוכל ללמוד מהן לעשות כמוהן לעת הצורך בסגנון השפה העברית ובצורה הגיונית. כי אמנם גם בזה יחטאו סופרינו כמה פעמים ודשים עברות גדולות וחמורות בעקבם. למשל נראה, כי נשתרש בשפתנו הכנוי: המאה הי“ח, המאה הי”ט וכדומה, ועוד לא עמד סופר עברי על השבוש המכוער הנמצא בזה, שהרי מה הוא מספר המאה? והנכון שנות המאה.

בקצרה: הרחבת השפה הוא ענין יקר וחשוב ומרוצה, ובלבד שתֵעשה בדעת ובתבונה ובטוב טעם. אולם טרם נטרח להביא לנו אורחים מחוץ נראה בדיוק גדול, אם אינם נמצאים כבר בבית ספרותנו, וגם על כיוצא בזה נוכל להמליץ: חפישו באורייתא שפיר!