רקע
לב טולסטוי
מדבּד
לב טולסטוי
תרגום: ישראל זמורה (מרוסית)

1

לזכרו של מ. א. סטאכוביץ'

 

פרק ראשון    🔗

השמים הלכו וגבהו, השחר פיעפע והתפשט, הכסף הכהה של הטל הוסיף והלבין, חרמש הירח חייו ניטלו יותר ויותר, היער הלך והריע, הבריות החלו לקום משנתם, ובסווסה 2 של האדונים נשמעו תכופות יותר – נשיפה, המולה בתוך התבן, ואפילו צהלה זועמת ונוהקת של סוסים שנתכנסו ונתקנטרו משום־מה.

“נוֹ־וֹ! עוד הספּק תספיקו! כבר אתם רעבים!” קרא הסייס 3 הזקן, בפתחו את השערים החורקים. “אל אן זה?”, גער ואיים באגרופו כלפי בכרה 4 שנדחקה אל השער.

הסייס נֶסטוֹר לבוש היה מעיל־קזקים, חגוּר רצועה רווחה, השוט צלוּף לו אל מאחורי כתפו, והלחם בתוך האלונטית התחובה בחגורה. בידיו נשא אוכף ורסן.

הסוסים לא נבהלו כלל ולא נעלבו בשל נעימתו הלגלגנית של הסייס, הם העמידו פנים, כי היינו־הך להם, וסרו בלי־זריזות מן השער, ורק סוּסה זקנה אחת, אמוּצה־ברודה ורעמתנית, זקפה את אזניה והחזירה במהירות את עכוזה. לרגל מקרה זה נאנקה הבכרה הצעירה, שעמדה מאחוריה ואשר לה לא נגע הענין לגמרי, ודחקה את עכוזה אל הסוס הראשון שנזדמן לה.

“נוֹ־נוֹ!” גער הסייס בקול רם ונזעם יותר, וכיוון את צעדיו אל זוית הסווסה.

מבין כל הסוסים, שהיו בצותא בסווסה (מספרם הגיע כמעט למאה), גילה פחות קוצר־רוח סוס כּרוּת 5 ומנומר, שעמד בודד בפינה מתחת לסכך, מצמץ בעיניו ולקק את סמוכת־האלון של האורוה. אין לדעת מה טעם מצא הכּרוּת המנומר, אך ארשת־פניו היתה רצינית ומהורהרת שעה שעשה זאת.

“פּנק תתפּנק!”, פנה אליו שוב באותה נעימת־קול הסייס, בגשתו ובהניחו סמוך לו על הזבל את האוכף ואת לבד־הזיעה 6 שהצהיב עד ברק.

הכרות המנומר חדל מללקק ובלי זיע האריך להתבונן בנסטור. הוא לא פרץ בצחוק, לא נתכעס, לא נזדעף, אלא נשם בכל מלוא כרסו, נאנח קשות והחזיר את פניו. הסייס לפת את צוארו והלביש לו רסן.

“על מה אתה נאנח?”, שאל נסטור.

הכרוּת כשכש בזנבו, כמי שאומר: “סתם כך, אין דבר, נסטור”.

1.jpg

נסטור שם עליו את לבד־הזיעה ואת האוכף, ואז זקף הכרות את אזניו והביע בדרך זו, כנראה, את מורת־רוחו; אך בשל כך גידפוהו וכינוהו בשם “חלאה”, והתחילו להדק עליו את החבק 7. בגלל זה התנפח הכרות, אלא שתחבו לו אצבע בפה ודחפו ברך בכרסו, והוא נאלץ לשאוף אויר. אף־על־פי־כן, שעה שמשכו עם השינים את רצועות־האַרכוֹף 8, זקף שוב את אזניו ואף החזיר מבט. אמנם, ידוע ידע שהדבר לא יועיל, בכל־זאת ראה נחיצות להוכיח שאין זה נעים וכי לעולם יוסיף ויוכיח זאת. משאכפוהו, פישק את רגלו הימנית אשר נפחה, והתחיל לועס את המתג, גם זאת מתוך אי־אלה טעמים מיוחדים, שכן כבר היה סיפּק בידו להיוכח, כי לא ייתכן למצוא טעם כלשהו במתג.

2.jpg

נסטור התרומם בארכוף הקצר ורכב על גבו של הכרוּת, התיר את השוט, שלף את שולי מעיל־הקזקים שנתקפּלו מתחת לברכיו, ישב בתוך האוכף ישיבה מיוחדת, ישיבה עגלונית, ציידית, סייסית, ומרט את המוסרות אל גופו. הכרוּת זקף את ראשו, כמו שמודיע כי הוא מוכן ומזומן להליכה לכל שיצווהו, אבל לא זז ממקומו. ידוע ידע כי בטרם יסעו עוד ירבו לצעוק, מתוך המושב שעל גבו, ועוד תינתנה פקודות לסייס השני, לווסקה, ולסוסים. ואמנם, נסטוֹר פתח וקרא: “ואסקה! הי, ואסקה! ההוצאת את העלות? לאן אתה הולך, שד־מיער! נוֹ! האם ישן הנך? פתח, ותצאנה קודם כל העלות”.

השערים חרקו, ואסקה הרוגז ואחוז־התנומה, שהחזיק ברסנו של סוס, עמד ליד מזוזת השער והוציא את הסוסים אל החוץ. הסוסים התחילו באים זה אחר זה, צועדים בזריזות על־פני התבן שרחרחוהו, – הבכרות הצעירות, הסיחים בני־השנה, גזוזי־הרעמה, יונקים והרות כבדות, המהלכות בזהירות, אחת לאחת, מעבירות את כרסותיהן המלאות בשער. הבכרות הצעירות נדחקות לפעמים ובאות שתים־שתים או שלוש־שלוש, משרבבות את צואריהן זו על גבה של זו ורגליהן חופזות בשער, ומשום־כן שמעו כל פעם קריאות־גידוף מפי הסייסים. היונקים כרעו לפעמים לרגלי עלות זרות וצהלו צהלה רוֹנה, בחינת תשובה לגעגוען הקצר של העלות.

בכרה אחת צעירה ושובבה, משעברה את השער, הרכינה ראשה למטה ולצדדים, זקפה את עכוזה וצנפה; אף־על־פי־כן לא ההינה להקדים ולצאת לפני ז’וּלדיבּה, הסוסה האפורה, הזקנה, זרוּית הכוסמת, שפסעה פסיעה חרישית וכבדה, שגלגלה את כרסה מצד אל צד, והלכה, כתמיד, בראש כל הסוסים.

תוך רגעים מעטים נתרוקנה למעצבות הסווסה המלאה ורבת־ההמולה; נוגים בלטו העמודים מתחת לסככות השוממות, ונראה היה רק התבן המעוּך ומלא־הגללים. ואם כי מורגלת היתה תמונת שממון זו בעיני הכרות המנומר, דומה כי היא השפיעה עליו תוגה. לאט־לאט, כמשתחווה, הצניח את ראשו ושוב זקפו, נאנח, במידה שאיפשרה זאת רצועת־הארכוף המהודקת עליו, דידה ברגליו הכפופות, שעוד לא חזר אליהן כוח ההליכה, שרך את צעדיו בעקבות העדר, ונשא על גבו הגרוּם את נסטוֹר הזקן.

“יודעני עכשיו, כי משנצא לדרך, יחצוב אש ויצית את מקטרת־העץ שלו, שחישוק של נחושת סביבה עם שרשרת, – הרהר הכרוּת. – אני שמח על כך שכן בבוקר השכם, עם הטל, נעים לי ריח זה ומזכיר הרבה נעימוּת, אבל חוֹרה לי הדבר, כי בקחתו את המקטרת אל בין שניו מתאושש הזקן, נוטל יוהרה לעצמו ויושב לו ישיבה אלכסונית; ולי גורמת כאב ישיבה זאת. מילא, יהא אלוהים עמו, – לא חידוש הוא אצלי לסבול למען הנאת הזולת. וכבר מפיק אני אפילו איזו הנאה סוסית מכך. אדרבה, יתייהר לו, המסכן. הן רק ביחידות אפשר לו להעמיד פני גבור, כל עוד אין עין זרה משגיחה בו, – ישב לו ישיבה אלכסונית”, – סח אל נפשו הכרות, ובצעדו בזהירות ברגליו הצמוקות, המשיך והלך באמצעה של הדרך.


 

פרק שני    🔗

משהביא נסטור את העדר, שבסביבתו צריכים היו הסוסים לרעות, ירד והתיר את האוכף. בינתים התחיל כבר העדר מתפזר על־פני האחוּ שטרם דרסוהו, המכוסה טל ואדים, שהתאבכו כאחת מן האחו ומן הנהר שהקיף אותו.

משהסיר את הרסן מעל הכרות המנומר, חיכך לו נסטור מתחת לצוארו, וכתשובה לכך, לאות תודה והנאה, עצם הכּרוּת את עיניו. – נהנה הוא, הכלב הזקן! – הפליט נסטור. ואלו הכּרוּת לא חיבב את החיכוך הזה, ורק מפני הנימוס העמיד פנים שדבר זה נעים לו ופירכס את ראשו לאות הסכמה. אך פתאום, שלא בצפוי לגמרי, ובלי כל סיבה, שמא מחמת השערה ששיער נסטור, כי התקרבות יתירה עשויה להוליד אצל הכרות המנומר מחשבות מסולפות בדבר ערכו, דחף נסטור ללא כל הכנות את ראשו של הכרות, הניף עליו את הרסן והכה מכה מכאיבה מאד בכישור־הרסן ברגלו הצמוקה של הכרות, ובלי לומר דבר פנה לעבר התל ונגש אל סדן־העץ, שסמוך לו נוהג היה לשבת.

אף־על־פי שמעשה זה ציער את הכרות המנומר, לא גילה זאת במאום, וּבכשכוש זנבו המקריח, ברחרוח אל דבר־מה, וּבלחיכת־עשב לשם פיזור־נפש בלבד, נגש אל הנהר. בלי לשים כלל את דעתו אל כל מה שעוללו סביבו הבכרות הצעירות, הסיחות גזוזות־הרעמה והיונקים, שהבוקר שימח אותם, ומתוך ידיעה שידע, כי בריא מכל דבר, ביחוד בגילו, לרוות קודם־כל את צמאו על קיבה ריקה, ורק אחר־כך לאכול, בחר לעצמה גדה נדחה ורווחה ביותר, טבל את פרסותיו ואת מברשת רגליו, שיקע את נחיריו בתוך המים והתחיל לינוק את המים מבעד לשפתותיו הפּעורות, לנשוף בצלעותיו המתמלאות ולכשכש מרוב תענוג בזנבו הדליל והמנומר, שאליתו חשופה עליו.

הבכרה האדמדמה־חומה, שוחרת־המדנים, שנהגה תמיד להתגרות בזקן ולגרום לו יסורים שונים, נגשה אליו גם בעמדו בתוך מימי הנהר כאלו לצרכיה היא, אבל באמת רק כדי להדליח את המים סמוך לאפו. אלא שהמנומר שתה כבר לרוויה, וכאילו לא השגיח בכוונתה של הבכרה האפורה־חומה, שלף בשלות־נפש, בזו אחר זו, את רגליו השקועות, ניער את ראשו, סר הצדה, מרוחק מבני־הנוער, פתח באכילה, מתוך פישוק־רגלים באופנים שונים, בלי דריסת־עשב מיותרת, וכמעט בלי זקיפת־קומה, אכל במשך שלוש שעות רצופות. וכששבע עד כדי כך, שכרסו היתה תלויה לו, בדומה לשק, לצלעותיו הרזות והמעוקמות עמד זקוף על כל ארבע רגליו החולות, כדי להקל על כאביו ככל האפשר, ביחוד לרגלו הימנית הקדמית, שהיתה תשושה מכולן, ונרדם.

יש זקנה מפוארת, יש מכוערת, ויש שרחמים מעוררת. ויש אשר היא מכוערת ומפוארת גם יחד. זקנתו של הכרוּת המנומר היתה בפירוש מן המין הזה.

הכרות היה בעל קומה גבוהה – לא פחות ממדת שני אַרשין־ושלוש 9 ורשקאות. צבעו – צבע עורב מנוּמר. כזה היה פעם, אבל עכשיו הפכו כתמי העורב לצבע אפור מזוהם. צבעו הצטרף משלושה כתמים: האחד – על הראש, עם קריחוּת מפותלת, החל מן האף ועד למחציתו של הצואר. רעמתו הארוכה, מסוכסכת סריכוֹניוֹת 10, היתה לבנה בחלקה, ובחלקה – אפורה־חומה; הכתם השני נמשך לאורך הצלע הימנית ועד למחציתה של הכרס; הכתם השלישי – על העצה, כולל את חלקו העליון של הזנב ועד למחצית הירכים. שאר הזנב היה בו לובן מטושטש, ססגוני. ראשו הגרום והגדול, עם מחלות עמוקות מעל לעיניו, עם שפה משורבבת ושסועה, שהיתה לפנים שחורה, – תלוי היה בכובד ורכון על צוארו העקום מרוב רזון וכאילו עשוי היה מעץ. מבעד לשפה המשולשת היתה נראית לשון שחרחורת נדחקת לצדדים ושרידים צהובים של השנים התחתיות. האזנים, שאחת מהן היתה מבותרת, משולשלות לצדדיהן למטה, ורק לעתים רחוקות זעו בעצלות, כדי להבהיל את הזבובים הטורדניים. אניץ־שיער אחד, שהיה עדיין ארוך, ונמשך מן הטוטפת, תלוי היה מאחורי האוזן, והמצח הפתוח שקוע ומפוספס, ועל הלסתות שהתרחבו נתלה העור בדומה לשקים. על הצואר והראש נצררו העורקים בצרורות, שהרטיטו והרעידו עם כל מגע של זבוב. ארשת־הפנים היתה סובלנית עד תכלית, עמוקת־מחשבה ומעונה. רגליו הקדמיות היו כפופות בברכיהן כאותם חישוקים, על שתי הפרסות בלטו ספּחות, ואילו על רגל אחת, שכתמי הצבע הגיעו עד למחציתה, היתה נראית חבורה, בסמוך לברך, גדולה כמידת אגרוף. הרגלים האחוריות היו רעננות יותר, אלא שעורן ליד הירכים מרוט מזה ימים רבים, כנראה, והשיער לא חזר לצמוח עוד. כל ארבע הרגלים נראו ארוכות יתר על המידה ההולמת את הקומה הכחושה. הצלעות, אף־על־פי שהיו מעוקמות, חשופות היו עד כדי כך וממותחות, שדומה כאילו דבק עורן והצטמרר בתוך המשקעים שביניהן. המפרקת והגב חרושי מכות ישנות־נושנות, ומאחור נראית צלקת טריה־עדיין, נפוחה וזבה מוגלה; אליתו השחורה, שחוליותיה בלטו לענין, משולשלת לכל ארכה וכמעט מעורטלת; על העצה השחום, סמוך לזנב, היה פצע כמידת כף־יד שמוצאו מנשיכה, שהגליד והצמיח שיער לבן, ופצע מצולק אחר נראה היה על עצם־הכתף הקדמית. הברכים האחוריות והזנב היו מזוהמים מחמת קלקול־קיבה מתמיד. פרוות גופו, אף־על־פי שקצרה, היתה סמורה ועומדת, ואולם, למרות זקנתו המגועלת של סוס זה, מהרהר היית בלי־משים בהביטך בו, ואילו המומחה היה קובע ואומר מיד, כי היוֹ היה בזמנו סוס משובח להפליא.

המומחה היה אומר אפילו, כי רק גזע אחד היה ברוסיה, שעלוּל היה להעניק רחבות־גרם כגון זו, אצולות עצומות כאלה, פרסות כאלה, דקות עצם־הרגל כזאת, גזרת־צואר כזאת, והעיקר – עצם־ראש כזאת; העין – גדולה, שחורה וזוהרת, וצמתי־גידים גזעיים כאלה סמוך לראש ולצואר, עור ושיער דקים כאלה. – אכן, היה דבר־מה מן הגדלוּת במבנה־הגוף של סוס זה ובזווג הנורא הזה של אותות תשישוּת דוחים, צבעי־נימוּר מוגברים של הפרווה, עם נוהג וארשת־פנים שבבטחון־עצמי ושלות־נפש מחמת נוי וכוח שבהכרה.

בדומה לחורבה חיה היה עומד לו באֵם האחוּ הטלול, ולא הרחק ממנו נשמעו שעט, צניפות, וצהלות־נעוּרים של העדר שנתפזר לעברים.


 

פרק שלישי    🔗

השמש כבר גחה והתרוממה מעל ליער והבהיקה צחוֹת על העשב ועיקולי הנחל. הטל היה מצטמצם ומתכנס לנטפים, ואי־שם ליד ביצה ומעל ליער, נתפזרו כמו עשן, אדי־בוקר אחרונים. בני־ענן הסתלסלו, אך רוח טרם נשבה. מאחורי הנחל גדל דגן ירוק, שהתקפל כהתקפל מגילה, ונדף ריח של ירקוּת ופריחה. הקוקיה קאקה בלוית נחירה מן היער, ונסטור השתרע אפרקדן, מנה לנפשו את מספר השנים ששרדו לו לחיות. העפרונים פרשו כנפיהם מעל לדגן ולאחו. ארנב שנתאחר ונשתבש בין עדר הסוסים קפץ ויצא למרחב, ישב ליד שיח והאזין. ואסקה נמנם, כשראשו תחוב בדשא, הבכרות הצעירות, שעקפו אותו, נתפזרו במרחב גדול יותר שבמורד. הזקנות סללו, תוך צניפות, עקבות זורחים בטל והוסיפו לבחור לעצמן מקום כזה, שדבר לא יפריען, אך הן לא אכלו עוד, ורק תיבלו את ארוחתן בעשבי־מעדנים. כל העדר נע לו בלי־משים בכיוון אחד. ושוב – ז’וּלדיבה הזקנה, שהלכה במתינות בראש כולן, והורתה שיש אפשרות להתרחק עוד. הסוסה הצעירה, שהמליטה לראשונה, מוּשקה, בעלת צבע עורב, קרקרה בלי הרף, זקפה את זנבה, צנפה אל מול היונק מצבע החבצלת, שברכיו רעדו והוא היה מדדה סביבה. הסוסה האמוצה־ברודה, סנוּנית, רווקה, שפרוותה חלקה ומבהיקה כאטלס, הרכינה את הראש עד שהטוטפת כיסתה כמשי השחור את מצחה ואת עיניה, השתעשעה בעשב, – תולשת ועוזבת, ורוקעת ברגלה הרטובה מטל על מברשתה השעירה. אחד היונקים הבכירים, שהניח כנראה כי זהו שעשוע מן השעשועים, פיזז, זה עשרים ושש פעמים, בזקיפות זנבו הקצר והמתולתל שדמה לציצת־קובע, מסביב לאמו, אשר ספספה עשבים בנחת, שכן הסכינה כבר אל אופיו של בנה, ורק מזמן לזמן הפזילה אליו בעין שחורה וגדולה. אחד מן היונקים הרכים ביותר, שחור, בעל גולגולת גדולה, עם טוטפת הבולטת כמו תמוהה בין אזניו, ועם זנב מגולל עדיין לאותו צד שבו היה מגולל בבטן אמו, פער את אזניו ואת עיניו הבוהות, בלי לזוז ממקומו, והביט במתכוון ביונק שפיזז וקרטע, ואין לדעת, אם מתוך קנאה במעשה שהוא עושה או משום גינויו. יש מהם שיונקים, כשהם דוחקים בחטמיהם, ויש מהם, ולא מובן מדוע, שאינם נענים לקריאות אמותיהם, והם רצים ריצה שוטפת ולא מורגלת, דוקא בכיוון הפוך, דומה כאילו הם מחפשים דבר־מה, ולאחר־כך, ולא מובן לשם מה, נעצרים וצוהלים בקול נואש ונוקב; ויש מהם הרובצים על צלעותיהם זה בצד זה, וּמתאמנים לאכול עשב, ויש מהם החוככים ברגלם האחורית מאחרי אזנם. שתי סוסות, הרות עדיין, מהלכות לבדן מניעות לאט את רגליהן, ומוסיפות לאכול. נראה בעליל, שמצבן מעורר יחס של כבוד אצל זולתן, ואף אחד מבני־הנוער אינו מעיז לגשת ולהפריע. ואף אם יעלה על דעתה של אחת השובבות לגשת קרוב אליהן, דיה תנועה אחת של אוזן או של זנב, כדי להוכיח את כל חוסר־הנימוס שבהתנהגותה.

גזוזות־רעמה הן הבכרות בנות השנה, מתחפּשות כגדולות ומתונות והן קופצות על רגליהן לעתים רחוקות ומתכנסות בצוותא עליזה. הן אוכלות עשב בנימוס, מקמרות את צואריהן הברבוריים והגזוזים, דומה כאילו גם להן זנבות, והריהן מנפנפות במטאטאיהם הקטנים. וכמו הגדולות, יש מהן שרובצות, מתנדנדות או שהן מגרדות זו את זו. החבורה העליזה ביותר מצטרפת מבכרות בנות שנתים־שלוש שנים, ורווקות. הן מהלכות כמעט כולן יחד וּלחוד בציבור עליז של עלמות. וּביניהן נשמע שעט, בעט, צהל וצנף. הן מתכנסות, מניחות ראשיהן זו על גבה של זו, מרחרחות אחת לשניה, מקצפות, ולפעמים, מתוך נחרה והפשלת הזנב כחצוצרה, הן רצות בשטף־למחצה וּדהירה למחצה ועוברות בגנדרנות על־פני שאר העדר. ראשונה ליופי וליזמה של השתוללות היתה הבכרה האפורה־החומה והשובבה. כל מה שיזמה לעשות עשו גם האחרות; לכל שהלכה הלכו אחריה גם קהל היפהפיות. השובבה היתה שרויה במצב־רוח מיוחד של שעשועים בבוקר זה. עליזות תקפה אותה, כמו שהיא תוקפת גם בני־אדם. עוד עם שתית־המים חמדה לה לצון עם הזקן, פתחה בריצה לאורך המים, העמידה פנים שנבהלה מדבר־מה, נחרה נחירה אחת ובמלוא רגליה התחילה נישאת על פני השדה, ונמצא שואסקה נאלץ היה לרדוף אחריה ואחרי אלה שנגררו עמה. אחר־כך, משאכלה מעט, התחילה מתגוללת, ואחר־כך – להתגרות בזקנות על־ידי הליכה בראשן, ואחר־כך הדיחה יונק אחד והתחילה רצה אחריו, דומה כאילו רוצה היא לנשכו. האם נבהלה ועזבה את מאכלה, היונק זעק זעקת מסכן, ואילו השובבה לא נגעה בו אף במאום, ורק הפחידה אותו והציגה מחזה לעיני הבכרות, אשר צפו בה מתוך אהדה בתעלוליה. לאחר־מכן עלה בדעתה להוליך שולל את הסוס האמוץ שעל־גבו רכב, הרחק מעבר לנהר על־פני שדה־דגן, איכר שגרר אחריו את המחרשה. היא נעצרה, בגאוה זקפה את ראשה, הנטוי קצת אל הצד, ניערה את גופה ונצטהלה בקול מתוק, רך וממושך. גם שובבוּת, וגם איזו תוגה ורגש הובעו בצהילה זאת. והיתה בה גם תשוקה, הבטחה לאהבה וערגה לה.

הנה הנחרן, שם בין קני־הסוף הצפופים, המדלג ממקום למקום, הקורא בערגתו לרעית־לבו, והנה גם הקוקיה והשליו המזמרים אהבה, ואף הפרחים שולחים עם הרוח זה לזה את אבקת בשמם.

“אף אני צעירה, וטובה, וחזקה, – הכריזה צהלת השובבה, – אלא שלא ניתן לי עד עתה לחוש במתקו של רגש זה, ולא זו בלבד שלא ניתן לי לחוש, אלא שאף מאהב אחד, אפילו אחד בלבד, לא ראני”.

והצהלה רבת־המשמעות הדהדה בתוגתה ובעלומיה במרחבי השפלה והשדה וממרחקים נשאה עד לאזניו של הסוס האמוץ. הוא זקף את אזניו ועמד מלכת. האיכר חבט בו בנעל־הקלועה שלו, אך הסוס האמוץ מוקסם היה מצליל הזהב של הצהילה המרוחקת ונצטהל גם הוא. האיכר נתכעס, מרט את המושכות וחבט בכוח רב כזה בכרסו, שלא הספיק לסיים את צהלתו והוסיף ללכת. אך על הסוס האמוץ ירדה מתיקוּת ועצבוּת, ומתוך הדגנים הרחוקים נמשכו והגיעו אל עדר הסוסים צלילי צהלתו הנלהבת וקולו הרוגז של האיכר.

ואם מצלילו בלבד של קול זה הגיע הסוס האמוץ לכלל השתוללות, והוא שכח את תפקידו, מה עלול היה לקרות עמו, אילו היה רואה בעיניו את היפהפיה כולה שעה שזקפה את אזניה, הרחיבה את נחיריה, שאפה אויר אל קרבה, הרסה אי־לאן, נרעדה בכל גווה הצעיר והיפה וקראה לו.

3.jpg

אלא שהשובבה לא שהתה בהרהורים על רשמיה. בהדום קולו של האמוץ, צהלה עוד צהלת לעג, שמטה את ראשה, התחילה חופרת את האדמה ברגלה, ואחר־כך הלכה לעורר משנתו את הכּרוּת המנומר ולהתגרות בו. הכרות המנומר היה קרבן תמיד לעינויים ולמוקיונות אצל בני־נוער אלה. הוא התייסר מיד בני־נוער אלה יותר משהתייסר מיד הבריות. והלא לא גרם רע לא לאלה ולא לאלה. בני־האדם נזקקים היו לו, אבל על מה זה ולמה עינו אותו הסוסים הצעירים?


 

פרק רביעי    🔗

הוא היה זקן, הם היו צעירים, הוא היה כחוש, הם היו שבעים, הוא היה נוּגה, הם היו עליזים. יוצא, איפוא, שהוא היה זר לחלוטין, צדדי, יצור שונה לגמרי, ואי־אפשר היה לרחם עליו. סוסים מרחמים על עצמם בלבד, ורק לעתים רחוקות על אלה, שנקל להם לתאר עצמם בעורם. ואולם, הכרות המנומר הרי לא היה אשם בכך, שהיה זקן, כחוש ומכוער?… דומה, שלא. אך לפי השגת־סוסים היה אשם, וצדקו רק אלה, שהיו חזקים, צעירים ומאושרים, אלא שכל עתידם לפניהם, אלה שמכל תנועה מקרית רעד בהם כל שריר וזנבם נזקף אצלם כקנה זקוף. יתכן, שהכרוּת המנומר עצמו הבין זאת, וברגעי שלווה הסכים שהוא אשם בכך, שחי כבר את חייו, וכי שומה עליו לשלם את מחירם של חיים אלה; ואולם, בכל זאת הוא היה סוס ואי־אפשר היה לו להימנע מרגשי העלבון, העצבוּת וּמוֹרת־הרוח, שעה שהביט בבני־נוער אלה, אשר יסרוהו על אותו דבר עצמו, אשר לו יהיו כפופים גם הם כולם בסוף ימיהם. סיבה לאכזריות הסוסים היתה גם הרגשת האצילוּת שבהם, כל אחד מהם ראה את עצמו, אם לפי האם ואם לפי האב, חוטר מגזעה של סמטנקה, ואילו המנומר לא ידוע על איזה גזע התייחס; המנומר נכרי היה, שנקנה לפני שלוש שנים במחיר של 80 רובל, שטרות כסף, ביריד מן הירידים.

הבכרה האמוצה, שטיילה, כביכול, לתומה, התקרבה ממש אל אפו של הכרות המנומר ודחפה אותו. הוא כבר ידע את פשר המעשה, ובלי לפקוח את עיניו, זקף את אזניו וחשף את שניו. הבכרה החזירה את עכוזה והעמידה פנים, שהיא רוצה לבעוט בו. הוא פקח את עיניו וסר למקום אחר. לישון לא רצה, והוא התחיל לאכול. השובבה, בלוית חברותיה, שוב נגשה אל הכרות. בכרה בת שנתיים, קרחת, כסילה עד מאד, שהיתה מחקה תמיד ונגררת אחרי מעשי האמוּצה, נגשה יחד אתה, וּכדרך כל החקאים, הגדישה את סאת התעלולים של היוזמת. הבכרה האמוצה היתה נגשת כרגיל כאילו לצורך שלה, ועוברת סמוך לאפו של הכרות, בלי להביט בו, ועל־כן לא ידע כלל, לכעוס או לחדול, וזה היה באמת מגוחך. וכך עשתה גם עתה; ואילו הקרחת שנגררה אחריה היתה אחוזה עליצות יתירה וחבטה בחזה בכרות. הוא חשף שוב את שניו, התנחר, ובמהירות בלתי־צפויה הימנו רדף אחריה ונשכה בעצה. הקרחת דחפה את כל עכוזה ופגעה קשות בצלעותיו הצנומות והחשופות של הזקן. הזקן השמיע קול צרוד, שוב התכוון לרדוף אחריה, אך חזר בו תיכף, נאנח אנחה כבדה וסר הצדה, כי כל בני־הנוער שבעדר ראו מעין עלבון אישי בחוצפה שגילה הכרות המנומר כלפי הבכרה הקרחת, והם מנעו ממנו כל שארית היום מלאכול, ולא נתנו מנוח לנפשו אף רגע אחד, עד שהסווס נאלץ להרגיעם פעמים אחדות, ולא הבין לסיבת הדבר. הכרות קופח עד כדי כך, שמעצמו נגש אל נסטור, שעה שהזקן התכוון להחזיר את העדר, והוא חש עצמו מאושר יותר ושליו יותר בעת שהלבישו לו את האוכף ורכבו על גבו.

אלוהים יודע במה הרהר הכּרוּת הזקן, כשהסיע על גבו את נסטור הזקן. האם הרהר במר־נפשו על בני־הנוער הטורדנים והאכזריים, או שמא, מתוך גאוות־בוז־ואלם, הטבעית לזקנים, סלח למעליביו, ואולם הוא לא הבליט במאום את הרהוריו עד הגיעם סמוך לבית.

אותו ערב ביקרו שארי־בשר אצל נסטור, ושעה שהוליך את העדר על־פני בתיהם של אנשי־החצר, הבחין בעגלה הרתומה לסוס, הקשור אל המעקה של ביתו. משהכניס את העדר לחצר, נחפז כל־כך, שעזב את הכרות בלי להסיר מעליו את אוּכפו, קרא לואסקה, שיסיר את האוכף ממנו, נעל את השער והלך להקביל את פני שארי־בשרו. אם משום העלבון, שנגרם לבכרה הקרחת, נינתה של סמטנקה, על־ידי “צרעת מטונפת” זו, שנקנתה בשוק הסוסים ואינה יודעת מי אמה ומי אביה, ונפגעה בשל כך ההרגשה האצילית של כל ציבור הסוסים, או משום שהכרות על אוכפו הגבוה, ללא רוכב על־גבו, נראה היה כחזיון דמיוני־ומוזר בעיני הסוסים, – הנה בסווסה התחולל אותו לילה דבר בלתי שכיח. כל הסוסים – צעירים וּזקנים, חשופי שנים, רצו אחרי הכרות ורדפוהו על־פני כל החצר, ונשמע צליל הפרסות החובטות בצלעותיו הצנומות וקול אנקה כבדה. לא היה בכוחו של הכּרוּת לשאת בכל אלה, והוא לא היה מסוגל עוד להתחמק מן המכות. הוא עצר באמצע החצר, ובפניו נתגלתה ארשת של התמרמרות־מחמת־רפיון, ואחר־כך של שאט־נפש, ולאחר־כך של יאוש: הוא זקף את אזניו, ולפתע־פתאום עשה מעשה, שלמראהו החרישו בבת־אחת כל הסוסים. אז נגשה הסוסה הישישה וְיָזוֹפּוּרִיכָה, הריחה לכּרוּת ונאנחה. נאנח גם הכּרוּת.

4.jpg

 

פרק חמישי    🔗

באמצעיתה של החצר המוארת באור הירח ניצבה דמותו הגבוהה והכחושה של הכרות עם אוכפו הגבוה ועם חבּורה בולטת. הסוסים עמדו סביבו בלי נוע והם שותקים שתיקה עמוקה, דומה כאילו נודע להם הימנו דבר חדש ובלתי־שכיח. ואמנם, דבר חדש ובלתי־צפוי נודע להם מפיו.

והנה הוא הדבר שנודע להם מפיו.


לילה ראשון

כן, אני בנם של חביב הראשון ושל ישישה. שמי על־פי אילן־היחס איכר הראשון. אני איכר הראשון לפי אילן־היחס, ואני מדבּד לפי כינויי ברחוב, ונקראתי כך בפי ההמון בגלל הילוכי המאורך ורב־התנופה, שדוגמתו לא היתה ברוסיה. על־פי המוצא אין סוס בעולם שיעלה עלי ביחוסו. לעולם לא הייתי מספר לכם זאת. לשם מה? לעולם לא הייתם מכירים אותי לדעת, כשם שלא הכירתנו ויזוֹפּוּריכה, שהיתה יחד אתי בּכרנוֹב ואשר נזכרה בי רק עכשיו. אתם לא הייתם מאמינים לי גם עכשיו, אילו לא היתה עדותה של ויזוֹפּוּריכה זאת. לעולם לא הייתי מספר לכם זאת. איני זקוק לרחמי סוסים. אלא שאתם רציתם בכך. כן, אני אותו מדבּד שהציידים מחפּשים אותו ואינם מוצאים, אני אותו מדבּד אשר הגראף עצמו הכירו וסלקוֹ מן הסווסה על חטא שחטאתי בהקדימי בריצתי את סוס האהוב “ברבור”.

בהיוולדי, לא ידעתי מה זה מנוּמר, חשוֹב חשבתי, שאני סוס. ההערה הראשונה בדבר צבע עורי, זוכרני, הדהימה אותי ואת אמי עד מאד. נראה, שנולדתי בלילה, שכן עם בוקר, מלוּקק בלשון אמי, כבר עמדתי על רגלי. זוכרני, שכל אותו זמן השתוקקתי לדבר־מה, והכל נראה תמוה בעיני ואף־על־פי־כן גם פשוט לגמרי. סככות־היום היו אצלנו בתוך פרוזדור ארוך וחם, עם דלתות מרושתות, שבעדן נראה היה הכל. אמא הגישה לי את עטינה, ואני תמים הייתי כל־כך, שהייתי תוקע את חטמי, – פעם אל בין רגליה הקדמיות ופעם אל מתחת לאבוס. לפתע־פתאום הביטה אמי אל הדלת המרושתת, פסחה עלי ברגלה, וסרה הצדה. הסייס היומי התבונן בנו, לתוך הסככה, מבעד לרשת.

“הנה־הנה, ישישה המליטה”, אמר והתחיל מסיר את הבריח, עלה על המצע הרענן וחיבקני בידיו. “הבט וראה, טאראס”, צעק, “כמה מנומר הוא, ממש עורב־עמקים”. אני נתקתי הימנו, מעדתי ונפלתי על ברכי.

“הבט איזה בן־שד הוא זה”, הפטיר.

אמי הופרעה ממנוחתה, אבל לא הגינה עלי, רק נאנחה אנחה כבדה, וסרה מעט הצדה. הגיעו סייסים והסתכלו בי. אחד מהם רץ להודיע לסייס הראשי. כולם צחקו, בהביטם בכתמי המנומרים, וכנו אותי בכנויים מוזרים ושונים. ולא אני בלבד, אלא גם אמי לא הבינה לפשר המלים האלה. עד אותה שעה לא היה בינינו ובין קרובינו אף מנומר אחד. אנו לא היינו סבורים, שיש בכך דבר־מה מגונה. ואילו את מבנה־גופי ואת מידת כוחי אפילו אז שיבחו כולם.

“הרואה אתה כמה זריז ומזורז הוא”, אמר הסייס. “אין לעצור בו”.

לאחר זמן־מה הגיע הסייס הראשי והתחיל משתומם לצבעי, ואפילו נראה היה כמי שמצטער.

“וממי ירש את הכיעור הזה”, אמר, “הגנרל לא ישאירנו בתוך הסווסה. אבוי, ישישה, קפּח קיפּחתיני”, פנה אל אמי. “מוטב לך לוּ המלטת אפילו קרח, אבל לא מנומר שכזה”.

אמי לא השיבה דבר, וכמו תמיד במקרים כאלה, שוב נאנחה.

“ולאיזה שד־משחת דומה הוא, ממש איכר הנו”, המשיך, “בסווסה אין להשאירוֹ, חרפּה, אף־על־פי שהוא טוב, טוב מאד”, אמר גם הוא, ואמרו כולם שעה שהתבוננו בי. לאחר כמה ימים בא גם הגנרל לראותני, ושוב הזדעזעו כולם למראה עיניהם וגידפו אותי ואת אמי בשל צבע עורי. “אבל הוא טוב, טוב מאד”, חזר ואמר כל אחד מאלה שראוני.

עד לאביב גרנו במחלקת האמהות לחוד, כל אחד ליד אמו, ורק לעתים רחוקות, בעת שהשלג על גגות הארוות היה מפשיר מחום השמש, התחילו להוציא אותנו עם אמהותינו לחצר הנרחבה, המוצעת תבן רענן. כאן הכרתי לראשונה את כל שארי־בשרי, הקרובים והרחוקים. כאן ראיתי בצאת בדלתות שונות כל הסוסות המפורסמות של אותן זמן על יונקיהן. כאן היתה הזקנה גוֹלָנְקָה, מוּשְקָה, בת סמֵטַנְקה, קרַסְנוכה, דוֹברוֹכוּטיכה, סוסת־רכיבה, כל סוסי־השם של אותם ימים, כולם התכנסו כאן על היונקים, מהלכים לאור השמש, מתגלגלים על התבן הרענן וּמרחרחים זה לזה, ממש כמו הסוסים הפשוטים. את מראה הסווסה הזאת, המלאה יפהפיות של אותו זמן, איני יכול לשכוח עד היום. מוזר בעיניכם לחשוב וּלהאמין, כי גם אני הייתי צעיר ועליז, אבל כך היה הדבר. כאן היתה אותה ויזוֹפּוּריכה עצמה, והיא גזוזת־רעמה בת שנה אחת – בת־סוס נחמדה, שמחה ועליזה; ולא לעלבונה ייאמר הדבר, כי למרות זה שהיא מקובלת ביניכם עכשיו כיוצא־מן־הכלל לפי מוצאה, הרי אז נמנתה על הסוסים הגרועים בני אותו גזע. היא עצמה תאַשר לכם זאת.

5.jpg

צבעי המנומר, אשר לא מצא חן בעיני האנשים, נשא חן רב אצל כל הסוסים; כולם הקיפוני, התענגו עלי והשתעשעו בי. התחלתי כבר לשכוח את דברי האנשים על אודות צבעי המנומר וחשתי את עצמי מאושר. אך חיש מהר נתנסיתי בצער הראשון בחיי, וסיבה לכך היתה אמי. משהתחיל מפשיר השלג, אנקוֹרים מצייצים בשפולי הגגות ובאויר מוחשי יותר ויותר האביב, התחילה אמי לשנות את יחסה כלפי. כל מזגה נשתנה; או שהתחילה לפתע־פתאום בלי כל סיבה להשתעשע בריצה על־פני החצר, דבר שלא הלם כלל את גילה המכובד; או ששקעה בהרהורים והתחילה צוהלת; או שהיתה נושכת ובועטת באחיותיה הסוסות; או שהתחילה מרחרחת אלי וצונפת במורת־רוח; או שהיא יוצאת לשמש, מניחה את ראשה על כתפה של אַחייניתה רוכלת והיתה מגרדת את גבה שעה ארוכה, כשהיא שקועה בהרהורים, ואותי היתה דוחה מעל עטינה. פעם אחת בא הסייס, ציווה לשים עליה פּרוּמבּיה – והוציאו אותה מסככת־היום. היא נצטהלה, אני עניתי לה לצהלתה ורצתי בעקבותיה; אבל היא לא החזירה לי אף מבט־עין. האוּרוותן טאראס תפש בי במלוא חיבוקו, ואותה שעה נעלו את הדלת מאחרי אמי. אני נתקתי מידיו, הפלתי את האוּרוותן לתוך הקש, – אלא שהדלת היתה נעולה, ואני רק הקשבתי לצהלתה המתרחקת של אמי. אבל בצהלה זאת לא הבחנתי עוד קול הקורא לי, אלא הבחנתי בו הבעה אחרת. לקולה זה נענה קול אדיר, וּכפי שנודע לי לאחר כך היה זה קולו של טוֹב הראשון, שהלך אז בלווית שני סייסים לראיון עם אמי. אינני זוכר באיזה אופן יצא טאראס מסככתי: הייתי עצוב למעלה מן המידה. הרגשתי, כי אבדה ממני לעולמים אהבת אמי. וכל זה קרה רק בגלל זה שאני מנומר, חשבתי אני, בזכרי את דבר האנשים על אודות עורי, ותקפתני מרירות־נפש כזאת, שהחילותי חובט את ראשי בקירות הסככה ומכה בהם בברכי – התחבטתי עד שזיעה כסתה אותי ולא חדלתי עד שעזבני כוחי.

לאחר זמן־מה חזרה אלי אמי. הבחנתי בריצתה השוטפת ובהילוכה שאינו רגיל על־פני הפרוזדור אל סככת־היום שלנו. פתחו לפניה את הדלת, אני לא הכרתי אותה, שכן חזרה להיות צעירה ויפה. היא הריחה לגופי, צנפה והתחילה מקרקרת. על־פי כל ארשת פניה הבחנתי שלא אהבתני עוד. היא סיפרה לי על יפיו של טוֹב ועל אהבתה אליו. ראיונות אלה נמשכו, וביני לבין אמי נשתררו יחסים צוננים יותר ויותר.

עד מהרה הוציאו אותנו למרעה עשב. מכאן וּלהבא נתנסיתי בשמחות חדשות, שהמירו לי את אבדן אהבתה של אמי. היו אצלי חברות וחברים וּביחד למדנו לאכול עשב, לצהול ממש כצהול המבוגרים, להפשיל זנבות וּלקפּץ במעגל סביב לאמהותינו. היתה זאת עת מאושרת. הכול נסלח לי, כולם אהבו אותי, התענגו עלי והביטו בעין טובה בכל מעללי. דבר זה לא נמשך הרבה. וכאן קרה אתי דבר נורא. – הכּרוּת נאנח אנחה כבדה וסר מעם הסוסים.

השחר עלה מזה שעה ארוכה. – השערים חרקו, – נכנס סנטור. הסוסים נתפזרו. הסייס התקין את האוכף על גבו של הכרות והוציא את העדר.


 

פרק ששי    🔗

לילה שני

משהוחזרו הסוסים לצר, שוב נתקבצו מסביב למנומר.

“בחודש אבגוסט הפרידו ביני לבין אמי”, המשיך המנומר, "ולא הרגשתי כל צער מיוחד. הבחן הבחנתי, כי אמי נושאת כבר בחובה את אחי הצעיר ממני, את אוּסן המהולל, ולא הייתי עוד מה שהייתי קודם־לכן. לא קינאתי לאחי, – אבל חשתי בי שיחסי אליה צונן. מלבד זאת, ידוע ידעתי, כי בעזבי את אמי, אכנס למחלקת הסייחים הכללית, שבה עמדנו שנים־שנים או שלושה־שלושה – וכל יום ויום יצאנו, כל בני־הנוער, בצוותא לשהות באויר. אני עמדתי בתוך סככת־יום אחת עם חביב. חביב פרש היה, ולאחר זמן רכב עליו המלך, והיו מעלים את דמותו בתמונות ובפסלים. אותה שעה היה עדיין יונק רגיל, בעל עור מבהיק ורך, בעל צוואר ברבור ורגלים ישרות ודקות כמיתרי־כנור. הוא היה שמח תמיד, טוב־לב וחביב; היה מוכן ומזומן תמיד לשחק, להתלקק ולחמוד לצון עם סוס או אדם. אנו התיידדנו בלי־משים, מתוך שגרנו יחד, וידידות זו נמשכה כל ימי נעורינו. הוא היה עליז וקל־דעת. כבר אז התחיל באהבים, והתעלס עם בכרוֹת ולעג לתמימוּתי. לאסוני התחלתי מתוך אהבה עצמית לחקות אותו; ועד מהרה נמשכתי בחבלי אהבה. ונטייה מוקדמת זאת גרמה לתמורה הגדולה ביותר בגורלי. אכן, הפרזתי בנטייתי זאת.

ויזוֹפּוּריכה קשישה היתה ממני בשנה אחת, ושנינו קשרנו קשרי ידידוּת; אך בשלהי הסתיו שמתי אל לבי שהיא התחילה להתנכר לי… ואולם לא אעמוד עכשיו לספר את כל הקורות האומללים של אהבתי הראשונה, היא עצמה זוכרת את תשוקתי המטורפת אליה, שנסתיימה בתמורה החשובה ביותר בחיי. הסייסים התחילו מגרשים אותה ומכים אותי. עם ערב הכניסו אותי לסככה מיוחדת; צהלתי במשך כל הלילה, ודומה שהיתה לי תחושה מוקדמת למאורע שהתחולל למחרתו.

עם בוקר נכנסו לפרוזדור של סככת־היום שלי – הגנרל, הסייס, האוּרוותן ושוליות הסייס, ופרצו צעקות נוראות. הגנרל צעק על הסייס, והסייס התנצל ואמר, כי הוא לא הורה לשחררני, וכי את הדבר הזה עשו השוליות על דעת עצמם. הגנרל הכריז, כי הוא ירטש את כולם, וכי אין להניח שיהיו אצלו סייחים לא כרוּתים. הסייס הבטיח, כי ימלא אחרי כל ההוראות. הם נרגעו ויצאו. לא הבינותי דבר, אבל ראה ראיתי, כי הם זוממים דבר בנוגע אלי.

*

למחרתו של אותו יום כבר חדלתי לצהול לעולמים, והייתי לאשר הנני היום. כל העולם נשתנה בעיני. שום דבר מן הדברים לא היה עוד חביב עלי, שקעתי בתוך עצמי והתחלתי מהרהר הרהורים. בתחילה הכול היה מאוס עלי. חדלתי אפילו לשתות, לאכול ולהתהלך, ועל משחק אין לדבר אפילו. פעמים היה עולה בדעתי להתבעט, לקפוץ קפיצות, לצהול; אך מיד היתה מתעוררת בי השאלה הנוראה: לשם מה? למען מה? ושרידי כוחותי בי היו נמוגים וכלים.

פעם אחת הוציאוני לטיול עם ערב, שעה שהעדר הוחזר הביתה. עוד ממרחק הבחנתי בענן אבק ובשרטוטיהן המטושטשים והמוכרים של כל אמהותינו. שמעתי קרקור עליז ושעט. אני נעצרתי. אף־על־פי שחבל הפּרוּמביה, שבו משכני האוּרוותן, חתך את ערפי, והתחלתי מתבונן בעדר המתקרב והולך, כדרך שמתבוננים באושר שהלך לאיבוד לתמיד ואין להחזירו עוד. הן התקרבו, ואני הבחנתי בהן אחת לאחת – כולן מוכרות לי, יפות, נהדרות, בריאות ושבעות. אחת או שתים מהן אף הסתכלו בי. ולא הרגשתי כל כאב ממריטת הפרוּמביה על־ידי האוּרוותן. שכחתי את עצמי ובלי־משים ועל פי כוח הזכרון נצטהלתי ופתחתי בריצה שוטפת; אלא שההד אשר עוררה צהלתי היה עצוב, מגוחך ואווילי. בעדר לא צחקו לי, – אבל אני הבחנתי, כי רבים מהם החזירו את פניהם מעלי מחמת נימוס. הם הרגישו כנראה שאט־נפש, רחמים, מוסר־כליות, והעיקר – הייתי נלעג בעיניהם. נלעגים היו בעיניהם צוארי הדק ונטול ההבעה, הראש הגדול (כי רזיתי בינתים), – רגלי הארוכות והמסורבלות, וכן הילוכי האוילי בשטפו, בלכתי אז, על־פי הרגלי הקודם מסביב לאוּרוותן. אף סוס אחד לא ענה לצהלתי, כולם סרו ממני. ופתאום הבינותי הכול, הבינותי עד מה שונה ונבדל אני מכולם, ואינני זוכר עוד איך הגעתי הביתה בלווית האוּרוותן.

גם קודם־לכן היתה אצלי נטיה לרצינות ולהתעמקות עיונית, ואילו עתה בא עלי מפנה מוחלט. צבעי המנומר, שעורר בוז מוזר כזה אצל הבריות, ואסוני המוזר והבלתי־צפוי, ונוסף לכך מצבי המיוחד בתוך הסווסה, שחשתי בו, אבל לא ידעתי להסבירו לעצמי, אילצוני להתעמק בנפשי. הרהר הרהרתי על עוולתם של בני־האדם, שדנו אותי לכף חובה בגלל צבעי המנומר, הרהרתי באי־יציבות אהבתה של אם ואהבת־הנשים בכלל, ובתלותה של האהבה בתנאים פיסיים, והעיקר הרהרתי בתכונותיו של אותו מין בעלי־חיים, שאליו אנו קשורים קשר הדוק כזה והננו מכנים אותם בשם בני־אדם – אותן תכונות, שמהן נבע גם ייחוד מצבי בתוך הסווסה, ייחוד שהרגשתי בו ואשר נבצר ממני להבינו. ערכם של הייחוד הזה ושל תכונות בני־האדם שעליהן הושתת מצבי, נתפענח לי בעזרת המקרה הבא.

הדבר קרה בחורף בזמן החגים. יום שלם לא הגישו לי מזון ואף לא השקוּני מים. כפי שנודע לי לאחר־כך, היה זה משום שהאוּרוותן שיכור היה. באותו יום עצמו סר אלי שוליית־הסייס, הציץ וראה שאין מזון והתחיל לגדף במלים גסות את האוּרוותן שנעדר מזה, והסתלק. למחרת היום נכנס לסככה שלנו האוּרוותן עם חבר אחר, כדי להגיש שבולת־שועל, והבחנתי בו שהיה חיוור מאד ועצוב; משהו מיוחד ומעורר רחמים היה מוחש בארשת גבו הארוך. הוא זרק בזעם את שבולת־השועל אל מעבר לרשת; אותה שעה כמעט שנגע ראשי בגבו; אך הוא הכני באגרופו מכה קשה מאד בזרבוּביתי, עד שנתרתי ממקומי. והוא הכני עוד פעם במגפו בבטני.

“אלמלי מצורע זה”, אמר, “כי עתה לא היה קורה הדבר”.

“מדוע זה?” שאל חברו.

“הן את סוסיו של הגראף אינו הולך לבדוק, ואילו את סייחוֹ שלו הוא בודק פעמיים ביום”.

“האם העניקו לו את המנומר?” שאל החבר.

“אם מכרו לו, ואם נתנו במתנה, השד יודע אותם. גם אם תרעיב עד מוות את סוסי הגראף – לא כלום, ואולם איכה זה העיזו לא להגיש מזון לסיח שלו? שכב, אומר הוא, ופותח בצליפות־שוט. רחמים אין בלבו. אל הבהמה יש בו יותר רחמים מאשר לאדם, נראה שאין בו שום אמונה באלוהים, והוא עצמו היה מונה והולך את הצליפות, האכזר. הגנרל עצמו לא ייסר כך מעולם בשוטו, את כל גבי כיסה פסים־פסים של פצעים, נראה שאין בו כלל נפש נוצרית”.

דברים שאמרו בנוגע לצליפות ולנצרות, היטבתי להבין, – אבל אטומות ולא מובנות היו המלים: שלו, סיח שלו, שמהן למדתי כי האנשים מניחים שיש איזה קשר ביני לבין הסייס. ואולם, מה משמעותו של הקשר הזה לא יכולתי להבין בשום אופן אותה שעה. רק זמן רב לאחר־כן, בעת שהפרידו ביני לבין שאר הסוסים, השגתי מה היא המשמעות. ואילו אז לא יכולתי להשיג בשום פנים ואופן מה משמע, כי אותי ראו כקניינו של אדם. המלים: סוס שלי, שהתייחסו אלי, הסוס החי, נראו לי תמוהות, ממש כמו המלים: אדמה שלי, אויר שלי, מים שלי.

אלא שמלים אלה היתה להן השפעה עצומה עלי. בלי הרף הרהרתי בכך, ורק לאחר יחסים שונים עם בני־אדם הבינותי, לבסוף, למשמעות שמייחסים בני־אדם למלים מוזרות אלה. משמעותן היא כזאת: בני־אדם מכלכלים את חייהם לא במעשים, אלא במלים. אוהבים הם בעיקר לא את האפשרות לעשות או לא לעשות דבר־מה, אלא את האפשרות לומר לגבי דברים שונים את המלים המותנות שביניהם. והמלים הנראות כחשובות ביניהם הלא הן: שלי, שלך, שלנו, שאותן הם אומרים לגבי חפצים, יצורים וכלים, אפילו לגבי אדמה, בני־אדם וסוסים. על חפץ שהוא אחד תמיד, הם מתנים ביניהם, כי רק אחד מהם יגיד – שלי. והאיש, שאפשר לו, לפי המשחק המותנה הזה ביניהם, לומר על מספר רב ככל האפשר של חפצים – שלי, הוא הנחשב ביניהם כמאושר ביותר. לשם מה הוא הדבר הזה כך, אין אני יודע; אבל כך הוא הדבר. ימים רבים השתדלתי להנמיק לנפשי את הדבר כהפקת תועלת לעצמם; אלא שנתברר לאחר־כך שאין נימוקי נכון.

רבים מן האנשים, שקראו לי, דרך משל, סוס שלהם, לא רכבו עלי, אבל רכבו אנשים אחרים לגמרי. להאכיל, לא הם האכילוני, אלא אנשים אחרים לגמרי. השפיעו עלי טובה, שוב לא הם – אלה, שקראו לי סוס שלהם, אלא הרכּבים, הסייסים ובכלל אנשים מן הצד. לאחר־מכן, כשהרחבתי את חוּג הסתכלויותי, נוכחתי לדעת, כי לא רק כלפינו, הסוסים, אין כל יסוד אחר למושג שלי, מלבד היסוד של חוש שפל וחייתי של אנשים, הנקרא אצלם הרגשת קניין או חוק הקניין. אדם אומר: “בית שלי”, ואינו גר בו לעולם, והוא רק דואג לבניינו ולטיפול בו. סוחר אומר: “חנות שלי”, “חנות אריגים שלי”, דרך משל, – ואין עליו בגד מן האריג הטוב ביותר שיש לו בחנותו. יש אנשים האומרים לאדמה, אדמה שלי, ומעולם לא ראו אדמה זו ואף פעם לא דרכו עליה. יש אנשים האומרים על אנשים אחרים, שהם אנשיהם, ומעולם לא ראו את האנשים האלה; וכל יחסם לאנשים אלה מושתת על כך, שהם מעוללים להם רעוֹת. יש גברים הקוראים לנשים “נשים שלי”, או “רעיות שלי” ונשים אלה שוכבות עם גברים אחרים. וּבני־אדם שואפים בחייהם לא לעשות דברים הטובים בעיניהם, אלא לקרוא למספר רב ככל האפשר של דברים – שלי. אני משוכנע עכשיו, כי בדבר זה נעוץ ההבדל המהוּתי בינינו לבין בני־האדם, אפשר לנו על פי זה בלבד לומר, כי בסולם היצורים החיים הננו עומדים במדרגה גבוהה מן האנשים: פעילוּתם של בני־האדם מתכלכלת על־ידי מלים, ואנו, פעילוּתנו אנו, – על־ידי מעשים. ואת הזכות לקרוא לי סוס שלי קנה הסייס, ועל־כן הלקה את האוּרוותן. תגלית זו הדהימה אותי תדהמה עזה, יחד עם אותם מחשבות ודיונים, שצבעי המנומר עורר אצל בני־האדם, ואותה התעמקות בעיונים, שבאה לי מחמת בגידת אמי, גרמה לכך שהפכתי והייתי לכרוּת כבד־הראש ועמוק־המחשבה, כמות שהנני עכשיו.

הייתי אומלל כפול שלושה: הייתי מנומר, הייתי כרות, ובני־אדם שיערו בנפשם שאני שייך לא לאלוהים, כמו שהדבר טבעי לגבי כל בעל־חיים, אלא שאני שייך לסייס.

התוצאות מכך שהם ראו אותי כמו שראו, היו רבות מאד. הראשונה ביניהם הלא היא העובדה, שקבעו לי מקום נפרד, הגישו לי מאכל משובח, הריצו אותי פעמים תכופות יותר כשאני קשור לאפסר ואף הקדימו לרתמני על־פני הסוסים האחרים. בפעם הראשונה רתמו אותי בשנה השלישית לחיי. זוכר אני, איך בפעם הראשונה בא הסייס עצמו, שראני כשייך לו, בלווית קהל אוּרוותנים, וכולם התחילו לרתמני. כי על־כן הניחו מראש שאני אשתולל ואתנגד למעשיהם. הם שמו חרצובות על שפתי. הם כפתו אותי בחבלים, בעת שהכניסוני בין היצולים; הם הלבישו על גבי צלב רחב של רצועות וקשרו אותו אל היצולים, כדי שלא אחבוט, בעכוזי, ואני הן לא צפיתי אלא להזדמנות כדי להוכיח את רצוני ואת אהבתי לעמל.

הם תמהו, שיצאתי לדרך כסוס זקן. אז התחילו להריצני, והתחלתי להתאמן בריצה שוטפת. עם כל יום ויום רבו הישגי, והגיעו דברים לידי כך, שלאחר שלושה חדשים שיבחו את הילוכי הגנרל עצמו ואחרים. אכן, מוזר הדבר, שדוקא משום שהם שיערו שאין אני שייך לעצמי, אלא לסייס, הם ייחסו להילוכי ערך שונה לגמרי בשבילם.

את הסיחים אחי בני עמי, הריצו באופן שונה, מדדו את כוח סבלם, היו יוצאים להתבונן בהם, היו נוסעים בכרכרות מוזהבות, והיו מכסים אותם בטפיטים יקרים. ואילו אני הייתי נוסע בכרכרתו הפשוטה של הסייס לרגלי עסקיו לצ’סמנקה ולחוות אחרות. וכל זה אירע משום שהייתי מנומר, והעיקר משום שהייתי, לפי דעתם, לא סוסו של הגראף, אלא קניינו של הסייס.

מחר, אם נחיה עוד, אספר לכם, איזו תוצאה עיקרית נבעה מזכות קניין זו, כהשערתו של הסייס.

כל אותו יום נהגו הסוסים מנהג של דרך־ארץ במדבד. ואילו התנהגותו של נסטור גסה היתה כמקודם. סייחו האמוץ של איכר, בגשתו אל העדר, נצטהל, והסוסה האפורה שוב התיפיפה…


 

פרק שביעי    🔗

לילה שלישי

היה זה מולד החודש וחרמש־הירח הצר האיר את דמות־דיוקנו של מדבּד, שהיה עומד באמצע החצר. הסוסים הצטופפו סביבו.

“תוצאה עיקרית ותמוהה בשבילי מזה, שלא הייתי שייך לגראף, ולא לאלוהים, אלא לסייס”, המשיך המנומר, "היתה בכך, שהדבר המקובל בחינת יתרון שלנו – ההילוך העליז, היה הגורם לגירושי. אותה שעה הריצו במעגל את ברבור, והסייס מצ’סמנקה רכב עלי ונעצר ליד המעגל. ברבור רץ ועבר על פנינו. נסיעתו היתה נאה, אף־על־פי־כן היתה בה משום התגנדרות, ולא היתה בו אותה מידת חסכנות, שאני הגעתי אליה, ואשר על פיה ידעתי מיד עם מגעה של רגל אחת בקרקע להרים את השניה, ולא היה הולך לאיבוד אפילו המאמץ הקטן ביותר, אלא הייתי מוסיף ומתנועע קדימה. ברבור רץ ועבר על פנינו. אני נמשכתי אל המעגל והסייס לא מנעני מכך. “ושמא נבחן את כוחו של המנומר שלי?” קרא הוא, ושעה שברבור הגיע סמוך לנו עוד פעם, ציווה עלי לרוץ. הלה נתון היה כבר בתהליך הריצה, ועל־כן פיגרתי אחריו עם התזוזה הראשונה, אבל עם התזוזה השניה הצלחתי לרוץ בסמוך לו, להתקרב אל כרכרתו, לרוץ יחד אתו, לעבור עליו ולהקדים אותו. ניסו עוד פעם, ושוב אותה תוצאה. אני הייתי זריז ועליז יותר. הדבר הזה זיעזע את כולם. – אז החליטו למכור אותי ולגרשני למקום מרוחק מזה ככל האפשר, שגם שמעי לא יגיע עוד הנה. “שאם לא כן ייוודע המעשה לגראף ודי בזיון וקצף!” כך דיברו ביניהם. ואז מכרו אותי לסוּסר בתורת סוס־היצול. ובידי הסוסר שהיתי זמן קצר בלבד. קנה אותי מידיו הוּסאר אחד. המעשה הזה היה בו משום עוול גדול, משום אכזריות, ושמח הייתי שעה שהוציאו אותי מכרינוֹב והפרידו לעולמים ביני לבין כל מה שהיה קרוב ללבי וחביב עלי. קשה למעלה מן המידה היה מצבי ביניהם. להם נועדו – אהבה, כבוד, חרות, ואילו בשבילי נועדו – עמל והשפלה, השפלה ועמל, עד סוף כל ימי! בשל מה? רק בשביל שהייתי מנומר, ומשום כך שומה עלי להיות סוסו של מי־שהוא.

יותר מזה לא יכול היה מדבּד לספר. בסווסה התחולל מאורע שגרם למבוכת כל הסוסים. הרוכלת, הסוסה שהרתה במאוחר, ואשר האזינה בתחילה לסיפוּר, החזירה פתאום את פניה וסרה בחשאי אל מאחורי האורווה, ושם התחילה לגנוח בקול רם כזה, שכל הסוסים קלטו את גניחותיה; אחרי־כן רבצה, ושוב קמה, ושוב רבצה. האמהות הזקנות הבינו מה קרה בזה, אבל בני־הנוער נתרגשו, עזבו את הכרוּת והקיפו את החולה. – עם בוקר כבר בא לעולם סיח חדש, שהתנועע על רגליו הזעירות. נסטור הזעיק את האוּרוותן, ואת הסוסה על סיחה הכניסו לסככה, ואילו את שאר הסוסים הוציאו למרעה בלעדיה.


 

פרק שמיני    🔗

לילה רביעי

בערב, משהגיפו את השערים והכול נדם, המשיך הכרוּת כך:

"הרבה התבוננויות באנשים ובסוסים הספקתי להתבונן בזמן כל המעברים מיד אל יד. יותר מכל שהיתי בידי שני בעלים: אצל הדוּכּס, קצין הוסארי, ואחר־כך אצל זקנה אחת.

6.jpg

אצל הקצין ההוסארי ביליתי את הימים הטובים ביותר בחיי.

אף־על־פי שהוא היה הגורם לאבדני, אף־על־פי שהוא לא אהב מעולם שום דבר ושום חי, אני אהבתיו ואוהבו דוקא משום כך. הוא מצא חן בעיני דוקא על שום שהיה יפה, מאושר, עשיר, ועל־כן לא אהב מאומה. אתם תבינו לרגשנו הסוסי הנעלה הזה. קור נפשו, אכזריותו, תלותי בו, שיוו כוח מיוחד לאהבתי אליו. הרגני נא הרוג, הריצני, הרהרתי בלבי, לפעמים, בימינו הטובים, כי בזה אהיה מאושר יותר.

הוא קנני מידי סרסור סוסים, שלידיו מכרני הסייס במחיר 800 רובל. הוא קנני יען כי לאיש לא היו סוסים מנומרים. זמן זה היה זמני הטוב ביותר. היתה לו אשה אהובה. ידעתי דבר זה, יען כי כל יום הייתי מוליך אותו אליה ואף אותה, ולפעמים הייתי מסיעם יחדיו. אהובתו היתה יפהפיה, והוא היה יפהפה, והרכּב שלו היה יפה. ואני אהבתי את כולם בשל כך. וטוב היה לי לחיות. חיי היו חולפים כך: עם בוקר היה בא האוּרוותן לרחצני, לא הרכב בעצמו, אלא האוּרוותן. האוּרוותן היה צעיר־צעירים, שנלקח מן האיכרים. הוא היה פותח את הדלת, מוציא את ההבל הסוסי, משליך את הגללים, מוריד את הטפּיטים ומתחיל לשפשף את גופי במברשת ומניח במגרדת את השורות הלבנות של השיער על גבי שטיח־חבלים גדוש קוצים, המונח על הרצפה. אני הייתי נושך בדרך־הלצה את שרוולו, והייתי שועט ברגלי. אחר־כך היו מובילים בזה אחר זה אל עביט של מים קרים, והצעיר היה מתענג על מראה חלקת הכתמים המנומרים, על הרגל, שהיא ישרה כחץ, על הפרסה הרחבה, ועל העצה שהבהיק ועל הגב הרחב עד כדי שתוכל לשכב עליו ולישון. מעבר לסרגים גבוהים היו מניחים חציר, שופכים שבולת־שועל לתוך אבוסים עשויים עץ אלון. ואז היה בא גם פֵאוֹפן, הרכּב הראשי.

בעל־המשק והרכּב היו דומים זה לזה. כזה כן זה לא פחדו ממאום ולא אהבו איש מלבד את עצמם, ומשום כך היו אהובים על הכול. פיאוֹפן היה מהלך בחולצה אדומה, במכנסי פּלוּסין ובחזיה. אהוב אהבתי, שעה שהיה נכנס, לפעמים, לאורווה ביום של חג, והוא משוח ומבושם, לבוש חזייתו, וגוער: “הי לך, בהמה בבהמות, שכחתני!” ודופק בניצב הקלשון על העצה, אבל לעולם לא כדי להכאיב אלא לשם הלצה בלבד. אני הייתי משיג מיד את ההלצה, זוקף אזנים ונוקש שן בשן.

היה אצלנו סיח שחור לרתימה בשנים. למסע לילי היו רותמים אותי גם אתו. קנטאוּר לא ידע הלצה מהי, והיה פשוט רשע מרושע, כמוהו כשד. עמדתי סמוך אליו, מאחרי גדר, ופעמים היה נושכני בכל הרצינות. פיאופן לא פחד ממנו. לפעמים היה עובר במישרים, גוער, ודומה כאילו הרוג יהרוג, – אך לא כן עשה, אלא ממשיך ועובר, ופיאופן שם עליו פּרוּמביה. פעם אחת דרדרתי יחד אתו את הכרכרה במורד קוּזנצקי. ולא נבהל הרכב, ולא בעליו, אלא שניהם צחקו, גערו בהמון העם, רסנו אותנו והפנו ולא דרסנו איש.

בשרותי אצלם כיליתי את מיטב תכונותי ואת מחצית חיי. כאן השקוני מים למעלה מן המידה וקיפחו את רגלי. אף־על־פי־כן היה זה הזמן הטוב ביותר בחיי. בשעה שתים־עשרה היו באים, רותמים, מורחים את הפרסות, מרטיבים את הציצית ואת הרעמה וקושרים בין היצולים.

המזחלה היתה קלועה מקני־סוף ועם קטיפה, כלי־הרתמה מקושטים אבזמי כסף, המושכות עשויות משי, ובמשך זמן מה אפילו רקומות היו. הרתמה היתה ממין כזה, שבשעה שהרסן והרצועות היו פרוּפים וקשורים, אי אפשר היה להבדיל וּלהבחין היכן מסתיימת הרתמה והיכן מתחיל הסוס. היו רותמים בסוכה וּמשאירים, ואז היה יוצא פיאופן, שאחוריו רחבים מגבו, עם אבנט אדום תחת בית שחיו, סוקר את הרתמה, מתיישב במושבו, מסדר את גלימתו, משלב את רגלו בתוך הדרבונות, מתלוצץ תמיד על עניין מן העניינים, תולה את השוט, שאינו מצליף בו כמעט, ורק למען הסדר יאמר: “לזוז!” ואני משתעשע בכל צעד וצעד שלי, יוצא את השער, והטבחה שיצאה להריק את השופכים, נעצרת על המפתן, ואיכרים שהביאו עצי־הסקה לחצר, מרחיבים עיניהם. נוסעים ויוצאים, נוסעים כברת דרך ונעצרים. יוצאים משרתים, באים רכבים, ומתמשכות שיחות. עומדים ומחכים, לפעמים במשך שלוש שעות אנו עומדים ליד המעקה, לפעמים רחוקות מטיילים קצת, חוזרים ושוב מחכים.

לבסוף קמה המולה בפתח, יוצא במרוצה בלבוש של פראק טיכוֹן בעל השיבה והכרס: “הקריבו!” באותה ימים לא היה עוד המנהג האוילי לומר “קדימה”, כאילו אין אני יודע שנוסעים קדימה, ולא אחורה. פיאופן משקשק בשפתיו. נוסע ומתקרב, ואז בזריזות מרושלת, וכאילו אין כל פליאה במזחלה זאת, לא בסוסים אלה, לא בפיאופן, אשר יכוף את גבו ויושיט את ידיו בצורה כזאת, שדומה כי אין להשהותם זמן ממושך, יוצא הדוּכס בקובעו ומעיל־הצבא שהצווארון לבן מפרוות בּוֹנה לו, המכסה את פניו החכליליים והיפים שגבות שחורות להן, יוצא בקשקוש של חרב, של דרבנות וערפי־נחושת של ערדלים, מהלך על־גבי שטיח, נחפז, כביכול, ואינו שם לבו לא אלי ולא אל פיאופן, דברים שכל הבריות מביטים בהם ומשתוממים עליהם, מלבדו הוא. פיאופן משקשק בשפתיו, אני מותח עצמי בתוך הרתמה, וביושר, עקב בצד אגודל, הננו מתקרבים, נעצרים. אני מפזיל עין לעבר הדוּכּס, מנער את ראשי הגזעי ואת ציציתי הדקה. דעתו של הדוכס בדוּחה, פעמים הוא מתלוצץ עם פיאופן, פיאופן עונה לו, ואינו מחזיר אלא מעט מאד את ראשו היפה, מניע את המושכות בתנועה קלה ומובנת לו, ובצעד־צעד־צעד, ובהרחבה מוסיפה והולכת, בהרעדת כל שריר והתזת שלג מעורב בבוץ אל תחתית המזחלה, הנני נוסע והולך. באותם ימים לא היה גם המנהג האוילי השכיח היום לקרוא: “הו!” כאילו כואב לו דבר־מה לרכב, אלא קוראים קריאה בלתי־מובנה “לכה זהירוֹת!” לכה זהירוֹת! – היה מצעק פיאופן, והמון־העם סר הצידה, נעצר ומעקם צוואר, סוקר את הכרות היפהפה, את הרכב היפהפה ואת האדון היפהפה.

אהבתי לרוץ ולהקדים כל סוס שטפן. אם קרה, לפעמים, והיינו מבחינים יחד עם פיאופן, ברתמה הראויה למאמצינו, מיד אנו נוסעים ונישאים כבסופה, משיגים אותם לאט־לאט ומתקרבים, וכבר אני מתיז בוץ בערפה של המזחלה, עומד אני בשורה אחת עם הפרש, הנני נוחר מעל לראשו, וכבר אני בשורה אחת עם כר־הסוסים, עם הקשת שעל גבו, וכבר אינני רואהו ורק מאחורי קולט אני את צליליו המתרחקים והולכים. והדוכס ופיאופן ואני – כולנו שותקים וּמעמידים פנים, שאנו נוסעים לתומנו ולרגל עסקינו, שאנו איננו משגיחים אפילו Aבאלה הנתקלים בדרכנו על סוסיהם הרעים. אהבתי לרוץ ולהקדים, אבל אהבתי כמו־כן להיפגש עם שטפן טוב; הרף־עין אחד, צליל, מבט, וכבר אנו נפרדים ושוב אנו טסים ועוברים בבדידות, סוס סוס לדרכו שלו".

חרקו השערים, והגיעו לאזנינו קולותיהם של נסטור ושל ואסקה.


לילה חמישי

מזג־האויר התחיל משתנה. היה יום עכור, עם בוקר לא היה אפילו טל, אבל חם, והיתושים תוקפים ונדבקים. מיד עם החזרת העדר נתקבצו הסוסים סביב המנומר, וכך סיים את סיפורו.

7.jpg

"חיי המאושרים כלו במהרה. רק שנתים ימים חייתי כך. בסופו של החורף השני אירע המאורע המשמח ביותר בשבילי, ולאחריו גם אסוני הגדול ביותר. – הדבר קרה ביום חג, ואני הובלתי אז את הדוכס למרוץ. במרוץ השתתפו קטיפון ובן־בקר. איני יודע, במה עסק שם בסוכה, אבל יודע אני, שיצא משם וציווה על פיאופן לנסוע לתוך הזירה. זוכרני, שהכניסוני אל הזירה, העמידו, והעמידו את קטיפון. קטיפון נסע בלווית תוספן, ואילו אני, כמו שהייתי, רתום למזחלה עירונית. בתפנית דלגתי על פניו; רעם של צחוק וילל תשואות הקבילו את פניו.

שעה שהסיעוני משם, נגרר אחרי המון עם רב. כחמשה אנשים הציעו לדוכס אלפים. והוא רק צחק ומבעה את שניו הלבנות".

“לא”, היה עונה, “לא סוס הוא זה, אלא ידיד, אפילו הררי זהב לא אקח. להתראות, רבותי!”, התיר את סינר הנוסעים וישב.

“לסטוז’ינקה”. זו היתה דירת אהובתו. ואנו טסנו. היה זה יומנו המאושר האחרון.

הגענו אליה. הוא סבור היה, כי היא שלו. אך היא התאהבה באחר ונסעה אתו מזה. הדבר נודע לו בדירתה. היתה אז שעה חמש, ובלי להתיר את רתמתי, נסע בעקבותיה. וקרה דבר שלא קרה אף פעם: הצליפו עלי ואילצוני לדהור. בפעם הראשונה התפרעתי, ומיד יסרוני כליותי, ורציתי לתקן את המעוּות; אך לפתע־פתאום שמעתי, הדוכס צווח כמיואש: “הדהר”. ושרק השוט וחתך בגבי, ואני דהרתי ופגעתי ברגלי בברזלו של היצול המוקדם. השגנו אותה במרחק 25 ורסטאות. הבאתיו למחוז חפצו, אבל רעדתי כל הלילה ולא יכולתי לאכול כל מאומה. בבוקר הגישו לי מים. שתיתים, ולעולמי עד חדלתי מלהיות אותו סוס שהייתי תמיד. חליתי, עינו אותי והטילו בי מומים – ריפאו אותי, כפי שאומרים האנשים. נשרו פרסותי, תפחו תפיחות, והרגלים נתכופפו, החזה לא היה עוד, ונתגלו תשישות ורפיון בכול. מכרוּ אותי לסרסור. הוא האכיל אותי גזר ועוד דבר־מה והוא הפך אותי לסוס שאינו דומה כלל אלי, אבל סוס כזה המסוגל להטעות את שאינו־מומחה. ולא היו בי עוד לא כוח ולא כושר נסיעה. כי מלבד זאת עינה אותי הסרסור, כי כל פעם שהיו באים קונים היה סר לסככה ומצליף בי בשוט אכזרי ומאיים עלי, עד שהביאני לידי טירוף־חושים. אחר־כך היה מטשטש את עקבות הצליפה ומוציאני. מידי הסרסור הזה קנתה אותי זקנה אחת. היא היתה נוסעת ובשעת נסיעה מלקה את הרכב. הרכב היה בוכה ליד אבוסי. וכאן נודע לי, כי לדמעות יש טעם מלוח נעים. אחר־כך מתה הזקנה. יורשה הביאני לכפר ומכר אותי לרוכל אריגים. ואחר־כך שיבשתי את קיבתי במאכל חיטה וחליתי מחלה קשה יותר. מכרוני לידי איכר. שם חרשתי, כמעט ולא אכלתי דבר, וקיפחתי את רגלי במחרשות. ושוב חליתי. קנה אותי צועני בחליפין. הוא עינה אותי באכזריות, ולבסוף מכרני למשגיח המקומי. והריני כאן".

כולם שתקו. התחיל מטפטף גשם.


 

פרק תשיעי    🔗

8.jpg

כשחזר עדר הסוסים מן המרעה למחרת בערב, נתקל באדוניו בלווית אורח. כשניגשה ז’וּלדיבּה אל הבית, הפזילה את עיניה לעבר שתי הדמויות של גברים: האחד היה האדון הצעיר החבוש כובע קש, והשני איש צבא גבה־קומה, שמן ומסורבל. הזקנה הפזילה עיניה אל האנשים, נדחקה ועברה סמוך אליהם; השאר – בני־הנוער – נבעתו, נבוכו, ביחוד שעה שאדונם עם האורח חדרו בכוונה לתוך המון הסוסים, הראו משהו איש לרעהו ושוחחו זה עם זה.

“הנה את הסוסה הזאת – האפורה עם כתמים בצורת תפוחים – קניתי מידי ווֹיֵיְקוֹב”, אמר האדון.

“וסוסה צעירה זו מצבע העורב, שרגליה לבנות, של מי היא – טובה כל־כך”, שאל האורח. הם בדקו סוסים רבים, ניגשו ועמדו אצלם. ושמו עינם גם בסוסה השחומה.

“היא שריד מגזע הפרשים שבכרינוב”, אמר האדון.

הם לא יכלו לסקור את כל הסוסים מתוך הילוך. האדון קרא לנסטור; והזקן הקיש בחפזה בעקבי מגפיו בצלעות המנומר ורץ קדימה בריצה שטפנית. המנומר צלע, נשען על רגל אחת, אבל רץ באופן כזה, שנראה היה לעין, כי הוא לא יקבול בשום פנים, אף אילו ציוו עליו לרוץ כך, עד כלות כל הכוחות, לקצה העולם. הוא מוכן היה לדהור ואף כיוון לכך את רגלו הימנית.

“סוסה טובה מן הסוסה הזאת – יכולני לומר בבטחון מלא, אין ברוסיה”, אמר האדון, בהצביעו על סוסה אחת. האורח שיבח אותה. האדון היה מהלך, רץ פה ושם, מצביע בהתרגשות ומספר את תולדותיו של כל סוס וגזעו. האורח השתעמם, כנראה, לדברי מארחו, והיה שואל שאלות, כדי שייראה הדבר כאילו הוא מתעניין בכך. “כן, כן”, היה אומר בפיזור־נפש.

“אתה הבט נא”, אמר המארח, בלי לענות, “התבונן לרגלים… עלתה ביוקר, וּכבר יש לי הימנה סוס בן שלוש”.

“המיטיב הוא לנסוע?” שאל האורח.

וכך בדקו כמעט את כל הסוסים, ולא היה מה להראות עוד. והם נשתתקו.

“אם כן – לך?”

“נלך”. הם נכנסו לשער. האורח שמח שנסתיימה הראווה וכי יוכנסו לבית, ששם אפשר לסעוד, לשתות, לעשן, ולבש עליצות בגלוי. בעברם על פני נסטור, שישב עוד רכוב על המנומר וחיכה להמשך הוראות, טפח האורח ביד גדולה ושמנה על העצה של המנומר.

“כמה ססגוני הוא הלזה!” אמר. “מנומר כזה היה אצלי, אתה זוכר שסיפּרתי לך”.

המארח שמע שמדברים לא בסוסיו, ולא הקשיב, אלא החזיר פניו והוסיף להביט בעדרו.

ופתאום, ממש ליד אזניו, נשמעה צהלה אוילית, חלושה ותשושה־מזקנה. כך הצטהל המנומר, לא סיים את צהלתו, שכן נכלם והפסיק. לא המארח ולא האורח לא שמו לבם לצהלה זאת ונכנסו לבית. מדבּד הכיר בזקן המקומט את בעליו החביב לשעבר, העשיר והיפהפה המזהיר סרפּוּחוֹבסקי.


 

פרק עשירי    🔗

הגשם הוסיף לטפטף, בסווסה עמד שיעמום, ואילו בארמון האדונים היה שונה לגמרי. אצל האדונים היה השולחן ערוך לתפארת בחדר־אורחים מפואר. לתה הסבּו בעל־הבית, עקרת־הבית והאורח שזה מקרוב בא.

עקרת־הבית הרה, – דבר שהיה ניכר על־פי כרסה שהגיעה אל בין שניה, על־פי קומתה הישרה שנתכופפה, על־פי מליאוּת הגוף ובמיוחד על־פי העינים, עינים גדולות שהביטו פנימה בענווה ובחשיבות, – ישבה סמוך למיחם.

בעל־הבית אחז בידיו קופסת סיגרים מיוחדים בני עשר שנים, שכמותם לא היו אצל שום איש, לפי דבריו, והוא התכונן להתפאר בהם לפני אורחו. המארח היה גבר יפהפה בן עשרים וחמש שנה, רענן, מטופח, מסורק למשעי. בביתו היה לבוש חליפה רעננה ורחבה, עבה, תפורה בלונדון. על שרשרתו תלוי היה כוּמז רב־ממדים ויקר. כפתורי־הנוי בכותנתו היו גדולים, כבדים, עשויי־זהב, ומשובצים אבני־חן. זקנו היה עשוי נוסח נפוליאון השלישי, וזנבנבות־העכבר משוחות וזקופות באופן כזה, שרק פאריס מוכשרת להתקינן. עקרת־הבית היתה לבושה שמלת מלמלה משיית, עם זרים גדולים וססגוניים, על הראש היו מכבּנות מיוחדות וגדולות, עשויות זהב, הנתונות בתוך שיער צפוף וצהבהב, שלא כולו הוא שלה, אבל יפה היה להפליא. על ידיה היו הרבה אצעדות וטבעות, וכולן יקרות. המיחם עשוי כסף, ומערכת הכלים עדינה. המשרת נהדר היה בלבוש הפראק, בחזיה לבנה עם עניבה, וכמוהו כאנדרטה בעמדו ליד הדלת ובהמתינו להוראות. הרהיטים מתקפּלים, מחוטבים ובהירי צבע; הטפּיטים כהים ועם פרחים גדולים. סמוך לשולחן צלצל פעמון כסף הענוד לצווארי כלב־חובבים פעוט, דק שלא כרגיל, שקראו לו בשם אנגלי קשה שלא כרגיל, ששניהם ביטאוהו ביטוי משובש מאי ידיעת האנגלית. בפינה עמד פסנתר מצופה ציפוי־פרחים. מכל חפץ נאצלו החידוש, הפאר והנדירות. כל דבר משובח בטיבו, אך בכול היה טבוע חותם של מותרות, עשירות והעדר עניינים שברוח.

בעל־הבית היה חובב סוסים שטפנים, בעל־גוף חם־מזג, אחד מאלה שאין העולם חסר אותם מעולם, היוצאים למסעות כשהם לבושים פרווֹת צבל, מגישים זרי־פרחים יקרים לשחקניות, שותים את היקר ביינות מן היקבים הנדירים ביותר, במסעדות היקרות ביותר, מעניקים פרסים משמם וּמפרנסים את הפילגש היקרה ביותר.

האורח, ניקיטה סרפּוּחוֹבסקי, היה גבר בגיל שלמעלה מארבעים שנה, גבה־קומה, שמן, מקריח, עם שפם גדול וזקן־לחיים. ניכר בו שהיה בצעירוּתו יפה מאד, עכשיו נראתה לעין הירידה במובן הפיסי, המוסרי והכספי.

הוא היה מטוּפּל בחובות רבים כל־כך, שנאלץ להיות פקיד, כדי למנוע חבישה בבית־האסורים. עכשיו היה בדרכו לעיר המחוז, שבה ישרת כראש המנהלה לגידול־סוסים. את המשרה הזאת השיגו למענו קרוביו החשובים. הוא היה לבוש מעיל צבאי עם מכנסים כחולים. המעיל והמכנסים היו מן הטיב שאיש לא היה תופרם לעצמו מלבד עשיר, וכן גם הלבנים, והשעון אף הוא היה אנגלי. למגפים היו סוליות מפליאות, עבות כמידת אצבע.

ניקיטה סרפּוּחוֹבסקי ביזבז בחייו רכוש של שני מיליונים ושקע בחוב של 120 אלף. לאחר נתח כזה נמשכת והולכת תמיד תנופת־חיים, המעניקה אשראי ואפשרות לחיות חיים מפוארים כמעט במשך עשר שנים נוספות. עשר השנים התקרבו לקיצן, כוח התנופה רפה, ואצל ניקיטה התחילו חיים של עצבות. הוא כבר התחיל לשתות, כלומר – להשתכר מיין, דבר שלא קרה קודם־לכן. כי לעצם הדבר לא התחיל מעולם בשתיה ואף לא חדל הימנה אף פעם. ואולם ירידתו ניכרת היתה ביותר במבטיו הנבוכים (עיניו התחילו להתרוצץ) ובהססנות שבנעימת־קולו ובתנועותיו. מבוכה זאת היתה מדהימה בעיקר משום שהיא תקפתו זה מקרוב, שכן ניכר היה כי נתרגל במשך כל חייו לא לפחד מאיש ומדבר, וכי רק עכשיו, מזה זמן מועט, הגיע מחמת יסורים קשים לידי פחד זה, שאינו תואם כלל את טבעו. המארח ועקרת־הבית שמו לבם לכך, החליפו מבטים, שהביעו בגלוי שהם מבינים זה לזו, והריהם דוחים עד לשעת השינה את השיחה המפורטת על עניין זה, והאריכו את רוחם כלפי ניקיטה המסכן ואף השתדלו להנעים לו. מראה אושרו של בעל־הבית הצעיר השפיל את ניקיטה ואילצו, בזכרו את עברו שאין לו עוד חזרה, לקנא בו קנאה מרה.

– שאין הסיגרה חשובה בעיניך, מאַרי, – אמר בפנותו אל הגברת באותה נעימה מיוחדת, בלתי־נתפסת ונקנית רק בכוח הנסיון – נעימה אדיבה, ידידותית, אך לא מכוּבדת, שבה פונים אנשים, יודעי־עולם, אל פילגשים, בהבדל מן הפנייה אל נשותיהם. לא שהתכוון להעליבה, אדרבא, עכשיו התכוון להחניף לה וּלמאהבה, אף־על־פי שלא היה מסכים בשום פנים להודות בכך. אלא שהוא כבר היה רגיל לדבר כך עם נשים כאלה. הוא ידע, כי היא עצמה היתה משתוממת, ואפילו נעלבת, אלו נהג בה כנהוֹג באשת־איש. ונוסף לכך צריך היה לשמור על גון מסוּיים של נעימה מכובדת בשביל אשתו של השווה לו. הוא התייחס יחס של כבוד לנשים כאלה, לא משום שהסכים לדעות, שלהן הטיפו בעתונים (הוא לא קרא מעולם טינופת זו), על כיבוד אישיוּת של כל אדם, על אפסוּת הנישואים וכו'. אלא משום שכך נוהגים כל האנשים המהוגנים, והוא הן היה איש מהוגן, אם כי ירוד.

הוא נטל לעצמו סיגריה. אלא שהמארח לקח לידיו באופן לא אדיב קומץ סיגרים והציעם לאורח.

“לא, ראה תראה, כמה טובים הם. קח”.

ניקיטה דחה בידו את הסיגרים, ובעיניו נצנץ לרגע קט עלבון ובושה.

“תודה”. הוא הוציא מכיסו נרתיק הסיגריות: “נסה נא את שלי”.

עקרת־הבית אשה רגישה היתה. היא הבחינה בעלבונו ומיהרה לפתוח עמו בשיחה.

“אני חובבת מאד את הסיגריות. הייתי מעשנת, אילו לא עישנו סביבי הרבה כל־כך”.

והיא חייכה את חיוכה היפה והטוב. הוא ענה לה בחיוך הססני. שתי שינים חסרו בפיו.

“לא, אתה קח לך את זה”, המשיך המארח אטום־הרגש. "ההן, חלשות יותר. פריץ, bringen sie noch eine Kasten אמר, dort zwei.11

המשרת הגרמני הביא קופסה נוספת.

“אילו מהם אתה מחבב יותר? חזקים? אלה טובים מאד. קח לך את כולם”, הוסיף לדחוק לידיו. נראה היה שהוא שמח שיש לו בפני מי להתפאר בדברים נדירים הנמצאים אצלו, ולא השגיח במאום. סרפּוּחוֹבסקי הצית את הסיגריה ומיהר להמשיך בשיחה שהתחיל.

“בכמה עלה לך איפוא הקטיפון?” שאל.

“ביוקר עלה לי, לא פחות מחמשת אלפים, על־כל־פנים אני בטוח כבר אילו צאצאים יצאו ממנו, אני אומר לך”.

“איך הם נוסעים?” שאל סרפּוּחוֹבסקי.

“נוסעים יפה. עכשיו הוענקו לבנו שלושה פרסים: בעיר טוּלה, מוסקבה ופטרבורג, והתחרה עם העורב של ווֹייקוב. הפרש הנבל הכשילו ארבע פעמים, שאם לא כן, היה זוכה בדגל”.

“דומה הוא במקצת לגבינה. הרבה מגבינה הולנדית יש בו, הנה מה שאני אומר לך”, אמר סרפּוּחוֹבסקי.

“ומה בדבר האמהות? אראה אותן לך מחר. בעד טובה שלמתי שלושה אלפים. בעד לטיפה אלפּיים”.

והמארח התחיל שוב מפרט את עושרו. – עקרת־הבית ראתה, כי קשה הדבר בשביל סרפּוּחוֹבסקי וכי הוא רק מתראה כשומע.

“התשתה עוד תה?” שאלה.

“לא אשתה”, ענה המארח והוסיף לספר. היא קמה לצאת ובעל־הבית קם, עיכב אותה, חיבק ונשק לה.

סרפּוּחוֹבסקי נתאמץ לחייך, שעה שהביט בהם וּלמענם, חיוך לא טבעי, אבל שעה שהמארח קם, חיבק אותה ויצא אתה כמה צעדים – נשתנו פניו של ניקיטה, הוא גנח גניחה קשה, וּבפניו המקומטים הובע יאוש ואפילו רוגזת־לבו נראתה בו.


 

פרק אחד־עשר    🔗

בעל־הבית חזר, חייך וישב מול ניקיטה. שניהם שתקו שעה קלה.

“כן, אמרת לי, שקנית מידי ווֹייקוב”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, כאילו בדרך־אגב.

“כן, אמרתי זאת לגבי קטיפון. רציתי כל הזמן לקנות סוסות מידי דוּבוביצקי. אלא שנשארה בידו החלאה בלבד”.

“הוא נשאר בחוסר־כל”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, ולפתע־פתאום הפסיק והתבונן סביב. הוא נזכר, כי הוא חייב גם למחוסר־כל זה 20 אלף. ואם לדבר על “חוסר־כל”, הרי שודאי כי עליו אומרים זאת: – הוא נשתתק.

שניהם שתקו שוב ארוכות. בעל־הבית שקל בדעתו, במה יוכל עוד להתפאר בפני אורחו. סרפּוּחוֹבסקי השתדל להמציא דברים כדי להוכיח שאין הוא רואה עצמו מחוסר־כל. אלא שאצל שניהם היו המחשבות מפגרות, אף־על־פי שהתאמצו לעודד את עצמם בסיגריות. “שמא נשתה דבר־מה?” הרהר סרפּוּחוֹבסקי. “הכרח הוא לשתות משהו, שאם־לא־כן אפשר לגווֹע מרוב שיעמום בחברתו”, הרהר בעל־הבית.

“האם תשהה עוד כאן הרבה זמן?” שאל סרפּוּחוֹבסקי.

“חודש ימים, בערך. אם כן נסב לארוחת־הערב? פריץ, מוכן כבר?”

הם יצאו ונכנסו לחדר־האוכל. בחדר־האוכל עמד שולחן, שעליו נצבו מנורות וחפצים מן הבלתי־שכיחים ביותר: כדים, בובות, יינות נדירים בבקבוקים, מטעמים לא־מצויים, יין שרוף. – הם לגמו, אכלו, עוד לגמו, שוב אכלו, והשיחה נתקשרה ביניהם. סרפּוּחוֹבסקי האדים והתחיל משוחח ללא הססנות עוד.

הם שוחחו על נשים, סיפרו איזו פילגש יש לפלוני ולפלמוני: צועניה, רקדנית, צרפתיה.

“האם עזבת את מתיה?” – שאל המארח. זו היתה פילגש שביזבזה את כל כספו של סרפּוּחוֹבסקי והרסה אותו.

“לא אני עזבתיה, אלא היא עזבה אותי. הה, אחא, כשאני נזכר מה שרכשתי לי בחיי! ועכשיו אני שמח אם מזדמן לי סכום של אלף רובל. ואני שמח בברחי מפני הבריות. במוסקבה אי־אפשר לי עוד לשהות. מה אוֹמר ומה אדבר?”

דברי סרפּוּחוֹבסקי שיעממו את בעל־הבית. הוא רצה לדבר על עצמו – להתפאר. ואילו סרפּוּחוֹבסקי רצה לדבר על עצמו – על עברו המזהיר. בעל־הבית מזג לו יין וחיכה שיסיים את דבריו, כדי שיספר לו על עצמו, איך מסודרת עכשיו סווסתו, וכי אין בדומה לה אצל זולתו, וכי מאַרי שלו אוהבת אותו לא רק בשל כספו, אלא בכל לבה.

“רציתי לומר לך, כי בסווסה שלי…” – התחיל מספר. אלא שסרפּוּחוֹבסקי שיסע אותו.

“היה היה זמן, יכולני לומר”, התחיל הוא, “ואז אהבתי חיי־תענוגות וגם ידעתי לחיותם. אתה מדבר על הנסיעה בסוסים, איזהו הסוס העליז ביותר בין סוסיך?”

בעל־הבית שמח להזדמנות לספר שוב על הסווסה, וכמעט התחיל בכך; אלא שסרפּוּחוֹבסקי שוב שיסע אותו.

“כן, כן”, אמר הוא. – “הלא אצלכם, בעלי הסווסות, הכול למען ההתפארות, ולא לשם תענוג ולמען החיים. ואילו אצלי לא כן היה. הנה אמרתי לך זה עתה, כי היה אצלי סוס־מסע מנומר, בעל כתמים כמו אלה שסייסך רוכב עליו. הה, זה היה סוס. נמנע ממך לדעת דבר זה; כי היה זה בשנת 42, רק הגעתי למוסקבה, ניגשתי אל סרסור־סוסים ואני רואה – כרוּת מנומר. בעל הליכות יפות. הוא מצא חן בעיני. המחיר? 1000 רובל. מצא חן בעיני, קניתיו ונסעתי עמו. לא היה אצלי, ואף אצלך לא היה ולא יהיה סוס כזה, לא הכרתי מעולם סוס טוב ממנו, לא לפי הכוח, לא לפי כושר הנסיעה, ולא לפי יפיו. אתה היית אז פרחח עדיין, אבל שמעת על כך, סבורני. כל מוסקבה ידעתו”.

“כן, שמע שמעתי”, ענה בלי־חשק בעל־הבית. “אכן, אני רציתי לספר לך על סוסי…”

“שמעת איפוא. אני קניתיו כמו שהיה, בלי לדעת את גזעו, בלי תעודת־יוחסין; רק לאחר־כך נודעו לי הדברים. יחד עם ווֹייקוב חקרנו ומצאנו. הוא היה בנו של חביב ראשון, מדבּד. מודד בדים. בגלל צבעו המנומר נתנוהו לסווס בסווסת כריינוב, והלז פיטמו וּמכרוֹ לסרסור־הסוסים. סוסים כאלה אין כבר, ידידי! הה, היו זמנים. הה, ימי הנוער!” – קרא בית מפזמון צועני. הוא התחיל מתבסם. – “הה, היו היו זמנים טובים. אני הייתי בן עשרים וחמש שנה, היו אצלי 80 אלף כסף כהכנסה, אף לא שערת־שיבה אחת, וכל השינים בפי כמוהן כפנינים. ובכל אשר נגעתי הצלחתי, וכל זה נגמר ואיננו עוד”.

“לא, אז לא היתה אותה עליצות”, אמר בעל־הבית, בנצלו את ההפסקה. “אומר לך, כי סוסי הראשונים התחילו נוסעים בלי…”

“סוסיך! אז היו סוסים עליצים יותר”.

“עליצים יותר?”

“עליצים יותר. כמו עכשיו זוכר אני, כי נסעתי פעם למוסקבה לראות במרוץ. סוסי לא השתתפו. לא אהבתי את השטפנים, ואצלי היו רק גזעיים, – גנרל, מוּחמד ועוד. אני נסעתי עם המנומר. היה אצלי רכּב חביב, אהבתיו. גם הוא היה שטוף בשתיה. וכך הגעתי. – סרפּוּחוֹבסקי, אימתי, – שואלים הם – תרכוש לך סוסים שטפנים? – יקח השד את איכריכם, – ואילו סוס־המסע שלי, המנומר, יקדים את כולם בריצתו. – בשום פנים לא יקדים. – נתערב על 1000 רובל. – התערבנו. התחיל המרוץ. הקדים בחמש שניות. זכיתי ב־1000 רובל. אבל גם זה לא חשוב. אני עשיתי בשלושה סוסים מאה ורסטאות במשך שלוש שעות. כל מוסקבה יודעת”.

וסרפּוּחוֹבסקי התחיל לשקר במכוּון ובלי הפסקה, ובעל־הבית לא היה מסוגל לשלב אפילו מלה אחת וישב בפנים עגומות ממולו, ורק מתוך פיזור הדעת היה מוסיף ומוזג יין לכוסות בשביל האורח ובשביל עצמו.

וכבר התחיל להאיר אורו של בוקר. והם הוסיפו לשבת. בעל־הבית השתעמם עד מאד. הוא קם ממקומו.

“אם לישון – הבה ונישן”, אמר סרפּוּחוֹבסקי, בקומו ובהתנודדו; ובשאפו רוח בכבדות יצא ונכנס לחדר שהוקצה לו.

*

המארח שכב עם פילגשו.

“לא, לבלתי־נשוא הוא האיש. השתכר ומשקר בלי הפסקה”.

“והוא מחזר אחרי”.

“חוששני שיבקש הלואה”.

סרפוּחוֹבסקי שכב בלבושו במטתו ושאף רוח בכבדות.

“דומני, ששיקרתי הרבה, – הרהר לנפשו. – אכן, היינו־הך. היין היה טוב, אלא שהוא חזיר גדול. יש בו משהו מאופיו של סוחר. ואף אני חזיר גדול, – אמר לנפשו עצמו ופרץ בצחוק. – הנה הייתי תומך בזולתי, והנה תומך הזולת בי. כן, הוא ראוי לכך, הוא ראוי לכך! – אף־על־פי־כן צריך לפשוט את הבגדים, את המגפים קשה לחלוץ”.

“הי! הי!” – קרא, אבל המשרת, שהעמידוהו כדי לשרתו, הסתלק והלך לישון.

הוא ישב, הסיר את מעילו הצבאי, את החזיה ואת המכנסים משך ומרט איך שהוא, אבל את המגפיים לא יכול היה לחלוץ זמן ממושך, כרסו התפוחה הפריעה. בעמל רב חלץ לבסוף מגף אחד, אבל בחליצת השני התלבט, התלבט, נשף ועיף. וכך, כשרגלו האחת נתונה עדיין בתוך המגף, התפרקד והתנחר, במלאו את כל החדר ריח של טבּק, של יין ושל זקנה מזוהמת.


 

פרק שנים־עשר    🔗

יתכן שמדבּד העלה עוד דבר־מה בזכרונו בלילה זה, אלא שבא ואסקה ופיזר את דעתו. הוא הטיל עליו טפּיט ודהר עמו, ועד בוקר השהה אותו ליד דלת בית־המרזח, ביחד עם סוסו של איכר. הם לקקו זה את זה. עם בוקר חזר את העדר וכל הזמן גרד את עצמו.

“מהו הדבר המוסיף ומגרדני?” הרהר בנפשו.

עברו חמשה ימים. הזמינו אפיטרוס, והוא הודיע בשמחה:

“גָרָב. שוּמה עליכם למכרו לצוענים”.

“לשם מה? שחטהו, ובלבד שתיכף ומיד לא יישאר ממנו זכר”.

בוקר רוגע, בהיר. העדר יצא למראה. מדבּד נשאר. בא איש מוזר, רזה, שחור, מלוכלך, בגלימה שכתמים שחורים עליה. היה זה פושט־נבלות. בלי להביט בו נטל את מושכות הרסן שהיה לבוש על מדבּד והוליך אותו. מדבּד הלך בשלווה, וכמו תמיד גרר אחריו את רגליו וּבאחוריות היה נתקל בתקן. בצאתו את השער, נמשך לבו אל הבאר, אלא שפושט־הנבלות מרט את הרסן ואמר: – לא כדאי.

פושט־הנבלות, ואתו ואסקה, שהלך מאחריו, הגיעו לבקעה מעבר למחסן הלבנים, וכאילו נתרחש דבר־מה מיוחד במקום שכיח זה, הם נעצרו, ופושט־הנבלות מסר לידי ואסקה את המושכות, פשט את גלימתו, הפשיל את שרווּליו, שלף מבית־השוקים של מגפיו סכין ואבן־משחזת, ופתח בהשחזה. הכרות נמשך אל הרסן ורצה מתוך השיעמום ללעסו קצת, אלא שהיה רחוק ממנו, הוא נאנח ועצם את עיניו. שפתו נתלתה לו, נחשפו שיניו הצהובות והפגומות, והוא התחיל נרדם לקול צלילי ההשחזה של הסכין. רגלו החולה בלבד, על חבורתה, רעדה. ולפתע־פתאום הרגיש שמרימים את ראשו למעלה. הוא פקח את עיניו. שני כלבים עמדו לפניו. האחד ריחרח בכיווּנו של פושט־הנבלות, השני ישב, הביט בכרות, כאילו מצפה הוא לדבר־מה דוקא הימנו. הכרוּת הביט בהם והתחיל לשפשף בעצם־הלחי שלו את היד שאחזה בו.

“ודאי רוצים הם לרפּא, – הרהר הכרוּת, – ירפּאו נא!”

9.jpg

ואמנם, הוא הרגיש כי עשו דבר־מה בגרונו. הוא חש כאב, הוא נרעד, בעט ברגלו, אך התאפק והתחיל לחכות, לראות מה יקרה הלאה. והלאה קרה, שדבר־מה נוזל ניגר והלך בזרם גדול על גבי צוארו ועל חזהו. הוא נאנח במלוא כל צלעותיו. והוקל לו הרבה. הוקל כל משא חייו. הוא עצם את עיניו, התחיל להרכין את ראשו – איש לא תמך בו. לאחר־כך התכופף צוארו, ואחר־כך רעדו הרגלים, ונזדעזע כל הגוף. הוא לא נבהל כל־כך, אלא התפלא. הכול היה חדש כל־כך. הוא התפלא, עקר ממקומו ונטה קדימה, ולמעלה. ותחת זה, הרגלים שזזו ממקומן, נשתבשו, הוא התחיל כורע על צדו, וברצותו לדלג על משהו, כרע אל מול פניו ועל צדו השמאלי. פושט־הנבלות חיכה קצת, עד שנפסקו הפרפורים, גרש את הכלבים שהתקרבו, ואחר־כך אחז ברגל והפך את הכרות על גבו, ובצוותו לואסקה שיחזיק ברגל, התחיל לפשוט את העור.

“גם זה סוס היה”, אמר ואסקה.

“אילו אכל לשובע יותר, כי עתה היה העור משובח יותר”, אמר פושט־הנבלות.

*

העדר חזר מן המרעה ועבר עם ערב ליד הגבעה, ולאלה שהלכו מן הצד השמאלי, נראה היה דבר־מה אדום למטה, שעל ידו עסקו מתוך טרדה רבה כלבים ועפו־חגו סביב עורבים ודיות. כלב אחד, שהשעין את כפותיו בנבלה, היה מנענע בראשו, מורט בהמולה את שננעץ בו קוד־לכן. הסוסה החומה נעצרה, שלשלה את ראשה ואת צוארה ושאפה אויר במשך זמן ממושך. רק בעמל רב הצליחו לגרשה מזה.

*

עם שחר, בשוּחה שליד היער העתיק, במורד מוּדשא של השדמה, יללו יללת חדווה גורי־זאבים שראשיהם גדולים. חמשה היו במספר: ארבעה מהם שוים כמעט, ואילו אחד קטן שראשו גדול מגופו. זאבה רזה ששערה נושר, אשר גררה את כרסה על עטיניה התלויים על־פני הקרקע, יצאה מאחרי השיחים וישבה אל מול הגורים. הגורים עמדו ממולה בחצי גורן עגולה. היא ניגשה אל הקטן ביותר, הורידה בול־עץ והרכינה את זרבוביתה כלפי מטה, נזדעזעה זעזועים אחדים, פערה את לועה מלא־השינים, אספה את כל כוחה והקיאה מתוכה נתח גדול של בשר־סוסים. הגורים הגדולים יותר עטו עליה, אלא שהיא זזה לקראתם באיום ומסרה את הכל לקטן שבהם. הקטן, דומה כנזעם, נאחז בנהמה בבשר־הסוס שגלגלו אל תחתיו והתחיל לזלול. וכך הקיאה הזאבה מקרבה גם בשביל השני, השלישי, לכל החמשה, ואז רבצה ממולם לפוש מעמלה.

כעבור שבוע התגוללו סמוך למחסן־הלבנים רק גולגולת גדולה ושני מקורסלים, כל השאר נטרף ונלקח. עם הקיץ בא איכר המאסף עצמות ולקח אתו גם את המקורסלים האלה ואת הגולגולת ועשה מהם שימוש.

*

את גופתו המתה של סרפּוּחוֹבסקי, שהתהלכה בעולם, אכלה ושתתה, הטמינו בעפר רק לאחר זמן רב. לא מעורו, לא מבשרו, ואף מעצמותיו לא הופקה שום תועלת. וכשם שבמשך עשרים השנה האחרונות היתה גופתו המתה המתהלכת בעולם למעמסה, כן גרמה גם הטמנתה בעפר טרדה מיותרת לבריות. איש לא היה זקוק לו זה זמן רב, לכל יודעיו הוא כבר היה למעמסה זמן ממושך, אף־על־פי־כן ראו לעצמם נחיצות המתים הקוברים את המתים להלביש את הגופה התפוחה הזאת, שהתחילה מיד להירקב, מעיל צבאי משובח וּמגפים טובים, וּלהניחו בארון טוב, עם ארבעה פיפים חדשים בארבע זויותיו, ואחר כך להניח את הארון החדש הזה בארון עופרת אחר ולהובילו למוסקבה, ושם לחפור ולהוציא את עצמות הבריות שמקודם־לכן ודווקא שם להטמין את הגופה הנרקבת הזאת, השורצת תולעים ולבושה מעיל צבאי חדש ונעולה מגפים מצוחצחים ולכסותה בעפר.


1885, 1863


 

אמר המתרגם:    🔗

הסוס מדבּד פילוסוף הוא; ונושא את דברוֹ לא רק על חיי בהמה עלי־אדמות, אלא גם על חיי אנוש בעולם; ויותר מזה, הסופר הגאון ל. נ. טולסטוי שם בפי הסוס את השקפת־עולמו המוסרית המיוחדת לו ואת רחשי־לבו המורכבים; הסיפור הוא, איפוא, אליגורי, לפי כוונתו הגלויה של המחבר, כלומר: הסוס הזה משל הוא, והנמשל – בני־האדם, ביחסיהם בינם לבין עצמם, וביחסיהם אל הבהמה בכלל, ואל הסוס בפרט; ואף־על־פי־כן, נוסח הדברים הוא נוסח של סיפור שיש בו עלילה, והמתח שלו מתח דרמתי מאד; ויפה סיפור קלאסי זה לקריאה למבוגר ולצעיר, אלא שהוא מצריך כשרון־קריאה; שכן אין לרוץ בו בשביל להגיע במהרה אל הסוף ולדעת במה מסתיימת העלילה, שאם כי היא חשובה ומעניינת, אין היא הכל בסיפור. חשובים גם התיאור של חיי הסוסים, ה“סטיות” הפילוסופיות וההערות ה“צדדיות”; זהו סיפור גדוש מחשבות גבוהות ומלא כוונות נעלות, כרימון.

רחמיו של טולסטוי נכמרו על חייהם של הסוסים, המשועבדים לבעליהם ומשמשים להם לא רק לתועלת שהם מפיקים מהם, אלא הם גם משתעשעים בהם, ונוהגים בהם גסות ואכזריות. אילו בא והיה מטיף את מוסרו על כך – ודאי שלדבריו היה מתלווה טעם לפגם; ואולם בדרך הסיפור, ביחוד מפיו של סוס טראגי, אציל־נפש ופילוסוף – השיג הסופר את מטרתו והשפעת הסיפור רבה עד מאד.

ועוד, רצה טולסטוי להעביר תחת שבט הביקורת שכבה חברתית מסויימת ברוסיה של זמנו, שאינה עמלה, מבלה ימיה ולילותיה בבטלה, מנצלת עמל זולתה, משתוללת ומתרברבת, חיה חיים שאין בהם הגיון וטעם מוסרי; ושוב, אילו בא וכתב על כך במישרים, לא היו האזנים נפקחות כשם שהן נפקחות כשסוס מדבּד מספר על כך באזני חבריו הסוסים. אמצעי זה משווה לכל הענין פּנים חדשות לגמרי, ואף־על־פי שהמסופר טראגי הוא, הרי הוא גם גרוֹטסקי, מפתיע ומושך; הקורא קורא ומהרהר בנפשו: איזה סוס חכם הוא מדבּד זה וכמה צודקים דבריו!

ומלבד מה שהסיפור “מדבּד” יש בו סאטירה חברתית מזהירה, אנו מוצאים בו גם פרקים מצויינים של תיאורי סוסים, גזעיהם, אורח־חייהם, רתמתם, דרכי ריצתם ועוד; הדברים מעשירים את הדעת, מלאים כושר־התבוננות מפליא, והכול מסופר באמצעים מצומצמים, בסגנון פשוט עד תכלית ונעימת ההומור אינה חסרה אף פעם.

ראוי לציין גם פרט זה, שאת הנושא העניק לו לסופר ב“מתנה” אחד מידידיו, מ. א. סטאכוביץ', שלזכרו מוקדש הסיפור – פרט הבא ללמדך, שלא הנושא עיקר, אלא תכנו וצורתו של הסיפור.




  1. שם הסוס ברוסית Холстомер שפירושו מודד בדים; השם מציין את אופן הילוכו של הסוס, ובהמשך הסיפּור מתפּרש הדבר; קראנו לסוס בשם “מדבּד”, על משקל מדחום, מדאוֹר וכיוצא באלה.  ↩

  2. סווסה – מכון לגידול סוסים משובחים;  ↩

  3. סייס – מחנך־סוסים, רועה־סוסים;  ↩

  4. בּכרה – סיחה, עד גיל שלוש בערך  ↩

  5. כּרוּת – סוס מסורס בצעירותו;  ↩

  6. לבד־זיעה – כר עשוי לבד, נתון מתחת לאוכף, לספוג את זיעת הסוס;  ↩

  7. חבק – חגורת האוכף;  ↩

  8. ארכּוֹף – חלק האוכף, שבו נתונות הרגלים בשעת רכיבה;  ↩

  9. ארשין – מידת־אורך רוסית; 771 ס"מ; בכל ארשין יש שש־עשרה ורשקאות.  ↩

  10. סריכוֹניוֹת – צמר רפואי; פרחיו (פירותיו) נדבקים לבגדים ולפרוות חיות ובהמות.  ↩

  11. הבא עוד תיבה אחת, – שם יש שתים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!