רקע
ניקולאי לסקוב
לידי מקבת ממחוז מצנסק
1.jpg

 

פרק ראשון    🔗

פעמים מתגלים במקומותינו בעלי־אופי, שאפילו חולפות ועוברות שנים הרבה מזמן הפגישה עמהם, אין הם פוקדים את זכרוננו בלי לגרום לנו חרדת־נפש. למנין בעלי־אופי כאלה שייכת בת־הסוחרים קַתרִינָה לְבוֹבְנָה אִיזְמַיְלוֹבָה, שחוללה פעם דרמה נוראה ואשר אחריה התחילו אצילינו, בתוקף אמרתו השנונה של מישהו, לכנותה בשם ליידי מקבּת ממחוז מצנסק.

קתרינה לבובנה לא היתה יפהפיה מלידה, אבל לפי חיצוניותה היתה אשה נעימה מאד, בת עשרים וארבע היתה בסך־הכל. קומתה לא גבוהה, אבל זקופה, הצואר כאלו חטוב־שיש היה. כתפיה עגולות, החזה שלה מוצק, אפה הקטן ישר, דק, עיניה שחורות, ערות, המצח לבן וגבוה, והשער שחור, עד לכחול־שחור. השיאו אותה לאשה לסוחר שלנו איזמילוב מטוֹסקרי בפלך קוּרסק, לא בזכות אהבה או בתוקף איזו משיכה שהיא, אלא כך, משום שאיזמילוב שידך את עצמו עמה; והיא היתה נערה עניה, ולא ניתן לה לברוֹר בין החתנים. משפחת איזמילוב שבעירנו לא היתה מן הנמושות. הם סחרו בגריסין, חכרו טחנה גדולה במחוזנו, היו בעלי גן־פירות נושא־רוחים, בקצה העיר, ובעיר היה להם בית נאה – בדרך כלל היו סוחרים אמידים, לבד מזה היתה משפּחתם לא מרובה: החם, בוריס טימופאיץ איזמילוב, אדם בגיל קרוב לגבורות, היה אלמן שנים רבות, ובנו, זינובי בוריסיץ, בעלה של קתרינה לבובנה, אף הוא אדם בגיל למטה מחמשים, קתרינה לבובנה עצמה, וזה הכל. ילדים לא היו אצל קתרינה לבובנה, גם בשנה החמשית לנשואיה עם זינובי בוריסיץ; לזינובי בוריסיץ לא היו ילדים גם מאשתו הראשונה, שאתה היה נשוי כעשרים שנה, לפני שנתאלמן ונשא את קתרינה לבובנה. סבור היה ואף שעשע את נפשו, כי האלוהים יזכהו לכל הפחות מנשואיו בפעם השניה ויתן יורש ליחוס הסוחרים שלו ולרכושו; ושוב לא באהו האושר בכך, גם עם קתרינה לבובנה.

ערירוּת זו צערה מאד את זינובי בוריסיץ, ולא רק את זינובי בוריסיץ בלבד, אלא גם את הישיש בוריס טימופאיץ, ואפילו את קתרינה לבובנה עצמה העציב מאד דבר זה. ראשית, – משום שהשעמום הכבד באפדן־הסוחרים המוקף גדר גבוהה ומאוכלס כלבים חצופים עזובים־לנפשם הטיל על בת־הסוחרים הצעירה געגועים עד לטרוף־דעת, והיא ודאי שהיתה ששה, אלוהים יודע עד מה היתה ששה, אלו נתן לה לחבוק תינוק; ושנית – בחול בחלה במוסר שהטיפו לה: “למה זה, ומדוע נשאת לאיש? לשם מה כבלת בכבלים גורלו של אדם, אשה עקרה?” כביכול, פשע פשעה כנגד הבעל, וכנגד חמיה, ונגד כל מעמד־הסוחרים הישר.

על אף כל השפע והעושר, היו דרכי־חייה של קתרינה לבובנה בבית חמיה משעממות ביותר. לעתים רחוקות היתה יוצאת לבקור, ואף אז, בנסעה בלוית בעלה, לבוא בחברת סוחרים, לא היה בכך משום שמחה בשבילה. קהל אנשים זה נוהג מנהג של חומרה; משגיחים בה איך היא יושבת, ואיך היא מהלכת, ובאיזו צורה היא קמה ממקומה; ואלו אפיה של קתרינה לבובנה היה אופי נלהב, וכיון שחייה בעלומיה היו חיים של עוני, רגילה היתה לפשטות ולחרות; יוצאת היתה בריצה עם דליים על כתפיה אל הנחל ומתרחצת, כשכתנתה לבשרה, סמוך לחוף, או שהיתה מטילה מבעד לפשפש קלפות של חמניות על ראשו של עלם צעיר העובר־ושב; ואולם כאן הכל שונה. הבעל וחמיה משכימים קום, מלעיטים עצמם תה בשעה שש בבוקר, ותיכף נפטרים איש איש לעסקו, והיא לבדה משוטטת בבטלה מחדר אל חדר. בכל נקיון, בכל שלוה ושממון, הנרות דולקים ממעל לאיקונין, ואין בכל הבית, לא צליל חי, ולא קול של נפש חיה.

מהלכת, מהלכת לה קתרינה לבובנה בחלל החדרים השוממים, מתחילה לפהק מן השעמום, מתרוממת ועולה במדרגות אל חדר־המשכב, הבנוי בעליה קטנה וגבוהה. גם כאן, היא שוהה קצת, מסתכלת ורואה איך תולים את הקנבוס ליד האמברים, או איך ממלאים שקים של גריסין – ושוב היא מפהקת פהוק, ואף שמחה היא לכך, תנמנם שעה קלה, וכשתתעורר – שוב אותו שעמום עצמו, שעמום רוסי שכיח בבתי סוחרים, שבגללו, אומרים הבריות, הנך שמח אפילו לטרוף נפשך בכפך. קתרינה לבובנה לא היתה להוטה לקריאה בספרים, ונוסף לכך לא היו ספרים מצויים בביתם, מלבד ספר תולדות אבות הכנסיה הקיובית.

חיים של שעמום היתה חיה קתרינה לבובנה בביתו העשיר של חמיה במשך חמש שנים, מאז נשואיה לבעל שאינו מסביר־פנים; אלא ששום איש לא שם, כנהוג להשתעממות זו, אפילו שימת־לב קלה ביותר.

2.jpg
3.jpg

 

פרק שני    🔗

באביב הששי לנשואי קתרינה לבובנה עם איזמילוב, נפרץ הסכר בטחנה. אותה שעה, כמו במזיד, היתה הטחנה משופּעת עבודה. והפרצה עצומה כל־כך; המים חדרו אל קורת־היסוד התחתונה של התיבה הגדולה, וגם ליד זריזה לא ניתנה כל אפשרות לעכבם. הזעיק זינובי בוריסיץ המוני־עם מכל הסביבה אל הטחנה, והוא עצמו ישב ולא זז מן המקום; את העסקים העירוניים ניהל הישיש לבדו וקתרינה לבובנה הלאתה את עצמה ימים רצופים בתוך הבדידות והגלמוּדיוּת שבביתה. בהתחלה היה שעמומה גדול מאד מחמת העדרו של הבעל, אך בדיעבד נראה לה דבר זה טוב יותר; יותר חפשית לנפשה היא ביחידותה. מעולם לא נטה לבה אחרי בעלה במיוחד, ובלעדיו, בכל אופן, היה אצלה נגיד־ומצוה אחד פחות.

יום אחד ישבה קתרינה לבובנה בעליה ליד האשנב, פהקה, לא הרהרה בכל דבר מסוים, עד שהתחילה נכלמת על פהוקה ובחוץ מזג־אויר נפלא כל־כך; חם, אור עליז, ומבעד לסורג־העץ הירוק של הגן נראו צפרים זריזות מנתרות בין העצים, מענף אל ענף.

“למה זה באמת התפהקתי?” הרהרה קתרינה לבובנה. – “הבה ואקום. אטיל בחצר, או שאתהלך לי בתוך הגן”.

משכה קתרינה לבובנה על עצמה את פרות האריג הקלה והישנה ויצאה.

בחוץ עמד אור מרובה כל־כך, והנשימה נשימה עזה, ומיציע האמברים מדרדר צחוק עליז כל־כך.

– על מה זה אתם שמחים כאן כל־כך? – שאלה קתרינה לבובנה את עובדי המשק של חמיה.

– הנה כי כן, אמא קתרינה לבובנה, שקלנו חזירה חיה, – ענה לה עובד ותיק אחד.

– איזו חזירה?

– את החזירה אקסיניה, שילדה את בנה וסילי, ואשר לא הזמינה אותנו לחגיגת הטבילה, – ספר לה בעוז נפש ובעליצות רבה עלם בעל פנים אמיצים ויפים, עטורי תלתלים שחורים כזפת, ובעל חתימת זקן.

מתוך חבית של קמח, שתלו אותה על אסל המאזנים, הציץ אותו רגע פרצופה הגס של המבשלת אדומת־הלחיים אקסיניה.

– שדים שכמותכם, בני השטן, – גדפה המבשלת, שהתאמצה להאחז באסל הברזל ולהמלט מתוך החבית המתנודדת.

– שמונה פוד משקלה לפני ארוחת־הצהרים, ולאחר שתאכל אלומה של שבולת־שועל לא תספקנה כל אבני המשקל, – הסביר שוב העלם היפה, שהפך את החבית על פיה ונער מתוכה את המבשלת על ערמת השקים שבפנה. המבשלת היטיבה את בגדיה שעליה וגדפה אותם מתוך ליצנות.

– הבו ונראה מה משקלי אני? – התלוצצה קתרינה לבובנה, נאחזה בחבלים והתיצבה על הקרש.

– שלשה פוד ושבע פונט, – ענה ואמר אותו עלם יפה עצמו, סרגי, בהטילו את אבני המשקל על כף המאזנים, – מופלא הדבר!

– על מה זה אתה מתפלא?

– על שהגעת בכל־זאת למשקל של שלשה פוד, קתרינה אילבובנה; אותך, כך סבורני, כדאי לשאת כל היום על כפים – ואף אז לא ייעף הנושא ורק תענוג יחוש בכך.

­– וכי לא בן־אדם אנכי, תדמה בנפשך? חוששתני, כי עיף יתעיף האיש – ענתה קתרינה לבובנה והסמיקה במקצת, כי על כן גמולה היתה מדבורים כאלה, ומתוך ששטף אותה פתאום הרצון להרבות שיחה ולמלא את פיה מלים של עליצות וליצנות.

– חס וחלילה! עד לארץ עֲרָב המבורכת הייתי נושא אותך, – השיב סרגי להערתה.

– לא נכונה סברתך, העלם, – אמר אכר אחד ששפך בר אל תוך השקים, – וכי מהו הכובד של בשרנו? האם גופנו הוא הנשקל? גופנו, אישי החביב, אינו שוקל מאומה: – כוחנו הוא משקלנו, – ולא הגוף! – כן, בעודי נערה, הייתי חזקה תאוה־לעיניים, – שוב אמרה קתרינה לבובנה, שלא יכלה לעצור בדבריה. לא כל גבר מסוגל היה להתגבר עלי.

– אם כן הדבר, הבי נא לי את ידך, ואראה אם אמנם נכון הוא, – בקש העלם היפה.

קתרינה לבובנה נבוכה, אבל הושיטה את ידה.

– אוי לי, הרפה מן הטבעת, כואב! – צעקה קתרינה לבובנה, שעה שסרגי לחץ את כפה בכפו והיא סטרה על חזהו בידה הפנויה.

– אכן, צא והעלה על דעתך, מה כחה של אשה – השתומם ואמר האכר.

– ואולם, את הרשיני נא להתמודד אתך כך, בדרך של התגוששות, אמר סריוז’ה ברהב ונער את תלתלי ראשו.

– הבה, נסה נא, – ענתה קתרינה לבובנה, אחוזת־עליצות, והגביהה את מרפקיה כלפי מעלה.

סרגי חבק לאדונית הצעירה ולחץ את חזה המוצק אל חולצתו האדומה. קתרינה לבובנה לא הספיקה להניע את זרועותיה וכבר הרים אותה סרגי מעל פני הרצפה, נשאה בזרועותיו, נטלה והניחה אט־אט על גבי קרש־המדידה המהופך.

לא הספיקה השעה לקתרינה לבובנה כדי לאסוף את כוחותיה שהתפּארה עליהם. אדומה וסמוקה היטיבה, בעת שבתה על קרש־המדידה, את הפרוה שגלשה מעל שכמה ויצאה חרש מן האמבר, ואלו סרגי פלט שעול חצוף ואמר:

– הה, גולמים־בני־גולמים, הערו את הגרעינים ואל נא תפהקו, את עבודתכם אל תקעקעו, בהתמלא האמבר, לנו יהיה השאר.

וכאלו לא שם את לבו אל מה שקרה לפני כן.

– רודף־נשים הוא סריוז’ה הארור – ספרה אקסיניה המבשלת בלכתה אחרי קתרינה לבובנה – בכל שוֹבה־לב הגנב הזה, – אם בקומתו, אם במראה־פניו, אם ביפי־תארו. כל אשה הדח ידיח, זה הנבל, ועד לחטא יביאנה, וכמה לא־יציב הוא, הנבל, עד מה בלתי־נאמן!

– ואת, אקסיניה… זה… – אמרה בצעדה לפניה האדונית הצעירה: – ילדך זה, החי הוא עוד?

– אבוי לי, אמא שלי, חי הוא – וכי למה לא יחיה? הן דוקא אצל האיש שאינו רוצה בהם הם מאריכים ימים.

– ומהיכן הוא בא לך?

– הו־הו! כך, מן ההפקר – בין המוני־העם אני חיה – מן־ההפקר.

– והאם מזמן רב מצוי הוא עצלנו, עלם זה?

– מי? סרגי, כלומר?

– כן.

– חודש ימים, בערך. קודם־לכן שרת אצל הקופצ’ונבים וגרשוהו משם.

אקסיניה הנמיכה את קולה והוסיפה לאמור: יש אומרים, כי עם האדונית בכבודה ובעצמה קשר קשרי־אהבים… כי הן נשמת שד־משחת נשמתו, וכל־כך עז־פנים הוא!

4.jpg

 

פרק שלישי    🔗

דמדומים חמים, כעין החלב, עמדו מעל העיר. זינובי בוריסיץ, לא חזר עדין מן הטחנה. חמיה, בוריס טימופאיץ, גם הוא נעדר מן הבית: נסוע נסע אל רעו מאז, לחגיגת יום־הולדתו, ואפילו לסעודת הערב בקש שלא יחכו לו. מאפס מעשה הקדימה קתרינה לבובנה

את שעת הסעודה. היא פתחה את האשנב בעליתה, נשענה אל משקופו ופצחה זרעוני שומשומין.

5.jpg

המשרתים סעדו במטבח ויצאו ללינתם בחצר; מי מהם אל מאחורי המזוה, מי מהם אל האמברים, ומי מהם אל גרנות שבולת־השועל הריחניות.

במאוחר מכולם יצא מן המטבח סרגי, הוא טייל לו בחצר, התיר את הכלבים משלשלותיהם, שרק שריקה, ובעברו על פני חלונה של קתרינה לבובנה, התבונן בה וקד קידה עמוקה.

– שלום עליך, – אמרה לו קתרינה לבובנה בחשאי מעליתה. והחצר נדמה כהידום ישימון.

– האדונית! – קרא מישהו כעבור שני רגעים ליד דלתה הנעולה של קתרינה לבובנה.

– מי שם? – שאלה קתרינה לבובנה מבוהלת.

– אל נא תבהלי: זה אני סרגי, – ענה המשרת.

– מה חפצך, סרגי?

– עסק מועט לי אליך, קתרינה אילבובנה: לבקש חסד ממך בענין של מה־בכך רצוני, הרשיני נא לעלות אליך לרגע.

קתרינה לבובנה משכה במפתח והכניסה את סרגי.

– מה אתך? שאלה, והיא עצמה נסוגה לעבר החלון.

– באתי אצלך, קתרינה לבובנה, לבקש, שמא יש בידך ספר לקריאה. שעמום גדול נפל עלי.

– אצלי, סרגי, אין כל ספרים: אינני קוראה בהם – ענתה קתרינה לבובנה.

– שעמום רב כזה, – קבל סרגי.

– מפני מה אתה משועמם?

– איכה לא אשתעמם, האדונית; אדם צעיר אני, ואנו חיים כאן כמו במנזר; אתה צופה אל עתידך ורואה כאלו עד לבור הקבר שומה עליך להתפלש בבדידות הזאת. יש ותוקפך אפילו יאוש.

– ולמה זה לא תשא לך אשה?

– הנקל לומר זאת, האדונית, לשאת אשה! את מי אשא לי בזה? איש נחות־דרגה אני; בת־טובים לא תנשא לי, ומחמת העוני הלא כולן אצלנו, קתרינה לבובנה, בעצמך תדעי זאת, נטולות כל השכלה. האם מסוגלות הן להבין דבר באהבה כראוי! עיניך הרואות מה בין הבנתן הן לבין ההבנה אצל העשירים. הנה את, דרך משל, על כל אדם באשר הוא, אם בעל רגש הוא, עלולה את להשפיע נחמה, ואלו אצלם הנך כלואה עכשיו כקנרית זו בכלוב.

– כן, משעמם כאן, – נפלט הדבור מפיה של קתרינה לבובנה.

– איכה לא תשתעממי, האדונית, במין חיים כאלה! אלו היה לך לכל־הפחות איזה ידיד מן־הצד, כך, כמו שעושות זאת נשים אחרות, והרי אסור לך אפילו להפגש עם מישהו.

– מילא, דבר זה… אינו בדיוק כך. הנה, לוּ נולד אצלי תינוק, כי עתה הייתי, נדמה לי, שמחה בו הרבה.

– אכן, דבר זה, הרשיני נא להסביר לך, האדונית, הן גם התינוק נולד בכח משהו ולא סתם בעולם. ועתה, כיון שחייתי שנים רבות כל־כך בבתי אדונים, ולאחר שהתבוננתי בחייה של האשה בבתי הסוחרים, – האם אין אני מבין את הדבר? הן כה יאמר השיר: “באין ידיד חביב – שגע שגעתני עצבות־הגעגועים סביב”, וגעגועים אלה, הריני להודיעך, קתרינה אילבובנה, רוגשים כל־כך, יכולני לומר לך, בלבי, שמוכן אני ליטול אותו ולקלפו בסכין פלדה מתוך חזי ומניחו כאן לרגליך הקטנות. ונקל יהיה אז גורלי… – וקולו של סרגי רטט.

– מה אתה סח כאן בדבר לבך? אין לי כל נחיצות בכך. לך־לך…

– לא, האדונית, הרשיני נא, – דבר סרגי וכל אברי גופו פרפרו כשהוא צועד צעד אחרי צעד לקראת קתרינה לבובנה – יודע אנכי, רואה הנני ומאד מאד ארגיש ואבין אפילו, כי גם לך לא קל לחיות בעולם הזה; אלא שעכשיו, – הוסיף ודבר בנשימה אחת, – עכשיו כל זה מסור בידיך ונתון לשלטונך.

– מה קרה לך? מה אתך? למה באת הנה? הנה אפיל עצמי מן האשנב, – אמרה קתרינה לבובנה, שהרגישה עצמה כאלו היא נתונה לשלטונו הקשה־מנשוא של פחד שאין משל לו; וידה אחזה בספּו של החלון.

– אַת חיי היקרים מכל יקר! לשם מה תפילי את עצמך? – לחש סרגי בלשון הפקרות ומשך את האדונית הצעירה מן החלון וחבק אותה בעוז.

– האח! האח! עזבני לנפשי, – גנחה קתרינה לבובנה חרש, וכוחה תש והולך מנשיקותיו הלוהבות של סרגי, והיא עצמה נלחצת בבלי־דעת אל גווֹ החסון.

סרגי הרים את האדונית כהרים ילד בזרועותיו והשכיב אותה בפנה אפלה.

דומיה השתררה בחדר, שהופרה רק על־ידי דפיקותיו המדודות של שעון־הכיס אשר לבעלה של קתרינה לבובנה, התלוי למראשות המטה; אלא שדבר זה לא הפריע להם ולא כלום.

– לך לך, – אמרה קתרינה לבובנה כעבור חצי שעה, בלי שתביט בפני סרגי, והיא מיטיבה אז את שערותיה הפרועות לעומת האספקלריה.

– למה זה אלך מכאן עכשיו? – ענה לה סרגי בקול רווי אושר.

– חמי יבוא וינעל את הדלת.

– האם, נשמת־אפּי, נשמתי שלי! וכי איזה מין בני־אדם הכרת לדעת בעולמך? האם בוא יבוא הגבר אל האשה רק בפתח הדלת? ואני, – גם בבואי וגם בצאתי ממך – מצוא אמצא דלתות, – ענה הצעיר, והצביע לעבר העמודים, התומכים את היציע.

6.jpg
7.jpg

 

פרק רביעי    🔗

זינובי בוריסיץ לא פקד את ביתו שבוע נוסף, וכל אותו שבוע, לילה לילה, עד אור־הבוקר, התעלסה אשתו עם סרגי.

הרבה יין נשתה ממרתף חמיה בלילות אלה בחדר־משכבו של זינובי בוריסיץ, הרבה מעדנים נאכלו, ושפתיה המתוקות של האדונית נושקו, ובתלתליה השחורים שועשע על המצעים הרכים, אלא שלא לעולם חלקה הדרך, ויש שמכשולים נערמים בהמשכה.

שנתו של בוריס טימופאיץ נדדה; התהלך לו הזקן לבוש חולצת־בד צבעונית לאורך ביתו השלו, נגש אל חלון אחד, סר גם אל השני, מתבונן, ורואה כי לאורך העמוד שמתחת לחלון דלתו גולשת אט־אט חולצתו האדומה של הצעיר סרגי. מה החדוש הזה! קפץ בוריס טימופאיץ קפיצה זריזה ואחז ברגלי הצעיר. הלז הסתער ובתנופתו בקש לסטור מלבו המלא על לחיו של הזקן, אלא שנתעכב מתוך הסוס שמא תקום בגלל כך שערוריה.

8.jpg

– הגידה נא, – אמר בוריס טימופאיץ: – היכן היית, גנב שכמותך?

– במקום שהייתי שם אינני עוד, בוריס טימופאיץ, אדוני, – השיב סרגי.

– אצל כלתי לנת?

– רק אני, אדוני, יודע היכן לנתי; ואולם אתה, בוריס טימופאיץ, אתה שמע נא לדברי: מה שהיה לא תחזיר עוד; אל נא תעטה, איפוא, חרפה על ביתך ועל יחוס־הסוחרים שלך, ואמור נא לי, מה אתה תובע עכשיו ממני? מה כופר־הנפש שאתה דורש?

– רוצה אני, נחש בן צפעוני, להרביץ בך ת"ק צליפות־שוט, – ענה בוריס טימופאיץ.

– האשמה אשמתי היא, והזכות – זכותך, הסכים הצעיר. אמור נא לך, לאן עלי ללכת אחריך, ושם תשעשע בי את נפשך, תשתה את דמי ורוית.

בוריס טימופאיץ הוליך את סרגי והביאו אל המזוה העשוי אבנים, הצליף עליו במגלבו, עד שתשו כל כחותיו. סרגי לא הוציא אף אנחה מפיו, ולעומת זה כרסם בשניו ואכל את מחצית השרוול של חולצתו. בוריס טימופאיץ עזב את סרגי במזוה עד שיגליד גבו המרוסק, שדומה היה לברזל המלובן; דחף לתוך המזוה כד מים, נעל עליו במנעול גדול ושלח להחזיר את בנו הביתה.

אלא שבמרחק מאות של פרסאות בדרכי הכפרים אשר ברוסיה אין הנסיעה נוחה עד היום הזה, וקתרינה לבובנה אי־אפשר לה עוד אפילו שעה אחת בלי סרגי. לפתע־פתאום תקפה אותה רוח של השתוללות במלוא כל טבעה בה, והיא אותה שעה פסקנית עד תכלית ואין להרגיעה עוד. היא חקרה ודרשה ומצאה את מקום המצאו של סרגי, לקחה דברים אתו מבעד לדלת הברזל ויצאה לחפש את המפתחות.

– שלח את סרגי לחפשי, אבא, – באה ותבעה מחמיה.

פני הזקן לבשו ירקון, חוצפה זאת של כלתו, שהיתה עד היום צנועה כל־כך, נתגלתה לו במפתיע.

– מה עוללת לנו, כזאת וכזאת, – התחיל הוא מחרף ומלבין את פניה של קתרינה לבובנה.

– שלחהו לחפשי, – אמרה – אני נשבעת לך במצפוני, כי לא אירע כל דבר מגונה בינינו.

– דבר מגונה, – אמר הוא, – לא אירע, וכל עצמו חורק בשניו, – ובמה, איפוא, עסק עמו כל הלילות? את מצעי בעלך צחצחת?

ואלו היא ממשיכה בשלה: שלחהו לחפשי, שחררהו!

– אם כן הוא הדבר, – אומר בוריס טימופאיץ: כי עתה דעי לך: – בעלך יבוא או אז נלקה אותך, אשה צדיקה, במו ידינו בתוך האורוה. ואלו אותו, את הנבל, אסלק מחר כבר ואשלחהו לבית־הסוהר.

כך פסק בוריס טימופאיץ; אלא שפסק־דינו לא הוצא לפועל.

9.jpg

 

פרק חמישי    🔗

בוריס טימופאיץ אכל פטריות בדיסה לארוחת ערבו, ולאחר־זה תקפה אותו צרבת; לפתע־פתאום חש כאב בחזהו; מיד תקפו אותו הקאות נוראות ולפנות בוקר מת, ודוקא בו באופן שהיו מתים העכברושים אשר באמבריו, ואשר קתרינה לבובנה היתה מכינה להם, בעצם ידיה, מאכל מיוחד בצרוף אבקה לבנה ומסוכנת מאד, שנמסרה לידיה לשמירה ולשמוש בה.

קתרינה לבובנה הוציאה אז לחפשי את סרגי ממאסרו במזוה־האבן של הזקן ובלי כל בושה בפני זרים השכיבה אותו במטת בעלה עד אשר יפוש מן המלקות של חמיה; ואילו את חמיה, את בוריס טימופאיץ, בלי שנתעורר כל חשד לגבי מותו, קברו על פי מנהגי הדת הנוצרית. וראו פלא, אף איש לא העלה חשד; מת לו בוריס טימופאיץ, אמנם מת, לאחר שהורעל בפטריות, כפי שמתים אנשים רבים לאחר שאכלו מהן. את בוריס טימופאיץ קברו בחפזה, ואף לשיבת בנו לא חיכו, שכן מזג האויר היה חם, והשליח שיצא לא מצא עוד את זינובי בוריסיץ בטחנה. בדרך מקרה נזדמן לו לזה יער שאפשר לקנותו במחיר זול, במרחק של כמה פרסאות, – והוא נסע לתהות עליו, ולא אמר לאיש כל דבר לאן הוא נוסע.

לאחר שקתרינה לבובנה בצעה מעשה זה תקפה עליה רוח של השתוללות. מעולם לא היתה אשה מכת הבישנים, אלא שהפעם אי־אפשר היה לנחש עוד מה כונתה לעשות; מהלכת היא זקופת־קומה, מפקדת על כל בני הבית, ואת סרגי אינה מוציאה עוד מעל פניה. התחילו משתוממים על כך בחצר. אבל ידה הנדיבה של קתרינה לבובנה השיגה את המבוקש, וכל ההשתוממות חלפה לפתע־פתאום כליל. התחילה “אליגוריה” – אמרו אנשי החצר – של האדונית עם סרגי, וזה הכל. והענין, כמובן, ענינה שלה, וגם האחריות תחול עליה.

בינתים החלים סרגי, זקף את כפיפות גבו ושוב הוא צעיר בין צעירים, וכאותו נשר שחור וחי התהלך מסביבה של קתרינה לבובנה, ועוד פעם החלו חיי העילוסים. אלא שהזמן נמשך והולך לא רק לטובתם הם; הנה נחפז והגיע הביתה ממסעו הממושך גם הבעל הנפגע, זינובי בוריסיץ.

10.jpg
11.jpg

 

פרק ששי    🔗

חום לוהט עמד בחוץ בצהרי היום, וזבוב זריז אחד הציק עד לאין־נשוא. קתרינה לבובנה הגיפה את תריסי החלונות בחדר המשכב ועוד תלתה מפת צמר מבפנים, ושכבה לנוח עם סרגי במטת־הסוחרים הגבוהה. קתרינה לבובנה ישנה ולא ישנה, אלא שכוחה תשוש עליה, שכן הזיעה נגרת מעל פניה ונשימתה להוטה וכבדה. חשה קתרינה לבובנה כי הגיעה שעתה לקום; הגיע הזמן לצאת אל הגן לשתות תה, אלא שאינה יכולה להתעורר בשום אופן; לבסוף נגשה המבשלת ודפקה על הדלת: “המיחם, – אומרת היא – מחריש אזנים, מוכן ועומד שם לרגלי עץ־התפוח”. קתרינה לבובנה הפכה פניה בקושי והתחילה מלטפת את החתול, והחתול נדחק בינה לבין סרגי, נחמד כזה, אפור, גדל־קומה ושמן־מאד־שמן… ושפמו דומה לשפם שאצל בורמיסטר מחוזי. קתרינה לבובנה מששה את עורו הרך, והוא נדחק ונדחק אליה בחטמו: תוקע את גלגלתו הקהה בין שדיה המוצקים, והוא עצמו שר שיר חרישי כזה, כאלו הוא מתנה אהבה. “ולמה זה נקלע הנה החתול הזה?” – מהרהרת קתרינה לבובנה. “את השמנת הן הנחתי על סף החלון; אין ספק שהוא, הנוכל, יזלול אותה. יש להניאו מזה”, החליטה בלבה ורצתה לשים את ידה על החתול ולגרשו ממנה והלאה, אבל הוא, כמוהו כערפל, נמוג בין אצבעותיה. – “ואף־על־פי־כן, מהיכן נקלע אלינו חתול זה?” שוקלת קתרינה לבובנה מתוך הסיוט. – “מעולם לא היה כל חתול בקיטון שלנו, ועכשיו, ראו נא איזה חתול חדר לכאן!” ושוב רצתה לאחוז בחתול, ושוב איננו. – “הה, וכי מה כאן? והאומנם חתול הוא?” חלפה מחשבה אצל קתרינה לבובנה. איזה מורך־לב תקף אותה לפתע. והוא שגרש לחלוטין את השינה ואת התנומה ממנה.

התבוננה קתרינה לבובנה בכל החדר – אין שום חתול, רק סרגי היפה שוכב כאן ומעסה בידו האדירה את שדיה כלפי פניו הלוהטים.

קתרינה לבובנה קמה, ישבה על גבי המטה, נשקה ונשקה את סרגי, לטפה ולטפה אותו, היטיבה את הכר המעוך ויצאה אל הגן לשתות תה, והשמש כבר שקעה לגמרי, וערב נפלא ומקסים יורד על האדמה שנתחממה ונתלהטה.

– אחרתי לישון, – אמרה קתרינה לבובנה לאקסיניה, וישבה על המרבד מתחת לתפוח הפורח ושתתה תה. – ומה משמעותו של דבר זה, אקסיניה שלי? – שאלה את פיה של המבשלת, והיא עצמה מנגבת את התחתית במגבת־התה.

– מה הדבר, חביבתי?

– לא בחלום, אלא ממש בהקיץ נדחק אלי איזה חתול!

– הי לך, איכה יקרה כדבר הזה?

– אמת־לאמתה, חתול נדחק.

וקתרינה לבובנה ספרה היאך נדחק אליה החתול.

– ולמה זה לטפת אותו?

– לכי דעי! אני עצמי איני יודעת לשם מה לטפתיו.

– מופלא, באמת! – קראה המבשלת.

– אני עצמי איני פוסקת מתמוה על כך.

– כמעט ודאי לי שמישהו עומד להיטפל אליך, או משהו בדומה לזה יקרה.

– ומהו הדבר הזה בפירוש?

– מה זה בפירוש, ידידתי היקרה, איש לא יוכל להסביר לך מה זה בפירוש, אלא שמשהו יקרה בכל־זאת.

־ את הירח ראיתי כל הזמן בחלומי, ולאחר־כך את החתול, ־ המשיכה קתרינה לבובנה.

־ הירח – פירושו תינוק.

קתרינה לבובנה הסמיקה.

־ שמא אשלח הנה, אל הגברת, את סרגי? – בחנה אותה אקסיניה שהשתדלה להראות כידידת־נפש.

־ אמנם כן, ־ ענתה קתרינה לבובנה, ־ נכון הדבר, לכי ושלחיהו, אני ארוה אותו כאן תה.

־ הוא הוא הדבר, אומרת אני, לשלחו הנה, ־ החליטה אקסיניה ויצאה בהלוּך של ברוז לעבר פשפש הגן.

קתרינה לבובנה ספרה גם לסרגי על החתול.

־ וכי למה לא היה, סריוז’ה, דמיון זה קודם־לכן?

־ לא מעטים הם הדברים אשר לא היו קודם־כן! היו ימים שהייתי מתבונן בך בעין אחת בלבד, ובשרי נמק עלי, ואלו עכשיו הנה איך נפל הענין! לכל גופך הלבן הנני אדון.

סרגי חבק את קתרינה לבובנה, נפנף בה בחלל האויר, ובדרך ליצנות שמט אותה על המרבד הרך.

־ האח, ראשי עלי סחרחר, – אמרה קתרינה לבובנה. – סריוז’ה! גש הנה; שב כאן על ידי, ־ קראה לו, והיא מתרפקת וחולצת גופה בהרחבה.

הצעיר התכופף, התכנס בצל עץ־התפוח הנמוך, המשופע ציצים לבנים, וישב על המרבד למרגלות קתרינה לבובנה.

־ האם בגללי היית נמק והולך, סריוז’ה?

־ ואיכה לא אמק?

־ היאך נמקות? ספר נא לי על כך.

־ איכה אספר על כך? וכי אפשר להסביר היאך נמקים? נפשי ערגה עליך.

־ ולמה זה, סריוז’ה, לא חשתי, כי אתה נהרג עלי? הן דבר זה, אומרים, מוחש.

סרגי דלג על כך בשתיקה.

־ ולמה זה השתפכת בשיר וזמרה, אם ערגת עלי כל־כך? למה? ואני, דע לך, שמוע שמעתי, איך שרת וצפצפת, ־ המשיכה קתרינה לבובנה לשאול מתוך ההתרפקות.

־ וכי מה בכך ששרתי שירים? הלא היתוש מריע כל ימי חייו, ולא מרוב חדוה הוא עושה כן, ־ ענה סרגי בקול יבש.

חלה הפסקה. קתרינה לבובנה היתה מלאה התפעלות נעלה מוידוייו אלה של סרגי.

נפשה חשקה בדבור, ואלו פני סרגי קדרו והוא שתק.

־ הסתכל וראה, סריוז’ה, גן־עדן הוא זה, איזה גן־עדן! – קראה קתרינה לבובנה והביטה מבעד לענפיו הצפופים של עץ־התפוח הפורח, בשמים הטהורים והתכולים שירח מלא, בן מזג־אויר יפה, תלוי היה ברקיעם.

אור הירח, שחדר מבעד לעלי התפוח ופרחיו, פזז בצורת בהרות מוזרות ומאירות על גבי גופה של קתרינה השוכבת אפרקדן; באויר עמדה שלוה; רק רוח קלילה וחמה הניעה לאט את העלים הרדומים ופזרה ניחוח עדין של עשבים ועצים פורחים. היתה איזו נשימה של לאות המביאה לידי עצלות, להתרפקות ולתשוקות אפלות.

משלא נענתה קתרינה לבובנה, נשתתקה שוב והוסיפה להביט ברקיע מבעד לציצים הורודים־חיורים של עץ־התפוח. גם סרגי שתק, אלא שאותו לא העסיקו השחקים. הוא לפת את ברכיו בשתי ידיו, והסתכל בכונה רבה במגפיו.

ליל פז! שקט, אור, ניחוח וחום מיטיב ומחיה. הרחק, מעבר לגיא, מאחרי הגן, פתח מישהו בשיר צלול־צלילים; לרגלי הגדר, על גבי שיח עוזרד צפוף־ענפים, פצח זמיר בשיר והריע ברמה; בכלוב שעל כלונס גבוה השמיע שליו מנומנם צלילי־תהו, וסוס שמן גנח נכאים מעבר לכתלי האורוה, ועל האחו, לאורך גדר הגן, עברה עדת כלבים ללא רעש ונעלמה בצלם השחור והנעוה של המחסנים הישנים, וההרוסים־למחצה.

קתרינה לבובנה נשענה על מרפקה והביטה בדשא הגן הגבוה, והדשא משתעשע ממש בזהרו של הירח, מתרסס אל ציצי העצים ועליהם, את כולה הפזו הבהרות השובבות והנוגהות האלה. והן מפזזות ומפרפרות על גביה, בדומה לפרפרי־אש חיים, וכל הדשא כאלו קם מעם העצים והשתלב בחינת רשת של ירח, המהלכת מהכא להתם.

־ האח, סריוז’ה שלי, מה רבה הנעימוּת! – קראה קתרינה לבובנה והביטה סביב.

סרגי השקיף באדישות.

־ מפני מה, סריוז’ה, זעף הנך? או שמא היתה לך למעמסה אהבתי?

־ אלה דברי הבל! – ענה סרגי בקול יבש, הרכין עצמו ונשק בעצלוּת לקתרינה לבובנה.

־ בוגדן אתה, סריוז’ה, ־ אמרה קתרינה לבובנה מתוך קנאה, ־ לא־יציב הנך.

־ ואני אפילו איני זוקף דברים הללו על חשבוני, ־ ענה סרגי בשלות־הנפש.

־ רק בעלים ונשותיהם, ־ המשיכה קתרינה לבובנה והשתעשעה בתלתליו, ־ מנגבים כך זה לזה את האבק מעל שפתותיהם. ואלו אתה, נשקני נא בעוז כזה, עד שינערו ארצה ציציו הצעירים של עץ־התפוח אשר מעל לראשינו.

־ הנה כך, כך, ־ לחשה קתרינה לבובנה, שעה שהיא לופתת את אהובה ונושקת לו בתשוקת־תאוה.

־ שמעני נא, סריוז’ה, מה שאומר לך, ־ פתחה שוב קתרינה לבובנה לאחר זמן־מה, ־ מפני מה הכל אומרים עליך כי בוגדן הנך?

־ וכי למי החשק לטפול עלי שקרים?

־ נו, כך מספרים עליך.

־ יתכן, כי בגוד בגדתי פעם בשאינן־ראויות לגמרי.

־ ולמה זה, שוטה שכמותך, התקשרת לשאינן־ראויות? עם שאינה־ראויה לא צריך לתנות אהבים.

־ הגידי נא בעצמך! וכי עסק זה נעשה על־פי ההגיון? המדוח לבדו פועל. ועמו הלא הענין פשוט, בלי כל כונה עובר אתה עבירה, והנה היא נתלית כבר בצוארך. כי כזאת היא האהבה!

־ שמע, איפוא, סריוז’ה! אני כשלעצמי, איני יודעת לגמרי היאך היו אלו האחרות, וגם איני רוצה לדעת זאת. אולם היאך הדחת אותי אתה עצמך לאהבתנו זו של עכשיו, בעצמך אתה יודע, וכשם שהלכתי אחריה מתוך החשק שלי, כך הלכתי גם בתוקף ערמתך, ואם יקרה, סריוז’ה, שבגוד תבגוד בי, ואם תמירני באחרת ותהיה מי ואיזו שלא תהיה, הרי אני, ידיד נפשי, סלח נא לי, ־ חיה לא אפרד ממך.

סרגי נתחלחל.

־ והלא, קתרינה אילבובנה! – מאורי שלי הזוהר! – התחיל מדבר אליה. – הביטי וראי בעצמך, במה הענין שבינינו. הנה את שמה אל לב עכשיו, כי תפוש אני במחשבות, אך אינך משערת כי אי־אפשר לי לא להיות תפוש במחשבה, והלא אצלי, יתכן, וכל לבי טובל בדם קדוש!

־ ספר, ספר לי, סריוז’ה, את כל צערך.

־ מה יש כאן לספר! הנה כרגע הזה, הנה ענין ראשון, אם יתן אלהים ובעלך יבוא הביתה, שומה עליך, סרגי פיליפיץ', לקום ולברוח, להביט מפנת האמבר, בהידלק בקיטונה של קתרינה לבובנה הנר, והנה היא מיטיבה את כרי הנוצה שלה והולכת לשכב עם זינובי, עם בוריסיץ, החוקי שלה.

־ לא יקרה כדבר הזה! – הכריזה קתרינה לבובנה מתוך העליצות ונופפה בידה.

־ איכה זה לא יקרה! והרי אני מבין, כי בלי זה לא יתכן לגמרי. הלא גם לי, קתרינה אילבובנה, יש לב משלי ויכולני להשגיח בענוייו.

־ האח, חדל לך מזה!

לקתרינה לבובנה נעמה הבעת־קנאה זו של סרגי, והיא צחקה ושוב פתחה בנשיקותיה.

־ ועוד הפעם, ־ המשיך סרגי, והתיר לאט את ראשו מבין זרועותיה של קתרינה לבובנה, העירומות עד לכתפיה, ־ ועוד הפעם שומה עלי לומר לך גם זאת, כי מעמדי האפסי לגמרי אף הוא מאלצני, אולי, לחשוב לא פעם ולא עשר פעמים גם כך וגם אחרת. אלו הייתי, נגיד כך, שוה לכם, אלו הייתי איזה אדון, או סוחר, כי עתה, כלומר, לא הייתי נפרד ממך, קתרינה אילבובנה, כל ימי חיי. נו, אבל ככה, שפטי נא בעצמך, איזה בן־אדם הנני לעומתך? משאני משער עכשיו, היאך יאחזו בידיך הלבנות ויוליכוך אל הקיטון, חייב הנני לשאת כל זאת בלבי, ולראות את עצמי, אולי, כאדם בזוי לנצח נצחים, ־ קתרינה אילבובנה! הן לא כמוני כזולתי, שאצלו אין הבדל, ובלבד שיהנה מן האשה את הנאתו. אני מרגיש ויודע מה כוחה של אהבה ואיך היא מוצצת כנחש שחור את לבי…

־ ולמה אתה מסביר לי את כל אלה? – שאלה אותו קתרינה לבובנה.

צר היה לה על צערו של סרגי.

־ קתרינה אילבובנה! איכה זה לא אשיח באלה? איך לא אשיח את לבי? הן יתכן, כי הכל כבר הוסבר לו ותואר, והלא יתכן, שלא רק לאחר איזה זמן מרוחק, אלא ביום המחרת אפילו, לא ישאר שום שם וזכר לסרגי בחצר הזאת!

12.jpg

־ לא, לא, אל נא תדבר אפילו על כך, סריוז’ה! לא יקרה כדבר הזה בשום אופן, שאני אשאר בלעדיך, ־ הרגיעה אותו קתרינה לבובנה באותן לטיפות עצמן. – אם יגיע הדבר לידי כך… או הוא או אני לא נשאר בחיים, אבל אתה היה תהיה עמדי.

־ בשום אופן לא יכול להגיע הדבר לידי כך, קתרינה אילבובנה, ־ ענה סרגי, כשהוא מנענע ראשו מתוך יגון ועצבות. – אני עצמי אין לי שמחת חיים בגלל אהבה זאת. אלו אהבתי את שאינה יקרה ממני אני, כי עתה הייתי מרוצה מזה. וכי אותך אקנה לי לאהבה מתמידה? וכי איזה כבוד הוא לך – להיות מאהבת? הייתי רוצה להיות לך לאיש על פי מצות הכנסיה הקדושה: כי הרי אז, ואפילו כאדם הרואה את עצמו קטן ממך, יכול הייתי בכל זאת להוכיח בפומבי, לכל־הפחות, עד כמה הנני ראוי בעיני אשתי בזכוּת הכבוד שאני חולק לה.

קתרינה לבובנה היתה המומה ממלותיו אלו של סרגי, מקנאתו זאת, מרצון זה לשאתה לאשה, ־ רצון שהוא נעים תמיד לאשה, ואף אם הקשר לאיש לפני החתונה הוא קצר ביותר. קתרינה לבובנה מוכנה היתה עכשיו ללכת באש ובמים, להיות נקלעת לבית־הסוהר ולתליה למען סרגי. הוא הקנה לה אהבה אל עצמו עד אשר פסה כל מדה למסירותה לו. דעתה נטרפה עליה מחמת אשרה; דמה רתח, והיא לא יכלה עוד להוסיף לשמוע. היא לחצה במהרה את שפתי סרגי בכף ידה, הדקה את ראשו אל חיקה, ופתחה ואמרה:

־ אכן, אני יודעת כבר, היאך אעשה אותך גם לסוחר ואף אחיה אתך לגמרי כמו שצריך, רק אל נא תצערני לשוא טרם שהגיע עניננו לידי כך.

ושוב נמשכו והלכו הנשיקות והלטיפות.

המשרת הזקן, שישן היה במזוה, קלט מתוך השינה העזה בדומית הלילה, אם לחש וגחוך חרישי, כאלו ילדים שובבים מטכסים עצה, היאך להתעלל יותר בזקנה חלושה, ואם צחוק מצלצל ועליז, דומה כאלו בנות־אגם מדגדגות את מישהו. קתרינה לבובנה השתכשכה באורה של הלבנה, טלטלה עצמה על המרבד הרך, התעלסה והשתעשעה עם משרתו הצעיר של בעלה. ננערה וננערה עליהם הפריחה הלבנה והרעננה מעם התפוח המסולסל, וכבר פסקה מלהנער. בינתים חלף ועבר ליל־הקיץ הקצר, הירח נחבא מאחורי הגג המשופע של האמברים הגבוהים והביט לארץ בלכסון של אור כהה יותר ויותר; מתוך הגנה שעל יד המטבח הגיע לאזניהם דוּאט חתולים חד וחריף; לאחר־מכן נעתקו שלשה או ארבעה חתולים ממקומם והתגלגלו בהמולה בשפועו של בול־העץ הנשען אל הגג.

־ נלך לישון, ־ אמרה קתרינה לבובנה חרש; היא קמה מעם המרבד כמו רצוצה, ובכותנתה לעורה, ששכבה בה, עברה על פני חצר־הסוחרים הרוגעת, רוגעת עד דממת מות, ואחריה נשא סרגי את המרבד ואת חולצתה שפשטה מעליה, שעה שתקף אותה בולמוס השתובבות.

13.jpg
14.jpg

 

פרק שביעי    🔗

קתרינה לבובנה כבתה את הנר ושכבה עירומה לגמרי על גבי הכסת הרכה, השינה עטפה ממש את ראשה. לאחר שהשתעשעה והתעלסה לשובע, נרדמה קתרינה לבובנה תרדמה עזה כל–כך, שאפילו רגלה ישנה וגם ידה ישנה; אלא ששוב היא שומעת בשנתה, כאלו נפתחת הדלת, וכצנוח פקעת כבדה כן צנח על מטתה החתול הקודם.

– ומהו באמת העונש הזה עם החתול? מהרהרת קתרינה לבובנה העיפה. – את הדלת סגרתי הפעם בעצם ידי על מנעול, החלון מוגף, והוא שוב כאן. מיד אשליך אותו מכאן. – קתרינה לבובנה התכוננה לקום, אלא שידיה ורגליה רדומות ואינן נשמעות לה; והחתול מהלך לו על כל גופה והוא נושף באופן מופלא כל־כך וכאלו שוב ממלל מלים אנושיות וכאלו נמלים התחילו רוחשות בכל אבריה של קתרינה לבובנה.

– לא, – מהרהרת היא, – אין כל ברירה, אלא לגשת מחר וליטול מים־קדושים אל תוך המטה, כי על־כן נטפל אלי חתול הפכפך זה.

והחתול המילל וממלל על אזנה נועץ בה את גולגלתו ואומר: “וכי איזה חתול אני לך! ובגלל מה! אכן, חכמת בהשערתך, קתרינה לבובנה, שאינני בכלל חתול, אלא אני הוא הסוחר המפורסם בוריס טימופאיץ‘. והרע הוא רק בזה, שכל מעי נתפקקו מן התקרובת שהגישה לי כלתי. רק משום־כן, מילל הוא, נצטמצמתי והנני נראה כמו חתול בעיני היודע רק מעט עלי, ואינו יודע מי אני לאמתו של דבר. נו, איך את חיה ומבלה עכשיו, אצלנו, קתרינה לבובנה? באיזו מדה הנך נאמנה לדתך? ואני הן בכונה באתי מבית־העלמין. לראות היאך את עולה עם סרגי פיליפיץ’ אל יצוע בעלך, ילל־מלל, הן אינני רואה ולא־כלום, אל תשגיחי בי: אצלי, עיניך הרואות, נשרו עיני מכוח תקרבתך. הביטי נא אל עיני, ידידתי, אל תחששי!”

קתרינה לבובנה הביטה רגע אחד וצעקה צעקת־בעתה. בינה לבין סרגי שוב רובץ החתול, וראשו של אותו חתול הלא ראשו של בוריס טימופאיץ, וכמדתו ממש, אצל המנוח, ותחת העינים מתרוצצים עגולי־אש לצדדים שונים, מתרוצצים אנה ואנה!

נתעורר סרגי, הרגיע את קתרינה לבובנה ושוב נרדם; ואלו אצלה נדדה השינה – ולא פלא הדבר.

שוכבת היא ועיניה פקוחות, מקשיבה ושומעת לפתע־פתאום כאלו מישהו טפס על גבי השער וחדר אל החצר. והנה נתרגזו גם הכלבים, ומיד נרגעו, ונראה, כאלו הם מתרפקים. הנה חלף עוד רגע, חרקה ידית־הברזל אצל הדלת מלמטה והיא נפתחה, – “האם רק נדמה לי, או שזינובי בוריסיץ' שלי חזר, והדלת נפתחה במפתח המשנה?” – אמרה קתרינה לבובנה לנפשה ודחפה בזריזות את סרגי מעל פניה.

– שמע, סריוז’ה, – אמרה אליו, והיא עצמה התרוממה ונשענה על מרפקה, מאזינה בכונה רבה.

אכן, מישהו עלה בחשאי במדרגות. צועד בצעד זהיר, ממש עקב בצד אגודל, מתקרב והולך אל הדלת הנעולה של חדר־המשכב. קתרינה לבובנה ירדה בחפזון ממטתה, לבושה כתונת־לילה לעורה, ופתחה את האשנב. סרגי קפץ בן־רגע, יצא יחף אל הגזוזטרה ולפת ברגליו את העמוד, שעליו גלש וירד לא פעם אחת ממרומי קיטונה של בעלת הבית.

– לא, אין צורך, אין צורך! שכב תשכב בזה… אל תתרחק מכאן, – לחשה קתרינה לבובנה והוציאה אל סרגי מבעד לחלון את נעליו ובגדיו, והיא עצמה שוב נתכרבלה מתחת לשמיכתה וחכתה.

סרגי ציית לקתרינה לבובנה: הוא לא גלש על פני העמוד למטה, אלא התכוץ ומצא לו מחסה מאחורי הלשך שעל הגזוזטרה.

בינתים הקשיבה קתרינה לבובנה ושמעה היאך נגש בעלה אל הדלת, עצר את נשימתו והאזין. היא קלטה אפילו את קצב דפיקות לבו הקנאי; אבל לא רחמים, אלא צחוק מרושע תקף את קתרינה לבובנה.

את יום־האתמול אתה מבקש, – אומרת היא אל לבה, מחייכת ונושמת נשימה של ילד תמים.

וכל המעשה הזה נמשך כעשרה רגעים; ולבסוף נמאס לזינובי בוריסיץ' לעמוד ליד הדלת ולהאזין אל שנת אשתו; הוא דפק על הדלת.

– מי שם? נענתה קתרינה לבובנה ולא במהירות רבה, וכאלו בקול רדום.

– בן בית, – ענה זינובי בוריסיץ'.

– אתה הוא, זינובי בוריסיץ'?

– אכן, אני! כביכול, אינך שומעת!

קתרינה לבובנה קפצה וירדה, בכותנתה לעורה, הכניסה את בעלה אל הפרוזדור ושוב עלתה וצללה בתוך מטתה החמה.

– איזו צנה ירדה עם עלות השחר, – אמרה והתכסתה בשמיכה.

זינובי בוריסיץ' נכנס והתבונן לצדדים, אמר תפלה קצרה, הדליק נר ושוב התבונן סביב.

– מה חייך־חיתך כאן? – שאל את זוגתו.

– לא־כלום, – ענתה קתרינה לבובנה, זקפה מחצית גופה והתחילה לובשת לסוטת בד שאינה פרופה.

– שמא לשפות בשבילך את המיחם? – שאלה.

– אין דבר, קראי לאקסיניה, היא תעשה זאת.

קתרינה לבובנה נעלה סנדלים על רגליה היחפות ויצאה. עברה מחצית השעה כמעט עד שחזרה. אותו זמן שפתה בעצמה את המיחם ובחשאי חמקה ויצאה אל הגזוזטרה לסרגי.

– שב לך כאן, – לחשה באזנו.

־ עד אימתי אשב? – שאל סריוז’ה גם־כן בלחש.

– האח, כמה סכל הנך! שב עד אשר אומר לך.

וקתרינה לבובנה עצמה הושיבה אותו על מקומו הקודם.

וסרגי שומע מכאן, מן הגזוזטרה, כל מה שמתרחש בקיטון. הוא שומע שוב את דפיקת הדלת ואיך חזרה קתרינה לבובנה אל בעלה. הכל, מלה במלה, שמע.

– במה טפלת שם זמן ממושך כל־כך? – שואל זינובי בוריסיץ' את אשתו.

– ערכתי את המיחם, – עונה היא שאננות.

היתה הפסקה. סרגי שומע איך זינובי בוריסיץ' תולה את אדרתו על הקולב. הנה הוא רוחץ, מבעבע ומתיז מים לכל צד; הנה בקש מגבת; שוב מתחיל שיח־ושיג.

– נו, באיזה אופן קברתם כאן את אבי? – מתחקה הוא.

– כך, אומרת האשה, – הוא מת, ואנחנו קברנוהו.

– כמה מפליא הוא דבר זה!

– אלהים היודע, – ענתה קתרינה לבובנה והשיקה ספל בספל. זינובי בוריסיץ' התהלך נוגה על פני החדר.

– נו, ואת, איך בלית כאן את הזמן? – חוקר שוב זינובי בוריסיץ' אצל אשתו.

– השמחות שלנו מפורסמות, כמובן, וידועות לכל: בנשפים אין אנו מבקרים וגם לתיאטראות איני הולכת.

– ודומה הדבר שאין בלבך חדוה מרובה, לרגל בוא בעלך, – העיר זינובי בוריסיץ' ולכסן מבט.

– הן לא צעירים הננו עוד, אתה ואני, כדי שכך, בלי ישוב דעת ובלי תבונה נקבל איש את פני רעהו. איזו שמחה אחרת רוצה היית? הנה אני מטפל, מתרוצצת הנני למען הנאתך.

קתרינה לבובנה חמקה שוב על מנת להביא את המיחם, ושוב סרה אל סרגי, דחפה אותו ואמרה: – אל תפהק, סריוז’ה!

סרגי לא השיג בדיוק, לאן יוביל כל זה, ובכל־זאת עמד הכן.

קתרינה לבובנה חזרה וזינובי בוריסיץ' עומד כשברכיו כפופות על המטה שלמראשותיה הנו תולה את שעון־הכסף שלו, הקשור לשנץ־הפנינים.

– לשם מה, קתרינה לבובנה, הצעת את המטה לשני אנשים שעה שהיית יחידה? – שאל באופן מחוכם אצל אשתו.

– חכיתי לך כל הזמן, – ענתה קתרינה לבובנה והביטה שאננות בפניו.

– ועל כך הריני מודה לך בהכנעה… ואולם חפץ זה מהיכן הגיע לכאן ומונח על הכר?

זינובי בוריסיץ' הרים מעל גבי הסדין חגורת־צמר קטנה של סרגי והחזיק בקצה אל מול עיני אשתו.

קתרינה לבובנה לא שהתה אף רגע בהרהורים.

– מצאתיה בגן, – אמרה, – וחגרתיה לשמלתי.

– כן! – אמר זינובי בוריסיץ' בהדגשה מיוחדת, – גם על אודות שמלותיך שלך שמענו שמץ דבר.

– מהו הדבר ששמעת?

– ועל כל עסקיך, על כך מעשית הטובים.

– אין כל עסקים כאלה אצלי.

– אכן, דבר זה עוד נברר, הכל נברר, – ענה זינובי בוריסיץ' ודחף את ספלו הריק אל עבר אשתו.

קתרינה לבובנה הסיחה דעתה בשתיקה.

– את כל עסקיך אלה, קתרינה לבובנה, גלה נגלה, – הוסיף ואמר עוד זינובי בוריסיץ' לאחר הפסקה ארוכה, וכון את גבות עיניו כלפי אשתו.

– אין קתרינה לבובנה שלך פחדנית ביותר. אין היא נבהלת כל־כך מזה. – ענתה לו.

– מה? מה? – הגביה קולו זינובי בוריסיץ' בגערה.

– לא כלום, עבר וחלף עם הרוח – ענתה האשה.

– הה, הזהרי מפני! דברנית למעלה מן המדה הנך היום.

– וכי למה זה לא אהיה דברנית? – נענתה קתרינה לבובנה.

– מוטב שתקפידי עם עצמך.

– אין לי מה להקפיד. וכי משום שמי־שהוא בעל לשון ארוכה הביא דבה בפניך, שומה עלי לשאת ולסבול כל מיני פגיעות? הנה זה דבר חדש!

– לא סתם בעלי לשון ארוכה ספרו מה שספרו, כי אם דברי אמת הם אלה על אודות מעשי עילוסיך.

– על אלו עילוסים שלי? – שאגה והתלקחה קתרינה לבובנה בלי כל מלאכותיות.

אני יודע מה הם.

– ואם יודע אתה, מה בכך? הגידה נא לי בלשון ברורה!

זינובי בוריסיץ' שתק ושוב דחף לעבר אשתו את ספלו הריק.

– דומני, כי גם לדבר לא כדאי, – ענתה קתרינה לבובנה בבוז, והטילה בהתלהבות את הכפית אל תוך ספל בעלה. – הבה נא, דבר דברך, כנגד מי זה הביאו דבה לפניך? מי הוא המאהב שלי על פניך?

– עוד יוודע לך דבר זה, אל תחפזי כל־כך.

– האם על סרגי, האם עליו טפלו שקר?

– נחקור, נחקור, קתרינה לבובנה. את שלטוני מעליך איש לא בטל עדין ואיש אינו מסוגל לבטל… את בעצמך עוד תספרי…

– האח! שׂאת לא אוכל זאת! – חרקה בשניה קתרינה לבובנה, צעקה והחוירה כּבַּד הזה, קפצה ויצאה במפתיע.

– הנה הוא כאן, – אמרה לאחר שניות מעטות בגררה אל החדר את סרגי בשרוולו. – חקור גם אותו וגם אותי, על כל הידוע לך, ושמא יוודע לך אפילו יותר משרצוי לך.

זינובי בוריסיץ' נתבלבל. הוא הביט חליפות, אם בסרגי הנשען אל המשקוף, ואם באשתו שישבה שלוה ובחבוק ידים על קצה המטה, ולא הבין מאומה מן המתרגש ובא עליו.

– מה את מעוללת כאן, בת־פתנים שכמותך? – העלה בקושי את דברו, ולא קם מכורסתו.

– חקור ודרוש, על דבר שהנך מיטיב לדעתו, – ענתה קתרינה לבובנה בחוצפה, – גמרת אומר להטיל עלי את פחד המלקות, – המשיכה וקרצה בעיניה בכונה מכוונת, – ודבר זה לא יקרה עוד לעולם, וכאשר, ידעתי, עוד בטרם הבטחותיך אלו, מה שומה עלי לעשות בך, אותו אעשה ממילא.

– מה כאן? סור מזה! גער בוריסיץ' בסרגי.

– האיך? – התגרתה קתרינה לבובנה.

היא נעלה בזריזות את הדלת על מסגר, שלשלה את המפתח אל הכיס ושוב התפרקדה על מטה לבושה חלוק בלתי פרוף.

– הבה נא, סריוז’ה, גש נא הנה, יוֹן שלי, – פתחה וקראה למשרתה.

סרגי נער את תלתליו וישב מתוך העזה ליד האדונית שלו.

– אל אלוהים! רבונו של עולם! מה זה מתרחש כאן? מה קרה לכם, ברברים?! – צעק זינובי בוריסיץ', שהסמיק כולו וקם מכורסתו.

– מה? – וכי לא נעים לך הדבר הזה? הביטה נא, הבט, נשרי האהוב, כמה נהדר דבר זה! צחקה קתרינה לבובנה ונשקה בתשוקה עזה לסרגי לעיני בעלה.

בו ברגע הורדה סטירה מחרישת אזנים על לחיה, וזינובי בוריסיץ' עקר ממקומו כדי לגשת אל האשנב הפתוח.

15.jpg
16.jpg

 

פרק שמיני    🔗

– כ…ך! ככה!… נו, רעי היקר, עכשיו אמור תודה, כי לזאת חכיתי! – צעקה קתרינה לבובנה, – נו, עכשיו גלוי כבר הדבר… יהא זה לא לפי רצוני ואף לא לפי רצונך… – בתנועה אחת דחפה את סרגי מעליה, התנפלה בזריזות על בעלה ועוד בטרם הספיק זינובי בוריסיץ' להגיע אל החלון, נעצה מאחור את אצבעותיה הדקות בגרונו והפילתו לארץ כהפּיל אלומת־פשתים לחה.

מתוך שצנח בכובד גדול וערפו נחבט בכל כוח התנופה ברצפה, נטרפה על זינובי בוריסיץ' הדעת לחלוטין. בשום אופן לא שער שההשתלשלות תהיה מהירה כל־כך. זו האלימות הראשונה, שאשתו נהגה בו, הוכיחה בעליל, כי היא גמרה אומר לעשות הכל ובלבד להפטר ממנו, וכי מצבו ברגע זה מסוכן עד לאין שעור. זינובי בוריסיץ' השיג דבר זה כהרף־עין, עם נפילתו, והוא לא צעק עוד, מתוך הכרה מלאה שקולו לא יגיע לשום אוזן, ורק שיחיש את סופו. הוא גלגל בשתיקה את עיניו בחוריהן, נעץ אותן, בהבעת כעס, נזיפה ויסורים, בפניה של אשתו, שאצבעותיה הדקות חנקו בחזקה את גרונו.

זינובי בוריסיץ' לא התגונן; ידיו, הקמוצות באגרופים, נחו פשוקות, רעדו ופרפרו. אחת מהן היתה חפשית, ואת השניה לחצה קתרינה לבובנה בכובד ברכה אל הרצפה.

– החזק בו, – לחשה בשויון־נפש אל סרגי, והיא עצמה הסבה פניה אל בעלה.

סרגי ישב על גבי אדוניו. ברכיו לחצו את שתי ידיו, והוא בקש להחליף את ידיה של קתרינה לבובנה הנעוצות בגרונו, אבל אותו רגע פרצה צעקת־יאוש מפיו. למראה יריבו קם בזינובי בוריסיץ' רצון־נקמה עז והוא כנס את שארית כוחותיו, משך בעצמה איומה את ידיו הלחוצות מתחת לברכיו של סרגי, תקע אותן בתלתליו השחורים, כחיה ממש, ובשניו נגס בגרונו. אולם דבר זה לא נמשך זמן רב; זינובי בוריסיץ' גנח מיד וראשו צנח ארצה.

חיורת וּללא נשימה כמעט, עמדה קתרינה לבובנה על בעלה ועל מאהבה: בידה הימנית היה פמוט כבד שהחזיקתו בקצהו העליון, וחלקו המוצק למטה. לאורך רקתו של זינובי בוריסיץ' ולחיו זב הדם באודם שני, ומשוך היה כחוט דק.

– קראו לכומר! – נאנח זינובי בוריסיץ' אנחה קהה, והוא מרחיק ברגש תועבה את ראשו הרחק הרחק ככל האפשר מסרגי היושב עליו. – אני רוצה להתודות! – אמר הוא בקול מעוך, מפרפר ומלכסן את מבטו אל הדם המתקרש מתחת לשערותיו.

– גם בלעדי זאת תהיה כשר, – לחשה קתרינה לבובנה.

– נו, די לך לשהות אצלו, – אמרה לסרגי – חבוק היטב את גרונו!

זינובי בוריסיץ' הפליט קול חרחור.

קתרינה לבובנה התכופפה, הדקה את ידי סרגי, הנעוצות בגרון בעלה, והקריבה את אזנה אל חזהו. לאחר חמשה רגעים דמומים קמה ואמרה:

– חסל, מספיק לו.

גם סרגי קם ונשם בכבדות. זינובי בוריסיץ' שכב מת. גרונו חנוק ורקתו שסועה. מתחת לראשו, מצד שמאל, נתהוה כתם לא־גדול של דם, שלא נזל עוד מן הפצע הקרוש והסתום שערות.

סרגי הוריד את גופו של זינובי בוריסיץ' אל המרתף, שהיה בנוי מתחת לרצפתו של אותו מזוה־אבנים, שבו סגר אותו־עצמו, את סרגי, לפני זמן לא־רב, בוריס טימופאיץ' המנוח, והוא חזר אל העליה. אותה שעה הפשילה קתרינה לבובנה את שרוולי החלוק שלה, תחבה את שוליו בחגורתה, כבסה בקפדנות רבה בספוג ובסבון את כתם־הדם, שהשאיר אחריו זינובי בוריסיץ' על רצפת חדר משכבו. עוד לא הצטננו המים במיחם שממנו נטל זינובי בוריסיץ' תה מורעל ושלק בו את נשמתו, והכתם נמחק ללא שְיָר וסימן.

קתרינה לבובנה לקחה בידה קערת־הדחה עשויה נחושת, ומטלית הטבולה בסבון.

– הבה נא, האר לי כאן, – אמרה לסרגי, בלכתה אל עבר הדלת – הנמך, הנמך את האור, – הוסיפה ואמרה בבדקה בקפדנות אל כל קרשי הרצפה שלארכם עבר סרגי בשאתו את גויתו של זינובי בוריסיץ' עד הגיעו אל הבור.

רק בשני מקומות, על פני הרצפה הצבועה, נמצאו שני כתמים זעירים, כמדתו של דובדבן. קתרינה לבובנה מחקה אותם במטלית והם נעלמו.

– כך נאה לך, אל תחדור כחדור גנב לחדר אשתך, אל תארוב לה! – אמרה קתרינה לבובנה, הזדקפה והביטה אל עבר המזוה.

– עכשיו חסל, – אמר סרגי ונזדעזע מצליל קולו־עצמו.

בשובם אל חדר־המשכב, הבקיעה במזרח פסת־שחר דקה ואדומה. היא הזהיבה את עצי־התפוח הלבושים פריחה קלה, והציצה מבעד לסורגים הירוקים של גדר הגן אל חדרה של קתרינה לבובנה.

על פני החצר, לבוש אדרת שהיתה שמוטה בקלות על השכם, צולב צלבים וּמפהק, שרך את רגליו, מן האמבר אל המטבח, המשרת הזקן.

קתרינה לבובנה הזיזה בזהירות את התריס שהיה תלוי על חבל והביטה בתשומת לב בפניו של סרגי. דומה כאילו רצתה להציץ אל תוך נפשו פנימה.

– עכשיו הרי גם אתה סוחר, – אמרה היא, ושמה על כתפו של סרגי את כפות ידיה הלבנות.

סרגי לא ענה לה דבר.

שפתי סרגי רטטו, כי היה מוכה קדחת, ואלו אצל קתרינה לבובנה רק השפתים קרות היו.

לאחר יומים נראו על ידיו של סרגי יבלות גדולות, מן המוט והמעדר הכבד; לעומת זה נגנז זינובי בוריסיץ' גניזה עמוקה במרתפו ובלי עזרת אלמנתו או מאהבה אי אפשר עוד שימצא אותו איש בטרם בוא עת לתחית־מתים הכללית.

17.jpg
18.jpg

 

פרק תשיעי    🔗

סרגי מתהלך לו, וצוארו חבוש מטפחת אדומה מאד, מתאונן הוא ואומר כי גרונו סתום אצלו במשהו. בינתים, עד שהגלידו הסימנים על צוארו של סרגי, שהטביעו בו שניו של זינובי בוריסיץ', התחילו הבריות סחים ביניהם בדבר בעלה של קתרינה לבובנה.

וסרגי עצמו היה מדבר בו יותר מכולם. מזדמן הוא לעת ערב עם בחורים ויושב על האצטבה שליד הפשפש והוא פותח: – “מה זה, אעפי”כ, באמת, חבריא, שאדוננו אינו־בנמצא עד היום?"

הבחורים אף הם משתאים.

ואותה שעה באה ידיעה מן הטחנה האומרת כי האדון שכר סוסים וחזר מזמן אל חצרו.

העגלון, שהוביל אותו, ספר, כי זינובי בוריסיץ' היה עצבני ושלח אותו מעל פניו באופן מוזר: במרחק כשלש פרסאות מן העיר; הוא ירד מן העגלה, בקרבת המנזר, לקח את מלתחתו עמו והלך לו.

לשמע ספור־מעשה כזה, השתוממו האנשים עוד יותר.

אבד אבד זינובי בוריסיץ' וחסל.

והתחילו חפושים, אבל לא נתגלה מאום: הסוחר כאלו צלל במים.

על פי עדותו של העגלון, שנאסר, נודע רק זה, כי ליד הנחל, בקרבת המנזר, ירד הסוחר והלך. הענין לא הוברר ואותה שעה עצמה היתה קתרינה לבובנה חיה עם סרגי בזכות אלמנותה, חיים של חרות גמורה

היו שבדו מלבם ושערו השערות, כי זינובי בוריסיץ' הנה הוא כאן, או הנה הוא שם, ואלו זינובי בוריסיץ' לא חזר לביתו, וקתרינה לבובנה היטיבה לדעת מכל זולתה, כי אי־אפשר לו בשום פנים לחזור.

כך עבר חודש ראשון, גם שני, גם שלישי, וקתרינה לבובנה הבחינה שהיא מעוברת.

– לנו יהיה כל הרכוש, סריוז’צ’קה: יש אצלי יורש, אמרה לסרגי והלכה להתאונן באזני המועצה, כי הנה כך וכך, היא הבחינה שהיא מעוברת, ואלו העסקים קפאו על מכונם: ירשו נא לה, אפוא, לטפל בעסקי בעלה.

הן לא יתכן שבית המסחר ירד לטמיון. קתרינה לבובנה אשה חוקית היא לבעלה; חובות אינם בעין, וחובה מוטלת, אפוא להרשות לה את העסוק בעסקי בעלה.

והדבר הורשה לה.

חיה לה קתרינה לבובנה, מולכת בכפה, ואת סרגי התחילו הכל מכנים, על פי מצותה, בשם “סרגי פיליפיץ'”; וכאן הנה הפתעה – מהיכן ואיככה התרגשה פורענות חדשה. מן העיר ליבן כותבים אל ראש־העיר, כי בוריס טימופאיץ' סחר לא בכספו שלו בלבד, וכי יותר משהיה כספו שלו במחזור, היו אלה כספי דודנה הצעיר־לימים, פיודור ליאַמין, וכי את הענין הזה יש לברר ולא להפקירו רק בידיה של קתרינה לבובנה.

משהגיעה ידיעה זו סח עליה ראש המועצה לקתרינה לבובנה ושבוע ימים לאחר־זה באה מליבן אשה ישישה בלוית נער לא־גדול.

– אני, אומרת היא, – שארת־בשר הנני לבוריס טימופאיץ', וזהו דודני פיודור ליאַמין.

קתרינה לבובנה הקבילה את פניהם כראוי.

סרגי השגיח מן החצר באורחים אלה ובקבלת־הפנים שנהגה בהם קתרינה לבובנה, והוא החויר כמו בד.

– מה אתך? – שאלה אותו האדונית בהרגישה כי חרה לו חרון־עד־מות שעה שנכנס בעקבות הבאים, התבונן בהם והתעכב בפרוזדור.

– לא־כלום, – ענה המשרת, ופנה ללכת מן הפרוזדור אל עבר המפתן, – מהרהר אני איזו אשה נפלאה היא זו ליאַמין, – סיים באנחה, וסגר אחריו את הדלת.

– נו, ומה יהיה להבא? – שאל ס"פ את יקתרינה לבובנה, בשבתו עמה בלילה ליד המיחם. – עכשיו, קתרינה אילבובנה, נמצא כי כל העסק שלנו נכשל.

– וכי למה זה נכשל, סריוז’ה?

– יען כי עכשיו תהיה חלוקה, ומה ישאר לנו עוד לנהל במשק ריק?

– ושמא, סריוז’ה, יהיה זה מעט בשבילך?

– אבל לא זאת, לא משום שלי לא יהיה, אלא שהנני מפקפק עכשיו, האם צפוי לנו עוד בכלל איזה אושר בבאות.

– ואיכה זה? מדוע, סריוז’ה, לא צפוי לנו עוד כל אושר?

– יען כי לפי מדת אהבתי לך רוצה הייתי, קתרינה לבובנה, לראותך גברת אמתית, ולא כך סתם, כמו שהיית לפני־כן, – ענה ס"פ. – ועכשיו יוצא ההפך, כי עם התמעטות ההון נאלץ לרדת לדרגה נמוכה יותר אפילו לעומת העבר.

– וכי כל זה נחוץ לי, סריוז’צ’קה?

– אמנם נכון, קתרינה אילבובנה, כי לך עצמך, יתכן, אין כל ענין בזה, אלא שבשבילי, כמו שהנני מכבדך, וכן מחמת עיניהם הרעות של הזרים, אלה הנבלים והמקנאים, יהיה בזה משום מכאוב נורא. עשי כאשר עם לבך, כמובן, אלא שאני כך משיג בשכלי; אף פעם אי־אפשר לי להיות מאושר בתנאים כאלה.

וסרגי המשיך והמשיך לפרוט באזניה של קתרינה לבובנה על פי תוים אלה, כי הנה הפך לאיש אומלל ביותר בגלל פדיה לימין זה, כי על כן עכשיו נמנעה ממנו האפשרות לרומם ולפאר אותה, את קתרינה לבובנה, בעיני מעמד הסוחרים.

סרגי הטה כל פעם את השיחה לכך, כי אלו לא היה פדיה זה, כי עתה היתה יולדת היא, קתרינה אילבובנה, אל בנה למועד תשעת החדשים לאחר אבדן הבעל, וכל ההון היה עובר אליה, ולאשרם לא היה אז כל גבול ומדה.

19.jpg
20.jpg

 

פרק עשירי    🔗

אבל לאחר זה חדל פתאום סרגי מלדבר בענין היורש. ושעה שפסקו הדבורים עליו מפיו של סרגי, ננעץ פיודור ליאַמין במוחה של קתרינה לבובנה ובלבה. אפילו לכדי פיזור נפש הגיעה וכלפי סרגי עצמו נהגה בחוסר אדיבות. אם ישנה היא או יוצאת מן הבית לרגל עסקי המשק, או שהיא עומדת בתפלה, תמיד סובבת מחשבתה על הדבר האחד: “איכה זה? לשם מה עלי לאבד את הוני בגללו? כל־כך הרבה סבלתי, כל־כך הרבה חטאים העמסתי על נשמתי” – מהרהרת קתרינה לבובנה, – “והוא בא הנה ללא כל דאגות וגוזל ממני… ואלו היה זה לכל־הפחות בן־אדם, והלא הוא רק ילד בלבד, נער!”

הגיעו ימים ראשונים של כפור קל. על דבר זינובי בוריסיץ', כמובן, לא נוספו כל שמועות משום מקום. קתרינה לבובנה מתעגלת, יותר ויותר, מהלכת היא שקועה במחשבות; בעיר תופפו על אודותיה בתופים, והתחקו לדעת איך זה ומדוע זה היתה איזמילובה הצעירה עקרה תמיד, וכאלו הוכתה ברזון וכמוש, ולפתע פתאום החלה בטנה תופחת. אותה שעה מטייל לו העלם פיודור ליאַמין, השותף לירושה, לבוש אדרת־סנאים קלה, על פני החצר וּמבקע את הקרח הקרוש על פני הפלגים בחצר.

– הה, פיודור איגנטיץ'! האח, בן־הסוחרים! היתה קוראת לפעמים לקראתו המבשלת אקסיניה בעברה על פני החצר, – וכי נאה לך, בן־הסוחרים, להשתכשך בשלוליות?

והשותף־לירושה, זה המצר לקתרינה לבובנה ולבעל־דברה, מדלג לו כאותו גדי חסר־דאגה, ועוד יותר מזה נטול־דאגה היה בשבתו אל מול הסבתא המפנקת אותו. הוא לא חשב ולא העלה על דעתו, כי חסם חסם בפני מי שהוא את הדרך, או גרע ממנת אשרו של מי שהוא.

לבסוף חלה פדיה במחלת אבעבועות־הרוח, ועליה נוסף עוד כאב־הצטננות בחזה, והנער נפל למשכב. רפאוהו קודם־כל בעשבים ובירק בר, ולאחר־כך שלחו לקרוא לרופא־חולים.

התחיל רופא־החולים לבקר, התחיל לרשום תרופות, התחילו מלעיטים בהן את הנער בשעות קבועות, בידי הסבתא עצמה, או שנתבקשה קתרינה לבובנה לעשות זאת.

– הטריחי עצמך, – היתה אומרת, – קתרינושקה: את חביבה ובעצמך נושאת בעול, בעצמך צופה הנך את יום דינו של אלוהים; אנא, הטריחי עצמך.

קתרינה לבובנה לא היתה מסרבת לבקשת הזקנה, ואם הלכה זו לתפלת־ערבית, להתפלל לשלומו של “השוכב על ערש דוי, למען העלם פיודור”, או שסרה לתפלת מוסף מוקדמת, היתה יושבת קתרינה לבובנה ליד החולה, משקה אותו, ומגישה לו את התרופה במועדה.

וכך הלכה הזקנה לתפלת־ערבית וגם לתפלת־מוסף, בערב חג קרבנה של מגדלינה, ואת קתרינושקה בקשה להשגיח על פדיושקה. ונער, כבר התחיל, אותה שעה, להתאושש.

קתרינה לבובנה נכנסה אל פדיה, והוא יושב לו במטתו עטוף באדרת־הסנאים שלו וקורא בסדור־תפלות.

– מה אתה קורא? – שאלתהו קתרינה לבובנה בשבתה בכורסה.

– על חייהם של הקדושים, אני קורא.

– מענין?

– מענין מאד, דודתי.

קתרינה לבובנה נשענה על זרועה והתחילה מתבוננת בשפתותיו הנעות של פדיה. ולפתע־פתאום, כאלו שדים חרגו מחרצובותיהם, ובבת־אחת תקפוה המחשבות הקודמות על הנער הזה הגורם לה רעה ועל זה שטוב היה אלו לא היה קיים בכלל.

– וכי מה כאן, – הרהרה קתרינה לבובנה לעצמה, – הן חולה הוא; מלעיטים אותו תרופות… והלא הכל יתכן בשעת… מחלה… רק זאת אגיד, כי רופא־החולים לא דייק בתרופתו.

– עליך לקבל עכשיו את התרופה, פדיה?

– הואילי נא, דודתי, – ענה הנער, גמע מן הכף והוסיף: – דברים מענינים מאד, דודתי, כותבים על הקדושים בזה.

– קרא נא, – הפליטה קתרינה לבובנה, וסקרה את החדר במבט קר, שנעצר על החלונות המצוירים מידי הכפור.

– יש לצוות על סגירת החלונות, – אמרה ויצאה אל חדר־האורחים, ומשם אל הטרקלין, ומשם אל חדרה למעלה וישבה לה. חמשה רגעים לאחר כך עלה אליה שותק גם סרגי הלבוש פרוה רומנובית קצרה, ששפתה תפורה בעור־חתול רך.

– האם סגרו את החלונות? – שאלה קתרינה לבובנה.

– סגרו, – ענה סרגי קטועות. הסיר במספרים את הרמץ המפויח מעל פתיל הנר וישב לו אל פי התנור.

השתררה שתיקה.

– האם הפעם לא תגמר תפלת־הערבית במהרה? – שאלה קתרינה לבובנה.

– חג גדול מחר: יתפללו ארוכות, – ענה סרגי.

שוב חלה הפסקה.

– יש לרדת אל פדיה. הוא שם יחידי, – אמרה קתרינה לבובנה וקמה ממקומה.

– יחידי? – שאל אותה סרגי, והביט בה מבעד למצחו.

– יחידי, – ענתה היא לו בלחש, – וכי מה?

וּבין עין לעין כאלו חלפה איזו חכת־בזק, – ואולם איש מהם לא הוסיף עוד מלה אחת באזני חברו.

קתרינה לבובנה ירדה למטה, עברה על פני החדרים הריקים: דומיה בכל מקום; הנרות דולקים בלאט; על פני הקירות השתרע צל שלה עצמה: החלונות המוגפים על תריסיהם הזילו את כפורם וכאלו בכו. פדיה יושב וקורא. בראותו את קתרינה לבובנה אמר רק זאת:

– דודה, קחי את הספר הזה, ותני לי את השני, זה שעל יד האיקונין.

קתרינה לבובנה עשתה את בקשת דודנה והגישה לו את הספר.

– האם לא תרדם קצת, פדיה?

– לא, דודתי, אני אחכה לסבתא.

– ולמה תחכה לה?

– היא הבטיחה לי פרוסה מלחם־הקודש של תפלת־הערבית.

קתרינה לבובנה החוירה פתאום, ילדה שלה עצמה זע שם בבטנה בפעם הראשונה.

וכאלו קור עבר את לבה. רגע אחד עמדה באמצע החדר ויצאה, כשהיא משפשפת את ידיה הצוננות.

– נו! – לחשה בהכנסה בחשאי לחדר־משכבה ומצאה את סרגי יושב אל פי התנור כמקודם.

– מה? – שאל סרגי בקול נמוך וכעכע.

– הוא יחידי.

סרגי השפיל את עיניו והחל נושם בכבדות.

– נלך, – אמרה קתרינה לבובנה בפנותה בשצף אל עבר הדלת.

סרגי הסיר במהרה את מגפיו ושאל:

– ומה צריך לקחת?

– לא כלום, – ענתה לו בנשימה קלה אחת קתרינה לבובנה והוליכתו אחריה בדומיה ובשלוב הידים.

21.jpg
22.jpg

 

פרק אחד־עשר    🔗

הנער החולה נתחלחל והפיל את ספרו על ברכיו, משנכנסה אליו קתרינה לבובנה בפעם השלישית.

– מה לך, פדיה?

– הה, נבהלתי משום־מה, דודתי, – ענה הוא, חייך בחרדה, ונלחץ אל זוית המטה.

– ולמה זה נבהלת?

– וכי מי זה הלך בעקבותיך, דודתי?

– היכן? איש אינו בא אחרי, חביבי.

– איש אינו בא?

הנער זע אל מרגלות המטה, כיוון את עיניו, הביט בדלת שדרכה נכנסה הדודה, ונרגע.

– ודאי, נדמה היה לי כך, – אמר הוא.

קתרינה לבובנה עמדה שעונה אל הדופן אשר למראשות־המטה של דודנה.

פדיה הביט בפני דודתו והעיר לה, כי משום־מה היא נראית חוורת מאד.

כתשובה על הערה זאת השתעלה קתרינה לבובנה שעול במזיד ובצפיה רבה הביטה אל עבר הדלת של הטרקלין. שם חרק לאטו קרש אחד מקרשי הרצפה.

– על חייו של המלאך הקדוש פיודור סטרטילט, שבשמו כנו אותי, הנני קורא עכשיו, – כמה השתדל קדוש זה לעשות את רצון האלוהים.

קתרינה לבובנה עמדה ושתקה.

– רוצה את, דודתי, שבי נא, ואני אקרא בפניך עוד הפעם? – התרפק עליה הדודן.

– חכה נא, הנה תיכף, רק אתקן את הנר בטרקלין, – ענתה קתרינה לבובנה ויצאה בצעד נחפז.

בטרקלין התלחשו לחש חרישי ביותר, אלא שלחש זה הגיע, מכוח הדממה השלמה, אל אזנו הרגישה של הילד.

– דודתי, מה נעשה שם? עם מי את מתלחשת כך? – קרא הנער, שדמעות עמדו בגרונו. בואי הנה, דודתי: אני מפחד, – קרא שוב, בקול רווּי דמעות יותר, והוא שמע שקתרינה לבובנה קראה מן הטרקלין “נוּ”, קריאה שהנער יחס אותה לעצמו.

– למה תפחד? – שאלה אותו קתרינה לבובנה בקול צרוד משהו, בהכנסה בצעד נמרץ ונועז ועמדה ליד מטתו באופן כזה, שדלת הטרקלין היתה מוסרת מעיני החולה על־ידי גופה. – שכב לך, – אמרה לו מיד אחרי זה.

– איני רוצה, דודתי.

– לא, פדיה, שמעני נא, שכב… הגיעה השעה… שכב, – חזרה ואמרה קתרינה לבובנה.

– מה זה אתך, דודתי?! הן איני רוצה לגמרי.

– לא כי, אתה שכב, שכב, – דברה קתרינה לבובנה בקול שנשתנה שוב והיה בלתי־תקיף – אחזה בו מתחת לבית־שחיו והשכיבה אותו למראשות המטה.

אותו רגע צעק פדיה צעקת־טרוף: הוא הבחין בהכנס סרגי החיוור והיחף.

– נו, מהר; השגח שישכב מתוח לכל ארכו, ושלא יפרפר!

סרגי אחז בידיו ורגליו של פדיה, וקתרינה לבובנה כסתה בתנועה אחת את פניו הילדותיים של האומלל בכר־נוצות גדול והיא עצמה גהרה עליו במלוא חזה המוצק והכבד.

משך אַרבעה רגעים היתה שתיקת–מות.

– הוא נסתיים, – לחשה קתרינה לבובנה, וברגע שקמה מעליו כדי להחזיר את הסדר, נזדעזעו קירות הבית השקט, אשר כסה כבר על כל־כך הרבה פשעים, מדפיקות מחרישות אזנים: החלונות קרטעו, הרצפות התנודדו, שרשרות העששיות התלויות רעדו ורטטו בדמות צללים דמיוניים על גבי הקירות.

סרגי נרעש והתחיל בורח במלוא הכוח שברגליו; קתרינה לבובנה רצה אחריו. והרעש וההמולה רדפו אחריהם, ונדמה היה, כאלו כוחות שטניים קרקרו את הבית הפושע עד היסוד.

קתרינה לבובנה חששה, כי סרגי נרדף־הפחד, יצא אל החצר ויגלה מרוב בהלתו את פשעו; אולם הוא רץ ישר לעלית־הגג.

ברוצו במעלה המדרגות בחושך, נתקל סרגי בדלת הפתוחה־למחצה שחבטה במצחו והוא מעד ונתגלגל למטה, כשדעתו טרופה עליו מפחד שבאמונה־תפלה.

– זינובי בוריסיץ‘! זינובי בוריסיץ’! – למלם בגלשו עם הראש למטה ובגרפו אחריו את קתרינה לבובנה, שהפיל אותה מעל רגליה.

– הנה זה עבר וחלף מעלינו ובידו לוח־ברזל, הנה, הנה הוא עוד הפעם! אוי ואבוי לי! – צעק סרגי, – רעם רועם, ושוב רעם.

עכשיו ברור היה מאד, כי ידים רבות דופקות בכל החלונות מן החוץ, ומי שהוא דוחק בדלת.

– טפש! קום, טפש! – גערה בו קתרינה לבובנה ובאמרה זאת רצה ביעף אל פדיה, הניחה את גלגלתו המתה במצב טבעי ביותר של אדם ישן על הכר, וביד אמיצה פתחה את הדלת, שהמון עם רב נדחק אליה.

המחזה היה איום ונורא. קתרינה לבובנה הביטה מעל להמון, שהתקיף את המעקה וראתה כי מעל לגדר הגבוהה מטפסות ועוברות חבורות חבורות של אנשים זרים, ודבורו של הקהל בחוץ עומד כמו אנחה.

לא הספיקה קתרינה לבובנה להשיג ולהבין מהו הדבר, וכבר דחק אותה הקהל אשר מסביב אל המעקה, והוא פורץ ובא אל תוך החדרים.

23.jpg
24.jpg

 

פרק שנים־עשר    🔗

והנה איך ובאיזה אופן נתרחשה כל המהומה הזאת: לשעת תפלת־הערבית לקראת חג השנים־עשר מתאסף ובא קהל רב אל כל הכנסיות, ואפילו בעיר מחוז זו, שהיא עיר גדולה למדי ובעלת תעשיה, שבה גרה קתרינה לבובנה, ומה גם בכנסיה זאת, שבה עורכים מחר את טכס הקרבן, – לא נשאר מקום פנוי, אפילו בחצר, מרוב הצפיפות. כאן שרים, כרגיל, משוררי הכנסיה, בני הנוער ממעמד הסוחרים, ומנצח עליהם ראש־מקהלה של חובבי האמנות הווקלית.

הקהל שלנו דתי הוא, שוקד על תפלה בכנסיה, ועם כל זה הרי הוא גם קהל חובב אמנות, לפי דרכו; תפארת הכנסיה ושירתו המאורגנת של עוגב הן אצלו מן התענוגים הנעלים והצרופים ביותר. במקום ששרים משוררים, שם מתאספת ובאה כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר, וביחוד הנוער ממעמד הסוחרים: משרתים, שוליות של בעלי־מלאכה ופועלים מבתי־החרושת, והבעלים עצמם עם בנות־הזוג שלהם – כולם נדחקים אל בין כתלי כנסיה אחת; כל אחד רוצה לעמוד לכל הפחות בפלוש, להקשיב, ולוּ מתחת לחלון, בשרב קיץ או ביום של כפור צורב, היאך נוגנת האוקטבה, והטנור הגא מסלסל את הפתיחות כיד הקפריסה הטובה עליו.

בכנסיה, שבית איזמילוב היה מתפלל בה, הוקם מזבח לכבוד הכנסת האיקונין של העלמה הקדושה, וע"כ מכונסים היו בני־הנעורים בערב אותו חג, בו בזמן עצמו שארע המאורע עם פדיה, בכנסיה הזאת, וכשנתפזר ההמון בסאון סואן, המשיך להתוכח על סגולותיו של הטנור המהולל ועל כשלונותיו המקריים של הבס, המפורסם גם הוא.

אבל לא את כולם ענינו שאלות ווקליות אלו: היו בתוך ההמון גם אנשים שהתענינו בשאלות אחרות.

– הנה, חבריא, דברים מפליאים מספרים על אשת איזמילוב הצעירה, – פתח ואמר, בעברם על פני בית איזמילוב, מכונאי צעיר אחד, שהובא מפטרבורג על־ידי סוחר אחד כדי לעבוד בטחנת־הקיטור שלו. – מספרים, – אמר הוא, – כי היא משתעשעת עם המשרת סריוז’ה כל היום בשעשועי עגבים.

– מן המפורסמות הוא, – ענה אחד בעל פרוות־כבשים שהיתה מצופה באריג־ננקה כחול, – גם היום, להוי ידוע, לא היתה בכנסיה.

– מה לה ולכנסיה? אשת־נווּלים זו משוקצת עד כדי כך, שאינה חוששת עוד, לא מפני האלוהים, לא מפני המצפון ואף לא מפני הבריות.

– אכן, אור מבהיק בחלונותיהם, – אמר המכונאי בהראותו על פס מואר אחד הבוקע מבין התריסים.

– הצץ נא בסדק, וראה מה נעשה שם? – ציצו כמה קולות.

המכונאי נשען על כתפי שני חברים וברגע שכיוון את עיניו אל פתח התריסים, קרא בגרון:

– אחי שלי, האהובים! חונקים כאן, חונקים את מישהו, חונקים!

המכונאי דפק באגרופיו דפיקות מיואשות בתריס. כעשרה אנשים עשו כמוהו, התרוממו אל מול החלונות ודפקו באגרופיהם.

ההמון הלך וגדל מרגע לרגע, וכך התחולל ויהי כעין מצור על בית איזמילוב.

– בעצמי ראיתי, בעיני שלי ראיתי, – הצביע המכונאי על פדיה המת, – הילד הוכרע במטתו ושניהם חנקוהו.

את סרגי לקחו למשטרה עוד באותו ערב, ואת קתרינה לבובנה הכניסו לחדרה העליון והעמידו שני שוטרים בפתחו.

בבית איזמילוב שרר קור ללא־נשוא; את התנורים לא הסיקו, הדלת לא נסגרה אף לרגע; המון צפוף וסקרני אחד בא במקומו של המון שהלך. כולם באו להתבונן בפדיה המוטל בארונו, ובארון השני, הגדול, שמכסהו עטוף היטב בתכריכים רחבים. על מצחו של פדיה מונח היה זר של אטלס לבן, שכיסה על החתך האדום, שנשתייר לאחר שנתחו את גלגלתו. הנתוח הרפואי מטעם המשטרה קבע, כי פדיה מת מיתת חניקה. סרגי, שהוצג בפני גופתו, ובשמעו את דבריו הראשונים של הכומר על יום הדין הנורא ועל העונש הצפוי לו על חטא שאינו מודה בו, פרץ בבכי והודה בגלוי־לב לא רק ברצח של פדיה, אלא בקש לחפור ולגלות את גופתו של זינובי בוריסיץ', שנקברה ללא טכס של קבורה, את גופת בעלה של קתרינה לבובנה, שנקברה בתוך חול יבש ולא נרקבה עוד לגמרי. הוציאו אותה והניחוה בארון גדול. ושותף לשני פשעיו אלה, הצביע סרגי למגנת לבו של הכלל, הלא היא האדונית הצעירה. קתרינה לבובנה ענתה על כל השאלות: “איני יודעת מאומה”. ואת סרגי אלצו להוכיח הכל בדרך של זהוי ועדות פנים־אל־פנים. בשמעה את ודוייו, הביטה בו קתרינה לבובנה בתמהון אלם, אבל בלי כל זעם, ולאחר כך אמרה בשוויון נפש:

– אם היה ברצונו הטוב להתודות על כך, לי אין עוד מה להתעקש: הרגתי.

– אבל לשם מה? – שאלו אותה.

– למענו – ענתה היא, והצביעה על סרגי שעמד חפוי־ראש.

את הפושעים כלאו בבית־סוהר, ואת המשפט, שמשך את תשומת לבו של הכלל ואת כעסו, סימו במהרה. בסוף פברואר הודיעו לסרגי ולאלמנתו של הסוחר בעל הגילדיה השלישית, לקתרינה לבובנה, בבית־הדין לפשעים פליליים, כי הוחלט להענישם עונש של מלקות פומביות בככר־המסחר שבעירם, ולשלח לאחר־כך את שניהם לעבודת־פרך בארץ גזירה. בראשית מרץ, בבוקרו של יום כפור, מנה התלין את המנין הקבוע של צלקות־תולע על גבה הלבן והערום של קתרינה לבובנה, ואחר כך הצליף את המנה המגיעה על גבו של סרגי והטביע בחותם המלך שלשה אותות של אסיר בפניו היפים.

כל אותו זמן עורר משום־מה סרגי רגשי־השתתפות יותר משעוררה קתרינה לבובנה. מלוכלך ופצוע עד דם, כשל ומעד ברדתו מעם הגרדום השחור, ואלו קתרינה לבובנה ירדה שאננה, ורק התאמצה, שהכתונת הגסה ומעיל האסירים הקשה לא יגעו בגבה הנקוב.

אפילו בבית־החולים של בית־הסוהר, שעה שהגישו לה את תינוקה, לא אמרה אלא זאת: “סלקוהו מכאן!” הפכה את פניה אל הקיר, בלי כל גניחה, ללא כל קובלנה, והשתרעה על הספסל הקשה וגבה למעלה.

25.jpg
26.jpg

 

פרק שלשה־עשר    🔗

פלוּגת־האסוּרים שלתוכה נקלעו סרגי וקתרינה לבובנה, יצאה לדרך־העונשין שעה ששרר אביב רק לפי הלוח, ואלו השמש, לפי הפתגם העממי, “הזהירה באור בהיר, אבל לא חממה את האויר”.

את תינוקה של קתרינה לבובנה מסרו לידיה של הזקנה, אחותו של בוריס טימופאיץ'. וכיון שנחשב בן חוקי לבעלה ההרוג של הפושעת, נשאר התינוק יורש יחידי לכל הרכוש של בית איזמילוב. קתרינה לבובנה היתה שבעת־רצון מזה והפקירה את בנה מתוך שויון־נפש גמור. אהבתה את אב הילד, כאהבתן של נשים אחוזות תאוה מופרזת, לא התיחסה במאום אל התינוק עצמו.

אגב, לגביה לא היה בנמצא לא אור ולא חושך; לא רע ולא טוב; לא שעמום ולא חדוה; היא לא הבינה דבר, לא אהבה איש, ואף את עצמה לא אהבה. היא חכתה רק בקוצר־רוח שהפלוגה תצא לדרך, כי על כן קוה קותה להפגש שם שוב עם סריוז’צ’קה, ובתינוקה לא הרהרה אפילו שעה קלה.

תקווֹתיה של קתרינה לבובנה לא הכזיבוה. סרגי הכבול בכבלים כבדים, והטבוע בחותם המלך, יצא בקבוצה אחת אתה משערי בית־הסוהר.

לכל מצב נתעב מתרגל, לפי האפשר, האיש, ובכל מצב הוא שומר, לפי האפשר, על סגולתו לשאוף אל חדווֹתיו הדלות; ואולם קתרינה לבובנה לא היתה צריכה אפילו להתאים עצמה: היא רואה שוב את סרגי, ובחברתו גם בדרך הענשים פורח האושר למענה.

דברי חפץ יקרים מעטים מאד לקחה עמה קתרינה לבובנה בשק־הבד המגוון, ופחות מזה כסף במזומנים.

וגם את אלה, חלקה, עוד לפני שהגיעו לניז’ני, בין השוטרים המלוים, במחיר מתן אפשרות ללכת בשורה אחת עם סרגי בדרך ולעמוד עמו שעה קלה באופל הלילה בפנה קרה של הפרוזדור הצר בתחנת האסירים.

אולם ידידה של קתרינה לבובנה הטבוע בחותם המלך היה משום־מה מאד בלתי אדיב כלפיה. כל מה שאמר לה דומה כאלו גזירה גזר; את הפגישות החשאיות אתה, שתמורתן היתה היא נותנת את הפרוטה הנחוצה לה מכיסה המצומק, בלי שתאכל ובלי שתשתה, לא הוקיר ביותר ולא פעם היה סח לה:

– במקום שתצאי לשפשף יחד אתי את קרנות הפרוזדור, מוטב שתעניקי לי את הכסף שהענקת לשוטר.

– בסך־הכל רבע רובל נתתי לו, סריוז’נקה, – היתה מצטדקת קתרינה לבובנה.

– ורבע רובל לא כסף הנו? וכי מטבעות רבות מצאת כבר בדרך? אבל לבזבז בזבזת, בודאי, לא מעט.

– בזכות כך, סריוז’ה, הן התראינו.

– וכי קלה פגישה זו, ואיזו חדוה בכך, להתראות לאחר ענויים כאלה! את חיי אני מקלל, וכל שכן את הפגישה.

– ואולם לי, סריוז’ה, הינו־הך: ובלבד שאפגש ואראה אותך.

– שטויות הם כל הדברים האלה, – ענה סרגי.

קתרינה לבובנה היתה נושכת לפעמים את שפתיה עד דם למשמע מענה כזה, ולפעמים נתקשרו בעיניה הבלתי־דומעות כעס ועלבון באפלת הפגישות הליליות; אבל את הכל נשאה, על הכל שתקה ובקשה להשלות את עצמה. ובאופן כזה, ביחסים חדשים כאלה, בינה לבינו, הם הגיעו ובאו לניז’ני־נובגורוד.

כאן התחברה פלוגתם עם פלוגה אחרת שהלכה לסיביר בכביש המוליך ממוסקבה.

בפלוגה גדולה זאת, בין המון־העם הרב במחלקת הנשים, היו שתי נשים מענינות: האחת – החילת פיונה ירוסלב, אשה נפלאה, משופעת בשר, בעלת קומה גבוהה, בעלת צמה שחורה ועבה, ועינים חולמות מצבע הערמון, מצועפות על־ידי ריסים צפופים כמו בצעיף מסתורי; השניה – בלונדית חדת־פנים, בגיל שבע־עשרה, בעלת שער ורוד ועדין, פה זעיר, גומות בלחיים הרעננות ותלתלים זהובים־לבנבנים, שהיו חורגים בכוח של קפריסה מתוך סודר־האסירים המנומר וגולשים על מצחה. את הנערה הזאת קראה הפלוגה בשם סוֹנטקה. היפהפיה פיונה היתה בעלת מזג רך ועצלני.

בפלוגה ידעו אותה כולם, ואף אחד מהגברים לא שמח במיוחד אם זכה ונשא חן אצלה, כשם שאיש לא הצטער בראותו שאותה הצלחה האירה לאחר, שבקש זאת ממנה.

– הדודה פיונה היא אצלנו אשה טובת־לב ביותר, ואין איש נפגע ממנה, – התלוצצו האסירים פה אחד.

ואולם סונטקה היתה מסוג אחר לגמרי.

עליה אמרו:

– צלופח: מתפתל סמוך לידים, אבל אינו ניתן לתפיסה באצבעות.

סונטקה היתה בעלת טעם, הקפידה מאד בבחירת ידידים ולפעמים אפילו החמירה מאד בבחירתה; היא רצתה שאת התשוקה יביאו לה לא בצורת פטריה טפלה, אלא בצרוף תבלין חריף ומגרה, ביסורים ומתוך קרבנות; ואלו פיונה היתה הפשטות הרוסית כשלעצמה, זו המתעצלת אפילו לומר למי שהוא: “כלך לך מכאן!” והיודעת רק זאת, שהיא נקבה.

הופעתן של שתי נשים אלו, בפלוגה אחת עם סרגי וקתרינה לבובנה, – נשאה בחובה בשביל זו האחרונה תוצאה טרגית.

27.jpg

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

כבר בימים הראשונים של המסע המשותף של הפלוגה המאוחדת מניז’ני לקזן התחיל סרגי לחזר באופן נראה־לעין אחרי אשת־החיל פיונה, ולא לשוא עמל. היפהפיה המרושלת פיונה לא הוגיעה את סרגי, כמו שלא הוגיעה, מחמת טוב־לבה, שום אדם אחר. בתחנה השלישית, או הרביעית, קבעה לעצמה קתרינה לבובנה, בעזרת שוחד, ראיון עם סריוז’צ’קה בדמדומים המוקדמים, והריהי שוכבת ולבה ער: מחכה היא, שהנה־הנה יכנס השומר, ידחוף אותה בחשאי וילחש: “מהרי ורוצי”. והנה נפתחה הדלת פעם, ואיזו אשה חמקה מהן אל המסדרון; נפתחה הדלת עוד פעם, ושוב קפצה מן המשכב אסירה אחרת וגם היא נעלמה בעקבות השומר; ולבסוף משכו את האדרת, שבה התכסתה קתרינה לבובנה. האשה הצעירה התרוממה בחפזון מן המשכב הגדוש גופות של אסירות, הטילה את האדרת על כתפיה ודחפה את השומר שעמד ממולה.

כשעברה קתרינה לבובנה על פני המסדרון, נתקלה רק במקום אחד, שהיה מואר בפנס עיוור, בשנים או שלשה זוגות, שנזהרו שלא ישגיחו בהם מרחוק. כשעברה קתרינה לבובנה על פני תא הגברים, הגיע לאזניה, מבעד לאשנב, הקרוע בדלת, קול צחוק עצור.

– ראי, הנה שם, מתעלסים, – הרטין השומר לקתרינה לבובנה, אחז בכתפיה, ודחף אותה אל זוית והסתלק.

קתרינה לבובנה מששה בידה את הבגד העליון ואת הזקן; ידה השניה נגעה בפנים חמות של אשה.

– מי כאן? – שאל סרגי בקול נמוך.

– ואתה, מה אתה עושה כאן? מי כאל על ידך?

קתרינה לבובנה מרטה את הצניף מראש יריבתה. זו השתמטה מידיה, פתחה בריצה, נתקלה במישהו בפרוזדור, ונעלמה.

מתא הגברים בקע קול צחוק מלוכד.

– רשע מרושע שכמותך! – לחשה קתרינה לבובנה וסטרה לסרגי על פניו בקצות הצניף שמרטה מעל ראשה של ידידתו החדשה.

סרגי כמעט שהרים את ידו, אלא שקתרינה לבובנה חמקה בקלות על פני המסדרון ונגשה אל דלת תאה. הצחוק מתא הגברים חזר בעקבותיה בקול רם כל־כך, שהשומר התורני שעמד באדישות מול הפנס וירק יריקות אל חרטום מגפו, הרים את ראשו ונהם:

– ששש!

קתרינה לבובנה עלתה על משכבה בשתיקה ושכבה ערה עד אור הבוקר. היה עם לבה לאמור: “הלא איני אוהבת אותו”, והרגישה שהיא אוהבת אותו ביתר להט, ביתר שאת. והנה מצטייר לנגד עיניה, מצטייר והולך, איך רטטה כף ידו מתחת לראשה של ההיא, איך חבקה ידו השניה את כתפיה החמות. האשה המסכנה התיפחה בבכי והפצירה בלי־כונה באותה כף־יד, שתהיה מונחת ברגע זה מתחת לראשה ושידו השניה תחבק את כתפיה הרועדות ברעד היסטרי.

– החזירי לי, אף־על־פי־כן, את צניפי, – אכפה עליה בבוקר החילת פיונה.

– אַ, האַת היא?…

– החזירי, בבקשה!

– ולמה את מפרידה בין הדבקים?

– וכי במה אני מפרידה ביניכם? וכי איזו אהבה יש כאן, או איזה ענין באמת, שכדאי לכעוס?

קתרינה לבובנה הרהרה רגע, ולאחר זה שלפה מתחת לכר את הצניף שמרטה בלילה, זרקה אותו לעבר פיונה, והפכה את פניה אל הקיר. או אז הוקל ללבה.

– טפו, אמרה לעצמה, – האומנם קנא קנאה אל עריבה צבועה זו? תלך לה לאבדון! הן גועל־נפש הוא להתחרות בה.

– ואת, קתרינה לבובנה, הנה מה, – אמר סרגי בצעדם בדרך למחרתו, – הביני, בבקשה, כי קודם־כל אינני כאותו זינובי בוריסיץ' אצלך, ושנית, גם את אינך עכשיו אותה סוחרת רבתי שהיית: אל תתיהרי, בבקשה ממך. קרני עזים אינן בגדר מסחר אצלנו.

קתרינה לבובנה לא ענתה דבר על כך, ובמשך שבוע הלכה ליד סרגי ולא החליפה עמו לא הגה ולא מבט. כנעלבת, עמדה ברוגזה ולא יזמה את הפנייה הראשונה לקראת פיוס בריב ראשון זה עם סרגי.

ובינתים, בזמן שקתרינה לבובנה רגזה על סרגי, התחיל סרגי מפרכס ומשעשע את סונטקה הלבנבנה, או שהוא מברכה בברכת “כבוד יחיד ומיוחד”, או שהוא מחייך אליה, או נוהג לחבק אותה עם כל פגישה, ללחוץ אותה אל חיקו. קתרינה לבובנה רואה בכל אלה ולבה מוסיף ומתרתח.

– שמא עלי להתפיס אתו, מה? – שוקלת קתרינה לבובנה בדעתה, כשהיא מועדת ואינה חשה בקרקע שמתחת לרגליה.

אבל לגשת ראשונה ולהתפיס עכשיו, אין הגאוה נותנת, ויותר מאשר קודם־לכן. ואותה שעה מוסיף סרגי ונטפל ללא הפוגות אל סונטקה. והכל רואים שסונטקה היהירה, שהיתה מתפתלת כצלופח, זו שאינה ניתנת לתפיסה ביד, היתה משום־מה נוחה לפתע־פתאום.

– הנה התאוננת עלי, – אמרה פעם פיונה לקתרינה לבובנה, – ואני מה עשיתי לך? מקרה היה אצלי וכבר חלף. ואולם על סונטקה עליך לשים עין.

“לעזאזל זו גאותי; עלי להתפיס עוד היום” – החליטה קתרינה לבובנה, שכבר הרהרה רק בדבר האחד, באיזו זריזות לגשת אל המעשה. ממצב קשה זה חלץ אותה סרגי עצמו.

– אילבובנה! – קרא הוא בשעת הנופש, – צאי נא אלי לרגע הלילה: יש לי ענין.

קתרינה לבובנה שתקה.

– וכי מה, שמא הנך כועסת עדין – ולא תבואי?

קתרינה לבובנה שוב לא ענתה דבר.

אולם סרגי, וגם האחרים, שהתבוננו בקתרינה לבובנה, ראו כי בהתקרבם אל בית התחנה, נדחקה יותר ויותר אל השוטר הראשי ותקעה לידו י"ז פרוטות, שאספה על־ידי פשיטת־יד.

– אני עוד אקבץ נדבות, ואוסיף לך על אלה חמש פרוטות, – הפצירה קתרינה לבובנה.

השוטר שלשל את הכסף לתוך שרוולו ואמר:

– יפה.

כשנגמר משא־ומתן זה, גנח סרגי מרוב התענוג וקרץ לעבר סונטקה.

– האח, את, קתרינה אילבובנה! – אמר וחבק אותה בכניסה על מדרגות בית־החניה. – אין כאשה הזאת, חבריא, בכל העולם אין שכמותה.

קתרינה לבובנה הסמיקה וכאלו נשנקה מרוב אושר.

ושעה שנפתחה בלילה הדלת בחשאי קפצה מיד ויצאה: רועדת היא ומחפשת בידיה את סרגי במסדרון האפל.

– קתיה שלי! – אמר סרגי, וחבק אותה.

– האח, אתה הוא, רשע שלי! – ענתה קתרינה לבובנה מתוך הדמעות ונצמדה אליו בשפתיה.

השוטר התהלך על פני המסדרון ובעמדו היה יורק יריקות אל מגפיו ושוב התהלך. מאחורי הדלתות נחרו אסירים עיפים, עכבר כרסם נוצה, מעבר לתנור. כמתחרים, נסרו הצרצרים וקתרינה לבובנה מתמוגגת עדין מנחת.

אך ההתלהבות רפתה וחלפה והפרוזה הבלתי־נמנעת נתנה את קולה:

– כאב נורא אצלי, החל מן הערקוב ועד לברכים הומות כל עצמותי, – התאונן סרגי, בשבתו עם קתרינה לבובנה על הרצפה בזוית המסדרון.

– ומה יש לעשות, סריוז’צ’קה? – חקרה ושאלה בבקשה חסות מתחת לכנפי בגדו.

– שמא אבקש שישלחוני לבית־החולים בקזן?

– האח, מה אתה סח, סריוז’ה?

– ומה אעשה, אם כואב כל כך, – יקחני השד.

– ואיכה זה, אתה תשאר כאן ואותי יוסיפו וישלחו הלאה?

– ומה יש לעשות? – כל־כך מכרסמות, אני אומר לך. מכרסמות בי השלשלאות, דומה כאלו ננעצות הן והולכות בתוך העצם. או שמא אלבש עוד זוג גרבי־צמר? – אמר סרגי כעבור רגע.

– גרבים? יש אצלי, סריוז’ה, עוד זוג גרבים חדשים.

– האח, לשם מה תעשי זאת? – ענה סרגי.

קתרינה לבובנה לא אמרה יותר מאומה. היא חמקה את התא, הריקה על משכבה את שהיה בילקוטה ושוב קפצה ויצאה בזריזות אל סרגי, ובידיה זוג גרבי צמר עבים וכחולים, תוצרת בולחוב, שחיצים בהירים רקומים בהם מן הצד.

– עכשיו, לא יהיה עוד קשה כל־כך – אמר סרגי בהפרדו מקתרינה לבובנה ובקבלו מידיה את גרביה האחרונים.

קתרינה לבובנה מאושרת היתה, היא חזרה אל משכבה ונרדמה שנה עמוקה.

היא לא שמעה, כי לאחר שנכנסה – יצאה אל המסדרון סונטקה, והיא חזרה משם רק עם אור הבוקר.

וכל הדבר הזה קרה במרחק שתי תחנות בלבד מקזן.

28.jpg
29.jpg

 

פרק חמשה־עשר    🔗

יום קר ועכור. עם רוח זלעפות וגשם מעורב בשלג, פגש את הפלוגה שיצאה משער התחנה המחניקה. קתרינה לבובנה יצאה כשרוחה אמיצה עליה, אבל מיד בעמדה בשורה, נזדעזעה כולה ופניה הוריקו ועיניה חשכו; כל פרקי אבריה כאבו, נחלשו. לעיני קתרינה לבובנה עמדה סונטקה והיא לבושה בגרבי הצמר הכחולים הידועים לה יפה, על חיציהם הבהירים.

קתרינה לבובנה יצאה לדרך נטולת־חיים לגמרי; ורק עיניה בלבד הביטו מלאי חימה בסרגי ולא חדלו.

בתחנה הראשונה נגשה בשלוה אל סרגי. לחשה על אזנו “נבל” באופן בלתי־צפוי ירקה ישר אל בין עיניו. סרגי רצה להתנפל עליה. אלא שמנעוהו מכך.

– חכי, חכי – מלמל וקינח את הרוק.

– לא דבר קטן הוא; אעפי"כ היא מתנהגת עמך בעוז־נפש! – התגרו האסירים בסרגי, ובצחוק עליז־במיוחד השתפכה סונטקה.

מזמה קטנה זאת, שסונטקה נתנה לה את ידה, היתה לגמרי לפי טעמה.

– אכן, זה לא יעבור סתם כך, – איים סרגי על קתרינה לבובנה.

עיפה ויגעה ממזג־האויר הרע ומן ההליכה, ישנה קתרינה לבובנה בנפש רצוצה ובחרדה כל הלילה על משכבה בבית־התחנה החדש, ולא שמעה היאך נכנסו שני גברים אל קסרקטין־הנשים.

עם כניסתם קמה סונטקה בלי אומר ודברים, הצביעה על קתרינה לבובנה, ושוב שכבה והתעטפה באדרתה.

עם הרף־עין אחד פרחה אדרתה של קתרינה לבובנה וכסתה את ראשה, ועל גבה, שהיה מכוסה רק כתונת גסה, הצליף בכוח־אכרים קצהו העבה של חבל, שהיה קלוע כפול שנים.

קתרינה לבובנה זעקה, אבל את קולה לא שמעו מתחת לאדרת, שעטפה את ראשה. היא פרכסה ובקשה לחרוג, אבל ללא הצלחה: על כתפיה ישב אסיר חסון־גוף ורתק בעצמה רבה את ידיה.

– חמשים, – מנה לבסוף קול אחד, שלא קשה היה להכיר בו את קולו של סרגי, והאורחים הליליים נעלמו בבת־אחת אל מעבר לדלת.

קתרינה לבובנה גלתה את ראשה וקפצה על רגליה: איש לא היה עוד; רק מרחוק חלחל צחוקו של מישהו מתחת למעיל. קתרינה לבובנה הכירה את צחוקה של סונטקה.

עלבון זה עבר כל מדה; ועבר כל מדה גם רגש הטינה, שהתקשר אותו רגע בלבה של קתרינה לבובנה.

מתוך טרוף־חושים התפרצה קדימה ומתוך הטרוף נפלה אל זרועותיה של פיונה, שהושיטה אותן לקראתה.

על חזה המלא של פיונה, שהשתעשעה זה מקרוב במתיקות הנאפוף עם מאהבה הבוגד של קתרינה לבובנה, שפכה זו עכשיו בבכי את צערה הקשה מנשוא, וכמו תינוק בחיק אמו, כן נלחצה אל חיק יריבתה הטפשה והרכרוכית.

הן היו עכשיו שוות: שתיהן שוות במחירן ושתיהן נעזבו.

הן היו שוות!… פיונה הנכנעת לכל מקרה, וקתרינה לבובנה אשר גלגלה דרמה של אהבים!

אל לבה של קתרינה לבובנה, דרך־אגב, לא פגע עוד כל עלבון; היא שפכה את דמעותיה, קפאה כמו אבן, וּבשלוה של בול־עץ, התכוננה לקראת המפקד.

התוף מתופף: תח־תררח־תח; אל החצר נמלטים האסירים הכבולים והבלתי־כבולים. גם סרגי, גם פיונה, גם סונטקה, גם קתרינה לבובנה, וגם הפולני הקשור בשלשלת אחת עם הטטרי.

כולם נצטופפו, לאחר־מכן עמדו איך־שהוא בשורה ויצאו לדרך.

אכן, תמונה שדודת־נחמה היא זו: קומץ אנשים המנותקים מגוף העולם ונטולים כל צל של תקוה לעתיד טוב יותר, בוססים ברפש שחור וקר בדרך לא־סלולה. מסביב הכל מכוער עד לזועה, בוץ ללא־קץ, שמים אפורים, אילנות בשלכת עומדים רטובים ובין ענפיהם הפרועים – עורב סמור־נוצות. והרוח הנה היא גונחת, הנה היא זועפת, והנה נוהמת ושואגת.

מתוך צלילי־גהינום הללו, הטורפים את הנשמה, המשלימים את כל מוראה של התמונה הזאת, כמו עולים ומגיעים אל האוזן דברי־עצתה של אשת איוב, בת התנ"ך: “ברך אלהים ומות”.

וכל שאינו רוצה לרדת אל סוף דעתן של מלים אלו, מי שמחשבת המות אינה שובה את לבו גם במצב עצוב זה, אלא מבהילה אותו, – איש זה צריך שיחריש את נהם הקולות האלה בדבר־מה איום יותר. ואת הדבר הזה מבין יפה האדם הפשוט: הוא מתיר אז מחרצובותיה את כל פשטותו החייתית, מתחיל להשתטות ולהתעלל בעצמו, באנשים, ברגשות, ומי שהנו בלתי־עדין גם בלאו הכי נעשה אותה שעה רשע מרושע.

– וכי מה אתך, בת־הסוחרים? העדין שאננותך טובה עליך? – שאל סרגי בעזות־מצח את קתרינה לבובנה, מיד בעזוב הפלוגה מאחורי הגבעה הרטובה את הכפר, שבו לנה.

ובדברו זאת פנה מיד אל סונטקה, כסה אותה בכנף מעילו והתחיל לשיר בקול פלצט גבוה:

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן, בַּצֵּל, נִרְאֶה רֹאשׁ אַדְמוֹנִי.

אֵינֵךְ יְשֵׁנָה, נְצוּרַת־הַלֵּב, אֵינֵךְ יְשֵׁנָה, בַּת־עִצְבוֹנִי,

בְּכַנְפֵי בִּגְדִי אֲכַסֵּךְ, עַיִן לֹא תְשׁוּרֵךְ.

בדברי־שיר אלה חבק סרגי את סונטקה ונשק לה בקול רם לעיני כל הפלוגה…

קתרינה לבובנה הביטה בכל אלה ולא ראתה: היא הלכה לה כהלך אדם שאין בו עוד רוח חיים.

הכל התחילו דוחפים אותה ומראים לה, היאך משחית סרגי את דרכיו עם סונטקה.

היא היתה אז נושא הקלוסים.

– אל תגעו בה, – הגנה עליה פיונה, שעה שנסה מישהו מן הפלוגה ללעוג לקתרינה לבובנה הכושלת בהלוכה. – וכי אינכם משגיחים, שדים, שהאשה חולה לגמרי?

– ודאי הרטיבה את רגליה הרכות, – התבדח אסיר צעיר.

– ברור, נצר מגזע סוחרים היא; חנוך מעודן, – ענה סרגי.

– מובן, אלו לכל הפחות היו לה גרבים חמים: כי עתה עוד אפשר היה לשאת זאת, – המשיך הוא.

קתרינה לבובנה דומה כאלו נתעוררה מן השנה.

– נחש מתועב! – הפליטה מתוך רתחה: – לגלג, נבל, לגלג!

– לא, לא לשם לעג, אשת־סוחרים שלי, אלא שסונטקה הנה מוכרת עכשיו זוג גרבים הראויים עוד לשמוש, ואני הרהרתי בלבי: שמא תקנה אותם, סתם כך, אשת־הסוחרים שלנו.

הקהל צחק, קתרינה לבובנה צעדה כצעוד מכונה מכוונת.

מזג־האוויר הוסיף והשתולל: מן העננים האפורים, שכסו את פני השמים, התחיל יורד שלג, ופתיו רטובות. והוא נמס מיד עם מגעוֹ בקרקע ומרבה את הרפש הדביק. לבסוף נראה פס עופרת אפל: את קצהו השני אי־אפשר היה לראות. זה הפס – נהר וולגה הוא. על פני הוולגה מהלך רוח חזק ומרדף הלוך וחזור את הגלים האפלים המתרוממים לאט ולועותיהם פעורים לרוחה.

פלוגת האסירים הרטובים והקפואים מקור התקרבה לאט אל החוף, עמדה וחכתה לבוא דוברה.

והנה הגיעה הדוברה הקודרת, הרטובה כולה; השוטרים ערכו את סדר האסירים.

– על ספונה של דוברה זאת, אומרים, יש מי–שהוא המוכר וודקה! – העיר אחד האסירים, שעה שהפליגה הדוברה ופתותי שלג רטוב יורדים עליה, והיא מתנועעת והולכת על דבשות גלי הנהר השוטף.

– כן, עכשיו דוקא, אין לקפח את הרגע, – קרא סרגי כשהוא רודף את קתרינה לבובנה לשמחת לבה של סונטקה, ואמר: הבי־נא, אשת־סוחרים, וכבדי אותי בוודקה, בגין הידידות הישנה. אל נא תקפצי את ידך. זכרי, אהובתי, את אהבתנו הקודמת, היאך התהוללנו אתך יחד, חדות־נפשי, היאך ישבנו יחד בלילות סתיו ארוכים, היאך לוינו את קרוביך ללא כמרים וללא דיאקונוסים אל מנוחת עולמם.

קתרינה לבובנה רעדה כולה מקור, ומלבד הקור, שחדר אל מתחת לשמלתה הרטובה עד לעצמותיה, התחולל עוד משהו אחר באורגניזם של קתרינה לבובנה.

ראשה בער כאש; אישוני עיניה מורחבים היו, וברק תועה וחד החיה אותן, כשהן נעוצות ללא זיע בגלים ההולכים.

– אכן, מעט וודקה גם אני הייתי שותה כבר; אין כוח עוד מן הקור הזה, – הריעה סונטקה.

– אשת־סוחרים, קומי וכבדי! – נטפל אליה סרגי.

– האח, בושה היא! – הפליטה פיונה ונענעה את ראשה בטרוניה.

– לא לכבודך הוא דבר זה, – סייע לחילת האסיר גורדיושקה.

– אם לא בפניה היא, הרי בפני האחרים עליך להתביש.

– חדלי לך, קופסת־טבק צבורית! – גער סרגי בפיונה, – גם אַת דבר תדברי על בושה! מה יש כאן להתביש: ואני יתכן כי מעולם לא אהבתיה, ועכשיו… הלא סנדלה המעוך של סונטקה יקר לי מכל פרצופה, חתולה פרומת־עור שכזאת, – ומה יש בידך לומר לי כנגד זה? תאהב לה את זה, את גורדיושקה, בעל הפה הפוזל, או… (הוא הביט אל עבר ברנש אחד, שהיה עטוף אדרת־לבדים וחבוש כובע צבאי וסימן רשמי צמוד אליו, והוסיף) ומוטב שתתרפק על זה השוטר המלוה: אל מתחת לאדרת הלבדים שלו, לכל הפחות, אין הגשם חודר!

– או אז היינו כולנו פותחים ומכנים אותה בשם “אשת־קצין”, – צלצל קולה של סונטקה.

– ודאי… וגם לקנות גרבים היתה משיגה כסף כהרף־עין – סייע סרגי בידה.

קתרינה לבובנה לא הגנה על עצמה: היא המשיכה והביטה בכונה רבה בגלים ושפתיה נעות.

עם דברי השקוץ שהשמיע סרגי הגיעו אל אזניה רעש וגניחה מן הגלים הנפערים ונסגרים. ומתוך גל אחד שנשבר נראתה לה פתאם גלגלתו הכחולה של בוריס טימופאיץ', מתוך גל שני צף והתנודד הבעל, החובק את פדיה שראשו מורכן. קתרינה לבובנה רוצה להזכר באיזו תפלה והיא מניעה את שפתיה, ואלו שפתיה לוחשות: “כמה התהוללנו יחד, לילות סתיו ארוכים ישבנו, מות אכזרי הבאנו על בני־אדם וסלקנום מן העולם הזה”.

קתרינה לבובנה פרפרה.

מבטה התועה התרכז ויהי למבט פראי.

ידיה הושטו פעם ושתים אל אי־אַן ושוב שמטו.

עוד רגע, – וכל גופה סחרחר עליה, היא אינה מסירה את עיניה מן הגל האפל, והנה התכופפה, אחזה ברגליה של סונטקה ובתנופה אחת קפצה יחד אתה מעל לגדר הדוברה.

כל הנוכחים קפאו מרוב השתוממות.

קתרינה לבובנה נראתה עולה על פני הגל ושוב צללה; גל שני העלה את סונטקה.

– הבו חכה! השליכו חכה! – צעקו העומדים על גבי הדוברה.

עוגן כבד קשור לחבל ארוך הורם והופל המימה.

סונטקה שוב אינה נראית. בעוד שתי דקות נישאה עם הזרם המהיר ההולך מאצל הדוברה, ושוב הרימה את ידיה; אך בו־ברגע עלתה מתוך הגל השני, עד למעלה מטבורה, קתרינה לבובנה, וזנקה לעבר סונטקה, כמו זאב־מים חזק אל דג־רקק קל כנוצה, ושתיהן יחד לא נראו עוד לעולם.


26 בנובמבר 1864, קיוב.

30.jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49896 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!