רקע
אנטון צ'כוב
הַגְּבֶרֶת עִם הַכְּלַבְלֵב
אנטון צ'כוב
תרגום: ישראל זמורה (מרוסית)
1.jpg

 

א    🔗

דבּרו ואמרו, כי על הרציף הופיעו פנים חדשות: גברת בלוְית כלבלב. דְמִטְרִי דְמִטְרִיץ' גּוּרוֹב, ששהה כבר שבועַים ימים ביַלְטָה, ואשר התרגל כאן, החל גם הוא להתענין בפנים חדשות. בשבתו בסֻכָּה אצל וֶרְנֶה, ראה ראה, איך עברה לאורך הרציף גברת צעירה, בלונדינית שקומתה לא גבוהה, וכפה לראשה; אחריה רץ כלבלב־שפיץ לבן.

לאחר כך היה פוגש אותה בגן העירוני ובשׂדרה, פעמים אחדות ביום. היא טילה לבדה, ואותה כפה עצמה חבושה לראשה, בלוית כלבלב־השפיץ הלבן; איש לא ידע מי היא, וקראו לה פשוט כך: הגברת עם הכלבלב.

“אם היא שרויה כאן בלי בעל ובלי מכרים, – שקל בדעתו גורוב, – כי עתה לא מיותר יהיה להִתודעות אליה”.

2.jpg

הוא לא היה עדיין בן ארבעים, אבל היתה לו כבר בת בגיל שתים־עשרה ושני בנים תלמידי־גמנסיה. את אשתו השׂיאוּ לו במוקדם, בהיותו עוד סטודנט של השנה השניה, ועכשיו דומה היה שאשתו זקנה ממנו פעם ומחצית הפעם. זו היתה אשה גבוהה, שגבות עיניה כהות, זקופת קומה, עם הדרת־כבוד, מיושבת־בדעתה, וכדרך שהיתה מכנה את עצמה – בעלת מחשבות. היא קראה הרבה, נמנעה מלכתוב באגרותיה את האות Ъ, לבעלה לא קראה בשם דְמִטְרִי, אלא דִימִיטְרִי, והוא סבור היה בחשאי כי היא לא חכמה, מוגבלת, לא מהודרת. הוא פחד מפניה ולא אהב לשהות בבית. לבגוד בה החל עוד מזמן, בגד בה תכופות ומשום כן, בודאי, חִוָּה כמעט תמיד דעה שלילית על אודות נשים, ובשעה ששוחחו עליהן בחברתו, היה מגדיר אותן ואומר:

– גזע נמוך!

נדמה היה לו, כי הוא למוּד נסיון מר דַיּוֹ, ורשאי להגדירן כעולה על רוחו, ואף־על־פי־כן, בלעדי “”הגזע הנמוך" לא היה מסוגל לחיות אפילו שני ימים בלבד. בחברת גברים היה משתעמם, לא היה נוח לו, עמהם היה ממעט שיחה, נראה שוה־נפש, ואלו בהִמָּצאוֹ בין נשים, חש את עצמו בן־חורין וידע על מה לשוחח עמהן והיאך לנהוג; ואפילו לשתוק בחברתן נקל היה לו. בחיצוניותו, באפיו, בכל טבעו היה משהו מושך, בלתי נתפשׂ, המשחד את הנשים, ומטה את לבּן אליו; הו אידע על כך, ואף אותו עצמו משך איזה כוח אליהן.

3.jpg

נסיון החוזר ונשנה, באמת נסיון מר, למֵד אותו זה מזמן, כי כל התקרבות המְגַוֶּנֶת בתחלה באופן נעים כל־כך את החיים והנראית כאֵרוּעַ נחמד וקל, מתפתחת אצל אנשים מהוגנים, במיוחד אצל בני מוסקבה, כבדי־התנועה, ההססנים, לדרגת בעיה שלמה, מורכבת עד למאד, והמצב הופך בסופו של דבר למועקה. אבל עם כל פגישה חדשה באשה מענינת היה נסיון זה נשמט מזכרונו, ונתעורר חשק לחיות, והכל נראה היה כל־כך פשוט ומשעשע.

והנה פעם אחת, עם ערב, סעד את ארוחתו בגן, והגברת חבושת הכפה לראשהּ נגשה ללא חפזון, כדי לשבת ליד השולחן הסמוך. ארשת פניה, הִלּוּכָהּ, שמלתה, תסרקתה, – אמרו לו כי מן החברה ההגונה היא, נשואה, ביַלְטה הנהּ בפעם הראשונה וּבְגַפָּהּ, וכי היא משתעממת כאן… בספורים על שחיתות המדות בעיר זו יש הרבה מן הבדיה, הוא בז להם וידע, כי ספורים כאלה מחברים אנשים שהם עצמם היו שׂשׂים לחטוא אִלוּ מוכשרים היו לכך, אך בשבת הגברת ליד השולחן הסמוך, שלשה צעדים ממנו, זכר את הספורים על אודות נצחונות קלים, על נסיעות בהרים, ומחשבה מדיחה על דבר התקשרות מהירה, על רומן עם אשה בלתי־ידועה, שאינך יודע את שמה ואת שם משפחתה, השתלטה עליו פתאום…

בחלקת־לשון פִתָּה את כלבלב־השפיץ, וכשהַלָּה נגש אליו סנט בו באצבעו. השפיץ רטן כנגדו. גורוב שוב סנט בו.

הגברת הציצה בו ומיד השפילה את עיניה.

– אין הוא נושך, אמרה והסמיקה.

– מותר לכבדהו בעצם? – וכשנענעה ראשה לאות הסכמה, שאל אותה בסבר־פנים: – האם מזמן הואלת לבוא לילטה?

– חמשה ימים.

– ואני גורר כבר כאן אַחֲרַי את השבוע השני.

שעה קלה שתקו.

4.jpg
5.jpg

– הזמן ממהר וחולף, והרי כאן שעמום כזה! – אמרה היא, ולא הביטה בו.

– מקובל הוא לומר, כי כאן משעמם. אדם־מן־השוק חי לו אי־שם בְּבֶּלֶב או בְזִ’יזְדְרָה – ואינו משתעמם, ואלו בבואו הנה: “אבוי, משעמם! אבוי, אבק!” וסבור הנך, כי מגְרַנַּדָּה בא הֵנה.

היא צחקה. לאחר־כך המשיכו שניהם לאכול מתוך השתיקה, בחינת זרים; אך בתום הסעודה יצאו שניהם יחד – ופתחו בשיחה קלה שבבדוּחַ, כדרך אנשים חפשים, שבעי־רצון, שאין הבדל לגבם לאן ילכו, ועל אודות מה ישוחחו. הם טילו וסחו על זה, שהים מואר באור מוזר; למים היה צבע הלילך, שהוא רך כל־כך וחם, ועליהם משוך פס זהב מֵעִם הלבנה. הם דברו על דבר המחנק לאחר יום של חום. גורוב ספר כי הוא תושב מוסקבה, בּלְשן לפי השכלתו, אבל הוא פקיד בבנק; התכונן אי־פעם לזמֵר באופרה פרטית, אלא שזנח, ויש לו במוסקבה שני בתים… ומפיה נודע לו, כי היא גדלה בפֶטֶרבּוּרְג, אבל נישאה לאיש בס., במקום שהיא גרה כבר שנתים, כי תשהה עוד כחודש ימים בילטה, וכי בעלה יתכן ויבוא לקחתה מכאן, ושגם הוא מתכוֵן להִנָּפֵשׁ. בשום אופן לא ידעה להסביר, היכן משמש בעלה, – האם במנהלת המחוז, או במשרד המחלקה החקלאית של המחוז, ודבר זה מגוחך היה בעיני עצמה. ועוד נודע לו לגורוב, כי קוראים לה אַנָּה סֶרְגֵיבְנָה.

לאחר־כך הגה בה בחדר מלונו, וכי מחר תפגש, בודאי, אתו. מן הדין שכך יהיה. בשכבו לישון נזכר, כי עוד לפני זמן לא רב היתה תלמידה, למדה, ממש כמו שלומדת עכשיו בתו. ונזכר, כמה חוסר־עוז וסרבולת הבחין בצחוקה, בשעת שיחתה עם זר, – יש להניח, כי זו לה הפעם הראשונה שהיתה בגפה, במסבות כאלו, עת שהולכים ומלוים אותה, מתבוננים בה, ומשוחחים אתה מתוך מגמה אחת בלבד, אשר לא יתכן שאינה מנחשת אותה. הוא נזכר בצוארה הדק והרזה, בעיניה האפורות והיפות.

“משהו של מסכנוּת יש בה בכל־זאת”, – הרהר הוא והתחיל מתנמנם.

6.jpg
7.jpg

 

ב    🔗

עבר שבוע ימים לאחר ההֶכֵּרוּת. היה זה יום של חג. בחדרים הורגש מחנק, וברחובות התאבך אבק בסערה, ששמטה כובעים. כל היום היה צמא לשתיה, וגורוב נכנס היה תכופות לסוכה והיה מגיש לאנה סגריבנה אם מים בעסיס ואם גלידה. לא היה כל מקום מפלט.

עם ערב, מששככה במקצת הסערה, הלכו שניהם אל הרציף, כדי לראות בבוא ספינה. בַּטַיֶּלֶת היו טַיָּלים רבים; באו להקביל פניו של מישהו, נשאו זֵרִים, וכאן בלטו לעין שתי תכונות של ההמון אשר בילטה: נשים זקנות התלבשו כדרך צעירות, ואלופי־צבא רבים נראו בקהל.

8.jpg

מחמת הסערה בים, הגיעה הספינה במאוחר, לאחר שקיעת החמה, ועד שהגיעה לרציף, הסתובבה שעה ארוכה. אנה סרגיבנה הביטה במשקפת אל הספינה ואל הנוסעים, דומה כאלו היא מחפשת אחר מכרים, ובפנותה אל גורוב, היו עיניה מבריקות. היא הרבתה לדבר, ושאלותיה היו קטועו, והיא עצמה היתה שוכחת מיד, על מה זה שאלה שאלות; לאחר־כך אבדה הימנה המשקפת בתוך ההמון.

9.jpg

ההמון המקושט התפזר, לא נראה עוד כל קהל, הרוח שקטה לגמרי, ואלו גורוב ואנה סרגיבנה הוסיפו ועמדו, כאלו המתינו שמא ירד עוד מישהו מן הספינה. אנה סרגיבנה שתקה כבר והריחה פרחים בלי להביט בפניו של גורוב.

– מזג האויר השתפר עם ערב, – אמר הוא. – לאן נלך אפוא עכשיו? שמא נסע לאי־שם?

היא לא ענתה דבר.

או אז התבונן בה במתכוֵן ולפתע פתאום חבק אותה בזרועותיו ונשק על שפתיה. ויבוא באפו בושם פרחים ולַחוּת שלהם, ומיד התבונן סביבו בחרדה: האם לא השגיח בהם מישהו?

– הבה ונלך אליך… – אמר הוא בחשאי.

ושניהם החישו מהלכם.

10.jpg

בחדר־מלוֹנה היה מחנק, עמד ריח בשמים, שקנתה בחנות יפנית. גורוב הביט בה עכשיו, ואמר לנפשו: “מה שונות ומשונות הפגישות בחיים!” מן העבר נאחזו בזכרונו נשים נטולות־דאגה, טובות־לב, עליזות־אהבה, אסירות־תודה לו על האושר שהעניק להן, אם כי לזמן קצר; וגם נשים, דרך משל, כאשתו, – שהיו אוהבות בלב ולב, בשיחות מיותרות, בהעויות, בהיסטֶריה, בארשת־פנים כזאת, שכאלו לא היתה זאת אהבה, ואף לא תאוה, אלא משהו חשוב יותר; ונשמרו בזכרונו גם שתים־שלש נשים יפות מאד, קרות מזג, אשר לפתע־פתאום חלפה על פניהן הבעה של חית־טרף, תשוקה עקשנית ליטול, לחטוף מידי החיים יותר משהם מסוגלים לתת, והללו היו נשים לא בגיל של צעירוּת ראשונה, גחמניות, שאין שוקלות־בדעתן, תקיפות, נשים לא־חכמות, ושעה שגורוב היה כבר אדיש לגביהן, היה יפין מעורר בלבו איבה, והסלסלות שקשטו את הלבָנים לגופן נראו בעיניו כאלו היו דומות לטבעות עורו של הנחש.

ואלו כאן שוב אותו חוסר־העזה, הסרבולת של צעירוּת בלתי־מנוסה, הרגשה של אי־נוֹחוּת; והיה רושם של מבוכה, כאלו מישהו דפק על הדלת. אנה סרגיבנה, זו “הגברת עם הכלבלב”, התיחסה אל מה שקרה באופן מיוחד במינו, ברצינות רבה, ממש כהתיחס לירידה שלה, – כך נדמה היה, ודבר זה מוזר היה וגם שלא־בעתו. תוי פניה נבלו ונפלו, ובצדעים נתלו שערותיה הארוכות בעצבות. היא שקעה בהרהורים מתוך עמידה של שברון־רוח, בדומה לאשה חוטאת אשר בתמונה עתיקה.

– לא טוב, – אמרה היא. – הלא אתה הראשון שאינך מכבד עוד אותי.

על השולחן בחדר המלון היה אבטיח. גורוב חתך לעצמו פלח ממנו והתחיל לאכול בלי חפזון. עברה מחצית־השעה, לכל הפחות, בשתיקה.

אנה סרגיבנה היתה נוגעת ללב, נדפה הימנה טהרה של אשה הגונה, תמימה, שחייה דלים; נר יחיד, שדלק על השולחן, האיר רק מעט את פניה, אך נראה היה כי לבה כבד עליה.

– בשל מה מסוגל הנני לחדול מלכבדך? – שאל גורוב. – אַתְּ עצמך אינך יודעת מה הנך סחה.

11.jpg

– יסלח לי האלהים! – אמרה היא, ועיניה מלאו דמעות. – זה דבר נורא.

– הרי זה כאלו אַת מצטדקת.

– במה אצטדק? אני אשה מושחתת, שפלה, אני בזה לעצמי, וכל הצטדקות לא תעלה על דעתי, לא את בעלי רמיתי, אלא את עצמי אני. ולא רק עכשיו, זה מזמן שהנני מרמה. יתכן, כי בעלי הוא אדם ישר וטוב, אבל הן הוא משרת! איני יודעת מה הוא עושה שם, איך הוא עובד, אני יודעת רק שהנו משרת. בת עשרים הייתי בהנשאי לו, הסקרנות העיקה על נפשי, רציתי משהו טוב יותר; הן יש, – אמרתי לנפשי, – חיים אחרים. רציתי לבלות בנעימים! לבלות ולבלות… הסקרנות יקדה בי… אין אתה משיג זאת, אבל אני נשבעת באלהים, כי לא יכולתי לשלוט עוד בי, משהו התחולל קִרבי, ואי־אפשר היה לעצרני, אמרתי לבעלי שהנני חולה, ואסע הנה… וכאן התהלכתי כל הזמן, כמו בסחרחורת, כאלו מטורפת… והנה הייתי לאשה קלוקלת וסרת־טעם, אשר כל אדם רשאי לבוז לה.

גורוב השתעמם לשמע הדברים, הרגיזה אותו הנעימה התמימה, זו החרטה, הבלתי־צפויה, ושאינה־בעתה; אלמלא עמדו הדמעות בעיניה, כי עתה אפשר היה לסבור, שהיא מתלוצצת או מעמידה־פנים.

– אינני מבין, – אמר הוא בלאט, – מה אפוא רוצה את?

היא הסתירה את פניה בחיקו ונלחצה אליו.

– האמינה, האמינה לדברי, אני מפצירה בך… – אמרה היא. – אני אוהבת חיים ישרים וטהורים, ואלו החטא מאוס עלי, אני עצמי אינני יודעת מה אני עושה. אנשים פשוטים אומרים: השטן השיא. ואני רשאית לומר לנפשי, כי השטן השיאני.

12.jpg

– די, די… – רטן הוא.

הוא הביט בעיניה הבלתי־נעות, הנבהלות, נשק לה, דבר בלחש וּבְרוֹך, והיא נרגעה במקצת והעליצות חזרה אליה; שניהם התחילו צוחקים.

לאחר־כך כשיצאו, לא היתה נפש חיה ברציף, הָעיר על ברושיה דמתה למתה, ואולם הים רעש עוד ומימיו חבטו בחוף; סירה אחת התנודדה על הגלים, ומעליה עמעם פנס מנומנם.

הם מצאו רַכָּב ונסעו לאוֹרֵיאַנְדָה.

– תיכף ומיד, עוד למטה בפרוזדור, נודע לי שם־משפחתך: – על הלוח היה רשום פוֹן־דִּידֶריץ, – אמר גורוב. – בעלך גרמני הוא?

– לא, סבוֹ, נדמה לי, היה גרמני, ואלו הוא עצמו פּרָבוֹסְלָבִי.

13.jpg

באוריאנדה ישבו על ספסל, לא הרחק מן הכנסיה, הביטו למטה אל עבר הים ושתקו. ילטה נראתה בקושי מבעד לערפלי הבוקר. על פסגות ההרים התקשרו עננים לבנים ללא־נוע. עַלְווֹת העצים לא זעו, הצרצרים נסרו, ושאון הים החדגוֹני והחרישי שהגיע מלמטה, ספר על מנוחה ועל שֵׁנה נצחית, הצפויות לנו בבאות. כך סאנו המים למטה, בטרם היתה כאן ילטה, ואף אוריאנדה לא היתה, וכך סואן ועוד יסאן חרש ובשויון־נפש, שעה שלא נהיה עוד. ובהֶתמד זה, באדישות הגמורה לחייו של כל אחד מאתנו ולמותו, נעוצה אולי הערֻבָּה להצלתנו הנצחית, לתנועה הבלתי־פוסקת של החיים עלי אדמות, להשתלמות הבלתי־פוסקת. בשבתו ליד אשה צעירה, שעם שחר נראתה יפה כל־כך, נרגע והוקסם מן הנסבות האגדיות – ים, הרים, עבים, שמים נרחבים – הרהר גורוב לעצמו, כי אם נעמיק חשוֹב במהותו של דבר, הרי הכל יפה בעולם הזה, הכל, מלבד מה שאנו עצמנו מהרהרים ועושים, שעה שהננו שוכחים את המגמות הנעלות של ההויה, את ערכנו האנושי.

14.jpg
15.jpg

איש אחד – ודאי שומר־לילה – נגש והביט בהם והסתלק. ופרט זה דומה היה מסתורי כל־כך ואף הוא יפה. נראה היה, איך הגיעה ספינה מפֵאוֹדוֹסִיָּה, מוארת באורו של שחר, וכבר ללא אוֹרן של מנורות.

– טל על הדשא, – אמרה אנה סרגיבנה לאחר השתיקה.

– כן. הגיעה השעה לחזור הביתה.

והם חזרו העירה.

לאחר־כך היו נפגשים בצהרי כל יום על שפת־הים, סעדו יחד את ארוחת־הבוקר, את ארוחת־הצהרים, טיְלו, התפעלו מן הים. היא קָבלה על שנתה שנדדה הימנה וכי לבה פועם פעימות חרדה, היתה שואלת את אותן השאלות, מתרגשת אם מחמת קנאה, ואם מפני החשש, שאינו מכבד עוד אותה במדה מספיקה. ופעמים תכופות, בשדרה, או בגן, בעת שלא היה כל איש בקרבתם, היה מחבק אותה פתאום, מושכה אליו ונושק לה בלהט. הבטלה הגמורה, הנשיקות הללו בצהרי יום, מתוך הזהירות והחרדה, שלא ישגיח איש בכך, החום, ריח הים, והמעבר הבלתי־פוסק של אנשים בטלים מעבודה, מקושטים ושבעים, כאלו חוללו אצלו תמורה גדולה; הוא היה אומר לאנה סרגיבנה עד מה יפה היא, כמה קוסמת, הוא היה אחוז תשוקה וקוצר־רוח, לא פרש הימנה אף לצעד אחד, והיא היתה שוקעת תכופות במחשבות ומבקשת ממנו להודות שאינו מכבד עוד אותה, כי אינו אוהב אותה אפילו כמלוא הנימה, וכי הוא רואה אותה כראות אשה קלוקלת. כמעט כל ערב, בשעה מאוחרת, היו נוסעים אי־לשם מחוץ לעיר, לאוריאנדה או אל האשד; והטיול היה עולה יפה, הרשמים היו כל פעם נהדרים, נשגבים.

בעלה עמד לבוא. אלא שנתקבלה אגרת הימנו, שבה הודיע, כי הוא חש בעיניו ועל כן הפציר באשתו שתזדרז ותחזור הביתה. אנה סרגיבנה החישה את נסיעתה.

– טוב הדבר, שאני נוסעת, – אמרה לגורוב. – יד הגורל עצמו היא.

היא יצאה במרכבה, והוא נתלוֶה אליה. נסעו יום שלם. בשבתה ברכבת המהירה ובצלצל הפעמון בשניה, אמרה אליו:

– הבה אתבונן בך עוד… אתבונן עוד פעם. הנה כך.

היא לא בכתה, אבל היתה עגומה, וכמו חולה, ופניה רטטו.

– אהרהר בך… אזכרך, – אמרה אליו. – יהי אלוהים אתך, היה שלום. אל נא תזכרני לשמצה. אנו נפרדים לנצח, כך צריך, כי על כן לא היה כלל צורך להפגש. נו, יהי אלוהים עמך.

הרכבת החישה מהלכה, אורותיה נעלמו במהרה, ולאחר רגע לא נשמע עוד השאון, כאלו הכל נדברו בכַוָּנה להפסיק עד מהרה את זה תמהון־הלב המתוק, את זה טרוף־הדעת. ובהשארו יחידי על הרציף ובהביטו למרחק, שמע גורוב את קול החרגולים, ואת המית חוטי הטלגרף ברגש כזה, כאלו רק עתה נעור משנתו. והוא הגה בנפשו, כי הנה היתה לו בחייו עוד פגישת־אהבים או עלילה, והיא נסתיְמה כבר ונשאר עכשיו רק זכרון… הוא היה נרגש, נוּגֶה, וחש כעין חרטה קלה; הן אשה צעירה זאת, שלא יוסיף לראותה עוד, לא היתה מאושרת אתו; הוא היה אדיב כלפיה ולבבי, ואולם ביחסיו אתה, בנעימת הקול וברוֹך – נשחל לגלול קל, גאוה גסה במקצת של גבר מאושר, מה גם שהוא גדול ממנה בשנים פי שנים. כל הזמן היתה מכנה אותו בשם איש־טוב, בלתי־שכיח, נעלה; נראה הדבר, שהוא היה בעיניה לא זה שהנו במציאות. כלומר, הוא אחז את עיניה, שלא במזיד…

כאן בתחנת הרכבת נדף ריחו של סתו, והערב היה צונן.

16.jpg

“הגיעה גם שעתי ללכת צפונה, – חשב גורוב, בעזבו את הרציף. – הגיעה השעה!”.

17.jpg
18.jpg

 

ג    🔗

בבית, במוסקבה, התנהג הכל כבר כהתנהג בחורף, את התנורים הסיקו גם בבקרים, ושעה שהילדים קמו ללכת לגמנסיה ושתו תה, היה חושך והמטפלת היתה מדליקה אש לשעה קלה. כבר התחילו ימי־הכפור. ברדת השלג, ביום הראשון למסע על מזחלות, נעים לראות את האדמה הלבנה, את הגגות הלבנים. הנשימה רכה, נפלאה, ואותו זמן נזכרים בשנות הנעורים. אצל הארנים וְהַלִּבְנִים הַלְּבָנִים מן החֲנמל, ארשת טובת־לב, והם קרובים יותר לנפש מן התמר והברוש, ובקרבתם אין עוד חשק להרהר בהרים ובים.

גורוב היה תושב מוסקבה, והוא חזר למוסקבה ביום כפוֹר נאה, ובלבשו אדרת וכסיות חמות וטיל לו לאורך פְּטְרוֹבְקָה, ובשמעו במוצאי שבת את צלצול פעמוני הכנסיות, נמר הקסם שאפף את מסעו האחרון ואת המקומות שבהם שהה. לאט לאט צלל בתהום החיים שבמוסקבה, וכבר קרא בצמא שלשה עתונים ביום, והיה אומר, כי אינו קורא את עתוני מוסקבה באופן עקרוני. וכבר נמשך אל המסעדות, אל המועדונים, לסעודות מזוּמנות, לחגיגת יובל, וכבר לבש הרגשת רהב על שהתארחו אצלו עורכי־דין מפורסמים ושחקנים, וכי במועדון־הרופאים הנו משחק קלפים עם פרופסור. וכבר מסוגל היה לאכול מנה שלמה של בשר־מרק צלוי במחבת…

עבור יעבור ירח ימים, ואנה סרגיבנה, דומה לו, תתעטף בזכרונו במעטה ערפל, ורק לעתים רחוקות עוד יראנה בחלום עם חיוך נוגע־ללב, כשם שנראו גם נשים אחרות בחלומו. אך הנה עבר כבר יותר מחודש, ואף חורף עמוק הגיע, ובזכרונו היה הכל ברור, וכאלו רק אתמול נפרד מעם אנה סרגיבנה. והזכרונות התלקחו יותר ויותר. אם שהגיעו לחדר־עבודתו בשלות הערב קולות הילדים, המשננים את שעוריהם, ואם שהאזין לרומנס או לעוגב במסעדה, ואם שסוּפה התיבבה בארובת התנור, מיד היה הכל מתעורר לתחיה בזכרונו: גם זה שקרה על שפת הים, גם השחרית עם הערפל בהרים, ואף הספינה מפיאודוסיה, והנשיקות. הוא התהלך שעה ארוכה על פני החדר הוגה בזכרונות, מחיך, ולאחר־כך הפכו הזכרונות לחלום, והעבר התערבב בדמיונו עם מה שעתיד לבוא. אנה סרגיבנה לא באה אליו בחלום, אלא נגררה אחריו לכל מקום, כהגרר הצל, ועקבה אחריו. בעָצמו את עיניו, היה רואה אותה, כמו חיה, ודומה עליו שהיא יותר יפה, יותר צעירה, ויותר עדינה משהיתה; ואף הוא עצמו נראה בעיניו טוב משהיה אז, בילטה. ערב ערב הביטה בו מתוך ארון הספרים, מן האח הבוערת, מן הזוית, והוא שמע את נשימתה, את רשרושה הרך של שמלתה. ברחובות היה מלוה נשים במבטיו, בקש לראות אם אין ביניהן אחת הדומה לה…

19.jpg
20.jpg

וכבר העיקה על לבו המשאלה לחלק את זכרונותיו עם מישהו. אבל בבית אסור היה לדבר באהבתו, ומחוץ לבית – לא היו אזנים לכך. לא אצל דיָּריו ולא בבנק. ועל מה ידבר? האם אהֹב אהַב אז? האם היה משהו יפה, פיוט, או מאלף, או שמא פשוט מענין ביחסיו עם אנה סרגיבנה? והוא אנוס לדבר מופשטות על דבר האהבה, על אודות נשים, ושום איש לא נחֵש במה המדובר, ורק אשתו הניעה את גבותיה הכהות והיתה אומרת:

– תפקיד המאהב אינו הולם אותך לחלוטין, דימיטרי.

ופעם בלילה, בצאתו ממועדון הרופאים עך חברו למשחק, פקיד ממשלתי, לא עצר כוח ואמר:

– אלו ידעת עם איזו אשה מקסימה קשרתי הכרוּת בילטה.

הפקיד ישב במזחלה ונסע לו, אך פתאום הסב את פניו אליו וקרא:

– דמיטרי דמיטריץ'!

– מה יש?

– צדקת בדבריך מאז: דג־אברומה מבושם.

21.jpg

מלים אלה, השכיחות כל־כך, הקניטו משום מה את גורוב, נראו בעיניו כמשפילות, כמו טמאות. אלו מנהגים גסים, אלו פרצופים! אלו לילות ללא־טעם, אלו ימים חסרי־ענין, נעדרי־רושם! משחק־בקלפים בחמת־זעף, זלילה, שכרוּת, שיחות מתמידות וחוזרות בענין אחד. עסקים מיותרים ושיחות החוזרות ונשנות – בולעים את מיטב הזמן, מכלים את הכוחות המעולים ביותר, ולבסוף נשארים חיים קטועי־זנב, נטולי־כנפים, איזו הבלותא, ולהסתלק מכך ולהמלט אי־אפשר, כאלו אתה חבוש בבית־משוגעים או בבית־כלא ועובד בפרך!

גורוב לא ישן כל הלילה והתקומם, ולאחר־כך עבר עליו כל היום במיחושי־ראש. וגם בלילות הבאים ישן באופן רע מאד, הוסיף וישב במטתו וחשב, או שהתהלך מפנה אל פנה, הילדים נמאסו עליו, בבנק בחלה נפשו, לא היה לו רצון ללכת לשום מקום, ואף לא לדבר בשום ענין.

בדצמבר, עם ימי החג, התכונן לצאת לדרך ואמר לאשתו, כי הוא נוסע לפטרבורג, להשתדל לטובת איש צעיר אחד – ונסע לס.; לשם מה? הוא עצמו לא ידע זאת היטב. הוא רצה להתראות עם אנה סרגיבנה, לשוחח אתה ולקבוע ראיון, אם אפשר.

22.jpg
23.jpg

הוא בא לס. עם בוקר ושכר לו את החדר הטוב במלון, שכל רצפתו היתה עטופה אריג־צבאי אפור ועל השולחן עמדה דיותה אפורה מרוב אבק, עשויה בדמות פרש הרוכב על סוסו, וידו הנטויה אוחזת כובע, ואלו ראשו נשמט הימנו. השומר העניק לו את הידיעות הנחוצות: פון־דידריץ גר ברחוב גוֹנְצַ’רְנָה־הישנה, בביתו הפרטי, – זה לא רחוק מן המלון, חי הוא חיים טובים, עשירים, יש לו סוסים שלו, הוא ידוע בכל העיר. השומר בטא כך את שמו: דְרִידִירִיץ.

בלי כל חפזון הלך גורוב לגונצ’רנה־הישנה, ומצא את הבית. בדיוק ממול לבית נמשכה גדר: אפורה, ארוכה, עם מסמרים.

“מפני גדר כזאת ברוח תברח”, – אמר גורוב לנפשו, בהביטו אם אל החלונות, ואם אל הגדר.

הוא הרהר: היום יום של חג, ובעלה, ודאי, בבית. אלא שבין כך וכך, יהיה זה משום חוסר־נמוס להכנס אל ביתם ולגרום מבוכה. ואם ישלח פתק, יתכן שיפול בידי בעלה, או אז אפשר שיופר הכל. מוטב לסמוך על המקרה. הוא המשיך והתהלך ברחוב ואצל הגדר וחכה למקרה זה. הוא ראה איך נכנס קבצן דרך השער והכלבים התנפלו עליו, וכעבור שעה שמע פריטה על פסנתר, והצלילים הגיעו אל אזניו קלושים, בלתי־ברורים. יש לשער, כי זו אנה סרגיבנה שפרטה. לפתע־פתאום נפתחה הדלת הראשית ואיזו ישישה יצאה מתוכה, ואחריה רץ כלבלב־השפיץ הלבן והמוכר. גורוב רצה לקרוא לכלב, אלא שלבו הֻכָּה בחרדה, ומרוב התרגשות לא יכול היה להזכר מה כנויו של השפיץ.

הוא התהלך לו ונתמלא יותר ויותר שנאה אל הגדר האפורה, וכבר העלה על דעתו בהתרגזות כי אנה סרגיבנה שכחה אותו ושמא היא מתעלסת עם אחר. והרי דבר זה כל־כך טבעי אצל אשה צעירה, הנאלצת לראות מבוקר עד ערב את הגדר הארורה הזאת. הוא חזר אל חדרו במלון וישב שעה ארוכה על הספה, ולא ידע מה שׂוּמה עליו לעשות, אחרי כן סעד את ארוחת־הצהרים, ולאחר־כך ישן שעה ממושכת.

“כמה אוילי הדבר ועד מה גוזל־מנוחה, – חשב הוא, בהתעוררו משנתו ובהביטו בחלונות האפלים; היה ערב כבר. – הנה ישנתי כבר משום־מה. מה אעשה אפוא בלילה?”

24.jpg

הוא ישב במטה, המכוסה שמיכה זולה ואפורה, ממש שמיכת בית־חולים, והתגרה בעצמו בתרעומת:

“הֵא לך גברת עם כלבלב… הא לך הרפתקה… עכשיו הַמְשֵׁך נא ושבה כאן”.

עוד בבוקר, בתחנת הרכבת, נקלעה לעיניו מודעה באותיות כבירות: הציגו בפעם הראשונה את “גֵישָׁה”. הוא נזכר בכך ונסע להצגת התיאטרון.

25.jpg

“יתכן מאד, כי היא מבקרת בהצגות־בכורה”, – אמר לנפשו.

התיאטרון היה מלא. וכאן, כמו בכל התיאטרונים של ערי הפלך, עמד ערפל מעל לנברשות, וצופי היציע התרגשו בהמולה; בשורה הראשונה בטרם התחילה ההצגה עמדו הטרזנים המקומיים, כשידיהם שלובות להם מאחור; וכאן, בתאו של מושל־הפלך, במקום הראשון, ישבה בת־המושל, עונדת ענק לצוארה, ואלו המושל עצמו נחבא בצניעות מאחורי מסך, ורק ידיו נראו משם; הקלעים זעו, התזמורת עשתה הכנות מרובות. כל הזמן, עם התכנס הקהל המחפש מקומות־ישיבה, תרו עיניו של גורוב וחפשו בלהיטות.

26.jpg

נכנסה גם אנה סרגיבנה. היא התישבה בשורה השלישית, ובשעה שגורוב הביט בה, התחמם בו לבו, והוא הבין בברור, כי בשבילו אין בכל העולם אדם קרוב יותר, יקר יותר וחשוב יותר; היא, האובדת בתוך המון קרתני, זו האשה הקטנה, שאינה מצטינת במאום, שמשקפת ווּלגרית בידיה, מִלְאה עכשיו את כל חייו, היתה בשבילו – צער, חדוה, אשרו היחידי, שבקש לעצמו; ולצליליה של תזמורת דלה, של כנורות זולים אשר לפשוטי־עם, הגה בנפשו עד כמה נפלאה היא. הגה והזה בהזיונות.

27.jpg

יחד עם אנה סרגיבנה נכנס וישב על ידה איש צעיר בעל זקן־לחיים לא גדול, גבוה מאד, כפוף־קומה; עם כל צעד וצעד נענע בראשו, ודומה היה כאלו השתחוה תדיר. ודאי היה זה בעלה, אשר כנתה אותו אז בילטה, במר נפשה, בשם משרת. ובאמת, בקומתו הגבוהה, בזקן־הלחיים שלו, בקרחתו שאינה גדולה, היה משהו מאפיוֹ של המשרת הצנוע. הוא חיך במתיקות, בדש בגדו הבהיקה איזו סימנית של מלומד, בדומה לפח־המספר של משרת־מלון.

28.jpg

בהפסקה הראשונה יצא הבעל לעשן. היא נשארה יושבת בכורסתה. גורוב שישב לא הרחק ממנה, נגש אליה ואמר בקול רתת, והוא מחיך חיוך אנוס:

– שלום.

29.jpg

היא הביטה בו והחוירה, לאחר־כך שוב הביטה במורא, ובעָצמה רבה לחצה בידיה את המניפה והמשקפת יחד, כנראה מתוך מאמץ שלא להתעלף. שניהם שתקו. היא ישבה, והוא עמד, מבוהל ממבוכתה, ולא העיז לשבת על ידה. הכנורות והאַבּוּב פרצו בנגינה, לפתע־פּתאום תקפה אותם אימה, נדמה היה להם כי מכל התאים מביטים בהם. אבל הנה קמה ממקומה, וצעדה בחפזה לעבר היציאה, – והוא – אחריה; ושניהם התהלכו נבוכים, על פני המסדרונות, על גבי המדרגות, עולים, יורדים, ולעיניהם חלפו ועברו אנשים במדי־שרד של שופטים, של מורים או פקידים ולכולם סימניות; חלפו־עברו גברות, אדרות התלויות על הקולבים, נשבה רוח־פּרצים, שהביא עמה ריח של אדי־טבק. וגורוב, אשר לבו דפק בו בחזקה, אמר לנפשו: “הה, אלוהים! לשם מה כל האנשים הללו, והתזמורת הזאת…”

ואותו רגע נזכר פתאום, מה שאמר לנפשו אז, בתחנת־הרכבת, בלוותו את אנה סרגיבנה, וסבר כי הכל נסתים וכי הם לא יתראו עוד. אבל מה רחוק היה עוד אז מן הסיום!

על מדרגות צרות ואפלות, במקום שכתוב היה “הכניסה לאמפיתיאטרון”, היא נעצרה.

– כמה הבהלת אותי – אמרה, ונָשמה בכבדות כשהיא מוסיפה ומחוירה, מתוך התדהמה. – האח, כמה הבהלתני! כמעט שאין בי רוח־חיים. לשם מה באת הנה? לשם מה?

– אבל הביני נא, אנה, הביני… – דבֵּר בחצי־קול ובחפזון. – אני מתחנן בפניך: הביני…

היא הביטה בו בפחד, בתפלה, באהבה, במפגיע, כדי לטבוע יותר בזכרונה את תוי פניו.

– אני סובלת כל־כך! – המשיכה היא, ולא האזינה לו.– כל הזמן חשבתי רק עליך, חייתי מכוח המחשבה עליך. ורציתי להשכיח, לשכוח, אבל למה, למה זה באת הנה?

במדרגה גבוהה יותר, בפנה, עִשְׁנו שני גימנזיסטים והביטו למטה, אך לגורוב לא איכפת, הוא משך אליו את אנה סרגיבנה והתחיל נושק את פניה, את לחייה, את ידיה.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה! – אמרה בפחד, ודחתה אותו מעליה. – על שנינו יחד נטרפה דעתנו. סע לך עוד היום, סע מיד… אני משביעה אותך בכל הקדוש, אני מפצירה בך… הנה הולכים ובאים.

30.jpg

מי שהוא עלה במדרגות.

– שׁוּמה עליך לנסוע… – המשיכה אנה סרגיבנה בלחש. – אתה שומע, דמיטרי דמיטריץ'? אני אבוא אליך למוסקבה. מעולם לא הייתי מאושרת, ועכשיו אני אומללה, ולעולם לא אהיה מאושרת, לעולם! אל נא תאלצני לסבול עוד יותר! אני נשבעת, כי בוא אבוא למוסקבה. ועכשיו הבה נפרד! חביב שלי, הטוב, יקירי, נפָרד!

היא לחצה את ידו ומהרה לרדת במדרגות, והוסיפה להתבונן בו כל הזמן, ובעיניה נכר היה, כי באמת לא היתה מאושרת. גורוב שהה קצת, הקשיב, לאחר־כך כשהכל שָׁכך, מצא את קולבו ויצא מן התיאטרון.

31.jpg
32.jpg

 

ד    🔗

ואנה סרגיבנה התחילה נוסעת אליו למוסקבה. פעם לשנים־שלשה חדשים היתה יוצאת מס. ואומרת לבעלה, כי היא נוסעת להמלך בעצת פרופסור בנוגע למחלת־נשים שאצלה, – והבעל האמין ואף לא האמין. בהגיעה למוסקבה היתה מתאכסנת ב“שוּק הסלבי” ומיד היתה שולחת לגורוב שליח בכפה אדומה. גוּרוֹב היה בא אצלה ואיש במוסקבה לא ידע על כך.

פעם אחת הלך אליה באופן כזה בבקר של יום חורף (השליח היה אצלו בערב, יום קודם לכן, ולא מצאהו בבית). אתו הלכה בתו, שבקש ללוותה אל הגמנסיה, כי הדרך היתה משותפת להם. ירד של גדל־פתים ולח.

33.jpg

– שלש מעלות של חום עכשיו, ואף־על־פי־כן יורד השלג, – אמר גורוב לבתו. – והלא אין זה אלא חום בשטחה העליון של הקרקע, ואלו בשכבות העליונות של האתמוספירה מזג אחר לגמרי.

– אבא, ולמה זה אין רעמים בחורף?

הוא הסביר לה גם את זאת. הוא דבר וחשב על זה, שהנה הוא הולך אל ראיון, ושום נפש חיה אינה מבחינה בכך, ולעולם לא תבחין. החיים חצויים אצלו: המחצית האחת גלויה, שהכל ראו אותה וידעוה כל הצריכים לדעת, והיא כולה אמת מותנית ורמיה מותנית, דומה בהחלט לחייהם של ידידיו ומכריו, והמחצית השניה – נוהרת לה בהסתר. ועל פי הרכב מוזר של נסבות, שמא הרכב מקרי – כל מה שהיה חשוב בשבילו, מענין, נחוץ, בכל שהיה נאמן לעצמו ולא עשה מרמה בנפשו, כל מה שהיה גרעין חייו, נתחולל בהסתר מן הזולת, ואלו כל מה שהיה בו השקר, מסוה שלו, שמאחוריו נחבא, כדי להעלים את האמת, כגון שרותו בבנק, הוכוחים במועדון, “הגזע הנמוך” שלו, לכתו עם אשתו לחגיגות ויובלות, – כל זה היה בגלוי. ומעצמו דן לגבי זולתו, ולא האמין לאשר ראה,הותמיד שער, כי אצל כל אדם עוברים חייו האמתיים והמענינים ביותר מתחת למעטה סוד כמו בחסותו של לילה. כל קיום אישי שמור בסוד, ושמא משום כך משתדל באופן עצבני כל־כך האדם התרבותי, שיהיו מכבדים את הסוד האישי.

לאחר שגורוב לוה את בתו לגמנסיה, הלך לו אל “השוק הסלבי”. הוא פשט את אדרתו למטה, עלה במדרגות ודפק חרש על הדלת. אנה סרגיבנה לבושה שמלה אפורה, שהיתה חביבה עליו, נראתה לֵאָה מן הדרך ומרוב הצפיה, כי חכתה לו מאז שעות הערב של יום אתמול; היא היתה חוֶרת, הביטה בו ולא חיְכה, וכשרק נכנס, נפלה בחיקו. דומה כאלו לא התראו שנתים ימים, נשיקתם היתה ארוכה, ממושכת.

34.jpg

– נו, איך חיה אַת שם? – שאלה הוא. – מה חדש?

– חכה, מיד אגיד… איני מסוגלה.

לא היה בכוחה לדבר, כי על כן בכתה. היא הסבה פניה מעמו, והדקה מטפחת אל עיניה.

“טוב, תבכה לה קצת, ולעת־עתה אשב”, אמר לנפשו וישב בכורסה.

לאחר־כך צלצל בפעמון ואמר, שיגישו לו תה; ולאחר־מכן, בשתותו את התה, המשיכה היא לעמוד, ופניה מוסבות אל החלון… היא בכתה מרוב התרגשות, מתוך הכרה מצערת, שהשתלשלות חייהם עגומה כל־כך; הם נפגשים רק בהסתר, נחבאים מעיני אנשים, מעשה גנבים! וכי אין חייהם כחרס השבור?

– נו, חדלי מבכי! – אמר.

ברור היה לו, כי אהבתם זו לא תסתים עוד במהרה, וכן לא ידוע אימתי תסתים. אנה סרגיבנה נקשרה אליו בקשר עז יותר ויותר, היא העריצה אותו, ואי אפשר להעלות על הדעת ולומר לה כי יש לשים קץ אי־פעם לכל זה; והיא אף לא היתה מאמינה לכך.

הוא נגש ונגע בכתפיה. כדי ללטפה, לבדח את דעתה, ואותה שעה ראה את עצמו בראי.

בראשו נזרקה כבר שיבה. ומוזר היה הדבר בעיניו, שהזקין כל־כך בשנים האחרונות, וכי פניו נפלו כל־כך. הכתפים, שידיו מונחות היו עליהן, חמות היו ורטטו. הוא חש בצערו לחיים הללו, החמים עוד כל־כך ויפים, אבל קרובים כבר בודאי לראשית הקמילה והבלִיָּה, כדוגמת חייו. בשלמה היא כל־כך אוהבת אותו? תמיד היה נראה בעיני נשים לא כמות שהיה במציאות, והן אהבו בו לא את עצמו, אלא אדם אחר, יציר דמיונן, ואשר הן חפשו בתשוקה כל ימי חייהן; ולאחר־כך, משהשגיחו כבר בטעותן, המשיכו אף־על־פי־כן לאהוב אותו. ואף אחת מהן לא היתה מאושרת בו. הזמן היה עובר והוא קשר הכרויות, היו פגישות, פרידות, אבל מעולם לא אהב. היה כאן כל מה שנתן לשער, מלבד אהבה.

35.jpg

ורק עכשיו, משנזרקה שיבה בשערו, הריהו אוהב כמות שצריך, באהבת אמת – פעם ראשונה בחייו.

אנה סרגיבנה והוא אהבו זה את זו, בחינת קרובים ביותר, שְׁאֵרי־בשר, כבעל ואשתו, כידידים נלבבים; נדמה היה להם, כי הגורל עצמו הועיד אותם איש לחברתו והיה בלתי־מובן, מדוע זה הוא נשוי ולמה היא נשואה; וכאלו היו שני צפרי־נדוד, זכר ונקבה, שמישהו צד אותם ואלצם לחיות בכלובים נפרדים. הם סלחו זה לזו את דבר בוּשתם בעבר, סולחים היו כל מה שאֵרע בהֹוֶה והרגישו, שאהבתם זו חוללה תמורה אצל שניהם.

בערב, ברגעי עצבות, היה הוא מרגיע את עצמו על ידי שקולים שונים, שעלו במוחו, ואולם עכשיו לא היה לבו נתון לשקולים, היתה בו השתתפות־בצער עמוקה, והוא רצה להיות נאמן, להיות עדין־נפש…

– חדלי מבכי, טובה שלי, – אמר הוא. – כבר בכית – ודי לך… עכשיו הבה ונשוחח, נמצא איזו תחבולה.

לאחר־כך נמלכו שעה ארוכה; דברו על כך, היאך להנצל מן ההכרח להחבא, לרמות, לחיות בערים נפרדות, לבלי להתראות זמן ממושך. איך להשתחרר מכבלים כבדים־מנשוא אלה?

־ איך, איך? – היה שואל וראשו שח בין ידיו. איך?

ונדמה היה, כי הנה עוד מעט – ותִמָּצא החלטה, או אז יתחילו חיים חדשים, נהדרים; ולשניהם ברור היה, כי עד הסיום עדַין רחוק־רחוק, וכי כל המורכב והקשה מתחיל רק מכאן ולהבא.

1899

36.jpg

 

אחרית דבר    🔗

א

א. פ. צֶ’חוב צלם בפשטות גמורה, צלום־שבכתב, אם אפשר לומר כן, מקרה שכיח בחיינו, אחד מני רבבות מקרים דומים כל־כך, וראו נא פלא, – ה“צלום” הזה כמוהו כבקורת המשטר החברתי שבו חי האדם, הנדון ליסורי־נפש, לנשיאת מסוה, להרבות שקר, להתכחש לטבעו ולנטיות לבו; א. פ. צ’חוב אינו עושה דבר מלבד שהוא מספר, אינו מוסיף כמעט כלום על הפרוט הנאמן של השתלשלות המקרה, על המעשה, על ההרגשות ועל המחשבות של שתי הנפשות הפועלות – ואף־על־פי־כן הנך מסיק מסקנה לעצמך מן הספור, אתה מפיק ממנו מוסר־השכל.


ב

גוּרוֹב – אדם בנלי הוא, אחד מרבים קלי־הדעת, מושחת לפי־תומו, אם נתן להגדיר כן, לא רשע ולא בעל־מזמות, אלא סתם איש ההולך במישור, כביכול, ואינו מבחין במדרונו הקל והמתמיד של זה, מצַיֵת לפתויי היצר הרגיל אצל בשר־ודם, דומה עליך שהוא רק משתעשע קצת, סוטה סטיה קלה, בפירוש על מנת לחזור הימנה מחר או מחרתים, ונמצא שכל חייו רצופים מסטיות קלות וזמניות כאלה, ונמצא שהוא בעל בלתי־הוגן, שהוא אב בלתי־מוסרי; ומאידך גיסא – גם אם ימנע מכך וישלוט ביצרו, נמצא שהוא משקר לנפשו, אינו אוהב את אשתו ומעמיד־פנים שהוא אוהבה, אוהב אשת חבר ומחניק את אהבתו אליה, כלומר משקר לנפשו, לגופו, לטבעו הראשון שבו; א. צ’חוב בחר, בלי ספק, בכונה תחלה באיש בנלי כזה, הדוחה אותנו במקצת באפיו ובהליכותיו – מעורר בנו לבסוף רגשי אהבה אליו, מכמיר את רחמינו עליו; גורוב אינו אשם באשמתו, הוא בפרוש איש מסכן, כי על כן החיים בנויים באופן כזה שרגלי אדם מועדות וכושלות.


ג

אנה סרגיבנה – אשה הוגנת שכיחה. אחת מרבות, תמימה וטובת־הליכות על־פי חנוכה, ואף היא מציתת לדחיפה ראשונה וקלה של היצר, וששה לקראת שעה נעימה, ששה בבלי־דעת, כמעט כמו בחלום ולא בהקיץ; וכמה היא מזועזעת מחטא־לא־חטא, כמה אומללה, ויותר מזה – כמה טוב לה שהיא אומללה, עד מה מאושרת; ועוד משהו: – היא הן השפיעה בסופו של דבר על גורוב שחדל להיות קל־דעת על־פי “מקצוע”, כי הנה היתה זו אצלו קלות־הדעת האחרונה, והוא אוהב עכשיו באמת, מתיסר באהבתו, יש עמו מוסר־כליות; השעשוע הפך אצלו, בזכותה של אנה סרגיבנה ההוגנת, לטרגדיה, לצער: הוא, גורוב הבנלי, החי כלאחר־יד, המתרברב, המשחק בקלפים, המשוחח הבלים, – הוא מתישב בדעתו, מהרהר בתכלית החיים, קובל על השקר שבהם, מבקש פתרון ומוצָא – לא עוד מן השפה ולחוץ, אלא בכל לבו, בכל כוח מחשבתו.


ד

ספור קצר הוא זה, ריאליסטי כל־כך, כמו שאמרנו – “צלום”, ולא יותר כמעט, אלא זה כחו של כשרון גדול, של אמן הפרוזה – שהוא מחנך בבלי־משים, מסעיר את הנפש כאלו בדרך־אגב, דוחף למחשבה מעמיקה, שלא במתכון, כביכול.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!