א    🔗

איני יכול לעשות שקר בנפשי; הנני מצטער על אשר תחסר לי קדושת התמימות ואת צערי זה אני מביע בקהל.

כל מחשבותי והגיגי אינם אלא תוצאת סבל-הירושה ומחשבות אבות… גם בעת אני מתיר חרצובות הנני רק בן לאותם הדורות שהנני פוסע על ראשם.

והרעיון לדעת ולהרגיש את עצמי טבוע במטבע נושנה יביאני לידי יאוש וידכא אותי.

כל עמלי ויגיעי לעמוד על נפשי, על מהותי ועל שורש נשמתי אך לשואהוא. אנוס אנכי לחשוב, לדון ולהגות, מפני שאבותי בעלי העיון ובעלי המוח הנחילו לי אלה. כל הספרים אשר נכתבו אצלנו באים שיירות שיירות ויונקים את לשדי, את עצמותי.

כמה קוצר-רואי בזה, שלא לראות את אשר יחסר לנו ואת הנגע אשר כבר בלבנו אנו.

נניח, שיש בנו כשרון; אבל מה הוא הכשרון בלי עולם ובלי חיים.

לנו יחסרו דברי היום, לנו חסרים מכמני העולם; לנו חסרים החיים ושאון החיים. יודעים אנו רק את שמע הדברים מרחוק; אבל אותם בעצמם לא ראינו עד היום ועל ברכם לא נולדנו.

את הים לא ראינו, גם את היבשה לא ראינו, לא ראינו מלכת השמים ולא שמענו סערות שדי; נפשנו הרכה חוּנכה במצוות, רק במצוות.

עוד בערשנו שמענו על מצוות ומעשים-טובים, על תורה וסחורה…

“כעני בפתח הנני עומד על מפתן העולם והחיים”, מקונן אני בנוסח משורר אחד. הנני רואה את כל עושר החיים והמציאות ויפעתם, ורחוקים הם מני. - - -

החי למינהו, האילנות, גם הדומם אומר שירה, שירת האלהים והטבע, שירת ההויה והמהות, אך בעדנו גדרו זיו שכינת החיים, נטלו מאתנו את העולם ואת החיים ועשו אותנו לנושאי ספרים.

והיה אם גם כבר העמדתי אותם בקרן-זוית, הסחתי דעתי מהם בחזקה, באה קינת קדומים ומטפחת אותי על פני.

עודי במעי אמי למדו אותי כל התורה. נר נשמתי זה החל לדלוק, וכיון שיצאתי לאויר העולם, מיד בא מלאך אחד מכבה את הנר וקסבר להשכיח את משנתי; והוא לא ידע, כי מה ששניתי במעי אמי לא ישָׁכח ממני לעולם. - - -

 

ב    🔗

עצב ישראלי, שכמוהו לא ידעתי, בא ודופק על פתחי לבי.

בחדרי אני יושב ואקשב את נכאי הגוי הישראלי ואת עצבו האורך משנות דור ודור…

אין אני יכול נשוא את העצב הרב. איני יכול נשוא את קללת-החיים הרובצת עלינו. סר וזעף אני, מלא אני עצב וצער; והצער אינו רק צערי לבד, כי אם צער כל הגוי שלנו.

אשמים אנחנו בעָנינו. אנחנו המתנו כל החי בקרבנו.

אנחנו הפרחנו את נשמתנו על ידי הכתב והמכתב, על ידי שברי לוחות המונחים בארון…

יש אשר חפץ אנכי לצעוק במחנה ישראל, לתקוע ולהריע בכל כוחי לאמור: הסירו את הנכר מקרבכם! הסירו מכם את אשר נתנו לכם!

אבל בסתר נפשי אני מתיאש, ואיני מאמין בתחית העצמות היבשות…

אני מרגיש בפנימיות הויתי את סבל נחלתי, סבל חיי ונשמתי, שגורשה מעדן אלהים, ואשר חפץ אנכי להרוס, איני יכול להרוס….

בשדה-הקברות שלנו חפץ אנכי לנטוע אלוני בשן, עצים עושי פרי; אבל באותה שעה אני שומע שירת שלדי המתים הקבורים וגם הרימה שלהם אומרת שירה.

בידי אני הורס, ומרגלי אני מסיר נעלי, כדי שלא לגעת באדמת קודש שלנו.

לאַחד אני חפץ בפנימיותי, לברוא גוי חדש ואנשים, ואני קרוע בנשמתי, קרעים בנו לדורות…

 

ג    🔗

– יום מחר, את היום תנו לנו ולא רק את האתמול… העושר השמור לנו רק מאתמול הוא עוני של היום ואי האפשרות להתעשר…

מאמין אנכי באבותי, באבותינו. מאמין אנכי, שהיו באשר היו וחיו באשר חיו; אבל תנו גם לנו לחיות, תנו לנו מקום לחיות מעצמנו ולעמוד על עצמנו…

תנו לי את עצמי, את מהותי, את חיי. תנו לי את נפשי כמו שהיא ואת האפשרות לביסוס נפשי. תנו לי תקוות, שאנכי בעצמי מולידו ואַל תעשוני רק לשומר נחלת אבות.

חפץ אני לרעוב אחרי שביעה; חפץ אני לשדד אדמתי ולעבוד בקרקע בתולה… חפץ אנכי לחיות מעצמי ולהיות מעצמי. חפץ אנכי להתחיל הכל מהיום ולא רק מדאתמול.

וכל אתמול, באשר הוא אתמול, חותר חתירה תחת יסודי היום, כל עבר באשר הוא עבר קובר את ההווה וכל ישן בולע את החדש…

הבו לי חיי! הבו לי מהותי! הבו לי מקום לבנות מעצמי, הבו לי מקום להניח בו את ראשי!

ולוּ היה קולי נשמע בבית ישראל, כי אז קראתי את כולם למַשׂוּאוֹת היום. לוּ היו לוחות בידי, כי אז מסרתי את הפּיסול לכל אחד ואחד. – – –

 

ד    🔗

–לצעוק אני חפץ, לצעוק צעקה גדולה ומרה אחת, אשר תביע במלואה כל המית נפשי וכל יסורי נפשי.

להרים קולי אני אומר, להרים קול אשר ישָׁמע בכל בית יעקב ויחריד כל אשר בנו וכל אשר קבור בנו.

אחרי כל משברי המחשבות ושאונם בנו, אחרי כל הסערה הגדולה מבחוץ ומבפנים, עוד שארית נשמה תולדתית מסתתרת בנו.

כל מחשבותי, כל הגיגי ורעיוני נהפכים על פניהם. כוחם עז, כוחם להרהר אחרי הכל ולחתור חתירה אחרי הכל; אבל אם הם מנצחים, אנכי הנני המנוצח…

ונפשי מלאה יסורים, לא אוכל להביעם; לבי קרוע מכל הצער הגדול שלנו והתהום התולדתי אשר בחיינו הצרים…

לצעוק אני חפץ, ליסר ולהוכיח ולנבא על-אודות ערכים חדשים וחיים חדשים; וכל הישן המתנמנם בי בא ומטפח אותי על פני.

המון מחשבות ויסורים קשים מקיפים אותנו מכל עבר. תנו לנו את האפשרות לחיות; תנו לנו את האפשרות להביע המית נפשנו וכל יסורי נפשנו. – –

תנו לנו חבלי השירה, חבלי המשיח…

 

ה    🔗

צרכי הציבור וחובות היחיד להציבור, התביעות התולדתיות והעממיות וכל השאלות הנוגעות לגוי כולו, כל אלה נדרשים באלפי פנים בתורה ובמעשה, בעיון ובסברה, והכל נזקקים להם בחיים ובספר. ואָמנם שאלת העם ועתידו, הרת עולמו וכל אשר נוגע לו הוא היסוד בחיינו וממנו תוצאות לנו… אומרים לנו, שבידינו עתידותינו, שבידינו בנין גוי והריסתו. נשמת העם בפתחה את לועה, עצבונה הארוך משנות עולם יחריד כל אחד ואחד מאתנו.

מי יחיה מישימון-אל, מי ירגע בעת עקת הציבור.

אנו מבליגים לשעה על השאלות העולמיות מפני הצרכים בני-יומם, הננו יוצאים לעבודתנו; איש איש פונה לעסקיו, לצרכי ביתו ולאשר לו, עיר עיר עוסקת בצרכיה ובמוסדותיה, מורים מלמדים לבנים, ספרים נכתבים וגם נקראים, בכּל נראה איזה מעשה וגם זרעוני מחשבה – ועננים באים, ענני פחד הגוי באים ועולים, ואנו אומרים:שמא לא יתקיימו כל אלה בידינו, שמא כל עמלנו לשוא ביחיד וגם ברבים.

הידעתם את הצער הזה ואת הקרעים שבלב? הידעתם את סימן-השאלה הגדול, המלווה כל מעשינו וכל מחשבותינו, בכל אשר נפנה ונלך? הידעתם את תוגת הנפש בעמדה לפני משבר-עם, באין אונים?

תנו לנו איזה מעמד, תנו לנו ערובה, כי עמוד נעמוד. – – –

 

ו    🔗

ואתחנן אל ה' לאמור: אתה החילות להראות את עבדך, אעבר ה נ א ואראה את הארץ הטובה, את ערכיה החדשים ואנשיה החדשים ההולכים קוממיות.

ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי ויאמר: רב ל ך! – ואוסף להתחנן: אתה ה' פתחת את לבי לדעת את הדרכים האלה, בם נלך, ואת המעשים אשר יהיו לנו למגן, הראנו נא אפס קציהם מרחוק.

וירד ה' בענן. לא ברוח ה', ואחרי הרוח רעש, ואחרי הרעש אש, ואחרי האש שמעתי קול דממה לאמור: ראה אראה את עני עמי וידעתי את ההולכים לפניהם להעלותם. גם אתה, גם האנשים הבאים אחריך לא תעברו ולא תעשו – והשארתי בישראל כל הימים אנשים מספר

ואָלט פני באדרתי. – –