בקובץ הזה מכונסים לראשונה כמה מן המאמרים והרשימות, הנאומים וההרצאות, הראיונות והשיחות שפרסמתי או השמעתי מיום שנכנסתי לעולמה של ספרות, לפני כעשרים שנה. המעיֵן בו ימצא על נקלה את המעינות שמהם נבעה יצירתי ואת האפיקים שבהם זרמה, בואכה הים שאינו מלא. מן המלים, הקווים והנקודות שבו תצטייר דמות דיוקן, על רקע חברה ותקופה רחוקות מִרגיעה.

בשנת הארבעים למדינה אני קרב והולך אל סיומו של העשור הששי בחיי. עשור עשור ומרכזו ובכל אחד טמון זרע שינבוט בעשור הבא אחריו. העשור הראשון כל כולו קהילת חלבּ, גולת ארם־צובה, עם עולמה הרוחני המופלא – מִשזר שלוש תרבויות גדולות: העברית היהודית, הערבית המזרחית והצרפתית האירופאית. העשור השני כולו עברית וארץ־ישראל והיגאלוּת; תל־אביב הקטנה וירושלים הקסומה; בית־ספר ביאליק וגמנסיה הרצליה ותנועת־הנוער, וּמֵהם עולם ערכים מגובש. העשור השלישי סובב סביב הקיבוץ והגליל, בנין הארץ ועמל־כפיים, ובמרכזו הקמת משפחה שהקיבוץ לה בית. העשור הרביעי בסימן של חינוך, בבית ובחוץ; הוראה והדרכה, חינוך וניהול בית־ספר; והזרע לַבּאוֹת – סיפורים ראשונים לילדים. העשור החמישי – בשנות השבעים – מכניס אותי באחת לעולמה של ספרות וממלא בה את עולמי. בעשור הששי – פריצה מתחום הסִפּוֹרת אל כיוונים נוספים של יצירה. בעשור זה אני כבר סבא, הן לנכדים הן ליצירות שנולדו ממפגש פורה ומפרה של יצירותַי־בנותַי עם במאים מלחינים ומתרגמים.

יצאנו לעצמאות – המדינה ואני – בעת ובעונה אחת; שהרי עצמאותו של אדם מיום צאתו מבית־הספר ומבית ההורים לבנות לעצמו בית. הבחירה ללכת עם חברַי לבנות את ביתנו בעֶשר אצבעות על גבול שלוש ארצות דחקה חלום נעורים אחר שעיקרו כתיבה ספרותית. דחתה יצירת היַחַד את יצירת היחיד בעשרים שנה. אפשר שהחלום על עשיית ספרים, עם היצר והדחף שמאחוריו היו נדחקים ונמחקים, נשחקים ונשכּחים, אלמלא בגרה אז המדינה ונפערו פצעיה: פצעי בנים שאינם זוכים למידה שווה של חיבה וכבוד.

במה דברים אמורים, באשליה שהיתה לי ולשכמותי שהכל שאלה של זמן, ושהעצמאות שעליה חלמנו ונלחמנו תביא מרפא לכל תחלואי החברה בארץ; שהמדינה תתיחס אל כל בניה ואזרחיה באותה מידה של אהבה ותחלק ביניהם בשוויון את חום לבבה ומשאביה, ככתוב במגילת העצמאות… והנה מצאתי את עצמי חי בישראל האחת כשלצדי עולה כגוֹנחת ישראל שניה עניה, פגועה פצועה וכואבת. ועם השנים הפערים מתרחבים והקיטוב גובר והעלבון הקבוצתי מכַלה כל חלקה טובה. הזמן לא עשה את שלו. המדינה בשִכרוֹנה לא עשתה את שלה. המנהיגות השליכה אל כור ההיתוך את התבן עם הַבָּר והחלה לעשות לביתה (הפרטי המפלגתי והכיתתי) במקום לעשות את המוטל עליה.

הרגשתי שעלי לעשות משהו. לעצור בכף ידי הכותבת את הזרם העכור העלול לשטוף ולהרוס את יסודות האחדות והשוויון שעליהם בנינו חברה ומדינה ואומה. לצאת מנאות הדשא אל שער בּת רַבּים. היה בי האומץ לעשות תפנית זאת בחיי, כיוון שהרגשתי שייך לחברה הישראלית החדשה ושותף לעשייה הגדולה שלה. היה בי הצורך לעשות זאת, כיוון שבאותם ימים הגעתי אל שלב בחיי שבּו נתאזנו העבר והעתיד; שכּן בן הארבעים משקיף אל עבר ועתיד שווים באורכם ובמשקלם, והערכָתוֹ את עברו מפעילה את היערכוּתוֹ לקראת הבאות. פניתי אפוא אל העשייה הספרותית שהפכה מִניה וּביה למגע עם ציבורים גדולים.

פּוּרָה דרכתי, אך לא לבדי. תהליך נפשי דומה פעל ככל הנראה על רבים וטובים, מהם שהיכרתי אישית מהם שהיכרתי באמצעות העתון והספר. בכל תחומי התרבות והאמנות, והספרות כמובן בכלל זה, צמחו ועלו ופרצו יוצרים בעלי שעור קומה, שהביאו לביטוי את העושר הפנימי שהיה חבוּי וכבוּי בה ביהדות המזרח, וגרמו לזקיפת קומתה. אשרי מי שהיה לו חלק בזה.

תהליך זה היה חלק ממהפכה המתחוללת לעינינו וטרם נאמרה בה המלה האחרונה. ההגמוניה בספרות העברית יצאה מחזקתו הבלעדית של היהודי־האשכנזי־החילוני (שהחזיק בהגמוניות נוספות בחברה ובמדינה) וכל אלה ששתקו בפריפריה החברתית החלו לבטא את עצמם ואת עולמם, העולם שממנו צמחו, שממנו באו, שממנו סרבו להינתק. זהו עולם הקהילה המזרחית והספרדית בגולה, עולם המעבּרות ושכונות־העוני והעיירות הנידחות בארץ, עולם השכונות הדתיות והחרדיות בשולי הערים ועולם הכפר הערבי המתפכּח. ההתבטלות הממושכת פינתה את מקומה להתבטאות מלוטשת.

אולם פה ושם היו גם תופעות מצַערות, ביטויים זדוניים זורעי מדנים ומחלוקות. היו מי שעברו בקפיצה נחשונית ונחשית מן ההתקפלות את ההתנפלות. והיה מי שעלה על הגל וניצל אותו לצרכים שלא ממין העניין. גברו החששות שמא הערנו ועוררנו שדים מרבצם. על רקע זה יובן השיר שכתבתי בשנת תשמ"ד:

וְאֶל עָבָר תָּשׁוּב

הִצַתְנוּ אֵשׁ

בַּלְּבָבוֹת

וְלֹא יָדַעְנוּ כִּי

קוֹצִים יְבֵשִׁים

צְמֵאִים סָבִיב

עַד צַוָּאר עַד בּוֹשׁ

עַד לְמַעְלָה רוֹשׁ

נִדְהָמִים עָמַדְנוּ מוּל

אֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים

לֹא אֵשׁ בַּלְּבָבוֹת

כְּפִי שּׁכֻּלָּנוּ רוֹצִים

כִּי אִם

לְבָבוֹת

בָּאֵשׁ

הִתַּזְנוּ מַיִם

חַיִּים

עַל צָמָחִים רַכִּים

צְרוּבֵי שָׁרָב

מֻכִּים

עַד טָבְעוּ לְעֵינֵינוּ

הַנִּצָּנִים

הֵפַחְנוּ רוּחַ

בּעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת

הָפְכָה הָרוּחַ

לְרוּחַ עִוְעִים

נָשְׂאָה כְּסוּת הֶעָפָר

חָשְׂפָה הָעֲצָמוֹת

לְשִׁנֵּי הַצְּבוֹעִים

שְׁאֵלָה: הֲיִחְיֶה אָדָם בְּלִי

מִפַּחַד פֶּן –

והתשובה היא פרוזאית ומוחלטת: טוב עשינו מה שעשינו, גם אם נלוותה להתעוררות התרבותית־החברתית התעַרערוּת פוליטית־ערכית; מחיר כבד, אך כנראה בלתי נמנע. אני כותב עשינו, בלשון רבים, כי יחידם רבים עשו איש בדרכו, איש בתחומו, איש בסגנונו – ככל הנראה ממניעים ודחפים דומים. התארגנות לא היתה. מגמתיות לא היתה. היתה כאן התפרצות ספונטנית של מי שנתארכה שתיקתו.

השתמשתי לעיל במושג ישראל השניה, שלשמחתי עבר מן העולם, ולא מִסיבות סמנטיות בלבד. באותן שנים של תפנית – שנות השבעים הראשונות – היתה בארץ למעשה גם ישראל שלישית, הלא הם ערביי ארץ־ישראל, שבעיותיהם החריפו עם התוספת הבלתי צפויה של ערביי השטחים. כמו שקרוב לתרבות הערבית ולעולם הערבי, לא יכולתי שלא להשתתף בדאגה הקיוּמית לגורל יחסינו עם הערבים החיים עִמנו. זהו מיעוט חשוב המצוי בתהליך התפתחות והתפכּחות והוא עלול לאבד את זהותו הישראלית ולהיגרר להזדהות חד־צדדית עם עולם עויין. מאורעות החודשים האחרונים יעידו שלא הפרזתי בחששותי. ניסיתי להשמיע את קולי משני עברי המתרס, אך קשה לי לצערי לומר ששמעתי מן העבר השני הרבה קולות שנעמוּ לאוזנַי, שנענוּ ליד המושטת. מכל מקום, כמי שמאמין בכוח המלה הכתובה וברוח האדם, עשיתי מאמץ מיוחד להביא את ספרַי אל הקורא הערבי בשפתו.

קראתי לקובץ הזה מן המעין. לא ממעין אחד שאבתי שתיתי ורוויתי, כאדם וכיוצר, אלא ממעינות רבים. מעינות מים חיים. אחרי הכל, אני חי ב“ארץ טובה, ארץ נחלי מים עֲיָנוֹת וּתהֹמֹת יוצאים בבקעה ובהר.” אפילו מבט מרפרף על תוכן הענינים יחשוף את מפת המעינות הללו ואת כיוון זרימתם. בית אבא הוא מעין, וארם־צובה היא מעין, וש"י עגנון הוא מעין, ושלום־עליכם מעין; שירת ספר מעין, ותרבות המזרח היא מעין, ומעין־ברוך מעין. ואידך זיל קרא.

מעין־ברוך, 1.1.1988