בקובץ הזה מכונסים לראשונה כמה מן המאמרים והרשימות, הנאומים וההרצאות, הראיונות והשיחות שפרסמתי או השמעתי מיום שנכנסתי לעולמה של ספרות, לפני כעשרים שנה. המעיֵן בו ימצא על נקלה את המעינות שמהם נבעה יצירתי ואת האפיקים שבהם זרמה, בואכה הים שאינו מלא. מן המלים, הקווים והנקודות שבו תצטייר דמות דיוקן, על רקע חברה ותקופה רחוקות מִרגיעה.

בשנת הארבעים למדינה אני קרב והולך אל סיומו של העשור הששי בחיי. עשור עשור ומרכזו ובכל אחד טמון זרע שינבוט בעשור הבא אחריו. העשור הראשון כל כולו קהילת חלבּ, גולת ארם־צובה, עם עולמה הרוחני המופלא – מִשזר שלוש תרבויות גדולות: העברית היהודית, הערבית המזרחית והצרפתית האירופאית. העשור השני כולו עברית וארץ־ישראל והיגאלוּת; תל־אביב הקטנה וירושלים הקסומה; בית־ספר ביאליק וגמנסיה הרצליה ותנועת־הנוער, וּמֵהם עולם ערכים מגובש. העשור השלישי סובב סביב הקיבוץ והגליל, בנין הארץ ועמל־כפיים, ובמרכזו הקמת משפחה שהקיבוץ לה בית. העשור הרביעי בסימן של חינוך, בבית ובחוץ; הוראה והדרכה, חינוך וניהול בית־ספר; והזרע לַבּאוֹת – סיפורים ראשונים לילדים. העשור החמישי – בשנות השבעים – מכניס אותי באחת לעולמה של ספרות וממלא בה את עולמי. בעשור הששי – פריצה מתחום הסִפּוֹרת אל כיוונים נוספים של יצירה. בעשור זה אני כבר סבא, הן לנכדים הן ליצירות שנולדו ממפגש פורה ומפרה של יצירותַי־בנותַי עם במאים מלחינים ומתרגמים.

יצאנו לעצמאות – המדינה ואני – בעת ובעונה אחת; שהרי עצמאותו של אדם מיום צאתו מבית־הספר ומבית ההורים לבנות לעצמו בית. הבחירה ללכת עם חברַי לבנות את ביתנו בעֶשר אצבעות על גבול שלוש ארצות דחקה חלום נעורים אחר שעיקרו כתיבה ספרותית. דחתה יצירת היַחַד את יצירת היחיד בעשרים שנה. אפשר שהחלום על עשיית ספרים, עם היצר והדחף שמאחוריו היו נדחקים ונמחקים, נשחקים ונשכּחים, אלמלא בגרה אז המדינה ונפערו פצעיה: פצעי בנים שאינם זוכים למידה שווה של חיבה וכבוד.

במה דברים אמורים, באשליה שהיתה לי ולשכמותי שהכל שאלה של זמן, ושהעצמאות שעליה חלמנו ונלחמנו תביא מרפא לכל תחלואי החברה בארץ; שהמדינה תתיחס אל כל בניה ואזרחיה באותה מידה של אהבה ותחלק ביניהם בשוויון את חום לבבה ומשאביה, ככתוב במגילת העצמאות… והנה מצאתי את עצמי חי בישראל האחת כשלצדי עולה כגוֹנחת ישראל שניה עניה, פגועה פצועה וכואבת. ועם השנים הפערים מתרחבים והקיטוב גובר והעלבון הקבוצתי מכַלה כל חלקה טובה. הזמן לא עשה את שלו. המדינה בשִכרוֹנה לא עשתה את שלה. המנהיגות השליכה אל כור ההיתוך את התבן עם הַבָּר והחלה לעשות לביתה (הפרטי המפלגתי והכיתתי) במקום לעשות את המוטל עליה.

הרגשתי שעלי לעשות משהו. לעצור בכף ידי הכותבת את הזרם העכור העלול לשטוף ולהרוס את יסודות האחדות והשוויון שעליהם בנינו חברה ומדינה ואומה. לצאת מנאות הדשא אל שער בּת רַבּים. היה בי האומץ לעשות תפנית זאת בחיי, כיוון שהרגשתי שייך לחברה הישראלית החדשה ושותף לעשייה הגדולה שלה. היה בי הצורך לעשות זאת, כיוון שבאותם ימים הגעתי אל שלב בחיי שבּו נתאזנו העבר והעתיד; שכּן בן הארבעים משקיף אל עבר ועתיד שווים באורכם ובמשקלם, והערכָתוֹ את עברו מפעילה את היערכוּתוֹ לקראת הבאות. פניתי אפוא אל העשייה הספרותית שהפכה מִניה וּביה למגע עם ציבורים גדולים.

פּוּרָה דרכתי, אך לא לבדי. תהליך נפשי דומה פעל ככל הנראה על רבים וטובים, מהם שהיכרתי אישית מהם שהיכרתי באמצעות העתון והספר. בכל תחומי התרבות והאמנות, והספרות כמובן בכלל זה, צמחו ועלו ופרצו יוצרים בעלי שעור קומה, שהביאו לביטוי את העושר הפנימי שהיה חבוּי וכבוּי בה ביהדות המזרח, וגרמו לזקיפת קומתה. אשרי מי שהיה לו חלק בזה.

תהליך זה היה חלק ממהפכה המתחוללת לעינינו וטרם נאמרה בה המלה האחרונה. ההגמוניה בספרות העברית יצאה מחזקתו הבלעדית של היהודי־האשכנזי־החילוני (שהחזיק בהגמוניות נוספות בחברה ובמדינה) וכל אלה ששתקו בפריפריה החברתית החלו לבטא את עצמם ואת עולמם, העולם שממנו צמחו, שממנו באו, שממנו סרבו להינתק. זהו עולם הקהילה המזרחית והספרדית בגולה, עולם המעבּרות ושכונות־העוני והעיירות הנידחות בארץ, עולם השכונות הדתיות והחרדיות בשולי הערים ועולם הכפר הערבי המתפכּח. ההתבטלות הממושכת פינתה את מקומה להתבטאות מלוטשת.

אולם פה ושם היו גם תופעות מצַערות, ביטויים זדוניים זורעי מדנים ומחלוקות. היו מי שעברו בקפיצה נחשונית ונחשית מן ההתקפלות את ההתנפלות. והיה מי שעלה על הגל וניצל אותו לצרכים שלא ממין העניין. גברו החששות שמא הערנו ועוררנו שדים מרבצם. על רקע זה יובן השיר שכתבתי בשנת תשמ"ד:

וְאֶל עָבָר תָּשׁוּב

הִצַתְנוּ אֵשׁ

בַּלְּבָבוֹת

וְלֹא יָדַעְנוּ כִּי

קוֹצִים יְבֵשִׁים

צְמֵאִים סָבִיב

עַד צַוָּאר עַד בּוֹשׁ

עַד לְמַעְלָה רוֹשׁ

נִדְהָמִים עָמַדְנוּ מוּל

אֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים

לֹא אֵשׁ בַּלְּבָבוֹת

כְּפִי שּׁכֻּלָּנוּ רוֹצִים

כִּי אִם

לְבָבוֹת

בָּאֵשׁ

הִתַּזְנוּ מַיִם

חַיִּים

עַל צָמָחִים רַכִּים

צְרוּבֵי שָׁרָב

מֻכִּים

עַד טָבְעוּ לְעֵינֵינוּ

הַנִּצָּנִים

הֵפַחְנוּ רוּחַ

בּעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת

הָפְכָה הָרוּחַ

לְרוּחַ עִוְעִים

נָשְׂאָה כְּסוּת הֶעָפָר

חָשְׂפָה הָעֲצָמוֹת

לְשִׁנֵּי הַצְּבוֹעִים

שְׁאֵלָה: הֲיִחְיֶה אָדָם בְּלִי

מִפַּחַד פֶּן –

והתשובה היא פרוזאית ומוחלטת: טוב עשינו מה שעשינו, גם אם נלוותה להתעוררות התרבותית־החברתית התעַרערוּת פוליטית־ערכית; מחיר כבד, אך כנראה בלתי נמנע. אני כותב עשינו, בלשון רבים, כי יחידם רבים עשו איש בדרכו, איש בתחומו, איש בסגנונו – ככל הנראה ממניעים ודחפים דומים. התארגנות לא היתה. מגמתיות לא היתה. היתה כאן התפרצות ספונטנית של מי שנתארכה שתיקתו.

השתמשתי לעיל במושג ישראל השניה, שלשמחתי עבר מן העולם, ולא מִסיבות סמנטיות בלבד. באותן שנים של תפנית – שנות השבעים הראשונות – היתה בארץ למעשה גם ישראל שלישית, הלא הם ערביי ארץ־ישראל, שבעיותיהם החריפו עם התוספת הבלתי צפויה של ערביי השטחים. כמו שקרוב לתרבות הערבית ולעולם הערבי, לא יכולתי שלא להשתתף בדאגה הקיוּמית לגורל יחסינו עם הערבים החיים עִמנו. זהו מיעוט חשוב המצוי בתהליך התפתחות והתפכּחות והוא עלול לאבד את זהותו הישראלית ולהיגרר להזדהות חד־צדדית עם עולם עויין. מאורעות החודשים האחרונים יעידו שלא הפרזתי בחששותי. ניסיתי להשמיע את קולי משני עברי המתרס, אך קשה לי לצערי לומר ששמעתי מן העבר השני הרבה קולות שנעמוּ לאוזנַי, שנענוּ ליד המושטת. מכל מקום, כמי שמאמין בכוח המלה הכתובה וברוח האדם, עשיתי מאמץ מיוחד להביא את ספרַי אל הקורא הערבי בשפתו.

קראתי לקובץ הזה מן המעין. לא ממעין אחד שאבתי שתיתי ורוויתי, כאדם וכיוצר, אלא ממעינות רבים. מעינות מים חיים. אחרי הכל, אני חי ב“ארץ טובה, ארץ נחלי מים עֲיָנוֹת וּתהֹמֹת יוצאים בבקעה ובהר.” אפילו מבט מרפרף על תוכן הענינים יחשוף את מפת המעינות הללו ואת כיוון זרימתם. בית אבא הוא מעין, וארם־צובה היא מעין, וש"י עגנון הוא מעין, ושלום־עליכם מעין; שירת ספר מעין, ותרבות המזרח היא מעין, ומעין־ברוך מעין. ואידך זיל קרא.

מעין־ברוך, 1.1.1988

הרהורים על יצר, ייצור ויצירה

ראיתי קיבוצים עם פרות וראיתי קיבוצים בלי פרות; ראיתי קיבוצים עם עדרי כבשים וראיתי רבים אחרים בלעדיהם; ראיתי קיבוצים עם תרנגולות וראיתי כאלה בלי תרנגולות. מעולם לא ראיתי קיבוץ בלי אנשים או בלי… ציפורים. אלפים אלפים של ציפורים בכל קיבוץ וקיבוץ – שרוֹת ומצייצות, עפות ומנתרות ודואות סביבך ומעליך, מושכות את עיניך למרומים.

יש אומרים “כמה יפות הן”. אחרים אומרים: “כמה שהן חסרות תועלת. אינן עושות מאומה. מה הן שווֹת בכלל”. יש אומרים “העולם בזכותן קיים; הרי בעזרתן יש בעולמנו פירות ופרחים”. ואיכר מוטרד ממלמל ואומר: “הן אוכלות את הגרעינים מהאסם ואת הדובדבנים מהעצים; הן מעופפות בעקבות הטרקטורים והמַזרֵעות ומכלות את הזרעים”. המשורר פשוט שואל: האם יכול מישהו לתאר לעצמו קיבוץ בלי ציפורים?

ראיתי משפחות בלי ילדים; ראיתי אנשים בלא נשים. מעולם לא ראיתי ולעולם לא יהיה קיבוץ בלא ציפורים; ציפורים על העצים, על ערֵמות הזבל, ציפורים בברֵכות הדגים או “ציפורים בראש” של כמה חברים. אורחים, במיוחד, שׂמים לב לציפורים. מקהלות השחרית השוקקות גורמות שמחה גדולה לרבים, וטִרדה מרובה לאחרים שהסימפוניה השמימית מעירה אותם משנתם. הקיבוץ כולו, על חבריו וציפוריו, נראה בעיני כמה מהם מין גן־עדן עלי אדמות, ובעיני אחרים… גן־עדן שלאחר גירוש אדם וחוה – מקום שבני־אדם מן היישוב אינם יכולים לחיות בו.

כמה מן האורחים הם צַפָּרים. יש להם עניָן מיוחד בפיזיונומיה של הציפורים ובהתנהגותן. הענין היחיד שהם מגלים בחיי הקיבוץ הוא המספר העצום של ציפורים הבוחרות לקנן בו. משכימי קום אלה מהווים בעצמם מין מיוחד – משהו שבּין ציפורים לבני־אדם.

לציפורים יש נטיה דחף וצורך לנדודים, יותר מלשאר בעלי־חיים. אם תרצו, זהו יצר נדודים. נדידת הציפורים היתה מאז ומתמיד בגדר מסתורין הן לצַפּרים והן לסתם סקרנים. מבט ממעוף־הציפור יגלה שאין דבר יותר טבעי מתופעה זו. נדודים הם חלק מן החיים. קל וחומר לבעלי־כנף. מי שנולד עם כנפיים אוהב לעוּף ולנדוד.

בכל קיבוץ תמצאו ציפורי־שיר וציפורי־טרף, ציפורים יציבות וציפורים נודדות, ציפורים מבשרות רע וציפורי גן־העדן, ציפורי־יום וציפורי־לילה. בכל קיבוץ תמצאו כמה ציפורים מוזרות, נישׂאות על כנפים מטָפוֹריות ארוכות־נוצה, הבונות להן קִנים בצוותא, כביכול יש להן אותן תכונות אותם טעמים אותם צרכים; למעשה, בכל אחת מהן מסתתרות ציפור־הנפש של אמן־יוצר אינדיוידואליסט. אחת הטעויות הגדולות שנפוצות ברבים היא, שקיבוץ אינו מקום לאינדיווידואליסטים.

ליהודי דתי יש ברָכה כמעט על כל דבר שרואות עיניו. אחת הברכות, שמברכים כשנתקלים בבן־אדם משונה, כגון גמד או אדם עם שש אצבעות, היא “ברוך משַנה הבריות”. מעניין כיצד ברכה זו מתורגמת לאנגלית Blessed be the One who created unique creatures. בתרגום הזה יש אינטרפּרטציה מעוּדנת. Unique creatures זה בעצם “בריות משונות” או “יצורים יחידים במינם”.

בכל ערב כשאני נכנס לחדר־האוכל הקיבוצי אני תופס את עצמי ממלמל ביני לביני ברכה זו. הבריות המשונות, או אם תרצו הטיפוסים המיוחדים במינם, הם המלח והפלפל השמן והחומץ של אותו סלט קיבוצי מזין וטעים הנערם מדי ערב על צלחותינו בשלל צבעים וטעמים. אני מעז להציע ברכה חדשה “משלנו”: ברוך המקום שהוא בית לבריות מיוחדות במינן.

אמנים ופילוסופים הם יצורים מיוחדים יצורים מיוחדים יכולים לנהוג טרקטורים ואף עושים זאת, לא רע בכלל. הם לעולם לא יִירו בציפורים היורדות על הזרעים ולא יבריחו אותן. הם פשוט יוסיפו זרעים לַדריל ויסתכנו בנזיפה מצד החסכנים. בשעה שהם נוהגים בטרקטור או בעת שהם רכוּנים על המַחשב במפעל, הם חושבים על דברים רבים, לא רק על זריעה וקציר על ייצור ושיווּק.

הם חושבים, למשל, על ההיסטוריה של העם היהודי ועל גורלו. נאלצנו ליהָפך לאומה של ציפורים למשך הרבה הרבה דורות; אומה בלא אדמה, בלא איכרים ובלי טרקטורים. אולי מכאן קִרבתנו היתֵרה לשמָיִם – מקור השראה ליצירה רוחנית ואמנותית. הפכנו לעם יצירתי ובלתי־יצרני להפליא.

המהפּכה הציונית, והקיבוץ כחוֹד החנית שלה, השתדלו בכל מאודם – ועדיין מתאמצים – לנטוע את רגלינו על האדמה, להכות שורשים, להפוך אותנו לנורמליים ופרודוּקטביים. כדי ליישר את המקל שהתעקם במשך דורות של גלות, נאלצנו לכופף אותו לכּיווּן ההפוך, וכך הוֹקרנו עבודת כפיים והעדפנו עבודה פיסית יצרנית על עבודת יצירה.

האידיאל הוא שוויון ערך בין כל העבודות והמקצועות: הייצור היצירה והשירותים. שוויון זה הוא תנאי לשוויון בין בני־האדם. אך בתהליך הפיכת הפירמידה איבדנו דרך־ארץ בפני היצירה הרוחנית והאמנותית למיניה, וכך נותרנו עם מעט מאוד הישגים בתחומים אלה בהם הצטיין היהודי בכל הדורות.

והיום אנחנו יודעים שהִפרזנו במתן עדיפוּת לשירת האדמה והלחם ששרים הטרקטורים על שירת השמים והפרחים ששרות הציפורים. אך עדיין אנו חיים בחשש מפני האמא היהודיה הרואה הילדהּ בן השלוש רופא בעתיד ובבן החמש פרופסור בכוח.

קיבוצים וקוֹמוּנות צריכים להיות חבָרות בהן היצירה הקולקטיבית והאינדיווידואלית חיות לא רק בדו־קיום אלא בסימביוזה. אין ניגוד ואין סתירה בין יצירת היחיד לבין יצירת היחד; להיפך. כאן צריכה להיווצר ההרמוניה בין היצירה הרוחנית לבין הייצור החומרי; בין קמח לבין תורה. מציאת הדרך לעשות זאת בהצלחה, להלכה ולמעשה, חשובה וחיונית הן לעם היהודי המתחדש בארצו והן לחברה האנושית כולה. אנחנו חייבים, ולדעתי אנחנו גם יכולים, למצוא את הדרך לתת לכל יחיד לפַתח עד קצה גבול היכולת את כישוריו ואת כשרונותיו, את שאיפותיו ואת שאפתנותו. זוהי הדרך הטובה ביותר להגיע לשגשוג רוחני חברתי וכלכלי.

במשך הרבה שנים לא יכולנו לעכּל גישה זאת. וכך איבדנו אנשים טובים, כגון אותו חבר שלי לקיבוץ לענף ולשגעונות המפיק זה שנות דור מציור כבשים הרבה יותר סיפוק והרבה יותר הכנסות מאשר מגידול כבשים וחליבתן. האם למדנו לקח? אני מסופק. אנחנו מדברים בסיסמאות ישנות כתוּכּי ולא כציפור דרור.

אם נתמזל מזלך להיות ציפור, אתה יכול לעוּף אל מעל לגגות הקיבוץ ואז אתה רואה אותו בשלֵמוּת. אתה עשוי לשמוע אב אומר לבנו: “אם אתה מוכרח לעוף – היֵה לפחות דבורה; לא ציפור; בדבורים יש תועלת; הן מייצרות דבש. ואם אתה מוכרח להיות ציפור – היה נא דרור ולא נשר. נשרים עפים גבוה מדי, רחוק מדי. וקשה מאוד לשמור על שוויון בין נשרים לבין ציפורים רגילות”.

ומאוחר יותר תשמע אותו אב בכנס תנועתי מתלונן כיצד זה אין לנו מנהיגוּת ומדוע כבודנו והשפּעתנו פוחתים והולכים בחברה הישראלית.

אנו דוחים טיפוסים שאפתנים, תחרותיים, מבריקים ויצירתיים־להפליא. אנחנו מעודדים בינוניוּת. הצעירים שלנו נמנעים מלגדל כנפיים רחבות, מחשש לאבּד את חיבּת הקן־הבית. זהו תהליך מסוכן שעלינו לחשוב עליו, על תוצאותיו ועל האפשרות לעצור אותו בטרם יהיה מאוחר מדי.

אפילו בתוך תחומי התעשיה, עלינו לעודד את היצירתי יותר מאשר את היצרני ולטפּח את כושר ההמצאה יותר מאשר את היעילוּת. רק כך נעמוד בתחרות בעולם התעשיה החדשנית ורק כך נהיה אטרקטיביים לדור הצעיר שלנו.

אלה הם הרהורים אחדים של אדם שעיסוקו מלים וחייו קיבוץ. ביטוי רגשות ומחשבות של מי שהצרפתים מכנים Solitaire-Soldaire והספרדים יקראו לו Solitario-Solidario; כלומר, אדם שהוא בעת ובעונה אחת אינדיווידואליסט יוצר הפועל בבדידוּת ופעיל בחבורה מתוך סולידריוּת והזדהות עם האידיאלים שלה.

אחרי הכל, הרי כולנו ציפורים ודבורים – אם קל למצוא את הדבש שלנו ואם קשה לאַתר ולהבין את התועלת שבּנוּ. כולנו ציפורים הכּמֵהות לשורשים, או צמחים המשוועים לכנפיים. כל אחד מאִתנו הוא יצור יחיד במינו. יבורך היום בו נכיר בכך ונתחיל לפעול בהתאם.

במבט לאחור ברור לי היום שלא הייתי יכול לכתוב את “מישל” אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך – אלמלא יצאתי ממנו; יצאתי ולא יצאתי. אלמלא ספגתי בילדוּתי את אורחות־החיים ואת אורח־המחשבה ואת סולם־הערכים של היהודי הספרדי־המזרחי (הרחוקים היום ממני כרחוק מזרח ממערב) – ואילולא כיבדתי אותם בלבבי – לא הייתי יכול להציג בפני הקורא את עולמם הרוחני והנפשי של מישל ולינדה ובניהם ובנותיהם כפי שהִצגתי אותם. ואלמלא רחקתי מהם ויצאתי לתרבות שונה שהיא ארץ־ישראל ושהיא קיבוץ ושהיא השקפת־עולם הוּמניסטית וסוציאליסטית – לא הייתי יכול לכתוב עליהם כפי שכּתבתי, מתוך אותו מרחק אירוני המקרב אותם ללב הקורא.

מתברר, שממרומי מגדל הסילוֹ של הקיבוץ ומבַּעד לחורשת האקליפטוס נראית חלבּ יפֶה יותר, על כל צדדיה ולכל עומק תרבותה המיוחדת. מראש המגדל המבט מפוּכּח, מקיף וחודר. ממעין־ברוך ארם־צובה נראית לא רק יפֶה יותר אלא גם יפָה יותר; לא מן המציאוּת, אלא ממה שחשבו עליה בניה בוני־ציון־וירושלים שהנמיכו קומתה מפני כל עיירה ועיר שנתבּשׂמו מרחוק מריחָן ורוחן של ורשה וּוילנה ואודסה, ולא בצדק. בטרם הגיע היהודי הראשון לערים הללו היתה בארם־צובה קהילה יהודית מפוארת שהעמידה חכמים ופייטנים ומקובלים אוהבי־תורה ואוהבי־ציון ו… מאשאללה אוהבי־ממון, שפרשׂוּ רִשתותיהם על פני תבל רבה.

הגדילה לעשות קהילה זו בדבר שיכול להיות לנו היום מופת ודוגמה: התמזגו בה עד לבלי הכֵּר שני ענפים שונים, שניים משבטי ישראל – אנשי המזרח שנקראו מוּסתַערבים וספגו את תרבות המזרח הערבי־המוסלמי אף תרמו לה רבות – עם גלי ההגירה של הפראנקוֹס, החל במגוֹרשי ספרד וכלה בגל ההגירה הגדול של סוחרים שבאו אליה במאה ה־18 אחר שתקעו יתֵדות של מסחר באיטליה ובצרפת ובווינה, בארצות הבלקן ובתורכיה, ובאו לחסות בצִלם של קוֹנסוּלים וקאפיטלוציות ולשלוח ידם במסחר הגדול שבּין הודו ופרס מזה לבין אירופה המתעשרת מזה. אחר דור אחד של התמודדות נתמזגו שני שבטים אלה – שונים בתרבות ובאינטרסים – והיו לקהילה אחת. לא בקלוּת ולא בלי חיכוכים אך בהצלחה מרשימה. והלוואי עלינו בארץ הזאת, כאן ועכשיו.

זה דורות רבים היתה לה לארם־צובה תפוצה משלה. על כל יהודי בחלבּ גופא היו כמה יהודים בקהילות החלבּים בעולם הרחב. היחס המספרי הלך וגדל לטובת התפוצה ככל שירד ערכּהּ המסחרי של העיר כצומת בינלאומי בין מזרח למערב. צמחו בעולם, ובעיקר בעולם החדש, קהילות חלבּיות – חזקות ומגובשות ומשגשגות – שהגנו בחומות שבטיות על ייחוּדן החלבּי ועל יהדותן כאילו היו שניים שהם אחד. רוח האמנסיפציה לא יכלה לחומות הללו, ורק בשנים האחרונות ממש מתחילים צעירים להתקלף מחלבּיותם, אם לטוב ואם למוטב.

באחת מן הקהילות הללו – שבּהּ ענף חשוב ממשפחתי יושב עד היום (וכנראה עד מחר ומחרתיים) – נסעתי לטבול במהלך כתיבתו של “מישל”. תיירים נוסעים למקסיקו בחיפוש אחר תרבות המאיה והאינקה. אני נסעתי לשם בחיפוש אחר תרבותה של חלבּ. תרצו, בחיפוש אחר הזמן האבוד. והדברים שמצאתי שם, הלא הם כתובים על ספר דברי־הימים לרחמו ולינדה אמו ואלבר אחיו והמון דודיו ודודותיו.

השוני בין חלבּים שבתפוצות לבין חלבּים שבארץ הִדהים אותי. חלבּים שבכאן – יש להם בכל הבניה והעשיה והיצירה בארץ הזאת. והלוואי ויכולתי לומר “יד ושם להם”, אלא שדא עקא שכּמה מהם ויתרו על שמם ומחקו את מוצאם (כנרמז בספר “מישל” ובסיפורים אחרים) וקפצו אל כור־ההיתוך־נוסח־אמריקה מבלי להביט לאחור. וזהו אות־הבל לא עליהם, אלא על החברה הישראלית, שפיתתה אותם לכך. יכול אני להבין את מי ששינה שמו לעברי, אך לא את מי שהפך שמו לאשכנזי; ויסלחו לי מיוּדעַי ורֵעַי: חבר שהפך להבר, לוי שהך ללביא, מזרחי שהפך לקדמי, עדס שהפך להדס ושחייבר שהפך לשרייבּר. חֶברה שאינה מכבדת את עבָרהּ ואת אבותיה ואינה מתייחסת בשוויון אל בניה היא שדחפה אותם למעשה סמלי זה ולמעשים דומים, כגון חטא העלמת העי“ן והבלעת החי”ת.

הצצתי אל עולמם של בני חלבּ בתפוצות. מסתגרים הם לא רק מפני הגויים לא רק מפני האשכנזים הקרוביים בפיהם אידשים, אלא אפילו מפני ספרדים אחרים הגרים מעבר לרחוב. אם נפתח חלון – אומרים הללו – ומזכירים לי בכך מקומות אחרים וזמנים אחרים שעליהם כתב ביאליק ועליהם צחק ובכה שלום־עליכם – ייכּנסו רוחות פרצים ויפיצו את התבן ואת הבר. אמרתי להם: רוחות פרצים יוכלו לתבן אך לעולם לא יוכלו לבר; ולִבי לא האמין לשפתַי.

תחילה נתקנאתי בהם בבני־דורי בבני־דודי שיש בהם גאוה אמיתית על עברם ועל מוצאם. עד מהרה מצאתי שלוֹקים הם בגאוה יֵתרה, זו ששומר נפשו ירחק ממנה. שאלו נא את מישל ויאמר לכם: גאוה־יתרה וחוסר־גאוה אחים תאומים הם, כפי שלימדנו הרמב"ם זכותו יגן עלינו. ואני הייתי מוסיף אותו פתגם ערבי שהיה שגור בפינו: א־זוֹד אח’וּ א־נַאס, שתרגומו: יותר־מדי אחיו של פחות־מדי. הווה אומר, חיבה וכבוד לבית אבא וסבא וגאוה על העבר המיוחד שלנו – ראוי לנו לבני המזרח החיים בארץ לשמור ולטפּח. במידה.

מה שחסר ביותר ליהודִי הספרדי בארץ, לפי הבָנתי, זה לא המשכורת ולא הג’וֹבּ, לא השיכון ולא המכונית ולא התואר האקדמי – והא ראיה שאלה שיש להם כל זה אינם שמחים בחלקם ואינם גאים במוצָאם ורגישים הם לעלבון הקבוצתי בצורה האומרת דָרשני. ואל תבינו אותי שלא כהלכה; איני אומר שתוספת השכלה ותוספת ממון ומעמד אינם נחוצים ואינם זועקים לחלוקה שוויונית יותר; אני אומר שבהם בלבד לא די, והם אינם מבטיחים שתצמח עִמם זקיפות־קומה. שורש הבעיה הוא תרבותי־פסיכולוגי, ויש לטפל בשורש גם אם זה כואב.

בתחום הזה יש לספרות מה לומר. ומה לעשות. בדרכיה שלה, שהן שונות בהכרח מדרכי הפוליטיקה והפוּבּליציסטיקה. היא יכולה להחיות עולמות קרובים ורחוקים שאין לקורא גישה אליהם (גישה, תרתי משמע); היא יכולה להעלות תרבויות נשכחות, היא יכולה ליצוֹר דמויות שמעשיהן והתנהגותן עיקר, אם כי יש להן באופן טבעי גם מה לומר במילים. היא יכולה לעזור לנו להכיר – את שכנינו, את מולידינו ואת מולידי־מולידינו, את עצמו. להכיר, ואולי להוקיר. שהרי עד שאינך מכיר אינך יכול להוקיר.

הישראלי המצוי – ואינני מתכוון רק ליורם ולסוניה, אלא אפילו ליענק’לה בנו של נסים ונכדו של חכם יַעוּבּ – לא ידע ולא הִכּיר את אורחם ואת רִבעם ואת תפישת־עולמם של יהודי המזרח. הוא ראה את מלבושיהם באלבום ובחג ובמוזיאון וטעם את מאכליהם לתיאבון, אך לא הצליח להציץ אל עולמם הפנימי, להבין את אורח מחשבתם ותגובתם. הוא לא שאל את עצמו את השאלה הבסיסית שבלעדיה אין ולא תהיה לו שפה משותפת אִתם: מה הם חשים כלפי, מה הם חושבים עלַי ועל מעשַׂי?

על כמה מן השאלות האלה ניתן למצוא תשובה בספר “מישל”, אם כי לא כתבתי אותו כספר “שאלות ותשובות”, ולא יצרתי את לינדה ואת מישל ואת לניאדו כדי שידברו, אלא כדי שיחיו. הדיבור ו הבעת־הדעת הם חלק מן החיים, כמובן, אך בדרך כלל אינם העיקר. סיפורים, ודמויות שבהם, נולדים כפףי שנולָדים ילדים; על־מנת שיחיו. לא על־מנת שיילחמו, אך גם לא מבלי לצפּוֹת שיהיה עליהם להיאבק. על דעות, על כבוד, על קיום.

מישל ובניו מתיחסים מנקוּדת־ראוּתם שלהם – בנאמנוּת ובגילוי־לב – אל החברה המערבית החילונית ו המתירנית הכופה־עצמה־על־זולתה, שאל תוכהּ מטיל אותם גורלם. חלק נכבד מן המשפחה מגיע לארץ, ולא במקרה. וגם כאן הם מגיבים, במלים ובמעשים, בכנוּת ובחריפוּת ובאומץ־רוח, הן על תחלואיה של החברה הישראלית, כגון המפלגתיוּת היתֵרה, והן על הגילויים החיוביים הראויים להערכה, כגון הקיבוץ והמושב, שהחטיאו רק דבר אחד “קטנטן”: את פתיחוּתם בפני היהודי הספרדי־המזרחי בן דור־המדבר.

לסיום, אספר לכם מן המעט הידוע לי על סוד התהווּתו של הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”.

תחילה נולד מישל. האיש. כסיפור קצר. בתקופה בה כתבתי רק סיפורים קצרים. אחר שהלך לשוּק והתמקח על הלבּן ושב לביתו, הסתבר שזקוק הוא לעזר כנגדו, שאם־לא־כן לא תהיה דמותו שלֵמה. הרי בעל־בעמיו הוא מישל.

התחלתי כותב לו לינדה. גדלה דמותה של זו ויפתה, בלי עין הרע, עד שכמעט העמידה בצל את דמותו של בעלה. עדיין היה זה זוג שאיכלס מחרוזת בת ארבעה סיפורים קצרים. חשבתי שבזה אסיים. פירסמתי את המחרוזת בקובץ “אחותי כלה”.

הנחתי את השניים הללו על דפיו של ספר, אך הם לא הניחו לי. היו באים אלי על משכבי בלילות וטורדים מנוחתי. זה אומר: שו האדא, יא שֵיך? אין המשך? וזו אומרת: “הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי”.

עברה שנה. כתבתי דברים אחרים. אך הם המשיכו להסתובב סביבי. בתוכי. חפצי־חיים. משכנעים. שתלטנים.

עוד אני מתלבּט ומתחבט וכבר התחילו הללו מַציגים לפנַי את בניהם ואת בנותיהם בחלומות הלילה ובהזיות הסיאסטה. השתלטו הבנים והבנות על עולמי, והיו עוקבים אחר־י יותר משעקבתי אני אחריהם. לא שׂיחה אחת ולא שתיים היו בינינו, וביניהן כאלה שנסתיימו בריב. הם התעקשו לומר לי מה לשׂים בפיהם. ובלבבם. בני־ספרא!

כשהלךל מישל לעולמו, חשבתי לחתום את הרומן. ניצבה לפני לינדה במלוא אישיותה ולחשה לי: עוד חיים ארוכים לפנַי. מישל אִלמַרחוּם ציווה לנו את החיים. המשיך הסיפור לזרוֹם ודמותה המתעצמת של לינדה מבריחה (כבריח) את כל חלקיו. נשתנה הקצב, נשתנה הטוב, שכּך נתחייב משינוי הזמן והמקום. אך ספרא נשאר ספרא, כשם שאדם נשאר אדם. אחר שנולד הדור השלישי – מישלים ולינדות בראשם – נתתי להם כיווּן של צמיחה והשארתי הסוף פתוח; שהרי גלגל חוזר הוא בעולם.

לא יצרתי שום דמות כשוֹפר לדעותַי. להיפך, אני שופר לדעותיהם. אני כפיתי עליהם את החיים; הם כפו עלי להאזין, ולכתוב מה שאוזנַי שומעות. לא פחות. גם לא יותר. שהרי “יותר־מדי – אחיו של פחות־מדי”.

קרחונים ופעמונים

זה השם שנתתי לקובץ הסיפורים הראשון שלי, סיפורים לילדים; שם שבחירתו עלתה לי בהרבה שעות של נדודי־שינה; שם שנגזר מתוכן הסיפורים העוסקים באבא רועה־צאן בגליל וילדיו מזה ובאבא דוב ובנו בין קרחוני הצפון מזה. למען הדיוק, עלי להוסיף שצירפתי לסיפורים המקוריים גם אגדה אפריקאית על ארנב ערמומי, אגדה עם מוסר־השׂכל ששמעתי מפי שייט אפריקאי שהסיע אותי בסירתו על פני נהר הניגר. את האגדה הלבשתי בלבוש ספרותי, כפי שהייתי מלביש אותו אפריקאי אילו הבאתי אותו אִתי לכאן.

מספר סיפורים

את הסיפורים הייתי מספר לילדַי בבית־הילדים של הקיבוץ בשעת פרידה שלפני השינה. אוזניהם הארוכות של ילדים אחרים מן המיטות הסמוכות נמשכו אחר הסיפורים. בעקבות האוזניים הנטויות הגיעו ילדים יחפים בפיז’מות גם מחדרים אחרים ונתקבצו לשמוע. דרך העיניים הקטנות והמבריקות בחשֵׁיכה נסתננו ונתגבּשו הסיורים. משנתגבשו – שמרו הקטנים הללו לבל תישמט אף מילה אף אות. כך יצאו הסיפורים מן התחום האינטימי שבין אב לילדיו (והיה בהם, בעיקר בסיפורי הצאן, מעין פיצוי לילדַי על חליבות־הערב שגזלו מהם את אבא) והגיעו לתחום שבּין מסַפּר לשומעיו.

ראיתי כי טוב והתחלתי להעלות את הסיפורים על הכתב. אך עברו שנים אחדות עד שאזרתי אומץ ושלחתי ראשון שבהם ל“דבר לילדים”. מתחילת 1960 התחיל “דבר לילדים” מפרסם את סיפורַי, בלוויית ציורים צבעוניים מקסימים של נחום גוטמן. ציוריו של נחום גוטמן, שמהם נשקפה חיבּה למסופר, גרמו לי הנאה מרובה ודירבּנו את המספּר שבי. מצאתי חן בציוריו, ונתעודדתי. גזרתי אותם דפּים מן העִתון והתחלתי מחזר על פתחי הוצאות הספרים.

הסתיידות העורכים

כחבר קיבוץ נאיווי ונאמן פניתי תחילה אל הוצאות הספרים ה“ציבוריות”. סיפורי הוּשבו ריקם. ריקם במלוא מובן המלה, בלא מִלת הסבר או עידוד, בלא נימוס. כך בהוצאה אחת, בשניה ובשלישית. אני מוצא לנכון להעלות דברים אלה על הכתב לא רק משום שחזרו ונשנו עם ספר שני ושלישי, אלא כדי לחזק לבבם ולעודד רוחם של סופרים מתחילים, דחויים ומסוֹרבים. וכדי להתריע על מחלה שהייתה נפוצה מאוד וטרם נרפאנו ממנה: הסתיידות העורכים. מחלה שהערִימה מכשולים בפני מי שטעמוֹ לא תאם את טעמם של העורכים מִטעם. מחלה שפגעה לא רק בסופר העברי אלא גם בקורא העברי שגילה באיחור של שנות דור סופרים יהודים חשובים כמו אליאס קאנטי, אלבר כהן, אלבר ממי ורבים אחרים.

לפני שאמרתי נואש ונתקפּלתי לתוך מגֵרותַי החלטתי לעשות צעד נוסף, נועז, ופניתי להוצאת “מסדה”. גמוּר היה עִמי שזהו נסיון אחרון. יש גבול לעלבונות. ואם אדם רביעי יאמר לך שאתה שיכור – גם אם לא שתית, אתה כנראה שיכור.

כאן זכיתי ונפלתי, יחד עם סיפורַי, בידיהם של שניים גדולים שעשו גדולות בעולמם של הספר העברי והספרות העברית. כוונתי אל מנהלת ההוצאה ברכה פלאי ז“ל – אשת חזון ומעש – שקירבה אותי בידה הקשה והחמה, ואל העורך הספרותי המשורר אמיר גלבוע ז”ל, שעל טעמוֹ ועצתו ידעה האשה החכמה להישען.

שחורים ולבנים

קרחונים ופעמונים יצא לאור בשנת 1966. שמונה שנים אחרי כן, כאשר התקבצו סיפףורַי למבוגרים תחת השם “אחותי כלה”, שב הקיבוצניק שבּי והוביל אותי שוב בדרך הייסורים. (שבתי ובדקתי את המלה “ייסורים”. אין בה צל צִלה של הפרזה.) מצאתי שם אותם אנשים, אותו יחס, אותה הסתיידות. בבית “מסדה” קיבלו אותי בסבר פנים יפות והוציאו את הספר בעברית, באנגלית ובספרדית, בכמה וכמה מהדורות.

למשמע ההדים על סיפורֵי “אחותי כלה” שאלתי את עצמי מה קרה לי באותו עשור שבּין ספר ראשון ובין ספר ראשון למבוגרים. קרחוני הצפון ופעמוני הצאן הידהֲדו בזכרוני כסיפורים תמימים בלא מטען חברתי. לקחתי לידי את הספר הראשון ודיפדפתי בו והנה בסיפור הראשון פרק ושמו “שחורים ולבנים”. הדוב הלבן ובנו נסחפים אל ארץ הדובים השחורים והם – הרגילים במאכלי דגים נדהמים לראות שיש דוּבּים שצבעם אחר ומטפסים הם על עצים, ומאכליהם – שומו־שמים: אגוזים ובלוטים ודבש.

מי שיקרא את הדברים במלואם יבין על נקלה שמאחורי הדגים וכלבי־הים הערֵבים לחִכּם של הדובים הלבנים מסתתר הגפילטע־פיש, והאגוזים־בדבש החביבים על השחורים אינם אלא בקלאווה־של־דובים. האמת היא שלא זכרתי כלל שכתבתי כדברים הללו ובוודאי לא התכוונתי אליהם כשסיפרתי לקטנים בפיז’מות את סיפורי הצאן הדובים והארנבים.

הספר “קרחונים ופעמונים” זכה למהדורה מחודשת ב־1980, פורמאט חדש וציורים חדשניים, מהדורה שאזלה מן השוק, אך תשוב בוודאי במהרה אל המדפים ואל הילדים. הפעם עיטרה את הספר בציורים מיכל לויט, וגם היא כקודמתה דליה סֶגְרֶה התוודתה לפנַי שהיו לה בעיות עם ציור הכבשים; עד כדי כך שנסעה במיוחד לקיבוץ לראות בעיניה פעם אחת עדר כבשים. חשבתי על מנשקֶה קדישמן.

סיום והתחלה

הנאה גדולה ומיוחדת גורמות לי מפּעם לפעם אמהות המספּרות לי שרכשו את הספר עבור ילדיהן, משום שהוא זכוּר להן לטובה מילדוּתן. אני נשאר מולן נבוך, בלי מלים, ומהרהר לעצמי: ‘לא ידעתי שאני כל כך זקן’. האמת היא שאל מול הזִקנה והנכדים מתעורר לעתים החשק לשוב ולכתוב לקטנים.

את ספרי הראשון כתבתי כרועה־צאן; רועה בעל חלומות; “ודע”, אומר רבי נחמן מברסלב, “כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם…”.

שירה קרובה ללִבּי, לא־כל־שכּן שירה עברית. יהודי ספרד קרובים ללבי, לא־כל־שכן שירתם. קִרבה תרבותית־רוחנית אני מרגיש אליהם. החוליה המקשרת היא פייטניה של ארם־צובה, שרק עתה, בדיעבד, אני מרגיש ויודע עד כמה השפיעו על התשתית הספרותית שלי. מסתבר שלא רק מַטעמים ומעדנים ממטבחה של אמא קובעים את טעמך לכל החיים, אלא גם מטעמים ומעדנים רוחניים ממחזוריו של אבא, על צורתם ותוכנם.

כשפגתי לראשונה בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב את שירת ספרד כספרוּת, היתה לי הרגשה של הנה־זה־מוּכּר וחביב. וקרוב. בגימנסיה הרצליה, בשיעורי הספרות של דוד שמעונוביץ', התחזקה ההכרה, גדלה ההיכּרות, גברה ההזדהות. כבר אז עלתה בלבי תמיהה ראשונה כיצד נותרה אהבתו של המורה־המשורר בגדר התפעמוּת של קורא ולא באה לביטוי ביצירתו השירית. תמיהה זו תתחזק שבעתיים למשמע שיעוריו של דן פגיס באוניברסיטה העברית ולמקרא שיריו המודרניים.

פזמוני הסידור והמחזור ושירת הסליחות והבקשות של יהודֵי ארם־צובה שספגתי בילדוּתי, מבּלי להבין ומבלי לשער מה מסתפּג בי בעָצמה כזאת, חלקם היו שירת יהודי ספרד וחלקם שירת גוֹלי ספרד בנדודיהם סביב־סביב לים התיכון, לפני הגירוש ולאחריו; חלק מהם נכתבו על־ידי פייטניה של חלבּ עירנו שהלכו בעקבותיהם של גדולי תור־הזהב ביודעין, ובענוה. אל שירי קודש רבים שנכתבו עברית במערב הצמידו אצלנו לחני חול ומחול של מזרח וסילסלו בהם בהשתפּכות הנפש.

עושר השפה ועסיסיוּתה, משחקי המלים ושעשועי השיבוצים משכו תמיד את לבי. השילוב הנדיר והמופל בן הומו־לודנס להומו־סאפּיינס היה לטעמי. ההתפעמוּת מן השפה העברית החיה והכּמיהה לציון העולים מן השירה הזאת – מן השירות וממה שבּין השירות – דיברו אל לבו של נער שהתבגרותו עלתה בקנה אחד עם התבגרותו של “היישוב” לקראת עצמאות ומדינה. להט הנעורים – נעורים אישיים ונעורים לאומיים – בשנות הארבעים, ניזון מביאליק וטשרניחובסקי מזה ומאבּן־גבירול ויהודה הלוי מזה.

תָּמֵה הייתי בימי הגימנסיה – ותמיהה זו גברה מאוחר יותר בשנות האוניברסיטה – על הגישה הקרה המנתחת שהציגה בפנינו את שירת את שירת ספרד כמוצג מוזיאלי, מעבר לזכוכית עבה, בעטיפת חומרים משמרים; עם אזמל ניתוחים ביד וחיוך מלמעלה למטה המחבּב את הקישוטים המרחיים ומתיחס אל האוֹרנָמֶנטיקה האוריינטלית (המלים אינן שלי) כאל דבר שעבר זמנו. הערכה לשירה הזאת – היתה; אהבה… ספק אם היתה. לכל היותר היתה כאן אהבת בוטנאי לפרחים שהִכּיר היטב, שלמד להגדיר ולקטלג. אצלי היתה זו אהבה שאינה־תלויה־במחקר, אהבת נער אל פִּרחי גבעות ילדותו. במחשבה שניה, אולי מוגזם לומר שאהבה לא היתה כאן. היתה אהבה. אהבה מעין זו שאדם אוהב סבתא יקרה, זקֵנה; סבתא שאת דמותה אתה נהנה לשַמר בזכרונך. אולם אהבה מעין זו שֱין גבר לאשה – אהב המחַייה, מצמיחה, מולידה, אהבה שהמשך חי הוא צו לה – אהבה כזאת אל שירת יהודי ספרד לא מצאתי. חיפּשתי בשירתנו החדשה צורות נאות של שיר־אזור ושיר־צימוד – ולא מצאתי; חיפשתי שירי שבח ושירי־תלונה, שירי־התפארות ושירי־ידידות (עם אקרוסטיכון ועם תפארת הפתיחה או לבעדיהם) – ולא מצאתי.

פנו אלי פעמים אחדות מן הרדיו, בחיפוש אחר חומרים מוסיקליים. הופתעתי כמה מעט מאלפי השירים של יהודי ספרד ופרובאנס ואיטליה ותורכיה וסוריה וצפון־אפריקה הולחנו עד עתה בארץ. אילו יכולתי לפנות אל המלחינים הייתי אומר להם בלשונו של עגנון, לשונו של עקביה מזל גיבור “בדמי ימיה”: “יהודי, מה לך לשתות מים שאובים, הלא כל הבאר לפניך, באר מים חיים”.

מעטים מדי התיחסו אל השירה הזאת כאל מעיְנות מים חיים שמהם נוּכל לשאוב ולשתות, שמהם ניתן להשקות את השירה העברית הצעירה, החדשה, המתחדש. דווקא עגנון – הפרוזאיקן המובהק – נטל משירת ספרד את החרוז הפנימי ואת תפארת הפתיחה, את האליטרציה והאסונאנס המרוכזים במשפטי הפתיחה של סיפוריו. משוררי דורו ומשוררי דורנו נטלו הרבה פחות. פתיחוּתם המופלאה (והחיובית!) לתרבויות אירופה – לשירה האנגלו־סכּסית בעיקר, אך גם לגרמנית ולצרפתית ולרוסית – העשירו והאדירו את שירתם. אך משום־מה לא נמצא הבהם פתיחוּת דומה, מקבילה, גם לשירה העברית בספרד. הם הכירו אותה; הם הוקירו את יוצריה; מדוע הוקירו רגליהם מנתיבותיה – פליאה היא בעינַי.

ודווקא היוצא מן הכלל מבליט את הכלל: משוררים אחדים, חיים חפר בראשם, נטלו מן הצורות הספרדיות־ערביות את הפרוזה החרוזה, המקאמה, בת־הכלאיים השובֵבה השואלת מן השירה את החרוז בלבד, ולעת מצוֹא. דווקא המקאמה הקלילה והממזרית, תרתי משמע, מצאה לה תחִיה והמשך בדורותינו. רק היא לבדה מכּל השפע הרב.

כולנו התוודענו, אם בבית־הספר ואם מחוצה לו, אל השירה העברית בימי הביניים הקרויה “שירת ספרד”, אך מעטים עֵרים לעוּבדה שזוהי השירה העברית הגדולה בכל הזמנים, בכמוּת ובאיכות. אמנם “תור הזהב” בספרד נמשך כמאה וחמישים שנה בלבד, אך הרבה עשרות משוררים עבריים המשיכו לכתוב על־פי כללי השירה הזאת מאות שנים אחרי תום תור הזהב והרחק מארץ ספרד, בקהילות “ספרדיות” הפזורות על פני שלוש יבּשות. המשוררים הללו, ממרוקו ועד פרס ועד תימן, קראו לקובצי שירתם בשם דיוואן – כינוי שנתיחד לקובץ שירי חול. לעניוּת דעתי, שירה הפוסחת על מקורות יניקה כאלה חוטאת לעצמה, לייעודה ולייחודה. שירת ספרד היא חלֵב־האם של כל שירה עברית הבאה אחריה.

את הדברים הללו אני כותב במבט לאחור, שנים לאחר שכָּתבתי ופירסמתי את הדיוואן הספרדי שלי. אלמלא דברים אלה ברקע, ספק אם הייתי פונה אל הדרך הזאת בשירה. לכתיבה ספרותית הִגעתי בגיל ארבעים. כעשר שנים כתבתי רק פרוזה. כשהעזתי לשלוח ידי בכתיבת שירים מצאתי את עצמי מנסה להתבטא על־פי הפואטיקה, כללי־השיר, של השירה הזאת. היתה כאן נביעה טבעית, שלא מדעת, שיָנקה מן החיבּה המוּדעת לשירה הזאת על כל סממניה ונדחפה לצאת בדרך זו ולא אחרת על־ידי האתגר והחידוש שבדבר. ידעתי שזו צורה ארכאית שעברה מן העולם. ידעתי שאין כותבים כך בימינו. ידעתי שהשירה העברית החדשה בחרה בדרכים אחרות. אך לא יכולתי לכתוב אחרת, כמו כחון השירים הראשונים שכּתבי “יצאו” כולם בנוסח ספרד, ולא נותר לי אלא לקבּצם תחת השם “דיוואן ספרדי”.

כשראיתי לנגד עינַי את הקובץ, והוא עדיין בכתב־יד, נתחוור לי שיש קשר הדוק בין תוכן לצורה. כמה משירי הקובץ מתיחסים לביקור סאדאת בירושלים, לשלום בינינו ובין שכנינו ולתקוה שנזכר ל“תור זהב” מחוּדש במזרח הערבי־יהודי. התברר לי בדיעבד שבחירתי בדרך המוזרה נבעה גם מהשקפת עולם בסיסית, מעבר לתחום האמנותי. מאז נערוּתי התגבשה אצלי תפישת עולם ציונית, חברתית, פוליטית שראתה בשיבָתנו לארץ הזאת, לינה הזאת במזרח – שיבה אל עצמנו, אל המזרח שמתוכו יצאנו. התקרבוּת אל העולם הערבי, על תרבותו העתיקה והחדשה, על עליותיו ומורדותיו שבהם נטלנו חלק מרצון או שלא מרצון, התקרבות זו דרושה לנו לא רק מסיבות בטחוניות ופוליטיות אלאל גם מטעמים של זהות ותרבות, במשמעות העמוקה של הביטויים הללו.

במבט שני לאחור אפשר לומר אפוא שאהבָתי הגדולה לשירה העברית בספרד צמחה מן החיבּה העמוקה לאמנות המזרחית בכלל, שאחד מגילוייה המרשימים הוא פריחתן של השירה הערבית והעברית בימי הביניים וההפריה ההדדית ביניהן. ונטייתי להתמודד עם הכבלים, ששירה זו נותנת על ידיהם של כותביה, ניזונה מן התקוה ששוב תימָצא בימינו אלה שפה משותפת בין שתי השפות, שתי התרבויות ושני העמים שלידתם במזרח ועתידם במזרח.

הדגש שאני שם בצורך בהיפּתחוּת אל המזרח ותרבותו כבר הטעה רבים וטובים והוא עלול שוב להטעות. אני יודע להעריך את מה שתרמה לנו תרבות המערב (ואת מה שאנו היהודים תרמנו לה) אוני מברך על פתיחוּתנו בכלל ועל פתיחותה של השירה העברית בפרט אל העולם המערבי הנאור. כל מה שאני מבקש הוא פתיחוּת לשני הכּיווּנים, לכל הכִּווּנים. ספיגת הטוב והיפה מכּל תרבות שבּני עמֵנו היו אִתהּ במגע של דורות. על אחת כמה ו כמה תרבות שאִתהּ היה לנו מגע פורה ומַפרה. גם עלי אישית היו השפּעות מערביות חזקות וברוכות, חלקן בימי ילדוּתי בטרם עלִיה, ותוצאותיהן השיריות הלא הן כרוכות בכריכה חדא באותו קובץ הנושא תא השם “דיוואן ספרדי”, אך יש בו בהמשך דיוואן צרפתי, מודרני־עכשווי, מערבי למהדרין.

עד שהבאתי את שירַי הראשונים, שכאמור כמעט כולם היו בנוסח שירת ספרד, לדפוס – עברתי דרך ייסורים שהיתה עלולה להסתיים באֵלם שירי. עורכי המדור הספרותי של העִתון שבּוֹ פירסמתי את מרבית סיפורַי דחו את שירַי מכֹּל וכֹל. בטענות של “ככה אין כותבים בימינו”, “אלה אינם שירים” ו“זהו אנאכרוניזם” השיבו לי שיר אחר שיר. שיר־תלונה, המופיע בספר בעמוד 15, הוקדש לאותם עורכים ונמסר בחגיגיוּת לידיהם.

למזלי ולשמחתי העורך בעִתון אחר קיבל את שירַי בהתלהבות והִקצה להם מקום של כבוד. אך יותר מכֹּל אימצה את ידי ואת רוחי התפעלותו של המשורר הנערץ עלי אמיר גלבוע, שהיה העורך הספרותי בהוצאת “מסדה”. אמיר, שכבר ערך חמישה ספרי פרוזה שלי, נמלא התלהבות למקרא השירים והזדרז להוציא את הקובץ לאור בתתחילת 1981. איני מעז לחזור על דברים שאמר באוזנַי. בכתב נשארו לי ממנו פתקים אחדים.

מספּרים אצלנו מעשה בשלושה אנשים שנקלעו לחשֵׁכה. האחד קילל וגידף את החשכה ואת כל מי שגרם לה. השני צעק “חושך!” וביקש לדעת מי אשם ומתי יתוקן הדבר. השלישי… הדליק נר.

ביצירתי הספרותית בחרתי בדרך השלישית. ניסיתי להדליק נר קטן. נר הבּא להאיר את החשכה. לא להילחם בה; לא לגרש אותה; פשוט… להאיר אותה. ואם יצירתי היא בבחינת נר, הרי שמתן הפרס הוא העמדת מראה המכפילה את אורו של הנר. ועל כך התודה והברכה. שכּן החברה הישראלית והעום היהודי זקוקים לאור של אחדוּת, לנר־תמיד של קִרבה, הבנה וכבוד הדדי.

את הפרס הספרותי הראשון קיבלתי לפני 42 שנה, כתלמיד הגימנסיה העברית “הרצליה”, בעבור עבודה על הנושא “חורבן הגולה ובנין הארץ בספרותנו החדישה”. והפרס היה… כתבי שלום־עליכם בשלושה־עשר כרכים. הערב נסגר אפוא במעגל. יצירתו של שלום־עליכם מלווה אותי ומאירה את דרכי עוד מקדמת דנה בשנה בה הִגעתי ארצה היה לנו מורה־מחנך בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב – בן־טובים שמו – והפרס שהיה שמוּר לו עבורנו בעבור התנהגות טובה היה זה: הוא היה מקצר בשיעור וקורא לנו פרק מ“מוטל בן פייסי החזן”. וזה היה פרס של ממש. כמי שנתיתם זה מקרוב מאבא – “אשרַי יתום אני” הצחיק והעציב אותי עד לדמעות.

שלום־עליכם, ולאחריו מנדלי ופרץ, פתחו בפנַי את עולמה של יהדות המזרח, מזרחה של אירופה כמובן, והביאו אותי להזדהוּת עמוקה עם ההווי הטראגי־קומי שלה ועם הגורל הטראגי־הירואי שארב לה כבר אז, בימי נעורי.

לוּ יהי בכוחם וברוחם של סיפור לקרֵב את הקורא אל עולמה של יהדות המזרח־התיכון. לוּ יהי בהם כדי להעלות חיוך של הנאה והבהוב של הבנה על פני קורא כאן או שם. הפרס שאני מקבּל הערב אפשר שיקרב עוד כמה קוראי אל סיפורַי, שהרי בין פרסים ובין פרסום רק קוצו של ו"ו, ועל כך תודתי לכל מי שיש לו יד בהענקת הפרס הזה. תודה רבה.

אפתח בקטע מסיפור קצר, סיפור אוטוביוגרפי, שמסיבות אופטיות ובקריצת־עין קראתי לו “אופטו־ביוגרפיה”.

מאז שאני זוכר את עצמי היתה ראיִיתי לקויה. עד שלא התחלתי לומד, לא נתתי דעתי על כך. והורי אף הם עיקר דאגתם היה שאירָאה יפה בעיני הבריות. כשהתחלתי לימודי בכּותאבּ, לחשתי ואמרתי שאינני רואה את הכתוב על הלוח. אמר החכם, תעבור לשורה הראשונה. כיוָן שקומתי היתה קטנה וראייתי קצרה, קניתי לי מקום קבע של שם.

כעבור שנים אחדות, ואני כבן תשע, עליתי ארצה. בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב היה לוח גדול, צמוד אל הקיר ובלא רגליים. וכל הלוח מלא מלים מלים מלים, לבן על גבי שחור. הרמתי אצבע מהססת ואמרתי למורה שאינני רואה מה כתוב על הלוח. אם משום שהשורה הראשונה היתה תפוסה ואם מסיבה אחרת, שאז לא העליתי על דעתי, שלח אותי המורה לאחות. זו נתנה בי חיוך מלמעלה למטה, משל אח קטן מצחיק הייתי לה, ונתנה לי פתק לרופא. הניף אותי זה אל כסא מוזר, נעץ עדשה בעינו כשען, והחל מחשיך ומאיר ושואל וחוקר ובודק עד שפסק “משקפיים”. למחרת נכנסתי לכיתה ממושקף ונתקבלתי בקריאות “אבּוּ־ארבּע!”

הכינוי הכאיב לי והמשקפיים הגבילו את משחקַי, אך הכל היה כדאי. העולם פשוט התבהר לנגד עינַי. התחלתי רואה למרחקים. ערפילים שליווּ את צדעַי הראשונים בארץ החלו נסוגים ונמוגים. כך הרכבתי משקפיים ישראליים על עינַי המזרחיות.

לימים נתחוור לי ששוב אין ראייתי מתוקנת כל־צורכה. מלים שעל לוח שטוח ראיתי, אך עיונים לעומק ייגעו את אינַי וגרמו לי כאבי־ראש קשים. הלכתי והתקנתי לי משקפיים דו־מוקדיים, ביפוקאליים בלעז; ומאז זוג שלישי של עדשות חוצץ ביני ובין כל מה שאני רואה: עדשותיו של חבר קיבוץ.

כנגד מה הדברים אמורים, כנגד אותה טעות־ראִיה מקובלת המניחה שמי שחי ארבע חמישיות מחייו בארץ־ישראל, ממילא רואה הכל בעיניים ישראליות. על עצמי יכול אני להעיד: עינַי נשארו אותן עיניים שהבאתי אתי ממזרח שמש, מחלבּ היא ארם־צובה; אלא שאין דבר בעולם שאני יכול לראות בבירוּר ולעומק מבלי משקפיֵי הישראלי ומבלי העדשות הנוספות של קיבוץ שהרכבתי עלַי מרצון ומאהבה. חוץ מן החלומות, כמובן. כל שבהקיץ אני רואה דרך מערכת שלושה זוגות של עדשות: זוג מזרחי, זוג ישראלי וזוג קיבוצי. על הכל – על החיים והמוות, על הטוב והרע, על האדם והחברה, על העבר והעתיד – אני מסתכל דרך כּוּלן.

כך מתחיל הסיפור הזה, החותם את הקובץ “קנה וקנמון”. יש בו תשובה על שאלות שקוראַי שואלים את עצמם, ולפעמים שואלים גם אותי; החל בשאֵלות פשוטות, כגון באיזה גיל עליתָ ארצה ומה היו חבלי הקליטה שלך, וכלה בשאלות מורכבות, כגון מה המעיָן שממנו אתה שואב ומה המניעים הדוחפים אותך לכתוֹב כך ולא אחרת.

התחלתי לכתוב בגיל ארבעים, ושנים אחדות לא העזתי לחרוג מגבולות הפרוזה שבתוכם התחפּרתי. לאחר כמה שנים הִרגשתי צורך להתבטא גם בשירה, וכשהתחלתי בכך מצאתי את עצמי נסחף ונמשך אל הצורות השיריות של משוררי ישראל בספרד. לאחר ההיסחפוּת הראשונה, פרי אהבתי הגדולה – אהבת נעורים ספּונטאנית – לשירה העברית בספרד, שאותה פגשתי בסידור ובמחזור, העמדתי בפני עצמי אתגר להביע את רחשי לבי העכשוויים בדרך ארכאית זו רבת הציווּיים. שירַי הראשונים קובצו בספר ששמו, לא במקרה, “דיוואן ספרדי”. רק לאחר שקראתי שירים אלה מקוּבצים בספר התברר לי שנוסף על החיבּה והאתגר הִנחו אותי בבחירת דרכּי בשירה השקפת עולם חברתית־מדינית ונקודת מבט אמנותית־שירית הרואות בשיבָתנו לארץ הזאת, בלב המזרח, לא שיבה כדי ליצוֹר אי מערבי מתבדל ומתגונן, אלא שיבה אל עצמנו, שיבה אל המזרח שמתוכו צמחנו ובו הגענו לשיאים של פריחה ושגשוג; ותעיד על כך שירת ישראל בספרד. שירה זו ינקה במישרין מין השירה הערבית ואף ניסתה להתחרות אִתהּ, בבחינת שתי אחיות המתחרות זו בזו, ועצם המאמץ מדרבּן אותן להישגים. למצב דומה לזה עלינו לשאוף גם בימינו אלה ולגשר בכך על העוינוּת המִתעַבּה. יש בתרבות המזרח, ובתרבות הערבית כחלק ממנה, ערכים וצורות היכולים להעשיר אותנו, אם נדע למזגן עם יָפְיְפוּתוֹ של יפת שקלטנו וספגנו היטב. למזֵג ולשלֵב, לא להמיר ולהחליף. הפּתיחוּת שגילינו עד עתה כלפי תרבויות וספרויות אירופה ראויה להערכה, ולהרחבה בכיווּן של פתיחוּת דומה גם לתרבויות וספרויות המזרח.

את הדיוואן הספרדי פותח שיר, גם הוא אוטוביוגרפי, כמו הסיפור הנ"ל, בהבדל אחד: הוא נכתב כסיכום של עשר שנות כתיבה ספרותית וחמישים שנות חיים, כפי שהדבר נרמז בגוף השיר, כדרכם של משוררי “תור הזהב” וממשיכיהם בספרד, בפרובאנס, באיטליה, בצפון באפריקה ובמזרח התיכון. אתן לשיר לדבּר בעד עצמו.

סִפּוּרַי מִזִּכְרוֹנִי בְּדוּיִים / וְשִׁירַי בְּדִמְיוֹנִי חֲבוּיִים

מִשְׁפָּטַי בְּסִלְסוּלִים עֲדוּיִים / וּבָתֵּי תִּלֵּי תִלִּים בְּנוּיִים.

עֲבָרִי מְצִיפֵנִי / מִכָּל עֲבָרַי

עֲתִידִי עוֹטְפֵנִי / בִִכְסוּת אֲמָרַי

כּוֹתֵב אֲנִי כְּחוֹטֵב / יְגֵעִים אֵבָרַי

מְסַיֵּם כִּמְקַיֵּם / מֵיטָב נְדָרַי

חַלַבּ וְאֶבְּלָה* בִּלְבָבִי/ אֲרַם־צוֹבָה רֹאשׁ מַעְיָנַי

חַי בְּמַעְיָן, עַל אָבִי / חוֹלֵם עִם בְּנוֹתַי וּבָּנַי

שַׁחֲרִית וּמִנְחָה / אֲתַבֵּל עִבְרִית בְּעַרְבִית

בְּמַלְכוּת זְנוּחָה / עֵטִי בְּיָדִי הַשַּׁרְבִיט

הוֹרַי כְּהָרִים / וַאֲנִי כְּחוֹצֵב

הֵמָּה חֳמָרִים / וַאֲנִי מְעַצֵּב

אִמִּי שְׁמָה רִנָּה / שְׁמַע מִנָּה הַמַּלְכָּה

זֹהַר בְּרַק חִנָּהּ / מֵאִיר דַּרְכִּי דַרְכָּהּ

אָבִי שְׁמוֹ מֹשֶה / גְּאֻלָּה לֹא מָשָׁה

אֲנִי הַיּוֹם בִּן־נוּ"ן / כְּמוֹ זֶה שְׁכְּבָשָׁהּ

עַד יָבוֹא יוֹם אַחֲרוֹן / אֲסַפֵּר וְאָרֹן

יֹאמְרוּ נָא נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן / זֶה הִצִּיב זִכָּרוֹן.

השיר כתוב על פי הכללים הפיוטיים של השירה העברית בימי הביניים, שירה שהִקיפה מאות שנים של יצירה סביב־סביב לים התיכון; שירה שהגיעה לשיאים. שירה זו אהבה את החרוז, ואת הקישוט, ואת השעשוע המרומז – כמו “בִּן־נוּ”ן" הנ"ל מרמז על גילו של הכותב.

אמרתי שהשיר ידבּר בעד עצמו, ובכל זאת יש בו שֵם המסומן בכוכב, הטעון הסברים. אֶבְּלָה היא עיר ממלכה אדירה מן האלף השלישי לפני ספירת הנוצרים שנתגלתה בדורנו סמוך לחלבּ, בצפון סוריה. נמצאה שם ספריית החרסים הגדולה ביותר שנחשפה אי־פעם. חמשה־עשר אלף חרסים המכילים עדויות על ממלכה גדולה ועצומה שלא ידענו עליה עד כה. אך המפתיע מכֹּל – שמות עבריים מקראיים כגון אברהם, עֵבר, דוד (דאוּאוּ) המופיעים בתכיפות ועשויים להוביל להשערה שכאן, באֶבּלה, מקום הוּלדתם של אברהם העברי ושם העם העברי; באשר סברה ישנה היא ש“עבר הנהר” אינו מעבר לנהר פרת בארם־נהריים, אלא מעבר ליוּבל של הפרת העובר בלב העיר ארם־צובה (חלבּ) הסמוכה לחפירות אֶבּלָה.

אם יש ממש בסברה זו, הרי “חלבּ ואבּלה בלבבי” מתיחס אל האזור שבּוֹ נולדו לא רק אבותי, במשמעות הורֵי הורַי, אלא “אבותי” במשמעות הלאומית הרחבה: אבותינו, אבות העם היהודי. לסברה זו היו מהלכים כאגדות ומסורות החלבּיות שסיפרו שהשם “חלבּ” בא משום שכאן חָלַב אברהם את פרתו, והשם אוּרפה לעיירה הסמוכה (שממנה באו האוּרפלים) אינו אלא אוּר כשׂדים המקראית ששמה קיבל “פה” כסיפא.

למרבית הצער, החפירות באתר הופסקו בפקודות שלטונות סוריה. המשלחת האיטלקית שחפרה שם נצטוותה לעזוב, ולא זו בלבד אלא שנאסר עליה לפרסם את ממצאיה. וכל זאת מחשש (אולי ילדוּתי, אולי מצחיק) שמא גילוי המקום הזה כמקום מוצאו ולידתו של העם העברי יעורר בעיות פוליטיות כגון טענה של אנשי ארץ־ישראל השלֵמה שגם חלבּ ובנותיה הן בגבול ישראל השלמה; שהן בתחומי ארץ־ישראל מבּחינת ההלכה – דבר ידוע.

ובכל זאת גוּנבו אלינו ונתפרסמו כמה ממצאים המעוררים סקרנות ועשויים לשנות את התמונה המקובלת של תקופת האבות. יש אפילו ספר על אבּלה בעברית. אבל כל זה אינו אלא מעט מזעָר ממה שיש בידי ראשי המשלחת האיטלקית. והם נשמעים להוראות השלטון הסורי בתקוה שיינתן להם להמשיך בחפירות ביום מן הימים. בינתיים הם עוסקים בפענוח ולימוד של השפה האֶבּלָאית. אגב, ביקרה אצלי ארכיאולוגית מבֵּירוּת, נוצריה, והיא סיפרה לי שעשתה מאמצים רבים להגיע לאבּלה ולא הצליחה. האזור סגור על־ידי הצבא.

הקטעים שהבאתי עד עתה, בפרוֹזה ובשיר, הם אוטוביוגרפיים במוצהר. כמה וכמה סיפורים שלי בנויים על יסודות אוטוביוגרפיים, ואין לי כל סיבה להסתיר זאת. מה שאין כן הרומן “משיל עזרא ספרא ובניו”, שאינו אוטוביוגרפיה ואינו ביוגרפיה של משפחה אחת מסוימת; ודווקא הוא חשוד בעיני הקוראים כאוטוביוגרפיה מוסווית או לפחות כביוגרפיה של משפחה אחת ששימשה לי מודל. בחשד זה אני רואה מחמאה, שכּן מעיד הוא על הצלחה ליצוֹר סיפור אותנטי אמין. הרומן הוא אותנטי דווקא משום שאינו מתאר משפחה אחת מיוחדת, אלא מביא את סיפורן של אלפי משפחות ספרדיות־מזרחיות באמצעות משפחה פיקטיווית, בדוּיה, שהיא אב־טיפוס של כולן. סיפורה של משפחת ספרא הוא סיפורן של משפחות רבות מאלכסנדריה, מקזבּלנקה, מטהרן, מבגדד, מליווֹרנו ורומא, מסלוניקי ואיזמיר, מטנג’יר ומחרטוּם, מהודו ומסוֹפיה. אין מישל אחד ששימש לי מודל; יש עשרות כאלה. אין לינדה אחת בעולמנו; יש אלפים כמותה. והוא הדין לגבי שאר בני המשפחה. פוגשים אותי אנשים מארצות שונות ומעולמות שלא ראיתי מעולם, והם טוענים שאת הדוד פלוני תיארתי ובוודאי הִכּרתי אותו באיזו הזדמנות. כך באשר לחלבּים שבספר וכך באשר לקיבוצניקים ולמושבניקים המתוארים בו. אין אברום ספרא ולא היה אברום ספרא; אך יש כמוֹתו רבים.

הבה נעיף מבט חוזר בשיר הנ"ל. הוא פותח במלים שלכאורה יש בהן פרדוקס: סִפורַי זכרוני בדויים. אמר לי מישהו: תחליט, או שהם מזכרונך או שהם בדויים. ואני את זאת רציתי לציין, שגם אם יוצר בודה דמות או מעשה מלִבו, לזכרונו יש חלק נכבד ביצירה. פרי הדמיון צומח על עץ הזכרון. חוויות שנשתכחו מדַשנות את העץ הזה ומזינות את פירותיו – את “פרי דמיונו הפרוע של הסופר”, כפי שנהוג להתבטא. מרכז הזכרון במוחֵנו אינו יכול לאחסן את המטען העצום של חוויות וזכרונות במִבנים שלמים, ועל כן הוא מפורֵר אותם לפרודות, לחלקיקים העזירים ביותר, וכך הם נשמרים שנים על שנים, עד שנמצא להם שימוש, עד שיש בהם צורך. וכשבא אדם לכתוֹב או לצייר או לפַסֵל, הדמיון הפורה או הדמיון הפרוע שלו שולך ממחסני הזכרון אותם חלקיקים (ביודעים או בלא יודעין) ובונה מהם את יצירתו המקורית. היא מקורית במובן זה שזו הפעם הראשונה החומרים האלה הונחו כך ולא אחרת; ולא במובן המוּטעה הרוֹוֵחַ שהחומרים הם יש מאין. משל לְמה הדבר דומה? לארמון עתיק שנהרס ברעידת אדמה; מן האבנים שנפלו ערמות בא אדריכל אחד ובונה פונדק, ואדריכל אחר בונה אוּרוות סוסים. האבנים הן אותן אבנים. יש שהן מונחות ללא שימוש, כמרבית הזכרונות של מרבית האנשים, ויש שהן באות לידי פסל או אדריכל או סופר והוא בונה מהן מה שעולה על דעתו.

במִלים אחרונות, גם בסיפור הדמיוני ביותר משוּקעים זכרונות וחוויות שנשתכחו, שנתפוררו, שקשה לזכור אם נרקמו או נקרמו סביבן הזיות ולחלומות. גם החלומות משתמשים בחלקיקי זכרון, חומרים מן המציאוּת, ומניחים ופעילים אותם באופן פרוע, שאינו אפשרי במציאות.

אמחיש את הדברים בעזרת דוּגמה מעולם הציור. שני ציירים מבקשים לצייר אשה יושבת. אחד יושב מולו אשה ויאמר לה איך להניח את ידיה ואולי גם על מה לחשוב, ואם תזיז את ידיה יבקש אותה לשוּב ולהניחן כפי שנתבקשה. זה ציור לפי מודל. השני יֵשב מול הים או מול הקיר הלבן בסטוּדיו ויצייר “אשה יושבת” על־פי שמונים ושש דמויות או חלקי דמויות של נשים שראה בחייו, במקומות שונים, בזמנים שונים. קו אל קו, חלקיק אל חלקיק והנה “אשה יושבת” לפניך. שני הציורים יכולים להיות יפים (או לא יפים) אותנטיים (או לא) באותה המידה. הדבר תלוי בצייר, לא בשיטה שנקט, עם מודל או בלעדיו. יתר על כן, בשני הציורים תיתכן אִשה בעלת שלוש עיניים או שש אצבעות. כך גם ברומן, כך גם בסיפור. אפשר לכתוב על־פי מודל, אפשר לכתוב מן הדמיון הניזון מן הזכרון. אין עדיפוּת לשיטה זו על זו. שתי דרכים. ואין אחת שהיא אמיתית או מציאותית או אותנטית יותר.

מישל, לינדה וכל משפחת ספרא “שלי” לא נבנו על־פי מודל. משוקעים בהם קווי אופי ותווי פנים ודפוסי התנהגות שליקטתי מעשרות אנשים והם מתאימים לרִבבות אנשים. מה שעלול להטעות את השם, שמהּ ש משפחה ידועה שמוצָאה כמוצאִי בעיר חלבּ. חייב הייתי לבחור אחד מתריסר שמות, כי לא היו בקהילת חלבּ יותר מתריסר משפחות מן המעמד הזה שאני מתאר. ולא יכולתי להימנע מבּחירת שם ממשי, שכּן מדובר בקהילה קטנה וסגורה, שבּהּ הכל מכירים את הכל וכל שם זר יבלוט כמרצע בשק ויפגע באמינוּת. כל השמות בספר הם שמות של משפחות חלבּיות, אך אף אחד מהם אינו מתכוון אל אדם מסוים או אל המשפחה שבשמה השתמשתי שימש ספרותי מקובל. כל מי שקורא ספרים יודע שהרצוג של סול בלו ופרטונוי של פיליפּ רות אינם ביוגרפיות של משפחת הרצוג ומשפחת פורטונוי. גם הרומן שלי הוא בדיוֹני ואינו ביוגרפיה של משפחת ספרא המפורסמת, כשם שאלבר־ברום הקיבוצניק אינו בן דמותו ואינו צל דמותו של המחבר הקיבוצניק. אין זה אומר שלא נטלתי קווים מזה ומזה; למעשה, אין במשפחה חלבּית שהִכּרתי שלא נטלתי ממנה משהו. ואם בחרתי “ספרא” מבּין תריסר האפשרויות הנ"ל, הרי זה בגלל הצורה העברית הנוחה לביטוי ובגלל המשמעות בארמית ובערבית שאיפשרו לי משחקי מלים ותכנים.

הרומן אינו רומן היסטורי, גם אם משוקעות בו עוּבדות היסטוריות בדוקות ומדויקות, כגון הפּרעות וכגון הברחת הגבול לארץ־ישראל ועוד פרטים שהיו כפי שהם מתוֹארים בספר. הרבה מעשים ומקרים שרו לי או לבני משפחתי או לבני עירי הכנסתי לרומן, אם נמצאו מתאימים לדמות ולעלילה. הרבה מתולדות הקהילה סיפּרתי, מבּלי לסטות מן העובדות ימין ושמאל. רק בנושא אחד, מרכזי בחיי הקהילה ומרכזי בסדר, נתתי לסופר שבּי להפעיל את דמיונו: גורלו של כתר ארם־צובה. כל מה שמסופר בספר על גורלו של כתב־היד הזה, האוצר הרוחני הגדול של העם היהודי, עד יום הפּרעות בחלב – אלו הן עוּבדות בדוקות; מכאן ואילך הרשיתי לעצמי ספקולציה ספרותית: הִנחתי לאותו מישל (שלא היה ולא נברא) לגנוֹב את חלקו הראשון של הכתר (חמישה חומשי תורה) כדי להבטיח את עתידהּ הכלכלי של המשפחה שנשאר תלוי על בלימה כתוצאה מן הפוגרום. לא הייתי מרשה לעצמי ספקולציה כזאת אלמלא ידעתי שאותם חלקים באמת חסרים בכתר, ואלמלא היה מקום לחשד שמישהו אכן נטל כמה מן הדפּים החסרים יתֵרה מזאת, לא הייתי ממציא גנֵבה חמוּרה כזאת אלמלא הייתי זקוק לה לאִפיוּנו של מישל כאב־טיפוס של היהודי המזרחי שהמשפחה היא ערך עליון בעולמו, ובכל התנגשות חזיתית עם ערכים אחרים נצחונה של המשפחה מובטח. בסולם הערכים של מישל שמוּר מקום של כבוד הן לדת ומוסר והן לחוק ומשפט, אך בהתנגש ערכים אלה עם טובת המשפח הו ועתידהּ גובר השיקול המשפחתי כמו בקרה שלפנינו: מישל ידע שה“כתר” הוא האוצר המקודש ביותר בעולם היהודי; הוא דע שהמעשה שהוא עושה הוא עבֵרה על החוק והמסור; אך הוא הכריע לטובת המשפחה. לא בלי לבטים ולא בלי ייסורי־נפש בשעת מעשה ולאחר מעשה, אולם סולם הערכים שלו לא הותיר לו בררה אלא לחטוֹא באותו חטא כבד ולהיענש על חטאו, מידי שמים – לפי אמונתו והשקפת עולמו. ככל שהתאים מעשה הגנבה לדמות ולְמה שהיא מייצגת, לא הייתי משתמש בבדיה זאת אילו האמנתי שמה שחסר בכתר נשרף ואיננו. בימים שכָּתבתי את הרומן היתה זו הגִרסה המקובלת: כל מה שחסר בכתר נשרף בשרֵפה הגדולה של בתי־הכנסת בפרעות של ראשית דצמבר 1947. לי היתה תחושה אינטואיטיווית שאין הדבר כך. ביקשתי לראות בעיני את מה ששׂרד מן הכתב. הדבר לא היה פשוט. התעקשתי. לאחר חודשים של התרוצצויות קיבלתי את הרשות לראות אותו במרתפי מכון בן צבי. תחבתי את חוטמי אל בין הגווילים (כפי שעושה זאת בסרט חתנו של מישל, לניאדו) ולא מצאתי שום סימן ושם ריח של שרפה או חריכה. בדקתי וראיתי שחסרים דפים לא רק מתחילת הספר ומסופו, אלא גם מאמצעו, מתוך ירמיהו ומתוך תרי־עשר ומתוך תהילים. ידעתי שהאש לא יכלה לאכול דפּים אלה, והיה חשוּד בעיני שהאש ידעה להפסיק את פעולתה ממש בסוף חומשי התורה, ושלא הותירה אחריה אפילו גוויל אחד אכוּל למחצה. ספֵקות וחשדות אלה נתנו לי את ההכשר להפליג על כנפי הדמיון ולהטיל את ה“אשמה” על פרי רוחי – על מישל, שלא היה ולא נברה.

אגב, רק לאחר מעשה, שנים רבות אחרי שסִיימתי את כתיבת הרומן, התברר שאכן היה מקום לספֵקוֹתַי ולחשדותי. בעיצמה של הסרטת הסדרה “מישל עזרא ספרא ובניו” לטלוויזיה הישראלית, ביום האחרון של שנת 1981, הגיעה אשה מברוקלין לביקור משפחתי בירושלים, והביאה אִתהּ דף מקורי מן הכתב, מספר “דברי הימים”, דף שהיה שמוּר בביתה שלושים וארבע שנים. מאוחר יותר התברר מעיוּן במסמכים כי הנשיא יצחק בן צבי, שקיבל לידיו את הכתב כשהובא ארצה, היה בטוח ומשוכנע שניתן למצוא כמה מן הדפּים החסרים. הוא פעל ללא לֵאוּת בנסיון לאַתרם, אך לפועלוֹ לא היה המשך אחרי פטירתו. גם הטענה שהועלתה נגדי לא פעם “איך אתה מעלה על דעתך שיהודי מאמין יגנוב גווילים מכּתר קדוש?!” הופרכה משהגיע לידי, שנים אחרדות אחרי שפירסמתי את ספרי, מסמך המספר על גנֵבת “כתר” בדמשק בשנת 1940. שמש בית־הכנסת שממנו נגנב אותו כתב התאבּד, וסיפורים מסיפורים שונים נתרקמו סביב אותה פרשה.

כיון שהזכרתי את הסדרה בטלוויזיה, חייב אני כמה תשובות על כמה שאלות שנשאלו בנושא. הסִדרה בהחלט השׂביעה את רצוני. רוח הדברים נשמרה ובאה לביטוי מלא בסִדרה. אין זאת אומרת שאני שלם עם כל מה שנעשה. אמנם שיתפתי פעולה עם נסים דיין ובכל מלה בתסריט קיבלה את הַסכָּמתי, אך בדרך הטבע יש הבדלים רבים בין מה שהיה בתסריט לבין מה שצוּלם ולבין מה שנותר אחר העריכה. היו גם קטעים לא מעטים שכולנו רצינו לצלם מחדש, אך לא יכולנו לעשות זאת מסיבות תקציביות. השגיאה החמורה ביותר, לדעתי ולטעמי, היא בדמות הקיבוצניק ובדמות הקיבוץ כפי שהם עולים מן הסִדרה. אם הצלחתה הגדולה של הסִדרה היא בשבירת הסטֶריאוטיפים של היהודי המזרחי, ובעיקר של האשה המזרחית – הרי עקב אכילס שלה הוא הופעת איש הקיבוץ בצורה סטריאוטיפית שטוחה ובלתי אמינה. וחבל.

לא השליתי את עצמי לרגע שהסרט יבטא כל מה שיש בספר. בכל תרגום הולך הרבה לאיבוד, לא כל שכּן בתרגום למדיוּם אחר. נתתי חופש פעולה לתסריטאי־הבמאי להביא בפני הצופים את האינטרפּרטציה שלו לרומן שלי. הוא העדיף, למשל, למקד את העדשה ואת תשומת הלב בבן אלבר־אברום, הרבה מעֵבר לְמה שעשה הסופר. אמרתי לעצמי, זו זכותו. עקרונית חשבתי, ואני חושב, שרשאים הבמאי, השחקנים, הצלם וכל השאר לתרום לסרט הן מכשרונם והן מפרי רוחם (האינטרפרטציה שלהם לספר) בתנאי שיהיו בדיאלוג מַתמיד עם החומר ועם היוצר. ותאני זה ברוב המקרים קוּיַם.

ספר הוא יצירת יחיד. כל דמות, כל מלה, כל פסיק – נתונים להחלטתו הבלעדית של אדם אחד. סרט הוא עבודת צוות של עשרות אנשים, מעֵין תזמורת. על תזמורת זאת מנצח הבמאי. מרגע שהבמאי נכנס לתמונה, יש לך שותך ליצירה; היצירה שתצא מתחת ידיו לא תהיה שלך, אלא שלכם.

סופר משוּל לאב. ספריו הם בניו ובנותיו. סרט שנעשה על־פי ספרו – משול בעינַי לנכד. הבמאי הוא חתנו של הסופר, אם לטוב ואם למוטב. בנכד יימצאו בהכרח (ובזכות) גם מידותיו של החתן. אדם המבקש שבנכדיו יימצאו רק תכונותיו שלו – אינו רואה את הנולד; ואיזהו חכם, הרואה את הנולד.

אני זוכר את אבי. הזכרונות הבּהירים מאבא הם כשהוא שכוב במיטתו משותק. הסיפור במשפחה היה, שהשיתוק בא לוֹ אחַר שברח מן השוּק, שגבּוֹ היה לו כּוּך צורפים. עברה צעקה שהערבים רודפים אחרי היהודים ומפַּחד פן יקרה לו משהו מיהר וסגר את חנותו ורץ הביתה; הגיע ונפל למשכב. ילדוּתי עבר עלי בחלבּ הקנאית, בצפונה של סוריה. הפחד ליווה אותנו. היו סיבות טובות לפחד. אבא לא קם מחוֹליוֹ. הוא נפטר כשהייתי בן שבע. ומאז מלַווה אותי התמונה של אבא מרותק למיטתו, כואב. התקופות שלפני כן, אבא בשוּק ואבא על השרפרף הקטן בבית־הקפה עם הנרגילה, הן כבר יותר מטושטשות, משהו עם ערפל חלומי כזה. את הכּוּך שלו בשוק – אני רואה כמתוך ערפילי חלום.

מקצועו של אבא תמיד הִקסים אותי. אבא היה צורף־רוקם. זו אמנות שעבר מן העולם. כל עוד היה לזה ביקוש, היתה חלבּ מרכז חשוב של מלאכת־מחשבת זו. היו רוקמים בחוטי כסף וזהב. בראש ובראשונה פרוכות. פרוכות עם סמלים יהודיים ועם אותיות עבריות יפות. את הפרוכות היו מזמינים לזכר אדם שנפטר. כשם שהיו מקימים מצבה בבית־העלמין, כך היו תוֹלים פרוכת בבית־הכנסת, מצבה חיה שאִתהּ נפגשים מדי שבּת בשבּת.

אני כבר נולדתי בתוך השכונה היהודית החדשה, האירופאית, אל־ג’אזמילייה. הכוך של אבא היה בעיר העתיקה, המזרחית, באחד השווקים המקוֹרים, סמוך לשכונת היהודים “חארת אל־יאהוּד” שנקראה בפינו “בַּחסִיתָא”. בכּוּך הזה עבדו כמה שוליות. הוא נתן ואת הדגם ושת התרשים והם עשו את העבודה, תחת פיקוחו. הוא ניצח על המלאכה. היה לו גם שותף גוי שעסק בשיווּק. היות והחוטים היו מיוצרים בחלבּ עצמה, צמחה גם האומנות לצד ייצור חוטי הכסף והזהב, והיו מזמינים אצלו ממרחקים.

נוסף על פרוכות וכיסויים פשוטים יחסית לברית־מילה ולמַגָשים ששולח חתן לכלה, היו מזמינים אצל אבא גם את בגדי השׂרד והטכס של החכם בּאשי; שלו ושל הקוואסים שהיו צועדים לפניו, חובטים במקלות, לפ־נות את הדרך לפני השיירה. אני זוכר שתמיד אהבתי לשחק בסלילים הריקים של חוטי הזהב, סלילים מיוחדים בגודלם ובצורתם. העבודה היתה יפה, היה בה שילוב בין האמנות לאומנות. נמשכתי בעיקר אחר המלים העבריות, הקישוטים והסמלים שעל גבי הפרוכות ועל בגדי החכם באשי. היה בכל זה משהו מן הקדוּשה.

את משפחת אבא, אפילו סבא וסבתא מצִדו, אינני זוכר, ניתק הקשר. היות ואני הבן הצעיר במשפחה ומאחר ואבא נפטר בגיל כל־כך צעיר ואולי מסיבות נוספות, הקשר שלנו היה הרבה יותר חזק למשפחתה הענֵפה של אמא, גם היא דורות רבים בחלבּ.

המעט שאני יודע אל משפחתו של אבא הוא, שמעולם לא יצאה מאזור המזרח התיכון, מאז הגלות; נדדה בין תורכיה סוריה ומצרים, דרך צפת וטבריה, וירושלים, כמובן. השם “שַמּוֹש” אינו אלא צורת ההגייה המקומות של המלה שַמָּש, בגלל הקמץ. לכל שמש בבית־הכנסת קראו שמוֹש, ושיש לכך הוכחות בתעתיק הצרפתי. היתה אצלנו גם משפחת שַבּוֹת. אמרו אצלנו חוֹכוֹמין במקום חכמים ודַיוֹנים במקום דַיָנים. זו תופעה לשונית שטרם נחקרה. מכל מקום יש להניח שאחד מאבות־אבותי היה פעם שמש של בית־כנסת.

משפחת אבי היתה שייכת לאותה שכבה בקהילה שנקראת מוּסתַערבּים; אנשים שצמחו בתוך התרבות הערבית, היו חלק ממנה והיתה סימביוזה ביניהם ובין ערביי הסביבה, דורי דורות. אליהם הגיעה הגירה, גלים־גלים, הגירה של יהודים ספניולים, שמוצאם או מוצא אבותיהם מספרד. הגל הראשון היה אחרי גירוש ספרד, אבל הגל הגדול היה במאה השמונה־עשרה, זו “הגירת הפרָנקוֹס”. אלה יהודים שאבות־אבות־אבותיהם יצאו מספרד, ניסו להתמקם באיטליה, צרפת, תורכיה ואפילו בווינה, בכל הארצות שמצָפון לים התיכון, וסוֹפם שהיגרו מזרחה לחלבּ, על צומת מסחרהּ של אירופה עם הודו ופרס. קראו להם סיניוֹרס פרנקוֹס; פרֶנקים, אם תרצו. אלא שבהחלבּ “פרנקוס” נחשב לשם כבוד. שם הם נחשבו ליותר מיוסחים מן המוסתערבים. הם היו אנשי העולם הגדול. הם הביאו אִתם את תרבות העולם. הם היו סוחרים גדולים, מוגנים על־ידי הקפּיטוּלָציות, נשענים על הקוֹנסוּלים הזרים הכל־יכולים, כגון קונסול אוסטריה, צרפת או איטליה. כשהם הגיעו לחלבּ היתה התנגשות גדולה בין המוסתערבים הוותיקים לבין הפרנקים שמקרוב באו. התעוררו מחלוקות שהסעירו את הקהילה, כגון אם מוּתר לבחורה נשואה לטייל בגנים. הספרדים אמרו “כך נאה וכך יאה” והמקומיים אמרו “אסור! כבודה של בת־מלך פנימה”. יש סיפורים ופסקי־דין ושאלות ותשובות בין חכמים. אבל מעניין לציין, שאחרי דור או שניים נעלמו החיכוכים והקהילה התלכּדה להפליא.

משפחת אמי מן הפרנקוס. שם משפחתה קַבָּאסוֹ, ומצד אִמהּ נחמד. קַבּאסוֹ הוא כנראה כינוי שדבק בצאצאי משפחת אִבּן־יחיא מאנדלוסיה שֵהיגרו למזרח.

החינוך היהוד בחלב היה נתון בידי האליאנס (כל ישראל חברים). האליאנס היה בעצם שליח של תרבות שתלטנית. המיסיונריוּת התרבותית ניכּרה בכל הליכותיו. מצד אחד אפשר להתפעל מהדברים הפַנטַסטיים שהוא עשה, הוא באמת הביא תרבות וחינוך ליהודי המזרח. מצד שני, כשליח נאמן של האימפּריאליזם התרבותי של צרפת, הוא הביא את התרבות הזאת בניוּאנס הלבנטיני שבּהּ.

אני זוכר את עצמי בחלבּ תמיד בורח. כשהילדים הערבים היו זורקים עלינו אבנים, המִצוָה מהבית היתה לא להשיב אלא לברוח. אחרת נמיט עלינו אסון. אף אם אתה יכול להכות בחזרה, והיו מצבים כאלה, אל תחזיר! אתה רק נכנס לצרות וגורר את משפחתך לצרות וסכנות. המבט שלנו על הערבים, בני הארץ, היה מלמעלה למטה. ובאותה מידה הסתכלנו על כצרפתים מלמטה למעלה: השליטים מייצגי התרבות המערבית והעולם הנאור. היתה הערצה לכל דבר שהוא צרפתי. ילדים יהודים הצדיעו בפני קצינים צרפתים שעברו ברחוב וקראו “וִיו לָה פְרַאנס!”. והם התיחסו אלינו ככלי שרת יעיל ופעיל בידיהם, בעיקר בשטח התרבותי. עם הערבים היו יחסים של שכנוּת טובה, טבולים ב“כבּדהו וחָשדהו” וגם ב“אין אמונה בגוי”. אם גרנו בשכונות יהודיות, היה זה גטו מרצון. היו עסקים משותפים ומגע יומיומי מנומס. היו קשרים טובים בין האינטליגנציה שלנו ושלהם. אני כילד הִכּרתי ידידים טובים של אַחַי הגדולים, מוסלמים ונוצרים בעלי עמדה בעולם הפוליטי התרבותי והחברתי הערבי. שנאת יהודים כמו שהיתה בעולם הנוצרי, אנטישמיוּת נוסח אירופה, לא היתה. היתה קִנאה במצליח, צרוּת־עין בזָר המתקדם מהר ממני; היו טיפוסים אלימים שהטילו פחד, אבל לא הרבּה מעבר לזה. אם נבדוק, למשל, את פרטי “עלילת דמשק” המפורסמת, נמצא בבירוּר שמי שבישל את העלילה ובחש בה היו הכמרים הנוצרים.

זה לא עושה את המאכלת המוסלמית פחוֹת חדה. הגוֹלה בארצות האיסלאם היתה גוֹלה, ומעצם טִבעהּ אין בשום גולה נחת ושקט ליהודים. אך ניתנה אמת להיאמר, שלנו לא היתה מן המרוּשעוֹת ומן האכזריוֹת ביותר; לא בימים שחזיתי אותה על בשרי.

עוד בטרם נפל אבי למשכב, כשהתחיל מקצועו מאבד לקוחות לטובת מעשי־מכונה, נשלחו שני אַחַי הגדולים, הבכור והשני, לחפשׁ לנו ארץ הגירה. הם יצאו למקסיקו שנים אחדות לפני שנולדתי. את הבכור יוסף מעולם לא ראיתי והוא מעולם לא ראה אותי; רק בתמונות. הוא נפטר במקסיקו בשנות החמישים של חייו, מבלי שזכינו להיפגש.

הוא “זכוּר” לי כאח סימפטמי מאוד. יש לי תמונה מאישיותו; תמונה שנצטיירה מיחסהּ של אמא אליו, מיַחַס האחרים שהִכּירו אותו ומיחסם של קרובים וזרים הזוכרים אותו בחיבה והערכה. האח השני שלמה, ייבדל לחיים אורכים, חי כיום במקסיקו סיטי, עוסק במסחר. ארבעים וחש שנים אחרי שנולדתי, נפגשנו לראשונה. הוא בא אלי לביקור בקיבוץ. לראות אותו פתאום מולי – זה היה משהו מיוחד במינו! לפתע אתה רואה את עצמך בראי, אבל בראי עקוֹם כמו במוזיאוני השעוה; זה אתה ולא אתה. דמות ממש הפוכה ממני. הפוכה, אבל דומה. בתנועות מסויימות של אצבעותיו, בצורה בה התישב בכורסה או קם ממנה, בצורה ובטון שהוציא אנחה מפיו – ראיתי את עצמי במראה. כבר כשהתחלתי לדבּר אִתו, התברר מיד שעולם הערכים שלו, במובן הרחב והעמוק ביותר, וסולם הערכים שלי הם שני הפכים. שאלתי את עצמי האוּמנם אחים אנחנו. הירהרתי בנפשי, מה היה קורה אילו היגרנו בעקבותיהם למקסיקו – האם הייתי חי כמוהו, חושב כמוהו, נוהג כמוהו, מתיחס כמוהו לעולם ולאדם לחברה ולחינוך? או שמא אחים שונים אנחנו מלידה, ולא רק סביבה ותנאים הריחוק בינינו. מכּל מקום, היתה זו חוויה מסעירה ומַתסיסה, לפגוש בו ולנסות להבין את עולמו.

אמא נסעה אל אַחַי למקסיקו, שהתה אצלם שנים אחדות, ושָׁבה אלינו לארץ מלאת סיפורים. אשה שידעה לספר. היא היתה מאוד עסיסית בסיפוריה. ידעה לבחור מה ואיך לספר. הרבה סיפורים סיפרה לנו. לא תמיד הקשבנו.

אמא התאלמנה בגיל צעיר. היא מספּרת שהיא נלקחה ממש מבית־הספר לחוּפּה. היה הפרש גילים גדול בינה ובין אבא. היה לה קשה להינתק מהלימודים שאָהבה, אבל האַהבה למוּסָה שמוֹש והכבוד להיות לו לאשה גברו על הכל.

בדור של אבא ואמא כבר היטשטשו ההבדלים בין הפרנקוס לבין המוסתערבים. הקהילה הזאת התמזגה בצורה מופלאה, עד לבלי הכֵּר; הלוואי עלינו עכשיו בארץ. חתונות מעוֹרבות היו אחד הגורמים החיוביים ביותר בדרך אל האחדות.

עם פתיחת תעלת סואס הגיעה תקופה של ירידה כלכלית לעיר ולקהילה. חלבּ איבדה את חשיבותה כצומת מסחר בינלאומי. החושים המחודדים של הסוחרים היהודים הממולחים והמנוסים הרגישו בעוד מועד מה עלול לקרות והצליחו לנצל את הירידה לצורך עליה. הם זרעו “חוטרים” – בנים וחתנים – בכל מיני מרכזים חדשים על פני תבל ומלואה; החשובים ביניהם בארצות אמריקה. היום נמצא קהילות חלבּיות משגשגות בברוקלין, במקסיקו, בריו, בן־פאולו, בבואנוס־איירס; קהילות שכּל אחת מהן גדולה במספר ובעצמה כלכלית מקהילת־האם בחלבּ בשיאהּ. קהילות קטנות יותר אך משגשגות לא פחות נמצא בארצות אחרות של אמריקה, בכמה ממדינות אירופה ואפילו במזרח הרחוק. התהליך התחיל לפני המשבר, כאשר מַטֵה המשפחה בחלבּ היה עדיין איתן ויציב, אך התעצם והתפתח עם ירידת המסחר ועליית הלאומנות הסורית.

קמו אימפריות כלכליות משפחתיות. פיתחו ושיכללו את צורת העבודה שהתחילה למעשה להתגבּש עם אותם הפרנקוס שבאו ממרחקים. מה היה יתרונם על פני הסוחרים האחרים? יתרון של ידיעת שפות רבות, ושל קרובי משפחה מהימנים ומסורים, שעליהם אפשר לסמוך שמִלתם מִלה וסודם סוד. הם מפוזרים בכל מרכזי המחסר החשובים על פני כדור הארץ וקשורים אלה באלה בקשרי דם ודמים.

כשירדה הקהילה וחרבה, היה לכל אחד לאן לפנות, לאן ללכת. המשפחה הבודדת לא הסתפּקה ברשת החלבּית הכללית אלא שלחה “מרגלים” מִשֶלהּ לתוּר את הארץ – את ארץ ההגירה – לראות אם קל אם קשה; ומה אפשר לעשות.

סיפור המשפחה שלי הוא אופייני למדי. שני אַחַי הגדולים נשלחו, כאמור, למקסיקו. חודשיים תמימים היטלטלו באניה של מהגרים עד שהגיעו לשם. הם יצאו, שני נערים צעירים, נלווים אל שלוש דודות ושני דודים מצד אמי; נעזרים אלה באלה בכל השלבּים הקשים והמרים שארכו שנים. כשהִגעתי למקסיקו בשנת 1975 מצאתי שם משפחה ענֵפה של כחמש מאות נפש בקִרבה של ראשון בראשון, דודים ובני דודים בלבד, כולם סבוכים ושלובים בקִשרי חיתוּן חברה ופרנסה. כולם עוזרים זה לזה ותומכים זה בזה ונפגשים זה עם זה. גם מקנאים זה בזה ומרכלים זה על זה, כדרך הטבע. מטרת נסיעתי היתה לחפּשׂ את תרבות ארם־צובה, היא חלבּ, ומצאתי אותה שם משוּמרת היטב.

שני אחַי נסעו בשנות העשרים. באותה העת התחילה רוח הציונוּת לנשוב אצלנו, והאחים השלישי הרביעי והחמישי (יש עוד שתי אחיות ולבסוף אני) התחילו למשוך לציון. אחִי השלישי, יצחק ז"ל, יסד בגיל שש־עשרה וחצי אגודה ציונית בשם “פרחי ישראל”. הוא הנשיא, ולצִדו מזכיר וגזבר וּוַעד, והם מנסים ליצור קשר עם ועד הקהילה הספרדית בירושלים, בציון. דוגמה קטנה. בדרך מקרה עליתי על מכתב כתוּב וחתום בכתב ידו, בארכיון ועד הקהילה בירושלים. הוא מעולם לא סיפּר לנו על הרפתקת הנעורים הזאת.

שני זרים במשפחה. אחד לאמריקה, אחד לארץ; אחד מסחרי־עסקי, אחד רוחני־תרבותי. אחי יצחק גמר משפטים באוּניברסיטה של בֵּרוּת והיה עורך־דין מבוקש ומצליח, אך לִבו נמשך לספרות ועוד כסטודנט התחיל לכתוב ולפרסם בערבית בכתבי־עת חשובים שיצאו לאור בסוריה לבנון ומצרים.

בעקבות פרסומיו ופרסוּמו הגיע אליו הזמנה לבוא וללמד שפה וספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים. זה היה ב־1937. כשנתיים לפני כן עלה אחי טוביה לארץ, התישב בתל־אביב ועם ייסוד שבועות ההסתדרות “חַקיקַת אל־אַמר” נתמנה לסגן־העורך; הִתמיד בכך שנים רבות והמשיך מאוחר יותר ביומון “אל יוֹם”. כך הפכו האחים הציונים למזרחנים ערביסטים בארץ. לאגף זה הצטרף אח נוס, יעקב, החמישי במספר, שהעמיד את ידיעות השפות שלו – וערבית בראשן – לרשות שירותי הבטחון.

אמא נלקחה, כאמור, מבית־הספר אל החוּפּה. תמיד הצטערה שלא ניתן לה להשלים את לימודיה ב“אליאנס”. היא המשיכה ללמוד בכוחות עצמה, בלי לֵאוּת. היא היתה האוֹטוֹדידקט הקלאסי. תמיד קראה וקראה וקראה. קודם כּל בצרפתית. אבל היא אהבה גם לקרוא ולזמר את הפזמונים שבמחזור; בעברית כמובן, עוד בטרם ידעה לדבּר עברית.

היִינו מעמד בינוני טיפוסי. מספיק מסודרים כדי לקחת לי אומנת ארמנית צמודה. מספיק מבוססי כדי לצאת לג’אמילייה; לצאת פירושו לצאת מחושך לאור; ההבדלים בין שתי השכונות היו עצומים – בתנאי החיים, המגורים הסביבה, מבנה הבית, סגנוֹן הריהוט. את הבית אני זוכר היטב. כבר לא חצר עם דירות סביב־סביב אמו בעיר העתיקה, אלא בית עם גזוזטרה מלפנים ומרפסת מאחור. עולים בכמה מדרגות, מַקישים על דלת מפוּרזלת כבדה ונכנסים אל אולם – חדר ענק – שממנו נפתחות דלתות אל הסלון ואל חדרי השינה ואל חדרי הילדים שמימינו ומשמאלו. בקצה ה“אולם” מדרגות יורדות לחצר. בחצר – מצד אחד נכנסים למטבח ומצד שני יורדים למרתף הצֵידה. בשנות השלושים עוד לא היו בביתנו מים זורמים. היה במטבח מְכל מים עם ברז, אבל את המים היו מביאים בפחים ושפכים אל המְכל הגדול. את פחי המים היינו קונים מֵערבים שהובילו אותם לבתים על גבי חמורים. חלבּ היא ער ללא בורות מים, עיר צחיחה. אמנם עובר בה יוּבל של הפּרת, אבל רוב ימות השנה הוא יבש. מכאן קנאתם הנושנה של החלבּים בדמשק, שכּוּלהּ גנים ומים זורמים במרכזה ובפרבריה.

במרתף המזונות היתה צידה לכמה חודשי מצור. המרתף היה תמיד מלא. נהגו לקנות הכל בעונת השפע בסיטונוּת והיו כובשים ומשַמרים כדי צורכּנו עד העונה הבאה. פירות, ירקות, גבינות, מיצים, קִטניות, שמן, סוכר, קמח ומה־לא. עולם מופלא של ריחות וצבעים וטעמים. אמא מנצחת על מילוי המרתף, מִצרך־מצרך בעונתו, והיא המוציאה ממנו מנות־מנות שבוּעיות או חודשיות אל המטבח. הייתי מלווה את אמא ברִדתהּ אל המרתף, שואף את הריחות בהנאה, בעיקר כשפּתחה את תיבות התבלינים למלא את הצנצנות שהביאה, סוקר את שורות כַּדי החרס והזכוכית על המדפים ותולה עינַי בנקניקים המיובשים, בבּמיה המושחלת ובאגדי השוּמים שהיו תלויים על חבל מקצה אל קצה. כשהתחלתי לכתוב על חלב, שימשו הריחות והטעמים והמראות האלה כעין ראשו של חוט; חוט שמשך אחריו זכרונות נמים ושכוּחים, כמעט אבודים.

המים לשתיה עמדו בתוך כד חרס ענקי “ח’אבִּייֶה”, מכוסה היטב, ועל גבי המכסה מונחת תמיד ה“טַאסֶה” – כלי נחושת עם פיתוחים נאים שבּוֹ שואבים מים מן הג’רה הגדולה.

אשר לרחצה, היתה רחצה פשוטה בבית, בצמצום, והיתה רחצה חגיגית בבית־המרחץ – החַמאם. ההליכה לחמאם היתה חגיגה, פףיקניק, שמחה וצהלה. זה לא רק בשביל לצאת נקי. זה מפגש חברתי, מלב אל לב. זה היה עליז, קולני וססגוני. מזמינים כרכרה, הילדים מטפּסים לשבת ליד הרַכּב – הערבּנג’י – והגדולים מעמיסים ומעמיסים. תחילה חבילות קשורות היטב – בִּיאְגֶ’ה ולשוננו – של בגדים נקיים ומגבות ותמרוקים, אחר כך דברי מאפה ומשקאות ואבטיחים ופירות העונה. הבילוי השבועי.

מוטל בן פייסי של שלום־עליכם אומר “אשרַי יתום אני” אבל הנסיון מלמד שאין זה כך. עם מותו של אבא נפל עול כבד על האחים הגדולים שנשארו בבית. הגדול נאלץ ללכת להיות מורה בכפר ערבי נידח, בבדידוּת איוּמה, בתנאי חיים קשים, בשביל להרוויח ולתמוך במשפחה. הוא לא שכח את זה עד יומו האחרון. השני נאלץ להפסיק את לימודיו באוניברסיטה ומתחיל מתח בבית. פחות שמחה, יותר דאגה. יותר חשבון מצִדי, ילד בן שבע, שלא לגרום להוצאות יתֵרון עלי. זה ליווה אותי משך כל ילדוּתי. שהמכנסיים לא יתבַּלו, שהמשקפים לא יישברו, שלא יצטרכו לקנות לי בגדים חדשי. גם בארץ. בית־אבא שלי ברץ היה בית אחי. גרנו אצל אחי טוביה בתל־אביב. שם גדלתי. הבכור היה במרחקים, במקסיקו. לבכור יש מעמד טבעי שאין עליו עוררין, עם מערכת זכויות וחובות; אבל ברגע שהוא איננו והבכורה עוברת אל מי שאיננו הבכור, נוצר מתח סביב זה.

מעולם לא קיבלתי מכה או סטירה מידי הורי. יכול להיות שכּבן־זקונים פינקו אותי קצת יותר מהרגיל. לעומת זאת, היה אות מוסכים בין אמא וביני, שכאשר התנהגתי לא כהלכה (כשהושטתי למשל את היד לקחת שוקולד מבלי לומר תחילה “לא תודה, אני לא רוצה”) הייתי זוכה לצביטה סמויה מיָדהּ; וההסכם היה שזה ביני ובינה, אסור לזר לדעת מה קרה. זה היה חֵלק מהחינוך: חושׂך צביטתו שונא בנו. הצביטה היתה מעין איתות “עברת את הגבול”; אמא ממשיכה לדבּר עם חברותיה כאילו מאומה לא קרהואני בולע את הכאב וממשיך בשֶלי כאילו לא אירע דבר.

כאמור, אמא היתה האינטלקטואל במשפחה, על־אף לימודיה החלקיים. היא למדה עד גיל חמש־עשרה, וזה לא מעט בשביל בת בראשית המאה. אחרי זה היא המשיכה בכוחות עצמה. היא קראה הרבה וכתבה הרבה. אהבה לכתוב מכתבים. יש אצלי מספר מכתבים שלה. הם לא נשתמרו אצלי, אלא אצל בת־דודה בקנדה שצילמה ושלחה לי. היא כתבה, כמובן, בצרפתית. מדבּרים ערבית, כותבים צרפתית ומתפללים עברית. גם מתחכּמים בעברית. הפתגמים ואִמרות־הכנף יסודם עברי ותבליניהם ערבית וספּניולית וכו'. אמא קראה עד ימיה האחרונים, עם זכוכית מגדלת. עקבה אחרי כל הנעשה בעולם. קראה ספרים ועתונים. התווכחה ותססה סביב כל שאלה ושאלה. לסיפורי מעשיות היה מקום מיוחד בעולמה. היא אהבה זאת מאוד. מעשיות למיניהן, אני זוכר היטב שסיפרה, אבל אינני זוכר את המעשיות שלה. כשהיתה באה אלי לקיבוץ ומתחילה לספר לי, הייתי כל־כך שקוע בעולם ההוֹוה והעתיד, בהשבּחת עדר הכבשים ובבעיות החברתיות והתרבותיות של הקיבוץ, שתמיד אמרתי “כן, כן, אני שומע” אבל לא הקשבתי לְמה שהיא סיפרה. והיום אני בוכה על כך.

אבא ואמא התחתנו באמצעות שדכן. גם אחותי ג’וליה, שנישאה בחלבּ. אחותי השניה עדינה כבר התחתנה בארץ, בלי שדכן; את בעלה הכּירה בנוער העובד בתל־אביב. כילד עֵרני הייתי שותף במידת־מה לשידוך של אחותי הגדולה, אף תיארתי את זה באחד מסיפורַי. ליוויתי את השדכנית באוזניים קשוּבות ונטלתי חלק בהתיעצויות המשפחתיות. זה היה מרתק. ומאלף.

השגכנוּת זה מוסד שטמונה בו חכמת חיים עצומה. התחלתי לחשוב על החכמה הזאת מאוחר מאוד, אחרי שעברתי את שלבּי המרד, הבעיטה וההתרחקות. רק בבגרותי, כשהגעתי לבשלות מסוימת, התחלתי להבין. אינני ממליץ לשוב ולאמץ לנו את השיטה הזאת כדרך, אך חשוב להבין שזה לא נעשה מתוך טיפשות או פיגור.

כמה מלים על השדכנות בחלבּ. קודם כל – חלבּי מתחתן עם חלבּית. לא חשוב אם נולדה בברזיל או בפנמה, במילנו או בבבואנוס־איירס, העיקר שהיא ממשפחה חלבּית; “מן גַ’מַעִתנא”, כלומר משלנו, מאנשי־שלומנו. ואם היא בת־דוד או קרובת־משפחה ממש – אדרבה! מתחילים לבדוק מה הוריה יכלים לתת כדי שהזוג הצעיר יתחיל ברגל ימין. חנות מוכנה זה לא רע, סניף של בנק – קצת יותר טוב; סיכוי ירושה של בית־חרושת – זה משהו, אפילו שיצטרכו לחכות. פעם שאלו על חכמים ותלמידי־חכמים במשפחה, אך בדורות האחרונים נוטה הכף לכיווּן הביזנס.

גם השדכנות היא ביזנס, אבל יש בה גם צד של מצוה, מן הבּחינה הדתית והחברתית. הסיפוק שיש לשדכן מפּרי עמלו והכבוד שרוחשת לוֹ הקהילה אם זיווּגיו עולים יפה (והרי זה דבר שכּל הקהילה יודעת) חשובים לא פחות מן ההכנסה.

שדכן ראוי לשמו מטה אוזנו לשמוע מה נטיותיו של הבחור ואל מי נמשכת הנערה. שדכנית נבונה גם שואלת (בקריצה) “איך הוא נראה בעיניך, הבחור הזה?”. הגורם של אהבה ומשיכה קיים ונלקח בחשבון. בעיני השדכן מלאכתו היא המלאכה החשובה ביותר בעולם, ורבים בקהילה מוכנים להסכים אִתו. מה יותר חשוב ממשפחה, ובמה תלוי גורלה של המשפחה אם לא במציאות הזיווּג המתאים. גורלך וגורל בניך ובני־בניך תלוי בבחירה הנכונה, ולמה לא להיעזר במי שיש לו נסיון ומידע ויכולת של שיפוט אובייקטיבי.

היו סוגים שונים של שדכנים. היה השדכן המקצוען. והיו נשים מכובדות שעסקו בשדכנות כתחבּיב מהַנה, אם כי לא התביישו לקחת דמי עמלה כנהוג. היו טובים והיו טובים יותר, כמו בכל מקצוע, אך טיפשים וגרועים לא האריכו ימים במקצוע.

במבט לאחור על כל מה שסיפּרתי נראה לי שביסודו של דבר המשפחה היהודית אחת היא בכל מקום ומקום, ורק התהליכים העוברים עליה מהירים יותר שם ואִטיים יותר כאן. לכאורה, סיפרתי על משפחת חלבּית; תרצו, על משפחה ספרדית־מזרחית. אך אם נסתכל היטב ולעומק, נמצא שהיא כמעט זהה למשפחה שלפני שני דורות במזרח־אירופה ולפני שלושה דורות במערב־אירופה ובמרכזה. מספר הילדים, היחסים בתוך המשפחה, שיטות החינוך והשידוך, העזרה ההדדית והכלכלה המשפחתית ומה שלא תרצו – יותר דומים מִשוֹנים.

עלייתנו לארץ באה מתוך בחירה חופשית, במלא המשמעוּת. בפני אחִי הגדול יצחק עמדה הברֵרה בין להיות נציג יהדות סוריה בפרלמנט הסורי (המועמדות הוצעה לו רשמית) ובין לקבל את המשׂרה שהאוניברסיטה העברית בירושלים הציעה לו; והוא בחר באפשרות השניה. שני אחים, צעירים ממנו, כבר היו בארץ, וההֵדים מהם היו נלהבים. בכל האחים שהגיעו לארץ היה משהו מן המשותף – משהו שבּא כנראה בתורשה מאבא האומן־האמן ומאמא האינטלקטואלית הקוראת והכותבת. מזמורי תהִלים ופזמוני המחזור היו משותפים לאבא ואמא, אך אצל אמא ניתוֹספו אליהם משלי לפונטיין, אגדה ושיר וחידה חרוזה בצרפתית שובֵבה. אפשר שאהבת הציור והפיסול והאורנמנטליוּת המזרחית באה לי מאבא, איש הרקמה והפרוכות. ואפשר שבזכות אמא אני אוהב כל־כך את התרבות המערבית וספוּג בה. מזרח ומערב חיו אצלנו זה לצד זה בכבוד הדדי, ועדיין הם חיים אצלי בשלום זה עם זה; מבלי שאחד ירים ראש על חברו. ונדמה לי שגם בגישה זאת אני שותף לאחַי. שמענו בבית את אדית פיאף ומוריס שבאלייה היה בן־בית אצלנו, אבל שמענו גם את עבּדוּל וואהאבּ וגם את עַדיסי. עדיסי נשכח, אבל בחלבּ, כשהייתי קטן, הוא היה מפוּרסם ואהוב; הייתי שר את שיריו עד שקראו לי “עדיסי הקטן”. כילד אהבתי לזמר, גם בפני ציבור.

א־פּרוֹפו מזרח ומערב. בשנת 1975 ישבתי בפריס. הלכתי לראות את “בלט המאה העשרים” של מוריס בדֶז’ארץ–ישראל. ראיתי יצירה נהדרת בשם “גוֹלֶסטאן” (גן הוורדים). הכוריאוגרף הגאון הזה הרכיב ענף מודרני מערבי על “כַּנָה” פרסית עתיקה, עם תמורת שהביא מפּרס על כלי הנגינה המקוריים והמדהימים שלה והתוצאה היתה משגעת ביופיה. המזיגה של יצירה מוסיקלית פרסית עתיקה עם אמנות המחול המודרנית המערבית נתנה פרי משובח. וחדש. הקהל הריע בהתלהבוּת. פריס יודעת לנצל את הנפלא שבמִפגש תרבויות. הרבה מגדולי האמנים של פריס, בכל שטחי האמנות, וביניהם הרבה יהודים, עושים זאת בהכרה והצלחה. מלחינים כמו גי בֵּאר, בימאים כרובר חוסיין. המִפגש בין תרבויות שונות, זרות ומרוחקות, הוא פורֶה ומפרה. תרבויות גדולות נולדות בעקבות מִפגש, עתים מִפגש המלוּוה בחיכוכים וחריקות.

בבית אבא ואמא היה מפגש אמיתי של תרבויות; של מזרח ומערב; של תרבות עברית ערבית וצרפתית. לאבא היו שתי חליפות לְבוש. רואים את זה בצילומים הישנים. היה לו תרבּוש ואוּמבּאז כרוך באבנט רחב; והיתהו ל חליפהת פראנג’י עם עניבת פרפר. הבחירה היתה לי החברה שאליה הוזמן, לפי טיב האירוע. אמא היתה לבושה פראנג’י, תמיד. מעולם לא לבשה תלבושת מזרחית. שמלה שנתפּרה בבית על־פי ז’וּרנלים מפריס, כובע ומעיל אה־לה־מוֹד, וצמידי זהב מרובים מצטלצלים. צלילי המזרח. ובשׂמים ורוּז' היישר מפריס.

האווירה היתה ביסוֹדה לבנטיניצת, אבל דרגת הלבנטיניוּת, או מציאוּת של תוך מאחורי הקליפה, היה שוֹנה מקהילה לקהילה, משכוּנה לשכונה, מבית לבית. פשטני מדי לחשוב שלבנטיניוּת היא ללא תוך. היא מדגישה את הקליפּה, את הפסאדה, יותר מאשר את התוך. ניקח לדוגמה אותה פריס שכבר הזכרנו. משפּצים שם בתים עתיקים ומכניסים בהם אינסטלציה מודרנית מתוחכמת, אבל חוק עירוני מחייב לשמור על הפסאדה של הבנין כמו שהיה מדוֹרי דורות. נשמרת הפסאדה היא לבדה; הלזה ייקָרא תופעה לא־תרבותית? הסכנה היא, כמובן, שמרוב דאגה לפסאדה ולבּרק החיצון אתה עלול להגיע לשטחיּות, לזיוף, להעמדת פנים, לצביעוּת; אתה עלול, אבל אינך חייב להגיע; לא בהכרח. יש לתת את האשראי הראוי לאותם בתי־ספר של האליאנס שחינכו לאהבת רסין מולייר ולה־פונטיין, לאהבת היופי והחופש; שהִקנו השכלה כמעט לכל ילד יהודִי במזרח.

המעבר לארץ היה בו משום הגשמת חלום גדול, אבל גם משום התפּכּחות מחלום. הפּלא הגדול ביותר בעינֵי הילד מהגולה היתה עיר שכּוּלה יהודים, עיר שכּוּלהּ עברית, תל־אביב. חוויית הגאולה התמקדה אצלי בשפה העברית. אך יחד עם חדוות ההיגאלות, עם השכּרון של להיות סוף־סוף בארץ־ישראל, התגנבה התחושה המכאיבה שמסתכלים עליך מלמעלה למטה. אמנים בחיבּה. אבהית. אומרים לך: אתה בכלל לא נראה כמו סורי. באמת נולדתּ בחלבּ? קשה להאמין! אתה לא נראה… אתה לא נשמע… ומי שאומר לך זאת, אומר מתוך כֵּנוּת. מתוך רצון טוב. הוא בוודאי חושב שהוא מחמיא לך. זה פגע בי, כמובן. זו היתה הטפיחה הראשונה על הפנים. ניסיתי לתת לה ביטוי בכמה מסיפורַי.

לא הסתרתי גם תא הצד השני של המטבע. הנער החלבּי נעים, בסיפור “שיעוריו של נעים”, נקרא לתת שיעורים בערבית ליהודיה מגרמניה, רופאה, הבאה להשתקע בעיר. אך למעשה הוא הוא הלומד ממנה. באמצעותה הוא לומד להכיר את עירוֹ, להעריך את הקהילה; להיות גאה באגדות שהסבא שלו מספּר, בבית־הכנסת הקדום, באוצרות האמנות ובאוצרות הרוח והתרבות שיש בעירו. הוא לא ידע אותם. הוא זילזל בהם. והיא, שהיתה בִּתו של אספן יודאיקה, היא מגלה לנעים את חלבּ מְלֵאַת התרבות. בסיפור זה אני מצביע על כך שלמעשה את המבט שלנו מלמטה למעלה על כל מה שהוא אירופאי הבאנו אִתנו בצרור המיטלטלין שנשאנו על גבּנו מיַלדוּת; מבט שהוקנה לנו אגב השכלה וחינוך על־ידי האימפּריאליזם התרבותי הצרפתי. את המבט הזה הבאנו אִתנו, עוד בטרם ידענו “אשכנזי” מהו, וכאן קיבלנו לוֹ חיזוק. לכן הפתרון אינו בידי מישהו מחוּצה לנו. חשוב בהחלט איך מסתכלים עלינו, אך קודם כל חשוב וקובע איך אנחנו מסתכלים על עצמנו.

הסיפור “תמונות מבּית־הספר העממי”, סיור אוֹטוֹבּיוֹגרפי בחלקו, מתחיל במלים “אסרתי על אמה לדבּר אִתי ערבית ברחוב”. הבעיות היו בעיקר בבית־הספר, עם המורים והחברים, גדולים וקטנים שהיו מלאים כוונות טובות “לעשות ממני בן־אדם”. לי היה ברור שאני בן־אדם, בלי עזרתם. אַחד המורים הסתכל פעם בכרטיס שלי ושאל אותי מתי עליתי מרוסיה. נראיתי לו יותר רוסי מסוּרי. הדם עלה לי לראש: לגלות לו?! עניתי ואמרתי: עוד מעט שנה. אחר כך קמתי שוב (תמיד צחקו עלי כי הייתי קם. הייתי רגיל לקום כשדיבּרתי עם מורה) ואמרתי: המורה עשה טעות. לא עליתי מרוסיה, אלא מסוריה. הוא נעץ בי עיניים ואמר: לא ייתכן!

משפחת אמא מתיחסת על משפחת אִבּן־יחיא שהגיעה לגדוּלה באנדלוּס אשר בספרד. זו משפחה שממנה יצאו שׂרים ופרשני מקרא ובלשנים חשובים. יש במשפחה מי שמדגיש שיש לנו אילן יוּחסין כזה ויש מי שמחייך. מכּל מקום, כשעולים לתורה בבית־הכנסת משתמשים בשם המלא קבּאסוֹ־אִבּן יִחיא. קבּאסו הוא כנראה כינוי שנדבק במאוחר. במשך דורות נודעו בני המשפחה כאנשי תרבות ורוח, בתחומי היהדות והלשון העברית בעיקר. מאז ראשית המאה חל מעבר קיצוני אל כיווּן העסקים והמסחר. דוגמא קטנה: בן אחותה של אמא נולד במקסיקו ולמד שם אדריכלות. הוא הראה לי בנינים נהדרים, יצירות אמנות ממש שהקים במקסיקו סיטי. אחר כך ישבנו ושׂוחחנו. והוא סיפּר לי שהוא עזב את האדריכלוּת. “תליתי את הדיפּלומה במסגרת על הקיר ועברתי למסחר”, אמר לי, “ומאז אני מרוויח פי עשרה, אם לא יותר”.

נשוב לארץ, לבעיות המַקיפות אותנו סביב. סיפרתי קודם על פגיעה ועלבון. אני רוצה להבהיר: העלבון לא היה אישי. אישית אני הסתדרתי בין החברים. העלבון היה קבוצתי. החברים הטובים ביותר שלי העליבו לא־פעם מבלי משׂים, את הקבוצה שאליה אני שייך, לטוב ולרע. בעיית השייכוּת לא היתה פשוטה כלל. הנה פִּסקה מהסיפור שכבר הזכרתי: "נמשכו רגלַי, או שמא נכון יותר לומר נמשכה נפשי, אל בית־הכנסת ‘אוהל מועד’, בית־כנסת ספרדי נאה, לא רחוק מביתנו בדרומהּ של תל־הביב. אמא שיכנעה את עצמה שהילד שב אל אלהיו, ברוך השם, והיתה מכינה את הקוֹרָצָ’ה העשויה קטיפה, דואגת שיהיו בה הסידור והטלית, ומלווה אותי ב’אללה מַעַכּ' טבול בדמעה. אני שיכנעתי את עצמי שאל עץ התות שבחצר אני בא, ונהניתי מקטעי הסוֹלוֹ שניניוֹ המנצח הפקיד בפי. במבט לאחור ברי לי שהיה בצעדי זה מן ההתבצרוּת בחבורה שאין בה אשכנזים.

עד מהרה נודע בכיתה מה אני עושה בשבתות. נחלקו הנערים. זה עיקם אפו למשמע ‘בית־כנסת’ וזה הבליט עיניו למשמע ‘ספרדי’, זה ליגלג על התפילה וזה על הזִמרה. נשתכנעתי שעלי לבחוֹר בין שני העולמות, ובחרתי בחדש. בשבת – כולם הולכים לים, כך אמרו. התחלתי גם אני הולך לים. לשחות לא ידעתי. עשיתי שבתותי חול".

בחרתי בחדש. לא מתוך התכחשוּת לישן. לכל מקום שהִגעתי – לתנועת־הנוער, לפלמ"ח, לקיבוץ (החברה בה אני חי עד היום) – הבאתי את מלוֹא האני; לא רק את אמנון החדש אלא גם את משפחת שמוֹש ואת חלבּ; את הכל. כל אחד ידע. עם אמי בחדר־האוכל של הקיבוץ הייתי מדבר ערבית. והיא הכניסה כמה תבשילים חלבּיים למטבח הקיבוצי שלנו. לא רק שלא הסתרתי, לא רק שלא התכחשתי, אלא ראיתי לנכון להבליט, אף כי לא מתוך גאוה יתֵרה. בשפה העברית אין הבדל ברור בין גאוה לבין גאוה יתֵרה. גאוה זה דבר חיובי; גאוה יתרה זה אחד הדברים השליליים ביותר. גאוה יתירה מולידה בדלנוּת, יוּהרה פלגנית ושנאה.

אני גאה בעירי ארם־צובה ובתרבות היהודית השורשית שצמחה בה וממנה. אך זרה לי הבדלנוּת של הקהילות החלבּיות בעולם הגדול ותמוהה בעיני התנשאותן על כל מי שאינו “מבני מיננו”. היום אני חי בקיבוץ מעין־ברוך, באצבע הגליל. גיאוגרפית אני קרוב לסוריה, עד כמה שאפשר. נפשית, אני רחוק מן התרבות, מאורח החיים, מאורח המחשבה ומסוּלם הערכים שאיפיינו את החברה היהודית בסוריה. יש בלִבי געגועים לחלבּ; הייתי מאוד־מאוד רוצה לשוב לראותה; אבל אין שום געגועים לצורת החיים שהיתה בה, שהיתה ואיננה. בסיורַי אני מנסה להאיר אותה באור נכון; אינני מנסה להעיר אותה. תנוח בשלום על משכבה.

מיום שעמדתי על דעתי היה ברור לי שישיבתנו בעיר חלבּ, היא ארם־צובה, הולכת וקרֵבה אל קִצהּ. משפחת אבי המזרחית ומשפחת אמי שהגיעה מאנדלוּסיה ישבו בעיר הזאת מאות בשנים; עתה בערה האדמה מתחת לרגליהם. לאן יפנו מכאן — זו היתה השאלה. בבית נשבו רוחות מנוגדות: האחת התגעגעה למרחקים וחלמה על התעשרוּת, והשניה התגעגעה על ציון.

עוד בטרם נולדתי נשלחו שני אַחַי הגדולים למקסיקו לתוּר את הארץ ולהתבסס בה. עם ארבע משפחות דודים יצאו שני הנערים, אך בטרם הִכּוּ שם שורשים החלו להגיע אלינו סיפורי נִסים ונפלאות על גאולת הארץ ועל העיר העברית הצומחת מן החולות ועל פעמי משיח. תוך שנתים־שלוש, באמצע שנות השלושים, עלו ארצה שלושת האחים הגדולים שנשארו עִמנו והשתקעו מי בתל־אביב העברית הצעירה והרעננה ומי בירושלים היהודית הקדושה והקסומה.

באותה עת נפל אבי למשכב. מחלתו הקשה ריתקה אותנו אל ביתנו בשכונה היהודית אל־ג’אמילייה. רק אחר שנפטר התחלנו אורזים ומחפּשׂים דרך להצטרף אל האחים שעלו ארצה. כיוָן שאחד האחים הוזמן על־ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ללַמד בה שפה וספרות ערבית, הועמד סרטיפיקט לרשות האם שנתאלמנה. ואני, הקטן מכולם, שטרם מלאו לי תשע שנים, צמוד כמובן אליה.

ההחלטה של אמא להצטרף לבּנים הצעירים שעלו ארצה התגבּשה סופית אחר ביקורנו שנֵינו בארץ לרגל חתונת האחד בתל־אביב. לי אין ספק שגם התלהבותו של בן־הזקונים מכּל הנעשה בארץ תרמה להחלטה הזאת.

הנסיעה לחתונה נעשתה בדרך היבּשה: חלבּ — בּירוּת — ראש־הנקרה — חיפה — תל־אביב. ובאשרת תיירים. העליה ארצה היתה בדרך הים הבּטוחה מפני פורעים ערבים: מנמל בֵּירוּת לנמל תל־אביב החדש, ומן האניה ההדורה אל הסירה הקטנה הסגורה המיטלטלת בין הגלים כקליפת האגוז בואכה לרציף.

השנה שנת 1938. עננים כבדים מתקשרים בשמי העולם כולו, מאיימים על העם היהודי לבלעו. ובארץ — המאורעות. אך הרוח איתנה והתקווֹת גדולות וחלומותיו של הילד בן התשע מרקיעי שחקים.

שבוי בקִסמי השפה העברית המתחדשת, בצחוּתה ונעימוּתה של תל־אביב הקטנה, ובניחוח חצֵרו החלוּמה של קיבוץ התחלתי את צעדַי הראשונים בארץ. בסנדלים. ובאמונה.

קהילת ארם־צובה היא אחת הקהילות העתיקות ביותר בגוֹלה היהודית. מאז ומתמיד היתה זו קהילה מאוּרגנת ומגובשת, מקרינה מאורהּ על סביבותיה. במשך דורות רבים, כל מי שביקר בה או נפגש עם שליחיה, מצא לנכון לציין שהיא בולטת בייחודהּ מכּל אחיותיה; כך הרמב"ם, כך אלחריזי וכך נוסעים גויים ויהודים בכל הזמנים; ולא כאן המקום לפרט. מעולם לא היתה זו קהילה גדולה במספר. אל שיא גודלהּ הגיעה בשנות השלושים הראשונות של המאה הזאת, ואז מנתה כשמונה־עשר אלף נפש. מסתבר אפוא שגדוּלתה לא נבעה מגוֹדלה.

אומר אני ייחוד וגדוּלה בלא היסוס, שאלמלא כן לא היו צאצָאי הרמב"ם בוחרים בה לשכֵּן בה למשמרת עולם את “כתר בן אשר” המקוּדש (לימים “כתר ארם־צובה”), ואלמלא כן לא היינו רואים בפריחתן, בשגשוגן וביציבותן של בנותיה ברחבי העולם, דווקא לאחר שקיעתה.

מתבקש אפוא לבחון מה היו המאפיינים שתרמו לייחודה ולליכודה, לעָצמתה הרוחנית בבית ולעצמתה הכלכלית בתפוצות, ולדבקוּת בניה ובני־בניה ביהדוּתם ובחלבּיוּתם. בדקתי ומצאתי שִׁשה מאפיינים, שכּל אחד מהם כשלעצמו אינו מיוחד לה לקהילה זו דווקא, אבל כולם כאחד נמצאו רק בה לבדה.

המאפיין הראשון — מזיגה של שני יסודות חברתיים־תרבותיים, שהעשירו זה את זה בכל משמעויות המלה: המוסתערבים אנשי המזרח המעוֹרים בתרבות הערבית מזה, וה“פרָנקוֹס” צאצאי מגורשי ספרד מזה. הסניורים הספרדים מיעוטם הגיעו אחרי הגירוש ומרביתם הגיעו במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אחר שניסו להתישב בארצות שונות סביב הים התיכון, איטליה ותורכיה בעיקר. בכל אחת מן הארצות הללו ספגו הגוֹלים את התרבות המקומית ובבואם לחלבּ הביאו אותה עִמם. גולי ספרד הגיעו להרבה ערים במזרח, אבל רק כאן הגיעו לכדי מחצית האוכלוסיה היהודית ורק כאן התמזגו במוסתרעבים המקומיים מבלי להשתלט עליהם ומבלי להיבלע בתוכם.

היה זה תהליך ממושך ומסובך, אך בסופו דיבּרה כל הקהילה ערבית־יהודית־חלבּית משובצת במלים וביטויים מן הלָדינו. היום לא תמצאו משפחה אחת שאינה מעוֹרבת משני היסוֹדוֹת האלה. המזיגה עלתה יפה בכל המעמדות החברתיים, מעמדות שנבדלו זה מזה עד כדי מגוּרים בשכונות מרוחקות זו מזו. הדבר היחיד המזכיר עד היום את המוצא השונה אלה הם שמות המשפחה: שמות ספרדיים ואיטלקיים כגון לניאדוֹ, סילבֶרה, אנקוֹנה, פיצ’וֹטוֹ, אמיגה, שמות ערביים כגון בּיידא, אַזרק, ג’אמוּס, ספרא, נאסֶר. שמות עבריים מעידים רוּבּם (לא כולם!) על מוצא מזרחי: חבר, ידיד, נחמד, שַׁבּוֹת (שבת), שׁמוֹש (שַׁמָּשׁ), ברכה ועוד.

המאפיין השני — המהגרים שיצאו מן הקהילה לא ניסו להתחבּר אל הקהילה היהודית הקיימת במקום הגירתם. לקהילת חלבּ היתה תפוצה משלה: עצמאית, נבדלת, קשורה יותר אל קהילת־האם מאשר אל הקהילה היהודית האשכנזית (או הספרדית) שמעבר לרחוב. זה למעלה ממאה שנה מסתובבים לוויינים אלה סביב קהילת חלבּ, כמה מהם גדולים במספר מקהילת־האם, בכולם נשמר אורח־חיים חלבּי והמוּדעות החלבּית עוברת מִדוֹר לדור, כולל שפה ומנהגים ומאכלים, וקשרים הדוקים ומגוּונים (קִשרי חיתון ומסחר ובלוי) עם קהילות חלבּיות אחרות בעולם. הדבק המחבּר אותם זה אל זה נמצא מחבר אותם היטב גם אל יהדותם, ומקרים של התבוללוּת ספורים, מוּכּרים ומוקעים. התהליך התחיל עם פתיחת תעלת סוּאס, שהורידה את העיר חלבּ מגדוּלתה כצומת מסחר בינלאומי. תחילה היגרו חלקי משפחה ואחר כך היגרו משפחות שלמות; תחילה לערים קרובות כגון קהיר, מילנו ומנצ’סטר, ואחר כך אל מעבר לימים: ניו־יורק, מקסיקו, פנמה, בואנוס־איירס, סן־פאולו, ריוֹ ועוד.

כאן אולי המקום לציין שיש קשרים פנימיים, מובנים מאליהם, בין מאפיין אחד למשנהו.

המאפיין השלישי — מפגש שלוש־ארבע תרבויות שהיו בה בקהילת חלבּ. לא מפגש חיצוני, אלא מפגש פנימי, עמוק, פורה ומַפרה. היתה ספיגה והיתה תרוּמה יצירתית לכל אחת מן התרבויות האלה — העברית, הערבית, הצרפתית והספרדית. התרבות הספרדית נדחקה הצִדה בדורות האחרונים על־ידי הצרפתית, בעזרת ה“אליאנס” והמנדט הצרפתי על סוריה. מכּל מקום, החיכוך היומיומי במשך דורות בין ארבע תרבויות גדולות אלו הצית אותם הניצוצות שמוצאים עד היום בקהילה זאת ובבניה.

השפה המקומית המדוּברת, הנשמעת היום גם מפי “חלבּים” שהם והוריהם נולדו ביבּשות רחוקות ומעולם לא היו בחלבּ, היא בְּלִיל מיוחד של ארבע שפות. היסוד הדומיננטי הוא ערבי, אך קשה לערבי חלבי להבין שני יהודי אר"ץ המשוחחים ביניהם, כשם שקשה הדבר ליהודִי מרוקאי או עירקי. תפוצת השמות הפרטיים יכולה להעיד על מִגוון התרבויות ועל התגבּרוּת ההשפּעה הצרפתית הנזכרת לעיל. ניקח למשל את משפחתי. היינו שמונה אחים ואחיות: יוסף (ז’וזף), שלמה (סלומון, סלים), יצחק (איזאק), תאופיק (טוביה), יעקב (ז’קוז), ז’ולייט (ז’ול), אודט (עדינה), אדמונד (אמנון).

המאפיין הרביעי — האיזוּן בין קמח ובין תורה, בין סוחרים לתלמידי־ חכמים. כאן נשמר האיזוּן לא רק בקהילה, אלא כמעט בכל משפחה. ההורים עקבו אחר הבנים הקטנים ובחנו את נטיותיהם ואת כשרונותיהם, וכבר מגיל שלוש התחילו לכוון את האחד לקריירה של סוחר ממולח ואילו את אחיו לקריירה של תלמיד חכם; את זה לצוֹרפוּת ואת זה להוראה. הם ידעו בחוּש את מה שהפסיכולוגיה המודרנית גילתה, שעיצובו של האדם נקבע בשנים הראשונות של חייו. וכשהחדירו בראשו של ילד “כשתגדל תהיה עורך־דין” גדל זה והיה לעורך־דין. בדרך כלל מוצלח, כיוָן שלכך כּוּונו כל חייו. ומי שחושב שהדברים נעשו מבלי להתחשב בתכונותיו של הילד אינו אלא טועה.

כשגדלו הבנים ופנו כל אחד למקצועו, היה האב מְזַמְנָם ומסביר להם אחריות משפחתית מהי: כשם שהאחד תהילתו מתחלקת על כל המשפחה, כך האחר — זה שפּנה לעסקים ומסחר — עושרו צריך להתחלק עִם אחיו. אחיו, ולא אחיותיו, שכּן האחיות שייכות למשפחות שלתוכן נישאו. אמת ניתנה להיאמר, לא כל אחד עמד בדרישה זאת; ומסיבה זאת ואחרות עמהּ, מאפיין חשוב זה הלך ונתרופף עם מַעבַר המשפחות לעולם החדש. נוצר שם מצב חדש, לא בריא, שהבנים המוכשרים ללימודים גבוהים אמנם רוכשים את ההשכלה המשובחת ביותר, אך לאחר סיום הלימודים הם אינם עושים שימוש במקצועות שנלמדו, אלא פונים לביזנס ופינַנסים כדי לא להיות תלויים בחסדי אחֵיהם.

המאפיין החמישי — המשפחה כערך עליון. וכאשר יש התנגשות בין ערך זה לבין ערכים אחרים, כגון חוק וכגון מוסר — המשפחה קודמת. עושים הכל למען המשפחה. ועושים כמעט הכל בתוך המשפחה. בעסקים, בנישואים, בבילויים — תמיד מעדיפים את המשפחה. וכיוָן שהרבה משפחות מן העדה קשורות ביניהן בקִשרי דם ודמים, הרי העדפת הקשרים עם בני העדה היא דבר המובן מאליו. מכאן ועד לליכודה וגיבושה של העדה כמשפחה אחת גדולה, הדרך ישרה.

אמחיש זאת בדוגמה אחת אופיינית. כמה משפחות מן הקהילה החלבּית בברוקלין שוכרות כל שנה מטוס ג’אמבו ויוצאות לחוֹג את חג הפסח באחד האיים בים הקריבּי. לא זו בלבד שהן גרות כל השנה באותה שכונה, שלכולן יש דירות או וילות בעיירת־הנופש דיל, שהן קשורות בקשרי חיתון ועסקים, שהן נפגשות למשחקי קלפים באותו מועדון בברוקלין ומתפללות (להבדיל) באותו בית־כנסת; הן זקוקות זו לזו גם בחוּפשת הפסח.

המאפיין השִׁשי — הוא תכונה של יחיד ושל ציבור המִתמצָה בפתגם העממי המקומי: “יותר מדי הוא אחיו של פחות מדי”. פתגם זה שמעתי וספגתי כילד קטן. כשגדלתי הבנתי שזו תורתו של הרמב“ם על רגל אחת, מה שקרוּי אצלו “המידה הבינונית”, העצה היעוצה להימנע מכל פנאטיוּת, מכל קיצוניוּת, אפילו קיצוניות לטובה. הדבר הטוב ביותר, אם אתה מפריז בו — קלקלת, בחינת “כל המוסיף גורע”. זו תורת המידות של הרמב”ם שעברה מדור לדור, מאב לבן, בקהילה זו שהעריצה את הרמב"ם והיתה מבצר לתלמידיו נאמני דרכו מימי המחלוקת הגדולה ואילך. לא היתה בחלבּ פנאטיות דתית ובוודאי לא אנטי־דתית; לא היתה בה פנאטיות כלשהי.

עד כאן ששת המאפיינים שבקהילה זאת נמצאו זה לצד זה במשך דורות, עד שנתפתחו ביניהם השפּעות־גומלין. אם ניקח, לשם השוואה, את שתי הערים הקרובות ביותר אליה, דמשק וקמישלי, שגם בהן היו קהילות יהודיות עתיקות, נוכל להבחין בשוני המהותי. בעוד דמשק היתה סורית־ערבית, וקמישלי כורדית פרובינציאלית, הרי חלבּ היתה עיר קוסמופוליטית. בחלבּ היו קהילות גדולות של ארמנים ודרוזים ופרסים ותורכים שלא לדבר על השבטים והעממים שבתוך סוריה, וקשריה המסחריים עם העולם הגדול הם שמשכו אליה גלי הגירה של סוחרים יהודים אנשי העולם הגדול. גדוּלתה של הקהילה היהודית בחלבּ היתה במשך דורות פועל יוצא של גדוּלתה של העיר חלבּ. אך ראה זה פלא, העיר ירדה מגדוּלתהּ והקהילה הצליחה להעתיק את גדולתה אל מעבר ליַמים. בנותיה אינן נופלות מן האם הכבוּדה. ובניה שקועים בבנין הארץ, כל אחד בתחומו, כל אחד במיטב יכולתו.

לפני מספר חודשים נכנסנו לשנות השמונים. אני רוצה להעיף מבט אישי מזווית־ראִיה של הנושא “הסופר והחברה” על שנות השבעים ומבט הססני יותר אל שנות השמונים הבאות עלינו לטובה.

התופעה הבולטת ביותר מזווית־הראיה של סופר וחברה בארץ הזאת ובעם הזה, היא בעיני העובדה, שמתוך שלושים וכמה פנים חדשות בספרות העברית — ואני מתכוון לאלה שפירסמו ספר או שניים או יותר בשנות השבעים, ולא לאלה שהציצו רק עם השיר או הסיפור הראשון — למעלה ממחצית הפנים החדשות שהופיעו בשנים אלו בעולמה של הספרות העברית הם אנשי המזרח, אנשים שבמוצאם ובהכרתם הם אנשי המזרח.

זו תופעה חדשה, וחשובה. אני כסופר עברי, ולא דווקא כסופר מזרחי, אני כאזרח הארץ הזאת, ציפיתי לתופעה הזאת הרבה שנים. בפעם הראשונה באה לידֵי ביטוי אותה מחצית של העם שחיפשה ביטוי בדרכים פחות טובות, בדרכים פחות משכנעות, המביאות יחד עם הגאוה את היפוכה, שהרי דבר והיפוכו קרובים.

גל מזרחי

במבט הססני יותר לשנות השמונים אני צופה, ובשמחה, גל מזרחי בספרות ובאמנות בארץ הזאת, גל שעולה מלמטה, מבפנים, לא מיוּבּא עם נדידות ציפורים של שנות־שבתון מסקנדינביה הקרה, ומארצות־הברית הזרה. גל שעולה מן הים התיכון. גל שמטרתו, לעניות דעתי, איננה הישרדותו, אלא יתר איזון בין מערב למזרח בתרבותנו, יתר פציחות לכל הגוונים שהבאנו איתנו בגוף ובנפש ממקומות צמיחתנו, יתר הפריה הדדית בין אין־ספור התרבויות שאנחנו נושאים עִמָנו, תרבויות התוססות בתוכנו ויכולות להזין זו את זו. ובעקבות ההפריה הזאת תבוא צמיחה של תרבות מקורית־שורשית, הנטועה במזרח הזה שאליו שבנו לא רק גיאוגרפית. תרבות עם גוונים חדשים, שקשה לאנשים שטעמו מינקותם טעמים אחרים, לקבלם ולעכּלם ולומר זה יפה והם מנסים למדוד בקריטריונים מערביים מובהקים, מיובאים, דברים שלא ימָדדו ולא יישקלו במאזניים אלה.

אני מקווה שהגל הזה, שאני קורא לו גל מזרחי, גל שעולה מן הים התיכון יַפרה את הספרות העברית ואת האמנות בכללה בארץ הזאת. אינני נוקב בשמות בכוונה, על־מנת לא לחטוא לאלה שאני אישית לא הספקתי לקרוא ואינני מכיר את יצירותיהם, אבל אני עָרֵב להם ואני יכול להפנות אתכם לספרים חדשים נפלאים של אותה קבוצה גדולה, שאינה קבוצה. ואל נא תבינו אותי שלא כהלכה. אני לא מייצג, ואני לא מדבר בשם. זהו מבט אישי שלי כסופר עברי, הנהנה לראות ראשית־צמיחה כזאת, שהיא חיונית וחיובית, ואני מקווה שהיא תבוא ותחליף את הצעקות ואת הבכיות של יהדות המזרח, שאינן בלתי מוצדקות, אבל אינן מועילות ואין בהן ישועה.

אדם שצועק, אפילו שהוא מקבל כל המגיע לו וכל מה שהוא רוצה לקבל, אין זה עוזר לו להרגיש הרגשת שייכות או הרגשת שותפות או זקיפות־קומה. להיפך, הצועק, גם אם הוא מקבל, רק נמיכות־קומה באה לו בעִקבות הקבלה. כך היחיד וכך הקבוצה.

תנו לנו לתרום

הגיעה העת שיהדות זו (וכבר אני רואה את הניצנים) תפסיק לומר תנו לי — ותתחיל לומר תנו לי לתרום. ויש בה ביהדות הזאת מה לתרום לחברה הישראלית. ויש לסופרים העבריים, בין מתוך היהדות הזאת, המכירים יותר מה יש לה לתרום, ובין מחוצה לה, שהצליחו לחדור ולהבין מה יש לה לתרום, יש להם מה לעזור בהובלת התרומה הזאת אל הלבבות.

אני רוצה להדגים, ויכולתי לדבר ארוכות על התרומה הזאת, אבל אני רוצה להדגים רק בשתי תרומות, תרומות של תשתית לחברה הישראלית, שיהדות המזרח יכולה וחייבת לתרום. ואם היא תתרום אותן, בשעת תרומה ותוך כדי תרומה היא גם תכיר יותר בערך עצמה, כי הנותן גאה בנתינתו. והסיפוק שבנתינה גדול מן הסיפוק שבקבלה, אפילו בדברים חומריים מובהקים וטובות־הנאה למיניהן.

אני גם רוצה להדגים במה יכולה וצריכה, לדעתי, יהדות המזרח לתרום לחברה הישראלית בשניים מתחלואיה המרכזיים, שבאו לא מעט בגלל היותנו מושפעים מאותו עולם מערבי ומתהליכים הקורים בו ואין לנו שליטה עליהם.

בזכות המשפחה ובגנות הפנאטיות

נושא התרומה הראשון הוא המשפחה, מקומה בסולם־הערכים. המשפחה כערך, והייתי מסתכן ואומר, המשפחה כערך עליון. דווקא בתוך העולם המערבי הזה, שבו מתפוררת ומידרדרת גם אחדות המשפחה, גם טהרת המשפחה, גם הצורך בקיום המשפחה שלא לדבר על מרכזיותה בחיי יחיד וחברה.

הנושא השני הוא מה שהרמב"ם קרא לו, ויהדות המזרח התחנכה על ברכיו: המידה הבינונית. והיפוכה מצוי בחברה הישראלית, הלא היא הפנאטיות, ולא חשוב לאיזה כיווּן — פנאטיות דתית, או פנאטיות אנטי־דתית, פנאטיות פוליטית, פנאטיות אידיאולוגית, פנאטיות לכאן ולכאן. יהדות המזרח התחנכה על המידה הבינונית. הרשו לי להקדיש כמה מלים לשני הנושאים האלה — המשפחה והמידה הבינונית.

אנחנו יודעים שבעולם היהודי תמיד המשפחה תפסה מקום מרכזי וגבוה בסולם הערכים, אבל לא תמיד גבוה למדי, וכאשר היו קונפליקטים בין ערך המשפחה ובין ערכים אחרים, ההכרעות בחיי המעשה של הפרט ושל הקהילה היהודית כולה היו שונות ממקום למקום ומדור לדור.

הבה נדבר על דורנו, הדור הקודם והדור הזה. ואני יודע שאני חוטא בהכללה, כי בכל הכללה יש חטא, אבל ההכללה טובה לשיבור האוזן.

אם ניקח יהודי מערב־אירופי, והוא יעמוד בפני הכרעה בין חוק ובין משפחה, הוא יכריע שהחוק עולה על המשפחה בסולם־הערכים שלו. אם ניקח יהודי מזרח־אירופי ונעמיד אותו בפני הכרעה בין דת ובין משפחה, ההכרעה תהיה חד־משמעית, והוא יעמוד מאחוריה.

היהודי המזרחי יתקשה, אבל יכריע שמשפחה היא מעל לחוק ומעל לדת לטוב ולרע. וכל אחת מההכרעות האלה יש בה מצבים קיצוניים של הסתאבות. מי שאומר חוק מעל לכּל ואינו בודק, מגיע לחוקי נירנברג; מי שאומר דת מעל לכל, יכול להגיע לאינקויזיציה; ומי שאומר משפחה מעל הכל, יכול להגיע למה שקרה לנו בארץ הזאת עם בניו של שייך ג’אבר מועדי, שהעדיפו משפחה על חוק ומוסר ודת.

אני לא בבית משפט. אני סופר, ומוּתר לי לעשות ספקולציות גם בכתב וגם בעל־פה, ועשיתי ספקולציות כאלה בכתב. מישל שלי (ברומן) העדיף את המשפחה על פני חוק ומוסר ודת, כולם כאחד. שלח יד בכתר ארם־צובה על־מנת להבטיח את עתידה של משפחתו.

בואו אספּר לכם מקרה אישי, שפירסמתי בסיפור קצרצר בן עמוד אחד בבטאון התנועה הקיבוצית “שדמות”. זהו סיפור אוטוביוגרפי. מעשה באמא שלי ז"ל, שהיתה באה אלי לקיבוץ הרבה, והיה חשוב בעיניה בֵּיתו של בנה כבֵיתה. היא ידעה שבקיבוץ הזה אין אוכלים כּשר, והיא, שהקפידה בביתה על אכילת כשר, היתה מתמרנת בביקוריה בקיבוץ שלא לפגוע בנו שלא נרגיש שהיא אינה אוכלת כל מה שאנחנו אוכלים.

ערב אחד היתה חגיגה, והגישו פיצה דשנה והניחו על צלחתה פיצה עם גבינה צהובה ובתוכה נתח נקניק. אני ואשתי, שישבנו מולה, הזדעזענו ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. ומה אמא שלי, האשה המזרחית, עושה? היא מרחיקה את נתח הנקניק ואומרת: ראו, נפלה להם חתיכה לתוך הגבינה. אין דבר, קורה. הרחיקה את הנקניק ואכלה. אותו הרחיקה ואותנו קירבה. בסיפור הקצרצר הזה מצטלבות שתי התופעות של עליונוּת המשפחה כערך ושל המידה הבינונית: של חוסר פנאטיות גם בדברים היקרים לך ביותר.

אינני מתעלם מהצורך של כל מהפכה — והמהפכה הציונית בכלל זה — במרד נגד ההורים והמשפחה, בהתלהבות ובקנאות, אך הגיעה העת לאזן ולהתאזן; ויפה שעה אחת קודם.

כאיש התנועה הקיבוצית זה שנים רבות אני כואב את כאבה של החברה הישראלית שניזוקה מחוסר יכולתה של החברה הקיבוצית לקרב אליה את גלי העליה המזרחית. הקליטה נכשלה על שני היסודות האלה. הקיבוץ בשנות החמישים הראשונות הוכיח פנאטיות מהי ולאן היא מובילה כשמשפחות התפצלו וכשהקיבוצים התפלגו מתוך קנאות אידיאולוגית. סטאלין עמד אז בין אב לילדיו, בין איש לבין אשתו. זוהי דוגמה אחת של הפנאטיות בחברה הישראלית. דוגמות קשות ממנה תמצאו בין חסידי סאטמר וחסידי בלז ודומיהם. זהו אחד מתחלואיה של החברה הישראלית, שהיהדות המזרחית יכולה לתרום להבראתם.

אותם סופרים, שצמחו בתוך החברה הישראלית ומכירים את הדברים מקרוב, יכולים להיות צינור־המעבר. אני יודע שתמיד מחפשים את האסמכתאות המדעיות. הנה, אפוא, משפט אחד מתוך החוברת האחרונה של “מגמות”, מחקר רציני של שני חוקרים בעלי שם — יוחנן פרס ורות כץ — האומרים בסיכום: “לעליית שיעור בני עדות־המזרח באוכלוסייה יש חלק בנטיה הגוברת ליציבות המשפחה בישראל”. אני בטוח שהחלק הזה ילך ויגדל, ואני רוצה שהיציבות הזאת תלך ותגדל, וזאת תהיה אחת התרומות לעומק, לתשתית החברה, לתחלואים המרכזיים שלה, כי אלה הם התחלואים המרכזיים של החברה שלנו.

מגע עם השכנים

קצת פחות לעומק, היהדות המזרחית בארץ יכולה לתרום גם בשטחים פחות מהותיים, אבל חשובים למדי. מי כמו יהודי המזרח יכול, למשל, לתרום לתהליך ההבנה וההתקרבות עם השכנים באזור, עם אותו עולם שהחל להיפתח (ובכאבים גדולים) לפנינו?

מכאן אולי יובן מדוע אני אומר: תנו לנו לתרום. מפני שגם על־מנת לתרום צריכה להיות פתיחות לקבל את התרומה. אנחנו רואים על ימין ועל שמאל שאין נכונות לקבל את התרומה. הנה, בכל התהליך הזה לא ראינו תבונה והבנה, ומבין עשרות האנשים שעובדים שנים במשרד־החוץ ויודעים ערבית, ויודעים את האזור, ויכולים ליהנות גם מאֻם־כֻּלתֻם, ויכולים להתקבל ביתר קלות לחברה במצרים, נמצא יהודי יקר אבל “נטע זר”, והוא נשלח להיות נציגנו הראשון בארץ השכנה הראשונה שעשתה אתנו שלום.

זה היה משגה. על כן אני שב ומבקש: תנו לנו לתרום. אל תתנו לנו צדקה, כי לא זה יתן לנו את הרגשת השייכות והרגשת השותפות המלאה ביצירה, בכל מה שנעשֶׂה ונִבְנֶה בארץ הזאת.

ואם נגעתי בנושא של יהדות המזרח ומקומה במגעים בינינו לבין עולם הנפתח לקראתנו, אני חושב שלגבי החברה וגם לנושא “סופר וחברה”, יש פה חשיבות רבה להבין מה שהעִתונות בדרך־כלל לא השכילה להבין ולהסביר.

העתונות הבליטה את החשיבוּת של השלום עם מצרים בזה שמצרים היא המדינה החזקה במזרח התיכון, 40 מליון תושבים, צבא חזק וכו'. לדעתי החשיבוּת בשלום עם מצרים, ודווקא עם מצרים, היא בזה, שמצרים היא מרכז התרבות הערבית והמסלמית, מרכז הרוח, מרכז האמנות לכל העולם הערבי, מרכז הלמידה לכל העולם המוסלמי: ומכאן החשיבות הגדולה לפּתח הקטן הזה שנפתח, שדרכו יכולה לזרום ההשפעה באמצעות הסופרים והאמנים ואנשי־הרוח, שדעתם נשמעת בכל העולם הערבי ובחלקים ניכרים של העולם המוסלמי.

אל הסופרים במצרים

בעולם הערבי, להווי ידוע, משקלו של המשורר והסופר והשפּעתו על החברה בעזרת המלה שלו, ובאמצעות החרוז שלו, הם אדירים. ועל כן טוב שהשלום נפתח עם אותו מרכז המקרין סביבו. ואני רוצה מעל הבמה הזאת לפנות אל הסופרים ואנשי הרוח במצרים ולומר להם: ראשית, אנחנו מבינים את הגישה האמבּיוולנטית שלכם כבני העם המצרי וכשופריו של העולם הערבי כולו. אנחנו מבינים שמרבית קוראיכם ומעריציכם ואוהביכם חיים מחוץ למצרים, ואין ספק שאתם מוכרחים לקחת את זאת בחשבון.

אבל, היא הנותנת. והיא המחייבת! אנחנו פונים אליכם להתרומם במעלות הרוח כמידת ההתרוממות שהמדינאים שלכם הצליחו להתרומם ולמעלה ממנה ולהיות הגשר בין הסופר העברי ואיש־הרוח העברי ובין הסופר הערבי וקוראיו בכל ארצות־ערב. אתם המפתח. מצרים תמיד יִיצאה את הספרים ואת העתונים ואת הסרטים ואת התקליטים לכל ארצות ערב. כל מי שרצה ללמוד איסלאם, נסע למצרים. ובשני המעגלים האלה חשוב לנו מאוד־מאוד למצוא בעל־ברית ובני־שיח ולבנות יחד אִתם בפינה החמה והיפה הזאת של כדור־הארץ, נָווה שאנן לבני שֵם. הושיטו לנו יד!

הכניסה לשנת 1980 לוּותה בסיכומים שונים ומשונים של מה שקרה לנו בעשור האחרון. כל אמצעי התקשורת המו סיכומים. בדרך הטבע בלטו לעינַי הדברים שנאמרו על הספרות העברית. מה קרה בספרות העברית בעשור שחלף? — שאלו השואלים. ומומחים רבים מאוד נתנו על כך תשובות מתשובות שונות ברדיו ובטלויזיה ובעיתונים.

המשותף לכל התשובות ששמעתי וקראתי היה: ההתעלמות הגמורה מתופעה אחת בולטת, חשובה לדעתי הן לחברה הישראלית והן לספרות העברית. במקום להגדיר את התופעה אקרא כמה שמות ומאליה תצוף תשובה נוספת, שלא שמענו כלל, לשאלה שנשאלה “מה קרה בספרות העברית בשנות השבעים”. הופיעו סמי מיכאל וארז ביטון ואהרון אלמוג וגבריאל בן־שמחון ויצחק גורן ואמנון שמוֹש ושלמה אביוּ ושמעון בלס והאחים חקק וז’קלין כהנוב זכרונה לברכה, ואחרים ששמם שמעתי ויצירתם לא קראתי עדיין.

מבלי להיכנס להערכה ספרותית של כל אחד מאלה ולשאלה אם יש מה שמייחד אותם מבחינה אמנותית, מבקש אני לטעון שיש כאן תופעה חברתית־ספרותית שאין להתעלם ממנה; הממעיט יאמר “ניצנים של תופעה”. מכל מקום זה קרה. בשנות השבעים. ובספרות העברית. קמה חבורה של סופרים ספרדים ובני־המזרח הכותבים על העולם שממנו צמחו ועל התרבות המיוחדת שהביאו אתם; על ההתנגשות בין מזרח ומערב, בין אשכנז וספרד; ועל הצורך בהערכה הדדית על־אף השוני.

עד שנות השבעים היו סופרים כאלה בודדים. בורלא. טביב. שמי. לא יותר. במשך הרבה עשרות שנים.

בשנות הששים הופיעו בספרות העברית שני ענקים בני המזרח: נסים אלוני וא.ב. יהושע אולם שניהם נמנעים (ואני מעז לומר בינתיים) מהתמודדות עם מורשת־הילדות ותרבות בית אבא־אמא — בית היוצר של נשמתם. בשנות השבעים הצטרפו אליהם כמה סופרים ומשוררים בני המזרח והמגרב והבלקן, וכן צברים בני עולים מן הארצות הללו. לא כאן המקום למנותם, מה גם שאיני מכיר את כולם, שהרי לא קל לזהות מי ששמו נשתנה ונושאי כתיבתו כלליים.

יכולים לבוא ולטעון: על תופעה חברתית אתה מצביע ולא על תופעה ספרותית. מי שכתב ודיבר על דור הפלמ"ח בספרות, ועל דור בארץ ועל סופרי הקיבוץ או על “ספרות ישראלית”, אומר לו: טול קורה מבין עיניך.

מי שחשב תמיד שספרות נבדקת ונבחנת ונשקלת רק באיזמים ובחדשנות צורנית — אין מנוס מוויכוח איתו.

לדעתי הספרות בכלל והספרות העברית בפרט שלובה ושזורה בהתפתחות החברתית ההיסטורית, מושפעת ומשפיעה. לכו אצל הספרות העברית והציונות, ראו מה שבין זו לזו, ותיווכחו. צמיחתה של קבוצת הסופרים הספרדיים בארץ אינה מקרית, כשם שאי־צמיחתה עד שנות השבעים לא היתה מקרית. וההתעלמות ממנה לא תוכל להמעיט את ערכה ולהפחית את השפעתה, אם בספרות העברית ואם בחברה הישראלית.

הנה עברתי על טאבו: דיברתי בפומבי על תופעה שאני חלק ממנה. ויהי מי שימצא בכך טעם לפגם. מדוע עשיתי זאת? משום שקצה נפשי בשתי הדרכים הקיצוניות של תגובה שסיגלו לעצמם אנשי־שלומנו הספרדים ובני־המזרח: האחת — תוקפנית־ זועמת־מגדפת, והשניה — מנומסת־מתקפלת־מתרפסת; האחת: עוד אראה לכם מה אני ומי אני, והשניה: מה אני ומי אני…? והקצוות נפגשים.

דרך הביניים טובה בעינַי יותר: הכרת ערך עצמנו, בלא הפרזה ובלא נמיכות־קומה. טובה היא לסופרים ולספָּרים, לנהגים ולמנהיגים; טובה לכל ההולכים בה.

ולסיום, אולי “במערב אין כל (קול) חדש”. במזרח יש קול חדש; יש קולות חדשים.

אינני יודע מה אתם מצפּים לשמוע ממני. אני יודע, פחות או יותר, על מה אני רוצה לדבּר: על ציפורים ואנשים.

הציפורים מבשרות את האביב. הציפורים אוהבות את האביב. הציפורים אינן מביאות את האביב; לא ציפור אחת ולא כל הציפורים שבעולם.

הציפורים אינן יכולות לכבות שׂרֵפה ביער. הן יכולות להזהיר מפני שׂרֵפה המאיימת לכַלות את היער; וזה לא מעט. ואז — לקול אזהרתן, חיות שביער בורחות על נפשן ובני אדם שביתם ביער קמים לכבות השריפה; שמים את נפשם בכפם ונחלצים לכיבוי האש הזרה.

סופרים כמוֹתם כציפורים. משוררים — ציפורי־שיר שביניהן. מ“שלום רב שובך ציפורה נחמדת” ועד “ציפור דרור” ו“ציפור הנפש”. ציפורים חדשות — זמירות חדשות; כך אומר הפתגם. והמשותף לַישנות ולחדשות — היכולת והצורך והדחף לעוּף, לרחף, להמריא מעלה־מעלה, להינתק מן הקרקע ולראות עולם ממעוף־הציפור, לנסוק שמימה, לִרחוֹק מן העצים ולראות את היער; לראות סכנה קרֵבה והולכת אל היער, להבחין בין מדורה לבין שרפה, להריח את האש הזרה הקרבה אל היערות לכַלותם ולהזהיר מפניה.

במה מזהירין, בציוץ נמרץ המאַבּד לעתים מחִנו והופך לצווחה; במַשק כנפיים שלא מן העולם הזה.

— אילו יכלו אלפי הציפורים הללו — חושבים אנשים מפּוּכּחים לכאורה (מבוהלים מן הלהבות) — אילו יכלו לשאת בכנפיהן כל אחת דלי מים קטן אחד ולהטילו מלמעלה על האש…

— אילו יכולנו לרתום מיליוני הציפורים הללו — מהרהֲרים מנהיגים מרוטי־עצבים ומרוטי כנף — הרי אפשר היה להעתיק הרים ממקומם בכוח האנרגיה המצטבּרת מסך־הכל של מַשק מיליוני זוגות כנפים.

ושוכחים חכמי־החלומות הללו כי אפילו ציפורים שדרכן לעוּף להקות־להקות אינן ניתנות לרִתמה ולרתימה; כי מעצם טבען וטיבן שונות כנפי הציפורים הן מכּנפי השכינה והן מכּנפי המטוס; וברגע שנִרתוֹם כנפי ציפורים זו לזו לזו־לזו — יאבדו הללו את כושר מעופן, שלא לומר את ציפוריותן.

אל נא אֵפוא אחַי, אל תנסו לרתום ציפורים. ציפורים אינן תחליף למטוסי ריסוס או לחיל אויר; כשם שחיל אויר אין בו תחליף לציפורים. האנושות חיה אלפי שנים בלי חילות אויר, אך מעולם לא חיה ולעולם לא תוכל לחיות בלי ציפורים סביבה ומעליה; בלי בעלי כנף ובעלי מעוף; בלי אותם תמהונים עם “ציפורים בראש” הכותבים שירה ופרוזה בין קטיושה לקטיושה.

עד כאן באשר לסופרים ולגזענוּת.

מכאן ואילך על קירוב לבבות או על העמקת ההבנה בין שני העמים.

מי שמדבר על קירוב לבבות שוגה בהזיות; ואני מקנא במי שיכול לשגות בהזיות לעת כזאת. משול הוא בעיני לציפור גן־העדן. והרי אין ציפורים מִזַן זה במזרח התיכון. וכי מצאתם הרבה קִרבת־לבבות בין יהודים ליהודים, או בין ערבים לערבים? איפה? בין מאה שערים לרמוֹת? או שמא בהרי השוּף? אני — די לי בדו־קיום בשלום. בשכנות טובה. במעבר מדו־אִיוּם לדו־קיום. ממחול שדים של טרור וטרור־נגד־טרור וטרור נוקם בטרור־נגד־טרור ל… קנאת אחים ויריבוּת מחויכת בין בני־דודים. תחת להט החרב המתהפּכת בחום המדבר, שלום קר מספיק לי ולשכּמוֹתי.

אמי היתה אומרת אֶז־זוֹד אַחוּ אֶנ־נַאְס, כלומר: יותר מדי אחיו של פחות מדי. יותר מדי תקוה ופחות מדי תקוה מביאים לאותו הדבר, לאכזבה ולייאוש. ושני אלה פירותיהם באושים. אני איני מבקש ואיני מצפּה שיאהבו אותי. שישנאו אותי כמו ששונאים את השכן. השכן, שנביחוֹת הכלב שלו אינן נותנות לישון, שהיונים שלו מלשלשוֹת על הכבסים הנקיים, שעשן הסטייקים שלו נכנס לך לעיניים ולנשמה ומעורר בך תיאבון לאכול אותו (את השכן) נָא; יעני נַיְי. מי שמצפה ליותר מדי, סופו שיתאכזב ויקצין. בהכרח.

הבנה בין שני העמים — זה בתחום האפשר. והנחוץ. ראשית, הבנה שמדובר בשני עמים שונים זה מזה בתרבוּתם, בהרכֵּבם, באמונתם ובסולם הערכים שלהם. שוֹנוּת אופקית ולא אנכית. לא זה טוב מזה. אם כי צריך להבין גם זאת שכּל עם מטפּח רגשי עליונוּת המבטיחים לו המשך וזקיפות־קומה; ורגשי עליונוּת אלה הם קרקע פוריה לזרעים ממינים שונים, גם לזַרעי הפורענוּת…

שנית, יש להבין את מורכּבוּת הבעיה ואת עוּמקה. זה לא רק “אנשים רעים ועקשנים” מצד זה או מצד זה; זה לא רק מזימת “הַפְרֵד וּמְשׁוֹל” מצד הבריטים, כפי שהולעטנו להאמין בנעורינו. זה אפילו לא רק התנגשות בין שתי תנועות לאומיות. גם אנחנו גם אתם, יהודים וערבים, נגזר עלינו להיות מיעוט ורוב בעת ובעונה אחת; וכך דבקו בנו גם מחלות המיעוט, כגון שגעון הרדיפה ופחדים אי־רציונליים, וגם מחלות הרוב, כגון שׂנאת הזר והשוֹנֶה וקנאה בהצלחותיו. אנחנו רוב במדינה ומיעוט באזור; אתם מיעוט במדינה ורוב במזרח הזה. החתך המיוצג כאן בבית־הגפן יש בו כפילוּת נוספת, לרצונו או שלא לרצונו: הוא גוש מזרחי בתוך עולם מערבי, וחבורה מערבית בתוך החברה המזרחית; מערבית במחשבה ובאורח־חיים, אם לא למעלה מזה.

ילדותי עברה עלי בעיר חלבּ, הידועה בקנאותה הלאומנית והדתית. גדלתי בפחד מַתמיד מפני הילדים הערבים שלא חסכו מאִתנו עלבונות מכות ואבנים. מן האבנים האלה בניתי לי כאן בית אֵיתן, ומן העלבונות — החלטה נחוּשה: לא עוד פחד ובריחה. לא לי. לא לילדי. ולא לילדים אחרים בני מיעוט כלשהו. הפחד נשאר פחד גם אם מתחלפים התפקידים בין רודף לנרדף, ומי שהופך ממוּכּה למכה ברגע שהוא חזק — ראוי היה לכל המכות שניחתוּ על ראשו. רק דבר אחד יכול לערער את יסודות הבית שבניתי בארץ הזאת — אם ילַדי יקחו ממנו אבנים להשליך על ילדים אחרים, משום שהם בני עם אחר או עדה אחרת או דעה אחרת.

זה הבית וזו ציפור־הנפש. עליהם נשמור יחד מפּני כל אש זרה.

מן המעולות שבספרות העברית

הכותרת אינה אלא ציטטה מספרו המבריק של אנטון שמאס (עמ' 84); ולא הייתי בוחר בה אלמלא הִסכמתי עם כל ממלה ומלה, על כל מטעניה. חזקה עליו על שמאס, המתהלך בּטוחות ב“שטח תשע של השפה” (90), שהוא יודע מבפנים “על מה חולמים הערבים” (76) ושאם בחר במלה “אבחות” לא במקרה בחר בה. אין בעברית אבחות אלא אִבחות־חרב, וחרבו השנונה של אנטון משתלבת היטב בקווים ובצורות המופשטות של הערבּסקה המקסימה עד שאין העין הבלתי מזוינת מבחינה בה. יש ערבסקות שכולן קווים פיתולים וסלסולים — אוֹרנָמֶנטיקה לשמה; ויש ערבסקות בהן משתלבות אותיות ומלים ערביות ועיקרן תכנים מקושטים ומובלעים. מי שמכיר את האותות ואת האותיות יבחין בהם מבַּעד לסבך החינני. ה“ערבסקות” של אנטון שמאב הן מן המין השני.

אקדים ואומַר שהספר הוא בעיני לבֵנה חשובה בכותל המזרח של הספרות העברית בדורנו. ואני אומר זאת על־אף הסתייגותי מן הסוּפּרלטיווים בהם נשטפנו בעת האחרונה בהילולת שבתאי־וולך־גרוסמן ואחרים. אני אוהב ערבסקות, במרכאות ובלעדיהן, שלא כאביו של שמאס שלדבריו “לא אהב את הערבסקות המפותלות שאינן מוליכות לשום מקום” (165); אפשר משום שגם אני — במקביל למסַפּר — “זרמו חיי באפיקיה של הערבסקה המפותלת… זרימת תעתועים שמחַבּרת ראשית ואחרית, תוך ובר, מציאות ובדיה” (203); ואפשר שזו שאלה של טעם. אהבתי אפוא את ה“ערבסקות” של שמאס, כשם שאהבתי כל מה שכּתב עד עתה בשיר ובפרוזה. ואת אשר יאהב — יוכיח.

יש בכתיבתו של שמאס הרבה חכמה, ותחכּום שאינו עולה על גדותיו, המחפּים על התחכמויות לשוניות אמנותיות ואידיאולוגיות שאינן לטעמי. קביעותיו הפסקניות באשר לספרות העברית אינן נראות לי — דברים שראו אור במאמר ב“מאזנים” (ספטמבר 1985) בו הוא מפריד בין ספרות עברית־יהודית: ברנר, עמוס עוז וגרוסמן, לבין ספרות עברית ארצישראלית (“פלסטינית אם תרצו”): סמי מיכאל שמעון בלס ודוד שחר.

כוחו של שמאס בחִנו; וחִנו אינו פג גם כשהוא כותב דברים שאין להם שחר. באותו מאמר, שנכתב במקביל לספר “ערבסקות”, מופיעים מוטיווים אחדים שזכו לפיתוח ולשילוב בגוף הרומן. אתיחס אפוא למאמר זה כאל ערֵבה שבּהּ תפח הבצק שממנו נאפה הרומן. “הסכיזופרן שבי,” כותב שמאס (אוקטובר 1984) “זה הכותב עכשיו את הדברים האלה בעברית, יודע כי הפלישה שלי לשפה העברית, לכתיבה בשפה זו, משולה לאורח שבּא אליכם לארוחת ערב ובתום הארוחה אתם מוצאים אותו במטבח, רוחץ כלים, בהנאה הרולד־פינטרית כמעט, של אחד שיכול לשבור איזה כלי יפה, לא בכוונה. זה גם אומר שהוא — אולי, גם יישן אצלכם. אז מה עושים אתו?”

— מציעים לו מיטה, אנטון רעי־כאח־לי, ומכבדים אותו כמיטב מסורת הכנסת־האורחים; אך אין מגישים לו את מפתחות הבית; ולא את הקושאן על הבית. ייאמר דוּגרי באוזניך אנטון ובאוזני העולם כולו: זה ביתנו, ביתנו האחד והיחיד ושום התחכּמויות ספרותיות והתמקחויות פוליטיות לא ישנוּ עובדה זו. ושמוּר בו מקום הן למיעוטים־אורחים והן לאחים־רחוקים העתידים לצאת מבּתי־ הכלא בסוריה וברוסיה ומבתי־המלון בארגנטינה ובארה"ב אל הבית הזה.

תאמרו, במה אנו עוסקים כאן — בספרות או בפוליטיקה?

תשובתו של אנטון נתונה בספרו פעם אחר פעם, וכיוָן שבספר הזה אני דן חייב אני ללכת בעקבותיה; ולהרים את הכפפה. המסַפּר מתעכב בפריס יום אחד בדרכו אל “תכנית הכּתיבה הבינלאומית” באיווא, ארה“ב. מכּל חמודותיה של פריס הוא בוחר לבקר בבית־הקברות “פֶר לאשֶז”. והרושם החזק ביותר שמשאיר עליו מקום מופלא זה הוא הקִרבה והדמיון בין קִבריהם של הסופר הגאון מרסל פרוסט ושל… “מחמוד אל־המשרי, נציג אש”ף” — “שני האבודים, איש בחשכת קברו, יהודי של הזמן וערבי של המקום” (122). אם אין כאן פלישה גסה של הפוליטיקה לתחום הספרות, איני יודע מה יש כאן. וטורח איש פסוטה, שכנתן של מעלות ושל אביבים, להבהיר שאותו אל־המשרי הוא נציג אש"ף באירופה (נספח ספרותי?), למען המעטים העלולים לחשוב שהוא סופר משיעור קומתו של פרוסט. “חוש הומור צרפתי”, מוסיף שמאס “הוא שהעניק מן הסתם לזה ולזה, לאיש המולדת האבודה ולאיש הזמן האבוד, קברים כמעט דומים” (121). תמהני איזה חוש הומור ואיזה חוש מידה הביאו משוררנו להשוואה אומללה זו. ושמאס אינו משאיר מקום לספק שיש כאן התגרוּת מודעת: “וכל אותה שעה חשבתי על פרוסט ועל אל־המשרי, ועל כך שהאיש היושב על־ידי היה יוצא מכּליו אילו ידע מה צימודים ומה זיווּגים מתרוצצים במוחי” (123).

האיש היושב על ידו זה אני; זה כל יהודי רגיש וגאה הקורא את הספר. והוא מבקש במפוֹרש להוציא אותנו מן הכלים. ומצליח. האיש היושב על־ידו ברומן הוא הסופר היהודי הישראלי יוש בר־און המתואר לאורך כל הספר כדמות נלעגת, שלילית, עלובה ומעליבה המעוררת במסַפּר “קנאה אטומה” (122). דמות שחורה משחור, לעומת כפילו ובבואתו של המספר מישל אַבּיָד (לבן!) — ערבי אמריקני, איש מרכז המחקרים הפלסטיני בבירוּת. אין לי מושג ואין זה מעניין אותי מי המודל שמאחורי דמות זו. מעניינת התוצאה שאינה אלא סטֶריאוטיפּ שטוח ושחור, שחוּלשת עיצובו בולטת על רקע העיצוב המעוּלה של הדמויות מהמשפחה ומהכפר. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת שהכשלון הזה מקורו ביצר הרע שגבר על כוח היצירה.

איני שותף לאותם סופרים ואנשי רוח יהודים הדורשים מעמיתיהם הערבים שיוקיעו ויגַנו כל מעשה בלתי אנושי במחנה שלהם כשם שאנחנו עושים זאת במחננו. אני מבין שערבי המוקיע את אש“ף חשוּב כמת. אך מותר היה לי לצפות שספרו של שמאס יהיה נקי מאש”ף. לפחות.

הרי למען כאבוֹ ואמיתו וגאוותו — שאני מכבד ומוקיר, ושבלעדיהם כתיבה אינה ספרות — יכול היה להסתפּק באותן משיכות מכחול רגישות ומרטיטות הנוגעות לא נוגעות ב“שנת ארבעים ושמונה” במה שלפניה ובמה שלאחריה, כגון אותה אנחה דו־לשונית הבוקעת מן הלב “רַאחַת פלסטין לבלי שוב, אבדה לעד” (198).

“זרעוני האגדות הספונים בו” (104) הנביטו אף עשו פרי הילולים. אגדות זֵינב מסעסע, עַבּלא המשוגעת, כַּרארה ואוצרות הזהב, סיפורי הכפר והמשפחה וקורות הדודים והדודות בתהפוכות העִתים — הם שמאס במיטבו. אמנם הקפיצות מזמן לזמן, ממקום למקום, מדמות לדמות ומסיפור לסיפור מבלבּלות ומַלאות את הקורא, בעיקר בתחילת הספר, אך הממשיך בקריאה בא על שכרו, ובעין יפה. מבנה הרומן הוא מלאכת מחשבת. המעברים הלוך ושוב מן הסיפורים המזרחיים על רקע הנוף הגלילי אל המסַפר המתמַערב בלב נופים רחוקים מוסיפים ענין וצבע ושוברים את המוֹנוֹטוֹניוּת. המִקצב המשתנה מתוּזמר ביד אמן.

לשונו וסגנונו של שמאס ראויים לעיוּן ולדיון מיוחד. שמאס הוא סופר עברי. את אוזני צורמות קריאות ההתפעלות מהעברית העשירה והעסיסית של הסופר ה….ערבי. שני אחים שלי, יצחק וטוביה שמוֹש זכרונם לברכה, כתבו ערבית צחה ומצוחצחת לא פחות מן העברית של שמאס. דרכם של משכילים בני מיעוטים להתבטא וליצוֹר גם בלשון התרבות שבתוכה הם חיים, לקבל ממנה ולתרום לה. והגיעה השעה שכולנו נתרגל למחשבה שהערבים הישראלים הם מיעוט בעל זכויות וחובות, תכונות ונטיות של מיעוט. שמאס נולד וגדל במדינת ישראל. הוא רכש את העברית בגיל צעיר יחסית ובתנאים טובים יותר מכמה וכמה סופרים עבריים אחרים.

אין ספק ששמאס שולט בכל מכמניה של השפה העברית והיא יוצאת מתחת ידיו רעננה ועסיסית ומשכּרת. זאת ועוד, חן מזרחי קדוּם הטמון בה בשפה מעצם טיבהּ ועברה צף עולה ומתפשט למגע אצבעותיו. “המשקעים השֵמיים” — כלשונו במאמר הנזכר, באים אצלו על ביטוּיָם. לכו אצל תיאורו של בית־הבד בעמוד 103 ותראו לְמה אני מתכוון. תיאור עשיר ועסיסי מזה של בית־בד בפעולתו לא מצאתי בספרות העברית. אך כאן אולי גם שורש של בעיה. לעתים זהו עושר השמוּר לבעליו לרעתו. עושר מופרז (שלא לומר מופגן) ועסיסיוּת יתר אינם לטעמי. הנה בעמוד הזה לבדו גודש של מלים המשַׁלחות אותנו אל המילון: גפת, מפרכה, ממל, עכיר, עקלים, סואר, עוקה ועוד. ומה בדבר “רטויים לרוח ולשמש” (39), “החיים הכפריים נאפדי הרעב” (137), “דעתה מטולטלת עליה ומובלגת” (189) ועשרות ביטויים דומים?

חמוּרה בעינַי נטייתו של שמאס להוציא מטבעות לשון וניבים ממשמעם ולהעמיס עליהם מטענים שלא ממין הענין. התוצאה היא ביטויִים כגון “עתיד לשים את כספו על קרן הצבי ישראל” (165) וכגון “הגדישו את הסאה הריקה במרורים תחת חיטה” (175). או משפטים כגון “ובטרם יהיה סיפק בידי לכלכל את מעשי בתבונה אני מנפט את החוט הפרום ושב ומנפּצו, ומשתדל לשווֹת לו צבע שונה בתכלית ולשוב ולהשחילו בתוך המסכת הפגומה ולפרף מה שנבצע” (35).

לעניוּת דעתי, אם היה הסופר מכלכל את מעשיו בתבונה — היה נמנע ממשפט כגון זה או כגון הבא “עמדתי אכול ספקוֹת, משל הייתי מהלך עקב מהסס בצד אגודל מתחרט, שמא אני דש בעקבי זכרונות עבר רחוק שהודחקו במשך שנות גלות ארוכות אל תהום הנשייה, והנה באבחת סקרנות אני חותך בהוֹוה המבוהל דיו להוציא מתוכו את לענת השנים” (33). סגנון, בעיקרו של דבר, הוא שאלה של טעם. משפטים כאלה אינם לטעמי.

במאמר הנ“ל ב”מאזנים" מכנה שמאס את העברית “שפת אמו החורגת” ומספר בסרקזם על הספרים הראשונים שקרא בעברית: “מקראות שאבי רכש על מנת לפענח את סודות השפה החדשה שהתרגשה עלינו, שפת הרשיונות הצבאיים והודעות העיקול…” הדגשתי אותיות של מלה אחת מן הציטטה הזאת כדי לפזר ספק אם אכן יש כאן נימה סרקסטית. אם נימה זו במקומה או שלא במקומה — גם זו שאלה של טעם. אני לתוּמי חשבתי שהשפה החדשה־הישנה היא שפת ספר הספרים ושיר השירים, גם בעיני המשורר הסופר המתאמץ כל־כך לכָבשהּ.

קהיר. עיר מיליונים רבים. עשרים תל־אביב זו לצד זו, זו בתוך זו. והחיים מתנהלים. קצת ברעש, קצת בלכלוך, קצת בעוֹני; אבל אלחמדו־לאִללה חיים. ומתרבים, בלי עין הרע. הגדולה בערי ערב, ואפריקה. מרכז התרבות הערבית. מרכז לימודי האיסלאם. פירמידות, מסגדים, מוזיאונים. ככל שאדם יכול לקלוט; ולמעלה מזה. שווקים מלונות, ארמונות. ועיר המתים. החי על המת — כאן זאת לא מליצה, לא ספר, זו מציאוּת. זר לא יבין. שריד (מאובן?) של גישה קדמונית למוות. תרבות בה המתים עשו חיים. והחיים לא פחדו מן המוות.

מגלופוליס יחידה בעולם בלי תחבורה תחתית. והכל זורם. כמו הנילוּס. לאט, אבל בטוח. כמעט בטוח. שאלו אותי: “האם מסוכן לישראלי להסתובב בקהיר?” עניתי: מסוכן, אם אתה חוֹצֶה כביש בלב העיר. עיר אוֹר יאוֹר ואבק. עם גשמים מעטים מכדי לרחוץ אותה ולרעננהּ.

קהיר העתיקה היא פוסטאט. ושם בית־הכנסת עזרא או בן־עזרא. והרמב“ם. וכתר ארם־צובה בדרכו לארם־צובה. והגניזה הקהירית. ומסַפרים שמתכננים חפירות ב”אל בסאתין" לגילוי גניזה נוספת. ובמוזיאון המצרי כתוֹבות בעברית ובארמית ומנורת שבעת הקנים חרוּתה באבן. ופּפּירוסים יהודיים מן האי יֵב, הוא אלפנטין, שם מקדש יהודי שטרם נחשף, מַעבַּד־אל־יאהוּד קורא לו שומר העתיקות הנוּבּי ותוהה אולי אני יודע מדוע הפסיקה המשלחת הגרמנית את חפירותיה שם; הפסיקה בטרם התחילה.

ומצרים הגדולה. תרתי משמע. חָכמת קדומים המגמדת את המאה שלנו על כל המצאותיה. מִקדשים בעלי עָצמה והדר המגַמדים כל מה שראית עד כה. ספינקסים ואוֹבֶּליסקים בתוך יַערות עמודי־אבן אדירים. אלפי קברים מעוטרים בשִׁפעת ציורי קיר מהממים ביופיים. למראה עצמת האבן וִיפִי הצורה והצבע עולים בך הרהורים על משה ותורתו השׂמה יהבהּ ברוח ומצוה “לא תעשה לך פסל כל תמונה…”. באלה הם הגיעו לשיא. אנחנו לא מהם ולא מהמהם. אנחנו נעמיד רוח מול חומר; מוסר פנימי מול יופי חיצוני. על כל אלה, ועל כמה חוויות אישיות מאוד, עוד אכתוב. אינשאללה! ובינתיים, דיווּח קצר על דברים שעל פני השטח.

הוזמנתי על־ידי המרכז האקדמי הישראלי בקהיר להציג את ספרי “מישל עזרא ספרא ובניו” בתרגומו הערבי בפני קהל המוזמנים של המרכז. לקחתי אִתי קלטת וִידֶאו של הסִדרה הטלוויזיונית כדי לגוון את הרצאותי. להפתעתי דרש קהל הסטודנטים המצרי לראות את המשך הסִדרה שבוע אחר שבוע באותו יום אותה שעה. וכך היה. לילית נגר ומכרם ח’ורי הקסימו וריגשו את הקהל המצרי לא פחות מאשר את הקהל הישראלי. מסתבּר שאחת הבעיות המרכזיות העולות ברומן ובסדרה משותפת לנו ולהם ומטרידה את משכילי הדור מן היאור עד הירדן — איך להיפּתח אל תרבות המערב ולספוג ממנה את הטוב והיפה מבלי לייבּא את מחלותיה ומגרעותיה, ומבּלי לגמד ולאבד את התרבות המזרחית המקומית, השורשית העשירה והשונה. במלים אחרות, כיצד לנפוֹת ולסנן את זו ואת זו ולמצוא מזיגה הרמונית בין מה שעבר את הנפה והמסננת מזה ומזה.

מאחר שעברתי כבר חוויה דומה במקסיקו, שם דוּבּר על מפגשי תרבויות ותגובתם השונה של דור האבות דור הבנים ודור הנכדים על ההלם התרבותי שבהגירה, הִגעתי למסקנה ש“מישל עזרא ספרא ובניו” הוא יותר אוניברסלי מכּפי שחשבתי תחילה.

אך נשוּב למצרים. בשתי הפגישות אתי השתתפו כשבעים מצרים — סטודנטים מורים ועִתונאים. המשותף לכולם — ידיעת העברית והימצאוּת ברשימת המוזמנים של המרכז האקדמי, שכּן לצערנו עדיין פעולות המרכז אינן פתוחות לכל דִכפין ולכל דִצריך ואינן מתפרסמות בעִתונות, כפי שתמימים שבינינו עלולים לצפות. באוניברסיטאות קהיר לומדים עברית וספרות עברית כתשע מאות סטודנטים. באמצעותם מגיעים ספרים מתוּרגמים מן העברית אל שכבת משכילים דקה המתעניינת בנוּ במצרים ומחוצה לה.

למדתי לדעת שלא קל להגיע עם ספר עברי, גם אחר שתורגם היטב והודפס יפה, אל הקורא המצרי. החנויות אינן מעיזות להפיצו, העִתונות מסרבת לפרסם והמחיר הישראלי גדול פי שלושה מן המקובל. הדרך היחידה היא סיבסוּד מאסיווי ובעקבותיו יוזמות הפצה מקוריות מטעם המרכז האקדמי.

בעזרת סִפרי המתורגם, ובזכות תרגומים מן הערבית שעשו בזמנם אַחַי יצחק וטוביה שמוֹש ז"ל, הִגעתי אל כמה וכמה סופרים ומבקרים, אנשי רוח ועִתונאים מן השורה הראשונה. המשותף לכולם, הפצרה חד־משמעית שלא לפרסם את שמם. אתה יכול לצטט את דברינו, אמרוּ והדגישו, אבל מבלי להזכיר שמות. קהל קוראיהם ומעריציהם מרביתו בארצות ערב ואין הם רוצים להיחשף לביקורת העלולה להתפתח לחרם “ומי כמוכם צריך להיות מעוניין שהשפעתנו בארצות ערב לא תפחת ולא תצטמצם”. המרכזיוּת של היצירה התרבותית והרוחנית הערבית־מצרית היא עתיקה ועמוּקה מן ההגמוניה המדינית של מצרים בעולם הערבי. על מרכזיוּת זו חשוב להם לשמור, ולדבריהם “גם למען תהליך השלום וקידומו”. הדינמיוּת שלנו, המתפרשת בעיניהם כחיפזון, אינה תואמת את הטבע המצרי הרגוע והנינוח (שלא לומר עצל) ובמקרה זה גם לא את האינטרס המצרי.

“הקשרים שלנו עם העולם הערבי לא פחות חשובים לנו מן הקשרים שלכם עם יהודי ארה”ב. האם אתם תעשו משהו שיעמיד אותם בסכנה?!" את הקשרים או את יהודי ארה"ב? — שאלתי. “את שניהם”.

הם חרֵדים לגורל השלום ודואגים לו. “אם השלום הזה יישמט מן הידיים, המפסידים יהיו אתם ואנחנו. גם אם לא אל הילד הזה בדיוק התפללנו, הילד נולד וגדל והוא שלנו. למען השם, אל תסכנו את חייו!” אנחנו, נסכן את חייו? — שאלתי בתמיהה. “והרי עשיתם זאת במלחמת לבנון” באה התשובה מניה וביה.

את הנאום הלוהט ביותר בעד השלום שמעתי דווקא מפיו של נהג מונית שהִסיע אותנו לאלכסנדריה. למעשה היה זה נאום שתקף את הפלסטינים המעיזים לבקר את מצרים ולהטיף לה (“כפויי הטובה!”) שבגדה בענין הערבי ובאח הפלסטיני. המלחמות — לדבריו — הן שמוטטו את כלכלתה של מצרים. את החובות עבור הנשק הסובייטי משלמים היום המורה והנהג המצרי המשתכרים כארבעים דולר בחודש. ולשם מה היו צריכים את מצבורי הנשק הזה? כדי להגן על מצרים מפּני תוקפים? לא, אלא כדי לצאת למלחמות לא לה ולשפּוֹך דם בניה בסיני. ובתימן. ועכשיו מעיזים אלה שלמענם לחמה לפתוח פה גדול כשהתחת שלהם מתדשן בכּוּוית ואנחנו אוכלים ח’רא במקומם. נאום נהג מונית מצרי. אילו אמר זאת לנוסעים יהודים הייתי חושד בו בחנוּפּה. אלא שדברים אלה הטיח בערבי פלסטיני צעיר בטרם ידע הנהג שאני מבין ערבית. ומתי נודע לו, כשנזעקתי להפסיק את הוויכוח הסוער בין השניים בטרם יהפוך למריבה.

עתונאי ערבי בכיר ממדינה אחרת, שאתו הזדמן לי להיפגש פעמיים במהלך סיורַי במצרים העילית, נקט לשון תוכחה: אלהים אוהב להעמיד אתכם בנסיון. מימי אברהם ועד ימי יצחק. יצחק שמיר כמובן. כשהייתם נרדפים בכל העולם ידעתם לצעוק חמס ולהיות דוברי המוסר והאנושיוּת. בואו נראה — אמר אלהים למלאכיו — איך יתנהגו אלה הלכה למעשה כשהם יהיו החזקים והשולטים. אם עמדתם בנסיון או לא — אל תשיב לי. תשיב לעצמך. כשתחזור הביתה בשלום, אינשאללה.

אני מקווה ומאמין (ברוב תמימוּתי?) שאחד או שניים מבּין הרבים שאִתם שוחחתי יביאו את הדברים שאמרתי אני להם בפני קוראיהם. ניסיתי לשמור על רוח הדברים שנאמרו לי, ותקוותי שגם הם יעשו זאת. במזרח התיכון גם לזה ייקָרא דיאלוג. אם סִפרי יבקיע את דרכו אל הקורא הערבי ויחדור אל לבו, ימים יגידו. אני את שלי עשיתי.

¹

אמנון שמוֹש, סופר ומשורר, יושב בקיבוץ מעין־ברוך זה שלושים ושלוש שנים, ונמנה עם מייסדיו. היום הוא בן חמישים וחמש, וטרם נרגע. מאחורי משקפיו, מבּעַד לחיוכו המלבּב, מעבר למלים המלוטשות, רובץ אדם אחר — מרץ אדיר, רוח סוערת, מזג הוריקאני, אשד של מלים. אותו הקָנֶה העשוי לשמש בידי אמנון כחליל עדין צלילים, עלול בּן־רגע לשנות את ייעודו, ולירות כדורים לוהטים. שנים רבות היה מורה, אולם נשאר בנשמתו רועה, היוצא עם עדרו אל גבול תוסס ומסוכן. הפּסטוראליוּת – הן של אמנון שמוש והן של קיבוצו, היא פסטוראליות למראית־עין, שזרמים שזרמים גועשים הומים מתחתיה.

(סמי מיכאל, המראיין)

אמנון שמוֹש, ברומן שלך, “מישל עזרא ספרא ובניו” קיימת תופעה די חריגה בספרות העברית — ספרדי פונה מרצונו לקיבוץ — תראה, אני מכיר אישית לא מעט חלוצים ממוצא ספרדי, שהכשירו את עצמם עוד בחוץ־לארץ בתנועת־נוער, למשל בדמשק. — אבל זה לא היה אותו חלוץ שאנחנו מכירים ממזרח אירופה וממרכזה.

במרכז־אירופה זה היה ברור. שם תנועות־הנוער הציוניות היו פעילות יותר. בכלל, ההתארגנות הציבורית היא חלק מרכזי בחיי יהדות אשכנז. יהדות אשכנז הגיעה במישור בינלאומי לשיא של פעלתנוּת ציבורית, בשעה שהיהדות הספרדית מצאה את האפיק למִרצָה, לרצון להתבלט ולרצון לשלוט, בתחומי החמולה והמשפחה. היהודי הספרדי לא היה זקוק להיות פרזידנט של משהו. הוא היה פרזידנט בתוקף היותר סבא ל־22 נכדים, פרזידנט של חמולה. היה לו גדוד משלו.

רעיון הקיבוץ לא נקלט בתנועות הציוניות במזרח, כפי שנקלט בתנועות הציוניות באירופה.

יש לזה הסברים היסטוריים, ופסיכולוגיים. ההסבר ההיסטורי הוא שבמזרח־אירופה, חלק גדול מהחלוצים עלו אחרי השפּעת המהפכה הקומוניסטית. הענין הסוציאליסטי ביהדות מזרח־אירופה היה מכריע אף יותר מהרעיון הציוני.

לעומת זה, בארצות ערב הציונות היתה בעלת מטען לאומי.

בהחלט. המטען הסוציאלי היה בהחלט שוּלי.

אם נתבונן בחברה הישראלית כיום, נגלה משהו מדהים. במִגזר שחרת על דגלו את הסיסמה של שוויון חברתי, אני מתכוון לקיבוץ, דווקא במִגזר זה אחוז הספרדים הוא קטן יותר, אפילו בהשוואה למגזרים של מוקדי הכוח, כמו הכנסת והאריסטוקרטיה הפיננסית. במה שגה הקיבוץ, בעצם?

אני חושב שמה שגרם לסטגנציה, לדריכה של הקיבוץ במקום זה שהוא לא הצליח לסחוף את אנשי המזרח, את הצעירים בעליה ההמונית המזרחית. זה היה אסון לחברה בכלל, אבל לא פחות מזה זה היה אסון ליהדות המזרח, שגרם גם הוא לאותו נתק ולאותה הרגשת “אנחנו לא שותפים, אנחנו לא שייכים”. המלים “שותף” ו“שייך”, הוקנו לעולים ולמצטרפים לחברה הישראלית באמצעות החיים בקיבוץ, אף אם לא נשארו בו לכל החיים.

היו שלוש סיבות לנתק הזה. אחת היא המשפחה, השניה היא הפנאטיות של הקיבוץ, השלישית היא המבט מלמעלה למטה. נלך אחד אחד. המשפחה ביהדות המזרח, המשפחה בסולם הערכים היא ראשונה במעלה. יהדות המזרח הגיעה לקיבוץ, או זרמה לקיבוץ בשנות החמישים, כאשר הקיבוץ היה עדיין בשלבּי מחלות הילדוּת שלו, כאשר המשפחה עדיין לא קיבלה לגיטימציה מלאה. בקיבוץ התהליך ההיסטורי הוא משלילה מוחלטת של המשפחה, עד הסכמה למשפחה כמשהו נסבל בין היחיד ובין הקיבוץ, שהוא המשפחה הגדולה או התחליף למשפחה. זה הרגיז וקומם. זה משתלב עם הפנאטיות שאיפיינה את הקיבוץ כחברה מהפּכנית. הביטוי העילאי, אם תרצה, או הטראגי אם תרצה, של הפנאטיות (שפגע גם במשפחה) היה בתקופת הפילוג הגדול. תקופת הפילוג משנות החמישים הראשונות, היא התקופה בה משפחות מתפלגות, הבעל ביישוב אחד והאשה ביישוב שני, בגלל פנאטיות אידיאולוגית. ייתכן שבלי הפנאטיות הזאת לא היה קם בארץ מה שקם. יהדות המזרח, בניגוד לסטיגמות הקבועות, היא יהדות שבוחלת ומתרחקת מפנאטיות כלשהי, פנאטיות דתית או פנאטיות אנטי־דתית. מצד אחד היא לא מקבלת את החרדים בירושלים, שאגב, הרבה מיהודי המזרח קוראים להם אשכנזים. המלה אשכנזי היא סינוֹנים לחרדי מגעיל, קיצוני ומעורר סלידה. מצד שני היא גם אינה מוכנה לקבל את הפאנטיוּת האנטי־קלריקלית שבעצם שונאת כל דבר שהוא דתי.

היית מחיל את הגישה האנטי־פנאטית הדתית עם על יהדות צפון־אפריקה?

פנאטיות זה ענין של תפישת עולם. לא תמצא הרבה יהודים מרוקאים בתנועות הפוליטיות הקיצוניות, לא ב“כך” ולא ב“מצפן”. תמצא אותם בגופים המרכזיים יותר, ואני מייחס את זה לחינוך של דורות רבים על תורת הרמב"ם.

נחזור אל הסיבה השלישית, “המבט מלמעלה למטה”.

יש הבדל פילוסופי מהותי בין התנשאות ובין מבט מלמעלה למטה: מתנשא הוא מי שאומר: תראה, אנשים האלה עם אחר, עולם אחר. דנקנר אומר את זה. מהם לא ייצֵא שום דבר, הם לא יהיו בני־אדם לעולם, אלה חיות פרא, בּבּונים. זו התנשאוּת. מבט מלמעלה למטה תופס את הדברים לגמרי אחרת. אפשר לעשות מהם בני־אדם. אני מוכן להשקיע את כל מִרצי ואת כל דמי, היות שהם אחים שלי, אני אצא מעורי, אתמסר לעשות מהם בני־אדם. אבל במלה “לעשות מהם בני־אדם”, יש כבר מבט מלמעלה למטה.

כלומר, זו הגישה המיסיונרית.

הגישה הפטרונאלית, אם תרצה. פה יש מסירוּת אמת. את המסירות הזאת ראיתי אצל חברים שלי בקיבוצים. ראיתי מטפלות, שהיו מוכנות בשביל הילדים האלה שבאו מארצות המזרח לתת את חלבּן, ואת דמן ואת נפשן. צר לי כמה שהאנשים האלה נפגעו, כאשר הילדים התבגרו ואמרו, הם הסתכלו עלינו מלמעלה למטה. הם באמת הסתכלו מלמעלה למטה, אבל הם האמינו אמונה שלמה שאפשר את אלה שנמצאים למטה להעלות למעלה. והאמת היא שהם העלו למעלה רבים מאוד. רבים מאלה שהיום נמצאים בצמרת החברה הישראלית מבּין עדות־המזרח נמצאים שם, בזכותם. המדריכים האלה, נתנו את מלוא אונם. אבל התפישׂה היתה: אנחנו יודעים מה טוב, אנחנו יודעים מה תרבותי, בואו נשנה אותם, למענם. היה פה איזה אלטרוּאיזם, שהסתכל במבט של אח גדול, אם תרצה. אח גדול טוב, לא אח גדול מרושע.

וזה הרתיע אנשים מלבוא לקיבוץ?

קודם כל זה הבריח. יש פה משהו אירוני, אירוני מאוד. ברגע שאותו נער קיבל את המסר של אותה מטפלת מסורה, הוא התמרד נגדה. ברגע שהוא נהיה בן־אדם, הוא אמר, חביבי, אני בן־אדם, אבל איך סוניה אומרת לי שהשם שלי לא עברי? היא ממשיכה להיות סוניה אחרי שהיא 20 שנה בארץ, היא תהיה סוניה עד יומה האחרון, והיא עשתה אותי מפרג' לפרץ. לעומת זאת, היו שכבות בארץ שהתנשאו, אך לא מצאנו אותן בקיבוץ.

את המתנשאים האמיתיים של המזרחים פגשתי בחוּ"ל, אלה שאמרו לבת שלהם, ספרדי לא תכניסי לבית.

ואתה חושב שאין אנשים כאלה בקיבוץ?

לא. התנשאוּת היא כאשר קורה שקרובי משפחה שלי, נערה ממשפחתי שנראית כמוני, בהירה, התחתנה עם תימני והם הלכו לשכּוֹר דירה, הוא היה נשאר למטה, והיא היתה עולה לראות את הדירה, על מנת שלא יאבדו הזדמנויות. הסבירו לי: אמנון, אתה צריך להיות מעשי, ככה זה.

וזה פעל?

ייתכן שנדמה היה להם שזה ישפּיע. התחושה הסוּבּייקטיבית הזאת היא המכרעת.

נושאי הדגל של הקיפוח העדתי מגלים עוינוּת במישור הפוליטי לתנועה הקיבוצית. היינו עדים לכך במערכת הבחירות לכּנסת האחרונה.

התהליך התחיל מוקדם יותר. התנועה הקיבוצית, כתוצאה מזה שלא הצליחה לקלוט, הפכה בעלת רוב ובעלת צביון אשכנזי.

באותה מידה גם אגוּדת ישראל אשכנזית.

העוינוּת לאגודת ישראל קיימת באותה מידה. העוינות לעדה החרדית, למשל, גדולה פי שבעה מאשר לתנועה הקיבוצית.

יש סיבּה נוספת — העבודה השׂכירה, הדגם של עיירת־פיתוח שמשרתת את הסביבה הקיבוצית.

השארתי את זה כדבר אחרון. נוצר כאן כעין עימות דווקא בגלל הקִרבה הגיאוגרפית. ההצלחה הכלכלית והחברתית היתֵרה של הקיבוצים בלטה, והִבליטה את הקשיים והכשלונות הכלכליים והחברתיים והציבוריים של עיירות־הפיתוח שסביבם. הליכוד והאחדות של התנועה הקיבוצית בכל מיני מאבקים, החל מהירידה למקלטים וכלה במסגרות הפוליטיות המשותפות, הרגיזו וקוממו לא את אלה שנמצאים רחוק, אלא דווקא את אלה שנמצאים קרוב, ולמעשה היו צריכים להיות באותו מצב.

עצם העובדה שהם באו ועבדו בקיבוץ כשכירים, לא השפּיעה?

זה השפּיע, אבל זה היה משפיע עוד יותר, אם הקיבוצים לא היו מקיימים עבודה שכירה, והיו משאירים אבטלה בסמוך להם. אני נגד עבודה שכירה, אבל אני חושב שזו נאיוויוּת וחוסר יושר לא להסתכל על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה לעבודה שכירה בקיבוצים היתה אבטלה או עבודות יזומות, גירוד עשבים על גִבעות טרשים. בזמנוֹ היה לי ויכוח עם בן־גוריון. הוא בא לוועידה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ודרש מאִתנו עבודה שכירה. הייתי אז צוציק, בן 22 בערך, קמתי ואמרתי לו, אתה לא יכול לדרוש את זה מאִתנו, והוספתי כמה מִלים חצופות. אני בדיעבד יודע, שהעבודה השכירה היתה אסון לתנועה הקיבוצית, אסון ליחסים עם עיירות־הפיתוח השכנות, אבל האלטרנטיבה היתה גרועה יותר.

האם אין אלטרנטיבה אחרת, נגיד מפעלים שיתופיים, קואופרטיבים?

היה פֹּה דבר שצריך לראות אותו בעיניים פקוחות. הקיבוץ התפוצץ מעודפי כשרונות, החל בכשרונות טכניים וכלה בכשרונות אִרגוניים וכשרונות מִנהליים. עיירות־הפיתוח התפוצצו מחוסר. לא היו אנשים שיארגנו, לא היו אנשים שינהיגו אותם. אלה שהיו בעלי יכולת לדברים האלה לא הגיעו ארצה. אילו היו מגיעים אותם רופאים ופרופסורים שהגיע לצרפת מיהדות המזרח…

מעיראק ומסוריה ומלבנון הגיעו.

ובאמת העליה מעיראק נקלטה היטב ומנהיגותה הגיעה למקום הראוי לה. באשר לעליה מסוריה ומלבנון, חלק מאלה שהגיעו המשיכו את דרכם, והיום אתה מוצא אותם בפנמה ובברוקלין ובמקסיקו, דוברי עברית צחה, קוראים את הספרים שלי בעברית. שם קיבלו יותר כבוד ויותר מעמד חברתי. חלק נקלט היטב בארץ, בכל השכבות והמעגלים החברתיים.

מה יש לקיבוץ היום להציע בתחום המתח העדתי? זו שאלה הנשאלת הרבה דווקא על־ידי נוער קיבוצי.

אנחנו יכולים קודם כל לתרום בראיה נכונה והיא, שהמקום היחידי בחברה הישראלית שספרדי אינו מרגיש את עצמו ספרדי, ושאיש אינו מסתכּל על מוצאו של אדם כשהוא עומד לבחור אותו, לתת לו תפקיד או לתת לו אחריוּת, הוא הקיבוץ. כמו כן, המקום היחידי שבּו אשכנזים בני אשכנזים, בני טובים, עושים את עבודות הצווארון השחור בגאוה, זה שוב הקיבוץ.

מה אתה מציע לנוער הקיבוצי לעשות?

היינו צריכים בהחלט תקופת צינוּן מפּעילות היתר, שנבעה ממבּט מלמעלה למטה. היום לא צריך לספּר לבני קיבוץ שבעיירה על ידם יש חברֶ’ה טובים בדיוק כמוהם מכּל בחינה, בטכניקה, ובאידיאולוגיה, במנהיגוּת, שיכולים לדבר אִתם כשווים אל שווים. אני רואה פּה, במבט האוֹפטימי שלי, ברית הכרחית בין שני הכוחות המקוריים, האמיתיים, הכנים והחזקים היחידים שיש בארץ הזאת, שהם בני עיירות־הפיתוח, וצעירי הקיבוצים.

כשאתה אומר ברית, נגד מי?

ברית לא מוכרחה להיות נגד, ברית יכולה להיות גם בעד. אבל היא גם נגד מגמות ימי הביניים הדתיות, ומגמות הרביזיוניזם בשיאו ובגאוותו ובהתנוונותו. כשאתה מדבּר עם חבר’ה מעיירות־הפיתוח, ואתה לא משתמש במלה סוציאליזם, אבל משתמש בכל המרכיבים שמאחורי המושג המופשט, אתה שומע וחש שהם מסכימים אתך בכל נושא ונושא. כולל מאיר שיטרית, אם אתה רוצה. אתה רואה את זה אפילו בחוגי תמ"י, שבעצם תפישׂת־העולם החברתית שלהם היא סוציאליסטית. המצחיק הוא, שגם בני הקיבוצים, אם אתה מזכיר את המלה סוציאליזם, זה מרתיע אותם, ומעורר בהם קצת סלידה. אולי זה המשותף — הרצון להתקלף מסיסמאות, ולעשות את העשיה העיקרית לגופו של ענין.

אמנון, מה דעתך על תמ"י?

אני חושב שתמ"י היא גורם שלילי בפוליטיקה הישראלית, היא אסון ליהדות המזרח.

למה?

תמ“י עשתה ליהדות המזרח מה שמפא”י עשתה לסוציאליזם, מה שהמפד“ל עשתה לדת. כאדם שקרוב גם ליהדות המזרח, גם לסוציאליזם, וגם במידה מסוימת לדת ולמסורת היהודית, חבל לי שעשו את הדברים האלה. אני רואה איך אבדן הערך של דברים חשובים ויקרים בא כתוצאה ממניפולציות חסרות מעצורים של אנשים שואפי שררה, אנשים המוּנעים על־ידי גורמים שליליים כמו נקמנות, מרירות ושנאת אחים. תסתכל מי עומד בראש תמ”י. תמי מביאה לירידה בערכן של יהדות המזרח ושל תרבות המזרח בחברה הישראלית. אם פעם אמרנו, שצריך להעלות למנהיגוּת אנשים בעלי יכולת מבּין עדות־המזרח, יבואו ויאמרו לך, הנה, תראה, עלו אנשים והגיעו לדרגת שרים, ובמקום לתקן עוול, הם עושים עוול גדול ממנו.

אבל הם טוענים שכּן מתקנים עוולות, הם דואגים לעניים ולמעוטי יכולת.

הדאגה שלהם מעוררת חלחלה. הצביעוּת היא המאפיין מספר אחד של התנהגות המפלגה הזאת, האינטרסנטיות הצרה, העלבון לדמוקרטיה.

זה גם חלק מהמשחק הדמוקרטי. אני רואה שגם המערך לא חדל לחזר אחריהם.

השאלה, באיזה צורה אתה עושה את זה. תמ“י הגיעה מבּחינה זאת לשיא הצביעוּת. מפני שכּל הדברים שכנגדם בעצם היא קמה, היא משתמשת בדיוק בהם. הדרך שלהם היא: רכבתם עד עכשיו, תנו לנו עכשיו לרכוב עליכם. השיטה נשארת, רק מחליפים מי למעלה ומי למטה. זאת דרכה האידיאולוגית של תמ”י.

תמ"י לא השיגה שום הישגים עבור האוכלוסיה הספרדית?

היא השיגה הישגים לכמה עשרות אנשים, שהאמת היא שהם לא היו מגיעים כל־כך למעלה, אילולי תמ"י היתה מעלה אותם.

מי הם?

לדוגמה, בחור מאוד מוכשר, שעומד בראש הביטוח הלאומי היום, במקום מישהו אחר, שהיה מאוד מוכשר, ועמד בראש הביטוח הלאומי לפני כן. ייתכן שהיא תשיג גם בהסתדרות ובעוד איזה מקומות התקדמות למספר אנשים, השאלה היא מה האנשים האלה עושים כאשר הם מגיעים למעלה.

אתה מתאר מעין “מאפיה”.

זה אתה שַׂמת בפי, ואני לא קונה את זה. זה לא “מאפיה”. מבּחינה דמוקרטית זה גרוע מ“מאפיה”. הם לא ירצחו איש. “מאפיה” רוצחת אנשים. הם רוצחים עקרונות. אבל הם יעשו את הכל למען אנשים “משֶלנו”, כאשר ה“משֶלנו” אצלם מאוד מצומצם. זה אפילו לא מפלגה ספרדית, זאת מפלגה צפון־אפריקאית. הם מרחיקים את יכולת ההידברות, את יכולת ההבנה, שלפי מלוא הַכּרתי ב־10–15 השנים האחרונות הלכנו והתקרבנו אליה צעד צעד. תמ"י החזירה אותנו במכה לשנות המעבּרות.

עכשיו נדבר על אמנון שמוֹש הסופר, האדם. מתי גילית שאתה ספרדי? כלומר, שיש לך זהות נוספת על היותך יהודי וישראלי?

השאלה קצת לא נוחה, אני תמיד ידעתי שאני ספרדי.

שאלתי את השאלה, כי בעיראק לא ידעתי שאני ספרדי. רק בארץ גיליתי.

זה כתוב אצלי בכל הסיפורים. לפני שעליתי ארצה לא ידעתי בכלל, שיש דבר כזה “אשכנזי”. זה לא היה קיים. אבל זה לא היה גילוי, שאני ספרדי. במשך הרבה שנים, חשבתי שהספרדיוּת שלי צריכה, באופן טבעי, להיעלם בשמש הארצישראלית. אמרתי, מקסימום ענין של דור, וכל העסק הזה צריך להיעלם, חייב להיעלם.

וזה לא נעלם.

השאלה היא, מתי גיליתי שזה לא ייעלם מאליו, ושצריך פה לעשות משהו. עשרים שנה חשבתי בעקשנות שצריך לתת לזמן לעשות את שלו, צריך לתת לנישואים שיהיו מעורבים, צריך לתת לתהליכים החברתיים לעשות את שלהם, לא צריך להיות מעורב בזה מעוֹרבוּת פעילה. ההתפּכּחות היתה מאוחרת מאוד יחסית. אז התברר, שבמקום שהדברים יתחברו לאפיק אחד, זה הולך ומתרחק. אז החלטתי, שאין מפלט אלא להיות מעורב בתהליך הזה, ולתת את תרומתי לקירוב אותם שני קווים מקבילים.

אתה נשוי שנים רבות לאשה שאינה ספרדית. איך מזדהים הילדים שלך, ספרדים, אשכנזים או מה?

לא זה ולא זה.

זאת אומרת, צומח בארץ גזע חדש, שהוא לא ספרדי ולא אשכנזי?

תראה, העולם כולו בנדידת עמים אחת גדולה. איפה לא תמצא נישואים מעורבים בין מזרח למערב, צפון ודרום, שחור ולבן, מה שאתה תרצה? אנחנו מסתכלים לעּתים על התערובת הזו כעל תופעה של ארץ־ישראל, אך זו תופעה כלל־עולמית.

אבל אתה לא חושב, שנישואי תערובת בארץ גדולים יותר מאלה בין לבנים ושחורים בארה"ב?

לבנים ושחורים כן, כי יש בעיות מאוד בולטות לעין.

או ערבים וצרפתים בצרפת?

אני לא חושב. תראה, קודם כל זה יותר טבעי שיהיה פה קצת יותר, גם מבּחינה זו שאנחנו עם קטן יחסית, אנחנו נמצאים בדחיסוּת ובקִרבה. ייתכן באמת, שהאחוז הוא יותר גבוה. אני לא יודע למה.

נישואי תערובת בין יהודים לערבים הם כמעט אפסיים לעומת נישואי תערובת בין ספרדים ואשכנזים.

זה המיוחד לעם היהודי. למרות ההתבוללות שקורית אצלו בממדים עצומים, באופן יחסי לעמים אחרים, הנישואים החוּצה מעטים יחסית.

בתור יוצר המחפש והמטפח את שורשיו, אתה עוקב בוודאי אחרי הילדים שלך. אילו שורשים יש להם?

אני חושב שאצלם יש איזון מלא. יש הערכה מלאה אל שני הצדדים, יש ספיגה מאוד מאוזנת מכּל הכיווּנים. הדור השני הרבה יותר מאוזן ביחסו אל שתי התרבויות.

פעם הצהרת, שאין תרבות מפותחת ואין תרבות נחשלת, אלא שישנן תרבויות שונות, וכולן זכאיות לאותה הערכה. אגלה לך, שהצהרה זו גירתה אותי לכתוב את המאמר ב“מעריב”, שהופיע תחת הכותרת “תרבות הסולם ותרבות המרפסת”.

אני מוכרח להגיב בעניין הזה. לא שאין תרבות מפותחת. ודאי שיש מקום וזמן, שבּו תרבות מגיעה לשיאים, ומקום אחר שבו היא מדשדשת במקום. מה שאני מתקומם נגדו, זה הנסיון למדוד תרבות אחת בסרגלים, קני־מידה ואמצעי שיפוט של תרבות אחרת. אתה לא יכול. אתה צריך למדוד כל תרבות בקני־מידה פנימיים שלה. איש תרבות צריך להיות קודם כּל פתוח לכל משב־רוח תרבותי, לא חשוב מנַין. לתת לו קרדיט, לנסות להבין אותו מתוכו ולא מחוצה לו. זה יהיה אבסורד לבוא ולדרג מוסיקה מזרחית עם מוסיקה סינית, או מוסיקה של בטהובן ותרבות המערב. אי־אפשר לדרג אותן על אותה סקאלה. אני לא מתכחש לזה, שבכל־זאת יש דברים, כמו תרבות יותר גבוהה ותרבות יותר נמוכה. אבל הנטיה המקובלת אצלנו היא שמה שטעים לי, מה שלפי טעמי, מה שאני מורגל אליו מילדוּת ומהחינוך שלי הוא העליון, וכל האחרים פחותים. כנגד זה אני מתקומם בכל רמ"ח איברי.

אבל מה שמעניין אותי הוא, שיוצר אינו רק משבח ומהלל ומעריך תרבות שבּהּ הוא גדל, אלא יש לו גם עין ביקורתית. הוא מתייחס ומבליט לפעמים את הצדדים השליליים, והוא נלחם בהם כדי לקדם את החברה שלו והתרבות שלו. איפה זה בא?

מיד אחרי פרסום “מישל עזרא ספרא”, עשה אתי משה דור ראיון על עמוד שלם של “מעריב”. הכותרת היתה משפט שאמרתי — “בלכתך אל הנוסטלגיה, קח אתך את השוט”. לפי נקודת השקפתי, אני חושב שהכּתיבה שלי מלאה שוט. אלא מה, השוט הזה איננו רק שוט גס ומצליף, הוא שוט מרומז ומעודן. אני חושב שאני ביקורתי, למשל, כלפּי הדמויות שלי. אם יש אנשים שרואים, שעשיתי ממישל כליל השלמות, אז הם פשוט לא קראו נכון, או שאולי ראו רק את התכנית בטלוויזיה ולא קראו את הספר. אני מלא ביקורת על מעשיו, על דמותו ועל השקפת־עולמו של מישל.

באחד הראיונות שלך הצהרת “אני כועס על הספרדים שפוסלים את כל מה שבא מהמערב”. יש לנו ספרדים כאלה?

אני פוגש אותם לעּתים קרובות. הזלזול הוא כל־כך טוטאלי, שזה חוזר כבּוּמרנג. אדם כזה פוסל את עצמו לחלוטין.

אתה רואה את זה כחומייניזם?

אני לא אוהב שמשתמשים בכל מיני מונחים, אני חושב שיש פה יבוא של אי־דיוק במושגים. אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת. הטענה שלי, שבאותה מידה שהעם היהודי היטיב לעשות ושגם יהדות המזרח היטיבה לעשות, שהיתה פתוחה פתיחה מוחלטת לתרבות המערב, וספגה ממנה וקלטה ממנה, באותה מידה הפּתיחוּת כלפי המזרח תוסיף, תעשיר, תפרה. כשאני אומר “באותה מידה”, אני לא אומר שכּל התפישה של תרבות המזרח צריכה להיות בּמקום, אלא להיפך, על יד, ולא רק על יד אלא בהתנגשות. אני מחפש את ההתנגשות, אני מחפש את החיכוך, שיביא להפריה ויביא ליצירה מקורית.

כיוצר עם מודעוּת ספרדית, האם אתה חש שישנן דלתות שנסגרות בפניך? האם מישהו שם מכשול בפניך?

לא נסגרות דלתות, אבל אני בהחלט נתקל באנשים שיש להם טעם שונה. השירים האלה בנוסח ספרד שכּתבתי, היו עורכים ספרותיים שהחזירו לי, ואמרו לי, זה לא שירה. יש לי גם כמה ניסוחים מאד מעניינים של אנשים מאוד חשובים, שאני מעריך את דעתם, שהתייחסו אליהם כמו שאני מתיחס אל פירות־ים. בה בשעה שאני מבין, שפּירות־ים הם מאכל טעים, רק לא בשבילי, הם החליטו שזה לא טעים.

האם היית מגדיר את זה אנטי־ספרדיוּת? או צרוּת־אופק?

לא, לא. הייתי מגדיר את זה כך. הקליטה שלהם היא מוֹנוֹ. היא לא סטריאו. היא לא פתוחה. הם מתוכנתים על תרבות המערב, ולא יעזור שום דבר. תיקח את המשוררים שלנו, חלק גדול מהם קראו ולמדו בבית־ספר את שירת ספרד, הם מכירים בעוּבדה ששירת ספרד היא השירה הכי גדולה שנוצרה אי־פעם בשירה העברית. אבל בשבילם, ברגע שהעט הולך לכתוב שיר, הם מתוכנתים על שירה אנגלו־סכּסית.

האם הגישה הזאת לא חוסמת דרך בפני יוצרים צעירים מעדות המזרח?

פה יש איזוּן. בה במידה שיש אנשים סגורים בפני טעמים חדשים, יש היום לפעמים פתיחוּת יתר לגבי יוצרים צעירים, שהיצירה שלהם לא בשלה, ורק בגלל מזרחיוּתה נותנים להם קידום. יש עידוד מצד משרד החינוך, ישנה המחלקה למורשת, והם מטפּחים דברים מאוד חיוביים. אך לפעמים אני מקבל מהם חומר שהדפיסו, מתקציבים אדירים, דברים מאוד לא בשלים.

זאת אומרת, צריך להיזהר מעידוד הבינוניים?

מעידוד הבינוניוּת, ומאיזו מוסכמה, שאם אתה רוצה לעודד יוצרים מבּין עדות המזרח, אין לך ברירה אלא לעודד את הבינוניוּת. שמעתי גם את הנוסחה הזאת, ומזה צריך להיזהר.

¹

אמנון שמוֹש, ילדותך עברה עליך בחלבּ שבסוריה, ומאז שנות נעוריך אתה איש־קיבוץ. כיצד אתה רואה את הקשר בין עברך לבין הקיבוץ? את המעבר…

לכל אדם יש עבר. החיים בקיבוץ היו בבחינת בחירה של דרך לעתיד. זו כמובן ניזונה מערכים של עבר. המעבר לקיבוץ לא היה חד, אלא הדרגתי. התחנכתי בתנועת־נוער והתכוננתי למעבר הזה. וגם המעבר אינו מעבר שנגמר. אתה חי כל הזמן בבדיקה מתמדת של עצמך, אתה חי בנסיון להשפיּע ולתקן. וכאן בקיבוץ אפשר לתקן, כאן אינך הולך לאיבוד כמו בעיר.

ולא היה במעבר זה ניגוד בין אורח־חיים מסורתי לאורח־חיים חילוני? האם הדבר לא גרם אצלך לקרע?

את הסיפור הזה על אורח־חיים מסורתי במזרח צריך פעם לפורר למרכיביו. אתה למשל, באת מעיראק. על יהדות עיראק עברה אותה אמנסיפאציה לפני שהגיעה לארץ, והיו שם יהודים חילוניים הרבה יותר מיהודים דתיים. נכון, גם היהודים החילוניים שמרו על משהו. יהדות פולין היתה יותר מסורתית באחוזים וגם יותר קיצונית, ולקיצוניוּת שהגיעו האשכנזים מעולם לא הגיעו יהודי המזרח.

בכל זאת, יש אומרים, כי ההתקרבות למזרח היא ההתקרבות לשכבות היהודיות בזהות שלנו. מה דעתך?

אני כופר בזה שהדתיים הצרופים הם היהודים האמיתיים. הרב כהנא והרבי מסאטמר הם הרבה פחות יהודים מן החלוצים מייבּשי הביצות. לרב קוק האב היתה תפיסה נכונה שיישוב הארץ הרבה יותר יהודי מישיבה של יהודים בברוקלין, שנושאים את דגל התורה ועוסקים במסחר כשר ושאינו כשר, עם ארבע ציציות מתחת לבגדים השחורים… ביהדות המזרח לא היה אותו קורטוב של קיצוניוּת וקנאות ופנאטיות דתית. אצלנו, ביהדות המזרח, ידעו תמיד להתיחס בסובלנות ובפתיחוּת, וקיבלו כל יהודי באשר הוא יהודי.

לאחר אלפיים שנות גלות, שב העם אל המזרח. איך אתה מסביר את הנסיונות להתנכר לשורשים המזרחיים שלנו, את הנסיון למחוק את הסממנים התרבותיים המזרחיים?

חזרנו למזרח אך חזרנו טעונים במטענים נפלאים של המערב. בואו לא נתכחש לזה. בואו לא נשפוֹך את התינוק עם המים המלוכלכים של האמבטיה… יש לנו תינוק יקר־מציאות. עם ישראל בארצות פזוריו ספג דברים טובים ויפים בכל מקום. עם ישראל גילה יכולת נפלאה לברור מכל מקום את הטוב, אבל לא לברור ולבלוע, אלא קודם כל לעכּל, ואת הכל הוא עיכל ב“קיבה היהודית”. ספיגה זו הביאה אותנו לאיכות מעולה בכל שטח שתרצה, ממוסיקה ועד רפואה, ועד טכניקה ועד מדעי הרוח. אל נשכח זאת. אם נזלזל בזה — נתכחש לאמת ונתכחש לעתידנו. אני כועס על אלה שמתוך מאבק על פתיחוּת ועל פתיחת שערים לתרבות המזרח הולכים ופוסלים את הכל, את כל מה שבא מן המערב. כבודו של המערב במקומו מונח. הרבה דברים טובים ונפלאים בו.

ומה על הדֶקדנס של המערב, הניהיליזם?

אז מה? אני מעדיף את הדקאדנס הזה על החומייניזם של המזרח. גם במערב וגם במזרח יש דברים טובים ויפים, ויש גם דברים רקובים. החכמה היא לברור ולעכל, לא לבלוע על כרעיו ועל קרביו. אני רוצה שהכל יעבור דרך המסננת היהודית שלנו. מה פירוש “הבאנו מטענים מערביים”? גם מחלבּ עירי הבאתי מטענים מערביים, כי חלבּ עברה תהליך של ספיגת השפעת המערביות, וכן כל התרבות הערבית. וכפי שיש לספוג מן המערב כך אין להתנער מתרבות המזרח ולומר: “שם יש רק פולקלור, אין מה לקחת”.

מי שאומר כך הוא בּוּר ועם־הארץ, ויש לו בעיה פסיכולוגית רגשית. האם לדעתך היה נסיון מכוּון למחוק את תרבות המזרח?

לא. היתה אי ידיעה. וגם יהודי המזרח תרמו לאי־ידיעה זו. למשל אסכולת ה“אליאנס”: הם הניחו מראש הנחת־יסוד, שהמערב הוא המערב הנאור, והמזרח קטן לעומתו. באחד מסיפורַי אני מתאר את עצמי יושב בכֻּתאבּ ומביט במפה וברור לי כי במפה אירופה היא למעלה. במבט הלבנטיני הזה לא האכילו אותנו רק האשכנזים. גם האליאנס עשה זאת עם כל הכוונות הטובות שלו. היה אימפריאליזם תרבותי צרפתי, וזה הביא לידי כך שיש לנו מילדותנו הערצה יתרה למערב ובושה במה שבא מן המזרח. מה זה “מחקו”? אנחנו היינו שותפים לכך. צרפת הקימה וסייעה לאליאנס, משום שכוונותיה לא היו תרבויות טהורות. הנה האינטליגנציה של יהודי צפון־אפריקה קיבלה את השפה והתרבות הצרפתית כעליונוֹת. וגם במזרח־אירופה קרה דבר דומה. יהודי רומניה הסתכלו על התרבות הגרמנית כגוּלת הכותרת והעריצו את משוררי גרמניה.

יעקב שרת כתב במאמר שלו על נושא זה כך: “היהדות האשכנזית הופרתה בקביעות על־ידי שרמתה התרבותית היתה לא אחת גבוהה יותר, וינקה את מיטב הערכים של התרבות האירופית. ומה אצל עדות המזרח? שום כלום”. מה דעתך על גישה זו?

כך כתב יעקב שרת? זאת לבנטיניוּת אמיתית. זה לא מתיחס רק ליהדות המזרח אלא למזרח כולו. לבנטיניות זו אמונה עיוורת, לא בדוקה, שבעולם המערבי יש הכל ובעולם המזרחי אין כלום. גישה זו אומרת: “הבה נתכסה באצטלה המערבית ונטשטש את זהותנו”. תפישה זו היא נחלת יהודים שונים, גם יהודי המזרח, גם יהודי מזרח־אירופה… הוא יגיד שהוא מרוסיה כי זה מכובד יותר. או שסורי יאמר שהוא לבנוני ומרוקאי יאמר שהוא טוניסאי. זו תפישה אנטי־תרבותית! רק חסרי תרבות נוהגים כך.

הסתובבתי באפריקה וראיתי כמה שחצנות יש בתפיסה האירופית, שראתה באפריקנים אוכלי־אדם, וביטלה את תרבותם. המבט הזה מלמעלה אינו במקומו. ראיתי באפריקה אנשים בעלי תרבות ובעלי שאר רוח, והבנתי שכּל מה שהלעיטו אותי בילדותי היה שקר וכזב. וזה הוריד בעיני את ערכם של כותבי הספרות והדיסרטציות מן המערב. הם שדדו אוצרות ומילאו את המוזיאון הבריטי והצרפתי, ואמרו: אנחנו מצילים את אוצרות התרבות האלה. מה הם מבינים בזה? הם הרי יעשו מהאובּליסקים אבנים לבתי־קפה. אתם מבינים? הם לא שדדו. הם “הצילו”…

ולכן אתה רוצה לשלֵב את שני המטענים, המערבי והמזרחי?

חייבים! אם לא נביא אּתנו את אוצרות המערב הרי שהתרבות הישראלית הנוצרת כאן תישחק במזרח בקלות. אם לא נישא גם את מטעני המערב, הרי שהמזרח יבלע אותנו בקלוּת ולא נודע כי בא אל קרבו.

יש הטוענים, שמדובר במגמה כלל־עולמית של מעבר מתרבות מסורתית לתרבות מודרנית. אז לשם מה לחזור לתרבות המזרחית?

אין כיווּן אחד. זה כמו גלי הים, לכאן ולכאן. אין זרימה בכיוון אחד. הגלים מתנפצים אל הסלעים ואל החוף, ושוב אוספים כוח ושוב מתנפצים. אלה זרמים אנושיים טבעיים, והם מתחוללים לא רק בעם ישראל, לא רק בארצות הגירה. כל העולם כולו אינו שקט. מזרח ומערב מתערבבים. המפגש הזה בין תרבויות הוא משהו אוניברסאלי. תארו לכם שיושבים בקולג' בניו־אינגלנד ומזמינים אותי לשיחה על סיפור שלי. והנושא נראה לי לוקאלי: שמואל מזרחי שהופך לסאם מזר. ואחרי זה מחזיר שמו למזרחי. מה יותר לוקאלי מזה? רבותי, זה מרתק אותם! זה מזכיר להם את עצמם…

בלפור כתב שיר בשם “גלות”, על הסבא שלנו שנעקר מבבל ועלה לארץ ומרגיש פה כמו בגלות. כתב לו שלמה אבינרי שהשיר הזכיר לו את סבא שלו שעלה לארץ ממזרח־אירופה…

ודאי, אלה נושאים אוניברסליים. בכל מקום יש מפגשים תרבותיים. זה המצב האנושי של המאה העשרים ובוודאי של המאה ה־21. זו אינה רק בעיה של אור עקיבא וקיסריה. מי שרואה את הדברים רק בפרספקטיבה ארצית, טועה ומטעה.

האם אינך חושש שטיפוח מסורות תרבותיות ייצור בארץ “שמורות עדתיות”? האין בכך סכנה לאחדוּתנו?

לא צריך לטפח שמורות עדתיות אלא לשבּץ הכל בפסיפס אחד. פסיפס יפה שיש בו אבנים מצבעים שונים, מגדלים שונים. בפסיפס יש לכל אבן חשיבות משלהּ, גם אם קטנה, גם אם אינה נוצצת. כל אבן מוסיפה ליופי של הפסיפס.

איך מגיעים לזה?

קודם כל היכרוּת. צריך שקודם כל יכירו את התרבות. ברגע שיכירו יש מקום לקרבה. ברגע שאתה נכנס למישהו הביתה ומשוחח אּתו יש היכרות, יש קִרבה, יש התיחסוּת. ואין צורך בגלוריפיקציה ובפיאור של תרבותנו. להביא לכך שיכירו אותה על האור ועל הצל שבּה.

ואמנם בסיפורך על מישל ספרא אתה מציג גם אורות וגם צללים. גם דברים שליליים.

לכל מטבע יש שני צדדים. היו כאלה שאמרו בטרוניה: “למה הצגת את רחמו כמי שמרים יד על אשתו?” לפי דעתי, צריך להראות את התרבות שלנו על כּל גווניה ועל כל צדדיה. יש לתת לדור הצעיר משהו שיש בו קוקטיל של המזרח והמערב. זה לצד זה, ולא זה מוציא את זה. לשזור את החוטים וליצור רִקמה מקורית וחדשה. סגולתו של העם הזה שידע תמיד להיות מופרה ומושפע, ופה יש לנו הזדמנות נדירה. פה יש מפגש לא רק של שתי תרבויות אלא של מאה תרבויות.

האם לא הדגשת מדי בדמות מישל את הצדדים השליליים?

מישל — כאב־טיפוס של היהודי המזרחי והספרדי (לאו דווקא חלבּי) — מכריע לטובת המשפחה כאשר הערך “משפחה” בסולם הערכים שלו מתנגש עם הערכים “דת ומוסר” ו“חוק ומשפט”, שאף הם מקודשים בעיניו. הכרעה זו באה לביטוי במעשה שהוא עושה ב“כתר”. מעשה זה מאפיין אותו. זוהי קביעה של הספר ומחברו, בלי להיכּנס לשיפוט ערכי. בהתנגשות דומה בין שלושת הערכים הנ"ל היה היהודי המזרח־אירופי מכריע לטובת “דת ומוסר”, והיהודי המערב־אירופי לטובת “חוק ומשפט”.

אתה מקבל את הגישה של בן־גוריון בדבר “כור ההיתוך”?

לא. אסור לנו ללכת בכיווּן האמריקני. כור ההיתוך האמריקני לא התאים לנו. מנהיגי העם לא קלטו ולא הבינו זאת, ונעשו טעויות. אך מוטב לתקן, מוטב מאוחר מלעולם לא. תראו, משהו קורה: בשנים האחרונות אנו עולים על דרך נכונה. ומצד שני אני חרד, אני פוחד מאש זרה. ליבּינו אש בלבבות, אש של תקוה, של התלהבות. אתה מצית אש, ואתה חושב שסביבך שדה פרחים. מתברר שזהו שדה שבּו הפרחים מסתירים מאחוריהם קוצים. והכוונות הטובות ביותר עלולות לגרום לשרֵפה איומה.

לְמה אתה מתכוון?

אני מתכוון לגילויים מזיקים כמו תמ"י.

במה הנזק?

הנזק הראשון הוא קודם כל לתרבות המזרח. אנשים ידירו רגליהם ממנה. יווצר אנטגוניזם רגשי, שהוא יותר חמוּר מכל אנטגוניזם אחר. אני דואג פחות לפערים הכלכליים והחברתיים ויותר לאותה תהום, לאותם קרע ופער רגשיים. אלה הדברים החשובים והגורליים לדורות הבאים. מרגיז שדורכים על כאב אמיתי לצרכים פוליטיים ולא ישרים.

בשנים האחרונות נדמה היה שרוח אחרת נושבת ויש פתיחוּת כלפי תרבות המזרח. והנה החלו מתגלים סימנים של תוקפנות אצל כמה מן הפובליציסטים האשכנזים (דנקנר, עברון, פרויס, קניוק). איך אתה מסביר זאת?

פשוט, פנאטיות מולידה פנאטיות. מעציב אותי שדווקא יהודי המזרח, שהיו אמונים על הדרך הבינונית, על שביל הזהב, על הימנעות מקיצוניות לשמה — נגררים עתה לפנאטיות. נחום מנחם עשה כותרות סנסציוניות ואחר התברר שכוונתו להיכנס לחיים הפוליטיים. משתמשים במצוקה וכאב למען קידום אישי.

השאלה היא האם כדי להגיע לשילוב תרבותי אין צורך בכוח פוליטי?

כוח פוליטי אמיתי אינו נרכּש על־ידי קנוניות ותככים. כוח פוליטי אמיתי נשען על גרעין אידיאולוגי ועל יושר. מה עושים בתמ"י גם שמאלניים וגם ימניים? אפשר להקים תנועה על בסיס עדתי? זה גובל באבסורד.

איך נראה השילוב בין התרבויות בארץ בעיניך? שילוב של תכנים, של ערכים?

קודם כל פתיחוּת, קודם כל להכיר. דנקנר חטא בכך שלא הכיר, וגם נחום מנחם לא הכיר ואינו רוצה להכיר. משני המחנות יש קיצוניים שמקלקלים את השורה. אלה מפרנסים זה את זה.

מה דעתך על הרנסנס הספרותי שפּקד את יהדות המזרח בשנים האחרונות?

זה לא רק בספרות, זה גם בתיאטרון, במוסיקה ובכל האמנויות. יש התעוררות! אבל לא רנסנס. רנסנס משמעו החייאה של משהו שהיה. בשטחי האמנות לא יקבעו עוד ועדות מנויים וקליקות, אלא הכשרון. יהיו מחסומים ומכשולים ויהיה קשה, אבל לכשרונות האמיתיים איש לא יוכל להתנכּל. הם יפרצו ויתגברו בסופו של התהליך.

יש אור בקצה המנהרה?

יש אור ויהיה אור. אני אופטימי.

בשנה האחרונה החלה פריחה של תרבות היידיש. מה דעתך?

תרבות היידיש ותרבות הלאדינו ערכּן גדול בתולדות ישראל; אך הן בבחינת שורשים ועל כן אין מקום לדבּר על “פריחה”… שורשים אינם פורחים, הם מזינים. ואכן תרבות היידיש ותרבות הלאדינו ואחיותיהן — מזינות את התרבות העברית הנושאת פרחים ועושה פירות של ממש. התרבות העברית והלשון העברית הן היחידות ששימשו את עם ישראל כולו, על כל פזורותיו, ומכאן כוחן הנצחי ועָצמתן המלכדת. אשרינו שזכינו להתחיוּתן, לפריחתן ולפוריותן.

האם יש לספרות כוח לשנות דברים? האם יש לסדרה כמו “מישל” כוח חברתי? יכולת לשנות מציאות?

אני חושב שכּן. יש לסדרה זו השפּעה חברתית־תרבותית גדולה. אני מקבל הדים מכּל מקום. החל מ“אחוזה” ו“רחביה” ועד שכונת התקוה, המושבים והקיבוצים. אני שמח שבאמצעות הטלוויזיה הִגעתי לציבור רחב שאינו מגיע לספרים. אמרו לי פעם “כתיבתך זוקפת כפופים”. הרבה אנשים זקוקים לזקיפות קומה לא רק מבחינת המשכורת שלהם. כיצד היו מגיעים אותם כפופים, שאני מבקש לזקוף, אל הרומן שלי בלעדי הטלוויזיה? חשובה ההיכּרות של כל העם עם התרבות הזאת. הגעתי לקִרבה עם יהודי מזרח־אירופה דרך הספרות העברית שלמדתי. כשהגעתי לווארשה חשתי התרגשות כאילו אני מבקר במחוזות הילדות של פרץ וקורצ’אק ושלום־עליכם, שהפכו למחוזות הנפש שלי. לספרות יש כוח עצום.

למה רק לסופרים יוצאי המזרח מדביקים תווית עדתית כשהם מזכירים את שורשיהם, אך לעגנון או לעמוס עוז לא ידביקו תוויות של סופר אשכנזי?

במשך מאה השנים האחרונות נכתבו הרבה ספרים. זה נראה כ“ספרות עברית ישראלית”. כשמישהו כותב על קהילה שאיש לא שמע את שמה כמו חַלַבּ או בגדאד, זה משהו אחר. מיד מדביקים תווית של סופר עדתי. אני מתנגד למושג עדה. המטענים שלי הם מזרחיים, אבל לא עדתיים.

לאחרונה יצא לאור ב“יד בן צבי” ספרך על כתר ארם־צובה. להבדיל מגישתך המחקרית בספר זה, אתה מחשיד ברומן שלך את מישל כמי שגנב חלקים מן ה“כתב”. מדוע?

ברומן הבדיוני הרשיתי לעצמי ספקולציה ספרותית: על בסיס של עובדות בדוקות, פיתחתי סיפור דמיוני שהדמות הבדיונית בו היא שנטלה את מה שחסר בכתר, כשליש מדפיו. במחקר שלי התחזקה ההנחה האינטואיטיווית שלא כל מה שחסר בכתר — הושמד, ויש סיכוי למצוא מעט מן החסר. מובן שבמחקר הבאתי רק עובדות בדוקות והנחות מוסמכות. המחקר עונה על שאלות ותמיהות רבות שלראשונה נמצא להן מענה, כגון מה היו הממצאים שהניעו את פרופ' קאסוטו בזמנו לטעון שהרמב“ם לא ראה את כתר ארם־צובה אלא כתב יד אחר; וכן מה קרה לכתר באותן עשר שנים שבין הפּרעות בחַלַבּ בסוף 1943 ומכתבו של נסים בכר — האיש שצילם בסתר כמה עמודים מן הכתב בשנת 1873 ושלחם לצרפת ולאנגליה. כן מובאות עדויות ותעודות המעוררות את התקווה שעוד יימצאו כמה ממאתיים הדפים (ארבע מאוד עמודים) החסרים היום ב”כתר".

איזה גוון אתה רואה ליהדות המזרח בעיצוב חיינו כאן?

יש הבדל בין שתי היהדויות. האשכנזים חיפשו תמיד את הפעילות הציבורית, הם נהנו לבנות ארגונים וליצור תפקידים של עסקנים. היהודי הספרדי ראה במשפחתו מלכותו. הוא לא היה זקוק למחיאות כפיים של סניף המפלגה ושל הבאנקט. יש כאן מנטליות שונה. אחד הדברים שיהדות המזרח תרמה זו העצירה של התמוטטות התא המשפחתי, המאפיינת את העולם המערבי. היחס למשפחה הוא גם יהודי ביסודו וגם מזרחי ביסודו. ההשפעה המזרחית רוצה לתת למשפחה את ערכּהּ גם כמייצבת את היחיד, וגם מייצבת את החברה. במערב יש משבר עמוק. יהדות המזרח מנחילה לחברה שלנו את ההכרה שהמשפחה היציבה אינה רק מסגרת אלא גם ערך. היהדות האשכנזית — משהו נשבר בה הן מבחוץ (השואה!) והן מבפנים: הפתיחוּת היתרה לעולם המערבי. פה יש מקום לתרבות המזרח להחזיר את האיזון. יש מאבק גם על השליטה, אך עלינו ללמוד לחיות זה עם זה.

בכל פעם שהייתי נוסע לחוּ"ל היתה אמי נותנת בידי מטבע ומצַווה עלי לתת אותו לעני הראשון שאפגוֹש ברחוב בעיר אליה נסעתי. על ידי כך הפכה אותי לשליח־מצוה; ושליחי־מצוה, כידוע, אינם ניזוקים. הפעם נסעתי כשליח־מצוה לכל דבר ושמח אני לבשר כי שבתי בשלום. ארבעים יום ארכה הנסיעה. הרבה ארצות הרבה מטבעות והרבה לשונות החלפתי ־ איטלקית וצרפתית ואנגלית וספרדית ופורטוגזית ־ אך יותר מכֹּל נזדקקתי לערבית־היהודית החלבּית ששבה אלי בטבעיוּת, עסיסית כדרכה, כאילו לא עברו חמישים שנה מיום שהתנתקתי ממנה.

בראש השנה דיברתי בפני הקהילה החלבּית בסאן־פאולו, בשני בתי־הכנסת המרכזיים; בערבית, כמובן. ביום כיפור, לפני “כל נדרי”, דיברתי בבית־הכנסת החלבי בבואנוס־איירס, מקום מושבו של גדול חכמי חלבּ בדורנו חכם יצחק שחייבר – האדם היחיד היכול היום להעיד כיצד נראה הכתר למחרת הפרעות, “השרֵפות” בלשון החלבים, בסוף 1947. הנושא שהעליתי ובַקשתי לחפש בנרות דפּים אבודים, כתבי־יד נשכחים ומסמכים על הקהילה ועל הכתר ־ הפכו לשיחת היום בכל המקומות שאליהם הִגעתי. ביקשתי גם לכתוב לקרובים בקהילות קטנות ונידחות שאליהן לא הִגעתי ולא אגיע. האנשים היו משוכנעים שהנושא סגור והנה נפתח לפניהם מחדש, על כל חשיבוּתו. בני הדור השני והשלישי לא שמעו כלל על הכתר עד עתה, והם הִקיפו אותי בשאלות אחר התפילה והציפו אותי בטלפונים ובהצעות. לפני החגים ולקראתם עברתי בקהילה החלבּית הוותיקה והקטנה במילנו, בקהילה החלבית הגדולה בעולם בברוקלין (למעלה משלושים אלף נפש), בקהילה בפנמה ובזו של ריו־דה־ז’ניירו ובשיחות עם מנהיגי הקהילות ועם החכמים הובטח לי שהם יעלו בשמי את הנושא ויקראו את ה“קול קורא” בציבור בימות החגים שבהם כל אדם מישראל, לא כל שכן מארם־צובה, מגיע לבית־הכנסת. בקהילה הגדולה והמפוארת של מקסיקו (כחמישה־עשר אלף נפש) דיברתי בשלושה בתי־כנסת בערב שבת ובשבת שלפני החג. ושם ניגשו אלי אנשים מיד אחרי התפילה, הובילו אותי לבתיהם והוציאו אלי כתבי־יד נשכחים ובלויים שאיש בבית אינו יודע אפילו לקרוא בהם. את הספרים ראיתי בשבּת אחר התפילה, אך הוצרכתי לשוב למחרת לקחת אותם, מפני קדוּשת השבת.

תוך זמן קצר לא יישאר יהודי חלבּי אחד בעולם שלא יֵדע מה אנו מחפשים – דפים אבודים מן ה“כתר” – ושלא יבין מה חשיבוּת הדבר. בינתיים אנו פונים אל הרצון הטוב ופועלים בעיקר בגִזרה אחת: יהודים שיצאו מחלבּ אחר הפּרעות ואולי נטלו עִמם דפים אחדים מתוך ההפיכה, בתמימוּת; וזאת מבלי לשכוח שיש חזיתות אחרות ואפשרויות אחרות וכיווּנים אחרים שכולם ייבּדקו. נבדוק ונחקור עד שנוכל לומר במצפון שקט “עשינו כל מה שניתן לעשות!”

האדם היחיד שיכול היה בזמנו לומר “עשיתי הכל” בענין הכתר היה יצחק בן־צבי. עד יומו האחרון לא הרפה מן האמונה מן התקוה ומן העשיה לאיתור הדפים החסרים והבאתם לירושלים. לא היה לו ספק, שיש מה למצוא ושחובה לחקור ולחפש. ואכן, שלוחיו בכמה יבּשות התחילו בבדיקות וחקירות. כולן נפסקו עם פטירתו של בן־צבי.

ארבעים שנה

המסע שלי בעקבות ה“כתר” – כתר ארם־צובה – לא התחיל לפני ארבעים יום. הוא התחיל בדיוק לפני ארבעים שנה, כאשר פרעו הערבים בקהילה היהודית בחלבּ, קרעו והשליכו לארץ דפים וקונטרסים מן הכתר. השמועה הגיעה אז לארץ שה“כתר” נשרף כליל, כי כך אמרו היהודים הנותרים לשלטונות. הידיעה הזאת השפּיעה קשות על אחי יצחק ז"ל. ואני, הנער, עקבתי בכאב אחר לבטיו וייסוריו.

ארבע שנים לפני כן נשלח אחי לחלבּ על־ידי יצחק בן־צבי ופרופסור מגנס להציל את ה“כתר”. קיץ 1943. מלחמת־העולם בעיצומה. והוא נוסע פעמיים. מוכן להסתכן ולהעביר את ה“כתר” ארצה בין חפציו. מנהיגי הקהילה סירבו. באו צעירים נועזים והציעו לאחי להביא לו את ה“כתר” בגנבה. היישר לרכבת. לזאת לא הסכים. כששב וסיפר לשולחיו אמר בן־צבי: “חבל ששלחנו אדם ישר”. אחי היה שלם עם עצמו ועם החלטתו, עד ששמע שה“כתר” נשרף. אז החל להתחרט ולהרהר שמא טעה. אולם מה היה קורה, היה שב ושואל, אילו נתפתה והסכים להוציא את הכתר בגנֵבה? האם לא היו מטילים עליו את האשמה הכבדה שבגללו חרבה הקהילה?! הרי מסורת עתיקה אומרת, כי ביום שיוּצָא הכתר תחרב הקהילה. לבטים אלה ליווּ אותו, את יצחק שמוֹש, עד יומו האחרון. ואותי הם דוחפים עד היום ועד מחר.

על הדראמה הזאת שחָוויתי מקרוב בנעורי סיפרתי כבר פעמיים, בסיפור ובספר “הכתר”; אך יש לי הרגשה שטרם מיציתיה.

מאז, למרות עיסוקַי השונים והרחוקים מן הנושא, הייתי שב ומטריד כל אדם שנתמנה לראש מכון בן־צבי, לאמור: אוצר גדול נמסר לכם למשמרת, אוצר רוחני תרבותי לאומי שאין שני לו, וזה מטיל עליכם חובה לעשות לשימוּרו, להשלמת החסר בו ולהודיע טיבו ברבים. נעניתי תמיד בהבנה, אך עד כדי עשיה לא הגיעו הדברים. לפני שנים אחדות נצטרפו המקרים, ושני ידידים קרובים נתמנו האחד לראש מכון בן־צבי והאחד למנהל יד בן־צבי. אפשר שגם אלמלא הידידוּת היו אוזניהם קשובות וליבם פתוח וזרועם נטויה. מכּל מקום, החליטו נחמיה לבציון וצבי צמרת לעשות בכל שלושת התחומים הנזכרים, ולא זו בלבד אלא שהחזירו אלי את הכדור והטילו עלי את המלאכה. כך מצאתי את עצמי כותב את “הכתר – סיפורו של כתר ארם־צובה” ויוצא למסע בעקבות מאתיים הדפּים החסרים.

אינני תמים ואפילו בחלומותַי אינני מצפּה למצוא לא מאה ולא מאתיים דפים, אך אם יימצאו דפּים בודדים אומר “דיינו!” ואם לא יימצאו, לפחות אוּכל לומר: עשיתי כל מה שיכולתי לעשות.

מבט שני

היו גם כמה מטרות־מִשנה למסע ובהן הושגו כבר הישגים נכבדים והובטחו מסמכים נוספים. אחת ממטרות־המשנה מוגדרת במכתבו של שר החינוך והתרבות יצחק נבון – יוזם המסע – במלים אלה: “במסעו זה מתכוון הסופר גם להשלים את מחקרו על־ידי גביית עדויות ואיסוף תעודות הנוגעות לאוצר זה של העם היהודי”.

נשיא המדינה חיים הרצוג מתרכז במכתבו במטרה המרכזית “למצוא כמה מן הדפים החסרים בכתר ואולי גם תצלומים והעתקים מן החלקים החסרים”. ועוד נשוב אל התצלומים וההעתקים שהביאו אותי לפריס, מילנו, אוקספורד וקיימבּרידג'.

במהלך המסע נפלה לידי מצוה נוספת, מטרה חשובה כשלעצמה. לפני חודשים אחדים הִצעתי לטלוויזיה הישראלית להקדיש תכנית מיוחדת במלאת ארבעים שנה לפרעות בחלבּ ולהרפתקאות שפקדו את הכתר מאותו יום מר ונמהר. הפּוּר נפל על “מבט שני”. והבימוי הוטל על נִסים דיין. האישור לצלם משהו בחו“ל, בהזדמנות שאני כבר שם וממילא נפגש עם הנוגעים בדבר, הועבר לי טלפונית לפריס. כשיצאתי מן הארץ לא ידעתי אם התכנית אושרה, קל־וחומר צילומים בחו”ל.

על רקע מה שקורה בטלוויזיה ראויה לציוּן הזריזות והנחישוּת שגילו כל הנוגעים בדבר ובראשם מיכאל קרפּין. בניצוחו של יואב טוקר יצאנו, בלי התראה מוקדמת, וצילמנו את ספריית ה“אליאנס” ואת ארכיוניו, שבהם נתגלה מכתב המספּר על צילומים והעתקים שנעשו מן הכתר בגנֵבה בשנת 1873. שוחחנו אל מול המצלמות עם הספרנית ועם מנהל הארכיון על הסיכויים למצוא את מה שנשלח אז מחלבּ לפריס והמשיך בדרכו (?) אל פרופסור ויקס באוקספורד. משם נסענו אל ביתה של אלווירה נחמד, בתו של ראש קהילת חלבּ רַחמו נחמד, האיש שהכריע נגד הוצאת הכתר מן העיר ב־1943, ושמענו מפיה ומפי בִּתהּ על אירועי ה־1 בדצמבר 1947 – הלילה שבּוֹ ברח מנהיג הקהילה מביתו המותקף בידי ההמון והִציל את נפשו ואת ביתו. במהלך השיחה התברר שאלווירה למדה בכיתה אחת עם אחי שנים רבות. היא הוציאה מן הארון רִקמה יפהפיה – כולה חוטי כסף וזהב – מעשה־ידי אבי ז"ל.

גם בניו־יורק עשינו צילומים עם הצוות של נסים משעל. ריאיינתי את רבּהּ הקשיש של יהדות סוריה בארה"ב חכם יעקב קצין, את הרב אברהם הכט – הרועה הרוחני של קהילת ברוקלין, את הסופר ג’וזף סיטון שכּתב שני ספרים על החלבּים בברוקלין ואת אלמנתו של מורד פחאם – האיש שהוציא את הכתר מסוריה ב־1957 והביאוֹ לארץ. היא סיפרה איך עטפה בסדינים את הכתר והכניסה אותו למכונת כביסה קטנה שהונחה בתחתיתו של ארגז מטען, איך עברו את הגבול וכו'. את הגברת פחאם ואת שני בניה שלפנו ממסיבת ברית־מילה של נין שלה. הראיון המעניין ביותר היה עם מרי הדָייה. היא הראתה לנו את המגֵרה אשר בה היה מונח דף מן הכתר במשך 34 שנים, אותו דף שהגיע לידינו בסוף 1981. זהו דף מסֵפר דברי הימים. בן אחותה של הישישה (עדות מפיו הוקלטה בנפרד) הרים אותו מרִצפת בית־הכנסת הקדמון, מבּין קרעים רבים של ספרי תורה וספרי קודש, והביא אותו לאִמו, למחרת “השרֵפות”. גברת הדייה, שהיתה כבר מבוססת בברוקלין, שמעה מה שקרה בחלבּ ושלחה כרטיסים לאחותה ומשפחתה לבוא להתישב בברוקלין. ומה יכלה האחות להביא לאחותה מתנה נאותה, אם לא אותו דף מקודש שישמור על בֵּיתהּ מכל רע. כך היה מונח אותו דף כקמיע שאין לו הופכין. שאלתי את האשה אם ידעה מה היא מחזיקה במגֵרת השִדה. תחילה ידעה רק שזה דף מספר קדוש. עם פטירת בעלה בא הרב הראשי לנחם אבלים. הראתה לו את הדף. אמר לה שזה דף מן הכתר הקדוש ויש להשיבו למקומו בירושלים. שש שנים עברו מאותו יום עד שהזדמן לה לנסוע לירושלים. כשהגיעה לירושלים לא ידעה למי לגשת. השאירה את הדף בידי בת אחותה. זו שמרה את הדף חודשים אחדים, עד שהתפנתה לשאול ולברר לאן ולמי יש להביאוֹ.

עדות מכּלי ראשון

גוּלת הכותרת של הראיונות היה צריך להיות ראיון עם הרב שחייבר בבואנוס־ איירס. אך כיוָן שאין לנו שם כַּתב וצוות הדבר לא אוּשר. הסתפקתי אפוא בראיון בן שעה וחצי שהקלטתי על רשמקול. חכם שחייבר היה בחלבּ ביום הפרעות, ראה את הכתר בעיניו למחרת היום, יודע למי נמסר והיכן הוסתר בשלב הראשון והוא האיש שהבהיר לנשיא בן־צבי במכתב מפוֹרט (ראה ספרי “הכתר” עמוד 35) מה היה ידוע בחלב על הכתר ומה נעשה בו. מה שניתן לפרסום משׂיחתנו יפוּרסם בקרוב במלואו. חכם שחייבר הבטיח להוציא קול קורא שיעזור לנו בחיפושינו. הוא מכהן היום כרועֶה רוחני של הקהילה החלבית השניה בגודלה (למעלה מעשרים אלף נפש) ומקרין מרוחו ומסמכותו על כל קהילות אר"ץ בעולם. השיחה אִתו התפרסה על נושאים רבים וחשובים כגון הגדרת “העיון החלבי”, המנהגים וההלכות המייחדים את העדה החלבית וכיוצא באלה.

מסמכים – יוֹק

אשר למסמכים, הגיעו לידי והובטח לשלוח לי תצלומים של כמה מסמכים מעניינים. אולי בשטח זה גדולה האכזבה ומעטה התקוה. מפי בניו של רחמו נחמד בבואנוס־איירס שמעתי על מעשים נאים של האבא הנערץ, כגון שהיה מסבּסד את הבשר הכשר, שלא יבוא שום יהודי לידי עבֵרה מחמת חסרון כיס; וכגון שהיה מוציא את כל האסירים היהודים מבתי־הסוהר ערב פסח וערב יום כיפור, בערְבות כספית אישית שלו. שמעתי גם מעשיות כיצד היו השליטים התורכים באים לבקש ממנו עצה וכיצד ניהל את סוכנויות “של” ו“שמן” וְסָחַר עם ארבע יבּשות. אולם תעודות או מסמכים או מכתבים – יוֹק! “אולי נשארו בחלבּ. אך ספק אם יש אצלנו מי ששומר דברים כאלה. ניירות!”

בפנמה נפגשתי עם עזרא אַזרַק, הנציג האחרון של יהודי סוריה בפרלמנט הסורי, בשנות הארבעים. הוא עזב את העיר בניחותא, לפני הפּרעות, לאחר שהתחילו להציק לו בטענה שהוא משרת את הציונים. הוא נפצע בהתנקשות של לאומנים סורים ברכבת בּהּ נסע. בא לארץ לניתוח, ומכאן התעורר החשד נגדו. הוא זוכר שניסה לתמוך בבקשתו של אחי יצחק – ידיד נעוּרים שלו – להוציא את הכתר ארצה ולהצילו, אך רחמו נחמד התעקש וכולם אמרו הן אחריו. ישבו סביבו אשתו בנותיו ונכדיו, שהזכירו לו דברים שסיפר להם בטרם ירדה עליו הזִקנה. הוא נזכר במעומעם. כשהגעתי לשאלה העִיקרית “היכן אותם נאומים שנאמת ב’מג’לס' הסורי? היכן כתב המינוי שלך לפרלמנט? היכן חליפת המכתבים שלך?” היתה התשובה קצרה: אינני יודע. לא שמרתי דבר. וכאן גם אשתו גם בני משפחתו לא יכלו להועיל. במקום מסמכים ותעודות קיבלתי שוב מעמוּל וע’רייבּה וכעכים מסוּמסמים – תקרובת חלבּית קלאסית שלא נס לֵחָהּ. מסמכים לא קיבלתי.

ואלה רק דוגמאות אופייניות. מכל מקום, אם יש איזשהו סיכוי להציל מסמכים כלשהם – זוהי השעה האחרונה. את זאת ניסיתי להחדיר באזנֵי שומעַי. אם יהיו תוצאות, ימים יגידו.

טיפול מתמשך

בכל תשע הערים אשר בהן ביקרתי העמידו השגרירויות והקונסוליות אדם לימיני, שסייע בהכנת הביקור ויישאר איש הקשר שלי עם המנהיגים המקומיים של הקהילות ועם האנשים והמוסדות שאִתם התחלתי במגעים. המלאכה תימשך אפוא בידיהם הנאמנות של רבים וטובים, שגם אם לא אנקוב בשמותיהם הריהם ידועים לכל הנוגע בדבר ותודתי נתונה להם מקרב לב. בכמה ערים השׂכילו מארחַי לרתום יהודים מקומיים וישראלים שסייעו לי בעצה ובתחבורה ובכל מה שנדרש. גם להם שלוחה בזה התודה.

מצאתי שלושה מבּני כיתתי ב“כֻּתאבּ” של מסיה פרג' בחלבּ, שלושה שלא ראיתי חמישים שנה ומעלה. האחד – רב באמריקה המרכזית, השני – גדול תעשייני הפלסטיק באמריקה הדרוֹמית, השלישי – מנהל “אמריקן אקספרס” בבירה גדולה. מובן מאליו שאנשים אלה נרתמו לעזור במלוא יכולתם. נעזרתי ברבים אחרים שלמדו בזמנם עם אַחַי. כמה ישישים נזכרו בגעגועים בימים שבהם התמרדו, בהנהגתו של אחִי יצחק, נגד הזקנים השמרנים ששלטו בקהילה. שׂיא הצלחתם של הצעירים הללו היה הכנסתו של אזרק הנ“ל כציר בפרלמנט במקום הגביר הכּל־יכול רחמו נחמד. צעירי מפא”י דארם־צובה.

מיהו חלבּי

המכנה המשותף לכל הקהילות הללו, שבהן ביקרתי, הוא מערכת חינוך מעולה העומדת כבסיס של מִבנה חברתי בדלני איתן; ושני אלה מצליחים לעצור את ההתבוללות המשתוללת בחברה היהודית סביבם. נישואי תערובת הם מקרים נדירים ומפוּרסמים, ובנקודות התוּרפה מגיעה ההתבוללות ל־2%. לעומת זאת הולך וגדל מספר נישואי ה“תערוֹבת” עם אחֵינו האשכנזים, התורכים, הדמשקאים וכיוצא באלה. לכל קהילה לא רק בתי־ספר ובתי־כנסת נפרדים אלא גם עיירות נופש ומרכזי ספורט ובילוי משלה. כדי שלא יתחכּכו הצעירים והצעירות בגורמים לא רצויים. בעזרת הממון הרב המוזרם למערכות מתוּחכּמות אלה, ובעזרת השם – יש תוצאות.

נקודות התורפה: משחקי קלפים כבילוי עיקרי, אצל רבים מדי יום ביומו; מיעוט קטן, אפילו בדור הצעיר, יודע ליהָנות מקריאת ספר, מתיאטרון, מקונצרט, ממוזיאון; נטיה גוברת להעדפת הביזנס על הכל, גם על־ידי יחידים אנשי תרבות ואנשי רוח, התוֹלים במסגרת על הקיר תעודות רופא וארכיטקט ורב ומנתח ופונים למסחר וכספים. הנקודה האחרונה מדאיגה במיוחד, שכּן מוּפר האיזון בין קמח לתורה, איזון שאיפיין את הקהילה הזאת ונתן לה את ייחודה ואת עָצמתה.

ברוב הקהילות הללו, השומרות בקנאוּת על חלבּיותן, מרבית המורים ומנהלי בתי־הספר, הרבנים והחזנים אינם חלבּים. אני אינני רואה בכך שום פגם, אך זהו סימפטום ברור לאותה תופעה של בריחה מן התורה אל הקמח, הן על־ידי אלה שלמדו תורה וזנָחוה והן על־ידי אלה שלא טרחו לבזבז את זמנם על מה שאין כסף טוב בצִדו. ואני יודע ועֵד שבדורות הקודמים היה נשמר האיזון בין סוחרים לבין תלמידי־חכמים, גם במישור המשפחתי וגם במישור הקהילתי; בן אחד לפרנסה ובן אחד לתהילה; וכשם שתהילתו של זה אופפת את אחיו ומשפחתו, כך הכנסתו של זה זוקפת את אחיו ובני ביתו. כך היו הדברים לא רק בחלבּ גופה, אלא גם בבנותיה שצמחו במאה ה־19 במצרים, במילנו, בפריס ובמנצ’סטר, ובראשית המאה העשרים בניו־יורק, בואנוס־איירס, מקסיקו, סן־פאולו, ריו, פנמה, קָרַקס ועוד.

מעבר למכנה המשותף, המבוסס על האקסיומה שמי שנולד לחלבּי לעולם יהיה חלבּי, גם אם הוא דור שלישי ורביעי באמריקה, וכשם שמחויב הוא בקריאת עברית של סידור צריך הוא לדעת ערבית של ברכוֹת ונימוסים ומַטעמים – אפשר למצוא הבדלים ניכּרים בין קהילה לקהילה. זו חכם סמכותי בראשה, וזו גביר סמכותי בראשה והוא מזמין לעירו חכמים צייתנים שאין בלבם שאפתנות לשׂררה; זו משקיעה סכומי עתֵק בברֵכות שחיה ומִתקני ספורט, וזו משקיעה בבית־מדרש; זו שותפה במפעלי תרבות וספורט עם שאר קהילות יהודיות שבעיר, וזו עושה שבת וסאוּנה לעצמה; זו מזדקנת ומידללת ונבלעת בשכנותיה (מילנו), וזו מתעצמת ושולחת קנוקנות ולויינים (ניו יורק); זו מסוכסכת מבּפנים ומרכלת על מנהיגיה, וזו מלוכדת ונגידיה מעבירים כוחם וסמכותם בירושה; זו רוּבה יוצאי בחסיתא שהגיעו בחוסר כל והתעשרו בזיעת אפיהם, וזו מרביתה אצוּלת חלבּ, צאצָאי עשרים החמולות העשירות והמכובדות. אלה דברים שעין זר לא תראה ואוזנו לא תשמע.

אחד מן השלושה שלמדו אִתי בכיתה א' בחלב בשנות השלושים, ליווה אותי ואת בנו יחד לנמל־התעופה. לפני שנפרד מבּנו שנסע למרחקים, נתן בידו ארבעה שטרות של דולר – שטר לכל עיר בה יחנה. “ככה הוא עושה אותי לשליח מצוה”, אמר לי הצעיר, בעברית צחה. “אני יודע”, אמרתי לו.

אתם רשאים לצחוק. אני לא צחקתי. צוחק מי שצוחק אחרון.

מילנו

תשע ערים בארבעים יום. ארבעה ימים בעיר בממוצע, אחר ניכּוי הטיסות. זמן קצר מדי, מוכתב הן על־ידי התקציב הן על־ידי ההכרח להתחיל בספטמבר (באוגוסט אירופה כולה בחופשה) ולהגיע לתחנה האחרונה ערב יום כיפור, כדי לתפוס את כל הקהל בכל הקהילות בחגים. בארבעה ימים ניתן, לכל היותר, להעיר ולעורר, להניע ולהתניע, לזרוֹע – אך כמובן לא לקצור.

תחנה ראשונה ־ מילנו. עיר תוססת וצוהלת, מטוּפחת ומתפתחת בקצב מסחרר. עיר מסחר ותעשיה ובנקאות, מטרופולין של אופנה. וכיוָן שהתחילה בכך מזמן – מרכז משיכה ליהודים חלבּים עוד בסוף המאה הקודמת. פעם היתה במילנו אחת הקהילות החלביות החשובות. מאז מלחמת־העולם השניה המשיכו מרבית החלבּים את דרכם ממנה והלאה, אל ארצות אמריקה. כיום מספרם כאלפיים, לכל היותר.

הגעתי למילנו באחד בספטמבר. הקונסול דניאל גל קיבל את פני בנמל־התעופה. הוגשה לי כל עזרה שביקשתי. רק דבר אחד גרם לי דאגה: היהודים “שלי”, מסתבר, עדיין נופשים במונטה־קרלו. כמה טלפונים בו־במקום, בצרפתית שגלשה בטבעיוּת לערבית, הבהירו להם שזמני קצר והבהילו אותם לדרך למחרת היום. המרחק קצר.

שלושה דברים הביאו אותי למילנו. האחד, בקשה לרבנים ולמנהיגים להעלות את נושא הכתר בחגים. השני, נסיון לאתר את עזבונו (בעיקר הקורספונדנציה) של רחמוֹ נחמד, ראש הקהילה הכּל־יכול, שבּרח מחלב למילנו (דרך בֵּירוּת) ובה נפטר ונקבר. השלישי, הסיכוי לאתֵר בעזרת אמיליוֹ פיצ’וטו ־ הגניאלוג היחיד של משפחות פיצ’וטו – את צאצָאי לֶלִיוֹ (הלל) פיצ’וטו, שנסע ב־1873 מחלבּ לפריס ועִמו “העתקי הכתרים”.

הרב חדאד, רבּהּ של הקהילה הסורית, המתפללת בקומה התחתונה של בית־הכנסת היפה, טרם שב מחופשה בצרפת. נפגשתי אפוא לשיחה ארוכה ונעימה עם הרב הראשי יוסף לאראס ועם מזכיר הקהילה רפאל דונאטי והובטח לי שהם ידברו עם הרב חדאד. לאחר שהגיע ליאון בּטֶש ממונטה־קרלו, הייתי כבר סמוך ובטוח שדברִי יישמע לא רק בבית־הכנסת אלא גם במועדונים שבהם מתפללים אנ"ש בחגים.

יש לקהילה ארכיון מסודר, אך אין בו שום מסמך (דברי המזכיר) של הקהילה החלבּית הוותיקה. אין יודעים דבר על התכתבויות או עזבון של רחמו נחמד. אילו היה לי זמן הייתי בודק בעצמי. מנסיוני למדתי לא לקבּל “אין” כתשובה.

משפחת פיצ’וטו משפחה מכובדת, עשירה וענֵפה. מוצאה מליווֹרנוֹ, מרכּזהּ בחלבּ וצאצאיה פזורים היום בחמש יבשות. אחד ממייסדיה היה הלל, והוא הוריש את שמו לנכדיו ולנכדי נכדיו. אלמלא אמיליו הייתי אומר נואש מול עשרות הדפים, מטר וחצי אורך כל דף, המלאים פיצ’וטו ומנומרים בהִלֵלים למכביר. התאריך המדויק של המסע מחלבּ לפריס צימצם את המועמדים לשלושה, ולכל אחד מהם נכדים ונינים שעודם בחיים. אמיליו, שאתו ביליתי שעות ארוכות, הבטיח להתקשר עם כולם בשמי ולמען הכתר, ש“העתקו” מונח אולי באיזו פינה, מבלי שמחזיקיו יודעים את ערכּוֹ.

מי שבּא למילנו ולא טרח לעלות אל גג הדוּאוֹמוֹ, לא ראה הדרת קודש חצובה וטבועה באבן. טיילתי למעלה, בינות למלאכים ולפיתוחי הצריחים המחוּדדים כלפי מעלה, והירהרתי ב…ביאליק. נפלאות דרכי האסוסיאציה. “להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל…” – נתדקלמו בראשי שורות הפתיחה של “הלכה ואגדה”, כאילו רק תמול־שלשום למדתי אותן בגימנסיה “הרצליה”, בשיעוריו של דוד שמעונוביץ'. במאמר זה נתוודעתי לראשונה ל“דוֹם המילאני”, כלשונו של ביאליק. לעבודת האמנים שחצבו את היופי ההרמוני הזה באבן קורא ביאליק “מלאכת שמים”. במרכאות. אין ספק שביאליק היה כאן וראה את הדוּאוֹמוֹ בכל הדרו. האם עלה לגג? האם היתה כבר אז מעלית? וכמה זמן נותר לי עד הפגישה הבאה? אלו שאלות שאדם שואל את עצמו על גגהּ הנהדר של אחת הקתדרלות היפות בעולם. במילנו.

פריס

התחנה השניה – פריס. לכאן הביאו אותי ארכיוני ה“אליאנס” (כי"ח), ולא בפעם הראשונה. לפני שנים מצאתי כאן את המפתח לאחת התעלומות סביב הכתר. כיצד מתי ובידי מי צולם כתר זה שנאסר באיסור חמוּר לצלמו. מצאתי מכתב בכתב ידו ובחתימתו של המנהל הראשון של בית־ספר האליאנס בחלבּ, נסים בכר הידוע, ובו נאמר: “בוודאי כבר קיבלת, אדוני, את המכתב ואת העתקי הכתרים, שהיה לי הכבוד לשלוח לך באמצעות האדון לליו פיצ’וטו. אני שולח לך בזה ארבעה תצלומים של כתב־היד המפורסם העתיק ביותר. – – – הדבר לא נעשה בלא קשיים – – – אני עצמי השגתי את התצלומים מן המקור…” וכו'.

המכתב מופנה אל “מסיה” – אדוני, מישהו מעליו במרכז האליאנס בפריס. אחד מארבעת התצלומים הנזכרים פורסם ארבע־עשרה שנה אחרי המכתב הזה, בשנת 1887, בפתח ספרו של ויליאם ויקס, חוקר מקרא כומר ופרופסור באוקספורד. בספרו הוא מציין שאת התצלום הנדיר הוא קיבל מידידו איזידור לב (Loeb) בפריס. כיוָן שאיזידור לב היה באותה עת, ולאורך שנות דור, המזכ“ל של האליאנס בפריס, מתבקשת המסקנה שאליו שלח בכר את התצלומים ואת העתקי הכתרים. הווי אומר, שלושה תצלומים עלומים וחשובים (מן התורה, שאינה בידינו!) ו”העתקי הכתרים" מצויים בעזבונו של איזידור לב או בעזבונו של ויקס. בארכיוני האליאנס חיפשתי בעבר ולא מצאתים.

עד כאן דברים שידעתי בטרם בואי הפעם לפריס. הפעם באתי עם ספק אם אמנם איזידור לב הוא האיש שאליו כתב בכר. שכּן את מכתבו מסיים בכר בדרישת שלום לרעייתו ובניו של הנמען; ומה לעשות שבחקירותי נמצא שאיזידור לב נפטר ערירי?!

מצד אחד אני ממשיך בחיפוש אחר עזבונו של לב, אך מצד שני ניסיתי בפריס למצוא מי עוד יכול היה להיות האיש שאליו שלח בכר מה ששלח. החשד נפל על בּיגאר (Bigart), שהיה סגנו של לב בתפקיד הרם, ולימים יורשו. אלא שהתברר כי ביגאר היה בשעת מעשה בן שמונה־עשרה שנה, ו“מועמדוּתו” ירדה מן הפרק.

לשאלה היכן עזבונו של לב, לרבות ספרייתוֹ הגדולה, לא מצאתי תשובה. אנשי האליאנס אף הם תוהים. לדבריהם נעשו מאמצים לאתֵר אוצרות אלה החשובים גם להם, ולא העלו דבר.

אני ממשיך אפוא לחפש: אישיות אחרת שאליה יכול היה מכתבו של בכר להישלח; עזבונו של לב (אפשר שדרישת השלום אינה אלא מִלות נימוסין בעלמא, ולא ידע בכר שהאיש רווק); עזבונו של ויקס, שמא כל ארבע התמונות הגיעו לידיו ואולי אף “העתקי הכתרים”, שכּן הוא מזכיר שקיבל מפריס את “קונטרסי המסורה”.

החיפושים אחר ויקס ועזבונו הביאו אותי ללונדון, אך לא לפני שראיתי בשבת את המוזיאון החדש של פריס, פנינה יפהפיה בעיר זו שכּוּלה מחרוזת פנינים. חלל ענק של מבנה עתיק שנבנה כתחנת־רכבת בלב העיר, לחוף הסֶין, נתמלא באוסף עשיר נדיר ומרשים של פיסול, ציור, רישום וריהוט שנגדש במשך דורות במחסני הלוּבר. וכל זאת בתצוגה נאה, הרמונית ופוּנקציונלית, חדישה מבּלי להפגין חדשנוּת לשמה (פומפידו). מוּזֶה ד’אורסיי, על שם תחנת־הרכבת שהיתה, כשם שתיאטרונו של ז’אן לואי בָּארו ששכן פה בשנות השבעים נקרא תיאַטר ד’אורסיי. הפעם זהו פתרון של קבע לתחנה ענקית שהרכבות חדלו להגיע אליה; עכשיו מגיעות רכבות של התחתית, עמוסות תיירים, היישר אל פתח המוזיאון שכּל פריס גאה בו, כשם שהיא גאה בקודמו מוזיאון פיקסו בהוֹטל סאלֶה.

אמרתי למלווי, נראה שנלמדו לִקחי מרכז פומפידו על שגיונותיו וצעקנוּתו. אמרו לי, ומה עשו לחצר המלכותית של פאלֶה רוּאייאל ראית? הלכתי לראות. בחצר ההדורה וההרמונית, בואכה גנים ומזרקות המשרים שלוָה ורוגע שלא מן העולם הזה, ניתנה יד חופשית לפַּסל דניאל בורן (Buren) והוא הִציב יער מטורף של עמודים מפוספסים, בגבהים שונים, מלוא כל החצר כבודו. חשבתי איך תיראה מלכת בריטניה בג’ינס ובתסרוקת פּאנק. מקוֹמֵם. ומעניין. בהחלט כדאי לראות. הכּניסה מכיכר קוֹלֶט, מימין לכניסה אל הקומדי פראנסֶז.

לונדון

לא עבר שבוע מיום צאתי ממעין־ברוך ואני כבר בלונדון. לערי אירופה הקציתי פחות מן הממוצע, לטובת דרום־אמריקה שבסוף המסע. את לונדון לא ראיתי, כי יום אחד יצאתי ממנה לאוקספורד ויום שני יצאתי לקמבּרידג' ושבתי לאחר חשכה. יצאתי משם בתחושה שאני הישראלי הראשון שהיה שלושה ימים בלונדון ולא דרכה רגלו בהרוד’ס, בסלפרידג’ס ובמרכּס־אנד־ספנסר. לעומת זאת על תיאטרון לא ויתרתי והצגת התיאטרון המלכותי השקספירי “קשרים מסוכנים” מומלצת בכל פה. א־פרופו פֶּה, גם מסעדת פיירוז הלבנונית, סמוך למרבּל־ארץ', זכורה לטוב.

כאמור, כמעט לא ראיתי את לונדון, אך מן המעט שראיתי יש לי רושם חזק־מטושטש שהעיר הזאת נמצאת תחת כיבוש ערבי. היא נכבשה כנראה בימי אחת משביתות הטלוויזיה וזו הסיבה שלא נודע לי על כך לפני בואי לעיר. ניסיתי למצוא איזה אנגלי לשאול אותו אם להם לאנגלים ידוע הדבר, אך כל אדם שאליו פניתי – במלון, בחנות, במסעדה, בבנק – היה הודי או פקיסטני.

לאוקספורד נסעתי עם יעל רובינשטיין, יועצת לעניני הסברה בשגרירות שלנו. לקמברידג' לא יכלה יעל לנסוע, אך היא השׂכּילה למצוא לי מלווה, שהעמיד את עצמו את רִכבו ואת עצתו הטובה לרשות הנושא הקרוב ללבו; רם ארזי, מנהל “סולל־בונה”. יצאנו לחפש את עקבותיו ואת עזבונו של ויליאם ויקס בשתי הערים הקסומות הללו, שהמאה העשרים לא הצליחה לעכור את שלוותן האקדמית. אפילו כיכר השוק בערים אלו שונה בתכלית, שלא לדבּר על חנויות הספרים, קל־וחומר הספריות האוניברסיטאיות. מצאנו שויקס נולד ב־1817, התחתן רק בגיל 70 עם אליס בנוול בעיירה וודפילד (מכאן סבירוּת גבוהה שאין לו צאצאים), למד בקמברידג‘, לימד באוקספורד ובקנדה (!), שב לאנגליה ונפטר בגיל 86 בניוברי. הִגענו אל כל המקומות הנזכרים (חוץ מקנדה, כמובן), מצאנו בארכיון בקמברידג’ שני מכתבים שלו, בכתב ידו, אך אין בהם חשיבוּת לעניננו. הגענו למקום שבּוֹ עמד הבית אשר בו הוא נפטר. השכנים הִפנו אותנו אל רווקה זקנה, ספרנית בדימוס “היחידה שיכולה לדעת משהו עליו”, אך היא לא היתה בבית. את משפחת אשתו לא הצלחנו לאתר. לעומת זאת, שמו של ויקס מופיע בכל הקטלוגים ובארכיונים של שתי האוניברסיטאות היוּקרתיות. רצנו קילומטרים במסדרונות של הספריה הבודליאנית והִגענו למסקנה שבריצה לא מגיעים לשום מקום. דרושה חקירה שיטתית ממושכת אם רוצים להגיע לתוצאות. הספרן בדימוס של המחלקה העברית בבודליאן ריפה מעט את ידינו. לדבריו, הוא ניסה במשך עשר שנים ולא הצליח לעלות על עקבותיו של ויקס. נזכרתי מה אמרו לי בארץ על רשימותיו של קאסוטו – שלושים שנה ניסו למצוא אותן וחבל שאאבד את זמני לריק – ובסוף מצאנו את כולן, והתעודדתי. נעזרנו באוקספורד בריצ’ארד ג’אד, המנהל החדש של המחלקה העברית בספריה, ובקמברידג' בד"ר רייף, מנהל הגניזה הקהירית. הקדשתי שעה־שעתיים לעיון בגניזה הקהירית, החוגגת 90 שנה לגילויהּ, ולא יכולתי שלא להרהר באפשרות שגניזה דומה מחכה לגואלה בעיר שבּהּ נולדתי. תשעים שנות מחקר ועדיין היד נטויה. עדיין לא נקראו כל מאתיים אלף המסמכים והקרעים שנמצאו בבית־כנסת אחד בקהיר.

אם נכנסתי לספריות ולארכיונים הללו מלא סקרנות ותקוה, יצאתי מהן משולהב מן האפשרויות הגלומות בעבודה שיטתית ויסודית של חיפושים אחר אוצרותיה של ארם־צובה והצלתם בעוד מועד.

גם בפריס גם בלונדון ניסיתי לעניין ראשי מוסדות יהודיים מקומיים בנושא חיפושַׂי וביקשתי מהם למצוא סטודנט רציני שיקדיש כמה שבועות להמשך החיפוש שבּוֹ התחלתי. אם הצלחתי להצית בהם את הסקרנות עד כדי עשייה – ימים יגידו. עד כאן על תשעה ימים באירופה.

ברוקלין

ידוע לכל, כי בניו יורק יושבת הקהילה היהודית הגדולה בעולם. בפלאטבוש אשר בברוקלין, בפאתי העיר ניו יורק, משגשגת הקהילה החלבּית הגדולה בעולם. הקהילה מאורגנת, מלוכדת ופעילה. בתי־כנסת, בתי־ספר, מרכז קהילתי מפואר, הוצאה לאור של ספרי קודש, ולהבדיל, גם מועדוני קלפים. היום אפשר כבר לדבּר על קהילת ברוקלין ובנותיה; בת אחת סמוכה אל האם, הלא היא עיירת הנופש דיל במדינת ניו־ג’רסי, שבה יש לכל משפחה (כמעט) מברוקלין בית קַיִט, אם דירה בקונדומיניום ואם וילה מפוארת עם ברֵכת שחיה ומגרש טניס וסאונה ומה־לא; בנות אחרות גדֵלות ומתפתחות הרחק משם בחוף המערבי, בעיקר בלוס־אנג’לס ובסיאטל.

עדיין יש בה בניו יורק יהודים חלבּים מן הדור הישן המזמינים אותך לשוֹ־רוּם של המפעל שלהם בלב מנהטן ומוציאים מארון אחד שמלות מלמלה ומארון שני, באותו חדר, מחזורים לראש השנה וליום כיפור בנוסח ארם־צובה, ספרי פיוטים או “ספר באר יצחק” שהוציאו לאור בשנים האחרונות – ומתגאים בידענוּתם במקורות. אלה הולכים ומתמעטים, בדרך הטבע. הדור השני והשלישי אינו פונה לא לתורה ולא להוראה ולא לעניני ציבור. המוֹרים, החזנים, מנהלי המרכז הקהילתי ומפעיליו, ואפילו חלק מן הרבנים אינם מבני העדה. הבנים פונים ברוּבּם לעסקים – כספים, מסחר, ייצור – ובחלקם הקטן למקצועות חופשיים: רפואה, משפטים ומעט אמנות. האחרונים מתרחקים, פיסית ונפשית, מן הקהילה ומפּעילויותיה. הקשר היחיד שלהם אליה הוא משפחתי, וזה מתרופף עם השנים. הנישואים עדיין רובם בתוך העדה, אך האחוז הולך ופוחת משָׁנה לשנה; ומשנה לשנה מתגלים סדקים בחומה, כגון סמים וכגון נישואי תערובת והתבוללוּת. אם נשווה גילויים אלה לדור הקודם, יהיה מקום לדאגה. אם נשווה אותם לסביבה היהודית, אפילו זו שמעבר לכביש, נתעודד. כשני אחוזים התבוללות בקהילה החלבית, לעומת ארבעים אחוזים ומעלה בקהילה היהודית בכלל. אמת, ישנה עוד עדה בברוקלין היכולה להתגאות בהישג דומה – העדה החסידית, על כל חלקיה; אולם זו מגיעה לתוצאות הרצויות באמצעות חומות פיסיות של לבוש שחור ופֵאות והינזרוּת מטלוויזיה רדיו ובילויים, ואילו החלבּים מעורבים בחברה מסביב, נראים ומתנהגים כמוֹתהּ ונוטלים מהנאות החיים מנה גדושה, בלי עין הרע.

שואלים אותי כיצד זה חלבּים אלה, שבכל מקום בעולם מסתגרים ומתבדלים, בארץ־ישראל אינם מובדלים ואינם מתבלטים כעדה, וכל אחד ואחד מהם נמזג ונבלע בחוג החברתי שאליו הביאוהו מקצועו כשרונו או סביבתו. התשובה פשוטה. יהודי שבּא מחלבּ למקסיקו או לברזיל למשל, מעולם לא חלם ולא ניסה להיות מקסיקני או ברזיליאני לכל דבר. הוא חיפש ארץ מחיה ולא ארץ מולדת. החלבּי שבא לארץ ביקש להיות ישראלי לכל דבר ובמהירות, תוך כדי תרומת ייחודו לפסיפס הלאומי המתהווה. החלבּי שהגיע לארה“ב נמצא בין זה לזה, וטרם הכריע אם חלום חייו להיות אמריקאי, אם רואה הוא באמריקה הפלוּרליסטית את מולדתו. זו השאלה הגדולה העומדת בפני הדור הצעיר כאן. כושר העיכול המסחרר של ארה”ב מפתה; חומות פיסיות לא הקימו האבות המייסדים של הקהילה; המפגש עם בני המין השני בקמפוס משכּר; על כלוב הזהב שהכינו ההורים חבל לוותר; מה עושים?

מי שירצה לדעת יותר על יהדות חלבּ בברוקלין, לרשותו שני ספרים עבי־כרס פרי עטו של ג’וזף סיטון, יהודי כבן שמונים שצמח בקהילה, ובהם סיפוריהן המפורטים של כמה עשרות משפחות, כפי שהוקלטו מפיהם. הספר השני ראה אור בעת ביקורי בעיר.

מניו יורק הבאתי אִתי ספרי תורה שניצלו מן הפרעות בחלב ב־1947; בעצם שרידים חרוכים של ספרי תורה. האחד נכתב כנראה במאה השבע־עשרה על גוויל ושרדו ממנו ספר דברים וקטע מספר ויקרא. השני נכתב מאוחר יותר ואף הוא על גוויל, ושרדו ממנו מרבית פרקי בראשית. השלישי כתוב על קלף ומכיל פרקים אחדים מספר ויקרא; אפשר שהיה בתהליך כתיבה שלא נסתיים, כיוון שבכל מקום שצריך להיכתב השם המפורש הושאר מקום ריק (עד לאחר טבילה מטהרת של הסופר), ואפשר שזהו תרגיל של סופר סת"ם מתחיל. השרידים של שלושת ספרי התורה החרוכים הללו – זכר לפרעות ולחורבן הקהילה – נמסרו למכון בן־צבי.

נוסף על הפגישות הרבות עם המנהיגוּת המקומית, ראיונות ועדויות בקשר לכתר, זומנה לי פגישה עם פרופסור גריגוריאן, נשיא הספריה הציבורית של ניו־יורק. New־York Public Library זהו הבנין המרשים המתנשא מעל השדרה החמישית סמוך לרחוב 42. בבנין זה, באולם המרכזי, תתקיים בנובמבר 1988 תערוכה בינלאומית של כתבי־יד עבריים. אין ספק שתהיה זו חגיגה גדולה ליהודי ניו יורק. אפשר שהתערוכה תנדוֹד מניו יורק לערים גדולות אחרות. פרופסור גריגוריאן, ששמע על ספרי “הכתר” וראה אותו (הוא אינו קורא עברית), ולנרד גולד, מנהל המחלקה היהודית בספריה היוּקרתית הזאת, הפצירו בי לעשות הכל שספרי יהיה מוכן בתרגום אנגלי לתערוכה. לצערי, לא נמצא עדיין מי שיָרים את הכפפה.

מקסיקו

מניו יורק יצאתי למקסיקו. אל העיר הזאת היגרו שני אחי הגדולים ז"ל, עוד בטרם נולדתי, יחד עם מרבית דודי ודודותי מצד אמא. הבנים הנכדים והנינים של האחים והדודים מונים היום למעלה מחמש מאות נפש. לפי חשבוני מנינם למעלה משש מאות, אך הם מדברים על חמש מאות, שהרי המספר חמש הוא סגולה מפּני עין הרע.

הקהילה במקסיקו סיטי עולה כפורחת, מאשאללה! הכיווּן הוא יתר עצמאות או יתר בדלנות, תלוי מה נקודת ההשקפה שלך. היום יש בית־ספר נפרד וכתב־עת עצמאי מפואר היוצא לאור בקביעוּת (שעתיים אחרי הנחיתה כבר ישבה מולי כתבת שלו, עם צרור שאלות מוכנות בידה) ויש תכניות להקמת מרכז ספורט עצמאי, נפרד מזה של הקהילה היהודית המאוחדת. ביום בואי נערכה לי קבלת פנים במרכז החדש של הקהילה. נשיא הקהילה, איזאק חמווי, סיפר על ביקורו המרגש במעבּדות מוזיאון ישראל בירושלים ועל התפעמוּתו לנוכח עבודת הריפוי והשימור של דפּי הכתר שראה בעיניו. אשתו בכתה מהתרגשות. בתגובה על דברי הִציעו מנהיגי הקהילה להתרכז דווקא בקהילות הקטנות הנידחות ובקהילת האם, וד"ל. החזרתי להם את הכדור וביקשתי שיטלו על עצמם את המשימה של איתור כתובות בקהילות נידחות והתקשרות עִמן.

נפגשתי עם הרבנים הררי וענתבי שקראו את ספרי וגילו נכוּנות רבה לעזור. בשבת דיברתי בשלושה בתי־כנסת, ומיד אחרי דברי ניגשו אלי יהודים והזמינו אותי לביתם לראות ולקחת ספרים עתיקים המונחים אצלם כאבן שאין לה הופכין. ההפתעה הגדולה נָכונה לי דווקא בקבלת פנים משפחתית שערכה לי גיסתי. ישבנו בחבורה סביב שולחנות עמוסים בתבשילי חלבּ ומעדנֶיהָ, שרק כאן בארץ השפע והעוזרות הזולות אפשר לעשותם בכמויות ובאיכויות חלבּיות, וסיפרתי על רִקמות הזהב והכסף של אבא ז"ל שאִלמלא דברים חשובים מהן הייתי יוצא בעקבותיהן לחפּשׂן. סיפרתי כיצד בעקבות משפט אקראי בראיון עִתונאי הגיע אלי בהשאלה מעשה רקמה זוהר בזהבוֹ, וכיצד בעקבות הופעת הרקמה בטלוויזיה התקשרו אלי תריסר משפחות מכּל קצווֹת הארץ לספר לי שיש בידיהן רקמות מעשה ידי אבי. סיפרתי גם על התערוכה שמוזיאון ישראל מכין לאביב הבא, שבמרכזה בית־הכנסת הקדמון של חלב ובפִתחה רִקמה אחת כזאת, זכר לפרוכות הרבות שאבי רקם לבתי־הכנסת וכולן עלו באש ביום “השרֵפות” המפורסם.

אמרה לי גיסתי: אם אינני טועה אצלנו במשפחה היו מעשי רקמה כפי שאתה מתאר. אמרתי לה: שבי ליד הטלפון ואני אטפּל באורחים. אמרי להם שאני מבקש לראות ולצלם כל מה שיש בידם. תוך שעות אחדות הגיע אחִיה האחד של גיסתי עם רעייתו הזכורה לטוב, ואחרי שראינו מה שיש בידם הזעקנו את האח השני ואף הוא בא והביא. בקיצור, באותו יום נתרמו שמונה מעשי רקמה נהדרים למוזיאון ישראל, בתנאי שיוצגו בציוּן שמות התורמים ולזכר הוריהם.

יהודי מקסיקו חיים בחרדה ניכּרת. עושרם המנקר עיניים מעמיד אותם בשורה הראשונה מול שנאת הזרים והעשירים, ומול האנטישמיות המתפתחת. הם מתפללים לשלום המשטר ויציבותו ולשלום “המלך” – כך מתעקש הדור הישן לקרוא לנשיא, ובערבית. הם מעסיקים חברות שמירה פרטיות ומתרכזים בשכונות מוגנות. במקרה נפל ביקורי ביום העצמאות. הם לא יצאו לגנים, לרחובות ולכיכרות, אלא העדיפו לראות את הריקודים ולשמוע את המוסיקה מול מקלטי הטלוויזיה, מאחורי מנעול ובְריח ושומרים מזויינים. שכנעתי זוג צעיר, קרובי משפחה שלי, לצאת אתי לחוש את יום העצמאות מקרוב. נסענו אל ה“סוֹקָלו”, הכיכר המרכזית. שפע של צבעים צלילים וריחות מקסיקניים. בעבור סכוּם השווה לדולר פתח לנו שוטר את המחסום ונתן לנו להחנות את המכונית באזור שנסגר לתנועה. המאריאצ’ס נשארו לחגוג בכיכר גריבלדי.

מקסיקו התאוששה מרעידת האדמה הנוראה שפּקדה את מרכז העיר, אך תוצאות האסון עדיין בולטות לעין. את צמיחתה של עיר הבירה זה לא עצר. הרכילויות מספרות שהסכומים האדירים שהגיעו מכּל העולם בעקבות הרעש נשארו בידי השכבה השלטת. בעיר כמה מוזיאונים מקסימים: דיאגו ריברה, סיקיירוס, רופינו טאמאיו, אמנות חדישה ועוד. הפעם ראיתי מוזיאון חדש בלב העיר, מבנה עתיק שפּוּנה לאכסן אוסף אירופאי נדיר של יהודי בשם מאייר, והִגעתי לראשונה למוזיאון פרידה קאהלו. קאהלו, היהודיה למחצה, היתה חברתו לחיים של דיאגו ריברה והשאירה אחריה בית בתוך חצר משגעת מלא בציורים שלה ושל אחרים ובאוסף אישי מרהיב של חפצי נוי ואמנות, מרביתם מקסיקניים. מומלץ.

אגב, שמחתי לשמוע שהקק"ל במקסיקו הזמינה וקיבלה קלטות וידֶאו של הסדרה “מישל עזרא ספרא ובניו” עם תרגום ספרדי מודפס בגוף הסרט. אני מציין זאת לתועלת הרבים. קלטות עם תרגום אנגלי הוכנו כבר לפני שנים אחרות.

פנמה

ממקסיקו יצאתי לפנמה. מפּאת לחץ החגים שהיתי בפנמה עשרים וארבע שעות בלבד. בנמל־התעופה קיבלו את פני, ליד המטוס, הקונסול שלנו ושני ראשי הקהילה החלבית מאיר עטיה ורמון דיין. בטרם הבנתי מה קורה אתי הייתי בחדר האח"ם, הוגשו משקאות ופקיד ביקש את דרכוני ואת תלוש המזוודה ששלחתי במטען. “שב, תנוח, והוא ידאג לכל”. עד שגמרנו לשתות הגיע דרכוני מוחתם והמזוודה ניצבה לידי. זוהי פנמה.

היום האחד בקהילה פורחת זו (כשלושת אלפים נפש, למעלה ממחצית מנינה ורוב בנינה של הקהילה היהודית) תוּכנן ובוצע כך:

8.30 נהגו של דיין, שיהיה צמוד אלי כל היום, לוקח אותי מן המלון.

9.00 ביקור בבית הספר “אקדמיה עברית” ושיחה עם תלמידי התיכון.

10.15 ביקור בבית הספר אלברט איינשטיין ושיחה עם הבוגרים (י“א, י”ב).

12.00 פגישה עם השגריר ראובן בן־אליעזר, בשגרירות.

13.00 ארוחת־צהריים עם עשרים פעילי הקהילה החלבית “שבת אחים” במסעדה אל־קורטירו. הרצאה בשעת הארוחה ושיחות אישיות עם המשתתפים לאחריה.

15.00 פגישה עם עזרא אזרק, הנציג האחרון של יהודֵי סוריה בפרלמנט הסורי.

16.30 פגישה עם דוד ואברהם מזרחי, בביתם.

17.00 שיחה עם הרב ציון לוי, בבית־הכנסת.

18.00 יציאה לשׂדה־התעופה.

שני מוסדות החינוך הנ“ל ממש מעוֹררים התפעלות. ניכּר בעליל שהקהילה אינה חוסכת במתן מיטב החינוך לבנֶיהּ. בית־הספר איינשטיין קיים כשלושים שנה. יש בו 600 תלמידים, 10% לא־יהודים, 60% חלבּים, 30% משאר הקהילות היהודיות בפנמה. לעומתו “אקדמיה הבּריה” הוקם לפני שנים מעטות על־ידי חלבים ולמען ילדי חלבים, בעיקר ביָזמת דון עזרא אזרק הנ”ל ובניו. בשניהם לומדים בנים ובנות יחד, בשניהם כל השכלוּלים והציוד המודרני שאפשר להעלות על הדעת. הבוגרים יודעים מעט עברית ומעט אנגלית, נוסף על הספרדית.

השיחה עם עזרא אזרק הִבהירה לי שתי פרשיות סבוכות ועדינות: היחסים בין נציגי היהודים בפרלמנט לבין המפלגות מזה והממשלה הסורית מזה; ומרד הצעירים המשכילים נגד השלטון הסמכותי המתמשך של הזקנים העשירים והמיוחסים בקהילה היהודית בחלבּ ו“אגפיה”. לפרשה השניה נגיעה ישירה לגורלו של הכתר, שכּן הצעירים המתמרדים והשאפתנים תמכו בבקשתו של יצחק שמוֹש, בקיץ 1943, להוציא את הכתר לירושלים (הן משום שהבינו מה עלול לקרות לקהילה ולכתר, והן משום ידידוּתם עם יצחק, שהיה ממחוללי “מרד המשכילים” בשנות השלושים וממנהיגיו) והם שהציעו לו להוציא את הכתר לארץ בגנֵבה, על אפּם ועל חמתם של זִקני העדה שומרי החומות. חבל רק שהאיש אזרק זקן ותשוש ושאין ברשותו מסמכים כלשהם שיעידו על כשלונם הגדול של הצעירים בנושא הכתר, ועל הצלחתם הגדולה – הכנסת אחד מהם לפרלמנט.

המסמך היחיד המתעֵד את ראשית ההתארגנות של אותם צעירים (בני שמונים היום, אותם פגשתי כמנהיגי הקהילות בכמה תחנות בדרכי) נמצא דווקא בירושלים, בארכיון ועד העדה הספרדית. זהו מכתב מ־15.6.1927 המודיע לוועד העדה בירושלים על הקמת תנועת־נוער יהודית בשם “פרח ישראל” (פלור ד’ישראל) בחלבּ, תנועה המבקשת להצטרף ל“קונפדרציה העולמית של היהודים הספרדים” ומבקשת מן הנשיא בירושלים גיבוי ועצה. על המכתב חתומים הנשיא יצחק שמוֹש והמזכיר משה מנשה. זקני העדה לא ראו בעין יפה התארגנות זו שצמחה מלמטה. חבורת הנערים שהתגבּשה באוניברסיטה בבירוּת הפכה תוך שנים אחדות לחבורת משכילים מתמרדים – עורכי דין, רופא, מהנדס ומורים אחדים – שהציגה מועמד משלה לפרלמנט; ורחמו נחמד הגביר הבלתי מנוצח – נוצח.

ברזיל

מפּנמה טסתי שעות ארוכות לברזיל. תחילה לסאן־פאולו, אחר כך לריו. הטיסה מעל יערות־העד ממחישה את גודלה את עָצמתה ואת משאבּיה של מדינת ענק זו. כשאתה טס מעל הג’ונגל באפריקה מבצבּצים מדי פעם קרחות יער או בּקתות קש של כפר. כאן אתה טס שעה ומעלה ואין מתחתיך דבר זוּלת צמרות עצים. שטחים ענקיים שרגל אדם לא דרכה בהם ומי יודע מה טמוּן בבטן אדמתם. עַם בן 140 מיליון הדובר פורטוגזית ובגויים לא יתחשב. תערובת גזעים ועממים ושבטים שפירותיה מולטיות יפהפיות, צבעוניות וקצב. בארבעים השנים האחרונות ניתוֹספו לתערובת המקומית שלושה זרמים הבולטים בחיוניותם ושומרים על ייחודם: גרמנים, ערבים ויפּנים; והם תופסים עמדות חשובות בכלכלה, בתקשורת ובפוליטיקה; תופעה שאתה מוצא גם בארגנטינה. ארץ של קצווֹת – עניים מרוּדים מזה ועשירים להתפקע מזה; ואלה מונעים מאלה את האפשרות ליהָנות מן החיים, שכּן אינך יכול לטייל ברחוב להנאתך אחר חשֵכה, אפילו אתה בריוֹן קשקשים. אם רק שעון על ידך או מעיל עור על גבך, תצוץ לפתע חבורת בריונים רעבים ולחוּץ בין שניים־שלושה סכינים תשאיר בידיהם כל מה שיבקשו, ואתה את נפשך הִצלת. העשירים הגדולים, וביניהם כמה מבני עמֵנו וכמה מבּני קהילתנו, אינם יכולים לשלוח בן או בת לשיעור התעמלות או לחוף הרחצה בלי שומרי ראש, מחשש חטיפה לשם כופר.

בסאן־פאולו – מרכז המסחר התעשיה והכספים של המדינה – יושבת על מלֵאת אחת הקהילות החלבּיות החשובות. מבּחינה מספרית קהילה קטנה “אולי חמשת אלפים נפש, אולי יותר” יאמרו לך, אולם כאן נמצא ריכוז של המשפחות החלבּיות הנכבדות שאת שמָן ועושרן עשו עוד בחלבּ. בחלקן הגיעו הנה אחרי כמה עשרות שנים בערי אירופה. קִשרי עסקים וקשרי חיתון הביאו אותן זו אצל זו. בשני בתי־כנסת מרכזיים דיברתי אל הקהילה הזאת, המבינה היטב גם צרפתית. כיוונתי להגיע לסאן־פאולו בראש־השנה כי כאן חיים בניהם ובני בניהם של כמה מגיבורי תעלומת הכתר, המוזכרים בספרי. לכאן הגיעו בסוף נדודיהם גם כמה משפחות ששמרו במשך דורות כתבי־יד וספרים עתיקים. נפגשתי עם כמה וכמה מן האנשים הללו. הסברתי את הענין שיש לנו בכתר ובכל כתב־יד עתיק שמוצָאו בחלבּ. הדברים התחילו לחלחל, לאט אבל בטוח.

לקראת ראש־השנה התקשטה העיר בכתובות ענקיות “ברכות לשנה העברית החדשה” שנמתחו לרוחב רחובות רבים ובחזית בנקים של יהודים, אפילו בשׂדרה המרכזית אַוונידה פאוּליסטָה. היהודים החלבּים יצרו קשרי מסחר עם הרבה ערבים מצליחנים, רבים מהם לבנונים נוצרים, הדוברים בשפתם, תרתי משמע.

לקהילה היהודית עיירת נופש וקיט משלה, גוּארוּזָ’ה, סמוך לעיר הנמל סנטוֹס. יוזמי העיר החדשה ומפַתחיה היו החלבּים, ולכל משפחה מהם דירת קיט וסופשבוע בעיירה זו, המתפנקת לאורך חוף יפהפה, כולה בתים בני עשר–חמש־עשרה קומות, שמוּרים ומוגנים היטב. כיוָן שבאים לכאן בסופישבוע הוקמו כמה בתי־כנסת מפוארים, בד־בבד עם בניית בתי הנופש. ישבנו על המרפסת בקומה השתים־עשרה, בכסאות נדנדה, ותפסנו שלוה מול החוף המקושת, המנומר בשמשיות צבעוניות; כוס משקה ביד האחת והשניה מגרדת בראש המהרהר. “יד על הלב”, אמר האיש שאתי “הייתי מוותר על דירת הפאר בעיר ועל הדירה החמוּדה הזאת ובא לחיות כמוך, בקיבוץ, בגליל. רק ש…”

סאן־פאולו עיר סואנת, תוססת, מלוּכלכת. לכן חשובה להם כל־כך הרגיעה בגוּארוּז’ה. סאן־פאולו עיר של עסקים ומסחר ביום, זנות ובּריונוּת בלילה. אין בה חן ואין בה קסם. את זה היא השאירה לריו. כאן עובדים ועושים כסף. כשרוצים לבלות ולהוציא כסף נוסעים לריו. ואם אתה חלבּי, אתה נוסע לבן־הדוד בניו־יורק או לדודה במקסיקו. א־פּרופו הוצאות: עוזרת מקבלת $70 לחודש. ובכל בית שנכנסתי, יש פינת מגורים ומעלית מיוחדת (!) לעוזרות. גם היחס לעוזרות הוא דרום־אמריקאי. ומעשה בביקור שערכתי עם קרובים בבית יהודים שומרי מסורת בערב שבת. הם גרים בקומה החמש־עשרה. השיחה שלנו התמשכה וכשקמנו לצאת, אחר חצות, עצרו אותנו בכניסה והלכו להעיר את העוזרת שתקום ותתלבש כדי ללחוץ על כפתור המעלית. התאפּקתי ובלעתי את המלמול שהמה בראשי “…אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך”.

ריו־דה־ז’נירו עיר חופים ונופים ועלָמות חשופות יפות להפליא, על חול הים לרוב. נדמה שהכל כאן אוכלים ושותים ומשתזפים. מה אוכלים? אוכלים שורקסו. בשרים מכל מין וסוג שאתה יכול להעלות על דעתך המגיעים אליך על שפודים באורך 60 סנטימטר, בידי מלצרים שבשמאלם השפוד הלוהט והנוטף ובימינם מאכלת חדה; הם נועצים את השפוד בצלחת ואתה בוחר את הצד השזוף השרוּף או המדַמם והם חותכים עד שאתה אומר די; עוד זה הולך וזה בא ועל שפודו בשר מבּהמה אחרת או מֵחֵלק אחר. אתה אוכל כפי יכולתך, ובדרך כלל מעבר לזה. וכל זאת לאחר שבּחרת סלטים ותוספות – מבחר מהמם הכולל מַניוֹק ובננות מטוגנות ומה־לא. בסוף הארוחה אתה משלם שבעה או שמונה דולרים (כמובן, אם החלפת את הכסף ב“שוק” ולא בבנק) ומה שותים? מיצים של פירות טריים: אננס ופאפאיה ומלון ומנגו ופסיפלורה (מאראקוּזָ’ה בשפת המקום) וגויאבה וגוּארָאנָה וכיוצא באלה. והכל כאן בחצי מחיר ממה ששילמת בארה"ב, אם לא למטה מזה.

הקהילה החלבּית כאן ותיקה וקטנה, בין אלף לאלפיים נפש. קיבלו את פּנַי אלבר שוויקֶה (יליד ריו, דובר ערבית, ראש הקהילה החלבּית), אלבר נאסר (תעשיין ופעיל ציוני, למד אתי בכֻּתאבּ בשנות השלושים), פראנקו (איש האצ"ל לשעבר, על חוף קוֹפּאקבּאנה היום) מזרחי גבאי בית־הכנסת, וחבורה מזקני העדה שגילתה עניין בנושא. הובטח לי לדבּר בו, בכתר, ביום הכיפור הקרֵב.

דבר אחד היה להם קשה להבין, איך ישראלי אינו מתאם את ביקורו בריו לתקופת הקרנבל ואיך הוא משאיר יומיים בלבד לעיר היפה בעולם. לא בקלוּת הסכימו אתי שירושלים יפה ממנה, אף אם אין בה חוף קוֹפּאקבּאנה ואין בה הר הסוכר ואין בה אצטדיון (!) כמו בריו. הסתפּקתי בקרנבל זוטא על בימת “לה סקאלה”, חגיגה לעין ולאוזן. הצירוף של מולטיות וסמבּה ותלבושות ססגוניות ברוח הפולקלור הברזיליאני עולה יפה.

הטיסה מריו לבואנוס־איירס עוברת דרך מפּלי האיגוּוַאסוּ, המפּלים הגדולים בעולם, סמוך למפגש הגבולות ברזיל־ארגנטינה־פאראגואי. כאן נופל נהר האיגואסו לתוך הפאראנא. לנתי כאן לילה אחד במלון קאטאראטאס בצד הברזיליאני, מול שרשרת המפּלים האדירים, ולַמחרת סיירתי באזור בדרכי לשדה־התעופה בצד הארגנטיני. שלושת השכנים מנצלים יחדיו את שפע המים ואת הבדלי הגבהים וכבר הקימו מפעל הידרו־אלקטרי מרשים, שכאשר יסתיים יהיה הגדול בעולם. בינתיים עובדות ארבע מתוך שש־עשרה הטוּרבּינות המתוכננות, ומפּל המים שלהן יוצר פטריית מים וקצף המזכירה פטריה אטומית. גם מי שראה את מפּלי הניאגרה ואת סכר אסואן עומד כאן בפה פעוּר מול איתני הטבע ואימתני האדם.

ארגנטינה

בבואנס־איירס שוכנת הקהילה החלבּית השניה בגודלה בעולם, כשתי רבבות ומעלה, תחת הנהגתו הרוחנית הסמכותית של חכם יצחק שחייבר. בלי זקן ובלא שחורים, סמכוּתִיוּתו של הרב נובעת מאישיוּתו הקורנת, שילוב חלבּי של תקיפות בדרכי נועם. תפילת יום כיפור בבית־הכנסת המרכזי של הקהילה הזאת היתה בשבילי חוויה רוחנית־תרבותית, אולי החשובה בכל המסע. טעמים וצלילים של ילדוּת רחוקה ומסורת קרובה שלובים זו בזו. כל ניגוני התפילה החלבּית וגינוניה נשתמרו כאן מאלף עד תו; ועד התָו האחרון. שום השפּעה זרה לא קנתה לה כאן אחיזה. מקהלת ילדים, שהזכירה לי את המקהלה בה שרתי ב“אוהל מועד” בתל־אביב בניצוחו של ניניוֹ, חזנים בני המקום ובני הקהילה, שהיגוּיָם לא “תוקן”, ומעל לַכֹּל – קולו הרך והחרישי של חכם שחייבר שיצר סביבו מעגלים של דממה ויראת קודש.

ניתנה לי הזכות הגדולה לשאת את דברי לפני “כל נדרי”, וכשקראתי את מכתבו של נשיא המדינה קם הקהל על רגליו. הקהילה הזאת השיבה אותי באחת חמישים שנה אחורה. בערב הראשון בעיר הגיע למלון אלברטו עבאדי, מלוּוֶה בבנו מיכאל, והִסיע אותי לראות את העיר. בשנות השלושים למדנו בכיתה אחת בתלמוּד־תורה בחלב, הלא הוא ה“כֻּתאבּ” של מסיה פאראג'. וכיצד נתגלה הדבר? אני זכרתי שבּכיתתי היה אחד עבאדי, והוא זכר שבכיתתו היה אחד האחים שמוֹש. לפי חשבון השנים לא יכלו אלה להיות שניים אחרים. כך נפגשנו מקץ 50 שנה.

בואנוס־איירס עיר אירופאית לכל דבר, משהו שבּין פריס למדריד. הכל כאן חיקוי לאירופה. אם נטיל אדם בעצימת עיניים בלב מדריד ובלב בואנוס־איירס ונשאל אותו איזו מהן בדרום אמריקה – לא יֵדע להשיב. לעיר הקיִט בארילוצ’ה וסביבותיה הם קוראים, ובצדק רב, שווייץ. לא רק שנוֹפיה נופי שווייץ, עם הרים מושלגים סביב סביב ויערות ואגמים ואתרי סקי, אלא שגם כאן מייצרים שוקולד משובח ובונים בסגנון שוויצרי. נהג המונית שהִסיע אותי בינות לאגמים הציוריים, במה שקרוי “סירקוויטו צ’יקו” (המסלול הקטן) הכניס מיד קסטה של מוסיקה טירולית נהדרת. כך הוא יצר אוירה אותנטית מושלמת. הוֹסֵף לכך את דוברי הגרמנית ותשכח שאתה בארגנטינה. המוזיאונים לאמנות בארגנטינה דלים להדהים. והמעט שיש הוא ציור ופיסול אירופי שהובא לכאן (למשל עזבונו של הברון הירש במוזיאון המרכזי בבואנוס איירס) או חיקוי לאסכולות הפריסאיות לדורותיהן.

ההשפעה הצרפתית חזקה מן ההשפעה האמריקאית (ארה"ב) הדחויה

במופגן, והשפה הצרפתית מוּכּרת יותר מן האנגלית, גם במרכזי תיירות כמו בארילוצ’ה והאי ויקטוריה הסמוך, בלב האגם. מסעדות, חנויות ובתי־עסק מתחנחנים בשמות צרפתיים. אין תרבות ארגנטינית מקורית ובקושי יש פולקלור מקומי מקורי, כי הילידים הושמדו בארץ הזאת על־ידי המתישבים מאירופה באופן שיטתי וביעילוּת. אם במקסיקו ובברזיל תמצא חפצי אמנות ואומנות מעשי ידי מקסיקנים וברזיליאנים, תשמע מוסיקה מקומית ותיהָנה מריקודי פולקלור עשירים – כאן כמעט ואין שריד לכל זה. מה שנתנה ארגנטינה לעולם מסתכם במאטֶה (משקה) וטנגוֹ ובוֹרְחֶס, שלא לדבּר על המשטר המפוקפק של פֶּרוֹן וְאֶוויטה. אולי לא מקרי הדבר ששניים מתוך השלושה המנויים לעיל – בורחס והטַנגו – חיו את מרבית חייהם באירופה. אגב, מי שלא ראה טנגו בארגנטינה, לא ראה טנגו אמיתי – אקרובטי וְאֶרוטי להפליא – מימיו.

ארגנטינאים רבים יכעסו בוודאי על המסקנות החפוּזות שלי. וברור לי שאילו הייתי יוצא אל ערי השדה, הייתי מוצא משהו ילידי ארגנטינאי, ואפילו מעט ילידים ששׂרדו מן השחיטה הגדולה. אך לגבי הבירה ועיר הקיִט הנ"ל אני איתן בדעתי. יתרון אחד לה לבואנוס־איירס על ריו וערים אחרות ביבּשת, שהיא חיה ותוססת בלילות ואתה יכול לטייל בה להנאתך עם שעון על היד וארנק כסף בכיס ולחזור למלון בשלום.

הוזמנתי לארוחת־צהריים עם הסופר אדוארדו קיפּר, שביקר פעם אצלי בקיבוץ, ולארוחת־ערב ביתית אצל הסופרת והתסריטאית המפוּרסמת אאידה בורטניק. בארוחה השתתף היועץ לעניני הסברה ותרבות דני גזית. באוירה אינטימית שוחחנו על הדרך בה מארחים סופרים יהודים מן התפוצות בארץ (אאידה ובעלה השתתפו בביקור כזה, ומכאן ההיכּרות בינינו), על יצירותַי ויצירותיה. אאידה קיבלה השנה את פרס איטליה על סִרטהּ “ההיסטוריה הרשמית”, שהוצג גם בארץ. מאז נשתנה המשטר בארגנטינה היא התחילה לפרוח. היא פירסמה מחזות, רומנים, תסריטים וסיפורים וזכתה בשוּרה של פרסים ארציים ובינלאומיים. בשנים האחרונות היא מתמסרת לכתיבת תסריטים. עכשיו היא עובדת על הסרט השמיני שלה, עבור הוליווּד. כסופרת יהודיה, מן הראוי שנדע מעט יותר על אודותיה. סופר יהודי אחר שביקר אצלי ביקשתי לפגוש, אומברטו קונסטנטיני – מחבר הספר “על אלים שוטרים והאיש הקטן”. (תורגם לפני שלוש שנים לעברית. מומלץ.) נודע לי לצערי שנפטר מסרטן לפני שלושה חודשים.

עיקר פגישותי היו עם יוצאי חלבּ, והחשובה בהם שיחה מוקלטת עם הרב יצחק שחייבר – האדם היחיד היום היכול להעיד על מצבו של הכתר וקורותיו למחרת הפּרעות. הרב סיפר לי גם על הפּרעות שראה בעיניו, על השתדלוּתו בעת ביקור קאסוטו בחלבּ בשנת 1943, על נסיון ראשי הקהילה בבּירוּת לקבל את הכתר מידי מחביאיו; וענה על שאלות ותהיות רבות שלי באשר למנהגים מיוחדים של קהילת חלבּ. למדתי מפיו הרבה על “העיון החלבי”, על “וידוי הגדול”, על כתבי־יד חשובים שהיו בעירנו (כמה מהם כעת בידיו), על נר תשיעי בחנוכה וכיוצא באלה דברים ששַנים ציפּיתי לשמוע מפּי אישיות מוסמכת ששורשיה וגידולה בחלבּ ואין מי שיחלוק עליה.

הראיון השלם אִתו יפורסם בבוא העת.

אחד הדברים הגדולים שעשה הרב בעקבות שיחתנו הארוכה – קול קורא, אותו אביא כלשונו, ובו אסיים:

אין שתי נשים דומות זו לזו; אפילו שתיים מעיר אחת; אפילו שתיים מאב אחד מאם אחת. קחו למשל את בנות עירנו. אמת, כולן מעַגלות ואופות כעכים מסומסָמים, כולן ממלאות וחורצות מַעמוּל מכוסה באבק סוכר, כולן משַטחות ומגַבּעות עְ’רַייבֶּה ושקד לה פִטמה. אך כל אחת וטעמה עִמהּ, כל אחת וטביעת אצבעותיה לה לבדה, ואין שתיים שכּעכיהן או מַעמוּליהן או ע’רייבּותיהן זהות.

אפילו דודות שלי, שאביהן אחד ואמן אחת וכולן שולחות לנו טעימה לחג, די לי ולאחותי במבט אחד או שניים ואנחנו מבדילים בין מאפי ידיה של זו לבין מאפֶיהָ של זו; ואם נותר בלבנו הספק נוטלים אנו הקטנים וטועמים, ואחר טעימה בעצימת עיניים מוכנים אנו להתערב מי אפתה מה. שכּן אחת כעכיה כצמידים קטנים ואחת כעכיה כטבעות גדולות; אחת כעכיה כולם תואמים וסומסום מכסה פניהם כפסיפס מוזהב, אבן אחת לא תחסר, ואחת אופה גדולים וקטנים ובינונים והסומסום על פניהם איים איים; אחת כעכיה מנוקדים בגרגרי יַנסוּן שחורים ואחרת גרגרים של מַחלָבּ מתבּלים כעכיה; אחת סוגרת כל טבעת בלחיצת בוהן נחרצה ואחת סגירותיה רפויות; אחת כעכיה עבים כבהונות ואחת כעכיה דקים כזרת; שלא לדבר על פריכוּת ושחימוּת וכיוצא בזה דברים שאין להם שיעור.

אילו הייתי אומר שניתן ללמוד תכונותיהן של נשים מדרך אפייתן, הייתם בוודאי צוחקים; ואף אני יודע שיהיה בכך משום הפרזה; אבל רמז וכיווּן ניתן למצוא אפילו בצורתם ובטעמם של כעכים.

הוא הדין במַעמוּל. זו מַעמוּלֶיהָ כצַבּים קטנים, גבשושיים ומוארכים וזו מעמוליה עגולים ותפוחים ככיפה של כְּנִיס, כלומר בית־כנסת, להבדיל אלף אלפי הבדלות; זו ממלאה בהם חצאי אגוזים נוקשים תאוה לשיניים וזו – מְלִית אגוזים ושקדים ובוטנים ופיסטוקים גרוסים הנימוחים בפה; זו מרבה קנמון וממעיטה בסוכר וזו הופכת את היוצרות; זו מוסיפה ארבע כפות מים לבצק וזו ממירה מים בחלב; זו מנַטפת מי ורדים (מא־ווארד) וזו מטבּילה במי פרחים (מא־זאהר), ולפי הטעם הכמות: האחת מפזרת מי־פרחים עד שריחו של מעמול גובר על טעמו ועל אפך אתה נהנה ממנו, השניה מזלפת טיפות אחדות, השלישית תסתפּק בדמעה או שתיים (כפי שאומרים בִּל־פרנסאווי: לָארם) והאחרת תשים רק חשד קל (סוּבּסון, בצרפתית כמובן) בעדינוּת המעידה על טִבעה. ועל גב המעמול, תהא צורתו אשר תהיה ויהי תוכו אשר יהיה, מערכת גבשושיות מסוגננות, צבוטות במלקחיים שְׁתִי וָעֵרֶב ואלכסון, לנוי ולתפארת ולִשמירה על אבק הסוכר הלבן המפוזר כשלג ראשון על הרי אררט. אשה אשה ומלקחיה, ממַצבּטים פשוטים של פחח השכונה ועד מלקחיים משוננים של כסף ש“אוֹרוֹזדי בָּק” מייבא ממדינות הים; וכשאין מוצאים את המלקחיים במטבח־של־ערב־חג יש הנעזרות במזלג, ואוי לאותה בושה.

קיצורו של דבר, אין מעמול דומה למעמול כשם שאין אשה דומה לאשה, לא בצורה לא בטעם ולא בריח. והמבין יבין. אפילו עיתוי ההוצאה מן התנור הוא דבר שאינו נמדד בשעונים; או שיש חוש או שאין חוש; והנסיון אין לו תחליף.

תאמרו, כעכים שישה־שבעה מרכיבים יש בהם, כל שכּן מעמול שסממניו בין תריסר לשניים (ואם חיסר אחת מכּל סממניה, חייו אינם חיים), אבל ע’רייבּה זו – הרי כל כולה בצק ושקד. ובכל זאת עומד אני על דעתי שאין ע’רייבּה של טֶרָה־אסתר דומה לע’רייבּה של גָ’מִילֶה־יפה ואין זו וזו דומות כלל לע’רייבה של רשל־רחל, ששקד חצוי וקלוף שהיא מטבּיעה בע’רייבותיה מייחד אותן מכּל בנות מינן. מהו סודה? זהו סוד גלוי, משובב עין, השקד לא יונח במרומי הכיפה ובמרכזה, אלא בזווית נאה וחיננית, שהיא סִמלהּ המסחרי של רשל בִּנת־ח’אלתי; בת דודתי יַעני. מי שרוצה להפגין מקוריוּת תחליף את השקד בפיסטוק חלבי מובחר, ותהי לשיחת היום בפי נשים מקנאות וגברים גרגרנים. ומספרים אצלנו על בנות עַנקִייֶה, שאביהן מייבּא ומייצא כל מיני אגוזים שבעולם, שהיו שמות אגוזים טחונים במקום מחציתו של הקמח, כוס אחת קמח וכוס אחת תערובת אגוזים, ועל גב הע’רייבּה שקד ענק בקליפּתו, נעוץ כחנית.

מכּל האמור לעיל תבינו עד כמה קשה לתת מתכּון שעל פיו יוּכל אדם שלא ממקומותינו לאפות את המעדנים הללו, הממלאים את בתינו בחג ומועד צנצנות־צנצנות תאוה לעיניים וששון לבני המעיים. ובכל זאת אשים נפשי בכפי ואציע כמה מתכונים, למען יטעמו כל בני ישראל וייהַנו. מתוך עשרות מיני המאפה העולים על שולחנות שבמקומותינו בחרתי שניים־שלושה אלו, שאין כמותם אופייניים. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי משפחה חלבּית ביום חג בלי אחד משלושת המינים הללו לפחות; ולרוב תפגשו בשלושתם, זה לצד זה: עגולים וחלולים, עגולים וקמוּרים, עגולים ושטוחים. תשאלו, והגיוון היכן? אשוב אֵפוא ואומר, שבכל בית מכּל מגש יבוא טעם אחר אל חכּכם. טעמו ותיווכחו.

אם כן, כיצד ניגשים להכנת כעכים. לוקחים ארבע כוסות קמח, כוס אחת מים, חבילה אחת מרגרינה (תחליף לסאמנֶה, מה לעשות…), עשרים גרם שמרים וכפית וחצי מלח. זה הכל. שהרי גדולתם של כעכים בפשוטתם. מפוררים את השמרים ומערבבים בקמח. אחרי כן לָשִׁים את כל החומרים יחדיו. את הבצק משאירים במקום חמים לתפוֹח. בינתיים מכינים צלוחית מלאה סומסום וקערית עם ביצה טרופה. לוקחים מן הבצק ומגלגלים בשתי כפות הידיים נחש בעובי של אצבע. קוטעים ויוצרים עיגול – גדול מחלמונה של ביציה וקטן מחלבונה – ומחברים את הקצוות בין בוהן ואצבע. עכשיו לוקחת הבת הקטנה את הכעך המוכן, טובלת צִדו האחד בביצה ובסומסום טבול היטב, ומניחה אותו על התבנית המשומנת. אופים בתנור חם עד שיזהיב. מוציאים. אבל עדיין אין זה מוכן. אחר שמכבּים את התנור מחזירים את התבניות אל תוכו, עד שהוא מתקרר כליל. אפיית מִשְׁנֶה זאת (ביס־קוויט, בצרפתית) חשובה ביותר. על שכמותה נאמר "יחי ההבדל הקטן״.

תאמרו, זה פשוט. אכן זה פשוט. גם נשיקתה של אשה דבר פשוט. לכאורה. ובכל זאת יש הרבה מקום לטעמה ולאישיותה של כל אופה. זו תטיל אל הבצק מלוא כפית מַחְלבּ (שאינו אלא זרעים שהוצאו מחרצן הדובדבן, ומחירו יקר, לא־עלינו); זו תסתפּק בכפית יַנסוּן; וזו תוסיף גרגרי ברכה שחורים הקרויים חַבּת־אל־בּאראכָּה; זו כַּפּיתהּ גדושה ומתגַבּעת כדַד, וזו כפיתה מחוקה ושטוחה כאחות־לנו־קטנה. ואין לישַת אצבעותיה של זו דומה ללישתה ובחישתה ובטישתה של זו.

מקום רב יותר ליצירתיות תמצא האופה במיני המעמול. כאן יתגלו תעוזתה ודמיונה ותופעל מערכת חושיה, החל בחוש הטעם ובחוש הריח וכלה בחוש האסתטי. וההבדל בין אחת לרעוּתה כהבדל בין צַבּע לצייר, בין חרזן למשורר; שלא כל אשה אמן ולא כל מעמול מַעדן.

אלף ואחת דרכים יש להכנת מעמול משובח ואם אני בורר דרך אחת אני מוותר ביודעין על כל האחרות. ואיני מתימר לטעון, חלילה, שזו הטובה מכולן. מכּל מקום, אל ייפּלא בעיניכם אם יהיה מי שיצחק וילעיג על המתכון הזה. זו דרכה של אשה לחשוב שאין טוב ממה שהיא לשה ומתפּיחה ואופה עבורו. הנאה שבהרגל. אך סביר להניח שהוא יפיק הנאות מרעננות מִטְעָמִים אחרים, מִטְעִימות אחרות; ולוּ מן הטעם האחד שאין מעמול קנוי כמעמול ביתי ומעמולים גנובים ימתָקו.

לוקחים אפוא ארבע כוסות קמח וארבע כוסות סולת, שתיים וחצי חבילות מרגרינה קרה ומחצית הכוס שמן. מובן מאליו שאת המרגרינה והשמן רצוי להמיר בסאמנֶה, והסולת כדאי שתהיה מקמח תירס צהבהב, אולם אלה דברים שהיו שָׁם ואינם מצויים כאן, מצרכים שזמנם עבר וטעמם מפּינו לא נמר. אפשר בלעדיהם. אשה גם בלי שאנֶל 5 – אשה. שלושת־רבעי כוס סוכר, אפיוֹן אחד ושלושת־רבעי כוס נוֹזלים. נוזלים – אלו הם מים ובהם מעט מא־זאהר (מי־זוהר, שכּך קוראים כאן למי פרחים).

תחילה מערבּבים את כל החומרים היבֵשים בקצות האצבעות ורק אחרי שנוצרה תערובת שעֵינהּ כעין הקוסקוס, מוזגים עליה את הנוזלים ולשים. מן הבצק קורעים כדורים כדורים. נוטלים כדור בשמאל ומלבישים אותו על אצבע יד ימין, כדרך שמתחילים בקוּבֶּה. לאחר שנוצר כדור חלול משַטחים תחתיתו, מכניסים אל תוכו את המְלית וסוגרים בתנועות עדינות מלמעלה עד שנוצרת כיפה מושלמת. אשה אשה וכיפּתה, אשה אשה וקימוריה. על הקימור מקעקעים קווים גבשושיים בצביטות מלקחיים מצטלבות.

המילוי יכול להיות כך ויכול גם להיות אחרת. יש מילוי של תמרים, אך לא בו ובשכמותו עסקינן. המילוי המקובל דורש ארבע מאות גרם אגוזים או שקדים טחונים. יש גורסים, גרוסים. ויש מעדיפים אותם שבורים או חצויים. על כפית קנמון אין ויכוח. לא כן מא־זאהר, שנחיצוּתו שנויה במחלוקת. “מה ענין מא־זאהר אצל הר מעמול?” תטען אחת. “מעמול בלי מא־זאהר”, תעקם בת־פלוגתא שלה את אפה, “כמו אשה בלי בושם”. – “ב־ד־יוק!” תענה לה זו. “אשה הראויה לשמה בשמיה וקסמיה ממנה ובה.” רבע כוס סוכר תספיק. אפשר להוסיף סוכר וניל (שֶׁנֶף, בעברית של ספרים). וטיפות שמן אחדות חשובות עד מאוד. אופים באש חזקה, שאם לא כן המעמוּל מתקשה. מוציאים לפני שישחים; יעני בין לבן לזהוב. מפזרים אבק סוכר, ומגישים: תפַדלוּ!

אין שיחה הפותחת לבבות כמו שיחה על מה שאת מכניסה בו במעמוּלך ועל מה שאת נמנעת מלתת בו מסיבּה זו אוֹ זו. טועמים ומדבּרים ומלקקים ומַשווים ומשבחים. בכל אשה בכל מעמוּל יש מה לשבּח, ומי שאמר “עלינו לשבח” חזקה עליו שידע מה הוא אומר.

הגענו אל הע’רייבּה הנימוחה בפה וערֵבה לחֵך; אפשר מכאן שמה. שתי כוסות קמח מנוּפּה, כוס אחת סוכר דק, רבע קילו חמאה, שקדים או פיסטוקים לקישוט. מקציפים את החמאה תחילה וכשהיא מלבּינה מוסיפים בהדרגה את הסוכר בשמאל בעוד ימין מוסיפה להקציף, עד שהכל הופך לעיסה רכה חלקלקה. עכשיו מגיע זמנו של הקמח שמוסיפים קמעה־קמעה ביד האחת בעוד השניה לשה היטב. אין צורך בנוזלים. עיסה זו רכה כירכי אשה, בַּלָא־תַּשבּיהּ. ואם רכּה מדי היא, מוסיפים לה מעט קמח. נוטלים מן העיסה ומכדרים כדורים בין שתי כפוֹת הידיים. מניחים כל כדור בחבטה קלה על תבנית האפיה ושומרים מקום נרחב בין כדור לכדור, שעתידים הללו להשתטח ולהתרווח בחום. בראש הכדור נועצים שקד קלוּף או פיסטוק חלבי; אשה אשה ונעיצתה, אשה אשה ובחירתה, אשה אשה וטעמה. ומי שתמיר כוס אחת קמח (מן השתיים הזכורות לעיל) בכוס אגוזים טחונים, תבוא עליה ברכה מפי כל טועמיה; אלא־אם־כן שומרי־משקל הם. שברוב עוונותינו נתרבו בימינו שומרי־המשקל ונתמעטו שומרי המצווֹת. ואין אדם נהנה היום ממה שלפניו לא מחשש כשרות או שביעית אלא מחשש אותן מרעין בישין הקרויים בלעז קלוריות וקולסטרול וכיוצא באלה קלקלות מקוללות.

אופים בתנור בינוני עשרים עד שלושים דקה. מוציאים בטרם השחמה, שאין הע’רייבּה ערבה לחֵך אלא־אם־כן נשתמרה בה לבנוּניתה. לא לכל עוגה יאה הבצק שהשׁחים, כשם שלא לכל אשה יאה הגוף השזוף. זו נאה בלבנונית שבּין צח לוורדרד, וזו יִפעתה בגון הזהב שבין שמש לדבש, וזו מגיעה לבשֵׁלות מפתה רק בצאת בְּרק הברונזה מבין קַשתות חמוּקיה. וע’רייבּה המנסה להיות כעך – סופה וסוף טועמיה אכזבה מרה. הוא שאמרנו: עיסה עיסה וטעמה.

טרקטורים וציפורים

נאום בכנס בינלאומי של חוקרי קיבוץ וקומונה, אוניברסיטת תל־אביב 20.5.85. התפרסם במקור האנגלי ב“ג’רוזלם פוסט”, 21.6.85; בתרגום עצמי לעברית.

מישל ואני

הרצאה לכבוד הופעת הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”, בית התפוצות, 20.12.78. הודפסה ב“מעריב” 4.5.79, עם קבלת פרס ירושלים לספרות ע“ש ש”י עגנון.

ספרי הראשון

“מעריב”, 18.4.86.

דיוואן ספרדי – מבט לאחור

“על המשמר”, ראש השנה תשמ"ז, 3.10.86, בעקבות שיחה ברדיו בתוכנית “זה קרוב ללבי”.

פרס שלום־עליכם

דברים בטקס קבלת הפרס, בית שלום־עליכם, תל־אביב, 23.12.86.

על דרכי ביצירה

הרצאה בקיבוצים, 1983.

בית אבא

שיחת רדיו, 17.2.79. הודפסה ב“אפריון” מס' 1, אביב 1983.

בסנדלים ואמונה

מתוך “מאה סיפורי עליה”, משרד הבטחון, 1987.

על קהילת ארם־צובה

הרצאה בכנס “הגנה יהודית בארצות המזרח”, יד טבנקין, 1985.

הספרות העברית בין מזרח למערב

נאום בפתיחת הדיון “הסופר והחברה” בועידה השלושים של אגודת הסופרים, 22.4.81. התפרסם ב“דף” של האגודה, גליון מ“ח, אוקטובר 1981, וב”ידיעות אחרונות", 3.7.81.

במזרח יש קול חדש

שיחה חופשית ברדיו, 3.1980; הודפס ב“הדואר”, כ"א, 80, ניו־יורק.

על ציפורים ואנשים

דברים במפגש סופרים יהודים וערבים על “תפקיד הסופר במאבק נגד הגזענות ובהבנה בין שני העמים”, בית הגפן, חיפה, 22.10.85.

אבחות פרוזה מדויקות

ביקורת על “ערבסקות” של אנטון שמאס, “כותרת ראשית”, 13.5.86.

מעט אור מארץ היאור

על ביקור במצרים, “חותם”, 17.4.87.

בזכות החיכוך

שיחה עם סמי מיכאל. הודפסה ב“על המשמר” ובקובץ “אלה שבטי ישראל”, ספרית פועלים, 1984.

פסיפס אחד

שיחה עם הרצל חקק, “במערכה”, 1987.

חינוך לערכים בחברה חומרנית

הרצאה בערב זכרון לחיים אביטל, אוניברסיטת תל־אביב. פורסם ב“שדמות” פ“ח, תשמ”ד.

על ארבעה לא אשיבנו

נאום בהפגנה נגד ממשלת הליכוד, כיכר דיזנגוף, 20.1.84. הודפס ב“כותרת ראשית”, 25.1.84.

ממשלת אחדות והשלכותיה

דברים ב“פורום ג’ין קירקפטריק”, אוניברסיטת תל־אביב, 1.6.87, “מעריב”, 11.6.87.

הפרובוקטור הגדול

“מעריב”, 2.2.88.

אשה אשה וטעמה

“מעריב”, 10.10.86.

על “שירה” של עגנון"

מאמרים ב“מעריב” וב“שדמות”. כונסו בחוברת בשם זה בהוצאת ברית התנועה הקיבוצית, 1972.

ראה: על “שירה” של עגנון