רקע
אמנון שמוש
טרקטורים וציפורים

הרהורים על יצר, ייצור ויצירה

ראיתי קיבוצים עם פרות וראיתי קיבוצים בלי פרות; ראיתי קיבוצים עם עדרי כבשים וראיתי רבים אחרים בלעדיהם; ראיתי קיבוצים עם תרנגולות וראיתי כאלה בלי תרנגולות. מעולם לא ראיתי קיבוץ בלי אנשים או בלי… ציפורים. אלפים אלפים של ציפורים בכל קיבוץ וקיבוץ – שרוֹת ומצייצות, עפות ומנתרות ודואות סביבך ומעליך, מושכות את עיניך למרומים.

יש אומרים “כמה יפות הן”. אחרים אומרים: “כמה שהן חסרות תועלת. אינן עושות מאומה. מה הן שווֹת בכלל”. יש אומרים “העולם בזכותן קיים; הרי בעזרתן יש בעולמנו פירות ופרחים”. ואיכר מוטרד ממלמל ואומר: “הן אוכלות את הגרעינים מהאסם ואת הדובדבנים מהעצים; הן מעופפות בעקבות הטרקטורים והמַזרֵעות ומכלות את הזרעים”. המשורר פשוט שואל: האם יכול מישהו לתאר לעצמו קיבוץ בלי ציפורים?

ראיתי משפחות בלי ילדים; ראיתי אנשים בלא נשים. מעולם לא ראיתי ולעולם לא יהיה קיבוץ בלא ציפורים; ציפורים על העצים, על ערֵמות הזבל, ציפורים בברֵכות הדגים או “ציפורים בראש” של כמה חברים. אורחים, במיוחד, שׂמים לב לציפורים. מקהלות השחרית השוקקות גורמות שמחה גדולה לרבים, וטִרדה מרובה לאחרים שהסימפוניה השמימית מעירה אותם משנתם. הקיבוץ כולו, על חבריו וציפוריו, נראה בעיני כמה מהם מין גן־עדן עלי אדמות, ובעיני אחרים… גן־עדן שלאחר גירוש אדם וחוה – מקום שבני־אדם מן היישוב אינם יכולים לחיות בו.

כמה מן האורחים הם צַפָּרים. יש להם עניָן מיוחד בפיזיונומיה של הציפורים ובהתנהגותן. הענין היחיד שהם מגלים בחיי הקיבוץ הוא המספר העצום של ציפורים הבוחרות לקנן בו. משכימי קום אלה מהווים בעצמם מין מיוחד – משהו שבּין ציפורים לבני־אדם.

לציפורים יש נטיה דחף וצורך לנדודים, יותר מלשאר בעלי־חיים. אם תרצו, זהו יצר נדודים. נדידת הציפורים היתה מאז ומתמיד בגדר מסתורין הן לצַפּרים והן לסתם סקרנים. מבט ממעוף־הציפור יגלה שאין דבר יותר טבעי מתופעה זו. נדודים הם חלק מן החיים. קל וחומר לבעלי־כנף. מי שנולד עם כנפיים אוהב לעוּף ולנדוד.

בכל קיבוץ תמצאו ציפורי־שיר וציפורי־טרף, ציפורים יציבות וציפורים נודדות, ציפורים מבשרות רע וציפורי גן־העדן, ציפורי־יום וציפורי־לילה. בכל קיבוץ תמצאו כמה ציפורים מוזרות, נישׂאות על כנפים מטָפוֹריות ארוכות־נוצה, הבונות להן קִנים בצוותא, כביכול יש להן אותן תכונות אותם טעמים אותם צרכים; למעשה, בכל אחת מהן מסתתרות ציפור־הנפש של אמן־יוצר אינדיוידואליסט. אחת הטעויות הגדולות שנפוצות ברבים היא, שקיבוץ אינו מקום לאינדיווידואליסטים.

ליהודי דתי יש ברָכה כמעט על כל דבר שרואות עיניו. אחת הברכות, שמברכים כשנתקלים בבן־אדם משונה, כגון גמד או אדם עם שש אצבעות, היא “ברוך משַנה הבריות”. מעניין כיצד ברכה זו מתורגמת לאנגלית Blessed be the One who created unique creatures. בתרגום הזה יש אינטרפּרטציה מעוּדנת. Unique creatures זה בעצם “בריות משונות” או “יצורים יחידים במינם”.

בכל ערב כשאני נכנס לחדר־האוכל הקיבוצי אני תופס את עצמי ממלמל ביני לביני ברכה זו. הבריות המשונות, או אם תרצו הטיפוסים המיוחדים במינם, הם המלח והפלפל השמן והחומץ של אותו סלט קיבוצי מזין וטעים הנערם מדי ערב על צלחותינו בשלל צבעים וטעמים. אני מעז להציע ברכה חדשה “משלנו”: ברוך המקום שהוא בית לבריות מיוחדות במינן.

אמנים ופילוסופים הם יצורים מיוחדים יצורים מיוחדים יכולים לנהוג טרקטורים ואף עושים זאת, לא רע בכלל. הם לעולם לא יִירו בציפורים היורדות על הזרעים ולא יבריחו אותן. הם פשוט יוסיפו זרעים לַדריל ויסתכנו בנזיפה מצד החסכנים. בשעה שהם נוהגים בטרקטור או בעת שהם רכוּנים על המַחשב במפעל, הם חושבים על דברים רבים, לא רק על זריעה וקציר על ייצור ושיווּק.

הם חושבים, למשל, על ההיסטוריה של העם היהודי ועל גורלו. נאלצנו ליהָפך לאומה של ציפורים למשך הרבה הרבה דורות; אומה בלא אדמה, בלא איכרים ובלי טרקטורים. אולי מכאן קִרבתנו היתֵרה לשמָיִם – מקור השראה ליצירה רוחנית ואמנותית. הפכנו לעם יצירתי ובלתי־יצרני להפליא.

המהפּכה הציונית, והקיבוץ כחוֹד החנית שלה, השתדלו בכל מאודם – ועדיין מתאמצים – לנטוע את רגלינו על האדמה, להכות שורשים, להפוך אותנו לנורמליים ופרודוּקטביים. כדי ליישר את המקל שהתעקם במשך דורות של גלות, נאלצנו לכופף אותו לכּיווּן ההפוך, וכך הוֹקרנו עבודת כפיים והעדפנו עבודה פיסית יצרנית על עבודת יצירה.

האידיאל הוא שוויון ערך בין כל העבודות והמקצועות: הייצור היצירה והשירותים. שוויון זה הוא תנאי לשוויון בין בני־האדם. אך בתהליך הפיכת הפירמידה איבדנו דרך־ארץ בפני היצירה הרוחנית והאמנותית למיניה, וכך נותרנו עם מעט מאוד הישגים בתחומים אלה בהם הצטיין היהודי בכל הדורות.

והיום אנחנו יודעים שהִפרזנו במתן עדיפוּת לשירת האדמה והלחם ששרים הטרקטורים על שירת השמים והפרחים ששרות הציפורים. אך עדיין אנו חיים בחשש מפני האמא היהודיה הרואה הילדהּ בן השלוש רופא בעתיד ובבן החמש פרופסור בכוח.

קיבוצים וקוֹמוּנות צריכים להיות חבָרות בהן היצירה הקולקטיבית והאינדיווידואלית חיות לא רק בדו־קיום אלא בסימביוזה. אין ניגוד ואין סתירה בין יצירת היחיד לבין יצירת היחד; להיפך. כאן צריכה להיווצר ההרמוניה בין היצירה הרוחנית לבין הייצור החומרי; בין קמח לבין תורה. מציאת הדרך לעשות זאת בהצלחה, להלכה ולמעשה, חשובה וחיונית הן לעם היהודי המתחדש בארצו והן לחברה האנושית כולה. אנחנו חייבים, ולדעתי אנחנו גם יכולים, למצוא את הדרך לתת לכל יחיד לפַתח עד קצה גבול היכולת את כישוריו ואת כשרונותיו, את שאיפותיו ואת שאפתנותו. זוהי הדרך הטובה ביותר להגיע לשגשוג רוחני חברתי וכלכלי.

במשך הרבה שנים לא יכולנו לעכּל גישה זאת. וכך איבדנו אנשים טובים, כגון אותו חבר שלי לקיבוץ לענף ולשגעונות המפיק זה שנות דור מציור כבשים הרבה יותר סיפוק והרבה יותר הכנסות מאשר מגידול כבשים וחליבתן. האם למדנו לקח? אני מסופק. אנחנו מדברים בסיסמאות ישנות כתוּכּי ולא כציפור דרור.

אם נתמזל מזלך להיות ציפור, אתה יכול לעוּף אל מעל לגגות הקיבוץ ואז אתה רואה אותו בשלֵמוּת. אתה עשוי לשמוע אב אומר לבנו: “אם אתה מוכרח לעוף – היֵה לפחות דבורה; לא ציפור; בדבורים יש תועלת; הן מייצרות דבש. ואם אתה מוכרח להיות ציפור – היה נא דרור ולא נשר. נשרים עפים גבוה מדי, רחוק מדי. וקשה מאוד לשמור על שוויון בין נשרים לבין ציפורים רגילות”.

ומאוחר יותר תשמע אותו אב בכנס תנועתי מתלונן כיצד זה אין לנו מנהיגוּת ומדוע כבודנו והשפּעתנו פוחתים והולכים בחברה הישראלית.

אנו דוחים טיפוסים שאפתנים, תחרותיים, מבריקים ויצירתיים־להפליא. אנחנו מעודדים בינוניוּת. הצעירים שלנו נמנעים מלגדל כנפיים רחבות, מחשש לאבּד את חיבּת הקן־הבית. זהו תהליך מסוכן שעלינו לחשוב עליו, על תוצאותיו ועל האפשרות לעצור אותו בטרם יהיה מאוחר מדי.

אפילו בתוך תחומי התעשיה, עלינו לעודד את היצירתי יותר מאשר את היצרני ולטפּח את כושר ההמצאה יותר מאשר את היעילוּת. רק כך נעמוד בתחרות בעולם התעשיה החדשנית ורק כך נהיה אטרקטיביים לדור הצעיר שלנו.

אלה הם הרהורים אחדים של אדם שעיסוקו מלים וחייו קיבוץ. ביטוי רגשות ומחשבות של מי שהצרפתים מכנים Solitaire-Soldaire והספרדים יקראו לו Solitario-Solidario; כלומר, אדם שהוא בעת ובעונה אחת אינדיווידואליסט יוצר הפועל בבדידוּת ופעיל בחבורה מתוך סולידריוּת והזדהות עם האידיאלים שלה.

אחרי הכל, הרי כולנו ציפורים ודבורים – אם קל למצוא את הדבש שלנו ואם קשה לאַתר ולהבין את התועלת שבּנוּ. כולנו ציפורים הכּמֵהות לשורשים, או צמחים המשוועים לכנפיים. כל אחד מאִתנו הוא יצור יחיד במינו. יבורך היום בו נכיר בכך ונתחיל לפעול בהתאם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואכסון בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 44890 יצירות מאת 2472 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18796 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!