רקע
רחל אליאור
הספד לאליס שלוי

זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להדמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים. ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זיקנות”.

תהלה’,

בתוך: כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, כרך שביעי, ‘עד הנה’, ירושלים שוקן תשל"ד, עמ' קעט.


פרופ' אליס שלוי, בת דמותה של ‘תהלה’ של עגנון באורך ימיה, בחכמתה, בצדקתה, בחסדה, בענוותה ובכל מידותיה, זכתה בזכות הנדירה לחיות עשרה עשורים בשלוש תרבויות שונות ושלוש ארצות שונות, ולראות את העולם משתנה מקצה לקצה לנגד עיניה. היא מהאנשים הבודדים שיכולים לזקוף לזכותם תרומה מכרעת ל’תיקון עולם', שכן היא תרמה לשינוי זה בירושלים ובמדינת ישראל בעוז רוחה ובתפארת מעשיה ובנופי המחשבה והזיכרון הרב־תרבותיים שזכתה להשראתם לאורך חייה. כל חייה האמינה בשוויון, חירות וכבוד האדם של כל אדם, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין, והאמינה בצדק חברתי, בפלורליזם, בסובלנות, ובהפרדת הדת מהמדינה, וכל שנותיה למדה ולימדה, עבדה, פעלה וטרחה לקדם את החברה הישראלית כולה ואת שני העמים החיים בה, ואת היהדות הישראלית רבת הפנים, לכיוון של שוויון, צדק חברתי ושלום, ברוח חזונם של נביאי ישראל. היא זכתה להימנות עם מתקני העולם שמצאו שותפות ושותפים רבים לדרכם, זכתה לחנך ולהכשיר מנהיגות בקהילה הדתית ומנהיגות בחברה האזרחית בכללותה, וזכתה היות אהובה מאין כמוה על מאות תלמידותיה ושותפותיה, קרוביה, עמיתיה, חבריה וחברותיה, ולהיות מוערכת עד מאוד על ידי רבות ורבים, בעיר שבחרה לחיות ולעבוד בה ולהיאבק על צביונה החינוכי, החברתי, האנושי והמוסרי.


אליס הילדגרד מרגוליס נולדה באסן בגרמניה בשנת 1926, להורים דתיים אורתודוקסיים וציוניים, בנציון ופרל מרגולין, שהיגרו ממזרח גליציה, לרפובליקת ויימאר ושלחו את ילדיהם לבית ספר יהודי. אביה היגר ללונדון ב־1933, מאימת הנאצים שעלו לשלטון ב־1 בינואר 1933, וברגע שהצליח להשיג ויזה לבני משפחתו, אלה הצטרפו אליו למעונו החדש באנגליה, בשנת 1934, כשאליס הייתה ילדה בת שמונה. היא התחנכה בלונדון בבית ספר ציבורי, ולמדה עברית בשיעורים פרטיים בביתה. היא הייתה אחת הנשים הבודדות שסיימו את לימודיהן בקולג' לנשים, ניונהם, באוניברסיטת קיימברידג', שם למדה לתואר ראשון ושני בספרות אנגלית בין 1944–1947, בתקופה שרק אחוז אחד מכלל הנשים בבריטניה המשיכו ללמוד לאחר התיכון, וכמעט לא הצליחו להתקבל לאוניברסיטאות העתיקות, כמו קיימברידג׳ ואוקספורד. שלוי למדה ספרות אנגלית בעידודו המובהק של אביה. ד"ר ארנה רז שראיינה אותה לעבודתה המחקרית, כשהייתה בת שמונים, כתבה ששלוי סיפרה שאביה, בנציון מרגולין, שרצה לטפח את הסקרנות והאינטלקט של בתו החכמה, ארגן לה חשבון חופשי בחנות הספרים האוניברסיטאית, ועודד אותה לרכוש כל ספר שחפצה בו. פעולה זאת סימלה לאליס הצעירה את האמון המלא ואת תמיכה ללא תנאים של אב בבתו. כבת להורים ציונים, חלמה תמיד לחיות במדינה יהודית, שבה לא תהיה בת למיעוט נרדף ובה תזכה לשוויון זכויות אזרחי, חברתי ודתי. אחרי שסיימה את לימודיה ב־1947 בשעה שהבינה שעקורים רבים ניצולי השואה יגיעו לישראל ויזדקקו לתמיכה מקצועית, בחרה ללמוד תואר נוסף בעבודה סוציאלית בבית הספר לכלכלה ומדע של לונדון, LSE, כדי שתוכל להגיע ארצה עם הכשרה מתאימה. היא עלתה למדינת ישראל ב־1949, ומאז גרה בירושלים, נישאה למשה שלוי, שעלה לארץ מארצות הברית, ושניהם היו הורים שותפים לגידול שישה ילדים. כשעלתה לישראל קיוותה, כאמור, אליס מרגוליס להיות עובדת סוציאלית ולסייע לניצולי שואה, אולם גילתה להפתעתה שאין עבודה בתחום. נאמר לה שאין יותר צורך: העקורים התאוששו והשתלבו בהצלחה במדינה החדשה.. לכן, כמעט כברירת מחדל, החלה ללמד אנגלית באוניברסיטה העברית. לדבריה של שלוי, זאת הסיבה שנהפכה מעובדת סוציאלית לפרופסורית לספרות אנגלית.

היא המשיכה את לימודיה לתואר שלישי באוניברסיטה העברית וקיבלה דוקטורט לספרות אנגלית ב־1966 והמשיכה ללמד במחלקה לספרות אנגלית עד לפרישתה. בשנת 1975 התנדבה שלוי לנהל את בית הספר התיכוני־דתי לבנות “פלך” בשכונת בקעה בירושלים, שעמד בפני סכנת סגירה. אחת מבנותיה למדה בבית הספר, והיא ידעה שהוקם כדי להציע לבנות דתיות מסגרת מיוחדת שתעודד אותן להעמיק בלימודי דת ולקבל השכלה כללית. היא ניהלה את בית ספר “פלך” במשך חמש־עשרה שנה ועודדה את תלמידות בית הספר להעמיק ברכישת ידע רחב, להצטיין בלימודיהן, לחשוב באופן עצמאי, ספקני ביקורתי ולעסוק בתחומים שהיו חדשים להן: מתמטיקה, מדעים, ותלמוד. “אם תשלטו בתלמוד,” הסבירה לבנות, “תוכלו גם אתן להיות רבה של קהילה ולהשפיע. ידע הוא כוח.” בבית הספר הנהיגה שלוי שלושה חידושים: חינוך פתוח, המעמיד את התלמידות במרכז, חינוך ברוח הפמיניזם הדתי המודרני המאמין בעצמאות ושוויון לנשים, וחינוך דמוקרטי־ליברלי המכבד כל אדם, הכולל גמרא, מדע, אמנות ולימודי איכות הסביבה. אחת מתלמידותיה, חוה ראובני, כתבה: “בית ספר שפרש לפנינו, בנות דתיות בשנות השמונים של המאה הקודמת, את כל העולם, קודש וחול גם יחד, בלי “לא מתאים” ובלי “אסור לחלוק על” ועם מותר להתגייס וללמוד כל מה שנרצה”.

פרופ׳ שלוי, מחלוצות הפמיניזם הישראלי, בכלל, והפמיניזם הדתי, בפרט, שהאמינה בכל לבה ביכולת של בנות דורנו ובני דורנו להתקדם אל עבר חזון חברת המופת, הייתה דמות מופת שהעמידה דורות של תלמידות חכמים, מנהיגות ונשות מעשה, הכשירה מנהיגות בקהילה הדתית ומנהיגות בחברה האזרחית בכללותה וחיברה בין רוח וחומר, הגות ומעשה.

היא “גויסה” לתנועה הפמיניסטית על ידי פנינה פלאי ז“ל והפכה לפעילה מרכזית. היא הבינה שתחילה עליה להסביר לנשים עצמן שיש אפליה ועליהן להילחם נגדה. “פמיניזם,” כך אמרה, “זה לא רק שוויון לנשים, זה שוויון בין כל בני האדם בחברה”. בשנת 1984 ייסדה פרופ' שלוי את ‘שדולת הנשים’ ופעלה לקידום מעמד האישה, בכלל, וזכויות הנשים בעולם היהודי הדתי, בפרט, ואמרה בכנס בכנסת על פי עדותה של ח”כ רחל עזריה: “ביהדות יש שלושה בתים: בית המדרש, בית הכנסת, ובית הדין. ואנחנו צריכות להיאבק למען שוויון זכויות בכל אחד מהם”. אחד מהישגיו של הארגון הפמיניסטי “שדולת הנשים”, היה עתירה לבית המשפט העליון נגד חיל האוויר וצה“ל, בשנת 1994, בדרישה להפסיק עם האפליה המגדרית ולפתוח הזדמנות שווה בפני בנות בגיוס לקורס טיס, כך שלא רק חיילים אלא גם חיילות יוכלו להיבחן, להתגייס על פי כישוריהן והישגיהן ולשרת בצבא כנווטות וטייסות, כחלק מזכויותיהן, על יסוד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשה זו שעסקה בכבוד האדם, בהדרה אפליה ובשוויון, זכורה לציבור כבג”ץ אליס מילר, שהפסיקה בעניינה יצרה מפנה מהותי במעמד הנשים בחברה בכלל ובצה“ל בפרט, בהסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בג”ץ קבע שאין הצדקה להבחנה בין גברים לנשים המצדיקה למנוע מנשים להגיש מועמדות לקורס טיס בצה“ל. בג”ץ זה הוא אחד מפסקי הדין המשמעותיים והתקדימיים בסוגיית הזכות לשוויון מגדרי והגנתו בזכויות החוקתיות לכבוד ולשוויון. ב־1997 החלה שלוי לכהן כרקטור מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים והרחיבה את ההוראה המגדרית. ובשנת 2000 מונתה ליושבת ראש מועצת המנהלים של המכון, ופרשה מהתפקיד ב־2003.

עוד הייתה פעילה עקבית ונחושה למען זכויות אדם ושוויון לכל אדם בלי הבדל דת, לאום גזע, מין ומגדר, ללא לאות, וראתה זאת כחובה דתית ומוסרית המוטלת על כל אדם לתרום את חלקו ב’תיקון עולם'. מעולם לא שתקה מול עוולות, אלימות, הפקרות, שנאה, גזענות, או שוביניזם ותמיד פעלה רבות בנושא זה בכיוונים שונים. שלוי הייתה פעילה משנות השמונים ואילך בקידום דו־שיח השלום בין יהודים וערבים, והיתה חברת הנהלת האגודה לזכויות האזרח, חברה במועצה הציבורית של ארגון “בצלם” והיתה חברה במועצת ‘עיר עמים’, ארגון שמטרתו לפעול למען המשך קיומה של ירושלים כעיר רב דתית ורב תרבותית. ‏ עוד כיהנה במועצה הבינלאומית של ‘הקרן החדשה לישראל’.

אישה דגולה הייתה אליס שלוי, מחנכת גדולה בעלת חזון, מחדשת אמיצה שנאבקה במוסכמות, מורה חכמה מאין כמוה, אשת תרבות רחבת אופקים ואשת מוסר וזכויות האדם, פמיניסטית, שומרת מצוות, מרצה אהובה בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, שהנחילה את האהבה למחזותיו של שייקספיר לדורות של תלמידים. עוד נודעה כחוקרת ומנהלת מעוררת השראה, שפתחה אופקים חדשים בפני ציבור שלם של תלמידות שומרות מצוות, כשעמדה על כך שיש חשיבות עצומה ללמוד משנה ותלמוד והיסטוריה יהודית, וללמוד מתמטיקה, מדעים, תיאטרון וספרות, שפות ואמנות, כלומר, להעמיק בלימודי יהדות ולקבל לצדם השכלה כללית רחבה, גם אם לימודים אלה לא נועדו לבנות דתיות, על פי הבנתם של תומכי הסדר הפטריארכלי־דתי באמצע שנות השבעים, כשקיבלה עליה את ניהול בית ספר ממ"ד לבנות “פלך”, לצד עבודתה כפרופ' בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית וראש החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת באר שבע.

בראיון לסופרת הארץ ג’ודי מאלץ בשנת 2018 אמרה פרופ' שלוי:

“אני חושבת שהדבר הנורא ביותר הוא שהפכנו להיות מדינה כובשת. הכוח משחית. להיות בעל כוח מול עם אחר ולשלול ממנו את החירות שאתה בעצמך נהנה ממנה זה חטא, זה משחית. מה שיש לנו זה כיבוש מכוער מאוד”, אמרה.

לדעתה של שלוי, רצח ראש הממשלה יצחק רבין היה “הטרגדיה הגדולה של זמננו. כשהוא מת, תהליך השלום מת. אני מאמינה בכנות שאם רבין היה בחיים, הוא היה מגיע להסדר עם הפלסטינים”.

בעשור האחרון משנת 2013 ואילך, כיהנה פרופ' שלוי כנשיאת קהילת ציון בירושלים, קהילה מסורתית־שוויונית. “זו לא קהילה קונסרבטיבית”, היא מסבירה, "אך היא חלק מהתנועה הקונסרבטיבית. האמת היא שלא מצאתי קהילה שסיפקה אותי מבחינה רוחנית. כל הזמן התלוננתי בפני הרבה תמר (אלעד־אפלבאום), שהייתה תלמידה שלי ב’פלך' וב’מכון שכטר', שאין לי איפה להתפלל; אין לי מקום שבו אני מרגישה רוחניות, שיש שם תוכן רוחני שמספק אותי. היא אמרה במשך שנים שהיא תקים עבורי קהילה, ואז לפני ארבע שנים זה קרה.

“החזון של קהילת ‘ציון’ ומה שמייחד אותם כל כך זו התפיסה של יהדות ישראלית המשלבת יחד את כל הזרמים והעדות, ובמידה מסוימת חוזרת גם לצורת התפילה של ארץ ישראל בימי קדם. בזה היא שונה מהתנועה הקונסרבטיבית, ולכן אמרתי שזה מקום מיוחד. אנחנו אנשים שמגיעים מרקעים שונים ומתפללים יחדיו. קהילתיות מאוד חשובה לי”.

כשפרשה מההוראה האקדמית סייעה לבן זוגה, משה שלוי, להוציא לאור את אנציקלופדיית הנשים היהודיות ובשנת 2006 הוציאה לאור במסגרת “שלוי הוצאה לאור” גרסת תקליטור של אנציקלופדיה לנשים יהודיות בעריכתן של פרופ' פאולה היימן מאוניברסיטת ייל ופרופ' דליה עופר מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

שלוי זכתה להעמיד תלמידות ותלמידים רבים במוסדות האקדמיים השונים שלימדה בהם, שרחשו ורוחשים לה אהבה, הוקרה, תודה והערכה, וזכתה באלפי בוגרות רבות השפעה שהשלימו את לימודיהן בבית ספר “פלך” בהנהלתה, ועמדה באומץ מול התקפות מצד רבים בחברה הדתית השמרנית, שעמדותיה ההומניסטיות, הפמיניסטיות, המסורתיות והפלורליסטיות לא נראו להם.


על פועלה הברוך בתחומים רבים זכתה בפרסים שונים – ביניהם ב“אות זכויות האדם ע”ש אמיל גרינצוויג" על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל; ב“פרס ישראל” על מפעל חיים בקטגוריה של תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה; בתואר “יקירת ירושלים” ובפרס “בוני ציון” של “נפש בנפש”, ובפרס על שם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

כשסיימה לכתוב את ספרה האוטוביוגרפי, Never a Native “לעולם לא בת המקום”, בן 332 עמודים, שיצא לאור בלונדון בהוצאת פטר הלבן, אמרה: “רק כשכתבתי את הספר הבנתי כמה דברים תלויים במזל התרחשו בחיי. לא תכננתי ללמד, ובסופו של דבר אהבתי את זה. לדעתי זה המקצוע הטוב ביותר שיש. לא התכוונתי לנהל בית ספר, וגם את שדולת הנשים לא תכננתי להקים. זה השיעור שלמדתי במחשבה על חיי. אם את מוכנה לעבוד קשה, אין סוף למה שתוכלי לעשות”.

אישה משכמה ומעלה הייתה פרופ' אליס שלוי, שהקדישה את זמנה, את כישרונותיה, את מרצה ואת חכמתה ומסירותה ל’תיקון עולם‘, למחקר והוראה, חינוך והנהגה, שתרמה בפעילותה הציבורית לשלום בין בני לאומים שונים החיים יחד על אותה כברת ארץ, ולדו־שיח בין דתי, ולקידום שוויון לנשים ולהערכה עצמית של נשים ויכולותיהן במדינת ישראל, אשת משפחה אהובה, אם לשישה ילדים, שהצטיינה במאור פנים, בנועם הליכות, בעדינות ותבונה רבה, וחברה אהובה ב’קהילת ציון’, שייסדה תלמידתה הרבה תמר אלעד־אפלבוים, כדי שיהיה למורתה, מרחב תפילה שוויוני ומקום רוחני להתפלל בו; קרוביה ואוהביה, עמיתיה, חבריה, חברי קהילתה, תלמידותיה ותלמידיה, יזכרו אותה כאדם נדיר, הומניסטי ופמיניסטי, המצטיין באנושיותו ובחכמתו, בעומק מוסריותו וברוחב אופקיו, וכאישה אמיצה, נחושה ורבת פעלים, נאבקת כנגד הזרם, שהטביעה את חותמה כמגדלור מאיר בכל תחום שעסקה בו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!