רקע
רחל אליאור
על אותיות השפה העברית בלשון הקודש, בשפת הבריאה, היצירה והזיכרון: מספר יצירה ועד גילוי וכיסוי בלשון

ספר יצירה, חיבור מיסטי אנונימי, שנכתב בשפה העברית, ככל הנראה בשליש הראשון של האלף הראשון לספירה, מספר מחדש את סיפור הבריאה וטוען בלשון דרמטית שהעולם נברא “בְּסֵפֶר וסְפַר וְסִפּוּר”, כלומר, השפה אינה מתארת את העולם, אלא יוצרת אותו. המחבר האלמוני מגלה לראשונה את חשיבותן של האותיות כצירוף חסר תקדים של הנגלה והנעלם, של הסופי והאינסופי, של הסימן והקול, ומלמד את קוראיו בפסקת הפתיחה של ספר יצירה ובהמשכה ש:

“בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש הוא וברא את עולמו בשלשה ספרים: בספר וספר וספור… בכ”ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה… עשרים ושתיים אותיות יסוד: שלוש אימות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, חקוקות בקול, חצובות ברוח קבועות בפה".1

ספר יצירה הוא החיבור הראשון בשפה העברית החושב על האותיות והמספרים כאבני הבניין של הבריאה, הוא הראשון המונה את כ“ב האותיות, אותן הוא מכנה בשם אותיות יסוד וקובע שמספרן הוא 22, ואת עשרת המספרים, אותם הוא מכנה עשר ספירות בלימה, וקובע שמספרם הוא 10. הוא החיבור הראשון המונה את האותיות מ־א ועד ת ועוסק בחלוקת האותיות לקבוצות, אמות, כפולות ופשוטות, והוא הראשון המונה את הספרות מהראשונה עד העשירית או את המספרים מאחד עד עשר. הצירוף של כ”ב האותיות ועשרת המספרים הוא היוצר את “שלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה” שבהן חקק האל וברא את העולם וכל אשר בו.

הפסקה הפותחת של ספר יצירה מגלה תפישת עולם חדשה בדבר הקשר המורכב שבין צלילי הלשון לבין מראה הבריאה, ובין אותיות השפה לבין כל מעשה יצירה המוגדר בלשון. הספר מלמד על חשיבותן המכרעת של עשרים ושתיים אותיות האלף בית שבהן נבראו ‘שמים וארץ וימים וכל אשר בם’, הלא הן כ"ב אותיות הדיבור האלוהי הבורא, הנגלות לאדם במערכת אותיות, המכונה לשון הקודש, בשל מקורן האלוהי של האותיות וכוחן היוצר האינסופי. האותיות, המחולקות לאמות (אמ"ש), כפולות (שבע האותיות הדגושות בג“ד כפר”ת) ופשוטות (כל תריסר האותיות האחרות), המורכבות מהגאים, עיצורים, תנועות ותווים, או מסימנים, קולות וצלילים, בוראות ויוצרות ומחדשות צירופים, הן במרחב האלוהי הן במרחב האנושי. וזאת משום שהן אלה ההופכות את הרוחני, המופשט, הנשמע, הבלתי מוגדר הנחשב במחשבה, או את האינסופי האלוהי והנעלם – לאותיות נראות ונשמעות, הנכתבות כצירופי מילים וחיבורי משפטים, כספרים וסיפורים חוקים ושירים, על לוחות, וכתבים, המצויים בטווח ההשגה האנושית של כל אדם מדבר, שומע, קורא וכותב, חושב ומפענח, מצרף ויוצר, שומר ונוצר.

ספר יצירה אשר אומר במכתם קצר רב משמעות: “קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש”, הוא זה הטובע לראשונה את הניב ‘רוח הקודש’ ומבאר שהקודש של לשון הקודש ושל הקדוש ברוך הוא (‘קודשא בריך הוא’ בארמית תרגומו הנכון מארמית הוא הקודש ברוך הוא, ולא הקדוש ברוך הוא) מצויים בקול, רוח ודיבור שכולם תלויים באותיות, בהן שותפים האל והאדם.

האותיות – שראשיתן העתיקה במסופוטמיה בסוף האלף השלישי לפני הספירה, בחריטות של סימני כתב היתדות על לוחות טין רטוב, שנמצא בשפע על גדות הפרת והחידקל, כתב סימנים הנשמר על לוחות טין שרוף, והמשכן באותיות הברית, החקוקות באותיות עבריות – שמקורן באלפבית הפיניקי, שהפך לאלפבית הארמי ולאלפבית היהודי המרובע במהלך האלף הראשון לפני הספירה – אותיות חרותות על אבן, על לוחות הברית או על לוחות העדות או על לוחות הזיכרון – מתְנות כל ספר וכל סיפור, כל חוק וכל שיר. האותיות, הידועות לנו במערכות סימנים שונים, המתארות צלילים זהים, קולות, הגאים, תנועות ועיצורים – מתְנות כל אמירה, כל דיבור ומסירה, כל יצירה, כל שירה וספרות, כל בריאה כל המשגה, כל דעת ומדע, כל עדות וכל זיכרון. יתר על כן הן לבדן מתְנות כל הנחלה של החוק האלוהי, הדעת האנושית, הבריאה האלוהית, האפוס והמיתוס מהעבר אל ההווה והעתיד, והן אלה המתְנות בסימן ובצליל את המסירה של מכלול ההשגה והיצירה האנושית בשפה, מדור לדור. האותיות שמספרן קצוב – 22 – וצירופיהן אינסופיים, הן אלה המרכיבות את המלים הקובעות את תפישתנו את העולם, שכן רק מה שניתן להגדרה באותיות ובמילים וניתן להגייה בצליל ולרישום בסימן כתוב או באות, נודע להשגתנו, מסור למסורתנו וקיים לגבינו. אותיות לשון הקודש, שמקורן אלוהי כעולה משמן, הן הבוראות את המציאות ומכנות אותה בשם, כשם שהן שומרות את מהותה האלוהית האינסופית של השפה הנובעת כל העת ממרחבי האינסוף ועולה מתהום הנשייה וממחזוריה הנצחיים של הבריאה, ושומרות את סימניה הסופיים במראה ובצליל, המסורים לאדם.

בשל כך ׳השם המפורש׳ ניתן לכתיבה אך איננו ניתן להגייה או למסירה בדיבור, כי אין לו קול רוח ודיבור. השם המפורש שאפשר לכתוב אותו בארבע אותיות, או בעשרים ושתים אותיות או בשבעים ושתיים אותיות, הוא השם ששומרי מצוות קוראים לו השם, או השם שאין לו שם, או השם המפורש, לכאורה, שהוא נעלם, למעשה – כדי לסמן את המרחב האלוהי האינסופי הנשגב מדעתו של אדם, זה שאי אפשר לסמנו באות, בשם או במילה, ב’קול, רוח ודיבור שהוא רוח הקודש' הניתנים להגייה ולמסירה.

סימנים אלה, הנודעים כאותיות המסמנות קול וצליל, עיצור ותנועה, הניתנים להגייה, לימוד, מסירה והבנה, הם ההופכים את המופשט למוחש, את הנעלם למפורש ומובן, את הנשמע לנראה, ואת הרוחני האינסופי הנעלם, היוצר ובורא בסתרי מחשבת היחיד, למובן, מסומן ומושג ברשות הרבים, בתחום המוחש, בעולם המעשה. האותיות והסימנים, המסמנים ואוצרים קולות וצלילים, הגאים, עיצורים, תנועות ותווים, הם אלה המנחילים מדור לדור את אוצרות הרוח שהתגלו בעבר בדיבור, בצליל, בקול ובאומר, והם אלה המבטיחים את העברתם מהעבר אל העתיד, אם רק נרשמו על לוחות טין או נחרתו על לוחות אבן, אם רק נחצבו על קירות שיש ועמודי גזית ואם רק נכתבו על מגילות קלף, על ספרים וכתבי יד, על פפירוס, גוויל ונייר, על מטבעות או מצבות או על מסמכים, הנמצאים מאז ומעולם בספריות ובארכיונים, ואם רק יכתבו בכל מרחב וירטואלי באותיות וסימנים שיהיו ברי שימור, אצירה, מיון וקטלוג, הבנה, ראייה ושמיעה, מסירה ודיבוב.

ספר יצירה מספר לנו על תר״ך עמודי אור (620 עמודי אור), אשר עליהם חקוקות אותיות הבריאה המחיות את ההוויה כולה. את הניב ‘עמודי אור’ אפשר לתאר הן כעמוד של ספר עליו חקוקות אותיות, הן כעמוד של אבן התומך גג בניין שעל כותרתו מגולפות אותיות המחברות בין שמים וארץ. המקובלים דרשו את הפסוק ‘לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים’ כאילו האותיות הבוראות נמצאות בעת ובעונה אחת בשמים ובארץ; ומייסד החסידות ר׳ ישראל שם טוב לימד אותנו ב’איגרת הקודש' את מה ששמע מפי המשיח על הפסוק ׳צוהר תעשה לתיבה': “שתהיה התיבה מצהיר ׳כי בכל אות ואות עולמות נשמות ואלוהות” – שכן בדבריו המילה תיבה מתייחסת לתיבות הלשון (כמו ראשי תיבות) ולא לתיבת נוח, ובכל אות, יש בתוכה, מעבר לסימן החיצוני הנגלה, המכונה תיבה או כלי, גם ׳עולמות, נשמות ואלוהות׳.2

כלומר מעבר לסימן המוחשי הסופי, הנגלה לעין ומסמן צליל, יש משמעויות מופשטות אין־סופיות ונצחיות המסורות לתודעתו של הקורא המפענח, הקשורות בעולמות, נשמות ואלוהות.

המקובלים בעלי הרזים וחכמי תורת הסוד הבינו את המילה העברית אות (שיש לה בשפה העברית משמעויות רבות ביניהן סימן, תו מצויר, ציון, עדות, מופת או מעשה פלא בעבר או בעתיד, גורל, סמל, סימן הנעשה לזיכרון מעשה שהיה, אותות השמים, אות הברית ואות כתב), בראייה דו צדדית:

מצד אחד, ראו את המילה אות כקשורה בשורש א.ת.א במשמעות בא תמיד (כמו בצירוף ‘יאתה ויבוא’ או כגון בפסוק כְּסוּפָה יֶאֱתֶה (משלי א כז) ופירשו את משמעותה כאוֹתָּה ובאה כל העת מהנעלם אל הנגלה, מ’לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים' אל האותיות הנמצאות בשמים, המחיות את הבריאה בארץ, או כמבטאת את השפע האלוהי האינסופי, הבורא באותיות הדיבור, הבאות ונובעות כל העת ממקור נעלם, מעולם המחשבה, ומתממשות בתחום הנגלה, בעולם הדיבור, הקריאה והכתיבה, בעולם המעשה. בשל כך אמר ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, ש“בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות” שכן האות אותה ובאה תמיד מעולם הדיבור האלוהי לתודעה האנושית, וקרא לשכינה בשם ‘עולם הדיבור’, המשותף לאל ולאדם, שהרי העולם כידוע ׳נברא בעשרה מאמרות׳.

מצד שני, ראו המקובלים בכל אות כלי או מיכל, תיבה, גבול וסימן, ואמרו ש’כל בריאה היא דין', כלומר שהשפע הבורא, המתפשט והשופע באותיות הלשון – הנדמה לצליל אינסופי הבא מנבכי הנעלם אל הנגלה, או ל“אֲין” האינסופי המאיר את הבריאה כרוח אלוהים מחייה, המשפיעה שפע בורא כל העת – מחויב בהגבלה מוחשית, שתהפוך אותו ל“יש” מוגבל בר השגה על ידי הבחנה, המחשה, תיוג, הגשמה, מצלול וסימון, היוצרים אות, תג, כלי, סימן, צורה או מיכל, המכילים או מסמנים את הקול, את הרוח ואת המחשבה האינסופית שמאחורי האות הסופית.

לטענתם של בעלי הסוד, כל שפע נעלם אינסופי ובלתי מוגבל כקול אינסופי, זקוק לדין והגבלה והגדרה, המצויים בסימן, באות, או בכלי כדי להתגלות, כשם שכל מחשבה זקוקה לאותיות הדיבור או לאותיות הכתב כדי לצאת מהכוח אל הפועל, ולהפך: כדי שלדין ולגבול, או לסימן ולאות, תהיה משמעות מובנת, נחוצה התפשטות השפע האלוהי המחייה, המעניק לה חיות ומשמעות בבחינת קול וצליל מוכר וידוע.

כל אדם שעמד בארץ זרה, למשל סין או יפן, לפני שלט בשפה הכתובה באותיות שאינו מכיר, יבין על נקלה את משמעות הסימן חסר המשמעות או את האות נטולת המובן או החיות או את הדין בבלעדיותו נטולת השפע. ולהפך כל מי שמנסה לדבר בשפה שאינה מובנת לזולתו, גם אם ידבר לאט ובקול ברור, יכיר על נקלה את משמעות שפע הקולות וצירופי ההגאים, הנותרים כחסרי כל משמעות באזני הזולת, שאינו יכול לפענח אותם כמהות צלילית חיה, בעלת משמעות, על פי מערכת הסימנים המוכרת לו.

הרוח, הנשמה או הנפש, החיה והיחידה, (נר"ן־חי בשפת הקבלה), כולם הם מושגים מקראיים המבטאים את החיות הצלילית שבסימן הכתוב הנשמע בדיבור, וכולם מקורם אלוהי, בין אם מדובר ברוח הקודש או ברוח האדם או ברוח מרחפת על פני המים או בנשמת כל חי או בנפש חיה או בנפש האדם. החיים, הקול, הרוח והדיבור, הנשמה והנפש, מקורם אלוהי ונצחי ומבעם אנושי ומוגבל בזמן בעולמם של בני חלוף, כל עוד נשמה באפם, אולם סימונם הכתוב הנראה והנשמע נצחי, ופענוחם הצלילי מתחדש בכל דור ודור, עם הולדתם של יילודים חדשים הצומחים וגדלים מינקות לבגרות ומפעייה ובכי להמהום ודיבור, כשהם הופכים מילדותם ליורשי השפה ולאוהבי הלשון, השותפים בשיח, משעה שהם הופכים בהדרגה ליצורים רואים ומבחינים, שומעים ומדברים, קוראים וכותבים, הנוחלים את שפת אמם ואת לשון אבותיהם.

כל אות, כל סימן וכל תו, הניתנים לכתיבה, חקיקה, ציור וחריטה, מסמנים צליל מסוים, הגיה מסוימת, תנועה או עיצור, רוח מיוחדת וקול מסוים, המוסכמים על דוברי שפה מסוימת כבעלי משמעות ופשר: האות א מסמנת כידוע את צליל אאאא על כל אפשרויות היגויו והאות ב את הצליל בבב על כל אפשרויות ניקודיו, וכן כל שאר עשרים ושתיים האותיות. צירופי צלילים אלה יוצרים מילים, משפטים, דיבורים, כתבים, שירים מחזות, מחקרים וספרים שמספרם אינסופי, או יוצרים תודעה, ידיעה, הודעה, תקשורת והנחלה, רוח, נפש ונשמה, המתפענחות ביחס למערכת קולות וסימנים ידועה.

המקובלים אמרו שבימות המשיח, בעידן הגאולה, תיתוסף אות חדשה, שין שיש בה ארבע רגליים שצלילה עדיין לא ידוע. כדי להבין את המשמעות הדרמטית ש/ל התווספות אות אחת לכ"ב אותיות היסוד, כל שעלינו לעשות הוא לדמיין את גריעתה של אות אחת – אם למשל נגרע את האות ש לא נוכל לומר שבת, שוויון, שושנה, שלום, לשון, שפה, קודש, מקדש, הקדוש ברוך הוא, שנה או שנים, שובבות, שינה, שלווה, שפע, שם משפחה, שלדג, שלוש, שלושים, משולש, שושבינה או שלג ואז הם לא יהיו!

– כי רק מה שיש לו שם המורכב מאותיות ומספרים, מצלילים וסימנים, קיים בהשגתנו.

– חלק ניכר מהיצירה האנושית והדעת האנושית, מורכב מצלילים נשמעים השמורים באותיות כתובות, או מורכב מאותיות המסמנות צליל ורוח והגה היוצרים שפה. הפלא הוא שממספר מוגבל של אותיות וסימנים, עשרים ושתיים בשפה העברית, אפשר ליצור בכוחה של מערכת הדקדוק, מערכת הפועל והטיותיה ושיטת השורשים וצירופיה, או מערכת התחביר וחיבוריה, ואוצר המילים המתחדש תדיר, אין ספור קולות, צירופים, דיבורים ופירושים. אין הגבלה על יצירה זו והשימוש באותיות האותות ובאות תמיד, הוא אינסופי ואיננו מתכלה, שכן האותיות אינן שייכות לאיש, מקורן אינסופי וצירופיהן אינסופיים וכוח הבריאה והיצירה הטמון בהן בלתי מוגבל בזמן או במקום.

בשל אינסופיותם של הקולות המסומנים באותיות, היוצרים את השפה על כל צירופיה, אמירותיה, חיבוריה ומאמריה, שאינם מוגבלים בזמן או במקום, בשל נצחיותן הבוראת (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר), האותיות נחשבות אלוהיות והשפה העברית מכונה לשון הקודש. יתר על כן, קדושת האותיות הבוראות בשפה העברית, נעוצה בהכרה שכדי שדבר מה מכל סוג שהוא, מוחש או מופשט, מצוי, או מדומיין, אפשרי או קיים בעבר, בהווה או בעתיד, יוכל להיות בר השגה בתודעה האנושית או האלוהית, הוא חייב להיות מכונה בשם הנשמע בקול, וברגע שדבר מה מכונה בשם הניתן לשמיעה ולהבנה, או נקרא בשם בר היגוי ובר השגה, הוא מורכב מאותיות האוצרות צליל הניתן להיות מסומן בסימן הניתן לפענוח. היוצא מהכלל האחד הוא שם האל, הנודע כשם המפורש, שאין לו היגוי וצליל הידוע לנו, למרות שיש לו סימן כתוב, ולפיכך איננו בר השגה.

לשפות הרווחות באזור המזרח התיכון, בין הנהר הגדול נהר פרת, ועד לחופו המזרחי של הים התיכון, המדוברות, נלמדות, נקראות ונכתבות באותיות, שחלקן קשור להתפתחות האלף בית הפניקי־עברי – עברית, יונית, ערבית או לטינית, מבנה דומה, אותיותיהן מסמנות צלילים. ארבעתן מתחילות בצליל הפתוח האינסופי א A أ אאאאא או Aaaaaaa או أأأ, וממשיכות בצליל B ובמקבילותיו הרפויות והדגושות בשלושת השפות. חלק מהאותיות מצויות רק בשפה אחת ולא באחרת שכן דובריהן שומעים צלילים שונים ומסמנים קולות שהאחרים אינם שומעים. האות ח והאות עין המצויות בעברית ובערבית, אינן מצויות באותיות הלטיניות שאינן שומעות צלילים אלה. האות ξ קסי ביוונית הפותחת את המילה קסילופון, או נמצאת בשם אלכסנדר, איננה נשמעת בעברית או בערבית וכך הלאה. כל אחת מהאותיות ממוקמת בחלק אחר מחלל הפה והגייתה וצליליה, דקדוקה ותנועתה תלויות בשינוי מערכת הצליל, התלויה בחלקי החך והלוע, הלשון והגרון, כפי שספר יצירה מיטיב לבאר, בשעה שהוא מתאר לראשונה באופן שיטתי את מבנה מערכת האותיות הבוראות והיוצרות, התלויה במערכת הצלילים ובמערכת הסימנים.

המסורת המיסטית מלמדת שהאותיות הבוראות, המחוללות את הבריאה ושופעות אליה ונמצאות בה כל העת – מתנות את קיומה בקול האלוהי האינסופי, הבורא ומחייה אותה כל העת, ומסמנות אותה בשם מוגבל או בצליל מוגבל התוחם אותה כהוויה נתפשת, ומבחין אותה לקטגוריות מוחשיות נבדלות – נתפשות במסורת היהודית כאותיות המצרפות את הנשמע לנראה ואת הנראה לנשמע, את המוחשי המוגבל בסימן לאינסופי חסר הגבולות – כלומר מאחורי כל סימן מוכר של אות נראית, החקוקה בכתב על אבן, על קלף, על קמיע או על נייר – מצוי צליל, או צירוף מופלא המאחד את הקול האלוהי הבורא (‘העולם נברא בעשרה מאמרות’; ‘לעולם ה’ דברך ניצב בשמים') או את האות הנשמעת בצליל אינסופי, ואת הצורה המסמנת ותוחמת את הצליל הנשמע בעיצור, היגוי וסימן נראה.

ספר יצירה מלמד אותנו שהאותיות נמשלות לאבנים הבונות בתים, כשכוונתו היא שהן אבני הבניין שבונות את המבנים אשר מרכיבים את התודעה האנושית היוצרת, הרואה את האותיות ככלי בשתי הוראותיו: כלי כמיכל וכלי ככלי־עבודה. מבנים ואבני בניין אלה מרכיבים את התודעה האנושית היוצרת והמפענחת, הרואה והשומעת, הקוראת וכותבת, בזיקה ל־ כ"ב האותיות ביחס לצלילן המשתנה, המסמל את אינסוף המשמעויות המשתנות הטמונות בסימנים הסופיים.

חשבו על מחברי הצלילים וצירופי האותיות הנמצאים בכל אחד ממיליוני הספרים הנדפסים ובכל אחד מאלפי כתבי היד המצויים בספרייה הלאומית בכל השפות, המייצגים את המחשבה האנושית היוצרת, המופשטת, הבוראת בצלילי השפה במחשבה, בדיבור ובמעשה – במסירתה המוחשית באותיות כתובות בכתב יד או בדפוס, המסמנות בסימנים נראים לעין את צלילי האותיות המרכיבות את המלים, אותן צירף המחבר, או אותן חיברה המחברת, כדי לברוא דבר מה שלא היה קיים קודם לכן, מתוך צירופי אותיות ידועים ומוכרים. החיבורים החדשים, המתחדשים כל יום מחדש, בדיבור ובכתב, מצירופי האותיות העתיקות ומחיבוריהן החדשים, עומדים מאחורי אינסופיות היצירה האנושית, שראשיתה באותיות שבהן נברא העולם בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר.

כל יצירה מתחילה בפענוח הקשר הראשוני שבין הסימן לצליל או בין האות לתוכנה המשתנה, התלוי במקומה במבנה המילה, בדקדוקה ובצירופה, בניקודה ובהגייתה, ובמיקומה התחבירי במשפט, אולם כל אחד ממרכיבים אלה, המוגבלים בסימניהם מבחינת מבנה הלשון, התחביר והדקדוק, הבניין, הזמן וההטיה, פתוח לצירופים אינסופיים משתנים הבוראים עולמות שברוח המתממשים בעולם המעשה. בשפה העברית כל מילה טעונה פענוח שכן אין לנו תנועות vowels או אותיות מנחות היגוי הקשורות בפונולוגיה של השפה.

כשאנו רואים את המילה ספר ללא ניקוד ומחוץ להקשר ברור, איננו יודעים מלכתחילה אם היא מתייחסת לגבול, סְּפָר, למכלול כתוב, סֵּפֶר, לספירת מספרים, לַסְּפָרוֹת, לְסִפְרוּת למספרה, למספריים, לסִִפּוּר עלילה או לאבן ספיר. רק הניקוד מפענח את ההקשר, את המשמעות, ואת התחביר, עבורנו.

רק האותיות או המילים הקודמות למילה ספר או לשורש ס.פ.ר מעניקות למילה זו הקשר תחבירי ומשמעות (בֵּית הַסֵּפֶר אוֹ גְּבוּל הַסְּפָר אוֹ הַסְּפָרוֹת שֶׁעַל הַשָּׁעוֹן אוֹ שְׁעַת סִפּוּר מִסֵּפֶר בַּסִּפְרִיָּה או ספר השייך לְסִפְרוּת) ועל כן אומר לנו ספר יצירה ״שהעולם נברא בספר, סְּפָר וסיפור, בכ״ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה״…ומשאיר לנו את פענוחו של משפט מופלא זה, שעליו מיוסדת ספרות הקבלה כולה, בכל דור מחדש.3

“יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה”, אמר לנו חיים ביאליק במסתו הנודעת ‘גילוי וכיסוי בלשון’, על יסוד הפסוק בספר תהלים לו ז של נעים זמירות ישראל: “צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה…”

אין ספק שכל מילה בשפה העברית עתיקת הימים, היא תהום חתומה בשם, עליה נאמר בדברי דוד בן ישי בספר תהילים מב ח:“תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ..”.

לכל מילה המורכבת מצירוף אותיות הלשון זיכרון היסטורי וריבוי משמעויות, משום שמסורת תורת הסוד מספרות ההיכלות והמרכבה, ומסורת האגדה והמדרש, ומסורת הקבלה, הפיוט והשירה, קבעו מאז העת העתיקה ואילך, שאין לאף מילה בעברית רק משמעות אחת (סמנטית) אלא יש לכל מילה אינספור משמעויות (סמיוטיות) – כלומר אין מילה שיש לה רק משמעות סופית אחת. כך למשל למילה עולם אפשר ליחס משמעות במובן של מקום אבל הוראתה הראשונית היא נצח כמו בביטוי עד עולם או בית עולם או חי עולמים ולדברי המקובלים היא קשורה בהתעלמות מלשון כיסוי והעלם והעלמות כהפך של גילוי והתגלות, ועל כך כתב ביאליק את מסתו הנפלאה 'גילוי וכיסוי בלשון׳.4

כדי להעניק תוקף לקדושתה של לשון הקודש, למקורה האלוהי, לנצחיותה ואינסופיותה, לכוחה הבורא והיוצר, ולמשמעותה כעדות כתובה הקושרת בשבועה ובברית בין העבר, ההווה והעתיד, בין הבריאה לגאולה, הספרות הכוהנית שהתחברה בעת העתיקה קשרה את הלשון העברית לעולם המלאכים הנצחי והעל־זמני, הכולל את מלאכי הקודש, מלאכי השרת, מלאכי הרוחות, את שרי המלאכים אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, שרי הארגמ"ן, את מלאכי עולם המרכבה המשוררים ומברכים ואת מלאכי ההיכלות שומרי עבודת הקודש ומחזורי השבתות והמועדים, ואת מַלְאָךְ הַפָּנִים.5

מלאכי הקודש – המגלמים את הערכים המופשטים, קודש, דעת, אמת וצדק, שלום וברכה, חסד וחירות, ומצטיינים בנצחיות על־זמנית חוצה גבולות, בקדושה וטהרה המכשירים את מקום מושבם בגן עדן ובעולם המרכבה, בידיעה מקפת כל, ביכולת מעבר בין העולם הנסתר לעולם הנגלה, וביכולת קריאה וכתיבה – היו המורים הראשונים של הלשון העברית. המלאכים הם אלה שמלמדים את חנוך בן ירד (בראשית ה, כא –כד) השביעי בדורות האדם, לקרוא, לכתוב ולחשב,6 והם אלה שמלמדים את אברהם אבינו לקרוא בשפה העברית, בלשון הבריאה, ואחד מהם, מַלְאָךְ הַפָּנִים הוא זה המספר ומכתיב למשה רבנו על הר סיני, אחרי מתן לוחות הברית, לדברי ספר היובלים, את כל אשר אירע בארבעים ותשעה הדורות שחלפו בין הבריאה למעמד סיני. מַלְאָךְ הַפָּנִים מספר למשה ומכתיב לו בלשון הקודש את כל אשר ראוי לזכור ולהנציח ואת כל מה שהתרחש, שאותו יש לכתוב לזיכרון, ולרשום כהנצחה ועדות בין הבריתות: בין השבת כברית עולם ועד ברית הקשת בענן, ובין ברית בין הבתרים ועד ברית סיני, או את כל מה שנברא בלשון הקודש בעולם שנברא בספר, ספר וסיפור, בבריאה, בשבועה ובברית.

אחתום את דברי על אותיות לשון הקודש ועל השפה העברית כשפת העדות והזיכרון, שפת הבריאה ושפת הקודש, בשני ציטוטים עתיקים מספר היובלים,7 הקשורים בעולם המלאכים, שנודעו, כאמור, כמורים הראשונים של לשון הקודש. הציטוט הראשון הוא על האדם הראשון שלמד לקרוא ולכתוב, לחשב, לזכור ולהעיד ולרשום באותיות השפה העברית ובמספרים הנקובים בה, בדור השביעי לדורות האדם, שמו חנוך בן ירד, והציטוט השני הוא על הפעם הראשונה שבה נזכרת הלשון העברית בכתובים,8 בדור העשרים לדורות האדם, בימיו של אברהם אבינו, שלו מיוחס חיבור ספר יצירה.9

כך מספר מַלְאָךְ הַפָּנִים למשה בן עמרם על הר סיני, אחרי מתן תורה, את תולדות אבות העולם בדורות שקדמו לדורו בזיקה ללימוד ספרים, לקריאה וכתיבה, לעדות וחישוב, לאותיות ומספרים:

"וביובל האחד עשר [בשנים 491–539 לבריאה] לקח לו ירד אשה ושמה ברכה בת רצויאל בת אחי אביו לו לאשה, בשבוע הרביעי ליובל הזה [512–518]. ותלד לו בן בשבוע החמישי ליובל בשנה הרביעית [522] ויקרא שמו חנוך.

זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ

אשר למד ספר ומוסר חכמה

ואשר כתב בספר את אותות השמים כסדר חודשיהם

למען ידעו בני האדם את תקופות השנים כסדרן לכול חודשיהן.

ראשון הוא אשר כתב תעודה

ויעד בבני האדם לקצי עולמים

ושבועי היובלים ספר

וימות השנה הודיע, וחודשים סדר,

ושבתות השנים אמר כאשר למדנוהו

ואשר היה ואשר נהיה ראה בחלומו. אשר יהיה על בני האדם לדורותם, עד מועד יום הדין, ראה והבין הכול. ויכתוב לו לעדות וישם אותה על הארץ על כול בני האדם ולדורותם…ויהי עוד עם מלאכי אלוהים ששה יובלי שנים ויראו לו כל אשר על הארץ ובשמים, ממשלת השמש, ויכתוב הכול…וילקח מתוך בני האדם, ונבא אותו אל גן עדן לגדולה ולכבוד. והנה הוא שם כותב את דין ומשפט העולם וכל פשע בני האדם."10

לציטוט זה חשיבות רבה בעולמם של הכוהנים בני לוי, שהיו מופקדים על ההוראה והלימוד מאז שנאמר להם בברכת משה לשבט לוי:

"וללוי אמר […] יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ"

(דברים לג, ח–י)

הכוהנים והלוויים ראו במלאכים המורים ומלמדים בלשון הקודש, מנחילים ספרים ומברכים ואחראים על עבודת הקודש, את בני דמותם השמימיים.11 כשם שהמלאכים לימדו את חנוך בן ירד, את אברהם בן תרח ואת משה בן עמרם לקרוא ולכתוב בספרים, כך בני לוי והכוהנים בראשם, הופקדו על ההוראה של הקריאה שבה תלויה ידיעת החוקים והמשפטים: "

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ וּֽלְﬞהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין

הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃

וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כׇּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר

דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃"

(ויקרא י, ח–יא)

המונח ‘לשון עברית’ נזכר לראשונה בספר היובלים, חיבור כוהני מובהק שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, כנוסח שונה של סיפור בראשית. בספר זה, שנמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, הלשון העברית נזכרת בדברי מַלְאָךְ הַפָּנִים, המספר למשה על הר סיני את קורות ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני, ואומר שהשפה העתיקה, שפת הבריאה ושפת הדורות מאדם ועד נח, נשכחה בדורות שקדמו לדורו של אברהם, מאז דור מגדל בבל, הוא דור המפולת, ועל כן הוא מלמד את אברהם לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה העברית:

“ויאמר אלי ה' אלוהים: פתח פיו ואוזניו לשמוע ובלשונו לדבר בשפה ברורה כי כלתה מפי כול בני האדם מיום המפולת. ואפתח פיו ואוזניו ושפתיו ואחל לדבר עמו עברית, בלשון הבריאה. ויקח את ספרי אבותיו והספרים עברית הם, ויעתיקם, ויחל ללמדם מאז, ואני הודעתיו כול אשר אינו יכול. וילמדם בששת חודשי הגשם.”12

השפה העברית התקדשה כלשון הבריאה מאז ספר היובלים ונחשבה כשפה אלוהית נצחית שבה נברא העולם “בל”ב נתיבות פליאות חכמה“, המורכבות כזכור לעיל, מכ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, מימי ספר יצירה, אשר על כן אין פלא שהכותב הראשון במקרא הוא אלוהים: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. (שמות לב ט"ז), והכותב האנושי הראשון בחומש הוא משה בן עמרם משבט לוי.

האותיות והמספרים או “קול רוח ודיבור זה הוא רוח הקודש”, כדברי ספר יצירה, הם המתנה האלוהית הנצחית שניתנה לבני חלוף, ההופכים גם הם לשותפים בבריאה וביצירה, במחשבה ובמעשה, בקריאה ובכתיבה, הקשורים כולם באותיות ומספרים, בצירופים ובחיבורים.

כך אמר יוסף חיים ברנר על מקומה של הלשון העברית בראשית המאה העשרים:

"עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית,

מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו,

מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו".13


  1. על ספר יצירה, חיבור שאין דומה לו בשפה העברית, נכתבו מחקרים רבים בשפות שונות. כל הטענות לגבי זמן חיבורו, מקום חיבורו וזהות מחברו שנויות במחלוקת. בין המחקרים שנכתבו ביובל השנים האחרון, הדנים בדעות קודמיהם, אזכיר את מחקריהם של: גרשם שלום, ‘ספר יצירה’, האנציקלופדיה העברית, כרך כ (1971), עמ‘ 192–196; גרשם שלום, פרקי סוד בהבנת הקבלה וסמליה, תרגם מגרמנית יוסף בן שלמה, ירושלים תשל"ו, עמ’ 389–392; יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, ירושלים תשס“א; יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס”ט, עמ' 545–640.

    Tzahi Weiss, “*Sefer Yeṣirah” and Its Contexts: Other Jewish Voices, Philadelphia: Penn Press, 2018; אבישי בר־אשר, ‘ספר יצירה בנוסחו הקדום’, תרביץ*, פט (תשפ"ג), עמ' 222–331.  ↩

  2. על תורת הלשון של מייסד החסידות ראו: רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, א–ב, ירושלים: כרמל תשע"ד, א, עמ' 387–413.  ↩

  3. על מקומו המכריע של ספר יצירה במסורת המיסטית היהודית ראו: רחל אליאור, ‘פניה השונות של החירות: עיונים במיסטיקה יהודית’, אלפיים 15, תל אביב: עם עובד תשנ"ח.  ↩

  4. חיים נחמן ביאליק, “גילוי וכיסוי בלשון”, בתוך: ביאליק, “דברי ספרות”, תל אביב: דביר, תשכ"ה.  ↩

  5. על עולם המלאכים ותפקידיו השונים, ראו: רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: מאגנס תשס"ג.  ↩

  6. על חנוך בן ירד ראו רחל אליאור: “חנוך בחרתה מבני אדם”: חנוך סופר הצדק וספריית המגילות של הכוהנים בני צדוק; מסורת הכהונה, ספריית המגילות והמאבק על הדעת, העדות, הכתיבה והזיכרון

    בתוך: על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית – ספר היובל לכבוד יוסף דן, (עורכים פ‘ שפר ור’ אליאור) טיבינגן: מור־זיבק 2005: 15–64  ↩

  7. על ספר היובלים שנמצא במקורו העברי בין מגילות קומראן ונודע מתרגומו משפת געז לעברית לפני מאה שנה, נכתבה ספרות ענפה. אזכיר רק כמה חיבורים אחרונים: מיכאל סיגל, ספר היובלים: שכתוב המקרא, עריכה, אמונות ודעות, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ח .

    רחל אליאור, “חלומות בספר היובלים ובמגילות מדבר יהודה”, בתוך: הנ“ל ואחרים, כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים, ירושלים, תשע”ג. כנה ורמן, ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש, הוצאת יד יצחק בן־צבי, תשע"ה.

    Kugel, James L, A walk through Jubilees: studies in the Book of Jubilees and the world of its creation, (Brill Academic Pub., 2012);  ↩

  8. ראו: רחל אליאור, עברית מכל העברים", בתוך: לשון רבים: העברית כשפת תרבות, (עורך: יותם בנזימן) ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד 2013: 43–72.  ↩

  9. ראו: גרשם שלום, פרקי סוד בהבנת הקבלה וסמליה, תרגם מגרמנית יוסף בן שלמה, ירושלים תשל"ו, עמ' 389–392.  ↩

  10. ספר היובלים ד, טז–כג, מהדורת כ‘ ורמן, ירושלים: יד בן צבי, תשע"ה. עמ’ 195–196. השוו ספר היובלים, הספרים החיצוניים, מהדורת א‘ כהנא, עמ’ לג.  ↩

  11. ראו: רחל אליאור, “מי היו המורים הראשונים? ממי למדו ומה לימדו?”, דפים 62 (תשע"ו) עמ' 21–68.  ↩

  12. ספר היובלים יב, כה–כז; מהדורת כ‘ ורמן, ירושלים: יד בן צבי, תשע"ה. עמ’ 273. השוו: ספר היובלים, הספרים החיצונים, מהדורת א‘ כהנא, ירושלים: מקור, 1978, עמ’ נב.  ↩

  13. יוסף חיים ברנר, המעורר, ינואר 1906.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!