אני זוכר את אבי. הזכרונות הבּהירים מאבא הם כשהוא שכוב במיטתו משותק. הסיפור במשפחה היה, שהשיתוק בא לוֹ אחַר שברח מן השוּק, שגבּוֹ היה לו כּוּך צורפים. עברה צעקה שהערבים רודפים אחרי היהודים ומפַּחד פן יקרה לו משהו מיהר וסגר את חנותו ורץ הביתה; הגיע ונפל למשכב. ילדוּתי עבר עלי בחלבּ הקנאית, בצפונה של סוריה. הפחד ליווה אותנו. היו סיבות טובות לפחד. אבא לא קם מחוֹליוֹ. הוא נפטר כשהייתי בן שבע. ומאז מלַווה אותי התמונה של אבא מרותק למיטתו, כואב. התקופות שלפני כן, אבא בשוּק ואבא על השרפרף הקטן בבית־הקפה עם הנרגילה, הן כבר יותר מטושטשות, משהו עם ערפל חלומי כזה. את הכּוּך שלו בשוק – אני רואה כמתוך ערפילי חלום.

מקצועו של אבא תמיד הִקסים אותי. אבא היה צורף־רוקם. זו אמנות שעבר מן העולם. כל עוד היה לזה ביקוש, היתה חלבּ מרכז חשוב של מלאכת־מחשבת זו. היו רוקמים בחוטי כסף וזהב. בראש ובראשונה פרוכות. פרוכות עם סמלים יהודיים ועם אותיות עבריות יפות. את הפרוכות היו מזמינים לזכר אדם שנפטר. כשם שהיו מקימים מצבה בבית־העלמין, כך היו תוֹלים פרוכת בבית־הכנסת, מצבה חיה שאִתהּ נפגשים מדי שבּת בשבּת.

אני כבר נולדתי בתוך השכונה היהודית החדשה, האירופאית, אל־ג’אזמילייה. הכוך של אבא היה בעיר העתיקה, המזרחית, באחד השווקים המקוֹרים, סמוך לשכונת היהודים “חארת אל־יאהוּד” שנקראה בפינו “בַּחסִיתָא”. בכּוּך הזה עבדו כמה שוליות. הוא נתן ואת הדגם ושת התרשים והם עשו את העבודה, תחת פיקוחו. הוא ניצח על המלאכה. היה לו גם שותף גוי שעסק בשיווּק. היות והחוטים היו מיוצרים בחלבּ עצמה, צמחה גם האומנות לצד ייצור חוטי הכסף והזהב, והיו מזמינים אצלו ממרחקים.

נוסף על פרוכות וכיסויים פשוטים יחסית לברית־מילה ולמַגָשים ששולח חתן לכלה, היו מזמינים אצל אבא גם את בגדי השׂרד והטכס של החכם בּאשי; שלו ושל הקוואסים שהיו צועדים לפניו, חובטים במקלות, לפ־נות את הדרך לפני השיירה. אני זוכר שתמיד אהבתי לשחק בסלילים הריקים של חוטי הזהב, סלילים מיוחדים בגודלם ובצורתם. העבודה היתה יפה, היה בה שילוב בין האמנות לאומנות. נמשכתי בעיקר אחר המלים העבריות, הקישוטים והסמלים שעל גבי הפרוכות ועל בגדי החכם באשי. היה בכל זה משהו מן הקדוּשה.

את משפחת אבא, אפילו סבא וסבתא מצִדו, אינני זוכר, ניתק הקשר. היות ואני הבן הצעיר במשפחה ומאחר ואבא נפטר בגיל כל־כך צעיר ואולי מסיבות נוספות, הקשר שלנו היה הרבה יותר חזק למשפחתה הענֵפה של אמא, גם היא דורות רבים בחלבּ.

המעט שאני יודע אל משפחתו של אבא הוא, שמעולם לא יצאה מאזור המזרח התיכון, מאז הגלות; נדדה בין תורכיה סוריה ומצרים, דרך צפת וטבריה, וירושלים, כמובן. השם “שַמּוֹש” אינו אלא צורת ההגייה המקומות של המלה שַמָּש, בגלל הקמץ. לכל שמש בבית־הכנסת קראו שמוֹש, ושיש לכך הוכחות בתעתיק הצרפתי. היתה אצלנו גם משפחת שַבּוֹת. אמרו אצלנו חוֹכוֹמין במקום חכמים ודַיוֹנים במקום דַיָנים. זו תופעה לשונית שטרם נחקרה. מכל מקום יש להניח שאחד מאבות־אבותי היה פעם שמש של בית־כנסת.

משפחת אבי היתה שייכת לאותה שכבה בקהילה שנקראת מוּסתַערבּים; אנשים שצמחו בתוך התרבות הערבית, היו חלק ממנה והיתה סימביוזה ביניהם ובין ערביי הסביבה, דורי דורות. אליהם הגיעה הגירה, גלים־גלים, הגירה של יהודים ספניולים, שמוצאם או מוצא אבותיהם מספרד. הגל הראשון היה אחרי גירוש ספרד, אבל הגל הגדול היה במאה השמונה־עשרה, זו “הגירת הפרָנקוֹס”. אלה יהודים שאבות־אבות־אבותיהם יצאו מספרד, ניסו להתמקם באיטליה, צרפת, תורכיה ואפילו בווינה, בכל הארצות שמצָפון לים התיכון, וסוֹפם שהיגרו מזרחה לחלבּ, על צומת מסחרהּ של אירופה עם הודו ופרס. קראו להם סיניוֹרס פרנקוֹס; פרֶנקים, אם תרצו. אלא שבהחלבּ “פרנקוס” נחשב לשם כבוד. שם הם נחשבו ליותר מיוסחים מן המוסתערבים. הם היו אנשי העולם הגדול. הם הביאו אִתם את תרבות העולם. הם היו סוחרים גדולים, מוגנים על־ידי הקפּיטוּלָציות, נשענים על הקוֹנסוּלים הזרים הכל־יכולים, כגון קונסול אוסטריה, צרפת או איטליה. כשהם הגיעו לחלבּ היתה התנגשות גדולה בין המוסתערבים הוותיקים לבין הפרנקים שמקרוב באו. התעוררו מחלוקות שהסעירו את הקהילה, כגון אם מוּתר לבחורה נשואה לטייל בגנים. הספרדים אמרו “כך נאה וכך יאה” והמקומיים אמרו “אסור! כבודה של בת־מלך פנימה”. יש סיפורים ופסקי־דין ושאלות ותשובות בין חכמים. אבל מעניין לציין, שאחרי דור או שניים נעלמו החיכוכים והקהילה התלכּדה להפליא.

משפחת אמי מן הפרנקוס. שם משפחתה קַבָּאסוֹ, ומצד אִמהּ נחמד. קַבּאסוֹ הוא כנראה כינוי שדבק בצאצאי משפחת אִבּן־יחיא מאנדלוסיה שֵהיגרו למזרח.

החינוך היהוד בחלב היה נתון בידי האליאנס (כל ישראל חברים). האליאנס היה בעצם שליח של תרבות שתלטנית. המיסיונריוּת התרבותית ניכּרה בכל הליכותיו. מצד אחד אפשר להתפעל מהדברים הפַנטַסטיים שהוא עשה, הוא באמת הביא תרבות וחינוך ליהודי המזרח. מצד שני, כשליח נאמן של האימפּריאליזם התרבותי של צרפת, הוא הביא את התרבות הזאת בניוּאנס הלבנטיני שבּהּ.

אני זוכר את עצמי בחלבּ תמיד בורח. כשהילדים הערבים היו זורקים עלינו אבנים, המִצוָה מהבית היתה לא להשיב אלא לברוח. אחרת נמיט עלינו אסון. אף אם אתה יכול להכות בחזרה, והיו מצבים כאלה, אל תחזיר! אתה רק נכנס לצרות וגורר את משפחתך לצרות וסכנות. המבט שלנו על הערבים, בני הארץ, היה מלמעלה למטה. ובאותה מידה הסתכלנו על כצרפתים מלמטה למעלה: השליטים מייצגי התרבות המערבית והעולם הנאור. היתה הערצה לכל דבר שהוא צרפתי. ילדים יהודים הצדיעו בפני קצינים צרפתים שעברו ברחוב וקראו “וִיו לָה פְרַאנס!”. והם התיחסו אלינו ככלי שרת יעיל ופעיל בידיהם, בעיקר בשטח התרבותי. עם הערבים היו יחסים של שכנוּת טובה, טבולים ב“כבּדהו וחָשדהו” וגם ב“אין אמונה בגוי”. אם גרנו בשכונות יהודיות, היה זה גטו מרצון. היו עסקים משותפים ומגע יומיומי מנומס. היו קשרים טובים בין האינטליגנציה שלנו ושלהם. אני כילד הִכּרתי ידידים טובים של אַחַי הגדולים, מוסלמים ונוצרים בעלי עמדה בעולם הפוליטי התרבותי והחברתי הערבי. שנאת יהודים כמו שהיתה בעולם הנוצרי, אנטישמיוּת נוסח אירופה, לא היתה. היתה קִנאה במצליח, צרוּת־עין בזָר המתקדם מהר ממני; היו טיפוסים אלימים שהטילו פחד, אבל לא הרבּה מעבר לזה. אם נבדוק, למשל, את פרטי “עלילת דמשק” המפורסמת, נמצא בבירוּר שמי שבישל את העלילה ובחש בה היו הכמרים הנוצרים.

זה לא עושה את המאכלת המוסלמית פחוֹת חדה. הגוֹלה בארצות האיסלאם היתה גוֹלה, ומעצם טִבעהּ אין בשום גולה נחת ושקט ליהודים. אך ניתנה אמת להיאמר, שלנו לא היתה מן המרוּשעוֹת ומן האכזריוֹת ביותר; לא בימים שחזיתי אותה על בשרי.

עוד בטרם נפל אבי למשכב, כשהתחיל מקצועו מאבד לקוחות לטובת מעשי־מכונה, נשלחו שני אַחַי הגדולים, הבכור והשני, לחפשׁ לנו ארץ הגירה. הם יצאו למקסיקו שנים אחדות לפני שנולדתי. את הבכור יוסף מעולם לא ראיתי והוא מעולם לא ראה אותי; רק בתמונות. הוא נפטר במקסיקו בשנות החמישים של חייו, מבלי שזכינו להיפגש.

הוא “זכוּר” לי כאח סימפטמי מאוד. יש לי תמונה מאישיותו; תמונה שנצטיירה מיחסהּ של אמא אליו, מיַחַס האחרים שהִכּירו אותו ומיחסם של קרובים וזרים הזוכרים אותו בחיבה והערכה. האח השני שלמה, ייבדל לחיים אורכים, חי כיום במקסיקו סיטי, עוסק במסחר. ארבעים וחש שנים אחרי שנולדתי, נפגשנו לראשונה. הוא בא אלי לביקור בקיבוץ. לראות אותו פתאום מולי – זה היה משהו מיוחד במינו! לפתע אתה רואה את עצמך בראי, אבל בראי עקוֹם כמו במוזיאוני השעוה; זה אתה ולא אתה. דמות ממש הפוכה ממני. הפוכה, אבל דומה. בתנועות מסויימות של אצבעותיו, בצורה בה התישב בכורסה או קם ממנה, בצורה ובטון שהוציא אנחה מפיו – ראיתי את עצמי במראה. כבר כשהתחלתי לדבּר אִתו, התברר מיד שעולם הערכים שלו, במובן הרחב והעמוק ביותר, וסולם הערכים שלי הם שני הפכים. שאלתי את עצמי האוּמנם אחים אנחנו. הירהרתי בנפשי, מה היה קורה אילו היגרנו בעקבותיהם למקסיקו – האם הייתי חי כמוהו, חושב כמוהו, נוהג כמוהו, מתיחס כמוהו לעולם ולאדם לחברה ולחינוך? או שמא אחים שונים אנחנו מלידה, ולא רק סביבה ותנאים הריחוק בינינו. מכּל מקום, היתה זו חוויה מסעירה ומַתסיסה, לפגוש בו ולנסות להבין את עולמו.

אמא נסעה אל אַחַי למקסיקו, שהתה אצלם שנים אחדות, ושָׁבה אלינו לארץ מלאת סיפורים. אשה שידעה לספר. היא היתה מאוד עסיסית בסיפוריה. ידעה לבחור מה ואיך לספר. הרבה סיפורים סיפרה לנו. לא תמיד הקשבנו.

אמא התאלמנה בגיל צעיר. היא מספּרת שהיא נלקחה ממש מבית־הספר לחוּפּה. היה הפרש גילים גדול בינה ובין אבא. היה לה קשה להינתק מהלימודים שאָהבה, אבל האַהבה למוּסָה שמוֹש והכבוד להיות לו לאשה גברו על הכל.

בדור של אבא ואמא כבר היטשטשו ההבדלים בין הפרנקוס לבין המוסתערבים. הקהילה הזאת התמזגה בצורה מופלאה, עד לבלי הכֵּר; הלוואי עלינו עכשיו בארץ. חתונות מעוֹרבות היו אחד הגורמים החיוביים ביותר בדרך אל האחדות.

עם פתיחת תעלת סואס הגיעה תקופה של ירידה כלכלית לעיר ולקהילה. חלבּ איבדה את חשיבותה כצומת מסחר בינלאומי. החושים המחודדים של הסוחרים היהודים הממולחים והמנוסים הרגישו בעוד מועד מה עלול לקרות והצליחו לנצל את הירידה לצורך עליה. הם זרעו “חוטרים” – בנים וחתנים – בכל מיני מרכזים חדשים על פני תבל ומלואה; החשובים ביניהם בארצות אמריקה. היום נמצא קהילות חלבּיות משגשגות בברוקלין, במקסיקו, בריו, בן־פאולו, בבואנוס־איירס; קהילות שכּל אחת מהן גדולה במספר ובעצמה כלכלית מקהילת־האם בחלבּ בשיאהּ. קהילות קטנות יותר אך משגשגות לא פחות נמצא בארצות אחרות של אמריקה, בכמה ממדינות אירופה ואפילו במזרח הרחוק. התהליך התחיל לפני המשבר, כאשר מַטֵה המשפחה בחלבּ היה עדיין איתן ויציב, אך התעצם והתפתח עם ירידת המסחר ועליית הלאומנות הסורית.

קמו אימפריות כלכליות משפחתיות. פיתחו ושיכללו את צורת העבודה שהתחילה למעשה להתגבּש עם אותם הפרנקוס שבאו ממרחקים. מה היה יתרונם על פני הסוחרים האחרים? יתרון של ידיעת שפות רבות, ושל קרובי משפחה מהימנים ומסורים, שעליהם אפשר לסמוך שמִלתם מִלה וסודם סוד. הם מפוזרים בכל מרכזי המחסר החשובים על פני כדור הארץ וקשורים אלה באלה בקשרי דם ודמים.

כשירדה הקהילה וחרבה, היה לכל אחד לאן לפנות, לאן ללכת. המשפחה הבודדת לא הסתפּקה ברשת החלבּית הכללית אלא שלחה “מרגלים” מִשֶלהּ לתוּר את הארץ – את ארץ ההגירה – לראות אם קל אם קשה; ומה אפשר לעשות.

סיפור המשפחה שלי הוא אופייני למדי. שני אַחַי הגדולים נשלחו, כאמור, למקסיקו. חודשיים תמימים היטלטלו באניה של מהגרים עד שהגיעו לשם. הם יצאו, שני נערים צעירים, נלווים אל שלוש דודות ושני דודים מצד אמי; נעזרים אלה באלה בכל השלבּים הקשים והמרים שארכו שנים. כשהִגעתי למקסיקו בשנת 1975 מצאתי שם משפחה ענֵפה של כחמש מאות נפש בקִרבה של ראשון בראשון, דודים ובני דודים בלבד, כולם סבוכים ושלובים בקִשרי חיתוּן חברה ופרנסה. כולם עוזרים זה לזה ותומכים זה בזה ונפגשים זה עם זה. גם מקנאים זה בזה ומרכלים זה על זה, כדרך הטבע. מטרת נסיעתי היתה לחפּשׂ את תרבות ארם־צובה, היא חלבּ, ומצאתי אותה שם משוּמרת היטב.

שני אחַי נסעו בשנות העשרים. באותה העת התחילה רוח הציונוּת לנשוב אצלנו, והאחים השלישי הרביעי והחמישי (יש עוד שתי אחיות ולבסוף אני) התחילו למשוך לציון. אחִי השלישי, יצחק ז"ל, יסד בגיל שש־עשרה וחצי אגודה ציונית בשם “פרחי ישראל”. הוא הנשיא, ולצִדו מזכיר וגזבר וּוַעד, והם מנסים ליצור קשר עם ועד הקהילה הספרדית בירושלים, בציון. דוגמה קטנה. בדרך מקרה עליתי על מכתב כתוּב וחתום בכתב ידו, בארכיון ועד הקהילה בירושלים. הוא מעולם לא סיפּר לנו על הרפתקת הנעורים הזאת.

שני זרים במשפחה. אחד לאמריקה, אחד לארץ; אחד מסחרי־עסקי, אחד רוחני־תרבותי. אחי יצחק גמר משפטים באוּניברסיטה של בֵּרוּת והיה עורך־דין מבוקש ומצליח, אך לִבו נמשך לספרות ועוד כסטודנט התחיל לכתוב ולפרסם בערבית בכתבי־עת חשובים שיצאו לאור בסוריה לבנון ומצרים.

בעקבות פרסומיו ופרסוּמו הגיע אליו הזמנה לבוא וללמד שפה וספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים. זה היה ב־1937. כשנתיים לפני כן עלה אחי טוביה לארץ, התישב בתל־אביב ועם ייסוד שבועות ההסתדרות “חַקיקַת אל־אַמר” נתמנה לסגן־העורך; הִתמיד בכך שנים רבות והמשיך מאוחר יותר ביומון “אל יוֹם”. כך הפכו האחים הציונים למזרחנים ערביסטים בארץ. לאגף זה הצטרף אח נוס, יעקב, החמישי במספר, שהעמיד את ידיעות השפות שלו – וערבית בראשן – לרשות שירותי הבטחון.

אמא נלקחה, כאמור, מבית־הספר אל החוּפּה. תמיד הצטערה שלא ניתן לה להשלים את לימודיה ב“אליאנס”. היא המשיכה ללמוד בכוחות עצמה, בלי לֵאוּת. היא היתה האוֹטוֹדידקט הקלאסי. תמיד קראה וקראה וקראה. קודם כּל בצרפתית. אבל היא אהבה גם לקרוא ולזמר את הפזמונים שבמחזור; בעברית כמובן, עוד בטרם ידעה לדבּר עברית.

היִינו מעמד בינוני טיפוסי. מספיק מסודרים כדי לקחת לי אומנת ארמנית צמודה. מספיק מבוססי כדי לצאת לג’אמילייה; לצאת פירושו לצאת מחושך לאור; ההבדלים בין שתי השכונות היו עצומים – בתנאי החיים, המגורים הסביבה, מבנה הבית, סגנוֹן הריהוט. את הבית אני זוכר היטב. כבר לא חצר עם דירות סביב־סביב אמו בעיר העתיקה, אלא בית עם גזוזטרה מלפנים ומרפסת מאחור. עולים בכמה מדרגות, מַקישים על דלת מפוּרזלת כבדה ונכנסים אל אולם – חדר ענק – שממנו נפתחות דלתות אל הסלון ואל חדרי השינה ואל חדרי הילדים שמימינו ומשמאלו. בקצה ה“אולם” מדרגות יורדות לחצר. בחצר – מצד אחד נכנסים למטבח ומצד שני יורדים למרתף הצֵידה. בשנות השלושים עוד לא היו בביתנו מים זורמים. היה במטבח מְכל מים עם ברז, אבל את המים היו מביאים בפחים ושפכים אל המְכל הגדול. את פחי המים היינו קונים מֵערבים שהובילו אותם לבתים על גבי חמורים. חלבּ היא ער ללא בורות מים, עיר צחיחה. אמנם עובר בה יוּבל של הפּרת, אבל רוב ימות השנה הוא יבש. מכאן קנאתם הנושנה של החלבּים בדמשק, שכּוּלהּ גנים ומים זורמים במרכזה ובפרבריה.

במרתף המזונות היתה צידה לכמה חודשי מצור. המרתף היה תמיד מלא. נהגו לקנות הכל בעונת השפע בסיטונוּת והיו כובשים ומשַמרים כדי צורכּנו עד העונה הבאה. פירות, ירקות, גבינות, מיצים, קִטניות, שמן, סוכר, קמח ומה־לא. עולם מופלא של ריחות וצבעים וטעמים. אמא מנצחת על מילוי המרתף, מִצרך־מצרך בעונתו, והיא המוציאה ממנו מנות־מנות שבוּעיות או חודשיות אל המטבח. הייתי מלווה את אמא ברִדתהּ אל המרתף, שואף את הריחות בהנאה, בעיקר כשפּתחה את תיבות התבלינים למלא את הצנצנות שהביאה, סוקר את שורות כַּדי החרס והזכוכית על המדפים ותולה עינַי בנקניקים המיובשים, בבּמיה המושחלת ובאגדי השוּמים שהיו תלויים על חבל מקצה אל קצה. כשהתחלתי לכתוב על חלב, שימשו הריחות והטעמים והמראות האלה כעין ראשו של חוט; חוט שמשך אחריו זכרונות נמים ושכוּחים, כמעט אבודים.

המים לשתיה עמדו בתוך כד חרס ענקי “ח’אבִּייֶה”, מכוסה היטב, ועל גבי המכסה מונחת תמיד ה“טַאסֶה” – כלי נחושת עם פיתוחים נאים שבּוֹ שואבים מים מן הג’רה הגדולה.

אשר לרחצה, היתה רחצה פשוטה בבית, בצמצום, והיתה רחצה חגיגית בבית־המרחץ – החַמאם. ההליכה לחמאם היתה חגיגה, פףיקניק, שמחה וצהלה. זה לא רק בשביל לצאת נקי. זה מפגש חברתי, מלב אל לב. זה היה עליז, קולני וססגוני. מזמינים כרכרה, הילדים מטפּסים לשבת ליד הרַכּב – הערבּנג’י – והגדולים מעמיסים ומעמיסים. תחילה חבילות קשורות היטב – בִּיאְגֶ’ה ולשוננו – של בגדים נקיים ומגבות ותמרוקים, אחר כך דברי מאפה ומשקאות ואבטיחים ופירות העונה. הבילוי השבועי.

מוטל בן פייסי של שלום־עליכם אומר “אשרַי יתום אני” אבל הנסיון מלמד שאין זה כך. עם מותו של אבא נפל עול כבד על האחים הגדולים שנשארו בבית. הגדול נאלץ ללכת להיות מורה בכפר ערבי נידח, בבדידוּת איוּמה, בתנאי חיים קשים, בשביל להרוויח ולתמוך במשפחה. הוא לא שכח את זה עד יומו האחרון. השני נאלץ להפסיק את לימודיו באוניברסיטה ומתחיל מתח בבית. פחות שמחה, יותר דאגה. יותר חשבון מצִדי, ילד בן שבע, שלא לגרום להוצאות יתֵרון עלי. זה ליווה אותי משך כל ילדוּתי. שהמכנסיים לא יתבַּלו, שהמשקפים לא יישברו, שלא יצטרכו לקנות לי בגדים חדשי. גם בארץ. בית־אבא שלי ברץ היה בית אחי. גרנו אצל אחי טוביה בתל־אביב. שם גדלתי. הבכור היה במרחקים, במקסיקו. לבכור יש מעמד טבעי שאין עליו עוררין, עם מערכת זכויות וחובות; אבל ברגע שהוא איננו והבכורה עוברת אל מי שאיננו הבכור, נוצר מתח סביב זה.

מעולם לא קיבלתי מכה או סטירה מידי הורי. יכול להיות שכּבן־זקונים פינקו אותי קצת יותר מהרגיל. לעומת זאת, היה אות מוסכים בין אמא וביני, שכאשר התנהגתי לא כהלכה (כשהושטתי למשל את היד לקחת שוקולד מבלי לומר תחילה “לא תודה, אני לא רוצה”) הייתי זוכה לצביטה סמויה מיָדהּ; וההסכם היה שזה ביני ובינה, אסור לזר לדעת מה קרה. זה היה חֵלק מהחינוך: חושׂך צביטתו שונא בנו. הצביטה היתה מעין איתות “עברת את הגבול”; אמא ממשיכה לדבּר עם חברותיה כאילו מאומה לא קרהואני בולע את הכאב וממשיך בשֶלי כאילו לא אירע דבר.

כאמור, אמא היתה האינטלקטואל במשפחה, על־אף לימודיה החלקיים. היא למדה עד גיל חמש־עשרה, וזה לא מעט בשביל בת בראשית המאה. אחרי זה היא המשיכה בכוחות עצמה. היא קראה הרבה וכתבה הרבה. אהבה לכתוב מכתבים. יש אצלי מספר מכתבים שלה. הם לא נשתמרו אצלי, אלא אצל בת־דודה בקנדה שצילמה ושלחה לי. היא כתבה, כמובן, בצרפתית. מדבּרים ערבית, כותבים צרפתית ומתפללים עברית. גם מתחכּמים בעברית. הפתגמים ואִמרות־הכנף יסודם עברי ותבליניהם ערבית וספּניולית וכו'. אמא קראה עד ימיה האחרונים, עם זכוכית מגדלת. עקבה אחרי כל הנעשה בעולם. קראה ספרים ועתונים. התווכחה ותססה סביב כל שאלה ושאלה. לסיפורי מעשיות היה מקום מיוחד בעולמה. היא אהבה זאת מאוד. מעשיות למיניהן, אני זוכר היטב שסיפרה, אבל אינני זוכר את המעשיות שלה. כשהיתה באה אלי לקיבוץ ומתחילה לספר לי, הייתי כל־כך שקוע בעולם ההוֹוה והעתיד, בהשבּחת עדר הכבשים ובבעיות החברתיות והתרבותיות של הקיבוץ, שתמיד אמרתי “כן, כן, אני שומע” אבל לא הקשבתי לְמה שהיא סיפרה. והיום אני בוכה על כך.

אבא ואמא התחתנו באמצעות שדכן. גם אחותי ג’וליה, שנישאה בחלבּ. אחותי השניה עדינה כבר התחתנה בארץ, בלי שדכן; את בעלה הכּירה בנוער העובד בתל־אביב. כילד עֵרני הייתי שותף במידת־מה לשידוך של אחותי הגדולה, אף תיארתי את זה באחד מסיפורַי. ליוויתי את השדכנית באוזניים קשוּבות ונטלתי חלק בהתיעצויות המשפחתיות. זה היה מרתק. ומאלף.

השגכנוּת זה מוסד שטמונה בו חכמת חיים עצומה. התחלתי לחשוב על החכמה הזאת מאוחר מאוד, אחרי שעברתי את שלבּי המרד, הבעיטה וההתרחקות. רק בבגרותי, כשהגעתי לבשלות מסוימת, התחלתי להבין. אינני ממליץ לשוב ולאמץ לנו את השיטה הזאת כדרך, אך חשוב להבין שזה לא נעשה מתוך טיפשות או פיגור.

כמה מלים על השדכנות בחלבּ. קודם כל – חלבּי מתחתן עם חלבּית. לא חשוב אם נולדה בברזיל או בפנמה, במילנו או בבבואנוס־איירס, העיקר שהיא ממשפחה חלבּית; “מן גַ’מַעִתנא”, כלומר משלנו, מאנשי־שלומנו. ואם היא בת־דוד או קרובת־משפחה ממש – אדרבה! מתחילים לבדוק מה הוריה יכלים לתת כדי שהזוג הצעיר יתחיל ברגל ימין. חנות מוכנה זה לא רע, סניף של בנק – קצת יותר טוב; סיכוי ירושה של בית־חרושת – זה משהו, אפילו שיצטרכו לחכות. פעם שאלו על חכמים ותלמידי־חכמים במשפחה, אך בדורות האחרונים נוטה הכף לכיווּן הביזנס.

גם השדכנות היא ביזנס, אבל יש בה גם צד של מצוה, מן הבּחינה הדתית והחברתית. הסיפוק שיש לשדכן מפּרי עמלו והכבוד שרוחשת לוֹ הקהילה אם זיווּגיו עולים יפה (והרי זה דבר שכּל הקהילה יודעת) חשובים לא פחות מן ההכנסה.

שדכן ראוי לשמו מטה אוזנו לשמוע מה נטיותיו של הבחור ואל מי נמשכת הנערה. שדכנית נבונה גם שואלת (בקריצה) “איך הוא נראה בעיניך, הבחור הזה?”. הגורם של אהבה ומשיכה קיים ונלקח בחשבון. בעיני השדכן מלאכתו היא המלאכה החשובה ביותר בעולם, ורבים בקהילה מוכנים להסכים אִתו. מה יותר חשוב ממשפחה, ובמה תלוי גורלה של המשפחה אם לא במציאות הזיווּג המתאים. גורלך וגורל בניך ובני־בניך תלוי בבחירה הנכונה, ולמה לא להיעזר במי שיש לו נסיון ומידע ויכולת של שיפוט אובייקטיבי.

היו סוגים שונים של שדכנים. היה השדכן המקצוען. והיו נשים מכובדות שעסקו בשדכנות כתחבּיב מהַנה, אם כי לא התביישו לקחת דמי עמלה כנהוג. היו טובים והיו טובים יותר, כמו בכל מקצוע, אך טיפשים וגרועים לא האריכו ימים במקצוע.

במבט לאחור על כל מה שסיפּרתי נראה לי שביסודו של דבר המשפחה היהודית אחת היא בכל מקום ומקום, ורק התהליכים העוברים עליה מהירים יותר שם ואִטיים יותר כאן. לכאורה, סיפרתי על משפחת חלבּית; תרצו, על משפחה ספרדית־מזרחית. אך אם נסתכל היטב ולעומק, נמצא שהיא כמעט זהה למשפחה שלפני שני דורות במזרח־אירופה ולפני שלושה דורות במערב־אירופה ובמרכזה. מספר הילדים, היחסים בתוך המשפחה, שיטות החינוך והשידוך, העזרה ההדדית והכלכלה המשפחתית ומה שלא תרצו – יותר דומים מִשוֹנים.

עלייתנו לארץ באה מתוך בחירה חופשית, במלא המשמעוּת. בפני אחִי הגדול יצחק עמדה הברֵרה בין להיות נציג יהדות סוריה בפרלמנט הסורי (המועמדות הוצעה לו רשמית) ובין לקבל את המשׂרה שהאוניברסיטה העברית בירושלים הציעה לו; והוא בחר באפשרות השניה. שני אחים, צעירים ממנו, כבר היו בארץ, וההֵדים מהם היו נלהבים. בכל האחים שהגיעו לארץ היה משהו מן המשותף – משהו שבּא כנראה בתורשה מאבא האומן־האמן ומאמא האינטלקטואלית הקוראת והכותבת. מזמורי תהִלים ופזמוני המחזור היו משותפים לאבא ואמא, אך אצל אמא ניתוֹספו אליהם משלי לפונטיין, אגדה ושיר וחידה חרוזה בצרפתית שובֵבה. אפשר שאהבת הציור והפיסול והאורנמנטליוּת המזרחית באה לי מאבא, איש הרקמה והפרוכות. ואפשר שבזכות אמא אני אוהב כל־כך את התרבות המערבית וספוּג בה. מזרח ומערב חיו אצלנו זה לצד זה בכבוד הדדי, ועדיין הם חיים אצלי בשלום זה עם זה; מבלי שאחד ירים ראש על חברו. ונדמה לי שגם בגישה זאת אני שותף לאחַי. שמענו בבית את אדית פיאף ומוריס שבאלייה היה בן־בית אצלנו, אבל שמענו גם את עבּדוּל וואהאבּ וגם את עַדיסי. עדיסי נשכח, אבל בחלבּ, כשהייתי קטן, הוא היה מפוּרסם ואהוב; הייתי שר את שיריו עד שקראו לי “עדיסי הקטן”. כילד אהבתי לזמר, גם בפני ציבור.

א־פּרוֹפו מזרח ומערב. בשנת 1975 ישבתי בפריס. הלכתי לראות את “בלט המאה העשרים” של מוריס בדֶז’ארץ–ישראל. ראיתי יצירה נהדרת בשם “גוֹלֶסטאן” (גן הוורדים). הכוריאוגרף הגאון הזה הרכיב ענף מודרני מערבי על “כַּנָה” פרסית עתיקה, עם תמורת שהביא מפּרס על כלי הנגינה המקוריים והמדהימים שלה והתוצאה היתה משגעת ביופיה. המזיגה של יצירה מוסיקלית פרסית עתיקה עם אמנות המחול המודרנית המערבית נתנה פרי משובח. וחדש. הקהל הריע בהתלהבוּת. פריס יודעת לנצל את הנפלא שבמִפגש תרבויות. הרבה מגדולי האמנים של פריס, בכל שטחי האמנות, וביניהם הרבה יהודים, עושים זאת בהכרה והצלחה. מלחינים כמו גי בֵּאר, בימאים כרובר חוסיין. המִפגש בין תרבויות שונות, זרות ומרוחקות, הוא פורֶה ומפרה. תרבויות גדולות נולדות בעקבות מִפגש, עתים מִפגש המלוּוה בחיכוכים וחריקות.

בבית אבא ואמא היה מפגש אמיתי של תרבויות; של מזרח ומערב; של תרבות עברית ערבית וצרפתית. לאבא היו שתי חליפות לְבוש. רואים את זה בצילומים הישנים. היה לו תרבּוש ואוּמבּאז כרוך באבנט רחב; והיתהו ל חליפהת פראנג’י עם עניבת פרפר. הבחירה היתה לי החברה שאליה הוזמן, לפי טיב האירוע. אמא היתה לבושה פראנג’י, תמיד. מעולם לא לבשה תלבושת מזרחית. שמלה שנתפּרה בבית על־פי ז’וּרנלים מפריס, כובע ומעיל אה־לה־מוֹד, וצמידי זהב מרובים מצטלצלים. צלילי המזרח. ובשׂמים ורוּז' היישר מפריס.

האווירה היתה ביסוֹדה לבנטיניצת, אבל דרגת הלבנטיניוּת, או מציאוּת של תוך מאחורי הקליפה, היה שוֹנה מקהילה לקהילה, משכוּנה לשכונה, מבית לבית. פשטני מדי לחשוב שלבנטיניוּת היא ללא תוך. היא מדגישה את הקליפּה, את הפסאדה, יותר מאשר את התוך. ניקח לדוגמה אותה פריס שכבר הזכרנו. משפּצים שם בתים עתיקים ומכניסים בהם אינסטלציה מודרנית מתוחכמת, אבל חוק עירוני מחייב לשמור על הפסאדה של הבנין כמו שהיה מדוֹרי דורות. נשמרת הפסאדה היא לבדה; הלזה ייקָרא תופעה לא־תרבותית? הסכנה היא, כמובן, שמרוב דאגה לפסאדה ולבּרק החיצון אתה עלול להגיע לשטחיּות, לזיוף, להעמדת פנים, לצביעוּת; אתה עלול, אבל אינך חייב להגיע; לא בהכרח. יש לתת את האשראי הראוי לאותם בתי־ספר של האליאנס שחינכו לאהבת רסין מולייר ולה־פונטיין, לאהבת היופי והחופש; שהִקנו השכלה כמעט לכל ילד יהודִי במזרח.

המעבר לארץ היה בו משום הגשמת חלום גדול, אבל גם משום התפּכּחות מחלום. הפּלא הגדול ביותר בעינֵי הילד מהגולה היתה עיר שכּוּלה יהודים, עיר שכּוּלהּ עברית, תל־אביב. חוויית הגאולה התמקדה אצלי בשפה העברית. אך יחד עם חדוות ההיגאלות, עם השכּרון של להיות סוף־סוף בארץ־ישראל, התגנבה התחושה המכאיבה שמסתכלים עליך מלמעלה למטה. אמנים בחיבּה. אבהית. אומרים לך: אתה בכלל לא נראה כמו סורי. באמת נולדתּ בחלבּ? קשה להאמין! אתה לא נראה… אתה לא נשמע… ומי שאומר לך זאת, אומר מתוך כֵּנוּת. מתוך רצון טוב. הוא בוודאי חושב שהוא מחמיא לך. זה פגע בי, כמובן. זו היתה הטפיחה הראשונה על הפנים. ניסיתי לתת לה ביטוי בכמה מסיפורַי.

לא הסתרתי גם תא הצד השני של המטבע. הנער החלבּי נעים, בסיפור “שיעוריו של נעים”, נקרא לתת שיעורים בערבית ליהודיה מגרמניה, רופאה, הבאה להשתקע בעיר. אך למעשה הוא הוא הלומד ממנה. באמצעותה הוא לומד להכיר את עירוֹ, להעריך את הקהילה; להיות גאה באגדות שהסבא שלו מספּר, בבית־הכנסת הקדום, באוצרות האמנות ובאוצרות הרוח והתרבות שיש בעירו. הוא לא ידע אותם. הוא זילזל בהם. והיא, שהיתה בִּתו של אספן יודאיקה, היא מגלה לנעים את חלבּ מְלֵאַת התרבות. בסיפור זה אני מצביע על כך שלמעשה את המבט שלנו מלמטה למעלה על כל מה שהוא אירופאי הבאנו אִתנו בצרור המיטלטלין שנשאנו על גבּנו מיַלדוּת; מבט שהוקנה לנו אגב השכלה וחינוך על־ידי האימפּריאליזם התרבותי הצרפתי. את המבט הזה הבאנו אִתנו, עוד בטרם ידענו “אשכנזי” מהו, וכאן קיבלנו לוֹ חיזוק. לכן הפתרון אינו בידי מישהו מחוּצה לנו. חשוב בהחלט איך מסתכלים עלינו, אך קודם כל חשוב וקובע איך אנחנו מסתכלים על עצמנו.

הסיפור “תמונות מבּית־הספר העממי”, סיור אוֹטוֹבּיוֹגרפי בחלקו, מתחיל במלים “אסרתי על אמה לדבּר אִתי ערבית ברחוב”. הבעיות היו בעיקר בבית־הספר, עם המורים והחברים, גדולים וקטנים שהיו מלאים כוונות טובות “לעשות ממני בן־אדם”. לי היה ברור שאני בן־אדם, בלי עזרתם. אַחד המורים הסתכל פעם בכרטיס שלי ושאל אותי מתי עליתי מרוסיה. נראיתי לו יותר רוסי מסוּרי. הדם עלה לי לראש: לגלות לו?! עניתי ואמרתי: עוד מעט שנה. אחר כך קמתי שוב (תמיד צחקו עלי כי הייתי קם. הייתי רגיל לקום כשדיבּרתי עם מורה) ואמרתי: המורה עשה טעות. לא עליתי מרוסיה, אלא מסוריה. הוא נעץ בי עיניים ואמר: לא ייתכן!

משפחת אמא מתיחסת על משפחת אִבּן־יחיא שהגיעה לגדוּלה באנדלוּס אשר בספרד. זו משפחה שממנה יצאו שׂרים ופרשני מקרא ובלשנים חשובים. יש במשפחה מי שמדגיש שיש לנו אילן יוּחסין כזה ויש מי שמחייך. מכּל מקום, כשעולים לתורה בבית־הכנסת משתמשים בשם המלא קבּאסוֹ־אִבּן יִחיא. קבּאסו הוא כנראה כינוי שנדבק במאוחר. במשך דורות נודעו בני המשפחה כאנשי תרבות ורוח, בתחומי היהדות והלשון העברית בעיקר. מאז ראשית המאה חל מעבר קיצוני אל כיווּן העסקים והמסחר. דוגמא קטנה: בן אחותה של אמא נולד במקסיקו ולמד שם אדריכלות. הוא הראה לי בנינים נהדרים, יצירות אמנות ממש שהקים במקסיקו סיטי. אחר כך ישבנו ושׂוחחנו. והוא סיפּר לי שהוא עזב את האדריכלוּת. “תליתי את הדיפּלומה במסגרת על הקיר ועברתי למסחר”, אמר לי, “ומאז אני מרוויח פי עשרה, אם לא יותר”.

נשוב לארץ, לבעיות המַקיפות אותנו סביב. סיפרתי קודם על פגיעה ועלבון. אני רוצה להבהיר: העלבון לא היה אישי. אישית אני הסתדרתי בין החברים. העלבון היה קבוצתי. החברים הטובים ביותר שלי העליבו לא־פעם מבלי משׂים, את הקבוצה שאליה אני שייך, לטוב ולרע. בעיית השייכוּת לא היתה פשוטה כלל. הנה פִּסקה מהסיפור שכבר הזכרתי: "נמשכו רגלַי, או שמא נכון יותר לומר נמשכה נפשי, אל בית־הכנסת ‘אוהל מועד’, בית־כנסת ספרדי נאה, לא רחוק מביתנו בדרומהּ של תל־הביב. אמא שיכנעה את עצמה שהילד שב אל אלהיו, ברוך השם, והיתה מכינה את הקוֹרָצָ’ה העשויה קטיפה, דואגת שיהיו בה הסידור והטלית, ומלווה אותי ב’אללה מַעַכּ' טבול בדמעה. אני שיכנעתי את עצמי שאל עץ התות שבחצר אני בא, ונהניתי מקטעי הסוֹלוֹ שניניוֹ המנצח הפקיד בפי. במבט לאחור ברי לי שהיה בצעדי זה מן ההתבצרוּת בחבורה שאין בה אשכנזים.

עד מהרה נודע בכיתה מה אני עושה בשבתות. נחלקו הנערים. זה עיקם אפו למשמע ‘בית־כנסת’ וזה הבליט עיניו למשמע ‘ספרדי’, זה ליגלג על התפילה וזה על הזִמרה. נשתכנעתי שעלי לבחוֹר בין שני העולמות, ובחרתי בחדש. בשבת – כולם הולכים לים, כך אמרו. התחלתי גם אני הולך לים. לשחות לא ידעתי. עשיתי שבתותי חול".

בחרתי בחדש. לא מתוך התכחשוּת לישן. לכל מקום שהִגעתי – לתנועת־הנוער, לפלמ"ח, לקיבוץ (החברה בה אני חי עד היום) – הבאתי את מלוֹא האני; לא רק את אמנון החדש אלא גם את משפחת שמוֹש ואת חלבּ; את הכל. כל אחד ידע. עם אמי בחדר־האוכל של הקיבוץ הייתי מדבר ערבית. והיא הכניסה כמה תבשילים חלבּיים למטבח הקיבוצי שלנו. לא רק שלא הסתרתי, לא רק שלא התכחשתי, אלא ראיתי לנכון להבליט, אף כי לא מתוך גאוה יתֵרה. בשפה העברית אין הבדל ברור בין גאוה לבין גאוה יתֵרה. גאוה זה דבר חיובי; גאוה יתרה זה אחד הדברים השליליים ביותר. גאוה יתירה מולידה בדלנוּת, יוּהרה פלגנית ושנאה.

אני גאה בעירי ארם־צובה ובתרבות היהודית השורשית שצמחה בה וממנה. אך זרה לי הבדלנוּת של הקהילות החלבּיות בעולם הגדול ותמוהה בעיני התנשאותן על כל מי שאינו “מבני מיננו”. היום אני חי בקיבוץ מעין־ברוך, באצבע הגליל. גיאוגרפית אני קרוב לסוריה, עד כמה שאפשר. נפשית, אני רחוק מן התרבות, מאורח החיים, מאורח המחשבה ומסוּלם הערכים שאיפיינו את החברה היהודית בסוריה. יש בלִבי געגועים לחלבּ; הייתי מאוד־מאוד רוצה לשוב לראותה; אבל אין שום געגועים לצורת החיים שהיתה בה, שהיתה ואיננה. בסיורַי אני מנסה להאיר אותה באור נכון; אינני מנסה להעיר אותה. תנוח בשלום על משכבה.