רקע
אמנון שמוש

האשכנזי הראשון שפגשתי היה אדם חכם וחביב וחינני. לימים נתברר לי שיותר משהוא חכם, יודע הוא להעמיד פני חכם; ויותר משהוא חביב, יודע הוא ללבוש חביבות; חינו היה בעזרו. חכמתו והדרת־פניו תאמו את ציפיותי; חינוך שקבלתי בעיר הולדתי הכתיר כל אדם אירופאי במעלות רבות. חביבותו הפתיעה אותי והביאה אותי במבוכה, משל נסיך מתכופף לקשור את שרוכי־נעלי. ככל שגדש חיבה וקירבה, כן רבתה מבוכתי. מסמיק הייתי כל אימת שנתקלתי בו. אימת השיחה איתו היתה מעכירה את רוחי שעה ארוכה; חוזר הייתי ובוחן כל מלה. פוחד הייתי מפגישות עימו ונמשך אליהן. מעיין של דברים שלא ידעתי ולא שיערתי מצאתי בו, בתמיר.

ביודעין קושר אני לו מלים של תהילה. ראוי הוא להן כשם שהן ראויות לו, ולו בזכות מעשיו הטובים; כל־שכן כוונותיו הטובות.

בן שמונה הייתי. אולי בן תשע. בעיר הולדתי, עיר ואם בישמעאל, היו אירופאים מעטים; אם היו רבים, לא ראיתים. את כולם אפפה הדרת־כבוד. לא אפריז אם אומר, מעין גזע עליון היו בעיני. בתלמוד־תורה שלנו היתה מפה גדולה על הקיר, וראיתי בה בעליל – בלי שנזקקתי להסברים מפורשים – שאירופה היא למעלה. היכן מקומם של יהודים, בעולם זה של עליונים ותחתונים, לא היה ברור לי. את היהודים בני־עירי נטיתי לשייך לעולמה של אירופה, סמוכים על שולחנה כדרך שבני־עליה סמוכים על שולחנה של אצולה; פחות מבני־בית אולם יותר מאורחים בטרקלין זה של תרבות; שהרי לבושם פראנג’י, דיבורם פראנג’י, חינוכם א־לה־פרנאנג’י.

בקהילה היהודית העתיקה לא כולם היו מעור אחד, אבל יהודים אשכנזים לא היו בה. פעמים אחדות שמעתי בילדותי את המלה שִכּנזי. היא נאמרה בנעימה שהבליעה כבדהו והבליטה חשדהו. היחס היה מעורב; באשכנזי היה משהו מן האירופאי השלם, שאליו התיחסתי בכבוד, ובקנאה; אך היה בו גם משהו מן המוזר והפחוּת, מן הבחינה היהודית. מניין בבית־אבל בתל־אביב, שאליו נגררתי עם אחי כמעט בכוח, חיזק בי תחושה זו שהיתה רוחפת בי במעומעם לפני בואי ארצה. לרגעים חשבתי שאין תפילתם עברית. משחזרו ובקעו מבעד לערפל המתנגן “אומיין” ו“אדויינוי”, התחלתי לזהותן, ולהשתומם: אשכנזים בני־תרבות – ואינם מסוגלים לבטא מלה אחת כהלכה.

תמיר דיבר עברית רהוטה. רק חית ועין היו מאולצות בפיו. ברוב חביבותו ניסה להבליטן בדברו אתי. לא היתה כל סכנה שאשמע מפיו “אדויינוי” כלשהו; עסקן פועלים היה, שהילך בגדולות ובמכנסים קצרים. הוא אילץ אותי לקרוא לו תמיר; ולא היה לי נוח בכך. בחודשים הראשונים להיכרותנו הייתי הולך סחור־סחור ונמנע מלפנות אליו בשמו. הכול קראו לו תמיר. אפילו אשתו. בפניו ושלא בפניו. תמיר, תן לילד מנוחה. את הרי מכירה את תמיר, הוא ממש משוגע לקפה טורקי. עברו חודשים עד שהבנתי, שלא כל אשכנזי נקרא בהכרח בשם משפחתו, שהרי שרגא ופרץ וזלמן נשמעו באוזני אף הם כשמות משפחה.

שמו תאם לו להפליא. גבה־קומה, זקוף, ראשו בעננים. בראשית שנות הארבעים וכבר זורקה שיבה בצדעיו, אך רעמתו עדיין ערימה ערמונית. מטפח היה את הבלורית, שהתנשאה כהר מעל שני מפרצים עמוקים. העינים הבהירות, שנראו תכולות על רקע חולצה כחולה וירקרקות כשהתהלך בירוק, שיוו לו מראה שובב מלבב. כרס קטנה, שהיתה מתקמרת מעל החקי הנצחי של מכנסיו, הטרידה את מנוחתו והתנכלה לתיאבונו האדיר, אך בשום־אופן לא הפחיתה מתמירותו ומחינו.

תמיר היה גיאוגרף וגיאולוג במקצועו. בארכיאולוגיה עסק כחובב. החשפנות היא רק תחביב, היה מתלוצץ וצוחק מלוא ריאותיו. כבר אז היה אדם ידוע ומכובד בין בעלי־מקצועו ועסקן בכיר בהסתדרות ובמפלגה. אף פעם לא הבנתי איך השתלבו עבודתו ועסקנותו; וככל שחקרתי התברר לי, שלא הייתי היחיד שלא הבין זאת; אבל הן השתלבו, כמו כל דבר אצל תמיר. האיש ניחן במרץ בלתי־נלאה. ומאחר שלא נתברך בבנים שיגזלו זמנו, היה לו תמיד פנאי לכול. מוזר, אולם אשכנזי חשוך־בנים לא נראה לי טרגי, אף לא משונה; מה שאין כן ספרדי שנמנע ממנו פרי־בטן או שהוליד רק בנות, ירחם השם. ככל הנראה לעין גם תמיר לא ראה את מצבו משונה ומעולם לא ריחם על עצמו או על רושקה אשתו. מתייחס היה בחביבות אל כל ילד. משום־מה כפל חביבותו אלי. כעבור שנים הייתי מלווה אותו מלידה אל לידה – פעם לידת ספר ופעם לידת חוברת, והבנתי שבכתיבתו ראה המשך וקיום־זכר; אם לא למעלה מזה. בתהליך היצירה המאומץ השכיל תמיר לשתף את אשתו. לא רק הדפסה במכונה, אלא גם מפתחות וביבליוגרפיות והגהות היו מעשי ידיה להתפאר. ופעם שמעתי אותם משיחים על חוברת אחת, שנתאחרה בבית־הדפוס, ורושקה אמרה לתמיר: אני מרגישה כמו בסוף חודש תשיעי. אני נבוכותי. הם – צחקו.

באחד מימי ההולדת שלי, שנה או שנתיים לפני בר־מצווה, הגיש לי תמיר אטלס חדש שלו במתנה. שמו היה מודפס באותיות גדולות על הכריכה. בעמוד הראשון כתב לי הקדשה, בת מלים אחדות. תאריך לא כתב. האותיות הענקיות היו זקופות ונמרצות ככותבן. במלים ספורות מילא מחציתו של דף. מכל המתנות שקיבלתי היתה זו החשובה ביותר בעיני. מלות ההקדשה שידעתי בעל־פה ליוו אותי בשבילים ובדרכים של הארץ הזאת, שאליהם טילטלוני מסעות ומלחמות. אותו לילה שכבתי על מיטתי, נעצתי עינים הוזות בארון הספרים, שעטר לה למיטה־המתקפלת־אל־תוכו מכל עבר, וראיתי בעיני רוחי ספר ועליו מודפס שמי שלי, נשען אל האטלס של תמיר. משנפלה עלי שינה, חלמתי על תמיר; לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה.

באותם ימים, שבהם היכרתי לראשונה את תמיד התוודעה אלי תל־אביב. הוא והיא היו בעיני התגלמותה של ארץ־ישראל. שבוי הייתי בקסמה של תל־אביב העברית. מי שלא טעם טעמה של גלות, אינו יודע טעם גן־עדן שיש בה בעיר, שכולה יהודים. מי שעברית שפת־אמו אינו יודע היגאלות מהי. אחי ואחותי, “ותיקים” בארץ, קיבלו את אמא ואותי בנמל. מן הגזוזטרה של ביתם, בקומה השלישית, הסתכלתי מוקסם באנשי החקי, כולם נחפזים, עוצרים כדי לשתות גזוז בקיוסק וממשיכים במרוצתם. לא היה אחד, שהתהלך לאיטו, מטלטל מקלו ופוסע בניחותא, כנכבדי עירי; לא היה אחד לבוש כהלכה, יַעני פראנג’י. הסתכל, אמר אחי בלחישה, כולם יהודים, כו–לם מדברים עברית. ימות המשיח, אמרה אמי. לא כולם, אמרה אחותי, האשכנזים – הם מדברים אידיש.

ברגעים היפים ביותר בחייך, תמיד נמצא מי שמזכיר לך, שלא כל מה שנראה יפה מבחוץ, יפה גם מבפנים. חבל. החלטתי לא לשאול שאלות. אמצא את התשובות בעצמי. במשך הזמן. אולם כבר באותה שעה נזרעה טינה בלבי כנגד אידיש זו, הפוגמת בשלימות.

בגזוזטרה ממול שיחקה ילדה יפהפיה. שיחקה ושרה לעצמה, בעברית. שערות בלונדיות; עינים בהירות, גדולות; בגופיה ובחצאית קצרצרה. אשכנזיה. כמובן. הייתי שקוע כל־כך בהתבוננות בילדה הזרה, היפה כמלאך, שלא שמתי לבי לאורח. בחצי אוזן שמעתי קוראים בשמי, ולא רציתי להינתק מן הסורגים. צביטת ידה של אמי בזרועי, סימן־סתרים־מוסכם בינינו, החזירה אותי למציאות, והפנתה את מבטי אל תמיר. עמדתי בפניו מוקסם, כפי שעמדתי שנים רבות אחר־כך בפני פסל דוד של מיכאל אנג’לו, באקדמיה בפירנצה. הוא היה ענק, יפה, כליל השלמות. חיוך מאופק שעל פניו התרחב והתפשט כשהושיט לי יד גדולה ולחץ את ידי הקטנה מעשה־גדולים. לא צבט את לחיי ולא נהג בי כילד.

רק לאחר שהלך הוסבר לי שהוא “איש חשוב”. החשיבות לא ניכרה בלבושו, אף לא בהליכותיו. וביקוריו, שתכפו והלכו, היו ביקורי ידיד וריע; מה שהוסיף בעיני קסם על קסמיו. הוא אשכנזי, אמרה אחותי. אבל אדם טוב, אמר אחי.

כעבור שבועיים – ואני עודני מלקט את המלים העבריות אחת לאחת, מצרף מלים מן הרדיו ומן השלטים אל מלים מן הסידור, בלהיטות של אספן – הזמין אותי תמיר לטיול בעיר. טיול ראשון ולא אחרון.

הוא הראה לי את תל־אביב כבעל אחוזה המראה את קנייניו. ידי אובדת בתוך כף־ידו, עיני תרות בסקרנות ואוזני נטויות לשמוע ולהבין, הייתי אץ־רץ להדביק את צעדיו. אתה בא מעיר גדולה ועתיקה אל עיר קטנה וצעירה, אמר לי, לא כן אני שבאתי מעיירה קטנה. כך אמר האיש שבא מאירופה, ואני נותרתי פעור־פה. העיר ממנה באת גדולה פי חמישה, אולי פי שישה, מן העיר הזאת – הוסיף הגיאוגרף לדבר. ואני לא ידעתי אם משַטה הוא בי. בעיני היתה עירי סמל הפיגור ותל־אביב לעומתה – גן־עדן עלי־אדמות. שלא לדבר על אירופה. תמיר הקנה לי זווית־ראיה חדשה, לא עוד מלמטה למעלה. כל־כך נסערתי אותה שעה, שלא שלטתי בלשוני וגיליתי לו מה שהתגבש בנפשי באותם ימים ראשונים ונשבעתי לא לגלות לאיש: המשיח יהיה ספרדי. כבשתי פני בקרקע באומרי זאת. ועד היום אני תוהה מה היתה תגובתו.

תמיר דיבר על תל־אביב כאילו היא יציר כפיו. ילד טיפוחיו. לימים נתברר לי שזה יחסו לכל פינה בארץ. צעדנו פעם ברחוב אלנבי הסואן מן הבית הכחול אל כיוון בית המרכז החקלאי המתנשא כענק בין גמדים, על שלוש קומותיו הגבוהות. מדוע אין בתל־אביב גורדי־שחקים, שאלתי. אלף – אמר תמיר והניף בוהן שמאלו – האקלים שלנו אינו מרשה זאת. אם יבנו בתים גבוהים, לא נוכל לנשום בעיר הזאת. על־כן חקקנו חוק־עזר עירוני הקובע, שאין לבנות כאן בתים מעל ארבע קומות. סוף־סוף אנחנו חייבים להתרגל לעובדה שארץ־ישראל היא באיזור הסובטרופי ולא באזור הממוזג.

תמיר התכופף, וכמעט מבלי שעצר הליכתו משך והעלה את גרבי החקי עד סמוך אל ברכיו. מכנסי החקי הקצרים הרחבים, של אתא, היו מגוהצים ונקיים. הברכיים הלבנות מאוד לא תאמו את דמותו החסונה ואת פניו השזופים. אבל היתה בהן הוכחה נוספת, אשכנזי.

אמרתי לו, התחלת באלף; סימן שיש גם בית. טפח לי תמיר על שכמי דרך ריעות, תפס בכתפי ולחצני אליו. ת־פסת אותי, נהם. נמוק אלף היה ודאי בידי; נימוק בית איני בטוח בו, על־כן ניסיתי להתחמק. גילוי ליבו שבה את ליבי. מורגל הייתי במבוגרים יודעי־כל. אומרים שהאדמה כאן חולית. אמר תמיר ושרבב שפתיו בספקנות, וזה מקשה על בנייה לגובה.

מול המרכז החקלאי, בתוך החצר פנימה, התרומם בית הוועד־הפועל המכובד, שם מכיר תמיר את הכול והכול מכירים אותו. כשנכנסנו לחצר עצר בי תמיר, תפס שתי כתפי והציבני מולו, נעץ את עיניו הבהירות בעיני היוקדות, והסביר לי את כל התורה על רגל אחת. כאן עובדים פקידים ומנהלים, ספרדים ואשכנזים, מנהיגי הישוב ואנאלפאביתים, וכולם מקבלים משכורת – איך? (אייך??) לא לפי התפקיד, ולא לפי ההשכלה, ולא על־פי החשיבות, אלא בהתאם לצרכים. כל אחד לפי צרכיו – דיקלם, זוקף אצבע ימינו בין שתי עיניו ומכוונה כנגד פני כאקדח. מחלק־התה התימני יש לו יותר ילדים בבית מאשר מזכיר ההסתדרות – על־כן משכורתו גבוהה יותר. אתה מבין? הנהנתי בראשי. אבל לא הבנתי. מה טעם, עליונים למטה ותחתונים למעלה? מאוחר יותר, כשלמדתי פירושה של המלה דווקא, שדווקא מצאה חן בעיני, והבנתי שכאן נבנית חברה חדשה שאין למוסכמות שליטה עליה – התחיל הענין להיות מובן לי, אף למצוא חן בעיני.

במסדרונות הארוכים עברנו על־פני אנשים רבים, מהם בחולצות רוסיות, מהם בחולצות כחולות, מהם בחקי. תמיר לא נלאה מלהחזיר שלום בחיוך רחב. לכל אחד מצא לומר גם מלה או שתיים; עוצר ואינו עוצר הילוכו. רק פעם אחת ראיתי סומק פושט בלחייו, ובעיניו – מבט של תלמיד בפני רבו. וכשפנה האיש והלך מאיתנו, כפף תמיר קומתו ולחש על אוזני, זה היה ברל. לא ידעתי מי זה ברל. אבל הבנתי. ברל. היה בצליל משהו חדש, מלא הוד. אשכנזי מאוד.

בטון דומה, כולו יראת־כבוד, היה מצביע בגניבה על בחורים מעופרי־נעל ופרועי־שיער, מרים גביניו ולוחש בהסתר: זה איש קיבוץ; הנה גם־זה; וגם זה. הקיבוץ הצית את סקרנותי. אך תמיר סירב לדבר אתי על דברים שבקדושה. נאלצתי להסתפק בהבטחתו, שיבוא יום ויקח אותי לראות בעין את הפלא הזה.

מרבית טיולינו המשותפים היו בתל־אביב. באחד מהם צעדנו לעבר אופרה־מוגרבי, שם קבע תמיר פגישה עם מישהו מקופת־חולים, ליד הקופה של “האוהל” (“על־יד השעון קובעים רק פגישות עם בחורות, חה־חה־חה…”). שאלתי כמובן מה זה קופת־חולים, ולמה קוראים לתיאטרון אוהל, ומה זה אופרה, ואם יש הבדל בין אופרה סתם לבין אופרה־מוגרבי. עד שהגענו לפגישה הספיק תמיר לענות רק על השאלה הראשונה. הוא שמח להסביר לי כיצד פועלת קופת־חולים. כל אחד משלם לפי יכולתו; יותר משכורת – יותר תשלום, פחות משכורת – פחות תשלום, וכל אדם מקבל טיפול לפי צרכיו, מבלי שיידע הרופא כמה הוא משלם. דבריו היו משופעים בדוגמאות ובתנועות ידים מפרשות, כמובן. בהתלהבות דיווחתי על כך אותו ערב לאמי, והסברתי לה הסבר היטב מה משמעות הדבר. שינוי סדרי בראשית. הסברי היו כנראה משכנעים ביותר, שכן הניעה בראשה, כפלה ואמרה: ימות המשיח, ימות המשיח. וכשבאה למחרת הדודה אלגרה להחזיר מַטחנת־יד של קפה ששאלה מאיתנו, הפצירה בי אמי להסביר לה כיצד פועלת קופת־חולים. הנאום הנלהב שלי זיכה אותי בצביטת לחי, בנשיקה לחה ובשפשוף אכזרי בממחטה – שעברה הלוך ושוב בין לחיי שהאדימה מן השפתון ובין לשונה של דודה אלגרה, שניסתה למחוק את עקבות נשיקתה.

עד כמה שהייתי קרוב לתמיר, לכלל אהבה הדבר לא הגיע. מחיצה של זרות עמדה ביני ובינו, ומאמציו להתעלם ממנה רק הבליטו קיומה. הערכתי אותו מאוד. אך גם בהערכתי אליו היו עליות ומורדות. עליה גדולה עלה בעיני אותו יום שצעד בתהלוכת אחד במאי, דגל אדום ביד, בשורה הראשונה. בעצם, השניה. אולם כשבוע אחר־כן ירד בעיני פלאים.

עולה הייתי בריצה במדרגות ביתו, בולע שתיים־שתיים מעשה־נערוּת, ומי יורד לקראתי אם לא תמיר. חגור סינר פרחוני ובידו פח אשפה. המלים נעתקו מפי. חכה לי למעלה, אני תיכף בא – אמר תמיר בקול עליז, ולא ניכר בו שמץ של מבוכה. רושקה פתחה לי את הדלת ושבה אל הכורסה ואל הספר. תמיר ישוב מיד, הוא ירד לזרוק אשפה. קולה היה ענייני ובאוזני נשמע אפילו חגיגי. היא מספרת לי. אני יודע, השבתי בקול לא־קולי, מעלע משהו שנתקע בגרוני. כששב תמיר עם הפח, רחץ את ידיו וניגש לשטוף כלים, הרגשתי כטובע שרוקנו על ראשו קיתון של שופכין. והוא, טופח על שכמי ביד לחה: בוא אתי למטבח ושם תשאל את שאלותיך. מה זה קו פרשת־מים אינך יודע? אסביר לך, אם תעזור לי בניגוב הסכו"ם. קח סינר.

כשסיפרתי הכל לאמא שלי, היא אמרה “עַיינִי!” – אותה קריאת תדהמה שאין לה תרגום, שבפי אמי היתה לה נגינה מיוחדת. כשסיימתי את סיפורי היתה מנדנדת ראשה מצד אל צד, כאותו אדם מחלון הראווה של ד"ר שול ברחוב אלנבי שרגלו תמיד כואבת, אמרה שוב “עייני” ולא פירשה. אשכנזי, אמרה אחותי. אחי לא היה בבית.

דבר נוסף שהפחית ערכו של תמיר היה מבטאו, כשנזקק למלים ערביות. גיאוגרף מהולל, לומד ערבית בשיעורים פרטיים שנים על שנים, ואומר עדיין ואדי ובדוי, וזיר ווהבי בוו שהיגויה כבֵית רפויה. אשכנזי ללא תקנה. מחקר עשה על חיי הבדווים, ואינו יכול להימנע מלבטא מלה זו בצורה עילגת. משום דרך־ארץ לא אוסיף דוגמאות; אף־כי כל אחת ואחת זכורה לי, כאילו הבושה שלי היא.

על בורותו בענייני המטבח המזרחי כיפר תמיר בלהיטות שגילה לטעום מן הכול, ובנכונות לפאר ולשבח ולזכות במנה נוספת. לא עברו ימים רבים והוא נעשה מומחה למאכלי המזרח. אמי רוותה נחת משבחיו, שהיו מן הפה ולִפנים, והפתיעה אותו בכל ביקור במעדן או בתבשיל חדש. אם אבוא לתאר אפילו מקצתם, עלול אני להזיל ריר חינם מפיכם, ואפילו לערער חס־ושלום איזונם של שומרי־משקל שביניכם. ובכל־זאת פטור בלא כלום אי־אפשר. למעשה, אלמלא חקירותיו המדוקדקות של תמיר, לפני נגיסה ובשעת לעיסה ולאחר דחיסה, לא הייתי יודע עד היום מה מרכיביהם של כל אותם מאכלים, כל־שכן כיצד מכינים אותם. אותו יום שטעם לראשונה את עלי הגפן הממולאים בשר מתובל ואורז, שטעמם חמצמץ־מתוק בזכות חבושים ורימונים המתבשלים עמם – אצבעות לפוּפוֹת ותואמות הקרויות יַבּרַאְ – אותו יום הציע לאמי שותפות לחבר איתה יחד ספר־תבשילי־המזרח. ההצעה קסמה לאמי, אך נשארה בגדר הצעה. שכן משניסו לרשום רשימות ראשונות התברר שאמי מבשלת “לפי הרגש” ולפי הטעם ואין לה מושג כמה מים וכמה שמן היא מכניסה ומתי; קל וחומר תבלינים, מי־פרחים וכיוצא בזה מרכיבים, שכמותם מועטה ורישומם רב. מזה היא שמה “מעט”, מזה “קצת יותר” ומזה – עד שהיא חשה שזה עשוי להספיק. ויש כאלה שהיא שמה וטועמת, מוסיפה – וטועמת, עד שזה בדיוק הטעם הדרוש. וזהו.

מיני מאפה רבים הייתי מביא אל ביתו של תמיר לשמח לבבו ולשובב כרסו, שהלכה והתמזרחה מהר יותר משפתו. הסכם לא־כתוב היה בין אמא וביני, שאני מקבל מַעשׂר מכל מה שאני מוליך אליו. כך זכיתי ואכלתי בשפע מן הכעכים המסומסמים, מן המַעמוּל המקומר הממולא תערובת מסוכרת של צנובּר שקדים ואגוזים גרוסים (על גבו דמוי־הצב זרויה אבקת סוכר), ובעיקר מן הסַמבּוסק – אותם כיסנים שסומסום זרוע על כיפתם הזהובה ובטנם מלאה חלמונים בגבינת־צאן־צפתית (שרושקה התעקשה לכנותה ברינזה, לצחוקה הנכבש בנימוס של אמי: אשה שאינה מבדילה בין צפתית יבשה ובין ברינזה רכה נתת לו לתמיר בעל־הטעם, יא רַבּ – אי הצדק בעולמך, יא ריבּון?)

לימים נוצרה תחרות, שממנה יצאת נשכר. איני יודע מי היה להוט יותר – תמיר לטעום ולזלול או אמי להכין הפתעות חדשות לביקורים. מה הכינה אמי ומה לא הכינה. קוּבּה נבּוּלסִייה וקוּבּה בּיסֶנִייה וקוּבּה נַייה, מֵחשי קוּסה ובֵּטינג’אן מֵחשי (שאינם אלא קישואים קטנטנים וחצילים דקים ממולאים) ושאר מיני מְליאים, בּוּרגול ומג’דרה ולוּבּיה ופול, תַבּוּלה וסליאָה ומאמוּנייה. לא אלאה אתכם בשאר שמות של מאכלים, שקריאתם קשה ומענה ואכילתם קלה ומהנה. לאשכנזים גמורים שביניכם הרי אין השמות הללו אומרים ולא כלום, ובני־המזרח יאמרו: טוב תבשיל של ממש על השולחן משני ספרים גדושים שבחי מטבח.

קל היה לתמיר לזכור טעמם של כל אלה מלזכור שמותיהם. וכך היה מבלבל מאמונייה (סולת סוכר וקינמון) עם מג’דרה (אורז מבושל בעדשים כהים), קורא ללוביה פולים קטנים, וכיו"ב שגיאות־של־שכנאז – ומביא את כולנו לידי צחוק. חוזרים היינו ומספרים בבילבוליו, בשעות הארוכות של פיצוח גרעינים בצוותא, משל היו פנינים מפי הטף, שהורים חוזרים והופכים בהם בהנאה מופרזת.

כוח הקיבול של תמיר הדהים את כולנו. אמי היתה אומרת “מאשאללה. מא־שאללה!” וכופלת מנתו. אחותי היתה לוחשת במטבח “פרעסר”, כדי שאמא לא תבין ולא תרגז, וכדי שאני אבין – וארגז. למראה דרכו באכילה התעורר בזכרונה של אמא פתגם ישן: שעת אכילה – שעת מלחמה. תמיר למד אותו מפיה, ונהג כמצביא. ואם בימים רגילים כך, קל וחומר בימים של טיול, שהגוף דורש את שלו ביתר שאת.

זכור לי טיול אחד לגליל. הראשון. ישבנו לסעוד בצילו של האלון הענק, בצד הכביש בואכה דפנה ודן. ידיד ישן – הציג בפני תמיר את האלון – משנת עלייתי ארצה. יפה, לא? כיליתי ראשון לאכול, קמתי וצילמתי אותו עץ ענף ועתיק על רקע החרמון.

– צלם אותו, צלם מכל הזוויות – זרק אלי תמיר, נוגס ולועס ומגהק מאותם גיהוקים “בריאים”, שהיוו אצלו חלק בלתי נפרד מהנאת האכילה־בחיק־הטבע.

הטיתי פני אליו וציפיתי להסבר. ידעתי דרכו לקנח סעודה דשינה בשדה בנאום קצר. פתח תמיר ואמר: מאות שנים עומד האלון הזה כאן. אלפי שנים זורם הדן באפיקו. זה מהנה בנופו וצילו, וזה – בשפעת מימיו. עד שבאו לכאן “מתקני־עולם”. בעלי כוונות טובות, אין ספק. מה עשו? היטו את יובלו של הדן והעבירו אותו למרגלותיו של הזקן – תמיר שיכשך אצבעותיו בזרם המים הצוננים, משך גבותיו לאחור ונד בראשו – ומי יודע אם לא יזיק לו הדבר. מי יודע אם יעמוד לו כוחו להסתגל לתנאים החדשים – הוסיף מהורהר.

– מים אינם מזיקים לעץ – אמרתי לו, תמיה – להיפך.

– גם את הטוב צריך לתת במידה, ובהדרגה – ענה בנזיפה, והתפרקד לצד הפלג הזך – מים רבים מדי וקרים מדי, כל– כך רוב לשורשים… שורשים אלה לא הורגלו בכך!

ניגשתי והשענתי כפי אל גזעו של העץ, כמנסה את כוח עמידתו. המגע הזכיר לי את עורו הצפוד והמסוקס של סבי הישיש. העץ נראה איתן כל־כך, בלתי־מנוצח, כמעט הייתי אומר: נצחי. חשתי הזדהות מוזרה עם העץ העתיק הזה, שמים רבים, טובים וזכים זורמים תחת שורשיו ומסכנים את קיומו; מים חיים שידים נאמנות טרחו והפנו אליו.


לפני שבועות אחדים עברתי בדרכי ליד אותו אלון, וראיתיו מת. נופו ההדור מוטל היה לצד הכביש והפלג, אדיר במפלתו.

אותו לילה ובלילה שלאחריו חוכך הייתי בדעתי, אם לכתוב לו, לתמיר, על מות האלון. פעמים אחדות לקחתי עטי בידי, אך לא מצאתי בליבי אומץ. כיצד מספרים לזקן על מותו של זקן אחר, שאותו הכיר ואהב? שתיקה שגזרתי על עצמי העיקה עלי וטרדה שנתי. וכך הייתי ער ומצפה כשהגיע באשמורת השנייה שומר־הלילה, וקרא אותי לטלפון.

בג’יפ הדוהר אל העיר הגדולה, תל־אביב זו ששמנה ובעטה, חזר ועלה בזכרוני אותו טיול ראשון לגליל. ספק טלטול רגשות ספק טלטול הגוף, ואולי שניהם, העלו בי פרט אחד שנשתכח ממני. הגענו בטיול ההוא ממש אל מרגלות החרמון. עמדנו שנינו משתאים, מגביהים ראשינו לעברו ביראת הרוממות. השלג שבראשו לא נראה לעין.

– קרובים אנחנו אליו, מכדי לראות את פסגתו – אמרתי.

תמיר חייך אלי כאומר “יפה דרשת” ואמר מתונות: אם רצונך לראות הר בכל יופיו, בכל הדרו, בכל גודלו – רחק ממנו; רחק עד שגלגל עינך האנושית יוכל להקיף אותו במלואו.


סיפרתי על תמיר של אותם ימים ראשונים. קטן הייתי באותן שנים רחוקות, קטן בגופי וקטן בעיני; אולי משום־כך נראה תמיר כל־כך תמיר בעיני.

18.3.73


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!