שורשים    🔗

מפגש שלוש תרבויות היה בה בקהילת חלבּ, היא אלפּ, היא ארם־צובא. לא רק בשלושה שמות שבהם התיחסנו לעירנו התבטא מפגש זה, אלא בעיקר בשפות שבפינו. שפת הבית היתה ערבית, שפת הרחוב והחברה היתה צרפתית ושפת בית־הכנסת – עברית. עד שלא עליתי לארץ וירדתי למדרגת ספרדי, לא חשתי ביסוד הרביעי – הספרדי – שהיה בלשוננו ובתרבותנו שם. שפת הלאדינו, ספרדית־יהודית, נדחקה הצידה; איש לא דיבר בה, למרות שלפני כמה דורות הגיעו לעירנו גלים רבים של יהודים דוברי ספניולית זו מכל ארצות הים־התיכון, מצפוֹנוֹ בעיקר; המהגרים נתמזגו מיזוג מלא עם אנשי המזרח, ובדוֹרי לא נודעו אלה מאלה.

אמרתי ששפת־הבית שפת־האם היתה ערבית, ולא דייקתי. השפה שבפינו היתה שפה בּלוּלה; עיקרה ערבית, בעגה החלבּית המיוחדת, וסַממניה צרפתית וספניולית ועברית. כך יכולים אתם עד היום לאתר יהודי חלבּי על־פי השפה שבפיו, גם אם נולד במכסיקו, בפנמה, ביפן, בבואנוס־איירס או בברוקלין; שיהודים אלה רואים עצמם עדיין חלבּים, משתדכים אלה באלה בקנאות שבטית ומלמדים בניהם ובני־בניהם אותו בלילשון – זו פרשה בפני עצמה. מי שיודע רק אחת מארבע השפות לא יבין למשל משפט פשוט שכל אם יכלה לומר בטבעיות לבנה, כגון: חט ראסק על קבּסאל ואוּל מֶרסי לשמו־יתברך, שפירושו שים ראשך על הכר ותן תודה לאלוהים. ולא חשנו ולא חשדנו שבלילשון בפינו. ביטויים הושאלו בלשוננו משפה לשפה ויצאו מפשוטם, כגון נאס־מַלאח – שפירושו הערבי “אנשים טובים” ומשמעותו היהודית שומרי־מצוות או שומרי־מסורת, ואפילו שומר־מצוות בלשון יחיד; המקור הערבי נשתכח והביטוי נשמע לנו כעברי מלידה.

גם שמות המשפחה משלושה מקורות היו. בּיידה ואֵשאֵר וג’אמוּס לצד ששון ונחמד וחבר; ולידם לניאדוֹ וקבּאסוֹ וסילוורָה שבילדותי טעיתי לחשוב שמקורם צרפתי. והיו שמות שעליהם נחלקו הדעות, כמו השם קטן – שאלה טענו, מקורו כמובן עברי; ואחרים אמרו: ערבי מקורו ופירושו מי שעוסק בכותנה.

שנים רבות מאוד לפני שהבנתי את הדברים, חשתי שכך הם. וכבר בקריירה הראשונה שלי, ואני כבן חמש, הייתי עולה על כסא ומזמר בפני קהל: שיר משירי עבּדוּל־וואהבּ, פזמון משל מוריס שוואלייה ו“אדון עולם”. ואם הדרן ביקש קהל החוגגים, הייתי מחכה שיפצירו בי הרבה, עוצם עיני מעשה־אמן, פותח ב“מפי־אל”, משמיע “עלא דַלעוּנה” וחותם במארסייז; הייתי מצדיע, כיאות למי ששר זה עתה את ההמנון, ויורד מן הכסא, לקול מחיאות־הכפיים, לקבל את שכרי שאהבתי – שבחים, נשיקות וממתקים.

בשתי שכונות גרו יהודים; חארת־אל־יאהוד או שכונת־היהודים שם האחת, וג’אמילייה שם אחותה הבכירה. אל־ג’אמילייה היתה הצעירה לימים; את הבכורה קנתה בנזיד עדשים. פער כלכלי ופער חברתי ופער כמעט־עדתי היה בין שתי השכונות הללו. לא שחלילה לא דיברו אלה עם אלה או לא התחתנו אלה באלה, אבל בכל־זאת. לא שאנשי החארה היו פחות נאסמַלאח, אבל איך להגיד… משפחה טובה, יעני מתושבי אל־ג’אמילייה, היתה מעדיפה להשיא את בתה לחלבּי היושב בברזיל מאשר לתיתה לבן החארה; ולוּ גם ברור שהראשון יתבע נדוניה גדולה יותר. אם אמנם איש חארת־אל־יאהוד עדיף על זר שלא מאנשי־שלומנו, כגון ביירותי או שאמי – זו היתה בעייה שבה התלבטו רבים וטובים, שהרי זר הוא זר – לא צריך להגזים, ו“משפחה טובה” בדמשק אינה בהכרח משפחה טובה, לפי המושגים שלנו; שלא לדבר על סטמבּולי או בגדאדי. אין לומר שמוסדות הקהילה לא ניסו לגשר על הפערים, סוף־סוף עניי עירך קודמים, אך גם הם טעו לחשוב שפילנטרופיה היא הפיתרון והצלחתם לא עלתה על זו של פרנסי מדינת ישראל בימינו.

נדידת היהודים לא פסקה, וכיוונה אחד – מן העיירות (קילס וענתאבּ וקאמישלי) לשכונת היהודים וממנה אל הג’אמילייה, ומכאן אל ארצות אמריקה – הדרומית, המרכזית והצפונית. היו שהגיעו אל המזרח הרחוק ואל איים רחוקים ונידחים; בולים מסינגפור, מטרינידאד, מהונג־קונג ומסלוואדור היינו מוצאים על מכתבי קרובים שהרחיקו; ובכל מקום אלה תומכים באלה, ואלה נסעדים באלה, ומעדיפים בני־עיר על כל האחרים – אם לחופה ואם לחברה, אם למקח וממכר ואם לעסקים שהשתיקה יפה להם.

טיפין טיפין הגיעו גם לארץ והתיישבו בערים הקדושות. מיעוטם אנשי קמח, רובם אנשי תורה. אלה שעלו אז ארצה, למות בה עלו. חפצי חיים הלכו לעשות חיים בארצות רחוקות. להמיר ערביי חלבּ (ימח־שמם) בערביי פלשטינה – מה רבותא יש בזה? שמע הציונות הגיע בקושי לעירנו, ואם הגיע, לא מצא אוזן קשבת אצל אנשי המעשה הממולחים: אף לא אצל אנשי הספר והאמונה, שהרי ארם־צובא שוכנת כבוד בגבולו של משיח צדקנו. תנועה ציונית של ממש, ואפילו תנועה חלוצית, קמה בדמשק הקרובה־היריבה, אך אי־שם בין שאם, היא דמשק, ובינינו נבלע קולה: אפילו בשנות השלושים.

את ראשית חינוכי והשכלתי קניתי בעיר הולדתי זו, ארם־צובא, שבה קיים בית־כנסת מימי דוד המלך – כך מספרת המסורת, ובה נמצא ה“כתר” – הלא הוא כתב־היד העתיק והקדום ביותר של ספר־הספרים; בעיר הולדתו של אבי, חלבּ, שבליבה שוכנת הקלעא – המצודה, ובעיבּורה צומחת הלאומנות הסורית, שהפגינה באותם ימים נגד סיפוח אלכסנדרטה לתורכיה – הפגנות שהפכו לילות ילדותי לסיוט: חיילים סנגלים שחורים־מבהיקים וגבוהים־מבהילים אורבים למפגינים בפינת הרחוב שלנו, מכונות־יריה בידיהם וברק־תופת בעיניהם; בעיר הולדתה של אמי, אלפּ, שאליה מגיעה התרבות באמצעות ה“אליאנס” המבורך, והציוויליזציה בדמות טרמוואי המהלך בלי סוסים – קנאתו של כל ערבּאנג’י־מוביל־כרכרה, Alep זו שבה היהודים מתרגשים ב־14 ביולי ובכּותאבּ, לא רק באליאנס, עומדים מאות תלמידים בשורות וקוראים Vive La France, Vive La France! Vive La France!!

 

הכּותאבּ של מסיה נחמד    🔗

יש שקראו לו תלמוד־תורה ויש שאמרו כותאב. היו שנכנסו בשעריו בגיל שש והיו שהקדימו בשנה־שנתיים. מסיה נחמד היה נותן עין בוחנת ב“סחורה”, שואל שאלה או שתיים, מעלה בזכרונו את שושלת האחים שעברה תחת שבטו, שוקל עומק כיסו ורוחב ידו של האב – ומחליט אם הילד בשל לתורה. צביטה בלחיו או באוזנו של המועמד היתה חותמת את העסקה. למותר לציין שאין דומה צביטה בלחי – שחיבה בה, לצביטה באוזן – שחוּמרה בה. אף טיבן וטעמן של הצביטות נעו בין ליטוף לבין כאב, בין ברוך תהיה בבואך לבין דע בפני מי אתה עומד ובפני מי עתיד אתה ליתן את הדין.

כניסתי לכותאב היתה בסימן “וגילוּ ברעדה”. שמחתי על הכבוד שנפל בחלקי במוקדם ותאב הייתי ללמוד, אך – אַליה וקוֹץ בה – שמע המקלות והמלקות העכיר את רוחי. נערי הכותאב שהיכרתי, ספוגים היו יראת־השם ויראת־השוט. שוט – לשון גוזמה; רק מקלות היו בכותאב; אבל הרבה מקלות. ואלה שעברה עליהם כל ילדותם בתלמוד־תורה, יצאו ממנו יראים וחרדים, תרתי־משמע. החכם כיוון שייצאו מתחת ידיו יהודים יראי־שמים, אף הילקה לשם־שמים – אך מתוך דביקות יתירה במטרה ושימוש־יתר באמצעים הוציא דורות של יראים מפני הכול (מכלב, מגוי, מגלי־ים, וממה־לא) וחרדים תמיד.

בימים הראשונים לא יכולתי לגרוע עיני מן המקלות. יותר משלמדתי תורה שקדתי להכיר את החכמים ואת המורים ואת מקלותיהם. התברר מיד שלא הרי זה כהרי זה, ואין מקלותיו של זה כמקלותיו של זה; וכשם שיש מקלות ויש מקלות (דבר הניכר לעין), כך יש מלקות ויש מלקות (ואין הדבר ניכר תחילה).

החכם שלימד אותי תורה לובש היה כתונת־פסים, אוּמבּאז בלעז, שירדה עד קרסוליו; חוגר היה אבנט בד רחב, מבהיק בלובנו; עיניו שחורות וגדולות; זקנו מלבין בקצותיו; קולו עמוק וסברו חמוּר. הוא הזכיר לי ציור שראיתי בבית דודי־שחזר־מפריס, שמתחתיו היה כתוב “משה רועה את צאן יתרו במדין”. אלא שלאיש משה היה מקל רועים אחד, ואילו החכם שלנו – מערכת של מקלות מהוקצעים היתה לפניו; על השולחן הנמוך, שמאחוריו הסב על כרים וכסתות, סדורים היו על־פי אורכם ועוביים, אורבים לטרף.

– שוויקה, קרא אַתה! – הרעים החכם בקולו. טאוויל הפסיק באמצע הפסוק. שוויקה, שהיה מצמצן מטבעו ומתקשה בריכוז, היה עוקב אותה שעה במאמץ גדול באצבעו אחר הכתוב. אך כששמע את שמו יוצא מפי החכם, נתרעדה ידו ואבד לה לאצבעו מקומה. ניסה לנחש. גימגם וקרא “ו… ו… ויעש אלוהים…”

– לַא! – פסק החכם, מסיים באלף הגוּיה, לא נאלמת.

“ויאמר אלוהים…” – ניסה שנית שוויקה הקטן, עינו האחת בספר, מלווה אצבעו הרועדת ועינו השניה פוזלת אל השולחן, מלווה את ידו של החכם, השלוחה לבחוֹר.

– לא!! – השמיע שוב החכם שני עיצורים פסקניים. ובקול המיה דקה הוסיף, כלתוך זקנו: פתאח אידַק (פשרו, פתח ידך).

החכם בחר מקל בינוני (שמא מהרהר היה אותה שעה בדברי הרמב"ם בשבח המידה הבינונית), הפכוֹ לכאן ולכאן כבוחן איזה צד מתאים יותר לשוויקה ולפשעו, והיכה. אחת. ושתיים. ושלוש. מעולם לא ראיתי את שוויקה ממצמץ כבאותה שעה; מתאמץ היה שלא לעצום עיניו אלא בבוא המכה. הוא הושיט את ידו ברביעית. המכה בוששה לבוא. המתין. מבעד לרעד הריסים ראה את המקל שב על מקומו. רק אז אסף את ידו הרועדת והלוהטת אליו, להחביאה בין ברכיו.

שונה ממנו מאוד היה המורה לחשבון. מתרוצץ היה בין השולחנות כנמלה שאבדה מן השיירה. צעיר לימים, לבוש פראנג’י, מגוהץ וממורק. נעליו חורקות תמיד בזאזוּאים נמרצים. עיניו הכחולות בורקות, פיו בורא ויורה שאלות בזו אחר זו, והוא משלחן בהנאה של תחבּלן דווקא אל זה היושב מאחורי גבו, דווקא אל זה שסטתה עינו אחר זבוב דואה. מקלות לא היו לו. אף לא אחד. נציג הדור החדש בהוראה היה. תשאלו, איך הצליח בכל־זאת ללמד? – ובכן, היה לו סרגל. סרגל ארוך, ארבעים סנטימטר, כזה שעומד בחלון־הראווה של “אוֹרוֹזדי־בּק”. קצהו האחד חד וקצהו השני חד יותר. בסרגל הזה היה מכה. כקצָב.

– מטבע של עשרה גרוש היה לי. נכנסתי אל החנות של טוֹטאח. קניתי שקית פוסטוק בשני גרוש ושוקולד נֶסלה בארבעה גרוש. כמה עודף החזיר לי טוֹטאח – את זה יגיד לנו… י־גיד ל־נו… לוֹלוֹ לוי!

לוי ניסה לטעון ששוקולד נֶסלה עולה שישה גרוש, אבל המורה לא נתן שיסיחו דעתו ותבע תשובה. כמה עלה ה…פוסטוק? – ניסה לוי לחקור, אך התשובה היתה חד־משמעית: אני אומר כל דבר פעם אחת ואתה חייב להקשיב – באוזניים, בעיניים, “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”.

המורה נפנף בסרגל בעצבנות. לוי פתח את ידו וסובב את פניו, כמי שעומד לקבל זריקה. המורה הניד ראשו לשלילה בזעף וביד שמאלו הראה לו לקורבנו כיצד יניח את ידו – כפותיו שטוחות על השולחן, גב היד כלפי מעלה. וכשהיה לוי הקטן מוכן, שפתו נשוכה בין שיניו ותנוכי נחיריו מרטיטים כארנב, ירד הסרגל והיכה בקפיצות על פרקי האצבעות ועל הציפורניים. זעקה עלה מגרונו של לולו לוי, ילד ממשפחה טובה, שלא הירבה לקבל מכות בבית אביו. המורה המשיך להכות, כקצב המכין בשר טחון. ריחמנו על לולו. אותה שעה לא ידענו שבר־מזל הוא; זה שבא אחריו קיבל מנתו בקצה החד של הסרגל. המורה הזה לחשבון היה מפליא לגוון את הקצב והשיטה של מלקותיו; מסרגל אחד הוציא אפשרויות אין־קץ של עונשים; שיגרה שנאה נפשו.

אחרי החגים הושיבו אותי ליד נער מגודל, שנשאר בכיתה א' זו השנה השלישית. (“מה הפלא, משפחתו עברה אלינו משכונת־היהודים”). עד כמה שמוחו היה סתום, היתה לו זריזות ידיים מפליאה. מן היום הראשון שם עין על הממחטות הנאות הרקומות שהייתי נושא בכיסי. ביום השני לא הסתפק בשימת עין ושם ידו על אחת מהן. אולי שגיתי שויתרתי לו על הראשונה. תיאבונו לממחטות הלך וגדל. ואם נוקט אני לשון תיאבון, אין זה לתפארת המליצה. רַפוּל הסביר לי שהוא בולע ממחטות; שהוא מרגיש מפעם לפעם צורך עז, שאין לעמוד בפניו, לבלוע מטפחת. ואם אין הוא משביע את רעבונו הנוראי המוזר הזה – אז אוי ואבוי לכל מי שנמצא בטווח ידו. והיתה לו לרפוּל יד בריאה, בקצה זרוע אדירה זרועת־נמשים. נוטל היה איפוא ממני את ממחטותי, מכווצן בכף ידו ו“בולען” בתנועה חטופה. ואני הקטן הייתי פוער פי בתמיהה; מופתע הייתי מן התיאבון המופרז ומכוח העיכול של שכני, תוהה מה אומר לאמי שתשאל לאן נעלמות הממחטות היפות, ומהרהר מה יקרה אם אסרב להעלות קרבנות אלו למולך המגושם שלשמאלי.

עד שיום אחד, ואני מנוזל כהלכה, תפס אותי המנהל ושאל איך זה שילד כמוני, ממשפחה טובה, מושך באפו ומעביר שרוולו על נחיריו. פרצתי בבכי. הוא משך אותי אל משרדו, הוציא מטפחתו מכיסו והיה מנגב תחילה את דמעותי ואחר את חוטמי. מצאתי את עצמי עומד בין ברכיו של המנהל. נתרככתי. ומבלי שנתתי דעתי על תוצאות מעשי, עמדתי וסיפרתי לו על בולע־הממחטות. מסיה נחמד היה מנדנד תחילה ראשו באיטיות ובהבנה, אך מששמע את השם רפוּל עלה סומק על לחייו והוא קרא קריאה אחת ולא יסף: רַחמוֹ, עלאָה! רחמו היה השמש. ועלאה היתה הספֶסיאלִיטֶה שלו – המומחיות שעליה גאוותו. הוא כפת את רפוּל חלוץ־הנעל על הספסל והחל להכות במקל אדיר על כפות רגליו החשופות. לאחר עשר מכות ראשונות, לחימום המקל כנראה, הלך לשאול את המנהל כמה מגיע לו, לממזר. ואנו עומדים צובאים על הקרבן, עינינו בכפות רגליו ואזנינו נטויות אל חלון המשרד.

– “הך” בגימטריא עשרים וחמש – פסק מסיה נחמד. כראוי לאיש תורה וללמדך שאין גזר־דינו שרירותי.

להפתעתנו החל רָחמוֹ (קיצור השם רחמים) לספור מאחד, כאילו עשר המכות הקודמות היו בַקשיש.

מאותו יום ואילך קרו שני דברים. אני לא סיפרתי דבר למורה כלשהו, אפילו הוציא נשמתי; ורפול חדל לבלוע ממחטות. שבוע ימים היה מהלך בצליעה קלה ויורה בי מבטים שהסמירו שערותי והסעירו חלומותי.

דבר אחד טוב היה בעונשים הכבדים הללו – הם היו כל־כך מרתיעים, שלא הצטרכו להם הרבה. עלאָה היתה ממש מאורע נדיר. היו מורים שלא נגעו במקל מחג הסוכות ועד חג המצות, ועל כך היתה תפארתם. הספיק מבט ששלחו אל המקל שנח מאיים על השולחן. תלמידים טובים העמידו לעצמם אתגר, לגמור שנה בלי לטעוֹם טעמו של מקל; ואם היו ממשפחה מכובדת, אף הצליחו לעמוד בו באתגר.

את ההפסקות ואת החלק המשעמם של השעורים היינו ממלאים במשחק ובמסחר. סחר־חליפין של כל מה שנכנס בכיס או בתיק פרח בכותאב. סוחרים היינו בציפורנים ובעטים, בעפרונות ובמחקים, בנייר־סופג ובפנקסים, בכפתורים ובמטבעות ובגולות; ובמה־לא. ערכם של החפצים היה עולה ויורד על־פי כללי ההיצע והביקוש. יום הולדת לאחד מבני העשירים דיו היה כדי להשפיע על שערי־החליפין. בכסף לא קנינו, והחריגה היחידה מסחר־חליפין טהור היתה כאשר הכנסנו לבורסה־הזעירה שלנו את הכעכים ואת ה“מַעמוּל” של אמא.

להוט הייתי אחר ציפורנים, אלה שהיית נועץ בעט־של־עץ וטובל בדיו. היה לי אוסף מרשים. היו לי שמנות ועבות והיו דקות ועדינות, היו זהובות והיו כסופות, היו רבועות־קצה וקצוצות־אף והיו מעוגלות־מסולסלות חדות־שפה, היו קטנות ננסיות כעלמות והיו גדולות וגבריות ומוצקות. לכל אחת מהן – זוג שפתיים תואמות, אך אלה נפשקות מעט ואלה נמעכות הרבה ואלה מעט־שבמעט; אלה נושקות את הנייר בקול ואלה מחליקות עליו בלא קול. נתתי הרבה תמורתן. בקופסות קטנות שמרתי אותן, מבריקות וממויינות. אחת מכל מין. היה משהו בהבעתן של הציפורנים השונות שהזכיר לי הבעות־פנים של אנשים שהיכרתי, וביני לביני הייתי נותן להן את שמותיהם. מרסל היתה היפה מכולן; דומה היתה בגיזרתה ובפניה למרסל הקטנה והצנומה – אותה Princesse Lointaine (נסיכה רחוקה) שגרה מול בית־הכנסת, מספר אחד ברשימה הפרטית שלי של יפות, זקופה, חולמנית וחשוקת־שפתיים. הרבה יופי אפשר למצוא בציפורנים, אם אתה לומד להכירן; בעצם בכל דבר שאתה לומד להכירו. הציפורנים היו גם דבר שימושי ביותר – בשעורי הקאליגראפיה.

אהבתי את שעורי הכתיבה התמה. בשלווה ובדומיה טובלים היינו את העט בדיותה הנעוצה בשולחן, מוחים שפתי הציפורן בפי הדיותה למנוע טיפה יתירה, ומשרטטים אותיות ומלים. היתה לי חיבה מיוחדת לאותיות הגדולות המסוגננות, הצרפתיות. מתפתלות יצאו מתחת ידי, ככיסאות־נדנדה העשויים חיזרן. אצילות וחינניות נראו בעיני, אף יותר מפיתוחי הברזל השחור בגזוזטראות ובסורגים של בתי הג’אמילייה. לחיצה קלה על העט, והאות מקבלת עובי במקום הדרוש; הרפיה – וגיזרתה דקה ואוורירית. אין דומה אות שנכתבה בעט וציפורן, שיש לה אופי ויש בה ייחוד, לאות ההמונית של העט הכדורי. שעורי הקאליגראפיה פיתחו בנו יחס לאות כאמנות ולמלה הכתובה – כמלאכת קודש. היחס הזה התחזק כשהתחלנו לכתוב אותיות ערביות. ולא ידעתי אז אף לא שערתי מקומה של האות באמנות האיסלאם.

שעורי הכתיבה הללו היו היחידים שבהם לא השתוללה שיטת השינון הקולני. תלמוד תורה ניכר בקולות הבוקעים מחלונותיו. כיתות שלימות משננות במקהלה עוּבדות עוּבדות עוּבדות. ופסוקים. הרבה פסוקים. כיתה אחת צועקת בהתלהבות “עיר הבירה של צרפת היא פארי, עיר הבירה של אנגליה היא לונדר, עיר הבירה של…” ומן הכיתה השניה בוקעים קולות “שלוש כפול ארבע – שתים־עשרה, ארבעה כפול ארבע – שש־עשרה, חמש כפול ארבע…”. מכיתת החכם מתנגנים טעמי המקרא בסופראן צרחני של ילדים “זקף קטוֹן, מאריך טרחא, פשטא, סוף־פסוק.” וכיתה אחרת, שהיתה שקטה עד עתה, פותחת בנטיית פעלים בצרפתית. אין תלמיד פאסיווי, אין שותק ומתנמנם. עד־כדי־כך היינו רגילים לחזור במקהלה אחר כל משפט שיצא מפי המורה, שיום אחד הציץ נער אל כיתתנו מבעד לסדק שבדלת; המורה לצרפתית, היחידי שראה אותו, קרא “פֵרם לָה פוֹרט!” וכולנו כאיש אחד קראנו אחריו “פרם לה פוֹרט” (סגור את הדלת).

רק שנים ראשונות מעטות למדתי בכותאב. עליתי ארצה והתברר לי, להפתעתי, שהבאתי אתי ממנו מטען ידיעות מכובד. והרבה רצון ללמוד.

 

צעדים ראשונים    🔗

את המשך חינוכי והשכלתי קיבלתי בעיר תל־אביב. העיר השנייה בחיי. היא היתה אז צעירה ויפה. ורעננה. קטנה ושבבה כזאת. עליזה, חצופה. התאהבתי בה ממבט ראשון. שיכור הייתי כנער שיצא משליטתה של אמו אל חיקה של נערת חלומותיו.

כשאמרו לי שאלך לבית־ספר ביאליק, הייתי בטוח שביאליק הוא מנהל בית־הספר. היכרתי את פניו של המשורר מן הספרים וציפיתי לראותו. בהתרגשות הכנתי את עצמי איך אומר לו שלום למשוררנו הלאומי, וראיתיו בעיני רוחי צובט את לחיי בחיבה. לאחר שנתגלתה לי תמימותי, התנחמתי בלבי שאילו היה ביאליק המנהל היה בלי־ספק צובט אל לחיי; לא את אוזני.

סיפרו לי שתהיינה בבית־הספר בנות. זה נשמע מוזר ומעניין. אבל לא תיארתי לי שתהיינה רבות כל־כך ויפות כל־כך. וחופשיות כל־כך. ימים לא מעטים חשבתי, שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנער, אם הם חושבים שאפשר לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות גם ללימודים.

תוך ימים ספורים חלו בי שינויים רבים. קיצרתי את שערי, שהיה ארוך ומתולתל כשל ילדה; אופנת שיער ארוך לבנים טרם נודעה אז בארץ. קיצרת גם את מכנסי, שהגיעו ממש עד לברכיים. התחלתי להרכיב משקפיים, לאחר שהתברר למורים שאיני רואה את הכתוב על הלוח. למדתי להפריע בכיתה. ורכשתי לי הרבה חברים חדשים משבעים גלויות. שבעים – לשון גוזמה; אולי עשרים. רובן גלויות של מערב.

הילדים אמרו לי, שאם אדגיש פחות את החית והעין שבפי, אהיה ממש כמו כולם. והוסיפו, גם זאת מתוך כוונה טובה, שאין רואים עלי את מוצאי ובמראה פני אני ממילא כמו כולם. בהחלט רציתי להיות כמו כולם. והחית והעין לא היו תקועות עמוק בגרוני שלא יכולתי לעדנן ואפילו למחותן. אלא שמשהו שלא היה מחוור לי מנע ממני את הנטיה הטבעית להתבוללות.

ההכרעות בין להיות כמו כולם בבית־הספר או כמו כולם בבית, התסיסו את שנותי הראשונות בארץ. בית־הספר ייצג את הקידמה, את החדש, את העתיד; ופני, פני ילד, היו אל העתיד. בית־ספר התיימר גם לבנות את הישראלי האחיד; ויותר מכול רציתי להיות ישראלי. אולם כבוד עמוק שהיה לי לעבר – בעבר בדמות עירי ומשפחתי – משהו שהלך והתגבש לכבוד עצמי, עצר בי מלקנות מכנסי אתא קצרים ורחבים, חקי, כמו כולם. קיצרתי איפוא את מכנסי האריג, שתפרו לי מן החליפות הישנות של אחי הגדולים, והמשכתי ללבוש אותם. חלקם היו מצמר (צמר אנגלי משובח – אמרה אמא) ולא תאמו את אקלימה של תל־אביב בקיץ, אך דווקא משום כך (לזרוק מכנסיים מצמר אנגלי? – אמרה אמא – חַראם! כלומר חבל ואסור!) ומשום דווקא שבכך – המשכתי ללבוש אותם. ולהזיע. בסתר לבי ציפיתי אמנם לאותו יום שהם לא־יעלו־עלי ואצטרך לחדשים. אתא – הכי זולים והכי טובים, נאום אחי.

את השפה העברית כבשתי בתנופה. היו אמנם כמה אי־הבנות. ימים מספר לאחר שהצטרפתי לכיתה הודיע לנו המורה לגיאוגרפיה שבשיעור הבא נראה פנס־קסם. ידעתי מהו פנס וידעתי מהו קסם. לא שאלתי איפוא שאלות. ציפיתי שיראה לנו מין מנורת קסמים, כמו זו של אלדין, למשל. במקום זה הובלנו לחדר אפל ושם הקרינו על הקיר תמונות של יוון. חשבתי שהמורה שינה את דעתו ובפעם אחרת יראה לנו את פנס־הקסמים. לאחר הפסקה קצרה חזרנו עם המורה לגיאוגרפיה לכיתה. הוא פתח וסיפר על אתונה. יצר הסקרנות שלא בא על סיפוקו דחף אותי להרים אצבע ולשאול בכל הנימוס:

– המורה, ומתי נראה פנס־קסם?

צחוק פרץ בכיתה. הילדים חשבו שאני מנסה את המורה. המורה חשב שאני מיתמם ומתחכם. עד היום הם אינם יודעים את האמת. יצא לי איפוא שם של מצחיקן. משראיתי ששמי הולך לפני, התחלתי הולך אחריו. הפכתי למצחיקן הכיתה. נוח היה לי בתפקיד זה, בעיקר כשאין מורא מקל עלי. שובבות שבי, שנבלמה שם, פרצה כאן חוצה. מבט מבחוץ אל השפה העברית סיפק לי חומר, פעמים במתכוון ופעמים שלא במתכוון.

היה לנו מורה למוסיקה – אדם חביב, משוגע למקצועו. בקושי הבנתי שמוסיקה נלמדת בבית־הספר. אך בין שאר מוזרויות קיבלתי גם את זו, ובהתלהבות. כל עוד למדנו שירים שמחתי מאוד. כשהגענו לתווים שמחתי פחות; הרבה פחות. המורה הופיע יום אחד לשעור כולו קורן מנחת וסיפר שהוא השיג סרט – סרט ממש – ובו נוכל לראות את כל כלי התזמורת מנגנים כולם ביחד וכל אחד לחוד. הוא כינס שלוש כיתות יחד, ובה עשה את טעותו הראשונה, הוא לא הסביר לי מה זה מנצח, ובזה עשה את טעותו השניה – הגורלית.

מעולם לא ראיתי קודם תזמורת, לא־כל־שכן מנצח. ולא העליתי על דעתי שלאיש אשר על התזמורת יקראו “מנצח”. כשכבו האורות והתחיל הסרט הייתי מרוכז כולי. המוסיקה היתה די יפה, אם כי לא הגיעה לקרסוליה של מקהלת בית־הכנסת “אוהל מועד” שהייתי שומע בשבתות. היתה דומיה, ומתוכה בקעה הערה שקטה של המורה, על גבול הלחישה:

– עכשיו, שימו לב איך הוא מנצח.

– מנצח… את מי? – שאלתי באותו טון שקט־לוחש.

צחוק אדיר פרץ ממאה פיות צמאי־פורקן. המורה חשב שעשיתי זאת בכוונה. אך בשלב זה עוד שלט ברוחו, כדי לא להפריע למוסיקה. צעקו שש..שש..שש.. מכל צד, והצחוק שכך.

הסרט נמשך. אך גחלי הצחוק העוממים נשארו חמים. אם בראשיתו של הסרט התעכב הצלם על כל כלי וכלי, הרי מעתה ליוותה המצלמה את המנצח, מכל זווית אפשרית. וכאן ראיתי מה שלא ראיתי מעולם: אדם מכובד, מבוגר, כמעט זקן – עושה צחוק מעצמו, ועוד בפני תזמורת שלימה; מנתר, מטלטל ידיו בצורה מגוחכת, עוצם עיניו ושם יד על פניו כאילו התפלל “שמע ישראל”, ולפתע שוב מנתר כמשוגע ומצביע על אחד המנגנים; עושה לו תנועות בידו כאומר לו לקום, והלה עושה־את־עצמו עוקב אחרי כל תנועה אך נשאר יושב, דווקא. ברגעים הראשונים הייתי תמיה על הטיפוס הזה – מוקיון רציני מדי נראה בעיני. אולם כאשר התחיל, בקטע של שיא, לנענע כל גופו כלולב ולטלטל ראשו כתקוף־עווית – פרצתי בצחוק. מזווית עיני ראיתי מה מתחולל על פניו של המורה למוסיקה. נסיתי לעצור בעד הצחוק והוא הפך לצחקוקים. כשהסמיק המורה והתחיל לגמגם לעברי, הותרה הרצועה כליל. צחקתי עד לכאב בטן, גורר אחרי את כל הציבור הגדול, שגילה פתאום חוש הומור מפותח והצטרף אלי. אחדים ממש התפתלו על הרצפה. ההקרנה הופסקה. המורה למוסיקה ניגש אלי. ראיתי שהוא על סף ההתפוצצות, אך מה יכולתי לעשות. המחשבה הראשונה שבאה לראשי היתה, שאילו היה תופס מקל וחובט בכף ידי, היה פורק בוודאי את זעמו, אולי בדרך הטובה ביותר. במאמץ אדיר הוא שלט ברוחו. שואף ונושף כמפוח פקח עלי זוג עינים דמיות טורפות ושאל:

– זה אתה שרצית לדעת את מי הוא מנצח, מה?

– כ… כ… כן, המורה – גמגמתי, מהרהר במקלותיו של החכם.

– ואתה חושב שזאת בדיחה?

– לא. אני באמת לא ראיתי את מי הוא מנצח. בחיי. בחיי ה' וספר התורה.

– אתה עוד מתחצף! ונשבע לשווא!!

כאן בא לעזרתי ידידי הקרוב, אחד ממנהיגי הכיתה שלקח אותי תחת חסותו.

– המורה, הוא עולה חדש, המורה. הרבה מלים הוא עוד לא מבין. מנצח – זאת מלה קשה.

– עולה חדש? – תמה המורה – למה לא אמרתם לי שהוא עולה? עולה על כולכם בעליזות שלו, בכל־אופן. חבלן מקצועי. ומאיזו ארץ הוא עלה? – פנה אל חברי, מדגיש בזה שאתי אין לו מה לדבר.

– מסוריה – באה התשובה מכמה פיות.

– א־הה, כך תיארתי לעצמי – סיכם המורה למוסיקה, ונח מזעפו.

הסמקתי. רתחתי. אימצתי כל כוחותי לעצור בעד הדמעות, שנקוו בקרקעית גאוותי הפצועה ועמדו לעלות על גדותיה. אך סלחתי לו. ידעתי שפגעתי ביקר לו מכול, במוסיקה.

ושמא לא סלחתי לו. אילו סלחתי, אולי זכרוני לא היה משמר את המעשה ומעלה אותו לפני מעת לעת.

למורים התרגלתי איכשהו; אם כי מורה בלי מקל הוסיף להיראות בעיני כמו דלי בלי ידית. לרעיון שמורות ילמדו אותי, ועוד יאמרו לי מה לעשות – קשה היה להתרגל. ההתנגשות הראשונה היתה סביב נרות של שבת. המורה הסבירה לכיתה, בקול בוטח ויהיר, שבכל קהילות ישראל מדליקים נרות לכבוד השבת.

– בפולין ובליטא, ברוסיה ובגרמניה, בסין וביפן, בסוריה (וכאן הגניבה אלי חיוך מזוייף) ובמצרים ובעירק; מסורת היא בכל אתר ואתר.

לא ידעתי מה זה “אתר ואתר”, אבל לא זה מה שהרגיז אותי.

– לא נכון – אמרתי בקול. והתכדרתי כקיפוד, מוכן להשיב מלחמה.

– מה לא נכון? – קרבה המורה והושיטה ידה אל זרועי.

– מה שאמרת – עניתי, ומשכתי את ידי.

– ומה אמרתי שאינו נכון??

– אצלנו אין מדליקים נרות של שבת.

– אז כנראה שאצלכם בבית לא שומרים מסורת. מי ששומר מסורת…

– לא נכון! – הפסקתי אותה.

– שוב לא נכון. אדרבא, קום והסבר לנו מה “לא נכון”.

קמתי ומשפתיים קפוצות אמרתי לה:

– לא דיברתי רק על הבית שלי. אצלנו בחלבּ כל היהודים שומרים שבת, כולם עושים קידוש בערב שבת, אבל איש אינו מדליק נרות. אין מנהג כזה אצלנו.

– אבל זה לא יכול להיות…

לך תתווכח עם אשה. התפשרנו: נשאל את הורי.

מובן שצדקתי. אין מנהג הדלקת־נרות בערב־שבת מקובל אצל יהודי חלבּ. פתילות־שמן ולא נרות הדליק אצלנו מי שהדליק, ולא הרי אלו כהרי אלו בעיניו של ילד.

המורה לתנ“ך היה הזקן בחבורה. הוא התקשה לשמור על משמעת בכיתה. תמיד היה מאיים עלינו, שאם לא יעזור “מקל הנועם” הוא עלול להשתמש ב”מקל חובלים" – מטבעות לשון שהזכירו לו את ילדותו ב“חדר”. לדבר על מקלות ולצטט זעמם של נביאים ידע היטב. אבל עלינו זה לא השפיע. אילו היה לו מקל אחד של ממש, חשבתי אז בלבי, הרי היה מציל את עצביו הבלויים. אך בעצם קסם לי החופש שנפל בחלקי בארץ, כולל החופש בשעורים. בשעורי התנ“ך הללו, למשל, היינו משחקים ב”אדונַי“. אתה שם ידך על עמוד בספר התנ”ך ואני שם ידי על עמוד אחר. סופרים כמה פעמים נזכר שם אדוני, באחת מצורותיו, בכל אחד מהעמודים. מי שבעמוד שלו נמצאו יותר “אדוניים” – הוא כמובן המנצח, או, לחילופין – מי שהגיע ראשון למאה אדוניים.

– עיינו בכתוב, עיינו בכתוב – היה המורה מפציר בנו בתחנונים, ספרו צמוד אל חוטמו ומשקפיו על מצחו. ואנו היינו שוקעים במשחק, סופרים ורושמים.

– שנים־עשר – אמרתי פעם בקול רם. זה היה מספר האדוניים בעמוד שלי.

– נ־כון מאוד! – שמח המורה לתנ"ך – “ולשלמה שנים־עשר ניצבים על כל ישראל”, פרק ד' פסוק ז'. יפה. יפה מאוד.

ורשם לי בפנקסו “טוב מאוד”.

ואני – שזכיתי, בעזרת השם, לציון טוב מאוד, עשיתי מאמץ קל ושמרתי עליו כל אותה שנה.

אבל רוב המורים היו דווקא בסדר גמור. אפילו המנהל היה בן־אדם. אמנם לא ביאליק, וזאת לא סלחתי לו חודשים רבים, אבל בכל־זאת בן־אדם נחמד.

שכך יעמוד לצדי, לא האמנתי. כשאמרה לי בת־שבע “בוא נשאל אפילו את המנהל” – חשבתי שיצאה מדעתה. הסמקתי לעצם המחשבה שאצטרך לעמוד ולדבר אתו. אף חששתי שהוא לא ישפוט בצדק, כי בת־שבע היתה הכי יפה וכל המורים היו מפנקים אותה. אבל לא יכולתי לסרב לשיפוט בפני הסמכות העליונה. ובכלל קשה היה לסרב לבת־שבע.

– הוא אומר – אמרה לו בת־שבע והצביעה עלי בתנועה חיננית – שאנחנו כולנו מדברים עברית בהברה ספרדית; ושהספרדים מדברים יותר נכון מהאשכנזים.

– והוא צודק – אמר המנהל (כמה נעים לשמוע שאתה צודק; ועוד מפי המנהל; ובאזני בת־שבע) – אנחנו מדברים בהברה הספרדית, כי היא הקרובה יותר לעברית המקורית, ואנחנו צריכים להשתדל לבטא כבני־המזרח חית ועין וכל השאר.

לאחר פסק־דין כזה, שבתי ובאתי אליו עם שאלות הרבה. כגון, מניין התגנבה אל העברית שלנו אותה צדי עם צלילה המוזר שאין לו אח בערבית; ומדוע אומרים חודש מרץ ותעלת־סואץ וציוויליזציה – ואין הולכים על־פי האנגלית או הצרפתית; ומפני־מה קוראים אנו לפארי פאריז ולניס ניצה, וכיוצא בזה קושיות של ילד שלשונו בפיו כחרב המתהפכת. והוא היה משיב בחיבה ובהבנה; אף מתנצל על טעויות שעשו מחדשי השפה, כאילו הוא עשאן.

פעם אחת הפך הנשאל לשואל.

– כמה אחים ואחיות יש לך? – שאל המנהל.

– שמונה אנחנו.

– אנחנו תשעה – סיפר לי המנהל – שניים עודם ברוסיה, שלושה חיים באמריקה וארבעה בארץ. לא רק אצלכם משפחות גדולות – הוסיף ואמר בפשטות – בדור שלי היתה זו המשפחה היהודית הממוצעת במזרח אירופה.

כשראה שאני בולע את דבריו בצימאון, התכופף אלי והוסיף כמגלה סוד:

– על חיים וייצמן שמעת? – הוא אחד משנים־עשר אחים.

זה מצא חן בעיני. מאוד מאוד. להיות בחברה אחת עם המנהל ועם חיים וייצמן, זה לא דבר של מה־בכך.

מוטב אסיים כאן סיפורי, שאם אספר הכל היום, מה יוותר למחר. וחזקה, אין סיפורי־האתמול משתכחים מן הלב אפילו מחר אפילו מחרתיים.

שבועות תשל"ג

6.6.73