האשכנזי הראשון שפגשתי היה אדם חכם וחביב וחינני. לימים נתברר לי שיותר משהוא חכם, יודע הוא להעמיד פני חכם; ויותר משהוא חביב, יודע הוא ללבוש חביבות; חינו היה בעזרו. חכמתו והדרת־פניו תאמו את ציפיותי; חינוך שקבלתי בעיר הולדתי הכתיר כל אדם אירופאי במעלות רבות. חביבותו הפתיעה אותי והביאה אותי במבוכה, משל נסיך מתכופף לקשור את שרוכי־נעלי. ככל שגדש חיבה וקירבה, כן רבתה מבוכתי. מסמיק הייתי כל אימת שנתקלתי בו. אימת השיחה איתו היתה מעכירה את רוחי שעה ארוכה; חוזר הייתי ובוחן כל מלה. פוחד הייתי מפגישות עימו ונמשך אליהן. מעיין של דברים שלא ידעתי ולא שיערתי מצאתי בו, בתמיר.

ביודעין קושר אני לו מלים של תהילה. ראוי הוא להן כשם שהן ראויות לו, ולו בזכות מעשיו הטובים; כל־שכן כוונותיו הטובות.

בן שמונה הייתי. אולי בן תשע. בעיר הולדתי, עיר ואם בישמעאל, היו אירופאים מעטים; אם היו רבים, לא ראיתים. את כולם אפפה הדרת־כבוד. לא אפריז אם אומר, מעין גזע עליון היו בעיני. בתלמוד־תורה שלנו היתה מפה גדולה על הקיר, וראיתי בה בעליל – בלי שנזקקתי להסברים מפורשים – שאירופה היא למעלה. היכן מקומם של יהודים, בעולם זה של עליונים ותחתונים, לא היה ברור לי. את היהודים בני־עירי נטיתי לשייך לעולמה של אירופה, סמוכים על שולחנה כדרך שבני־עליה סמוכים על שולחנה של אצולה; פחות מבני־בית אולם יותר מאורחים בטרקלין זה של תרבות; שהרי לבושם פראנג’י, דיבורם פראנג’י, חינוכם א־לה־פרנאנג’י.

בקהילה היהודית העתיקה לא כולם היו מעור אחד, אבל יהודים אשכנזים לא היו בה. פעמים אחדות שמעתי בילדותי את המלה שִכּנזי. היא נאמרה בנעימה שהבליעה כבדהו והבליטה חשדהו. היחס היה מעורב; באשכנזי היה משהו מן האירופאי השלם, שאליו התיחסתי בכבוד, ובקנאה; אך היה בו גם משהו מן המוזר והפחוּת, מן הבחינה היהודית. מניין בבית־אבל בתל־אביב, שאליו נגררתי עם אחי כמעט בכוח, חיזק בי תחושה זו שהיתה רוחפת בי במעומעם לפני בואי ארצה. לרגעים חשבתי שאין תפילתם עברית. משחזרו ובקעו מבעד לערפל המתנגן “אומיין” ו“אדויינוי”, התחלתי לזהותן, ולהשתומם: אשכנזים בני־תרבות – ואינם מסוגלים לבטא מלה אחת כהלכה.

תמיר דיבר עברית רהוטה. רק חית ועין היו מאולצות בפיו. ברוב חביבותו ניסה להבליטן בדברו אתי. לא היתה כל סכנה שאשמע מפיו “אדויינוי” כלשהו; עסקן פועלים היה, שהילך בגדולות ובמכנסים קצרים. הוא אילץ אותי לקרוא לו תמיר; ולא היה לי נוח בכך. בחודשים הראשונים להיכרותנו הייתי הולך סחור־סחור ונמנע מלפנות אליו בשמו. הכול קראו לו תמיר. אפילו אשתו. בפניו ושלא בפניו. תמיר, תן לילד מנוחה. את הרי מכירה את תמיר, הוא ממש משוגע לקפה טורקי. עברו חודשים עד שהבנתי, שלא כל אשכנזי נקרא בהכרח בשם משפחתו, שהרי שרגא ופרץ וזלמן נשמעו באוזני אף הם כשמות משפחה.

שמו תאם לו להפליא. גבה־קומה, זקוף, ראשו בעננים. בראשית שנות הארבעים וכבר זורקה שיבה בצדעיו, אך רעמתו עדיין ערימה ערמונית. מטפח היה את הבלורית, שהתנשאה כהר מעל שני מפרצים עמוקים. העינים הבהירות, שנראו תכולות על רקע חולצה כחולה וירקרקות כשהתהלך בירוק, שיוו לו מראה שובב מלבב. כרס קטנה, שהיתה מתקמרת מעל החקי הנצחי של מכנסיו, הטרידה את מנוחתו והתנכלה לתיאבונו האדיר, אך בשום־אופן לא הפחיתה מתמירותו ומחינו.

תמיר היה גיאוגרף וגיאולוג במקצועו. בארכיאולוגיה עסק כחובב. החשפנות היא רק תחביב, היה מתלוצץ וצוחק מלוא ריאותיו. כבר אז היה אדם ידוע ומכובד בין בעלי־מקצועו ועסקן בכיר בהסתדרות ובמפלגה. אף פעם לא הבנתי איך השתלבו עבודתו ועסקנותו; וככל שחקרתי התברר לי, שלא הייתי היחיד שלא הבין זאת; אבל הן השתלבו, כמו כל דבר אצל תמיר. האיש ניחן במרץ בלתי־נלאה. ומאחר שלא נתברך בבנים שיגזלו זמנו, היה לו תמיד פנאי לכול. מוזר, אולם אשכנזי חשוך־בנים לא נראה לי טרגי, אף לא משונה; מה שאין כן ספרדי שנמנע ממנו פרי־בטן או שהוליד רק בנות, ירחם השם. ככל הנראה לעין גם תמיר לא ראה את מצבו משונה ומעולם לא ריחם על עצמו או על רושקה אשתו. מתייחס היה בחביבות אל כל ילד. משום־מה כפל חביבותו אלי. כעבור שנים הייתי מלווה אותו מלידה אל לידה – פעם לידת ספר ופעם לידת חוברת, והבנתי שבכתיבתו ראה המשך וקיום־זכר; אם לא למעלה מזה. בתהליך היצירה המאומץ השכיל תמיר לשתף את אשתו. לא רק הדפסה במכונה, אלא גם מפתחות וביבליוגרפיות והגהות היו מעשי ידיה להתפאר. ופעם שמעתי אותם משיחים על חוברת אחת, שנתאחרה בבית־הדפוס, ורושקה אמרה לתמיר: אני מרגישה כמו בסוף חודש תשיעי. אני נבוכותי. הם – צחקו.

באחד מימי ההולדת שלי, שנה או שנתיים לפני בר־מצווה, הגיש לי תמיר אטלס חדש שלו במתנה. שמו היה מודפס באותיות גדולות על הכריכה. בעמוד הראשון כתב לי הקדשה, בת מלים אחדות. תאריך לא כתב. האותיות הענקיות היו זקופות ונמרצות ככותבן. במלים ספורות מילא מחציתו של דף. מכל המתנות שקיבלתי היתה זו החשובה ביותר בעיני. מלות ההקדשה שידעתי בעל־פה ליוו אותי בשבילים ובדרכים של הארץ הזאת, שאליהם טילטלוני מסעות ומלחמות. אותו לילה שכבתי על מיטתי, נעצתי עינים הוזות בארון הספרים, שעטר לה למיטה־המתקפלת־אל־תוכו מכל עבר, וראיתי בעיני רוחי ספר ועליו מודפס שמי שלי, נשען אל האטלס של תמיר. משנפלה עלי שינה, חלמתי על תמיר; לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה.

באותם ימים, שבהם היכרתי לראשונה את תמיד התוודעה אלי תל־אביב. הוא והיא היו בעיני התגלמותה של ארץ־ישראל. שבוי הייתי בקסמה של תל־אביב העברית. מי שלא טעם טעמה של גלות, אינו יודע טעם גן־עדן שיש בה בעיר, שכולה יהודים. מי שעברית שפת־אמו אינו יודע היגאלות מהי. אחי ואחותי, “ותיקים” בארץ, קיבלו את אמא ואותי בנמל. מן הגזוזטרה של ביתם, בקומה השלישית, הסתכלתי מוקסם באנשי החקי, כולם נחפזים, עוצרים כדי לשתות גזוז בקיוסק וממשיכים במרוצתם. לא היה אחד, שהתהלך לאיטו, מטלטל מקלו ופוסע בניחותא, כנכבדי עירי; לא היה אחד לבוש כהלכה, יַעני פראנג’י. הסתכל, אמר אחי בלחישה, כולם יהודים, כו–לם מדברים עברית. ימות המשיח, אמרה אמי. לא כולם, אמרה אחותי, האשכנזים – הם מדברים אידיש.

ברגעים היפים ביותר בחייך, תמיד נמצא מי שמזכיר לך, שלא כל מה שנראה יפה מבחוץ, יפה גם מבפנים. חבל. החלטתי לא לשאול שאלות. אמצא את התשובות בעצמי. במשך הזמן. אולם כבר באותה שעה נזרעה טינה בלבי כנגד אידיש זו, הפוגמת בשלימות.

בגזוזטרה ממול שיחקה ילדה יפהפיה. שיחקה ושרה לעצמה, בעברית. שערות בלונדיות; עינים בהירות, גדולות; בגופיה ובחצאית קצרצרה. אשכנזיה. כמובן. הייתי שקוע כל־כך בהתבוננות בילדה הזרה, היפה כמלאך, שלא שמתי לבי לאורח. בחצי אוזן שמעתי קוראים בשמי, ולא רציתי להינתק מן הסורגים. צביטת ידה של אמי בזרועי, סימן־סתרים־מוסכם בינינו, החזירה אותי למציאות, והפנתה את מבטי אל תמיר. עמדתי בפניו מוקסם, כפי שעמדתי שנים רבות אחר־כך בפני פסל דוד של מיכאל אנג’לו, באקדמיה בפירנצה. הוא היה ענק, יפה, כליל השלמות. חיוך מאופק שעל פניו התרחב והתפשט כשהושיט לי יד גדולה ולחץ את ידי הקטנה מעשה־גדולים. לא צבט את לחיי ולא נהג בי כילד.

רק לאחר שהלך הוסבר לי שהוא “איש חשוב”. החשיבות לא ניכרה בלבושו, אף לא בהליכותיו. וביקוריו, שתכפו והלכו, היו ביקורי ידיד וריע; מה שהוסיף בעיני קסם על קסמיו. הוא אשכנזי, אמרה אחותי. אבל אדם טוב, אמר אחי.

כעבור שבועיים – ואני עודני מלקט את המלים העבריות אחת לאחת, מצרף מלים מן הרדיו ומן השלטים אל מלים מן הסידור, בלהיטות של אספן – הזמין אותי תמיר לטיול בעיר. טיול ראשון ולא אחרון.

הוא הראה לי את תל־אביב כבעל אחוזה המראה את קנייניו. ידי אובדת בתוך כף־ידו, עיני תרות בסקרנות ואוזני נטויות לשמוע ולהבין, הייתי אץ־רץ להדביק את צעדיו. אתה בא מעיר גדולה ועתיקה אל עיר קטנה וצעירה, אמר לי, לא כן אני שבאתי מעיירה קטנה. כך אמר האיש שבא מאירופה, ואני נותרתי פעור־פה. העיר ממנה באת גדולה פי חמישה, אולי פי שישה, מן העיר הזאת – הוסיף הגיאוגרף לדבר. ואני לא ידעתי אם משַטה הוא בי. בעיני היתה עירי סמל הפיגור ותל־אביב לעומתה – גן־עדן עלי־אדמות. שלא לדבר על אירופה. תמיר הקנה לי זווית־ראיה חדשה, לא עוד מלמטה למעלה. כל־כך נסערתי אותה שעה, שלא שלטתי בלשוני וגיליתי לו מה שהתגבש בנפשי באותם ימים ראשונים ונשבעתי לא לגלות לאיש: המשיח יהיה ספרדי. כבשתי פני בקרקע באומרי זאת. ועד היום אני תוהה מה היתה תגובתו.

תמיר דיבר על תל־אביב כאילו היא יציר כפיו. ילד טיפוחיו. לימים נתברר לי שזה יחסו לכל פינה בארץ. צעדנו פעם ברחוב אלנבי הסואן מן הבית הכחול אל כיוון בית המרכז החקלאי המתנשא כענק בין גמדים, על שלוש קומותיו הגבוהות. מדוע אין בתל־אביב גורדי־שחקים, שאלתי. אלף – אמר תמיר והניף בוהן שמאלו – האקלים שלנו אינו מרשה זאת. אם יבנו בתים גבוהים, לא נוכל לנשום בעיר הזאת. על־כן חקקנו חוק־עזר עירוני הקובע, שאין לבנות כאן בתים מעל ארבע קומות. סוף־סוף אנחנו חייבים להתרגל לעובדה שארץ־ישראל היא באיזור הסובטרופי ולא באזור הממוזג.

תמיר התכופף, וכמעט מבלי שעצר הליכתו משך והעלה את גרבי החקי עד סמוך אל ברכיו. מכנסי החקי הקצרים הרחבים, של אתא, היו מגוהצים ונקיים. הברכיים הלבנות מאוד לא תאמו את דמותו החסונה ואת פניו השזופים. אבל היתה בהן הוכחה נוספת, אשכנזי.

אמרתי לו, התחלת באלף; סימן שיש גם בית. טפח לי תמיר על שכמי דרך ריעות, תפס בכתפי ולחצני אליו. ת־פסת אותי, נהם. נמוק אלף היה ודאי בידי; נימוק בית איני בטוח בו, על־כן ניסיתי להתחמק. גילוי ליבו שבה את ליבי. מורגל הייתי במבוגרים יודעי־כל. אומרים שהאדמה כאן חולית. אמר תמיר ושרבב שפתיו בספקנות, וזה מקשה על בנייה לגובה.

מול המרכז החקלאי, בתוך החצר פנימה, התרומם בית הוועד־הפועל המכובד, שם מכיר תמיר את הכול והכול מכירים אותו. כשנכנסנו לחצר עצר בי תמיר, תפס שתי כתפי והציבני מולו, נעץ את עיניו הבהירות בעיני היוקדות, והסביר לי את כל התורה על רגל אחת. כאן עובדים פקידים ומנהלים, ספרדים ואשכנזים, מנהיגי הישוב ואנאלפאביתים, וכולם מקבלים משכורת – איך? (אייך??) לא לפי התפקיד, ולא לפי ההשכלה, ולא על־פי החשיבות, אלא בהתאם לצרכים. כל אחד לפי צרכיו – דיקלם, זוקף אצבע ימינו בין שתי עיניו ומכוונה כנגד פני כאקדח. מחלק־התה התימני יש לו יותר ילדים בבית מאשר מזכיר ההסתדרות – על־כן משכורתו גבוהה יותר. אתה מבין? הנהנתי בראשי. אבל לא הבנתי. מה טעם, עליונים למטה ותחתונים למעלה? מאוחר יותר, כשלמדתי פירושה של המלה דווקא, שדווקא מצאה חן בעיני, והבנתי שכאן נבנית חברה חדשה שאין למוסכמות שליטה עליה – התחיל הענין להיות מובן לי, אף למצוא חן בעיני.

במסדרונות הארוכים עברנו על־פני אנשים רבים, מהם בחולצות רוסיות, מהם בחולצות כחולות, מהם בחקי. תמיר לא נלאה מלהחזיר שלום בחיוך רחב. לכל אחד מצא לומר גם מלה או שתיים; עוצר ואינו עוצר הילוכו. רק פעם אחת ראיתי סומק פושט בלחייו, ובעיניו – מבט של תלמיד בפני רבו. וכשפנה האיש והלך מאיתנו, כפף תמיר קומתו ולחש על אוזני, זה היה ברל. לא ידעתי מי זה ברל. אבל הבנתי. ברל. היה בצליל משהו חדש, מלא הוד. אשכנזי מאוד.

בטון דומה, כולו יראת־כבוד, היה מצביע בגניבה על בחורים מעופרי־נעל ופרועי־שיער, מרים גביניו ולוחש בהסתר: זה איש קיבוץ; הנה גם־זה; וגם זה. הקיבוץ הצית את סקרנותי. אך תמיר סירב לדבר אתי על דברים שבקדושה. נאלצתי להסתפק בהבטחתו, שיבוא יום ויקח אותי לראות בעין את הפלא הזה.

מרבית טיולינו המשותפים היו בתל־אביב. באחד מהם צעדנו לעבר אופרה־מוגרבי, שם קבע תמיר פגישה עם מישהו מקופת־חולים, ליד הקופה של “האוהל” (“על־יד השעון קובעים רק פגישות עם בחורות, חה־חה־חה…”). שאלתי כמובן מה זה קופת־חולים, ולמה קוראים לתיאטרון אוהל, ומה זה אופרה, ואם יש הבדל בין אופרה סתם לבין אופרה־מוגרבי. עד שהגענו לפגישה הספיק תמיר לענות רק על השאלה הראשונה. הוא שמח להסביר לי כיצד פועלת קופת־חולים. כל אחד משלם לפי יכולתו; יותר משכורת – יותר תשלום, פחות משכורת – פחות תשלום, וכל אדם מקבל טיפול לפי צרכיו, מבלי שיידע הרופא כמה הוא משלם. דבריו היו משופעים בדוגמאות ובתנועות ידים מפרשות, כמובן. בהתלהבות דיווחתי על כך אותו ערב לאמי, והסברתי לה הסבר היטב מה משמעות הדבר. שינוי סדרי בראשית. הסברי היו כנראה משכנעים ביותר, שכן הניעה בראשה, כפלה ואמרה: ימות המשיח, ימות המשיח. וכשבאה למחרת הדודה אלגרה להחזיר מַטחנת־יד של קפה ששאלה מאיתנו, הפצירה בי אמי להסביר לה כיצד פועלת קופת־חולים. הנאום הנלהב שלי זיכה אותי בצביטת לחי, בנשיקה לחה ובשפשוף אכזרי בממחטה – שעברה הלוך ושוב בין לחיי שהאדימה מן השפתון ובין לשונה של דודה אלגרה, שניסתה למחוק את עקבות נשיקתה.

עד כמה שהייתי קרוב לתמיר, לכלל אהבה הדבר לא הגיע. מחיצה של זרות עמדה ביני ובינו, ומאמציו להתעלם ממנה רק הבליטו קיומה. הערכתי אותו מאוד. אך גם בהערכתי אליו היו עליות ומורדות. עליה גדולה עלה בעיני אותו יום שצעד בתהלוכת אחד במאי, דגל אדום ביד, בשורה הראשונה. בעצם, השניה. אולם כשבוע אחר־כן ירד בעיני פלאים.

עולה הייתי בריצה במדרגות ביתו, בולע שתיים־שתיים מעשה־נערוּת, ומי יורד לקראתי אם לא תמיר. חגור סינר פרחוני ובידו פח אשפה. המלים נעתקו מפי. חכה לי למעלה, אני תיכף בא – אמר תמיר בקול עליז, ולא ניכר בו שמץ של מבוכה. רושקה פתחה לי את הדלת ושבה אל הכורסה ואל הספר. תמיר ישוב מיד, הוא ירד לזרוק אשפה. קולה היה ענייני ובאוזני נשמע אפילו חגיגי. היא מספרת לי. אני יודע, השבתי בקול לא־קולי, מעלע משהו שנתקע בגרוני. כששב תמיר עם הפח, רחץ את ידיו וניגש לשטוף כלים, הרגשתי כטובע שרוקנו על ראשו קיתון של שופכין. והוא, טופח על שכמי ביד לחה: בוא אתי למטבח ושם תשאל את שאלותיך. מה זה קו פרשת־מים אינך יודע? אסביר לך, אם תעזור לי בניגוב הסכו"ם. קח סינר.

כשסיפרתי הכל לאמא שלי, היא אמרה “עַיינִי!” – אותה קריאת תדהמה שאין לה תרגום, שבפי אמי היתה לה נגינה מיוחדת. כשסיימתי את סיפורי היתה מנדנדת ראשה מצד אל צד, כאותו אדם מחלון הראווה של ד"ר שול ברחוב אלנבי שרגלו תמיד כואבת, אמרה שוב “עייני” ולא פירשה. אשכנזי, אמרה אחותי. אחי לא היה בבית.

דבר נוסף שהפחית ערכו של תמיר היה מבטאו, כשנזקק למלים ערביות. גיאוגרף מהולל, לומד ערבית בשיעורים פרטיים שנים על שנים, ואומר עדיין ואדי ובדוי, וזיר ווהבי בוו שהיגויה כבֵית רפויה. אשכנזי ללא תקנה. מחקר עשה על חיי הבדווים, ואינו יכול להימנע מלבטא מלה זו בצורה עילגת. משום דרך־ארץ לא אוסיף דוגמאות; אף־כי כל אחת ואחת זכורה לי, כאילו הבושה שלי היא.

על בורותו בענייני המטבח המזרחי כיפר תמיר בלהיטות שגילה לטעום מן הכול, ובנכונות לפאר ולשבח ולזכות במנה נוספת. לא עברו ימים רבים והוא נעשה מומחה למאכלי המזרח. אמי רוותה נחת משבחיו, שהיו מן הפה ולִפנים, והפתיעה אותו בכל ביקור במעדן או בתבשיל חדש. אם אבוא לתאר אפילו מקצתם, עלול אני להזיל ריר חינם מפיכם, ואפילו לערער חס־ושלום איזונם של שומרי־משקל שביניכם. ובכל־זאת פטור בלא כלום אי־אפשר. למעשה, אלמלא חקירותיו המדוקדקות של תמיר, לפני נגיסה ובשעת לעיסה ולאחר דחיסה, לא הייתי יודע עד היום מה מרכיביהם של כל אותם מאכלים, כל־שכן כיצד מכינים אותם. אותו יום שטעם לראשונה את עלי הגפן הממולאים בשר מתובל ואורז, שטעמם חמצמץ־מתוק בזכות חבושים ורימונים המתבשלים עמם – אצבעות לפוּפוֹת ותואמות הקרויות יַבּרַאְ – אותו יום הציע לאמי שותפות לחבר איתה יחד ספר־תבשילי־המזרח. ההצעה קסמה לאמי, אך נשארה בגדר הצעה. שכן משניסו לרשום רשימות ראשונות התברר שאמי מבשלת “לפי הרגש” ולפי הטעם ואין לה מושג כמה מים וכמה שמן היא מכניסה ומתי; קל וחומר תבלינים, מי־פרחים וכיוצא בזה מרכיבים, שכמותם מועטה ורישומם רב. מזה היא שמה “מעט”, מזה “קצת יותר” ומזה – עד שהיא חשה שזה עשוי להספיק. ויש כאלה שהיא שמה וטועמת, מוסיפה – וטועמת, עד שזה בדיוק הטעם הדרוש. וזהו.

מיני מאפה רבים הייתי מביא אל ביתו של תמיר לשמח לבבו ולשובב כרסו, שהלכה והתמזרחה מהר יותר משפתו. הסכם לא־כתוב היה בין אמא וביני, שאני מקבל מַעשׂר מכל מה שאני מוליך אליו. כך זכיתי ואכלתי בשפע מן הכעכים המסומסמים, מן המַעמוּל המקומר הממולא תערובת מסוכרת של צנובּר שקדים ואגוזים גרוסים (על גבו דמוי־הצב זרויה אבקת סוכר), ובעיקר מן הסַמבּוסק – אותם כיסנים שסומסום זרוע על כיפתם הזהובה ובטנם מלאה חלמונים בגבינת־צאן־צפתית (שרושקה התעקשה לכנותה ברינזה, לצחוקה הנכבש בנימוס של אמי: אשה שאינה מבדילה בין צפתית יבשה ובין ברינזה רכה נתת לו לתמיר בעל־הטעם, יא רַבּ – אי הצדק בעולמך, יא ריבּון?)

לימים נוצרה תחרות, שממנה יצאת נשכר. איני יודע מי היה להוט יותר – תמיר לטעום ולזלול או אמי להכין הפתעות חדשות לביקורים. מה הכינה אמי ומה לא הכינה. קוּבּה נבּוּלסִייה וקוּבּה בּיסֶנִייה וקוּבּה נַייה, מֵחשי קוּסה ובֵּטינג’אן מֵחשי (שאינם אלא קישואים קטנטנים וחצילים דקים ממולאים) ושאר מיני מְליאים, בּוּרגול ומג’דרה ולוּבּיה ופול, תַבּוּלה וסליאָה ומאמוּנייה. לא אלאה אתכם בשאר שמות של מאכלים, שקריאתם קשה ומענה ואכילתם קלה ומהנה. לאשכנזים גמורים שביניכם הרי אין השמות הללו אומרים ולא כלום, ובני־המזרח יאמרו: טוב תבשיל של ממש על השולחן משני ספרים גדושים שבחי מטבח.

קל היה לתמיר לזכור טעמם של כל אלה מלזכור שמותיהם. וכך היה מבלבל מאמונייה (סולת סוכר וקינמון) עם מג’דרה (אורז מבושל בעדשים כהים), קורא ללוביה פולים קטנים, וכיו"ב שגיאות־של־שכנאז – ומביא את כולנו לידי צחוק. חוזרים היינו ומספרים בבילבוליו, בשעות הארוכות של פיצוח גרעינים בצוותא, משל היו פנינים מפי הטף, שהורים חוזרים והופכים בהם בהנאה מופרזת.

כוח הקיבול של תמיר הדהים את כולנו. אמי היתה אומרת “מאשאללה. מא־שאללה!” וכופלת מנתו. אחותי היתה לוחשת במטבח “פרעסר”, כדי שאמא לא תבין ולא תרגז, וכדי שאני אבין – וארגז. למראה דרכו באכילה התעורר בזכרונה של אמא פתגם ישן: שעת אכילה – שעת מלחמה. תמיר למד אותו מפיה, ונהג כמצביא. ואם בימים רגילים כך, קל וחומר בימים של טיול, שהגוף דורש את שלו ביתר שאת.

זכור לי טיול אחד לגליל. הראשון. ישבנו לסעוד בצילו של האלון הענק, בצד הכביש בואכה דפנה ודן. ידיד ישן – הציג בפני תמיר את האלון – משנת עלייתי ארצה. יפה, לא? כיליתי ראשון לאכול, קמתי וצילמתי אותו עץ ענף ועתיק על רקע החרמון.

– צלם אותו, צלם מכל הזוויות – זרק אלי תמיר, נוגס ולועס ומגהק מאותם גיהוקים “בריאים”, שהיוו אצלו חלק בלתי נפרד מהנאת האכילה־בחיק־הטבע.

הטיתי פני אליו וציפיתי להסבר. ידעתי דרכו לקנח סעודה דשינה בשדה בנאום קצר. פתח תמיר ואמר: מאות שנים עומד האלון הזה כאן. אלפי שנים זורם הדן באפיקו. זה מהנה בנופו וצילו, וזה – בשפעת מימיו. עד שבאו לכאן “מתקני־עולם”. בעלי כוונות טובות, אין ספק. מה עשו? היטו את יובלו של הדן והעבירו אותו למרגלותיו של הזקן – תמיר שיכשך אצבעותיו בזרם המים הצוננים, משך גבותיו לאחור ונד בראשו – ומי יודע אם לא יזיק לו הדבר. מי יודע אם יעמוד לו כוחו להסתגל לתנאים החדשים – הוסיף מהורהר.

– מים אינם מזיקים לעץ – אמרתי לו, תמיה – להיפך.

– גם את הטוב צריך לתת במידה, ובהדרגה – ענה בנזיפה, והתפרקד לצד הפלג הזך – מים רבים מדי וקרים מדי, כל– כך רוב לשורשים… שורשים אלה לא הורגלו בכך!

ניגשתי והשענתי כפי אל גזעו של העץ, כמנסה את כוח עמידתו. המגע הזכיר לי את עורו הצפוד והמסוקס של סבי הישיש. העץ נראה איתן כל־כך, בלתי־מנוצח, כמעט הייתי אומר: נצחי. חשתי הזדהות מוזרה עם העץ העתיק הזה, שמים רבים, טובים וזכים זורמים תחת שורשיו ומסכנים את קיומו; מים חיים שידים נאמנות טרחו והפנו אליו.

לפני שבועות אחדים עברתי בדרכי ליד אותו אלון, וראיתיו מת. נופו ההדור מוטל היה לצד הכביש והפלג, אדיר במפלתו.

אותו לילה ובלילה שלאחריו חוכך הייתי בדעתי, אם לכתוב לו, לתמיר, על מות האלון. פעמים אחדות לקחתי עטי בידי, אך לא מצאתי בליבי אומץ. כיצד מספרים לזקן על מותו של זקן אחר, שאותו הכיר ואהב? שתיקה שגזרתי על עצמי העיקה עלי וטרדה שנתי. וכך הייתי ער ומצפה כשהגיע באשמורת השנייה שומר־הלילה, וקרא אותי לטלפון.

בג’יפ הדוהר אל העיר הגדולה, תל־אביב זו ששמנה ובעטה, חזר ועלה בזכרוני אותו טיול ראשון לגליל. ספק טלטול רגשות ספק טלטול הגוף, ואולי שניהם, העלו בי פרט אחד שנשתכח ממני. הגענו בטיול ההוא ממש אל מרגלות החרמון. עמדנו שנינו משתאים, מגביהים ראשינו לעברו ביראת הרוממות. השלג שבראשו לא נראה לעין.

– קרובים אנחנו אליו, מכדי לראות את פסגתו – אמרתי.

תמיר חייך אלי כאומר “יפה דרשת” ואמר מתונות: אם רצונך לראות הר בכל יופיו, בכל הדרו, בכל גודלו – רחק ממנו; רחק עד שגלגל עינך האנושית יוכל להקיף אותו במלואו.

סיפרתי על תמיר של אותם ימים ראשונים. קטן הייתי באותן שנים רחוקות, קטן בגופי וקטן בעיני; אולי משום־כך נראה תמיר כל־כך תמיר בעיני.

18.3.73

שורשים

מפגש שלוש תרבויות היה בה בקהילת חלבּ, היא אלפּ, היא ארם־צובא. לא רק בשלושה שמות שבהם התיחסנו לעירנו התבטא מפגש זה, אלא בעיקר בשפות שבפינו. שפת הבית היתה ערבית, שפת הרחוב והחברה היתה צרפתית ושפת בית־הכנסת – עברית. עד שלא עליתי לארץ וירדתי למדרגת ספרדי, לא חשתי ביסוד הרביעי – הספרדי – שהיה בלשוננו ובתרבותנו שם. שפת הלאדינו, ספרדית־יהודית, נדחקה הצידה; איש לא דיבר בה, למרות שלפני כמה דורות הגיעו לעירנו גלים רבים של יהודים דוברי ספניולית זו מכל ארצות הים־התיכון, מצפוֹנוֹ בעיקר; המהגרים נתמזגו מיזוג מלא עם אנשי המזרח, ובדוֹרי לא נודעו אלה מאלה.

אמרתי ששפת־הבית שפת־האם היתה ערבית, ולא דייקתי. השפה שבפינו היתה שפה בּלוּלה; עיקרה ערבית, בעגה החלבּית המיוחדת, וסַממניה צרפתית וספניולית ועברית. כך יכולים אתם עד היום לאתר יהודי חלבּי על־פי השפה שבפיו, גם אם נולד במכסיקו, בפנמה, ביפן, בבואנוס־איירס או בברוקלין; שיהודים אלה רואים עצמם עדיין חלבּים, משתדכים אלה באלה בקנאות שבטית ומלמדים בניהם ובני־בניהם אותו בלילשון – זו פרשה בפני עצמה. מי שיודע רק אחת מארבע השפות לא יבין למשל משפט פשוט שכל אם יכלה לומר בטבעיות לבנה, כגון: חט ראסק על קבּסאל ואוּל מֶרסי לשמו־יתברך, שפירושו שים ראשך על הכר ותן תודה לאלוהים. ולא חשנו ולא חשדנו שבלילשון בפינו. ביטויים הושאלו בלשוננו משפה לשפה ויצאו מפשוטם, כגון נאס־מַלאח – שפירושו הערבי “אנשים טובים” ומשמעותו היהודית שומרי־מצוות או שומרי־מסורת, ואפילו שומר־מצוות בלשון יחיד; המקור הערבי נשתכח והביטוי נשמע לנו כעברי מלידה.

גם שמות המשפחה משלושה מקורות היו. בּיידה ואֵשאֵר וג’אמוּס לצד ששון ונחמד וחבר; ולידם לניאדוֹ וקבּאסוֹ וסילוורָה שבילדותי טעיתי לחשוב שמקורם צרפתי. והיו שמות שעליהם נחלקו הדעות, כמו השם קטן – שאלה טענו, מקורו כמובן עברי; ואחרים אמרו: ערבי מקורו ופירושו מי שעוסק בכותנה.

שנים רבות מאוד לפני שהבנתי את הדברים, חשתי שכך הם. וכבר בקריירה הראשונה שלי, ואני כבן חמש, הייתי עולה על כסא ומזמר בפני קהל: שיר משירי עבּדוּל־וואהבּ, פזמון משל מוריס שוואלייה ו“אדון עולם”. ואם הדרן ביקש קהל החוגגים, הייתי מחכה שיפצירו בי הרבה, עוצם עיני מעשה־אמן, פותח ב“מפי־אל”, משמיע “עלא דַלעוּנה” וחותם במארסייז; הייתי מצדיע, כיאות למי ששר זה עתה את ההמנון, ויורד מן הכסא, לקול מחיאות־הכפיים, לקבל את שכרי שאהבתי – שבחים, נשיקות וממתקים.

בשתי שכונות גרו יהודים; חארת־אל־יאהוד או שכונת־היהודים שם האחת, וג’אמילייה שם אחותה הבכירה. אל־ג’אמילייה היתה הצעירה לימים; את הבכורה קנתה בנזיד עדשים. פער כלכלי ופער חברתי ופער כמעט־עדתי היה בין שתי השכונות הללו. לא שחלילה לא דיברו אלה עם אלה או לא התחתנו אלה באלה, אבל בכל־זאת. לא שאנשי החארה היו פחות נאסמַלאח, אבל איך להגיד… משפחה טובה, יעני מתושבי אל־ג’אמילייה, היתה מעדיפה להשיא את בתה לחלבּי היושב בברזיל מאשר לתיתה לבן החארה; ולוּ גם ברור שהראשון יתבע נדוניה גדולה יותר. אם אמנם איש חארת־אל־יאהוד עדיף על זר שלא מאנשי־שלומנו, כגון ביירותי או שאמי – זו היתה בעייה שבה התלבטו רבים וטובים, שהרי זר הוא זר – לא צריך להגזים, ו“משפחה טובה” בדמשק אינה בהכרח משפחה טובה, לפי המושגים שלנו; שלא לדבר על סטמבּולי או בגדאדי. אין לומר שמוסדות הקהילה לא ניסו לגשר על הפערים, סוף־סוף עניי עירך קודמים, אך גם הם טעו לחשוב שפילנטרופיה היא הפיתרון והצלחתם לא עלתה על זו של פרנסי מדינת ישראל בימינו.

נדידת היהודים לא פסקה, וכיוונה אחד – מן העיירות (קילס וענתאבּ וקאמישלי) לשכונת היהודים וממנה אל הג’אמילייה, ומכאן אל ארצות אמריקה – הדרומית, המרכזית והצפונית. היו שהגיעו אל המזרח הרחוק ואל איים רחוקים ונידחים; בולים מסינגפור, מטרינידאד, מהונג־קונג ומסלוואדור היינו מוצאים על מכתבי קרובים שהרחיקו; ובכל מקום אלה תומכים באלה, ואלה נסעדים באלה, ומעדיפים בני־עיר על כל האחרים – אם לחופה ואם לחברה, אם למקח וממכר ואם לעסקים שהשתיקה יפה להם.

טיפין טיפין הגיעו גם לארץ והתיישבו בערים הקדושות. מיעוטם אנשי קמח, רובם אנשי תורה. אלה שעלו אז ארצה, למות בה עלו. חפצי חיים הלכו לעשות חיים בארצות רחוקות. להמיר ערביי חלבּ (ימח־שמם) בערביי פלשטינה – מה רבותא יש בזה? שמע הציונות הגיע בקושי לעירנו, ואם הגיע, לא מצא אוזן קשבת אצל אנשי המעשה הממולחים: אף לא אצל אנשי הספר והאמונה, שהרי ארם־צובא שוכנת כבוד בגבולו של משיח צדקנו. תנועה ציונית של ממש, ואפילו תנועה חלוצית, קמה בדמשק הקרובה־היריבה, אך אי־שם בין שאם, היא דמשק, ובינינו נבלע קולה: אפילו בשנות השלושים.

את ראשית חינוכי והשכלתי קניתי בעיר הולדתי זו, ארם־צובא, שבה קיים בית־כנסת מימי דוד המלך – כך מספרת המסורת, ובה נמצא ה“כתר” – הלא הוא כתב־היד העתיק והקדום ביותר של ספר־הספרים; בעיר הולדתו של אבי, חלבּ, שבליבה שוכנת הקלעא – המצודה, ובעיבּורה צומחת הלאומנות הסורית, שהפגינה באותם ימים נגד סיפוח אלכסנדרטה לתורכיה – הפגנות שהפכו לילות ילדותי לסיוט: חיילים סנגלים שחורים־מבהיקים וגבוהים־מבהילים אורבים למפגינים בפינת הרחוב שלנו, מכונות־יריה בידיהם וברק־תופת בעיניהם; בעיר הולדתה של אמי, אלפּ, שאליה מגיעה התרבות באמצעות ה“אליאנס” המבורך, והציוויליזציה בדמות טרמוואי המהלך בלי סוסים – קנאתו של כל ערבּאנג’י־מוביל־כרכרה, Alep זו שבה היהודים מתרגשים ב־14 ביולי ובכּותאבּ, לא רק באליאנס, עומדים מאות תלמידים בשורות וקוראים Vive La France, Vive La France! Vive La France!!

הכּותאבּ של מסיה נחמד

יש שקראו לו תלמוד־תורה ויש שאמרו כותאב. היו שנכנסו בשעריו בגיל שש והיו שהקדימו בשנה־שנתיים. מסיה נחמד היה נותן עין בוחנת ב“סחורה”, שואל שאלה או שתיים, מעלה בזכרונו את שושלת האחים שעברה תחת שבטו, שוקל עומק כיסו ורוחב ידו של האב – ומחליט אם הילד בשל לתורה. צביטה בלחיו או באוזנו של המועמד היתה חותמת את העסקה. למותר לציין שאין דומה צביטה בלחי – שחיבה בה, לצביטה באוזן – שחוּמרה בה. אף טיבן וטעמן של הצביטות נעו בין ליטוף לבין כאב, בין ברוך תהיה בבואך לבין דע בפני מי אתה עומד ובפני מי עתיד אתה ליתן את הדין.

כניסתי לכותאב היתה בסימן “וגילוּ ברעדה”. שמחתי על הכבוד שנפל בחלקי במוקדם ותאב הייתי ללמוד, אך – אַליה וקוֹץ בה – שמע המקלות והמלקות העכיר את רוחי. נערי הכותאב שהיכרתי, ספוגים היו יראת־השם ויראת־השוט. שוט – לשון גוזמה; רק מקלות היו בכותאב; אבל הרבה מקלות. ואלה שעברה עליהם כל ילדותם בתלמוד־תורה, יצאו ממנו יראים וחרדים, תרתי־משמע. החכם כיוון שייצאו מתחת ידיו יהודים יראי־שמים, אף הילקה לשם־שמים – אך מתוך דביקות יתירה במטרה ושימוש־יתר באמצעים הוציא דורות של יראים מפני הכול (מכלב, מגוי, מגלי־ים, וממה־לא) וחרדים תמיד.

בימים הראשונים לא יכולתי לגרוע עיני מן המקלות. יותר משלמדתי תורה שקדתי להכיר את החכמים ואת המורים ואת מקלותיהם. התברר מיד שלא הרי זה כהרי זה, ואין מקלותיו של זה כמקלותיו של זה; וכשם שיש מקלות ויש מקלות (דבר הניכר לעין), כך יש מלקות ויש מלקות (ואין הדבר ניכר תחילה).

החכם שלימד אותי תורה לובש היה כתונת־פסים, אוּמבּאז בלעז, שירדה עד קרסוליו; חוגר היה אבנט בד רחב, מבהיק בלובנו; עיניו שחורות וגדולות; זקנו מלבין בקצותיו; קולו עמוק וסברו חמוּר. הוא הזכיר לי ציור שראיתי בבית דודי־שחזר־מפריס, שמתחתיו היה כתוב “משה רועה את צאן יתרו במדין”. אלא שלאיש משה היה מקל רועים אחד, ואילו החכם שלנו – מערכת של מקלות מהוקצעים היתה לפניו; על השולחן הנמוך, שמאחוריו הסב על כרים וכסתות, סדורים היו על־פי אורכם ועוביים, אורבים לטרף.

– שוויקה, קרא אַתה! – הרעים החכם בקולו. טאוויל הפסיק באמצע הפסוק. שוויקה, שהיה מצמצן מטבעו ומתקשה בריכוז, היה עוקב אותה שעה במאמץ גדול באצבעו אחר הכתוב. אך כששמע את שמו יוצא מפי החכם, נתרעדה ידו ואבד לה לאצבעו מקומה. ניסה לנחש. גימגם וקרא “ו… ו… ויעש אלוהים…”

– לַא! – פסק החכם, מסיים באלף הגוּיה, לא נאלמת.

“ויאמר אלוהים…” – ניסה שנית שוויקה הקטן, עינו האחת בספר, מלווה אצבעו הרועדת ועינו השניה פוזלת אל השולחן, מלווה את ידו של החכם, השלוחה לבחוֹר.

– לא!! – השמיע שוב החכם שני עיצורים פסקניים. ובקול המיה דקה הוסיף, כלתוך זקנו: פתאח אידַק (פשרו, פתח ידך).

החכם בחר מקל בינוני (שמא מהרהר היה אותה שעה בדברי הרמב"ם בשבח המידה הבינונית), הפכוֹ לכאן ולכאן כבוחן איזה צד מתאים יותר לשוויקה ולפשעו, והיכה. אחת. ושתיים. ושלוש. מעולם לא ראיתי את שוויקה ממצמץ כבאותה שעה; מתאמץ היה שלא לעצום עיניו אלא בבוא המכה. הוא הושיט את ידו ברביעית. המכה בוששה לבוא. המתין. מבעד לרעד הריסים ראה את המקל שב על מקומו. רק אז אסף את ידו הרועדת והלוהטת אליו, להחביאה בין ברכיו.

שונה ממנו מאוד היה המורה לחשבון. מתרוצץ היה בין השולחנות כנמלה שאבדה מן השיירה. צעיר לימים, לבוש פראנג’י, מגוהץ וממורק. נעליו חורקות תמיד בזאזוּאים נמרצים. עיניו הכחולות בורקות, פיו בורא ויורה שאלות בזו אחר זו, והוא משלחן בהנאה של תחבּלן דווקא אל זה היושב מאחורי גבו, דווקא אל זה שסטתה עינו אחר זבוב דואה. מקלות לא היו לו. אף לא אחד. נציג הדור החדש בהוראה היה. תשאלו, איך הצליח בכל־זאת ללמד? – ובכן, היה לו סרגל. סרגל ארוך, ארבעים סנטימטר, כזה שעומד בחלון־הראווה של “אוֹרוֹזדי־בּק”. קצהו האחד חד וקצהו השני חד יותר. בסרגל הזה היה מכה. כקצָב.

– מטבע של עשרה גרוש היה לי. נכנסתי אל החנות של טוֹטאח. קניתי שקית פוסטוק בשני גרוש ושוקולד נֶסלה בארבעה גרוש. כמה עודף החזיר לי טוֹטאח – את זה יגיד לנו… י־גיד ל־נו… לוֹלוֹ לוי!

לוי ניסה לטעון ששוקולד נֶסלה עולה שישה גרוש, אבל המורה לא נתן שיסיחו דעתו ותבע תשובה. כמה עלה ה…פוסטוק? – ניסה לוי לחקור, אך התשובה היתה חד־משמעית: אני אומר כל דבר פעם אחת ואתה חייב להקשיב – באוזניים, בעיניים, “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”.

המורה נפנף בסרגל בעצבנות. לוי פתח את ידו וסובב את פניו, כמי שעומד לקבל זריקה. המורה הניד ראשו לשלילה בזעף וביד שמאלו הראה לו לקורבנו כיצד יניח את ידו – כפותיו שטוחות על השולחן, גב היד כלפי מעלה. וכשהיה לוי הקטן מוכן, שפתו נשוכה בין שיניו ותנוכי נחיריו מרטיטים כארנב, ירד הסרגל והיכה בקפיצות על פרקי האצבעות ועל הציפורניים. זעקה עלה מגרונו של לולו לוי, ילד ממשפחה טובה, שלא הירבה לקבל מכות בבית אביו. המורה המשיך להכות, כקצב המכין בשר טחון. ריחמנו על לולו. אותה שעה לא ידענו שבר־מזל הוא; זה שבא אחריו קיבל מנתו בקצה החד של הסרגל. המורה הזה לחשבון היה מפליא לגוון את הקצב והשיטה של מלקותיו; מסרגל אחד הוציא אפשרויות אין־קץ של עונשים; שיגרה שנאה נפשו.

אחרי החגים הושיבו אותי ליד נער מגודל, שנשאר בכיתה א' זו השנה השלישית. (“מה הפלא, משפחתו עברה אלינו משכונת־היהודים”). עד כמה שמוחו היה סתום, היתה לו זריזות ידיים מפליאה. מן היום הראשון שם עין על הממחטות הנאות הרקומות שהייתי נושא בכיסי. ביום השני לא הסתפק בשימת עין ושם ידו על אחת מהן. אולי שגיתי שויתרתי לו על הראשונה. תיאבונו לממחטות הלך וגדל. ואם נוקט אני לשון תיאבון, אין זה לתפארת המליצה. רַפוּל הסביר לי שהוא בולע ממחטות; שהוא מרגיש מפעם לפעם צורך עז, שאין לעמוד בפניו, לבלוע מטפחת. ואם אין הוא משביע את רעבונו הנוראי המוזר הזה – אז אוי ואבוי לכל מי שנמצא בטווח ידו. והיתה לו לרפוּל יד בריאה, בקצה זרוע אדירה זרועת־נמשים. נוטל היה איפוא ממני את ממחטותי, מכווצן בכף ידו ו“בולען” בתנועה חטופה. ואני הקטן הייתי פוער פי בתמיהה; מופתע הייתי מן התיאבון המופרז ומכוח העיכול של שכני, תוהה מה אומר לאמי שתשאל לאן נעלמות הממחטות היפות, ומהרהר מה יקרה אם אסרב להעלות קרבנות אלו למולך המגושם שלשמאלי.

עד שיום אחד, ואני מנוזל כהלכה, תפס אותי המנהל ושאל איך זה שילד כמוני, ממשפחה טובה, מושך באפו ומעביר שרוולו על נחיריו. פרצתי בבכי. הוא משך אותי אל משרדו, הוציא מטפחתו מכיסו והיה מנגב תחילה את דמעותי ואחר את חוטמי. מצאתי את עצמי עומד בין ברכיו של המנהל. נתרככתי. ומבלי שנתתי דעתי על תוצאות מעשי, עמדתי וסיפרתי לו על בולע־הממחטות. מסיה נחמד היה מנדנד תחילה ראשו באיטיות ובהבנה, אך מששמע את השם רפוּל עלה סומק על לחייו והוא קרא קריאה אחת ולא יסף: רַחמוֹ, עלאָה! רחמו היה השמש. ועלאה היתה הספֶסיאלִיטֶה שלו – המומחיות שעליה גאוותו. הוא כפת את רפוּל חלוץ־הנעל על הספסל והחל להכות במקל אדיר על כפות רגליו החשופות. לאחר עשר מכות ראשונות, לחימום המקל כנראה, הלך לשאול את המנהל כמה מגיע לו, לממזר. ואנו עומדים צובאים על הקרבן, עינינו בכפות רגליו ואזנינו נטויות אל חלון המשרד.

– “הך” בגימטריא עשרים וחמש – פסק מסיה נחמד. כראוי לאיש תורה וללמדך שאין גזר־דינו שרירותי.

להפתעתנו החל רָחמוֹ (קיצור השם רחמים) לספור מאחד, כאילו עשר המכות הקודמות היו בַקשיש.

מאותו יום ואילך קרו שני דברים. אני לא סיפרתי דבר למורה כלשהו, אפילו הוציא נשמתי; ורפול חדל לבלוע ממחטות. שבוע ימים היה מהלך בצליעה קלה ויורה בי מבטים שהסמירו שערותי והסעירו חלומותי.

דבר אחד טוב היה בעונשים הכבדים הללו – הם היו כל־כך מרתיעים, שלא הצטרכו להם הרבה. עלאָה היתה ממש מאורע נדיר. היו מורים שלא נגעו במקל מחג הסוכות ועד חג המצות, ועל כך היתה תפארתם. הספיק מבט ששלחו אל המקל שנח מאיים על השולחן. תלמידים טובים העמידו לעצמם אתגר, לגמור שנה בלי לטעוֹם טעמו של מקל; ואם היו ממשפחה מכובדת, אף הצליחו לעמוד בו באתגר.

את ההפסקות ואת החלק המשעמם של השעורים היינו ממלאים במשחק ובמסחר. סחר־חליפין של כל מה שנכנס בכיס או בתיק פרח בכותאב. סוחרים היינו בציפורנים ובעטים, בעפרונות ובמחקים, בנייר־סופג ובפנקסים, בכפתורים ובמטבעות ובגולות; ובמה־לא. ערכם של החפצים היה עולה ויורד על־פי כללי ההיצע והביקוש. יום הולדת לאחד מבני העשירים דיו היה כדי להשפיע על שערי־החליפין. בכסף לא קנינו, והחריגה היחידה מסחר־חליפין טהור היתה כאשר הכנסנו לבורסה־הזעירה שלנו את הכעכים ואת ה“מַעמוּל” של אמא.

להוט הייתי אחר ציפורנים, אלה שהיית נועץ בעט־של־עץ וטובל בדיו. היה לי אוסף מרשים. היו לי שמנות ועבות והיו דקות ועדינות, היו זהובות והיו כסופות, היו רבועות־קצה וקצוצות־אף והיו מעוגלות־מסולסלות חדות־שפה, היו קטנות ננסיות כעלמות והיו גדולות וגבריות ומוצקות. לכל אחת מהן – זוג שפתיים תואמות, אך אלה נפשקות מעט ואלה נמעכות הרבה ואלה מעט־שבמעט; אלה נושקות את הנייר בקול ואלה מחליקות עליו בלא קול. נתתי הרבה תמורתן. בקופסות קטנות שמרתי אותן, מבריקות וממויינות. אחת מכל מין. היה משהו בהבעתן של הציפורנים השונות שהזכיר לי הבעות־פנים של אנשים שהיכרתי, וביני לביני הייתי נותן להן את שמותיהם. מרסל היתה היפה מכולן; דומה היתה בגיזרתה ובפניה למרסל הקטנה והצנומה – אותה Princesse Lointaine (נסיכה רחוקה) שגרה מול בית־הכנסת, מספר אחד ברשימה הפרטית שלי של יפות, זקופה, חולמנית וחשוקת־שפתיים. הרבה יופי אפשר למצוא בציפורנים, אם אתה לומד להכירן; בעצם בכל דבר שאתה לומד להכירו. הציפורנים היו גם דבר שימושי ביותר – בשעורי הקאליגראפיה.

אהבתי את שעורי הכתיבה התמה. בשלווה ובדומיה טובלים היינו את העט בדיותה הנעוצה בשולחן, מוחים שפתי הציפורן בפי הדיותה למנוע טיפה יתירה, ומשרטטים אותיות ומלים. היתה לי חיבה מיוחדת לאותיות הגדולות המסוגננות, הצרפתיות. מתפתלות יצאו מתחת ידי, ככיסאות־נדנדה העשויים חיזרן. אצילות וחינניות נראו בעיני, אף יותר מפיתוחי הברזל השחור בגזוזטראות ובסורגים של בתי הג’אמילייה. לחיצה קלה על העט, והאות מקבלת עובי במקום הדרוש; הרפיה – וגיזרתה דקה ואוורירית. אין דומה אות שנכתבה בעט וציפורן, שיש לה אופי ויש בה ייחוד, לאות ההמונית של העט הכדורי. שעורי הקאליגראפיה פיתחו בנו יחס לאות כאמנות ולמלה הכתובה – כמלאכת קודש. היחס הזה התחזק כשהתחלנו לכתוב אותיות ערביות. ולא ידעתי אז אף לא שערתי מקומה של האות באמנות האיסלאם.

שעורי הכתיבה הללו היו היחידים שבהם לא השתוללה שיטת השינון הקולני. תלמוד תורה ניכר בקולות הבוקעים מחלונותיו. כיתות שלימות משננות במקהלה עוּבדות עוּבדות עוּבדות. ופסוקים. הרבה פסוקים. כיתה אחת צועקת בהתלהבות “עיר הבירה של צרפת היא פארי, עיר הבירה של אנגליה היא לונדר, עיר הבירה של…” ומן הכיתה השניה בוקעים קולות “שלוש כפול ארבע – שתים־עשרה, ארבעה כפול ארבע – שש־עשרה, חמש כפול ארבע…”. מכיתת החכם מתנגנים טעמי המקרא בסופראן צרחני של ילדים “זקף קטוֹן, מאריך טרחא, פשטא, סוף־פסוק.” וכיתה אחרת, שהיתה שקטה עד עתה, פותחת בנטיית פעלים בצרפתית. אין תלמיד פאסיווי, אין שותק ומתנמנם. עד־כדי־כך היינו רגילים לחזור במקהלה אחר כל משפט שיצא מפי המורה, שיום אחד הציץ נער אל כיתתנו מבעד לסדק שבדלת; המורה לצרפתית, היחידי שראה אותו, קרא “פֵרם לָה פוֹרט!” וכולנו כאיש אחד קראנו אחריו “פרם לה פוֹרט” (סגור את הדלת).

רק שנים ראשונות מעטות למדתי בכותאב. עליתי ארצה והתברר לי, להפתעתי, שהבאתי אתי ממנו מטען ידיעות מכובד. והרבה רצון ללמוד.

צעדים ראשונים

את המשך חינוכי והשכלתי קיבלתי בעיר תל־אביב. העיר השנייה בחיי. היא היתה אז צעירה ויפה. ורעננה. קטנה ושבבה כזאת. עליזה, חצופה. התאהבתי בה ממבט ראשון. שיכור הייתי כנער שיצא משליטתה של אמו אל חיקה של נערת חלומותיו.

כשאמרו לי שאלך לבית־ספר ביאליק, הייתי בטוח שביאליק הוא מנהל בית־הספר. היכרתי את פניו של המשורר מן הספרים וציפיתי לראותו. בהתרגשות הכנתי את עצמי איך אומר לו שלום למשוררנו הלאומי, וראיתיו בעיני רוחי צובט את לחיי בחיבה. לאחר שנתגלתה לי תמימותי, התנחמתי בלבי שאילו היה ביאליק המנהל היה בלי־ספק צובט אל לחיי; לא את אוזני.

סיפרו לי שתהיינה בבית־הספר בנות. זה נשמע מוזר ומעניין. אבל לא תיארתי לי שתהיינה רבות כל־כך ויפות כל־כך. וחופשיות כל־כך. ימים לא מעטים חשבתי, שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנער, אם הם חושבים שאפשר לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות גם ללימודים.

תוך ימים ספורים חלו בי שינויים רבים. קיצרתי את שערי, שהיה ארוך ומתולתל כשל ילדה; אופנת שיער ארוך לבנים טרם נודעה אז בארץ. קיצרת גם את מכנסי, שהגיעו ממש עד לברכיים. התחלתי להרכיב משקפיים, לאחר שהתברר למורים שאיני רואה את הכתוב על הלוח. למדתי להפריע בכיתה. ורכשתי לי הרבה חברים חדשים משבעים גלויות. שבעים – לשון גוזמה; אולי עשרים. רובן גלויות של מערב.

הילדים אמרו לי, שאם אדגיש פחות את החית והעין שבפי, אהיה ממש כמו כולם. והוסיפו, גם זאת מתוך כוונה טובה, שאין רואים עלי את מוצאי ובמראה פני אני ממילא כמו כולם. בהחלט רציתי להיות כמו כולם. והחית והעין לא היו תקועות עמוק בגרוני שלא יכולתי לעדנן ואפילו למחותן. אלא שמשהו שלא היה מחוור לי מנע ממני את הנטיה הטבעית להתבוללות.

ההכרעות בין להיות כמו כולם בבית־הספר או כמו כולם בבית, התסיסו את שנותי הראשונות בארץ. בית־הספר ייצג את הקידמה, את החדש, את העתיד; ופני, פני ילד, היו אל העתיד. בית־ספר התיימר גם לבנות את הישראלי האחיד; ויותר מכול רציתי להיות ישראלי. אולם כבוד עמוק שהיה לי לעבר – בעבר בדמות עירי ומשפחתי – משהו שהלך והתגבש לכבוד עצמי, עצר בי מלקנות מכנסי אתא קצרים ורחבים, חקי, כמו כולם. קיצרתי איפוא את מכנסי האריג, שתפרו לי מן החליפות הישנות של אחי הגדולים, והמשכתי ללבוש אותם. חלקם היו מצמר (צמר אנגלי משובח – אמרה אמא) ולא תאמו את אקלימה של תל־אביב בקיץ, אך דווקא משום כך (לזרוק מכנסיים מצמר אנגלי? – אמרה אמא – חַראם! כלומר חבל ואסור!) ומשום דווקא שבכך – המשכתי ללבוש אותם. ולהזיע. בסתר לבי ציפיתי אמנם לאותו יום שהם לא־יעלו־עלי ואצטרך לחדשים. אתא – הכי זולים והכי טובים, נאום אחי.

את השפה העברית כבשתי בתנופה. היו אמנם כמה אי־הבנות. ימים מספר לאחר שהצטרפתי לכיתה הודיע לנו המורה לגיאוגרפיה שבשיעור הבא נראה פנס־קסם. ידעתי מהו פנס וידעתי מהו קסם. לא שאלתי איפוא שאלות. ציפיתי שיראה לנו מין מנורת קסמים, כמו זו של אלדין, למשל. במקום זה הובלנו לחדר אפל ושם הקרינו על הקיר תמונות של יוון. חשבתי שהמורה שינה את דעתו ובפעם אחרת יראה לנו את פנס־הקסמים. לאחר הפסקה קצרה חזרנו עם המורה לגיאוגרפיה לכיתה. הוא פתח וסיפר על אתונה. יצר הסקרנות שלא בא על סיפוקו דחף אותי להרים אצבע ולשאול בכל הנימוס:

– המורה, ומתי נראה פנס־קסם?

צחוק פרץ בכיתה. הילדים חשבו שאני מנסה את המורה. המורה חשב שאני מיתמם ומתחכם. עד היום הם אינם יודעים את האמת. יצא לי איפוא שם של מצחיקן. משראיתי ששמי הולך לפני, התחלתי הולך אחריו. הפכתי למצחיקן הכיתה. נוח היה לי בתפקיד זה, בעיקר כשאין מורא מקל עלי. שובבות שבי, שנבלמה שם, פרצה כאן חוצה. מבט מבחוץ אל השפה העברית סיפק לי חומר, פעמים במתכוון ופעמים שלא במתכוון.

היה לנו מורה למוסיקה – אדם חביב, משוגע למקצועו. בקושי הבנתי שמוסיקה נלמדת בבית־הספר. אך בין שאר מוזרויות קיבלתי גם את זו, ובהתלהבות. כל עוד למדנו שירים שמחתי מאוד. כשהגענו לתווים שמחתי פחות; הרבה פחות. המורה הופיע יום אחד לשעור כולו קורן מנחת וסיפר שהוא השיג סרט – סרט ממש – ובו נוכל לראות את כל כלי התזמורת מנגנים כולם ביחד וכל אחד לחוד. הוא כינס שלוש כיתות יחד, ובה עשה את טעותו הראשונה, הוא לא הסביר לי מה זה מנצח, ובזה עשה את טעותו השניה – הגורלית.

מעולם לא ראיתי קודם תזמורת, לא־כל־שכן מנצח. ולא העליתי על דעתי שלאיש אשר על התזמורת יקראו “מנצח”. כשכבו האורות והתחיל הסרט הייתי מרוכז כולי. המוסיקה היתה די יפה, אם כי לא הגיעה לקרסוליה של מקהלת בית־הכנסת “אוהל מועד” שהייתי שומע בשבתות. היתה דומיה, ומתוכה בקעה הערה שקטה של המורה, על גבול הלחישה:

– עכשיו, שימו לב איך הוא מנצח.

– מנצח… את מי? – שאלתי באותו טון שקט־לוחש.

צחוק אדיר פרץ ממאה פיות צמאי־פורקן. המורה חשב שעשיתי זאת בכוונה. אך בשלב זה עוד שלט ברוחו, כדי לא להפריע למוסיקה. צעקו שש..שש..שש.. מכל צד, והצחוק שכך.

הסרט נמשך. אך גחלי הצחוק העוממים נשארו חמים. אם בראשיתו של הסרט התעכב הצלם על כל כלי וכלי, הרי מעתה ליוותה המצלמה את המנצח, מכל זווית אפשרית. וכאן ראיתי מה שלא ראיתי מעולם: אדם מכובד, מבוגר, כמעט זקן – עושה צחוק מעצמו, ועוד בפני תזמורת שלימה; מנתר, מטלטל ידיו בצורה מגוחכת, עוצם עיניו ושם יד על פניו כאילו התפלל “שמע ישראל”, ולפתע שוב מנתר כמשוגע ומצביע על אחד המנגנים; עושה לו תנועות בידו כאומר לו לקום, והלה עושה־את־עצמו עוקב אחרי כל תנועה אך נשאר יושב, דווקא. ברגעים הראשונים הייתי תמיה על הטיפוס הזה – מוקיון רציני מדי נראה בעיני. אולם כאשר התחיל, בקטע של שיא, לנענע כל גופו כלולב ולטלטל ראשו כתקוף־עווית – פרצתי בצחוק. מזווית עיני ראיתי מה מתחולל על פניו של המורה למוסיקה. נסיתי לעצור בעד הצחוק והוא הפך לצחקוקים. כשהסמיק המורה והתחיל לגמגם לעברי, הותרה הרצועה כליל. צחקתי עד לכאב בטן, גורר אחרי את כל הציבור הגדול, שגילה פתאום חוש הומור מפותח והצטרף אלי. אחדים ממש התפתלו על הרצפה. ההקרנה הופסקה. המורה למוסיקה ניגש אלי. ראיתי שהוא על סף ההתפוצצות, אך מה יכולתי לעשות. המחשבה הראשונה שבאה לראשי היתה, שאילו היה תופס מקל וחובט בכף ידי, היה פורק בוודאי את זעמו, אולי בדרך הטובה ביותר. במאמץ אדיר הוא שלט ברוחו. שואף ונושף כמפוח פקח עלי זוג עינים דמיות טורפות ושאל:

– זה אתה שרצית לדעת את מי הוא מנצח, מה?

– כ… כ… כן, המורה – גמגמתי, מהרהר במקלותיו של החכם.

– ואתה חושב שזאת בדיחה?

– לא. אני באמת לא ראיתי את מי הוא מנצח. בחיי. בחיי ה' וספר התורה.

– אתה עוד מתחצף! ונשבע לשווא!!

כאן בא לעזרתי ידידי הקרוב, אחד ממנהיגי הכיתה שלקח אותי תחת חסותו.

– המורה, הוא עולה חדש, המורה. הרבה מלים הוא עוד לא מבין. מנצח – זאת מלה קשה.

– עולה חדש? – תמה המורה – למה לא אמרתם לי שהוא עולה? עולה על כולכם בעליזות שלו, בכל־אופן. חבלן מקצועי. ומאיזו ארץ הוא עלה? – פנה אל חברי, מדגיש בזה שאתי אין לו מה לדבר.

– מסוריה – באה התשובה מכמה פיות.

– א־הה, כך תיארתי לעצמי – סיכם המורה למוסיקה, ונח מזעפו.

הסמקתי. רתחתי. אימצתי כל כוחותי לעצור בעד הדמעות, שנקוו בקרקעית גאוותי הפצועה ועמדו לעלות על גדותיה. אך סלחתי לו. ידעתי שפגעתי ביקר לו מכול, במוסיקה.

ושמא לא סלחתי לו. אילו סלחתי, אולי זכרוני לא היה משמר את המעשה ומעלה אותו לפני מעת לעת.

למורים התרגלתי איכשהו; אם כי מורה בלי מקל הוסיף להיראות בעיני כמו דלי בלי ידית. לרעיון שמורות ילמדו אותי, ועוד יאמרו לי מה לעשות – קשה היה להתרגל. ההתנגשות הראשונה היתה סביב נרות של שבת. המורה הסבירה לכיתה, בקול בוטח ויהיר, שבכל קהילות ישראל מדליקים נרות לכבוד השבת.

– בפולין ובליטא, ברוסיה ובגרמניה, בסין וביפן, בסוריה (וכאן הגניבה אלי חיוך מזוייף) ובמצרים ובעירק; מסורת היא בכל אתר ואתר.

לא ידעתי מה זה “אתר ואתר”, אבל לא זה מה שהרגיז אותי.

– לא נכון – אמרתי בקול. והתכדרתי כקיפוד, מוכן להשיב מלחמה.

– מה לא נכון? – קרבה המורה והושיטה ידה אל זרועי.

– מה שאמרת – עניתי, ומשכתי את ידי.

– ומה אמרתי שאינו נכון??

– אצלנו אין מדליקים נרות של שבת.

– אז כנראה שאצלכם בבית לא שומרים מסורת. מי ששומר מסורת…

– לא נכון! – הפסקתי אותה.

– שוב לא נכון. אדרבא, קום והסבר לנו מה “לא נכון”.

קמתי ומשפתיים קפוצות אמרתי לה:

– לא דיברתי רק על הבית שלי. אצלנו בחלבּ כל היהודים שומרים שבת, כולם עושים קידוש בערב שבת, אבל איש אינו מדליק נרות. אין מנהג כזה אצלנו.

– אבל זה לא יכול להיות…

לך תתווכח עם אשה. התפשרנו: נשאל את הורי.

מובן שצדקתי. אין מנהג הדלקת־נרות בערב־שבת מקובל אצל יהודי חלבּ. פתילות־שמן ולא נרות הדליק אצלנו מי שהדליק, ולא הרי אלו כהרי אלו בעיניו של ילד.

המורה לתנ“ך היה הזקן בחבורה. הוא התקשה לשמור על משמעת בכיתה. תמיד היה מאיים עלינו, שאם לא יעזור “מקל הנועם” הוא עלול להשתמש ב”מקל חובלים" – מטבעות לשון שהזכירו לו את ילדותו ב“חדר”. לדבר על מקלות ולצטט זעמם של נביאים ידע היטב. אבל עלינו זה לא השפיע. אילו היה לו מקל אחד של ממש, חשבתי אז בלבי, הרי היה מציל את עצביו הבלויים. אך בעצם קסם לי החופש שנפל בחלקי בארץ, כולל החופש בשעורים. בשעורי התנ“ך הללו, למשל, היינו משחקים ב”אדונַי“. אתה שם ידך על עמוד בספר התנ”ך ואני שם ידי על עמוד אחר. סופרים כמה פעמים נזכר שם אדוני, באחת מצורותיו, בכל אחד מהעמודים. מי שבעמוד שלו נמצאו יותר “אדוניים” – הוא כמובן המנצח, או, לחילופין – מי שהגיע ראשון למאה אדוניים.

– עיינו בכתוב, עיינו בכתוב – היה המורה מפציר בנו בתחנונים, ספרו צמוד אל חוטמו ומשקפיו על מצחו. ואנו היינו שוקעים במשחק, סופרים ורושמים.

– שנים־עשר – אמרתי פעם בקול רם. זה היה מספר האדוניים בעמוד שלי.

– נ־כון מאוד! – שמח המורה לתנ"ך – “ולשלמה שנים־עשר ניצבים על כל ישראל”, פרק ד' פסוק ז'. יפה. יפה מאוד.

ורשם לי בפנקסו “טוב מאוד”.

ואני – שזכיתי, בעזרת השם, לציון טוב מאוד, עשיתי מאמץ קל ושמרתי עליו כל אותה שנה.

אבל רוב המורים היו דווקא בסדר גמור. אפילו המנהל היה בן־אדם. אמנם לא ביאליק, וזאת לא סלחתי לו חודשים רבים, אבל בכל־זאת בן־אדם נחמד.

שכך יעמוד לצדי, לא האמנתי. כשאמרה לי בת־שבע “בוא נשאל אפילו את המנהל” – חשבתי שיצאה מדעתה. הסמקתי לעצם המחשבה שאצטרך לעמוד ולדבר אתו. אף חששתי שהוא לא ישפוט בצדק, כי בת־שבע היתה הכי יפה וכל המורים היו מפנקים אותה. אבל לא יכולתי לסרב לשיפוט בפני הסמכות העליונה. ובכלל קשה היה לסרב לבת־שבע.

– הוא אומר – אמרה לו בת־שבע והצביעה עלי בתנועה חיננית – שאנחנו כולנו מדברים עברית בהברה ספרדית; ושהספרדים מדברים יותר נכון מהאשכנזים.

– והוא צודק – אמר המנהל (כמה נעים לשמוע שאתה צודק; ועוד מפי המנהל; ובאזני בת־שבע) – אנחנו מדברים בהברה הספרדית, כי היא הקרובה יותר לעברית המקורית, ואנחנו צריכים להשתדל לבטא כבני־המזרח חית ועין וכל השאר.

לאחר פסק־דין כזה, שבתי ובאתי אליו עם שאלות הרבה. כגון, מניין התגנבה אל העברית שלנו אותה צדי עם צלילה המוזר שאין לו אח בערבית; ומדוע אומרים חודש מרץ ותעלת־סואץ וציוויליזציה – ואין הולכים על־פי האנגלית או הצרפתית; ומפני־מה קוראים אנו לפארי פאריז ולניס ניצה, וכיוצא בזה קושיות של ילד שלשונו בפיו כחרב המתהפכת. והוא היה משיב בחיבה ובהבנה; אף מתנצל על טעויות שעשו מחדשי השפה, כאילו הוא עשאן.

פעם אחת הפך הנשאל לשואל.

– כמה אחים ואחיות יש לך? – שאל המנהל.

– שמונה אנחנו.

– אנחנו תשעה – סיפר לי המנהל – שניים עודם ברוסיה, שלושה חיים באמריקה וארבעה בארץ. לא רק אצלכם משפחות גדולות – הוסיף ואמר בפשטות – בדור שלי היתה זו המשפחה היהודית הממוצעת במזרח אירופה.

כשראה שאני בולע את דבריו בצימאון, התכופף אלי והוסיף כמגלה סוד:

– על חיים וייצמן שמעת? – הוא אחד משנים־עשר אחים.

זה מצא חן בעיני. מאוד מאוד. להיות בחברה אחת עם המנהל ועם חיים וייצמן, זה לא דבר של מה־בכך.

מוטב אסיים כאן סיפורי, שאם אספר הכל היום, מה יוותר למחר. וחזקה, אין סיפורי־האתמול משתכחים מן הלב אפילו מחר אפילו מחרתיים.

שבועות תשל"ג

6.6.73

א

רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתניתי אני ונשתניתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזכרוני.

הרחובות איני זוכר; עדר עיזים שהיה עובר ברחובות – אני זוכר. משכּוכיות מעונבּלות בראש, גדיים קפצניים מאחוריהן ועטינים כבדים מתערסלים במאַסף. “חָלי–בּ!” (חלב) היה נשמע קולו של נער רועים ערבי, ואני הייתי קופץ ורץ לראות את העיזים הפוחזות אצות במעלה הרחוב. אם אכלנו אותו יום אבטיח מאורך, אדום כתַרבּוּש, הייתי יוצא אל העיזים ואל הגדיים בקליפות עסיסיות וזוכה לקירבתן ולתודתן. מה אמא שומרת מן האבטיח את הגרעינים, להמליחם וליבשם בשמש ולקלות אותם על האש, אף אני שומר קליפות לעדר העתיד לעבור. ואם כי חלב לא בא אל פי, הייתי מאושר לצאת בשליחותה של אמא לקנות חלב.

לא כאותם ילדים של היום גדלתי – ילדים הרואים פרה נחלבת במכונה, מיכל זכוכית מחציתו חלב מעל ראשה, ושואלים: מדוע אין נותנים לה לפרה לשתות את החלב דרך הפה? ואחרים המקבלים משחק התאמה בגן ומזווגים בקבוק חלב לחתול ולא לעז, שהחתול שותה חלב. לקנות חלב בעיר חלבּ פירושו היה לקנות חלב מן העז. רץ הייתי אל הנער הרועה והוא רץ ותופס עז שעטיניה מלאים וחולבה באמצע הרחוב אל תוך דלי קטן, לעיני. אחר היה קם, משחרר את העז לדרכה, מוזג את החלב המהביל למשורה ומן המשורה אל הסיר שבידי. צחנה שהיתה עולה מן החלב החם וגללים שהיה הרועה מרחיק באצבעותיו מן הדלי, לפני שהוא מוזג למשורה – גמלו אותי משתיית חלב עד עצם היום הזה. כל שידוליה של אמא בילדותי ובבגרותי, ואף בפני ילדי, לשתות חלב – שאין לך דבר בריא ממנו – לא הועילו. כל ההסברים שלא הרי חלב פרה כהרי חלב עיזים היו לשווא. איני שותה חלב.

ב

איני יודע אם יש אדם שאינו אוהב פוסטוק חלבּי. שיש אחד שאוהבו מאוד – אני יודע.

דוד היה לי במצרים, אחי אמי. בכל קיץ היינו באים אל אחד ממקומות הקייט בהרי הלבנון, אנחנו מן הצפון ודודי ומשפחתו מן הדרום, מהליוֹפּוֹליס, פרבר של קהיר. אנחנו מביאים סלסילה קלועה מלאה פוסטוקים והם מביאים מה שמביאים וכולנו יחד קונים שפעת פירות עסיסיים וזולים, שמעולם לא חסרו בלבנון.

בת היתה לדודי, שנועדה לי לאשה מיום שפגשתיה לראשונה, ואנחנו בני שנתיים או שלוש. שמחים היינו לכל פגישה מחודשת ומשחקים יחד בהנאה מרובה. שנינו התיחסנו ברצינות אל העתיד המשותף שהשתילו בנו הורינו והיינו משגרים זה אל זו מתנות ומכתבים בין פגישה לפגישה, נשיקות והבטחות תמימות של אהבה תמה. משחקים היינו באיש ואשתו לפני שהתחלנו לשחק באבא ואמא. אם טוב היה הדבר לטווח ארוך או רע, מי אני שאומר.

פעם אחת, ביום שהגענו אל עיירת הקייט עאלֶה, נכנסנו בת־דודי ואני אל מתחת למיטה – מיטת נחושת־קלל גבוהה ורחבה, מכוסה מרבדים – ולקחנו עימנו מלוא התרבוש פוסטוקים. אם היה זה תרבוש של דודי או של אבי איני זוכר; שהתרבוש היה מלא תחילה ונתרוקן שם מתחת למיטה – אני זוכר. את מראה העיירה המפורסמת עאלה איני זוכר; את טעמם הטוב של הפוסטוקים ההם אני זוכר. וגם את מתיקותם של מים גנובים בצוותא.

ג

אבי היה צורף ורוקם במקצועו. רקמת חוטי כסף וזהב על בד אטלס וקטיפה היה עושה, אם לפרוכות ולשאר תשמישי קדושה ואם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לבגדי נשף וחתונה ותלבושות פאר של קַוואסים. קוואסים שניים היו הולכים לפני החכם־בּאשי לפנות לפניו הדרך ואחד מאחוריו למשמר. שניים שלושה קוואסים ליוו כל קונסול ושגריר זר, בצאתו ובבואו; בידיהם שרביטי שולטאן ולבוש של שרד שעליהם – רקמת כסף וזהב כולו. הרגשתי קירבה אל אותם ענקים חמוּרי־סבר שהכל רחקו מפניהם, שהרי מעשי ידיו של אבא הם לובשים. ובכל־זאת, על חיוכים שלי לא היו מגיבים.

כוּך נאה בשוק הצורפים היה לו לאבא. שם היה מסב על דרגש רחב מרופד ועוסק באמנותו־אומנותו, הוא ושוליותיו עימו; הנרגילה תמיד לצידו, וספלון קפה טורקי עם כוס מים צוננים מובאים אליו פעמיים־שלוש ביום. את הנרגילה אוהב היה לערוך בעצם ידיו: ממלא כלי הזכוכית מים כדי שני־שלישים, מחבר חלק אל חלק ונועץ הצינורית מן הצד הדֵק היטב, נותן לי לשאוף בפייה לראות את בעבועי המים העליזים ולשמוע את פעפועם, מניח את הראש ועורך עליו את עלי־הטבק בקפידה, ולבסוף לוקח במלקחיים גחלים ספורים, נושף בהם ומניחם על עלי־הטבק ומהדקם. מכאן ואילך אסור היה לי אפילו לגעת בחלק מחלקי הנרגילה. אבא היה נוטל מידי את הפייה, נועץ אותה בזווית פיו ושואף כמה שאיפות להלהיט הגחלים ולהסמיקם; והרי הנרגילה מוכנה.

את שוק הצורפים ואת הכוך איני זוכר; (שהיה הכוך נאה יודע אני מפי השמועה) את אבא מעשן נרגילה ושותה קפה לאיטו, את אבא מרותק אל מיטת חוליו – אני זוכר היטב.

מעשה ופרצה שמועה בשוק שהערבים יוצאים לפרוע פרעות ביהודים. עד שסגר אבא חנותו ועד שמצא ידיו ורגליו לנוס על נפשו, תקפו הפחד ונשתתקו כל איבריו. כך סיפרה לי אמי; ואחי היו מתלחשים שסימנים של מחלה היו בו עוד לפני אותו מאורע. אם כך ואם כך, הביאו הרבה רופאים אליו וטלטלוהו אל טובי הרופאים, עד אלטוּניאן הגדול הגיעו, ולא שב להלך על רגליו. וכך שכב משותק, מרותק אל מיטתו, זועם על עולם שאין בו גמול לצדיק, עד יומו האחרון. כולנו רצים למלא מצוותיו ואיננו יכולים להושיעו.

ד

אלמלא מחלתו של אבי, היינו אולי מהגרים למכסיקו, שמפותיה היו תלויות בביתנו. אחי הבכור יצא לשם עם דודים ודודות, לרגל את הארץ ולראות הטובה היא אם רעה עבורנו. הוא נסע שנים אחדות לפני שבאתי לעולם. כארבעים שנה אחרי־כן נפטר שם בלי שזכיתי לראותו. אח, בן אב ואם, ומעולם לא ראיתי פניו, מעולם לא שמעתי קולו. אח שני יצא בעקבותיו שנה־שנתיים אחרי־כן, לאחר שבאו בשורות טובות מן הראשון. למעלה מחודש היטלטל בספינות רעועות עד שהגיע, והוא נער שטרם מלאו לו שש־עשרה שנה. אותו, את האח השני, ייבדל לחיים ארוכים, זכיתי וראיתי לראשונה בשנות הארבעים של חיי, כשבא לבקרנו בארץ.

שני האחים הכינו את הקרקע לקראת בואנו. המסחר, בו שלחו ידם, נראה מבטיח; ומקצועו של אבא היה ללא עתיד, שהאופנה נשתנתה והמכונה נשתלטה. אך מחלתו של אבא ורצונותיהם של אחים גדולים שנותרו עימנו – שליבם לא יצא למסחר וחיבת־הארץ החלה להתעורר בנפשם – הביאו את המשפחה ארצה. רק לאחר פטירתו של אבא עלינו; ולאחר שיצאו אחי לתור את הארץ המובטחת.

כל יהודי והאמריקה שלו. אמריקה שלנו היתה מכסיקו. הרבה משפחות יהודיות מן העולם הישן התחלקו בין ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות ובין ארץ הגבולות הבלתי־אפשריים; גם שלנו כך. אלא שרוב מניינה ובניינה של המשפחה בא לכאן; אם לא למנות דודים ודודות על צאצאיהם וצאצאי־צאצאיהם המאכלסים את בירתה של מכסיקו בהמון, מטעמי־חלבּ בפיהם, חיבת־ציון על לשונם ושתי רגליהם עומדות איתן על קרקעה של אמריקה.

אחים ובני אחים, דודים ודודות ובני־דוד אלה לא יכולתי אפילו לזכור; לא היכרתים מעולם. את המאבק על ארץ־ישראל אני זוכר היטב. הטלתי כל משקלי בעד העליה ארצה. נאומים הרבה נאמתי; ומחשש שדיבוריו של ילד אינם נחשבים, שפכתי דמעות חמות להטות הכף. הבטחתי בלבי לאלוהים הרבה הבטחות, אם יהיה בעזרי ויביא את כולנו בשלום לארץ־ישראל, ובוש אני להודות – רק במקצתן עמדתי.

שבנו מן הארץ, אמי ואני, להיפרד מאחותי הנשואה ולחסל את הרכוש ואת הבית. מכרנו הכול בפרוטות. אמא נשאה ונתנה ואני רשמתי בפנקס וחישבתי חשבונות. את חטאי אני מזכיר, דחפתי את אמי למכור את כל החפצים הישנים. כלי נחושת וכלי מיטה, חפצי חן ונוי ותשמישי קדושה, נרגילות וטסים וכלי־בושם מלאכת פרס ומדי ודמשק, ואפילו חוטים ומעשי רקמה של אבא – הכל השארנו מאחורי גבנו. הרי אל ארץ חדשה אנו באים. ואין לנו חפץ בכל דבר שהוא אנטיקה.

ה

כבן־זקונים נטפל הייתי לה לאמא לכל מקום שהלכה. אשה המכבדת את עצמה מבלה את עיתות הפנאי בקבלת אורחים, קרי אורחות, ובביקורים. אשה המסתובבת ברחובות לא יכירנה מקומה בישובנו. פתגם היה בפי הגברים, ותרגומו בערך כך:

הגרוע בבשרים – בשר העורב

הגרועה בנשים – ברחובות תסתובב.

ימים קבועים של קבלת־אורחים היו לכל אשה ואשה. חבורות חבורות היו נודדות מפה לשם ועיסוקן רכילות, אכילה ושתיה, ומשחקי קלפים. עולמם של הגברים לא היה שייך לכאן. הם ישבו בקפה; הם שתו ערק; הם גם “שתו” נרגילה, או סיגריה לפופה באצבע ומודבקת בקצה הלשון, או סיגר ששלח הבן מעבר לים; הם העבירו זה לזה בין בוהן ואצבע קצת “שַׁמֶה” – טבק הרחה; הם שיחקו שש־בש ודומינו ופוֹקר; הם עסקו בסִייאסֶה – פוליטיקה – של פנים ושל חוץ, של בני־ברית ושאינם בני־ברית; ואגב כך קנו ומכרו ותיווכו ושידכו.

מתרוצץ הייתי עם אמי מקבלה לקבלה, שומע שיחן ושיגן, לחשן ונחשן של נשים. עד מהרה למדתי את סדרי הטכס וגינוניו. תחילה היו מכבדים במשקה, ואם מאורע חגיגי בפתח – מיץ שקדים לבן היו מגישים. אתה שותה ומשאיר מעט בתחתית הכוס; לא יותר מדי, שלא יאמרו לא טעם לחיכו; לא פחות מדי, שלא יאמרו גרגרן הוא; ובשום אופן אינך מרוקן את הכוס כליל – מעשה שסימנו מלא נא שנית או מלאנה שנית והוא עצמו סימן לחוסר נימוס. אחר היו מכבדים במרקחת. מגש גדול עם פיתוחים מכניסה העוזרת עד דלת הסאלון. בעלת־הבית לוקחת אותו מידיה ועוברת על כל המסובין, היא או בתה הבוגרת. אתה נוטל מזלגון כסף מן המגש ובוחר אחד ממיני הפירות הרקוחים הנמצאים בכלי זכוכית הנתונים בכלי כסף מעשה חורַי, מתוקים ועסיסיים וכרוכים בצורות נאות. אתה אוכל מן המזלג בנגיסה אחת או שתיים מבלי לפעור פיך, חס ושלום, ומחזיר את המזלג לכוס מלאה מים שבמרכז המגש. מובן מאליו שהנך צמא אחר המרקחת המתוקה, ואז אתה מקבל, מאותו מגש או ממגש המהלך בעקבותיו, כוס מים צוננים שיצאו מן הח’אבּיֶה – כד חרס ענק העומד בפינת הבית. עכשיו בא תורן של עוגות, פעמים תוכן תמרים או צנוברים, פעמים תוכן אחר. אתה אומר “לא, תודה” – מעשה אדם מנומס, גם אם אתה מת לאכול מהן אחת ועוד אחת. אחרי כמה הפצרות ושידולים אתה לוקח אחת, בשתי אצבעות; אחת ולא יותר. ואין בכך כלום, שהרי בתחילת מסכת כיבודין אנו עומדים, ועוד היד נטויה.

אני, שהייתי ילד קטן, הייתי מקבל גם ממתקים שונים מארנקיהן של נשים שביקשו קירבתי. הייתי תוחב אותם אל כיסי חליפת־המלחים שלי ושומרם לימים רעים, שבהם איננו יוצאים לביקורים, אמא ואני. הכנסת־אורחים מצווה מפורשת היא. הכנסת אוכל רב אל פיהם, קרי הלעטתם, אינה מצווה מפורשת, אך מנהג המקום הוא. מארחת מתחרה ברעותה, ואני הקטן יוצא נשכר. יוצא נשכר, אך לא חייב. תמורה של ממתקים שחלקו לי בשפע הייתי פורע בשיר ובדקלום, בפני קהל ועדה.

אשה ניכרת בקבלת אורחים שלה. אך מי שכל עיסוקה בכך, אינה מכובדת עלינו. והיו מספרים מעשה באחת ש“קבלה” אצלה עיקר, שפעם אחת קיבלה אורחים רבים, והיום היה יום של חורף. היתה לוקחת מעילים ומניחה על מיטת התינוק, לוקחת ומניחה, לוקחת ומערימה. כשבאה לתת לאורחים מעיליהם מצאה את תינוקה חסר חיים, שנפל מעיל על פניו ומת.

תמיה אני ביני לבין עצמי שאינני זוכר דמותה של אף אחת מאותן נשים. צירופי שמות עוד מצטלצלים באוזני מוכרים, דהויים משהו. אולם המעדנים והממתקים, המשקאות ודברי־המאפה – טעמם עודו על לשוני; אפילו אלה שלא שבתי וטעמתי מאז.

ו

אחי בא לביקור מן האוניברסיטה בביירות. רוחות חדשות באו עימו. על כוס סחלבּ חם, בבוקר של חורף, סיפר בין־השאר שראה סרט נפלא על נושא יהודי, “הגולם”. סביב שולחן המאזה בשבת בבוקר – שולחן שעליו שקדים ובוטנים ופוסטוקים ואגוזים, גרעינים של דלעת ושל אבטיח ושל מלון, זיתים שבורים וזיתים בסיד, מחמצים במלח ומחמצים בחומץ, וכוסיות קטנות של ערק לגברים – שב וסיפר סיפורו של הסרט, והלהיב את דמיוני.

לא ידעתי סרט מהו. קטן הייתי מכדי שיקחו אותי לבית־קולנוע בעיר. ילד יהודי לא הירבה לצאת מן השכונה, בכל מקרה. כשבא פעם קרקס לעיר וחנה בקצה השכונה, לקחה אותי אמא והראתה לי ליצנים וקופים וגמדים, ואף אל קיר המוות נכנסנו. אמא עצמה עיניה והחזיקה בידי ואני הסתכלתי בעינים יוצאות אל האופנועים שנסעו סביב הקיר הגלילי הזקוף במהירות אימים וברעש מחריש אוזנים. אך סרט מעולם לא ראיתי; כל־שכן סרט שיש בו יהודים.

כשהגיע “הגולם” לחלבּ, החלטתי שאני אראה אותו ויהי־מה. ידעתי שאיש בבית לא יבין אותו ולא יקח אותי. ניסיתי למשש את הדופק בנידון ועוררתי צחוק. הצרה היתה שבית הקולנוע היה במרכז העיר המוסלמית, הרחק מן ה“ג’אמילייה” שכולה יהודים. משיחותיהם של גברים סביב הנרגילה, ומפיהן של נשים סביב שולחן הקלפים ליקטתי את כל הידיעות הדרושות לי אחת לאחת, כגון באיזה טראם נוסעים לקולנוע ומה מחיר הכרטיס ומתי מתחילה הצגה יומית וכיוצא בזה.

קמתי ויצאתי לבדי לעיר לאחר ארוחת־הצהרים. ידעתי שאני עושה מעשה אשר לא ייעשה. ידעתי שאני חשוף לפגעים, שכן לא אמא ולא אבא אמרו לי בצאתי “אללה מעק” (אלוהים עמך). אף הבנתי היטב מה פירוש הדבר להסתובב יחידי בין גויים. אימצתי את רוחי בתקווה שיהיו שם הרבה יהודים. למזלי לא נתקלתי בילדים ערבים, שהיו בוודאי ששים להסתולל בזאטוט יהודי בודד רחוק מביתו. בטראמוואי ניסיתי למצוא יהודי כלשהו ולהיצמד אליו. לא מצאתי. ליד קופת הקולנוע ראיתי אדם שנראה כיהודי. ניגשתו אל קירבתו ולחשתי, כפי שלימדוני, “מבני עמנו?” – בעברית כמובן. הוא הסתכל אלי משתאה, הוריד את תרבושו והחל סורק בשתי אצבעות את גדיליו השחורים, בחן אותי במבט אבהי ואמר לי בערבית, “רוץ הביתה, יַא וַולד. בשם הנביא, אמא שלך תצא לחפש אותך בעוד שעה קלה”. הוא מספר לי – חשבתי, רועד ולא מאֵימה. איני יודע איך מלאני לבי לגשת לקופה, שבקושי הגעתי אל שפתה, ולקנות כרטיס. אם הקופאי ישאל, תיכננתי בראש קודח, אומר שאחי שלח אותי לקנות לו כרטיס.

כך או אחרת, הייתי בפנים. גם כאן לא מצאתי אף יהודי לרפואה. שני “מבני־עמנו” נפלו על אוזניים ערלות. ישבתי וראיתי את הסרט עד תומו. איני זוכר דבר וחצי דבר מן הסרט. רק את שמו אני זוכר, “הגולם”; ואת פניו החיוורות ואת חיבוקו העז של אחי, שחיכה לי בפתח היציאה, רועד וחרד כאילו חציתי זה עתה את הסמבטיון הגועש, שעליו סיפר לי אותו שבוע.

על השעות הקשות שעברו על המשפחה כולה בהיעדרי, על החיפושים ועל הדמעות ועל התפילות – שמעתי הרבה באותם ימים. אותה שבת ברכו ברכת־הגומל עבורי. אני קטן הייתי בעיניהם, הן בשביל הגולם והן בשביל הגומל.

ז

חדרים רבים היו בביתנו. איני זוכר מראהם. חדר שינה שלי איך נראה, אם תשאלוני, לא אוכל להשיב. וכך יתר חדרי המגורים. את דלת העץ הכבדה המפורזלת של ביתנו ואת מקוש הברזל דמוי אגרוף שעליה – אני יודע מן התמונות; וכן את הגזוזטרה, המצולמת הרבה. מכל חדרי הבית אני זוכר רק את חדר־החושך ואת המרתף. בעצם לא אותם ממש, אלא את התחושות שהיו מלוות אותי בכניסתי אליהם; ואת תכולתם. חדר־החושך היה חדר קטן ללא חלונות, בו היו מונחים כל אותם חפצים שהגדולים לא מצאו בהם חפץ וחבל היה להם להשליכם. אוצרות היו בו. לא הייתי נכנס לחדר זה לבדי בעד כל הון שבעולם. מה היה שם ומה לא היה שם. שדים ורוחות בוודאי שהיו שם.

גם אל המרתף לא הייתי נכנס לבדי. שהיו שדים סועדים בו את ליבם אחר חצות־לילה – שמעתי במו אוזני. אם נכנסתי לשם, עם אמא נכנסתי, אוחז בשמלתה או בסינרה, ורק בעיצומו של יום. קוראת היתה לי לבוא אתה אל המרתף, לעזור לה לשאת דברים אל המטבח, דברים שיש להם טעם ויש להם ריח. היו שם פחי שמן זית לסלט ולזַעתַר, ופחי סאמנֶה לבישול ואפיה. היו פחי זיתים שעזרנו לאמא לכבוש בעונה, יושבים על הרצפה ושוברים זית אחר זית. היו מדפים עמוסים צנצנות ענק – אַטארמיז בלעז – מלאות מחמצים צבעוניים מכל הירקות שבעולם, חלקן סגורות היטב וחלקן בד סוגר על פיהן. היו צנצנות עם כדורי לאבּנֶה שוחים בשמן זית זך. היו מאות בקבוקים שמלאנו בעצם ידינו במשפכים מאותו מיץ מרוכז, שאמא בישלה והכינה לכל השנה, לאחר שסחטנו לה את התפוזים והלימונים ושאר ההדרים. היו צנצנות של ריבה ומרקחת – מרקחת חבושים ודובדבנים וחושחש ומישמיש ושזיפים ותאנים ואגוזים ודלעת (שתי האחרונות אהבתי במיוחד). כל זה לבד ממיכלי אורז וסוכר וקמח ובורגול וסולת, פולים ועדשים וחומוס ושעועית ואפונה, שנקנו כולם בסיטונות, ויכלו להספיק לנו כדי מצור שלם, אם לא למעלה מזה.

אגדים של שום היו תלויים מן התקרה, ומחרוזות של פלפלים חריפים ושל בּמיה מיובשת. מחבל מתוח השתלשלו נקניקי סארצִ’יצָ’ה מצומקים ומתובלים. גם בקבוקי יין לקידוש נמצאו שם ובקבוקי ערק למאזָה. ופחים אחדים של מים, על כל צרה שלא תבוא; שהרי מים בברזים עדיין לא היו בכל בית והיינו קונים פחי מים מן הערבים, שמילאום מן הברז אשר ברחוב הראשי והובילו אותם לבתים.

התבלינים היו בקופסאות קטנות יחסית, סגורות היטב. כשאמא היתה פותחת להוציא מהן מעט אל המטבח, היתה חגיגת ריחות מציפה אותי. ריחות שעלו מאותן קופסאות עוד עומדים באפי – של כּמון ושל זַעתַר, של נענע וקינמון וכּוּזבּרָה, של ציפורן ופלפל שחור ויאנסוּן.

לא מניתי אפילו מחציתם של דברים השקועים בזכרוני; לא־כל־שכן דברים שנשתכחו ממנו; שהזיכרון בררן גדול הוא, וטעמו עימו.

26.6.73

את יום הולדתה הששה־עשר חגגה אחותי בבית בעלה. כשמלאו לה חמש־עשרה שנה נתנה בה השדכנית את עינה. עבר אביב כלה קיץ והנה אחותי כלה.

בליל חופתה של אחותי אירע נס לישראל. אמנם לא בעירנו חלב גופה קרה הדבר, אלא באחת מבנותיה, עיירה, תֶדֶף שמה; אמנם לא לראשונה אירע שם הנס, שכבר היו דברים מעולם; ובכל־זאת היו שראו סמיכות־פרשיות בין החופה ובין הנס; שחופה אינה דבר שבכל יום, לא כל שכן – נס. אם כך ואם כך, היתה שמחת הנס כשמן למדורה של שמחת הכלולות; נתערבה שמחה בשמחה והאדירה אותה. ואם מלכתחילה לא היינו בטוחים שנקפיד על שבעה ימים של משתה, הרי הספיקות נעלמו מאותו רגע שבאה הבשורה. קרואים שבאו מתדף למשתה, הם שהביאוה.

היו שהיקשו, והרי אין מערבין שמחה בשמחה? נענו הרבים ואמרו, אין מערבין ביודעין; וכאן לא נתכוונו בעלי החופה ליום חג ומועד, אלא שנפלו דברים מן השמיים וכפלו שמחתנו. לא נחה דעתם של דקדקנים, עד שהרים החכם כוסית של ערק והיסה את התזמורת ואמר: שתו דודים, שישו ושמחו יהודים, כי מאת השם היתה זאת; ובעזרת השם־יתברך הכול לטובה.

שבעה ימים ושבעה לילות לא פס מביתנו קול ששון וקול שמחה. שבעה ימים טרחו הטבחים והאופים והמוזגים, ושבעה לילות נהרו הקרואים וניגנו המנגנים וחוללו המחוללים. נשים ועלמות יצאו ורקדו זו מול זו, מטפחת משי ביד האחת, ברק משובה בעינים, ותנועות חן וחסד בחלקי הגוף המתנייעים. הגברים טמנו תחילה ידם בצלחת, תרתי־משמע, ואחר קמו גם הם ויצאו בריקוד המטפחות, גדילי תרבושיהם מקפצים ומטיחים שחור באדום. והיושבים סביב מוחאים כף וכפות־רגליהם מרקדות, אלה שרים “הִזִי חִזִי…” ואלה פיהם מלא ורק עיניהם משוררות.

מעולם לא באו אל אוזני כל־כך הרבה זע’אליט בשבוע אחד (זע’לוטה – זוהי יללת־השמחה המזרחית, המצטלצלת באותיות של כלה – כלללללליי – ויוצאות מגרונן של נשים; וריבויה – זע’אליט). מעולם לא באו אל בטני כל־כך הרבה מטעמים ומעדנים, מעשה־מאפה ודברי־מתיקה כבאותו שבוע. שראבּ־א־לוֹז, משקה השקדים החלבּי הלבן, זרם כמים. ערימות המלאבּס – שקדים מלובשים בסוכר לבן או ורדרד או מוכסף, סוכריות לשמחות – נמסו כתילי שלג שהונחו על שולחנות בחדר מחומם. איני יודע כיצד יכולתי, לאחר מתיקותן של בקלאווה וכּנאפה ובּרבמה וע’רייבּה, להוסיף אכילה ושתייה. כמעט שלא אכלתי ארוחותי באותם ימים; שומר הייתי מקום למעדני הערב והלילה.

שבעה ימים ושבעה לילות ארכה השמחה. ברכו חתן וכלה וברכו על הנס. כל לילה התחלפו הקרואים; אני הייתי בכל הלילות. חתן וכלה עייפו מנשיקות ומחיוכים; אני לא עייפתי. אל ייקל בעיניכם חלקו של אחי־הכלה. כבן שש הייתי באותם הימים. התירו לי להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, רק משום שהייתי ה“בנימין” – בן הזקונים; ואפשר גם משום שהיה לי חלק בשידוך עצמו. הא כיצד?

ג’אמילה השדכנית היתה עושה מלאכתה בלב ונפש. מה הקדוש־ברוך־הוא מזווג זיווגים – היתה שבה ואומרת – אף אני מוצאת לכל קדירה את כיסויה המתאים לה; עוזרת אני לו, לשמו־יתברך, ועושה שליחותו עלי אדמות. ראשית חכמה, עמדה ג’אמילה על טיב הסחורה. מה עשתה? סיפרה לה לאחותי סיפור, שמחציתו אמת, שבּתה וחתנה מגיעים לביקור ממרחקים במפתיע, והיא חייבת לצאת לקבל את פניהם, ואין בביתה דבר לכבדם ולהאכילם. התנדבה הנערה ובישלה ואפתה וסידרה את הבית. וכשהגיעו האורחים ראתה ג’אמילה, שאכן עקרת־בית למופת תהיה אחותי לבעלה. לא יצאו ימים רבים ונמצא לה לשדכנית האיש המתאים, לדבריה.

אך מי שסומך על דבריה של שדכנית, ואפילו היא ג’אמילה, כמוהו כמי שמניח את מעותיו על קרן־הצבי, רק משום שסיפר לו הצייד שלא ראה מימיו צבי נאה ממנו. פתחה איפוא משפחתי בחקירה ודרישה. עד דור רביעי וחמישי הגיעו. את מי שאלו ואת מי לא שאלו. גם לביירות ולדמשק שלחו שליחים. בדקו ומצאו במה עסקו אבותיו וכיצד התייחסו לנשיהם ובאילו מחלות חלו (בר־מינן), וממה נפטרו (אללה ירחמון). העלו מן הנשייה אשה עקרה שהיתה במשפחה, ולא שקטו עד שהתברר שאינה קרובה לו קרבת־דם. שאלו ומצאו שאותו גביר, שנטש את ביתו וברח אל מעבר־לים היה שני בשלישי, ולא קרוב מזה, תודה לאל. וכשנאספו כל הממצאים, והגיע אפילו המכתב המיוחל מפנמה, התכנסה כל המשפחה לדיון המכריע. שלחו את אחותי לבקר את בנות הדודה פַרחה, ואותי השכיבו לישון והחלו להניח את הקלפים על השולחן.

וזאת לזכור: לא הרי מי שמשיא בת בגיל חמש־עשרה כהרי מי שמשיא בתו בגיל שלושים; שזו שנים רבות יותר עתידה לחיות עם בעלה, ואם אינו מתאים חס ושלום, נמצאת סובלת יותר. זאת ועוד, שזו יכולה לברור, שאם תיאלץ לחכות עוד חצי שנה או חלילה שנה – לא יקיץ עליה הקץ.

היו שוקלים הונו ואונו של החתן; וקירבתו לקונו. בחנו יחוס האבות שלו. שמו על כפות־המאזניים תכונות אופי שלו ושל הוריו ושל קרוביו; והכפות – זו עולה וזו יורדת, זו יורדת וזו עולה. ששומר מצוות הוא – אין מה לדבר. שפרנסתו מצויה ומעמדו מכובד – יש אומרים הן ויש אומרים לאו־דווקא; ואי אפשר לפסוק הלכה, לפי שכל אחד דן על־פי כיסו ומעמדו שלו. שהוא יפה־תואר – זו שאלה של טעם. היו אלה מדברים בשבחו ומקלסים מעלותיו ואלה מטלטלים ראש בספק ומניעים כף־יד בביטול. ולא היו מגלים גנאי שבליבם, מחשש שמחר או אחרי־מחר הוא בן־משפחה. עלו הויכוחים והפכו לצעקות ואף לחישות שנלחשו הגיעו אל אוזני הנטויות ואל לבי הער. עד שקמתי ממיטתי ופתחתי את הדלת בלאט וצעקתי אל תוך האור המסנוור: אולי תקראו קודם כל לאחותי ותשאלו את פיה, אם בכלל הוא מוצא חן בעיניה?!

צחקו צחוק גדול, כאילו שמעו בדיחה טובה, אך שמרו עצתי בליבם; נזכרו שאמנם ראתה אותו פעם או פעמיים. ושהיא נבונה ויודעת מה שלפניה. שלחו וקראו לנערה. שאלו את פיה. השפילה עיניה, הסמיקה הרבה, נשכה שפתיה בשיניה, לחשה ואמרה: הן. נעלמו הספיקות והושקו הכוסות. ואמי בכתה על צווארי בתה.

התחילה השדכנית יוצאת־ובאה נכנסת־ויוצאת בביתנו ובביתם, עד שהושגו התנאים ונקבע מועד “החזקת הקניין” ונשף האירוסין. למועד בא החכם והביא עמו מטפחת לבנה חדשה. נתן פינה אחת של המטפחת בידי אבי ופינה אחרת בידי אבי החתן וסיכם בהסכמת השניים ובפני עדים כמה נדוניה יקבל החתן, ומה יהיה הסכום שייכתב בכתובה, ומה גובה הקנס (אְנָס ואִניין, אמרו אצלנו, שהיתה כל קוף נהגית כאלף, בעברית ובערבית), שיוטל על הצד שיבטל את האירוסין, אם יגיעו חלילה הדברים לידי כך. נשארה שאלת הג’הֶז – הציוד שהכלה מביאה עמה לביתה החדש: כלי לבוש וכלי לבן וכלי מיטה וכל השאר. היו משפחות שהיו כותבות כל פריט, מה יקנה צד זה ומה ישלם צד זה, בכמה סדינים ומגבות ושמלות תבוא הכלה אל בעלה.

העביר חכם עטייה ידו על זקנו המטופח, סקר בעיניו השחורות את כל הנוכחים ונעץ מבט, שחכמה וסמכות בו, בפני אבי החתן ובפני אבי הכלה, ושאל: ומה בדבר הג’הז, רבותי? פנה אבי ושאל את המחותן: נעשה “כפי כבודו”? – ובעברית שאל, שמטבע־הלשון טבוע עברית. ענה אבי החתן ואמר: יהא “כפי כבודו”. כלומר, סומכים זה על נדיבות ליבו של זה ועל הכבוד העצמי שידחף כל צד לספק הרבה ככל האפשר, ואין נכנסים לפרטים. זע’אליט בישרו שה“קניין” נעשה, ומעתה יכול החתן לקחת את הכלה – “קניינו” – ולהוציאה לטיול ולבילוי, על־מנת שיכירו זה את זו; לא בלי ליווי של אדם שלישי, כמובן. נרתמה אחותי הצעירה למשימה. ידעה שהיא צפויה להיות גלגל חמישי בעגלה פעמים הרבה. ולא התלוננה, שבילויים של חתן וכלה נעימות יש בהם אפילו למי שמתלווה להם.

אותו ערב נערך נשף האירוסין. ברוב עם היה הנשף. כל המידע שאסף כל צד על מחותניו נמהל בערק והוגש כרכילות, מפה לאוזן. לחיצות־ידים ונשיקות ודמעות וקריצות־רבות־משמעות שימשו בערבוביה. בדקה אם החתן את אוזני אחותי ומצאה שהבדלים אינם מנוקבים. קראה לאמי והביעה פליאתה בקולי־קולות וביקשה לנקבם בהקדם. נשתמע מזה שעגילים כבדים עומדת היא לקנות לכלתה. היו הנשים משיחות בכך כל אותו לילה ומתערבות ביניהן מה יכביד על אותם עגילים; שהרי אם עגילים פשוטים שאינם טעונים פנינים או מרגליות או יהלומים מתכוונת היא לקנות, לא היתה עומדת על ניקוב, ולא היתה עושה לכך פרהסיה.

למחרת היום הזמין החתן את אחותי לצאת עימו על־מנת לקנות את שמלת האירוסין. נלווּ אליהם שלוש דודות שלי, דודה טֶרה (ציפורה) ודודה לוּלוּ (פנינה) ודודה רֶגינה (מלכה) שמשפחתנו משפחה מודרנית ולא כל הדודות ובנות־הדודת נוהרות למאורע כזה.

מאותו יום ואילך התחילה פרשת הזמנות ומתנות, שנמשכה עד לחתונה. בכל פעם שבא החתן להוציא את הכלה, היה מביא מתנה; ובשבת היו מתנותיו יקרות, לכבוד השבת שנמשלה לכלה, לכבוד הכלה, ולכבודו הוא בעיני הבריות. תמיד היו מזמינים אחת מבנות המשפחה, אם קרובה ואם רחוקה, לצאת עמם. פעם יצאו לקולנוע, פעם לגני ה“סאבּיל”, פעם לטיול בכרכרה ופעם לטיול ברגל עד גדות הקוויק, הזורם ממערב לעיר. הן היו פוקחות עין על הזוג, ומאידך גיסא היו בודקות רוחב־ידו ורוחב־ליבו של החתן. והיו מדווחות לאמי, ולאמותיהן ולעוד אי־אלו אמהות.

כשהסיע החתן את אחותי לתדף, בחר בי להיות המלווה. והיו מתדיינים בבית אם כשר אני למשימה כזאת ואם אפשר לסמוך על עיני, שלא יוליכוה שולל. נמנו וגמרו שאפשר. ולמה לעיירה תדף דווקא הסיע החתן את אחותי? תרצו, הרי תדף מקום קיט יושב על מים רבים ובו שפע פירות וירקות, אוויר צח ובוסתנים נאים. תרצו, הרי תדף בית־כנסת “עזרא הסופר” בה, שנבנה בידי עזרא, וסביבו מתחוללים נסים מדורי דורות. הראה לה החתן לאחותי את בית הכנסת בעל הכיפה האדירה ואת המסגד שלידו, וסיפר לה מה שראו עיניו פעם אחת ומה ששמעו אוזניו פעמים הרבה: שהמוסלמים קמים אחת לכמה שנים ומגביהים צריחו של אותו מסגד, שיהא מתנשא מעל לכיפה של בית־הכנסת. הם מגביהים ביום, ובלילה מתמוטט כל מה שבנו, מתפורר ונופל. כשסיפר לנו את הדברים, לא העלה החתן בדעתו שאותו נס עצמו יתחולל בליל חופתו.

נכנסנו לבריכת עזרא הסופר שבחצר. פתח החתן וסיפר נפלאותיה של הבריכה. מעשה באשה עקרה שרחצה כאן שלוש פעמים וילדה שבעה בנים ושלוש בנות. ומעשה במבכירה שנפסק חלבה – רחצה בבריכה והדליקה פתילות־שמן במערה, ושבו שדיה ונמלאו חלב.

הוא מספר ואחותי בולעת אותו בעיניה ואני בולע כל מלה היוצאת מפיו באוזני. ובסוף כל סיפור חוזרת מחשבתי ומתעכבת אצל אותו נס של בית־הכנסת והמסגד. תחרות זו בין יהודים ומוסלמים כמה דורות היא נמשכת! היו ספיקות בלבי כיצד יכול הנס לקרות. בלבי היו ספיקות – בליבם של המוסלמים תושבי תדף לא היו ספיקות; לא באותם ימים ולא בימים שלאחריהם. שבפרוץ מלחמת־השחרור שרפו הצוררים את כל בתי־הכנסת בחלב ובנותיה, ובבית־הכנסת “עזרא הסופר” לא נגעו לרעה. ועד היום הוא עומד סגור ומסוגר ואין מעזים לגעת בו, מחשש פן יבולע להם.

ספק שהיה בלבי אותו יום נעלם למשמע סיפוריהם הנלהבים של קרואי הכלולות, שלא נלאו לספר ולתאר מה שראו עיניהם. קמנו בבוקר – סיפרו – וכמתגנבים יצאנו החוצה. נשאנו ראשינו וראינו כיפת־ראשו של הצריח הרוסה; אותה כיפה שנבנתה כל יום אתמול מן הצריח ומעלה, להגביהו. ואלמלא העמידו הגויים שומרים, היו עלולים להעליל עלינו עלילות־שווא ולעולל לנו מה שעוללו לאבות־אבותינו שבאו עליהם בעלילות־דם והתירו דמם.

תדף גן־עדן עלי אדמות, אלמלא זבובים ויתושים ויבחושים שבה. כל הדרך חזרה היינו מתגרדים, וחובטים יתוש על צוואר, וזבוב על מצח, ופרעוש על זרוע חשופה. כשגרד החתן את צווארו נגלתה צלקת־חלב (חבּת־חלבּ) שלו, שבחרה לה מושב מתחת לדש חולצתו. עד אותה שעה תמיה הייתי כיצד אין צלקת על פניו, שהרי נולד וגדל בחלב בטרם הזרימו אליה מים מטוהרים מעין־א־תל. כל חלבי היה לוקה בפצע שהיה משאיר צלקת־נצח, בדרך־כלל בַפנים. יש אומרים מן המים שהיו שותים בא הפצע, ויש אומרים מזבובים שהיו שורצים בנחל הקוויק הזורם בתוך העיר ואובד בביצות שהוא יוצר. זורם – לשון גוזמה, שרוב ימות השנה הנחל יבש.

ידען גדול היה החתן, וידע להפגין ידענותו. בהתקרבנו לעיר היה מושך ומספר תולדותיה של חלב, שנולדה מן המצודה היושבת כיום בליבה, ושהיתה מוקפת חומה רבועה אדירה, ועוד דברים שאתה שוכח פרטיהם ואינך שוכח מי שמספרם.

– ומדוע נקרא שמה חלב, הה?! – שאל וחיוך רחב, מסתיר סוד, נתפשט על פניו.

– מדוע?? – שאלה אחותי, ותלתה בו עינים גדולות.

– תגידי את.

– אינני יודעת.

– נסי לחשוב. נסי לנחש.

– אינני יודעת. באמת. – והסמיקה כמי שנתפס בקלקלתו.

– אולי אתה יודע? – פנה ושיתף אותי בשיחתם, יודע שאוזני קשובות.

נענעתי ראשי לשלילה בחוזקה, תולה עיני ואוזני בפיו. חשק החתן שפתותיו ואמר:

– אינכם יודעים ואינכם מעזים לנחש.

הוציא ממחטה צבעונית מכיסו, ניגב זיעה ממצחו ומעורפו, קיפל את הממחטה בקפדנות ושב והכניסה לכיסו. נתן ידו על לחיו הימנית, אצבע תומכת רקתו ושאר אצבעות קפולות על לסתו, פתח ואמר, – המסורת מספרת שבדרכו מאור־כשדים לארץ כנען עבר אברהם אבינו כאן, וכאן חלב את פרתו. ונשתמרה המלה חָלַבּ, ללא כל שינוי. ואם מדגישים אנו את הבי"ת, לא רק על דרך הערבית אנו עושים כן, אלא על־פי העברית הקדומה, שכך נמסרה לנו מדורי־דורות.

וכשראה ספק שבעיני, עצם עינו הימנית ואמר לי, – מחר תשאל את החכם. מאור־כשדים הלך אברהם לחרן, אמת? ומחרן עברה דרכו כאן, בואכה ארץ כנען.

ולא אמרתי לו מה שבלבי, שאברהם ואור וחרן אני יודע, פרתו של אברהם – איני יודע. כבשתי יצר הויכוח שבי, שלא להכלים חתן בפני כלה. חכיתי עד למחר. להפתעתי אישר החכם שיש מסורת כזאת, והוסיף ואמר שגם בני־דודנו המוסלמים מחזיקים בה. הסתכל החכם החכם אל תוך עיני וראה אל לבי, העביר ידו על ראשי ולחש: אינך אוהב אגדות?

לשבחו של החתן ייאמר, שלא ניסה להסיח לבי בממתקים או לשלוח אותי לקנות להם דבר על־מנת להרחיקני ממשמרתי. חששתי מאפשרות כזו ולא ידעתי כיצד עלי לנהוג. אם אלהים יעצום עינו ולא ירגז על עצימת־עין שלי – לא ידעתי; כי לא הייתי מנוסה בהליכותיו של האל ופחדתי ממנו פחד רב. על־כן אסיר תודה הייתי לחתן, שלא העמיד אותי בנסיון.

מן הדברים שסיפרתי עד כאן, אפשר לטעות ולחשוב שחתן וכלה כל הימים שבין קניין לחופה הם מטיילים. האמת היא שאחותי היתה מבלה רוב ימיה ולילותיה בהכנת הג’הז – שולחת ידיה בתפירה וסריגה, ברקמה ובתחרה. אות ראשונה של שמה ושם חתנה רקמה על כל סדין ועל כל ציפה וציפית, לבן על לבן. מזדרזת היתה לקראת יום “תצוגת הג’הז”. ולמרות שהחליטו “כפי כבודו”, על יום התצוגה לא ויתרו.

ביום ששי הוכן הכול על חבלים וקולבים ושולחנות. ביום שבת אחר התפילה נהרו ובאו כל בני המשפחה, גברים חדי־עין ונשים־חדות־לשון, לראות מה הכינה הכלה לקחת עימה לבית בעלה. במקום של כבוד היו תלויות שמלת החופה והשמלה השחורה והשמלה האפורה וחליפת־הקיץ וחליפת־החורף, שאר שמלות ותחתוניות וחצאיות מאחוריהן. הסדינים והציפות היו מקופלים בערימות, רק אחד מכל מין פרוש לראווה. לידם היו מצטנעים בפרהסיה הלבנים כולם; מהם לבנים, מהם צבעוניים, מהם נועזים כיד תרבות־פריס שבצילה חמדנו וישבנו (בעוונותינו הרבים). בשורות ישרות הוצבו הנעלים ונעלי הבית למיניהם, הקבקבים והסנדלים. גם כובעי הכלה וצעיפיה היו שם. דבר לא נעדר. והנשים ממשמשות ומפשפשות ומתלחשות. והנערות מצחקקות. והגברים מנהמים מזמור של תפילה ובוחנים בין בוהן ואצבע טיבם של אריגים. כשיצא הקול ואמר, הכל כשורה – נשמה אמי לרווחה. ואבי – נתגדל כבודו.

באחד מימי החול שלאחר אותה שבת נארז הכול והובל אל בית החתן, לחדר שנועד לזוג הצעיר. שאלה אחותי לתומה אם יכולה היא לצאת עם המשלוח, שאין כמוה יודעת מה לשים איפה, וקיבלה נזיפה חמורה: לא ייעשה כן במקומנו!

ערב־כיפור יצאו אמי ואחותי וחמותה של אחותי יחד בכרכרה להדליק פתילות־שמן בבית הכנסת העתיק שבשכונת־היהודים. נשים הרבה היו שם אותה שעה, מכל קצות העיר נהרו ובאו להדלקה. ואילמלא גדול ועצום הוא במידותיו, לא היה מכיל את כולן. סביב מערות וקברים עתיקים בנוי בית־הכנסת. באחד מקירותיו טמון היה למשמרת ה“כתר” המפורסם, שעליו סיפרתי במקום אחר, ואולי עוד אשוב ואספר. שבעה היכלות ושבעים עמודים יש בו בבית־הכנסת של ארם־צובא ושבעים דורות הוא עומד, מאז החורבן. היום הוא עומד בשממונו, מכוסה אפר כולו.

לא אספר על “ביקור חתן” ועל “ביקור כלה”, על־אף ששניהם היו נאים ונעימים וכל המשפחה הגדולה, מזה ומזה, נטלה בהם חלק באכילה ושתיה, בשמחה בשיר ובברכות. אגש ישר אל אותו מאורע, שנשתמר כולו בזכרוני, הוא הביקור בחמאם – בית־המרחץ.

תחילתו של אותו מאורע בטקס. משלחת הגיעה אל ביתנו, יום לפני החופה, ובידיה שלושה מגשים שלוחים מאת החתן. מגשים שני ושלישי לא אפרט, שרק מלאבּס וורדים היו בהם, סדורים וערוכים. מגש ראשון הוא העיקר. “סֶנִית־א־נַאְש” שמו ובלעדיו אין כלה הולכת למקווה ואין משפחתה יוצאת למרחץ. ראש לכול היה בו ארנק עשוי כסף טהור, פיתוחים־פיתוחים כולו. ובארנק – דמי חמאם לכלה ולכל ביתה ולכל קרואיה. מאה ואחד מטבעות היו בו, שכך המנהג מחייב. איזה מטבעות נתן בארנק חתננו – איני יודע; שיש מספרים בפני עם ועדה ויש שומרים מה שבינו ובינינו בליבם. יודע אני שהיו חתנים שהסתפקו ברבעי־מאג’ידי, והיו שנתנו מאה ואחד חצאי־מאג’ידי, ועשיר בן עשיר היה שולח מאה ואחד מאג’ידי.

היו מספרים אצלנו מעשה באשה, שהיו לה שלוש בנות יפהפיות. דרשה מחתנה הראשון שלא יימצא בארנק־החמאם שום מטבע לבד ממאג’ידי; ועמד בדרישה. חזרה על דרישתה עם נישואי השנייה. אמרה “לא אשלח את בתי למקווה, אם אמצא בו מטבע קטן ממאג’ידי”; וקיבלה חפצה. כשעמדה השלישית להיכנס לחופה עם סוחר עשיר שבא מיפן (מולטי־מיליונר, אמרה השמועה) – מלאה ליבה לדרוש מאה ואחת לירות זהב. עמד החתן וברח על נפשו ממשפחה שעינה גדולה וכבודה מועט. נשארה הנערה היפה מבויישת וגלמודה, עד שנאלצה לצאת לחפש מזלה במרחקים. ועוד מספרים, סופה שיצאה לתרבות רעה (בל אחטא בשפתי).

אך נחזור לענייננו. לבד מן הארנק ואשר בו היתה במרכזו של המגש מתנת־החמאם, טבעת־זהב משובצת יהלום. נטלה אחותי את הטבעת, לקחה אמי את הארנק, ופתחו דודותי וזע’לטוּ רמות ומסולסלות. בדקה דודה טרה אם כל כלי הרחצה של כלה מצויים על המגש, שחייבים הם להיות מקנת־כספו של חתנה. מגבות היו; סבון ריחני משובח היה, זוג קבקבים מוקף ענבלים היה; ומסרק ומברשת ולִיפה ומיני בשׂמים – “בֶּלוּן” וכל השאר – היו גם היו. ואפילו כלי נחושת מלאכת דמשק היה על המגש, להמס בו הבשׂמים. היתה כמובן גם “פוּטה” – משי כולה וצבעיה חמים, לעטוף בה הגוף מן המותן ומטה בתוך כתלי החמאם. והרבה כעכים מסומסמים היו מעטרים את המגש סביב־סביב. אך איפה הם אותם דברים סמליים, שכמוּתם אמנם מועטה, אך חשיבותם גדולה? חיטטו ולא מצאו, עד שניער מי שניער את המגבת ויצאו ממנה שתי שקיות משי. האחת היתה מליאה חַבּת־אל־בּרכּה – גרגירי־ברכה שזורקים לתוך מי־הטבילה; בשנייה הייתה חינה – שיש שהיו משתמשים בה לציפורניים ולשיער, ואמי טענה שצריך לפזרה במים, על־מנת שיהא ליבו של החתן חנון ורחום אל אשתו, ושתמצא הכלה חן וחסד לפני אלוף נעוריה.

ערב אחד קודם לחופה יצאה כל הפמליה אל החמאם שמעבר לשווקים, ברחבת “שוקת הסתתים”. ובחמאם – מקווה כהלכתו, כמובן. נלוו לה לכלה עשרות נשים מבנות משפחתו ומבנות משפחתה, בסלים ובטנאים מלאים וגדושים, שאחרי הרחצה אוכלים ושותים ושרים ושמחים. אף אחת לא באה בידים ריקות. נכנסו – ידיהן מליאות ושיניהן נקיות; יצאו – בטניהן מלאות וכל־כולן נקיות.

מרגע שהגיע מגש־המרחץ ועד החופה לא ראה החתן את הכלה. ערב החופה יצאה שיירת כרכרות מבית החתן ובאה וחנתה מול ביתנו. הוציא אבא את אחותי, בכל הדרה, ובאו ועלו אל הכרכרה הראשונה, המקושטת בפרחים ובענבלים. מן העגלה השנייה הציץ החתן נפעם. אביו שישב לידו לא זע ולא נע. קפצתי ועליתי אל העגלה השלישית עם אחי ואחיותי, מקדים את כולם כדי לשבת ליד הרכּב, על הדרגש המוגבה. משם יכולתי לסקור את כל השיירה, לפנים ולאחור. צילצלו העינבלים וזזה השיירה. היתה נעצרת בפתח כל בית שבו גרו קרובים או ידידים, על הדרך המובילה מביתנו לבית הכנסת. הוציאו אלינו מגשי מלאבס, זע’לטו והשמיעו ברכות, והשיירה זזה לדרכה; עד ה“תחנה” הבאה.

החופה נערכה בבית הכנסת החדש. ובאותו ערב נפתחו שבעת ימי המשתה. עם רדת החשיכה התיצבה התזמורת ופתחה במנגינות שמחות. ניגנו בעוּד, בקאנוּן, בדִרבַּקה ובכּמַנג’ה; וליווּ נגינתם בשירה. כל אורח זכה לברכה אישית, שקולה וחרוזה במתכונת קבועה. ולא לשם שמיים עשו המזמרים. האיש שבשמו נקבו ואיחלו לו הנאה בחייו היה פורע חובו בו במקום; וככל שהיה קומץ המטבעות כבד יותר, היתה התזמורת מודיעה זאת ברבים בתופים ובתרועות. אותו ערב היו כל הקרואים בני עירנו. הקרובים והידידים מערי־השדה תדף וענתאבּ (בקילס לא היו לנו קרובים) הוזמנו לערב השני. אף הוצע להם לישון בביתנו ולצאת למחר היום לשוב לביתם, שהנסיעה בלילות קשה ומסוכנת. באו אותם קרואים וסיפורו מה שסיפרו. היו מספרים ונסחפים בסיפורים וגודשים גוזמה על גוזמה. לא הסתפקו במה שראו עיניהם, אלא סיפרו מה ששמעו מאבותיהם ומאבות־אבותיהם ומאבות־אבות־אבותיהם, עד דור עשירי הגיעו. לא להוציא לעז על אנשי תדף שגזמנים הם כוונתי; גזמנים שבעירנו – אנשי תדף כאין וכאפס לעומתם. רציתי רק לספר כיצד נס מתנוסס ברוח והופך מפרש בפי המאמינים בו.

סיפור הנס בתדף נישא בכל העיר. גם אל קהילות אחרות הגיע. ברי לי, שסיפורים כגון זה היו מאמצים לבבם של ישראל בכל גלויותיהם. ושהיו אף מרַפים ידיהם של צוררים, על־ידי שמטילים מורא־אל־נקם־ושילם עליהם – יבוא מעשה תדף ויוכיח.

מי שחושב שבאותם ימי־משתה נסתיימה חתונתה של אחותי, אינו מכיר את חלב ואת בנותיה. התחילה סידרת ביקורים – “עבּרה” אחרי “עבּרה”. עוברים היינו אחותי וגיסי והורי ואני וכל בני המשפחה מבית לבית, מביקור לביקור, על־פי הזמנה מראש, אצל כל המודעים והמכרים, הידידים והקרובים. כל “עבּרה” לבשה אחותי שמלה אחרת, כמובן. אני הסתפקתי בחליפת־מלחים אחת, שהיתה צרה עלי בתום אותן שמחות; כל כך מלאה בטני מעדנים. עד שכלו ימי השמחה ואחותי התחילה שוב סורגת ורוקמת ותופרת; אלא שהפעם הכול בזעיר אנפין.

לא עברה שנה ואני דוד.

1.8.73

“ותען צובה ותאמר: אני נר מערכה, וניר ממלכה, ומעלתי מדור לדור נמשכה, ועל עמוד המלוכה נסמכה. וארצי לבנה כלבנה, ובמיני מעדנים דשנה ורעננה. ואני כלילת יופי, בלי דופי, אם תרד עמקים או תלך שפי. ובי ממתי החכמה אצילים ורמים, והמה חכמים מחוכמים. מהם רופאי רפאים, ומהם מחכימי פתאים. ומהם סופרים מערכות פז יערוכו, ובשבט סופר ימשוכו”.

ספר תחכמוני לרבי יהודה אלחריזי,

שער ארבעים ושבעה.

הרבה חכמים והרבה תלמידי־חכמים הוציאה קהילת ארם־צובא. בכל דור ודור היו בה רבנים ידועים לשם, אנשי תורה וחכמה ומעשים טובים. מהם התכתבו עם הרמב"ם והתידדו עימו, ומהם ארחו בביתם את רב סעדיה גאון ואת רבי יהודה אלחריזי, ומהם נקראו לעמוד בראש קהילות קרובות ורחוקות. לא בהם נשתבחה עירי.

הרבה סוחרים עשירים היו בקהילתנו בכל הדורות. מהם סחרו עם פרס ומדי, מהם עם התורכי והיווני; אריות שביניהם קישרו בין הודו ואירופה; ומשפחות אחדות הקימו סניפים בטוקיו ובשנחאי ובהונג־קונג, או בסטמבול ובמילנו ובפריס, או בברוקלין ובפנמה ובסן־פאולו ובבואנוס־איירס. הושיבו שם בנים וחתנים ודודנים, שלחו ידם בהא ובדא, וצברו כסף וזהב ומוניטין. אף לא בהם נשתבחה עירי.

קהילת ארם־צובא קהילה עתיקה מאד. שמימי החורבן היא קיימת – וודאי; שבימי בית שני ואפילו בימי בית ראשון ישבו בחלבּ יהודים – מי שאינו מן הספקנים להכעיס אומר, קרוב לוודאי. גלים רבים של גולים קלטה הקהילה ובלעה בתוכה, וכל הגלים הללו צאצאיהם אומרים בגאווה, חלבי אני. גירוש ספרד שילח אלינו רבים וטובים. ואפילו מאלה שמצאו אז מקלט באיטליה ובצרפת ובאוסטריה, קמו רבים ונהרו אלינו במאה השמונה־עשרה, הלא היא הגירת־הפרנקוס הידועה. מהם באו לתורה, מהם באו לסחורה. אלה כן אלה נקלטו בקהילה המזרחית, לבנותה ולהיבנות בה. היו איפוא בתי־אב ראשונים, שמעולם לא דרכה רגלם מחוץ לארץ ההבטחה, מעבר לנהר פרת; והיו ספרדים, שראו עולם ומלואו והביאו עימם תרבות ישמעאל ועשיו ויפיפותו של יפת. לא על הראשונים אף לא על האחרונים גאוותה של העיר.

בשניים שהם אחד נשתבחה ארם־צובא: בבית־הכנסת הקדמון ובכתר התורה – אל תאג' בשפת המקום – שהיה שמור בתוכו. וכל־כך גדולה היתה גאוות בני חלב על שני נכסים אלה שנתברכו בהם, שרקמו סביבם אגדות הרבה. שאם אתה מסמיך עתיקוּת לקדושה, נולדות אגדות.

מסורת בידי יהודי חלב שבית־הכנסת נבנה בימי בית שני, ושה“כתר” נכתב בידי עזרא הסופר בדרכו מבבל לירושלים. וכל ההוכחות של אנשי מדע, בני־ברית ושאינם בני־ברית, שבית־הכנסת הקדמון הוא בן אלף וחמש מאות שנה בלבד, ושה“כתר” נכתב לפני אלף שנה בארץ־ישראל ונתגלגל למצרים לפני בואו אל חלב – כל ההוכחות הללו אינן נחשבות בעיניהם. שהרי קברו של עזרא נמצא בעיירה תדף הסמוכה לעיר, ושם בית־כנסת “עזרא הסופר” וסביבו נסים ונסי־נסים בכל הדורות. ושם אפשר לראות בעין את האבן שעליה ישב עזרא ואת האבן הגדולה שעליה העתיק את התורה והנביאים והכתובים – שהם הכתר הקדוש. ואין דברים שהעין רואה והיד ממששת זקוקים לראיות נוספות.

שבעה היכלות בבית־הכנסת הקדמון. אחד מהם נקרא “ההיכל הסתום”. ומפני־מה הוא סתום, משום מעשה שהיה לפני הרבה הרבה שנים. לאחר שעלה בידו של כמאל־א־דין, ימח שמו וזכרו, להפוך בית־כנסת קדוש ונאה למסגד – הלא הוא “מסגד הנחשים” שבעיר העתיקה – ולא ירדה אש מן השמים לבלוע אותו ואת אנשיו, עלתה מחשבת זדון בראשו של שר העיר. זמם להתנכל לבית־הכנסת הקדמון המפואר, להקים עליו צריח ולהפכו למסגד. בא השר לסייר במקום. יצא לקראתו נחש פלאי מן ההיכל, עוביו כקורת בית־הבד, ונכרך סביב צווארו. ולא סר מן השר, עד שנשבע באללה ובנביאו, שלא יגע לרעה בבית־הכנסת. עמדו הגבאים וסתמו אותו היכל, שיצא ממנו הנחש. ועד היום הוא סתום.

מכובד מכל ההיכלות היכל אליהו הנביא, ובו טמון היה הכתר. על מצבת אבן גדולה מונח היה ארגז ברזל, נעול בשני מנעולים כבדים, מפתחותיהם בידי שניים מנכבדי הקהילה. אם נצטרכו לפתחו, אחת לדור או לשני דורות, היו בעלי־המפתחות מכנסים את ועד־הקהילה ובנוכחות הרבים היו פותחים ותחת עיניהם היו שבים ונועלים. ותחילה היו כולם טובלים וסכים בשרם ליקרב אליו בטהרה. מפי אב לבנו נמסרה המסורת, כי יותר מששומרת הקהילה על הכתב שומר הכתר על הקהילה; וביום בו יוּצא הכתר ממנה תחרב קהילת־קודש ארם־צובא. ואם זו מסורת שבעל־פה, הרי מסורת אחרת – שבכתב – מצויה בסוף קלף ראשון של אותו מַצחף מקודש המכיל את הכתר, וזו לשונה: “ברוך שמרו וארור גנבו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעד ולעולמי עולמים”.

כתר בן אלף שנים נשאה איפוא קהילת ארם־צובא בראשה, ועליו ראש גאוותה. עתיק היה מכל תנ“ך אחר, עד שנמצאו המגילות הגנוזות, בה בשנה שאחזה בו האש בכתר התורה; ומהימן הוא מכל אחר עד היום, שכן הרמב”ם סמך עליו את ידו החזקה וקידש את נוסחו על כל תגיו ודקדוקיו וטעמיו. וכבר נתישבו מחלוקות ונמנו וגמרו חכמים ומלומדים – אנשי־שם גלויי ראש, ואנשי־שמיים גלויי עיניים – שספר הקלף נכתב בידי שלמה בן בויאעא במאה התשיעית למניינם, והוגה ונבדק ונוקד ו“נמסר” בידי בעל המסורה ר' אהרון בן־אשר, הוא אבו־סעיד. והונח בירושלים עיר־קדשנו ונשדד בידי גויים והועבר לקהיר. ונפדה והונח למשמרת בבית־הכנסת שבו ראה אותו הרמב“ם. ומשם הובא בדרך בלתי ידועה לחלב ונמסר לחכמיה למשמרת עולם; אפשר רבי דוד נכד נינו של הרמב”ם הוא שהביאו עימו. מירושלים יצא הכתר ולירושלים שב, כעבור אלף שנה. שלם יצא ממנה, וחסר חזר אליה. שברוב חטאותינו מקצתו אכלה האש, ביום שהוצתו כל בתי־הכנסת בחלב ובנותיה, עם הכרזת האומות על הקמת מדינת־ישראל.

אומר אני מקצתו; למעשה, מחמישה חומשי תורה רק חמישה פרקים אחרונים ומחציתו של פרק נמצאים היום בירושלים. ואלמלא פרנסי עירנו עקשנים בני־עקשנים ומורא חרמות בלבבם, היה הכתר ניצל בשלמותו ושוכן לבטח בקרית־מלך־רב.

ומניין לי וודאות זאת? שמעשה שהיה, בקירוב כך היה. שנים מעטות לפני קום המדינה באו חכמי ירושלים ומלומדיה, שיצאה נפשם לאותו “כתר”, והפצירו באחי עליו־השלום, שייצא לעיר הולדתו ויביא את הכתר לעיר מולדתו. אלה רצו בכתר מחמת קדושתו, ואלה מחמת ערכו לחקר המקרא; אלה רצו לכנס אוצרות ישראל ולהצילם, ואלה קיוו להגיה הוצאה חדשה של התנ"ך על־פיו. נתקף אחי לבטים קשים. יקרה היתה לו ירושלים, שבה בנה את ביתו ויקרים היו לו מלומדי האוניברסיטה, שעם קהלם נמנה; אבל כיצד יתן ידו למעשה שיש בו כדי לסכן קיומה של קהילה, שממנה יצא ואליה קשור טבורו? נתוספה לכך אותה אלה, שהיתה ידועה לו היטב, שאררה את האיש שיוציא את הכתר, אפילו הוא גואלו. חרד היה מן הקללה, אך חרד יותר פן יאמרו, מאמין הוא באמונות תפלות ובדברי הבאי. ירא היה מגבאי העיר ונגידיה, שהיה יודע עקשנותם ונאמנותם לקמיע־קיומה של הקהילה; וירא היה את נגידי ירושלים שלחצו על מצפונו בטענות־אמת: שהשנאה לישראל עולה וגואה בחלב והסכנה ליהודים ולאוצרותיהם גדולה וגדילה; כל־שכן תחת שלטון וישי הרשעה.

יצא אחי עליו־השלום, ונסע ובא אל חלב העיר. והימים ימי מלחמת־עולם. ולילותיו לילות ביעותים וחלומות רעים. הלך אל פרנסי העיר לביתם, אחד אחד, ודיבר על לבבם ועל כיסם, ולא הועיל. חזר ודיבר, חזר והזכיר שם ירושלים עיר־הקודש ושם חכמיה ונגידיה, ולא השפיעו הדברים. העלה שם ג’נבה ושם בנקאיה והוסיף אפסים הרבה, שכך נדבר עם שולחיו, ולא זזו פרנסי העיר מעמדתם. הלך אל ראש־הקהילה וביקש לזמן את הוועד.

אמר להם: דרך ארוכה הביאה אותי אליכם. דרך שראשיתה בביתי וסופה בביתי.

ענו ואמרו: אהלן ווסהלן. אהלן ווסהלן! בואך לשלום.

והוסיף מי שהוסיף: אחינו אתה.

אמר להם: מירושלים אני בא ובשמה של ירושלים עיר־קדשנו, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.

– אמן, כן יהי רצון! – ענו אחריו, משל חזן הוא העובר לפני התיבה. ריכך קולו ואמר: בקשה גדולה ונכבדה וחמורה בפי, מכובדי.

הרים עינים והישיר מבט אל תוך עיני הגביר, ראש ועד־הקהילה מימים ימימה.

חייך הגביר כאב רחום היודע נפש בניו ואמר: עלא ראסי ועיני, כלומר עד חצי המלכות, יא איזאק אפנדי. פתח פיך ויאירו דבריך.

כאילו לא ידע ולא ידעו המסובין ולא שמעה כל העיר מה מבוקשו. שכבר היו שכונות היהודים הומות כמרקחה ובתי־הכנסת סוערים והעם חלוק לשני מחנות.

העביר איזאק ידו על מצחו הרחב, פתח ואמר: להציל את הכתר באתי. להוציאו מכאן לארץ בטרם נאחר את המועד. סכנה נשקפת לו הן מצד הערבים, ששנאתם לציונות הופכת לעיניכם לשנאת ישראל, והן מצד וישי, שאינה אלא פילגשו של היטלר הרשע, ימח־שמו.

המשיך ומנה שמות אישים ומוסדות ששלחוהו; פירש תפקידיהם ורום ערכם; קישט מעט והפריז מעט, לשבר אוזני שומעיו.

נעץ בו הגביר הישיש עיניו, עיני נגיד ומצווה, החליק זקנו בידו, וענה קצרות: “ארור גואלו!”

העיבר אחי מבטו על שאר נכבדי הקהילה וביקש בעיניהם נכונות לשמוע. הוסיף ואמר: הכתר הוא נכס של כל ישראל. נתון הוא בידינו כאן בחלב למשמרת. העם היושב בציון, מנהיגיו ומוסדותיו נכונים לתת הרבה זהב, ובלבד שייגאל ממקום גלותו וירחק מן הסכנות.

ענה אותו ישיש ואמר: כתוב “לא יימכר!”

ואשר מימינו הזיז תרבושו ברוגזה לאחור וצעק: ארם־צובא אינה מקום גלות, בכל־אופן לא לכתר. והוא יישאר בידינו כמה שנאמר “לעד ולעולמי עולמים”.

חיפש אחי סעד בעיני יריביו הנסתרים של אותו גביר, שהיו נהירים לו לאחי סבכים וסכסוכים שבתוך הקהילה והוועד, קם ממקומו ואמר מתונות: אם זה רצונכם, רבותי המכובדים, שמור יהא הכתר לקהילת חלב במקום מבטחים. רכושה יישאר עד עולם. וימנה הוועד שבכאן נאמנים לשים עינם עליו ולשמור מפתחותיו בירושלים עיר ה…

קפץ הגביר לתוך דבריו ופסק בעברית ששוואיה נעים ומתנועעים: ארור ממשכנו – כך כתוב בפירוש. כבודו יודע זאת!

כששמעו הנכבדים דברי הגביר היוצאים מפיו בפסקנות ובתקיפות וביוהרה, החלו לפקפק בצידקתם. אלא שלא העזו להמרות פיו בפניו. והיו ביניהם שאמרו אמן אחר כל מלה שלו, מי בניע־ראש ומי במילמול. קם אחד ואמר: לא נעמיד קהילה שלימה בסכנה.

– אמת, שנשקפת סכנה לקהילתנו – ענה אחי ואמר – אך לא ממסירת הכתר מקור הסכנה, אלא מן הערבים ששנאתם ופראותם איני צריך לספר לכם, ומן השלטונות שאתם מכירים טוב ממני.

– אלמלא פזיזות ותוקפנות והתנשאות שלכם בארץ־ישראל, לא היתה עולה שנאתם – אמר אחד בעל־שפם, מצוחצח בלבושו – והא ראיה: לפני שנהרו ציונים גאיונים מאירופה אל חופי יפו, חיינו בשלום ובשלווה עם בני־דודנו הישמעאלים, כאן בחלב ובשאם ובכל ארצות ערב.

קם אחד ה“צעירים”, שראה סערת־רוחו ועגמת־נפשו של האורח. החליק שיבה שהתחילה נראית בצדעיו, הניח ידו על כתפו של אחי, דרך רעוּת, ואמר: יא אחי, יא איזאק, קללה רובצת על מי שיוציא את הכתר מכאן. על־כן לא תמצא איש שיתן ידו לכך. קללה מפורשת היא.

אמר לו: עלי ועל צווארי.

השיב לו: אך כל מי שיתן לך לקחתו, גם הוא במקוללים.

נשתתק ולא ידע מה ישיב. עבר בו הרהור של שמחה, שלא נתפתו פרנסי עירו לממון. באה עצבות גדולה ובלעה את השמחה. האנשים הללו אינם מבינים גודל האחריות שהם נוטלים על עצמם. נכס גדול הופקד בידי אנשים קטנים.

אמר להם: שמא נסתפק בצילום הכתוב, והכתר עצמו יישאר עימכם. שהרי אין איסור מפורש על צילום.

נזדעק הגביר ואמר: לא לא ולא!

וסיפר כמה פעמים באו מלומדים מאירופה והציעו אוצרות תמורת צילום, ונדחו כולם. שכבר פסקו חכמי העיר שאסור לצלמו. חראם. והכתר הקדוש לא צולם מעולם ולא יצולם לעולם. קם האורח ממקומו, הוציא מתיקו תצלום של עמוד אחד מן הכתר, החליקו על השולחן ושאל בלחישה: ומה זה?

היו כולם גוחנים ובוחנים את שלושת הטורים של אותו עמוד. משהוסר ספק שאכן תצלום מן הכתר הוא, היו תחילה נבוכים ואחר זועמים ואחר סוערים ואחר מטיחים האשמות זה בזה וזה באביו של זה, עד שהתנפצה הישיבה ונתפזרו מן האולם ונתקבצו סיעות־סיעות מסוערות ברחובות ובחצרות ובבתים.

פשטה השמועה בעיר ולא היה אדם שלא היתה לו דעה. היו שאמרו, אלמלא מוראו של הגביר התקיף היה ועד־הקהילה מחליט להוציא את הכתר; והיו שגרסו, היה מתיר לצלמו. טענו אחרים כנגדם, משעה שיתחילו לצלמו – יאבד ערכו, שכל ערכו בייחודו ובעילומו. שאם יש ממנו הרבה, ערכו מעט; אחת בצלים ושומים, אחת כתרים וגווילים. נזדרז השומע והוסיף: להבדיל אלף אלפי הבדלות.

היה בין חברי הוועד צעיר בעל יוזמה ותושיה ותעוזה. אולי נכנסו דברי אחי בליבו, ואולי ננעצה תקיפות הגביר במררתו, ואולי קרץ לו הממון; שהקהילה ובניה זקוקים היו אותה שעה לממון הרבה, להרחיב להם פתחי יציאה. תפס לו לאחי בדש בגדו והיטה אותו הצידה ולחש על אוזנו: לא תמצא כאן אוזן קשבת, יא אחי. והעניין יקר וחשוב: ונסיגה ממנו – בגידה. נותרה רק דרך אחת, לגנוב את הכתר ולהצילו, על אפם ועל חמתם של אותם צרי־מוחין. אתה תאמר לי מתי להוציאו, יא איזאק, ולאן להביאו. כל השאר – עלי, חי־הכתר וחי־נפשי.

מחה האורח זיעה ממצחו, טילטל ראשו כמגרש מחשבה רעה, ואמר: האם שומעות אוזניך מה שפיך מדבר? חראם עליך, יא שיך. המטרה אמנם קדושה בעיני, אך האמצעים שאתה מציע זרים לרוחי ולרוחם של שולחי.

אמר לו: וכי לא בגניבה שבים אחינו לציון? האם לחטא תיחשב להם גניבת־גבולות? ובמה גרועה ממנו גניבת־גווילים? הלא מצווה היא.

ענה לו: מצווה הבאה בעבירה אינה ראויה. לגאול ולא לגזול באתי.

כששב אחי יצחק ירושלימה וסיפר זאת לשולחיו, הסתכלו זה בזה והסתכלו בו ושבו והסתכלו זה בזה בעינים לחות, וגדול שבכולם אמר: חבל ששלחנו אדם ישר.

יצא מעל פניהם ולא ידע אם בגנותו נאמרו הדברים, אם בשבחו. עד שהגיע הביתה ידע הוא וידענו כולנו, שבשבחו נאמרו.

לא יצאו ימים רבים ושוב ראינו אותו אורז ושותק, מצחו חרוש קמטים וזרוע דאגה. מזוודת עור גדולה ארז, ושתיקה מעובה שתק; וידענו שהוא נוסע שוב לחלבּ. הפעם יצא ארי אבן־זהב אתו.

בינתיים עברו זעזועים על ועד־הקהילה בעיר. אך כאותו צעצוע הקרוי נחום־קום, שכמה שאתה הופכו ומטלטלו סופו שהוא מתייצב ראשו למעלה, כך חזר הוועד והעמיד אותו גביר בראשו וחזרו אחרים ותפסו מקומם – תחתונים למטה ועליונים למעלה.

חשבו שלוחי ירושלים, שמא נתרכך ליבם של החלבּים הללו ונתגמש סירובם. פתחו ושאלו מה מהם יהלוך, אם יצלמו את עמודי הכתר.

– לא יקום ולא יהיה! – פסק ראש־הקהילה – ואם לשם כך באתם, לשווא הטרחתם את כבודכם. וכדי למנוע זעזועים נוספים תמכו בו כל הנוכחים פה אחד. הוציאו שלוחי־מצווה מרצעם משקם, ואמרו:

– גדול בתורה יושב עימנו בירושלים, הלא הוא הרב החכם משה דוד קאסוטו. בוודאי שמעתם שימעו.

הסתכלו חברי הוועד זה בזה נבוכים, עד שנתלכדו המבטים ונתמקדו בפניו של הגביר הישיש. הגביה זה סנטרו והזקיף זקנו, נעץ עיניו בנברשת הבדולח, נזדרז ואמר:

– חכם קאסוטו אמרת? משה דוד קאסוטו? בוודאי. בוודאי. מי לא שמע שימעו.

אמרו להם: הרשו נא לו לעיין בכתב־היד ולרשום לו רשימות. עומד הוא בפני מצווה גדולה: תנ"ך מתוקן רוצה הוא להדפיס בירושלים, ועל־פי כתר־חלבּ, המהימן מכל הספרים, אומר הוא להגיהו. יישב הוא עימכם ותשבו אתם עימו, ורק בעיניו יגע בכתר וידו לא תהי בו. ושכרכם יהיה הרבה, בעולם הזה ובעולם הבא.

עמדה שתיקה באולם. נשמע קול זבוב במעופו. זה גרד זקנו, זה סילסל שפמו וזה החליק שער ראשו לאחור. היו כל העינים מציצות בגניבה בפניו החתומות של ראש הקהילה, מהן כנועות מהן מפצירות. ולא ארהיב עוז לומר מי מהיושבים הרהר באותה שעה בשכר המצפה לו בעולם הבא דווקא.

פתח הלה את פיו, הטיל מבט בוטח סביב־סביב, קם על רגליו ואמר:

– בביתי אקבלנו, את הרב החכם קאסוטו, נרו יאיר. ברוך יהיה בבואו. וברוך יהיה בשובו ירושלימה.

ובעוד הנועצים קמים, חיוך מאושר על פניהם שכך נסתיים העניין, חבט קלות על השולחן והוסיף: וזכרו כולכם, חלבּ לא תוותר על הכתר. ולא תיתן להוציאו מגבולה. לעולם!

כך נסתיימה אותה פרשה שהטביעה חותמה על קהילת חלבּ ועל גורלה. נסתיימה ולא נסתיימה, שהיום מרביתו של הכתר בירושלים ומקצתו אכלה האש ומרביתה של הקהילה בארצות בטוחות ומקצתה אכלו הפרעות; אולם עדיין שרידים דוויים של אותה קהילה חיים בחלבּ העיר; חיים ואינם חיים. תרצו, יצא הכתר וחרבה הקהילה; תרצו חרבה הקהילה ויצא הכתר.

שנסע פרופסור קאסוטו לחלבּ ועיין ב“כתר” ורשם ממנו רשימות והכין תנ"ך מתוקן על־פיו – לא אבוא לספר, שכבר סופרו הדברים. כיצד נתגלגל הכתר והגיע ירושלימה לאחר שאכלה בו האש – הייתי רוצה לספר, אך איני יודע את הסיפור; עדיין אופף אותו הסוד. וכיוון שעיקר סיפורי זה נסמך על אמיתות, לא רציתי לסיימו בדברים מפי השמועה. שאין דומה שמועה לשמיעה. השמועה – גרעינה אמת וכל גופה הבאי ובדיה. ואילו שמיעה מפי בעל־הדבר קרובה הרבה למה שהיה.

1.9.73

לא הרחק מביתנו גרה מכשפה. אשה זקינה, קמוטה וקנוטה, ששנאתה לעולם ולכל אשר בו ניכרה בעיניה – עינים גדולות, שחורות, יוקדות ומזרות אימה; עינים שהיו פעם יפות מאוד. שיער לבן דליל, פרוע תמיד, עטר להן לעינים הכהות, כשלג־עולמים סביב לועו של הר־געש. קצרת־קומה וצנומה היתה, וגבה כפוף מאוד; ראשה נטוי לפנים כאומר לנגח כל מי שיתייצב מולה. יש לה גיבנת – אמרו הילדים, מגזימים על־פי דרכם, להצדיק אימתם ובריחתם מפניה.

שיש לה גיבנת – לא ראיתי. שהיא מכשפה – ראיתי, גם ידעתי. מבט הכשף המשוך על פניה ושיני הזהב הנוצצות מפיה לא הותירו מקום לספיקות. כולנו קראנו לה “המכשפה” – גם ילדי הכותאב גם תלמידי האליאנס – למרות שהגדולים היו מכנים אותה שלא בפניה “האלמנה”, ובפניה קראוה “סית נאזירה”, גברת נאזירה.

כל הילדים רחקו ממנה. היו עוקפים את ביתה, מגניבים מבטים מפוחדים אל הדלת המפורזלת ואל המקוש הכבד התלוי עליה, פניו פני אריה טורף. מקושים דומים היו על כמה דלתות אחרות בשכונה, אלא ששם נראה האריה רגוּע ורדוּם. תחילה נהגתי כפי שנהגו כולם, כל הילדים, אך לאחר שראיתי בעליל שאין פגיעתה רעה, שהרי שני נערים נועזים זרקו אבנים על דלתה ולא קרה להם מאומה, גברה סקרנותי על פחדי והתחלתי מתקרב יותר ויותר אל מקור האימה.

ניסיתי לומר לילדים, אין טעם לעקוף את פתח ביתה, שאם תרצה המכשפה לפגוע בהם, מרחק של כמה פסיעות לא יהיה לה למכשול. אם לא הצלחתי לשכנע אותם, את עצמי שכנעתי. על משכבי בלילות, בטרם חלומות שבהם המכשפה כוכב־תמיד, הייתי מתדיין עם עצמי כיצד עלי לנהוג. כשם שאתה הופך כלב לחשדן ותוקפן, אם אתה בורח מפניו – הייתי משנן לעצמי – כך אין היגיון בבריחה מפניה של אותה מכשפה. מטעם זה ומטעם אחר, שלא היה מחוור לי כל־צורכו, התחלתי עובר על פני ביתה בצעדים רגילים, שלווים למראין־עין; אמת, לא בלי פיק־ברכיים ולא בלי דפיקות־לב מואצות. כשהיתה הדלת פתוחה, הייתי אפילו מעז ושולח מבט מסוקרן אל תוך המבוי האפל הפעור מאחוריה.

“שדי” שהיה תלוי לי על לוח ליבי נסך בי אומץ. ליתר־ביטחון התחלתי נושא בכיסי גם ח’אמסה – מרקע נחושת שצורתו כף־יד בעלת חמש אצבעות, חרוז כחול במרכזה. מתכנן הייתי מה אעשה אם ישלח פתאום איזה ע’ול אוכל־ילדים את ידו מן הפתח הפעור ויתפסני: יד אחת תאחז ב“שדי” ושניה תתפוס בח’אמסה ומהר־מהר אומר “שמע־ישראל” – ואנצל. למעשה “ע’ול” (ogre בפי המורה לצרפתית) או שד יכולים לארוב בכל מקום, לאו דווקא בפתח ביתה של האלמנה, הייתי מהרהר ביני לביני. ובסתר ליבי רציתי לקרוב אל הסכנה כדי לגבור על הפחד.

מה עשתה אותה מכשפה זקינה בחלומות־הלילה שלי איני יודע. זוכר אני רק זאת, שעיתים היתה מתקלפת ממנה זיקנתה והיתה שבה להיות נסיכה צעירה יפת־עינים, שנלכדה בידי כוחות מרושעים. קמיעות שהושטתי לה להצילה נפלו ונפלו ונפלו לאיזו־תהום (ואני אחריהם) ולא הגיעו אל ידה המושטת. לעיתים קרובות יותר היתה מטריפה עלי שנתי, עד שהייתי צועק מאימה ומתעורר מזיע ורועד; אך פרטי אותם סיוטים נמחקו מזכרוני.

איני זוכר באילו נסיבות נכנסתי אליה לראשונה. פחד עמום ועז הדחיק את הביקור הראשון אל תהומות הנשייה. אך מאז עברתי את הסף, הייתי מבקר אצל המכשפה פעמיים־שלוש בכל שבוע, יושב מולה ורואה בעבודתה, שומע סיפוריה ושותה ממי הסאריג' הנפלאים שלה – מי גשם טהורים.

ואל ייקל הדבר בעיניכם. יחיד הייתי בעיר שזכה לכל אלה. אשה סגורה היתה וביתה מסוגר, אין יוצא ובא, מאז יצא בנה יחידה אחר מסחרו ובנה ביתו באחד האיים, בסמוך לסופו־של־עולם. לפרנסתה אין מה לדאוג – חשב הבן – שאם אין עדיין זהב בידה, הרי כלים לצרוף בהם זהב יוצאים מתחת ידה; ואם יישב עימה, לעולם לא ימצא לו אשה, שאין אשה שתמצא חן בעיניה של האם, ואין אשה שתיאות לגור עם חמות שכזאת.

תחילת פרישתה מן העולם בימי אבלה על מות בעלה. ילד אחד נתן לה, ובית זה שבו היא יושבת, ושתי שנים של אושר. והלך לעולמו. כך שמעתי משיחות של בני־דורה, שלא נועדו לאוזני, אוזני ילד. ועוד אמרו, סחטה אותו עד יבושת, החמדנית, אללה יקחנה; ולא הבנתי מה הם שחים. מרירותן של נשים, על שמאהבה נישאו ושדכן לא נראה יוצא ונכנס בביתם, הבנתי היטב. מעשה אשר לא ייעשה. לא פלא שכך היה סופו של אותו פורץ־גדר.

שני גברים שפלשו אל נחלתו לא הוציאו את שנתם. ולא ידעו הרופאים לומר מה היה להם. בשנתם מתו השניים, ובאורח דומה. והיתה הרינה עוברת בעיר וזורעת בימינה אימה. תחילה חשדו ברוחו של הבעל המת, אך משראו התנהגותה התמהונית של האלמנה המשולשת, גמרו מבלי שנמנו, שאין מקור הרעה אלא בה עצמה. יש אומרים, החלו הבריות מתנזרים מפניה; ויש אומרים, החלה היא מתנזרת מן הבריות. אם כך ואם כך נפערה תהום של טינה ושל חשד בינה לבין כל אדם.

מה עושה הקב“ה? שולח לה לאלמנה משלח־יד מיוחד, שלא תזדקק לבריות ושלא יפגע השיממון בשכלה. אותם שאומרים, שבגלל אותם כלים קטנים החלה להסתגר מפני העולם, לבל ילמדו אחרים את סוד מלאכתה – לא הכירו את נאזירה מנעוריה. אלה שהכירוה סבורים, בנפשה הדבר ולא בידה, רוצה לומר – במשלח ידה. אלה בשלהם ואלה בשלהם. תיק”ו.

מה היה משלח ידה – כבר סיפרתי; ולא סיפרתי. מייצרת היתה בעשר אצבעותיה גביעים מיוחדים לצורפי־זהב. כלים שאין הזהב נדבק או נספג בהם, וכל גרם הנכנס לכלי יוצא ממנו גרם מלא. מחומר מיוחד המובא ממרחקים, מעבר לגבול, היתה עושה עיסה ומשמרת אותה גושים־גושים מכוסים ומצועפים. אבקות מאבקות שונות היתה מוסיפה לעיסה, מוציאה ומחזירה אותן אל מאחורי מנעול ובריח. מן אחד הגושים הללו, מראם כמראה הבצק, היתה תולשת כדור גדול ומטיחה אותו על הרצפה בין ברכיה. תוך שניות היה הופך כדור זה, בידיה הגרומות הזריזות, לשורה של כדורים קטנים בגודל אחיד, ערוכים כחיילים במסדר. וכאן היתה מתחילה המלאכה העיקרית. מערכת של מערוכים עשויים עץ היתה לה לסית נאזירה, גדולים וקטנים ובינונים, גבוהים וקצרים וממוצעים, לפי צורכי השוק. נוטלת היתה אחד מהם בשמאלה, חובקת חלקו הדק כמחזיקה לפיד, וימינה מלבישה עליו את כדור החומר, מקודקודו המעוגל כביצה מתחילה ואל צדדיו מהדקת ויורדת, מלפפת ומדקקת. ידיה היו אמונות במלאכה וכל כדור הספיק בדיוק למערוך המזומן. כשהיתה מורידה את הגביע מן המערוך, ששימש לו אימום, די היה בתנופת חוט דק וחזק, תנופה אחת וכל העודפים היו נחתכים ונופלים; והכלי עמד מוכן, תאום לקודמיו, כאילו יצא ממכונה משוכללת. ימים אחדים היה עומד הכלי ומתייבש ולמועד היתה מכניסה אותו, עם מאות אחיו, לתוך תנור מיוחד, לתת לו חוסנו ועמידותו.

אחת ויחידה היתה נאזירה שידעה אומנות זו, לא רק בחלבּ העיר ולא רק בסוריה המדינה, אלא בכל האיזור שלנו, שצורפי זהב מרובים עושים בו עבודה, וכולם מצפים לכלים מעשי־ידיה של “אל־חלבּייה”. מאחר שמחירם של כלים אלה היה מכובד, ניסו אחרים לעשות כמותה, ולא עלתה בידם. מאותו טורקי קנו את החומר, שנחצב בהרים רחוקים ומקדרים מנוסים למדו את המלאכה – ולא עמדו הכלים במבחן. נשאר המונופול בידה של נאזירה ואת הסוד שמרה, אף לקחה עימה אל הקבר.

מה היה סודה, אין איש יודע עד היום. היו מספרים, דמעות שלה יורדות לחומר ומוסיפות לאטימותו; שכל כלי שיצא מתחת ידיה אינו סופג ואינו מחדיר טיפה. ואחרים סיפרו, אבקה מיוחדת שמורה עימה, עוד מימי אמה שברחה אלינו מדמשק בימי עלילת־הדם, ואבקה זו נותנת לחומר אטימותו השלימה. והיו שאמרו בפשטות, באלף ואחד דברים תלוי טיבו של הכלי, בכל שלב ושלב של עשייה; אמה של נאזירה מצאה את הנוסחה ומסרה אותה לבתה. ואילו היה לה לבת למי למסור סודה, היתה מוסרת. אלא שבנה רחוק ממנה, וכלתה שמצא לו באיים – מוטב שלא נזכיר גויה זו ולא נחטא בשפתינו.

הייתי יושב מולה, צופה בעבודתה מוקסם. קטן הייתי מללמוד את סודותיה וגדול מכדי להפריע לה בעבודה. מאז שהחלו ביקורי אצלה היתה מדברת הרבה. וידיה לא היו פוסקות ממלאכתן בדברה. היה משהו מהפנט בתנועותיה הקצובות. קצב דיבורה הותאם למחול אצבעותיה. מרבה היתה לדבר, משל שתיקות מאונסות ששתקה במשך השנים פורצות ונדחקות לצאת. אפשר חשה שימיה כלים ושמחה שיש זוג אוזניים, שבאמצעותן יכולה היא לסכם לעצמה את חייה.

ומניין לי שאל עצמה דיברה ולא אלי, שהיתה אומרת דברים סתומים הרבה ולא היתה טורחת להשיב לשאלות־הבהרה ששאלתי בלחישה. והרבה פעמים היתה פונה אל עצמה ומזכירה דברים ברמז; פותחת במילת הפנייה לנקיבה “יאמוֹ” ומכוונת אל עצמה.

על מה דיברה ועל מה לא דיברה. אל אמה האומללה דיברה, שילדה תשעה וקברה שמונה מהם בחייה; ואילמלא ברחה עם בת־זקוניה בעוד־מועד, היתה מכלה ימיה בביתו של שר ישמעאלי תקיף, שחמד את חינה ויַחמתו בערה בו להשחית. על אביה סיפרה, שנכלא עם נכבדי הקהילה בדמשק בימי עלילת־הדם ונפח נשמתו בצינת בתי־הכלא ביסורים נוראים. על בעלה הראשון דיברה, “אבו־אליאס”. רצה שתחדל ממלאכתה, האוויל. להיות המפרנס והזן שאף, ולהופכה לעקרת־בית משחקת־קלפים. טאוויל והבּיל – היתה חוזרת ומדביקה לו כינוי, גבוה וטיפש. ויפה! בחור יפה כמוהו לא היה בכל המזרח. הבעל השני היה עקשן. שיגעון נכנס לו לראש שחייבת היא ללמד את סודה לאחותו הצעירה. עיקש כתיש. לא הבין אותה מעולם. את אחותו אהב יותר מאשר את אשתו. יאהב־את־עצמו במחילה, במחילות העפר בהן הוא שוכן. השלישי היה העדין מכולם. תמיד מתרפס ואץ לעזור, כאילו אימו היא ולא אשתו; כאילו אינו הגבר בבית. דווקא היה גברא רבא ומכת־מערוכו עוד מרעדת עצמותיה. אבל גם הוא שיגעון נכנס לו לראש. רצה לעזור לה במלאכתה. ניסה להקל עליה, לאפשר לה מנוחה – והיא הרי תיעבה מנוחה, ובשעות מנוחה רחקה ממרגוע. הוא לא היה מסוגל להבין. הכסיל. הכלב הצולע. השלישי והאחרון.

מימינה הלך מחנה הגביעים ההפוכים ועצם. כשורות שורות של חיילים ממושמעים נראו הללו בעיני. וכשהיתה הזקינה מתחילה לקשקש בחצאי מלים ורבעי משפטים, הייתי עוצם עיני לחצאין ורואה את המחנה מתחיל לצעוד, ששיות ששיות, בקווים ישרים; יחידת קצרי־קומה בראש ואחריה הבינונים ואחריהם הגבוהים – צועדים לקול תופים וחצוצרות. עוד הם צועדים וחיילים בודדים מצטרפים אליהם בסוף השורה בריצה, בהולים וחפוזים, מתאמים צעדיהם עם השאר ומפנים מקום לבאים אחריהם, היוצאים בלי־הרף מידי המכשפה.

כמה משלבי הייצור לא ראיתי מעולם. רק אל שלב הביניים – שבין גושי החומר שנלושו ובין השריפה בתנור – הורשיתי לקרוב ולראות. יושבת היתה על מחצלת בישיבה מזרחית, כפות רגליה תחת ירכיה, ראשה נטוי מעלה ברכיה וידיה הרזות מפזזות בתנועות חסכוניות מאומנות היטב. העור היבש שעל זרועותיה תלוי היה בעודפים ניכרים, שריד לימים בהם עטף זרועות עגולות. אך עם כל דקותן היו הזרועות הללו חזקות ועשו עבודה שייגעה את עיני.

לפעמים היתה מבקשת שאשיר. נודע לה שידועים לי שיריו של עַדיסי, מזמרי עירנו באותם הימים. אני לא־כל־כך רציתי לשיר, אבל לא יכולתי להשיב פניה ריקם. הייתי שר. פעם ופעמיים ואולי יותר הזילו עיניה דמעות למשמע שירים ש“הזמינה” מפי. ואמנם ירדו הדמעות אל תוך עיסת החומר. אך איני רוצה לומר בזאת דבר על אותה שמועה שתלתה סודה בדמעותיה.

לעיתים רחוקות קשרה אתי שיחה. לדו־שיח כוונתי. פעם שאלה אותי:

– שמעת על ארץ ששמה סלוודור?

– שמעתי. זה רחוק.

– זה לפני אמריקה או אחרי אמריקה?

– אחרי אמריקה אין כלום.

– מה פירוש אין כלום? יש ים, לא?

– ים יש.

– ובים יש איים.

– יש. כמובן.

– וסלוודור זה אי, אתה לא יודע?

– לא ידעתי.

– אין דבר. גם אני לא ידעתי. חשבתי שסלוודור זה שם של אדם. חתנה של בוליסה התופרת שמו סלוודור, זה שנסע לפנמה ופשט שם את הרגל. לא ידעתי שיש ארץ כזאת ובה עיר ששמה סן־סלוודור, עד שאליאס בני הגיע שמה. והלוואי שלא היה מגיע.

הרגשתי שהנה זה בא. כל דו־שיח היה הופך אצלה עד מהרה לחד־שיח. זה טבעה.

– מכתב ארוך כתב לי משם. יעני בשורות בישר לאמו, אלמלעוּן (הארור). הנערה הכי יפה באי תהיה אשתו באחד לחודש. והאיש הכי עשיר באי יהיה חותנו. ארמון יש לו על החוף לקוּנסוֶוגרוֹ (למחותן) שלך – כך כתב הכסיל, הבן־של־אבא־שלו. חומץ בן־חומץ. שאשתו תלד לו ילדים נוצרים, על־כך לא חשב. שיגדלו ויעלילו עלינו עלילות־דם. נכדים גויים אני צריכה, לעת־זיקנה. בשביל לקנות להם צלבי־זהב לחג־המולד אני עמילה ימים ולילות וצוברת כשף וזהב?

כשהיתה מתרגשת היתה סמך הופכת בפיה לשין. מכאן ואילך אפילו האי שינה שמו ל־שלווהדור.

– אללה ישלם לו כגמולו, אני בטוחה. אך אני מה ייצא לי מזה? מי יאמר אחרי קדיש, מי?

לא ידעתי מה לומר. נסיתי לקום ולצאת.

– שב! ציוותה עלי. טרם כילתה דבריה. – אחר־כך הגיעו תמונות מהחתונה. לא שכח את אימו, אבּן־אל־חַלאל. אשה נאה בחר לו, מחציתה חם ומחציתה יפת. עורה – שחור כזפת. סוֹדה־זַראה (שחורה־כחולה) כמו שאומרים אצלנו, אבל במלוא מובן המלה. אמת, יופי נדיר בפניה – מלאכתו להתפאר של השטן. יא רבי, מה עשיתי לך שכך עלה בגורלי?? – פרשׂה ידיה כלפי מעלה ועצמה עיניה.

כששבה ופקחה אותן היה מבט ארסי הולך ומתפשט מתוכן על הפנים המיוסרות.

– נחש איך קוראים לשלווהדור בשפת־הילידים. לא תנחש. אני אגיד לך: גאנאהאני. וזהו שיבוש, אני־אומרת־לך. ג’האנאם – גיהינום – הפך בפיהם לגאנאהני.

איך עשתה נאזירה את כל מלאכתה בעצמה, לא אבין לעולם. עובדה היא שלתוך אותו חדר ענק, שבו עשתה את הגביעים ובו עמד התנור, לא נכנס איש מלבדי, מאז נסע בנה ולא שב. שתי משרתות מוסלמיות (מַרדלִייאת) ועוזרת ארמנית חמורת־סבר היו באות אל ביתה לנקות ולשטוף ולצחצח ולכבס; היתה משלמת להן בעין יפה, שלא רבות הסכימו להיכנס אל ביתה, אך אף אחת מהן לא הורשתה להיכנס לחדר־העבודה. אותו ניקתה בעלת־הבית בעצמה. וביום שבאו הקַניינים לא הורשה איש להיכנס לבית, אף לא אני. הייתי יודע זאת מעצמי, שהרי בכרכרות באו הללו והכרכרה היתה מצפה בפתח הבית ומושכת עינן ולשונן של רכלניות.

היו מתלחשות ואומרות: עוד שקיק של זהב היא מקבלת; עוד לבינה היא מוציאה מהקיר לקוברו. מי יירש את כל הקירות הללו המלאים שקיות־זהב, מי? שהרי השמועה אמרה שהאלמנה לא קיבלה שכרה בשום מטבע, אלא זהב טהור דרשה מן הקניינים; וקיבלה. ומרשעות שביניהן הוסיפו וירקו ארס קנאתן. צמידי זהב לזרועות כלתה הרי לא תענוד – אמרה האחת. וקמיעות־זהב לא תתלה על עריסת נכדה ביום הברית – הוסיפה אחרת; ונתביישה.

כשנודע להורי היכן אני מבלה עיתותי – חרדו חרדה גדולה. לא רצו לצער אותה אומללה ויעצו לי למעט ביקורי אצלה בהדרגה עד היפסקם כליל. לא הבנתי מדוע עלי למעט ולהפסיק ביקורים שנעמו לי. מעולם לא היו לי ימים של מתח ומסתורין וסיפורי־מעשיות כאותם ימים. וסופסוף התחלתי להבין מהו שאומרים “ידי־זהב”. הודעתי להם להורי, שאני אוהב את הביקורים אצלה ואין לי כל כוונה להפסיקם. ואז הסבירו לי במילים בוטות: ביתה הוא בית שרובצת עליו קללה. נדהמתי. סחרחורת אחזה בי. שערו בנפשכם, בית שקירותיו וריצפתו מלאים זהב, וקללה רובצת עליו. הייתכן?

לא יכולתי להאמין. לא יכולתי להבין. זה נשמע באוזני דבר והיפוכו. עד שבגרתי – והבנתי.

חנוכה תשל"ד

27.12.73

חרד היה שמא תעו בדרך. המונית נסעה עכשיו באיזור הררי מקסים, בין כרמים ומטעים מטופחים. את פירנצה יצאו מזמן, והרי אמרו לו שה“וילה” בפירנצה. לא התכוון כלל לגור מחוץ לעיר. זה רק יכביד, מכל הבחינות. בעוד עינו האחת גומעת את הנופים החדשים הצועקים אביב, היתה השנייה פוזלת אל המונה המחליף ספרות במהירות מדאיגה.

הוא שנא בזבוז, ולכספי הקיבוץ היה קנאי כפליים; אחת – מתוך אותה קמצנות טבעית שהיתה בו מנעוריו, בטרם היה חבר קיבוץ ולפני שעלה במעלות אנשי־כספים־ומשק הזועקים על בזבוז וחסרון־כיס ומשתכנעים מזעקתם; שנית – מתוך נאמנות לציבור שבשמו ולשמו הוציא סכומי־עתק. המועד בקטנות סופו למעוד בגדולות, היה מטיף לעצמו במטוסים, ברכבות, וליד הגה מכוניתו. תמיד נהג ביושר קפדני והחמיר עם עצמו יותר משהחמיר עם חבריו. וכאשר הצטרך בנסיעותיו המרובות למים גנובים, בעצם למים קנויים, היה מתרץ לעצמו הוצאה גדולה זו בכורח שכפה עליו המפעל להתרחק מאשתו־זו־ביתו; ולא נחה דעתו עד שחסך מפיתו להשיב מקצת מאותן הוצאות שהשתיקה יפה להן. חסך מפיתו – זו לשון מליצה שהיה נוקט בה בהרהוריו, כדי לומר צימצם עצמו למסעדות עממיות; פּאַתוס של עסקן תנועתי לשעבר הפך לשיגרת לשון אצלו, אפילו היה משיח עם עצמו.

חשש נתגנב אל ליבו של יודקה שמא לא הובן כראוי. כפף גופו הארוך וקרא באוזני הנהג: “וילה אמיליה?!”

“וילה אמיליה” – ענה הנהג, פורק שאלה ודוחה קריאה; מניד ראשו וסוקר במראה את הנוסע העצבני.

מבטו המשועשע של הנהג העמיד את יודקה על כך, שהיה מעביר בלי הרף אצבעותיו בבלוריתו ודוחף בבוהן את משקפיו כלפּי מעלה. הוא כפה על ידו מנוחה, אך מצא את עצמו כעבור כמה שניות משפשף קצות נחיריו בין בוהן ואצבע. לא, גאולה לא תחזיק מעמד, אם לא יפחית העדרויותיו; לחצים מבחוץ ובדידות מבפנים; זה עלול להתפוצץ.

– אבל, וילה אמיליה בפירנצה?

– במחוז פירנצה, אדוני. לא רחוק.

לא רחוק. קרוב בוודאי שלא. חשב לומר לנהג לפנות ולהחזירו העירה. אך השעה היתה מאוחרת, ובעונה זו של השנה בתי־המלון מלאים.

– עוד מעט נגיע, אדון – הגיעה אמירה מרגיעה מן הראי שלפני הנהג; והסיפרה הראשונה מבין הארבע במונה התחלפה ל־2. יודקה תירגם לעצמו אלפיים לירטות לדולאַרים. אילו היה מדובר בנסיעה אחת או שתיים, מילא, אבל… לא תהיה ברירה אלא לשׂכּור מכונית. והרי התכוון להסתדר כאן בלי מכונית, לאחר שלמד את מפּת העיר וראה כמה קטנה היא וכמה רצוף מרכז־העסקים שלה. הנה חלפה ההזדמנות להוגיע מעט רגליו ולצמצם כרסו; כרס זו התופחת ממיני בצק איטלקי. ותוך כדי הליכה אפשר היה גם להספיק לראות משהו מן העיר היפה, מבלי לפגוע בביזנס שלשמו נשלח. עתה עליו לשנות תוכניותיו. הכל בגלל וילה אמיליה.

הנהג פנה אליו ובכעין שריקה קטע את הרהוריו. הוא הצביע על הר מיוער שלפניהם והרחיב חיוכו אוזן לאוזן. “וילה אמיליה”, אמר בטון ובהבעה של קוסם המוציא ארנבת מכובעו. בצלע ההר, הרחק למעלה, מתוך עצי היער בקעו גגות מחודדים של מנזר, נעוצים בתכלת. מרחוק דמה המקום לטירה אגדית. אהיה מוכרח לשכור מכונית, חשב יודקה, אך הפּעם נלוותה לכך ציפיה לחוויה מיוחדת. הרבה בתי־מלון סואנים מול תחנות־רכבת והרבה מלונות פאר של חברות־התעופה הכיר, אך אל מקום כזה טרם הביאוהו מסעותיו.

הנהג היטה את מכוניתו בחריקה שמאלה והחל לטפס בהילוך שני במעלה כביש צר ופתלתול. אנקות הפיאט הישנה קרעו דומייה עמוקה מרוקעת זימרת ציפורים והמיית יונים. שמיים כחולים, ים־תיכוניים, נראו מבעד לצמרות הגבוהות. קרעי עננים ציוריים השלימו את התמונה הרוגעת, שאט־אט פרקה מיודקה את רוגזו. מראות ענקיות, מוצבות בסיבובים המסוכנים, החזירו זהרורים של שמש שוקעת.

הנזירות שציפו למונית בפתח הוילה לא הפתיעו את יודקה. בן־דודו, איש עסקים ואיש העולם הגדול, שהמליץ על מקום זה, סיפר לו שהפנסיון מנוהל על־ידי נזירות מן המנזר הסמוך. אך כל השאר היה בגדר הפתעה. מרבית האורחים, שנראו אותה שעה מטיילים או שׂרועים על כסאות־נוח, היו זוגות זקנים קמוטי־עור ומרעידי־גפּיים. היה קונטראַסט מוזר בין יפי המקום ובין זיקנתם של אורחיו. אחת הנזירות קיבלה מידי הנהג את המזוודה, וצעדה זקופה אל אולם הקבלה; ולא ידע יודקה, אמון על נימוסי העולם, אם עליו לנהוג בה כג’נטלמן או כלקוח. נזירה שניה עמדה עליו ללוותו, מחכה בסבלנות עד שישלם לנהג, נהנית בסתר ממבוכתו ומריגשתו. כשהתניע הנהג ונסע, נשא יודקה עיניו וסקר את הגן המטופּח ואת הבניינים העתיקים – מיבני־איכרים גוציים חוסים בצילו של מנזר גאה. מבטו שירד משתאה מצריחי המנזרים המתחרים בצמרות, נכווה במבט מצטנע של זוג עיניים כוחות־אפורות. מיוחדות.

– אחרי, בבקשה – אמרה הנזירה.

צעדו, זה בגבה של זו. כבטכס מלכותי. באולם־הקבלה עצרה ליד שולחן עטור צלבים. ספר הברית הישנה והחדשה נח עליו סגור; ולידו, פתוחים, ספר־החשבונות וספר־האורחים.

– השם, בבקשה?

– יהודה. יהודה נוראל, הושיט לה דרכונו והוסיף כמתנצל: כאן כתוב ז’ודה, ז’ודאס, אבל הצורה הנכונה, העברית, היא יהודה.

הטיפול כאן היה אישי. האחות לינדה היא שרשמה אותו והיא שליוותה אותו לחדרו.

– תוכל לפנות אלי בכל ענין. תמיד לשרותך.

בחופזה סקר את עור פניה. ורוד, חיוור, מתוח, מסתיר בתוכו שני אגמים כחולים־אפורים ומבליט זוג שפתיים סגולות. פנים מוקפים שביס נזירות לבן מעומלן, שהזכירו ליודקה את סימטאות ירושלים העתיקה, שבהן היה פוגש משתאה ומסוקרן נזירות צעירות ונאות, סוגרות בשחור ובלבן של לבושן על עולם מלא מסתרים ומסתורין.

אותו לילה שקע בשינה עמוקה, שנת יגעי־גוף ורגועי־נפש. עם צלצול השעון זינק ממיטתו והיה סוקר, תוך כדי רחצה, את החדר הכפרי העתיק בו ישן. מזוודתו המשובצת היתה החפץ היחיד בחדר שיוּצר בחמישים השנים האחרונות. מן הכל נדף הוד של עתיקות פשוטה, כפרית – החל מן הריהוט הכבד ומיטת־העץ הענקית וכלה בקירות הלווחים ובקורות התקרה. כל דריכה על הריצפה הרעועה הרעידה את הארון הגמלני והצלילה את קערות הנחושת התלויות מעל האָח.

לא היה לו פּנאי ליודקה, שכן לאותו בוקר נועדה לו פגישת עסקים חשובה והוא רצה עוד להספיק לגשת אל הדואר. למכתבים מן הבית ציפּה. אלמלא היה צריך לחכות למונית היה מוותר גם על ארוחת הבוקר, אך האחות לינדה דאגה שיאכל דבר־מה תוך כדי ציפּייה עצבנית למונית.

בתור ל“פּוסט רסטאַנט” גברה בו מתיחותו. חרד היה שלא הגיע מכתב. אם אין מכתב – סימן רע הוא. אולי היתה לה איזו התפרצות, ואולי הם סתם כועסים. יש להם סיבה טובה לכעוס עליו, כשם שיש לרבים בקיבוץ סיבה טובה לקנא בו. שיקנאו. אפשריים שני מצבים בלבד – היה אומר לגאולה – או שאתה מקנא באחרים או שהם מקנאים בך; ואני מעדיף את האפשרות השנייה. למען האמת, יש כנראה מצב שלישי, שאתה מקנא ומקונא כאחד, הנה –

הושיט את דרכונו לפקידה החיננית, ועד שבדק את לבושה ההדוק ואת מילוּיו השופע והמתפרץ בעיניים תאבות (לעזאזל, שבוע מחוץ לבית וכבר ניצת כמתבּן), סבה העלמה בכיסאה, ריפרפה באצבע על־פני כמה תאים והושיטה לו מכתב. ועוד מכתב. שניים! תודה חטופה. נעיצת־עיניים טורפנית אחרונה, והוא יצא מבית הדואר להתייחד עם המכתבים בבית־קפה סמוך.

האחד מן הבן. בכיתה י“ב, בסוף י”ב, והוא מוצא פנאי לכתוב לאבא. נאה, בחור יקר. גבר. לא פעם נכווה יודקה מלשונו השנונה של הבן, והתנחם בזה שלשון־תער תעזור לו בעולם זה, שבו מוטב שאתה תהיה המחזיק בתער; אפילו בקיבוץ. הוא מספר על חג העצמאות. בבית־הספר האזורי ייחדו לכבוד החג יום־עיון על הנושא “זהות יהודית”. יפה מאוד. הפתיחה היתה מצויינת, כותב הבן, אך השאר חנטריש. בבית היתה ארוחה חגיגית עלאכיפק והקראות כאורך הגלות. “פעם הסתפקו בהגדה אחת לשנה – בפסח; ועדת־התרבות החדשה המציאה גם הגדה ליום העצמאות.” אחר־כך פתחו לונה־פּאַרק בחורשה. כולם השתוללו והשתובבו ונהנו. “חוץ מאמא, כמובן”. החג הגיע לשיאו בקוּמזיץ סביב מדורה, שבו “לא תנחש, אבא – אכלנו סטייקים מבשר חזיר. כל הקיבוץ! – וזה השתלב נפלא בנושא זהות יהודית. חבל שהמרצה ההוא חזר לירושלים עיה”ק ולא נשאר איתנו לקומזיץ" – כך מסיים הממזר. ציניקן ללא תקנה. כמו כל בני דורו.

אל אותו קומזיץ מתייחסת גם האשה במכתבה. “הצעירים צדו שני חזירי־בּר לקראת החג. זה חסך המון כסף, כי מחירי הבשר, כידוע לך, האמירו מאוד וסטייקים לכל המשק זה לא הולך ברגל. אתה יודע, יודקה, שלי אישית זה לא איכפת. אני נהנית מנתח בשר־חזיר בכל הזדמנות. אבל קיבוץ החוגג את חג העצמאות על בשר־חזיר – משהו צורם יש בזה.”

תמיד תמצא במה לבקר את הקיבוץ. מעולם לא הזדהתה איתו. וכי אכלנו אי־פעם כשר? ועוד היתה לה החוצפה לומר לו ערב נסיעתו “אתה מעולם לא חיית בקיבוץ, יודקה. אתה מנהל אותו, מייצג אותו וגר בו. תמיד נוסע ממנו. ואותי אתה משאיר לחיות בקיבוץ שלך. שקועה עד צוואר.” כמה שנאה שפעה ממנה. הכל אצלה בשפע, אם אהבה ואם שנאה: מידה בינונית – ממנה והלאה. על כל אדם בקיבוץ היא יודעת מספיק “עובדות”, כדי להכפּישו בעיניה ובעיני בן־שיחה. עכשיו יצאה חמתה על החזירים. חזיר במסעדה ברומא – דליקאַטס; חזיר בקומזיץ – “משהו צורם.”

אבל לא בזה עיקר מכתבה. שוב פגעו בה. כמה שהיא נוטה לגוזמה – בנושא הזה הצדק אתה. קשה להאמין – חוסר טאַקט כזה. אסיפה כללית בערב יום השואה (השנה הוא חל במוצאי־שבת, נכון) ועל סדר יומה “קבלת סטודנטים מגרמניה”. כשנזכרו שצריך “לעשות משהו ליום השואה”, עשו משהו (צפו בצוותא בטלוויזיה) ודחו את האסיפה. עכשיו היא מחכה בעצבנות ובמתח נפשי לאסיפה ולתוצאותיה. אינה ישנה בלילות, כך היא כותבת. חרידה מן הדיון לא פחות מאשר מתוצאותיו. הדיון הקודם, לפני הרבה שנים, זכור לה בקצות אצבעותיה, בעור בשרה.

יודקה נזכר, תחילה הוחלט שמקבלים סטודנטים מכל מקום, בלי שום הפליה. ניסוח הומאַני. לאחר שכמה מניצולי־השואה החלו לחפּש קיבוץ אחר לעבור אליו, התעוררה ועדת־החברה והביאה הצעה, שהתקבלה פה אחד: מתוך התחשבות ברגשות חברים, ולו מיעוט קטן, וכו' וכו'. מה הניע את המשק להעלות שוב נושא כאוב זה? בוודאי תצפּית כוח־האדם לקיץ. הצורך להשתלט על הבציר והקטיף. העונה הבוערת.

יודקה נעץ את כפית הגלידה בפיו והסתכל בבהלה בשעונו. כמעט סחה דעתו. לא נורא, נותרו שש דקות עד הפגישה. מבטו נמשך אל קירות השיש הצבעוני של הדוּאומו, גוּלת הכותרת של עיר יפהפייה זו. צריך למצוא פּנאי ולהיכנס. אולי אפילו לעלות למגדל. לא לשכוח להביא את המצלמה. “ארזתי לך את המצלמה, יודקה. פעם ראשונה בפירנצה – אולי תרצה לצלם”. אילו היה איתה, היה מקל עליה. אולי. עכשיו היא לבדה, מסתגרת בחדרה־מבצרה ומתכננת מה תאמר באסיפה; מדמיינת כיצד יגיבו יריביה. שומעת באוזני רוחה את נהימות אי־הרצון ואת העלבונות המוּטחים בה. מפריזה, כדרכה, הן בדברים שהיא עתידה לומר והן בדברים שהיא עלולה לשמוע. יראה את העימוּת בנושא זה ונמשכת אליו. כאן ביתי; ובביתי איני רוצה גרמנים, גם כאלה שטרם נולדו כשכל זה קרה. ולנסוע בפולקסוואגן את נוסעת – יאמרו לה. חריפים שכמותם. ועל העבודה מה יהיה – זאת יפתרו אחרים? – יתיזו בפניה. את אינך חייבת לשבת איתם לשולחן אחד – ינסה מישהו “מעשי” לרכך את המכה.

אנשים טובים, הטובים באנשים (“עזוב אותי עם ‘טובים’, יודקה, בחייך”), ומסוּגלים להיות כל־כך רעים זה לזה, לפעמים.

בסוף, מכתבה של גאולה, כמה שוּרות מהבת. פּותחת בנשיקות ומסיימת בנשיקות. ממהרת אל החבר שלה שבא היום רק לכמה שעות ועליו לחזור לבסיס עד הערב. “אז אתה מבין, אבא. רק מוּכרחה לספּר דבר אחד, נורא מצחיק. היום בשתיים היתה ברית־מילה של דורי – הבן של צחי ומלכה. אז ברגע האחרון מי יורד מהאוטובוס, אם לא ההורים של מלכה. יהוּדים דוֹסים, מצחיקים. כתבו שלא יבואו, בגלל מחלה – ובאו. אני החלפתי הפסקה בבית־התינוקות, אז הייתי שם. ואני רואה פתאום את הרופאה שלנו באה לעשות את הברית; ולא תאמין, אבא, דוקא היום בא־לה להופיע במכנסיים קצרים. לא חשוב איך היא נראתה, אבל היית צריך לראות את פּרצופם של ההורים הדוסים כשהבינו מי עומד לעשות ברית־מילה לנכד הראשון שלהם. הסבא סרב להיות סנדק. “אין בעיות” –צעק שמואליק. הוא התנדב “להחזיק את החבילה” ועשה שישו־ושימחו, כמו שאתה מכיר אותו. זהו זה, אבא. צ’או. ותחזור מהר, ואַל תשכח מה שביקשתי. אבל רק פיליפס, זוכר?”

נותרו לו שתי דקות עד הפגישה. אדרבא, איחור קל יראה לו שאיננו רץ אחריו. מדייק היה יודקה לאחר כחמש דקות לפגישות שכאלה. רגליו משכו והלכו אל המדרגות הרחבות שבפתח הקתדראלה הענקית, הדואומו. אך בטרם הגיע לשם נמשכו עיניו אל השער המוזהב של מבנה קטן העומד מובדל ממול (צריך לשאול מה זה שם בדיוּק). עשרה תבליטים מוזהבים, זוהרים באור השמש, תיארו תמונות מן התנ"ך. אלה הם “שערי גן־העדן” – שמע מדריך תיירים אומר לעדרו. צריך פעם להיכנס, סיכם יודקה לעצמו; אם לא עכשיו, אימתי?

איפה אותם ימים שלימד היסטוריה בכיתות־ההמשך. באיזו התלהבות דיבר על אמנוּת הרנסאַנס. ועתה הוא עומד כאן כהדיוט, שאינו יודע ערכן האמנותי וההיסטורי של שׂכיות־החמדה הללו. פּאר הרנסאַנס. באיזו מסירוּת נכנס אז להוראה. (תראה, יודקה, אין מישהו אחר. ושנת־הלימוּדים נפתחת בעוד שבועיים. אתה רוצה שלא ילמדו היסטוריה?? שב על החומר ותכין. סיכמנו). נכנס לבית־הספר ושכח את כל השאר. באותה מסירות ובאותה התלהבות הפך עתה לסוחר ומשווק. שערי גן־העדן יישארו נעוּלים בפניו. די לו בהצצה חטופה מבחוץ. אלמלא הזהב הנוצץ בשמש, הרי לא היה רואה אותם כלל. ועכשיו קדימה אל הפגישה. איך אמר לו פעם הבן, “בּיזנס בּיזנס תרדוף”. מכל־מקום, יהוּדה נוראל אינו ממבלי־העולם הללו השׂרוּעים על מדרגות הכנסייה, עם גיטאַרה ושק־שינה ופנאי אין־קץ.

איש־העסקים פגליאצ’י, שאיתו הסב כל אותו בוקר, היה סוחר ממוּלח וקומוניסט שׂרוּף. שמע שימעו של קיבוץ ורצה לדעת ממקור ראשון טיבה של “הסחורה”. איך למשל חוגגים את האחד במאי, שאל את יודקה. ויודקה, איש חסד ואמת, גימגם בטרם השיב. דובר אמת היה יודקה ולא רצה לומר דבר שאינו כך; אך לא רצה לספר לאותו פגליאצ’י שאין חוגגים בקיבוצו שלו את חג הפועלים, שחדלו אפילו להניף דגלים אדומים על האסם, שיוצאים בו לעבודה כבכל יום. פתח וסיפר על מה שהיה לפני עשר שנים כאילו היה עכשיו; והתנחם בליבו, שאם אמת אין כאן, גם שקר גמוּר אין בזה; וחסד הוא עושה עם בן־שיחו, איש אַחוות־העמים. סיפר על תהלוכות ועל דגלים, על סיסמאות ועל חולצות כחולות, על משׂאיות עמוּסות נוער המגיעות למיפגנים בעיר, על שבתון ואווירה של חג ומועד.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י – אני מוכרח פעם לבקר בקיבוץ.

כשראה יודקה שהלה מרוצה ממשמע אוזניו, נסחף וסיפר כיצד גם לחג חרוּתנו, הוא חג המצות הוא חג האביב, הכנסנו שירי עמלים וסיסמאות פועלים, כגון אותו דין־דן דן־דין שהמקהלה שרה בליל־הסדר, ועניינו צבת על סדן (דין דן!) שקשרה עיגול חסין (דן דין!) וכו' וכו'.

– נאה נאה – אמר פגליאצ’י –“לא־כלום אתמול, מחר – הכול” – זה צריך להישמע מעניין בשפת הנביאים. אתה מוכרח לבוא ערב אחד לביתי, מר נוראל. היכן אתה מתגורר?

– וילה אמיליה.

– וילה אמיליה? מאַמאַ מייאַ! אצל הנזירות.

וּלאחר שנרגע ראשו מטלטוליו ושבה אליו נפשו, לחש פגליאצ’י, בעוד ידו משחררת עניבת־חנק שלצווארו: – אל אלוהים, וכי לא מצאת לך מקום נאה ממנה?

יודקה כבר היה משוכנע, זה כמה ימים, שאין מקום נאה ממנה. אחר יום שכולו משא־ומתן של חולין, מאוּשר היה לעלות אל ההר הרוגע. מצפה היה לאותה ברכת שלום רפה שבפי האחות לינדה. שמח היה לקבל מידיה אל שוּלחנו את בקבוק יינו השמוּר לו לבדו. איש־עסקים שבו נקשר אפילו אל מנהלת הפנסיון – נזירה זקנה זעופת־עפעפיים, שהפעילה את כל העסק בניד עפעפיה וברמיזות עיניה.

התכליתיוּת של הנזירות הללו שבתה את ליבו. היעילות שלהן. הן ניהלו את הפנסיון בצייקנות, בדבקות למטרה. עשו עסקים יוצאים מהכלל. יודקה, שהיה מקורב לענייני בית־ההארחה במשקו, שוחח עם כמה מהן והעלה מסקנה, שהן משכמן ומעלה מן העסקנים־שהפכו־לאנשי־עסקים שם בבית. כל יום עם עלות השחר היתה נשמעת זימרת תפילה נעימה והאַרמונית, שהיתה נמזגת לתוך חלומות שחרית שלו כמי־מעיין הנספגים בחולות. ומבעד לקולות הסופּראַן והאַלט הרוגעים היו נשמעים, כבר בשעות הבוקר, צלצוּלי טלפון שבישרו ביזנס. ענייני העולם הזה היו קרובים ומובנים להן יפה, לנזירות. בעזרת־השם הן עושות הון, גיחך יודקה לעצמו. רמת השרוּת, הניקיון והאוכל – עלוּ על כל מה שהכיר. רק בבדק־הבית לא עשו די. מדרגות העץ העתיקות היו משופשפות עד־כדי־כך שאורחים רבים היו מועדים בעלותם או ברדתם. המעקה היה רעוע. גזוזטרות העץ, שמהן נשקף נוף הרים ירוקים, נעו תחת הרגליים כאילו עוד מעט יתמוטטו. קשה להאמין שרשלנות היתה כאן. שמא רצו הנזירות, המבינות ללב נופש ותייר, לשמר את אופיו העתיק, המתפּורר, של המקום. אך הרי רוב הדיירים זקנים. וסכנת נפשות יש כאן. פליאה היא. ישאל את האחות לינדה.

נהנה היה להחליף עמה מלים. ומבטים גנוּבים ימתקוּ. מעין רומאן סתרים חרישי נתרקם ביניהם, ענוג כמשיכה טמירה שבין הר לאגם – סמוּכים זה לזה וניבטים זה בזה, ותקוּעים במקומם. אלמלא היתה נזירה… – היה מתחיל הרהור ואינו מסיימו. ומה אם היא נזירה? שטוּיות. ושמח היה לרוץ לעסקיו ולהיפנות ממחשבות של איוולת למעשים של ממש.

עד שערב אחד, גילתה לו סוד משיכתה אליו. תינוקת היתה כשפרצה המלחמה. נזירות הצילוה מגורל בני־עמה, נזירות גידלוה וחינכוה. מוצאה נודע לה לא מכבר. ועתה תוהה היא על עמה ועל דתה. קוראת הרבה בספרים. אינה יודעת עדיין מה תעשה. בינתיים רוצה לדעת, לשמוע ככל שתוכל. שמחה היא לפגישה עם כל יהודי. אך אין הם מדברים אל ליבה, יהוּדים אלה המזדמנים לפנסיון. יהוּדי ישראלי מעולם לא פגשה. היה אחד, אך לא עלה בגורלה לטפל בו; וזה נודע לה אחר שעזב. עכשיו היא רוצה לשמוע. סַפּר, ספּר כל מה שתרצה.

והיתה שותה את דבריו בצימאון, ערפל דק על תאומי אגמים, אפור גובר על כחול. תינוקת שנשבתה לבין הגויים – נתהרהר פסוק מאֵי־אַן בראשו של יודקה, בעודו מספר לה, ללינדה. לינדה זו שאינה לינדה כלל. הרבה סיפּר לה אותו לילה. על ירושלים סיפּר ועל קיבוץ שלו סיפר ועל קיבוץ־גלויות סיפר ועל עברית שנתחייתה סיפר ועל שלוש מלחמות סיפר ועל מה לא סיפר.

על מכתבים שבאו אליו מביתו לא סיפּר.

14.6.73

א.

חמישה שיחי ורדים צומחים מול פתח ביתי. שיחים גבוהים ונאים ובריאים. בפריחתם מושכים הם כל עין. בעצם ידי שתלתים וזה היה המעשה החקלאי ביותר שעשיתי אותה שנה, אני שבתעודת־הזהות שלי רשום “חקלאי”, ככל חברי הקיבוץ.

שאלו אותי כמה שתילים אני רוצה, ועניתי חמישה. סתם כך. אולם אמי בטוחה היתה שמפני עין הרע הבאתי חמישה, ובירכה אותי פעמים רבות על תושייה זו, שלא היתה בי. הכחשותי נתקלו בחיוך אמהי סלחני, רב־נסיון, מסתיר־סוד. בבלי דעת נתכוונת לכך, בני – היה חיוכה הכבוש מלחש – אלוהים שם בליבך מחשבה לטובה. משל יד אחת עשתה עם אלוהים לגונן עלי ועל ביתי. מכל־מקום – היתה שבה ובוחשת בנושא, כמדברת אל עצמה – טוב הדבר שיש כאן חמישיה, מול הכניסה ממש.

כשחזרה אמי וביקרה אותנו, כעבור שנה, שוב לא העלתה את הנושא, כדי לא להעלות את חמתי. במסירות משקה היתה את השיחים, בהיעדרי. ופעם, כשהקדמתי לשוב ותפסתיה בכך, סגרה את הברז בחיפזון ואמרה: ורדים יפים, בלי עין הרע; כשיתנו פרחים גדולים, אעשה לכם מרקחת. הילדים צריכים לדעת מרקחת ורדים מהי – הוסיפה, כמתנצלת. תמיד היתה מגייסת את הילדים לצידה, כשחשה או חששה שאין מעשיה לרוחי.

הרבה שנים עברו מאז. אמי הלכה לעולמה. הוורדים עומדים על המשמר – יפים מאוד, בלי עין הרע. הילדים כבר אינם ילדים: זו מגהצת מדיה בשבת, וזה מפזר רגליו בהרים ובכפרים, זו מתרפקת על דודה, וזו – על בעל־נעוריה. מצפה לנכדים סורגת האשה ואופה, נאנחת ואינה יודעת על מה.

ב.

השמים כחולים להרגיז. אף לא ענן אחד. יום אחר יום אחר יום. איזה מין ינואר הוא זה! הבקרים קרים, והלילות קופאים בחוץ. הטמפרטורות מתחת לאפס והאנשים מתחת לשמיכות. התנור החשמלי פועל כל הלילה. והזוגות נצמדים, סופגים ומספיגים חום מבעד לפלאנל. יותר קרוב, עוד יותר. וקולו של קריין מצונן מן הטראנזיסטור: קרה בעמקים; נזקים לחקלאות; פרי־ההדר נשחת.

שיאים של קור וגשם אַין. הדשאים הצהיבו, כוסו שלכת של עצי אגוז ותות ושאר עצים. הציפורים ציפו לגשם. החקלאים. העלמות שקנו מטריה ומגפיים ולא השתמשו בהם. העולם כולו חיכה. מה יהיה, שאלו האנשים זה את זה. התלוצצו: אני משקה את הגינה היום, מחר ירד גשם; החלטתי לנעול מגפים, אולי זה יביא את הגשם…

חמה של חורף, חמימה ומלטפת, הוציאה בצהרי היום את האנשים מן הבתים, את המורות והכיתות מן הסדר והמשמעת, מנסה לתת פיצוי על קור הבקרים והערבים, על הגשם הבושש לבוא.

– שנה כזאת אינני זוכר, – אמר הזגג בן התשעים. באידיש. (לסבול תשעים חורפים ולהתהלך זקוף. ומחייך!).

– גם אני איני זוכר, – השיב לו הנויניק, מגרד רעמתו הערמונית, כמנסה לזכור מה.

– כן, – נזכר ופנה אלי בקריאה, – מחר אשלח לגזום את הוורדים שלך.

ורדים גבוהים יפים. תפארת ביתי. חיץ בין גינתי הפרטית ובין העולם. חיץ ריחני, צבעוני, קוצני. בכל שנה גוזמים אותם. החיץ נעלם. ומערה המרפסת מייחל לצמיחתם המחודשת. אחר־כך תבוא פריחה יפה מקודמתה. נהדרת.

והוא שלח אותה לגזום. מבעד לחלון שמעתי קול מריצה, ופתאום, מקרוב מאוד, קריאה כאב רכה:!WOW הצצתי וראיתיה מוצצת אצבע שנדקרה, נועצת עין עוינת בשיח הקוצני. היא שבה וקירבה את המריצה אל השיחים, לקלוט הגזם הרב הצפוי, הרימה זוג עיניים כחולות, גדולות וחולמניות כנגד השמים, (אלוהים, אילו עיניים!) והלכה לאכול את ארוחת־הבוקר.

מן החלון ראיתי עבים מתקשרים. השמים האפירו, הנמיכו. וכשחזרה והחלה לגזום, החלו טיפות יורדות. יורדת ונבלעות באדמה הצמאה. אך נוגעות, ולא נודע כי באו אל קירבה. היהיה זה גשם, או שמא שוב מיקסם־שווא, כמו בשבוע שעבר? מתוך נימוס פתחתי ושוחחתי עמה על כך. גם הודיתי לה על עבודתה בגינתי. סוף־סוף זרה. וזר להם, לזרים, חוסר־הנימוס שלנו.

את שמה לא ידעתי. בושתי להודות בזה, שמא תיפגע. הייתי רואה אותה הרבה, כמו את כולן, ולשמה לא שאלתי. באות והולכות, הולכות ובאות. לא פעם התעכב מבטי עליה, עולה ומטפס, מפשיט וחודר. חזרתי ובחנתיה: פני בובה בחלון־ראווה. האף מעוך מעט, כאילו התחרט היוצר ופגם בה, לאחר מעשה. שיער בהיר ורך, שופע, לא־מסורק; כמה טיפות גשם נאחזו בו, ממאנות לחדור, מסרבות להיספג. הגוף היה עטוף בבגדים מסורבלים, שניסו לשווא להעלים נשיותו, להסתיר עגלגלותו המתפרצת. המכנסיים היו מתוחים על העור כנצמדים אליו מפני הקור. שורה של כפתורי מתכת נראתה מבעד למעיל הפתוח, יורדת מן הטבור אל פסוקת עמידתה האיתנה, הגברית משהו. “הך הכפתור וירעשו הסיפים” – הצטטט פסוק בראשי והלם ברקה.

נשתלהב דמיוני.

ג.

שאלה מה צבע הוורדים על כל שיח. אנגלית של לא־אנגליה בפיה. מארצות־השפלה? מארצות סקאנדינאביה? לא לימדתי אוזני להבחין על־פי המבטא. בדברה, נהרו חיוּת וחן והפשירו את קפאון פני־הבובה; זרמו ונקווּ בזוויות שפתיה. קר היה להן, לשפתיים הבקוּעות. והרי היא מארצות הקור, אל חלוני.

כל עוד ירדו טיפות, עמדתי ושוחחתי אתה שיחת־נימוסין יבשה. מירווחים גדולים בין שאלה לשאלה, מבטים מגשרים עליהם. הרגשתי בכל חושי שהגשם מתקרב. גשם שוטף.

– האדמה משתגעת לקצת גשם, – אמרתי. – העצים, השיחים, הפרחים.

– גם אני.

התגובה הקצרה, הבלתי־צפויה, העלתה חיוכים. חיוך נקשר בחיוך. מבט במבט. כמיהה עזה עלתה וגאתה בתוכי. המחשבה על מה שטמון בה בערימת בגדים זו, האיצה את פעימות הלב. בדמיוני ראיתי אותה כחרשף היוצא מעלעליו. עיני בלעו את שפע הבלונד; חשתי מגע שערה בראשי אצבעותי.

עצמתי עיני לרגע.

ד.

לא בלי רטט קל בברכיים, פתחתי ואמרתי לה: עוד מעט ירד גשם עז, שמא… תיכנסי לשתות משהו חם?

איני יודע מה היתה עונה, אילולא הגשם ששעה לתפילתי והתחיל לידות בנו טיפות כבדות כברד. תוך מחצית הדקה נרטבנו כהלכה. צווארה התכנס אל־תוך צווארונה כראשו של צב, והיא רצה כמבוהלת אל חדרי. WOW! – זה כל מה שאמרה ברוצה פנימה, מלכלכת את הפרוזדור בכתמים של בוץ (אשתי כועסת כל־כך כשמכניסים בוץ אל הבית). WOW – שבה ואמרה, חולצת נעליה הגבוהות ומשַלחת אותן לפינה בחבטה, כולה שובבות. אחריהן עפו בקשת, אל אותה הפינה, גרבי־הצמר הצבעוניים. ואחריהן זוג מכנסיים רטובים, שהחליקו מעליה מבלי שנגעה בכפתורי המתכת – אך כיווצה עגבותיה בתנועה חתולית, טילטלה מותניה לכאן ולכאן והם נשרו ברשרוש. בבעיטה קלה הגיעו אל אותה פינה. הרמתי את הכסת שעל המיטה והיא זינקה פנימה והתכרבלה, מסתירה באגרופיה את בית־בעילתה, תולה בי זוג עיניים צמאות ויראות, מרטיטה ראשה ככלבלב להנער מן הטיפות האחרונות.

WOW! – זה כל מה ששמעתי ממנה. כל־כך הרבה גונים ובני־גון היו בקריאה חייתית זו שלה. לאחר אותו WOW מסוער ומסוחרר של שיא ושובע, ניסיתי לדובבה, אך לשווא.

– אני יודע שאינני הראשון, – אמרתי, תולה שאלה בסוף אמירה.

היא היתה על גבה, ורודה ורדוּמה ורווּיה. פשקה שפתיה בחצי־חיוך, אך לא אמרה מלה. בתנועה יגיעה הרימה יד מוכתמת בבוץ ומנתה על אצבעותיה; בבוהן החלה ובזרת כילתה. אם־כן, אמרתי בלבי, אני החמישי, בלי עין הרע.

ה.

כשפסק הגשם, יצאתי מחדרי. האוויר היה נקי ומרוחץ; רווּי וריחני וצח. נשמתי מלוא ריאותי והתנערתי מן ההזיה. שלושה ורדים היו גזומים. המריצה עמדה עזובה, מלאה למחצה. הנערה לא היתה. מעניין היכן מצאה מפלט מהגשם. נערה לא־מכוערת, בלי עין הרע. גם לא יפה. גברית כזאת. אף מעוך, שפתיים מבוקעות, מבט של עגל בן־יומו, פלומת־שפם בהירה, עגבות נעריות. קשה לדעת אם עלם לפניך או עלמה.

מוזר, אינני יודע אפילו את שמה. אילו שאלתי לשמה, הייתי יודע לפחות את המלה הראשונה באות משפט הזמנה, שניסיתי בשפתי. ניסיתי. ונסתי.

נסתי ממה – מגשם בעתו?

12.6.1973

אם מישהו ראה אותה פעם קושרת שיחה יבוא נא ויעיד. אני מעולם לא ראיתיה בכך. ולא פגשתי איש שיכול היה לומר, שוחחתי עם בלה על דא או על הא. אמת, מקדימה היתה שלום לכל אחד, גם לצעירים ממנה; אך ליותר משלום ומה־שלומך לא הגיעה. בעצם כולם היו צעירים ממנה, אולי מלבד שניים־שלושה סבים וסבתות, השוכנים סמוך לחדרה.

תארו לכם תמיהה שתמהתי כשהתחילה מחייכת אלי, מתעכבת לידי או מחכה לי בצל עץ בראותה אותי קרב והולך לאורך המדרכה. לאחר שזכתה לתגובה אוהדת על שלום רפה שבפיה, אזרה אומץ והחליפה אתי מלה או שתיים. “סיפרו לי שאתה כותב”, זה היה המשפט השלם הראשון ששמעתי ממנה. והשיחה הארוכה ביותר שהתנהלה בינינו, אחרי שבוע, היתה בערך כך.

– שלום, בלה.

– אוה, שלום. אולי… תיכנס? לרגע.

והסמיקה כנערה שהעזה והזמינה אליה לראשונה את אלוף נעוריה.

– חדר יפה יש לך. נעים וקריר.

ותרתי באפלוּלית אחר האורלוגין, ששמעו שמעתי וקולו עדיין לא הגיע לאוזני. הוא היה בפינה על הקיר, מעל כוננית גדוּשה ספרים – פעלתן, מלא חיים, מנצח על הדממה.

– אתה כותב סיפורים. לילדים.

לא שאלה. בכל זאת עניתי ואמרתי: כן. לפעמים. כשיש פנאי.

– ספרות זה דבר יפה – אמרה, כאילו לעצמה.

– אהמ…

– וילדים זה דבר יפה.

– נכון.

נשתתקה. ומבטה היה הולך ושוקע בתהומות סמויים; מבט עמוּם סוגר על סוד גדול, רחוק; מסתכל ואינו רואה; ואתה מתבונן בו ואינך רואה מבעדו דבר, פרט לעצב גדול, עמוק.

יראתי לקרוע את השתיקה. זעתי במקומי בחוסר מנוחה. כיחכחתי בגרוני. היא ישבה שם ולא היתה אתי. עיניה, שהיו שקועות עמוק בחוריהן, כאילו מסך ירד עתה עליהן. קמתי ויצאתי על בהונות רגלי.

– שלום, בלה, – לחשתי מתוך נימוס וסגרתי אחרי את הדלת.

– שלום. ותכתוב, לילדים.

לא ראיתי אם קמה, אם זזה באומרה זאת. כבר הייתי בחוץ. ברחתי על נפשי. נסתי מן התוגה שעלתה על גדותיה ואיימה להציף אותי.

ופעם אחרת רק עד המרפסת הגעתי. רציתי לשמוע את קולה, והעציצים היו לי תירוץ. לא הפרזתי כשאמרתי לה שצמחים כה נאים לא ראיתי מעודי. נבוך ממלים אלו, העלולות להתפרש כחנופה ריקה, ניסיתי למהול אותן בדיבורים יתירים. שאלה טפשית נתמלטה מבין שפתי:

– מה את עושה להם, שייראו כך?

– אני… – לעטה ונעצה בי זוג עיניים שיופי עתיק ונדיר משומר בהן, בוחנת אם ראוי אני לאמון – אני… מ־ד־ב־ר־ת אליהם.

נזכרתי רכילות שהיתה מהלכת בקיבוץ, שמדברת היא אל חדרה ואל חפציה. שמעו אותה אומרת “שלום, חדר. אני חוזרת בעוד רבע־שעה”. ממבע פניה ניכר כי היא מאמינה שזו ורק זו סיבת יופיים וייחודם של צמחים אלה שבעציציה. כפפתי גופי וסקרתי את העציצים ואת שוכניהם אחד לאחד, מלטף גבעול ועלה בראשי אצבעותי, והלכתי לי, דומם ומשתאה.

משתי שיחות אלו ואילך, מעין שותפות־של־סוד קשרה בינינו. רק כשמצאו את מחברת שיריה והביאו אותה אלי לתרגמה לעלון ליום־השלושים הבנתי טיבה של ברית־סתר זו, ונתחוור לי שאכן היתה זו ברית־סתרים. ביקשתי, התחננתי שיהפכו ויהפכו בחפציה ובספרים הרבים שהשאירה, שמא יימצא יומן; ולא נמצא. היו בה, במחברת העבה, מחברת משבצות גדולות מפוספסות עם קו־שוּליים אדום משוּך משמאל לדף, שירים אחדים קצרים ופשוטים. רוב הדפים היו ריקים. באותיות גוטיות מסולסלות ובשפת עם־לועז היו כתובים השירים. בצמצום ובצייקנוּת. אם נכתבו בנעוריה או בזיקנתה איני יודע. אם נכתבו ברווחי זמן גדולים או קטנים רק בוחן כתבי־יד יוכל לומר. בכל־אופן שונים היו כתבי־יד ראשונים מן האחרונים, שבראשונים היתה ידה איתנה ורעידותיה מעטות. מכל השירים בחרתי לעלון אחד, ואיני יודע עד היום אם טוב עשיתי, ואם טוב בחרתי. העורך ביקש שניים־שלושה ונתתי לו רק אחד. פטפוט יתר אינו יאה לזכרה, אמרתי. וזה דבר השיר.

אני מדברת אליהם

והם אלַי שׂחים

מטים אוזנֵי־עליהם

פותחים פיהם־פּרחים

אנחנו משוחחים

הצמחים ואני

אני והצמחים

צמחים ללא פירות

ובלי הרבה פרחים..

ביקשתי לחקוק שורות אלו על מצבתה של בלה. אמרו לי שזה יעלה הון תועפות. ויתרתי, שהרי ממילא ינצחו אנשי הכספים. ויתרתי גם משום שידעתי שדרכה היתה לוותר, תמיד לוותר; לסור לצד הדרך ולתת לאחרים לעבור, אם באים מאחוריה ואם ממולה.

אם לומר את כל האמת, היה לו לשיר הזה בית נוסף; בית שלא נגמר. והוא היה מחוּק בשני קווים מצולבים, רעוּדים. איני יודע מה אמת גדולה יותר, השיר כמות שנכתב או כפי שנמחק. ומכיוון שאיני רוצה ליטול על עצמי שיפוּט, אביאו בפניכם.

פעם –

שׂחתי שמחה לצמחַי:

נותרתי בחיים

ונשארתי אדם

אדם חי.

הללויה!

שמעתי אותם נאנחים:

מה יתרון לו לאדם

על פני הצמחים

_ _ _ _ _

בלה מעולם לא סיפרה על עצמה. בכל־זאת התהלכו סיפורים עליה. סיפרו למשל שאימה מתה בלדתה אותה. גם סיפרו שסופר מהולל מסופרי אומות־העולם היה מחזר אחריה עד שנתיאש.

יודעים היינו ששנתיים תמימות הסתתרה בארון בגדים מפני הצורר. רק בלילות היתה יוצאת ומתהלכת בחדר הסמוך, בחשיכה, בדומיה, בחרדת־מוות. אפשר שמאותם ימים סיגלה לעצמה אותו דיבור עם עצמה, בניע־שפתיים ובמשיכת־גבינים ובנדנודי־ראש; אפשר גם קודם לכן נהגה כך. סיפרו שאביה היה סוחר עתיקות עשיר, חנותו מרכז משיכה לתיירים מעבר לים. בא הצורר הנאצי ושדד את כל רכושו, ואת מה שלא יכול היה לטלטל ניפץ. את חפצי־הבית “הצילו” מן הדירה נזירות חסוּדות, בל יהיו לבז לקלגסים. לאחר שיצאה בלה מן המחבוא ושבה למחוז ילדותה ראתה שנותרה יחידה מכל משפחתה. הלכה לאותו מנזר, אולי תמצא שם זכר לילדות ולנעורים, לאבא ואחים ואחות; אם בחפצים שונים ואם במכתבים ובתצלומים. הביאו בפניה כמה חפצים נטולי־ערך על מגש ואמרו לה: “מה ששלך ושל בית־אביך יכולה את לקחת”. נטלה רגליה והיתה סובבת־הולכת במנזר כבתוך שלה; צועדת גאה ומאיימת והנזירות הנבוכות בעקבותיה. רהיטים וכלי־אוכל וחפצי־נוי רבים ראתה והכירה, ולא מלאה ליבה לומר להם “גזלנים”. שאלה על מכתבים ועל תמונות, והנידו בראשיהן. יצאה מהן בידים ריקות ובפחי־נפש.

למחרת, לאחר ליל־נדונים, שבה ועלתה אל המנזר. הלכה ועמדה מול אורלוגין שהיה תלוי בחדר־עבודתו של אבא; ראתה שעודנו מוֹנה ושוקל את הזמן כאילו לא אירע דבר. היו עיניה נעות עם המטוטלת לכאן ולכאן שעה ארוכה, עד ששמעה לפתע את קולה יוצא ואומר: זה שלי, זה של אבי, זה היה של סבי. לא סגרה פיה ולא זזה משם עד שנטלוהו ונתנוהו לה ונפטרו ממנה ומגחלי עיניה. מגחליה עיניה נפטרו, מגחלי גיהינום ספק אם נפטרו.

כיצד עלתה לאונייה לעלות לארץ וכיצד עלתה ובאה אלינו לגבעה סיפור ארוך הוא ותמוּה. סיפור לעצמו. לא אגרר אליו, שלא כל חוליותיו ידועות לי ואלה הידועות אינן מתקשרות. אלמלא בבלה היה מדובר הייתי אומר עורבא פרח הביאן, את החוליות הללו של סיפור המעשה התמהוני.

כשבאה אלינו בחרה לעצמה את ביתה. הא כיצד? רצו לתת לה חדר שנתפנה בבית־הורים. אולם היא ראתה צריף נטוש בחורשה ושאלה אם קשה יהיה להתקין דלתו שתיסגר ולזגג חלונותיו. לא רחוק היה הצריף מבתי־הזקנים וניאותו לבקשתה. כל־שכן שרבו הקופצים על כל חדר, ואף על מחציתו של חדר היו מתדיינים ומתדחקים.

מה הסתבר? יונה היתה דוגרת סמוך לחלונו של אותו צריף, כמטחווי־זרוע ממנו. ראתה בלה אותה יונה דוגרת יום, דוגרת יומיים, דוגרת שבוע; אמרה לעצמה, אם מצאה היונה שזה מקום נאה להקים בו קן, מה אני שארצה מקום טוב ממנו. נכנסה לצריף וניקתה אותו. קירצפה כל אריח ומחקה כל סימן שהותירו בו זיקנה ועזובה ודיירים לשעבר. היתה מנקה וקושרת ידידות עם היונה. זו מנקה וזו דוגרת, זו דוגרת וזו מנקה. ושתיהן מצפות ליום הגדול. היום שבו בקעו הגוזלים היה יום חג לשתיהן. שיר כתבה בלה לאותו מאורע, וטעמי עמי אם איני מביאו. אם לא רצתה לגלות פצעיה בחייה מי אני שאחשפם במותה.

מלבדי היו לה כמה ידידים בין הילדים הקטנים. ומנין לי שידידה הייתי, שקראה לי פעם להחליף נורה שנשרפה ופעם אחרת ביקשה שאנסח לה מברק־תנחומים והיתה כאמור שומרת לי חיוכים. מרבית הילדים היו מפחדים מפניה. פעם ראו אותה ילדי הגן לאחר מקלחת, מייבשת את שערה הפרוּע הדליל, ומאז פשטה שמועה: בלה היא מכשפה. אפלולית־תמיד שבחדרה וריח מוזר שעמד בו חיזקו את השמועה. שאלות תמהוניות שהיתה מציגה לילדים בשפה בלתי־מובנת, בלי לצפות לתשובה, הגבירו את חרדת הקטנים. עירית נשבעה ששמעה אותה משיחה עם יונים ועם בולבולים ועם צוּפיות; היא שואלת והציפורים משיבות והיא מנידה ראשה בדברן. איריס בת החמש הוסיפה משלה וסיפרה שראתה אותה מדברת אל קלפים שפרשׂה טורים־טורים על שולחנה, מרימה קלף ומלחשת, פותחת אחר וממלמלת מלות־קסם. ואילן בעל־הדמיונות גימגם מהתרגשות וסיפר שפעם, בלילה, כשהלך לחדר ההורים שלו, עבר ליד הצריף וראה ינשוף אמיתי עומד על שיח מול חלונה של בלה ומחליף עמה דברים. “ואם אתם לא מאמינים, אז אתם יכולים להתחבא מאחורי החלון אפילו עכשיו, ולשמוע איך היא מדברת עם השממיות.” שהיה חדרה מלא שממיות, ושהיתה אומרת להן שלום ולילה־טוב וחג־שמח – זאת ידעו ילדי הגן “ממזמן”. האמינו איפוא לאילן. נמנו וגמרו שבלה מכשפה, אולם נחלקו הדעות אם מכשפה טובה היא או רעה. הלכו אל תרצה הגננת ושאלו. נחרדה תרצה ואמרה, מובן שהיא טובה. שמעו מה אמרה, אולם ראו חרדתה, ונותר הספק בליבם.

ילדי הגן שמרוּ סודם. אל הקטנים מהם לא ירדה השמועה. וכך היו אורן ודגנית באים אליה יד־ביד לבקש סוכריות, שהיתה נותנת תמיד במאור־עיניים תמורת תודה בלבד. לא היתה מנשקת ומטרידה ושואלת שאלות כמו הסבתות האחרות. מקור לא אכזב של ממתקים היתה להם, והיו חוששים שמא ייבש המקור. יום אחד אזרו עוז ודגנית פתחה ושאלה:

– מתי תמותי?

לא היתה מוּרגלת בשיחה, כל־שכן עם פעוטות, כל־שכן בנושא כזה.

שתקה והרהרה מה תשיב.

– את זקנה־זקנה־זקנה, נכון? – שבר אורן את השתיקה.

עכשיו אפשר להשיב.

– נכון, זקנה מאוד.

– ומי יגור בחדר שלך כשתמוּתי? – לא הרפתה דגנית.

– אף אחד. – פסק אורן.

ורצו החוצה, מוצצים ולוצצים.

פעם קרבה קבוצת ילדים אל הצריף. תוכי שברח מכלובו היו מחפשים. בלה עמדה ותלתה כבסים.

– של מי את?

נצטמצמו שפתיה של בלה. מיצמצה בריסים ארוכים על עינים דועכות ואמרה ברפיון:

– של אף אחד.

– למה אין לך ילדים?

– אינני יודעת.

– אז של מי את?

הבינה שלא תצא בלא תשובה. אמרה:

– של הצמחים.

וכשראתה שהקטנים לא באו על סיפוקם, הוסיפה:

– ושל הצפורם, ושל… החורשה.

דיברנו עם בלה של החורשה, סיפרו אותו יום הקטנים לגדולים. והיה השם בלה־של־החורשה פושט בין הקטנים כולם. לימים התחילו גם הוריהם משתמשים בו, ונגאלים משאלות מביכות.

בלה אהבה את החורף. יש אומרים, משום שמארצות הקור באה אלינו; ויש אומרים, בגלל הסוודרים אהבה את החורף. בחורף היתה רואה את מעשי־ידיה מחממים את הגופות הזעירים של ילדי הקיבוץ. מכונת־סריגה קנו באותם ימים שבאה אלינו, ולא מצאו מתאימה ממנה להיצמד אליה. למדה את המלאכה והיתה מוציאה מלאכת־מחשבת מתחת ידיה; גם כשרעדו הידים.

בחורף לא נפרדה ממטרייתה; מטרייה שחורה שהביאה עמה משם. בקיץ היתה מהלכה לאיטה, שמשייה בידה. הילדים היו שואלים בתמיהה מדוע היא פותחת מטרייה בקיץ. באביב היתה בלה עומדת ומסתכלת בניצת הרימון, כיורדת אל סודות צמיחתו. בסתיו היתה נחפזת לסרוג ולסרוג, סורגת וחולמת על שלכת אלף הגוונים שבארץ הרחוקה, ארץ שילדה אותה והקיאה אותה, ארץ שנופיה יפים וזכרונותיה מרים.

אתמול באה אלי הספרנית. ושמא תמולו של אתמול היה זה, שמאותה שעה שקעתי בדפים אלה ושכחתי חליפות העתים. באה אלי הספרנית. בתוך ספר מספריה של בלה, ספרו של היינריך בל, מצאה דף מצהיב ועליו כמה שורות בכתב־ידה. לא הייתי מעלה על דעתי שבלה התעניינה בביליארד, אמרה לי הספרנית הצעירה. נטלתי ממנה את הדף וקראתי.

הנסיכה ושפת־הסתרים.

פעם אחת, לפני הרבה שנים – אולי ארבעים שנה, אולי חמישים שנה, אולי אלף שנים – חיתה בארץ יפה וקסוּמה נסיכה יפה וקסוּמה. היא חיתה באושר ובשלוה בארמון אביה המלך, בארץ שלגים ויערים ונחלי־מים רבים.

והנה קם מלך רשע בארץ שכנה, שחלם להשמיד את כל המלכים אשר על פני האדמה ולרשת את נחלותיהם. התחיל כובש ארץ אחר ארץ, הורג את מלכה ושוחט את כל צאצאיו, לבל יהיו תובעים לכתר. הגיע אותו רשע לממלכת הנסיכה. קורבנותיו הראשונים היו המלך ובניו. מששמע שיש גם בת למלך, שלח להביאה. והיא סגורה בראש מגדל מבוצר, צריחיו מגיעים לשמיים. זכרה הנסיכה אותה שפת־סתרים שלמדה בילדותה מפי קוסם עברי זקן, שפת עופות השמיים וצמחי האדמה. קראה בצרתה לציפורים. באו ונטלוּה ונשאוּה לארץ רחוקה־רחוקה.

פשטה הנסיכה בגדי חמוּדותיה ולבשה בגדי־אכרים, ולא – – –

קראתי ושבתי וקראתי את האגדה. שמרתי אותה אצלי. אמרתי בלבי, אתפנה יום אחד ואשלים אותה. חוב זה, לפחות, אני חב לה לבלה של החורשה, שראתה בי ידיד.

19.7.73

תחילה חשבה, כסף הוא מבקש – ומקבל כאן יותר מאשר בכל מקום; יאספו כך וכך, יקומו ויחזרו הביתה. משנתברר לה שאדנוּת הוא מבקש, החלה לדאוג לעתידם.

שלוש שנים הם נשואים. שנתיים וחצי באפריקה. שנה אחת בעיר הלאגוּנוֹת, הטם־טם והמלונות המפוארים, ושנתיים כמעט בפרבר זה של עיירה השוכנת על גבול הג’ונגל והסוואנה, עיירה שכל־כולה חור. חור עלוב, חור נידח – כך היתה זורקת מרה בגורלה במכתביה ארצה. כמה מתגעגעת היא לארץ, למושבה, למשפחה, לנוף הילדות, לידידים מנוער. וברוב טיפשותה ויתרה לו, כשקיבלו חופשת מולדת, ונסעה איתו לספרד ופורטוגל. ארצות נהדרות, מקסימות וזולות. אבל, איך כתבה לברוריה, ליבי במזרח ואני בסוף מערב. אם לומר את האמת, שמחה כשעמד על שלו. הימים הספורים ברומא ובפאריס פתחו את תיאבונה לחוץ־לארץ, חוץ־לארץ של ממש, לא אפריקה! מזל שאין טיסה ישירה מן הארץ לכאן, הרבה שמעה על חו"ל ועל העולם הגדול, אך לא שיערה כמה שמחה וכמה הנאה וכמה הרחבת דעת יש בהם, עד שטעמה טעמם.

פותחת היא את המקרר הגדול, הגדוש כל טוב – טובה של צרפת, לפי התוויות שעל גבי הגבינות והנקניקים והבשרים – ונזכרת מעשה שהיה בימי הוויכוח הגדול “לספרד או לארץ”. הם שבים הביתה יגעים ורעבים, לאחר נסיעה של שעות מן המפעל החדש, שנחנך אותו יום בטקס צבעוני. עוד בפתח הם מחליטים, תוך כדי דו־שיח שובב, מלא דוּבּל־אנטאנדר, כי מה שהם רוצים יותר מכל הוא גבינת קאמאמבר בשלה דשנה. הקאמאמבר נשלף מן המקרר, ויגי מוציא יין לבן ושתי כוסות. היא מבקשת קוּאנטרו. ויגי צוחק לה ומסביר, תוך מישמוש שדיים ונשיקות קלות בעורף, חומו חודר אל גבה, שקואנטרו וקאמאמבר אינם מתאימים זה לזה. עם גבינה שותים יין, לא ליקר. היא נכנעת. הקאמאמבר רך, מגרה. הפה נמלא ריר. היא פותחת את קופסת הלחם. היא ריקה. הבּוֹי הרעבתן חיסל הכל בהיעדרם. מחר יקבל על הראש. אולי נשארו מציות. אין. על מה נשים את הקאמאמבר, שואל ויגי מאוכזב וידו תועה אל תוך מחשוף גבה, לוטפת ומגששת. היא בולעת רוק ובשרה נעשה חידודין ולחלוחית עולה בין שפתותיה. ובדרכם אל המיטה, בעודה מתפשטת כמי שאש אחזה בבגדיה, היא אומרת לו, לויגי: אתה מבין, ויגי, חוץ־לארץ היא בשבילי קאמאמבר; אבל איך אפשר ליהנות מקאמאמבר בלי לחם? וכאשר הוא נועץ בה מבט בוהה ורעב, והיא רואה בו שאינו הוגה בגבינה דווקא, היא מפרשת לו, לבל יחמיץ את העיקר: הארץ, ויגי, היא הלחם שלי והוא: רק עניים אוכלים לחם, אופירה; אני נולדתי לקאוויאר. אם תדע למצוא את הקאוויאר, היא אומרת לו במשובה ובמבט מזדגג, הוא כולו שלך.

קאוויאר. בינתיים הוא מסתפק בקאמאמבר משובח, ישר מנורמאנדי. אבל עיניו אל הקאוויאר. אין ספק. אל הקאוויאר ואל הבּוֹי הנרצע, המגיש אותו בעיניים מושפלות. היא רואה את הרעב בעיניו של ויגי. שני מיני רעב יש בעיניו הגדולות, הכחולות היפות; ורק אחד מצליחה היא לשבור.

אחר כך הציעו לו את הג’וב הזה ב“עיר השדה”. לא עיר ולא שדה. חור. חור עלוב. שני רחובות וחצי, כיכר קטנה בהצטלבות, ובאמצע הכיכר פסל של ג’יראף, שאלמלא גובהו לא היינו יודעים שהוא ג’יראף ואלמלא מיקומו לא היינו משערים שהוא פסל. פחות מתריסר משפחות לבנות, מחציתן ישראליות, אם אפשר לקרוא ישראלי למי שעלה לפני עשר שנים ובילה מחציתן בשליחויות חו"לין. בקיצור, חור שלעומתו אפילו המושבה מלך, או קריית־מלך. אבל “עיר שדה”, זה נשמע מכובד. והג’וב עצמו מכובד מאוד. לא נסע אפילו לראות.

– מה יש לראות?

– ויגי, אני לא קונה חתול בשק. יש לי הרגשה, ויגי…

בעצם, רצתה לשוב ארצה. כבר אז. רצתה ללדת ילדים, להקים בית. כמו ברוריה. כמו איה. כמו כולם. שום דבר מיוחד. רק ילדים ובית. אבל התחשבה בו. בו. במצב הכספי. שנה אחת עברה איכשהו. עוד שנה, עוד שנתיים אפשר לחכות. אבל למה לעזוב את הבירה (גם כן בירה, אבל הכל יחסי) וללכת לסוף העולם?

– שם אהיה מספר אחד. את לא מבינה?!

והיא חשבה שלא נעים לו להזכיר את הפרש המשכורת. בן להורים ששרו “עתיד עמנו לנו שכר” ופעם גם האמינו בזה, אם להאמין לסיפוריהם.

– אתה מספר אחד אצלי, ויגי – אמרה לו.

גם זה לא בדיוק נכון, אבל לעולם־לעולם לא תגלה לו. לה לא איכפת אבל הוא לא יוכל לשאת זאת. זה יפגע בכבודו. ישאיר בו צלקת לכל החיים. איך היה קורא לזה המורה כיטוב? שקר של חסד. זהו בדיוק. למענו שיקרה לו. אך עכשיו הוא באמת מספר אחד אצלה, אחד ויחיד. כאילו יש הרבה ברירות. אין ויש. את הבוי ראתה מתרחץ, וזה עשה עליה רושם גדול. היתה שבה ואורבת לרחצתו, מציצה לעברו מתנשמת כמפוח. ענק צעיר, שעיר, שרירי, מעורר תיאבון. מראה מחלחל ומלחלח. מוצצת היתה שפתיה בשעת הצצה. מועכת בזרועה פיטמה שנזדקרה ורצה אל מיטתה הריקה ואל כריה, להתייסר עם עצמה עד פורקן. היה לי יום שחור, מתאפקת היתה מלומר לוויגי בשובו עייף עם ערב ובפיו השאלה הנצחית: איך עבר עליך היום.

שונה כל כך מוויגי. נוצץ כזפת רותחת, כמו זו שהיו שופכים על הכביש במושבה, חמה ושחורה ולחה. זפת רותחת לעומת וודקה מלהטת מבפנים. הוודקה טעימה יותר ופחות מסוכנת. אך לא תזיק גם כווייה מזופתת. אולי פעם. מעניין מדוע דווקא וודקה. אולי בגלל הקאוויאר. הם הולכים ביחד, היה ויגי אומר. ספק אם טעם את שניהם יותר מפעם אחת בחייו, וספק אם נהנה מטעימה זו. אם נהנה – לא הנאה קולינארית היתה זו אלא הנאה של מי שזכה.

היא תנסה לכתוב שיר: “גבר שָחור”. המורה כיטוב קרא כמה משירי נעוריה ועודד אותה להמשיך. היא כותבת, מפעם לפעם. לעצמה. לא לפירסום, חס וחלילה. ביטוי עצמי ותו לא. אם ירצו פעם לפרסמם, זה משהו אחר. ויגי ראה פעם אחד משיריה. ראה, אך לא קרא, כי היא חטפה אותו ממנו. פעם אראה לך, אני מבטיחה – התנצלה – אבל לא עכשיו; אתה יודע שבסופו של דבר אני מראה לך הכל, ומרצוני הטוב. הציתה את סקרנותו מבלי שנתכוונה. עכשיו היא יכולה לנצל את זה. היא תכתוב את השיר ותשכח אותו על השולחן ממש לפני שובו הביתה. שיר נועז. שיר שיבטא את מה שהיא מרגישה, שיש בו אמת גדולה היולית, כמו שאהב כיטוב להגיד. ואם שיר זה לא ישכנע אותו להתקפל ולצאת מאפריקה…

אם רק תעז. אם רק תעז. נראה אם יש לך דם, אופירה – היו מתגרות בה הבנות במושבה ויוצאות תמיד מנוצחות וסמוקות־פנים. מבחינה אמנותית זה ייצא נהדר. שיר שפזמונו החוזר יהיה “גבר שחור. אבר שחור!” אולי מוטב בלי סימן־קריאה. היא תתאר את משיכתה האיומה, את מה שראו עיניה, את מה שחשה אותה שעה. לא תכסה דבר. אם יקרה היא לו, לוויגי, הוא לא יחתום לשנתיים נוספות.

אלוהים! להיקבר כאן חיים עוד שנתיים תמימות. ולשמוע שוב ושוב שאין כאן תנאים לגדל תינוק. היא לא התחתנה בגיל עשרים ושתיים, כמו אחותה; היא ידעה לכבוש את יצרה. וגם ויגי אינו עוד אותו נער – הסגן הכי־צעיר בבסיס – שקסם לסמלת אופירה. היא תכתוב! יקנא? שיקנא. שיכעס. שירתח. שייצא מכליו. שיקפוץ מעורו. כל זה כבר עבר עליה. בגללו. עכשיו תורו. “תורו” זה שור, בצרפתית. אמה של פדרה הרתה לשור וילדה את המינוטאורוס – כך במיתולוגיה. לא היו אז אמצעי מניעה.

טוב, בל נגזימה – היתה בוודאי אומרת על זה ברוריה, בסלנג המתחנחן שלה, אילו היתה כאן. הה, אילו יכלה לשוחח איתה, במקום לשבת שרועה בכורסת הנצרים, זוללת ממתקים ומנהלת דיאלוגים עם עצמה. ברוריה מהמושבה, מהפרדס, מהגימנסיה. ברוריה הבשרנית, שממנה למדה את כל הדברים החשובים. היא יכולה לשמוע עתה, מבעד לרחש המזגנים, את לחישתה הברורה של ברוריה: קדימה, אופירתי, שבי וכתבי. שיהיה מבסוט, ויגי שלך, שבחרת במזימה ולא בזימה. הוא אינו יודע, אבל אני היודעת, שיש לך דם אפילו לזה. אז מוטב לשיר לו על זה. מבחינתו, לפחות. וכאן באים צחקוקיה המפורסמים של ברוריה.

ויגי הקנאי. אפילו בחברה הכי טובה שלה היה מקנא. את צחוקיה ואת פטפוטיה היה מכנה שטף־דיברוריה. ויגי המסכן. היא תכתוב, ולו כדי להרגיע את דמיה. ואת דמיונה הפרוע. אין ספק שזה יכאיב לו, יפגע בו. בוי. כמה משפיל. אבל בלי שוֹק של ממש הן לא תוכל להוציאו מאפריקה. אדנוּת מצא בה. מה שלא מצא מעולם בארצו שלו. וספק אם ימצא בה בשובו. כן, פטרון! מרסי, פטרון. לשרותך, קומאנדאן ויגי. תיכף ומיד, מון קאפיטאן! – אלה השירים שנעמו לאוזניו. השיר “גבר שחור” ינעם להן פחות.

היא קמה אל שולחן הכתיבה, מכינה עליו בחגיגיות ערימת נייר, עט ובונבוניירה ומתיישבת לידו, מהורהרת. אנחה כבדה בוקעת ויוצאת מליבה. בחוץ מתחיל לרדת גשם טרופי כבד. היא מדליקה את מנורת השולחן העשויה שנהב ובוחנת את הגילופים העדינים שעל גבה. ידה תופסת בעט ומשרבטת כמאליה כמה מילים: אדנוּת – אדוניס – אדונית. אפשר לשחק בזה, אומרת היא לעצמה, ממוססת בפיה כדור של שוקולד, מוצפת לפתע ליקר שבתוכו. אדנוּת ביקשת, ויגי־ויג שלי, או־קיי, אבל לא עלי. ולא על חשבוני.

18.11.1972

הקדמתי להגיע. כרגיל. חששתי שלא אמצא אותה על נקלה, את פּיאַצה נאבונה. עשר שנים עברוּ, תשע ומשהו, והרגליים הוליכו אותי אליה. כמו סוס השב לאורווה. הנה שם “טרֶה סקאליני”. טעם הגלידה שלהם בפי. מלצר מוציא כסאות ושולחנות מתקפּלים. כובש את המדרכה, לקראת הערב. כמו אז, עם אֶתי והילדים, בדרכנו הביתה. להיכנס ולשבת לא כדאי; לילי אינה באה בזמן אף פעם. לילי הקטנה. לילית קטנה. נורא מה שעבר עליה מאז. טוב שהיא יוצאת קצת לעולם הגדול. בחוץ איש אינו יודע שהיא אלמנה, והיא יכולה להתנהג בטבעיוּת. מוּקדם מדי להיכנס. עוד עשרים דקות, גם אם תבוא בזמן, במקרה.

אי, פיאצה נאבונה. הכיכר הכי אהובה עליה בעיר הכיכרות והמזרקות. גם עלי. איך שאנשים קרובים בשטח אחד מגלים סימני קירבה בשטחים שונים, רחוקים. מצחיק. המזרקות הנפלאות האלה. שתיים אפשר לראות מכאן. צריכות להיות שלוש, אה, הנה. שלושתן של ברניני? לא זוכר. לילי בוודאי תדע. שתיים מהן בכל אופן. ללכת כך ברחובות ולספוג תרבות. זה מה שאין אצלנו. מעניין אם גם כאן יש שעות סואנות כמו סביב המזרקות האחרות של הרומא הזאת. פְיאַצה דה־לה־רפובליקה, אמש. איזו שמחה. איזו מוסיקה. המונים יושבים סביב־סביב וסוקרים את העוברים והשבים. את העוברות והשבות. שוות זהב. הנטייה הזאת למלים; גם לילי כך. עכשיו כאן כל־כך שקט, שלו. אולי זאת השעה, שעת בין־ערביים. הצבעים רכים, נעימים, יצירה אמנותית – כל הכיכר הזאת. צריך לומר כיכר או רחבה? האַרמוניה של דורות. הבתים הכנוּעים העתיקים מסביב, המזרקות במרכז – שיש ומים בהתלטפות נצחית; והאנשים האלה, המהלכים לאט, ספוגי אווירתה של פּיאַצה נאבונה.

אלמלא הרוגז הזה המכרסם בי, אוכל אותי, הרי יכולתי ליהנות מפינת־חמד זו. מן הזכרונות הקשורים בה. להיזכר וליהנות. לשכוח וליהנות! קל להגיד. אני מעולם לא ידעתי ליהנות ביחידות. בעצם גם לסבול ביחידוּת לא ידעתי. בכלל, הבדידוּת הורגת אותי. טוב שעוד מעט יהיה עם מי לדבר. לילי, לילי הקטנה, הדקה. ומה אחר־כך? נחיה ונראה. אצל לילי לעולם אין לדעת. אני מקווה שהשאירה את הערב פנוי, ושאצליח להשתחרר מן המועקה הזאת.

מוּעקה איוּמה. מאז עיתון הבוקר. כמו אבן על החזה. מכבידה ממש על הנשימה. מדוּע אני מרגיש את עצמי אחראי לכל זה? שישברו להם את הראש. אני כבר מחוץ לכל זה. שנים. רחוק. בעולם אחר. יבשת אחרת, עיסוק אחר. ובכל־זאת האפריקה הזאת אינה מרפּה ממני. עטה עלי בחלומות. טורדת מנוּחתי בימים. אני בּולע כל מלה בעיתון העוסקת באפריקה, כאילו במשפחתי מדובר. ודווקא שם מפּולת, קאַטאַסטרופה. וברור לי שאין זה הסוֹף. וידוּע לי מה שורש הדבר. וזכוּר לי שהזהרתי. התריתי. כתבתי. צעקתי. ועברו עלי לסדר־היום. קטונתי בעיניהם. שגריר קטן, מתחיל, במדינה קטנטונת, חסרת חשיבות. לא תפסו, האידיוטים. מעניין מי מהגדולים קרא בכלל את הדוחות שלי. קרא, האַ! לכל היותר מישהו הציץ, דיפדף והעביר הלאה. “לתייק”.

לילות שלמים הייתי יושב לנסח כל דו“ח. משקיע את כל כוחות הנפש. בוחן ושוקל כל מלה. כשרון כתיבה לא חס רלי מעולם. זאת העיר אפילו הבוס, בכתב־ידו הילדותי, המעוגל, כל שין כמו L אנגלית, l בכתב־יד לאטיני. ואֶתי היתה יוצאת מכליה. “זה יכול לחכות עד מחר”. – זה לא יכול לחכות. אני לא יכול לחכות. “אז תסיים ותבוא לישון. ממילא איש לא יקרא שם כל מה שאתה כותב.” כמה זה פּגע בי. וכמה צדקה. לא קראו. ואם קראו, לא התחשבו. לא שׂמוּ, כמו שאומרים היום. הסלנג הזה. פעם כשאמרו הבחור הזה לא נורמאַלי”, התכוונוּ לכך שהוא לא שפוּי. היום באה הבת ומספרת לי בשיחת־טלפון יקרה, מעבר לים: “אבא פגשתי בחור – לא נור־מאַלי. אבּאבּא, אתה מוּכרח להכיר אותו”, וכוונתה לטובה, כמובן. מתלבשים לא נורמאַלי, מתנהגים לא נורמאַלי, כל החבר’ה הטובים; וכך הופך הביטוּי את עורו. אפילו את שמו לא אמרה. אַה, כאילו השם חשוּב. וּבכל־זאת. נשמעה שיכּורה ולא מיין. שרק לא תיסחף. פעם אחת זה הספיק לנו. אֶתי עדיין לא התאוששה מזה.

הצעירונת הזאת כבר אם. הן מתחתנות בגיל צעיר, באיטליה. האושר שפוך על פניה. על העיניים הגדולות המבריקות האלה, אושר של אם צעירה. רווּיה. לא ידעה טעם קנאה לבעלה. שופעת חיוכים על כל צד. יפה עד כאב. משגעת. זה מה שנקרא ברומאַנים “צביטה בלב”, כנראה. אילו ידעתי קצת יותר איטלקית הייתי קושר שיחה עם הפספוּס. זוכה לחיוּכים חמים אחדים מאימו. יופי נדיר. פועל עלי כמו חמסין על חמאה.

מעניין מה הם מוכרים שם, זוג הזקנים הזה. פּורקים לאט את מטענם, כל הפּנאי שבעולם לרשותם. אין מה למהר. החיפזון מאחוריהם. אתקרב לראות. זיקנה יפה. שבעים קיצים לפחות ואלפי שקיעות יחד. ודאי אינם מבינים אף מלה זרה אחת. רק איטלקית. מצחיק, אוכל לציפורים הם מוכרים. לא פחות ולא יותר. אילו היו בארץ יונים כמספר היונים בכיכרות איטליה, היה השלום מובטח. ומדיניות החוץ שלנו היתה מדיניות, ולא קירקס.

“ומדוע דווקא פיאַצה נאבונה?” – אני זוכר שאַת אוהבת את ברניני, עניתי. ומיד הרגשתי מה שהיא חושבת עלי שם והוספתי, כמתקן מה שעיוולתי: ושאת אוהבת גלידה טובה. כן, אצל טרה־סקאליני. אז ניפּגש שם, או־קיי? או־קיי." צ’או. “צ’או”. רק אחר־כך נזכרתי שסיפרה לי פעם כמה היא אוהבת את הכיכר הזאת. כיכר או רחבה? צריך לראות במילון. קולה לא נשתנה. הצרידות הזאת. מעניין איך היא נראית. ודאי נהפכה מנערה לאשה. אם אני מכיר אותה – התגברה. עוד ארבע־עשרה דקות. אני מותח את השעון, כאילו יש בכך כדי להאיץ בו, בזמן. הרגל ישן.

היא הגיעה במדים. מדי ייצוּג של צה"ל. והיא היא שפקחה את עיני. הייתי מגיע לזה לבדי. אבל זמן יקר היה עובר. היא תפסה מיד את הסכנה הטמונה במדיניות שלנו. מה שניבאה אז מתקיים עכשיו. בדיוּק. כשהתחיל הדבר באוגאנדה, טענו: אמין מטורף. כאילו לא ידענו זאת כשהעלינו אותו. אבל עכשיו, לאחר שהצטרפו אליו רבים אחרים, פשטה הטענה את הרגל. אי־אפשר לטעון שכל הבועטים בנו מטורפים; שכולם קנויים; שהם אינם יודעים מה טוב בשבילם. אם ההתפּתחוּיות האלה לא יביאו את אנשינו לבדיקה עצמית כּנה ואמיצה, אז הם מקרה אָבוּד. ומה עלי לעשות? לעמוד מן הצד אינני יכול. ניסיתי ולא הלך. זה האופי המחוּרבן שלי. ואז בא המקרה המוּצלח הזה שלילי עוברת כאן, ברומא. נוח לי לשכנע את עצמי שרציתי לראות אותה בעניינים שבין אפריקה לביני; נוסחה זו הרגיעה תמיד את מצפוני; פחות או יותר.

קיבלתי אותה בשדה־התעופה הקטן. בתפקיד. פּחדתי שמא תהיה יפה. הבדידות הזאת בעיר השחרה והמשעממת. הריחוק הממושך מהאשה. קצינת ח"ן יפה מדי זה למעלה מכוחותי, חשבתי לעצמי. השם הזה, לילי. פּרגית כמובן. פּעמוני־אזעקה צילצלו בראשי. כל־כך שמחתי כשראיתי את הנמשים, את המשקפיים. רחוקה מלהיות חתיכה. הושטתי לה את ידי, רגוּע. עד שפתחה את פיה. הדוּ־שׂיח הראשון.

– שלום, את בוודאי לילי.

– איך ידעת?

ודחפה את משקפיה למקומם במעלה־האף. הצבריוּת המתפּרצת הזאת. הבטחון העצמי המופרז. ולא הרפתה ממני.

– ניחוש מבריק, כבוד השגריר. ירדו מהמטוס ששה גברים אפריקאים ואני, ואתה זהית אותי כמעט ממבט ראשון. מרשים.

– תעשי לי טובה: בלי “כבוד השגריר” וכל הגינונים. שמי דב.

– אני יודעת. לא תסבול אצלי מעודף גינוּנים.

וכמו להכעיס. כמי שגלגלי מכוניתו שקעוּ בבוץ והוּא משקיעם עמוק יותר בנסיון־שווא להיחלץ, הוספתי ואמרתי לה, לקטנה קטוּמת־החוטם:

– השיטה שלי פעלה יפה גם הפעם. אני נוהג כך תמיד. (למעשה היתה זאת הפעם השנייה והאחרונה.).

– איזו שיטה? – ומיצמצה מעבר למשקפיה.

– שמתי בכיס המעיל את “דבר־השבוע” בולט, וכך ניגשת ישר אלי, בלי היסוּס.

– דחילק, דב. הסתכל סביבך. אתה האדם הלבן היחיד בכל שדה־התעופה. סליחה, נמל התעופה. ועוד רצית שאהסס?

האירוניה הזאת בקולה. העליונות. מטר חמשים ושבעה, ומביטה מלמעלה על עולם ומלואו, מגבוה.

תכונת אופי מחורבנת יש לי. כשלונות שלי, כמו דו־שיח ראשון זה עם לילי, אינם נמחקים לעולם מזכרוני. שבים ועולים, שבים ומציקים לי. אני חש בושה אולי בפעם המאה, בגלל שטות. שטות. שוטה הייתי בעיני לילי. שוטה גמור. אבל רק לשעה קלה. עד שפתחתי את פי. במשרדי בשגרירות.

נתתי לה תמונת־רקע. שטחי הפעולה שלנו, הפעילות המצרית. הטמבלים בשגרירות ארצות־הברית והנחשים המגיעים אליהם. הדוד העשיר בשגרירות צרפת, החי במושגים של “בעל המאה הוא בעל הדעה” ומרגיש את עצמו עדיין בעל־הבית. הסינים הקטנים המתחילים לרחוש בשטח. האנשים “שלנו” בצמרת. דין־וחשבון נאה מזה לא הייתי מגיש לשר־החוץ, אילו ישב אותה שעה מולי. האמון שנתתי בה, גילוי־הלב שלי שבר את הקרח בינינו. ושמא צורת הניסוח שלי ודרך הניתוח. כמה צחקה כשמניתי את מעצמות־העל הפועלות בשטח: ארצות־הברית, ברית־המועצות, ישראל, צרפת. “גם צרפת?” שאלה בצהלה, וגמעה מן הוויסקי בפנים מעוותות. שמחתה ניכרה על פניה.

בטחוני חזר אלי. כמעט נסחפתי לרמוז לה על אותן פעילויות שלנו שהשתיקה יפה להן. נצרתי לשוני ובמקום זה סיפרתי לה על “הקהילה היהודית” שלנו – צייר יהודי ונערתו, יושב ומצייר בווילה נהדרת על גבעה מעבר לנהר; מחצית השנה מתבודד כאן ומצייר דמויות ונופים אפריקאים, ומחציתה מסתובב בעולם הגדול למכור את ציוריו וליהנות מהכנסותיהם.

חלמתי עליך, אמרה לי למחרת. אתה היית דג ארוך, עם פה ענק. אני שחיתי. עם כל הבגדים. פתאום פתחת את פיך ונוצר זרם אדיר שסחף אותי ישר לתוך הלוע שלך. חשתי שאני נופלת ונופלת ונופלת, כמטוס שנקלע לכיס־אוויר. מוזר, לא?

– אולי זה משום שדיברנו על שיט בנהר – נסיתי להיות מעשי. – שהוא מלא תנינים והיפופוטאמים הספקת לראות כשחצינו את הגשר. אך אין כל סכנה. לא מהם ולא ממני

– אתה… בטוח?

– קצינת צה"ל, וכל־כך מפחדת?

– אני פחדנית נוראית, – התוודתה ביהירות, גאה באומץ שיש בה להודות במגרעת היחידה שלה – אני גיבורה רק בפה.

שני אנשי־שפתיים נפגשו. תחילה מצא כל פה שתי אוזניים קשובות. ופה מתחרה. אחרי יומיים־שלושה התחלתי להרהר אם נגיע פעם גם אל פה־אל־פה. יותר בסקרנות מאשר בלהיטות. לא היה בה בעצם שום דבר מושך, מלבד אישיותה. וזו עתים משכה ועתים דחתה אותי. השארתי בידיה את היוזמה. הייתי עסוק מדי. הסתבכנו אז בפרשת השוחד. תוך ימים אחדים היתה גם היא עסוקה וטרודה. אילו הייתי תופס אז יוזמה היא לא היתה מסרבת. היום זה ברור לי. אלא שאז פחדתי פחד־מוות ממענה־לשונה, במקרה של סירוב. הייתי שומע בהזיותי את תגובותיה החצופות, המלגלגות, המתנשאות. ונרתע. אהבה לא היתה. לא, בת־שיחה נעימה וחריפה. זה הכל. זה לא הכל. אבל לעזאזל, זה היה מזמן.

מעניין במה היא מהרהרת עכשיו, בדרך הנה. שהיא שָמחה לפגישה, זה ברר לי. ושמא נושא הפגישה הוא שהוציא מפיה את צהלות־ההסכמה. הדיבור הזה, צרורות־צרורות, נשאר אצלה. לא חלף עם הגיל. ולא סתם צרורות; צרורות לוהטים, מחשבות מהירות כברק נדחפות לצאת כלבּה מהר־געש.

“לנו בארץ יש כל הסיבות לאהוב את צה”ל, להתגאות בו, לסמוך על אנשיו. יחסנו החם לצבא אין בו מיליטאריזם. כמעט. כאן המצב לא רק שונה; הוא הפוך! הם לא נלחמו על עצמאותם. הם אינם מוקפים אויבים. אנשי־הצבא שלהם ודאי שאינם בחירי האומה. האסוציאציות שלהם עם צבא וצבאיות שליליות מעיקרן. תדמיתנו כאן היא של חיילים מקצוענים; של עם שכולו צבא. ולמה תהיה אחרת. מופיעים במדים ועם סימני־דרגות, גם כאשר עוסקים בנוער ובחקלאות. כאילו תחסר לנו האותוריטה, אם לא נתבלט במדים ובדרגות ובתארים המפוצצים. בכל מקום כתובות: ‘משלחת צבאית’ וכל השִיט הזה".

סיפרתי לה על הוויכוח שהיה לי עם אנשי “הפועל”, שנשלחו להכין כאן מפגן של יום־העצמאות. במוסקוה כבר אין מצעד צבאי באחד במאי. בישראל מדברים על ביטול המצעדים הצבאיים. וכאן הם מתכננים לי מפגן צבאי מובהק, בארץ שקיבלה את עצמאותה בלי יריה; בארץ שבעיני תושביה חיל הוא סמל השעבוד והכיבוש, אם לבן עורו ואם שחור. והחבר’ה ממשרד הבטחון דרשו מטס, לא פחות ולא יותר, גם אם לא יהיה שם למעלה אפילו טייס שחור אחד. זה מרשים והם אוהבים רושם – טענו המומחים לרושם. הביאו לי דוגמה ממדינה שכנה, ששם עשו מפגן־צניחה נהדר. אנשים הרואים רק את קצה אפם. והרי סוד קסמנו ביבשת הזאת בכך שלא העתקנו דברים מן המוכן; שלא שלחנו להם בידה, כמו ששלחו הצרפתים, ולא דחפורים לפינוי שלג, כפי ששלחו הרוסים. אבל את המיליטאריזם הישראלי (מיליטארו־פיליה, קראה לו לילי) הבאנו, על קרבו ועל כרעיו. כרעיים כעורים, מעוררים סלידה. וחשדנות.

ואז חזרה האשה. אֶתי המסכנה, הנגררת אתי לכל מקום, שלא מרצונה. סידרה את הילדה בשווייץ וחזרה אלי. בעוד מועד חזרה. למחרת אותו לילה. קשה לי לזכור אם אותו לילה הגענו למה שהגענו משום שידענו שזה הלילה האחרון שבו אין אֶתי עימנו. הכל התנהל באופן רגיל, מקרי, כמו כל השבועות שקדמו לו. הבית היה השגרירות והשגרירות היתה הבית; שני אגפים של בנין אחד. יפה, מהודר, מסוגנן א־לה פרנסז. לילי התפרצה, נוטפת זיעה, קראה לבּוֹי להביא משקאות קרים. “גם לך, דב?”

– אפשר. לא אתנגד.

ואז פרץ ממנה הנאום. “אם לא נפסיק את הופעתנו הצבאית ואת פעילותנו הצבאית, נהיה בעיניהם ‘שחורים’ יותר משהם שחורים בעינינו”, כך סיימה אותו. היא דיברה כאילו בפני אולם מלא. והיא ידעה מה היא סחה. הפרזנו. צרף לעיסוקנו ב“ביטחון” אותו ביטחון־עצמי מפרז שיש לחבר’ה שלנו ותראה קאטאסטרופה באופק. סיכמנו שיש לכתוב תזכיר. והתיישבנו לכתוב אותו יחד.

“מחר יהיה מאוחר מד”, אמרה כאילו לעצמה. ושמי אינו דב אם לא חשבה אותה שעה על מה שחשבתי אני: מחר אֶתי באה. תחילה הכתבתי והיא כתבה. אך בדרך זו כפתה עלי נוסחות קיצוניות, שלא לטעמי. נסיתי להסביר לה כוחם של אַנדרסטייטמנטס, והיא צחקה לי.,בקושי הם מבינים, שם בירושלים, את הסטייטמנטס, ואתה מאמין…"

לקחתי ממנה את העט והיא הכתיבה. היא אמרה: “לא ייתכן שנשתף פעולה עם כל אנשי־הזרוע המפלצתיים, השנואים על עמם, ונבצר את שלטונם הכפוי העומד על בלימה”. ואני כתבתי: יש לשקול אם כדאי לנו לשתף פעולה עם אותם אנשים שהיום הם בעמדות־כוח, אך הקרקע בוערת תחת רגליהם, מחוסר גב ציבורי אוהד. היא הכתיבה: “אין ספק ששותפות עם טיפוסים אפלים, מיליטאריסטים בעברם ובתפיסת־עולמם תעלה לנו ביוקר, ברגע שהטיפוסים הללו יסולקו מהשלטון, אם בידי טובים מהם ואם בידי גרועים מהם”. ואני ריככתי וכתבתי: אם הציבור יזהה אותנו איתם, ציבור זה שיותר ויותר יש לו קיום ויש לו מה לומר, הרי ששכרנו ייצא בהפסד.

כשקראה את הנוסח שלי התנפלה עלי באגרופיה וצעקה שאני פשרן ללא תקנה, שקניתי לי ניסוחים פסוודו־דיפלומאטיים עקרים. לא שיערתי שיש כוח כזה בזרועותיה הדקות. תפסתי במאמצים רבים את ידיה הקטנות המשתוללות וטענתי כנגדה שהיא אגרסיבית ומיליטאריסטית בדם. “לך פשוט אין דם!” צעקה לי בפנים, והבל־פיה החם הציף את פני. היינו כל־כך קרובים ועיניה היו כה מבריקות אותה שעה. רק אז הבחנתי שהן כחולות ולא אפורות. הצמדתי אותה אלי ושנינו רעדנו. רעדנו והתנשקנו. אחר־כך הוספנו להתנשק ולהתגפף, בלי לרעוד עוד. כשתעתה ידי אל תוך חולצתה נרתעה לילי. תפסה את הגליונות הכתובים והלכה אל מעבר לשולחן. אילו הייתי הולך אחריה, מי יודע אם היינו מסיימים את התזכיר אותו לילה. לא הלכתי אחריה. המשכנו לכתוב ולמחוק, היא מצידו האחד של השולחן ואני מצידו השני. היום ברור לי מה שלא ידעתי אז, שרצתה; ורק רצתה להיות בטוחה שגם אני רוצה. כמעט ברור לי. אם כך, הרי שאיכזבתי אותה. נראה היה לי אותה שעה שהתזכיר חשוב בעיניה פי־כמה מכל מה שעלול להתרחש בינינו. או שמא מהרהורי לבי קראתי בפניה.

טוב, למחרת באה אֶתי. כולה אשה. אפילו לא שאלה מה נשמע בשגרירות, ואם הצלחנו להשתיק את פרשת השוחד. לא אמרתי מלה על התזכיר. הוא נשלח באותו מטוס שהביא אותה. נתקבל אישור. מישהו קיבל אותו. מישהו כנראה גם קרא אותו. את ערכם של החתומים לא העלה בעיני המשרד. הקאריירה התקרבה ממילא אל קיצה. שמחתי ולא שמחתי. רציתי להיות מישהו ולא בורג קטן. חשבתי שאוכל לעלות במהרה, ברגע שיעמדו על טיבי; התברר לי שכדי לעלות יש לטפס, על הברכיים ועל המרפקים. לא, תודה. לא בשבילי.

או, הנה לילי. בחיי. אותה הליכה. אותו נפנוף ידיים. אך איזו שמלה! מצחיק שציפיתי לראות אותה במדים. צריך להיזהר ולא לגלוש לאותה פרשה עגומה. שנה וחצי של נישואין; פגז בתעלה; תמונה בעיתון; ולילי שוב לבדה, שבורה, בודדה יותר מאי־פעם.

• Bonsoir, votre Excellence. Nice to meet you again

שוב אותו טון עוקצני. תופסת מיד עמדה מלמעלה. כאילו לא קרה מאומה בינתיים. שמא מתוך התגוננות? על כך מעולם לא חשבתי.

– שלום, לילי, את נראית נפלא.

• Grazia Signore…

מחליפה מבטאים כמי שמחליף הילוכים. היגוי מושלם של בת־העולם־הגדול.

– סוף־סוף נעשית ג’נטלמן. הגיע זמן. למדת מה אומרים לאשה; לא רק לנשיא ולשר־חוץ ולסר־דיוט.

– אבל תמיד ידעתי מה אוהבת אשה לשמוע.

– אם־כן, ידעתי ולא השתמשת בזה. חטא חמוּר שבעתיים.

– אבל אליך לא התיחסתי כאל אשה, לילי. את היית…

– וזו היתה טעות חייך. חטא בל יכופר. ואם יכופר – אז לא במלים, אֶקס־אֶקסלאנס.

צחצוח־חרבות ראוותני או שהיא מתכוונת לזה? הצטעצעות במלים או גילוי־לב במעטה לצון? צריך לגשת לעניין לפני שהיא נוטלת יוזמה ו…

– את זוכרת את התזכיר שחיברנו. אותו לילה.

הלילה שלפני שובה של אֶתי. הלילה של הנשיקות המסוערת. הפטמות המשוקעות הללו שהבהילו אותי תחילה. אין לה פטמות, חשבתי לרגע, כמגלה מום. וריח הזיעה הזרה שעלה מגופה.

– לא רוצה לזכור, אבל זוכרת. כשטילפת, זה הזכיר לי.

– אני רוצה לשוב אל אותה נקודה ש…

– אתה רוצה – אנחנו שבים אל אותה נקודה; אבל אף לא מלה אחת על אפריקה. קרא לטאקסי, דב.

– חשבתי שאנחנו נכנסים לאכול גלידה, אצל “טרה סקאליני”.

– נכנסים? נכנסים. קדימה.

– וכל עוד אנחנו אוכלים גלידה, אני רוצה לדבר אתך על אפריקה.

– Mon Dieu, אם־כן לא השתנית.

עיניה ברקות המאפירות שלי, מטפסות אל הקרחת המוסווית באניצי־שיער

– את הרי קוראת עיתונים. אינך מרגישה כמה צדקנו?

– אני בטוחה שצדקנו.

עתה ניגש המלצר. מעיינים בחופזה בתפריט המפואר ומזמינים מה שמזמינים.

–…אבל אינני בטוחה כלל, שלולא עשינו אותן שגיאות היה מצבנו היום באפריקה הרבה יותר טוב.

– זאת לא לילי.

– זאת לילי. לילי מאוד. תמיד חשבת שאתה מכיר אותי, ותמיד טעית.

– די בעוקצנות. אני רציתי להתייעץ אתך, כיצד אפשר לפנות היום ולמנוע התמוטטות גמורה. סוף־סוף גם את השקעת שם שנתיים טובות מחייך, וטונות של להט ומעשים. היום אולי יקשיבו לנו. לאחר סידרת סטירות לחי, יש נכונות ללמוד משגיאות.

– נדמה לך (גארסון, כוס מים קרים, בבקשה, כן, מינרליים). אין סיכוי שמישהו יודה ששגה. יותר מדי חבר’ה טובים מעורבים בזה. נוח יותר להטיל את האשמה על טבעם ההפכפך של האפריקאים, על המשטרים הרופפים על…

– אז את מודה שנעשו שגיאות ושאת פריין אנו קוצרים היום.

– נעשו משגים, דב. נקודה. אנו קוצרים חורבן; או חרבון. נקודה. יש קשר כלשהו בין השניים. כמובן. אבל גם אלמלא שגינו בפעלתנות צבאית יתירה, לא היינו יכולים להופיע בפניהם היום אחרת מכפי שאנו. אנחנו המנצחים, אנחנו הכובשים, אנחנו החזקים. ואת זאת הם אינם אוהבים. ולמה שיאהבו.

הנאום שלי עם הגשת כתב־ההאמנה. ניגנתי על מיתרי הסבל המשותף והשעבוד המשותף. אתם סבלתם, אף אנחנו עם יודע סבל; דורות על דורות. אתם הייתם חלשים ומשועבדים, אף אנחנו כך. משהו כזה. גם את הרצל גייסתי.

– אז את חוזרת בך מכל…

– אינני חוזרת בי אף ממלה אחת שאמרתי ושכתבתי. לא היה דבר טפשי ומיותר ומזיק מאשר להופיע שם במלוא צבאיותנו. אבל לא זה השורש העמוק של השתנות היחס אלינו.

– את טועה בהערכתך, לילי. פחות מדי חשיבות את מייחסת לדרך שבה הופענו ופעלנו אצלם בבית פנימה. אך מהו, לדעתך, “השורש העמוק”?

– צבאיותנו בארץ, שממנה אין אנו יכולים להתנער בקלות. הופעתנו בבית ובעולם, שכולה בטחון, תרתי־משמע, וכזאת תישאר, מי יודע עד מתי.

– חשבתי שכדאי לחבר משהו, ולהפנות אותו ישר אל שר־החוץ, או אל…

– יש לי הצעה יותר טוב כיצד נבלה את הערב.

– When in Rome, mon ami, do as the romans do

– אני לרשותך.

– הגיע הזמן. Mieux vaut tard que jamais , מוטב מאוחר מאשר…

3.7.1973

מכל חברי לכיתה אני זוכר את יוּדה. בדהוי ובמקוטע זכורים לי רבים אחרים, כגון א־ריה וא־רון וקפי־צה ובורובסקי ומרֶסֶה ומשיח. זכורות לי כמובן גם כמה בנות, אבל זה בכלל משהו אחר. את יודה אני זוכר, כמו היה הצל שלי, המהלך צמוד לצדי, לרצוני או שלא לרצוני; בעלייתו ובנפילתו הוא זכור לי, בימים שהיה הקרוב בידידי ובימים שרחקנו ממנו והידרנו עצמנו מחברתו.

בתמונות ראשונות של הכיתה – עם המחנך בן־חורין באמצע, משקפיו מחליקים אל קצה חוטמו המנוקבב – מצאתי את יודה על נקלה; הוא היחיד המסמן בחץ, ובשולי התמונה, בקצה החץ, כתוב “יודה” בכתב־יד ילדותי. גם בתמונת הגמר של ביה"ס העממי מצאתיו בלי קושי; שני קווים מצטלבים בה על פניו, בדיו שחורה.

שנים רבות אינך רואה בן־אדם, ולפתע אתה פוגשו באקראי, פעם ופעמיים, בסמיכות זמנים מופלאה. חזרתי הביתה מן הפגישה עם יודה, ועל־אף עייפותי הרבה טיפסתי והורדתי אלבומים ישנים מגושמים, קמוטי ניירות ביניים ודבוקי דפים שחורים. הסרתי שכבת אבק מתחריטי נחושת שעל פניהם (יהודי מהלך אחרי המחרשה, הרצל הדור־זקן) והתחלתי מרדפדף אחר יודה. מצאתיו שוב ושוב, מתבלט בתמונות כמו בכיתה; ברנש שאינך יכול להתעלם ממנו. עיניו הבורקות, חיוך המנצח הנצחי עם דוק העצב היהודי בפינותיו, וזקיפותו השופעת ביטחון עוררו בי גלי זכרונות. בקצות אצבעותי דיגדגה תחושת שערו הסמיך המתולתל. (הילד הכי מטולטל בכיתה – כתבה לו פעם בת־שבע בספר הזכרונות, לקנאת רבים מאתנו. אני התנחמתי בשגיאות הכתיב שלה; שלא תחשוב את עצמה).

התנפלנו זה על זה בטפיחות ובקריאות נרגשות ובשאלות שנורו בצרורות עוד בטרם ניתנה שהות לענות על הראשונות. נסתבכו קטעי זכרונות בקרעי דיווחים על עשרים־שלושים שנה שלא נפגשנו, ונפרדנו יותר צמאים מרווּיים. מי היה מאמין שכך נתרחק; ושניפגש שוב באורח מקרי כל־כך. שכחתי לו יהירותו ובטחונו העצמי המופרז, שגבלו עם זלזול בזולת, וזכרתי לו חסד נעורים, חסד ילדות ליתר דיוק.

למעלה משתי עשרות שנים לא ראיתיו. אך הרביתי לחשוב עליו. הסערות העזות שטלטלונו בארץ הזאת הזכירו לי אותו משום־מה לעתים מזומנות. נפלאות דרכי הנפש ושבילי האסוציאציה מי יידע. הנה, למשל, הביטוי המשולש שהטיח בנו דה־גול בשעתו העלה לפני דווקא את דמותו של יודה. ובלילות שמירה ארוכים במלחמות, בין הבזק קטיושה להבזק “בלתי מזוהה”, הייתי רואה לפני את דמותו ושואל את עצמי מה מעשיו במלחמה; תוהה אם החזק חזק יותר במלחמה. פעמים היתה עולה לפני דמות גבר, שהוא המשכו של אותו ילד יפה־עיניים וחביב ומסכן ואהוד על הכול; ופעמים היה מצטייר לנגדי גברתן שצמח מן הנער שנקרא בפינו יודה קיפוד. בעודנו נערים נפרדו הדרכים. את יודה הבוגר לא ראו עיני עד לאותה פגישה בפונדק דרכים, על וימפי וקוקה־קולה.

כשניסיתי לספר לבני –ביתי על יודה, מצאתי את לשוני עוקפת פרשיות הרבה, משל אני אשם במה שקרה לו, או אם תרצו – משל מה שקרה לו קרה לכולנו. קפץ סיפורי ובא עד לאותו פונדק, בין צרעה ואשתאול. תיארתי אותו גבר קצר־קומה ומתחיל להקריח, שֶעט עלי נמרץ ופעלתן, כולו שרירים, מעך תחילה את כתפי ואחר את כף־ידי (עד כאב), שפשף את שתי אוזני בין כפות ידיו, כמו היינו ילדים בהפסקה הגדולה ליד הפלאפל, וצהל לקראתי צהלה גדולה, קולנית מאד – שהפנתה אלינו את כל המבטים. (הקול – קול יעקב, היה אומר על הטנור שלו המורה בן־חורין, יודע שיודעים אנו המשכו של פסוק). אך משבאתי לספר על מעשיו כיום, התברר לי שלא הבנתי מה הם בדיוק. “מטפל בוִוי אַיי פִי־ס” אמר, כלומר באח“ם. אם הוא מלווה אותם כמארח או כמסביר או כשומר־ראש או כמי־ידע־מה – לא שאלתי. חזקה עליו על יודה, שאם היה נהג של אותם אח”ם, היה מתבטא “אני מטפל בהם”. וברגע שאמר “מערכת הביטחון” הפניתי שאלותי לכיוון אחר, כהודי סוטה מפני פרה, נזהר שלא למשוך אותו בלשונו.

מן־הון־להון, אם להשתמש בלשונו של יודה, משך הלה וסיפר לי ש“שרים כמו זבובים” עברו תחת ידו וגם כמה נשיאים וראשי־ממשלה, פוֹר־אֶ־צֶ’נג'. ולחשוב לרגע שהעולם מתנהל בידי האנשים האלה – זרק מחשבה פילוסופית, עיווה שפתיו ושטף את פיו בגמיעה ארוכה, ישר מן הבקבוק. תוך כדי גמיעה סקר ואמד בעיניו את דמותה של המלצרית הצעירה. (יכולת הפשטה נדירה לגבי גילו – כתב פעם בן־חורין בתעודה שלו; ואנחנו שברנו את הראש להבין את כוונתו.) רובם לא מבינים כלום בצבא ובנשק – המשיך לדבר – ואינם מתעניינים כלל במראה עיניהם; כאילו כל יום יוצא להם לראות צבא כזה, ובלווית אחד כמוני. צחק צחוק קצר, אורב לתגובתי, והמשיך. טוב, מה אתה רוצה – בארצותיהם הם עוסקים בסעד ובכלכלה ובחינוך ובמסחר – בעניינים צמחוניים כאלה; אז אצלי הם מתחילים להתעניין ולפקוח עיניים רק כשאני מביא אותם לח“ן. אתה צריך לראות איך הם מתעוררים לחיים. “רק לא לשלוח ידיים”, אני אומר להם תמיד,” במערכת הביטחון שלנו הכול טעון, ומגע בלתי זהיר עלול לעלות ביוקר,. זאת בדיחה שהולכת תמיד; ובזכות כמה בדיחות נוספות, בדיחות־יצוא, הם מוכנים לאוץ אחריך שעות ארוכות בחום, למרות שבאו לארץ לראות דברים אחרים ואין להם הרבה עניין בצה"ל. אבל אנחנו, חביבי, אנחנו מראים לה מה שאנחנו רוצים שיראו – סיכם יודה בקריצה רבת־משמעות וטפח לי טפיחה אדירה על כתפי המזדקנת.

הוא היכה בכתפי, ואני הרגשתי את הכאב בעורפי. הנעתי את ראשי ימינה ושמאלה פעם ופעמים, לראות אם עודנו סובב על צירו. כמו אז, בכיתה, בשיעור התנ“ך. יודה כתב את שמו תמיד יודה, וכל נסיונות המורים לשכנעו להוסיף ה' בין יוד לוו עלו בתוהו. קווים אדומים נמרצים של מורים נרגזים והסברים רכים של מורות חייכניות התנפצו על עקשנותו. “קוראים לי יודה!” וכשאחד הילדים שלא הכירו מקרוב היה קורא לו יהודה, היתה התגובה קצרה ומאיימת: “יהודה אביך! אני – יודה.” והנה, לפתע, בשעה שאנחנו לומדים את ברכת־יעקב, עובר אותו גל הזדהות עם יהודה, וכשהמורה קורא בהטעמה “יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך” – שולח יודה היושב בספסל מאחורי, את ידו ואוחז בעורפי אחיזה איומה, מכאיבה. אני פוער את פי וחונק זעקה בגרוני. אבל זה מספיק. “ה־חוצה!” – צועק המורה מתוך דפי התנ”ך – “חכמות בחוץ תרונה.” ואני יוצא בהול ומבוהל; רק שלא ישלח בעקבותי את יודה. מאותו יום ואילך היה יודה מתנפל עלי בכל הזדמנות, נוהם “י־דך בעורף אויביך!” ונהנה מזעקות ומעוויות הכאב שלי; אני – שהייתי (ונשארתי) שכנו, שהייתי (ולא נשארתי) ידידו.

הייתי ידידו. אחד מידידיו הרבים. כשהגיע אלינו לביה“ס זכה לאהדה כללית; חלקה על־סמך אישיותו, חלקה מתוך השתתפות כנה בצרותיו. ילד חביב ומוכשר ומסכן. אימו נרצחה בעודו פעוט, בדרכה אל השכונה הערבית בה גרה המשפחה; דרך שעברה בתוך פרדס זנוח שנמכר לבנייה. אחותו הגדולה שהיתה עם האם ניצלה בנס; ניצלה ולא ניצלה – דעתה נטרפה עליה ורוב שנותיה היא מאושפזת. “מאושפזת” היינו מלחשים בביה”ס, וצליל המלה היה מעביר בנו צמרמורת. ולמרבה הצרה – יודה המשיך לגור עם אביו באותה שכונה ערבית שבתיה זולים, על גבול תל־אביב ויפו.

תמיד היה יודה מוכן לעזור. לכל אחד. ומבלי לצפות לשכר. ודווקא מי שאינו מצפה לשכר – שכרו מובטח; בהרבה מקרים, רק בעולם הבא; במקרה שלנו – גם בעולם הזה. מתחרים היינו בינינו מי ילווה אותו לביתו, בימים של חרדה ובשעות של חשיכה. שניים־שלושה היינו יוצאים ללוותו, שהרי צריכים היינו לחזור באותה דרך. היינו צועדים בקצב ושורקים, להבריח את החשיכה ואת הפחדים. אבל מעולם לא היה יודה צריך לבקש ליווי. ולא אמר מעולם אחד לחברו, אתה תלך עימו, לא אני.

אביו של יודה היה סופר. אך לא מן הסופרים הללו הבוראים דברים בהבל דמיונם ומשחקים עם קוראיהם מחבואים היה אבּ’שליודה; לא ממשל משלים ומחבר אלגוריות ומגבב בדוּתוֹת היה, אלא סופר סת"ם. ספרי תורה לא ראיתי אותו כותב, אך תפילין ומזוזות – ראיתי. פעמים היה כותב גם מגילות־קלף של חולין לקיבוצים (קדוּשה הם מחפשים – נאום אבּ’שליודה – ימצאו־ימצאו). עומד הייתי מאחוריו בדומיית־קודש, נהנה מן האותיות הנאות שיצאו מתחת ידו, כולן תואמות, שחורות ונוצצות כעדר עזים עולות מן הרחצה. אוהב הייתי אותיות שין שהיה מקשט בכתר משולש ואותיות שנפתחו ונמתחו ונתרחבו תחת ידו למלא את השורה. בקמטי פניו ובקפלי עורפו החרושים עמוק היתה מנצנצת זיעה ולשונו היתה מפרכסת, נשוכה בין שיניו.

במלאכה זו היה מתגאה בפנינו, חברים של בנו יחידו. לא כן במלאכתו השניה. והיה מתנצל בעברית משכילית שרק משום שפחת הדור ונתמעטו משחרים לפתחם של סופרים, נאלץ הוא לפרנסתו לשלוח ידו גם בכריכת־ספרים. תחילה הגביל עצמו לכריכת ספרי־קודש, אך משראה שממחזורי תפילה ומגמרות שנתבלו לא תבוא ישועה, פנה וקיבל לכריכה הכול בכול מכול כול. היינו מוצאים אצלו ערימות ספרים מספריות־השאלה, מהוצאות “אמנות” ושטיבל ובנות־דורן, והיינו רובצים בפינות הבית ובולעים אותם, בחינת מים גנובים ימתקו. את כל “זכרונות לבית דוד” קראתי בביתו של יודה. את “הקנאים הצעירים” קראתי שם, בפינת ספה בלוּיה, שלוש־ארבע פעמים; שהיה הספר חוזר שוב ושוב לבית הכורך, מרוב שהיה מתמשמש בידי קוראיו הצעירים, שראו עצמם קנאים של בית־שלישי.

אביו של יודה, יהודי של גלות וגווילים, לא היה מרבה לצאת מביתו. לא כן הבן. דרכם של צעירים, לא־כל־שכן צברים, לבלות רוב עיתותיהם בחוץ. “אשרי יושבי ביתך” שהיה האב חוזר ומטיף לבנו, נפל כזרע על סלע. וכל יציאה של יודה יציאה שעימה סכנה, פעם יותר פעם פחות. נענה איפוא האב ופתח צרורו ומנה שילינגים הרבה לכפו של הבן, שילך הקטן לחזק שריריו ולאמן ידיו להגן על עצמו. הרבה הפצרות קדמו לזה. בלב ולב הסכים לזאת האב, שפרק תהילים נחשב בעיניו יותר מק"ן פרקי ז’יו־ז’יצו. היה מתלבט ומתחבט בינו לבין נפשו. באה אליו אשתו בחלום לילה והסירה ספק מליבו. אמרה לו, מי שחייו בין ישמעאלים – חייב לאמן ידו למלחמה.

יודה הלך מחיל אל חיל. כל כוחות הגוף והנפש וכל שעה של פנאי היה מקדיש לאימונים, תחילה במכבי ובביתר, אחר־כך במכונים לז’יו־ז’יצו ולפיתוח הגוף, שהיו אותה שעה מעטים ויקרים ורחוקים. כל־כך רחוקים היו מביתו, שההליכה או הרכיבה על אופניים (שאולות) היתה כשלעצמו מחזקת גופו הגוץ. וכך הלך יודה ונתרחק מאיתנו; התרחקות שתחילתה חוסר פנאי והמשכה זילזול במשחקי ילדות “צמחוניים” שלנו וסופה התנשאות והתעללות.

תחילה היינו סקרנים לראות את התרגילים שלמד יודה. אך כיוון שלא יכול היה להפגין תרגיליו “על־יבש”, היה כל אחד רועד שמא יפול עליו הגורל לשמש יריב־להדגמה. וככל שגבר פחדנו כן גדלה עריצותו של יודה. משהתערבה אחות ביה"ס, שידיה מלאו עבודה, חדל בחורנו מהדגמותיו. מכאן ואילך היה רק “עושה שרירים” ומרמז לנו ביהירות מה עלול הוא לעולל, עד שדבק בו הכינוי “השוויצר”. אך לא איש כיודה יסתפק בדיבורים.

איני יודע באיזה “מכון” למד יודה לתפוס צרעות. ואיני יודע מי לימד אותו להבחין בין צרעה לבין דבור, שאינו אלא צרעה מזרחית. מכניס היה אותן צרעה צרעה חיה בתוך קופסת גפרורים מנוקבת. ובכל כיס מכיסיו היית מוצא קופסה. היה פותח בזהירות ומוציא צרעה (או דבּוּר). איני זוכר איך היה מחזיק אותה אם בכנפיה, או בגופה, אך היטב אני זוכר טעם העקיצות שהיה מעקיץ אותי, לאחר שגזר והצהיר: “היום – עקיצה קטנה אחת. ואם תעשה הצגות – שתיים!” אלמלא כוח הזרוע שפיתח, מאחורי אותן צרעות, היינו יכולים לברוח או להתנגד או להכות בו בחזרה. אך זאת לדעת שהברנש היה חזק וזריז ומאומן מכולנו אפילו במכות קונוונציונליות; שלא לדבר על ז’יו וצרעות. ויכוח שהתנהל בכיתה שלנו אם גופו של יודה מחוסן מפני עקיצות או שהוא יודע להימנע מהן נסתיים בתיקו. לא נער כיודה יגלה סודותיו.

כך היה מתעלל יודה בחבריו ומרחיקם מעל פניו. ידענו, שאם נתלכד נוכל לעמוד נגדו ולהכותו מכה אחת אפיים. אולם הוא דאג שדבר זה לא יקרה. ובסתר ליבנו גם לא רצינו ברעתו; ידענו שאלמלא עבר עליו מה שעבר, ואילמלא שעליו לעבור יומיום במקומות שעליו לעבור, לא היה מתרשע אלינו כל־כך.

ניתנה אמת להיאמר, תחילה היו הצרעות משמשות לו ליודה להתגוננות בפני גדולים וחזקים ותוקפנים ממנו. ברבות הימים החל נהנה מעצם הרעדה שהיתה תוקפת את הילדים בפני נשקו המעופף. מכאן ועד לתיאוריה שהוא חייב להזין את צרעותיו בדמנו ולהוציאן מן הקופסה לפעילות יומית, הדרך לא היתה רחוקה.

מעתה היו לנו כל הסיבות להתרחק מעליו. וכך עשינו. התרחקותנו עוררה את יצרי תוקפנותו. ותוקפנותו הגבירה את ההתרחקות. ממעגל זה לא היה מוצא. וכך הפך יודה האהוד והחביב ליודה הבודד. לבד לבד היה שב אל ביתו. אם הוא גיבור כזה, הוא אינו זקוק לליווי שלנו. יושיעוהו צרעותיו ודַבּוּריו. ואגרופיו.

באה תספורת חדשה שלו והוציאה לו שם של “קיפוד”. נתפשט הכינוי והחלו הכול קוראים לו כך; נועזים – אפילו בפניו. התבייש יודה לחזור אל המספרה הקואופרטיווית (ליד כיכר המושבות) ולומר לסַפר, תקן מה שעשית, איני רוצה להיות קיפוד. הלך לסַפּר אחר, ברחוב הגדוד העברי, שהיה מבלה פנאי שלו בתחריטים מעשה־אמן, התיישב על הכסא האחד, עצם עיניו וציווה בקול עמוק: קרחת. נשף הספּר על תחריט הכותל המערבי שהיה בידו ופיזר נסורת דקה, שהיתה מפזזת בקרן־אור־שמש שחתכה את המספרה באלכסון, הסתכל בנער ואמר: אולי תחזור בעוד רבע שעה? אפשר רצה להמשיך בגילוף, שהיה ליבו משוך אחרי אמנותו; ואפשר – רצה שיהרהר הנער שנית במעשיו. ענה יודה ואמר, לא! עכשיו. נטל הספר את התער והחל משחיזו ברצועה, משחיז ונותן מבט שואל במראה. לא חזר בו יודה מהחלטתו ולא יצא משם עד שהיה קרח כיול ברינר.

לרצוננו או שלא לרצוננו שמענו את הסבריו הרברבניים שמתאבק הראוי לשמו חייב להיות קרח, שלא לתת מאחז־שיער ליריביו. ובהזדמנות זאת הוסיף יודה והראה לנו שפופרת של שמן־משחה שקנה אצל אותו ספר למשוח בו את שרירי זרועותיו, אף הפציר בנו לגשת אחד אחד ולחוש את שריריו. “תלחץ חזק, חזק! מה אתה מפחד מה?”

כיוון שדבק כינוי בנער, אינו עוזבו. המשכנו לקרוא ליודה קיפוד.

ומעתה היה חיוך מרושע מתלווה לכינוי. נקמנים שבינינו היו קוראים לו כך בקהל, באוטובוס מלא למשל, וממקדים עשרות מבטים בקרחת המסמיקה.

הייתי אחד האחרונים שנשארו קרובים לו. האמנתי שהשכרון יחלוף והוא ישוב להיות אותו יודה קטן וחביב שאהבתי. הלכנו פעם יחד ברחוב העליה, בואכה כיכר המושבות. הימים ימי המאורעות. וביתו של יודה בלב הסכנה. אותם ימים היה מרבה לבוא לביתי לקרוא בעיתונים את ידיעות־הדמים ולגזור תמונות של אישים, שהחל אוסף באלבום מעשה־ידיו. נער מוכר עיתונים רץ מולנו והכריז בקולי־קולות “אנחנו חזקים מאוד־מאוד! הרבה ערבים נהרגו בירושלים.”

יודה הוציא כסף מכיסו וקנה עיתון. להפתעתי לא קרא כלל בעיתון, אלא קיפל אותו ותחבו בכיסו והיה מהלך לצדי ומקלל – ערבית ורוסית ועברית־צברית ועברית מקראית – תבליל עסיסי טעון זעם. את הערבים היה מקלל; מדוע לא יתנו לחיות. נתתי לזעם העצור לפרוץ, נזהר שלא לעורר בו בנער פצעים ישנים. כשכילה לקלל, משך אותי בזרועי לפתחו של בית והראה לי בסתר מה שהוא נושא בכיסו: אגרופן עשוי עופרת עם ארבע בליטות, אחת לכל אצבע. מה שאפשר לעשות באגרופן זה הדגים יודה על הקיר של אותה כניסה, וכך הוציא שארית זעמו ומרצו.

אם לא היה זה טיולנו המשותף האחרון, אחד מן האחרונים ודאי שהיה.

נתארכו הדברים, שהעבר כמוהו כסריג ישן, שאם אתה מתחיל לפרום בו מוסיף הוא ומתפרם מאליו. ואין אדם בא לידי פרימה של סריג משומש, אלא־אם־כן חוטים לסריגה חדשה הוא מבקש, שתחמם בחורף העתיד לבוא אותו ואת צאצאיו. רציתי לספר על שתי פגישות אחרונות שהיו לי עם יודה. פגישה אחת הזכרתי ונגרפתי אחר הזכרונות. על פגישה שניה טרם סיפרתי.

ראשיתה של פגישה שניה נעוצה בסופה של הראשונה. יודה הבטיח לי ש“יעמיס” פעם את האשה ואת הילדים ויבוא לבקרני בקיבוץ. מחציתה של הבטחתו קיים. הוא בא. חודשיים אחרי הרעש. בלי האשה ובלי הילדים. מאובק ועייף הגיע. מן ההרים הקרים ירד אלינו, זקנו מגודל ועיניו נפוחות ואדומות. הוא שתה ואכל כחיה. במקלחת רוקן דוּד מלא של מים חמים. וכששבו אליו כוחותיו, פתח וסיפר. מחציתו של לילה סיפר. וסיפוריו עשויים מן החומרים שעיתוני התקופה מלאים אותם עד אפס מקום. כיוון שיכולים אתם ללכת אל העיתונים, לא אלאה אתכם בסיפוריו. עבר עליו מה שעבר על רבים אחרים. שום דבר מיוחד. אך לשמוע כל זאת מפי יודה, השקוע בכורסה מולי, מפוכח משכרון הכוח – בשבילי זה היה משהו מיוחד. ועכשיו, שאתם מכירים קצת את יודה, אתם יכולים להבין את כוונתי.

למחרת עמלתי קשה להעיר את יודה משנתו. בשמונה היה עליו לזוז כדי לחזור בזמן אל תל־השמש, הצופה פני דמשק. אכלנו ארוחת־בוקר חפוזה, משוחחים בין זית לזית על זוטות היום, עוקפים את הנושאים של אמש, ומהרהרים בשלשומים רחוקים. בשמונה בדיוק הגענו למכונית. החדשות – אמר יודה כעקוץ־צרעה והיכה בכפתור. "שר הביטחון אמר: – דיקלם הקריין בפאתוס שיגרתי – “כי מעולם לא היינו חזקים כפי שאנחנו חזקים היום.” זרם קללות פרץ מפיו של יודה, עשיר ומגוון ומסוער מכל מה ששמעתי אי־פעם מפיו, בימי ילדות ונעורים. ניכר בו שהתפתח מאז, ששמע הרבה שפות וספג תרבויות רחוקות. מכל־מקום, מבטאו הערבי השתפר מאוד.

חיבה ישנה שהיתה בי ליודה, חזרה ונעורה. הנה שב להיות כפי שהיה ביסודו, עת היכרתיו לראשונה, באותה תקופה עתיקה. "אתה זוכר – פתח יודה ואמר, ידו על המַתנע – את מוכר העיתונים מכיכר־המושבות, שהיה צועק – –

* * *

– אנחנו חזקים מאוד־מאוד!" – שמעתי את עצמי מצרף קולי לקולו של יהודה.

שנינו פרצנו בצחוק, שניכרה בו היטב המבוכה הכנה, שמחה ועצבות מתרוצצים בקירבה. המכונית ניתרה ודהרה לדרכה.

עוד ייצא ממנו בן־אדם – הייתי מהרהר ביני לביני בעוד המכונית הכהה קטנה והולכת, הולכת ונעלמת מעיני. מבלי משים יצאה מתוכי אנחה כבידה. יצאה, והוקל לי.

חנוכה, תשל"ד

20.12.1973

א.

אבא לא היה בבית. יצא למסע עסקים. חוזה הרגיש את עצמו ראש המשפחה. קטן היה, אך אחיו ואחיותיו קטנים היו ממנו; ואמא נהגה בו כבגבר. את מנואל האח סתם פינקה; ילד. והבנות הן בסך־הכל בנות. והרי אבא ציווה אותו במפורש לשמור על אמא ועל המשפחה עד שובו. קראו שמו יוֹסף על־שם סבא חכם ז’וזף ועל־שם סבא־של־סבא חכם יוסוף אפנדי. כיוון שנולד במכסיקו, היא מכיקו, ביטאו שמו חוזה. סבא עודו בחיים ושלושה נכדים, כן ירבו, נושאים כבר את שמו. אף סבתא עוד כוחה עימה. פעם ביקרו אותם בריו־דה־ז’ניירו אשר בברזיל. אולם אז היה באמת קטן. ולא אהב את הסבא הזה שעל־שמו נקרא, כי היה צריך לענות לו על שאלות מהתורה ולדבר איתו ערבית. וכשהיה חוזה מתאמץ ומוציא מפיו משפט בערבית, היה סבא צוחק ממנו ומקנטרו ואומר לאביו: “איפה מצאת את הארמני הקטן הזה, יא־בּני?” חוזה לא ידע מה זה ארמני, אבל צחוק הרבים שבא בעקבות ההערה סימן לו שאין הדבר נאמר לשבחו. כששאל את אביו ארמני מהו, סיפר לו אבא מפי אביו, שבעיר חלבּ ­– עירנו ­– היו ארמנים רבים ואף אומנתו ומיניקתו של הסב ארמנית היתה. קשה לומר שקיבל תשובה על שאלתו. אבל את סבא לא אהב. מרקיד היה את מנואל התינוק על ברכיו ושר לו שירים מתמשכים, נלעגים. אמא קראה לשולחן. תמיד יפה ואצילית, אמא. הבעה של מלכה על פניה. היא ישבה בראש השולחן וחוזה בא וישב לימינה. כסאו של אבא נשאר פנוי. העוזרת הגויה, עגולה וכהה וכנועה, הגישה את תבשיליה של אמא. בתבשילים משם, מן העיר הרחוקה, האגדית, בעולם הישן, הבלתי־נשכח. הלעיטו אותם בסיפורי חלבּ, בתבשילי חלבּ, בממתקי חלבּ ­– וכולם ערבו לחך; למרות שכבר אבא ואמא נולדו במכסיקו. רק הערבית החלבית עלתה בקושי על לשונם. אך הם למדו אותה, על כל תגיה וגינוניה, שכן רק בה היתה ערובה לשלמות השבט; בלעדיה היו מאבדים שפה משותפת עם שאר חלקי המשפחה הפזורים בעולם, ועם שאר בני־עירנו שמתוכם יבחרו להם בת־זוג בבוא היום. תחילה היו ההורים מדברים ביניהם ערבית כשרצו להעלים מן הילדים תוכן שיחתם. ילד שגדל ובגר הוכנס בסוד השבט. הנה אל מנואל מדברת אמא עד היום רק ספרדית; ילד. אבל לו, לחוזה, כבר הוסבר, למשל, שאין לקרוא למספר חמש בשמו, משום עין־הרע, ויש לומר פי־עין־אל־עדוּ או פי־אין־א־שייטאן, שפירושם – בעיני האויב או בעיני השטן. “כמה אגוזים אתה רוצה?” ­–־ היתה אמא מתרגלת את בנה בכורה, והוא היה עונה “בעיני האויב”, ומקבל חמישה. הדבר נראה לו תמוה, וקשה; אך מה לא יעשה ילד ובלבד שיהיה בן־סודם של גדולים. חוזה אחז בשתי אצבעותיו קוּבֶּה זהובה מוארכת, נגס את ראשה בהנף אחד, כפי שאבא קוצץ את ראש הסיגר, מזג אל תוכה מן הטחינה המוריקה משפע פטרוזיליה קצוצה, ואכל בתאווה ­–– מטה ראשו אל השולחן ועל הצלחת, שלא לטפטף על בגדיו. מבט נוזף של אמא חלף־עבר על פניו; לא נעלם מעיניו החדות, הגדולות. ממי למד לאכול כך את הקובּה? ­– שאל מבטה הנוקב. וידע חוזה, שלעולם לא תשאל אותו שאלה זאת בפיה, פן תקבל את התשובה היודעה לה היטב. הדוד הארון היה אוכל כך, תמיד; הטחינה מטפטפת אל תוך זקנקנו המטופח. הדוד הארון שהתחתן עם אידישייה, כלומר אחת שאינה משלנו; יהודיה כשרה אמנם, אך לא מבנות מיננו – והתרחק בשל כך מן המשפחה ומן השבט כולו. אילו אבא היה בבית, היה חוזה כובש את יצרו ואוכל קובה לחוד וטחינה לחוד, או לכל היותר טובל קצה של זו בזו. ירא היה את מבטיו ואת שתיקותיו של אבא; על אחת כמה וכמה צעקותיו; שלא להזכיר מתנות־ידו. בכל עת שעלה זכר אחיו הארון, ולוּ ברמז, היה אבא מתכנס בשתיקה זועמת, אוסף סנטרו אל תוך פימתו, מצמצם מבטו לנקודה אחת ומטיל אימתו על כל הבית. אוי לו למי שצחק אותה שעה. על בהונות רגליהם צריכים היו להלך, עד יעבור זעם. משהו מעבר לכעס על אח שסרח היה בתגובותיו אלה, אך חוזה צעיר היה מלהבינו. בחוש הרגיש שיש דברים בגו. הכל אמרו שהוא דומה לדוד הארון, אפילו יותר מאשר לאביו מולידו; והיו מוסיפים ומפרטים דמיון חיצוני של גבינים עבים וסבוכים ומצח צר וחוטם יהודי, ודמיון פנימי של הרפתקנות ושאפתנות ומזג סוער. היו מדברים בכך בכל כנס משפחתי, עד שעשה הארון מה שעשה ונתרחק מעל המשפחה; נתרחק או הורחק ­–משהו שבין זה לזה, שאין אדם מחכה עד שיאמרו לו “כלה ולך” או בקיצור: כלך. אמנם אין המעשה חמוּר כמעשה של שם־טוב, שלקח גויה מכסיקנית קתולית לאשה, וכניסה לביתו כמוה כאכילת חזיר. (“ימח שמה וזיכרה” ­– נאום אבא בזעפו ­– “יפה כלילית ופיקחית כשד. סיחררה אותו בכשפים, אני־אומר־לכם”). אולם גם מי שנושא לו לאשה אידשייה, מן האשכנזים הללו הדוברים אידיש, ומתקרב אל בני מינה – מוציא עצמו מחברת אנ"ש. כל שכן שעשה את המעשה מבלי שקיבל הסכמת אחיו הבכור; שלא לדבר על הסכמת אבא, היושב בארץ רחוקה. ניסתה לפתותו הממזרתא, את האח הבכור; השתדלה למצוא חן בעיניו כדי שיתן ברכתו לזיווג, וכמעט שעלה חפצה בידה. בעוד מועד עמד על כוונותיה והדיר עצמו מקירבתה. זה נושא גויה וזה נושא אידשייה. מה יהא הסוף? אנה אנו באים? הנה הוא עצמו, אליאס תאג’ר, אבּוּ־חוזה, נהג כפי שצריך ונשא בת־דודו לאשה, כמו שנאמר דודי לי ואני לו. ואם אין הוא רועה בשושנים, הרי שהוא רואה בטוב ­–עֵד המקום ועֵד הקהל. האסון אינו במעשה יחיד של הארון או שם־טוב, אלא במה שיבוא בעקבותם, אם לא נשׂים להם קץ, אם לא נחרים עושיהם. גבר נמשך אל הזר, היה מסביר לה לאמא ­– וחוזה היה מתפלא על גילוי ליבו– ואם נסלח להם להארון ולשם־טוב ולשכמותם, סופנו כליה.

אמא ניסתה להסביר לו לאבא את ההבדל הגדול בין שם־טוב שלקח גויה, ימח־שמה־וזיכרה, לבין הארון שאשתו יהודיה – ולא עלה בידה. כל נסיון כזה היה מבעיר את חמתו של אבא ומסתיים בצעקה “תמיד את עומדת לצידו. תמיד עמדת לצידו. למה לא תלכי אליו ותאכלי קצת געפילטע־פיש ואיזה זנב־דג־מלוּח. תלכי תלכי. אני איני עומד בדרכך. יאללה תלכי”.

כשהיתה אמא מכינה סעודה טובה של שבת, היה אבא מלקלק אצבעותיו מן השומן הנוטף מהן ואומר לה בערבית, מעניין מה היא בישלה לו היום. ובעודו נועץ הכף בערימת האורז המהביל הספוג ב“חַמד” ­–– ספק רוטב ספק מרק שעיקרו כרפס ולימון ויש בו גם בשר גם תפוחי־אדמה ­–– היה מהרהר בה באידשייה. בשרו המולעט מפעיל היה את דמיונו במיטבו, והוא היה רואה אותה דווקא על שפת הים, בביקיני שלה, כמו באותה שבת; כאילו לא עברו מאז שנים. אשה ונוהגת כנערה. נוטפת מים ומין על סביבותיה, בנת־אל־חראם. דלת־בשר היא, אך בשטח זה אין לו מה להתלונן, להארון־אל־רשע. מוצאת היא בוודאי דרכם לפצותו ולרצותו. דרכים שונות ומשונות להן, לממזרתות הללו; אין יראת אלוהים בליבן.

היה לו ידיד נפש לאליאס, פקיד בבאנק. על כוסית ערק וקערית פוסטוק חלבי היו השניים מפליגים בשיחות, שלידתן בהרהורי־עבירה וימיהן כימי אנוש. ואוזניו הגדולות של חוזה היו מקשיבות מן החדר הסמוך. עושה היה את עצמו ישן וליבו ער. ער ו… חוזה היה מטפל עתה באַטייפֶה שהוגשה לקינוח סעודה ­– עיגול בצק ספוגי המקופל לשניים, וכרסו מליאה באגוזים ושקדים ופוסטוקים טוחנים, מקונמנים ומסוכרים. הסירופ שמזגה אמא על הגב הזהוב מטיגון של אותה אטייפה היה נוטף לצלחת. חוזה אכל בתאוותנות, מחה סנטרו בגב ידו ומהרהר בתקנית שעשה הבוקר. מגנט נהדר. דמוי פרסת־סוס. רוקן את ארנקו למענו ונותר ללא מעות־כיס עד תום השבוע. לאחר הארוחה עלה במרוצה לחדרו ושב עם המגנט. אמא כבר נתנה הוראותיה לעוזרות ופרשה אל הכורסה, מול הטלוויזיה. צופה היתה בחצי־עין במוצ’אצ’ה שחורת עין ושחומת עור שהיתה שרה בטלוויזיה, שרה ומעכזת ומתופפת ברגליה כסוסה. מקצרת היתה חצאית לילדה, פיה מלא סיכות והיא מודדת ונועצת, מקפלת ונועצת. על השטיח הפרסי ועל הרצפה סביבו פזורות היו סיכות רבות. חוזה הסיע את המגנט ואספן. משועשע היה מן החיפזון שתקף את הסיכות למראה המכשירה המתקרב. אצות היו לדבוק בו כילדים השׂשׂים אל אביהם השב ממסעותיו, משליכים עצמם לקראתו ונצמדים אליו בחוזקה. ­– מגנט יפה. מניין לך? ­– סיננה אמא מבין שיניים סוגרות על סיכות. ­– קניתי. הבוקר. רוצה לראות? ­– אני צריכה כזה. תמיד נופלות לי סיכות. ומחטים. תשאיל לי אותו, מפעם לפעם? ­– אני… אני אמכור לך אותו. ­– תמכור לי? ­– כן. אמכור לך, אם את רוצה. תקבלי אותו במחיר הקרן. ­– במחיר המה? ­– במחיר הקרן. את לא יודעת מה זה? זה… בלי להרויח. רק מפני שאת אמא שלי. משכה אותו אליה ונשקה לו פעם ופעמיים, הומה ומהמה “אַבּוּס עינו” את עינך אנשק. נהנה מחום של גוף ומחמימות נפש שזרמו אליו ממנה, הוסיף חוזה באיפוק גברי: ­– רק לאמא שלי אני מוכר בלי ריווח. ולא לשום אדם שבעולם. ­– וכמה עלי לשלם לך, סוחר קטן שלי? סוחר קטן, להבדילו מסוחר גדול שהוא אבא; וגם להסמיכו אליו – ששניהם סוחרים בעיניה, משמע גברים. ­– שתים־עשרה פזות בלבד. ­–טוב. עשינו עסק ­– ניסתה אף היא לנקוט לשון ביזנסמן ­– תן לי את המגנט. ­– לא לפני שתשלמי. שתים־עשרה פזות. בלבד. אבל במזומנים. חוזה ידע היטב שכסף מזומן ערכו רב יותר מסתם כסף. סיפוריו של אבא על פרנסתו הראשונה של סבא־המהגר נחרו עמוק בליבו. סבא הביא עמו מעט כסף משם. היה מחזר על פקידים זוטרים – עובדי מסילות־הברזל, חברת הטלפונים, הדוורים וכיו"ב ­– שהיו מתקשים לגמור את החודש במשכורתם הזעומה ובצאצאיהם המרובים. היה משלשל לידיהם מאה פזות טבין ותקילין תמורת חתימה בלבד; חתימה של מה־בכך; ייפוי כוח לגבות ממשכורתם בעוד חדשיים מאה וחמשים פזות. ואם ביקשו והתחננו לדחות את התשלום לשנה שלימה, היה מתרצה ומסתפק בחתימה על מאתיים פזות בלבד. וכך היה עושה חסד עם אותם עניים, ומתפרנס בכבוד. כשהיגר מכאן לברזיל שב ועשה זאת, וביתר הצלחה. חוזה נעץ עיניו באימו, עיניים חומות גדולות, רעבות, מצפה לתשלום במזומן. ­– אשלם לך ביום שני, כשאבא יחזור. לא לקחתי ממנו הפעם מספיק כסף וחוששת אני שמא אוותר בלי פרוטה. ­– תשלמי ביום שני, תקבלי את המגנט ביום שני. אם לא יציעו לי עד אז מחיר טוב יותר. צחקה בהנאה גלויה: ­– תן את המגנט, חוזהליטו, ואני מבטיחה לשלם ביום שני. ­­– מבטיחה זה לא מספיק. אין לי קונפיאנסה. ­– אין לך קונפיאנסה? באמא שלך אין לך אמון? ­– אין לי אמון באף אדם. וזהו זה. ­– גם לא באמא? ­– באף־אחד אמרתי. מצטער. מבלי משים היה מחביא את המגנט מאחורי גבו, כחושש מתקיפה. עיניו, עיני תאג’ר, גדולות היו ונוצצות מעיני כל התאג’רים שהכירה, והיא הכירה את כולם; עצמה ובשרה. כששב אבא ממסע מסחרו, עייף היה מתמיד. הוא שקע בכורסה הרכה, קורא אוך־אוך מעומק כרסו, וחלץ נעליו באנחת רווחה. עוד טרם הספיק לרמוז בעינו, נזדרזו חוזה ומנואל והביאו לו כל אחד זוג נעלי־בית. חוזה הקדים את אחיו בשניות מעטות. מנואל חזר מבוייש ומורתח. התנפל בכעס על ציפורניו וכירסם בהן עד זוב דם. שקוע היה במלאכה זו, סוקר בחששות כבדים את הכתמים הלבנים שנראו מתחת לציפורן – כתמים שסבתא נהגה לספר שהם סימן לעוונות שעשה, כל כתם עוון ­– שעה ששמע את אמו מספרת ואת אביו מקשיב בהנאה קולנית. האם סיפרה על המשא־ומתן שהיה לה עם חוזה. ניכר היה שכיבדה את בנה בכורה על נוקשותו בעולם זה, שבו הנוקשים עולים מעלה. מספרת היתה בפרוטרוט ובשמץ דרמטיות, משתהה בדיאלוגים ונהנית מפקחותו של בנה ומהצגתה שלה. כשהגיעה אל מחיר הקרן נדרך מנואל, שהיטיב להכיר את אחיו. וכששמע את אמו מצטטת את חוזה “שתים־עשרה פזות בלבד” ­–– קפץ כנשוּך־נחש. ­– אבל הוא שילם עשר פזות. רק עשר פזות. כשראה את מבטי התמיהה והספק בעיני אמא ואת ענני הסערה על מצחו של אבא, הוסיף: ­– אני נשבע, בחיי ה'. הייתי איתו בכל־בו. תשאלו אותו אפילו. עשר פזות שילם. אבא ואמא הסתכלו זה בזו, תמהים כיצד ראוי להגיב, ולפתע פרצו שניהם בצחוק משחרר. מאותו יום דבק בו בחוזה הכינוי עוואנטג’י, שאם אתה אומרו בחומרה משמעו רמאי, ואם בקריצה – משמעו ערמומי. אמא היתה מספרת את הסיפור לכל אורח ואורחת, בתוספת נופך לפי כבוד האורח ולפי מצב־רוחה אותו יום. כוח יצירה נתגלה בה, ובעלה לא היה מתערב; נהנה היה מן הגיוון והקישוט שנתוספו לסיפור ממהדורה למהדורה. מכל־מקום, חושב היה, שם של סוחר ממולח בוודאי שלא יזיק לבן.

ב.

עברו עשר שנים. אולי יותר. חוזה עשה חיל. מפה לאוזן סיפרו שהוא מתקרב למיליון הראשון. לימודי הכלכלה והפיננסים, שעלו לאביו הון, לא היו לשווא. הוא היה מגלגל עתה מניות בידיו כמו שייך המגלגל במחרוזת העינבר. בבורסה היה הצעיר מכולם והנועז מכולם. זעזועי המטבע בעולם היו לו מקור שמחה והשראה. אביו טען שאינו מבין מה בעצם קורה בעולם. חוזה היה מחייך מזווית עינו ואומר “מעטים מאוד מבינים, אבא. והמבינים ­– ייבנו”.

כשהתמוטט גם הדולר התחיל לבנות לו וילה, עין לא ראתה כמוה. כששאלו אביו כמה תעלה הוילה ענה בקצרה “שתיים־שלוש שיחות טלפון לטוקיו”. בכל קפיצה שעשה לאחת מבירות העולם מצא לו פנאי להביא כמה אביזרים מיוחדים לבית שבנה. מאיטליה שיגר ארגזי חרסינה; מגרמניה הביא עיניים אלקטרוניות לשמירה; מטהרן לקח מקושים לדלתות חיצוניות, שצורתם כף־יד קמוצה וחמש אצבעות לה נגד עין־הרע; בחניית־ביניים בלוד קנה מזוזות מוזהבות לכל דלת ודלת בבית הנבנה. אליאס היה שיכור מהצלחת הבן. ראשית חכמה, כפל תרומותיו לבית־הכנסת. אחר כפה על הבן לשאת “שדי” על צווארו ו“ח’אמסה” בכיסו. ואז נרגע. לא כן האם, שהמרגוע היה ממנה והלאה. חוזה שלה היה שב ודוחה את כל השידוכים המצויינים שהשיגו עבורו. בנות ממשפחות טובות, עלמות בשילות שנדוניה כבדה תלויה בצווארן, בנות חלבּ כשרות וטהורות דחה אחת לאחת. אפילו את איבון בת־דודתו, יפהפיה לכל הדעות, דשינה וביישנית ובלונדינית, עוד מעט בת שש־עשרה, לא רצה “לקחת”. נוהגים היו בקהילה להקדים ולהמציא כלות לבנים, בטרם ישאו הללו את עיניהם ויסתחררו מקסמן ומזגן ועזות־מצחן של נכריות. התחילו איפוא להציף את חוזה בהצעות רציניות כשהיה בן שש־עשרה, אך אז היה שקוע בלימודיו, והירפו ממנו. מאז ועד היום לא שקטו ולא נחו והגישו לו הצעות, שהיו יכולות לאכלס בכבוד הרמונו של שולטאן. שדכנים וסתם דודים טובים, אלה ואלה פניהם למעשר, טרחו והשיגו תמונות וייחוס־אבות וסדר־גודל של נדוניה ­– ויצאו בידיים ריקות. הוצעו לפניו הטובות בבנות החלבּים, משני העולמות; את כולן דחה: את דניז מפנמה, את אודט מסינגפור, את סילביה מסן־פאולו, את עליזה מחולון, את דייזי ממונטריאול, ורבות אחרות שאת שמן אפילו לא זכר. את התמונות שמר. מדוע מסרב הוא לשאת אשה, אלוהים הוא היודע ­– היתה אומרת אימו ומוחה דמעה מעינה. לא שאני מצפה ממנו לנכדים ­– היתה סחה עם עצמה ­– מנואל יעשה אותי סבתא בעוד כמה חודשים. אולם יש משהו זר ומוזר בהתנהגותו של הילד. והקנאה בינו ובין אחיו גברה מאז נשא מנואל את רוזה ולא חיכה לו לאחיו הבכור. ושמא שם עינו באותה רוזה ואחיו הקדימו? – היתה מהרהרת בדאגה, משחזרת תמונות שנתקעו בזכרונה וטרדו שנתה. רוזה נערה טובה וצנועה, בת למשפחת ביז’ו, שהיה לה בית־דפוס עברי בחלבּ ועכשיו יש לה רשת חנויות כל־בו בניו־יורק ובנותיה. ממציאה היתה סיפורי־אמא לתרץ סרבנותו של בנה האהוב. והשכנות שומעות ונדות בראשן. ובצאתן מן הבית הן פותחות ושחות מה ששמעו מפי פלונית ששמעה מגיסה, שבמסעותיו הרבים מתפנה חוזה מעסקי כספים לא־רק לקניית אביזרים לוילה, וד"ל. הוא מרבה לנסוע לפריס, אומרות השמועות. ורק במכסיקו עצמה נוהג הוא כנזיר. איך האמא הנבונה שלו עוצמת עיניה ואינה רואה זאת, קשה להבין; תאמרו מה שתאמרו, תמימה איננה. במה שנוגע לחוזה בכורה ­– מעירה מישהי בקריצה רב־משמעית – תמיד הלכה בעינים עצומות.

ג.

הוילה נהדרת! ­– אמרה האם לאחר שסיירה בבניין המתקרב לגמר ­– אך אמור נא לי, חביבי, למי אתה בונה אותה? ­– מה פירוש למי? לי. ולאשה שאמצא לי. ­– והיכן תמצא אשה. הרי את כל הבנות שהגיעו לפרקן דחית מעל פניך. ­– את כולן? וכי אין בעולם בנות פרט לחלבּיות? לא שלא היה לה מה לענות על זה, אך היא העדיפה להשאיר זאת לשיחה רצינית בנוכחותו של אבא. דיבור כזה מתחיל להדאיג. והמבט הזר הזה שבעינים! אלא שמאז גדל הבן בכספים, גדל גם בעיני־עצמו ומרות־אביו נתפוקקה מעליו. היא ידעה זאת. אבא סרב לגלות זאת לעצמו. אליאס מוכרח היה להודות שכשרונו הפיננסי של הבן עולה על שלו. הפקיד איפוא בידיו כספו ורכושו. “תוך חמש שנים ­–– יוכפל” אמר הבן ונשק את ידו של אבא, כפי שנהג לעשות בשעת הקידוש, כל ערב שבת. היה מביא לו ניירות לחתום, והאב היה חותם ומברך “אלוהים עמך, בני”. היה לו ראש לחוזה. תאג’ר. אם תרצו, תאג’ר משמעו סוחר. ראש של ממש יש לו – אמרו רבים וטובים, וגזמנים הוסיפו: ראש של גאון. אך גם ראש אמיתי מתנפח עם ההצלחה. מהר מדי באה ההצלחה וסיחררה את הנער. הוא החל למכור ולקנות בסכומים אגדיים, שלא היו בכיסו. האמין שעד שיצטרך לפרוע, יגיעו הסכומים לידיו בדרך זו או אחרת. הלך בגדולות, עד שהחל לאבד את השליטה על חשבונותיו. גבר הגולם על יוצרו, כל שכן שהיה הנער עבד ליצרו. רק כדי להרוויח זמן ולמנוע התמוטטות גמורה, מישכן חוזה את כל רכושו של אביו. על מנת שלא לצער אותו, לא סיפר לו דבר וחצי דבר. בטוח היה שתוך חודשים אחדים ייצא מן הבוץ וישחרר את כל הרכוש המשועבד. רק ארכה ביקש לקנות. אלא שהגלגלים הגדולים שהניע מיאנו להיעצר והמשיכו בסיבובים מואצים, עד שטרפו את בעליהם עימם. הצעד הבא היה פשיטת־רגל. לא ממנה חשש חוזה; מפני אבא חשש. לא בגללה אכלה אותו הבושה; בוש היה בפני עצמו, כי ידע מי יבוא לחלץ אותו מן הצרה ­– מנואל אחיו. שאר אחיו ואחיותיו קטנים היו עדיין ולא מריחיים על צוואר תבוא הישועה. והאב ­– איתו בסירה אחת, בלב הסערה. בטוח היה במנואל שיבוא ויושיעו, ויקנה ממנו בכך את הבכורה. את זאת החליט למנוע, ויהי מה.

קם איפוא וברח. כיוון שנאמנים אתם עלי שלא תסגירו אותו לרשות, אגלה את אוזנכם היכן הוא. בשמורת־הטבע שליד ניירובי מלווה הוא תיירים ומסביר להם תורה־שקנה־על־רגל־אחת אם בספרדית אם בצרפתית. אילו היו באים תיירים דוברי ערבית, לא היה מהסס לדבר בלשונם. מכל המקומות שבעולם, כאן בוודאי שלא יעלה על דעת המשטרה לבקשו. ובינתיים הוא מגדל זקנו, ושערו כבר נופל על צווארו. אפילו אביו מולידו לא היה מכירו; איני אומר אמו. מניין באה לו המחשבה על שמורת־טבע – פליאה היא. רבות מחשבות בלב איש.

20.6.73

סיפור ראשון

מישל עזרא ספרא היה מנכבדי עירנו. סוחר עשיר, יהודי משכיל וחכם, ועם אנשים כערכו – איש רעים נעים הליכות. יהודי ארם־צובא פנו אליו בתואר חכם עזרא, למרות שרב לא היה מעודו והתואר חכם לא לחכמים נועד במקומותינו, אלא לרבנים. גויים נחלקו: מוסלמים אמרו ח’וואג’ה ספרא, שהמלה ספרא (או צפרא) ערבית היא ופירושה צהובה; ומשיחיים, הלא הם הערבים הנוצרים, כינוהו מסיה מישל. מי שראו עצמם מקורביו, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית, קראו לו דרך כבוד וחיבה מישל־אפנדי; וחנפנים (או נצרכים ר"ל) הוסיפו לשמו פאשא או באשא.

מי שראה אותו מהלך לאיטו, כל הפנאי שבעולם לרשותו, לא היה מאמין שאיש זה חולש על חברת יבוא־יצוא שסניפים לה בחמישה מרכזים עולמיים ומחזורה נכתב בששה־שבעה אפסים, בלי־עין־הרע. מהלך היה ברחובות ובשווקים, מניף מקל־הליכה שלו בחן עם כל צעד, ושותה בצמא בחושיו העירנים – הדרוכים תמיד – את כל המראות והקולות והריחות, שעלו מן הכוכים ומן הדוכנים, מן האנשים ומן החמורים, ומן הכבשים המובלים לאיטליזים. משוטט היה בשווקיה הסואנים והססגוניים של חלבּ עירנו, כאילו היו שלו; וחזקה עליו שאילו רצה היתה מחציתם שלו, אם לא למעלה מזה. מבט של שררה בעיניו הכחולות, כרסו ומקלו מפלסים לו דרך בהמון הזורם, משיב היה במצמוץ עינים או בהנף־יד אל מול מצחו על קידות והשתחוויות והרמות כובע ותרבוש וקריאות ברכה של מכרים ומודעים וסתם חפצים ביקרו.

צועד היה בנחת ובקומה זקופה, בין סבלים וחַמרים צועקי אוּ־עה ובין נערי השוק היחפנים, לבושי הבלויים. ומראהו בשוק כברבור בשלולית. לבושו תמיד פראנג’י – חליפת־פסים כהה, חזיה מתחת לז’אקט בכיסה שעון במכסה כסף, קשור בשרשרת זהב. גם מראה פניו פראנג’י – שיער בהיר, בלונדיני כמעט, על ראשו; שפמו המטופח אדמוני; עורו בהיר ורך ושפתיו דקות. אלמלא תרבוש על ראשו ומסבּחת־ענבר בין אצבעותיו, היית חושב שקונסול של אוסטריה (אנסוֹר־נאמסה בעגה המקומית) לפניך. לא רק אל שוק הצורפים ואל שוק הבַּשׂמים היה נכנס בלבושו המהודר, אלא אף אל שוק הדגים ואל שוק הבשר; ולמרבית הפלא היה יוצא משם ובגדיו נקיים ומגוהצים, ללא קמט וללא רבב; משל אדנוּת אדוניהם שדבקה בהם מגינה עליהם מפני הזוהמה.

אביו, סיניור שאול עליו־השלום, הוריש לו חכמה ודעת ונכסים הרבה. נכסים שקיבל מאביו כפל ושילש, ויש אומרים הרבה־הרבה יותר מזה. אף פתגמים ודברי חכמה ששמע מפי הסיניור היה מעטר ומקשט, כמו ראה צורך להכפיל גם אותם; וכך במקום שהאב טרח על הקיצור, האריך הבן והטריח על שומעיו; עד־כדי כך שדבק בו, שלא בפניו, כינוי של גנאי, אחד מטעמי־המקרא. טובה תורה עם דרך אר“ץ – היה אומר למשל סיניור שאול, ודורש: ומאי אר”צ, אם לא ראשי־תיבות של ארם־צובא; הווי אומר, דרך אר“ץ – דרכה של ארם־צובא עירנו, ששולחת ידיה במסחר, ממרחק תביא לחמה. והיה מישל “מאריך הטרחא” מפליג בשבחה של אר”ץ זו שלנו ומוסיף משלו ואומר: “שולחת ידיה” רמיזה היא, ופישרה שידיה של קהילתנו ארוכות ומרובות; ידה האחת בכיסו של התורכי, והאחת באבנטו של הפרסי, והאחת בצלחתו של הארמני, והאחרת – בארנקם של הבגדאדי והמוֹסוּלי, ועוד אחרת שלוחה אל הנאבּלוּסי ודרכו גם אל המצרי תגיע, שלא לדבר על ערביי חומס וחָמָה ודמשק, ועל־עם־האר"ץ בכבודו ובעצמו; ועוד ידיה נטויות, מאשאללה.

מאביו ירש מישל גם שורה של הרגלים; מהם גדולים, מהם קטנים; מהם מוזרים, מהם מוזרים מאוד. ראש לכול – מנהגו לקנות כל צורכי ביתו בעצמו. מעולם לא ויתר על התענוג שבקניות. תמיד היה קונה בעצם ידיו. אחת היא אם קיץ או חורף, אם שמש תמוז קופחת על הראש או שלג טבת נמס על הפתחים, הופך לובן צח לזרמים דלוחים. ומי שלא ראה את מישל אפנדי עומד־על־המקח, לא ראה מחזה מזרחי זה במלוא חינו מימיו. וירטואוז היה נכבדנו באמנות העמידה על המקח, ספורט זה שהורתו ולידתו במקומותינו; משחק שמביני־דבר משווים אותו לשח־מט מזה ולדיפלומטיה מזה. את קיסמו האישי היה מטיל על־כף־המאזניים, ואת אמנות הדיאלוג בה ניחן מנעוריו, ואת המימיקה המשכנעת של פניו רבי־ההבעה, ואת קור־רוחו המפורסם בעולם העסקים, ואת להט ההתנצחות הטבוע במשפחתו מדורי־דורות, ואת הבנתו הדקה לנפש הסוחר – וכל זה בעבור רבע מאג’ידי. לא היה יוצא מן החנות, עד שקיבל מבוקשו במחיר שנראה בעיניו סביר; ואם היה יוצא בפחות מזה – היה מאושר. את המחיר האחרון היה זורק תמיד בעיתוי גאוני וממהר להכריז “מחיר אחרון” – אמירה שאין ממנה נסיגה. המחזה היה מסתיים בדרך־כלל ב"אַמ־רק, יא סידי! מפי המוכר, שאינו אלא “לפקודתך, אדוני” או “כן, המפקד”! ואם העיסקה היתה חשובה בעיניו, היה מעביר מקלו לשמאלו ומסיימה בתקיעת כף.

אולם מי שיסיק מכך, שרק לשם ההנאה שבהתמקחות אהב מיודענו לערוך קניותיו בעצמו, אינו אלא נחפז. והחיפזון הוא, כידוע, מהשטן.

ראשית, אהבה התלויה בדבר היתה זו. את ריחות המאכלים ואת טעמם אהב מישל אהבת־נפש. נוקט אני לשון אהבת־נפש על־אף חומרנותה של אהבה זו, מתוך שעמדתי על טיבו של האיש ועל טיבה ונתיבה של נפשו. נכנס היה לחנות, מיד מתגדלות עיניו ומתרחבים נחיריו והוא מושיט אצבעותיו וממשש, ממשש ובודק, נוטל וטועם. שלא היה קונה אלא מן המשובח שבמשובח, ולא היה מאמין אלא לחושיו שלו שיאמרו לו איזהו משובח, ואיזהו משובח יותר.

אולי מוטב אפתח ואספר על פגישה ראשונה שהיתה לי עימו מקרוב, ואני עודני ילד, תוהה על עולמם של גדולים. אומר אני מקרוב, ובעצם זה היה יותר קרוב מקרוב, שאלמלא צעקתי הבהולה לא הייתי יכול לחלץ את רגלי הקטנה מתחת ערדלו. להגנתו ייאמר, שהחנות היתה ממולאה בצפיפות יתירה שקים ופחים וחביות וסלסילות, ושאני הייתי קטן־קומה ונחבא־אל־הכלים, ושחבית־הלבּן היתה גבוהה ממני. לחובתו ייאמר, שאלמלא תקף אותו יצרו לטעום מן הלבן, לא היה עושה דרכו אל החבית כמי שאחזו בולמוס.

רואה אני תמיהה על פניהם של קוראים תמימים הקונים את הלבן בכוסיות פלסטיק קטנות, שבקושי יש בהן כדי טעימה, וזכרונם אינו מגיע רחוק יותר מצנצנות זכוכית של תנובה, שהלבּן נשפך מהן כמים לבנים. ובכן להווי ידוע לכם, רבותי: אצלנו בחלב הלבן היה נמכר מחביות ונחתך בסכין קוביות־קוביות, כרגל־קרושה של אשכנזים, להבדיל אלף־אלפי־הבדלות. על טעמו החמצמץ־המלוח הנפלא איני רוצה לדבר, כדי לא לצער את נפשי ואת נפשם של אלה שזכו וטעמו פעם “לַבַּן מְסאפָה” של חלב ובנותיה. מוכן אני לוותר על מחציתו של שור־הבר שבגן־העדן עבור צלחת מן הלבן־הלבן הזה, נענע מיובש מפורר על פניו כדשא, וגזירי מלפפון טבועים בו כסלעים בשלג.

מסתבר שמישל אפנדי אהב לבּן כמוני ויותר ממני. עוד הוא צובט את לחיי בחיבה בשמאלו (מעשה שיש בו משום התנצלות, לדעתו), וכבר ירדה ימינו אל פנים החבית, ויצאה אצבעו טבולה בלבן. תחילה הסתכל באצבעו, כרופא הנהנה מחבישה נאה, בוחן קרישותו של הלבן הטוב שאינו נוזל ואינו נופל; ואחר החל מלקק בה בהנאה גלויה ובמצמוץ שפתיים חושני, לקלק ומצמץ עד שהוורידה אצבעו ולא נודע כי באה אל קירבה (של החבית).

עוד זה שולח שפתו התחתונה לבלוש בשפמו, כדי לא לעשות מעשי “עמך” המוחים שווארבּ בשרול, וכבר הגיע במרוצה פאוזי בעל־החנות, זונח מאחוריו לקוחות־של־מה־בכך. תמיד נראה פאוזי בעיני גברתן אלים, זועם מאחורי שפמו השחור וגביניו העבים והכהים. אך כעת, אל מול קומתו הדרת־פניו של מישל אפנדי, הוא נראה לי חיוור ומדולדל. אפילו שפמו נראה עלוב, לא הוד ולא הדר. פאוזי פתח פיו והחל שוטח לפני אורחו ברכות והזמנות ומחמאות, כיד המזרח הטובה עליו. באהלן־אהלן, אה־לן וסה־לן – החל, ובהכבוד הוא לנו יא ח’וואג’ה ספרא – סיים.

– אף לנו הכבוד השיב מישל באותה נימה, וממנו־ובו גלש לעסקים – הלבּן שלך לא גרוע, אין בו רע (מא־בּוֹ־שִי). אני אקח כל מה שיש בחבית. יש לך נער לשלוח את החבית לביתי?

– מַעלוּם (כמובן), יא באשא. מלתך מלה.

– ובכמה? – נעץ מישל שאלתו ועיניו בפאוזי.

הלה הופתע ממהירות ההתקפה. מישל פסח על כמה מהלכים שיגרתיים והפתיע את יריבו בשאלה הקצרה והישירה.

– הכסף לא חשוב, יא שייך. אתה רוצה, תהיה החבית מתנה ממני. החג שלכם קרב, לא? תהא זו מתנת חג מידידך פאוזי.

– צ’א־צ’א – מיצמץ מישל בשפתיו לשלילה. – חבית שאינה מליאה וחתומה איני מקבל במתנה – התלוצץ ולקלק שפמו. – בכמה? שאלתי.

– נקוב מחיר, יא אפנדי. הרי לא נריב על שווה פרוטה.

– הסחורה סחורתך. אתה יודע מחירה.

– אתה יודע את מחיר הזהב ואת מחיר המאג’ידי בכל שווקי העולם, יא ספרא; ואת מחיר הלבּן לא תדע?

– זהב הוא זהב. אין זהב טעים וזהב לא טעים; אין זהב טרי וזהב פחות טרי.

– אמת דיברת. אך הלבן שלי – זהב. אין טוב ממנו בכל העיר.

לשם שכנוע תקע פאוזי אצבעו לתוך החבית והזמין בתנועת־ראש את מישל לעשות כמותו. שניהם טעמו מן הזהב הלבן, מגלגלים עיניהם ומעפעפים על־מנת לחוש בכל דקויות הטעם.

– כבר אכלתי טרי ממנו –אמר מישל, מנגב ידו מאחורי מותנו.

– רק אתמול פתחתי את החבית. בחייאת אללה. בחייאת פואד בכורי. בחייאת עיוני (עיני).

– בכמה??

– למענך, למען כבודך, יעני… בשלושים וחמישה האוקיה. – ובתנועת־יד שכולה נדיבות מיהר והוסיף – יאללה, מַעלַיש, שיהיה בשלושים והעיקר שתאכלו אותו בבריאות ובהנאה. יא וואלאד– צעק לעבר הנער העוזר – קפוץ הנה עם העגלה…

– עלא מַהלַק (לאט לך), יא אוּסתאז – נקט מישל לשון לימודים, כאילו מורה־הוראה לפניו – בשבוע שעבר, אם־לא־אכפת־לך, קניתי טוב ממנו בחמישה־עשר.

– טוב ממנו? אין טוב ממנו. בכל העיר. תגיד לי איפה מצאת “טוב ממנו”? – פאוזי הציג אתה בפאתוס את האיש שפגעו ביקר לו מכול. המלים ממש נעתקו מפיו.

– טאווֶל בּאלאק (הארך רוחך), יא אבו־פואד. אולי לא טוב ממנו; אַבל גם לא גרוע ממנו. ושילמתי חמישה־עשר – שלוש פעמים ח’אמסה; בעיני השטן.

– אבל מן השבוע שעבר עלו המחירים, מי כמוך יודע.

– מחיר הזהב ירד.

– אבל המחירים בשוק עלו. הירקות, הפירות, הגבינות, הל…

– וכי אמרתי לך שלא עלו? הרי על־כן אני נותן שישה־עשר. ולא אוסיף.

– תוסיף־תוסיף, יא שייך, כמו ששמי פאוזי. חי זקן הנביא שתוסיף. הרי אני עצמי שילמתי עבורו שלושים.

– אם שילמת שלושים, מדוע תמכור לי בשלושים? וכי אין הרבה פיות – ברכת אללה – סביב שולחנך? וממה יפרנס אבו־פואד את ביתו, אם לא ירוויח קמעה?

– וואללה, תפסתני בלשוני, יא יאהודי. בעשרים וחמישה קניתי ובשלושים אמכור לך, רק משאן־ח’אטראק (מתוך כבוד אליך). האם זה ריווח מופרז?

– אם אביא לך מאה חביות, בעשרים האוקיה – תקנה? עוד היום אביאן לכאן. או שמא חמישים חביות יספיקו לך?

– עכשיו אתה מוכר לי? באת לקנות או למכור, יא ח’וואג’ה ספרא?

– אני תמיד מוכר וקונה. הכול. לפי הנסיבות.

– אמת בפיך. אבל לבן לא ראיתיך מעולם מוכר.

– ולא תראני קונה, אם לא תוריד את המחיר.

– אמכור לך בלי ריווח, אם זה רצונך. עשרים וחמישה.

– עשרים – מחיר אחרון!

– אמרק, יא סידי. נעגל לעשרים.

– תגיד לילד שישקול לי חמש אוקיות.

אני שמחתי שמישל לא קנה את כל שארית החבית, כי גם אני צוּויתי להביא אוקיה לבּן הביתה בכלי שנתנה לי אמי. מיהרתי ואמרתי: בבקשה, אדון פאוזי, תן גם לי אוקיה בעשרים. ובלבי תמהתי אם אמנם התכוון מישל, ולוּ לרגע, לקנות את החבית. לאחר מחשבה קלה התבהר לי שהיה זה רק תכסיס, וכנראה מן המקובלים במשחק. מעתה הייתי תמיה עם פאוזי ידע זאת מראש. מה אמרתי לכם – משחק שח. כל מהלך מחושב, צעדים רבים מראש. וכמה מגוחכים הזרים, אנשי המערב הללו, שעמידתם על המקח משולה למי שמנסה לשחק שח־מט על לוח שש־בש.

מוקסם, כמעט מהופנט, הוספתי ללכת אחרי מישל. לא יכולתי להינתק מעליו כל־עוד קנה באותה חנות. ומה שראיתי שם אוסיף ואספר, אפילו סיפורי מבקש להסתיים.

החנות של פאוזי היתה גדולה ואפילה וגדושה. באגף התבלינים התעכב מישל, שואף אל תוכו ריחות קינמון וזַעתַר וינסוּן ושאר תבלינים ערומים בשקים גבוהים מופשלי־פיתחה. חינם אין־כסף יכול הוא כאן להשביע רעבונו המתמיד לריחות חריפים. מושיט היה בוהן ואצבע ומקרב קמצוץ מזה וקמצוץ מזה אל אפו, משל טבק הרחה משובח לפניו. פירורים נפלו אל תוך זיפי שפמו, והיה נושף בחוטמו להבריחם. עמד וקנה אוקיה זעתר, לא לפני שטעם והריח ונשף בו מול קרן של אור. ובעוד פאוזי שוקל, הוציא מישל בקבוק־כיס שטוח, שהיה מצוי תמיד בסמוך לליבו, וגמע שתי גמיעות ערק מן הבּאטה (הברווזה); שכך כינויו של אותו בקבוּקיס המלווה לו לאדם משלנו לכל מקום.

מכאן לוויתי אותו, את מישל, אל תפוחי־האדמה; שאם לא יקנה רוטל או שניים תפחי־אדמה (שיש להם תמיד שימוש בבית, ומחירם זול עתה) לא תהיה לו עילה לשלוח את הנער, עוזר החנות, אל ביתו, ויצטרך חלילה לשאת בידיו זעתר ולבן שקנה; דבר שלא אהב לעשות; ולא עשה מעולם.

ניגש איפוא אל שקי התפוחים והוציא ובדק, קולף פינה בציפורן ומקרב אל אפו מעשה־מבין, ואחר שהתדיין והוריד את המחיר, ציווה שישקלו לו שני רוטלים וישלחו הכול לביתו.

– עַלא ראסִי וּעיני – השיב לו פאוזי אמירה, שתרגומה על ראשי ועיני, ומשמעה – בחפץ לב. אחד אחד ברר ובחר מישל את תפוחי־האדמה. כל פגום ונגוע ומצומק ומצולק זרק הצידה. רק יפים וטובים וחלקים ושאין־בהם־עינים הטיל על המאזניים. פעמיים שקל פאוזי, שהרוטל כמות נכבדה היא. ובכל שקילה, לאחר שאמרו המאזניים דברם במפורש, הוסיף מישל והשליך אל הערימה שניים־שלושה תפוחים כלאחר־יד; ולא מיחה פאוזי בידו.

קיצורו של דבר, במקום שם קונה מישל, יכולים אתם לקנות בעיניים עצומות. הסחורה שם טובה והמחיר שהוא משלם, זול ממנו לא תמצאו בכל העיר. אני כשלעצמי, בכל פעם שפגשתי בו בדרכי לקניות והיו עיתותי בידי, הייתי מתגנב־מזדנב אחריו. ובשובי הביתה היו התקניות שלי מעוררות התפעלותם של כל בני־הבית. זכיתי לשבחים מרובים, הן על הטיב והן על המחיר. הילד הזה, היתה אמי אומרת, סופו להיות סוחר.

22.1.1974

סיפור שני

מישל עזרא ספרא היה יהודי מכובד, מיקירי הקהילה. הצלחתו בעסקים היתה לשם־דבר; רבים תהו על סודותיה. רבים נתקנאו בו. צעירים מהירי־חימה וחדי־לשון התלחשו ביניהם ופסקו, שאילו הלך בדרך־הישר – לא היה מגיע לאן שהגיע. ותיקים ומנוסים טענו כנגדם שהקנאה והתמימות מדברות מתוך גרונם. אלה ואלה ידעו שאין הוא מן הרמאים, חלילה, ומלה שלו מלה. ואף זאת ידעו הכול, שהונאת השלטונות מקור הנאה היא לו, עליה גאוותו וממנה ראשית עושרו.

אין אדם מתעשר מהונאת הבריות, היה מישל אפנדי מטיף לבניו ולחתניו ולצעירים־צמאי־הצלחה שביקשו קירבתם. סוד ההתעשרות – בחיסכון; ומי שאינו חוסך בקטנות, לעולם לא יגיע לגדולות. ומשום ‘לפני עיוור לא תיתן מכשול’ היה מוסיף ומבהיר כוונותיו לשומעיו: בריות – אלה יהודים־בני־יהודים שומרי־מצוות שעליך ללכת איתם מישרים לא תיטה ימין ושמאל. לא־כן גויים גזלנים־בני גזלנים. על שכמותם נאמר ‘גונב מגנב פטור’ ומצווה היא להוציא טרפם מפיהם. וכאן היה נועץ מבט נוקב בשומעיו, נוטל כמה אגוזים ופוסטוקים קלויים וממולחים בכף ידו, ומטילם לפיו באצבעות נמרצות; ותוך כדי טחינה ולעיסה היה מוסיף ואומר: על אחת כמה וכמה השלטונות; שאם סתם גוי בשוק גנב קטן הוא, הרי מי שעלה במעלות הסולם לסטים של ממש הוא; שאלמלא־כן לא היה מצליח למרפק דרכו מעלה. כן היה מקמט מצחו ומצמצם עיניו מעשה־חושב, מנמיך קולו מחשש של אוזניים לכותל, ומסביר: לא זו בלבד שאנשי־השרות רשעים; השלטון עצם טיבו מרושע. מצפה הוא מן האזרחים שיאגרו ויאצרו כסף וזהב בעמל ימים ולילות; ולבסוף הוא בא ונוטל מהם, כאילו משלו הוא נוטל. ואם בסתם אזרחים כך, קל וחומר ביהודים, שחלבם ודמם וזהבם הפקר. הווי אומר, כל המתחמק ממנו מהיטליו – מצווה הוא עושה ושכרו בשני העולמות.

זו תורתו של חכם עזרא, על רגל אחת; תורת־חיים למחזיקים בה.

ירא־שמיים היה; שומר־מצוות ומהדר בקטנות כבגדולות; נסמלאח, בלשון המקום. מעולם לא חיסר תפילה, אפילו הוא בדרכים, אפילו הוא בין גויים. ועל כל מאכל ומשקה ברך, בפיו ובליבו; שיש מברכים בפיהם וליבם מלא טרוניה – לא עימהם חלקו. אף מעות לצדקה היה נותן, ומחנך בניו ליתן. מטיף היה להם מידה בינונית ומסתמך על הרמב"ם, זכותו יגן עלינו. שאם תהיו נותנים הרבה – היה אומר להם, אצבעו נעוצה מול פניהם כאקדח מאיים – ירננו אחריכם ויאמרו, להתנאות ולהתגאות ולהתראות הם רוצים. עשו איפוא הכל מידה, אפילו צדקה; ולא תבואו לידי צדקנות, ולא תמשכו עין רעה עליהם. זה דברו אל בניו ובנותיו, בעודם סמוכים אל שולחנו, מנשקים ידו אחד־אחד ונוטלים ברכתו בהכנעה.

ראשון היה מיודענו בקהילת־קודש ארם־צובא שטבע לעצמו נייר מכתבים מהודר ב“מטבעת ביג’ו”, בית־הדפוס החדש, ובראשו כתוב באותיות זהב “מישל עזרה צפרא ובניו” – עברית, ערבית וצרפתית. תשאלו, אם היה כותב שמו צפרא, מה ראיתי אני לכתוב אותו ספרא. אלא שהוא היה כותב צדי“ק ומבטא צא”ד, שאינה אלא סמ"ך גרונית עבה; הוא וכל בני־עירנו האמונים על שפות בני־שם. ואילו אחינו האשכנזים עלולים לבטא שמו טספרא, ונמצאו מחטיאים. ואל תאמרו שחושד אני בכשרים; וכי לא ביטאו שמו של אותו רברבן נאצר או נאטסר, הם לבדם מכל אומות העולם? תאמרו, מה חשיבות יש לשם? הנה שימעו כיצד עלה וגאה מסחרו של מיודענו והחליטו בעצמכם אם לא בעזרת השם הגיע למה שהגיע.

מישל שתל בניו וחתניו בארצות שונות ונתן בידיהם נהול סניפיה של חברה מסחרית אדירה. למעשה, במשך שנים לא ידענו (והשלטונות אינם יודעים, ככל הנראה, עד היום) שהחברות המשגשגות “מישל ובניו בפריס ובבורדו, “עזרה ובניו” בנחלת־בנימין בת”א וברחוב החלוץ בחיפה, S. Ezra & Sons בניו־יורק ובאַסברי־פּארק, ו־M.E.S. Ltd. בטוקיו ובהונג־קונג – הן חברה אחת בעלת שמות שונים; או בעצם סניפים של החברה “מישל עזרא צפרא ובניו – אימפורט־אכספורט”, שמרכזה בחלבּ וסעיפיה בבירוּת, בדמשק ובבגדאד. כדי למנוע טעות, עלי להוסיף מיד שבסוף שנות הארבעים ירד והתנוון הסניף הערבי המרובע עד שנעלם כליל, ובמקומו הוקם סניף בדרום־אמריקה ובמרכזה. מבואנוס־איירס המשיך מישל עזרא ספרא לנהל את אימפרית העסקים שלו, על טהרת השפה הערבית, כמובן; ואלחַמדיללה, לא־בלי־הצלחה. אך בל נקדים את המאוחר. הימים בהם עוסק סיפורנו הם הימים שלפני המבול, בעוד קהילת חלב על תילה.

מה הוא יתרונם הכלכלי והפיננסי של שמות שונים ומשונים על שם אחד יחיד – איני יודע. אך ברי לי שיש דברים בגו, אם מפאת מיסים ואם בגלל מכסים ואם משום עודפי הכנסה והוצאה וכיוצא בזה. בוודאי יימצאו בין הקוראים כאלה שיבינו דברים אלה טוב ממני. מתיר אני להם לצחוק לבורותי ולחייך לתמימותי; אלמלא הן לא הייתי היום מספר סיפורים, אלא סופר זהובים באחד מסניפי ספרא. אמי היתה אומרת, משום עין־הרע הירבו בשמות, שלא תשלוט בהם חלילה. ודודה בוליסה היתה טוענת שבדרך זו הם היטעו את השטן ובילבלו אותו. אם מס־ההכנסה הוא שותפו של השטן – היה אומר על־כך דוד ליאון בעלה – הרי הצדק איתך, יא מַרה (אשה); ואיני רואה שום סיבה לפקפק בכך – היה מוסיף ומסלסל שפמו, נהנה מחוכמתו.

חכם עזרא הצטיין בהרבה המצאות מקוריות, כגון כתב רש"י שהפך בינו לבין בניו לכתב־סתרים מועיל, וכגון דברים שאפרט בהם להלן; אך בעניין זה של שמות מביאי־מזל – לא היה מקורי ביותר. הרעיון ניצנץ בראשו בעת ביקורו הראשון בפריס, עוד לפני ששלח שמה את בנו בכורו. במסעדה כשרה פגש, ולא במקרה, את בן משפחת שעיוֹ – משפחה ידועה בעירנו – שהתעשר והתפרסם בנכר. הלה פשוט איית שמו Chaillot והוסיף לו קידומת אותה הברה תמימה De. כך הפך מסיה ארמאן דה־שיוֹ, בעל רשת חנויות ההלבשה לנערות ולנשים בקירבת Palais de Chaillot, לאיש החברה הגבוהה בעיר האורות והנשים.

בוודאי תשאלו, במה עסקה החברה “מישל עזרא ספרא ובניו”. מוטב תשאלו במה לא עסקה. כלל היה נקוט בידיו של מישל, כל מה שניתן לקנות בזול ולמכור ביוקר – הוא קונה; אחת היא אם זהב ויהלומים, אם שומים ובצלים, אם שטיחים ומרבדים, או אם מאותן סחורות אסורות שאין הנייר סובלן ואין מן התבונה להזכירן שחור על גבי לבן. לכאורה היתה זו חברת יבוא־יצוא. ואם נמנה כל אותם דברים שהמדינות הללו, שבהן הסתנפו סניפיו, צריכות ליבא ורוצות ליצא – הרי נגיע כמעט לכל חפץ ולכל סוג של סחורה. על אחת כמה וכמה שמה שיפן והונג־קונג מייצאות ביירות ותל־אביב קונות לתיאבון, ומה שפריס ובגדאד מייצאות יפן והונג־קונג חוטפות; שלא לדבר על אמריקה, שיש בה הכול ובכל־זאת קונה היא הכול. אך מצווה מפורשת ציווה מישל את בניו וחתניו מנהלי־סניפיו: אל תמשכו ידיכם מכל תקנית, בין שהיא מניות ובין שהיא ניירות־ערך, בין שהיא בגדר יבוא־ויצוא ובין שהיא מחוץ לגדר זה ולשאר גדירות. גם על הכשרות ציווה אותם, שעליהם להישמר מלאכול במסעדות של גויים וכיו"ב, אך עסקות שאינן כשרות – אין המסחר האמיתי יודע. כשר – כל המביא רווחים. בלתי כשר – שסיכוניו מרובים וסיכוייו מעטים.

שלבים שלבים בנה מישל את החברה. בימי אביו, סיניור שאול, הוקמו הסניפים שבארצות ערב. מישל היה נוסע ביניהם ומבססם. יחידי מכל המשפחה הלך בדרכי אביו ופנה אל המסחר. אחיו ניצלו עושרו של האב לרחוץ בניקיון כפיהם ולהתפרפר לארצות רחוקות ולמקצועות מעודנים, שצווארונך נשאר בהם לבן וציפורניך –נקיות. אחר פטירתו של האב, הרגיש מישל את עצמו ספינה שהורם בה העוגן. רחמים בכורו, הלא הוא רחמו אל־אַשאַר (הבלונדיני), כבר היה בן שבע־עשרה. קם אביו ושלחו לפריס; לא לפני ש“לקח” לו נערה נאה, כמובן; שכידוע, פירצה קוראת לרווק. היה רחמו הבכור נער כלבבו, ומתוך שהיה עוזר על־יד אבא מיום שלמד לומר לגובים “אבא נסע”, ומבלי להסמיק, ידע את דרכי האב וסניפו עלה כפורח. בביקורו השני אצל הבן אישר מישל הקמת סניף־מישנה בבורדו העיר, ולו לשם פרנסה לגיסו של רחמו, אחיה של אודט, שילדה באותם ימים את מישל הקטן, ראשון הנכדים נושאי־שמו.

הסניף בצרפת הפך עד מהרה מקום הכשרה לאח השלישי ולחתנים התחילו בו תלמודם והמשיכו דרכם לעולם הגדול. ואם פסחתי על האח השני, אלבּר, הרי שיש דברים בגו. ועוד ידוּבר בו, באלבּר, שעליו פסק מישל ואמר “ממנו לא ייצא סוחר” ודבריו הדהדו בבית־ספרא כאילו אמר, ממנו לא ייצא בן־אדם.

אם נבוא לבדוק מה היו סודות ההצלחה של מישל ובניו, נמצא שהם מרובים. ראשית, שלא סמכו על זרים. לא רק מנהלי הסניפים היו מבני המשפחה, אלא רבים מן העובדים קרובי־משפחה היו ואם לא קרובים ממש, הרי בני עירנו היו וממשפחות טובות, שאפשר לתת בהן אמון. שנית, ששלחו ידם בכול ולא בחלו בשום דבר עובר לסוחר. שלישית, שידעו לנצל צרכים שונים של המדינות השונות ושערי־מטבע שונים ומשתנים שלהן לתחלופות זריזות וממולחות. רביעית, שלא היו להם הוצאות נסיעה, אפילו טסו הרבה, עתים במחלקה ראשונה. שמישל היה אומר לכל אחד לפני צאתו: רשאי אתה לנסוע הביתה לראות את אמא או לנסוע לאחיך ולאחיותיך בכל מקום כמה שתרצה, ובלבד שלא תוציא פרוטה על הנסיעה; הא כיצד? – שיהא תפור למעילך או טמון בעקבך דבר, שאם הוא עובר עימך גבולות הוא משלם הוצאותיך. ולא נצטרך מישל לפרט, שבניו וחתניו הבינו דבר מתוך דבר ורמזי אביהם היו נהירים להם כאותיות־הקטנות שבסידור לחזן. חמישית, שכל מה שעשו, בסודי־סודות עשו ולא ידע האחד על מעשי השני יותר משהיה חייב לדעת. לא־כל־שכן זרים, שלא ידעו מעולם מתי בני־ספרא נוסעים, ולאן הם נוסעים, ולשם־מה הם נוסעים ובאים. מטלפן היית, למשל, לביתו של רחמו ובתו עונה “אבא נסע” או “אבא חזר”, ולא ידעה לאן נסע ומניין שב; ואם ידעה –ידעה להעמיד פנים שאינה יודעת.

כבר הייתי גדול כשנתארחתי בדרכי בביתו של רחמו בפריס. עודני על מיטתי, מיטלטל בין אחרוני החלומות ובין חוויות ליל־אמש שבלינו בחברותא הוללת, שמעתי את מארחי מתחיל בעבודת־יומו בחדר הסמוך. אל הטלפון ישב וקולו הגיע אלי צלול ובוטח, מבעד לקולות ולמראות מעורפלים ואפופי־עשן, שנפשי טרם נשתחררה מהם.

– הלו, מרכזיה, אני מבקש לדבר פּרסן־טוּ־פּרסן עם אדון אַבּיע אַ־סוּף (האמכור את הצמר?), בואנוס־איירס, ארגנטינה, מספר כך־וכך. כן, תודה, אני מחכה על הקו. מה?? האדון איננו בבית? מה חבל. נו־טוב, תודה. תני לי אם־כן את טוקיו. כן, כמובן – פּרסן־טוּ־פּרסן־קול – מר בעַת־לי פּז (שלח לי זהב). טוב, אני אאיית…

ולאחר שאיית את המלה העברית ואת המלה הערבית באותיות לטיניות, החל רחמו לפזם אותו ניגון ששמענו אמש במרתף־העירום ושגם ממני לא הרפה מאז, הוא והמראות הנלווים אליו. היה מזמרר ומחקה להנאתו קולה המתנגן של המרכזנית: pas. Ne quittez עד שקיבל את התשובה המצופה.

– מר בעת־לי פז איננו במשרד? מה לעשות. אין לי מזל היום. בכל־אופן, תודה לך, אלף תודות.

לא עברו שתי דקות וצילצול הטלפון הקפיץ את רחמו והשיבו מן המקלחת אל חדר־העבודה.

– את מי מבקשים? חזרי בטובך על השם. את בִּיעוֹ אַוואם? (מכור אותו מהר) מאין הקריאה? מבואנוס־איירס? כמובן. מר אוואם יצא מהבית. מצטער, לך התודה, עלמתי. צ’או.

רק אחרי שהזרמתי הרבה מים על ראשי במקלחת המפוארת, המצופה חרסינה אמנותית, ושיחזרתי לעצמי את שלוש השיחות ששמעתי – התחלתי להבין במה מדובר. מארחי טלפן לאביו בארגנטינה ושאלו אם למכור את הצמר ואביו טלפן בחזרה והודיע לו למכור מיד – וכל זאת מבלי לשלם פרוטה לחברת הטלפונים. ובשיחה השניה ביקש רחמו מגיסו, אשר על הסניף היפני, להעביר לו זהב; והקוד מחציתו ערבית ומחציתו עברית, כדי למנוע הפתעות. “חברת הטלפונים לא תתרושש מזה” – שמעתי קולו של מישל אפנדי, כאילו עמד תלוי באוזני.

עוד אני מפענח צפוניו של מארחי, מסמיק־מתלהט כולי מבושה שכך אני עושה למארח נדיב (לשלם כסף לבית־מלון? השתגעת? אין לך מה לעשות בכספך? והרי אנחנו כבני־דודים) – מאזין בסתר למסתרי־מסחרו – וכבר צילצול שני של טלפון. אני ניגש ומרים. רחמו מגיע מיד ומושיט ידו הרטובה אל השפופרת.

– מבקשים את רבבה ספרא – אני אומר ומוסר לו את השפופרת.

– רבבה ספרא? מניין מדברים? מטוקיו –את בטוחה? כן. לא, גברת ספרא איננה בבית. מצטער מאוד. אדיו, מדמואזל… אה, מדאם?? ואת נשמעת כה צעירה.

– לא ידעתי שיש לכם במשפחה בת עם שם עברי, מקורי – אמרתי לתומי, ומיד הסמקתי, נושך שפתי בשיני. הרי זו התשובה מטוקיו. וספרא – צהובה – שם־כינוי הוא לזהובים בחלב העיר; ואני שכחתי.

– זו קרובת־משפחה רחוקה, שאינך מכיר – לא היסס רחמו להשיב לי. וכדי לא להשאיר מלאכה בלתי גמורה הוסיף ואמר: היא נולדה בניו־יורק, בברוקלין. אביה מבית־ספרא; אמה ישראלית לשעבר; אז נתנו לה שם עברי.

– אשמח להכיר אותה בהזדמנות – עניתי מתוך נימוס, מתקנדס לי בסתר לבי.

– אינני חושב שתהיה לך הזדמנות. שמע, אספר לך סיפור מעניין על עוד ספרא אחד, שבו נתקלתי לפני… כמה שבועות. גם הוא ישראלי.

ובשעת ארוחת־הבוקר, שאליה היגענו – אני בחלוק־הבית שלו והוא כבר לבוש ומוכן לצאת לעסקיו – סיפר לי מארחי הלבבי:

הייתי באורלי, נמל־התעופה. קיבלתי קריאה טלפונית והשמיעו שמי ברמקול. אני ניגש לדוכן שאליו נקראתי לקבל את השיחה ורואה עלם צעיר עוקב אחרי. בחיוך מבוייש הוא קרב אלי. – שמך רמו ספרא? – כן, מי אתה? – רם ספרא, וקוראים לי רמי. מן־הון־להון מסתבר שהברנש הוא ישראלי ממשפחה חלבית. – והרי כל הספרא מחלב קרובי־משפחה, אני אומר לו. והוא מספר לי שהוריו בחלב שמם היה שחייבר.

– כיצד הופך שחייבר לספרא? – אני שואל את רחמו, שנשתתק מצפה לשאלתי.

זה מה שאני שאלתי – קורא רחמו קורן כולו, ודוחף לצלחתי עוד חביתה בפטרוזיליה.

אני מחכה לתשובה. רחמו אינו נחפז. הוא גומע מן הלבן הקר בשריקות קולניות, נהנה מן הנענע והמלפפונים השטים – זה על פני הלבן ואלה בתוכו – ולבסוף הוא דוחה כסאו מעם השולחן וממשיך סיפורו.

– אצלכם בישראל חילופי שמות הם במודה, באופנה, לא? ובכן אביו של זה הגיע לנתניה ופתח עסק. ולא היתה לו הצלחה, כי האשכנזים הללו מתפרנסים זה מזה, כידוע לך. מה עשה? לקח אותו שלט שהיה כתוב עליו שחייבר וצבע רגל שמאלית של חי"ת, עד שנותר מן השם שרייבר – שם שכנזי למהדרין. אחר־כך שינה מקומו של בית־העסק ושינה שמו במירשם התושבים, ותאמין־או־לא תאמין עסקיו של שרייבר החלו לפרוח. הלקוחות זרמו אליו. משגדלו הבנים היה השם הזר מפריע מנוחתם. רצינו שם עברי, אמר אותו רם. בדקו ומצאו ששרייבר באידיש פירושו כותב או סופר. עשו יד אחת ושינו שמם ל־ ספרא.

צחקנו צחוק גדול על אותו גילגול והיינו מוסיפים לצחוק ולהתבדח על בני עירנו – שרבים מהם אם אינם מצחיקים בעצמם הרי מעשיהם מצחיקים – אלמלא אצה לו דרכו של רחמו למכור את הצמר (יש לי איזה עניין דחוף. וניפגש כאן בצהרים, אה? Parole d`honneur שלא אסלח לך אם לא תבוא הביתה לאכול איתנו. אודט תכעס!).

רק יצא ושוב צילצל הטלפון. הרמתי. תל־אביב. רוצים לדבר עם גברת אורלי אלמאז (יהלומים).

– היא איננה בבית – עניתי, מתחיל ליהנות מן המשחק; וכמו שד נכנס בי הוספתי אל תוך השפופרת: הלכה למכור את הצמר.

להפתעתי שמעתי את קולו של המבקש, במבטא חלבי מובהק (שכנראה נשאר הקו פתוח) עונה לי בערבית ואומר: בּראווֹ, יא רחמו. גם אנחנו מכרנו. ומבּרוּק (תתחדש) על האוטו החדש.

– אלוֹר, מסיה – צעקה המרכזנית נרגזת – גברת אורלי אלמאז ישנה או איננה?

– אמרתי לך שיצאה!

נכנסה אודט. עטופה נגליז’ה צהבהב מהודר, לכבוד האורח. עיניה הגדולות מאוחזות עדיין בקורי שינה. שמאלה אוספת פתחי החלוק סמוך לצווארה, וימינה סורקת שערה לאחור.

– רצו לדבר עם אורלי דיא… אלמאז – אמרתי, והסמקתי כשותף לדבר־עבירה.

אודט צילצלה מיד למשרד ולנמל־התעופה אורלי:

– גברת אלמאז יצאה מתל־אביב.

– אבל, מדאם ספרא – נכנסתי לדבריה – זה לא מה שהודיעו.

אודט חייכה אולי חיוך שכולו ספרא, בעינים גדולות יפות. נדמה לי שגם נדה לי בראשה.

היא לא היתה מאשרת מה שניבאה לי אמי בילדותי: הילד הזה – סופו להיות סוחר.

30.1.74

סיפור שלישי

מישל עזרא ספרא נשא לאשה נערה נאה וצנועה ומלומדת, בת למשפחת טאוויל. נדוניה נכבדה הביאה עימה מבית אביה, שהיה בית־טאוויל מעוניין להשתדך בבית ספרא, מטעמי כבוד ויוקרה ומטעמי פרנסה וממון. כבן שלושים היה מישל בשאתו לאשה את לינדה. מבית־הספר הוציאה, ובאמצע שנת־הלימודים. נהנתה אחותה רוזה מן הדבר ונכנסה לכיתה במקומה, שכבר שוּלמה שנת־הלימודים כולה מראש. ובאותם ימים, משפחה שאמצעיה אינם מרובים היתה שולחת לתיכון רק בת אחת – המוכשרת בבנות. מכאן אתה למד, שלינדה לא היתה סתם נערה. אפילו מנהל האליאנס המליץ עליה מכל הבנות הבתולות שהכיר, וסיניור רחמים שאול ספרא סמך על שיפוטו.

כשנישאה לאיש היו שנותיה כמחצית שנותיו, אך משנה לשנה הלך יחס זה והשתנה לטובה והנערה הפכה עד מהרה אשה בשילה לאישה. רק פעם אחת ראתה את מישל לפני בוא השדכנית, ולא השהתה עליו מבטה מחמת בושה וצניעות. אולם די היה בראיה זאת ובשמם של סיניור שאול ובניו כדי להלהיט בה תשוקה להיות גברת ספרא. היתה מתפללת בליבה לאלוהים ונודרת נדרים הרבה, שאם ימלא מבוקשה תעשה צדקה וחסד עד יומה האחרון. כיוון שיופיה של הנערה לא היה צריך הוכחה, לא נותר לשדכנית אלא משא־ומתן על נדוניה ותנאים וכיוצא בזה. חתן וכלה היו בשילים לחופה, שזה מכבר הגיעו לפרקם, ונטיית־ליבם זה לזו לא חסרה אלא גפרור של שדכנית.

מישל מצא בלינדה אשה כלבבו; אם טובה לילדיו, רעיה חמה תומכת גאוותו, ועזר כנגדו בעסקים. והוא השיב לה גמולה ברוחב־לב, אם־כי יד רחבה לא מצינו בין מעלותיו. אלמלא חונכה בבית אביה לאהוב את הברכה ולשנוא את הבזבזנות, אפשר שהיה חסר לה מה בבית בעלה; אך לינדה קיבלה מאישה כל מה שביקשה נפשה.

שנים־עשר הריונות הרתה לו, ואילו נתברך רחמה היתה מגדלת לו בנים ובנות כמספר שבטי ישראל. אלא שלא כך רצה הבורא, שמו־יתברך, ולינדה זכתה לגדל לבעלה שלושה בנים ושש בנות בלבד, אלוהים ישמרם. הריונותיה הוסיפו חן על חינה בעיני בעלה. ואפילו עין זרה ראתה והבחינה שיופיה גדל, מאשאללה, בכל פעם שגדל גופה ומתעגל. דשנוּת שהיתה בה מנעוריה הפכה משמנים מעודנים, ובגדים עליונים ותחתונים עמלו קשה לרסן נשיותה המתפרצת. וכל אותן שנים, בין שכריסה תפוחה והיא טרודה בסריגה, ובין ששדיה שופעים והיא עסוקה בהנקה – אין לינדה שוכחת חובותיה לבעלה.

כל ההתכתבות שלו בצרפתית, עם סניפיו ועם סַפקיו ועם קַנייניו, היתה מנהלת. למזלה חלק מן ההתכתבות בערבית היה ומישל שלט בשפה זו טוב ממנה. אף מרבית ההתכתבות הפנימית עם הסניפים עשה בעצמו בלשון הקודש ובכתב רש"י, להעלים עניינים שבינו ובינם מעין השטן והשולטן. גם מברקים היה מנסח בעצמו, שכאן עמד לו שילוב לשונות שלוש לחסוך במלים ובסלעים. היה למשל כותב Imaniloba adroshhodes shlahli echantillons bilposta (אם־אני־לא־בא עד־ראש־חודש שלח־לי הדוגמאות בדואר) ומונע את הדואר מללסטמו. שכן מי שאמר ‘מלה בסלע’, אליבא דמישל, בוודאי למברקים נתכוון, שתעריפיהם שוד לאור היום.

כתב־יד רהוט ומסולסל היה ללינדה. אותיותיה עגולות ומליאות ועליזות כמותה. ראשונה היתה בכיתתה בשיעורי הקליגראפיה. סגנונה בהיר ונאה, פתיחות וסיומות מסוגננות של נימוסי־צרפת שגורות בפיה ובעטה. מזכירה טובה ממנה לא היה יכול למצוא בכל הארץ. חן מזרחי מיוחד היה שפוך על סגנונה המערבי, ושפה צרפתית יצאה מתחת ידיה מתובלת ברכות וגינונים וניסוחים ערביים, כאולם של הילטון מעוטר ערבסקות. פתיחת כל מכתב וסיומו במילים ריקות ומנופחות אַ־לה־פראנסז, אך תוכו ועיקרו – משפטים עסיסיים משובצים באינשאללה ואלחמדיללה ומאשאללה ופי־עין־אל־עדוּ ועַאְ’בּאלאק ושאר פניני המזרח, שאם אתה מתרגמן יוצאות מידיך פנינים מלאכותיות. כך כשכתבה לבני־עמנו ולבני־דודנו; עם זרים שמרה על דיסטאנס, ועל צרפתית צחה וצחיחה. לינדה ידעה איך לכתוב וידעה מה לכתוב. מישל היה רומז והיא מבינה. וניסוחיה – תמיד לפי רוחו.

אילו רק במכתבים עזרה לינדה על־יד בעלה – דיינו. אך כיוון שהיה מבוגר כמעט כאביה ומכובד לא פחות מאביה, וכיוון שהוא גבר והיא אשה – היתה מפנקת אותו ומטפלת בכל משאלותיו. רק נכנס הביתה היתה רודפת אחריו עם נעלי־בית (בּאבּוג') בידה, וכבר הקומקום שפות על האש והספל (הפינג’אן) מוכן למזיגת קפה חריף ומריר, כטעמו. סימנים רבים נוצרו ביניהם מבלי שנדברו מעולם; כך למשל היתה תנועת אצבע ובוהן שלו מרמזת לה להביא לו כוס מים, ותנועה קלה של ראשו כלפי מעלה האיצה אותה אל תיבת התרופות למצוא לו גלולה. בשעת רחצה עמדה תמיד דרוכה לשמוע בקשותיו שביקש בקריאה קולנית חדה. רק זר היה שומע פקודה בצעקותיו אלה. לינדה קראה בהן חיבה ומילאה חובתה כאשת־איש באהבה. אם היתה בו אדנות כלפיה – אדנות־של אדוניס היתה זאת, מלטפת ואינה מבזה. בראש מורם האמירה אותו על כל ביתו. שום הכנעה לא היתה כאן.

אולם עיקר התועלת שהביאה לינדה לבעלה – בעניין אחר. ביוזמתה ובברכתו של מישל פיתחה רשת עניפה של שדכנות־צמרת בה עסקו גם בנותיה וכלותיה, בכל מקומות שיבתן. לא שהפכו שדכניות מקצועיות, חס ושלום, שאין הדבר לפי כבודן ומעמדן; אלא היו מייעצות לשמנה וסלתה של הפזורה החלבית בעניינים שבינו לבינה, אשר סופם לקשור קשרי דם ומשפחה ולאחד שושלות של ממון; ומובן מאליו שאין להפקיר עניין נכבד כזה בידי צעירים מיוחמים קלי־דעת, אף לא בידי שדכנים פשוטים שכל עניינם בשכר־טרחתם, ופעמים מבשלים בכיה לדורות. כך ידעה, למשל, בתה אולגה שישבה באסרי־פארק – מקום קייט ליד ניו־יורק – את כל הבנות החלביות שהגיעו לפירקן לא רק אצל מאות החלבים העשירים הזורמים מדי קיץ לאותה עיר־חוף וחופה, אלא אצל יוצאי־חלב בכל אמריקה הצפונית. אמה נתנה לה מינוי על כל אותה יבשת, שחלביות רבות, יפות כפרחים ובשילות כאגסים (דברי לינדה), בגרו בה מדי שנה בשנה. בנות הן כמו פרחים, היתה לינדה אומרת דברי תידרוך, שצריך לקטוף אותם בעודם סגורים. אם יאחר הקטיף – ייפתחו לחרקים ולמזיקים; שכך דרכו של הטבע, בשילות קוראת לגנב. ובנוח עליה הרוח, בעוד ידה בוחשת מרקחת על האש, היתה האם הצעירה – נכדתה של שדכנית – ממליצה דבריה ואומרת לבנותיה: נערות שהגיעו לפירקן, יש למצוא להן שידוך בטרם יצמאו לפורקן; שאם יצמאו חזקה עליהן שימצאו. הווי אומר, מצווה גדולה ראו לינדה ובנותיה בתחביב שלהן, וכל כלה שהביאו לחופה – כאילוּ הביאו ניצול־סערה לחוף מבטחים; שהדור דור של מתירנות מפתה וסוחפת, רחמנא ליצלן, ואפילו בנות־חלב אינן מחוסנות מפניה.

יודע אני, ריח של שמרנות נודף מרשת זו הפרושה, למרבית הפלא, עד היום ועד מחר. אך גם חדשנות יש בה, כגון אותה אברי־פארק שהזכרנו, שהיא עיר חוף ורחצה. מה עניין רחצה לכאן? שהיתה אולגה מזמנת את שתי המשפחות שחישבה לשדך, ובעוד ההורים אוכלים גלידה בקצפת בבית־קפה על החוף, היו חתן וכלה יוצאים לשתות ולהכיר לדעת זה את זו בארבע עיניים חקרניות וארבע ידיים שובבות ובביקיני שאינו מסתיר יותר מטפח למטה וטפחיים למעלה. קחו זוג צעיר וטיבלו אותו בים, אולגה אומרת בקריצה, מיד שוקעות אי־הבנות וצפה המשיכה ההדדית.

מוגזם לומר שרוב בנות החלבים נשתדכו באמצעות בנות ספרא. ראשית, רק במשפחות טובות עסקינן, שאין בהן חלילה מחלות־רוח או מחלות־גוף תורשתיות, ואין הן מן האוכלין ז’אמבון ופורק־צ’ופס להכעיס. שנית, מדובר רק בחלבים ממשפחות עשירות שמעשר של נדוניה שלהן יש בו ממש וכדאי לטרוח עבורו, ורק באלה היושבים באותן ארצות ובאותן יבשות שבני־ספרא פורשים שם רשתם. כך שנותר מלאכה מרובה לשדכנים אחרים. הזכרתי “מעשר” ולא פירשתי, שכן כל מי שמכיר את בנות ספרא ידע שאין זה לפי כובדן להתמקח על כגון דא ושכרן פיקס – רק מעשר מכל נדוניה; שהרי שכר מצווה – מצווה. למען הדיוק יש לומר שגם אם מלאכה זו נשמרה לנשים, שתהיינה עסוקות בה (שהבטלה אם כל חטא, כידוע, ומי שאמר “אם” ידע והבין שגם אם לילדים עלולה לבוא לידי בטלה וממנה לידי חטא) ומממנות בה פרוותיהן וגחמותיהן, הרי הגברים לא טמנו ידם בצלחת והיו בנושא זה עזר־כנגד לנשותיהם. כך הפכה השדכנות מקור הכנסה חשוב לחברה “…ספרא ובניו”; מישל מנצח על הכול, ולינדה עוזרת על־ידו.

ככל שנתרחקה הפזורה החלבית מן המרכזים, כן גדל הצורך בשדכנים שיש להם קשרים יציבים בארצות שונות. חלבי שבתו הגיעה לפירקה לא ינום ולא יישן עד ימצא לה בחור חלבי ממשפחה טובה. ואם אין כזה במקומו, יימצא אחד במקומות אחרים, שאין מקום בעולם שיש בו מסחר ולא תמצא שם יהודי חלבי או שניים לרפואה. כל־שכן חלבי שבנו הגיע לפירקו והחל מחזר אחר גויות, בְּעִיד עאנאק (ירחק ממך), ומפזר רגליו וזהוביו במקומות מפוקפקים. דא עקא, שגויה משרכת דרכיה מסוכנת פחות מגויה מהוגנת, שעינה לבית וילדים.

לינדה ידעה היטב שאיפתו של כל חלבי למצוא בני זוג לילדיו מבין בני עירו. לא אומר שלא היו לה ברשימותיה גם אי־אלו שוואם (בני שאם – הלא היא דמשק), אך אלה נשמרו רק לשעת הדחק. בדרך־כלל מקומה של חלבית בביתו של חלבי ואין־ספק שכך אושרם גדול ועושרם גדל. מפני־מה אושרם גדול? משום שאין מקום להפתעות. יודע אתה כל מה שקרה במשפחתו או במשפחתה במשך כמה דורות, ואם מאמין הנך בתורשה, יהא ברי לך שחתול בשק לא קנית. ומפני־מה עושרם גדל? שחלבי עשיר בדרך־כלל עשיר מאוד, ואפילו הוא פושט־רגל היום, סופו לעמוד על רגליו; על־אחת־כמה –וכמה אם אתה חותנו ואתה מעמידו על רגליו. וכמו שאומרים אצלנו, אם כסף מתחתן בכסף –במוקדם או במאוחר נולד זהב.

לזכותה של לינדה יש לומר ששימשה בכישרון רב מרכז איסוף ומיון לכל המידע שזרם מארצות רבות, מכל סניפי ספרא, וידעה מי לקשור עם מי. כשפיקפקה, נועצה במישל בעלה. ולא בלבד שהיתה אוספת מידע על חתנים וכלות שבכוח; בשביל לגמור שידוך עליך לדעת הכל על אבותיו ואבות־אבותיו של כל צד. לשיבחה ייאמר עוד, שכמעט לא “הוציאה” חלבי או חלבית מידי בני־עירנו, ואם הרחיקה לכת עד דמשק וביירות ובגדאד – הרי היה זה מקרה בטל בששים; ואם תבדקו – תמצאו שטעמה היה עימה בכל אחד מהמקרים הללו. בכל־אופן, חלבי המכבד את עצמו – שיתחתן למשל עם אשכנזיה–בר־מינן! (לא עלינו) אמת, עניין חלבים שבארץ־ישראל (שקוראים לכל אידשי ואידשייה – אחינו האשכנזים) הוא פרשה בפני עצמה, ואף עניינו של אלבר, בנה יקירה, שזחה עליו דעתו – עניין אחר; ובל נקדים את המאוחר. עוד נשוב נדבר בם.

כשהיכרתי את לינדה לראשונה כבר לא היו עלומיה עימה. ילדיה היו בני גילי. אך כל המראה שלה היה כשל עלמה מושכת ולא כשל אשה. ייתכן שתרם לכך לבושה, שהיה ממיטב האופנה הפריסאית; ייתכן שאיפורה המשובח גבר על קמטיה; וייתכן שאחר הכול היתה עלמה נאה וצעירה ומושכת לב גם לאחר הילד החמישי. עורה בהיר וצח; פניה עגולות ובמרכזן שתי עיני שקד כהות נוצצות; מעל מצחה הצר שפעת תלתלים כהררים תלויים בשערה, רכסים־רכסים שחורים ומבהיקים; בשרה שופע וגולש מכל מיפתח ומחשוף וחיוך נשיי־אימהי מצטנע על שפתותיה. הליכתה זקופה־גאה, לא־בלי נדנודי־חן של משמנים הדוקים, מסרבים להיכנע למחוך. קומתה בינונית, אך ליד בעלה נראתה קטנה ועגולה, וזר – שלא מבני עירנו –עלול היה לשאול את מישל אם בתו הולכת לצידו.

לא אפריז אם אומר, שהרבה נערים מתושבי שכונת אל־ג’אמילייה ראו בשנתם את נסיכת חלומותיהם בדמותה של לינדה. חצופים ונועזים היו קופצים גדר וחומה על־מנת להזין עיניהם ודמיונם בכבסים שלה התלויים לייבוש; שמשפחת ספרא לא רק כבסים מלוכלכים מסתירה ומצניעה מעין הבריות.

ובשעה שהיו צעירים וצעירים־פחות חולמים עליה ועל מה שמסתירות שמלות־פריס שלה מעיניהם בהקיץ, היתה גם לינדה חולמת. חלמנית היתה לינדה מנעוריה. וגם עתה היתה ממעטת לישון ומרבה לחלום חלומות משונים. כמה מחלומותיה היתה זוכרת ומספרת למישל. אחרים היו נשכחים ממנה ומותירים בה אכזבה ותמיהה ודאגה. לינדה ידעה, חלומות לא שווא ידברו. ובתוך מערכת האמונות שהביאה עימה מבית אביה ומחדרי אמה היה מקום נכבד לחלומות ולפשרם.

אמרתי אמונות וכמעט טפלתי למלה זו את זוגתה: תפלות. אין שום תיפלות באמונות שהוכיחו עצמן מדורי־דורות, וקטני־אמונה מקומם לא יכירם בחלב עירנו. לינדה היתה שומעת צלצול באוזניה כל אימת שמישהו קרוב לה דיבר עליה או הזכיר את שמה. נסו להטיל ספק בכך, היא תטיל בכם מבט שמרביתו זלזול ומקצתו רחמנות. אדרבא, תבדקו ותיוכחו שהצדק איתה. הוכחות יש לה לעשרות. כשהיה קורה אסון כלשהו לאחד הבנים או הנכדים, אפילו הוא מעבר לימים, היתה מרגישה מין מועקה סביב ליבה; ואחר־כך היה מתברר שבאותה השעה ממש קרה מה שקרה.

“לבי אמר לי” היתה אומרת, ומעולם לא טעה ליבה במה שאמר לה. לכל היותר הפריז קצת, כגון שהיתה מדברת על אסון בכל פעם שחלה בן או נכד ועלה חומו מעל המקובל. אם הרגישה גירוד בכף־ידה, היתה לינדה אומרת לבעלה: מישל, היום יבוא איזה בעל־חוב לשלם, ואתה לא תהיה בבית. וכשמישל היה חוזר, היה שואל כמה וממי ורושם בפינקסו. לא היה מפקפק שמעולם לא הכזיבה תחושתה.

באותו לילה שהפילה אדט, כלתה הראשונה, התעוררה משנתה בצעקה וקראה לעבר בעלה:

– מישל, קרה משהו. משהו נורא!

מישל התעורר. היטה אוזניו. דומיית הבית לא הופרה, אלא על־ידי קרקור צפרדעים.

– מה קרה? איפה? למי?

הרהרה, משחזרת מה שעבר עליה בסיוט, ואמרה:

– היה שם מגדל איפל… והיו לי ביד חבילות מ“גאלרי לאפאייט” – זה מוכרח להיות פריס, רחמו, בני! ואולי אודט! היא צריכה להיות בסוף השביעי. מוֹתי אַנַא – אני אמות. מישל, רוֹחי (נשמתי), אני מרגישה שמשהו קרה שם. אני יודעת.

ולמחרת באה הבשורה המרה. זו היתה בת, הנכדה הראשונה האמורה לשאת את שמה של לינדה. היא ראתה בזה סימן רע, אך לא העלתה מלה על דל שפתיה, שלא לפתוח פה לשטן.

פעם אחרת, והימים ימי אלול המבשרים את בוא החורף ומרמזים על החגים הקרבים והולכים, ישבה לינדה עם מישל לארוחת־הבוקר, שקועה בהרהרים. ובעוד עכסה, המשרתת הארמנית, מגישה להם פיתות מחוממות, פתחה ואמרה בקול חרישי:

– אמי באה אלי בחלום.

ציפתה, יודעת שסקרנותו תפתח את פיו, ומי שפותח פיו גם אוזניו נפתחות.

– ח’יר אינשאללה??

המשיכה ללעוס לאיטה, מהורהרת, נועצת מבט בוהה בכוס הסחלב החם, קוקוס טחון וקינמון על פניו.

– מה רצתה אימך, אללה ירחמה?

– ירד שלג. הרבה שלג. והיא פשטה את מעילה מעליה ועטפה את הילדים. וכך עמדו כולם ורעדו מקור. רציתי לצעוק להם להיכנס הביתה ולהצטופף ליד התנור, אך קולי לא נשמע לי, ולא נשמע להם. יצאתי ורצתי לקראתם, אך פסיעותי היו איטיות וקפואות, ולא יכולתי לזרזן. לא שמעתי את קולה, אבל ראיתי את שפתיה נעות. היא אמרה לי: לינדה, הילדים שלכם צריכים מעילים חמים. חדשים. שלוש פעמים אמר “חמים. חדשים.” ואז אתה קמת. ואני התעוררתי.

– אבל קנינו להם מעילים בשנה שעברה. מעיל אינו חפץ שקונים כל שנה, יא מַרה.

– זה היה לפני שנתיים, מישל חבּיבּי. אבל אני לא אמרתי שצריך לקנות, מוֹן שרי. סיפרתי לך רק מה שאמא אמרה לי בחלום.

– אני כל ימי ילדותי לא לבשתי מעיל חדש. תמיד משהו נעשה קטן על אחד מאחי ונפל בחלקי.

– מוזר שהטריחה את עצמה לצאת מקיברה, כדי להגיד לי את זה.

אותו שבוע הלכה כל המשפחה ל“אורוזדי בק”. ולא יצאו משם עד שמדדו ובחרו וקנו מעילים חדשים לכל החבורה. קיבלו כמובן הנחה ניכרת על הקניה המרוכזת. מבּרוּק – אמר מישל. שילבשו אותם בהנאה – אמר המוכר המאושר. הישנים יהיו לבית־הספר – אמרה לינדה.

לא תבינו כבוד שרחש מישל לחלומותיה של לינדה, אם לא שמעתם כיצד הצילוהו הללו מצרות צרורות, פעם ופעמיים ושלוש. ועל כך – בסיפור הבא, שייכתב בקרוב אינשאללה.

7.2.74

סיפור רביעי

מישל עזרא ספרא היה יוצא ובא בבתיהם של שרים ונכבדים מבני ישמעאל. ואם אומר אני בתיהם, משמע שאל משרדיהם לא היה מרבה להיכנס; לא־כן בתיהם שהיו פתוחים תמיד לפניו. משַמן היה דרכו לפניו פעם בסל־נצרים מלא פירות משובחים מהר הלבנון, בד נאה תפור על פניו לכסותו; ופעם בקופסת לבידים סגלגלה מלאה ממתקים מגוונים – בקלאווה ובּורמה וכּנאפה וע’ראייבּה וכיוצא בזה; ופעם סאמנֶה משובחת – הכל לפי העונה, ולפי הבקשה שבפיו. ומי שיאמר שוחד יש כאן אינו מבין נימוס מהו ואינו יודע מנהגי המקום. מה סוחר בא אל סוחר ומביא תשורה, קל־וחומר סוחר יהודי הבא אל שר גוי – שזה וזה יודעים מה מנהגו של המקום, וזה יודע ערכו של זה כמו שזה יודע ערכו של זה.

פעמים הלך ובקשה מפורשת בפיו; והיה משנן לעצמו במה יפתח וכיצד יגיב ומה יענה על כל שאלה. פעמים לא הלך לבקש כלל; רק לרחרח רצה מה מתבשל נגד היהודים, או נגד הסוחרים, או נגד הסוחרים היהודים. ביקוריו אלה היו מעין כניסה ללוע הארי, אך אם עליך לחיות בכלובו של לביא מוטב תדע מה זוממות שיניו ועד מה גדול בבטנו הרעב. עתים, אם אתה יודע להשתיק הרעב בעוד מועד, מונע אתה את החיה המנמנמת מלצאת לטרף. עתים מוצא אתה מסתור בלועו של האריה מפני שיניו שלו ונחבא שם עד יעבור זעם.

שונים היו השרים בכל דור ושונות היו הגזירות בכל תקופה. לא הרי ימי התורכים כימי הצרפתים; וצרפתים של ווישי – פתן בראשם; וגרועים מכולם ימי העצמאות, אותו איסתיקלאל מקולל, שהביא רק רק צרות בכנפיו. ובכל־זאת כיוונן של כל הגזירות – אחד, ותיאבונם של כל השרים והפקידים והקצינים – אחד: כספם של היהודים.

כיצד אמר לו למישל אותו קצין־בולשת – מחמוד שמו – ימח שמו?

– יהודי מהו, יא ח’וואג’ה ספרא? – שאל מחמוד השתוי – יהודי הוא ספוג תשאל אותי, מדוע ספוג? מפני שדרכו לספוג כסף וזהב מכל מי שבא איתו במגע ולהחזיקם בקרבו. נותנים אנו לו להתמלא כאוות־נפשו (ואוות־נפשו אין קץ לה, כידוע לך, יא ספרא) וכשהוא מלא וממולא אנו שולחים את היד וסוחטים אותו אל תוך כלינו. וכך טבעו של ספוג, ככל שתסחט אותו יותר כן ייטיב לספוג לאחר הסחיטה.

כאן עשה מחמוד הפסקה, לראות כיצד אוזל הדם מפניו של מישל, ולאחר שביקש הלוואה של “מאה לירות מסכנות” וקיבלה בו במקום, טפח על כתפו של מישל והוסיף:

– תן תודה, יהודי, לאללה ולנביאו שאנו – המוסלמים – רואים בכם רק ספוג, ודי לנו בסחיטה. שהרי מי כמוך יודע, שהנוצרים בארצות הנאורות מקדימים סחיטה לשחיטה.

וכאן המחיש באצבע על צוואר שחיטה מהי, למקרה שמישל לא ירד לסוף דעתו, ובצחוק קולני יצא לדרכו.

מחמוד זה נתמנה לפקוח עין על שכונת הג’אמילייה מיום שקיבלה סוריה את עצמאותה, שנתיים לפני עצמאות ישראל. שנתיים אלו שבין עצמאות לעצמאות זכורות היטב למישל, ולכל מי שחי אותן שם. ועוד נשוב נדבר בן ובסיומן המר – הלא הן פרעות חלב, שלא היה להן אח ודוגמה במקומותינו במאה השנים האחרונות; פרעות שפגעו בבתי־כנסת, בבתי היהודים ובחנויותיהם; הרבה נשדד, הרבה נשרף, אך תודה לאל פגיעות בנפש לא היו.

הפרעות שהפתיעו והבעיתו את יהודי סוריה, ואת מישל בכללם, טילטלו את בית־ספרא ממקום גידולו ועל טלטלותיו ותלאותיו עוד נשוב נספר. בינתיים עוסק סיפורנו בדברים שקרו בעוד קהילת חלב על תילה, ומישל – בשיא העושר והתהילה.

כל אותן שנים, עד תקומת ישראל בארצו, היו עיני הגויים – כאמור – אל כספם ורכושם של היהודים; וידיהם היו שלוחות אל הכיס ולא אל הנפש. בסתר ליבם חלמו גם על נשי היהודים ובנותיהם, ובהזיותיהם אפילו דמם של היהודים היה הפקר; אך אמת ניתנה להיאמר – בדרך־כלל הסתפקו בכסף ובזהב וריסנו עצמם בכל השאר. וכאשר מדובר בזהבם של היהודים, ספרא אינו מן האחרונים. אילו היה נוקט דרך "שב ואל תעשה', סופו – בר־מינן – שהיה יושב בבית־כלא או בבית־תמחוי ועושה חרטה על שלא הקדים תרופה למכה.

מישל אפנדי, אמן הקניה והמכירה, ידע גם לקנות ידידים. ידע במי לבחור ובמה לקנות לב בחירו. היה מבקר ומשוחח ומחייך ומקשיב, עד שנתחוור לו ממי כולם מתייראים. אז היה שולח ידו לתפוס את השור בקרניו. ובטרם שלח ידו, דורונות שלח; ולא מאותם דברים שהזכרנו לעיל, שביתו של כמאל פאשא מתמלא מהם ממילא מבלעדיו, אלא דורונות מיוחדים, שהיו בנותיו וכלותיו של מישל מצטוות לשלוח ממרחקים; כגון קימונו שכולו משי טהור ופרחיו אביב בארץ־השמש־העולה; וכגון רכבת חשמלית מתוחכמת לצאצאיו המרובים של הפאשא; וכגון מלבושי־חשק של נשים שרק הבעלים רואים, רואים ומזילים רירם עד שמשתלהב דמיונם המזרחי להזות, שבבתי בושת מהודרים של מערב הם נמצאים, ופאטימה הופכת להם באחת לבריז’יט. מלבושים אלה, שיותר משהם מלבישים הם מפשיטים ויותר משהם מכסים הם מגרים, היו סוד הצלחתו של מישל בחלונות הגבוהים. שכן ככל שהחלונות גבוהים יותר גם החלומות גבוהים ומטורפים יותר; שהתיאבון בא עם האכילה והזלילה, והסביאה המופרזת שיכורה מלהשביעה.

עד מהרה היה מישל בן־בית בחצרו של כמאל פּאשא, שותה ומשתטה עימו בקהל וביחידות, שוהה ומשתהה איתו על עניינים שנתכוון להם ועל ענינים אחרים. נפתחו הרבה הזדמנויות להזמין את הגוי אל ביתו והיה דוחה אותן; עד שאי־אפשר היה יותר לדחות מבלי להידחות. קם והזמין את כמאל לבוא אל ביתו, בית־ספרא המתנשא מעל שכונת הג’אמילייה. בלב ולב עשה זאת, שהנשים שלנו אינו רעולות ואינן נעולות בחדרי־חדרים. חייבות הן לצאת אל האורח, כל־שכן אם הוא מרמי המעלה כגון “כמאל ידידנו”. כך היה מישל קורא לאיש בשיחותיו עם לינדה; ובמברקים לבנותיו, שבהם הזמין מה שהזמין, היה מסתפק ב“ידידנו” והיה ברור לכל למי הכוונה.

משיחות על כוסית הכיר מישל גחמותיו ויחמותיו של כמאל פּאשא, והיה חושש לה ללינדה מעינו הגדולה של הידיד הגדול. הקדים והזהירה מפני עינו ולשונו וידו “האבהית” של האורח, ובאותה שעה שגימגם לה אזהרות במבוכה, היה מהרהר כיצד מפשיטה הלה במבטיו ומלבישה אותן מלמלות שקופות חושפניות שהיה מביא לו שי. נתחלפו לו מערכות תחתונים־ועליונים שגונן לילך באלו שעינן כעין העור והבשר; קפצו ועמדו לנגד עיניו חלוקים ששקיפותם ארגמנית כהה־חמה ומבעד לאלו ולאלו היה רואה מחמדי אשתו נטרפים בעיני הגוי, ימח־שמו. התחיל צועק ומגדף ומתעמר בלינדה אשתו על־לא־עוול בכפה. והיא נתכווצה ונתנמכה, שלא תפגע בה הסופה. ידעה, סוף כל סופה לחלוף, ואין טעם לנסות להרגיעה בעיצומה, כל־שכן במלים.

שלושה ימים לפני הביקור היתה לינדה מַשרה וקולה, ממליחה וממתיקה, אופה ורוקחת ומכינה כיבוד, היא ומשרתותיה ובנותיה הקטנות; שבנותיה הגדולות נשואות ונסועות זה מכבר. שתי הקטנות נשארו עימם – איווט הגדולה ורשל בת־הזקונים, וביניהן נער המתקרב לבר־מצווה ובסוף הקיץ ילבש תפילין; אינשאללה.

כמאל פּאשא הגיע לביקור בלווית בנו בכורו חסן, יד ימינו במפלגה. חסן היה מחלק עיתותיו ואונו בין חלבּ ודמשק הבירה. לא מעט בזכותו הפך האב להיות האיש החזק בחלב. אפשר שהסקרנות הביאה את הבן עם אביו, שלא רק יהודים לא זכו לבקר בביתם של שרי הגויים, אלא אף הללו לא נזדמן להם להיכנס לביתם של היאהוד. ואפשר שעיסקה שרצה לבחון על אוזנו של מישל אמרה לאב להביא את בנו. חסן היה העתק משופר של אביו: שיער עשוי כמברשת; גבינים עבותים מתחת למצח צר, כקשתות המשלחות חיצי מבטים שחורים; שפם דק גזוז בקפידה; עצמות־לחיים בולטות וגוף גרמי גברי, ששעירותיו ניכרת מגב־היד. אלמלא כרס קטנה וצדעיים מאפירים שהבדילו אב מבנו, היית אומר תאומים הם; שידע האב לשַמר נעוריו ונראה צעיר הרבה ממישל.

ישבו שלושה גברים סביב שולחן מלא, ערוך בטוב־טעם ובשפע ראוותני, ושוחחו בעניני השעה, יעני סייאסה – של פנים ושל חוץ. לינדה ובנותיה לחצו ידיהם וישבו עימם שעה קלה לשם נימוס, מאזינות בעיניים מושפלות, ומקרבות דברי־מאפה ודברי־מתיקה וקפה טורקי, שהוכנס לסלון בידי משרתת.

– מַעמוּל כזה לא אכלתי מעודי – אמר כמאל, מפריז הפרזה מקובלת –יִסלַמוּ אל־אידֶן.

כלומר, תבוא ברכה על הידיים שאפו אותם.

– דאיימֶה! – אמר חסן והניח מידו את ספל הקפה הריק. כלומר, יהיה תמיד קפה על שולחנכם; או, יהיה תמיד שולחנכם מלא.

אמירה פה אמירה שם כלפי הבית והנשים והמטעמים; מבטים סקרניים חקרניים; אך השיחה – שיחת גברים. כשפתח כמאל ושאל את מישל מה דעתו להיות חבר הפרלמנט הסורי, קרצה לינדה לבנותיה והן קמו שלושתן ויצאו על בהונות רגליהן, מבלי להפריע למהלך השיחה. הילד נגרר אחריהן באי־רצון, אינו יודע היכן מקומו הנכון.

– נציג היהודים בפרלמנט הוא תמיד איש חלב – אמר כמאל – ואין סיבה לשנות ממנהג זה. אך האיש שלכם כיום עייף וזקן ומנסה להיות חכם מדי. ואני רוצה להכניס איש צעיר, רב פעלים, איש כלבבי. לא תתפלא שחשבתי עליך, יא מישל. אתה תהיה לא רק נציג היהודים, אלא גם נציג חלב ונציג המפלגה. הכול ידעו שאתה מאנשי כמאל פּאשא, ואיש לא יעז כנגדך פנים. ספר לו, יא חסן, על הפרלמנט ועל מהלך העניינים.

ובשעה שחסן דיבר דברו – מספר על כבוד ותככים, על התקשרויות והתחייבויות, ועל מאזן הכוחות המתערער בין המפלגות, שבו לכל קול ואצבע יש משקל מכריע – נכנסו בחזרה אל חדר־האורחים והתישבו מולם צעיר הבנים, אדוּאר, ואחותו הגדולה איווט, שמשך עימו פנימה, מיראת המעמד. איווט שמחה להצעת אחיה, שכן סקרנית היתה הנערה מטבעה, ואורחים כגון אלה לא בכל יום ולא בכל שנה באים לביתם. ישבה ונעצה באורחים עיניים גדולות חומות שירשה מאימה ומפעם לפעם היתה זורקת לאחור בניע־ראש אגודת שיער שירדה על עינה – שיער בלונדי רך שירשה מאביה. צירוף נאה מזה של האם הכהה ושל האב הבהרתן לא יכולתם לעלות על דעתכם. עדיין קימוריה רכים כגבעות־חול ובשילות רחוקה ממנה, אך יופיה זוהר מפניה חמים ומלטף. ישבה זקופה, בסמוך לאחיה, ושתתה בצמא את דברי הגברים, עוקבת אחר כל מלה וכל תנועה בסקרנות גלויה, מבויישת קמעה, צדה בהנאה מבטים מוגנבים לעברה.

מישל היה שקוע בהצעה הנכבדה של אורחיו, שהיתה לגאוותו כיד המלטפת, מחשב מה יאמר ומה יעשה. דעתו לא היתה נתונה לילדים. ראשית חכמה הודה על האמון הרב שניתן בו. שנית, ציין שמעולם לא היטוהו שאיפותיו לכיוון זה דווקא. שלישית, אמר, העניין כה נכבד שהוא טעון חשיבה שקטה “ראש על הכר”. ורביעית, כדאי אולי להתייעץ…

– חס וחלילה – הפסיקו כמאל – שום התייעצויות. הענין הוא בינינו בלבד. בשלב זה. הבן הצעיר והדמוּאזל יודעים לשתוק?!

איווט לא נבוכה אל מול המבט המאיים לבלוע שננעץ בה. להיפך, כל העניין מצא חן בעיניה.

בתנועה חיננית אספה סנטרה, כיווצה והידקה שפתיה ושמה אצבעה עליהן כשומרת־סוד מנוסה. שילוב נדיר של שובבות ושל יופי, של הומור ושל קסם־אישי היה בהבעתה. צחוק משחרר פרץ מפי הגברים הזרים ואף אביה ואחיה הצטרפו אליו, מתנערים מישיבה מאובנת. “דמוּאזל” זה נעם לאוזניה; ושלא היה זה מן הפה ולחוץ ראתה במבט שנתלווה לביטוי, מבט שכולו טרף גבר בעלמה.

מי שחושב שלינדה לא עקבה מעבר לדלת אחר הנעשה, אינו מכיר את לינדה. אותו לילה פקדו אותה חלומות מסוערים. לא את כולם סיפרה לבעלה. כמה מהם אין בת ישראל כשרה יכולה להעלות על דל שפתיה, כל־שכן בפני בעלה. מכלל מה שסיפרה יכולים אתם לנסות ללמוד מה שלא סיפרה.

תערובת של מסעות שלה בנכר ושל סרטים ושל מוראות ששמעה ושקראה היו חלומותיה. דברים שהיו אתמול נשתזרו בדברים שהיו לפני שנים, אלה ואלה נמהלו בדברים שלא היו ולא נבראו.

בארוחת־הבוקר סיפרה למישל שחלמה. אך הוא היה טרוד ולא שמע. שיחזרה לעצמה דברים שראתה בשנתה, על־מנת שלא יישכחו מליבה, וציפתה לארוחת־הצהריים. בשעת הארוחה, בעוד מישל מפתפת את הפת אל תוך המרק – מנהג ישן שלו מימי הילדות – פתחה לינדה וסיפרה.

– היינו בשוויצריה, אני והילדים. בתוך השלג. באלפים. עלינו איזה הר כדי להגיע אל מערה חצובה בתוך קרחון – כמו אז כשהיינו יחד אתך בשאמוניקס, זוכר? איווט היתה עטופה במעילו הכבד של כמאל (זה שלקחתי מידו לתלותו על הקולב, אתמול). פתאום עזבה אותנו ורצה הצידה, נפלה וקמה נפלה וקמה, עד שהגיעה לפתח הטֶלֶפֶריק וקפצה לתוך הקרונית העולה. לפתע צצו כמאל ובנו חסן, בלי מעילים, בבגדי קיץ קלים (איך לא קר להם, אני שואלת את עצמי), ניגשו בריצה אל כבל הטלפריק. חסן עשה כנגדי תנועות מעליבות, הוציא מכיסו אולר מצופה שנהב (כמו זה שהוציא אתמול מכיסו לפתוח בו פוסטוקים עקשנים, אם שמת לב) והתחיל לחתוך את הכבל, בעוד קרונית הרכבל תלויה בין שמיים וארץ. הוא חותך ואביו צוחק. ומאחוריהם ברקע – צריחי מסגדים. הרבה. זרים כל־כך בנוף האלפים. צבע אפור שלהם נראה כמלוכלך בתוך לובן השלג. ואז הופיעה אמא שלי, עליה השלום, רצה מתנשמת, כושלת בשלג, מצביעה על הטלפריק וצועקת אלי “הפסיקי אותם! שלא יגעו בכבל. הרחיקי אותם, ואם־לא – אני שולחת אותך לפנימיה!” האיום הזה לשלוח אותי לפנימיה שימש בפי אמא תמיד כשכעסה הגיע לשיאו, למרות שידענו גם היא גם אני שפנימיה עולה הרבה כסף. זה היה מין איום של גירוש מגן־העדן.

כאן הפסיקה לינדה והסתכלה אל תוך עיני בעלה. נראה שהרהוריו סחפו אותו הרחק מזה, הרחק מלינדה ומחלומה. שותה היה מן המרק בשריקות קולניות, כדרכו, וחולם חלומות אחרים. נגעה בכתפו ואמרה:

– מישל חביבי, אין ברירה. עלינו להיפרד מהילדה. מיד.

– מה פתאום? על מה את מדברת? איזו ילדה?

חזרה וסיפרה לו את החלום. פירטה והאריכה אפילו יותר מן הפעם הראשונה. סיפרה לו גם דברים שהיו בבוקר בינה ובין בתה הפתייה. וסיכמה לאמור:

– יש בה יופי מסוכן. את זאת ראיתי אתמול בעיניהם. ויש לה אופי מסוכן; משהו ממרדנותו של אלבר אחיה; לשמוע מנערה בגילה “מדוע דווקא כך?” ו“מי אומר שעלי לעשות מה שכולם עושים” – זה אינו מבשר טובות. עלינו לשלוח אותה לפנימיה של בנות בשוויצריה – זה ברור לי. שם תקבל חינוך טוב ותהיה תחת עיניים פקוחות.

– אני סומך על עיניך הפקוחות, לינדה. הרי אינך רוצה שהבית יתרוקן. את יודעת מה הילדה הזאת בשבילי…

– הבית לא יתרוקן, מישל שרי. אודט ורחמו יבואו עם הנכד לפסח. ובקיץ אולי תבוא גם אולגה; היא לא יכולה לסבול את הקיץ של ניו־יורק. ואם אתה סומך על עיני הפקוחות, סמוך עליהן עד הסוף והרחק את הנערה הזאת מידו השעירה של “כמאל ידידנו”, ימח שמו וזכרו.

כשמישל מחליט לעשות, הוא עושה מהר. תוך יומיים־שלושה היתה הנערה במטוס, ואחיה הבכור חיכה לה בז’נבה. לא עבר שבוע, בעוד מישל מתגעגע ל“יפת־הבית” ומהרהר שמא נחפז לשמוע בקולה של אשתו, והנה הופיע כמאל במפתיע בפתח הבית ובטרם ניגש לשיחת־גברים לחץ ידי כולם ושאל היכן אל־דמוּאזל יפת־העין. גם בביקור הבא, שנקבע מראש, עלתה השאלה היכן היפהפיה הצעירה. הפעם לא היתה ברירה אלא לספר לו שנשלחה לפנימיה. (בארצות־הברית, ליד אחותה הבכירה – מהר מישל להוסיף, וזכה לקריצת תודה מלינדה). דמו של כמאל עלה אל פניו, אך הוא הבליג על מה שהבליג ועבר לנושא הפגישה.

– אם תיתן הסכמתך, לא תהיה בעיה להסדיר בחירתך על ידי הקהילות היהודיות. יהודינו מבינים רמז. אך עליך למהר בתשובתך, שאם לא אתה – יש למרכז בדמשק מועמד אחר.

– מועמד מקהילת דמשק?

– לא, אף הוא חלבי. חלב זה כמה דורות העיר הראשה בארץ הזאת, וקהילת היהודים בה מאז ומתמיד שאור שבעיסה.

– והזקן יוותר על מקומו?

– יוותר, ברגע שיידע שאנו ויתרנו על שרותיו הטובים. ראה, יא מישל, איזו דמוקרטיה אנחנו. קומץ של יהודים אתם ואנו דואגים שתהיו מיוצגים בבית הנבחרים. כבני־דודים אתם לנו. תתפלל הרבה לאלוהיך, יא אפנדי, שבפרלמנט של מדינת־היהודים שתקום, ידאגו כך לייצוגם של יהודי סוריה, הבורחים מתחת לחוטמנו לפלסטין.

– אעוּז בִּי־(א)ללה, (ישמרני השם) בורחים??

– בורחים מאות. אולי אלפים. אל תחתמם, מישל. דמשק מתרוקנת מיהודיה. כמרק בלי מלח ופלפל נותרו שווקיה. מעליש. שילכו, אם אינם רואים כאן את מולדתם. העיקר שרכושם נשאר. משלנו לקחו. משלנו צברו. ישאירו מה שנטלו מעם־הארץ וילכו לדרכם.

– ואתה מאמין שתהיה מדינת־יהודים, יא שייך, או שמא רק להתלוצץ…

– מדינה תהיה. אתם עם עקשן. גם צרות תהיינה. כי אתם עם עקשן. הייתי לפני שנה באל־קוּדס וביאפא וראיתי. וואללאהי, שדים בני־שדים.

ולאחר ששקע בהרהורים, מנדנד ראשו לצדדים כמתווכח עם עצמו, הוסיף ואמר:

– אנחנו – גם אנחנו עקשנים. אבל עדיין לא כל־כך עם. היהודים שלך בפלסטין הם שיעשו מאיתנו עם.

–… עד מתי אוכל להשיב לך בעניין הפרלמנט?

– עוד לא שמת ראשך על הכר? עד סוף השבוע עלינו לדעת תשובה ברורה. ואם לעסקיך אתה דואג – קח את מלתי שהם לא יינזקו, חה־חה־חה, ודי לספרא ברמיזא.

ושוב חלמה לינדה. הפעם לא חיכתה לסופו של לילה. הדליקה את האור, אזרה אומץ והעירה את מישל. ואל ייקל המעשה בעיניכם, שמישל אהב את השינה מכול, רק דבר אחד העדיף על פניה. טלטלה אותו עד שהיה ער ואמרה לו בפסקנות: מישל, אתה אומר לכמאל פאשא – לא!

– את יודעת, חבּיבּתי, שאין אומרים “לא” לכאמל.

– אז תאמר לו “הייתי אומר כן, אלמלא…” או בכל דרך שתרצה. בכל אופן אסור לך לקבל את ההצעה.

– אני לא כל־כך להוט אחריה כמו־שאת־חושבת, אבל מה הפסקנות הזאת שבקולך? ולשם־מה הערת אותי בחצות־לילה? נדבר על זה מחר.

– מישל, חלמתי!

– שוב חלומות.

– חלמתי שאתה שותת דם. שותת דם, זוּחל אלי ולוחש “למה לא הזהרת אותי, לינדה?” וחסן תופס אותי, אל תשאל איך, ואומר לך בבוז: “אני הזהרתי אותך, ספרא. בתים גבוהים – אמרתי לך – רגישים לכל רעידת־אדמה, ראשונים להיפגע. והמבין יבין.”

חיבקה לינדה את בעלה ונצמדה אליו היטב, ושעה ארוכה היו מנסים להירדם, שתיקה חדה תלויה מעליהם.

כשהגיעה הידיעה על המועמד היהודי לפרלמנט שהותקף ונחבל ברכבת, ידע מישל מי הציל אותו מצרה. אותה שבת עלה לתורה וברך ברכת הגומל. ובצאתו מבית־הכנסת אל הרחוב הסתכל בבניין הנאה כאילו הוא רואה אותו בפעם האחרונה. תחושה מעיקה רבצה על חזהו. לא ידע מה מבשר לו ליבו. כמה שנים עומד בית־כנסת זה – שאל את עצמו – וכמה שנים עוד יעמוד? והיה ליבו נוקפו שזמן רב עבר מאז שהדליק פתילת־שמן בבית־הכנסת העתיק, “הצהוב”, שמימי דוד המלך עומד על מכונו. יצאה לינדה מעזרת־הנשים רגועה ונצטרפה אליו. שמה ידה תחת זרועו והרגישה את דמו. הסתכל בה מישל כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. אשת חיל מי ימצא – עלה ניגון ישן מתוכו והציף את ליבו; יצאה מועקה ונכנסה השבת.

14.2.74

נער צעיר, צנוע ועניו היה נעים באותם הימים. הצלחתו בבית־הספר לא העבירה אותו על מידותיו; היא רק נטעה בו אמון בעצמו ושאיפות להשכלה נוספת בעתיד. אולם מה יעשה עלם שנתייתם מאביו, ולא זו בלבד שאין מי שישלחנו לבירוּת ללמוד, אלא שעוּלה של המשפחה כולה מוטל מעתה על כתפיו? משעה שנפל אביו למשכב, הרגיש נעים מזרחי כציפור שנכרכו כנפיה זו בזו, ופטירתו המוקדמת של אבו־נעים, היתה לו קיצוץ כנפיים אכזרי.

שהיו אלה כנפיים שיכלו להגביה עוף – דעת הרבים היא. נחלקו הדעות מעתה בקהילה: אלה אומרים, עוף קצוץ־כנף סופו לכלות ימיו בליקוט פירורים לו ולבני ביתו; ואלה אומרים כנגדם, מי שנועד לעוף – במוקדם או במאוחר יצמיח לו כנפיים; ואלה ואלה מרחמים על העלם נעים ועל אמו האלמנה, שצערו נתווסף על צערה. כל־כך צעירה, היו נדים בראשם ואומרים, וכבר שבעה פיות קפוּצים מעצב סמוכים על שולחנה: נעים הבכור ודוד ורַשל וגַרַז ונסים ושׂרין ויום־טוב – הקדוש־ברוך־הוא ישמרם ויצילם מיצר הרע ומעין הרע ומכל דבר וממקרים רעים, ויטע תורתו ואהבתו ויראתו בליבם, אמן כן יהי רצון.

זכּייה האלמנה – אשה נאה היתה, כבת לב שנים; ואלמלא שמונה עוגנים תלויים לה סביב, היתה ספינתה מפלגת בימים ומוצאת מעגן משובח. שבעה עוגנים מנינו; עוגן שמיני כבד מכולם. – אביה מולידה, זקן רתוק אל מיטתו, המחלק זמנו בין אנחות לבין פקודות לבין פרקי תהלים, הכול בצעקה מגרון ניחר. מצאה לה זכייה מעט נחמה בילדיה הטובים והנבונים והאוהבים; נחמה מצאה, פרנסה לא מצאה. נמנו חברי ועד־הקהילה וגמרו שיש לתמוך באלמנה וביתומים ולא להניחם לחסדי שמיים. אלמלא חכם דאוּד הזקן דבוק לבת זקוניו בגוף ובנפש ואינו ניתן לטילטול־דרכים, היו משלחים אותם לארץ־ישראל על חשבון הקהילה ונפטרים מהם באחת; ואפילו זוכים במצווה.

*

כשהגיעה דוקטור אלטשולר לחלבּ וביקשה ללמוד ערבית, הבריקה מחשבה טובה בליבו של ראש־הקהילה והוא שלח לקרוא אליו את נעים. הנער היה בשנת הלימודים האחרונה ב“ליסֶה” ומן־הראוי היה למצוא לו פרנסה שלא תפגע בלימודיו הקרובים לסיומם.

– יהודיה גרמניה הגיעה אמש לעירנו – אמר לו ראש־הקהילה.

פסק מדיבורו, נתן פומית של נרגילה בפיו והסתכל בפני הנער, שנתלהטו בסומק. מהרהר היה בליבו שמא שידוך מכינים עבורו. ידע שהקהילה תתערב מעתה בחייו ותעשה הכל להוריד ריחיים מצווארה. נתן עיניו הכהות במים המבעבעים בכלי הזכוכית של הנרגילה והיתה הסערה שבנפשו מתאמת קיצבה אל המים המסוערים הללו, המסתערים לשווא על קירות כלאם. לא נח מריגשתו ומזעפו עד ששמע את הזקן אומר:

– רווקה היא. אשה זקינה. רופאה. וחברת “צדקה ומרפא” שלנו מחפשת, כידוע לך, רופאים.

"ומה לי ולה? ", רצה נעים לשאול; כבש ריתחתו, נימס לשונו ושאל:

– ומה הביא אותה אלינו?

– מחפשת היא מקלט מפני היטלר, ימח־שמו. מזה שנתיים שולט הוא בארצו וגוזר גזירות־המן על בני־עמנו. ומאמינה היא הרופאה, שאם מוסד צדקה ומרפא יבקש להעסיקה, תוכל להציל נפשה ורכושה מגרמניה. גברת אלטשולר שמה. רוצה לבנות כאן את ביתה. ומתעקשת ללמוד ערבית. אתה מוכן ללמדה?

– אני?? אני מעולם לא לימדתי; לא ערבית ולא דבר אחר.

– הטומן ראשו בעפר, יא נעים, אל יבוא בשאלה: כיצד אוכל לנשום. מעטים כמוך יודעים ערבית צחה ומעטים כמוך ראויים ללמד.

השיט עיניו וסקר את הנער הגוץ. לבוש היה בקפידה, כמנסה לנער אבק יתמות מלבושו. שיער שחור גזוז כמברשת על ראשו, מצח צר, גבות עבותות וזוג עיניים נוצצות שגונן בין חום לשחור. שאף הזקן שאיפה קצרה מן הנרגילה, ריכז מבטו בגחלים שנתלהטו על ראשה, וכמהרהר בקול הוסיף:

– ארנקה של זו תפוח. תפוח ופתוח. רוצה שיעורים בכל יום ויום. מה־פלא, אין לה שבעה ילדים לפרנס. תמצא אותה ב“אוטל בּרון”. גש למלון ואמור לה שאני שלחתיך.

*

נשא נעים את רגליו, אימץ ברכיו שפָּקוּ, ובא והתיצב בפתח המלון. מעולם לא נכנס למלון קטן זה או למלון כלשהו, והיה בעיניו כמי שנקלע בחלומו לארמון מלכים. נעתקו מלים מפיו ושכח שמה של אותה גרמניה. מחטט היה בזכרונו ולא ראה כלל אותה זקינה זקופה, שהיתה יושבת בסלון הסמוך, מרוכזת בערימת מכתבים וגלויות, כותבת שורה ונועצת עיניה בחלון המסורג הפתוח, כותבת וזוקפת עיניה חליפות, משל מבעד לסורגים הללו עפות־באות־לה המלים. עמד נעים נבוך, בוהה בבגדי־השרד המהודרים של הפקיד, מגרד ציפורן בציפורן ונושך קצה שפתו בשיניו. נזכר שהשם מתחיל ב“אַל” – כמו היה ערבי, ומה שבא אחרי כן דומה לעיטוש. בלע חזור ובלוע משהו שנתקע בגרונו, פתח ואמר:

– יש כאן אשה גרמניה, דוקטור אל…

– אלטשולר – בא הפקיד לעזרתו – כמובן.

גחן אליו ולחש לו: הנה היא יושבת שם, יא אוסתאז.

“אוסתאז” זה שבפי הפקיד, שפירושו המילולי “מורה”, הרגיע את רוחו של נעים; משל התנבאות זו שבאקראי מאשרת זכותו להיות לה, לדוקטור, מורה. נזכר פתאום סיפוריו של סבא דאוד על סבו שהיה רב ודיין ומורה־צדק בקהילה. העביר נעים ידו על צדעיו, להחזיר שערה סוררת לשורה, צעד ובא לה לדוקטור אלטשולר משמאלה. כיחכח ולחש, סליחה… נשאה ראשה ונעצה בו עיניים כחולות קרות חקרניות־דוקרניות; היה בהן מיופיו ומחדותו של סיף מלוטש, המחזיר כחלוליתם של שמיים באפור. העט נשאר חבוק בין שלוש אצבעותיה, רק חודו הופנה אל נעים, כתולה שאלה באוויר.

– אני… אני… – גימגם נעים והשפיל עיניו כמאהב טירון – גברת אלטשולר?

– כן, זו אני. דוקטור אלטשולר. – וקמה לקראתו – ומי אדוני?

הצרפתית שבפיה היתה ללא דופי. משהציג את עצמו ואת שולחו הושיטה לו יד קטנה ולחצה את ידו בחזקה, עד כאב. מבט חם עלה והציף את עיניה. הקיפאון שהיה בהן לפני דקה הפשיר באחת, משל סיף־של־פורים היה זה, שפלדה שלו אינה אלא נייר־כסף ממותח. הורידה משקפי־קריאה מעל חוטם זעיר והיתה בוחנת את המורה הקטן בחיבה גלויה, עד שנמצא מסמיק מולה כסלק שלוק וקלוף.

– אני רופאה. אולי סיפרו לך. וכדי לעשות את עבודתי כהלכה, חייבת אני לדבר עם הנשים בשפתן.

הצביעה על כורסה והתישבה על כסא זקוף־מסעד, צופה בו בנעים מגבוה.

– אם־כן, ערבית מדוברת את רוצה ללמוד.

– מדוברת, וגם ספרותית. אם אחליט להישאר כאן, רצוני להיות בת־המקום.

– בנות־המקום מדברות ערבית, אך כותבות וקוראות צרפתית. השפה הספרותית – הנאחאווי – שפה קשה, ורק גברים משכילים…

– אני אלמד גם ספרותית. – חשה נוקשות שבקולה והוסיפה כמתבדחת – אם תסכים ללמד אותי, כמובן.

חיוך שנתמתח על פניה הבליט קמטים וקפלים מאופרים. עורה היה ורדרד ושערה בלונדי הופך ללבן.

– בבקשה. כרצונך.

– מתי אפשר להתחיל?

– היום יום שלישי. מצדי נוכל להתחיל כבר בשבוע הבא. נאמר, ביום ראשון?

– בשבוע הבא?? ומדוע לא נתחיל היום? עכשיו.

– אבל… – החזיק נעים את מסעד הכורסה, כמנסה לקום.

– נתחיל באותיות האלף־בית. לזאת אין צורך בספר, ושיעור זה אינך צריך להכין מראש. כמה אותיות יש בערבית?

וכבר היתה מקרבת אליו עפרון ונייר וגוררת כורסה לשבת לצידו. נעים לא ידע אם מהתלת היא בו אם לאו.

– עכשיו את רוצה להתחיל? ברצינות?

– בכל הרצינות. הרי מלאכה רבה לפנינו. ויפה שעה אחת קודם. אמור נא, האם יש פתגם בערבית המבטא משהו מעין “אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום”?

נעים חיטט בזכרונו והיה מניד ראשו מצד לצד, בוהה בחלון שממולו ותוהה על האשה שלצידו.

אם יש פתגם כזה, אני רוצה לרשום לי אותו.

וכשראתה עיניו היוצאות מחוריהן, הוסיפה הבהרה:

– באותיות לטיניות ארשום אותו, בינתיים. נראה לי שאזדקק לו בעיר הזאת.

*

“שמעתי מסבי עליו־השלום” – פתח חכם דאוד וסיפר, פניו זורחות מאושר שיש לדבריו שומע – “שמעתי ממנו שמצא בכתבי־יד עתיקים, שבית־הכנסת הגדולה והקדושה הזאת נבנתה קודם בית ראשון”. העיף מבט חודר מעיניו הלאות לבחון אם הובנו דבריו, אם עשו את הרושם הראוי. “קודם בית ראשון” – שב ואמר, זוקף אצבעו מול הדוקטור אלטשולר. נעים תרגם שנית, בנאמנות, למרות שלא הבין מה טעם מוצאת הרופאה המשכילה בסיפורי ההבלים הללו. “ספר לה מי היה סבי, יא נעים – פנה אל נכדו – ואל תשכח שמורה־צדק היה תוארו, וממשפחת הדיין היה, מצאצאי דוד המלך”. חכם דאוד שכב זקוף־ראש, שפעת כרים מאחוריו,

פניו המכורכמות מוארות באור פנימי. משעה ששמע שנכדו הוביל אותה אשכנזיה לראות את בית־הכנסת הקדום, הכין עצמו לספר לה מסורת זו, ששמר בזכרונו מנעוריו. אולי בזכותה של אותה אשה ישמע הנכד ויזכור, היה הזקן מהרהר, מבַכּה בליבו את הדור שפחת. עצם דאוד עיניו, משך וסיפר, משבש זכר ונקיבה כדרך שקיבל מקדמונים:

“והעניין כך הוא. כשבנה דוד המלך עליו־השלום את יסודות כותל המערבי, היה דוד המלך ע”ה יוצא מבוקר לערב עומד על הפועלים, רואה בעבודתם. יום אחד אמר בליבו יואב בן־צרויה ז“ל, מן הראוי למלך דוד שהוא גם כן יתעסק עם הפועלים לבנות בית לה' ומי ישימני מלך ואני בעצמי אבנה בית לה‘. בלילה הראו לדוד בחלום שהוא לא יבנה הבית שהרבה דמים שפך. שלמה בנך יבנה הבית, אמרו לו, ואתה תלך ותתעסק במלחמות. וכן עשה והגיע לארם־צובא, וכבשה יואב בן צרויה והמלך נתנה לו במתנה. ויאמר יואב, אם כן אבנה בית הכנסת לה’. והביא פועלים ובנה בית־הכנסת הזאת, אשר היא היום לנו. והיה יואב נושא על כתפו האבנים הגדולים ומעלם על הסולם כדי ליתנם בכותל של בית־הכנסת. יום אחד בכה יואב ואמר: אפשר שהקב”ה יניח המקדש אשר שלמה עתיד לבנותו וישרה שכינתו בבית הזה אשר אני בונה? מיד יצתה בת־קול ואמרה לו: יואב יואב, עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים."

האגדה נשמעה אחד מקרא ואחד תרגום. כשכילה הזקן ועצם עיניו היגעות, היו עיניה של דוקטור אלטשולר עטויות דוק ושפתה התחתונה היתה מרטיטה בעווית קלה. יום של התרגשויות בא עתה לשיאו; יום שהעלה בה שורשים שכוחים והחיה את געגועיה לאביה – הגבר היחיד שאהבה והעריצה בכל מאודה. כשיצאו משם, היתה שעונה על זרועו של נעים ומלחשת כאילו לעצמה: אדם נפלא. דמות עתיקה. אב קדמון. ישר מספר בראשית. אני בטוחה שכך בדיוק נשמעה לשון־הקודש בפיהם. ובליבה היתה מהרהרת באביה, שוכב על מיטת חוליו (מוזר כמה דומות המיטות – גולות הנחושת הללו וכל השאר), הבעה מלכותית על פניו, מספר לה סיפור חייו ומשביעה לצאת מגרמניה, לברוח מן המערב המתפורר – מזרחה.

*

אביה של לוטה אלטשולר אדם עשיר היה. הרבה נכסים והרבה מניות היו לו; ובת אחת יחידה. מרבית הונו היה מועיד לצבירת הון נוסף, שכידוע כסף גורף כסף; ומקצתו – לתחביבו נועד: אוסף יודאיקה. היה זה אוסף יחיד במינו. מה היה ומה לא היה באוסף הזה. חנוכיות ומנורות ומיני “מזרח” של מזרח ושל מערב, מגילות־קלף ופרוכות ותיקים ורימונים של ספרי־תורה, וחלפים של מוהל ושופרות של ימים נוראים וכסא של אליהו ורעשנים של פורים, וקמיעות והשבעות של שדים ורוחות, ובגדי כלה וקבקבים של מרחץ וחיתולים של ברית־מילה, ועוד מיני דברים – שמי שבא למנות מקצתם, מעלה עליו השומע שטרחן הוא. חיבה מיוחדת נודעה ממנו לתשמישי־קדושה שמקורם בקהילות המזרח. שבנעוריו למד אמנות־האיסלאם מפי פרופסור ישיש, שחיבב עליו תלמודו, אף ניסה לכוונו לעשות דוקטוראט שלו בנושא השפעת אמנות־האיסלאם על חפצי פולקלור ודת יהודיים, או משהו מעין זה. נתגלגלו הדברים כך, שלבסוף הוא נתדקטר בכלכלה, ועיסוקו באמנות המזרח הפך לו תחביב בתוך תחביב, כעין אהבת נעורים שלא נתממשה. אפשר מתוך עיסוקו באמנות ובמזרח בא לידי איסוף חפצים יהודיים מכל אתר ואתר.

על מיטתו, שממנה לא ירד, סיפר לה לבתו על דברים שרכש ועל דברים שנסע לראות ולא זכה לרכוש, וכל מסע שלו הרפתקה שיכלה לפרנס סיפור שלם. נתגלגלו הדברים ובאו עד לחלב העיר, וממנה לקהילה היהודית העתיקה שבה, וממנה לבית־הכנסת הקדמון שבה, וממנו לאוצרות הגנוזים באותו בית־כנסת. אוצר אחד – הלא הוא הכתר, השמור יותר מכתרי המלכים בלונדון, להבדיל. לא כתר מלכים הוא אלא כתר־תורה. ומלבד איסור מפורש וחרמות וקללות שבראשיתו, הוסיפו וכתבו בו אחת לכמה דפים בראש הדף “לא יִמָכר”, “לא יגָאל” שוב ושוב, כדי למנוע הוצאתו ממקומו לעד ולעולמי־עולמים.

אוצר שני, סיפר לה אביה ללוטה, וכאן נצצו עיניו – לא קדוּשה וקדומים שבו עיקר, אלא אמנות שבו עיקר: תיק כסף טהור לספר־תורה, מלאכת־מחשבת משנת 1710; מזיגה יחידה במינה של אמנות המזרח ושל אמנות יהודית. מפי נוסע אספן שנזדמן לחלב בדרכו לפרס ולהודו שמע שימעו של התיק המופלא – כסף מעשה חוריי כולו – ומאז חולם הוא לראותו.

– אני כבר לא אזכה, בתי. מי יודע, אולי את תזכי לראותו.

פעם אחרת, בשעה מאוחרת של לילה, גילה לה ללוטה, שנפשו חשקה באותו תיק להיות גולת־הכותרת לאוסף שלו. היה מוכן לתת מחצית הונו עבורו, אך מפי אותו נוסע שמע שעקשנים־בני־עקשנים אנשי חלב ובעד שום הון שבעולם לא יוציאו אוצרות הקהילה מידיהם, קל וחומר תשמישי־קדושה, קל וחומר בן־בנו־של־קל־וחומר תיק לס"ת, שכתוב עליו מעשה־צורף “ארור מוכרו וארור ממַשכנו”. הסתפק איפוא שפתח לו כרטיס ורשם מפי אותו נוסע תיאורו של התיק: שמונה לוחות הוא עשוי. האחד, מגולפים בו שמות הנדבנים שתרמו הכסף לתיק – והוא בחזית הספר; וסביבו שבעה לוחות המתארים את הבניין של בית־הכנסת הקדמון, לוח לוח לכל אחד משבעה היכלות המצויים בו סביב. ומזמור תהלים כתוב עליו, כסף על כסף, ושיר נאה שנתחבר בשבחם של הקהילה ושל חכמיה; ואותיות הכתב כולן מעשה־חושב, כיאה לאמנות מזרחית.

*

דוקטור אלטשולר לא יכלה להאמין שנעים לא שמע מעולם שימעו של אותו תיק לספר־תורה. הפתעתה הלכה וגדלה ככל שהכירה את נעים וככל שלמדה לדעת עד כמה אין הוא מכיר את עירו. חקרה ושאלה ונתחוור לה שהצעירים כולם כך, עירם דלה בעיניהם וליבם יוצא למרחקים, לכל דבר עתיק קוראים הם בזלזול “אנטיקה” ופניהם לחידושי המערב “הנאור”. היתה כואבת על כך וביקשה להוציא טעות מליבם; אם לא מלב כולם, מליבו של נעים בכל־אופן. היתה שבה ומספרת באוזני נעים כיצד העלה כרמם של גיטה ושל בטהובן באושים; והוא – גם־אם גיטה ובטהובן לא ידע, מי הם באושים ידע ומה כוונתה הבין. היתה רומזת ואומרת לו שלא כל מה שחדיש נוצץ, ולא כל מה שנוצץ זהב; והוא היה מקשה קושיות של צעיר שמעט עבר מאחוריו והרבה עתיד לפניו. עד שהיתה מַפנה ראשו ונפשו לאחור לראות עבר של עמו ושל עירו ושל קהילתו באור יקרות.

צא ולמד מה גדול כוחה של אירוניה. נעים נגרף אחר דבריה של תלמידתו ומצא בהם בשורה; והיא שהביאה אותו לעלות ברבות הימים לירושלים ולבנות בה את ביתו. לא כן הדוקטור אלטשולר, שדבריה נכנסו לליבו ולא נכנסו לליבה; ואם לא פתחה אדמת אירופה את פיה ובלעה אותה, הרי שסביר להניח שהיתה טרף לאותם באושים. מכל־מקום, מיום ששבה לארצה (להציל הונה ורכושה?) נעלמו עקבותיה כליל. אך בל נקדים את המאוחר. עומדות היו רגלינו בשעריה של חלב.

כשהחלה הרופאה לאסוף כלים וחפצים ישנים ושחוקים ובלויים, היו הבריות מגחכים וצוחקים בליבם. משהתחילה משלמת עבור “אנטיקות” טבין ותקילין, יצא לה שם של משוגעת. הגיעו הדברים לידי כך שכל מי שהעלה שם “אל־דקטורה” על שפתיו, נתחייכו מאליהם. למזלה, חברת “צדקה ומרפא” לעניים נועדה – אנשים שחולאיהם מרובים ודרישותהם מועטות. אינטליגנטים שבעיר, כל מה שבאו לזרוק לפח האשפה, היו מתבדחים תחילה ושואלים בקריצה, שמא אל־דוקטורה תהא מוכנה לשלם עבורו? או כמה תשלם עבורו אל־דקטורה?

כשהיה נעים שומע הערות מעין אלה, היה ליבו מתקומם בקירבו. אמנם הוא היטיב לדעת מכולם גחמותיה של הרופאה התמהונית, אך גם היטיב להכיר מעלות רוחה; אף למד לכבדן ולהוקירן. ניסה איפוא לעמוד בפרץ; ולא יכול. חזקה ממנו דעת הקהל, גברה עליו דעת המקום; זרה ומוזרה ומפוזרה. והיו שהוסיפו: אף־על־פי שרופאה טובה היא.

כמה נכבדים, אנשי־תרבות, הפגינו סובלנות וניסו אף הם לעמוד לצידה של הנוכריה. אמרו, דרכיה דרכי ניכר, ואין היא עקומה יותר משאר אנשי עירה. עד שפשטה שמועה בעיר ונסתתמו טענותיהם. ומה אמרה השמועה, שהדקטורה מתקלחת כל בוקר ובוקר במים קרים כקרח, אחת היא אם קיץ או חורף; מתקלחת ושרה שירים. ואיזה שירים, אמרו האומרים ונדו בראשם; שירים של אופרה – פירשו ידענים.

*

יום יום נפגשו, נעים ודוקטור אלטשולר, וישבו על התורה ועל העבודה; להוציא שבתות וימים טובים. לימים החלו להיפגש גם בשבתות, שאימו של נעים התחילה מזמינה את תלמידתו אל ביתה; זו מתַרגלת עם זו פסוקים ופתגמים בערבית, וזו שואלת בעצתה של זו בענייני נשים. כאם ובתה היו מסתודדות ומתלחשות, קוטעות שיחתן בהתקרב נעים או דוד אחיו. גם שכנות וידידות של זכייה היו מנצלות ביקורים אלה ומטרידות את רופאת־הנשים בעניינים שבינה לבינה. היו שהפריזו הרבה, ונאלצה זכייה להטיף להן מוסר ולהזכיר להן אותו פתגם ישן: גם־אם חביבך עשוי דבש, אל תלקק אותו עד תום.

כמה שנהנתה הרופאה מן הביקורים הללו, לא אהבה להאריך בהם כדרך הנשים במקומותינו. היתה קמה והולכת. שידולים של נימוס היו עליה לטורח. הפצרות המארחת, לשבת עוד קצת ועוד קצת ולפחות לסיים את סידרת הכיבודים כהילכתה, היו לשווא. לעיתים רחוקות ישבה עד קפה של פרידה, הלא הוא קהוות־מע־א־סלאמה, שנוהגים לדחות ולדחות כדי לא לגרש האורחים. תמיד היתה עסוקה, שמלבד עבודתה שעשתה בנאמנות, (אך לעולם אף־לא־דקה־אחת אחרי שעה שתים אפס אפס) היו לה שעוריה היומיומיים, והיה לה תחביבה הישן – טיולים ברגל.

מאז שבאה לעיר, החלה לחרוש אותה לאורכה ולרוחבה, בסדר ובמשטר, כאילו מלאכה היא וחובה לעשותה. מקל הליכה נאה בידה האחת ו“בֶּדֶקר” גרמני בידה השניה – היתה יוצאת לסיוריה, פעמים לבדה פעמים נעים לימינה. ולא היה דבר שאהבה יותר מטיולים אלה; לבד אולי מן המחיקות שמחקה בפנקסה לאמור, “ג’אמע אל־חיאת – (מסגד הנחשים) – עשיתי” או “מדרש בית עדס – ראיתי”. היתה מבקשת את נעים להיות לה מורה־דרך, ובעצם ספר “בדקר” היה מורה דרכה ונעים היה נגרר ומגלה את עירו עימה. כשהתנצל ואמר לה שאין הוא יעיל כמורה־דרך בשווקים ובין החומות ובמצודה העתיקה (שכתובות יהודיות בנות שבע־מאות שנה בה, נאום בדקר), ביקשה עזרתו לשאת לה תרמילה; ולא יכול היה לסרב. שהתרמיל היה מלא – מימיה שטוחה וכמה זוגות משקפיים וממחטות ופנקסים הרבה ומכתבים שנצטברו בו מיום שבאה לעיר – אמת; שהיה צריך נושא־כלים – רק מחצית האמת. והמחצית השניה אף היא חצויה; אחת – שרצתה חברתו של נעים, ושנית – שרצתה לפקוח עיניו לראות את עירו. ואם יאמר האומר שסיבה אחרונה תירוץ היא שתירצה בפני גאוותה, מי אני שאבוא להתווכח עימו.

*

מן הרופאה שמע נעים לראשונה שבית־הכנסת “הצהוב” הקדמון נבנה במאה החמישית לספירה, בשלוט ביזנטיון על מזרח ומלואו. ולא היה מבין מה ממנו יהלוך אם בנו אותו קודם למאה החמישית או לאחר המאה העשירית אפילו. פלפולים שהתפלפלה עימו דוקטור אלטשולר בעל־כורחו, לא נראו בעיניו חשובים משלג דאשתקד. אך לא אשה כלוטה אלטשולר תתייאש מתלמיד עיקש; ולא רבו הימים עד שנדלק הנער והחל מתפלמס עימה ועם בדקר ועם השערות של אותו פרופסור זקן מלייפציג שלימד את אביה אמנות האיסלאם ושכתב מחקרים אחדים על חלב העתיקה ועל יהודיה. אם טילטל אותו פרופסור גופו עד לעירנו או רק טילטל נפשו ורוחו אליה בשבתו על הספרים – לא ידעה בת־עירו להשיב. ונעים היה מתפלא על אדם החי בלב־ליבה של אירופה הנפלאה ומקריב ימיו ולילותיו על חקר המזרח.

מסורת היא בקהילה, סיפר לה נעים לתלמידתו, שבית־הכנסת הזה נבנה בימי בית שני, “אך זוהי בסך־הכל מסורת, ואין לה על־מה שתסמוך” – מיהר להוסיף, כדי להראות לה למורה שקלט משהו מתורתה. “בסך־הכול מסורת, אתה אומר” – באה אליו בתרעומת – “והרי אין דבר נפלא ממסורת”. וכשראתה אכזבתו ומבוכתו, מהרה להוסיף: " מסורת – גם־אם אמת ארכיאולוגית אין בה, הרי האמיתות הגדולות והחשובות משוקעות בה." ואז עלתה על דעתו מחשבה, שמא תמצא זו עניין בסיפורי ההבלים שבפי סבא דאוד. משזימנם זה לזו, מצאו מיד שפה משותפת, אם כי לא בלי מתורגמן. היתה נהנית הרבה מסיפורים ואגדות שהשמיע באוזניה, אפילו שהיו מקוטעים ומבולבלים, והיתה מקשיבה בעצימת עיניים לזמירות שזימר באוזניה בקול ניחר. ולמרבה הפלא הפיק אף הוא הנאה ותועלת מן הרופאה הבהרתנית; הנאה – שהיו לה אוזניים קשובות ועיניים מעריצות; תועלת – שהביאה לו מיני גלולות צבעוניות, שאם את חוליו לא ריפאו מכל־מקום את כאביו ריפו; וחינם אין כסף הביאה אותן.

כל־כך נקשרה נפשה בנפשו של הזקן, עד שהחל נעים מקנא; ולא ידע שהוא מקנא. היה כועס כשהיתה קמה לסעוד את הזקן בשיעולו. והיה כועס על שנתפס לכעס. למראה הידים הצפודות הנאחזות בזרועותיה הוורודות של האשה כגפן מטפס על קיר מסוייד, היתה מתעוררת בו טינה כבושה; רגש שאינו עומד בפני ההיגיון, ובכל זאת הוא קיים. היה נעים משנן לעצמו שרופאה היא וזקינה היא, ולא נחה דעתו. התחיל מפחית ביקוריה בביתם בתואנות שונות. כמה חשש תחילה כיצד ייראה עובר־בטל זה בעיניה של בת־תרבות וכיצד יישמעו להגו ופטפוטו באוזניה. תחילה היה מתבייש בזקינו; עתה הוא מתבייש בעצמו, שאין לו שליטה על רגשותיו.

*

מפני מה קוראים אותו בית־כנסת “הצהוב” – היקשתה דוקטור אלטשולר, ולא קיבלה מענה. נעים לא ידע לענות וגבאי בית־הכנסת לא ידעו לענות וזקני העדה לא ידעו לענות. אפילו הספרים לא ידעו לענות. “אני במקומך” – אמרה לו לנעים – “הייתי מקדישה עשר שנות חיים לחקר מקורו של כינוי זה”. ולא ידע נעים אם להתל בו היא אומרת או שמא מתכוונת היא שראוי שם זה או אחר שיקדישו לו שנות חיים, שאפשר לעשות בהן דברים חשובים. וכשהיה מלמדה מלים שבכל מקום אומרים אותן כך ובחלב אומרים אותן אחרת, כגון “איפה” שבערבית של כל מקום היא וויין ובחלב היא פֵיין, היתה עוצרת בעדו ושואלת בתמיהה: וכי לא שאלת עצמך מה מקורו של הבדל זה? וכי לא היית מקדיש עשר שנים מחייך לחקור ייחודה של הערבית המדוברת החלבית?

ניתנה אמת להיאמר, אילו היה מקדיש כל אותן עשרות שנים, עשר עשר לכל מחקר שהציעה הדוקטור אלטשולר – היה נעים מגיע עד מאה ועשרים לפני שהיה מתחיל לעשות לביתו.

בדבר אחד הסכים נעים עם תלמידתו, תיק־ספר־התורה היה נאה להפליא. מהרהר היה בליבו כמה שנים עבד עליו אותו צורף־אמן, יוסף לחאם שמו, וכמה גדול היה סיפוקו ממלאכה מושלמת זו שיצאה מתחת ידיו, מבין עשר אצבעותיו. בלי ענווה שאינה במקומה כתב האיש שמו על התיק, אף הוסיף “זכיתי בלוח הזה לעשות תיק לתורה כדין וכשורה.” אשרי האיש שיכול לראות פרי עמלו בחייו, והוא מוצק ועומד לדורות; כל־שכן שעמל זה אמנות בו וקדוּשה בו. היה נעים מתקנא בסתר ליבו באותו לחאם־צורף ושואל עצמו אם צאצאי־צאצאיו עודם בעירנו, ואם אינם כאן היכן הם ומה הם עושים, שאל את עצמו ושאל אף אחרים, שכמובן וכמצופה לא ידעו להשיב, אך להקדיש לזה עשר שנים משנות חייו לא חשב ולא נתכוון.

*

בסמטאות עקלקלות באו אל בית־הכנסת. ספק היה מכרסם בלב שניהם, אם יזכו לראות בעיניהם את התיק הקדוש. שכבר בדקו ומצאו, שהיו מוציאים אותו ספר־תורה רק אחת לשנה, ביום הכיפורים, לקרוא בו. ושאר ימות השנה נעול היה על מנעול ובריח. באו ונכנסו אל בית־הכנסת מצד צפון, והיו הולכים וחוצים אותו, עמודים עתיקים לימינם ולשמאלם. היו צעדיהם באוזניהם מרגיזים את הדממה. היו העיניים משוטטות והלב תמיה. השער שלא היה נעול אמר שיש כאן אדם, אך הדומיה שקידמה את פניהם אמרה אין כאן איש. הציצו לימינם לאגף העתיק וראו תיבה־של־בפנים במרכזו, הציצו אל חצר משמאלם תיבה־של־בחוץ במרכזה; שמש או גבאי לא ראו. עד שלא חצו אותה חצר לרוחבה ובאו אל האגף המזרחי החדש ושם מצאו את השמש בעל־המפתחות.

פתחה זו ארנקה ומצאה מסילות לליבו. החל מראה להם אותו מקום בקיר שבתוך מערת־אליהו שבו הכתר טמון, ויצא עמם אל תיבה־שבחוץ שהיא דבר מיוחד לעירנו, ששם היו מתפללים בקיץ תחת כיפת־השמיים, אם בעמידה ואם בישיבה על מחצלאות, משפחה משפחה על מחצלת. פתחה זו ארנקה שנית ושאלה על התיק העתיק. הראה להם השמש הבאר שליד התיבה והצביע על קשתות ועמודים נאים שמסביב לחצר; וכשראה שדוחקת להם הסקרנות, פתח ושר שירים בשבח בית־הכנסת שנתחברו בדורות קדומים. רמזה לו לנעים. לקח נעים את השמש במרפקו, דחקו לפינה שמאחורי המדרגות העולות להיכל־תקיעה, והיה מפציר בו ומשַדלו. והיה הלה מנדנד ראשו לכאן ולכאן בסירוב מוחלט. אם עתיקות מושכות אל ליבה, אמר לו לנעים, אראה לה כתובות עבריות שנכתבו לאחר ששופץ בית־הכנסת מחורבנו בידי המונגולים. ניגשו וראו את הכתובות, אחת בחצר ואחת בכותל המערבי. “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” – קרא נעים ותירגם לה. הביט בה וידע שלא באה על סיפוקה.

הוציאה שטר־כסף גדול והחזיקה בו בידה. למדה שאם היא מוסרת אותו, יהא זה פורטו לשיר ולכתובת ולתיבה נאה. החזיקה השטר בין הבוהן ואגרוף ואמרה: רוצה אני לראות את תיק הכסף העתיק. והיתה מסמיקה כולה מבושה, שידעה שהיא קונה מצווה בעבירה, שהיא חוטאת ומחטיאה. סילסל השמש קצה שפמו, הביט סביבו, מילמל דברים בינו לבין עצמו, ולאחר שביקש את נעים לשאול את הגברת אם טהורה היא אותה שעה, הלך “לנסות” למצוא את המפתחות. מבוכה שנבוך נעים בפני האשה הסמיקה פניו ובילבלה רוחו. עמדו השניים והסמיקו זה מפני זו וזו מפני זה, כשני נאהבים המצפים לראשונה למפתח. אך סופה של כל אותה פרשה מייגעת היה לטובה.

הדלת ננעלה מבפנים והם פנו אל ההיכל האמצעי. השמש נשק את הפרוכת, ושב ונשק את דלת הארון אחר שהסיט את הפרוכת, ושב ונשק את הספר אחר שקרבו אל הדלת ולא הוציאו. ואלמלא אנשים איתו, אפשר שהיה נושק גם אותו שטר גדול וירוק שנמסר עתה לידו.

אחזה בה בלוטה התרגשות. קרבה את פיה ונשקה את הספר, והיתה ברוחה כמנשקת את פני אביה ואת אבות־אבות־אבותיו. משנרגעה רוחה היתה מעבירה אצבעותיה על כל לוח ועל כל פינה, כעיוור הלומד פני אהובתו. אמדה גובהו ורוחבו של התיק ולמדה בעיניה את פרטיו. מצאה עליו מנורות ונרות ורימונים, וקשתות ואומנות והיכלות, וסבכות וחלונות ועמודים והרבה מלים עבריות. ביקשה את נעים לקרוא לה כל מלה וכל שם ולתרגמם, עד שהגיעו אל המלים האחרונות “ברוך שומרו ברוך הקורא בו”. בדקה ומצאה שלוחות הכסף החרורים מוצמדים במסמרי־כסף אל לוחות עץ שמאחוריהם. סובבו לה השמש ונעים את הספר לראותו מכל צד. שמונה פעמים סובבו לה אותו עד שחזר למקומו. מכל צדדיו ראתה אותו. ולא עלה על דעתה לפתוח ולראות ספר־תורה שבתוכו. הסתכלה בקנקן ולא במה שיש בו.

*

דוקטור אלטשולר עשתה חיל בלימודים. היא רכשה את הכתיבה והקריאה במהירות מפתיעה, ואוצר המלים שלה גדל מיום ליום. פנקס המלים בידה תמיד, וכשנעים עימה – הפנקס פתוח והיד רושמת. רק המבטא הערבי הגרוני היה קשה עליה, וזה הטריד את שלוותה והעכיר את שמחת הישגיה. שמיחה היתה בכל הישג ומיצֵרה בכל תקלה. כשהחלה מתרגלת אל נעים היתה אפילו רוקעת ברגליה, כילדה מפונקת, כשנכשלה במאמץ כלשהו. ובמה נכשלה, בקו“ף וטי”ת וצדי“ק שאף הן צריכות לצאת מן הגרון (להבדיל מכ“ף ותי”ו וסמ"ך) ובשנים־שלושה עיצורים נוספים, שאין להם אח בשפות אירופה. במאמצים עילאיים התגברה על החי”ת ולמדה להבליט עי"ן, אך מעבר לזה תם כוחה. רבים לומדי הערבית המתקשים בהיגוי נכון, אך מחציתם אינם מבחינים בזרות מבטאם ומחציתם מבחינים ואינם מייחסים לכך חשיבות מרובה; לא כן הדוקטור אלטשולר, שהיתה לה אוזן מוסיקלית והיו לה דרישות מופרזות מעצמה. היא היתה מזדעזעת מקשיי ההיגוי שלה ולא היתה מוכנה להתפשר איתם; שלֵימָנית היתה פרפקשיוניסט בלעז.

שעות ארוכות היתה מבלה מול המראה מנסה לשלוט בלשונה ובשיניה ובשפתיה ובחיכּה ולכוונם על־פי טבלאות הפונטיקה. שכנים מעבר לקיר, ששמעו אותה מקרקרת ומקרקשת מגרון ניחר, חשבו שיצאה מדעתה, אף רמזו על־כך לבעל־המלון. הציץ בעל־המלון מבעד לחור המנעול, ועיניו ראו מה ששמעו אוזניו. עצם את עיניו וסתם את אוזניו, שהיתה זו בחירת לקוחותיו, אך את פיו לא כלא.

מיודעיה של הרופאה והמה לא רבים, הרהרו לא פעם שאפשר שכשלונה בהיגוי הערבי היה המניע להחלטתה לעזוב את עירנו; החלטה שלא פירשה בפני איש ונשארה תעלומה עד עצם היום הזה. לא שהמניע הזה נשמע למישהו הגיוני, אך טובים ממנו לא מצאו, לא בשנות השלושים עם עזיבתה, ולא בשנות הארבעים שאירועיהן העלו בזיכרון את הרופאה הטובה מלייפציג.

נעים יזכור עוד פעמים רבות תלמידה ראשונה זו שלו, בימים שיהיה מורה וייאבק עם תלמידיו על תרגילים ועבודות־בית. דוקטור אטשולר היתה מפצירה בו לרדוֹת בה והיתה מתחננת לפניו להטיל עליה עבודה רבה. מחברות שלימות מילאה בכתב־יד נאה; אחת מהן נשמרה בדרך כלשהי בכליו של נעים. בכתב־ידה לא ניכר כלל מוצאה; לא כן בשפתיה. חיוך שהיה מתפשט על פני שומעיה היה ממעיד רגליה ומסבך לשונה וממוטט בטחונה, עד שהיתה טועה אפילו בדברים שידעה היטב.

מירושלים ניסה נעים לכתוב לה ללוטה. ניסה וניסה ולא קיבל מענה. משהחליט, לאחר המלחמה, לברר מה עלה בגורלה, התברר לו שכל מה שהוא יודע עליה זהו שמה ושם עירה. אפילו שם אביה לא ידע, שלא קראה אותו אף פעם בשמו. בואה היה במפתיע ויציאתה היתה בחופזה. בערב ארזה ולבוקר יצאה.

*

פעם נוספת נזכר נעים בלוטה. היה זה כשהגיעו הידיעות על הפרעות שהיו בעיר חלב, למחרת הכרזת האומות על הקמת המדינה. באותן פרעות – סיפרו בירושלים – הוצת בית־הכנסת הקדמון על כל אשר בו ועלו באש כל שאר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבחלב. על אותו יום מר ונמהר אמרו חכמי אר“ץ (ארם־צובא) אשר בירושלים: אר”ץ רעשה גם שמיים נטפו; ודרשו, אף השמים הזילו דמעות על ספרי־תורה וכתבי־קודש, על תלמודי תורה וקהילת־קודש שהיו ואינם.

ונעים חש בליבו אבל־יחיד על אותו ספר־תורה יחיד ומיוחד, עטוף בתיק־כסף עתיק, שאם לא היתה בו אישם של הפורעים וודאי היתה בו ידם. נתעורר חשש כבד בליבו שלא יזכה שוב לראותו, והיה שמח שראה אותו פעם אחת בזכותה של אותה אשה. בא עצב קודר ודחק שמחה זו מתוכו, שהרי אף אותה אשה נס הוא אם יזכה לראותה. ובימינו מרובים הפורעים ומעטים הנסים; כך במערב וכך במזרח.

מעין־ברוך 23.3.74