קהילת ארם־צובה היא אחת הקהילות העתיקות ביותר בגוֹלה היהודית. מאז ומתמיד היתה זו קהילה מאוּרגנת ומגובשת, מקרינה מאורהּ על סביבותיה. במשך דורות רבים, כל מי שביקר בה או נפגש עם שליחיה, מצא לנכון לציין שהיא בולטת בייחודהּ מכּל אחיותיה; כך הרמב"ם, כך אלחריזי וכך נוסעים גויים ויהודים בכל הזמנים; ולא כאן המקום לפרט. מעולם לא היתה זו קהילה גדולה במספר. אל שיא גודלהּ הגיעה בשנות השלושים הראשונות של המאה הזאת, ואז מנתה כשמונה־עשר אלף נפש. מסתבר אפוא שגדוּלתה לא נבעה מגוֹדלה.
אומר אני ייחוד וגדוּלה בלא היסוס, שאלמלא כן לא היו צאצָאי הרמב"ם בוחרים בה לשכֵּן בה למשמרת עולם את “כתר בן אשר” המקוּדש (לימים “כתר ארם־צובה”), ואלמלא כן לא היינו רואים בפריחתן, בשגשוגן וביציבותן של בנותיה ברחבי העולם, דווקא לאחר שקיעתה.
מתבקש אפוא לבחון מה היו המאפיינים שתרמו לייחודה ולליכודה, לעָצמתה הרוחנית בבית ולעצמתה הכלכלית בתפוצות, ולדבקוּת בניה ובני־בניה ביהדוּתם ובחלבּיוּתם. בדקתי ומצאתי שִׁשה מאפיינים, שכּל אחד מהם כשלעצמו אינו מיוחד לה לקהילה זו דווקא, אבל כולם כאחד נמצאו רק בה לבדה.
המאפיין הראשון — מזיגה של שני יסודות חברתיים־תרבותיים, שהעשירו זה את זה בכל משמעויות המלה: המוסתערבים אנשי המזרח המעוֹרים בתרבות הערבית מזה, וה“פרָנקוֹס” צאצאי מגורשי ספרד מזה. הסניורים הספרדים מיעוטם הגיעו אחרי הגירוש ומרביתם הגיעו במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אחר שניסו להתישב בארצות שונות סביב הים התיכון, איטליה ותורכיה בעיקר. בכל אחת מן הארצות הללו ספגו הגוֹלים את התרבות המקומית ובבואם לחלבּ הביאו אותה עִמם. גולי ספרד הגיעו להרבה ערים במזרח, אבל רק כאן הגיעו לכדי מחצית האוכלוסיה היהודית ורק כאן התמזגו במוסתרעבים המקומיים מבלי להשתלט עליהם ומבלי להיבלע בתוכם.
היה זה תהליך ממושך ומסובך, אך בסופו דיבּרה כל הקהילה ערבית־יהודית־חלבּית משובצת במלים וביטויים מן הלָדינו. היום לא תמצאו משפחה אחת שאינה מעוֹרבת משני היסוֹדוֹת האלה. המזיגה עלתה יפה בכל המעמדות החברתיים, מעמדות שנבדלו זה מזה עד כדי מגוּרים בשכונות מרוחקות זו מזו. הדבר היחיד המזכיר עד היום את המוצא השונה אלה הם שמות המשפחה: שמות ספרדיים ואיטלקיים כגון לניאדוֹ, סילבֶרה, אנקוֹנה, פיצ’וֹטוֹ, אמיגה, שמות ערביים כגון בּיידא, אַזרק, ג’אמוּס, ספרא, נאסֶר. שמות עבריים מעידים רוּבּם (לא כולם!) על מוצא מזרחי: חבר, ידיד, נחמד, שַׁבּוֹת (שבת), שׁמוֹש (שַׁמָּשׁ), ברכה ועוד.
המאפיין השני — המהגרים שיצאו מן הקהילה לא ניסו להתחבּר אל הקהילה היהודית הקיימת במקום הגירתם. לקהילת חלבּ היתה תפוצה משלה: עצמאית, נבדלת, קשורה יותר אל קהילת־האם מאשר אל הקהילה היהודית האשכנזית (או הספרדית) שמעבר לרחוב. זה למעלה ממאה שנה מסתובבים לוויינים אלה סביב קהילת חלבּ, כמה מהם גדולים במספר מקהילת־האם, בכולם נשמר אורח־חיים חלבּי והמוּדעות החלבּית עוברת מִדוֹר לדור, כולל שפה ומנהגים ומאכלים, וקשרים הדוקים ומגוּונים (קִשרי חיתון ומסחר ובלוי) עם קהילות חלבּיות אחרות בעולם. הדבק המחבּר אותם זה אל זה נמצא מחבר אותם היטב גם אל יהדותם, ומקרים של התבוללוּת ספורים, מוּכּרים ומוקעים. התהליך התחיל עם פתיחת תעלת סוּאס, שהורידה את העיר חלבּ מגדוּלתה כצומת מסחר בינלאומי. תחילה היגרו חלקי משפחה ואחר כך היגרו משפחות שלמות; תחילה לערים קרובות כגון קהיר, מילנו ומנצ’סטר, ואחר כך אל מעבר לימים: ניו־יורק, מקסיקו, פנמה, בואנוס־איירס, סן־פאולו, ריוֹ ועוד.
כאן אולי המקום לציין שיש קשרים פנימיים, מובנים מאליהם, בין מאפיין אחד למשנהו.
המאפיין השלישי — מפגש שלוש־ארבע תרבויות שהיו בה בקהילת חלבּ. לא מפגש חיצוני, אלא מפגש פנימי, עמוק, פורה ומַפרה. היתה ספיגה והיתה תרוּמה יצירתית לכל אחת מן התרבויות האלה — העברית, הערבית, הצרפתית והספרדית. התרבות הספרדית נדחקה הצִדה בדורות האחרונים על־ידי הצרפתית, בעזרת ה“אליאנס” והמנדט הצרפתי על סוריה. מכּל מקום, החיכוך היומיומי במשך דורות בין ארבע תרבויות גדולות אלו הצית אותם הניצוצות שמוצאים עד היום בקהילה זאת ובבניה.
השפה המקומית המדוּברת, הנשמעת היום גם מפי “חלבּים” שהם והוריהם נולדו ביבּשות רחוקות ומעולם לא היו בחלבּ, היא בְּלִיל מיוחד של ארבע שפות. היסוד הדומיננטי הוא ערבי, אך קשה לערבי חלבי להבין שני יהודי אר"ץ המשוחחים ביניהם, כשם שקשה הדבר ליהודִי מרוקאי או עירקי. תפוצת השמות הפרטיים יכולה להעיד על מִגוון התרבויות ועל התגבּרוּת ההשפּעה הצרפתית הנזכרת לעיל. ניקח למשל את משפחתי. היינו שמונה אחים ואחיות: יוסף (ז’וזף), שלמה (סלומון, סלים), יצחק (איזאק), תאופיק (טוביה), יעקב (ז’קוז), ז’ולייט (ז’ול), אודט (עדינה), אדמונד (אמנון).
המאפיין הרביעי — האיזוּן בין קמח ובין תורה, בין סוחרים לתלמידי־ חכמים. כאן נשמר האיזוּן לא רק בקהילה, אלא כמעט בכל משפחה. ההורים עקבו אחר הבנים הקטנים ובחנו את נטיותיהם ואת כשרונותיהם, וכבר מגיל שלוש התחילו לכוון את האחד לקריירה של סוחר ממולח ואילו את אחיו לקריירה של תלמיד חכם; את זה לצוֹרפוּת ואת זה להוראה. הם ידעו בחוּש את מה שהפסיכולוגיה המודרנית גילתה, שעיצובו של האדם נקבע בשנים הראשונות של חייו. וכשהחדירו בראשו של ילד “כשתגדל תהיה עורך־דין” גדל זה והיה לעורך־דין. בדרך כלל מוצלח, כיוָן שלכך כּוּונו כל חייו. ומי שחושב שהדברים נעשו מבלי להתחשב בתכונותיו של הילד אינו אלא טועה.
כשגדלו הבנים ופנו כל אחד למקצועו, היה האב מְזַמְנָם ומסביר להם אחריות משפחתית מהי: כשם שהאחד תהילתו מתחלקת על כל המשפחה, כך האחר — זה שפּנה לעסקים ומסחר — עושרו צריך להתחלק עִם אחיו. אחיו, ולא אחיותיו, שכּן האחיות שייכות למשפחות שלתוכן נישאו. אמת ניתנה להיאמר, לא כל אחד עמד בדרישה זאת; ומסיבה זאת ואחרות עמהּ, מאפיין חשוב זה הלך ונתרופף עם מַעבַר המשפחות לעולם החדש. נוצר שם מצב חדש, לא בריא, שהבנים המוכשרים ללימודים גבוהים אמנם רוכשים את ההשכלה המשובחת ביותר, אך לאחר סיום הלימודים הם אינם עושים שימוש במקצועות שנלמדו, אלא פונים לביזנס ופינַנסים כדי לא להיות תלויים בחסדי אחֵיהם.
המאפיין החמישי — המשפחה כערך עליון. וכאשר יש התנגשות בין ערך זה לבין ערכים אחרים, כגון חוק וכגון מוסר — המשפחה קודמת. עושים הכל למען המשפחה. ועושים כמעט הכל בתוך המשפחה. בעסקים, בנישואים, בבילויים — תמיד מעדיפים את המשפחה. וכיוָן שהרבה משפחות מן העדה קשורות ביניהן בקִשרי דם ודמים, הרי העדפת הקשרים עם בני העדה היא דבר המובן מאליו. מכאן ועד לליכודה וגיבושה של העדה כמשפחה אחת גדולה, הדרך ישרה.
אמחיש זאת בדוגמה אחת אופיינית. כמה משפחות מן הקהילה החלבּית בברוקלין שוכרות כל שנה מטוס ג’אמבו ויוצאות לחוֹג את חג הפסח באחד האיים בים הקריבּי. לא זו בלבד שהן גרות כל השנה באותה שכונה, שלכולן יש דירות או וילות בעיירת־הנופש דיל, שהן קשורות בקשרי חיתון ועסקים, שהן נפגשות למשחקי קלפים באותו מועדון בברוקלין ומתפללות (להבדיל) באותו בית־כנסת; הן זקוקות זו לזו גם בחוּפשת הפסח.
המאפיין השִׁשי — הוא תכונה של יחיד ושל ציבור המִתמצָה בפתגם העממי המקומי: “יותר מדי הוא אחיו של פחות מדי”. פתגם זה שמעתי וספגתי כילד קטן. כשגדלתי הבנתי שזו תורתו של הרמב“ם על רגל אחת, מה שקרוּי אצלו “המידה הבינונית”, העצה היעוצה להימנע מכל פנאטיוּת, מכל קיצוניוּת, אפילו קיצוניות לטובה. הדבר הטוב ביותר, אם אתה מפריז בו — קלקלת, בחינת “כל המוסיף גורע”. זו תורת המידות של הרמב”ם שעברה מדור לדור, מאב לבן, בקהילה זו שהעריצה את הרמב"ם והיתה מבצר לתלמידיו נאמני דרכו מימי המחלוקת הגדולה ואילך. לא היתה בחלבּ פנאטיות דתית ובוודאי לא אנטי־דתית; לא היתה בה פנאטיות כלשהי.
עד כאן ששת המאפיינים שבקהילה זאת נמצאו זה לצד זה במשך דורות, עד שנתפתחו ביניהם השפּעות־גומלין. אם ניקח, לשם השוואה, את שתי הערים הקרובות ביותר אליה, דמשק וקמישלי, שגם בהן היו קהילות יהודיות עתיקות, נוכל להבחין בשוני המהותי. בעוד דמשק היתה סורית־ערבית, וקמישלי כורדית פרובינציאלית, הרי חלבּ היתה עיר קוסמופוליטית. בחלבּ היו קהילות גדולות של ארמנים ודרוזים ופרסים ותורכים שלא לדבר על השבטים והעממים שבתוך סוריה, וקשריה המסחריים עם העולם הגדול הם שמשכו אליה גלי הגירה של סוחרים יהודים אנשי העולם הגדול. גדוּלתה של הקהילה היהודית בחלבּ היתה במשך דורות פועל יוצא של גדוּלתה של העיר חלבּ. אך ראה זה פלא, העיר ירדה מגדוּלתהּ והקהילה הצליחה להעתיק את גדולתה אל מעבר ליַמים. בנותיה אינן נופלות מן האם הכבוּדה. ובניה שקועים בבנין הארץ, כל אחד בתחומו, כל אחד במיטב יכולתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.