לפני מספר חודשים נכנסנו לשנות השמונים. אני רוצה להעיף מבט אישי מזווית־ראִיה של הנושא “הסופר והחברה” על שנות השבעים ומבט הססני יותר אל שנות השמונים הבאות עלינו לטובה.
התופעה הבולטת ביותר מזווית־הראיה של סופר וחברה בארץ הזאת ובעם הזה, היא בעיני העובדה, שמתוך שלושים וכמה פנים חדשות בספרות העברית — ואני מתכוון לאלה שפירסמו ספר או שניים או יותר בשנות השבעים, ולא לאלה שהציצו רק עם השיר או הסיפור הראשון — למעלה ממחצית הפנים החדשות שהופיעו בשנים אלו בעולמה של הספרות העברית הם אנשי המזרח, אנשים שבמוצאם ובהכרתם הם אנשי המזרח.
זו תופעה חדשה, וחשובה. אני כסופר עברי, ולא דווקא כסופר מזרחי, אני כאזרח הארץ הזאת, ציפיתי לתופעה הזאת הרבה שנים. בפעם הראשונה באה לידֵי ביטוי אותה מחצית של העם שחיפשה ביטוי בדרכים פחות טובות, בדרכים פחות משכנעות, המביאות יחד עם הגאוה את היפוכה, שהרי דבר והיפוכו קרובים.
גל מזרחי 🔗
במבט הססני יותר לשנות השמונים אני צופה, ובשמחה, גל מזרחי בספרות ובאמנות בארץ הזאת, גל שעולה מלמטה, מבפנים, לא מיוּבּא עם נדידות ציפורים של שנות־שבתון מסקנדינביה הקרה, ומארצות־הברית הזרה. גל שעולה מן הים התיכון. גל שמטרתו, לעניות דעתי, איננה הישרדותו, אלא יתר איזון בין מערב למזרח בתרבותנו, יתר פציחות לכל הגוונים שהבאנו איתנו בגוף ובנפש ממקומות צמיחתנו, יתר הפריה הדדית בין אין־ספור התרבויות שאנחנו נושאים עִמָנו, תרבויות התוססות בתוכנו ויכולות להזין זו את זו. ובעקבות ההפריה הזאת תבוא צמיחה של תרבות מקורית־שורשית, הנטועה במזרח הזה שאליו שבנו לא רק גיאוגרפית. תרבות עם גוונים חדשים, שקשה לאנשים שטעמו מינקותם טעמים אחרים, לקבלם ולעכּלם ולומר זה יפה והם מנסים למדוד בקריטריונים מערביים מובהקים, מיובאים, דברים שלא ימָדדו ולא יישקלו במאזניים אלה.
אני מקווה שהגל הזה, שאני קורא לו גל מזרחי, גל שעולה מן הים התיכון יַפרה את הספרות העברית ואת האמנות בכללה בארץ הזאת. אינני נוקב בשמות בכוונה, על־מנת לא לחטוא לאלה שאני אישית לא הספקתי לקרוא ואינני מכיר את יצירותיהם, אבל אני עָרֵב להם ואני יכול להפנות אתכם לספרים חדשים נפלאים של אותה קבוצה גדולה, שאינה קבוצה. ואל נא תבינו אותי שלא כהלכה. אני לא מייצג, ואני לא מדבר בשם. זהו מבט אישי שלי כסופר עברי, הנהנה לראות ראשית־צמיחה כזאת, שהיא חיונית וחיובית, ואני מקווה שהיא תבוא ותחליף את הצעקות ואת הבכיות של יהדות המזרח, שאינן בלתי מוצדקות, אבל אינן מועילות ואין בהן ישועה.
אדם שצועק, אפילו שהוא מקבל כל המגיע לו וכל מה שהוא רוצה לקבל, אין זה עוזר לו להרגיש הרגשת שייכות או הרגשת שותפות או זקיפות־קומה. להיפך, הצועק, גם אם הוא מקבל, רק נמיכות־קומה באה לו בעִקבות הקבלה. כך היחיד וכך הקבוצה.
תנו לנו לתרום 🔗
הגיעה העת שיהדות זו (וכבר אני רואה את הניצנים) תפסיק לומר תנו לי — ותתחיל לומר תנו לי לתרום. ויש בה ביהדות הזאת מה לתרום לחברה הישראלית. ויש לסופרים העבריים, בין מתוך היהדות הזאת, המכירים יותר מה יש לה לתרום, ובין מחוצה לה, שהצליחו לחדור ולהבין מה יש לה לתרום, יש להם מה לעזור בהובלת התרומה הזאת אל הלבבות.
אני רוצה להדגים, ויכולתי לדבר ארוכות על התרומה הזאת, אבל אני רוצה להדגים רק בשתי תרומות, תרומות של תשתית לחברה הישראלית, שיהדות המזרח יכולה וחייבת לתרום. ואם היא תתרום אותן, בשעת תרומה ותוך כדי תרומה היא גם תכיר יותר בערך עצמה, כי הנותן גאה בנתינתו. והסיפוק שבנתינה גדול מן הסיפוק שבקבלה, אפילו בדברים חומריים מובהקים וטובות־הנאה למיניהן.
אני גם רוצה להדגים במה יכולה וצריכה, לדעתי, יהדות המזרח לתרום לחברה הישראלית בשניים מתחלואיה המרכזיים, שבאו לא מעט בגלל היותנו מושפעים מאותו עולם מערבי ומתהליכים הקורים בו ואין לנו שליטה עליהם.
בזכות המשפחה ובגנות הפנאטיות 🔗
נושא התרומה הראשון הוא המשפחה, מקומה בסולם־הערכים. המשפחה כערך, והייתי מסתכן ואומר, המשפחה כערך עליון. דווקא בתוך העולם המערבי הזה, שבו מתפוררת ומידרדרת גם אחדות המשפחה, גם טהרת המשפחה, גם הצורך בקיום המשפחה שלא לדבר על מרכזיותה בחיי יחיד וחברה.
הנושא השני הוא מה שהרמב"ם קרא לו, ויהדות המזרח התחנכה על ברכיו: המידה הבינונית. והיפוכה מצוי בחברה הישראלית, הלא היא הפנאטיות, ולא חשוב לאיזה כיווּן — פנאטיות דתית, או פנאטיות אנטי־דתית, פנאטיות פוליטית, פנאטיות אידיאולוגית, פנאטיות לכאן ולכאן. יהדות המזרח התחנכה על המידה הבינונית. הרשו לי להקדיש כמה מלים לשני הנושאים האלה — המשפחה והמידה הבינונית.
אנחנו יודעים שבעולם היהודי תמיד המשפחה תפסה מקום מרכזי וגבוה בסולם הערכים, אבל לא תמיד גבוה למדי, וכאשר היו קונפליקטים בין ערך המשפחה ובין ערכים אחרים, ההכרעות בחיי המעשה של הפרט ושל הקהילה היהודית כולה היו שונות ממקום למקום ומדור לדור.
הבה נדבר על דורנו, הדור הקודם והדור הזה. ואני יודע שאני חוטא בהכללה, כי בכל הכללה יש חטא, אבל ההכללה טובה לשיבור האוזן.
אם ניקח יהודי מערב־אירופי, והוא יעמוד בפני הכרעה בין חוק ובין משפחה, הוא יכריע שהחוק עולה על המשפחה בסולם־הערכים שלו. אם ניקח יהודי מזרח־אירופי ונעמיד אותו בפני הכרעה בין דת ובין משפחה, ההכרעה תהיה חד־משמעית, והוא יעמוד מאחוריה.
היהודי המזרחי יתקשה, אבל יכריע שמשפחה היא מעל לחוק ומעל לדת לטוב ולרע. וכל אחת מההכרעות האלה יש בה מצבים קיצוניים של הסתאבות. מי שאומר חוק מעל לכּל ואינו בודק, מגיע לחוקי נירנברג; מי שאומר דת מעל לכל, יכול להגיע לאינקויזיציה; ומי שאומר משפחה מעל הכל, יכול להגיע למה שקרה לנו בארץ הזאת עם בניו של שייך ג’אבר מועדי, שהעדיפו משפחה על חוק ומוסר ודת.
אני לא בבית משפט. אני סופר, ומוּתר לי לעשות ספקולציות גם בכתב וגם בעל־פה, ועשיתי ספקולציות כאלה בכתב. מישל שלי (ברומן) העדיף את המשפחה על פני חוק ומוסר ודת, כולם כאחד. שלח יד בכתר ארם־צובה על־מנת להבטיח את עתידה של משפחתו.
בואו אספּר לכם מקרה אישי, שפירסמתי בסיפור קצרצר בן עמוד אחד בבטאון התנועה הקיבוצית “שדמות”. זהו סיפור אוטוביוגרפי. מעשה באמא שלי ז"ל, שהיתה באה אלי לקיבוץ הרבה, והיה חשוב בעיניה בֵּיתו של בנה כבֵיתה. היא ידעה שבקיבוץ הזה אין אוכלים כּשר, והיא, שהקפידה בביתה על אכילת כשר, היתה מתמרנת בביקוריה בקיבוץ שלא לפגוע בנו שלא נרגיש שהיא אינה אוכלת כל מה שאנחנו אוכלים.
ערב אחד היתה חגיגה, והגישו פיצה דשנה והניחו על צלחתה פיצה עם גבינה צהובה ובתוכה נתח נקניק. אני ואשתי, שישבנו מולה, הזדעזענו ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. ומה אמא שלי, האשה המזרחית, עושה? היא מרחיקה את נתח הנקניק ואומרת: ראו, נפלה להם חתיכה לתוך הגבינה. אין דבר, קורה. הרחיקה את הנקניק ואכלה. אותו הרחיקה ואותנו קירבה. בסיפור הקצרצר הזה מצטלבות שתי התופעות של עליונוּת המשפחה כערך ושל המידה הבינונית: של חוסר פנאטיות גם בדברים היקרים לך ביותר.
אינני מתעלם מהצורך של כל מהפכה — והמהפכה הציונית בכלל זה — במרד נגד ההורים והמשפחה, בהתלהבות ובקנאות, אך הגיעה העת לאזן ולהתאזן; ויפה שעה אחת קודם.
כאיש התנועה הקיבוצית זה שנים רבות אני כואב את כאבה של החברה הישראלית שניזוקה מחוסר יכולתה של החברה הקיבוצית לקרב אליה את גלי העליה המזרחית. הקליטה נכשלה על שני היסודות האלה. הקיבוץ בשנות החמישים הראשונות הוכיח פנאטיות מהי ולאן היא מובילה כשמשפחות התפצלו וכשהקיבוצים התפלגו מתוך קנאות אידיאולוגית. סטאלין עמד אז בין אב לילדיו, בין איש לבין אשתו. זוהי דוגמה אחת של הפנאטיות בחברה הישראלית. דוגמות קשות ממנה תמצאו בין חסידי סאטמר וחסידי בלז ודומיהם. זהו אחד מתחלואיה של החברה הישראלית, שהיהדות המזרחית יכולה לתרום להבראתם.
אותם סופרים, שצמחו בתוך החברה הישראלית ומכירים את הדברים מקרוב, יכולים להיות צינור־המעבר. אני יודע שתמיד מחפשים את האסמכתאות המדעיות. הנה, אפוא, משפט אחד מתוך החוברת האחרונה של “מגמות”, מחקר רציני של שני חוקרים בעלי שם — יוחנן פרס ורות כץ — האומרים בסיכום: “לעליית שיעור בני עדות־המזרח באוכלוסייה יש חלק בנטיה הגוברת ליציבות המשפחה בישראל”. אני בטוח שהחלק הזה ילך ויגדל, ואני רוצה שהיציבות הזאת תלך ותגדל, וזאת תהיה אחת התרומות לעומק, לתשתית החברה, לתחלואים המרכזיים שלה, כי אלה הם התחלואים המרכזיים של החברה שלנו.
מגע עם השכנים 🔗
קצת פחות לעומק, היהדות המזרחית בארץ יכולה לתרום גם בשטחים פחות מהותיים, אבל חשובים למדי. מי כמו יהודי המזרח יכול, למשל, לתרום לתהליך ההבנה וההתקרבות עם השכנים באזור, עם אותו עולם שהחל להיפתח (ובכאבים גדולים) לפנינו?
מכאן אולי יובן מדוע אני אומר: תנו לנו לתרום. מפני שגם על־מנת לתרום צריכה להיות פתיחות לקבל את התרומה. אנחנו רואים על ימין ועל שמאל שאין נכונות לקבל את התרומה. הנה, בכל התהליך הזה לא ראינו תבונה והבנה, ומבין עשרות האנשים שעובדים שנים במשרד־החוץ ויודעים ערבית, ויודעים את האזור, ויכולים ליהנות גם מאֻם־כֻּלתֻם, ויכולים להתקבל ביתר קלות לחברה במצרים, נמצא יהודי יקר אבל “נטע זר”, והוא נשלח להיות נציגנו הראשון בארץ השכנה הראשונה שעשתה אתנו שלום.
זה היה משגה. על כן אני שב ומבקש: תנו לנו לתרום. אל תתנו לנו צדקה, כי לא זה יתן לנו את הרגשת השייכות והרגשת השותפות המלאה ביצירה, בכל מה שנעשֶׂה ונִבְנֶה בארץ הזאת.
ואם נגעתי בנושא של יהדות המזרח ומקומה במגעים בינינו לבין עולם הנפתח לקראתנו, אני חושב שלגבי החברה וגם לנושא “סופר וחברה”, יש פה חשיבות רבה להבין מה שהעִתונות בדרך־כלל לא השכילה להבין ולהסביר.
העתונות הבליטה את החשיבוּת של השלום עם מצרים בזה שמצרים היא המדינה החזקה במזרח התיכון, 40 מליון תושבים, צבא חזק וכו'. לדעתי החשיבוּת בשלום עם מצרים, ודווקא עם מצרים, היא בזה, שמצרים היא מרכז התרבות הערבית והמסלמית, מרכז הרוח, מרכז האמנות לכל העולם הערבי, מרכז הלמידה לכל העולם המוסלמי: ומכאן החשיבות הגדולה לפּתח הקטן הזה שנפתח, שדרכו יכולה לזרום ההשפעה באמצעות הסופרים והאמנים ואנשי־הרוח, שדעתם נשמעת בכל העולם הערבי ובחלקים ניכרים של העולם המוסלמי.
אל הסופרים במצרים 🔗
בעולם הערבי, להווי ידוע, משקלו של המשורר והסופר והשפּעתו על החברה בעזרת המלה שלו, ובאמצעות החרוז שלו, הם אדירים. ועל כן טוב שהשלום נפתח עם אותו מרכז המקרין סביבו. ואני רוצה מעל הבמה הזאת לפנות אל הסופרים ואנשי הרוח במצרים ולומר להם: ראשית, אנחנו מבינים את הגישה האמבּיוולנטית שלכם כבני העם המצרי וכשופריו של העולם הערבי כולו. אנחנו מבינים שמרבית קוראיכם ומעריציכם ואוהביכם חיים מחוץ למצרים, ואין ספק שאתם מוכרחים לקחת את זאת בחשבון.
אבל, היא הנותנת. והיא המחייבת! אנחנו פונים אליכם להתרומם במעלות הרוח כמידת ההתרוממות שהמדינאים שלכם הצליחו להתרומם ולמעלה ממנה ולהיות הגשר בין הסופר העברי ואיש־הרוח העברי ובין הסופר הערבי וקוראיו בכל ארצות־ערב. אתם המפתח. מצרים תמיד יִיצאה את הספרים ואת העתונים ואת הסרטים ואת התקליטים לכל ארצות ערב. כל מי שרצה ללמוד איסלאם, נסע למצרים. ובשני המעגלים האלה חשוב לנו מאוד־מאוד למצוא בעל־ברית ובני־שיח ולבנות יחד אִתם בפינה החמה והיפה הזאת של כדור־הארץ, נָווה שאנן לבני שֵם. הושיטו לנו יד!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.