ב"ה

לחוה

עזר כנגדי

 

שעלבים    🔗

– אלי! אלי!

כן.

– ארבע.

– בסדר. אני כבר בא.

– נו? מה קרה היום? בדרך כלל צריך לקרוא לך אלף פעמים עד שאתה מתעורר…

– זה בסדר. אני כבר בא.

– אלי, אמרה שרה, השומר צודק בדרך כלל…

– אבל היום, זה לא בדרך כלל.

– אני יודעת, אני יודעת… אתה נורא מתרגש. אבל דע לך שכל הפרשה הזאת חתומה. אתה שומע? ח–תו–מה! הרי יאנוש מת, ומרים בוודאי נשתנתה עד לאין הכר. מה שהיא חושבת עליך עכשיו – איכפת לך?

– מה שהיא חושבת עלי, תאמיני לי, לא איכפת לי. אלא מה שהיא חושבת בכלל. אני מקווה בכל מאודי שהיא איננה שותפה לדיעה שלך, שיאנוש מת. האם הוא מת, גם אני נחשב למת.

– אלי, תמיד עם הזכרונות שלך…

– ומה טעם החיים בלי הזכרונות?

– אבל מה שעבר, עבר.

– לא ובכלל, העבר הזה, איננו רק שלי… על כל פנים, הערב, נפגש אתה. גם אתְ… אבל איך היא נשתנתה! המבט תמיד אותו מבט, צובט קצת, כמו אז; גם חיוכה המסתורי. אולם הופעתה המעושה הפתיעה אותי מאוד. את יודעת שאני שונא איפור ויופי מפוברק. מרים דאז הייתה כל־כך נחמדה בפשטותה.

– אתה מפחד מנשים הלובשות מכנסיים?

– אל תלגלגי. היא מתחפשת; אני אומר לך שהיא מתחפשת! הצבע הדביק המכתים שפתותיה אומר: שוחררתי. ניתקתי את הכבל. אבל מה שהשפתיים עצמן אומרות…

– …נשמע הערב. הנח, אלי. אל תתייסר בנפשך כל־כך!

– אני לא מרגיש טוב בתל־אביב. אתמול היה נורא. חום, לכלוך ברחובות. הרופא הרדים אותי לפני שטיפל בשן. הוא גער בי – “ביום של תענית, לא באים לרופא שיניים”. “אבל השן כואבת לי!” עניתי לו. אך הוא פסק בחוסר סבלנות: “אתה צריך להחליט: או לצום כהלכה או לטפל בעצמך.” בשביל זה עלינו ארצה? רופא יהודי לא יכול להתחשב במנהגי ישראל? ולו רק בהתייחסות מנומסת? בדרך הביתה, הלכתי לאיטי ברחובות, עצוב ומדוכא. ופתאום הופיעה מרים, סתם ככה, ללא התראה מראש… “בוא, נשתה משהו” אמרה, כאילו רק אתמול נפגשנו.

– אני מבינה עכשיו מה שקרה. בין כך ובין כך היית שרוי במצב של עגמת־נפש, בשל החום, הלכלוך ברחובות והסם המרדים. ולרוע מזלך, דווקא ביום כזה, נפגשת שוב עם מרים. אבל לאמיתו של דבר, השד אינו נורא כל־כך; היא חיה את חייה לפי החלטותיה שלה – ואנחנו כאן. גם אנחנו במדינה, הלא כן? ואם תסע לירושלים, אולי תהיה יותר מרוצה מן האווירה בעיר. ובבני־ברק… בבני־ברק לא אוכלים גלידה ברחוב ביום של תענית!

– גם בבני־ברק אינני מרגיש טוב.

– אתה יהודי מסובך. לא תל־אביב ולא בני־ברק; ירושלים, רק בהסתייגות…

– אבל פה אני מרוצה. איזה הוא עשיר? השמח בחלקו, במיוחד אם הוא בחר בו!

– נו, אלי! חזר השומר. קמת ולא באת; מה זה מועיל?

– אני כבר בא.

– נשיקה חטופה לשרה; הרובה; התרמיל… רצתי לחדר האוכל. שני הרועים האחרים כבר חיכו לי והכינו ארוחת־בוקר.

בעונה זו בשעה ארבע, היום כבר גדול. כיוון שלא רצינו לוותר על פת של שחרית, ארוחה חמה לפני היציאה למרעה, התייחדנו קודם־כול לתפילה קצרה.

– סוף סוף התרגלת לאכול ביצים בבוקר? שאלו אותי החבר''ה.

– אין ברירה, עניתי להם.

בנימין הכין חביתה גדולה לכולנו. שאר המצרכים היו כבר ארוזים בתרמילים. הבנות דואגות לנו כהוגן – לא? עמוס השעין את הרובה שלו על פינת השולחן. משום מה, העדיף בנימין עוזי. יותר קל? אבל אין לו קת. איך תהרוג נחש או עקרב, אם תתקל בהם? כמעט כל בוקר הזכרנו לו, לבנימין, את מעשה הכדור שפלט ביום בהיר אחד לתוך המקרר. הכדור חדר לעובי הדלת, יצא, נכנס לקיר שמאחורי המקרר, יצא, ובסופו של דבר נתקע בגזע העץ שבחוץ. משם הוא לא יצא. מי שמעוניין יכול לחפש אותו שם – עד עצם היום הזה. התלוצצנו על הפקקים המפקקים את דפנות המקרר מאז יום “האסון”. אולם באותו בוקר, לא מצאתי עניין בפטפוטים, ולא יכולתי לזוז ממוקד מחשבותי הכואבות קמעה – כמו השן. אכלתי, ובלי משים הוספת סוכר לחביתה במקום מלח, ועשיתי כמה טעויות כאלה, שעוררו את צחוקם של החבר''ה. הם שאלו זה את זה אם אני ער ושפוי.

הגענו לדיר עליזים למדי. אוויר השחר, לפני הנץ החמה, יש בו כדי לרענן איסטניסים וחסרי שינה.

“בוקר טוב!” צעק הבוס. “הכבשים נחלבו מזמן ומשתוקקות לעשבי צפרירים. אולי יאותו האדונים הנכבדים – אני מתכוון לכם, רבותי הרועים – לבוא לדיר בעוד מועד…”. הבוס היה תלמיד חכם מובהק; הוא אהב להתבדח בסגנון מליצי דווקא בשעת בוקר מוקדמת מתוך זוהמת רצפות שעסק בניקויין. אמת, הוא היה זקוק לתת פורקן לרגשותיו לאחר המאמץ הממושך של החליבה בלילה. קולו פרץ מן המעמקים, מסבך זקנו הפראי.

– אלי, אמר הכבשים רמזו לי הלילה, שנמאס להן לשמוע מפיך משלי לה־פונטן¹. אולי תמצא להן איזה משורר אחר, יותר קל להבין ופחות מעליב את גזע הצאן.

הייתי עייף מדי, ושקוע בתוך מחשבותי הנוגות. לא רציתי לענות סתם, בלי לגמול לו את גמולו בבדיחה שנונה על מידותיו שלו. רק הצטערתי על שסיפרתי לחבר''ה, שאחרי שעות־מרעה אין־סופיות, דיקלמתי לכבשים ממשלי לה־פונטן, מאותם המשלים, הכוללים דברי כבשים דווקא. הפעם לא עניתי כלום לבוס, ועברתי לסדר היום.

סדר היום היה עמוס, ושמחתי לראות שעוד חזון למועד. לפני הנץ החמה, השמיים טהורים, חדשים; אינני יודע למה, אבל עובדה היא שאי־אפשר להשוותם עם שמי־השקיעה. באותו בוקר בהיר, הייתי רוצה לצאת לבדי כרגיל. לא רציתי לדבר ולשמוע דברים. אבל הבוס אמר שבעונה זו, אסור שהעדר יהיה גדול מדי, ומוטב לחלקו ליחידות קטנות אחדות, לבל ישחיתו הכבשים בבת אחת שטחים נרחבים של מִרעה טִבעי. בעוד חודש נצא לסְפיחים. לעת עתה, חילקו את הצאן לשלושה עדרים, ושלחו אותנו לשטח בהפרשים של כמה מאות מטרים. לא יכולתי למנוע פגישה עם עמוס ובנימין במשך הבוקר, ואולי גם עם דוד והחבר''ה שלו, המשגיחים על הבקר.

כיוון שלא היה לי “מצב רוח”, ביקשתי לצאת ראשון כדי לא להשאר עוד זמן מה בדיר. טוב גם להמלט מן העפר הדק והיבש המועף בדרכים על ידי מאות רגליהן של כבשים: מי שצועד בראש פטור ממִטרד זה. העפר העמוק אינו מכסה את השבילים שבגבעות. טובעים בו רק בקרבת המשק, כתוצאה מתנועת הטרקטורים הכבדים. מכל מקום, העדיפו הרועים האחרים להשאר בדיר עוד כמה דקות, לחטוף שיחת־חולין ולשמוע את הרעש המופק מן הרדיו. בשעה מוקדמת זאת, עדיין אן שידורים בקול ישראל. אין דבר – רעש ערבי, אין בו פסול…

עד פרשת הדרכים, בין בַרְבַרייה וביר־מַעין, הלכתי כמו מטייל בודד. מאתיים הכבשים שלי צעדו אחרַי בשקט. אמנם שמעתי את רישרוש פסיעותיהן המרובות, אבל לא היה בו כדי להפר את שלוות הצפירה. אתה שומע טיקטוק האורלוגין בבית בשעת המנוחה? הוא מוסיף לדממה, הלא כן? נזכרתי בגלגל־עץ הענקי של טחנת־הקמח על שפת הנחל. הלכתי לשם בימי ילדותי, והתבוננתי זמן רב במים הזורמים…

פניתי ימינה, התיישבתי בנחת על אבן גדולה ושטוחה, ונתתי לכל העדר לעבור על פנַי ולהתפזר קצת על מורד הגִבעה. למעלה נשארו שרידים של כפר ערבי נטוש – סלבית, קראו לו – ומשם נשקף נוף מרהיב; אבל לא רציתי לעלות לשם, כי חששתי מפני מפולת הבתים. גם בברברייה היו חורבות כאלה, אולם, משום מה, הרגשתי שם יותר ביטחון. מראה הכפרים הערביים הנטושים עורר בקרבי מחשבות נוגות. תארתי לעצמי את חיי האיכרים, שחיו כאן בעבר הלא רחוק. הפרדוקס הוא שאנשים אלה יהיו יותר קרובים בהליכותיהם לאבותינו מימי־קדם מן הקיבוצניקים הממוכנים שלנו! כשכל הכבשים היו כבר למעלה, על־יד הרכס, עליתי לשם גם אני, ומיד משכתי את העדר לצד השני. השמש כבר בקעה על רקיע השמיים, והתחילה לטפס במסלולה מעל הרי־יהודה האסורים. חיפשתי בין שרידי הבתים, בקצה הכפר הנטוש, מקום נוח לתפילה, שמשם אוכל להשקיף גם על הנוף וגם על העדר. הכפרים הערביים שממול לא היו נטושים; אדרבא, יכולנו להבחין בהם בעיין בלתי־מזויינת, וראינו איך הם שקקו מרוב עבודה בשדה. מתמיד פחדתי שהעדר יחצה את קו הגבול ויכנס לשטח ההפקר המשתרע בנינו ובין הכפרים האלה. כשהייתי שקוע בקריאת שמע או בתפילת שמונה־עשרה גברו חששותי, כי אסור לזוז. אולם באותו בוקר יכולתי להתפלל בנחת, כי העדר כולו שב והתרכז בצד הישראלי של הגבעה, מפאת צפון, וראיתי בסיפוק שהכבשים מצאו בעצמן מקום שעדיין לא נוצל. הן לחכו בשלווה עשב רב ששרד בין הסלעים.

התפילה במקום כזה מילאה אותי נחת. נדמה לי שרגלַי תקועות עמוק עמוק באדמה, כאילו אני מהלך על כלונסאות, ובכל זאת אינני מרגיש שום כובד וסירבול. גם מבטי נעוץ בנוף, וחודר מעבר לקרום הדק של הגלוי לעין. נוף היסטורי מובהק; אולם דחקתי אותו לתוך ההיסטוריה שלי; או שמא הרחבתי את עצמי לממדי תולדות העם כולו, מ“שמש בגבעון דום” עד ליאנוש וללוחמי לטרון. לטרון, אושוויץ, יאנוש, פרצופה האמהי, המעונה של פולין²… פה ושם, אני, אתם, והם; אני דאז ואני עתה – איזו ערבוביה! בכוחה של תפילתי ורק אני נשאר, רק אני, כאן, עכשיו; אולם הערב, מי יודע מה יהיה הערב?

על עימוואס שמעתי רק מפי נוצרים, עד שבאתי הנה, וראית מבנה לבן, מלבני, מעוטר בקשתות חדות, בתוך חורשת עצים נאה, על יד כפר ערבי ציורי, בדיוק מול מְקום תפילתי. כומר צרפתי יזם בשעתו תנועה עממית לעזרת העניים, וכינה אותה בשם “צלייני־עימוואס”. גם אני השתתפתי בתנועת התנדבות זו יחד עם רוב הסטודנטים שלמדו אתי באוניברסיטה. עכשיו, הנני ניצב מול עימוואס אחרת. ספק אם היא אמיתית יותר מסמל התנועה החסודה שהשתתפתי בה זה לא מכבר. מכל מקום, יש לי כאן מאתיים כבשים, ואני משגיח עליהן, כאילו לא קרה כלום, כאילו אין כאן גבול. הציפורים עפות בחופש גמור משם הנה ומכאן שמה, וכן מבטי ומחשבותי. אולם ביני ובין עימוואס זה שבנוף הממשי, כמעט על כף־ידי, הוטמן קו אימים. גם הוא ממשי? לא, ובכל זאת, אוי למי שיחצה אותו בזדון או בשגגה! מאחורי הרכס הקרוב, מעבר לשרידי טירה צלבנית, רואים שוב ישובים שלנו, בית־מאיר והדרך לירושלים. אולם שמאלה, צפונה, הרי יהודה, בית־חורון עליון, בית־חורון תחתון – הכול שלהם. ארץ אסורה. כמו הירח: רואים, ואין תיקווה להגיע לשם. אולי יגיעו אנשים לירח ביום מן הימים. מי יודע? ואולי נגיע פעם להרי יהודה… ילו, בית־נובא, עימוואס, לטרון – כל־כך התבוננתי בכן; באוטובוס הישן־נושן המתאמץ לאיטו על הכביש הצר, המתפתל ביניכן; ברועים שלכם; בצלילי חייכן; בטף, בבקר ובצאן שלכם – ארץ אהובה אסורה, המיסתורית קימעה, הקו השלוו המפריד ביננו, נוקשה יותר ואכזרי יותר מן התהום הפוערת בין העשירים ובין העניים, שכומר צרפתי רצה לגשר עליה.

התעטפתי בטלית והנחתי תפילין. בעבר ראיתי תמונות רבות של חיילים דתיים וחלוצים מן הקיבוצים שהתפללו בשדות. קצת קינאתי בהם, וציפיתי ליום שבו אוכל גם אני להשתחרר מבתי־הכנסת המאובנים שבגולה. כמובן, הרגשת נחת מעצם העובדה שנתגשם חלומי; אולם, כמו כל תוכנית שכבר הגיעה לכלל ביצוע, איבדו כיסופַי לתפילה תחת שמי־ארץ משהו מן הקסם שייחסתי להם מקודם. היו ימים שראיתי את עצמי בראי הדימיון כתמונת פירסומת מגוחכת: “מקומך אִתנו; הצטרף אלינו”, ועל החתום: חַיִל־זה או אחר, או תנועת נוער, או אגודת־קיבוצים…

ברם, לא רציתי שתופרע עוד תפילתי במחשבות זרות. התפעלות מן המקום יכולתי להביע במילות המזמור, הכתובות בסידור, ואין צורך באלתורים משלי. “החייה וכל בהמה, רמש וציפור־כנף…”. נזכרתי גם בתפילתו של רבי נחמן מברסלב, ששמעתי ברדיו: “דע, כשאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באים בתוך התפילה ומסייעין לו ונותנים לו כוח בתפילתו. ודע, שכל רועה, יש לו ניגון משלו לפי המקום שהוא רועה שם, ולפי העשבים המצויים שם. כי כל בהמה ובהמה, יש לה עשב מיוחד שממנו היא ניזונה. וכל עשב ועשב אומר שירה, ומשירת העשבים מתהווה ניגונו של הרועה. וטוב לאדם שירגיל עצמו להחיות את נפשו באיזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גבוה מאוד, ויש בו כוח גדול לעורר את לב האדם לה' יתברך”. ועכשיו נרטטה בקירבי כל פרשת ידידותי האבודה ליאנוש ולמרים כניגון עתיק, הבוקע מן המקורות החבויים ביותר של ישותי. יאנוש הלך, ומרים צפה מן המעמקים. איזו מרים? הערב נסע לרמת־גן נפגש אתה, נכיר את בעלה, נשתה כוס מיץ, נעורר זכרונות – בזהירות, רק קצת, כדי לא לתת רושם שדוחקים אותם, שמתחמקים מהם, נעזוב את יאנוש בעולמו שלו ונטווה מסביבו גדר של סיבי־עכביש, וזהו.

ה“זהו” שלי לא החזיק מעמד, אפילו לא לרגע קט. “אדון עולם, אשר מלך, בטרם כל יציר נברא”. יאנוש כבר דפק בדלת. הלא הוא אמר שצריכים “לברוח לכוכבים”. לברוח לכוכבים… עכשיו, אני לא רוצה, בשום אופן, לא! הוא היה זקוק לתחבולה זו, הוא למד אותה בצל המישרפות של אושוויץ. “אם אינך בורח לכוכבים”, אמר “סופך לצאת מן הארובה”. רגלַי בארץ המובטחת, ועינַי רואות הגשמת הייעוד. הגשמה חלקית, אמנם, כי עימוואס שלהם, ותל־אביב רועשת ומלוכלכת, אבל בכל זאת – חיים! כאן אין מישרפות, ואין ארובה. זה כבר הישג.

לברוח לכוכבים… זוהי אדישות מוחלטת; ועכשיו בשלים הפירות, שוחקים התינוקות זורמים המים בתעלה בין השדות. לא, אינני מוכן עוד לברוח לכוכבים.

“אולם”, אמר, “אם אינך מסוגל לברוח לכוכבים, לא יהיה לך עוז”. עוז? עוז לִבְחור, לבחור ביוזמתך שלך. עכשיו, אחרי שהלכת לעולמך שלך, נשאר לי הרושם ש“לבחור” זה גם למות. מוות לכל מה שהיה פתוח לפניך, וסגרת, מכוח בחירתך; מכוח היותך יאנוש, ולא אחר. אני יודע, אני יודע מה שאמרת: “…ואם לא בחרת, אחרים יבחרו במקומך, והמוות שלך כפול ומכופל, כי אפילו בו לא בחרת…” אבל מה? הוא בקירבנו, ולא נהרג. הוא מת בעניים עצומות, ובעצם הסכים למות. ועוד המחרשה בתלם…

“מְפזז ומְכרכר”… “עונשה של מיכל”… עונשו של יאנוש? מכל מקום, הצעקות שלו, אני זוכר, צעקות מתוך חלומותיו. “תשאל את מרים” אמר בהקיצו. שאלתי, ולא ענתה לי. אולי הערב, אחרי כל־כך הרבה שנים, תגלה לי את הסוד…

“לעת נעשה בחפצו כול”… נו, אתה רואה יאנוש; אלף פעמים אמרת את משפט הזה, ושכחת את העיקר: אם בחפצו עשה, האם אפשר לבטל את הכאב שסבלת? להתעלם ממנו? וכי קיימת אפשרות לברוח מכאן לעולם אחר, טוב יותר? “ארצה עלינו! ארצה עלינו!” אתה שרת, ואנחנו עלינו – על מנת לברוח, עוד הפעם? הציפורים ראו אותך, שם, במחנה, וצפצפו עליך בלי משים. הציפורים עפות מפה ללטרון, מאבו־תור לכותל… מה איכפת להן, לציפורים? לא צריך גיחה לכוכבים. נעשה את עצמנו ציפורים. מסכים?

“בחפצו”; תנינים, נחשים, עקרבים, חיידקים ונגיפים למיניהם… ובחפצנו: נאצים, והאוייבים שממול… אני לא רציתי את הנאצים, אבל יאנוש אמר שנתלבט כמה שנרצה בעניין הנורא הזה, אי אפשר להתחמק מן העובדה שאנחנו הזמנו אותם לפעול. את הכול אהב – גם הנאצים?

“ואחרי ככלות הכול, ימלוך – נורא!” על מה שהיינו ימלוך, ועל מה שלא נהייה עוד; על עולם קר שחרב; על הזדמנויות שהוחמצו; על נערות יפות שבטהרת בתוליהן מתו…

“הוא אלי, וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה”… כשהייתי ילד קטן, זמן רב לפני שנפגשתי עם יאנוש, לא הכרתי אותו “צור החבלים”, ולא סיפרו לי על הניסים ועל הנפלאות שחולל לעמו ישראל. המטפלות שטיילו אתי בשעות אחרי הצהריים, כשאמי הייתה עסוקה בחנות, אמרו לי שילד שעשועים הביא שמחה לעולם, ובשמו צריכים להתפלל כדי שיתן ממתקים ומתנות. “חבל שאתה לא קתולי כמונו”, אמרו, “חבל שאתה ז’ואיף³, כי בעצם, זה לא יפה להיות ז’ואיף, זה מזל ביש; וכל־כך נחמד להיות קתולי.” ואני שנאתי בכל מאדי את “ז’ואיף”, והצטערתי שלא הייתי קתולי כמו שאר הילדים. ילד־השעשועים פקד אותי בחלומותי, עם צלחת לבנה מאחורי ראשו וצעיף כחול־בהיר מסביב לצווארו. הוא נתן לי מתנות וממתקים. הרי קתולי הייתי בלילות האימים. הורַי ואחַי הגדולים לא התנגדו לביקורי בכנסיות, בעיקר במערת מריה, היפה כל־כך, באורה המתוק.

רחוק הייתי אז כמרחק שמיים מן הארץ מאותו “אדון עולם, שלבדו ימלוך – נורא”. ומה זה “נורא” למדתי מאוחר יותר.

ובכן, יאנוש היה אתי באותו שחר קיצי בעמק איילון, וכמוני יחד אתי, התכונן לפגישה עם מרים.

ברור שקלסתר פניו ישתנה אחרי פגישה גורלית זו. ברור שחשש להמשך חייו, התלויות בשפתותיה של אותה אישה שפגשתי ברחוב – בתל־אביב. בקושי הכרתיה. שפתיו שלו חיוורות ורועדות כשתי תולעים המונחות זו בצד זו. שפתותיה שלה מכוסות בשיכבה עבה של אודם. צינת הקבר וצחנת המרקחת לחצו על עָגְמַת ליבי.

 

לימוז'    🔗

סמוך לחג המולד בשנת 1943, נקלעתי למעון ילדים בקירבת העיר לימוז⁴ שבדרום־מערב צרפת. אמא הביאה אותי לשם, כי כמה וכמה פעמים ניצלנו ממש בנס – ברגע האחרון, ואול אף אחריו, מסריקות הגסטפו. הגיעה שעת הפרידה. אותו יום ערב־שבת היה, סגרירי ומדכא. אמא לבשה מעיל־גשם כתום, ונעלמה לאיטה בערפל. נשארתי שעה ארוכה, ספק בוכה, ספק מתגבר, ואפי תקוע בזגוגית המלוחלחת. הערפל נהיה כתום.

מדריכה אחת שמה בעדינות את שתי ידיה על כתפי, וסובבה אותי מן החלון אל פְנים החדר.

– בוא אתי, אמרה בקול רגוע. אַראה לך את מיטתך ואת ארונך, ואחר־כך תבוא לאכול ולשחק עם הילדים. תראה שתרגיש טוב אצלנו. בסדר?

רציתי לענות: “כן, בסדר”. אבל פשוט לא יכולתי.

חזרתי לאולם הגדול, ושם אש בוערת בתוך האח.

התיישבתי, והתבוננתי באש. לידי ישב נער בלונדיני, פניו בידיו, ומרפקיו תקועים בבִרכיו. שררה דומיה. האש לחכה את בולי העץ, שהיו מונחים על אושיות ברזל מפוייחות, והשמיעה מפעם לפעם קולות נפץ עמומים.

שוב הרגשתי את ידיה העדינות של המדריכה על שת כתפי.

– אלי, אמרה לי בנחת, אתה יודע לדבר גרמנית או יידיש?

– גרמנית, כן, עניתי לה בתימהון. (אמא אמרה לי שידיעת השפה גרמנית היא בחזקת סכנה. אנחנו עכשיו אַריים בני אריים מן הסוג הליטיני־צרפתי. אבל באותו בית, לא הרגשתי צורך לשמור על סודות כאלה).

– אתה תוכל לעזור לנו, המשיכה המדריכה. אתה רואה, פה, על־ידך, יושב ילד מאוד אומלל. הגסטפו תפס אותו ואת כל משפחתו: אבא, אמא, אחים ואחיות… אינני יודעת כמה הם היו. על כל פנים, הוא היחיד שברח. או שמא השאירו אותו לבדו במתכוון. צרפתית אינו יודע, ואף אחד מאתנו אינו יכול לדבר אתו. הוא מדוכא עד מוות. קוראים לו יאנוש.

– טוב עניתי, בהסח הדעת. גם אני לא מצאתי מלים, ולא ידעתי מה לומר לו. דומיית האש הייתה סמיכה, וחששנו לפגוע בה בהבל פינו.

שעה ארוכה נשארנו שלושתנו, מרותקים, כמו מוקסמים, אל מול האח הבוער.

פתאום קמה מרים, כאילו קפיץ העמיד אותה על רגליה.

– ילדים, עוד מעט שבת! אסור להתרשל!

לא ידעתי מה טעם החיפזון הזה. למרות הערפל הכבד, ברור היה שעוד היום גדול. וחוץ מיאנוש, לא ראיתי כאן ילדים בכלל. הוא לא זז. המדריכה נעלמה בעד הדלת. אני לא הכרתי את הבית, ולא ראיתי טעם להתחיל בשיחה עם יאנוש. החלטתי לחכות בו במקום עד שיחזרו הילדים מבית־הספר.

בדומה ליאנוש, השענתי את מפרקַי על הברכיים, וסנטרי בכפות ידַי. ירדתי עם אמא בדרך התלולה, שעלינו בה שעות ספורות לפני־כן; עברנו ביחד את הגשר התלוי מעל הנהר ומסילת הברזל המקבילה לו; הלכנו, רצנו לתחנת הרכבת הגדולה, בראש הצריח, שנזדקר במרכז בנייני התחנה, הותקן אורלוגין מאור, מעין עין נוגה, שהתבוננה בנו באדישות אכזרית. האורות נחנקו. המעיל הכתום נעלם שוב בערפל. כל־כך הייתי רוצה לרוץ, לרוץ אחרי אמא, להשיג אותה, לבכות בחיקה. אמא! אם יתפסו אותנו, יתפסו את שנינו! אולם לא קמתי, ולא רצתי. שמעתי את בכיו החרישי של יאנוש, וחרדתי כולי.

לא הספקתי לסכם את כל מה שעבר עלי בימים האחרונים, ומה שהיה צפוי לי בימים הקרובים. גם לא יכולתי לומר כלום ליאנוש. בעצם, מצבו היה מצבי שבוע לפני כן, כשהגסטפו נכנס לדירתנו בדלת הקידמית, ואני קפצתי לגינה מן החלון האחורי. ברחתי להר, והסתתרתי בין הסלעים. שעות ארוכות נשארתי כמו יאנוש עכשיו, מוכה בהלם. שעות על גבי שעות נשארו עיני תקועות בתכלת הים. לעת ערב ירדתי לחוף, ומשם הזדחלתי לאט לאט בכיוון העיירה. התקרבתי בלאט לביתנו, וראיתי מרחוק שאין בו אור. לבי דפק בקירבי עד משבר. בוודאי נתפסה אמא. לאן ללכת?… אולם עד מהרה גיליתי אותה, מהלכת ברחוב. לא הייתי בטוח שאמנם היא היא האמא שלי, שאין כאן אשלייה, מן הפירות המרים של דמיוני, של רצוני… התכוננתי מראש למצב כזה, ואמרו לי שבשעת הדחק, צריכים להזהר מכל דבר. למזלי, נכנסה אמא – לרגע קט בלבד – לתוך חרוט האור, הבוקע מפנס הרחוב, ומיד יצאה ממנו, לחושך החיצון. אבל לא יכולתי להתאפק וקראתי לה בקול מהסס. מיד היא באה אלי, נטלה את יד בידה ונסתלקה מן המקום. באותו לילה ישנו בחוץ, בניקרת הסלע. ולמחרת התחיל המסע הגודל והמייגע עד הנה, בקצה השני של המדינה.

הייתה לי ההרגשה המוזרה שההווה מתמזג עם העבר, וגורלו של הילד הזר הזה עם גורלי שלי. אולי נעצרה אימי עכשיו, בלכתה מכאן. אולי מחכה אימו של הילד הזה, הבוכֶה על ידי, באיזה רחוב, באיזו עיר רחוקה מפה; אולי היא מעיזה אפילו להתייצב כולה ולצמיתות בחרוט האור הבוקע מן הפנס…

בצהריים חזו הילדים מבית הספר; בנים, בנות, ילקוטים, צמות; כולם עליזים למדי. עוד יום, ויופסקו הלימודים. לפנינו חופשה של שבועיים. אולי ירד שלג; נוכל להשתעשע.

הילדים לא שמו לב במיוחד ליאנוש ולי. הם היו רגילים לראות כאן פרצופים חדשים. לכולם היו בעיות. כולם היו מנותקים ממשפחותיהם. אולם הסתגלו מהר לחייהם החדשים, ולו גם ארעיים. שררה במקום אווירה של חמימות ושל שלווה. כולנו ידענו את גודל הסכנה שריחפה עלינו, ונהנינו מעצם העובדה שהיינו שם – חיים.

אכלנו ארוחה פשוטה של צהרי יום שישי. ביקשוני לברך בירכת־המזון. אף־על־פי שלימדה אותי סבתי לומר מלים אלה, לפחות את התחלת התפילה, הססתי לדקלם בקול רם בפני ציבור זה. ביקשו את יאנוש. גם הוא היסס. לאחר רגע קט, הוא פתח פיו ואמר בקול מלא: “ברוך אתה ה'… הזן את העולם…”. השתוממתי מביטחונו העצמי בשיחו עם אלוהיו. כל מלה ומלה הושמעה כהלכה, מוטעמת בדיוק נמרץ. התפילה נבעה ממעמקי ישותו, כאילו המציא אותה בו במקום, כאילו היא שלו, והוא מתבודד עם קונו ושופך לפניו את כל טענותיו בנחת ובהגיון. וכי ברגע זה, מותר בכלל לומר: " הזן את כול", בשעה שאביו ואמו, … מי יודע? מי יודע? בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי בכלל את קולו של יאנוש. ולא אלי דיבר, כי־אם, יחד אתי, יחד עם כולנו, לנעדר הגדול שבקירבנו. כך הוא דיבר, דיבר, וכולנו הקשבנו לו בדממה עמוקה. וכשסיים, לא קמנו מייד, אלא המשכנו להרהר בשובל תפילתו.

יאנוש לא בכה עוד, אבל עמד בשתיקתו. אמרתי לו דברים פשוטים על סידרי החיים בבית. ביקשתי שנברר יחד איפה המיקלחת, האם יש ארון מיוחד למזוודות הריקות וכדומה. הוא ענה לי בתנועות־ראש, הראה לי בידו מה שרציתי; אבל קולו לא שמעתי.

בארבע וחצי צלצל פעמון בחצר. כל הילדים, לבושי חולצות לבנות, ירדו לאולם הגדול. כדי לחסוך בחשמל, הסתפקנו באורה של האש, הבוערת באח. התיישבנו על ספסלי עץ ארוכים, בנים מזה ובנות מזה. נתנו לי סידור; אולם לא ידעתי לקרוא עברית. אחד הילדים מצא עבורי סידור אחר, עם תרגום צרפתי. דפדפתי בספר, אבל לא ידעתי להסתדר; שכני עזר לי למצוא את תפילת השבת. חיכינו בשקט, ולא ידעתי לְמה. סוף סוף באה מרים. גם היא לבשה חולצה לבנה. על כתפיה צעיף־צמר גדול בשלל צבעים. קמנו. היא הדליקה את הנרות בחגיגיות, ונתנה לאחת הילדות את קופסת הגפרורים, שהיא תניח אותה במגרה. התיישבנו, והתחלנו לזמזם מזמורים בעברית ובצרפתית. ישנם שירי הודייה ותשבחות יפים מאוד בצרפתית. כנראה, ירשנו אותם מן הצופים הנוצריים, ויש להניח שהם תוקנו במיקצת כדי לתאם את צרכינו אנו. על כל פנים, ראיתי בשירים אלה, שהזכירו את “ישראל” בלשון כה נשגבה, אתגר משונה. הרי “ז’ואיף” אנוכי, או בלשון מתונה יותר, “ישראליט”, ובשל כך רודפים אותנו, כאילו מצורעים אנחנו ומְסכנים את בריאות הציבור. הכול רוצים להיפטר מאיתנו, לשרוף אותנו כפסולת; והנה, כאן שרים בגאווה ובגילוי לב על ישראל! האווירה ששררה באולם הגדול, אל מול האח הבוער, הייתה רווייה נחת ושלווה עד כדי כך, שהרגשתי את בואה של שבת המלכה כאילו זוהי ילדה מן הילדים שלנו, מעין פ’אה מיסתורית וחמודה – ובשורות שלום בפיה.

לרגע קט, צפה ועלתה ממעמקי דמיוני תמונתו המתוקה של ילד השעשועים. אבל הפעם, לא הביא אִתו מרגוע ונחמה. אדרבה, רעדתי פתאום כמו בלילות האימים. אבל כל זה רק לרגע קט היה; נגוזה מיד המועקה. התאהבת כהרף עין בשבת שלי הראשונה, ועד עצם היום הזה, למרות הליקויים והבגידות, יש לי עדיין הרושם להתמיד אתה בירח ובדבש.

“לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה”. שרנו בלחש ובזמזום. המלים לא אמרו לי כלום, אבל נראו לי מוכרות וידידותיות כאילו מטבע ישותי הייתי רגיל מאז ומתמיד להוועד עמהן. המיזמורים היו שגורים בפי רוב הילדים – לכל הפחות המנגינה, ואני, החדש, הזר, השתלבתי תוך המקהלה בלי לימוד ובלי הכנה, מכוח הידידות בלבד. עד “ברכו”, לא קם איש, אלא שרו כולם בצוותא, ללא הדרכה. אחר כך, התנדב אחד הילדים להיות חזן. קמו, קמתי; ישבו, ישבתי; התפזרו בסוף התפילה ואמרו זה לזה, וגם לנו, “שבת שלום” בעברית. בכל זאת, נשארתי מרותק לספסל, שקוע במחשבותי. גם יאנוש נשאר. מרים באה אלינו, והזמינה אותנו לריקוד “הורה”. לא ידעתי לרקוד. לא ראיתי כדבר הזה במשך כל חיי – עד אז. אבל יאנוש נכנס למעגל, עצם את עיניו ונסחף בזרם. למרות הקצב המסחרר של הריקוד, שמרנו על השקט. הריצפה הייתה כמו לבד מתחת רגלי הילדים. הורה של חלום… זמן מה, נשארתי מחוץ למעגל, אולם חיש מהר תפסו אותי זרועות עליזות וחזקות, והחזיקו בי בכתפיי; וכבר ידעתי לרקוד.

 

בארמון    🔗

בשבת בבוקר, הלכו כל הילדים לבית הספר.

ביום ראשון, ירד שלג. קמנו מוקדם. “זה שנים, לא ראיתי שלג” אמרתי ליאנוש אני כל־כך שמח! לחצתי את אפי על זגוגית השימשה, כדי להתקרב עוד יותר לפתיתים שירדו אט אט במחול עליז.

– אני ראיתי שלג, ענה לי יאנוש. יותר מדי שלג! שלג ובוץ…

לא רציתי לבקש ממנו שיחזור על אותם הסיפורים, שסיפר לי טיפין טיפין במשך השבת. ידעתי שבמסע ארוך ומסובך ניסה עם בני־משפחתו להכנס לשוויצריה דרך האלפים. הם ניסו, נידחו, ושוב ניסו, ללא הצלחה, עד שנדחקו לתחומה של צרפת. הם התנסו בהרבה הרפתקאות בסבך היערות המושלגים ובשבילים התלולים של דרך־לא־דרך. בתקופות הקצרות שבין נסיון־נפל למישנהו, הם הסתתרו אצל איכרים אמיצים, שסיכנו את חייהם במסע־הצלה זה, אולם ללא הועיל. בסופו של דבר, הם נפלו בחלקם של אנשי המחתרת הצרפתית, והם הם ששלחו אותם הנה. אולם, בתחנת הרכבת של לימוז', המתינו להם סוכני הגסטפו. יאנוש וכל משפחתו נפלו כנראה למלכודת שהטמינו לה מלשינים… איך הוא ניצל והגיע עד ביתנו, עדיין לא ידעתי. מה גם שלא יכול לדבר צרפתית. אולם לא רציתי לשאול. מה שסיפר, סיפר. אבל לא היה בדעתי לחקור אותו, למרות סקרנותי הרבה. שאלות לא שאלתי.

אחרי התפילה וארוחת הבוקר, התכוננו לצאת לחצר ולהשתעשע בשלג הטרי. לא היו לי נעליים מתאימות. בחופי הים התיכון, שם גרתי עד אז, הולכים בסנדלים כמעט כל השנה; ובאותם הימים קשה היה להשיג נעליים טובות. גם הבגדים שנתנה לי אמא לא הספיקו בתנאי הקור של מערב־צרפת. אולם ידעתי – כולנו ידענו – להסתפק במועט ולהסתדר איך־שהוא.

הטלפון צלצל. מרים רצה למשרד. כשיצאה, קרנו פניה מרוב שימחה. “ילדים”, קראה לנו בעליצות, “יש לי הפתעה בשבילכם. אנחנו כולנו מוזמנים לחופשת חג־המולד על ידי הצופים הצרפתיים. נסע לטירה; ארמון של ממש. מחנה־חורף כמו בימי שלום. יהיה כֵיף!”. אחרי הודעה זו, קולה נפל קצת. “עכשיו תראו,” אמרה במפגיע, “הדבר לא כל־כך פשוט. אני ידעתי כבר, זה כמה ימים, שהם התכוונו להזמין אותנו; אבל הם הססו בגלל בעיות הבטיחות. גם אני הססתי. אבל החלטתי שנסע. אנחנו לא נלך לשם ביחד, אלא בקבוצות קטנות. אפילו אם נוסעים באותה רכבת, באותו טרולֵֵבוס, אנחנו לא מכירים אלה את אלה. מובן? מדברים מעט בשעת הנסיעה. הייתי כבר בטירה של הצופים: נהדר שם! והם חביבים מאוד. אבל, ילדים, אני מפצירה בכם; זהירות!”

בטרולבוס, ישבתי על־יד הנהג, כדי שאוכל להתבונן בנוף המושלג. טרולבוס, זהו אוטובוס חשמלי, הקשור לקו החשמל בשני מוטות מתקפלים. הוא נסע בעדינות, כאילו החליק והתגלש בשקט ובביטחה על־פני הכביש השומם. עברנו על הגשר הגדול. הנהר מתחתיו נבלע בערפל סמיך. שתי רכבות עברו מהר זו בצידה של זו בכיוונים הפוכים, וצפצופן הפתאומי נחלש בהדרגה. השמש עלתה בעצלתיים מאחורי הגבעות, שמש אנֵמית במקצת, ספק אדומה, ספק צהובה. ביום ראשון בבוקר, נוהגים הבריות להתעצל במיטתם כמעט עד שעת הצהריים. הם קוראים למנהג זה “בוקר שמן”. מכל מקום באותו בוקר של יום השבתון שלהם, אתה יכול לשוטט בעריהם כמו בעיר־רפאים, מבלי לפגוש איש. בטרולבוס ישבו רק הנערים והנערות שלנו, אולם לא בקבוצות מגובשות, אלא, כמתוכנן, מפוזרים פה ושם. יאנוש ישב מולי, והחלפנו מדי פעם מבטים של חיבה, כאילו הבנו זה את זה בשתיקה. אבל לאמיתו של דבר, תמהתי עליו יותר ויותר. עם זאת, עמדתי בהחלטתי שלא לחקור אותו, אלא להמתין בסבלנות לדבריו לפי אוות נפשו. פתאום, עצר הטרולבוס בתחנה צדדית ברחוב שומם. עלה גבה גבה־קומה, לבוש מעיל־גשם צהוב וחובש כובע רְחב־שוליים. לבי הצטמק בקרבי, וראיתי שפניהם של רוב הילדים החווירו. אולם הגבר התיישב בנחת באחת הפינות של הטרולבוס, הצית סיגריה והתבונן באדישות בשורת העצים של השדרה.

כשהגענו לתחנה, היה כבר היום בהיר. השלג נמס על הרחבה שמסביב לבניין. בניגוד לשקט ששרר ברחובות המרוחקים יותר, מצאנו את בניין התחנה הומה ומהמה. בדוכנים שונים, מכרו עיתונים ופרחים. הכול נראה שלוו וססגוני. קבוצה קטנה של צופים המתינה לנו על־יד אשנב המודיעין. הכרנו אותם בנקל הודות למדיהם האופייניים: כובע לבד חום עם סרח העודף מסביב, סודר צהוב עם שוליים אדומים בצוארם, אפודה כחולה כהה; ובידיהם החזיקו מקל ארוך עם חוד ברזל בקצהו התחתון.

כתריסר בחורים, בערך בגילנו, פטפטו בעליצות, ואילו המדריכה שלהם בדקה את תרמיליהם ואת כרטיסי הנסיעה. היא כנראה כבר הכירה את מרים, כי היא פנתה אליה במישרין, ללא הסוס, ואחר־כך אמרה לנו: “בוקר טוב, אני פולין, מעכשיו, אני גם המדריכה שלכם. הכול בסדר? טוב. רדו מהר לרציפים. הרכבת נוסעת בעוד עשר דקות.” לכאורה, לא הבנו למה צריכים לרדת לרציף כדי להמתין בקור וברוח לרכבת שעדיין לא הגיעה לתחנה. אולם מיד זכרנו את הוראות הביטחון שנתנה לנו מרים, ונתמזגנו בין הצופים. לאמיתו של דבר, קשה היה להסתגל למתח המתמיד של הזהירות, כי האווירה הכללית נראתה לנו שקטה ורוגעה לחלוטין. בעמוד הראשון של העיתונים התנוססו כותרות של מאמרים על המלחמה, אולם ראשיהם של האנשים התסתתרו מאחורי הגיליונות הנפרשים: ברור שהם התבוננו רק בדפים הפנימיים, כלומר בידיעות המקומיות ובהכנות לחג. בין כך ובין כך, התחוללה המלחמה מעבר לאופק…

אולם לא מעבר לאופק הרהוריו של יאנוש, מחשבותיו ופחדיו נרשמו עמוק בפניו החיוורות. ברם, חוץ ממני, איש לא ידע בדיוק מה קרה עד עכשיו ל“חדש”, כי הרי אי אפשר היה לדבר אתו. כולם ראו בו המחשה נוספת של מצבנו האומלל, אבל, באותו יום של נסיעה לחופשה, התכוונו הילדים להתנער במידת האפשר מן הסיוט המעיק עליהם.

כעבור דקות ספורות, הגיעה הרכבת. הקטר לא היה חשמלי, כפי שציפינו. הוא השמיע צפירה ממושכת והפליט סילונים קצרים של קיטור צחור. גם הקרונות היו ישנים ומיושנים: לכל תא ותא, דלת משלו, הנפתחת ישר לרציף. שמעתי שפולין לחשה לאוזניה של מרים: “טוב מאוד! אין מעבר בין התאים. הם לא יבואו לעשות לנו צרות ברכבת כזאת”. עלינו לרכבת בקבוצות נפרדות, צופים לחוד ואנחנו לחוד. “מוטב כך” לחשה שוב פולין לאוזניה של מרים. “עדיין לא הסברנו את המצב לחניכים שלנו. אני רוצה למנוע פיטפוט מיותר”. ראינו עוד ילדים ובני נוער שיצאו לחופשה, אולם רוב הנוסעים היו איכרים שחזרו לכפריהם אחרי שמכרו בעיר את תוצרת משקיהם לפני פרוס החג. הרכבת נסעה לאיטה לאורך הנהר, עברה מתחת לגשר “שלנו”, המוביל אל ביתנו, ועצרה מדי פעם, בהשמיעה שריקת־בלמים נוראה, בתחנות השוממות של כפרים נדחים. השמש החורפית לא הפיגה את הכפור, אך שיוותה לנוף הרגוע ציבעי פסטֵל עדינים. לא ידענו בדיוק לאן אנחנו נוסעים. אולם ככל שהתרחקנו מן הכרך המסוכן, הרגשנו הרגשה נהדרת של חופש וביטחון.

כשהגענו לשַטוֹבְלוֹן (“הארמון הצהוב”), קפצה פולין לרציף ופתחה מבחוץ את דלתות התאים. ירדנו בעליצות. “זהו”, אמרה, “הגענו בשלום”. “עכשיו, עלינו ללכת כארבעה קילומטר. שעה, בערך. יש לכם כוח?”. “כן”, פרצה התשובה במקהלה. “נו, קדימה!” אבל פולין שינתה מיד את דעתה. “אני רואה שאתם רעבים”, אמרה. “אולי נשתה משהו חם כאן, בתחנה, ואחר־כך נצא לדרך”. היה שם מִזנון כפרי, שולחנות עץ ארוכים, עם ספסלים כבדים משני הצדדים. מנהל התחנה היה גם ממונה על המזנון. “מַרְגְרִיט”, קרא לאשתו, “ישנה כאן קבוצה של זאטוטים, הרוצים לשתות משהו”. אישה שמנמנה וחיכנית ירדה לאיטה מן הקומה העליונה. “מה אתם רוצים לשתות, ילדים, יין? בירה?”. “קפה חם” ענתה פולין. “חם, יהיה” הגיבה מרגריט, “אבל הקפה… מעין קפה, בסדר? בלי סוכר.” – “עם קצת סוכר” תקנה פולין.

– עכשיו, אמרה פולין בקול רם, הגיע הזמן שנעשה היכרות בינינו. אצלנו, הצופים, נהוג שכל־אחד, יש לו “טוֹטֵם”, כלומר כינוי. גם אתם תזכו למעמד כזה אם תתמידו בצופיות. לעת עתה, כל אחד מכם יגיד בקול רק את שמו הפרטי, וגם את הטוטם, אם יש לו כבר כינוי כזה.

היה באמת מצחיק לשמוע רשימה של שמות מעולם החי והצומח, ש“הודבקו” לילדים התמימים האלה, ולפעמים איפיינו אותם בדיוק מפתיע, כמו קריקטורה: “כפיר”, “ברווזון”, “צפצפה”, “פַּטוֹ”…

– מה זה “פטו”, שאלתי.

– כלב, כלב בעל רגליים שמנות. קצת גולם, אמר ברווזון.

– אני לא מסכים ל“גולם”, הגיב פטו נמרצות. רגלי שמנות? עוד נראה מי יתעייף ראשון בטיולים שנעשה!

מרגריט הביאה ספלים וכפיות. היא קראה לבעלה ולבִתה הקטנה, שיזדרזו לעזרתה. עד שחזרה עם ה“קפה”, שרנו. מעטים מן השירים היו ידועים לי, אבל החברים שלי הכירו אותם כנראה, כי הם השתלבו במקהלה ללא קושי. שרנו על יום ולילה; על עונות השנה; על ציפורים וצפרדעים; על בת המלך, המחכה לחתן מיסתורי; על חייל, הנפרד מבנות כפרו לפני יציאתו למערכה; על שולה הפנינים, הבושש לצוף ממצולות הים… שרנו שעה ארוכה כאילו צמחנו כאן בצוותא, כאילו היינו העלים של אילן אחד גדול, והרוח מנשבת ומלטפת אותם בעדינות לעת ערב, ביבשת רחוקה, שלא ידעה עוד מלחמה…

סוף סוף חזרה מרגריט מן המטבח. היא הביאה עמה שני קומקומים גדולים, אחד בכל יד. אדים נפלטו מן הפִּיָה. המשקה שקיבלנו, מעין לתת, לא איכזב אותנו כלל. “בתיאבון!” הכריזה פולין. “עוד שעה או שעתיים, ויהיה חושך. אני רוצה שנגיע לארמון שלנו לפני הלילה”.

הוצאנו כולנו כריכים, פירות וכדומה מן התרמילים שלנו.

– עוד דבר, אמרה פולין; דאגנו לכם למזון צמחי, שם, בטירה. אני יודעת שיש מיני בשר שאינכם אוכלים. ובכן מוטב שכולנו לא נאכל בשר כלל. עשרה ימים בלי בשר – זה לא קשה כל־כך! מה גם שבימים אלה לא קל לקנות כמו גדולה של בשר, לא אצל הסיטונאים ולא בשוק. על כל פנים, כאן, במזנון, כל אחד אוכל מה שהביא עמו.

מאוד השתוממתי כששמעתי דברים אלה, הרי חשבתי שהעובדה שאנחנו יהודים נשמרה כסוד כמוס. שנית, מי מאיתנו מקפיד לאכול כשר? אמנם הסבתא שלי, היא היא שלימדה אותי את ה“בענשן”, בירכת המזון, ביקשה מאמא שלא תכניס לביתנו בְשר־חזיר או צִדפות־ים. אבל שמעתי גם את תגובות אמא: בתנאי־מלחמה, אי אפשר לשמור על דיאטה כזאת; וכי זהו לוקסוס, המתאים לימי שלום. “תארי לעצמך”, הוסיפה אמא, “שתי מערכות כלים נחוצות לנו: אחת למזון בְשרי ואחת לחלבי. מי יכול להרשות לעצמו סירבול כזה בימים טרופים אלה?”. מכל מקום, כאן במחנה־החורף שלנו, עניין המזון הצימחי היה בוודאי מוסכם בין מרים ופולין לפני שיצאנו לדרך. עובדה היא שאנחנו הבאנו אתנו רק ביצים, גבינה ופירות. אולם זו לא הייתה הבעייה העיקרית. מאוד השתאתי ורציתי לדעת אם דְבר היותנו יהודים היה בחזקת סוד גלוי או סוד כמוס. דאגה זו הפיגה בקירבי את אווירת השלווה ששררה לפני הארוחה, כל הזמן ששרנו שירים ופטפטנו על כינויי־החיבה. בעצם, מי היו הצופים האלה? סתם ילדים שבאו לחופשת החג? נוצרים דתיים? ילדי מחתרת, בני מתנגדים לשילטון הכיבוש הגרמני בצרפת? ברם, המשכנו לשוחח ולהתלוצץ בל להתייחס כלל לבעיות החמורות שהתעוררו בעיקבות דברי המדריכה. הכול נראה טבעי, ברור, מובן מאליו, כאילו שִמחתנו כאן, בתחנת רכבת נדחת, יחד עם כמה עשרות בני נוער צרפתיים תמימים, בשעה שמשפחותינו היו מפוזרות ונרדפות, לא העירה כל חשד או חשש, לא במעמקי לבנו ולא כלפי חוץ. בזמן שהם אכלו את כריכי־הבשר שהוציאו מאמתחותיהם, ואנחנו הסתפקנו בביצים קשות ובגבינה – גברה מבוכתי.

לעת ערב, הגענו לטירה: שטובלון. על־פי השם, תארתי לעצמי מעין ארמון חביב ונעים. אולם הבניין שנתגלה לעינינו בסוף שדרות האלונים הערומים היה מוצק וקודר. עננים כבדים שמו קץ להתבהרות שהאירה את צהרי היום. שוב ירד שלג. לא שמענו עוד את קול פסיעותינו. הפסקנו לשיר. התקדמנו, עייפים במקצת, כאילו מישהו דחף אותנו בגב. מועקה נסתרת אחזה בגרוני.

סוף סוף חצינו את הגשר שמעל תעלת המגן, עברנו שער ענקי, ונכנסנו לחצר הפנימית. צופים אחדים, כנראה מעיר אחרת, פרצו לקראתנו מן האולם הגדול שבכניסה לבניין, וברכו אותנו לשלום. הסתערות של רצון טוב! הם הורידו מכתפינו העייפות את התרמילים, לקחו מידינו את המזוודות, ודחפו אותנו פנימה. במִפתן עמד בחור גבה־קומה, צנום במקצת, ועטור בכל סמלי הצופיות. כשראה את פולין מרחוק, האירו פניו והבריקו עיניו. הוא הלך אליה, לחץ את שתי ידיה בחיבה ונשק אותה על מיצחה. “ברוכים הבאים!” אמר.

בפנים, הכול היה מוכן ומקושט לתפארת. באולם רחב־ידיים, שתיקרתו, בצורת קשתות מחודדות, נעלמה כמעט באפלה, מצאנו שולחנות ערוכים מול אח ענקי, שבערו בו גִזעי עץ שלמים. אמרו לנו להסב מיד אל השולחן, והגישו לנו משקה חם: יין במים רותחים עם קצת לימון וקינמון. אחרי ששתינו, חילקו אותנו קבוצות קבוצות: בנים לחוד ובנות לחוד; וכמו כן הפרידו בין הצופים מלימוז' ובן החבורה שלנו. הבנים והבנות שהגיעו לטירה לפני בואינו היו מן העיר קלֵרמוֹן,⁵ שבמרכז הארץ. שלחו אותנו לחדרי שינה, ואמרו לנו להתקלח ולהחליף בגדים. אחר־כך נרד לארוחת־ערב.

העיצוב הפנימי של הטירה הותאם עוד לפני המלחמה לצורכי בני נוער. בחדרים הפנימיים, מצאנו מיטות ברזל. הגענו לשם במדרגות לוליניות, שהתפתלו במעין מנהרה חשוכה לגמרי. מיטתי הייתה מעל זו של יאנוש, וטיפסתי אליה בסולם. ללכת לישון: איזו הרפתקה! המקלחות הותקנו בין הקומות, במחסני נשק משנים קדמוניות. מתוך האידים וסילוני המיים החמים, פרצו צעקות גיל.

מיד אחר ארוחת הערב, חזרנו למיטתנו, ושקענו בשינה עמוקה.

למחרת, בשבע בבוקר, צלצל פעמון בחצר. עדיין ירד שלג, אולם העננים נראו קלים יותר, והם רדפו זה אחר זה על פני רקיע השמיים במהירות מדהימה. מדי פעם הציצה השמש לרגע קט ברווח שנוצר ביניהם. כעבור דקות אחדות, נכנס “המפקד” לחדרנו. זה היה אותו בחור, שפגשתי בערב לפני־כן על מפתן אולם הכניסה. הוא התיישב על אחת המיטות ופתח בברכת בוקר טוב. “קוראים לי פייר”, אמר, “ואתם?”

– אלי, יאנוש, קְלוד ושארְל.

– אנחנו נוהגים לקרוא לחניכים על־פי הטוטם שלהם.

– ידענו כבר. אנחנו מכירים: ברווזון, פטו…

– …וגם בנוגע לקבוצות, נוהגים כך. במחנה הזה, כל קבוצה נושאת שם של ציפור. אתם, היונים. שאר החברים מלימוז‘, הם הדרורים, ואנחנו, אנשי קלרמון, אנחנו הסנוניות. מובן? עכשיו, תראו: סדר היום יהיה פשוט. נצא ליער ולשדות ונקיים את המישחקים ואת האימונים שלנו בכל תנאי מזג אוויר, במידת האפשר, כמובן. היות ואנחנו שלוש קבוצות, ולא שתיים בלבד, לא נוכל לארגן תחרויות על־פי עיר המוצא. מה גם שהיונים והדרורים גם יחד, אתם מלימוז’. ובכן תתמזגו ביניכם, ונערוך את הקבוצות מחדש, על־פי הגרלה. שנית, היות והלילות ארוכים, נקיים פעולות בפנים, בתוך הבית: מקהלה, דרמה, עבודות־יד וכדומה. שלישית: פולין אמרה ל שאתם נוהגים להתפלל תפילה קצרה כל בוקר. ובכן, תלכו לקפֵלה של הארמון לפני השעה שמונה. רביעית: מחר בערב – חג המולד. נלך כולנו לכנסייה שבכפר, בקירבת תחנת־הרכבת. מובן מאליו שאתם, היונים, לא תשתתפו במיסה עצמה, אלא אם כן יש לכם חשק לשמוע. אולם נחוג את החג ביחד במזנון של התחנה. אתם כבר מכירים אותו. מכל מקום, לא הייתי רוצה בדלנות: כולנו צופים, ויש לנו מטרה אחת, והיא לחיות בהנאה ובאחווה את ימי חופשתנו כאן. אני מקווה שגם יאנוש ישתתף בפעולותינו, אף־על־פי שעדיין אינו מבין כראוי את לשוננו. אתה, אלי, תשתדל שילמד מהר. טוב. יש שאלות?… אין; ובכן, בשמונה – בחדר האוכל.

הקפלה שכנה בקצה השני של הטירה. באגף של הבנות. הגענו לשם אחד אחד, בלי לדבר בינינו כרגיל. גם בפנים, איש לא פצה פה. השמשות הציבעוניות, הגבוהות, הבריקו מדי פעם לרגע קט, כשקרני השמש, שבקעו בין העננים, לטפו אותן. אולם לא יכולנו לראות את השמיים עצמם, כי הוויטרז’ים לא היו שקופים דיים. לכן הופתענו כשכל העולם התלקח מסביבנו בשלל צבעים, ומיד חזר ונפל לקדרותו.

כך היה גם מצב רוחנו. תפילה יהודית במקום זר ומוזר כזה, היה בה משום אתגר, למרות חמימות יחסם של הצופים אלינו. היינו נתונים להברקות של התלהבות וגם לנסיגות לעולם הקודר שמעבר לאופק, עולם שכולו דאגה וחרדה. שניים או שלושה בחורים הביאו איתם רצועות עור שחורות עם קופסאות קטנות; הם קשרו אותן על זרועם ועל ראשם. מרים אמרה לנו לקרוא בקול רק: “שמע ישראל… שומר ישראל…” ותו לא.

אחרי ארוחת הבוקר, יצאנו להשתולל בשלג הטרי. הכפור לא היה עז במיוחד. בתעלת המגן, שחו להנאתם ברווזים אחדים. מעבר לשער הכניסה, השתרעה מעין כיכר רחבת מימדים, ומשם התפלגו שלוש שדרות אלונים. העצים היו ערומים, וסבך ענפיהם השחורים הטיל עלי אימה. שילדי־מתים; ריקוד מבעית שקפא על שמריו…

אחרי זמן־מה, קראו לנו שלושת המדריכים לריכוז, ונתנו לנו הוראות למשחקים. אולם, עלי הוטל ללמד את יאנוש צרפתית, ונבצר ממני להשתתף במסע הכיבוש של מְעוז האינדיאנים האחרון, אי־שם ביער המיסטורי.

פולין הביא במיוחד ספר לימוד לכיתא א', וביקשה ממני לקרוא בו יחד עם יאנוש. אמנם ידע “תלמידי” קרוא וכתוב בגרמנית יותר טוב ממה שאני ידעתי בלשון אמי, אבל אוצר המילים שלו היה דל בצרפתית והמיבטא שלו מצחיק. לא היה מנוס, איפוא, מחזרה להתחלות הקשות תמיד.

אחרי שעה או שעתיים של קריאה ותרגילים, יצאנו לטייל בשבילים המושלגים, או טיפסנו על גג הטירה. יכולנו להקיף את הבניין כולו ב“מסלול השומרים” שבראש החומה. בין שיני־הכותל, השקפנו אל צַמרות־העצים, ולפעמים הצלחנו להבחין בחברינו שהתרוצצו בשדות. הגג עצמו התנוסס בצורותיו המשונות מעל החומה. במקומות מסויימים, יכולנו לגלות את לוחות הציפחה שריצפו אותו; אבל לרוב, מעטה הלובן שכיסה אותו נשאר תמים, ואף סינוור אותנו כשקרני השמש נגעו בו. התגנבנו בהיסוס־מה על “מסלול השומרים”, כי ברור היה לנו שאיש לא העפיל לשם זה דורות, ומי יודע אם לא נפגש באקראי עם דמויות נשכחות משנים קדמוניות?

עד אותם הטיולים שבין השיעורים, לא הירבה יאנוש לספר, ואני, כאמור, לא שאלתי אותו דבר. אולם ביום השני של המחנה, לא ידע עוד להתאפק, ופרש את כל המסכת… בזכות חלום שחלם.

חלום – או חלום בהקיץ. כל הנסיעה עד לטירה שלנו הייתה לו לסיוט, ובחשכת לילה, נסע יאנוש נסיעה מקבילה. הפגישה שלנו בתחנה עם אנשים זרים: ספק חברים, ספק אויבים – ההכרעה הייתה לטובה, אבל… הנסיעה ליעד בלתי ידוע: מחנה־נופש או ארץ גזרה? הכל נסתיים בכי־טוב; אבל… ההקבצות לצרכי לינה או משחקים: קרע מוחלט, או סתם סידור לנוחיות הכול? לא אונה לנו שום רע. אדרבא. אולם… אחותו הקטנה לבשה מעיל אדום בשעת הפרידה, כשהוא ראה אותה בפעם האחרונה, דווקא בתחנת הרכבת שלנו בלימוז'; ומאז נעוצה בעיניו נקודה אדומה, כאילו כתם של דם על זכוכית המישקפיים. ותוך כדי שינה הוא ראה את חנה מתרחקת ומתרחקת במעין ים של מסילות ברזל, כשהיה מוקף קטרים קטרים שפלטו עשן מאיים…

להבדיל משאר הילדים, לא שמח יאנוש לצאת עם הצופים למחנה חופש. סיפור תלאותיו עורר אצלי חרדה. הבנתי היטב שהוא היה עייף ויגע. עוד לא עבר שבוע מאז “נלקחו” כל בני משפחתו, ודאגתו לגורלם לא פגה למרות השלווה של המעון וידידות החברים.

יאנוש היה הבן השני למשפחת משכילים מווינה, בירת אוסטריה לשעבר. אביו לימד סיפרות גרמנית ופילוסופיה באחד מבתי הספר התיכוניים הגדולים שבעיר. אמו, שקיבלה את חינוכה בפולין, הייתה ספרנית בקריית האוניברסיטה. לא בנקל, התנערה מן העבר “החסידי” של משפחתה שלה כדי להסתגל לנימוסים ה“מערביים” של בעלה. מכל מקום, בביתם המטופח היטב, במרכז העיר, שררה אווירה יהודית מסורתית, על טהרת שיטתו של שמשון רפאל הירש ז"ל: תורה עם דרך ארץ. אחיו של יאנוש עוד הספיק להיות בר־מצווה לפני הגירוש. עם פלישת הגרמנים לעיר, באביב 1938, התכוונה המשפחה להגר לפלשטינה או לאמריקה, אבל החמיצו הזדמנויות אחדות למימוש תוכנית זו, כי לא רצו לעזוב על נפשם את הוריהם הזקנים, שלא היו מסוגלים לנסוע. הם אמנם מתו זה אחר זה שבועות אחדים לפני המלחמה, אבל בינתיים נסגרו שערי העלייה לארץ־ישראל, ולא הצליחו הורי יאנוש להשיג אשרת־כניסה לארצות הברית או למדינה אחרת מחוץ לאירופה. אחד מתלמידיו הוותיקים של האב, שהתלהב בשעתו משיעוריו, ושמר אחר כך על קשר הידידות עם מורו, הזמין את כל המשפחה למקום מיסתור כפרי בחבל הטירול.

טירול היא ארץ הררית, מחמד־עין ומכִלל־יופי. ידידו של האב היה מנהל בית הספר היסודי בכפר נידח ומפקח על שאר בתי הספר שבאותו מחוז. הוא עבר לגור, זמן־מה לפני המלחמה, לבית חדש ומרווח במרכז הכפר, וטרם מכר את ביתו הישן. הוא לא התכוון למוכרו מיד, אלא להפוך אותו לאסם ולמחסן כלים. אולי, בזמנים טובים יותר, יתקין בו את הציוד הדרוש כדי להשתמש בו בתור בית הארחה לתיירים ולנופשים. למזלם של יאנוש ובני משפחתו, עמד הבית הזה על תילו, ולא נהרסו המחיצות הפנימיות שלו כמתוכנן. כמובן, לא מצאו בו כל השיכלולים של דירתם הווינאית. משאבת־יד בחצר סיפקה להם מי־שתייה קרים וזכים; קו החשמל לא הגיע עד הבית, ולשם תאורה הסתפקו הדיירים החדשים כקודמיהם בעשישית ובנרות; התנורים הסרבניים פלטו עשן לא רק בארובה אלא גם בדירה עצמה. רק אחרי חודשים של לימוד מאומץ, השכילו בני המשפחה העירונית להסיק כהלכה את התנורים הפרימיטיביים שברשותם…

בכל זאת הרגישו רווחה ונחת במעונם הכפרי הצנוע. בעיות הפרנסה לא הדאיגו אותם במיוחד, כי הרי בכפר עצמו נמצאו מצרכי מזון בסיסיים בזיל הזול. מנהל בית הספר חשב להעסיק את מורו לשעבר בהוראה, אבל הוא נתקל בקשיים בענין זה, ווויתר במהרה על הרעיון. האב קיבל את הדין בהבנה. כסף במזומן לא יכלו איפוא להרוויח, אבל הם יכלו להתעסק פה ושם בעבודות יזומות. כמובן הסתירו בסוד כמוס את דבר היותם יהודים. יש להניח שאחדים מתושבי הכפר לא היו תמימים עד כדי כך שלא ניחשו את האמת, אבל הם שמרו על שתיקתם. בימי שלום הייתה טירול ארץ תיירות מובהקת, ובני המקום היו רגילים לראות בסביבתם אנשים מבחוץ, ששכרו לתקופות ממושכות בתים או דירות. במרכז הכפר, שכנו שני בתי מלון, ולמרבה הפלא נמצאו שם אורחים בודדים גם בתקופת המלחמה. רובם היו חיילים גרמניים שנפצעו והחלימו. לעומת זאת, רבים מצעירי המקום גוייסו לצבא או לעבודות כפייה בתעשייה, והורגש מחסור בכוח אדם בחקלאות ובשירותים מקומיים. האב היה אז כבן חמישים. הוא השתדל להתאים את עצמו לסביבה הכפרית ולאורח החיים “הטיבעי” הזה, אולם בלי הצלחה גדולה. הלשון הגרמנית שבפיו הייתה צחה ומדוקדקת, והוא לא ידע להתבטא כמו הקרתנים, גם הלבוש שלו נשאר מוזר: את הכובע והעניבות שלו השאיר בבית, אבל נשאר תמיד הרושם שמר מאייר אינו מר מאייר בלעדיהם. יאנוש לא נמנע מצחוק גלוי כשהזכיר פרטים אלה.

בכל זאת, ביקרו יאנוש, אחיו הבכור ואחותו הקטנה בבית הספר של הכפר במשך כמעט ארבע שנים ללא הפרעות. מזלם היה ששם המשפחה שלהם, מאייר, אינו שם יהודי מובהק. יאנוש עצמו נקרא בשם “יואהאן” באופן רשמי. רק אמו הקפידה לקרוא לו בשם חיבה לפי רוחה, אולם לא מחוץ לארבע אמות של ביתם. האב היה מעדיף את השם “האנס”, אולם אשתו עמדה על שלה. היא רצתה לכבד בזה את זיכרו של מורה לשעבר, יאנוש קורצ’ק, שהטביע את חותמו על כל מחשבותיה – כך אמרה.

האב התרגש מאוד מכל הקורות אותם – לא באופן פרטי בלבד – כי הרי גורלם היה בגדר נס מן השמיים, אלא בכלל, בהסתכלות היסטורית ופילוסופית. עד עלייתו של הנאציזם בגרמניה, ועד ה“אנשלוס” שהכליל את מולדתו בתוך תחומי המיפלצת, האמין ד“ר וולפגנג מאייר במעלותיה הנשגבות של תרבות אירופה. האווירה האינטלקטואלית של ווינה דאז האצילה עליו את השפעתה, והוא הרגיש בעיר מולדתו כבן־בית. אמנם אי־אפשר היה להתכחש לזוועות המלחמה (הראשונה) ולאבסורד שבתוצאותיה; וגם לא יכול להתעלם מן האנטישמיות, שהייתה שם מעין מסורת מושרשת. בכל זאת, הוא סבר שגם שונאי־ישראל, וגם אותם היהודים, שסרבו לשמור על יהודיותם – כולם כאחד מורדי־אור היו. כי הרי היהדות, שורשים עמוקים יש לה בטבע האנושי האוניברסאלי. לברוח מן היהדות, זוהי בגידה מחפירה. מאידך גיסא, לדבוק ביהדות מתוך נאמנות לנימוסיהם האפילים של יהודי מזרח אירופה המסורתיים, זוהי איוולת, כי אי־אפשר להתקבל במשפחת העמים ב”תלבושת" כזאת. (כשאמר “תלבושת”, הוא התכוון לאורח־החיים בכלל). אבל האב נשאר תמיד אופטימי בימים ההם. ברור שה“ציביליזציה” תנצח את הברבריות, וביום מן הימים יוכלו היהודים הנאמנים לדתם להתגאות ולהתפאר מול האנטישמים והמומרים גם יחד. בנוגע ליהודים מן המזרח, היו דיעותיו מהססות יותר. הוא הכיר במקוריות האותנטית של מסורת ישראל, כפי שהתגבשה אצלם, ובכל זאת הוא אמר וחזר ואמר, שאותם היהודים שאינם מתביישים להלך ברחובות העיר בלבושם האקזוטי, הם הם הגורמים העיקריים של האנטישמיות. עם זאת, הסתגלותם ל“חיינו החדשים”, אינה אלא עניין של זמן. ואמנם חלף הזמן. אבל הוא הביא עמו קטסטרופה. לכן היה אביו של יאנוש על סף יאוש.

הבית הקטן שבו אוכסנה משפחתו של יאנוש, הייה מען אי בודד בתוך הסערה. סערת־רוחות, כמובן, כי במקום עצמו לא הופרעה כלל שלוות ההרים. אדרבא, אנשי הכפר חיו ב“מעגל סגור”, כלומר שחזרו לסידרי הטבע כפי שהכירו אותם הדורות הקדמוניים. הסתיו הביא אתו עצב ומועקה, ויחד עם זאת, הרגשת פנימיות חרישית; החורף היה קודר וחריף, עם הברקות של חום מפתיע באור השמש. אין לך טוהר בעולם כלובן השלג הרחק מהסתאבות “הציביליזציה”. האביב, בהרי האלפים, הוא חג ססגוני; אבל משפחת מאייר התביישה משמחתה בשעת גסיסה כללית. ושוב חזר הקיץ בכל הודו. מדי פעם הרעידו סופות רעמים איומות את כל העמק, אולם הבית עמד איתן על תלו, והאב ציין כמו תמיד שאש מן השמיים, אין בה כדי להפחידו. הקב"ה החריב אמנם את סדום ועמורה, אבל מה הן סדום ועמורה לעומת עולמנו המאכזב כל־כך!

האב והאם ניסו בכל מאודם לשמור על הגחלת היהודית במקום גלותם. ספרים לא היו להם, וכמו כן הסתירו בקפדנות את האוסף הצנוע של תשמישי קדושה שנשאר עוד ברשותם. אף־על־פי שהבית שכן בקצה היער, בסופו של שביל עקלקל, נשאר בעינו תמיד החשש מפני עיין בולשת, וכל סימן חיצוני של יהדות היה בחזקת סכנה חמורה ביותר. לא היו להם תפילין ומזוזות, וגם לא סידורים לתפילה. הדבר היחיד שהציל האב היה גביע לקידוש, עשוי כסף, ושם אביו המנוח חרוט עליו באותיות עבריות. את הכוס הזאת החביא בחור באדמה, בחצר, והוציא אותה לשעה קלה בלבד בליל שבת. מיד אחרי הקידוש, לפעמים רק אחרי ברכת המזון, הוא עטף אותה במטלית ואת המטלית שם לתוך קופסה והחזיר את החבילה לחור. משום מה, השאירה הכוס הזאת רושם מקסים בזכרונותיו של יאנוש… מכל מקום, נשארה הכוס חבוייה במעמקי האדמה, כשברחה המשפחה ממְקום מיקלטה. “אולי אזכה ביום מן הימים לחזור לשם ולגאול אותה” הוסיף יאנוש. חיוכו הערמומי הביע את הגיחוך שבמשאלה זאת, כי הרי מה טעם להציל כוס ברגע שכל־כך הרבה בני־אדם נסחפים לסכנות איומות?

לא רק את הכוס הסתירו בדרך זו, כי־אם ספרייה שלמה. כאמור, לא הביאו אתם ספרים; אבל האב דאג לכתוב בעצמו, במחברות פשוטות של בתי־ספר, כל מה שהיה נחוץ להם. ואמנם קיבל מידידו המנהל כמות הנייר הדרושה לו, וגם ספרים אחרים, במיוחד ביבל בתרגום גרמני עם ציורים נאיביים. כמובן הופיעה ה“ברית החדשה” במקומה, אחרי ה“ישנה”, ובזכות זו שוחרר הספר מחובת הקבורה. האב רשם בצדך הפנימי של הכריכה, בכתב גרמני מסורתי (“כתב גותי”), שמותיהם הבדויים של נפטרים אחדים מן המאה הקודמת, על מנת לזייף לחלוטין את יעודו של הספר ולהעמיד פנים, בשעת הצורך, כאילו אנו משפחה נוצריה זה דורות. אולם עיקר יעודו של הביבל הזה היה תרגום חוזר לעברית ותירגול בלשון הקודש.

האם שקדה פחות בלימודים, אבל היא מצאה פורקן בסיפור ובשיר. יאנוש הזכיר את חינה ואת התלהבותה בקול חנוק ומהסס. הרגשת שכל־כולו נזעק: “ואיפה היא עכשיו?” אולם לא העזתי לומר מלה, כי ידעתי גם ידעתי שאין טעם לשער השערות ולחזק תקוות שווא. שתקנו.

ואני – הייתי צריך ללַמד את יאנוש צרפתית, וממנו שמעתי לראשונה על החסידים ועל תפילותיהם הנרגשות, על משה רבנו ועל נביאי ישראל, על דוד המלך ועל רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שגילה באחרית ימיו את המשמעות האמיתית של אהבת ה' “בכל מאודך”.

לפעמים באו מרים, פייר ופולין לחדר הלימודים שלנו, ושאלו שאלות אחדות כדי לבדוק אם יאנוש התקדם בקריאה ובדיבור בלשוננו; ולמרבה הפלא, הוא ענה על הכל במלים לענין ובסדר כהלכה. גם אני השתוממתי מכשרונותיו, כי הרי רוב הזמן הוקדש לסיפורים שלו, בגרמנית, ולא לקריאה בספר. “אין דבר”, אמר בחיוך מתחמק, “נולדתי מחדש כאן. ברור, מעבר לכל ספק, שאם יחזרו בני משפחתי מן התופת הגרמני, גם הם יתנו גט פיטורין ללְשון הברברים האלה, וידברו עברית בארץ ישראל. אבא שלי אמר שהוא התאכזב עד מוות מן ה”ציביליזציה" הזאת, ושהחלטתו נחושה: הוא יברח מאירופה בהזדמנות הראשונה". תרגמתי למדריכים את הדברים הללו, והם התפלאו לא מעט, כי פייר ופולין בכלל לא ידעו שמדברים עברית בפלשטינה. מרים הסבירה להם את העניין, ותוך כדי שיחה, הם הלכו לחדר אוכל הסמוך. הם הכינו לעצמם כוס תה, והעיפו מדי פעם מבט שיגרתי לעבר הילדים ששיחקו בחוץ. אמרתי ליאנוש שצרפתית, אמנם אינה לְשון הקודש, אולם מכוח הנסיבות, עלינו להשתלם עכשיו בשפה זו, וחזרנו לספר.

יאנוש אהב לרוץ ולטפס בעצים. הוא אמר שזה מנתק אותו מן הקרקע. לפעמים הוא זרק פתאום את הספר למגירה, כמו תינוק שגמר את בקבוק החלב שלו ומשליך אותו ארצה. אז פרץ החוצה. חפש אותי! ומיד התחיל מירדף פְרוע־שיער ביער הדומם. גיזעי העצים השחורים נבלעו בזה אחר זה בקו ריצתנו, עד שסטינו מן הדרך הסלולה, ושקענו יחד בשלג – בליבנתו הבתולה.

בליל חג המולד, הלכנו כולנו כמתוכנן לכנסייה הכפרית הקטנה שבשטובלון. כל אחד מאיתנו היה מצוייד בפנס מסורתי: מעין כלוב, שבו דלק נר. התקדמנו בשני טורים בחשכת הלילה, בשקט או בזמזום שר. ושוב ראיתי את יאנוש אחוז חיל ורעדה. תהלוכת הילדים בדרך לכנסייה הייתה לו לסיוט בהקיץ: הוא ראה בעיני רוחו את בני משפחתו, ההולכים גם הם בטורים, גם הם בשלג, לעבודת כפייה, אי שם בחיק המיפלצת…

נסיתי להרגיעו, ונדמה לי שהצלחתי. טיילנו שנינו ברחובות הכפר בשעת המיסה, והוא המשיך לספר על בית משפחתו בטירול. הוא סיפר על המשיח. אביו ואמו לא היו תמימי־דעים בעניין זה. האב חשב שיש להיסטוריה כיוון של התפתחות חיובית. ברור שבקורות האנושות, אתה מגלה עליות וירידות, במיוחד ירידות חדות ובלתי צפויות. אבל הסך־הכול יהיה לטובה. אז תבטיח הקידמה שלווה ואושר לכל באי־עולם.

– זה לא יתכן! אמרה האם. איך אפשר להיות נאיבי עד כדי כך דווקא בימים טרופים אלה? האם הקב"ה צריך להפקיר אפילו תינוק אחד מישראל בדיאלקטיקה ההיסטורית שלך? מחשבותיך יומרניות ואכזריות. לא ולא! המשיח בוא יבוא כפי שתארו אותו בכתבי הקודש שלנו. והיא דיקלמה על־פה נאומים שלמים של נביאי ישראל, חלקם בעברית, הרוב בגרמנית רהוטה ומיושנת קימעה. יאנוש ידע יפה לחזור על דברי אמו. לא זו בלבד ששיחזר בשבילי את תוכן הענינים, אלא גם חיקה את להט הדיבור עצמו, בנימה של אירוניה מבדחת יחד עם קורטוב של עצבות מאופקת. “תאר לעצמך, אלי”, כך אמר, “ישבנו על כרי דשא מוריקים, ליד נחל מפטפט בין הסלעים. הציפורים חזרו ממדינות הים; הכול מסביבנו זרוע פרחים, והנה אמא מייסרת את אבא בהתראות קטסטרופאליות: ‘כה אמר ה’ צבאות: עוד מעט ואני ארעיש את השמיים ואת הארץ, את הים ואת היבשה! והרעשתי כל הגוים, ומלאתי את הבית הזה כבוד!…'.”

לאמיתו של דבר, לא יכלו וולפגנג מאיר ובני ביתו להתעלם מן הסערה שהתחוללה אז בעולם, למרות השלווה המדומה ששררה במקום מקלטם הכפרי. החדשות הגיעו אליהם טיפין טיפין. מר וולטר, מנהל בית הספר, מסר להם יום־יום את העיתון המקומי. בשנים הראשונות, מצאו בו הדים לנצחונות גרמניים בלבד. עם זאת, מעולם לא הסתירו הנאצים מן הציבור את מעשי הזוועה וההרס שחוללו בשטחים הכבושים. אולם, מן החורף 1942 והלאה, נשתנו פני הדברים. המערכה ברוסיה הייתה קשה ביותר לגרמנים, והחיילים סבלו נוראות. כל הסבל הזה תואר בלא כחל ובלא שרק בעיתונים, בליווי דברי שבח על גבורתם ועמידתם האיתנה של חיילי הגזע העליון בתנאים תת־אנושיים. קריאת התאורים הללו הפכה לסיוט מזעזע כשהאב והאם התווכחו על משמעות הדברים כלפי היהודים. היא אמרה: עונש, המגיע להם!… הגרמנים עושים לנו צרות, שיסבלו גם הם במִקצת! והוא ענה בעקשנות: בן־אדם הוא בן־אדם, ולא נתחשב כאן בצבע המדים שהוא לובש. הגיבה האם: היהודים אינם לובשים מדים. ה“גיבורים” שלך, שבחזית מיזרחית, נלחמים על משהו. יצליחו? לא יצליחו? מכל מקום, יש להם מטרה, יעוד. ואילו היהודים סובלים לא פחות, על שום מה? על כלום. לא השאירו להם שום תקווה, שום תוחלת! התרגז האב: היהודים עובדים! זוהי עבודת כפייה, אבל היא ייצרנית. הם מרוכזים במקומות מוגנים, ואין להם מה לפחד מפני התקפה קטלנית של האוייב. אז פרצה האם בבכי חרישי, ונסתלקה מן המקום. הילדים שמעו רק שיברי משפטים, שנפלטו מפיה: “איך אפשר…? איך אפשר…?”

אשליות האב נופצו לרסיסים כשהקיץ הקץ על בידודם הכפרי. בסוף הקיץ של שנת 1943, הורע מצבם באופן פתאומי. מר וולטר גוייס לעבודת כפייה בגרמניה. במקומו מונה מנהל חדש לבית הספר. הלה היגר מטְרֵנְטו⁶ לאיזור דובר גרמנית, ושינאתו לאיטלקים, לסלאווים וליהודים לא ידעה גבול. אשתו של המנהל המודח הסתננה לביתם של משפחת מאייר באישון לילה, והפצירה בהם שיְפנו את המקום לאלתר. היא הביאה להם שקים בלים ומזוודות אחדות. את המיטלטלים שלא יכלו לקחת עימם, עליהם להטמין תחת הריצפה, בפינה נסתרת של הבית. ובכן יאנוש, אביו, אמו, אחיו ואחותו יצאו מיד למעבה היער, ושם הם המתינו במשך כל היום לבואם של מתנדבים מן המחתרת, שאמורים היו להוביל אותם לגבול השוויצרי. למזלם, נשאר מזג האוויר חמים ויבש. המזון שהיה ברשותם הספיק לימים אחדים, אבל שאיבת המים מן הבאר היתה מבצע מסוכן ביותר. הם הבחינו מרחוק בשוטרים מזוינים, שפרצו לבית וגילו מיד הוכחות שאמנם גרו שם אנשים זה לא מכבר. אולם שום איש לא ידע מי הם ולאן נעלמו. כוחות הביטחון התחילו בסריקות רופפות מסביב לחצר ולגינה, והסתלקו. בלילה באו אנשי המחתרת, והדריכו את משפחת מאייר בכיוון מערב. אולם הגבול עם שוויצריה היה חסום לחלוטין. יומיים לפני כן נפלה קבוצה גדולה של יהודים במלכודת, שהטמינו לה אוסטרים נאציים, וכל האנשים, ובכללם המתנדבים מן המחתרת, נלכדו על ידי המשטרה ונשלחו לארץ גזירה. בני משפחת מאייר התקדמו מערבה ודרומה, לאורך הגבול השוויצרי. הם צעדו במשך הלילות, ובשעות היום הם שכבו בערוץ או בחורבה. כיוון שהבריטים והאמריקאנים פלשו באותם ימים לדרום איטליה, התעוררה תקווה שגם צפונה של מדינה זו יהיה מקלט לנרדפים. תיקווה זו נתבדתה מהר, אולם, במשך ימים אחדים של אי־וודאות פוליטית, הספיקו מאות יהודים להסתתר באיזור האלפים בלוֹמְבָּרְדִיָה וּבְפִיֵירמוֹנְטֵה.⁷

פגישת האב עם היהודים האלה גרמה לו התמוטטות עצבים. רק אז גילה הפילוסוף האוסטרי המעודן את מימדיה האמיתיים של השואה, שפקדה את היהודים, ובעצם, כל האנושות כולה. לפני המלחמה והאנשלוס, היו לו השקפות משלו על הצורך שהרגישו הנאצים למצוא איזה שעיר לעזאזל על מנת לחזק את שילטונם. אבל עכשיו, כשסיפוריהם של פליטים שונים אישרו ואימתו זה את זה, לא נשאר ספק שהאנטישמיות הנאצית לא הייתה תכסיס מדיני־חברתי גרידא, אלא מעין תכלית “מקודשת”, העומדת בזכות עצמה בתודעתם של הצוררים המטורפים. סוף סוף השתכנע האב שהציביליזציה האירופית, אותה תרבות משוכללת שהוא העריץ עד אז ללא סייג, לא עמדה הפעם במבחן. לו התנפלו על היהודים ברברים מן המזרח או מן המערב הפרוע, היה האב מתנדב מן הרגע הראשון בשורות המגינים על התרבות המסודרת. אבל עכשיו, כשגילה פתאום את עומק הטימיון, שבו ירד מחמד עיניו, הוא איבד את עשתנותיו. רק באשתו ובילדיו מצא נחמה וטעם לחיים. האם במיוחד זכתה מצידו לחיבה משולהבת. הוא התנצל בפניה, וכמעט בכה: “את צדקת, יקירתי; צדקת כל הזמן; צדקת לכל אורך הקו…”

אחרי שבועות אחדים של נידודים, הגיעה משפחת מאייר לגבול צרפת. שם, המתינה לה קבוצת מתנדבים מן המחתרת היהודית. בבית בודד ונידח, למעלה מן היערות, על הגבול בין השלג הניצחי ומִרעה הבר, בחשכת לילה קר, הם נפגשו עם פולין, המדריכה שלנו. מאוד הופתעתי לשמוע שיאנוש כבר הכיר את פולין לפני החופשה שלנו בשטובלון. הוא ביקש ממני סליחה על שגילה בטעות סוד כמוס והפציר בי שאשמור על סוד זה בכל מִקרה. הוא רעד כולו, לא מקור אלא מפחד, כי הרי נשבע שלא לגלות סוד זה עד בוא השלום. הוא חשב על עמידתו החזקה בעינויים קשים ולא ידע אם יהיה לו הכוח לשמור על סודו בתנאים קיצוניים; והנה, נפל בפח, ברגע של הסח־דעת לא צפוי… ניסיתי בכל כוחי להרגיע אותו. אמרתי לו שגם אני מתחייב לשתוק, אפילו אם… אבל לא הצלחתי. יאנוש בעצמו רצה לחזור לאיתנו, ולהמשיך בסיפורו. אבל הוא הפליט רק מישפטים מקוטעים. הוא הגיע לִגְרנוֹבְּל,⁸ עם בני משפחתו, ומשם ללימוז', ישר לתוך המלכודת שהטמינו לפולין מלשינים צרפתייים. יאנוש הצליח להתמזג בקהל הנוסעים שהצטופפו באותה העת בתחנה. איך נחלצה פולין, לא שמעתי כלל, גם לא מאוחר יותר…

השעון שבצריח הכנסייה הקטנה צלצל. הילדים והמדריכים יצאו בקריאות גיל. חזרנו למזנון שבתחנת הרכבת. השולחנות היו ערוכים ומקושטים בנרות דולקים. אשוח עמד באחת הפינות, ושרשראות של נייר ציבעוני גלשו לאורך ענפיו הכהים. בעל הבית ומרגריט אשתו חיכו לנו בחיוך ערמומי. “ז’וֹיֵיה נוֹאֵל![⁹] חג שמח!”. הם הגישו לנו משקה חם וריחני, ומעין סופגניות.

הצופים הכינו הצגה, ספק מחזה, ספק דיקלום בצוותא. הנושא היה אגדת הגְראאל הקדומה. היו היה בבריטניה, האי הגדול השוכן בערפל, ארמון מיסתורי. שום דרך לא הובילה אליו; אולם הגיעו אליו מִסכנים תועים ועוברי אורח – כאילו במקרה. שמר על הארמון מלך קשיש, אכול מחלה משונה: הוא גסס וגסס, לא מת ולא התאושש. גם הפלכים שמסביב היו נגועים באותה מחלה: החיים שם כאילו תלויים ועומדים. הצמחים הפסיקו לגדול, העצים לא הניבו פרי, הדגים ברחו מן הנחלים ומן האגמים… הארץ המקוללת הזאת ומלכה האומלל ציפו לגואל. ביום מן הימים, הוא יופיע במלוא עוזו, הוא יתקבל בתשואות ובכבוד הראוי לו בחצר המלך, וכל הנוכחים יראו במו־עיניהם את הגְראאל הקדוש העובר שם בתהלוכה נפלאה… אז יקום הגיבור המיוחל, ויגיד בפה מלא ובקול ברור את המלים הגורליות. מיד תפוג הקללה: השמש תזרח; המים הדלוחים ייעלמו, ושוב יזרמו הנחלים; החיים יחזרו לסִדרם; איש ואישה ידעו שוב טעמה של נשיקה… אבירים אחדים כבר באו לארמון; הם ידעו את המלה וראו את הגראאל. אולם הם התביישו חששו, התבלבלו, ובסופו של דבר עמדו בשתיקתם. סוף סוף נגזרה הגזרה, והגיע איש תמים, נקי כפיים ובר לבב, פֵרסווַל⁹ שמו. אולם גם הוא החמיץ את הזדמנות התשועה, ונאלץ לצאת שוב ושוב לדרך ייסוריו. אחרי הרפתקאות רבות ומרתקות, הוא חזר – והחזיר לכול את חדוות החיים.

אגדה זו שהוצגה לפנינו לאור הנר ובדיקלום מרשים, זעזעה את יאנוש. הוא אמנם הכיר את סיפור הגראאל, ותרגומי היה מיותר. אבל כאן, עכשיו, כך אמר, לבשו הדברים משמעות נוקבת.

“האבא שלי טען תמיד שסוד אושרנו טמון בקרבנו. משום מה, חורקת המכונה. ההגיון מחייב תיקון קל בלבד בסדרי חיינו, וכבר האושר על הסף. כנגד גישה זו התקוממה אמא. העולם מתייסר ביסורים וצמא לגאולה. הוא גווע בלי סוף, גווע ונחלש למרות התעצמותו למראית עין. הגיון? כל שמץ של הגיון יצא לגלות רחוקה. הבה נתפלל, נפציר בבורא שיציל את בריאתו – נגד כל הגיון! ואני, הוסיף יאנוש, הייתי נבוך ומשתומם. ביתנו הקטן, שם, בטירול, נראה לי כה יפה, כה שקט ובטוח… אבל ידעתי וגם ידעתי שהעולם אחוז בלהבות, כרע, נפל, עם כל האשליות של אבא… ועכשיו, יש לי שוב אותה הרגשה של שלווה מדומה ערב שואה מדהימה…”.

– אלוהים יודע, עניתי לו.

חזרנו בשקט, עייפים במקצת. למחרת קמנו מאוחר. איכר אחד מן הסביבה הביא לנו אווזים לצלייה, לרגל החג. המדריכים אמרו שלא נאה לסרב לו: מי שרוצה, יאכל. אני מאוד השתוקקתי לבשר החום הריחני. “מכל מקום”, אמרתי, “זה לא חזיר ולא צידפות־ים. רק אלה אסורים לנו, עד כמה שידוע לי מן הסבתא שלי”. אבל ראיתי שיאנוש לא נגע בבשר, וכבר אז נפשי הייתה קשורה בנפשו, וויתרתי כמוהו.

בליל שבת התרכזו ה“יונים” בקפללה, ושרנו “לכה דוד”. אחרי ארוחת הערב, שלא הייתה חגיגית במיוחד, גם לא אמרנו ברכת המזון בצוותא כמו במעוננו. במקום זה הצגנו גם אנחנו פירקי דיקלום, שמרים הכינה במשך השבוע עם הבנים והבנות שלנו. רק יאנוש ואני לא השתתפנו במופע, כי בזמן החזרות למדנו צרפתית. הדיקלום שלנו לא הה במערכה אחת, כמו אגדת הגראאל ששמענו בליל נואֵל, אלא שירים אחדים על רקע ביבְלי, הנהוגים אצל הצופים היהודיים, וכפי הנראה, גם אצל הנוצרים. אחדים מבני הקבוצה שלנו שרו את השירים, ואחרים הציגו מעין פנטומימה, ספק מחזה, ספק ריקוד.

שרנו גם על אתונו של בלעם:

שרנו גם על רות המואביה, ועל דוד נכדהּ; על המלך שלמה ועל השולמית שלו. הם המשיכו ושרו על הרך הנולד על הקש, ברפת, בבית־לחם, בארץ יהודה. מוזר, גם בשירים שלהם שמענו מידי פעם את השם “ישראל”. גם על “ירושלים” שרו…

והנה, הגיעה השנה 1944. שנה טובה! שנה טובה!

קיווינו בגלוי ובקול רם שהאנגלים והאמריקאנים יינחתו בצרפת, שיצליחו באיטליה; שהגרמנים יגורשו, אולי תביא השנה החדשה עוד קרב מוצלח כמו סטאלינגראד. הלוואי! הלוואי! פייר, פולין ומרים נבוכו במיקצת. הם שמו אצבע על שיפתותיהם ואמרו: ש…ש….ש! קצת זהירות, ילדים. יש אזניים לכותל. במיוחד בחוץ, ברכבת, בתחנה, אל תגידו דברים כאלה. אתם יודעים ש…" “יודעים” אמרנו כולנו. “נשתדל…”

הגיעה גם שְעת הפרידה. בערב האחרון של המחנה, התאספנו פעם נוספת באולם הגדול שבכניסה לטירה. הדלקנו אש באח, שתינו יין חם עם לימון וקינמון. ושרנו:

דממה שררה באולם. ידענו וגם ידענו שפייר יגער בנו. אבל ראינו במבטו המשולהב שבעת רצון זו, מותר אולי להתיר, ולו לרגע קט בלבד, את רצועת הזהירות. אולם ארשת פניו נשתנתה מהר, ומיד הרגשנו שאמנם שגינו – ושתקנו. הוא עצמו פתח בשיר אחר:

שוב שרר שקט. מרים שאלה: “נו, חברים, אין לכם משהו יותר שמח לשיר?” ובאמת מצאנו באמתחתנו שירים עליזים רבים, וגם בלאדות צרפתיות עתיקות, השופעות חן וצחוק עדין. שרנו בצוותא עד שדעכה האש כליל באח הגדול.

למחרת, קמנו בעוד לילה. התלבשנו מתוך עגמת נפש. מחוסר זמן, לא הלכנו להתפלל בקפללה כמו יום־יום. ארזנו בחיפזון, לגמנו קצת קפה חם, ויצאנו לדרך.

הבוקר היה בהיר, אבל קר מאוד. השמש זרחה בכבדות. היא נקרעה לגזרים בין גזעי העצים השחורים: כהה, אדומה, טראגית… נדמה לי שהיא תשקע לאלתר.

הגענו בקצת איחור לתחנת הרכבת, אבל, למזלנו, הרכבת עצמה איחרה עוד יותר. נשאר לנו זמן קצר להכנס למזנון ולקבל משקה חם. מרגריט ובעלה נראו שקועים במחשבות רציניות. הם לא טרחו להוריד את הכסאות והספסלים שהיו מונחים על גבי השולחנות, עם רגליהם למעלה, כלפי התיקרה. האשוח של נואֵל עדיין ניצב בפינה, אבל הקישוטים המבריקים הוסרו מעליו. הרכבת הגיעה פתאום, ומרוב בילבול, שפכנו כמה כוסות, ולא הספקנו להיפרד בברכת שלום ושנה טובה ממנהל התחנה ומאשתו.

במשך הנסיעה, נתכסו השמיים עננים אפורים. הקור העז נחלש, ובמקומו, הרגשנו רטיבות לא נעימה. יאנוש היה שקוע במחשבותיו, ספק מנמנם, ספק מהרהר. לא יכולתי לדבר אתו כלל. סוף־סוף הגענו. עלינו בגרם המעלות, מן הרציף לאולם הכניסה הגדול. בראש המדרגות, ניצבו שני אנשים, חובשי כובעים חומים, לבושי מעילי־גשם בֵּז' בהיר. הם מיד פנו ליאנוש ואמרו: “הנה הבחור שחמק לנו לפני שבועיים. עכשיו תבוא אתנו, ולא תנסה עוד הפעם לברוח, וָלא…”. אחד מהם שלף אקדח זעיר. פולין ניסתה להתערב. “בבקשה, גבירתי, גם את, בואי אתנו…”. אחר־כך הם פנו לפייר, ורמזו לו לעמוד במקום. אולם נמלכו בדעתם, ואמרו לנו להסתלק ולהתפזר, כל אחד הביתה, והדגישו: “כל אחד לבית שלו – מובן?”. ובאמת, הוריהם של צופים אחדים המתינו לילדיהם ברחבה, ולקחו אותם עמם כאילו לא קרה כלום. מרים הייתה חיוורת כסיד, אבל היא זרזה אותנו שנא לאלתר מן התחנה החוצה. היא רמזה לנו בנפנוף מוצנע שלא נתקבץ. בציות להוראתה הדיסקרֵטית, הלכתי עם פייר.

הספקתי לראות מרחוק שקלוד, שארל ועוד חברים אחרים הצטרפו לצופים מן העיר ולמשפחותיהם. הבנתי שאסור לחזור למעוננו, כי בוודאי נחשב המקום כמסוכן. פייר ליווה את הקבוצה שלו לרכבת שיצאה לקלֵרמון, ואחר כך הלכנו שנינו יחד “לביתם של ידידים” (כך אמר). במשך כל הדרך, הוא לא פצה פה. הלכנו כחצי שעה ברחובותיה המושלגים של העיר, והגענו לרובע העתיק, עם בתים מימי הביניים שהצטופפו לאורך סימטאות צרות. נכנסו לחצר פנימית אחת, ופייר דפק בדלת־עץ מקושטת. אישה קטנה מאוד, בעלת שיבה, פתחה לנו. אמה של פולין. ראיתי שפייר ניסה פעמים אחדות, בקול חנוק, לומר משהו; אבל הוא לא הצליח להוציא מילים מפיו. “אין דבר”, אמרה הזקנה. “ידעתי שמה שהיא עושה מסוכן. אבל לשם שמיים… ממש לשם שמיים…”. ישבנו שעה ארוכה בדומייה מוחלטת. פתאום, כאילו קפצה מתוך קופסה, קמה האישה ואמרה: “אתם בוודאי רעבים. אכין לכם תה ומשהו לאכול…”. היא הגישה לנו, אבל לא שתינו ולא אכלנו. פשוט, לא יכולנו. בחוץ, ירד גשם שוטף. השלג הפך לבוץ. היינו כל־כך שקועים במחשבותינו, שמשק המפתח במנעול לא הפתיע אותנו. פולין דחפה את הדלת כאילו בהיסוס. בקושי הכרנו אותה: היא הייתה כל־כולה פצע וחבורה. פניה תפחו. על בגדיה הקרועים והפרועים ראינו כתמי דם. “הרביצו לי”, אמרה בפשטות, וצנחה על המיטה. פייר נעץ בה מבט נוקב. “אל דאגה”, הוסיפה פולין, “לא אמרתי להם כלום. הם גם לא שאלו אותי. סתם, מכות עונשין… הרביצו לי, וזהו. ‘פעם אחרת, אל־תתערבי בענינים שאינם נוגעים לך!’ זה מה שאמרו לי, ודחפו אותי החוצה.” אמה ופייר הגישו לה תה, ועודדו אותה כמיטב יכולתם. הם ביקשו ממני ללכת לחדרי. לא ידעתי שהיה ל שם חדר. הכוונה הייתה לעליית הגג; שם מצאתי חדרון קטן, מיטה, כסא, קערה עם מים. “לצערנו, אין כאן שירותים; בעת הצורך, תוכל לרדת לבית השימוש בחצר. אם מישהו שואל אותך מה אתה עושה כאן, תענה בנימוס, אבל אל תתן פרטים. בסדר? לילה טוב”. עוד לא היה לילה בכלל, אם כי חשוך למדי, מחמת מזג האוויר הסגרירי. לא היה לי שעון. ומי צריך שעון? השתטחתי על המיטה, ובכיתי שעה ארוכה עד שנרדמתי.

 

מחילות    🔗

למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם. ברגע הראשון התקשיתי לזכור היכן נמצאתי. תמהוני הפך לפחד, כשראיתי על ידי אימום. אימום אחר ניצב – מאיים – על יד החלון הקטן. כשחזרה דעתי על, נזכרתי בפולין ובאמהּ, והסקתי שתופרת היא במקצועה, והנני נמצא בחדר העבודה שלה או במחסן בגדים. מכל מקום, לא הייתה לי שהות לחשוב מחשבות הרבה עד שדפק מישהו על הדלת. פייר. זכרתי את ביקורו בחדרנו, בבוקר הראשון של המחנה בשטובלון, ונראה שעולמות נחרבו מאז. הוא התיישב על פינת מיטתי, והסביר לי שבחורה בשם טֶרֶז תסע אתי ועם ילד אחר לעיר קטנה, הנקראת “מחילות”.¹⁰ שם נתקבל בפנימייה של בית־ספר לשם המשך לימודינו. אבל זהירות! שום איש אינו יודע שם שיהודים אנו. עובדה זו צריכה להשאר סוד כמוס, בכל מחיר – אתה שומע: “בכל מחיר”. נקבל תעודת זהות חדשה עם שם בדוי. שמי, מעכשיו, ג’ורג' הלין. עליי להיזהר מאוד, שלא אתבלבל. ג’ורג' הלין, ג’ורג' הלין… אלי נדון לגניזה עד סוף המלחמה. מובן? הוא עצמו, פייר, נאלץ להסתלק מיד מן המקום, ולא רצוי שאני, ג’ורג', ארד לעת עתה לדירתה של פולין בקומת קרקע. טרז תבוא לקחת אותי בעליית הגג – עוד מעט.

ואמנם, אחרי שעה קלה שמעתי קול צעדים במדרגות. בפסיעות מהססות, חיפשה טרז את דלת חדרי. פתחתי לה לפני שהקישה בה. “בוקר טוב. אני… ג’ורג' הלין” אמרתי לה. “ואני טרז. אתה מוכן?” – “כן, מוכן.” – “ובכן, נצא מיד לדרך.” “נגיד שלום לפולין?”. – מסכנה, פולין. לא. לא ניכנס. מוטב שלא נפריע לה. כבר היום גדול. אינני רוצה שיראו אותנו האנשים כאן…"

– האם ידוע משהו על יאנוש מאייר? שאלתי.

– אותו ילד בלונדיני שהבאתי למעון הילדים. לזה אתה מתכוון? לא. לא ידוע כלום. הוא נעצר יחד עם פולין, ולקחו אותו אי־שם. זה תמיד ככה אִתם. לא יודעים… פלא שהם שיחררו את פולין…

– אמרתְ שאת הבאת אותו למעון שלנו.

– כן. הוא התחמק לשוטרים לפני כשבועיים והסתתר בעיר. פולין שלחה אותי לחפש אותו ולא בנקל הצלחתי לאתר אותו. אישה רחמניה ראתה בחצר הפנימית של בניין מסחרי, בקִרבת התחנה, ואספה אותו בחדר השוער, עד שבאנו לקחת אותו.

– את זה הוא לא סיפר לי.

– הוא חכם, הילד הזה. נעשה כמוהו. נשתוק עכשיו.

הלכנו מהר ברחובות התלולים.

בתחנה, המתין לנו פיליפ. גם הוא יבוא ל“מחילות”. הוא לחש לי לאוזן ששינו רק את שם־משפחתו. ובכן, הוא ימשיך להיות “פיליפ”. ואני, מה שמי עכשיו?

– השתגעתם? כעסה טרז כעס עצור. אם תמשיכו כך, נפסיק מיד את הטיול!

התביישנו שנינו. השפלנו את מבטנו ארצה.

הפעם נסענו ברכבת עם קטר חשמלי.

הגענו לעיר קטנה, השוכנת בירכתי גבעה תלולה. במשך כל הנסיעה, ראינו רק גושי ערפל, שהסתבכו בעצים השילדיים. גם בלב. מבטי הפנימי לא מש מיאנוש, וראיתי אותו חיוור, חיוור, ונעלם. רעדנו מקור. גם הרעב הציק לי. דאגה עמוקה שררה בנפשותינו, אבל הגענו.

לא. איש לא חיכה לנו בתחנה. לא ידיד ולא אוייב; פשוט, איש לא חיכה לנו. שמעתי שהיהודים שנפלו לפח, והובלו למחנות עבודה, סודרו היטב, קבוצות קבוצות, לפי גילם וכושרם הגופני. אבי המנוח אמר תמיד שהגרמנים הם אנשים מסודרים. הם בוודאי דואגים לבית־ספר, או לצורה כל־שהיא של חינוך לילדים שאינם מסוגלים עדיין לעבודה יצרנית. את יאנוש שלחו אל־נכון לקבוצה כזאת; לפי גילו, היה מתאים לעבודה, אבל הוא נראה חלוש במקצת. אפשר לקוות שיתחשבו במצבו המיוחד. עלה בדעתי שמקבלים את פניהם של האנשים המגיעים למחנה ריכוז, ואילו אנחנו, משאירים אותנו סתם ככה, בערפל. בעצם, השם הזה: “מחנה ריכוז”, לא היה בו כדי להפחיד כל־כך. פשוט, מְרכזים את האנשים כדי להפיק את מירב התועלת מעבודתם. אבל איך שהוא, דואגים להם… על הרציף השומם של תחנת הרכבת בעיר הנדחת “מחילות” נעזבנו לנפשותינו כשיברי כילים, המושלכים לגל של אשפה.

“קדימה”, אמרה טרז. ציפיתי שהיא תזמין אותנו לכוס קפה במזנון התחנה, אבל היא יצאה מיד לכביש. הלכנו בדומייה בין בתי העיר השוממה, עברנו לאורך חומה עתיקה לעבר שער פרוץ, חלפנו על יד כנסיית אבן, וראינו שמִגדל הפעמונים שלה נעלם בענן נמוך; עלינו במדרגות רחבות, נשעננו, כדי לנשום קצת, במעקה של ברזל שהותקן בראשו של גרם־המעלות; והגענו לבסוף לכיכר רחבת ידיים, שהייתה מוקפת בשורות עצים גדולים משלושה עברים, וגבלה בפאתה הרביעית עם בניין רב־קומות ארוך וחד־גוני. באמצע התנוסס צריח מאיים, ומתחתיו שער משולש. בשער האמצעי, לא מצאנו פתח כל־שהוא. ניסינו בשמאלי: גם שם, אין כניסה. רק בימני, גילינו מעין דלת צרה חבוייה בתוך השער עצמו. טרז משכה בעצבנות את שרשרת הפעמון. לאחר זמן, הגיע שוער בחלוק אפור. “שוער או סוהר?” שאלתי את עצמי. “מי אתם?” אמר בלי שום מלת נימוס. “המנהל מחכה לנו” ענתה טרז. “הודעתי לו בטלפון שנבוא עכשיו”. – “בסדר, תכנסו”.

המנהל היה איש גבוה, צנום, בעל שיבה. הוא הוריד משקפיים עגולים מאפו, ונעץ בנו מבט קודר. “עוד שניים?” אמר לטרז. “אבל זה הסוף! פשוט איני יכול לקבל אחרים. זה יהיה מסוכן מדי, והתלמידים האחרים יתחילו בוודאי לשאול שאלות.”

– אדוני המנהל, אמרה טרז בטון של ציווי, אדוני מכיר את המצב. אבקש ממנו להתחשב במצוקתנו הקשה.

– מתחשב, מתחשב, ענה המנהל. אבל יש גבול לכל דבר. אצלנו שקט – לעת עתה – אבל אסור לעורר חששות וחשדות. דעי לך: אם תביאו עוד ילדים כאלה, אחזיר אותם הביתה, כלומר… לא הביתה, הרי אין בית, אבל אחזיר אותם איך שהוא.

– יסלח לי אדוני, הגיבה טרז, הפעם בקול רגוע. אם כבודו יפקיר אותם סתם, ברור שהשלטונות ירגישו בכך. לכל הדיעות, השחרור מתקרב ובא, ואנשינו יזכרו היטב מי עזר לנו ומי הזיק. אני יודעת וגם יודעת שיש כאן “משתפי פעולה” עם האוייב. יימח שמם! ואם יגלו משהו חשוד בבית הספר, הם לא יסתפקו במקרה בודד אחד, אלא יתחילו לחקור את הכול, ומעמדו של המנהל לא יצא מחוזק מפעולה זו. לכן, מוטב שכבוד המנהל ישאיר לנו את השיקול – כמה ילדים יש להסתיר כאן דווקא.

– לכם השיקול, ולנו הסיכון!

– אבקש קצת הבנה. בכל מידת האפשר, אבל רק במידת האפשר, לא נבקש מחסדו של המנהל להוסיף לעזור לנו. אולם הפעם לא יכולנו לפעול אחרת… אחרי מה שקרה…

– מה קרה?

– נאלצנו לחסל אחד המעונות שלנו.

– ופולין? קרה משהו לפולין?

– לא. ובכל זאת, היא עכשיו בסכנה גדולה.

“ובכן,” חשבתי בלבי, “המנהל לכל הפחות יודע מי אנחנו, ויש עוד ילדים כמונו במוסד הזה.”

אולם, עד עצם היום ההוא, לא קרה לי אף פעם אחת, שהרגשתי, כמו באותו רגע, שאני לא רצוי במקום המצאותי. התביישתי עד מוות וחשבתי על התאבדות. אבל לא ראיתי כל אפשרות לבצע מזימה זו בו במקום. המנהל לא השאיר לנו שהות. הוא אמר מיד: “טוב, בסדר, אין ברירה”. הוא פתח את הדלת וקרא: “מורלון”. לאחר דקות ספורות, שנראו לי ארוכות כעידן עידנין, נכנס בחור נְמוך קומה, עטוף באפודה עם צוורון מגולגל ברשלנות. עיניו הקטנות היו מונחות על ראשו כרסיסי קווארצה על גבי תפוח־אדמה. מורלון היה המחנך הראשי של הפנימיה; אולם לא עבר זמן רב עד שהרגשתי כל האירוניה שבתוארו זה: “מחנך”. הייתי מחליף אותו ב“נוגש” ללא סטייה רצינית מן המציאות. שמתי לב לניגוד המצחיק בין הצווארון הגס של מורלון ובן הצווארון המעומלן של המנהל. הבנתי מיד שפשר ההבדל הזה היה בדלת, ליתר דיוק בדלתיים, שבפתח המישרד. הדלת הפנימית הייתה מרופדת באריג עדין, עם קישוטים בצורת מעויינים, ואילו הדלת החיצונית הייתה לוח עץ כבד וקודר. בפנים היה חם, ובחוץ – קור כלבים…

“בואו”, אמר מורלון. לא הספקנו להפרד מטרז, וגם המנהל לא הוסיף מלה. עברנו כהרף עין את הדלתיים, והתחלנו לצעוד במסדרון ארוך עד כד כך שקווי המרצפות התקרבו זה לזה במרחקים כמו הפסים של מסילת ברזל המתנשקים באופק. “הנה המקלחת” אמר מורלון, “והנה אולם השינה”. לא הבנתי למה הוא התחיל במקלחת, מה גם שלא ראיתי שם ברזים למים חמים. מכל מקום, לא העזנו לשאול שאלות. האיש הקטן הזה, שדיבר במלים ספורות וטון תקיף, עורר בנו מורא גדול. אולם־השינה, במקביל למסדרון, היה גם הוא ארוך מאוד, והמיטות המסודרות בקפדנות הזכירו לי מה שמספרים על קסרקטין. באמצע האולם ניצב תנור־יציקה גדול, אבל לפי כל הסימנים, הוא לא הוסק זה זמן רב, ואנחנו רעדנו מקור. גם הרעב הציק לנו. כל הזמן חשבתי על יאנוש. איך התקבל במחנה הריכוז שלו? בוודאי לא יותר גרוע מכאן…

מה שהפליא אותי יותר מכול באותו רגע, הייה דומיית־מוות ששררה בכל הבניין כולו. אם יש כאן אנשים, מה הם עושים? חשבתי שאולי טרם נסתיים החופש. אולם ראיתי על הריצפה סימנים ברורים של פסיעות; ברור שמאות תלמידים עברו במסדרון זמן לא רב לפני־כן. מורלון אמר לנו בקול פסקני להניח על הריצפה את מזוודותינו ולחכות לו במקום “בלי לזוז” עד שיברר לאיזו כיתה הוא צריך לשבץ אותנו. שקשוק צעדיו על מרצפות המסדרון עורר בנו אימה. נשארנו קפואים, בעמידת דום, כאילו מבטו המאיים של מורלון הייה עדיין נעוץ בנו.

הוא חזר מיד ואמר: “אתה, הלין, לכיתה של מר סיבו; ואתה בונֵר, לכיתה של מר בוּשֶׁה”. הכיתות היו בקומת קרקע. כשירדנו במדרגות – מדרגות אבן, רחבות־ידיים, ומשופשפות מפסיעותיהם של אלפי ילדים דור אחרי דור – התחלנו להבחין בקולותיהם של בני אדם. מורה אחד הסביר משהו בטון רגוע; בכיתה אחרת למדו שיר או דיקלום. שמענו רק קיטעי דברים. מכל מקום, לא הספקתי להתענין ברחש הזה, כי מורלון דפק מיד בדלת שממול לגרם המעלות. מבפנים, נשמע קול נמוך מאוד: – יבוא!

הדלת נפתחה כאילו מכוח עצמה, וויקטור הוגו עמד על הסף. בבית הספר הקודם שביקרתי בו מקודם, התנוססה תמונה גדולה של המשורר הדגול, ופתאום הייתה לי הרגשה שהמורה שהזמין אות עכשיו להכנס לא היה אלא גילגולו: גבה־קומה, בעל־שיבה, מצח רחב וזקן קצר, ובעיקר מבט חם וחודר ללב פנימה.

– הנה, אמר מורלון, בלחש, מן הפה לאוזן, אני מביא לו לאדוני עוד ילד מן הסוג הזה – אדוני יודע, הלא כן?

המורה הפסיק אותו ואמר בקול רם:

– אין כאן עניין של סודיות או של בושה, חס ושלום! אנחנו גאים לקבל אצלנו ילדי פליטים. חֵיקה של המולדת רחב דיו. כן ירבו, המסכנים הבאים לקבל חסות תחת כנפיו של בית הספר הממלכתי. מה שמך, ילד?

– ג’ורג' הלין.

– ומאין באת?

– ממונפֵלייה ¹¹ (כך אמרו לי לומר).– – כן, שם היית בזמן האחרון אבל אין לך מיבטא דרומי. מאין אתה?

נורא התבלבלתי. הרי אסור היה לי לגלות את האמת על מוצאי. ולשם מה שינו את שמי? אבל מבטו של וויקטור הוגו לא השאיר לי חופש תימרון.

– מסרזבור,¹² עניתי.

– הא, סטרזבור, סטרזבור, אמר המורה, ונאנח. קֵרע אבוד של המולדת! ילדים, טרם למדנו את הפרק הזה בהיסטוריה, אבל כבר עכשיו אתם צריכים לשמוע ושוב לשמוע על הארץ המובטחת ההיא. ארץ יפה, מרהיבה… באו ברברים מן המזרח, ובכבשו אותה באכזריות. אבל אנחנו לא עמדנו מנגד באפס מעשה. כמה נלחמנו! איך נפלו גיבורים! זה היה בנעוריי. זכיתי אני לראות את הדגל התלת־צבעי על ראש המיגדל של הקתֵדראלה בסטרזבור. איזו שמחה, ילדים! איזו גאווה! אמת, לא כולנו הגענו לשם. כמה וכמה מן החברים הטובים שלי נפלו בקרב, ונשארו קבורים באמצע הדרך. לא אשכח איך הספדנו להם. סמוך לעיר ווֵרדין¹³ התנהלו הקרבות הקשים ביותר, הממושכים ביותר. בימינו, תראו שם נֵקרופוליס שלמה. ביקרתי שם: עיר הנוער שלנו! והנה, עבר דור, ושוב סטרזבור מעבר לגבול. האופק הכחול של הרי הווז’ים מפריד בינינו ובין אותה ארץ אהובה־אבודה. האם לנצח? אינני מאמין. עוד יבוא יום, ונסע כולנו לשם בתהלוכות גיל… ובכן, ילד, אתה מסטרזבור. שב, הנה, כאן, בספסל הראשון, מימיני. מְקום כבוד. צריכים לקבל את הפליטים בסבר פנים יפות. תראו: הם עזבו את הכול, בית, נכסים, ידידים, על מנת להחלץ מן הטירנייה של הקלגסים, שפלשו לשם וסיפחו לארצם את היקר מכול, אדמת המולדת.

הנאום הזה הפליא אותי לא מעט, וגם הרגיע אותי, מפני שהבריחה מסטרזבור, היה בה כדי לכסות ולהעלים את בריחה מן הגסטפו בשל היותי יהודי. על סטרזבור אפשר לספר, אבל לא על נִיס,¹⁴ משם ברחתי באמת, ולא על המעון שבקירבת לימוז', ואף לא על שטובלון, על פולין ועל יאנוש. נשאר קושי, שהטריד אותי: על תעודת הזהות החדשה שקיבלתי, כתוב שבאתי ממוננפלייה, ושם נולדתי כביכול לאב ולאם שבקושי זכרתי את שמותיהם. על כל פנים, קיוויתי שהמורה סִיבּוֹ לא ילך למשרד המנהל לבדוק את הניירות שלי. חששתי יותר מן האפשרות להפגש עם ילד או עם מבוגר שמכיר את העיר הזאת, כי אני לא הייתי שם מימי, ובערותי בטופוגרפיה של מונפלייה עלולה לעורר חשדות במיהמנות דברַי בכלל. החלטתי להשתלם במידת האפשר בגאוגרפיה של אותו איזור מתוך אטלסים וסיפרי לימוד. על כל פנים, הרגשתי הייתה שאנשי “מחילות” אינם מרבים לנסוע ברחבי הארץ, ואין הרבה סיכויים שאפגש עם מישהו שיכול להכשיל אות בעניין זה. אלא אם כן המורה עצמו… כל המחשבות האלה הציפו אותי לרגע קט בלבד. מיד אמר המורה למורלון ולפיליפ, שעדיין עמדו על יד הדלת, שהם יכולים ללכת; ולילדים אמר שנמשיך בשיעור.

השיעור היה דווקא בשבילי עינינא דיומא. הוא נסב על הרֵפורמציה בצרפת ועל רדיפת הפרוטסטנטים במאה הט"ז.

– מישל, שאל המורה, מה אתה רואה בתמונה שבראש עמוד 160 בספר?

– בתים ישנים, ענה ילד שחרחר, בעל בלורית, מרכיב משקפיים עגולים לגמרי. בתים ישנים, נהר רחב וגשר עם בתים בנויים עליו, והרבה הרבה אנשים ברחוב, הם כנראה מתגודדים ומתקוטטים.

– זה הכול?

– לא. אני רואה שאנשים אחדים נופלים מן החלונות.

– נופלים?

– מורי! מורי! אמר בקול נרגש ילד אחר: אני חושב שמפילים אותם.

– נכון. אבל למה?

– מורי, הוסיף ילד מן פינה השנייה של החדר, אני רואה גם חיילים מזויינים. אבל הם בכלל לא מתערבים. הם עומדים מן הצד, ואילו האזרחים מרביצים זה לזה בכל מיני מקלות ואלות. אני רואה גם כן שזורקים גוויות לנהר.

– נכון, פסק המורה. אבל טרם שמעתי הסבר כל־שהוא. מה קרה שם?

נורא פחדתי. חשבתי שזהו פוגרום, שבוודאי יתחילו עכשיו לדבר על היהודים. אולי ישאלו אותי אם במיקרה אינני יהודי גם אני. איך למנוע שיגיעו הדברים לאזני השילטונות? עוד מעט וסופי במחנה ריכוז – כמו יאנוש! למזלי, אותם האנשים שנרצחו בקטטה המונית בפַרי¹⁵ לפני מאות שנים לא היו יהודים אלא צרפתים –אריים טהורים מן הסוג הגלי־לטיני. אבל אמונתם הדתית הייתה שונה במיקצת מאמונת הרוב במדינה, או מאמונת המלך. המורה הסביר לנו היטב ובהדגשה שכולם – הרודפים והנרדפים כאחד – היו נוצרים, והסכימו לעיקר: שהאל הוא אחד, ושלח מעין משיח־גואל עלי אדמות כדי להביא שלום ושלווה לכל באי־עולם. אבל לא כל בני אדם הבינו את בשורתו בצורה אחידה. הקתולים נותנים אימון באפיפיור, היושב ברומא, ונחשב ליורשו הרוחני של פטרוס, ידידו המובהק של ישו עצמו, ואילו ההוגנוטים כופרים בסמכותו של האפיפיור; לכן קוראים להם בשם “פרוטסטנטים”, אבל הם מאוד דבוקים, אולי יותר מכל הנוצרים האחרים, לעקרונות הרוחניים של הדת. זאת ועוד: הרפורמים דורשים נאמנות קפדנית לכיתבי הקודש, והם לומדים את הביבל כלשונה וככתבה, אילו הקתולים, אינם מרבים לפתוח את הספר עצמו, והם סומכים על המסורת ועל פיסק דינו של האפיפיור.

– עכשיו, אמר המורה בקול עמוק וחגיגי, עכשיו אני שואל אתכם, תלמידים: האם יש בוויכוחים התיאולוגיים האלה הצדקה למאבק אלים, כגון זה שאתם רואים בתמונה?

כל הכיתה כולה ענתה ב“לא” רבתי.

ועוד שאל המורה: האם גם בימינו, ישנם מקרים כאלה של אלימות ללא סיבה מתקבלת על הדעת?

על השאלה הזאת, לא ענה אף לד אחד. שוב חששתי שעניין היהודים יצוף ויסבך אותי. אבל זה לא קרה. המורה הסביר בפשטות, ש“לצערנו, למרות היחסים הטובים ששררו זה דורות רבים בין הקתולים והפרוטסטנטים בצרפת, ישנם מקרים רבים של חוסר סובלנות. ואם נסתכל בעולם הרחב, אנחנו עדים למשל להשפלת הכושים על ידי הלבנים באמריקה ובכמה מושבות אירופיות באפריקה. דרך אגב, אין כאן עימות בין דתות שונות אלא בין גזעים שונים, ומושג ה”גזע" קשה לתפיסה עוד יותר מן ההבדלים בין הדתות השונות. על כל הבעיות האלה, נלמד בפרוטרוט בהזדמנות אחרת". ותו לא.

כיוון שהפעמון עדיין לא צלצל, הכתיב המורה סיכום, רשימת תאריכים וביאורי מילים. והנה – נגמר השיעור.

מאוד חששתי מרגע זה, כי לא ידעתי איך להתייצב בפני התלמידים. כל הזמן שנמשך השיעור, הם עשו עלי רושם טוב: כולם לובשי חלוק כחול־כהה, אחדים הרכיבו משקפיים, רובם מסופרים בתספורת קצרה מאוד – מעין מִברשת על ראש הגולגולת. אחר הצילצול, יצאנו בסדר מופתי מן הכיתה, אולם, מעבר לסף, החלו כל הילדים לרוץ הביתה, ואף אחד מהם לא התעניין בי. רק מישל, אותו ילד שחרחר שנשאל על ידי המורה לפרש את התמונה, חלף מהר על פַני ואמר בחופזה: “שלום! אני מקווה שתרגיש טוב בכיתה שלנו”, ונעלם. נשאר עוד ילד, שלא רץ לכיוון השער הגדול, הפתוח לרווחה. הוא צעד בכבדות לעבר גרם המעלות שבפנים הבניין ועלה לאיטו. זה היה ילד שמנמן, עם פרצוף וורוד ועניים עמומות. בנו של הכלכל הראשי. הייתי נבוך. לא ידעתי לאן ללכת. למזלי, הגיע פיליפ. גם ילדי הכיתה שלו הלכו כולם הביתה והשאירו אותו לבדו, בלי לומר לו מלה. עלינו במדרגות, והגענו לקומה של בית הספר התיכון. הבנו סוף סוף שאף אחד מתלמידי ה“יסודי” אינו מתגורר בפנימייה: כולם ילדי העיירה העצמה, ואילו בתיכון נתקבלו תלמידים מכל האיזור, בעיקר מן הכפרים הקטנים הפזורים פה ושם בין השדות המוריקים. עובדה זו הייתה הרת־ייסורין לילדי הפליטים, כי היינו קטנים יותר מרוב תלמידי הפנימייה, וחשופים לעלבונותיהם.

הייתי מאוד רוצה להחליף דיעות עם פיליפ, לשאול אותו איך הוא התרשם מבית הספר; אבל לא הספקנו לדבר עד שבא מורלון ודחף אותנו החוצה, לחצר. השמש זרחה בשמיים המטוהרים מן העננים ומן הערפל. השטח החשוף היה רחב ידיים ומוקף בחומה אטומה כמו בית־סוהר. אמנם שתי שורות עצים הביאו לשם משהו מן הטבע, אבל בעונה זו הם היו שחורים וערומים. באמצע החצר עמד בניין ארוך, עם הרבה דלתות־עץ ירוקות: השירותים. מאות תלמידים התרוצצו בשטח.

הקטנים שיחקו תופסת או מחבואים; הגדולים יותר שוחחו בינם ובין עצמם בקבוצות מפוזרות. בשעה שתים־עשרה ורבע בדיוק, צילצל הפעמון. כל ההתרוצצות נפסקה בן־רגע כאילו נקפאה פתאום. הילדים נהרו לפתח חדר האוכל, ונערכו שם שורות שורות. שררה דממת מוות. היו שם שלוש מדרגות אבן, ולמעלה מהן מעין אכסדרה. מורלון עמד בראש המדרגות, והביט בנו בעצבנות עצורה. והנה, פתח את פיו והכריז: – תלמידים, אתם עלולים לעמוד כאן שעות; אני אומר לכם שלא תזוזו מכאן עד שאדע מי עשה את זה…

כמובן, שאלתי בליבי, מהו ה“זה” שנעשה, ולא יכולתי לבקש הסבר מאיש, כי עמדנו בדומייה מוחלטת. כעבור דקות אחדות, ראיתי בהמון התלמידים, בים הראשים המסודרים שורות שורות, מעין גלים של נידנודים. הרגשתי שכל הגלים התמקדו לכיוון צעיר אחד גבה קומה וראשו מגולח. מרוב לחץ, יצא הבחור מן השורה ועלה במדרגות, כאילו עלה בגרדום.

– ובכן, זה אתה… אמר מורלון ברוגזה. הא, זה אתה… אתה יותר מלוכלך מיהודי. עמוד – דום! כן, יותר קרוב. הורֵד ידיים!

והוא נתן לו שתי סטירות מצלצלות, אחת על כל לחי. “רד למקומך!” אני כמעט התעלפתי. טוב ששום איש לא התבונן בפנַי כשאמר מורלון: “מלוכלך כיהודי”. אינני יודע אם החוורתי או הסמקתי. על כל פנים, ליבי היה עם יאנוש. “אם כבר מציקים לנו בתור יהודים”, חשבתי, “מוטב שזה יהיה בגלוי, ולא כמו כאן…”

– תכנסו, ציווה מורלון. נכנסנו. כל אחד נגש למקומו. “אתם, החדשים – כאן”. נתיישבנו עם ילדי הכיתה הנמוכה ביותר.

– אל תדאג, אמר לי שכני בלחש. זה כל יום ככה.

– מה עשה התלמיד שנענש? שאלתי בהיסוס.

– עניין של מה בכך. זה בוודאי דבר פוליטי, אומרים שמורלון רצה להתגייס למיליציה ולהלחם במחתרת. אבל לא קיבלו אותו, כי הוא נמוך מדי. אולי יודעים שם שהוא קצת מופרע. תראה עוד בעצמך…. אבל שששט! הנה הוא מתקרב. מיד תחבנו את אפנו בצלחת. המזון היה דל ומזוהם. אבל שמחתי בו.

– הלין ובֵּרְנַרְדוֹ! פקד מורלון. אתם תורנים היום. מהר, לעבודה!

– מה עלינו לעשות?

– איזו שאלה! אתם לא רואים את כל הליכלוך הזה? תעזרו לשָרָת לנקות את השולחנות ואת הרצפה. פירור אני לא רוצה לראות – שְמעתם?

– ככה זה כאן כל הזמן, אמר לי שכני בבת שחוק כבושה. כל ההתחלות קשות, ועוד תראה…

כל הילדים קמו והלכו בצוותא לדלת, אבל משם, הם לא פנו לחצר כפי שציפיתי אלא לחדר אחר.

– מה יש שם, הספקת עוד לשאול את שכני.

– התאים.

– התאים?

– כן, כל תלמיד מביא מזון מביתו, מה שרק יכול לסחוב, ונועל את ה“סחורה” בתא שלו. שם, לכל הפחות, אפשר לאכול משהו, או לקנות איזו “טובה”. אבל כאן, בחדר אוכל, זיפת. תקבל רק זיפת לאכול.

אבל מה בדבר האספקה? כל ילד זכאי לתלושי קיצוב – הלא כן?

זה בשביל הכלכל. ראית את ברונו, הבן שלו? איך הוא שמן! עם זאת, שְמע עצה: אל תדבר על נושאים כאלה בקול רם, וָלא, תזכה בטיפול טוב, כמו אותו בחור שקיבל את המנה שלו היום, לפני ה“סעודה”… מובן?

אחרי הדברים המעודדים האלה, נעלם השכן שלי בין שאר התלמידים, שהצטופפו בחדר התאים. “מִזללה” – כך קראו לאותו חדר.

השרת היה איש טוב. קטן, לבוש חלוק אפור. פניו האדימו תמיד מרוב שיכרות. הוא דיבר צרפתית עילגת, מהולה בביטויים ספרדיים. עם אשתו – הכובסת – ועם בִתו, הוא גר בקצה המסדרון של קומת המרתף העליונה. הוא עודד אותנו בטפיחת ידידות על הכתף. “נו, חדש כאן… יהיה טוב; אל תדאג!”, כך אמר לי. עזרנו לו ברצון, למרות עייפותי. ברנרדו היה רגיל, כנראה, לעבודה כזאת. אני – לא. הייתי גם נבוך מאוד. הוא ביצע את עיקר העבודה בלי להתלונן. התאבון שלי, אי אפשר לומר שנעלם בעטיה של הארוחה; אבל הסרת השיריים הפיגה אותו לחלוטין.

בחזרה לכיתה, הרגשתי יותר טוב. וויקטור הוגו החליט ללמד משהו מכיתבי עצמו. עמדנו בדומייה, כרגיל לפני כל שיעור, איש איש על יד השולחן שלו. אבל הפעם, המורה שכח לומר לנו לשבת. הוא הלך מן השולחן המוגבה שלו לחלון, ומן החלון לשולחן, בלי להסתכל אלינו, ודיבר מתוך חיקו. “היות ויש לנו תלמיד חדש מסטרזבור, כי זהו כבוד גדול לכיתה שלנו, נושא ההכתבה יהיה היום נוף העיר הזאת, כפי שראה אותו וויקטרו הוגו, המשורר המהולל, לפני כמאה שנה. הטקסט, עם תמונה של הקתדרלה, נמצא בספרכם, בעמוד 149. תקראו אותו בעיון, כרגיל; ובעוד כעשר דקות, אכתיב לכם… אתם יכולים לשבת.”

לא היה לי ספר; אבל המורה אמר שיסדר למחרת את עניין הציוד שלי. לעת עתה אוכל לקרוא יחד עם שכני; הלה מיהר לבוא לעזרתי. גם מחברת חדשה ועט קיבלתי מאחד התלמידים. הטקסט היה קצר ופשוט. קראתי אותו פעמיים תוך דקה אחת, ולא ראיתי בו קשיים מיוחדים מבחינת הכתיב. יכולתי איפוא להתבונן בנחת באולם ולהרהר באין מפריע. נזכרתי באימומים שהעירו אותי באותו בוקר, בטרז, בהליכה החפוזה לתחנת הרכבת… נזכרתי בשלג המזוהם של רחובות העיר, בערפל, בקור, ברעב במועקה של אותו בוקר, שעדיין היה “הבוקר”. נזכרתי ונזכרתי, ובעיקר שאלתי: איפה אני? איפה יאנוש?

למרות עייפותי, הרגשת נחת בכיתה. התנור הפיק חום מרנין והִמהם להנאתי. המורה ישב כמו מלך על בימתו, ונראה שקוע כל־כולו בקריאת ספר. כמו כן, התלמידים חזרו וקראו את הטקסט הקצר, תוך הנעת שפתותיהם בלחש עמום. התבוננתי בתמונות התלויות על הקיר ובארון ארוך עם תיבת זכוכית. בארון, הצטופפו פוחלצים אחדים, מאוזני־אֵסֶל עדינים עם כפות נחושת מבריקות, מטר, ברומטר, תרמומטר ועוד מכשירים כאלה. מעל לארון, ניצב גלובוס גדול עם תבליטים בולטים. על הקיר, השתרעה מפה גדולה של צרפת. הספקתי עוד לפני ההכתבה לחזור הביתה, אל אמא, בניס, ולחפש בירכתי צפון איפה יכול להיות עכשיו יאנוש…

– ובכן, תלמידים; אתם מוכנים?

תשובה ברורה לא נתקבלה. עובדה היא שכל הילדים התבוננו בִספרם במשך כל עשר הדקות של ההכנה. “עכשיו, סוגרים את הספרים”, פסק המורה. “יש לכולם דיו?” שניים או שלושה תלמידים רמזו שהקסת שלהם ריקה. התורן קם מיד, הוציא מן הארון בקבוק שחור גדול עם פקק־משפך, ומילא להם את הדיותה. בכל שולחן ושולחן הותקן בית־דיו עשוי חרסינה לבנה, ונתבקשנו לשמור על נקיונו. המורה התחיל להכתיב:

– “מרומי הקתדראלה: סטרזבור בזעיר אנפין”. זו היא הכותרת; אל תשכחו לסמן אותה בקו התחתון, עם סרגל בבקשה. “מתחת רגלַי, פיטפטה העיר פיטפוט חרישי; משבי הרוח הביאו לי מדי פעם קִטעי דבריה. פעמוניהם של מאה כפרים מסביב צילצלו. כנימות־עלים חומות ולבנות, שלא היו אלא פרות מפוזרות באחו מצד ימיני, פעו. כנימות אחרות, בצבע כחול ואדום, היו תותחנים: הם עסקו בתימרונים מצד שמאלי, במיטווח. חיפושית שחורה, המרכבה הציבורית, עשתה את דרכה במרוצה על הכביש המוביל לעיר מֵץ. בכיוון צפון, במורד גיבעה מוריקה, הבהיק ארמונו של הדוכס מִבַאד בשלולית של אור, כאילו היה אבן־חן משובצת בנוף. ואני הלכתי מצריח אחד למישנהו, והתבוננתי חליפות בצרפת, בגרמניה ובשוויצריה בזכות קרן אור אחת ויחידה של שמש”. עד כאן.

אחרי בדיקת כתיבתן של המילים הקשות, נִתחנו את הקטע מבחינה סיפרותית, ומיינו את התיבות: שמות עצם, שמות תואר וכו', על־פי תפקידיהן הדיקדוקיים. הדיון נמשך על המשמעות הציורית של כל פרט ופרט. לבסוף, גלשנו לנושא הגעגועים לחבל ארץ זה “שנקרע מן המולדת”, ושאלו אותי אם אני זוכר אותו בהתאם לתאורו של וויקטור הוגו. ענית שסטרסזבור היא עכשיו עיר גדולה, שהשדות והמיטווח אינם קרובים עוד לקתדראלה. האם אפשר לראות משם את שוויצריה? אינני יודע. אבל אני זוכר היטב שהמיגדל הגדול של הכנסייה המפוארת בנוי בצורה כזאת שכל אחד ממקצועותיו מהווה צריח נפרד, בולט במיקצת, וקיימת אפשרות לעבור מאחד למִשנהו.

בשעה ארבע, נגמרו הלימודים. כמו בהפסקת הצהריים, חזרו התלמידים הביתה, ואילו פיליפ ואני נדחפנו לחצר. ירד היום ובא חושך. הקור והערפל חזרו כמו השכם בבוקר. אחד המדריכים אמר לנו: “זה החוק כאן. יהיה מזג האוויר מה שיהיה, חייבים התלמידים להשאר בחצר עד השעה חמש.” התהלכנו אָנֶה וָאָנָה, כעלי שלכת, בחצר החשוכה. תלמידי התיכון, שכולם היו גדולים ממנו, לא שיתפו אותנו במישׂחקיהם ולא דיברו אתנו כלל. הִרגשנו מצידם מבטים חטופים, ושמענו פה ושם שברי דברים כגון: “…עוד שני כרותים שהגיעו…” “…נראה הערב…” קרוב לוודאי שהדברים התייחסו אלינו, אבל מה פירושם לא הבנו.

סוף סוף נשמע קול הפעמון. שוב מיפקד. שנאתי את המיפקדים הללו, כי עמדנו תחת מבטו הזועף של מורלון כעדר המובל לטבח. פיליפ ואני הצטרפנו לתלמידים הצעירים ביותר. לפי פקודתו של הנוגש, עמדנו זמן מה בדומייה.

שוב גרם לו מישהו איזה עוול אמיתי או מדומה, שוב עמדנו שעה ארוכה בקור ובחושך, עד שגילה את האשם והכה אותו בסטירת לחי מצלצלת.

מחמש עד שבע, ישבנו בכיתה גדולה מאוד, כל אחד ליד שולחן הכתיבה שלו, והכנו שיעורים. לנו, לא היו עוד שיעורים להכין. מורלון ניגש אלינו, ושאל אותנו ברוגזה: “למה אתם יושבים כאן בטלים, בפה פעור?”. אמרנו לו. “טוב, אביא לכם עבודה לעשות”. הוא הוציא ממגרתו ספר היסטוריה, שם אותו בינינו וציווה עלינו להעתיק על דף את הפרק הנלמד עכשיו בכיתה. “אבל, אדוני, אנחנו לא בכיתה ההיא”. “אין דבר”, הפסיק אותנו. “תעתיקו פרק כל־שהוא, ותו לא”. על שער הספר היה כתוב: “היסטוריה, המיזרח הקדמון: מצרים, מסופוטמייה וכו', יוון ורומי.” שפר חלקנו, ויכולנו להעתיק את הפרק “וכו'” שכלל את תולדות העברים, הלא הם בני־ישראל. היינו עייפים עד מוות, ובכל זאת כתבנו בהתלהבות כבושה על משה, דויד ושלמה.

ארוחת הערב הייתה עגומה במיוחד. כדי לחסוך בחימום ובתאורה, שלחו אותנו לישון בשעה מוקדמת. בחדר השינה הארוך, לא הסיקו כלל את התנור, ומנורות חשמל בודדות וחלשות, תלויות על חוט ללא חופה כל־שהיא, הפיקו אור קלוש ומדכא. “מהר, למִקלחת!” צעקו מורלון ויתר המדריכים. להתפשט בקור כזה לא היה נעים. הלכנו למִקלחת בפיג’מה. המים היו פחות מפושרים. התקלחנו בתאים, שניים או שלושה ילדים יחד. פתאום, הופיעו כמה ילדים, מן הגדולים, הם ניצבו מול התא שלנו וצעקו בקול גדול: “כן צדקנו! הם כרותים!” ונעלמו. התחלנו להבין לְמה כוונתם, ופחד איום אחז אותנו. אולם נשארנו חסרי אונים, ולא קרה כלום. חזרנו למיטתנו, ומרוב עייפות שקענו מיד בשינה עמוקה.

אבל בזה לא תמו ייסורינו, ועוד היה המשך ליום הראשון שלנו ב“מחילות”. לאחר זמן מה – כמה זמן? אי אפשר לדעת, כי הרי ישנו שנת ישרים – הקיפו אותנו ה“עמלקים”, וסינוורו אותנו באורם של פנסי־כיס. “ועכשיו, כרותים, הגיעה שעתכם!”. כמובן, חשבנו שזהו סיוט, וביקשנו להתעורר. אולם ברגע שנתברר לנו שאין כאן חלום־בלהות אלא מציאות, פרצנו שנינו בצעקה איומה. “העמלקים” היו מוכנים לתגובה זו, וקפצו עלינו עם מגבות רטובות כדי לסתום לנו את הפה. “עכשיו, לא נדפוק אתכם אם אתם לא תתנגדו. ואף נתן לכם פרס: נביא את מריה, בִתה של הכובסת. אבל אם אתם עושים בעיות, ואם מורלון יתערב, נדפוק אתכם כל לילה: אתם שומעים – כל לילה!” היינו כמו קפואים, ולא יכולנו לזוז כלל. שני בחורים אחזו ברגלינו, ושניים אחרים בזרועותינו. “נו.” הם אמרו: “להוציא את הזיין.” אז הם האירו את המילה שלנו. והתבוננו בה שעה ארוכה. אחר־כך הם הניחו לנו והסתלקו. היינו כמוכים בהלם, והפעם לא יכולנו עוד להרדם. אבל זה לא היה הסוף. לאחר דקות אחדות, הגיעה ילדה, בכותונת לילה ארוכה לבנה. שניים מן ה“עמלקים” ליוו אותה, אחד מכל צד. הם התקרבו למיטותינו. אנחנו לא הגבנו כלל. הם אמרו לה: “להרים!” והיא הרימה את הכותונת, והציגה את מערומיה כרקדנית מנוסה בעירטול. הבחורים כיוונו את אלומת האור של פנסיהם אל עכוזה ואל ביטנה של הילדה. לאחר זמן, היא הצניחה את פאת הכותונתה על שוקיה ונעלמה בריצה קלילה…

החושך היה סמיך ומלא איומים. עטלפים שוטטו בחלל האוויר. ילד אחד נחר בקצה החדר הארוך. גלשנו מסיוט לסיוט, אבל לא בכינו.

 

מחילות    🔗

כיום הראשון, כך עברו עלינו שאר הימים ב“מחילות”. ה“עמלקים” של הפנימייה נראו לנו גסים ואכזריים מאוד, ואילו בכיתה, הרגשנו נחת והשתלבנו יפה בחברת התלמידים. פיליפ סיפר לי שמר בושה, המורה הצעיר שלו, התייחס אליו בעדינות אבהית, וביקש משאר התלמידים להתחשב במצבו האומלל של “רֵפוג’ייה”.¹⁶

– יש עכשיו ברחבי צרפת, ובעולם כולו, אלפי פליטים כמוהו, כך אמר המורה, וחובה היא לנו לתת להם מחסה מתוך ידידות וסולידריות לאומית.

גם מר סיבו, המורה הזקן שלי, חשב כך; מה גם שגעגועיו לשטחים הכבושים, אלזס ולורֵן, עוררו אצלו הערצה של ממש כלפי כל מי שבא משם.

מר סיבו ראה בחינוך הילדים מעין כהונה מקודשת. בעצם, זוהי הקדושה, ואין אחרת. הוא הסתייג בגלוי מן הכנסייה ומן החינוך הדתי. לדידו, כל אדם בר דעת צריך להפיג את חושך הבערות ולשאוף להקים דור של משכילים; לאו דווקא של משכילים מבריקים וחריפים, כי אלה מעוררים יותר מדי בעיות. הוא התכוון לבני אדם פשוטים, המחוננים במידת השכל הישר. רצוי שכל אזרח במדינה, כל בן אדם בעולם הרחב, מושגי היסוד של מדעי הטבע והחברה יהיו נהירים לו. ועיקר העיקרים הוא הבעה צחה, כי מחשבה צלולה, יש בכוחה להשתית סדר וצדק ביחסי אנוש, במישור הפרטי ובמדינה כולה. המורה שלנו היה משוכנע שהמלחמות והרדיפות למיניהן היו תמיד מושא ישיר של חוסר השכלה או של השכלה מעורפלת, מושתתת על עקרונות לא נכונים, כגון אלה של הנאציזם. לך לדעת, למשל, מה זה גזע טהור! לומר דברים כאלה בימים ההם היה נועז למדי, אולם שררה בכיתתנו אווירה של אמון הדדי מוצק, ואיש לא העלה על דעתו לחלוק על דבריו של המורה או להלשין עליו. רק ברונו, בנו של הכלכל, אמר מדי פעם ש“צרפת היא עכשיו בעלת בריתה של גרמניה החדשה, ועלינו להלחם שכם אחד נגד האנגלים, ששרפו את ז’אן דארק, ונגד היהודים”. על דברים אלה, ענה המורה ש“מולדתנו נכבשה בכוח הזרוע, ולא נתנה את הסכמתה למדיניות הגזענית ברצונה הטוב.” בנוגע לז’אן דארק, המקרה אמנם מצער, אבל מוטב לטעון עליו התיישנות. היהודים, זה עניין אחר. “אינני יודע איזה זבוב נכנס להם לראש, לגרמנים האלה. בנעורי, למדתי שהיקום מתחלק כך: דומם, צומח וחי. בין בעלי החיים – האדם. אינני רואה טעם לשבץ את היהודים במקום מיוחד לפי חלוקה זו. אם הם בני־אדם, הם ניתנים לשיפור, כמו כל האחרים. ואם אינם בני־אדם, מה הם? חיות? צמחים? דוממים? אתם בוודאי לא ראיתם אף יהודי אחד. אין באיזורנו אנשים מסוג זה. אבל אני זוכר, כשהייתי בצבא, בתקופת המלחמה הגדולה, היו איתנו כמה חיילים שנהרגו בקרב, ונקברו על ידי כומר מיוחד, ישראליט ואמרו לי אחר־כך שישראליט וז’ואיף זה היינו הך. מה שאני יכול לומר לכם, הוא שהישראליטים האלה היו בסדר גמור, ואף גיבורים של ממש. לכן, תלמידים, צריכים להזהר מאוד בכל הסוגייה הזאת, ולא לקבל בלי ביקורת וקרטוב של שכל ישר כל דיברי התעמולה של הנאצים ונמושותיהם הצרפתיים. כשתיגמר המלחמה, בוודאי תקום וועדת חקירה, שתשפוך אור על כל הפרשה הזאת.” יום אחד, פנה אלי המורה במפגיע: “האם בסטרזבור היו יהודים לפני המלחמה?”. ענית בקול בטוח, אחרי היסוס בתוך־תוכי: “אני חושב שכן; אבל לא הכרתי כאלה. עד פרוץ המלחמה, תמיד שמעתי שהיהודים הם אנשים טובים, לכל הפחות כמו שאר האזרחים.” “אתם רואים”, ענה המורה, “זוהי עדות ממקור ראשון. רק על עדויות כאלה אפשר לסמוך. המדע דורש זאת תמיד!”

התקפותיו של מר סיבו על מורדי אור למיניהם באו לעיתים כהשלמה לשיעור, או צימוקים וקישוט לדבריו. אני ראיתי בנאומים אלה נאיביות מסויימת, וגבר עלי השיעמום. אבל נוכחתי לתמהוני ששאר התלמידים קיבלו את המנה היומית של מוסר ושל פטריוטיזם כמו תרופה, או זריקה, ולא התמרמרו. מי יודע, חשבתי, מה יהיה לאחר מבחן האש?

מר סיבו היה גם חובב מושבע של הטבע. הוא לא נתחזה כדתי במובן המסורתי של המלה, אבל הוא אמר לנו לעיתים קרובות, שאם אמנם האל ברא את העולם, הוא עשה זאת להפליא, ועלינו להיות ראויים לאזרחות של כבוד במעונו הגדול. המורה עצמו, ותלמידים לפי בקשתו, הביאו לכיתה כל מיני אבנים, צמחים ובעלי־חיים זעירים, והתבוננו בהם בעניין רב. מדי פעם הלכנו לטייל מחוץ לבית הספר, בשדות או על שפת האגם. כמובן, אהבנו מאוד את הסיורים האלה, במיוחד אני, כי נהנית מכל הזדמנות להמלט, ולו למשך כמה שעות בלבד, מאווירת הדיכוי והגסות של הפנימיה.

כי לצערי, הלימודים התקיימו רק בבוקר, ועד שעתיים אחרי צהריים, חמשה ימים בשבוע. אבל בשעה ארבע, הייתי שוב מופקר לגורלי המר. החברים הטובים של בית הספר הסתלקו הבייתה, ומפיליפ לא יכולתי לשאוב הרבה עידוד. אדרבא, הוא נשאר שרוי בדכאון נפש, ולא הסתגל לקור,למזון הגרוע ולעלבונות שספג. לעתים מזומנות, ראיתי אותו בוכה בכי חרישי. הוא נזכר, כנראה, בבני משפחתו, הנמצאים אי־שם… היות ומר סיבו לא הרבה לתת לנו שיעורי בית, לא נשאר לנו מה לעשות בשעות הערב. כמובן, לא אמרנו זאת למורלון. שאלנו פה ושם סיפרי לימוד. קראתי כמה וכמה פעמים את הפרק על העברים – הלא הם בני־ישראל – אותו פרק שכבר העתקתי בערב הראשון. סך הכל, ארבעה עמודים, בתוספת מפה של פלשטינה ושתי תמונות: בית המקדש בירושלים וראשו של חייל פלישתי. בית המקדש היה תחריט של שיחזור, ואילו החייל הפלישתי הועתק מתבליט מצרי קדום. בהסברים שמתחת לתמונה, דובר על כובע־הנוצות, שהיה אופייני לפלישתים וכמו כן על תלבושתו ותחמושתו של גוליית, הגיבור שנהרג על ידי דוד באורח בלתי צפוי. מאוד הערכתי את ה“בלתי צפוי” הזה, ואמרתי לעצמי שמורלון הוא בוודאי מצאצאי הפלישתים, והבחורים הגדולים, שהציקו לנו, היו עמלקים – סופם לחורבן, כסוף עמי כנען הארורים! כמובן, לא יכולתי לשנן ולשנן כל הזמן אותו פרק עצמו. קראתי גם על יוון ועל רומי, ועל הנוצרים הראשונים, וראיתי לתמהוני שלמייסדי הדת המקובלת עכשיו באירופה, הקדישו בספר רק שמונה עמודים, וחצי תריסר תמונות. הם זכו אמנם במנה כפולה לעומת הפרק על העברים, אבל בתוך ספר של יותר משלוש מאות עמודים, זה נראה לי מעט. בעצם, כל הנוצרים הראשונים היו יהודים גם הם. שבעתי נחת לאור התגלית הזאת, וחשבתי לתומי שאולי זו סיבת קיפוחם – קיפוחם של הנוצרים הראשונים בספר הלימוד להיסטוריה.

מדי פעם העניש מורלון תלמיד שהפריע לו או העז ללחוש באוזני שכנו. הוא גער בכולנו ואילץ אותנו להרים ראש כדי שנראה את עוצמת הסטירה. בימים הראשונים נזדעזעתי למראה אכזריות כזאת, ומגדל השן, שבניתי וטיפחתי בדאגה כה רבה, התמוטט ונתרסק. אולם, לאחר זמן, הסתגלתי גם לזה, וחומות המקלט שלי היו אטומות לבכי מבחוץ. בכל זאת, קרה גם מקרה שהוציא אותי משלוותי המבוצרת.

– תן לי את זה! צעק מורלון.

– לא אתן, ענה התלמיד.

ה“מחנך” ניסה לקחת את החפץ בכוח, אבל לא הצליח.

– רק למנהל, אוכל למסור את זה, אמר התלמיד.

מורלון שלח איפוא תלמיד אחר לקרוא למנהל. הם חזרו לאחר זמן. קמנו.

– מה קרה? שאל המנהל.

מורלון לא הספיק לומר מלה, עד שהתלמיד מסר למנהל סיפרון שחור. במקרה, עמדו קרוב אלַי. המנהל עיין בספר, וראיתי בו אותיות עבריות. הוא פנה למורלון ואמר לו:

– זה בסדר. תעזוב אותו.

ולתלמיד אמר:

– אינני רוצה לשמוע על הִשנות מקרה כזה – שמעת? הספר נשאר אצלי – מובן?

כמובן, זעף ה“מחנך”. אבל הוא כבש את כעסו, ושתק. ואני… הייתי נבוך. לא העזתי אחר כך לומר מלה, אפילו לא לפיליפ, וגם לא התקרבתי לאותו בחור שנתפס. חשבתי וחשבתי הרבה. הוא בוודאי ידע מה גדולה הסכנה שבהחזקת סיפרון כזה. אולי ראה בו סגולה נגד דכאון נפשו; אולי ראה בו טעם להמשך חייו.

השעות הקשות ביותר היו במיטה. ה“עמלקים” הרבו במִשכבי זכר, והיו להוטים אחר “בשר טרי”. אנחנו רעדנו מרוב פחד, וחששנו תמיד שיבוא גם תורנו להשתעבד להם. למזלנו, הסכימו ברצון רבים מן ה“קטנים” לתשמישים כאלה, ולא היה צורך לאנוס אותנו. כשבכל זאת באו אלינו, צעקתי בקול גדול, בלי פחד ממורלון:

– די! אם אתם רוצים לדפוק אותנו, פגר תרבעו ולא ילד חי – עם כל התוצאות על אחריותכם. תזהרו לכם, אולי גם אנחנו נספיק להפיל כמה פגרים לפני שנמות!

נזכרתי במותו ה“בלתי צפוי” של גוליית, ועמדתי על מישמר.

בכל זאת, נאלצנו לקנות את חסינותנו בכל מיני עבודות משפילות, שלא היה כדאי למסור את נפשותינו עליהן, כגון ניקוי בתי השימוש, במקום אותם ה“עמלקים”, שמונו לתפקידים אלה, לפעמים בתור עונש. “ילדון, אם לא תעשה זאת מיד, הערב יבוא תורך!”, ועשינו.

תשועה באה לנו מן הבנות. במשך שבוע אחד, חלה מורלון. המשמעת התרופפה. אנחנו היינו נתונים לסכנות גדולות מכרגיל, במיוחד בחדר האוכל. שם לקחו ה“עמלקים” בכוח את המזון המגיע לקטנים, ואף זיהמו במתכוון את השאריות שנשארו לפני שהעבירו אותן אלינו. הם היו בוודאי מתאכזרים הרבה יותר לולי התלהבותם בכריית המנהרה שקישרה את מרתף הפחם של בית הספר עם פנימיית הבנות, כמה מאות מטרים משם, בירכתי הגבעה. המחילה הייתה קיימת זה דורות, אבל הוזנחה והתמוטטה בחלקה. ה“עמלקים” שיקמו אותה תוך יומיים, ומיד התחילו אורגיות נוראיות בשני הבניינים. בלילות הראשונים, הדבר נשמר בסוד. לא היה צורך לאיים עלינו כדי שנשתוק, כי רְווחה באה לנו מכל ההוללות הזאת. שמחנו לא פחות מבעלי המזימה. אולם, לא עבר זמן רב, ונתגלתה השערוריה בצד השני, כלומר בבית הספר של הבנות. כמה מן ההורים התלוננו אצל המשטרה. שוטרים במדים באו לערוך חקירה מדוקדקת בביניין הפנימייה, ובמיוחד במרתף. כשחזר מורלון, הושב הסדר על כנו. המנהל החליט שאחד המחנכים יצטרך דרך קבע לישון בחדר הארוך, יחד אתנו. הם עשו זאת בתורנות, אבל מורלון עצמו התחמק מחובה זו. על כל פנים, נשמנו לרווחה. פסקו ה“דפיקות” והאיומים. יתירה מזו: ה“עמלקים” נאלצו לבצע בעצמם את העבודות הנמאסות עליהם. אולם הם שמרו לנו טינה על רוע מזלם, כאילו אנחנו היינו אשמים…

בימי ראשון וחמישי, נשתנו פני הדברים. בימי חמישי, לא התקיימו לימודים. בבוקר הכנו שיעורים, ואחרי צהרים, יצאנו לטייל, קבוצות קבוצות, עם המחנכים. בשבת אחרי הצהריים, הלכו כל התלמידים הביתה, לכפרים שבסביבה, ונותרו בפנימייה רק חמישה תלמידי תיכון, פיליפ ואני. בין ה“גדולים” שנשארו, היה אותו בחור שסרב למסור ספרון למורלון. כמובן, ציפיתי בכיליון עיניים לאותו רגע, שאוכל סוף סוף לדבר אִתו. אולם, חששתי שארבעת האחרים לא היו שותפים לסודנו. לכן, חיכיתי עד שהם ידברו, ויעצתי לפיליפ שיקפיד גם הוא וישמור על פיו.

ובכן, השבוע הראשון שלנו ב“מחילות” הלך ונסתיים. מורלון הלך ונעל את השער הגדול. שום איש לא התעניין בנו ולא אמר לנו מה לעשות. נשארנו כלואים בבניין המרווח – הריק.

הבחור המיסתורי שכב פרקדן על מיטתו. הוא התבונן בעכביש, שהלך על התִקרה. העכביש הפריש חוט בודד, וירד בכיוון לרִצפה. פעמים אחדות, הוא נעצר ונשאר תלוי באווויר, כאילו מתחרט. בסוף, כשהיה כבר בגובה־איש, הוא התחרט באמת, בלע את החוט, וטיפס בחזרה אל התִקרה. גם אני היססתי. כבר התקדמתי בכיוון הנער, וחזרתי למיטתי. אחרי זמן רב של דומייה, הוא פנה אלי, ואמר לי בלי לזוז:

– אל תדאג. אנחנו אוכלים עם פסקאל, השרת.

– מה איכפת לי האוכל, עניתי לו. רציתי לדעת…

– … לדעת מה?

– רציתי לדעת מה אנחנו עושים פה.

– מחכים, אמר הבחור בפשטות.

– מחכים לְמה?

– עד שזה יעבור.

– מה צריך לעבור? שאלת אני, מתוך מבוכה.

– הכול. המלחמה, היהודים, מורלון… כל השטויות הללו.

תמהוני גבר עוד יותר. שאלתי בעקשנות:

– אינני מבין אותך. מה אתה רוצה מן היהודים?

– ז’ואיף, כאן, זוהי מלה גסה. בעצם, רק מלה גסה. התלמידים והמדריכים זורקים לך בפנים שאתה ז’ואיף מלוכלך, אבל אינם יודעים מה זה, לא ז’ואיף ולא מלוכלך. על כל פנים, לא עלה על דעתם שיש כאן יהודים על שתי רגליים…

– אתה בעצמך יודע מה זה יהודי? שאלתי מתוך הִסוס־מה.

– זאת באמת שאלה שאיננה במקומה! תפסיק עם השטויות שלך.

שתקתי, אבל לא הסתלקתי. נשארתי יושב על פינת המיטה, סנטרי בכפות ידַי, ומרפקַי תקועים על ברכַי. הוא שכב על מיטתו ולא זז. אולי המשיך לחפש על התִקרה את העכביש, שחזר לשם. בחור יפהפה, לאמיתו של דבר, אם כי לאה במקצת, חיוור וחלוש. שער רך ושקוף התפשט על ליסתו. אחר זמן־מה, הוא הוסיף:

– ראיתי שקראת אלף פעמים את הפרק על העברים בספר להיסטוריה.

– ואני ראיתי שאתה מתבונן בסידור תפילה.

– אתה יודע עברית?

– עברית, לא. אבל אני מכיר את צורת האותיות.

– זיפת! כל זה זיפת! אתה רוצה לדעת מה אנחנו עושים כאן? לך, תחפש! אני – אינני יודע. כבר אבד לי החשק לדעת ולהבין. לחקות אותם, להבלע בתוכם…

– מר סיבו דיבר על היהודים בכיתה.

– זה לא טוב, הפסיק אותי הבחור. מאוד לא טוב… ומה אמר מר סיבו על היהודים שלא ידענו עוד?

– הוא אמר שבעולם יש רק דוממים, צמחים ובעלי־חיים. האדם הוא אחד מהם. והיהודים הם בני אדם כמו כל האחרים. הוא הדגיש שהם ניתנים לשיפור, ואסור לשנוא אותם סתם.

– רע מאוד… אתה לא מבין כלום! אם היהודים טעוני שיפור, סימן שהם גרועים עכשיו. שיפור, זה תהליך איטי, הדורש סבלנות, השקעות. עכשיו אנחנו בעיצומה של מלחמה. אין לנו זמן לחנך את היהודים ולהחזיר אותם למוטב. יותר קל למסור אותם לגרמנים. שהגרמנים יעשו מהם קציצות, זה העניין שלהם. עלינו לנצל את ההזדמנות להפטר מהם ללא קושי וללא מאמץ, ובמיוחד ללא ייסורי מצפון. מי יעיז לדבר על “שיפור” בימים אלה? השעה דוחקת כל כך! עוד מעט יבוא השיחרור, ואז יצטערו הבריות שלא נִצלו בעוד מועד להפטר מכל היהודים כולם. הזדמנות כזאת – אסור להחמיץ אותה. מתי תחזור הזדמנות כזאת, בעידני העידנים?

נבהלתי כמוכה פלצות. “נטרפה דעתו עליו” חשבתי. לא העזתי לזוז. אבל הוא הוסיף והשתולל:

– כן, אני מבין לרוחם. הייל היטלר! לעזאזל כל היהודים!

בסוף התרגזתי.

– לא. אנחנו בני אדם! אפילו סתם מורה כמו מר סיבו מעיז להכריז זאת בפומבי!

– תעזוב את מר סיבו ואת כל השטויות שלו. אתה לא מבין שאם היהודים הם “בני אדם לכל דבר”, אז גם אני וגם אתה אולי נחשב כיהודים. וזה לא בריא! מאוד לא בריא! פה אנחנו פליטים. המשפחות שלנו גוייסו, או נהרגו בהפצצות. לא איכפת לי מה קרה למשפחות שלנו. העיקר: איש לא חשב ברצינות שאנחנו יהודים. מוטב שהגויים המטומטמים הנמצאים כאן יחשבו שהיהודים הם מפלצות מתועבות, מוצצי דם־האדם, בעלי־קרניים, כל מה שאתה רוצה: רק לא בני אדם כמוני־כמוך. מובן?

– אבל אנחנו כרותים, הלא כן?

– זה לא משמעותי. אין להם מושג, מילה מה היא, או “ברית מילה” (תקרא למום זה לפי רצונך).

– ומה קרה באחד בינואר?

– ראש השנה. מה טיב שאלתך?

– על הלוח כתוב: “ברית־מילה”.

– שטויות! איש לא יודע על מה מדובר. תוציא לך מן הראש שישו שלהם יהודי היה. מכל מקום הוא שלהם, ולא שלנו. אין לנו מספיק צרות? גם את הצרות האלה אתה רוצה להעמיס עלינו?

– קראתי בספר להיסטוריה…

– קראתי בספר, מר סיבו אמר… באיזה עולם אתה חי? למי איכפת כל הדברים האלה. דרך אגב, גם הספרים מורעלים. נניח שישו היה יהודי, ושמָלו אותו. הצרה היא שגם צלבו אותו, תלו אותו על העץ. ומי עשה את המעשה? שוב, היהודים. מידה כנגד מידה: עכשיו הגיע הזמן לתלות היהודים! לחשוב ולקרוא ספרים, זה כל־כך לא בריא! תעזוב, תברח מן הקלחת הזאת, ומוטב שעה אחת קודם!

ושוב, לא יכולתי לענות לו כלום. אז הוא המשיך, כאילו הגיב לדברי: – כאן אין חוכמות. אני אומר לך שמר סיבו, עם כל האנושיות שלו, עם כל ההשכלה הכללית שלו, אינו פחות מסוכן מבול עץ קשוח כמורלון. המנהל – זה עניין אחר. הוא זקן וחלש. יש לו דיעות שמאלניות מן הסוג הישן. כיוון שתמך בשעתו באנשים כגון לֵאון בלום, אי אפשר לומר שהוא אנטישמי; אבל הוא שותק. הכלכל לעומת זאת, זהו נאצי של ממש. בהתחלה….

– איזו התחלה?

– כשבאתי לכאן, לפני שנה וחצי. ובכן, לפני זמן מה, הוא התקוטט עם המנהל, אבל גם זה פסק. שמעתי שהוא צריך לקבל ציון טוב מטעם המנהל כדי להתקדם בקריירה שלו. לכן הוא שותק. אחד יודע, אחד מנחש – כולם שותקים.

שמע בקולי, ג’ורג': אם אומרים לך “יהודי מלוכלך”, תענה אתה: “בן זונה! חזור לחזירים שלך! תתבשם מן החרה שלהם!” ועוד כאלה דברים יפים. אבל תשכח, לכל הרוחות, שהיהודים הם בני אדם, סתם בני אדם כמוני־כמוך.

בואו לאכול!

קולה של מריה, בִתו של השרת, ערב לי מאוד, מה גם שבא לשים קץ לוויכוחי הנוקב עם הבחור המוזר שהחזיק סידור־תפילה ואמר הייל היטלר.

פסקל עצמו עשה עלי רושם אבהי וילדותי כאחד. עיניו החייכניות רמזו בנימה של ביטול מוחלט לדאגות המחפירות שחרשו קמטים במיצחו הצר. סיפרו לי כבר שהוא היה גולה ספרדי, שברח ממולדתו עם תבוסת המשטר הרפובליקאני שם. נוכחתי שאהב יין חריף, זיתים כבושים (שהיו מעדן יְקר־המציאות בימים ההם), ובכלל, אוכל מפולפל. במשך השבוע, הייתי עד לקטטה רצינית בינו ובין הטבח הראשי. הוא התכוון להוסיף מלח, פִלפל ותבלינים רבים לאוכל שלנו; ואילו הטבח מנע ממנו תיבול כזה, ואיים לרצוח אותו בסכינו הגדולה. נוסף על המכות, באו גם קללות: כל הגולים, הפליטים, היהודים, טַפִילים למיניהם, אינם אלא עלוקות, חלאת המין האנושי, בני זונות, מולידי מפלצות, מלקקי חרה ומוצצי דם־נידה… למה לא הזמינו את הגסטפו על מנת לטטא את כל הפסולת הזאת – במכה אחת? את הדברים הנחמדים האלה שמעתי ימים ספורים לפני כן, כשהלכתי, לפי פקודתו של מורלון, להביא פחם מן המרתף. לכן חשבתי שפסקל ואשתו, הם בוודאי מצידנו. אבל הבחור־עם־הסידור דאג לנפץ את כל אשלייותַי: תפסיק עם ההסקים שלך. כאן אנחנו מחוץ לתחום ההגיון.

– תרשה לי להביא לך משהו מדברי מר סיבו, עניתי לו, הפעם לא מתחום המוסר הפטריוטי, אלא מן השיעור לאלגברה.

– בבקשה ממך, אוזנַי כרוייה להגיונותיך.

– מִספר שלילי כפול מִספר חיובי – התוצאה היא מִספר שלילי; אבל מִספר שלילי כפול מִספר שלילי – התוצאה היא חיובית. וכל־כך למה? כי ידידי־הידידים שלי הם ידידַי; אוייבי־הידידים שלי: אוייבַי; אוייבי־האוייבים שלי, ידידַי.

– יפה, אמר לי הבחור. אבל אני רוצה ללמד אותך ביטוי אחר, המתקן את ההגיון שלך… “לא מתוך אהבת־מרדכי, אלא משנאת־המן”.

– מה זה? על מה מדובר?

– לא חשוב. על כל פנים, תזהר מאוד מאוייבי־האוייבים שלך. כל ההגיון שבעולם לא יבוא לעזרתך אם חס ושלום יפגעו בך. מובן? עכשיו – שקט.

בכל זאת, שבענו נחת מן הארוחות של צהרי יום־המנוחה בחברת־פסקאל, אשתו ובִתו במִטבח המרווח של הפנימייה. רק שבעה תלמידים נשארו בבית־הספר, אבל, כפי שהבנתי מהר, לא כולם היו יהודים, ולא יכולנו לדבר בחופשיות. אחד מהם, בשרו וורוד ושערו בלונדיני, כבן חמש־עשרה, לא פסק מחרפות וגידופים על אנשי־המחתרת. הוריו נרצחו על ידי ה“בוגדים” האלה, אבל “שעתם של הרוצחים בוא תבוא. תנו לגרמנים לגמור את המלאכה עם הרוסים, ומיד יסרקו את רחבי־צרפת בסריקות קפדניות, ויוציאו מארץ המולדת, יעקרו מאדמתה את כל השרצים הללו… תארו לכם: בבוקר בהיר אחד, כשהכול שקט ורגוע בבית ובסביבה, הם באו, דפקו בעדינות בדלת כאילו הם חברים, ופתאום הם שלפו אקדחים מכיסיהם וצעקו: וויוו לה פראנס![¹⁸] תחי צרפת! ופתחו באש. אבא, אמא, אחי הבכור… על ריצפה. בדמם המעורבב התבוססו. אחד מן הרוצחים אחז את ראשי, הרים אותו ואמר: ככה ייעשה למי שמשתף פעולה עם הכובשים! והם הסתלקו כפי שבאו. לא הבחנתי כלום…” את הסיפור הזה שמעתי ושמעתי עשרות פעמים. ותמיד הפטיר הבחור: “כן, בוא תבוא שעתם…”

התלמידים האחרים רמזו לי שגם הם, נמאס להם לשמוע תמיד אותו תקליט עצמו. היתום האומלל הבין את פִשרם של הרמזים האלה, והתייפח עוד יותר: “אין לכם לב. אתם לא מבינים אותי. לוּ הייתם במקומי, הייתם בוכים כל הזמן, ואילו אני, אני מתגבר; אתם שומעים: אני מת־ג־ב־ר!… בעצם, אני טועה. גם לכם, אין לכם הורים עוד. שמעתי, כן, כבר אמרתם לי. הם נהרגו, או שמא אינכם יודעים איפה הם כעת. אבל אתם – לא איכפת לכם כל עיקר. חסרי־מולדת, חסרי משפחה, נעים ונדים כמו היהודי הנודד… גם אתה פסקאל. למה בגדת במולדת שלך? פראנקו לא מספיק טוב בשבילך?… האבא שלי היה בן אדם מטיפוס אחר. צרפתי גאה. הוא נלחם כמו אריה; ואחרי מפלתם של כל הגורמים הרקובים שבמדינה הוא נאבק בכל כוחו לשיקום המולדת המטוהרת, הזקופה… ועכשיו, מה מר גורלי שאני יושב בכל יום ראשון עם קומץ אומללים, תלושים בני תלושים, פליטים מן המדרגה האחרונה…” ושוב בכה.

בחדרי־ליבי, ריחמתי עליו, בשעה שסיפר על רצח־הוריו. אבל דחיתי מהר מחשבה זו. נזכרתי בסיפוריו של יאנוש על סיבלם של החיילים הגרמניים בסטאלינגרד, ושתקתי.

פסקאל ואִשתו השתדלו במיטב יכולתם להנעים לנו את ארוחות השבתון. הם קישטו את השולחן בפרחים, ומריה שרה לנו שירים ספרדיים בליווי גיטרה. קולה היה ערב, עמוק, ללא היסוס. היא שרה משירי פרדריקו גרסייה לורקה. היא שרה על יין ועל נשיקות, על אהבה בלתי מרוסנת ועל מלחמה עקובה מדם, הכול באווירה של דימדומי־שקיעה וגעגועים כבושים. “הרקיע על פני הערב כפרח לוטוס ענק; הצרפדעים נושכות את דִממת־הליל; הירח מונה את הכלבים, טועה ומתחיל שוב…”. מבין ריסי עיניה ניכר שליבה היה נתון לחיי טוהר וערגה, ולא יכולתי להבין איך היא הסכימה לספק את רצונם של ה“עמלקים” בפנימייה.

כשאמרתי זאת לבחור־עם־הסידור, הוא צחק לי.

– מה חשבת, שאל, אנחנו עושים כאן מה שאנחנו רוצים? תראה, האימא של מריה צריכה ל“ספק את רצונו” (כפי שאתה אומר) של הכלכל, על אפו ועל חמתו של פסקאל עצמו. אבל זהו זה – אי אפשר לשנות.

– לא הבנתי בדיוק לְמה אתה מתכוון.

– בבוקר השכם, מופיע הכלכל בחדרו של פסקאל ושולח אותו לשוק הסיטונאי. הכלכל מופיע בכותונת־לילה ונכנס למיטתו של פסקאל בשעה שהיא עדיין חמה. איש תקיף כזה, אינו רואה צורך להסתיר את כוונותיו. אנחנו חוזרים לבַרבריות של ימי הביניים. אז נבנתה הכנסייה ונכרו ה“מחילות”. בימים ההם בעלו האבירים את נשות־הצְמיתים בלי לבקש רשות. כך עושה עכשיו הכלכל שלנו. איכפת לו משהו? על כל פנים, פסקאל אינו יכול להרים קול, כי בנקיפת אצבע יתן לו הכלכל גט פיטורין. ומה יעשה עכשיו גולה ספרדי, כשהוא מושלך לרחוב? אתה יודע –אין לך יסורים חמורים יותר מחרפת־רעב…

– אבל אני לא מבין, אמרתי. פסקאל ברח מספרד, כי הוא לא השלים עם המשטר המדכא, כי הוא רצה חופש, חירות, חיי אדם. והנה כאן, עכשיו, שוללים ממנו לא רק את החופש הפוליטי, אלא אף את דמותו האנושית. הורסים את משפחתו, רומסים את ייחודו כבן־אדם! והוא משלים עם זה?

– אתה, עם ההסקים שלך, ענה לי הבחור בכעס, עוד תפיל אותנו, את כולנו, לפח. אני לא רוצה שהתלמידים יבינו שאנחנו יהודים – תפסת סוף־סוף? תעזוב את ההגיון שלך, ותשלים עם המציאות!

– כמו פסקאל? לעולם לא. שמעת, כשאמרתי ל“עמלקים” שאותי לא ידפקו חי?

– שמעתי – ופחדתי נורא.

– אותך דפקו?

על זה לא קיבלתי תשובה.

ביום ראשון, יכולנו לטייל קצת בעיר. השער המרכזי נשאר נעול, אבל יצאנו דרך הדלת של המִטבח, הנפתחת על סִמטה צדדית. בדרך כלל, גם דלת זו הייתה נעולה, והכלכל פקח בכבודו ובעצמו על הספקת המִצרכים, שהתקיימה שם. מכל מקום, הייתה לנו הרגשה מעיקה של מאסר, וכל הזדמנות של הפגת המועקה הזאת באה עלי כברכה. כיוון שביום ראשון אין הספקת מצרכים, יכולנו מדי פעם להשיג את המפתח של אותה דלת, ולברוח כמו צפורי־דרור.

בזמן הטיול, נסיתי להתבודד עם אותו בחור, שסיפר לי על חייו האומללים של פסקאל. רציתי לגשר איך־שהוא על הפער בין השלמתו עם השפלתו ובין פרשת הסידור. אבל הוא התחמק והצטרף אל קבוצת ילדים אחרים, כדי למנוע כל נסיון נוסף של שיחה בארבע עיניים אתי.

ביום ראשון בערב, חזרו ה“עמלקים”. הם הביאו אתם מזוודות מלאות כל טוב, ובשבילנו, מנה גדושה של גסות ושל בוז.

כך עברו שבועות אחדים. חיי מטוטלת: אהבתי את בית הספר; שנאתי את הפנימייה. הילדים שבכיתה היו לי לחברים טובים, ואילו הגדולים, אפילו אלה שנשארו ביום ראשון, שמחתי כשיכולתי להתחמק מהם. לא ניסית עוד לדובב איש מהם. החורף היה קר, המזון דל ומזוהם, האור קלוש. מורלון התאכזר, לאו דווקא בי, אבל שנאתי אותו בכל זאת. ריחמתי על פסקאל, בזתי לאותו יתום שכל הזמן שפך נגדנו את מר בכיו, קרצתי למריה, שתשיר לנו עוד משירי לורקה.

לו הצליחו הנאצים במלחמתם, יש להניח שהייתי נשאר באותו בית ספר שנים אחדות וג’ורג' הלין היה לובש בשר וגידים. אבל, מאז נסוגו הגרמנים בסטאלינגרד, היה ברור לכול שלא כך יהיה, ועשינו מאמצים כבירים, ולו רק רוחניים, כדי לשמור על ישותנו.

הימים החלו לארוך. כבר לא היה חושך בסוף ההפסקה הגדולה, לפני שנכנסנו להכין שיעורים. ניצנים ראשונים נראו על ענפי העצים, ועשב חדש צמח בין האבנים. בבוקר בהיר אחד, ביום חמישי, כשהייתי שקוע בקריאת ספר לימוד לסיפרות, בא אלי אחד התלמידים, וטפח לי על הכתף: “הלין, מחכים לך אצל המנהל”. “מי?” שאלתי.

– אינני יודע. אישה, צעירה כנראה.

– הלכתי לשם בפקודתו של מורלון, ולתמהוני, אחרי שעברי את הדלתיים, נפגשתי עם פולין.

– הגברת באה לשאול איך אתה מרגיש אצלנו, אמר המנהל.

– טוב מאוד, עניתי. אני אוהב את בית הספר.

– והפנימייה? שאלה פולין.

– צריכים להתרגל, עניתי.

– טוב. אני שמח לשמוע שהכול בסדר, הפטיר המנהל.

פולין ביקשה רשות לקחת אותי לטיול קצר, ויצאנו.

מיד שאלתי אותה אם היא יודעת מה שהוא על יאנוש.

– לצערי, לא. לא כלום, כך אמרה. אני מתארת לעצמי שלקחו אותו לצפון, כמו כולם. לעבודת כפייה, כנראה בגרמניה.

– אני מקווה, הוספתי, ששם אין משפילים את היהודים כמו כאן. כאן, זה נורא. לא רק היהודים, אלא גם הספרדים… שם, לכל הפחות, אין צורך בהתחסדות…

ראיתי שפולין הסמיקה, וכמעט שהתרגזה עלי. אבל היא כבשה את תגובתה, ואמרה בקול רגוע:

– ילד. בסופו של דבר, אתה רק ילד. בכל זאת, אתה צריך להבין. פה, אתה חי, וזה העיקר. חי – אתה מבין?

דבריה דקרו אותי כפיגיון.

– האם יאנוש בסכנה?

– ברור שהוא בסכנה… אבל הוא יחזור… אם יחזור…

– חשבתי ששם רק מעבידים אותם.

– מעבידים אותם, וגם מנצלים אותם. ומי יודע מה יהיה סופם? אתה צריך להבין שכאן יש לך מפלט בטוח. שְמור על עצמך.

לאחר זמן, היא הוסיפה:

– באתי להביא לך בשורה. מצבם של היהודים באיזור הכיבוש האיטלקי לשעבר הולך ומחמיר. כל האיזור של ניס והאלפים נתון עכשיו בשליטתם של הגרמנים.

– ידעתי. לכן ברחנו משם.

– אתה ברחת לבד. האחרים בסכנה.

– מה פירוש?

– הדוד שלך, ובנו…

– נלקחו?

– נלקחו… כמו יאנוש, בתחנה.

נזעזעתי כולי. בכל זאת, שאלתי בקול רועד:

– ואמא…?

– היא תבוא הנה.

– הנה? ומה תעשה כאן?

– היא עכשיו הגברת הלין. היא תעבוד בתור עוזרת למשק הבית אצל אישתו של הכלכל.

– אבל הכלכל הוא איש רע מאוד. הוא נאצי והוא יודע שאנחנו יהודים. יתכן שאינו יודע במפורש אבל הוא ניחש כנראה את הסוד. איך אפשר שהאמא שלי תעבוד אצלו?

– לאו דווקא אצלו, אלא אצל אשתו. אל תדאג… על כל פנים, זהו ההסדר היחיד שמצאנו. אין לנו מוצא אחר. אתה יודע שעבודתנו מסוכנת מאוד. לעת עתה, אל תדבר עם איש בנושא זה. וכשהאמא שלך תגיע, תשתדל לשמור על הסודיות. אל תקבל אותה בהתלהבות, אלא סתם, כאילו היא מאנשי המקום. אל תדבר אתה בקול רם על המשפחה שלכם, על המקומות הרחוקים שאתם מכירים, ועוד כהנה וכהנה. ומאידך, אל תראה בכל עניין של מה בכך השפלה מחפירה, כי בימים אלה, לשמור על חיינו, זה העיקר. זכור: לעת עתה, אין יהודים, אין עבר ואין עתיד. צריכים להיזהר בחיי יום־יום…

– ויאנוש – את חושבת שיחזור?

– כבר שאלת אותי… אם יאנוש יחזור ואתם לא בבית, אין לכם אסון גדול מזה. אחרי המלחמה, נשמח כולנו יחד, יהודים ולא־יהודים: יחד. לא יהיו עוד יהודים: כולנו בני אדם, אחים, ונשמח יחד. אבל עכשיו, שְמור על עצמך…

– מר סיבו אמר…

– שמע אלי (סליחה, ג’ורג'), אני מפצירה בך, תעזוב את הנושא הזה. אתה ג’ורג' הלין, ילד טוב, וזהו זה.

– בסדר, תודה, זהו זה. את יודעת פולין… בעצם, אינני יודע בדיוק איך אומרים זאת… אבל אני מאוד מודה לך…

הטיול הקצר הגיע לקיצו. פולין נכנסה שוב לחדר המנהל. הספקתי עוד לראות איך היא שיוותה לפני מורלון, שנזדמן שם באותו רגע, הבעה של אדישות.

מחשבותי נתבלבלו ודחקו זו את זו. נזדנבו בתור ללא סבלנות. הדוד שארל. פראנסואה. יאנוש. הלכו. אבל היא תבוא – היא תבוא: אמא. עדיין התהדהדו באוזני דבריה האחרונים של פולין: “אחרי המלחמה, לא יהיו עוד יהודים, ונשמח כולנו – יחד…”

אמא הגיעה ביום ראשון בבוקר. היא לא הודיעה מראש על בואה. שלושה חודשים עברו מאז אותו בוקר סגרירי, כשנבלעה בערפל. הייתי כמו מְהופנט על ידי מעילה הכתום, אותו מעיל שלבשה בזמן הפרידה. הרבה פעמים ראיתי אותו: בחלומותי, אפילו בהיותי ער, באותם לילות האימים, שביליתי בחברת ה“עמלקים”. לרוע מזלי, לבשה אמא מעיל אחר ביום הופעתה הראשון ב“מחילות”.

“אל תקבל אותה בהתלהבות” אמרה פולין. קל לומר; אבל קשה לעמוד בנסיון מסוג זה. האמא שלי, כך נראה לי, נזדקנה מאוד במשך אותם החודשים שלא ראיתי אותה. הדאגות חרשו את מִצחה והלבינו את שערה. אמנם החזירה פגישתנו קצת סומק על לחייה, וחיוך כבד ומהסס האיר את פניה, אבל הרגשתי היטב שלבה לא היה פנוי לרִגשי נועם, למרות שימחת ההתראות.

“הערב, אספר לך הכול”, אמרה, ונעלמה בדירתו של הכלכל. אחרי שעה קלה, היא באה לקחת אותי בחדר הארוך. “בוא. נלך לאכול במסעדה”.

הלכנו ברחובות העיר, ושתקנו. בסוף היא העיזה לפתוח בשיחה, שיחה מקוטעת, הססנית, אבל בכל זאת שיחה, אנושית, אימהית…

– פולין אמרה לך?

– כן. פולין אמרה לי.

“מחילות” איננה עיר סואנת, אבל ביום ראשון בבוקר, אם זורחת השמש, הולכים הבריות לכנסייה. רבים מקפידים על תִלבושת נאה, במיוחד הנערות. הגברים עונבים עניבה וחובשים כובע לֶבֶד כמו בכרך הגדול. חששנו מאוד ממבטיהם החטופים של אנשי המקום. צעדנו בלב כבד, בהרגשת זרות, בין ההולכים והשבים שנהנו משלוות השבתון כמו פרפרים בשדות.

מצאנו מסעדה צנועה בבית עתיק על יד השער שבחומה. גברים אחדים שתו על יד הדלפק. אחרים שיחקו בקלפים. במסעדה עצמה, לא היה איש; וגם במסבאה, איש לא שם לב אלינו. התיישבנו. קרני השמש חדרו גם לתוך האולם, אבל אמא חיפשה מקום בצל, ולא ראיתי אותה בבירור. פרחי בר באגרטל קטן וצר קישטו את שולחננו. אחרי חודשים של חיי צנע וגסות, הייתי ער לפרטים כאלה.

אמא עדיין שתקה. היא הזמינה חביתה, פירה וכוס יין. בחביתה היו קוביות לבנות: קרומי שומן, בוודאי של חזיר. בלי לומר על כך מלה, אמא הסירה אותם הצידה. הרגשתי אי־נוחות מסויימת. מזמן התרגלתי לאכול כל דבר שהיה בהשג ידי, בלי לשים לב עוד למינהגי הסבתא שלי, ואף לא לכללי ההיגיינה ולטעם הטוב. ידעתי שה“עמלקים” זיהמו במתכוון את המזון שלנו על מנת להשפילנו. אחד מן הקטנים אמר ביום מן הימים, שאם נתגבר ונאכל באדישות למרות הכל, הם יכנו אותנו בשם “חזירים”, אבל יפסיקו את מעלליהם. וכך היה.

סוף סוף החליטה אמא לדבר.

“אלי…” ומיד הפסיקה. “ג’ורג'. מה שעבר עלינו – נורא. ומי יודע אם זה הסוף?”.

– מה קרה, בעצם? שאלתי אני.

– אתה עוד היית אתנו כשהאיטלקים הסתלקו. בספטמבר.

– כמובן, אני זוכר היטב. איזה בלגן בכבישים ובתחנה!

– הגרמנים באו להשליט סדר.

– לכן ברחנו.

– כן, חבל שלא נשארתי אתך,… ג’ורג'.

אמא סיפרה לי באריכות את כל תלאותיהם של היהודים שהתגוררו בחוף התכלת בימי שילטונם של האיטלקים. יחידים ניסו לברוח לאיטליה עצמה לפני בוא הגרמנים לאיזור. הם העפילו בהר ונאספו ברִשתות המשטרה כדגי־רקיק. השִלטונות פרשו גם כן מִכמורת אכזרית בלב־ים, ושמו קץ לחלומם של קבוצות בני נוער אמיצות שהפליגו בחשאי לקורסיקה. אבל רובם של היהודים “נקטפו” ברחובות הערים. השִלטונות פירסמו כרזות בשלוש שפות: צרפתי, איטלקית וגרמנית, בזו הלשון “ביעור היהודים, זהו עניין של היגיינה ציבורית. את דלת העם כבר השמדנו ברחבי אירופה. נתקבצו כאן עשירים־טפילים. תנו־יד לגמור את המלאכה גם בחבל הזה!”. פיזיונומיסטים – כלומר מומחים, המסוגלים לסווג את האנשים על פי קלסתר פניהם – הסתובבו בחוצות העיר ועצרו יהודים רבים ללא התראה מראש. זה היה מנת חלקם של דודי ושל בנו. דודתי, אחות אמי, יצאה מדעתה, כי בנה היה צריך לבוא אתי לפנימייה. חפציו היו כבר ארוזים ומזוודתו נעולה. אולם, ברגע האחרון, מאנה האם להפרד מבנה. “הוא יסבול מן הקור, מן הרעב, מן הלכלוך… מה: חצי שנה אחרי שהוא בר־מצווה, הוא יפסיק להניח תפילין?”. בסופו של דבר הוא נשאר בחיק המשפחה. ועכשיו – איפה הוא? אמא הדגישה שהיא אמנם הפצירה באחותה שתשלח את בנה, והוכיחה לה שהתפילין אינן אלא אמתלא, כי בין כך ובין כך, אף אחד במשפחה לא הקפיד להניחן יום־יום. על כל פנים, אם האל המיט עלינו את השואה הזאת, אינו יכול לצפות מצידנו שנקפיד בקיום מצוותיו ושנדקדק במנהגי הדת ־ זהו לוקסוס, המתאים לחיי שלום. מכל מקום, הבן לא יצא לדרך ־ והאם נשתגעה. היא גמרה אומר להתאבד וצעקה לכל עבר: “אני, כן, אני, במו ידיי עשיתי זאת…” ברור, אין לך יסורים קשים יותר מהאשמה עצמית, הדגישה אמי. כמובן, אי אפשר לנחמה או להרגיעה באשלייות. ובהתפרצויותיה האיומות, סיכנה הדודה את ביטחונם של כל היהודים מסביב. פלא שלא עצרו אותה. אולי דווקא! דווקא אותה לא רצו לקחת… אבל אמי נאלצה לברוח. נְקָפָהּ ליבה ומצפונה הציק לה, כי הרי הדוד שארל היה עשיר, והוא הוא שפירנס אותנו מאז היינו לפליטים ואבי מת. אולם, מצד שני, להשאר עם הדודה – רחמנות זו, כמוה כהתאבדות. אמא הרגישה אחריות כלפינו – בניה. אמנם הייתי הקטן; אבל עם מי תוכל לדבר, עכשיו? ובכן, היא עזבה את הדודה על נפשה, ויצאה ל“מחילות”. אבל זה לא הסוף.

אמא פנתה לאותו אירגון חשאי שכבר הבריח אותי, וביקשה לחמוק למרכז צרפת. היא נפגשה עם פולין שנזדמנה אז בעיר. פולין סידרה לה תעודת זהות חדשה. “אמו של ג’ורג' הלין, איך נקרא לה? הגברת הלין, כמובן!” אמרה בצחוק. עם זאת, היא ביקשה ממנה ללוות קבוצה של ילדים, בחלקם יהודים, לעיר ליאון. פינוי הילדים מאיזור החוף היה מיבצע רשמי, כי המלחמה באיטליה הלכה ונתקרבה. אספקת המזון באותו איזור הייתה קשה בשל הפצצות הגשרים על הנהר וואר, ודרך אחרת לא יכלו לפרוץ באותן הנסיבות. אמא נפגשה איפוא עם כארבעים ילדים מבתי ספר שונים, והחלה לטפל בהם. אבל פתאום התמוטטה בפיה אחת משיניה, והחל דמה לנטוף. שוטרים אספו אותה והביאו אותה לתחנת עזרה ראשונה שבקירבת מקום. שם אמרו לה שהיא זקוקה לטיפול מיידי אצל רופא־שיניים. “ומי ישגיח על הילדים” שאלה. עובדת סוציאלית מטעם העירייה דאגה לעניין זה, ושלחה לתחנת הרכבת את העזרה הדרושה. הגיעה בחורה סימפטית בשם טרז.

– טרז, אמרתי בתמיהה. זהו שמה של המלווה שהביאה אות הנה.

– מיסכנה, הפטירה אמא. היא לא תוכל לעזור עוד…

– מה? טרז נעצרה?

– לצערי… כן. תשמע הלאה.

ובכן, בזמן שאמא ישבה אצל רופא־השיניים, פלש הגסטפו לתחנת הרכבת, וביקש לבדוק מי הם הילדים האלה, שנוסעים למרכז הארץ. אמרו השוטרים שזוהי קבוצה שאורגנה על ידי המחלקה העירונית של משרד הסעד הממלכתי, ואין מה לבדוק כאן. בכל זאת, התעקשו הבולשים. ואמנם התברר שהניירות של המלווים ושל חלק מן ההורים שהיו במקום היו כדת וכדין. אבל הבדיקה העלתה שאחדים מן הילדים היו נימולים כמנהג היהודים. לפי דעתם של פיזיונומיסטים שהשתתפו בפשיטה, לא היה ספק שהילדים האלה היו יהודים, כי מילת היהודים שונה בצורתה מן המילה שמבצעים לפעמים בבתי חולים מסויימים לצרכי ריפוי או מניעת מחלות בעתיד. לכן נחקרה כל הקבוצה, איש איש כפי דרכו: זכר ונקבה, ילד ומבוגר. השוטרים התקשרו עם לישכת הסעד העירונית והזמינו מלווה אחרת; היא נסעה עם אותם הילדים שנמצאו כשרים, ואילו טרז וילדים אחדים נעצרו. הם רוכזו במשאית קטנה, והובלו – מי יודע לאן? בינתיים הגיעה אמא למקום. היא הבינה מיד מה שקרה, אבל היא ידעה היטב שאין לה שום סיכוי של הצלחה, אם תתערב למען הצלתם. לכן, היא העמידה פנים כאילו איננה מכירה אותם כלל, ובקושי העזה להעיף מבט אל עבר המשאית. היא רצה לרכבת, וקפצה לתוכה, ממש ברגע האחרון. במשך הנסיעה, היא נמנעה מכל מגע עם קבוצת הילדים ועם המלווה החדשה. אולם, כשהגיעה לליאון, היא הלכה בלאט אחריהם, ונכנסה בעיקבותיהם ללישכת הסעד העירונית. “מה קרה לטרז?” שאלה. “קיבלנו ממנה הודעה בטלפון” אמרו לה. היא התאבדה בבית המלון, המשמש לגסטפו כמעין מיפקדה שם. היא לא רצתה למסור פרטים, וידעה שינסו לסחוט ממנה שמות וכתובות באיום ובעינויי.

– אתה רואה, ג’ורג', הוסיפה אמא. הדודה, נטרפה דעתה עליה כי מנעה במו ידיה את הצלת בנה. ואני, ראיתי את טרז לרגע קט בלבד. ויש לי הרגשה נוקבת שהיא מתה במקומי, בשבילי. ולא העזתי להעיף מבט אל המוות שלי… אתה יודע שהיא לא יהודיה, ושהיא עשתה את כל מלאכתה בהתנדבות ובהכרה מלאה.

– גם פולין, אמרתי. וסיפרתי לאמא באריכות את סיפורו של יאנוש.

– אלי, לחשה בסוף. אנחנו נצטרך לשמור על עצמנו. אבל זה קשה. מאוד קשה.

חזרנו לבית הספר בדומייה מוחלטת. בערב, נפגשתי במטבח עם פסקאל ועם שאר חברי. ביקשתי ממריה:

– שירי לנו משירי לורקה.

הכלכל ואשתו העבידו את אמי בעבודה קשה. טִלטול הפחם להסקה ועזרה בטִלטול ארגזים גדולים, מלאים מזון המיועד לשוק השחור; ניקוי, ניפוי, פינוי – לא ראינו סוף למעשיה המרובים. ובכל זאת, היא קיבלה את ייסוריה באהבה, כי אמרה שמוטב להתעסק בעבודות הגרועות ביותר, ובלבד שלא נתגרש לארץ גזרה. כמובן, התישו כל המעשים האלה את כוחותיה, אבל היא עמדה במִבחן מעל ומעבר למצופה. אמי הייתה מסוגלת לסבול את הכל: הקור, הרעב, הצִמצום, הצפיפות, הכורח; אבל עם השפלות היא לא השלימה. כשהחתול של הכלכל הטיל צואה מתחת לארון, הסכימה אמא לזחול על הרצפה כדי לנקות את המקום; אולם היא החליטה שדבר כזה עושים פעם אחת ולא פעמיים. לכן היא גרשה את החתול מן הדירה, ולא נתנה לו דריסת רגל בתוכה. “תראו, איזה חידוש הביאה לנו גברת הלין!” אמרה אשתו של הכלכל. “יוזמה כזאת, גירוש החתול מן הדירה, דורשת לכל הפחות התייעצות עם בעל־הבית.” אמא אמרה שאין לה התנגדות לביקוריו של החתול בתוך הדירה, אבל ברור שאם ישתקע בה דרך קבע, הוא יטיל צואה מתחת לרהיטים.

– אבל קר בחוץ.

– ולנו, לא קר? החתול שלך, כמו כל החתולים, יש לו פרווה משלו, הלא כן? רק לנו, לבני אדם, חסרים עכשיו בגדים.

– גב' הלין, אני מבקשת ממך להפסיק את ה“חכמות” האלה. איפה ראית שהעוזרת נותנת פקודות לבעלת־הבית?

– לא לבעלת הבית נתתי פקודות, אלא לחתול.

– כחתול כגברת, פה לא נותנים פקודות. דעי לך שאת בסך הכל שפחה ופליטה, ותו לא…

ההשפלה השנייה באה כעבור ימים אחדים, כשבתו של הכלכל ראתה שלאמי יש חלוק הדומה לחלוקה של הגברת. היא גערה באמי, כאילו היא לובשת את בגדי גבירתה בשעת העדרה. אולם, משנוכחה בעלת־הבית שאמנם שני חלוקים זהים היו בעולם, שלה ושל אמי, היא נתנה פקודה חד־משמעית: “אבקש לגנוז לאלתר את החלוק הזה. שלא אראה אותו עוד, גם אני וגם כל האנשים הנמצאים כאן. וָלא…”

ההשפלה השלישית באה בעטיו של מר סיבו. הימים, ימי אביב היו, ובסוף השליש קיבלנו תעודות. אני קיבלתי את הציון הכללי הטוב ביותר בכיתה, ואילו ברונו, בנו של הכלכל, היה רק השלישי בדירוג. לא ראיתי שום סיבה להתפאר בתוצאות המיבחנים והחיבורים, כי הרי באתי מבית ספר מצויין בעיר גדולה, והקדשתי יותר זמן ללימודים ולקריאה משאר ילדי הכיתה היות ובפנימייה הכריחו אותנו לשבת שעות רבות בהכנת השיעורים. ילדי הכיתה היו כולם קרתנים נאיביים. ברכבת, לא נסעו מעודם. את הים הגדול ואת פיסגת ההרים, הכירו רק מתמונות ספריהם. אני כמובן רציתי להצניע את נסיונות חיי, אבל לא תמיד הצלחתי. מכל מקום, התרגלו המורה והתלמידים לדיעותי החריגות קִמעה ולכישרונותי הבלתי שיגרתיים, ולא ראו בהם פגם כל־שהוא. רק ברונו לא השלים עם מצבי המיוחד, וניסה לפעמים להעליב אותי בפומבי. הוא עצמו טרח וטרח על מנת להתבלט ולצוף מעל הבינוניות הכללית, אבל כל מאמציו עלו בתוהו. מר סיבו לא העריך כלל את נטייתו לנוקדנות. “נוקדנות”, אמר מדי פעם, “זהו מאמץ מיותר ללמדנות מגוחכת”, והוסיף בנימה של סלחנות: “בדרך כלל, נכשלים הנוקדנים בעינינים פשוטים, הדורשים רק קרטוב של שכל ישר”. לא עברו ימים, ונמצאה הזדמנות להמחיש דיעות אלה.

– מה פירוש המלים “מזרח” ו“מערב”? שאל המורה.

– השמש “זורחת” במזרח, ושוקעת ב“מערב”, כיוון ה“ערב”, ענו כל התלמידים בצוותא.

– טוב מאוד. עכשיו, תלמידים, תחשבו רגע. באיזה כיוון מסתובב כדור הארץ? ראשון המצביעים היה ברונו.

– ממזרח למערב, כמובן.

– זהו מה שאמרתי, הגיב המורה. לבַחור הזה חבר קרטוב של שכל ישר!

ברונו הסמיק, הלבין, רעד כולו, קם, התפרץ החוצה ולא סגר את הדלת מאחוריו. לאחר המעשה הזה, לא קרה כלום; אבל חלוקת התעודות בסוף השליש הגדישה את הסאה. הכלכל ואשתו הזמינו את מר סיבו לדירתם בשעה שאמי הייתה שם במיטבח, וגערו בו בגלוי.

– איך יתכן שהפרעוש הזה, הבא אלינו ממרחקים, בנה של העוזרת, קיבל ציונים יותר טובים מבננו ברונו?

– הוא פשוט למד יותר טוב.

– מה פתאום “למד יותר טוב”! האם ילד מסוג זה מסוגל בכלל להבין משהו?

– זו שאלה פוליטית. כל ילד יכול ללמוד ולהצליח בלימודיו אם הוא מוכשר ורוצה ללמוד. מְקום מוצאו ומקצוע הוריו, אין להתחשב בהם בהקשר זה. כְבוד הכלכל יודע זאת בדיוק כמוני. ואם באמת לשאלה פוליטית התכוון אדוני, הוא יודע גם כן שאינני שותף לדיעותיו בתחום זה.

– פוליטיקה בצד – זה עניין של מעמד. אני לא ארשה שברונו יקבל ציונים פחות טובים ממה שקביל ה… היהודי הזה.

– יהודי או לא יהודי, זה לא משנה. מוטב שברונו ילמד כהוגן וישיג בכוחות עצמו השגים מניחים את הדעת.

– האם ידעת שהוא יהודי? שאל הכלכל.

– לא ידעתי, אבל אין זה מפליא אותי.

– עכשיו, כשאתה מכיר את המצב לאשורו, אני מקווה שלא תסכים עוד להעמיד אותו בראש.

– אינני שם אותו בראש כלל וכלל. אם הוא יענה כהוגן על שאלות ויכתוב חיבורים נאים, למה לא אתן לו את הציונים הראויים לו?

– מר סיבו! זעף הכלכל. אתה יודע שהילד הזה, אמו ועוד אחדים כמותו נמצאים כאן רק מכוח חסדנו. אם נומר מלה, אינם עוד…

– לא. לא בחסדי הכלכל הם נמצאים פה, כי אם בעצתו של המנהל. עכשיו, הכלכל יודע וגם יודע שיש לנו כאן בפנימייה עוד פליט ־ מסוג אחר – שהוריו נהרגו על ידי אנשי המחתרת, כי הם הסגירו צרפתים טובים לגסטפו. אני מקווה שהכלכל הבין את הרמז. ובכן מוטב שנעזוב את הנושא הזה, ושברונו ילמד את מה שצריך ללמוד במסירות ובשקידה. מותר גם לאביו ולאמו לעזור לו בהכנת השיעורים להדריך אותו בקריאת ספרים מעניינים. אני מרשה לעצמי להוסיף שרצוי ללמד אותו בהתאם למסורת הנדיבה של מולדתנו: חופש, שיוויון, אחווה. בימים אלה יותר מבכל עת, עלינו לתת תוכן חיובי למלים אלה…

אחרי ששמעה זאת מאחורי הקלעים, הבינה אמא שאין טעם להשתעבד עוד אצל הכלכל, והיא החליטה לחפש עבודה אחרת. לא עבר זמן רב, ונודע לה שדורשים מנהלת למשק הבית בבית הבראה שבקירבת העיר, מהלך ארבעה קילומטרים. הכובסת, שקראה את המודעה בעיתון, לחשה לאזני אמי שהאנשים שם “הם בסדר גמור, וטובים למסכנים כמונו”. לו רק ידעה טוב צרפתית וחשבון, היא הייתה קופצת על המציאה. ובאמת, נתקבלה שם אמי בסבר פנים יפות. מיד הציעו לה עבודה מעניינת בתנאים מתקבלים על הדעת. כמובן, לא חיכתה אמא לסוף החודש כדי לעזוב את הכלכל ובני ביתו. הגברת כעסה וזעפה, וגם איימה אִיומים אָיומים, אבל ללא הועיל, ובעלה נאלץ להרגיעה כמיטב יכולתו. “אין דבר”, פסקה הכובסת, “אל תפחדי. שום בחורה לא נשארה אצל הפטרונית הזאת יותר משבועיים…”

חכיתי בחוסר סבלנות ליום ראשון, עד שאוכל לבקר אצל אמא במקום עבודתה החדש. יצאתי לדרך לבד, כבר בשבת אחרי צהריים, כמו שאר תלמידי הפנימייה, ומצאתי נחת רבה בשיחרורי המוקדם. בית ההבראה היה מעין סנטוריום, השוכן בודד בין השדות והחורשות. שמו היה מרנין: “וורדים”. אמרו לי ללכת בערך שעה על הכביש הראשי בכיוון בירת המחוז, השוכנת כעשרים וחמישה קילומטר משם. עברתי את הגשר מעל פסי הרכבת, וזכרתי את טרז; פניתי שמאלה בצומת, וחשבתי על קומץ החברים שנשארו בפנימייה; ראיתי מרחוק את שרידי המִגדל של טירה גדולה מימי הביניים, והרהרתי על תוכניות לבקר שם. השמש נטתה מערבה וצִללי האילנות האריכו. לא פגשתי איש על הכביש, אבל בשדות מסביב רעו פרות באדישות. מדי פעם שמעתי צילצולי פעמוניהן שהתמזגו עם צפצוף הסנוניות. ממעמקי לבי עלו שיברי מלים ספרדיות ומנגינה עצובה. קולה של מריה. “הפעם, לא אוכל לשמוע את שירייך…” מחשבה זו הוסיפה נימה של תוגה לשמחתי.

 

ורדים    🔗

אמא קיבלה אותי בזרועות פתוחות ובהתלהבות גדולה. “עדיין אין שיחרור”, אמרה, “אבל פה יש לנו כבר על מי לסמוך”. “וורדים” היה מוסד פרטי, המיועד לחולי שחפת, או בכלל, למבריאים. אולם רוב המאושפזים לא היו חולים כלל, אלא אנשים שהעדיפו, מכל מיני סיבות, להתרחק מחיי הכרך. בלטו ביניהם אנשי כמורה בגלימותיהם השחורות. הבעלים של המוסד היה רופא, שגר עם משפחתו בבית נפרד. נוצרי אדוק ופטריוט ללא פשרות. המנהלת ביקשה להכיר אותי מיד עם הגיעי למקום. קראו לה סתם “מַדְמוּאַזֶל”, כאילו אין לה שם משלה. אמא באה אתי למשרדה. היא פתחה ואמרה: “אני מקווה שתרגיש אצלנו כמו בבית. עד שיהיו לכם חיים מסודרים, תבלה כאן את כל החופשות. ביקשתי להכניס לחדר של אמך מיטה מתקפלת, כדי שיהיה לך מקום משלך. אמנם אין כאן ילדים, שתוכל לשחק אתם, אבל יש לנו כל מיני חיות מבויתות, השייכות למוסד ולהבדיל, תוכל לשוחח עם האחים והאחיות (היא התכוונה לאנשי הכמורה), שרובם ככולם היו מורים ומורות, ויש להם מה לומר לבני נוער. ועוד דבר חשוב: תמצא בבית הזה ספרייה גדולה…”. האישה שאמרה לי את הדברים האלה הפליאה אותי בתוארה המוזר. היא לא הייתה בעלת מראה, אבל כולה שופעת חן ואדיבות. למרות קומתה הנמוכה ומיצחה המלוכסן, היא עשתה רושם של מִגדל־עוז. מבטה, החודר לב, וטון קולה הנמוך, הבטוח, רמזו לאמונה נחושה ולדבקות בלי חת באידאלים נשגבים. ואמנם אישרה לי אמא לאחר מכן, שמדמואזל פעלה נמרצות למען המחתרת ושמה נפשה בכפה בשעת הדחק.

באותו יום ראשון, טיילתי טיול ארוך עם אמא ביערות ובשדות שבאיזור. גילינו אגם קטן בקרבת מקום, והתיישבנו על ספסל. שוחחנו ארוכות על המשפחה ועל היהודים, על יאנוש ועל כל הקורות אותנו. סוף סוף יכולנו להפגש בלי עדים ובלי פחד; מכל מקום, בלי פחד מיידי. שמחנו שמחה שקטה, ונהנינו מן האוויר הצח ומן הצללים המשתנים של האילנות, שהשתקפו על פני המים. בסנאים, ראינו תותים רבים. “אצלנו”, אמרה אמא, “בהרי הווז’ים, לא תמצא תותים בקלות. הם אמנם צומחים שם, אבל האנשים יודעים שהם טעימים, וקוטפים אותם. לפני המלחמה, יצאנו כמעט כל שבוע לטיולים; אבל לא היינו היחידים, וכדי למצוא תותים היה צורך לטפס ולחפש במעבה היער. אביך היא אלוף בספורט הזה… מוזר: פה יש תותים בשפע, ממש תחת היד… הו, שמחתכם כשהבאתם לי תותים במלוא חופניים! אתה היית עוד תינוק, קישקשת בהם והתלכלכת נורא. צחקנו וגערנו בך. עשיתי ריבות ריחניות ועוגות לשבת…”. עם רדת החשכה, חזרנו הביתה.

שלא אשכח, אמרה לי אימא, הבאתי לך הפתעה, נַחֵש…

– החליל.

– איך ידעת…?

– ידעתי שאת יודעת שהוא חסר לי.

ובאמת. השתוקקתי מאוד לחדש את נגינתי, במיוחד מאז שישבתי על יד מריה, כששרה מנגינות ספרדיות. אבל, פשוט, לא ראיתי סיכוי לחלץ את הכלי מן האבדון. סְפרי האהובים עלי ומעט הצעצועים שנשארו לי – רכבת חשמלית ומטוסים להרכבה – הכל ירד לטימיון. לפעמים, ניגנתי ניגוני סרק על הסרגל. בירושלים הנצורה צווחו התינוקות. מסכנים! לשווא ניסו למצוץ חלב משדי אימותיהם שנצטמקו…

כושר הנגינה חזר אלי מהר. לא רציתי לגלות למריה את החליל עד שאדע ללוות אותה בזמרתה. אחרי שבוע, יכולתי כבר לבצע את כל השירים שהיא לימדה אותי. ערב אחד, ירדתי לדירתה. פסקאל ואשתו הזמינו אותי לשתות איתם כוס יין. הם שאלו מה שְלום אמי. אמרתי להם, והוספתי שברצוני לנגן, אם מריה תסכים לזמר. “ברצון”, אמרו כולם. “רק לא יותר מדי בקול”. כל המשפחה הצטרפה אל מריה בשיר. היה עצוב ושמח גם יחד. פסקאל דיקלם רומסנות עתיקות מארץ אראגון. האם טעיתי? נדמה לי ששמעתי שם איזו נימה יהודית נסתרת. לא שאלתי כלום. הכובסת הדגישה את הקצב בחריקות אצבעותיה.

מאוחר בלילה, אמרתי ללכת לישון. אולם מריה משכה אותי ביד, ורמזה לי שדלת המטבח אינה נעולה. “נלך לטייל בחוץ”. יצאנו בלאט. העיר רבצה תחת מעטה כבד של דממה. מן השמים זרם אור קלוש, שחידד את הצללים. ריחות האביב שיכרו אותנו כשיקוי עז. לאחר זמן, אמרתי לה:

– את ילדה נהדרת; אבל אינני מבין למה את מסכימה לריקודים האומללים שלך בלילות האימים.

– בלי זה, אי אפשר.

– מה אי אפשר…?

– ומה נאכל? השאריות שמשאיר לנו הכלכל?

היא בכתה בכי חרישי. אור הירח התנוצץ בדמעות שזלגו על לחייה.

– ג’ורג', הוסיפה בלחש, אני יכולה לספר לך בסוד, שאמא שלי עושה עם הכלכל דברים יותר נוראים, רק כדי להרוויח קצת זמן ומזון. באופן עקרוני, אנחנו כבר מגורשים מכאן; נשארים עוד יום, ועוד יום…

– אבל בכל זאת, התעקשתי, איך אתם מסתכלים אל עצמכם אחרי כל זה?

– …עוד לא. עוד לא קרה כלום… הבחורים תופסים אותי לפעמים, אבל אני

מסרבת להם. אצלנו, הבתולים, אתה מבין, רואים בזה סימן… אינני יודעת בעצם, לְמה… לכל היותר אני מרשה להם לעשות לי כמו שהם עושים בינם ובין עצמם…

– איך את יכולה, מריה?…

– לְך, לא עשו זאת?

– לא. אמרתי להם שאם ידפקו אותי, פגר ידפקו ולא ילד חי.

– אולי אתה צודק. אבל, האם כדאי? לשם מה כל המאמצים האלה? בשביל מה להתגבר. אבד לי חוש הכבוד העצמי. האבא של אומר כל הזמן שאנחנו חיים תקופה מטורפת, על כן מותרת לנו התנהגות מטורפת… עכשיו, אתה כל כך שונה מן הבחורים הגסים של הפנימייה. אתך אני מוכנה לכול. בוא, נלך יחד… שם, אני מכירה מקום טוב…

– תודה, מריה… מוטב שנחזור הביתה.

– הביתה, איזה בית?

– מאוחר, מריה. נחזור.

באותו לילה, ראיתי בחלומי קילוח מים חיים במעבה היער. נחתו על ידו ציפורים שחורות, עייפות. שתו ומתו; שתו ומתו;ומפגריהן נדלחו המים.

חזרתי לשבת על אותו ספסל בקצה היער, במקום שבו שוחחתי לפני כן עם אמא. הלכת לשם לבדי. התבוננתי במי האגם, ואחרי דקות אחדות של דומייה מוחלטת, ראיתי צפרדעים, שצפו ועלו. הן קפצו בזריזות על העלים הרחבים של הנימפאות. החלטתי לנסות ולאלף אותן. שלפתי מכיסי את החליל, והתחלתי לנגן בעדינות, בתחילה מבלי להשמיע צליל כל־שהוא, ואחר כך בנימה של קסם גובר בהדרגה. הפלא המקווה לא בושש להתרחש: הצפרדעים הפנו אלי את ראשיהן, ובקפיצות זעירות כיוונו את כל גופן הקליל במקביל למבטי הנוקב. העליתי את הטון, והנה, צפו צפרדעים אחרות והתחילו לקרקר. הרגשתי הרגשה מוזרה כאילו זרם חשמלי נמוך אבל חזק קישר אותי עם אותן העיניים הרבות שהתנוצצו בכותרתן הירוקה. אצבעותי חיללו בעצמן, והייתי מוקסם כולי.

קפצתי פתאום ממקומי, אחוז פחד נורא. כל הצפרדעים כולן צללו במים. חלילי חמק מאצבעותי והתחיל להתגלגל במידרון אל האגם, אולם השד השחור שהתיישב בלאט על הספסל התכופף ואסף אותו בהדרדרותו.

– סליחה, אמר. סליחה. לא התכוונתי… קולו היה עמוק, ערב, אבל מחייב.

לא עניתי כלום, התבוננתי באיש. אחד מן ה“אחים” של בית ההבראה. הוא לא בא להפריע; אדרבא, הוא הגיע לספסל על בהונות רגליו. למה קפצתי אני פתאום…

– אני האח “נדיב”, אמר. אל תדאג. הצפרדעים מכירות אותי. הן מיד תצופנה שוב.

– “אבל הקסם נשבר”, חשבתי, ולא אמרתי.

האח “נדיב” היה גבר צנום, גבה־קומה, עדיין לא קרח לגמרי, לבוש שחורים. קמתי ללכת. הוא נגע בידי, וביקש ממני להשאר.

– שמע, בני, אמר. האם אתה חושב שתופסים אותן בקִסמי המוזיקה?

– אינני מתכוון לתפוס צפרדעים, אדוני.

– אל תגיד לי “אדוני”, אלא “אחי”.

– אחי, אינני מתכוון לתפוס צפרדעים. רק להתבונן בהן.

ושוב, קמתי ללכת. הוא קם יחד אתי. הלכנו על השביל, לאורך האגם.

– האם כבר אכלת צפרדעים? שאל האח “נדיב”

– בוודאי שלא. איזו הנאה יכולה לבוא מאכילת צפרדעים?

– אניני הטעם אוכלים שוקיים של צפרדעים עם ביצה מטוגנת.

– תודה. לא בשבילי. אני אוהב לראות את הצפרדעים חיות, נהנות מן השמש, על עלי הנימפאות.

– בשר אחר, אתה אוכל?

– בלית ברירה, אבל אני חושב שזה לא יפה להרוג בהמות וחיות כדי לאכול אותן.

– ומה דעתך בנוגע למזיקים, המאיימים על קיומנו, או סתם מפריעים לנו, כגון הזבובים?

– שוב, בלית ברירה.

– ובני אדם? אתה מסכים לקטל ולמלחמות?

– אדוני שואל אותי שאלות מביכות.

– “אחי” – הייתי רוצה לשאול אותך שאלה מבִיכה עוד יותר. האם אתה חושב שאנחנו נבדלים לחלוטין מכל החיות, מעולם החי והצומח?

– כבר דיברנו על הנושא הזה בכיתה שלי עם המורה מר סיבו. הוא אמר שבעולם, ישנם שלושה מיני יצורים: הדומם, החי והצומח. הוא לא פירש, האם מחיצות בין הסוגים האלה, אטימות הן או מטושטשות.

– באיזה הקשר הזכיר המורה את החלוקה הזאת?

כמובן לא רציתי לתת תשובה מלאה לשאלה זו. הססתי קצת.

– המורה אמר שהאדם מהווה קטגוריות נוספות. לכן, בני האדם כולם כאחד ראויים לכבוד אנושי, ללא הבדלי דת וגזע.

– יפה דיברת. כלומר: המורה שלך דיבר יפה. הוא בוודאי התכוון לרדיפת היהודים בימינו.

במאמץ עליון, ניסיתי לשמור על ארשת של אדישות. האח הוסיף:

– האם המורה שלכם אמר גם כן שרק בני האדם נבראו בצלם אלוהים?

– לא. את זה הוא לא אמר.

– האם אתה מבין את משמעות הדבר?

– לא. אמרו לי תמיד שלאלוהים אין דמות ואין צלם.

– ברור. אבל זה רק בהשאלה. הכוונה היא שהאלוהים הוא כל־כולו רוח, כלומר שכל רוחני, ואילו האדם, אף־על־פי שהוא שייך לקטגוריה של בעלי החיים, יש לו חלק באותו שכל, מה שאין לשאר בעלי החיים. מה שרצה לומר המורה שלך, הוא שאין שום סיבה לקפח את הכושים או את היהודים ממתת־אלוהים זו, כפי שעושים אנשים מסויימים בימינו. דרך אגב, המשיח הגואל בכבודו ובעצמו מזרע ישראל היה – הידעת זאת?

– כן, ידעתי. אבל הנוצרים, המאמינים בו, אינם נקראים “יהודים”. להפך, הם רודפים אותם והורגים אותם בעקשנות זה דורות רבים. קשה להבין…

– ילד, הפעם אתה, ולא אני, שואל שאלות מביכות…

באחד הימים תפסתי בידי נחש במקום צפרדע. נורא נבהלתי. ברוך ה', הוא לא היה ארסי. השלכתי אותו בחזרה למים ולא קרה לי כלום.

הגיעה חופשת הפסחא.

אמא גילה לאנשי המקום שתותי הבר, הם טובים למאכל. היא אפילו הגישה להם תותים בתור מנה אחרונה, בישלה אותם ועשתה מהם ריבות ועוגות. יצאתי ליער עם האח “נדיב”. כל אחד מאיתנו החזיק בידו טנא גדול, וקטפנו תותים בשפע.

שאלת ההבחנה בין חי ודומם הטרידה מאוד את האח, והרבנו לשוחח על נושא זה. בכל הזדמנות, התבוננו במעופן של הציפורים או בעמלן של הנמלים, ותמיד שיבחנו את הבורא על חכמתו המפליגה ועל היופי הנשגב שבפעולתו. אולם, רב הנסתר מן הניגלה במסכת זו.

– הצמחים, לפי דעתך, שאל האח, הם חיים או דוממים?

– חיים.

– למה?

– הם נושמים.

– כן, אבל אין להם תנועה משלהם; הם חסרי יוזמה.

– יש להם תנועה, אמרתי. הם צומחים, הלא זה תנועה? ואני מכיר פרחים שפותחים וסוגרים את עלי כותרתם לפי מידת החום והאור.

– נכון, אבל שחכת את העיקר.

– אולי… אולי העיקר הוא שהם מתרבים.

– קלעת למטרה. כל בעלי החיים, כולל הצמחים, מתרבים, ושאר היצורים – לא.

– אבל הם גם מתים.

– ברור. כל בעלי החיים מתים. המוות הוא חלק מהגדרת החיים.

– רגע. מצאתי קושייה. האם גם החיידקים מתים? למדנו בכיתה שהבקטריות מתרבות בהתפלגות. כל חלק מתחלק גם הוא, וכן הלאה בלי סוף. איפה המוות בתמונה זו? החיידקים יכולים למות, אם משחיתים אותם, אבל אינם מתים בהכרח כמו שאר בעלי החיים. הלא כן?

– אצל יצורים זעירים אלה, אין חלוקה בין זכר ונקבה. המוות בא מן הזיווג של זכר עם נקבה זהו בעצם החטא הקדמון.

– משונה מאוד, אמרתי. אני תמיד שמעתי שהזיווג של זכר עם נקבה הוא מְקור החיים, בכל אופן מקור המשך החיים והתפשטוטם. אצל בני אדם מדביקים לו כינוי יפה: אהבה.

– זיווג בלי אהבה, זוהי מדרגה בהמית, או למטה מזה. גם הבהמות מפגינות סימנים של אהבה.

– בפנימייה שלנו מרבים להזדווג מתוך שינאה או מתוך בוז. סיפרתי לאח באריכות את מעשי ה“עמלקים”. הוא נזדעזע והפציר בי להתעלם מן הזוועות האלה. אולי ימצא כומר רחמן שיחזיר את מריה למוטב.

– בכל זאת, התעקשתי, איך אפשר לראות בזיווג של זכר עם נקבה גרעין של מוות?

– אני רואה שקשה לך להשלים עם עובדה זו. אבל, זוהי עובדה קיימת. כל היצורים החיים, שמינם זכר או נקבה, סופם למות, וגם האדם ירש קללה זו. איש אחד נולד בלי זיווג כזה, והוא באמת ניצל מן המוות.

אשרי המאמין. דרך אגב, איש זה, ממין זכר היה, ובסופו של דבר, הומת.

– זה מה שאמרו לכם בכיתה?

– לא, אבל קראתי בספר להיסטוריה. “הנוצרים מאמינים שהוא חזר לתחייה”, כך כתוב שם.

– בימינו, נגמלו בתי הספר מחינוך דתי, וחבל.

– למדנו על מלחמות הדת בין הפרוטסטנטים והקתולים בימי המלוכה, ונוכחנו שאין טעם להחזיק באמונה מוגדרת מדי, כי זה מביא לסִכסוכים עקובים מדם. גם בימינו…

– לכן, הסביר האח, צריכים לבנות הכול מחדש. התבוננות כנה בפלאי הטבע, יש בכוחה לנטוע מחדש אמונה צרופה. וויקטור הוגו אמר בשעתו: “בן אדם, אל תפחד. הטבע מכיר את הסוד הגדול – ומחייך”.

– הטבע, אבל אנחנו לא.

– מה שלא יכולנו לגלות בכוח עצמנו, נתגלה לנו בנס מן השמיים.

– רצונך לומר שבכתבי הקודש אפשר למצוא הסברים נאותים על כל רזי

עולם?

– לאו דווקא. רצוני לומר שהאל נתן לאדם כוח שיכלי, המאפשר לו ללמוד. הוא גם נטע בליבו רצון ללמוד. ומי שלומד בכנות, אינו יכול להתחמק מהתבוננות באפסותו של האיש הפרטי בתוך העולם הגדול. לכן הוא מוכרח להתחנן ולבקש תשועה מאהבת הבורא…

למחרת, ירד גשם. לא יצאנו לקטוף תותים. האח “נדיב” הזמין אותי לחדרו. הייתה לי הרגשה שאני חוזר לכיתה – בעיצומו של החופש! ספרים רבים הצטברו בכל מקום בחדר. גלובוס עם תבליטים עמד על איצטבא. פה ושם ראיתי עצמות וגולגלות של בעלי חיים שונים ומשונים. למעלה מן הארון, הצטופפו פוחלצים אחדים. מאות אבנים, מהן סתם דוגמאות של סלעים, ומהן המכילות צורות משונות של צמחים או חיות מלפני תקופת המבול, כיסו את הלוח העליון של שולחן גדול, ולשולחן היו עוד מגרות. על הקירות נתלו תמונות דימיוניות של נופים מעידנים רחוקים עם שיחזור צורתן של חיות לא מוכרות: דינוסאורוס, מעין לטאה איומה שגובהה כגובה־עץ, התרומם על רגליו האחוריות וזלל עלים מן הצמרת כמו הג’ירפות בימינו; דיפְלודוקס רבץ בביצה וציפה לטרפו – ואמנם, התקרבו ציפורים מוזרות. רציתי לצעוק להן: זהירות! אבל נזכרתי שלא היה איש בעולם בימים ההם… תמונות נוף בנות ימינו קישטו גם כן את החדר, ושתי דיוקנאות של בני אדם הוסיפו גוון אנושי לתצוגה. שתיהן היו במיסגרת עץ, אבל אחת מהן הייתה ציור עתיק, ואילו השנייה – צילום חדש. שתי המסגרות היו זהות בצורתן, ובצלע התחתון נראתה לוחית זיהוי, אחת מהן בדפוס, השנייה בכתב יד. הלכתי לקרוא מקרוב את שמותיהם של האנשים, כנראה אנשי כמורה, שזכו לפקח במבטם המוקפא על כל האוצרות שהצטברו בחדר: בְּלֵז פסקל¹⁷ (1623–1662), בדפוס, ופייר טֵייאר דה־שַׁארְדִין,¹⁸ בלי תאריך.

– את פסקל אני מכיר, אמרתי. קראנו קטעים מכתביו בכיתה. הוא האיש שאמר שהטבע שונא ריקות…

– לא. הוא הוכיח את ההיפך; א' שיש ריקות בטבע, ב' שהטבע אינו אוהב ואינו שונא.

– אני זוכר עכשיו: הברומטר. ומי הוא האיש השני?

בעצם, אתה צודק, אמר האח. לא רצוי לתלות ככה על הקיר דיוקנו של אדם חי. אבל, פשוט, איש זה מאציל השראתו עלי. הכרתי אותו לפני שנים אחדות, ומאז, אני חותר להבין, ולו רק שמץ מדעותיו. לצערי, לא הספקתי לשהות הרבה זמן במחיצתו. הוא נסע לסין כדי להמשיך שם את מחקריו. אבל שמעתי אותו מרצה, וקראתי חלק מיצירותיו. לעת עתה, אינן ניתנות לפירסום, אבל קיבלתי תדפיסים.

– במה התמחה האיש הזה?

– דווקא באותו עניין, שדיברנו עליו. האם יש גבול בין החי והדומם?

– אני מבין שאין לבקש תשובה פסקנית בנושא זה. אבל בכל זאת…

– מוטב להתחיל עם פסקל. בימי פסקל, המציאו המדענים, או ליתר דיוק: שיכללו, אמצעי מחקר שלא היו ברשותם של הפילוסופים קודם לכן; אני מתכוון למיקרוסקופ ולטלסקופ.

– ובכן, הסקתי, התחילו בימים ההם להתבונן בעולם כמות־שהוא, בממדיו האמיתיים.

– מי יכול להתיימר בהתבוננות כזאת? כבר לפני פסקל, אמר מישהו: “כל העולם כולו, אינו אלא גלגל, שמרכזו נמצא בכל מקום, והיקפו איננו בשום מקום”. אבל פסקל, הוא זה שהסיק את המסקנות: “סוף דבר, האות המוחש הגדול ביותר לכוחו הכל־יכול של הבורא, הוא כי כוח דימיוננו אובד בתוך הרעיון הזה. כי מה ערכו של האדם בתוך האין־סוף?”.

האח “נדיב” הוריד ספר מן המדף, דפדף והתיישב על שרפרף. הוא פתח את הספר וקרא בקול רם את כל הפרשה כולה: “מיעוט כוחו של האדם. צאו וראו לאן מביאה אותנו הכרת העיניינים הטיבעיים…” הוא הטעים בחגיגיות כל מלה חשובה; אחרי שגמר פיסקה, הוא השהה לרגע קט את קריאת ההמשך, והרהר בשקט כאילו זה עתה גילה בפעם הראשונה את הדברים שקרא. עברנו יחד מסקירת האין־סוף הקוסמי, “שכל הארץ מתגלית בו כתג של כלום בתוך מרחב זרועות עולם”, וירדנו להתבונן בזיזים הזעירים ביותר, שהם עצמם מתחלקים בלי סוף, ומיכילים עולם ומלואו. “האיש שיתבונן באופן זה אל עצמו יבהל מפני עצמו; ובתתו את דעתו על היותו כלול בתוך החומר, שניתן לו מאת הטבע, בין שתי תהומות אלה, האין־סוף והאין, יתחלחל ממראה הפלאות הללו. כי האדם, הנו בלתי מסוגל במידה שווה לראות את האין, שממנו לוקח, ואת האין־סוף, הבולעו. וסבורני כי בהיהפך בו סקרנותו להתפעלות, יהיה נוטה יותר להתבוננות בהם בדומיה מאשר לחקור בהם מתוך התנשאות”.

ובאמת, שררה דומיה. שמענו רק את טיפטוף הגשם ורשרוש העלים. ריח האדמה הרטוב מילא את החדר חדווה.

לאחר זמן, המשיך האח “נדיב”:

– טייאר הוסיף מימד שלישי להשתוממותנו, הלא הוא הסתבכות החומר במִבנה גופם של בעלי החיים. אם תתבונן, אם תנסה להתבונן במספרם העצום של החלקיקים, המתלכדים לפי סדר ומוגדר עד שתגיע ליצור הפשוט ביותר, בלי לדבר על האדם, שבצלם נברא, לא תוכל להשאר אדיש, ובקושי תגשר בין התפעלות ובין סחרחורת…

פסק הגשם. הברומטר עלה. מחר נצא שוב ללקט תותים.

כיברת הדרך מ“וורדים” ל“מחילות”, מהלך שעה בערך, הייתה מנת חלקי, הלוך ושוב, פעמיים בשבוע במשך יותר משנה. הכרתי כל עץ, כל אבן. נהנתי מן הנוף המרהיב ושרתי לעצמי שירי לכת. המעבר מן החורף לאביב, ומן האביב לקיץ, שהייתי עד לו מקרוב, הפליא אותי. הייתה לי הרגשה, כאילו אני איש סודו של הטבע, ושהוא חי כולו כמיקשה אחת, ומחייך לי.

אמנם ידעתי וגם ידעת שהמלחמה נמשכת, ושהיהודים נאנחים מן העבודה. אולי תעלה שוועתם ממחנות הריכוז אל האלוהים? מי יודע: אולי ישמע ויזכור? אולם באותה עת, שאלתי מה בין טירדתן של הדבורים בפרחי האחו ובין הדאגות האנושיות האלה. התעכבתי ארוכות על שפת האגם, כשהשמש הקרינה אור וחום גם לתוך מימיו הצלולים. שכבתי על הגדה; אפי נגע בפני המים והכה בהם גלים זעירים. הוזמנתי לרקוד עם דגי הרקיק.

שישה ביוני 1944. לרוב הצרפתים מזכיר תאריך זה רווח והצלה, ובשורתו עולה בחשיבותה על סוף המלחמה גופא. באיזורינו התמקדו קיני התנגדות רבים לשילטון הגרמני, ו“וורדים” היה אחד מהם. כולנו ידענו – ברור שהשיחרור לא יתבושש עוד. אולם, חבלי השיחרור לא פסחו עלינו. הגרמנים נעלבו מאוד מגילויי שמחתם של האזרחים אחרי נחיתתם של בעלי־הברית בנורמנדיה, ועשו כל מה שביכולתם כדי לשים קץ להתלהבות הכללית. אנשי המחתרת, מצידם, ניסו למנוע זרימת כוחותיו של האוייב לאיזור הקרבות בצפון־מערב המדינה. הם פוצצו גשרים למכביר. הם גם שיחררו איזורים שלמים בכוחות עצמם, וכבר חשבנו לתומנו שעברנו את השלב המכריע של המערכה. אולם, בבוקר בהיר אחד, בזמן ששוחחתי עם האח “נדיב” על גזוסטרת חדרו, ראינו מרחוק שורה של מכוניות על הכביש. הן התקרבו לשער, עצרו לרגע קט, ונכנסו לשטח הפרטי של בית ההבראה. מן המכוניות קפצו כעשרים חיילים גרמניים. הם הקיפו מיד את הבניין כולו. האנשים רצו בסדר מופתי, בזריזות ובשקט, כל אחד למקומו, והניחו מקלעים על הקרקע. לאחר מכן, הם הניחו קניהם של מיקלעים על משולש ברזל שיתמוך בהם. חיילים חמושים הוצבו מול הפתחים והחלונות. הם רמזו לנו בסימנים לסגת לתוך החדר.

– גש לדגל, הרם אותו, אמר לי האח, בלחש.

בקומת הקרקע התחתונה, במסדרון בין המטבח ובין המחסן, הותקנה ידית בקיר. משיכת הידית גרמה להרמת דיגלון שחור, משולש, על הדופן החיצוני של אחת הארובות בגג. זה היה אות אזעקה לאנשי המחתרת שהסתתרו ביער הסמוך. אולם לא הספקתי להגיע לאותו מסדרון…

גרמנים אחדים פרצו בסערה לתוך הבניין בלוויית גבר צרפתי, לבוש חולצה בהירה. התבוננתי בו במשך שניות ארוכות מן החלון. “אבל זהו ראיימון!” חשבתי, “אחד מן המאושפזים שלנו”. כמובן לא אמרתי מלה, וגם לא נשארה לי שהות להרהר זמן רב. האח “נדיב” דחף אותי בשקט אל המסדרון, ושלח אותי למשימתי. מאוחר מדי! באותה קומה, מול גרם המעלות המרכזי, נפתח פתאום מישרדה של מדמואזל, ולשם רצו הפולשים. כמובן, חסמו לי את הדרך. הם עצרו אותי בריצתי והחזיקו אותי בידיים כבדות. “אסור לזוז! אסור לזוז! כל אחד נשאר במקומו!” צעקו בצרפתית עילגת. “עמוד דום!” ובאמת, איש לא זז עוד, וכל החולים, וכל העובדים, נשארו במקומם כמו קפואים פתאום.

מבחוץ, נשמעה יריית אזהרה, וצופר, שהותקן על אחת המכוניות, הזעיק את כל אוכלוסיית המקום. פקודות נפלטו מרמקול. אותה שעה עמדה אמי במשרדה של מדמואזל, כדי לקבל את הוראותיה בעינני בישול. הגרמנים לא סילקו אותה, אלא פתחו מיד בבירורים עם המנהלת.

– את בוודאי מכירה את האיש הזה.

– לא.

– מה זה – לא? אמר ראיימון. אתְ העלמה פרוֹנְטוּ, הנה הגברת הלין, הנה ג’ורג' בנה: שם על יד הדלת. אני מכיר כל איש ואיש בבית הזה. כל מקום אני יכול להראות לכם.

– אני מצטערת, אמרה מדמואזל בקור רוח מפתיע. זו לא ראייה. כל איש יכול ללמוד פרטים על הבית שלנו. אנחנו חברה פתוחה, אין לנו סודות, בבקשה, תכנסו, תבקרו בכל מיכמני הבית…

– מספיק! פקד אחד האנשים, כנראה קצין, בגרמנית. אין טעם בכל החקירה הזאת. בין כך ובין כך, אנחנו מחסלים את כולם במקום ומסתלקים מפה.

ראיתי מרחוק שאמי הסמיקה, אבל לא הגיבה. הפולשים לא הסתכלו אליה כלל. המנהלת ושאר העובדים לא הבינו כלום. לעומת זאת, התחיל ראיימון לדבר בגרמנית מהססת וגרועה, אבל בכל זאת מובנת, לרוב הפתעתי.

– רגע, אמר. אני רוצה שתראו את המקום לפני שתהרסו אותו. ש לנו הרבה ללמוד כאן.

לאחר זמן, ביקש ראיימון את הרשות לנמק את עצתו:

– רוב האנשים, כאן, הם אזרחים, שאינם מסוכנים במיוחד. אולי מסתתרים ביניהם יהודים אחדים. לא איכפת לי אם תחסלו אותם, אבל אני חושש שלא תצמח הרבה תועלת מן הפעולה. צריכים כמובן, להפחיד את האוכלוסייה על ידי פעולת עונשין, או פעולות התראה… אבל זה לא העיקר. אני מכיר היטב את המקום הזה. אני מוכן לעזור לכם בחיפוש אחר נשק, תעודות מזוייפות… הייתי כאן חולה מדומה, ישנם הרבה אחרים…

– תפסיק! פקד הקצין. הצרפתים האלה מפטפטים תמיד, גם כשעוזרים לנו… קיבלנו פקודה של חיסול, הבה נחסל…!

ראיתי שמדמואזל הבינה את הצפוי לנו, אבל תגובתה הסמוייה לא גרמה לחשש כל־שהוא מצד הגרמנים. הקצין פתח שוב בהתיעצות עם אנשיו. הוא אמר שרצוי להזמין שיריונית מן המיפקדה האיזורית, כי יש להניח שאנשי המחתרת יגיבו, והם עלולים להתקיף במרץ אם יראו את ההרס ואת ההרג במקום. הוא תפס את שפופרת הטלפון בלי לבקש רשות מן המנהלת – ברור שהייתה בעיניו בחזקת פגר – וביקש בקול רגוע מן המרכזנית לקשר אותו עם המיפקדה. בשיחתו, הוא אמר ללא צל של בושה או רתיעה, שבתוך דקות אחדות, אחרי חיפושים כנידרש, הוא מתכוון לצוות על אנשיו להרוג כל נפש חיה בסנטוריום ולהעלות את הבניין באש. לעת עתה, עוד לא נפגע איש, כדי למנוע פניקה. יש כאן צרפתים בלבד. עדיין לא הבינו את כוונתנו. מכל מקום, פעולה זו תוגדר כפעולת חיטוי: טוב להפטר מחולי השחפת. אולם יש כאן יותר אנשי מחתרת ממה שחשבו מראש. לכן כדאי לאבטח כהוגן את הנסיגה, אחרי הפעולה… שעה? אתם צריכים שעה כדי לשלוח שיריונית במרחק של ארבעה קילומטר… טוב, אני מבין… ובכן נחכה שעה, אבל לא יותר, מובן? עד אז נגמור את החיפושים והחקירות. עבוֹר.

הבנתי שעלי להגיע לדגל. זהו עניין של חיים או מוות. התחלתי לזוז לאט לאט לאורך הקיר, בכיוון המדרגות. אולם שתי ידיים חזקות תפסו אותי בכתפיים. “לא. לא, חביבי. איתנו הדברים אינם פשוטים כל־כך. אתה חושב שלא יודעים לאן אתה רוצה לגשת? אנחנו לא נאיבים כפי שחשבת…” ראיימון הסביר לקצין הגרמני על מה מדובר, שוב, בלשונו שלו. “רשע שכמותך”, חשבתי. “למדת את לשונם על מנת להחניף להם, לשרת אותם! אבל גם יומך יבוא. אני מכיר ילד…”

מכל מקום, לא הספקתי לתת ביטוי, ולא רק מופנם, לזעמי הנורא. לקחו אותי תחת מישמר כבד למקום הידית. עברנו את המטבח, והרגשתי היטב את אימתם של העובדים, למורת רוחם של הגרמנים, שרצו, כאמור, למנוע פניקה עד הרגע האחרון. איזה גיחוך! ילד, בסך הכול ילד, מוקף חיילים מזוינים, כאילו יש בכוחו להזיק איך־שהוא לשילטונו האדיר של האוייב! ובכלל, לא היה לי שום תפקיד במחזה האומלל הזה, כי ראיימון הדריך את הפולשים והסביר להם כל דבר. הקצין התבונן במכשיר והסיק את המסקנות. “אכן, יש אמנם אנשי מחתרת מאורגנים באיזור. אנחנו צריכים להתארגן מהר, ולפעול בזריזות. מוכנים?” הוא עצמו שלף אולר מכיסו, וחתך את החוט המקשר את הידית עם הדגל, במקביל לצינור הארובה. אחר כך הלכו הגרמנים בלוויית ראיימון לפשפש בבית ולבדוק כמה וכמה עניינים שעשויים לעניין אותם במיוחד. הם החליטו קודם כול להבדיל מבין החולים ומבין העובדים כמה אנשים, הנראים מסוגלים למסור אינפורמציה ראוייה לתשומת לב. “אם יש צורך לטיפול מיוחד באנשים אלה, אל תהססו. יש לנו בסך הכול שעה. אפילו פחות, עכשיו”, צעק הקצין. גם אני צורפתי לקבוצה זו. שני אנשי כמורה עמדו בראש התור של הנחקרים. אחריהם, ניצב האח “נדיב”. כשראה אותי מרחוק, הרים ראשו ומתוך גאווה עצורה, אולם מבטו היה קודר. נשארו על פניו שרידים של חיוך עלוב. בת־צחוקו של גוסס.

ואני. מה חשבת אני באותם רגעים אחרונים? קשה לזכור. עדיין הדהדו באזניי דבריו של פסקל בדיקלומו המוטעם של האח: "כי מה ערכו של האדם בתוך האין־סוף? "ומה ההבדל בן דומם לחי? עוד מעט יהיה גופי הזה דומם. גם של אמא, ושל האח, ושל מדמואזל, ושל כולנו כאן – אז מה? לצעוק? הקצין ביקש למנוע פניקה. ממעמקי ליבי עלה וצף דיוקנו של יאנוש. רק אז התחלתי לפחד – ממש לפחד. הוא נעלם בערפל של תחנת הרכבת, ואני אקפוץ לחושך בעיניים עצומות, כאן, באור ובצבעים של בוקר אביבי זה…

נדמה לי שצעקתי…

ברוך ה', לא היה צורך בדגל שלנו. יריות ההזהרה וקול הצופר נשמעו במעבה היער. הפולשים נראו מעמדות התצפית של אנשי המחתרת. כחצי שעה לפני מועד הטבח, הבחננו ביריות. מי יורה? מקלעים. צעקות. צעקות במרחקים. הגרמנים התקפלו מיד וברחו על נפשם.

כל זה קרה ביום ה', שמונה ביוני 1944. לא עברו יומיים, ובשבת, 10 ביוני, נזדעזעה צרפת כולה: הגרמנים פלשו לאוֹרָדוּר,¹⁹ כפר שלו, לא הרחק מ“וורדים”. הם הרסו את הבתים והציתו את הכנסייה, על כל האנשים שרוכזו בה בכוח הזרוע: 634 בני אדם נשרפו חיים, על לא עוול בכפם; גברים נשים וטף.

 

ורדים    🔗

למרות הזעזוע של תקופת השיחרור, נמשכו החיים כסִדרם. אולם מעטה הסודיות לא הכביד עלינו כבתחילה. לא נחפזנו לגלות ברבים שיהודים אנחנו, כי אנחנו בעצמנו נאלחנו מן התעמולה האנטישמית. ניסיתי לשוא לדובב את חברַי היהודים שבפנימייה. לא הצלחתי למצוא אתם שפה משותפת. תמיד נשאר אצלי הרושם, שהם אמנם נדפקו עד מעמקי נפשם. מר סיבו, לעומת זאת, לא היסס להרים בגלוי את נס הפטריוטיזם הצרפתי ולהשפיל במלים גסות את שִלטונם של הגרמנים. הוא ידע וגם ידע מן היום הראשון שמצב הכיבוש לא יארך ימים, שגְאון המולדת ינצח, שהאחווה בין העמים תגבר, שהיהודים והכושים, ובכלל, כל נדכאים, ירימו ראש… “אל תשכחו, תלמידים: אחינו שבאפריקה, שחומי העור, שׂמו נפשם בכפם ועפו הנה כדי להצילנו מיד צורר, גם במלחמה הקודמת וגם עכשיו. מי יעיז עוד לומר שגזע אנושי אחד עולה על משנהו מעצם טיבעו…?”

בסוף חודש יוני, הגיעה פולין. עייפה ורצוצה הייתה, מרוב מאמצים ודאגות. היא גם נפצעה, וידה השמאלית הייתה עטופה בתחבושת גדולה. פולין באה לראות מה מצבנו ואיך הסתדרנו בזמן האחרון. אמא ביקשה יום של חופש, והזמינה אותה יחד אתי לארוחה במסעדה.

– כדאי לך לחשוב קצת על עצמך, אמרה לה אמא. אני מציעה שתבואי ל“וורדים” להנפש ימים אחדים.

– רעיון טוב, ענתה פולין, אם רק אוכל…

אמא טילפנה מן המסעדה למדמואזל, שהסכימה מיד. היא כבר הכירה את פולין ושמעה רבות על מעשיה.

למחרת, הלכתי לקטוף תותים יחד עם פולין ועם האח “נדיב”. פולין סיפרה בנימה של ענווה על גבורתם העילאית של אנשי החולייה להצלת ילדי פליטים. היא האריכה על מעשיהם של חבריה, בעיקר על אלה שנפלו במערכה, כגון טרז. על כל מה שהיא עצמה עשתה וסבלה, היא עברה בשתיקה. אני ידעתי פרטים רבים על פרשה זאת מפיו של יאנוש, אבל כמובן, שמרתי על הסוד, אף־על־פי שאיזורנו נחשב למעשה כמשוחרר. לא התעלמנו מן העובדה ש“מחילות” וסביבתה הייתה עדיין מעין מובלעת, הניתנת לשליטתה הארעית של המחתרת. הערים הגדולות, ובכללן לימוז', עדיין לא שוחררו. ובעיקר, לא רציתי לפגוע בשמו הטוב – אולי בזכרו? – של יאנוש, שנשבע בשעתו לשמור על שתיקתו בכל הקשור להצלתו, או בנסיונות להצלתו.

האח “נדיב” שאל את פולין על תוכניותיה לעתיד.

– אני רוצה ללמוד רפואה באוניברסיטה.

– ובכן, אמר האח, יש לך עניין בביולוגיה.

– כן, אבל מה שמעניין אותי בעיקר, הוא ריפוי המחלות. ללמוד על מנת לעזור, זוהי משימתי בחיים.

– כל הכבוד, אמר האח. זוהי כמעט כהונה, שליחות מקודשת.

– מר סיבו אמר דברים דומים על הוראת ילדים בבתי ספר יסודיים, התערבתי אני.

– גם הוא צודק, הסכים האח.

– אפילו אם בית הספר הוא ממלכתי גרידא, ללא זיקה אל הוראת הענינים הדתיים? שאלתי בקצת שובבות. אבל האח ענה ברצינות:

– יש בריאות הגוף, בריאות השכל ובריאות הנפש. ההשכלה דרושה לשכל, ההיגיינה לגוף. האמונה הדתית, היא עניינה של הנפש.

– אינני גורסת כך, אמרה פולין. קודם כול, ישנם יחסי גומלין בין שלושת הגורמים שמנית. שנית, גם מי שאינו דתי כלל, או כופר בעיקר, יש לו נפש משלו, ועליו לטפח ערכים העומדים בזכות עצמם.

– האם את חושבת שהחיים – סתם, החיים, – מהווים ערך כזה? שאלתי.

– בהחלט, כן, ענו יחד פולין והאח “נדיב”.

– אבל, הקשיתי, גם בטבע וגם בחברה האנושית, אנחנו עדים כל הזמן להריגה על מנת להתקיים. עם כל הרצון הטוב, אריה אינו יכול להתקיים על תפריט צימחוני.

– “כתוב בכתבי הקודש”… ניסה האח להסביר.

– אשרי המאמין, הפסקתי אותו, בחוסר נימוס, ופולין העירה על כך. היא אמנם לא אמרה מלים, אבל העיפה בי מבט כועס וקימטה את מצחה.

– … אל תדאגי, התערב האח. אני כבר מכיר את הילדון הזה. הרשיתי לו במפורש לומר לי ללא היסוס כל מה שהוא חושב. יותר מעניין ככה. ובכן, ג’ורג', תמשיך…

– גם היתוש, אינו יכול לוותר על טיפת הדם שהוא מוצץ ממני. אני מוחץ אותו על הקיר בהרגשת ניצחון, ואומר: “מגיע לו!”. ברור שאינו אשם. עכשיו, אם תקום קבוצה מסויימת של בני אדם, ותכריז על קבוצה אחרת שאיננה שווה יותר מן המזיקים האלה, גם היא תגיד: “מגיע להם!”

– זה בעצם מה שקרה עכשיו, הודה האח. אבל נחשוב קצת לפי הסדר… בטבע עצמו, אין אשמים ואין חפים מפשע. הרוצחים באורדור, רובצת עליהם אשמה איומה, מבחילה; אבל על היתוש, על האריה, לא.

– אני גם בטבע וגם בחברה האנושית, הקשיתי. אם אני הורג יתוש, אין בי אשמה; ואם בן־אדם אני קוטל, הנני רוצח. אבל שניהם נבראו…

– רק האדם – כל אדם – נברא בצלם, השלים האח. מכל מקום, אין פיתרון לבעייה שלנו אם לא נמצא גבולות בין הדומם, החי והאדם.

– נדמה לי שאין תשובה ברורה וחד־משמעית בעניין הזה, אמרה פולין.

– צריכים להתעקש ולחקור את הנושא ביסודיות, אמר האח. ובכן, באיזה כיוון את חושבת שאפשר לנהל את המחקר הזה?

– כל אורגניזם, אמרה פולין, עשוי תאים תאים. ובכן, צריך לחקור את התאים.

– יפה, הסכים האח. התאים נושמים ונזונים, הם מתפרקים ומתרבים, הם שומרים על זהותם המיוחדת, כלומר מתרבים על פי תוכנית רשומה בכרומוזומים שלהם…

– כל זה למדנו בביולוגיה, אמרה פולין. אבל במקום חיים, אני רואה כאן סכמה מכנית נטולת כל חיוניות.

פתאום נקרעה שלוות השדות בערבוביה מוזרה של קולות נביחה וילילה. מֵדור, הכלב שלי, ועוד כלב שלא הכרתי, פתחו במרדף מסחרר אחר אחד החתולים. הם רצו במהירות לאורך השביל שלנו, ונאלצנו לקפוץ הצידה ולסטות מן הדרך כדי לתת להם מעבר.

– איזו חיוניות! אמר האח “נדיב”. לשם מה צריכים לרוץ במרץ כזה?

– סתם משתעשעים, אמרה פולין; ולאחר זמן, היא חזרה לנושא הוויכוח עם האח.

– מה רב המרחק, אמרה, בין התכונות שמנית ובין החיוניות שבטבע! דרך אגב, אנחנו אומרים שהתאים, הם היחידה הקטנה ביותר של החיים. נראה לי שזוהי הגדרה טכנית בלבד. המיקרוסקופים שלנו מאפשרים לראות תאים בודדים, או מבודדים, ולא פחות מזה. אבל התאים עצמם מורכבים, ומי יודע מידת עדינותם של החלקיקים הזעירים ביותר? האם גם בתהומות הקטְנות האין־סופיות קיימת ההבחנה בין החי והדומם?

– מי יכול לענות על שאלה כזאת? העזתי אני לפסוק. לכן, מוטב שנחזור לממדים אנושיים. החי הוא הנע – וזהו זה!

– ג’ורג', צחק האח. האם ראית פעם את האח “נדיב” כועס? אני מקווה שלעולם לא יהיה לך התענוג הזה. אבל דע לך, אתה נמצא כאן בחברה טובה. עליך לחשוב קצת לפני שאתה פותח פה לדבר. אתה רואה את העלים האלה, כאן, על העץ? הם מתנועעים ברוח, הלא כן? הרוח עצמה – נושבת. ובכלל, כדור הארץ – מסתובב על צירו. כלום חיים כל אלה?

– סליחה, הצטדקתי. אני מתכוון לעובדה שהדוממים מקבלים השפעה מן החוץ. הם סְבילים בתנועתם. העלה רועד ברוח; הרוח היא תוצאה של חימום האוויר, שסיבתו היא בהשפעת השמש; כדור הארץ נמצא בשדה הגרביטציה… בעלי החיים, לעומת זאת, יש להם יוזמה משלהם.

– זה כבר הרבה יותר טוב, אמר האח.

– אבל לא מספיק, המשיכה פולין.

– למה לא מספיק? התעקשתי.

– כי כל גוש חומר דומם משפיע על סביבתו. כדור הארץ נמצא אמנם בשדה הגרביטציה, אבל יש לו כוח משיכה משלו, ואין להסיק מזה הוכחה שהוא חי! מותר אולי לספר לאח בדיחה?

– מה את חושבת, פולין? אנחנו כאן בסמינר, בעיצומם של הלימודים? אפילו בסמינר, המרצה מרשה לעצמו לפעמים לבדח את התלמידים שלו.

– ובכן, אמרה פולין, הלכתי לפני זמן מה לבריכת שחייה עם חברים. אחד מהם זרק אחר למים. הבחור המסכן חזר לפני־המים וצף בקושי. הוא התעטש בין הבועות וצעק: “ארכימדס! ארכימדס! הוא הוא שהציל אותי! בחיי, בלעדי ארכימדס הייתי שוקע וטובע!”. “ארכימדס היה איש טוב”, המשיך אחד החברים, “אבל ניוטון הרג הרבה אנשים: כל מי שקיבל אבן על הראש ונהרג, מת באשמתו של ניוטון. יתירה מזה: רב־התליינים היה ניוטון, כי בשל חכמתו נחנקו כל התלויים שבעולם!”

– פיזיקה מבדחת, אמר האח, וצחקנו יחד. משכנו ידינו אל התותים, שהצטברו בטנא.

לאחר זמן, שאל האח את פולין:

– אמרי לי בבקשה: איך את מספיקה לבלות את זמנך גם בבריכת שחייה בימים אלה?

– פשוט, אנחנו רוצים חיים נורמאליים, למראית עין לכל הפחות, עד כמה שאפשר. אני רשומה בפקולטה למדעי הטבע של אוניברסיטת ליאון, ואני צריכה ללמוד פיזיקה, כימיה וביולוגיה כדי להתקבל בפקולטה לרפואה. במידה מסויימת, הלימודים האלה אינם אלא אליבי; אבל אני מופיעה מדי פעם באולמי הלימודים ואפילו במעבדות. יש לי שם חברים, וכמו כל הסטודנטים שבעולם, “עושים חיים”… למה לא?… שלושתנו כאן, עכשיו… יודעים – הלא כן? – שריבבות בני־אדם סובלים כרגע סבל שאין לתארו… אני אוהבת תותים…

שקט.

– אני מבין, אמר האח… אפשר להוסיף הערות רציניות לבדיחותיהם של החברים בבריכה. אבותינו באמת האמינו שהדוממים, או חלק מהם – חיים.

פתחתי את פי ודיקלמתי:

– “דוממים חסרי חיים, היש לכם נפש, קשורה לנפשנו, וכוח אהבה?”

– מכירים, מכירים, אמרו פולין ואח גם יחד. גם אנחנו בקרנו אי־פעם בבית ספר…

– כן, יפה, השלים האח. אבל זוהי השלכה בעלמא. אתה אוהב חפץ מסויים, כי הוא מעלה על ליבך זכרונות ומעורר בקרבך רגשות. זהו שריד מנחלתו בן בן־אדם יקר ששבק לך חיים… אנייה נטרפה בלב ים, ואתה מוצא בקבוק בחולות החוף: מכתב, הוא מכיל מכתב!… ברור שחפצים כאלה מזמינים הזדהות, וגם האדם המודרני, שאינו מאמין ברוחות ובשדים, וכמו כן הנוצרי שמאמין רק באל אחד, עלולים להסחף לרגשות כאלה; אבל זוהי שירה, ולא מדע. לעומת זאת, האמינו קדמונינו בכל הרצינות שגַרמי השמיים, ובעיקר השמש, הירח וכוכבי הלכת, חיים הם, ולא בצורה פיוטית – אלא ממש.

– אולי בכל זאת צודק אלי, אמרה פולין: החיים קשורים בתנועה.

– “אלי”! קוראים לך “אלי”?

– כן, במשפחה, קוראים לו “אלי”.

– טוב, השלים האח. הייתי אומר לעת עתה שהחיים קשורים לתנועות מסובכות, מורכבות שקשה להגדירן מראש; לכן אומרים שהיצורים הנעים האלה, הם בעלי יוזמה. אבל ברגע שיבוא המדען, ויתן לכם נוסחה, המסבירה את פקעת התנועות האלה, כבר לא תדברו מן הכרח על יצורים חיים, אלא על עצמים דוממים, המצייתים ללא תגובה משלהם לחוקי הטבע. כוכבי הלכת הפסיקו “לחיות” ברגע שניתן הסבר סביר לתנועתם. ברם, ברור שהגדרה זו, היא ארעית בלבד.

– “ארעית” – למה? הקשיתי.

– כי הגדרה זו קשורה להסתכלותו ולהבנתו של האדם, ולא ליצורים עצמם.

– זה לא הכול, הוסיפה פולין. אתה בא להגדיר תופעה – לא על־פי תכונותיה שלה, אלא על־פי חוקים שאתה קבעת. זוהי מיטת סדום! אם לתנועות נמצא הסבר מתמטי, ניחה, נדבר על חומר דומם. ואם לא נצליח לתת הסבר כזה, שהוא שלך ולא שלהן, אז נדבר על חיים. לא, אינני מסכימה להגדרה כזאת. יסלח לי האח, אבל זוהי תיאולוגיה, ולא מדע רציני!

– אבל אני בעצמי הדגשתי שהגדרתי היא ארעית, הלא כן? ואבקש קצת רחמים לזכות התאולוגיה, אמר האח. הוא הסמיק קצת.

– אני סבורה שבתחילת השיחה שלנו, חתרנו לכיוון הנכון, ולא עכשיו. הבעייה נעוצה במימדים של החומר הנחקר. בימינו, נוהגים לומר שהווירוסים הם היצורים הזעירים ביותר. אבל מי יכול לערוב שהנגיפים עומדים בקצה מערכת החיים? אני מתארת לעצמי את הדברים כך: נניח שאיש משכיל, שאיננו מבני האנושות הארצית שלנו, יושב על הירח, ועורך תצפית אל כדור הארץ באמצעות טלסקופ, המאפשר לו לראות עצמים שגודלם אינו נופל מגודל מכונית. מכוניות היה רואה היטב, אבל בבני־אדם לא היה מבחין. איש משכיל זה היה בוודאי חושב שהמכונית היא היצור החי הקטן ביותר עלי אדמות. ואמנם, המכוניות נעות גם לפי חוקים מסויימים, כגון בצד הימני של הכביש, וגם ביוזמה, שאין להגדיר אותה מראש. אולם הנהגים מענינים יותר – הלא כן?

– כיוון שאת צודקת, עלינו לחתור לכיוון אחר, פסק האח. נתעלם מבעיית התנועה, עם, או בלי יוזמה; נתעלם מבעיית המימדים ומן התצפיות. הקריטריון שלנו צריך להיות שונה לחלוטין. אני מציע שנתרכז בתופעה אחת, שהיא – לדעתי – יחידאית ואופיינית רק לחי – הלא היא התודעה. נניח שזיז אחד יהיה קטן עד כדי כך ששום עיין אנושית, אפילו, כפי שאומרים, “מזויינת”, לא תוכל לראות אותו; נניח שאין ביכולתו של הזיז הזה לבצע שום תנועה; אנחנו בכל זאת נסכים שהוא חי, אם אנחנו יכולים לומר בוודאות שיש לו תודעה כל־שהיא, אפילו פשוטה ביותר ומפוזרת ביותר. אנחנו נסתפק בעובדה שהוא יודע איך־שהוא על קיום עצמו, ועל המצאותו בסביבה.

– האם לא מוגזם להעתיק בצורה כזאת את מימרתו של דקרט: “אני חושב, לכן אני קיים” – לעולם החי והצומח? הקשתה פולין. הרי ידוע שבעיני דקרט, הבהמות, אפילו הקרובות ביותר אלינו, אינן אלא “מכונות”.

– כמובן. אבל אמרנו שברצוננו להגמל מנקודת הראות שלנו. אם נתרגם את העניין ללשון החי, הקבל ניסוח מוצלח יותר: “יש לי תודעה; ובכן אני חי!”

– יפה, אמרה פולין, אבל הנחה זו מונעת מלכתחילה כל בדיקה. ברור שאין לי שום סיכוי לדעת אם יצור פרימיטיבי זעיר, או אפילו צמח מפותח, יש לו תודעה כל־שהיא.

– אנחנו מסיקים את התודעה מן הספונטניות. כבר אמרנו שכל היצורים החיים כולם, אינם מושא ישיר וסביל של הכוחות החיצוניים הפועלים עליהם. מורי ורבי תייאר, המשיך האח, מניח שהרוחניות מפוזרת בחומר כולו. כשהיא מתחילה להסתדר ולהצטבר ביצור כל־שהוא, אפשר לדבר על חיים.

– אם אני מבינה טוב, זוהי מעין מהפכה נוסח קופרניקוס. אנחנו מחפשים בדרך כלל את שורש החיים בירידה, בהסתכלותנו מטה מטה אל היצורים החיים הפשוטים ביותר. והנה, אתה מציע לעלות מן הרוחניות המפוזרת בכל החומר כולו עד למחשבה האנושית המפותחת שלנו.

– בהחלט. מניין לך ניסוח כל־כך קולע? האם שמעת פעם משהו על פייר תייאר דה שרדין?

– כן, שמעתי הרצאה על הנושא הזה בחוג של סטודנטים נוצריים. אחרי ההרצאה, התווכחו האנשים יותר מכרגיל, אבל בסופו של דבר השתכנעו רובם ככולם ששיטתו של תייאר טומנת בחובה אתגר מדעי־פילוסופי פורה. ואכן, יש דברים בגו…

– שיטה זו, איננה קשה במיוחד, הסכים האח. רק צריכים להתרגל לה. האם את מסכימה שחוקים מתמטיים מאגדים את מבנהו של היקום כולו?

– ברור.

– ובכן, היקום, בהיותו הכול, מכיל חוקים אלה.

– האם יש להם בסיס ממש כל־שהוא? שאלה פולין.

– החומר מסודר לפי חוקים אלה, אבל הם מופשטים, כלומר שבינתנו הפשיטה אותם מן המציאות הניתנת להסתכלות ולהבנה. כמובן, אפשר להתווכח על השאלה: האם הם קיימים באופן עצמאי גם מחוץ לתודעתנו. נניח שכן. למה לא נסכים שהרוחניות בכללותה תתקיים בצורה כזאת? יש אומרים שהרוחניות קשורה קשר הכרחי לאורגניזם מורכב ומסובך, כגון המוח שלנו. אבל זוהי השערה בעלמא. אפשר גם כן לטעון את ההפך, כלומר שהיא ישות עצמאית. למה לא נסכים לרעיון שהרוחניות עצמה יכולה להתקיים במימדים שונים, גם בקטנים ביותר כמו החלקיקים האלמנטאריים של החומר?

– כל זה טוב ויפה, אם אפשר בכלל להגיע להגדרה כל־שהיא של הרוחניות, הקשתה פולין.

– נכון. המילים שלנו מאכזבות בעניין זה. “מחשבה”, “תודעה”, “פסיכיזם” וכדומה. אין בכוחנו להביע את ענייננו, כי אנחנו רוצים לדבר עליו לא מנקודת מבט אנושית, כי אם אובייקטיבית דווקא, בקנה מידה קוסמי, כלומר ביקום כולו. אין טעם לנסות ולהמציא מלה חדשה, כי לעולם לא נוכל להנתק מהשקפתנו האישית, האנושית. מספיק לנו לומר שהרוחניות, כמו החומר, היא בחזקת “נתון”; וכשם שהחומר יכול להדלדל ברווחים האין־סופיים שבין גַרמי השמיים עד לאטומים בודדים פה ושם, כך יכולה גם הרוחניות הקוסמית להתפזר ולהדלדל עד שתהיה סמוכה מאוד לאפס וריק. וגם להיפך, כשם שהחומר יכול להסתבך ולהצטבר עד הרכבת יצורים מורכבים מאוד, כן גם הרוחניות. כמובן, נייחס חשיבות עליונה לכיון הסתכלותנו בתופעה זו: לא מלמעלה למטה (כרגיל), אלא מלמטה למעלה.

– כל זה טוב ויפה, הקשתה פולין, אבל בכל זאת, הרוחניות, כפי שהאח מתאר אותה, נשארת תמיד מחוץ להשגתנו. כי הרי ברור שלעולם לא נוכל לבוא לידי הדברות עם יצורים פשוטים בעלי רוחניות קלושה. ואם רוצים להעריך אותה מבחוץ, לתת לה ציונים כמורה בכיתה, לא נצא ממעגל התפיסה האנושית, המיוחדת רק לנו.

– לא נכון, ענה האח. התאים מסוגלים ליצור תאים חדשים, להעביר להם כוח חיוני. שום אדם, למרות שכלו, אינו יכול להתגאות בפעולה כזאת. העברת החיים מתא לתא, או מיצור מורכב ליצור חדש, מעוררת אצלנו התפעלות והערצה. התלהבות זו, בהיותה ארציונלית מעיקרה, היא חלק מהרוחניות הכללית ודומה מאוד לְמה שנקרא אצלנו “אהבה”.

– האב מוליד, האם יולדת, המְְילדת מילדת, התערבתי אני.

– אני מבין לְמה אתה מתכוון, ג’ורג', אמר האח, אבל יש צורך להבחין כאן בין שני תהליכים שונים. כשנגר עושה שולחן, הוא מתכנן ומבצע אל פרטי השולחן. אבל ההורים (ובמידה מסויימת המילדת), כל תפקידם מצטמצם בהתנעת תהליך טיבעי שאין להם שליטה בו. התא, לעומת זאת, עושה תא חדש על כל פרטיו, כמו הנגר שולחן.

– ובכן, המשיך האח לאחר זמן מה של הרהורים, נתבונן שוב בחומר: האטומים מהווים, כפי שנוהגים לומר, “לבֵנים”, המרכיבים את היצורים המסובכים, דומם וחי כאחד. אבל החי, בנוסף על החומר הדומם המרכיב אותו, יש לו תכונות משלו, שקיבל מיצור חי שקדם לו. יש לנו מעין חלקיקים בסיסיים של רוחניות, המרכיבים את החיוניות של החי.

– קשה, אמרה פולין. החלקיקים המרכיבים אבן דוממת, באיזו זכות נעניק להם או נשלול מהם רוחניות כזאת? אולי זוהי החלטתו החד־סטרית של איזה פילוסוף. אבל מהו הבסיס העובדתי של החלטה זו?

– התאים המרכיבים את מוחך ואת ליבך נעשים מחומרים דוממים בדיוק כאבן. אין הפסקת רציפות בין החומר הדומם ובין הגוף החי.

בכל זאת, התעקשה פולין:

– אבל החלקיקים הבסיסיים, אנחנו יודעים שהם נתונים לשליטתם המוחלטת של חוקי הפיזיקה. אין להם שום יוזמה משלהם.

– שוב, היוזמה. זהו מעגל קסמים, ריטן האח. נזרוק אותך לאגם; הלא תפלי? את חיה, בעלת יוזמה ותודעה, ובכל זאת, “את נתונה לשליטתם המוחלטת של חוקי הפיזיקה”. הלא כן? זכרי את הבדיחות, שאת בעצמך סיפרת לנו.

– אני מצטערת, אבל ההסבר שלך אינו הסבר, ואינו מספק אותי. החלקיקים החומריים הבסיסיים, פשוטים הם. האם נוכל להצמיד להם חלקיקי רוחניות? איפה יהיה מקומם של החלקיקים החדשים האלה?

– השגתך תתקבל על הדעת, ענה האח בחיוך של נִצחון, כשתדעי איפה אצלך מְקום האהבה, ההתרגשות וכדומה. מספיק צחקתי בילדותי על “גיבנון המתמטיקה”. ישנם אנשים המאמינים ברצינות שכושר החשבון שוכן בבליטה מסויימת שבגולגולת! ראשוני המנתחים, בתקופת הָרְנסנס, חיפשו גומה בגוף: מישכנה של הנשמה. עד עצם היום הזה, האחיות הרחמניות שבבתי החולים, יש להן מינהג מוזר: הן פותחות את החלון בחדרו של הגוסס, כדי שנשמתו תמצא בקלות את דרכה השמיימה. דעי לך: אינני מתנגד כלל וכלל למנהגים כאלה, אבל בתנאי שכל אחד ידע במפורש שזהו מנהג בעלמא, ולא התנהגות בהתאם למציאות כמות־שהיא.

– אין לי עוד השגות, אמרה פולין, אולם קשה להשתכנע.

– מובן מאליו, הפטיר האח, שלא נגלה בגרעיני החומר הזעירים ביותר סימני רוחניות מובהקים לפי אספקלרייה אנושית. לעומת זאת, אנחנו לא יכולים להמלט מן הרושם שהחלקיקים הבסיסיים, יש בכוחם להסתדר ולהתארגן בצורות מורכבות, ובעיקר: מכוונות. וזהו סוד החיים! כוח זה עולה לאין שיעור על הכוח השיכלי שלנו, אם כי הכוח השיכלי שלנו, גם הוא, נעוץ בכוח החיוני הזה.

– אבל אנחנו כל־כך רגילים לראות בכוח השיכלי שלנו מרכז הבריאה כולה, ובעצם: תכליתה.

– מה אמרת? “מרכז” או “תכלית”?

– “מרכז”.

– ובכן, נצרך לרדת מן הקתדרה הזאת, ולחזור ליתר ענווה. את אמרת שתורתו של תייאר היא מעין מהפכה נוסח קופרניקוס, הלא כן?

– שמעתי זאת בהרצאה.

– ובכן, זאת היא האמת. לפני קופרניקוס, האמינו האנשים שארצם היא מרכז היקום. התרגלנו עכשיו להשתכן בפינה נידחת של שביל־החלב. תתרגלי גם־כן לשותפות חיונית עם יתר היצורים, אפילו הזעירים ביותר, בזכות הרוחניות הקוסמית!

– אני מבינה, אבל נשארת בעיה קשה, והיא ערכו היחודי של כל פרט אנושי. לפי מה שהבנתי מדבריך, כל אחד מאתנו, על כל המיוחד שבו, נבלע באין־סוף החיוניות הקוסמיות. ובכן, מה הטעם השיפור המוסרי והשיכלי של הפרט, אם בין כך ובין כך אינו נבדל מן הכול?… כן, הבעייה נשארת בעינה.

– לא, פסק האח. לא. כשחומר התארגן, הסתדר, ונוצרו החיים, הוא עבר מעין סף. חציית הסף הזה הייתה מאורע חד־פעמי, שאין לנו שום תקווה לחשוף את סודו, כי ברור שלא השאיר סימנים. אחרי שעברה את הסף הזה, נפתחה התפתחות החיים לעידן חדש – עידן החיים. נתחולל שינוי כביר על פני כל כדור הארץ, בים וביבשה. יערות ואלמוגים, תילי נמלים וקני ציפורים… והנה, בתוך הזרם של התפתחות החי, אנחנו מגיעים לסף חדש, לא פחות גורלי, לא פחות חד־פעמי; סף האנושיות. יצורים ממשפחה אחת, מוגדרת היטב, עברו את סף התודעה החוזרת, כלומר שהם השכילו לחשוב על עצמם, לראות את עצמם ואת היצורים השייכים לאותו גזע, כישויות נבדלות, החורגות ממסרגרת הטבע החי. החיות נשארות חלק מן הטבע, ואילו האדם נבדל ממנו. הוא אמנם הסתגל לו, אבל, באותו זמן, הוא גם סיגל את טבע לעצמו. בין הטבע ובין האדם, מתקיים מעין דו־שיח, וכמו כל הנפשות, המתחייבות בכל מאודן לדו־שיח כן וממצה, שניהם משתנים מכוח הוויכוח.

– “הטבע”, איך מתפרש בעצם מונח זה? שאלה פולין.

– הנתון, כל הזמן שאינו יודע על עצמו שהוא נתון, ואין בו כוונה להשתנות, או לשנות את זולתו, מכוח יוזמתו שלו. ספונטני – אפשר לומר על הטבע שהוא ספונטני.

– הבנתי.

– ובכן, המשיך האח, אין ספק שהאדם עבר סף גורלי, מעבר לטיבעם של כל בעלי החיים האחרים. הוא כבש את העולם כולו, ומשנה את פני הארץ במהירות וביסודיות כפי שעשו זאת בעידן הקודם הצמחים ושאר בעלי החיים. במקום היערות, הנהיגו האנשים חריש בשדות, תחבורה בערים, כלובים בגני החיות, ובכל מקום, זיהום וזוהמה… מבחינה גופנית, משתייך האדם לשאר בעלי החיים, אבל שִכלו הַפעיל הפקיע אותו מתחום זה. ומה מאפיין במיוחד את האדם? כאמור, האפשרות לחשוב, לחשוב על עצמו, לדעת איפה הוא נמצא, מה קודם לו, לאן הוא חותר, מה צפוי לו…

– מה צפוי לו? מוות, פסקה פולין.

– כן, האדם יודע שהוא הולך למות. החיות אינן יודעות זאת.

– הן לא אמרו לך, התערבתי אני. אבל מניין לך שאינן יודעות?

– אתה מטיל על החיות מחשבות ותכונות שלך. אתה זוכר – הצפרדעים? חשבת להקסים אותן בחליל שלך. האם בדקת אי־פעם אם הן שומעות בכלל. האם הן רגישות למוזיקה, האם הן מסוגלות לסובב את ראשן? אני משוכנע שהצפרדעים צפו ועלו על עלי הנימפאות כדי להתחמם בשמש האביבית, אבל אתה חשבת שהקסמת אותן…

– דבר אחד ברור, הגבתי בקצת ערמומיות: האח “נדיב”, בבואו פתאום לשפת האגם, הפחיד את הצפרדעים, והן קפצו כולן למים. מי יטיל ספק בקשר הסיבתי הטהור המקשר שני אירועים אלה?

– אחד אפס לטובתך, הסכים האח.

לאחר מנוחה קצרה, נמשכה השיחה. פתח האח ואמר:

– השקפותיו של תייאר מלמדות אותנו איך לחיות ואיך למות.

– כל האסכולות הפילוסופיות כולן מתיימרות כך, אמרה פולין. והנה, נולדה לנו עוד שיטה!

– הטעות שלך, הגיב האח, נעוצה כרגיל בהסתכלות מן האדם החוצה, ולא מן הרוחניות הבסיסית בכיוון ההשגים שלנו. קודם כל, עלינו להודות שהצטברות הרוחניות והסתבכותה, ניכרות היטב בהתפתחות הצומח והחי. בהתפתחות זו, מרגישים שיפור מתמיד כלומר שהחיות המסובכות והמשוכללות יותר עולות ברוחניותן של הפשוטות יותר…

יש לי קושייה, התערבתי שוב. בחדרו של האח רואים תמונה של דיפלודוקוס…

– הוא מסורבל מדי, ולכן אינו יכול להתקיים לאורך ימים.

– ומה בדבר החרקים? שאלתי עוד. הם מתחרים אתנו בכיבוש העולם.

– זהו ענף אחר של ההתפתחות הכללית. אבל האדם הוא החץ הדינמי של העולם החי, כי רק הוא, ורק הוא, עבר את הסף של האנושיות, התודעה החוזרת, המוסריות, כלומר כיבוד זכויות הפרט. בעולם הלא־אנושי, אין “פרט”…

– אבל אמרת שהוא ירד מנכסיו, ואינו עוד מרכז היקום, הקשתה פולין.

– יש להבחין בין “מרכז” ובין “תכלית”. בעולם שלנו, עלי אדמות, אפשר לומר בוודאות שהוא תכלית הבריאה, כלומר שעתיד התפתחותו של העולם מופקד בהכרח באנושיותו של האדם.

– תודה רבה, הגיבה פולין בכעס. האריה טורף באכזריות, אבל הוא עושה זאת לצרכי מחיתו. בעצם, אין כאן “אכזריות” כלל, ואין טעם להטיף מוסר לאריה; ואילו הגרמני, שיש לו חלק בתכליתו של העולם, כשהוא טובח באנשי אורדור, אינו אוכל אותם כדי להתקיים, ואינו מוסיף רוחניות לעולם.

– תביני, פולין. התנהגות מוסרית הנה מוסרית באמת רק מפני שקיימת אפשרות להתנהג אחרת. הגרמנים נתנו פורקן לדחף טִבעי של נקמנות עיוורת, או שמא ביצעו את הטבח מתוך מניעים תועלתניים: הם חשבו להפחיד את האוכלוסייה, על מנת להרתיע אותה ממתן סיוע למחתרת. כל פישעם של הגרמנים באורדור היה בבזיון לערך המקודש של כיבוד זכויות הפרט, כי ברור שהאיכרים השלווים שנפלו קורבן לשיגעונם, לא הייתה להם יד במפלת גרמניה.

– הבנתי, במידה ויש אפשרות להבין כאן משהו. אבל עדיין לא השלמתי עם המציאות.

– לו השלמת עם המציאות הזאת, לא הייתי ממשיך לדבר איתך.

– קיימת אפשרות לחשוף את מניעיהם של בני האדם המתאכזרים בזולתם או בחיות, אולם, יהיה מה שיהיה ההסבר הזה, אינו פוטר את האכזרים מאחריותם; ואילו אצל החיות, אין לך לא אחריות וגם לא אכזריות. אבל הסבל נשאר…

– דשנו כבר בבעיה הזאת, ענה האח. אין לי תשובה שלמה וממצה לפקעת השאלות שאת מעלה כאן. את רואה בעצמך שהבעייה מורכבת מאוד…

– האם ראיתם פעם, שאלתי, איך רוב החתולים מתאכזרים – ללא תכלית כל־שהיא – בעכברים שהם תפסו? “צער בעלי חיים”, האם זה ביטוי בעלמא?

– כמובן, יש לשאול שאלות כאלה, אולם, בעולם החי והצומח, ברור שבדרך כלל, מה שנראה לנו כאכזריות, אינו אלא תהליך טבעי של תזונה. העשב חי בדיוק כבהמות, ומזון צימחי נראה לנו תמים לעומת שתיית הדם הטרי, כי דם זה חם ואדום כדמנו. ערפד, עלוקה – לשמע שמותיהם מתכווץ ליבן של הנשים הענוגות. הארנב, האוכל חסה, אינו פחות אכזרי. ובכן, שוב, אל לנו לראות תמיד את כל התופעות שבטבע דרך המשקפיים שלנו. אני חושב שהתזונה, שהיא חיונית לכל באי־עולם, איננה סתם תהליך של העברת אנרגיה. בעלי החיים חייבים לאכול זה את זה על מנת למנוע שהנסיון שנרכש בחיוניות הכללית ירד לטמיון. ברור שהחיוניות נשארת כאן במצבה הכללי והדליל ביותר, והיא עוברת באמצעות מִבנים כימיים מוגדרים מציבור לציבור בתהליך של התעשרות מתמדת. הציבורים מתים – החלקיקים אינם מתים, בכל אופן לא בעת ובעונה אחת יחד עם הציבורים הגדולים. ציבורי־ציבורים של גופים חיים קמים ומתים, ואילו הכוח החיוני הקוסמי המאגד אותם הולך ומתפשט. אם רואים את הדברים מזווית זו, התזונה עושה רושם של אמצעי טבעי ופשוט במסגרת ההתפתחום הכללית, ואין בה אכזריות מבחילה כפי שחושבים בדרך כלל. אבל, כמובן, כל זה נאמר רק בממדים מיקרוסקופיים…

– אני מסרבת לחיות בממדים מיקרוסקופיים.

– מובן, חייך האח והרהר. את רוצה להפוך את החומר הדומם לרוחניות חיונית לפי הסגנון המיוחד האישי שלך. אם חס ושלום יפסיקו אותך באמצע, יהיה זה אסון גדול.

– בדיוק כך, אמרה.

– אם ירצה האל, תצליחי. אבל, מנקודת מבט מקיפה יותר, עלייך להודות שכולנו שותפים למפעל קוסמי, שתכליתו הכללית היא דווקא אותה תכלית פרטית עצמה, שאת מציבה כמטרה לשלמות חייך בלבד.

– לא. לא במגדל שן אני רוצה לחיות. אותם האנשים, המבינים לרוחי, אני שותפת מלאה למִפעלם. שנית, אני מסרבת להבלע בתהליך כללי, שאינו משאיר רווח והצלה ליוזמתו היחודית של כל בן־אדם… ושל כל בת־אדם.

– כל זה מובן מאליו, ענה האח. האדם, שעבר את סף האנושיות, עושה את שלו בדרכים מיוחדות. אצלנו, כל פרט ופרט הוא עולם ומלואו, כי לב האדם מכיל בתודעתו את כל מה שיש, היה, יהיה, אם הוא רוצה בכך…

לאחר הרהור־מה הוסיף האח “נדיב”:

– המלך סלומון – מוכר לכם?

– כן, אמרתי. בנו של דויד; הוא שבנה בית המיקדש בירושלים. ומה לסלומון ולבעיות שלנו?

– מייחסים לו ספר, הנקרא “אקלזיאסט”, ושם כתוב: “ראיתי את כל העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו. את הכול עשה יפה בעיתו, גם את העולם נתן בליבם…”

ריחות הדימדומים עוררו בנפשנו התלהבות עמומה. מזמן שקעה השמש ונעלמה בלאט מתחת לאופק. אמא הכינה לנו עוגות וקצפת.

 

מחילות    🔗

למחרת הלכנו יחד, פולין ואני, ל“מחילות”; היא לתחנת הרכבת ואני לבית הספר. שבוע אחרון של לימודים.

– המצב אינו ברור, אמרה פולין, ויש עוד צורך להזהר. אמנם השחרור מובטח, ועכשיו זהו עניין של ימים ספורים בלבד. בכל זאת, נמשכת המלחמה בצפון. פַרי עדיין בידי הגרמנים, ואם חס ושלום יצליחו האויבים להאט את קצב נחיתתם של בעלי־הברית, או להסב להם אבדות רבות, עלול המצב להחמיר שוב גם כאן.

– הבנתי, אמרתי, אשמור על עצמי. ואת – מהן התוכניות שלך?

– לעת עתה, אני חוזרת הביתה. אתה ראית את אמי: מגיע לה שאשהה קצת במחיצתה, הלא כן? אחרי המלחמה, אמשיך ברצינות ללמוד רפואה.

– ומה שְלום פייר? שאלתי.

– פייר? אתה מכיר את פייר? הא כן, בשטובלון… פייר נלחם קשה באלפים. הוא נפצע כשהגרמנים באו לסרוק את האיזור. ברוך ה', הוא הצליח לחמוק… עכשיו הוא מחלים בביתו, בקלֵרמון. אבל שוב: שמור על פיך. אם שואלים אותך (מחוץ ל“וורדים”) אינך מכיר את פייר, מובן?… אני מקווה שנתחתן בבוא השלום. גם הוא לומד רפואה.

– נהדר, אמרתי, אני מקווה שנשמע עוד הרבה בשורות טובות כאלה. אחרי המלחמה, נשמור על הקשר בינינו. לעולם לא אשכח אתכם. גם יאנוש בוודאי יתקשר אתך. הוא סיפר לי בפרוטרוט את כל מה שעשית להצלת משפחתו.

– הוא סיפר לך?

– כן, בטעות, בליל חג המולד. הוא נורא התבלבל והצטער. ואני נשבעתי שלא אפצה פה על פרשה זו עד בוא השלום.

– עדיין לא בא השלום.

– אבל מותר כבר לספר.

– אמרתי לך, רק בהסתייגות ובזהירות. מי יודע מה יוליד יום?

– האם את חושבת שיש לו סיכוי לחזור?

– תראה, אלי, אתה מספיק גדול כדי שלא אסתיר ממך את האמת – מה שידוע לי מן האמת לפי כל מה ששמעתי ממקורות מהימנים – נורא שם, ממש מחריד. מה שסובלים היהודים, ולא רק היהודים. אבל אף פעם אין לדעת. אני חושבת, שאם תגַמר המלחמה לפני בוא החורף, (אנחנו עכשיו בהתחלת יולי, ובכן קיימת אפשרות כזאת), יש לרבים מהם סיכויים טובים לחזור. אבל אם יצטרכו לבלות שם חורף נוסף, אינני סבורה שנראה אותם עוד.

הלכנו בדומייה, כאילו מספידים.

הלכנו מהר, השכם בבוקרו של יום קיץ קורן. הסנוניות הגיחו אל־על בציפצופי גיל. פגשנו רועה עם כבשים אחדים; היא ברכה אותנו לשלום. פגשנו איכר שהוביל הביתה קרון עמוס זבל. ריחו החמצמץ של הזבל השתלב באידים שעלו מן השדות בהתנדף טל השחר. עברנו על יד בית בודד, מוקף גינה ססגונית; הכלב הכיר אותי זה מכבר. הוא בא אלי, הרכין ראש ונעץ בי מבט של חיבה. עצרתי לרגע קט וליטפתי אותו. “אין לי זמן היום”, אמרתי לו. “פולין ממהרת לרכבת”.

פולין התנערה ממחשבותיה העגומות והרשתה לעצמה חיוך קל.

– אמור לי, אלי, האם טיפסת פעם על המגדל הזה? שאלה והצביעה אל עבר חורבה של טירה עתיקה.

– כמובן. מגלים משם נוף מרהיב.

– אני צריכה להביא את פייר למקום הזה. נהדר! יש לו עניין מיוחד בטירות מימי הביניים. ארכאולוג בשעות הפנאי. מכל מקום, נבוא בהזדמנות ל“וורדים”. יש לו הרבה מכרים שם. אני התלהבתי מעוז רוחה של מדמואזל. גם מן האח “נדיב” התרשמתי. טוב לך לחיות בחברה זו. מן האח, אפשר ללמוד הרבה. אני לא תמיד מסכימה עם דיעותיו, אבל אין ספק שחכמתו עמוקה, ויש לו כוח לעורר מחשבות.

– הוא “מיילד” מחשבות.

– כך הוא אומר?

– כן.

– מליצה זו איננה משלו. לפני יותר מאלפיים שנה השתדל כבר סוקרטס האתונאי ליילד מחשבות.

– שמעתי זאת מפיו, אמרתי. ראשית דרכו היא תמיד השערה בעלמא כגון זו: “נניח שהיית עיוור מלידה – עד עכשיו; או חרש – עדיין לא שמעת כלום. ואני הרופא, המחזיר מאור לעיניך וקול לאזניך. כמו מיילדת, אני משליך אותך לעולם שהוא כולו חדש בשבילך. ומה ראית באותו רגע גורלי, כשפקחת בפעם הראשונה את עיניך?”

– סיפרו ל שהעיוורים מלידה, אין להם חוש העומק. כמובן, אינם יודעים את טיב הצבעים, ואין בכוחם של המלים לתאר את הצבעים למי שלא ראה אותם מקודם…

מכל מקום, האח “נדיב” שואל תמיד שאלות מסוג זה. זוהי נקודת המוצא שלו. אחר כך הוא מוסיף: “אנחנו באמת עיוורים וחרשים בעולם הזה. ידיעותינו קלושות, לקויות, מקוטעות… את גלי הרדיו, איננו שומעים בלי מקלט. ויש עוד הרבה גלים, שלשמיעתם אין לנו בכלל מקלט. כל כך הרבה דברים מתרחשים בעולם הרחב, מבלי שנוכל להכיר אותם ישירות! וכל מה שאנחנו חושבים להכיר, עוד רחוקה הדרך עד שנבין כראוי. נכון, אנחנו צריכים לראות את עצמנו מושלכים בעולם זר, כאילו זה עכשיו נולדנו…”. הוא שואל, ואני משיב: הוא מקשה, ואני מתרץ; ככה, במשך שעות.

– אלי, אל תשכח שהאח “נדיב” כומר נוצרי. הוא שואף לחשוף את האבסורד שבעולמנו על מנת להכריח אותנו להכיר בצורך לישועה שתבוא מחוץ למסגרת הטבע. לא אמרתי שהוא טועה, או שאינו צודק. אני רק רוצה לעמוד בכנות על כוונתו האמיתית. אני, מצידי חושבת שקיימת אפשרות להתאהב בעולם הזה בלי לעבור שבעה מדורי של גיא־הינום, החטא הקדמון וכדומה. אני אוהבת את העולם הזה כמות שהוא. אבל אתה, תשתדל להבין ותחליט בעצמך…

– האם את רואה את האח “נדיב” כאופטימיסט או כפסימיסט.

– אופטימיסט ביחס לעולם, פסימיסט כשמדברים על האדם, על גורלו האישי של כל אדם. הוא בטוח שהרוחניות הקוסמית תשלים את משימתה. אולי בעוד מליוני שנים. מה איכפת לו מתי? העיקר, שתגיע למחוז חפצה. אבל אנחנו, האומללים, עלינו להזהר שלא נגלוש לתהום הפשע, לאכזריות. שמעת הלא כן? האכזריות היא מתחת למידותיהן של הבהמות והחיות. ואם נתאמץ כראוי ונשפר את עצמנו, אנחנו בכל זאת עלולים ליפול קורבן לאכזריותם של אחרים. בסופו של דבר, אין מפלט אחר מקריאת “הצילו!” למשיח הגואל. אני אישית, אין לי אימון בגואל התמים הזה. אבל שוב: תחליט בעצמך. אשרי המאמין…

– הגענו, אמרה פולין. עלינו להפרד. חופשה זו הייתה נעימה ביותר. קצרה מדי. אל תשכח לומר פעם נוספת תודה לאמך ולמדמואזל.

ירדנו במדרגות לרציף התחנה. פולין נראתה לי דואגת במקצת, אבל רגועה ובריאה. ב“וורדים” החליפו את התחבושת הגדולה שלה באיספלנית קטנה. התבוננתי בה לרגע קט כאילו ראיתי אותה זו הפעם הראשונה, והתרשמתי מהוד יופייה. לו התירה את שערה השחור, שנראה לי אז קלוע בנימה מסויימת של צניעות נוקשה, הייתי רואה אותה בעיני דימיוני רוקדת בלילה על שפת הנהרות המוכספים מאור הירח, כמו בשירי לורקה. מצאתי נחת, ואף גאווה, בידידותה.

אחרי כמה דקות של המתנה, היא אמרה לי:

– אל תחכה לרכבת. עוד מעט שמונה. חבל אם תאחר ללימודים שלך.

– אין דבר. מר סיבו אינו נוטה להחמיר בימים אלה. ומי יודע מתי נתראה? אני רוצה ללוות אותך עד הקרון שלך, ולעזור לך בטילטול המזוודה… את יודעת מה מזכירה לי תחנה זו?

– יודעת. מסכנה. לא היה מגיע לה…

הרכבת התקרבה אלינו מתוך צפצוף חרישי, התעכבה דקה בלבד וזינקה לאופק בכיוון השני. לא הספקתי לומר כלום לפולין. הייתי רוצה לנשק לה, אבל לא העזתי. הסתפקתי בלחיצת ידיים חטופה, אבל אמיצה.

נסעה.

מר סיבו היה רוצה להכין כראוי את חגיגת הסיום, חלוקת התעודות והפרסים הניתנים לתלמידים המצטיינים, ובעיקר חגיגת יום הבסטיליה,²⁰ 14 ביולי, החג הלאומי של צרפת. אבל כולנו היינו עצבניים ודרוכים. לא ידענו בבירור מה המצב במדינה. חודש אחרי הנחיתה בארומנש,²¹ עדיין לא התקדמו הכוחות הפולשים באופן משמעותי. אחיזתם ברצועת החוף הייתה איתנה דייה, אבל האוייב לא נכנע. פעולות המחתרת גברו מיום ליום, ובאיזור שלנו לא נראו עוד גרמנים. אבל שמענו על פרעות והתפרצויות רבות של מעשי נקם וביזה, מה גם שהרושם שהשאיר הטבח באורדור – קרוב מאוד אלינו – עדיין לא דעך.

רק בסוף חודש אוגוסט, נתבשרנו כי שוחרר הבירה.

– פרי בידינו! זה ממש התחלת הסוף! אמרו האנשים.

– כבר אמרתם אותו הדבר על הנחיתה בארומנש, הגיבה אמא. אני לא אומַר “אמן סלה” עד שלא אראה במו עיניי את יקירינו חוזרים בריאים ושלמים מארץ גזרה.

אחרי שבועות אחדים, קיבלנו סוף־סוף מכתבים אחדים. אחי, ששירת בצי הצרפתי, תחת פיקודו של דה־גול, חי וקיים! קשיים רבים עמדו לפניו עד שהצליח לאתר אותנו. שום איש לא ידע לאן נעלמנו אחרי ששינינו את שמותינו. אדרבא, אנשי המחתרת הפיצו במתכוון שמועות כוזבות על גורלם של אותם האנשים שהסתירו תחת המסווה של שם בדוי ותעודות מזוייפות. הרדיו הצרפתי של לונדון הכליל אותנו ברשימת הנספים בשואה. מכל מקום סוף טוב, הכול טוב, חודש הקשר עם אחי, ושמחנו שמחה גדולה. לעומת זאת, לא חל שיפור במצבה הנפשי של דודתי, אחות אמי. היא התמוטטה לחלוטין תחת נטל האחריות שרבץ עליה. לו שלחה את בנה אתי… אולם היא זכתה בנחמה פעוטה כשנודעו לה פרטי האסון שהמיט עליה הגורל העיוור. דודי ביקש בשעתו להטמין במקום מבטחים את מטבעות הזהב וניירות הערך שהיו ברשותו. גוי אחד, שהיה איש סודו, הציע לו לקבור את האוצר בגינתו. כך עשה דודי, בלוויית בנו. אחרי שיצאו השניים מן הגינה, טילפן הגוי לגסטפו ותאר את קלסתר פניהם. הם נעצרו ליד תחנת האוטובוסים, ונשלחו מיד, אי שם לצפון. אולם, לאחר זמן, דרך הגוי על מוקש־נעל, שהיה טמון בחול על שפת הים אחרי נחיתתם של הכוחות המשחררים. סודו התפוצץ יחד אתו, ואיש לא ידע עוד איפה טמונים הזהב וניירות הערך.

– איך נתגלתה כל הפרשה הזאת? שאלתי את אמי.

– הדודה פנתה אל הגוי ההוא, ונתקבלה על ידי אלמנתו, שאמרה לה שהוא נפטר. על המחבוא לא ידעה האלמנה כלום. יש להניח שהיא ידעה את מְקום המחבוא והעבירה משם את האוצר לפני שהדודה באה לבקש אותו. אבל איך להוכיח זאת?

– חבל, אמרתי. ופרשת ההלשנה, איך נתגלתה?

– ארכיון הגסטפו נפל בידי לוחמי המחתרת. ושם כתוב במפורש: “22 בפברואר. מר בודו טילפן וביקש לעצור בתחנת הרכבת את אלברט וויס ואת בנו; וזהו תאורם…”. יש גם דו"ח על ביצוע הפקודה. אינני יודעת אם הדוד אלברט יחזור מגרמניה, אבל דינו של מר בודו נגזר ונחרץ. אתה רואה: אסור לומר שלית דין ולית דין בעולם הזה.

עברו עוד כמה שבועות, וקיבלנו מכתבים נוספים. אמא החליטה לנסוע אצל אחותה ולבקר במקומות אחדים כדי לתכנן את שיבתנו הבייתה אחרי המלחמה. אני נשארתי ב“וורדים”, כיוון שהנסיעות ברחבי צרפת היו עדיין בחזקת הרפתקה מסוכנת. מכל מקום, מצאתי תעסוקה מעניינת בבית ההבראה; עזרתי בכל מיני עבודות במשק וכמובן המשכתי לטייל עם האח “נדיב”. קיבלתי על עצמי אחריות על עדר קטן של כבשים. יצאתי אִתן יום יום למרעה בקירבת מקום. האח בא אתי לאחו, ושוחחנו ארוכות או קראנו ספרים.

אחרי שבועיים בערך, חזרה אלינו אמא לגמרי מזועזעת. “פולין”… אמרה.

– פולין?

– כן, פולין איננה. כשחזרה הביתה אחרי חופשתה הקצרה כאן בחודש יולי, היא נפלה במלכודת האחרונה שהטמינו אנשי הגסטפו, שם, בלימוז', בתחנת הרכבת הידועה לשִמצה. אותו שוטר גרמני, שכבר עינה אותה קודם לכן, הכיר אותה בהמון והחליט לחקור אותה שוב. בו בזמן, פרצו מהומות בעיר, וכל הגרמנים ברחו על נפשם. הם לקחו את פולין אתם, והשאירו אותה ערומה בחדר נעול, בתוך בית המלון, בעיר אחרת, צפונה יותר. אנשי המחתרת, שגילו אותה, חשבו שהיא אחת הזונות שהתחברו כל הזמן עם הגרמנים. הם התעללו בה והרגו אותה. ראשה נתגלה בבור, הרחק מן העיר. שאר חלקי גופה נעלמו. האחראים נתפסו והודו ברצח. בוודאי יועמדו לדין; אבל מה זה עוזר…?

 

ורדים    🔗

מותה של פולין העיב על שמחת השיחרור. הטרדתי את אמא, את מדמואזל, ובעיקר את האח “נדיב” בשאלות נוקבות: “האמנם, לית דין ולית דיין?”

– תראה ג’ורג, אתה מספיק גדול כדי שלא אסתיר ממך את האמת. אין תשובה לשאלתך; כלומר, אין תשובה פשוטה. זהו עניין של אמונה שבלב. מי שמאמין בקיומו של האל הבורא ובשליחותו של המשיח הגואל – שום סקנדל אנושי אינו יכול למוטט את אמונתו. כי בעצם, כולנו קראנו בספרי ההיסטוריה שרב הוא הסבל בעולם. עכשיו, ברגע זה, גוועים ילדים מרעב, לא רק במחנות הריכוז של הגרמנים, אלא ברחבי תבל. אינני מכיר אותם אישית. אינני שומע במו אוזניי את זעקתם. אבל אני יודע הטב שזוהי מציאות לאמיתה. ובכל זאת, אני יכול לישון בלילה ולהנות מן העוגות שאופה האמא שלך. אינני שבע־נחת ואינני משלים בנקל עם המצב הזה, אולם עובדה היא שאי אפשר לחיות בלי מידה מסויימת של צביעות. כאשר אני אומר שאני משתתף בסיבלם של אחַי, בני האדם, האם אני משקר? לא. אינני משקר, כי יהיה מה שיהיה רצוני הטוב, אינני מסוגל לסבול במקומם, לקבל על עצמי את סִבלם על מנת להקל עליהם…

– קראתי סיפורי גבורה, הפסקתי את האח. קראתי סיפורים על גיבורים שהקריבו את עצמם כדי להציל חייהם של אנשים אחרים.

– כמובן. אבל זה לא תמיד ניתן. כאן, למשל, לא יכולנו לפעול למען שיחרורה של פולין. היא יצאה לעולמה בפתע פתאום, כאילו במִקרה. עכשיו, תקשיב היטב: העיקר בענייננו, הוא שהסבל הנורא של בני האדם, כפי שהכרנו אותו בספר ההיסטוריה, בקריאת העיתונים, בשמיעת הרדיו, וכדומה, אין בכוחו להעבירנו מדתנו. כך בדרך כלל. אבל כשרואים במו עינינו את האסון הנורא שהומט על אחד מקרובינו או מידידינו, האם בשל כך נטיל ספק באותם העקרונות שעד הרגע הזה היו נר לרגלינו? אמור לי: איפה ההגיון?

האח הסמיק קצת ושאל את שאלתו בנימה של כעס ושל בוז. שררה דומייה מוחלטת במשך זמן מה. הלכתי להחזיר את אחת הכבשים שהתרחקה קצת מן העדר. רציתי להוסיף ולשאול, אבל לא העזתי. בסופו של דבר פרצו הדברים מפי. סתם ככה…

– אין הגיון באהבה. את פולין אהבתי. אינני משלים עם מותה. אינני משלים…

האח פנה ללכת, הלך צעדים אחדים, וחזר על עיקבותיו. הוא התיישב על בול עץ ותקע מרפקיו בירכיו. פניו הביעו מבוכה. שפתיו בישרו מלים, שלא באו לעולם. על כל פנים, לא הבנתי מה שמילמל. מסבך היסוסיו, צפה בסופו של דבר שאלה:

– אתה יהודי – הלא כן?

– כן, אני יהודי.

– האם אמרו לך שיש לו לאדם אחרית בעולם שכולו טוב…?

– אמרו ולא אמרו… לא קיבלתי חינוך דתי מוגדר. אבל קראתי. קראתי ספרי היסטוריה, דפדפתי בביבל… שמעתי שמנחמים את האבלים בדברים טובים על העולם הבא. אבל יש לי רושם שזוהי גלולת הרגעה ותו לאו. האם האח זוכר? כששוחחנו עם פולין, היא סרבה לקבל תירוצים המקהים את חומרת המוות. יתכן שבפטירתנו, אנחנו חוזרים לחיק הטבע הגדול; יתכן שמצפים לנו שכרו ועונש על מעשינו; מכל מקום, אינני מאמין בכל זה. ראיתי לפני שבוע איך שחטו אחת הכבשים שלי, כאן, ב“וורדים”. ראיתי את מבטה המתחנן, כששלף אנְדרה את הסכין גדולה, ראיתי איך כרעה ברך כשניתז דמה… ראיתי והשתוממתי. ואם הכיבשה ככה, האדם על אחת כמה וכמה.

– מה רצית להסביר? לא הבנתי טוב את כוונתך.

– המוות, לדידי, הוא סוף פסוק. לא, אינני מאמין בחיים אחרים. מה שקרה, קרה; ונשאר רק הצער…

בכל זאת, התעקש האח, וניסה לשכנע אותי שכדאי לחשוב ולחזור ולחשוב על כל המשתמע מן הסוגייה הזאת.

– האמונה בחיי עולם משותפת ליהדות ולנצרות. בעצם, אנחנו הנוצרים ירשנו אותה ממורינו ורבנינו היהודים. אין אפשרות של קיום רוחני בלי אמונה זו.

– יסלח לי האח, אבל אמרת בראשית דבריך שהעיקר הוא האמונה הדתית. אחר כך התרעמת על חוסר ההגיון של האנשים, המוכנים לקרוא לשמוע על אסונות רחוקים, ואינם עומדים במבחן האסונות הנוגעים להם אישית. עכשיו אתה ממשיך עם דוגמות שהתגלגלו מדת לדת. מה עוד תעמיד עלינו? אני יודע רק דבר אחד: היא רצתה לחיות, להתחתן עם פייר, ללמוד רפואה, לעזור לאנשים שסובלים, לשמוח על הניצחון יחד עם כל הילדים שחבים לה את חייהם… והנה במקום שחוק, נשאר בכי; הכל בגלל טעות אבסורדית אחת! אני שואל אותך: מי טעה כאן, אם לא האלוהים עצמו?

האח נתחשל בתוך הוויכוח וביקש להרגיעני.

– אני מבין לרוחך, ג’ורג'. כפי שאמרת, מה שקרה קרה, ואין להחזיר. עכשיו, לנו – נשארת רק ברירה אחת: להתאבד, או להמשיך לחיות, עם האסון שפקד אותנו. כשאני אומר: “להתאבד”, אינני מתכוון להתאבדות גופנית, אלא רוחנית. האדם שאינו מסוגל לעמוד בנסיון האבסורד צריך לוותר על כל הגיון, על כל עיקרון. איש כזה זולל וסובא בכל הזדמנות, עד שמגיע תורו שלו לסבול ולמות. אין לו מה להפסיד בעולם הזה. הוא רק מחכה בסבלנות עד שמגיע תורו להפרד ממנו. הרבה אנשים, בעבר ובהווה, הגיעו למסקנה זו, והתנהגו בהתאם לכך. מי לא מכיר אנשים כאלה? ומי לא ראה עד כמה הם מסכנים? מרוב זלילה, הם הולכים להקיא. אין מִפלט מכוס התרעלה, מן המִשקע המר הקוטל תקוותם האחרונה. דע לך: מחיי שעה לא תבוא תשועה! אבל נשארת הדרך השנייה. בלי שום הוכחה הגיונית, בלי שום בסיס שנלמד, כולנו יודעים מתוך מעמקי ליבנו, שיש לו לאדם תפקיד נעלה בעולם הזה. תפקיד זה רוחני בעיקר, אבל לאו דווקא רוחני במובן הצר, הייתי אומר “הכנסייתי” של מלה זו. להגדיר אותו – קשה. להבטיח הצלחה – אי אפשר. אבל יש מעין הכרה פנימית, מעין קול כן ובטוח לחלוטין בתוך־תוכנו, האמור “הן” לקריאת המצפון. כדאי לצאת לדרך… אמנם ברור שהעולם מסביבנו אינו עולה בקנה אחד עם דרישות המצפון, אינו עונה תמיד על משאלותינו. בכל זאת, עלינו להתמיד בעקשנות, ולהמשיך בדרכנו. עקשנות. קבל דוגמה מן הנמלים: הורסים את תילן – הן מתבלבלות לרגע קט ובונות אותו שוב. חיינו כתל־נמלים: יחזיקו מעמד למרות הפגיעות…

השמש שקעה והכבשים נתנו ראש לחזור הביתה. שמענו את פעמוניהן של פרות, שהלכו לאיטן על כביש הסמוך. עם רדת טללי הערב נעשו הריחות משכרים. גחלילית זרחה בסנה. קמנו.

– שמע היטב ג’ורג'; אינני רוצה שתחזור הביתה עם מחשבות מוטעות. אין לי מזור למועקה שלך – למועקה שלנו. לא באתי להביא לך הצדקה לצידוק הדין. תבין רק דבר אחד, אבל חשוב: למרות האסון, למרות כל האסונות שבעולם, עלינו להמשיך ולחיות. גם לנו, אין מה להפסיד. אם טעינו, אז בבוא יומנו יימחק מן העולם הנסיון יחד עם בעל נסיון. אבל אם עמדנו במבחן, והצלנו את מה שניתן להציל, נזכה בניצחון גדול, ולו ניצחון חלקי בלבד. אמרת שפולין רצתה ללמוד, להתחתן, לחיות. אמרת בהדגשה שהיא רצתה לעזור. היא איננה עוד, אבל יש לכבד את רצונה. מי אמר שלא הצליחה? עשרות הילדים שהיא הצילה חיים וקיימים, ואתה ביניהם. דמותה של המולדת שהיא הדגימה צפה מעל מערבולת הזוועות. תהיה אתה המשך חייה של פולין. בך, בטיב החיים שתבחר לעצמך, תלוי עכשיו גורלה של אותה בחורה שרצתה לחיות ונפלה קורבן לשולי השפעתם של מעשיה. אבסורד. האבסורד יגבר אם אתה תוותר על עקרונות חייה. יש לך כאן עכשיו אחריות כבדה: אם תכשל, תוריד לטימיון את מאמציה. אם תאזור עוז ותמשיך בדרכה, תציל אותה מן המוות.

הלילה רד לגמרי, ללא ירח. הוא עטף אותנו כבגד חם וריחני. הקרקע תמכה צעדי כאילו עודדה אותי לקבל באהדה את דבריו האחרונים של האח “נדיב”. לבי פעם בקירבי פעימות קצובות. החלטתי להתגבר.

למרות שיחרור הבירה, הניצחון בושש לבוא. אחרי קיץ קורן, גלשנו לסתו קודר.

אמנם הוסר מעלינו הסיוט של הסודיות, כי אצלנו, לכל הפחות, היהודים לא היו עוד בחזקת נירדפים. אבל הגילויים על גורלם של הנעדרים, שהודלפו אלינו טיפין טיפין, הגבירו את החששות מפני שואה כללית. התקפתם הנואשת של הגרמנים באַרְדֵנִים²² המיטה על כולנו פחד ומועקה. ידענו וגם ידענו שצרפתים רבים קיוו עוד שהנאצים יחזרו, ושמועות עקשניות נפוצו בציבור, ואף בעיתונות, על נשק קטלני מסוג חדש שעלול היה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. לכן לא מיהרנו להודיע ברבים שיהודים אנחנו, והמשכנו לחיות כמעט ללא שינוי – כמו בימי הכיבוש.

הלימודים התחילו כסידרם בסוף תקופת החופש הגדול. החברים היהודיים שבאו ל“מחילות” עם טרז ופולין בשעת הסכנה הגדולה לא חזרו עוד לבית הספר. לא ידעתי לאן נעלמו; אמרו לי שדאגו להם במקום אחר. לא הצטערתי במיוחד כשנודע לי שהסתלקו “חברים” אלה. מצד אחד, הייתה לי תמיד ההרגשה הלא נעימה שאנחנו מעמסה על פרנסי העיר, על המנהל, על הכלכל, ושקיבלו אותנו, ולמעשה הצילו אותנו, בלית ברירה, אבל לא בלב שלם. מצד שני, חשבתי על החברים שלי כ“דפוקים”. לאמיתו של דבר, לילות האימים השאירו אצלי צלקת שעדיין לא הגלידה ולא הצלחתי, אולי לא נסיתי במלוא הכנות, לברר מה קרה אז ומה לא קרה. מכל מקום, החברים היהודיים שהיו אתי ב“מחילות” באותו חורף נורא נראו לי כנגועים באותה חרפה, שאיימה גם עלי, ולא הייתי חזק במידה מספקת כדי לברר את העסק הביש הזה עד שורשו. הסולידריות עם אותם החברים נראתה לי מסוכנת, ועכשיו, למרות המצב החדש, לא הייתי מוכן להתחבר אליהם – לא בפומבי ולא בחדרי חדרים. לכן שמחתי כשנודע שאכן הסתלקו מן המקום.

העבירו אותי לבית הספר התיכון. לא היה לי עוד מורה אחד כמו מר סיבו, אלא מורים מיקצועיים אחדים, והרגשתי פחות חמימות בכיתה ופחות ריכוז בלימודים. רוב התלמידים שהיו אתי בשנה שעברה לא עלו לתיכון, אלא המשיכו בזרם העממי המקביל. עובדה זו הספיקה כדי לצנן את ידידותם כלפי, והם לא הוסיפו לשתף אותי במשחקיהם בחצר הגדולה, בזמן ההפסקה בין השיעורים. תלמידי התיכון לא מצאו חן בעיני. רובם ככולם היו יהירים מדי, אגואיסטים וסגורים. גסותם אמנם רוסנה אחרי סקנדל המחילות שחיברו בשעתו את בית הספר שלנו עם פנימיית הבנות; אבל המִשמעת הקפדנית יותר, לא היה בכוחה לשפר מבפנים את האווירה אצלנו. מר סיבו לא התחשב בי עוד, הסתכל עלי כאילו בגדתי בחינוך שהוא נתן לי. הוא בכלל לא אהב את התיכוניסטים: “בורגנים”, “שאפתנים”, כך כינה אותם.

פסקל ומִשפחתו לא חזרו לבית הספר. גם עליהם לא הצטערתי, במיוחד לא בשל התנהגותה המפוקפקת של מריה. אולם, בלילות הערפל, כשכל העולם התנכר לי, זכרתי אותה ברגשות מעורבים. שִברי חרוזים עלו וצפו מתהום הנשייה, ולחשתי כמעט בלי משים: “שירי לנו משירי לורקה…”

החורף היה קר והכביש מרופש. עקב המחסור בפחם ובמצרכי מזון, החמירו תנאי מחייתנו. בבית הספר היה האוכל דל ומלוכלך, וב“וורדים” נאלצו להוציא להורג עוד כבשים אחדות מן העדר שלי. במשך שבועות אחדים, נשארתי מרותק למיטתי, כי לקיתי בשפעת טורדנית. מצאתי נחת בספרים הרבים שקראתי ובשיחות הארוכות עם האח “נדיב”. הייתי חרד לגורלו של אודיסאוס, “גבר זה רב הנסיון”, והוקסמתי מן התכלת העמוקה של נסיעותיו המיסתוריות. רעדתי מרוב חום עד כדי צמרמורת, וטבלתי להנאת בקצף השובל, שהשאירו על הים ספינות הגיבורים.

– הנח את הספר, עליך לישון, אמרה אמי, וכיסתה אותי בסדינים הצחורים. לאחר זמן, הגישה לי תה־צמחים ריחני.

– נַבִסיקָיָיה כיבסה את הסדינים האלה, אמרתי. אני מרגיש את ריח הקורנית והרוזמרין של אי־הפאקים.

– מי זאת נבסיקייה? שאלה אמא בקול חסוד.

– הו, בת־גלים, ארוכת־השיער… וגלשתי לחלום קדומים עד שתופיע שוב אֵאוֹס, ילידת־הבוקר, וורודת האצבעות…

השחר לא אִכזב. נולדנו מחדש באותו אביב, חזרנו לחיים יחד עם עִשבי הבר, עם פירחי אהבה חדשה. סוף סוף נגמרה המלחמה. פעמוני הכנסיות בישרו שלום, אושר וגיל. האנשים התנשקו ברחובות. שרנו ורקדנו.

אחי בא לביקור. מדיו וסמליו עשו רושם עצום על כולנו. צרפת הניצחית אמנם ניצחה, והנה אחי בא והביא עיטור הניצחון. טיילנו יחד אִתו בחוצות העיר; עברנו בה לאורכה ולרוחבה בגאווה רבה. ביקרנו אצל מורַי, אצל המנהל, אצל הרופא. אצל כולם זכינו ביחס אוהד במיוחד. רק לדירת הכלכל לא סרנו; הבחנתי במבטו סימנים של קינאה קודרת. הורי התלמידים אירגנו מסיבה פַטְרִיוטִית לרגל הניצחון, ואחי סיפר במעמד זה על הרפתקאותיו במלחמה ועל פגישותיו עם דה־גול. המקהלה השמיעה שירי־עם ותיזמורת המשטרה ביצעה מנגינות צבאיות. כשנכנסה אמא לאולם, לחשה אישתו של הכלכל לאוזני שכנתה: “את רואה, היהודים האלה – הם יכלו לו, להיטלר. חבל שלא נתנו לנאצים לגמור את מלאכתם, ולהשמיד את כל היהודים כולם לפני תבוסתם”. למרות הלחישה, נשמעו הדברים בבירור. מיד קפץ אחי על רגליו, ונגש אל הגברת; הוא תפס אותה בפרק־ידה, ומשך אותה בכוח אל בימת הכבוד. שם, העמיד אחי פנים כאילו מציג את אשת הכלכל בפני כל הציבור ואמר בקול חגיגי: “הנה אזרחית שאיננה אוהבת יהודים. עכשיו הגיע הזמן שיקום יהודי אחד, ויגיד לה בפומבי שהוא איננו אוהב אזרחים כאלה. בוודאי תסכימו כולכם שאישה כזאת, איננה “אישיות רצוייה” בקירבנו.” ובו במקום, הגשים אחי את דבריו בסטירת לחי מצלצלת. מיד אחר כך, תפס את הגברת בשתי כתפיה, הוביל אותה לדלת, וזרק אותה החוצה. איש לא קם להגן עליה… חשבתי שהארץ תפתח את פיה ותבלע אותנו. אבל לא: הציבור צחק בקול רם. ומאז הצניעה אשת הכלכל את ראשה בין כתפיה ולא דיברה עם איש.

ואני… נורא התביישתי על אותו שֶמֶץ של פחד שאחז אותי לרגע קט. שיננתי לעצמי: אלי, אלי, תזכור את השיעור. הפעם הבאה, אל תמהר לחשוב על ילדים אחרים שרק הם נדפקו…

 

מיימוניד    🔗

הגיעה שעת הפרדה. תמיד אמרו לי ש“מחילות” אינה אלא תחנה בדרך הייסורים שלנו, שביום מן הימים נחזור הביתה. אולם, ברבות השבועות והחודשים, הייתי לבן־בית גם ב“וורדים”, ופתאום, משנקבע תאריך הנסיעה, הכול נראה לי באור אחר לגמרי. ספרים רבים נותרו בספרייה, ולא הספקתי לקרוא בהם כל מה שרציתי; הרבה נושאים עם האח “נדיב” נשארו תלויים ועומדים; ובעיקר, מה יעלה בגורלן של הכבשים, אותן הכבשים המועדות לשחיטה – ולא ידעו?

הרציף בתחנת הרכבת עורר בי מחשבות נוגות. טרז, פולין, אמא, יאנוש… – אבל אמא פה, אמרתי לעצמי. הנה, הפעם אני נוסע אִתה. לחופש אני נוסע, לפַרי, לשלום, לכל מיני דברים חדשים ויפים, הידד! אילצתי את עצמי לומר “הידד”! ולא יכולתי. אין דבר: הרציף עורר בי מחשבות נוגות. הפעם אפרד מן הרציף מתוך הרכבת. לא אשאר בחוץ, ולא אראה עוד את הרכבת מתגמדת ומתאפסת באופק. הפעם, אני בתוך הרכבת, ולא למוות אני נוסע אלא לחיים חדשים. “ח־ד־שים, אתה שומע? חיים חדשים!” בסופו של דבר, כשעברנו על הגשר הקטן, מעל הנחל שנפלתי בו ימים ספורים קודם לכן, נתתי דרור לשמחתי וקראתי בקול מלא: הידד!

הנסיעה לפַרי בימים ההם נשארה בגדר הרפתקה. הרכבת היתה עמוסה מאוד. חלק מן הזמן ביליתי על הבירכיים של אימא, וחלק בעמידה. שבע חבילות ומזוודות היו לנו, ורק ארבע ידיים! עברנו בהרבה תחנות הרוסות, לפעמים הרוסות בחלקן. רוב המינהרות התמוטטו זה לא מכבר ושוקמו באופן ארעי בלבד. הגשר הגדול של הנהר לואר²³ טרם תוקן. ירדנו מן הרכבת בגדה הדרומית ועברנו בדוברות לגדה הצפונית, שם המתינה לנו רכבת חדשה. למזלנו היו בה יותר קרונות מבראשונה, ויכולנו כולנו לשבת. אפי נשאר תקוע בחלון, ונהניתי לראות במו עיניי כל מה שלמדנו בגיאוגרפיה ובהיסטוריה על האיזור המעניין ההוא. גדולי המשוררים של ימי הרנסנס התגוררו שם. נזכרתי במר סיבו. הוא טיפח בנו את אהבת המולדת. והנה, בלב ליבה של צרפת המשוחררת, הפצועה, גברה בי הכמיהה למולדת. אולם הייתי נבוך במקצת, ולא ידעתי בעצם איפה לחפש את המולדת הרצוייה. חזרה הביתה? לא הייתה לי הרגשה שמחכים לי שם, שיש לי שם שורשים. אהבתי יותר את הים התיכון. שנה וחצי גרתי על חוף התכלת; לבי הוקסם מן הצבעים העזים שלו, מריחות התפוזים, מן הדגים המוכספים שדגתי במו ידיי. שעות רבות ישבתי על סלעי ההר, או שכבתי פרקדן על החול, והפלגתי למרחקים, לאפריקה, ליוון העתיקה… עכשיו אני נוסע לכרך הגדול. אומרים שהוא לוט בערפל. נראה… נזכרתי בכבשים שלי ב“מחילות”, אבל שנאתי כמה אנשים שם… הנה הארמון של בְּלוּאָה²⁴, על צריחיו העדינים, ממש כמו בתמונה שהכרתי; וברקע התפתל הנהר האדיר… עוד שדות, ועוד חורשות; ערים מוכרות וכפרים שלווים… גלשנו מהר על המסילה המבריקה. נזכרתי בשיר מימי המלכות שלמדנו בעל־פה בכיתה ודיקלמתי לעצמי כמעט בקול רם:

– למה אודיסאוס ויאסון? שאלתי את עצמי. למה לא כובשי אמריקה, הקונקוויסטדורים המפורסמים, שחצו את האוקיאנוס הלוך ושוב דווקא בימיו של המשורר הזה? שאלה טובה, אם אפשר לשוחח עם בן־אדם מן הטיפוס של האח “נדיב”. אבל נגמלתי ממנו עכשיו, ואני צריך לחשוב בכוחות עצמי. אולי גם זה טוב… המשורר הרגיש שנפתח עידן חדש, אבל הביע את הנוסטלגיה שלו בדפוסים מיושנים. הוא לא העז להפליג בקַרַבֵלוֹת החדשות. אולי גם אני כך. הגעגועים לכבשים שלי, אבד עליהם הכלח. עלַי להסתגל לבאות… ידעתי וגם ידעתי מה הציק לי, ממה פחדתי. אמא אמרה לי שכל הסידורים נעשו כדי לרשום אותי בבית ספר תיכון יהודי בפַרי, או על יד פַרי. לא היה טעם לקחת אותי הביתה, כי שם הכל הרוס, ובתי הספר גרועים, כיוון שבמשך חמש שנים לא לימדו צרפתית באיזור. ואם כבר יביאו אותי לפנימייה, למה לא לפנימייה יהודית? אמא לא שאלה אותי אם אני מסכים, כי הרי הדבר נראה מובן מאליו בעיניה. לו שאלה אותי, ספק אם היית מעיז לומר – לא. אבל, בחדרי ליבי, כל העניין היהודי הזה לא מצא חן בעיני. כי הרי נלחמנו וסבלנו כדי להשתחרר מן הקללה הזאת – להקרא “יהודי”. ואמנם ניצחנו; צוררי היהודים נכנעו ויפסיקו להבא את רוע מעלליהם. ובכן, למה לנו להתגייס שוב באותה חבורה של מצורעים? למה לא להצניע, לקבור, אחת ולתמיד את העניין היהודי? מצד שני, קראתי מיקרא ולמדתי היסטוריה. ומן השיחות עם האח “נדיב” הסתבר שיש דברים בגו, כלומר שיש תוכן מעניין לעניין היהודי, בכל זאת, דבר אחד לא הבנתי: מה שחשוב ובר־קיימא, הרי כל העולם הכיר בו זה מכבר. אפילו בימי המלחמה והכיבוש, לימדו בבת הספר, והדפיסו בסִפרי הלימוד, שתרומת ישראל לעולם הנאור היא נכבדה. ובכן, כיוון שהדברים מובנים לכול, לשם מה צריכים עוד יהודים כדי לטפח אותם בנפרד?

מכל מקום, נחרץ גורלי; אלך לבית ספר יהודי. אולם פחדתי מן היהודים. נסיוני ב“מחילות” לא עלה יפה, והפעם לא אוכל עוד לטעון שהאחרים הם “הדפוקים”. קיוויתי לכל הפחות שנהנה מן החיים כמו בשטובלון…

עברנו במהירות את איזור הארמונות, תפארת הרנסנס בצרפת. ככל שהתקרבנו לפַרי, גברה התרגשותי. קראתי כל־כך הרב תאורים של עיר פלאים זו; התבוננתי במפות ובתצלומים אין סְפור. הייתי שם בן־בית עוד לפני שדרסו כפות רגלי את מרצפות רחובותיה. הגענו לתחנת אוֹסְטֵרְלִיץ לפנות ערב. השמש האדימה, התנפחה, ושקעה לאיטה מאחורי מיגדל אֵיפֵל. חשבתי בגאווה שמעכשיו, גם לי, יש לי חלק ונחלה בנוף הזה. ירדנו למֵטרו, ולמזלי הגיחה מיד הרכבת ה“תחתית” לגשר עילי כדי לחצות את הנהר סֵן. התפלאתי בקול רם מיפי הנוף שנתגלה לעינינו, והתחלתי לציין בשמם את כל הביניינים הגדולים שנראו משם. כמובן, עוררה התלהבותי חיוך חסוד אצל שאר הנוסעים באותו קרון, שרובם ככולם היו טרודים בשיחות חולין או שקועים בקריאת עיתון, ולא נתנו דעתם להוד יופייה של עירם בשעת שקיעה קיצית זו. אמא הרגישה צורך להצטדק ואמרה לשכנתה, שישבה על ידה – זו הפעם הראשונה שהוא רואה עיר גדולה.

– לא נכון! הפסקתי אותה. היינו יחד בניס, ובמרסיי, ובליאון… כלום ערים קטנות הן בעינייך?

השכנה בכלל לא שמה לב לוויכוח שהתעורר ביננו…

בלילה ההוא, למרות עייפותי, בזתי למיטתי. שעות רבות נשארתי עומד על הגזוזטרא של בית המלון, והתבוננתי באורות העיר.

למחרת בבוקר, נסענו לבית הספר “מימוניד”, בפרבר מערבי, לא הרחק מן הנהר ומפארק גדול. באתי לשם מלא חששות ופחדים. המלה “פנימייה” עוררה בי סלידה. אמא ניסתה להרגיע אותי כמיטב יכולתה. הרי כאן אנחנו בפַרי ולא ב“מחילות”. שנית, כל התלמידים ורוב המורים בבית הספר החדש יהיו יהודים. אם אמנם קיבלתי באהדה את הטיעון הראשון, דחיתי את השני מכל וכל. “יהודים”? לא ראיתי מספיק יהודים עד עכשיו? הגיע הזמן להיות בני חורין. נפסקה המלחמה, נפסק הצורך להיות יהודי, וזה הוא זה. אמא לא ניסתה להתמודד עם הבעייה הזאת. היא אף פעם לא התעקשה בליבון הבעיות, כפי שעשה זאת האח “נדיב”. היא תמיד אמרה: “צריך עיון” או: “מי שיחיה – יראה”, אבל הרגשתי היטב שלא זזה כמלוא הנימה מן העמדה הפנימית שלה. עובדה היא שאני הלכתי לבית הספר היהודי, אף על פי שבוויכוח המילולי, היא היא שנכנעה.

אמרתי לאמא שבסופו של דבר אני מסכים להרשם לפנימייה, אף על פי שבית הספר הוא יהודי, אבל נשאר לי תנאי אחד: שלא ארגיש כמו בבית סוהר, ואוכל לטייל כאוות נפשי בעיר הגדולה. כמובן, לא יכלה אמי להתחייב בשם הנהלת בית הספר, אבל הובטח לי שאחת הדודות שלי, הגרה בפַרי, תזמין אותי אליה בכל הזדמנות, ותעניק לי את החופש הדרוש.

הבית עצמו עשה עלי רושם נהדר. אמנם עברנו שער כדי להכנס לגינה, שהייתה מוקפת גדר, אבל ברור ששער זה לא יינעל על מנעול ובריח כמו הכניסה לפנימייה שב“מחילות”. הגדר עצמה נראתה לי כמחסום סִמלי בלבד, המיועד לנוי ולא להֶסגר.

נתקבלנו על ידי המנהל במשרדו. איש גבה־קומה, בעל זקן ארוך. מִצחו המקומט השתרע על כל שיטחי החכמה והפילוסופיה. “אסטרונום” – כך כיניתי אותו מיד בחדרי לבי. ובאמת, משהו מן הירח ומן ההתבוננות בו השתקף בקלסתר פניו. וכשפתח פה ושאל את אמי איך הגענו למקום, הרגשתי מיד בקולו נימה של חמימות, של אהבת הבריות, שהקסימה אותי מן הרגע הראשון. אולם ציפיתי לשאלות כגון: מה למדת עד עכשיו? מה אתה רוצה ללמוד? איזה מין ספרים אתה אוהב לקרוא? וכדומה. ובמקום זה, שאל המנהל את אמא איך תתפרנס, ומה המצב הכלכלי של משפחתנו, האם יש לה מספיק בגדים, האם אני זקוק לטיפול רפואי, ועוד שאלות כאלה. הרגשתי הייתה שאני מעין סחורה, שמתדיינים על טיבה ועל ערכה הכספי. סוף סוף פנה המנהל אלי, אבל הוא לא שאל אותי כלום. אדרבא, הוא רצה לדעת אם יש לי שאלות.

– כן, אמרתי, בהיסוס־מה.

– דַבר.

– האם באמת כל המורים וכל התלמידים בבית הספר, הנם יהודים?

– התלמידים כן, אבל סגל המורים מעורב.

– אני מפחד מן היהודים; אני מפחד להיות יהודי! עניתי.

הבנתי, כשראיתי את העווית פניו של המנהל, שפגעתי בו, או ליתר דיוק, בעיקרון שהוא יקר לו מכול.

– … עד כדי כך, אמר לעמנו, כאילו צף ועלה ממים עמוקים. עד כדי כך! מיליונים נשרפו ונקברו חיים. הם נכחדו בגופם ובנפשם. והנה, בשארית הפליטה, אנו עדים לאסון מחריד עוד יותר: דועך אפילו הרצון להיות יהודי, הרצון להמשיך…

– יסלח לי אדוני המנהל. הרבה שוחחתי על זה עם האח “נדיב”, והוא הסביר לי ש…

אמא הפסיקה אותי ונתנה פרטים על שהותנו ב“וורדים” ועל אישיותו של האח “נדיב”, הכל בנימה של הצטדקות ובהסתייגות שהמרידה אותי; אבל לא העזתי להביע את דעתי על כך בנוכחות המנהל.

– ובכן, מה הסביר לך האח “נדיב”? שאל.

– כבר בבית הספר, למדתי פרקי היסטוריה על ישראל. ב“וורדים” קראתי מקרא; כמובן לא הכול, כי יש שם דברים נורא משעממים או בלתי מובנים. אבל מה שקראתי הספיק לי כדי לשכנע אותי שיש מורשה יהודית מעניינת. אולם, מה שהדגיש האח “נדיב”, הוא שמורשה זו עם כל הכבוד למקוריותה ולקדמותה, איננה בלעדית. היא התמזגה עם מורשת יוון, עם המדע המתחדש תמיד, ובעיקר: ממנה צמחו הנצרות והאיסלאם. דבֵיקות בלעדית במורשת ישראל, היא עלבון לשכל הישר. איך אפשר, שאל האח, לעצום עיין על תהליך ההתפתחות? יתירה מזו, עיקום כזה, סילוף כזה, הנו מסוכן ביותר. הלא־יהודים, אינם מוכנים לסבול שיחיה בקרבם עם שמסתגר בשלו, ואינו מסוגל לפתוח את ליבו ואת שִכלו להשפעת העולם הרחב. מה גם – הוסיף – שטיפוח המורשה היהודית, אינו דורש כלל וכלל חיי העם היהודי עצמו, אם קיומו בפועל עד ימינו־אנו יש לו עדיין משמעות כל־שהיא. אדרבא: מוטב ללמוד בספרים מה שבני ישראל תרמו לאנושות, לתרגם דברים אלה לעקרונות מוסריים ותרבותיים שיהיו נכס צאן ברזל לאנושות כולה. לזַכות את הרבים מתוך ביטול הפרט…

– דברים אלה, אמר המנהל, נראים לי נועזים למדי בפיו של כומר נוצרי, אם אמנם הבנת אותם כראוי.

הוא פנה לאמא, והמשיך:

– תראי גבירתי, צריך להתחשב בנסיבות הזמן. כל הכבוד לאיש הזה. בנך היה נתון לידו כציפור פצועה ביד עובר־אורח. ממה ששמעתי עכשיו, מתברר שהוא לא ניסה להשפיע עליו כדי להעביר אותו לנצרות.

– הייתי מתנגדת לכך בכל תוקף!

– ספק אם היית יכולה. מכל מקום, עכשיו, זה כבר לא העיקר. הייתי רוצה להסביר לאלי שרעיונות מופשטים בלי בני אדם ממשיים – בשר ודם – שמוכנים לבצע אותם הלכה למעשה, נשארים קלושים כערפילי בוקר. להפך, הם מסוכנים. האח “נדיב” היה בוודאי ער לעובדה שנטרפה דעתו של העולם המודרני: הנוצרים והמשכילים למיניהם, לא עלה על ליבם לעמוד בפרץ ולהפסיק את הטבח ואת ההרס. גרוע מזה: הכל נעשה בשם אידיאולוגיות יומרניות, בעזרת המדע והטכניקה המתקדמת ביותר. ודווקא היהודים, הם שעמדו במרכז השינאה העולמית הזאת. לכן אני משוכנע שהעם היהודי – ועוד תספיק לראות כאן שהוא חי וקיים – העם היהודי צריך לקבל את המשימה, לתת גידים ולהעלות בשר על אותם הרעיונות המופשטים, שהוא מכבד אותם. עלינו להיות יהודים בפועל, בחיים הממשיים; ואם נשיג זאת בנאמנות, ממילא תתבצע גם תוכניתנו הרוחנית. אמשול לך משל: איש אחד החזיק ספרים הרבה. איך ישתמש בהם? יקרא אותם תחת כיפת השמיים, בשדות או בחוצות העיר? לא. הוא בנה לעצמו בית. הוא בחר במִגרש יפה, על גִבעה רמה, כדי להנות מן הנוף המרהיב. הוא הקים קירות חזקים והתקין גג רעפים אטים. כמובן, לא שכח לכרות פתח בחומה, והשאיר רווח לחלונות רחבים וגבוהים כדי שיכנס אוויר. הוא דאג לכל הסידורים הנחוצים כדי שיבואו ויצאו הבריות בנחת: מן הבית החוצה, ומן החוץ הביתה. הוא גם הזמין טלפון, קנה מקלט רדיו ונתן דמי שתייה לדוור, שחס ושלום לא ייפסח על ביתו ולא ישכח להביא לו את המכתבים ששלחו לו ממדינות רחוקות. ובאמת, ביתו של איש זה היה בית וועד לחכמים הרבה, שבאו לשם ללמוד ויצאו משם ללמד. אבל הבית היה בית, ובעל הבית דאג לפרטיות שלו: רצה־נעל את הדלת. בשבתות ובחגים, הוא ניתק את הטלפון. מדי פעם, הוא אפילו נאלץ להסביר לאורחים מסויימים – כמובן בדרכי נועם, בנימוסים ובאדיבות – שזמנו מוגבל, ואינו יכול לטפל בהם אישית כפי שהיה רוצה. הרוחות, הגשמים, הסערות שהשתוללו לפרקים על אותה גבעה, לא פגעו במאומה בבניין הנאה, שעמד איתן על תילו… בוודאי הבנת מה הייתה כוונתי כשסיפרתי לך כל זה. אני גורס שהיהדות שלנו צריכה להיות חזקה ואיתנה בשל עצמה – ועם זאת, פתוחה לכול. הרעיונות המופשטים, המורשה היהודית כפי שתאר אותה האח “נדיב”, כל הזמן שאין להם בית משלהם, אינם אלא אחיזת עין בלבד, כמו תפאורה בתיאטרון. ובכן, אלי, אתה מוזמן לבוא לבית הספר שלנו ולהיות יהודי מן המניין, המטפח את יהדותו לא רק בלית ברירה, כמִפלט מדחיית הגויים, אלא כטבע האמיתי שלך. אתה תשמח לגלות שיש לך שורשים.

אחרי נאום זה, נשארנו זמן מה בדומייה מוחלטת, כל אחד שקוע במחשבותיו. המנהל עצמו הפסיק את השקט:

– האם יש לכם עוד שאלות?

– כן, אמרתי. האם גם כאן מותר לצאת ולהכנס כמו בבית שתארת.

– כמובן, גדרות התיל הן סיוט לכולנו. מי יעיז עכשיו להחזיק יהודים בכלוב כל־שהוא?

ובכן, נרשמתי לבית ספר יהודי. אולם טרם נגמר החופש הגדול, ונסעתי עם אמא לעירנו הקטנה, השוכנת על הגבול עם גרמניה. הנסיעה הייתה קשה לאין ערוך מן העלייה לפַרי. המלחמה הותירה הרס רב בעיקבותיה, ובקושי הצליחה הרכבת לפלס את דרכה על המסילה, שתוקנה רק באופן ארעי. כמיהותַי למולדת יפה אוכזבו קשות. הנוף נראה עגום בעינַי: הייתי רגיל לשדות מוריקים, לכנסיות עדינות ולבנייני פאר, כפי שראיתי אותם במרכז צרפת; והנה, נקלעתי לאיזור של תעשייה ומכרות. הכול אפור ונטול חדוות חיים: שורות ארוכות של בתים זהים, אופקיים, ערומים, ופה ושם ארובות גבוהות מאוד, עשויות לבנים, מגדלי־ברזל למעליות והררי עפר שחור או פסולת־פחם. “לא נאה”, חשבתי, “לא נאה לחיות בצל הארובות”…

מתוך עי־חרבות שרד בית אבי, אבל אבי לא חזר; הוא נשאר קבור אי־שם במרכז צרפת – ולו חזר, היה בוכה. אמא לא בכתה. היא נרתמה מיד למלאכת השיקום. זכרתי את “הנמלים” של האח נדיב: אם בעטת בתילן, תראה אותן מיד אחר־כך טרודות כמִקוֹדם. “לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכה, וחכם”. ובכן הבנתי: כולנו נמלים עמלניות. האלוהים בועט בקן, ונחזור לבנותו בלי לפצות פה. אבל אמי לא העריכה הערות מסוג זה.

אחרי שבועות אחדים של עבודה קשה, התכוננו לחגים. בשנים הקודמות, שמעתי על חגי ישראל העיקריים, פסח, שבועות, הימים הנוראים, סוכות… אבל לא קיימנו מצוות ומינהגים מחמת הסכנה. בפסח אכלנו קצת מצות, כל הזמן שסבתי הייתה עוד בחיים, וביום כיפור צמנו. אבל בבית כנסת, לא ביקרתי משחר נעורי. הזכרונות הקלושים שנשארו ל עוררו בי רגשי כבוד ורוממות נפש. מעטה לובן כיסה את הקירות, וקול שופר תקע בליבי חרדת קודש. מה גדול הפער בין העבר הילדותי הזה ובין המציאות הקודרת בראשית השנה הראשונה אחרי המלחמה!

נסענו לעיר הסמוכה, כי בעירנו לא היה מניין של יהודים. שם התקינו בית כנסת ארעי באולם ספורט: כמה שורות של ספסלים, ובמקום ארון־קודש, ארגז מוגבה על בימת־עץ, הכול מכוסה בפרוכת מאולתרת. התאורה הייתה קלושה, האווירה קודרת…

הגענו במונית; דעתה של אמא לא הייתה נוחה מעצם הנסיעה שנסענו ביום־טוב, אבל, כנראה, לא הייתה ברירה. לפני המלחמה, אבי נהג לשכור שני חדרים בבית המלון, וסעדנו על שולחנם של בני־דודים שגרו אז בעיר. אבל בני־דודים אלה נספו בשואה, ובית המלון טרם שוקם מהריסותיו. מכל מקום, אמא אמרה שהיא שמחה לחדש את קשריה עם הקהילה היהודית המקומית, ולחזור ולבקר בבית כנסת, ולו גם בתנאים לא כל־כך כשרים. עם זאת, לא פגה עגמת נפשנו; שמחה לא הייתה. כל האנשים דיברו רק על הנעדרם, והעלו זכרונות מן העבר. בזמן ההפסקה בין התפילות, ביקרנו כולנו יחד באתר בית הכנסת. לא הייה צורך בבקיאות ארכיאולוגית כדי לשחזר בדימיוננו את פארו והדרו של הבניין ההרוס. מצאנו שרידי שיש וקורות עצים, ספרים קרועים וחתיכות משי ומלמלה. בימי המלחמה עצמה, שימש הבניין כמחסן צבאי, ובזמן נסיגתם, הספיקו עוד הגרמנים לפוצצו לחלוטין. הריסותיו היו “טריות”, ולא פונו לפני החגים. הטכסים והתפילות שהתקיימו באולם הספורט נראו מוזרים ומשעממים. החזקתי בידי מחזור עם תרגום גרמני, כנראה מהדורת פאר. לא הבנתי כלום במקור, ומעט מאוד בתרגום. הדפים היו מכוסים בטקסט משונה, בכתב גוטי עדין ובסגנון מיושן, שלא היה נהיר לי כל עיקר. ביקשו ממני להחליף את הספר עם אישה זקנה, שקיבלה מחזור עם תרגום צרפתי, והתקשתה לקרוא בשפה זו. שמחתי, כמובן, אבל לרגע קט בלבד. אף־על־פי שהכתב והסגנון היו מובנים לי הפעם, מצאתי שהתפילות היהודיות איומות באורכן ובתוכנן הקלוש. איזה טעם אפשר למצוא בהדגשה כה חגיגית של התרת נדרים? ולמה לחזור עליה שלוש פעמים? אולם, כשראיתי את פניהם הרציניות של המתפללים – כאילו נאחזו פתאום בחיל ובחרדה – יכולתי רק לחשוב שהטקסט העברי מכיל סודות כמוסים, והתרגום אינו אלא אחיזת עיניים בלבד. אולי עשו זאת כדי להטעות את הנאצים. אבל לא – הספר הודפס הרבה זמן לפני המלחמה. בכל זאת, אנטישמים היו כבר אז… כשהגענו למשפט: “מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה” התחילו כל המתפללים לבכות בכי מר. מרוב התרגשות בכיתי גם אני, אבל לא ידעתי על מה… במשך היום, התמשכו התפילות מעבר לכל גבול סביר. פגה ההתרגשות והתחילו הפיטפוטים. הקהל לא שבע נחת, כי החזן התפלל בנוסח פולני, עם הרבה “אויי אויי אויי”, ואילו רוב הנוכחים היו “ייקים” דווקא. כשהתלונות הקולניות כיסו את קולו של החזן, קם הפרנס ואמר: “רבותי! אם אתם לא מרוצים, הנה, הדלת פתוחה בפניכם: אתם יכולים ללכת. אני, אינני אשם בזה שהחזן הוותיק שלנו לא חזר ממחנה ההשמדה. אם אתם רוצים להתפלל כפי שאתם רגילים, בבקשה מכם, מי מוכן לעבור לפני התיבה?…” דממה. גם החזן שהיה בתפקיד הפסיק באמצע את הלחן שהתחיל לשיר. “ובכן”, המשיך הפרנס, “אני רואה שאף אחד מכם אינו מסוגל להתפלל בקול רם לפני הציבור. לכל הפחות – תשתקו!” נורא נעלבתי מן הדברים האלה, אם כי אני בעצמי לא פיטפטתי. ניסיתי בכל מאודי למצא עניין במחזור, אבל לא תאור “העבודה” שהתקיימה בימי־קדם בבית המקדש בירושלים, ולא איזכור הזוועות והפרעות שסבלו היהודים במשך כל הדורות, ובמיוחד לא הסליחות הארוכות על פשעים שנראו ממני והלאה – כל זה לא עורר בליבי כל רגש, כל רצון של הזדהות. אדרבה, סלדה נפשי מן הדם השפוך: “וכך היה מונה; אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש…”. “מה זה?” שאלתי. התשובה באה בסמוך: “רץ והניחו ובכן, ושחט שעיר; וריצה וקיבל דמו באגן הקודש”. זכרתי את הכבשים שלי ב“וורדים” ונזדעזעתי מן האכזריות הזאת. מה לתפילה ולשחיטה? ומה לווידוי כן ולרשימה אלפביתית של חטאים, שרובם ככולם היו זרים לרוחי בהחלט? כשחזרנו הביתה, יכולתי רק לומר לאמא: “כל זה – אינו מתקבל על הדעת”.

דממה.

לאחר זמן, בחשכת המכונית שנסעה על כביש רטוב, פתחה היא:

– ומה מתקבל על הדעת, אחרי כל מה שקרה לנו?

– זאת לא שאלתי, אמא. נסיתי, נסיתי באמת למצא עניין בתפילות, בכל מה שכתוב; אבל רוב הדברים נראו לי משעממים, ואפילו דוחים. ועובדה היא שהאנשים פיטפטו, ולא הקשיבו.

– אתה מגזים, אלי. ידוע לך שאנחנו קהילה קטנה, בלי רב, בלי חזן, בלי מורה. רוב היהודים כאן עדיין מוכים בהלם…

– אבל המחזור, אמא; המחזור לא הודפס אתמול…

– אלי, תלמד לקרוא. אני מתכוונת: לא רק לפענח את הכתב העיברי, וגם זה קשה, אבל להבין. אני יודעת שאינני יהודיה טובה, ולא קיימתי את המצוות כראוי, וגם אביך לא הקפיד. אבל ישנם דברים שלא אשכח, ולא אסכים להתנכר להם. האם שמעת את התפילה “ונתנה תוקף?”.

– לא שמתי לב.

– ובכן תשמע. כשהייתי ילדה, סיפרו לי על מחבר התפילה הזאת, רבי…?, רבי אחד ממגנצה. הגמון העיר רצה לאלץ אותו להמיר את דתו ולעבור לנצרות. הרבי המופחד ביקש שהות של שלושה ימים כדי להִמלך בדעתו. אולם ייסורי מצפונו מנעו ממנו להתייצב אצל ההגמון בזמן הנקוב. אנשי המשמר באו ולקחו אותו בכוח, וכשעמד הרב לפני השליט הנוצרי, ביקש ממנו לקצץ את לשונו על שהסס להצהיר מיד את כוונתו להשאר נאמן לעמו ולדתו. ואמנם ציווה ההגמון הנרגז לְענות את הרב ולקצוץ את רגליו על שסרב לבוא ולהתייצב לפניו, אבל השאיר לו את לשונו על מנת שבסופו של דבר יודה הרב בטעותו כביכול, ויעבור לנצרות. הימים, ימי תשרי היו; הרב הגוסס הובא לבית הכנסת, ואמר שם את התפילה שלנו: “ונתנה תוקף…”

הגענו הביתה; אמא שילמה לנהג ועלינו לדירה, בשקט. אכלנו, ובמשך הסעודה הפשוטה שלנו, קמה אמא ואמרה:

–בוא, אלי. נקרא יחד את התפילה של הרב ממגנצה.

– אתה לא חושב שתפילה כזאת שקולה כנגד כל הדברים שאתה עדיין לא מבין ביהדות? ובמיוחד עכשיו, אחרי כל מה שקרה לנו?

– את צודקת, אמא. אבל תראי: כאן מדובר על רועה נאמן, ובמקום אחר קראתי הבוקר שמונים טיפות דמן של כבשים, שנשחטו על מזבח. הייתכן?

– אינני יודעת. אין לי תשובה. אבל ראשית חכמה – ענווה. אולי אחרים יודעים. מכל מקום, מה שאני יכולה לומר לך, הוא שתפילתו של הרבי ממגנצה מספיקה לי לכל השנה כולה. היא עומדת לנגד עיניי תמיד, במיוחד בעת צרה. וכל השאר, איך אומרים? – זה לא מוסיף ולא מוריד. ועכשיו, צא ולמד. אולי תמצא פיתרונות לכל הבעיות שאתה עורם כל הזמן. אני, מזמן התייאשתי מזה. אני יודעת מראש שאין תשובות שלמות וממצות. אבל כדאי ללמוד. אתה נמצא כבר על סף הבגרות בעולם שונה תכלית השנוי ממה שאני הכרתי בנעוריי שלי. אפילו אביך לא היה מתמצא עכשיו בסבך הבעיות החדשות. רק דבר אחד אדרוש ממך: אל תתעקש תמיד בדרישותיך להגיון, לשכל ישר. דע לך – ובעצם אתה כבר יודע – שבחיינו הכול מסובך, הכול ניתן לפירושים בלי סוף. ובכן, תשתדל לשמוע קודם, ולהקשות אחר־כך. בעצם, העיקר איננו להגיע בשלום לתחנה הסופית, אלא לצאת לדרך.

– נכנעתי, אמא, אני רוצה ללמוד.

“ושמחת בחגיך, והיית אך שמח”. הא, הופ! “בוא, אלי – תיכנס למעגל, הורה!”. בחג הסוכות, גיליתי עולם חדש. הגעתי ל“מיימו” יומיים לפני כן; השתתפתי בהכנות לחג ובבניית הסוכה. עכשיו, הזמינו אותי לריקוד סוער. יאנוש ידע לרקוד. אני – לא. אתה זוכר? בשטובלון. לא. בשבת לפני כן… "אין דבר ", אמר אחד הילדים, “מי לא יודע לרקוד? זה דבר שלומדים עם הקצב…”. ולהפתעתי, קלו רגלי, וזרועותי השתלבו במעין מחלפה עגולה שהקיפה אותנו בתנופה עליזה.

חג זה – התרשמתי במשמעותו הלא־שִגרתית. הישיבה בסוכה, נטילת הלולב, מה בינן ובין הבעיות שהטרידו אותי? עד אז נראה לי תמיד שעיקר הדת וטקסיה הוא צירוף אחר צירוף של חיי הנפש וטיפוח קשרים שבלב עם הבורא הנשגב. והנה, שרנו על ארץ־ישראל. “מי יבנה, יבנה, בית – בתל־אביב?”. בכלל לא שמעתי עד אז על ארץ־ישראל בתור מולדת ממשית. ירושלים, חברון, יריחו היו בעיניי כטרוייה או קנוסוס, המִקדש כפירמידות: נחלת העבר, עבר מפואר, כמובן, מעניין – אבל אבד עליו הכלח. “מי יבנה, יבנה בית – בתל אביב”?. מוזר, באמת…

מצאתי ב“מיימו” אווירה חמה ותוססת כמו בשטובלון. רוב המורים והתלמידים ניצלו כמוני מסכנות איומות וידעו את מחיר החיים והחופש. נהנינו מן הפירות העסיסיים של אחרית העונה ומתפארת השלכת על גדות הנהר.

שרנו, למדנו, טיילנו – סתו מוזהב של שחר חיינו.

רוב חששותי נגוזו מהר. אמנם סבלתי מחידוש הפרידה, וראיתי את עצמי מסכן, ללא משפחה. נאלצתי להשלים עם מִשטר של חילופי מכתבים ועם מִשמעת של חיי הפנימייה. ואלם דודתי, אחות אמי, מילאה את החסר, ובבית הספר עצמו לא הרגשתי כלל וכלל אותה זרות עויינת שהפחידה אותי כל־כך ב“מחילות”. גם התפילות ולימוד השפה העברית עברו בהדרגה לדרכי נועם. המנהל והמדריכים הקפידו מאוד על זמני התפילה ועל סדר ושקט באותו מעמד. ברם, לא הטרידו אותנו בהרבה אמירות: קריאת שמע וברכותיה; שמונה־עשר וחזרת הש"ץ; משפט אחד מתוך התחנון; קדיש, עלינו; ולא יותר. הכול נאמר בקול רם, בדיקלום חרישי או מודגש לפי הצורך. “אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים; עשה עימנו, צדקה וחסד – והושיענו”. תחינה זו ששרנו בקצת אריכות, עשתה עלי רושם רב עוד לפני שהבנתי את מילותיה. המנהל לא החמיץ כל הזדמנות להסביר לנו את תוכן התפילות, גם יום־יום וגם בשבתות ובמועדים. בנוגע לתפילות העמידה, הוא אמר לנו שמוטב לייחד את זמן הדומייה להרהורים של טעם ולא להתבלבל במילמולי־סרק.

האותיות העבריות מקרינות חן מוזר. ברם, פחדתי ממלכודת: מי שיודע לשון הקודש, מתחייב בנפשו. ראיתי מצבות בבתי העלמין, זכרתי כתובת גדולה ושבורה בכניסה לבית־הכנסת, ובעיקר, דפדפתי בדמיוני וחזרתי ודפדפתי במחזור באותו יום־כיפור אומלל שקדמתי בו את כניסתי ל“מיימו”. עדיין לא הבנתי למה תרגום המקרא אינו מספיק לנו, אפילו תרגום חלקי בלבד; כי הרי לא התכוונתי להכניס את כל־כולי לעניין היהודי, והייתה לי הרגשה כאילו קריאת התורה ותפילות בלשונן, יש בה משום לחש וקסם שובה נפש. לכן לא ששתי במיוחד כשאמרו לי שאין מנוס מלימוד הכתב הזה, וראשית מאמציי בפיענוח לא עלתה יפה. המורה אמר פעם בהלצה: “אל תדאגו. לועזית, קוראים קודם, ומבינים אחר־כך; ואילו עברית, מבינים קודם, וקוראים אחר־כך”. התייחסתי ברצינות לפרדוקס הזה, והתקשיתי עוד יותר בתרגילי הקריאה. אחרי שבועות אחדים, מצא המנהל את המפתח לרצוני הטוב: לימוד בשיר ובזמר. מורים ותלמידים מתקדמים הקריאו והדגימו לנו שירים נהדרים ואמרו לנו שלא יסבירו לנו את משמעותם כל עוד לא נקרא אותם בעצמנו. ככה למדתי לְשון הקודש על כנפי השירה.

“דוקטור”, “טרקטור” וחוש “הומור”. לשם מה צריכים אלף־בית גנוז כדי לרשום מילים כאלה? הקשיתי. אני מוכן להזיל זיעה דמע ודם על אותיות אלה, אבל לא לגמגם בנִבכי עם לועז. אמרו לי שבארץ־ישראל מדברים עברית יומם ולילה. לא המבוגרים ותלמידי החכמים בלבד, אלא גם הזקנים, הנשים, הטף. תארתי לעצמי את המולדת כבית־כנסת אחד גדול, שם רוקדים רוקדים א ב ג כל האותיות כולן עד ת שבסוף הרשימה, במחול אחד מסחרר ומשגע… “אבל רגע”, חשבתי: “ארון אצלנו זהו משכן לספר־תורה. ואיך הם קוראים אצלם למגורי המִמחטות והבגדים? הלא בִגדיהם – בגדי קודש הם?”

כל העניין הארץ־ישראלי גם לי מבוכה רבה, ודרש ממני המרת ערכים כאובה. אבי המנוח וסבתי לימדו אותי את התפילה: “המלאך, הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים…” ואמרתי אותה ערב ערב בצירוף משאלה בצרפתית: “יהי רצון מלפניך, שינצחו האנגלים במלחמתם”. אחי ברח לבריטניה ונלחם בצי הצרפתי החופשי, ובסיסו הקבוע היה בלונדון. בימים ההם, כשהרוסים עשו עדיין יד אחת עם הגרמנים, וארצות־הברית טרם נכנסה למערכה, נשאר האי הגדול שבצפון בגדר מעוז אחרון לתקוותנו. בחשאי, בחירוף נפש, קלטנו את שידורי הבי.בי.סי. אף־על־פי שהופרעו על ידי הרדיו הגרמני. רבים נתפסו בשעת האזנה, ונרצחו בשל כך על ידי הגסטפו. אולם קול האנגלים היה בשבילינו מעין סם־חיים, ולא יכולנו בלעדיו. אט אט הועתק מוקד התוחלת מאנגלי גופה לבעלי הברית בכלל, בעיקר לאמריקה ולגנרל דה־גול עם צבאו המפואר. בכל זאת, ליבנו נשאר קשור לבריטניה. הסדק הראשון בידידות האידאלית הזאת בא מבגידתם של האנגלים בשילטון הצרפתי מעבר לים, בסוריה ובלבנון. פשוט, לא הבנו מה שקרה שם, לא רצינו להשלים עם ניגודי האינטרסים, והנה, רצו לשכנע אותי שהאנגלים המהוללים הפכו להיות האויבים המושבעים של עמי ושל מולדתי! גלולה זו הייתה מרה מדַי בשבילי.

יחד עם זאת, גבר מיום ליום דכאון ליבנו כששמענו וקראנו על זוועות השואה בגרמניה, במזרח אירופה, ואף בצרפת גופה, במיוחד במחנה איום מכולם לא הרחק מסטרזבור. זכרתי את וויקטור הוגו, את מר סיבו. זהו פתח האפלה. האם הוא נראה כנקודת חושך מחרידה בנוף המרהיב הנשקף ממרומי הקתדרלה?… אולם רצינו לחשוב שהשִחרור היה סוף פסוק, שרק הגרמנים – ומי שהוא תיקן: הנאצים – היו אשמים. כיוון שהיטלר ואנשיו עברו מן העולם, כל הפרשה כולה הגיעה לסיומה, ונסגר הספר. ברם, אט אט נתגלו לנו עובדות חדשות: העולם “הנאור” עמד מנגד בשעת השמדת היהודים, ולא נקף אצבע כדי להצילם. לא נקף אצבע? זה מוגזם! איך אשכח את פולין, וטרז, וכל אנשי המחתרת שהכרתי בשטובלון וב“וורדים”? אבל אלה, בודדים היו, ואילו המדינות, הכנסיות, מנהיגי העולם הזה, רובם ככולם השלימו ללא היסוס עם השמדת היהודים. אמת, רק טיפין טיפין נתגלה לנו הדבר, אבל עמדתה החדשה של בריטניה כלפינו גרמה לשיטפון במבוכתנו. שמענו עדויות אישיות והרצאות מלומדות על הרקע הכללי של המאורעות: הספר הלבן, הבריגדה, ההעפלה… מעשים ומחדלים; גבורה עילאית ובגידות מבחילות. נדהמנו. כעס עצור התפרץ לפעמים בהתלהבות בלתי מרוסנת. וככל שה“גויים” חזרו פחות או יותר למסלול חייהם השיגרתיים, הרגשנו אנחנו שהמלחמה לא נגמרה לגבי היהודים היושבים בציון ולגבי הניצולים שרצו להצטרף אליהם. קשה, קשה מאוד היה להסתגל למציאות כזאת…

אחרי שבועות וחודשים של ציפייה דרוכה, נסתם הגולל על תיקוותנו להפגש שוב עם יקירינו שנלקחו לארץ גזירה. הם ניספו כולם – כולם! שמות אחדים מהם הופיעו על רשימות, שנמצאו בארכיוני המחנות. אבל רובם נעלמו, פשוטו כמשמעו, בלי להשאיר סימנים, בלי כל אפשרות לגבות עדויות על מר גורלם. אמי ודודתי הפריזאית התייעצו תכופות בדבר הטיפול באחותן, כי מצבה החמיר ללא הפוגות. היא כל הזמן האשימה את עצמה; ואני הייתי בעיניה מעין נזיפה, מעין התחזות של בנה, שלא ניצל. לו הצטרף אליי… לו שלחה אותו אתי… לולא מנעה ממנו לצאת אתי לדרך… לו… אמרו לה שהיה יכול להיות מקרה הפוך: ישנם אנשים שנשארו בבית ונצלו, ואחרים שברחו ונפלו בפח. נסיעתי שלי לא היתה בלי סכנות, וגורלה של טרז מוכיח. אולם, תירוצים כאלה, לא היה בכוחם להחזיר לדודתי הגלמודה את טעם החיים.

ברם, עם כל הדכאון שירד עלינו בשל אכזבות אלה, פנינו לעתיד. השתכנענו שקום תקום מדינת היהודים, יהיו המחסומים מה שיהיו. אחרי שבועות אחדים של לימודים נמרצים, התכוננו לחגיגת החנוכה. ביימנו מחזה משולש: מרד החשמונאים; המעפילים ואסון האוניות “פטריה” ו“שטרומה”; התנחלות בקיבוצים וחג העצמאות העתיד לבוא. שיחקתי תפקיד בהעפלה. התעסקנו באיסוף חומר היסטורי ותעודי כדי לתת ביטוי נאמן עד כמה שאפשר למציאות כפי שהייתה. עיון בסיפורים ובתמונות שעמדו לרשותנו גרם לי סערת דמעות. הייתי מוכן לצאת מיד לקרב, לא רק על הבימה, אלא גם בחופי הארץ, בשטח עצמו. התרגשותנו מצאה ביטוי במישחק נמרץ, וקטפנו שבחים הרבה ברדת המסך.

דודתי הייתה באולם. אחרי ההצגה, היא לקחה אותי הבייתה לחופשה של שבועיים. היא אמנם התפעלה מן החגיגה היפה, אבל הרגשתי בטון קולה הסתייגות מסויימת.

– המושא הישיר של דיעותיכם, אמרה, הוא שאנחנו זרים כאן – בצרפת. לא, אי אפשר להשלים עם זה.

– צרפת עצמה איננה נוגעת בדבר, עניתי אחרי הירהור. אולם, בימי המלחמה, יחידים היו בצידנו, ואילו הממשלה הרשמית מכרה אותנו לגרמנים כצאן לטבח, כפסולת הראוייה לניצול. האם ראו בנו אנשים מן השורה? לא, תסלחו לי, פולין, טרז, “אבות” ו“נדיבים” למיניכם, צרפת האֵם התנכרה בבניה היהודים!

– אמך סיפרה לי את מעשה סטירת הלחי שספגה אשת הכלכל. אתה זוכר, כמובן. שום איש לא קם לתבוע את עלבונה. סימן ששונאי ישראל, הם הם הזרים כאן, הגור היוצא דופן. ואנחנו כולנו צרפתים – צרפתים לכל דבר.

– שבְשבות שכמותכם! על כל שינוי במזג האוויר, אתם משנים את כיוון מחשבותיכם. לא. לבי איננו כאן עכשיו, אלא שם, במזרח. תשמעי תשמעי איך המונים מבני־עמנו מתדפקים על שערי־הארץ הנעולים.

– שומעת… שומעת, ומצטערת… אולם, מכאן להסיק, כפי שאתם אמרתם בכל אחד מן המחזות שלכם, שליהודים ישנה מולדת אחת בלבד ואין אחרת, עוד הדרך רחוקה. לא, אינני מסכימה להגזמות אלה. אתם צעירים, אין לכם נסיון מן החיים. אבל המנהל – איך הניח לכם להתבטא בצורה בוטה כל כך?

– מוגזם או לא מוגזם, זאת המציאות עכשיו. כי הרי ברור שבעלי־הברית שיחררו את היהודים רק בדרך אגב. לעומת זאת, הנאצים הרגו אותנו לא בתור צרפתים, אלא בתור יהודים דווקא.

– קשה… אמרה הדודה, והפסיקה לדבר.

הגענו לתחנת הרכבת.

תנאי הנסיעה השתפרו במשך החודשים הספורים שחלפו אחרי סיום המלחמה. הרכבת המהירה חלפה ללא מחסום על־פני השדות המושלגים, היערות הערומים, הכפרים השלווים בתוך הערפל. החימום לא פעל בקרונות, והתעטפנו בשמיכות ובמעילים. טוב עשינו, שדאגנו להזמין מראש מקומות שמורים, כי הרבה אנשים נסעו בעמידה ואף סתמו את המעבר במסדרון הצר שבין התאים. התחלפתי מדי־פעם עם אישה זקנה, שהיא תשב לשעה קלה. הנוסעים הוציאו מסלים כריכים עבים ובקבוקי־יין. במשך החודשים הראשונים של לימודי ב“מימו”, הספקתי כבר להתרגל לנטילת־ידיים, לברכת־המזון, לאוכל כשר. ריח הבשר המעושן שנמרח עם חמאה עורר בי סלידה… עם רדת החשכה, נרדמת קצת. היינו אמורים להגיע מאוחר בלילה. אמי כתבה לנו שתבוא לקבל את פנינו בתחנת הרכבת עם אחי הגדול. כשהתעוררנו, הרגשתי שהנסיעה לא התנהלה כסידרה. התקדמנו בעצלתיים, טיפין טיפין, עם הפסקות ממושכות. ברגע מסויים, נדמה לי שחזרנו לאחור. הסתכלתי החוצה, ולמרות האפלה, ראיתי שירד שלג צפוף. רוח־סערה צברה אותו חומרים חומרים על החלונות ועל הפתחים בצד צפון. באישון־לילה, נעצרה הרכבת כליל וכבו האורות. כולנו חשבנו שהמסילה כוסתה שלג, וידענו שאין לצפות שנמשיך בדרכנו עד שיאיר יום. אולם בושש היום להאיר, ונשארנו תקועים בקרונות הקפואים בלי שום אפשרות לצאת להניע את איברי־גופנו הרדומים. קהתה נפשנו לאכול או לשתות משקה חם. אבל אזלו מעט הסוכריות שקנתה הדודה לפני הנסיעה, ונשארנו בחוסר־כול. אחד הנוסעים הציע לי חצי־כריך; סירבתי לקבלו והצטדקתי בנימוס. הדודה יעצה לי לאכול לכל הפחות את הלחם, ולהשאיר את הבשר, אבל התגברתי על הפיתוי, וזכרתי מה שזכרתי…

כשסוף סוף האיר היום, נתגלה לעינינו מחזה מחריד: עמדנו תקועים באמצע גשר רעוע, מעל לנהר קפוא, בלי שום יכולת להתקדם או לחזור אחורנית. כל תימרון נראה כהרפתקה מסוכנת ביותר, וכמובן לא יכולנו לצאת מן הרכבת כדי להתבונן בנעשה ולהעריך נכוחות מה היה מצבנו. מחמת־הצפיפות במסדרונות לא הייתה כל אפשרות להעביר מזון או כלים בין הנוסעים. החלה לשרור אווירה של פניקה.

כל היום ירד שלג וילל הרוח. השמיים הססו להאיר, ובאור הקלוש הנקרן מן הקרקע טושטשו לחלוטין כל הדרכים על גדות־הנהר ובצידי־המסילה. ציפינו בדריכות למצילים, ואמנם, לקראת ערב, ראינו נקודות־אור הבוקעות מתוך העלטה. אנשי־משטרה אחדים פילסו נתיב ארעי עד הרכבת התקועה, והחלו לפנות אותנו. הם באו ברגל, ועד שעת הפִנוי הם לא יכלו לעזור לנו הרבה, כיוון שלא הגיעו אלינו, אלא רק לקרון האחרון בלבד. לגשר לא היה מעקה; החלונות והדלתות נפתחו מעל לתהום, לכן לא יכול איש ללכת במקביל לרכבת מחוצה לה. נוסעים יחידים, שאפסו כוחותיהם, הובלו באלונקות מעל ראשיהם של אנשים אחרים. מזון לא קיבלנו, חוץ מביסקוויטים רטובים וקצת שוקולד, שהועברו מיד ליד. השוטרים עודדו אותנו ברמקולים לחכות בסבלנות, עד שיבוא תורו של כל אחד ואחד לצאת מן הרכבת דרך הקרון האחרון. מכל מקום, אסור היה להשאר בתאים: הם חששו שאם נשב תקועים לילה נוסף באפס תנועה, נמות מקור. ואמנם, ירדנו כולנו למסילה, מאחורי הרכבת, ומן המסילה הזדחלנו במורד תלול עד גדת־הנהר. הדודה המתינה בתור ליד סולם־חבלים, ואילו אני קפצתי בין גושי השלג הבוצני. למטה, נפגשנו עם קבוצת מצילים נוספת, ומיד יצאנו לדרך, בכיוון הכפר הקרוב. הלכנו בכבדות, טורנו הארוך הזדנב במישור האפל. לפרקים, תש כוחי עד כדי כך שנפלתי ושכבתי בשלג הרך; אולם, בכל פעם, ידיים חזקות הרימו אותי לאלתר. צעקו לעברנו צעקות אזהרה חוזרות ונשנות: “דעו לכם כולכם מי שנרדם בשלג, סופו למות בו במקום!”. הרוח החדה הצליפה על פנינו ודלתה ממעמקי־גופנו שארית כוחותינו. סוף סוף ראינו באופק הנמוך צלליות של בתים. התבוננו גם בצריח־הכנסייה שהתנוסס קימעה. אנשים רבים יותר הקבילו את פנינו בשמיכות יבשות ובמשקה חם. שיכנו אותנו בבית־הספר המקומי ובבית־העירייה. למחרת, פינו אותנו במשאיות צבאיות. לא עברו שעות רבות, ואמי חיבקה אותי בזרועותיה האיתנות. גלשתי לשינת־ישרים בין הסדינים הצחורים.

למחורת, ראיתי בעיתוןד תצלומים של שברי הקרונות המרוסקים אחרי התמוטטות הגשר.

 

שָׁם    🔗

יאנוש! – לא האמנתי למראה עיני. כשחזרתי מן החופשה, מצאתי ב“מימו” כמה שינויים והכרתי פנים חדשות. אבל לא ציפיתי להפגש שוב עם ידידי האבוד. הוא נראה לי רזה, צנום, מבוגר בהרבה ממה שהיה בשַטוֹבְלוֹן, עם שערות קלושות ותספורת מוזרה.

– איפה הבלורית? – לא העזתי לשאול.

יאנוש לא השתומם כל־כך. בעצם, עבורו, כל דבר היה בגדר נס. אחרי כל הזמן שפרפר בין החיים ובין המוות, טושטשו לגביו כל ההגבלות בין שיגרת החיים ובין אירועים מְרגשים.

– איפה מרים? שאל אותי.

– מרים? אין לי מושג. לא שמעתי עליה כלום זה שנה ויותר.

– אמרו לי שהיא עובדת בוורסַאי, במעון־ילדים.

ביקשנו רשות, וטילפננו לשם. “מרים? כן, היא מדריכה, מחנכת אצלנו. היא לומדת רפואה בפַרי בשעות היום, ובערב היא עובדת כאן… בסדר, אמסור לה. היא תתקשר אתכם בערך בתשע, כשכל הילדים יהיו במיטה”.

מרים לא צלצלה: היא באה בכבודה ובעצמה. היא רצה אלינו וחיבקה אותנו זמן רב. “אלי, יאנוש, כל־כך ציפיתי לרגע זה! ברוך ה', אתם כאן. לא האמנתי, לא ה־א־מנ־ת־י! שמעתי מה שקרה לפולין, והייתי בטוחה שגם אותך, אלי, גם אותך לקחו…”

– מה קרה לפולין? שאל יאנוש.

– יותר מאוחר, נספר לך יותר מאוחר.

– אסון?

– אסון.

הוא הרכין ראש. שררה דומיה.

פולין הייתה הדמות החופשית האחרונה שראה יאנוש לפני ששקע בבילה ובערפל. אחר כך הוא ראה רק נוגשים ומדוכאים. היא לא נכנעה ללא קרב, אלא נאבקה אנושות כדי לחלץ את הנער מצפורני הגסטפו; אבל הפרידו ביניהם בכוח, ואף איימו לרצוח אותה במקום אם לא תוותר מיד. דחפו אותה בפתח צר, בדלת האחורית של חדר החקירות. כל זה התרחש במטה המשטרה ששוכן בימים ההם בתחנת הרכבת של לימוז'. היא צעקה משם “יאנוש, חזק ואמץ! זכור…”. מה לזכור? את זה הוא כבר לא שמע. לקחו אותו לבית הסוהר העירוני; שם צירפו אותו למשלוח גדול של יהודים למחנה הריכוז של דְראנסי, ומשם לאושוויץ.

אחרי נסיעה מפרכת, הגיעו ליעדם רצוצים ושבורים. אולם, הודיעו להם בקרון, שעל רציף התחנה ייערך מִפקד, ומִפקד זה יהיה גורלי. כלומר שרצוי היה בכל מחיר לעמוד במִבחן ולשמור על הופעה נאותה, כדי לזכות לשִיבוץ ב“קומנדו” מתקבל על הדעת. ואמנם כך היה: אנשי ס.ס. לבושי מדים מצוחצחים חילקו אותם קבוצות קבוצות. קצין אחד, שהרכיב משקפיים עדינים ללא מסגרת, פיקח על החלוקה ונתן הוראות בהניפו מַקל־לוז. יאנוש מצא את עצמו בקבוצה של מבוגרים חסונים. הקצין הממושקף הצביע אליו בחוד מקלו, והעביר אותו לקבוצת־ילדים, שרובם היו קטנים ממנו.

– זו איין שענר בוב", אמר אחד הגרמנים. “עלם נחמד כל־כך”…

– קח אותו איתך, אם רצונך בכך, פסק המפקד.

למען הסדר הטוב, החזירו אותו לקבוצת הגברים החסונים.

הקבוצות השונות נפרדו זו מזו בדומייה מוחלטת, וצעדו כל אחת בכיוון אחר. יאנוש היה בודד, ללא משפחה, אבל הוא הרגיש, הבחין היטב בקרע האיום, שלא ניתן לו ביטוי. הוא עצמו זכר את אחותו הקטנה, המעיל האדום, טיפת הדם על זכוכית המשקפיים…

על התנאים הנוראים של חיי האסירים (ה“העפטלינגה” כפי שאמר), לא האריך יאנוש את הסיפור, אולי מתוך ביישנות מסויימת, כי הרי, על דברים כאלה לא “מספרים”. אולי מפני שסמך על כל מה ששמענו וקראנו בלאו הכי. הוא הסתפק ברמזים חוזרים ונשנים על הארובה, שהטילה עליו אימה מתמדת. קראו לה “קַאסְרול” (סיר בישול), או “פיפ” (מיקטורת), אבל כנויי־חיבה אלה, לא היה בכוחם להפיג את חומרת הסיוט.

הוא עצמו, יאנוש, הוחזק בתנאים “נוחים” יחסית. שיבצו אותו בבית המרקחת, ותנאי העבודה שם היו “אנושיים” למדי. למרבה הפלא, קיימו הגרמנים במחנה ההשמדה ההמונית בית מרקחת מטופח לתפארת, עם כל התרופות המודרניות הדרושות בתנאי חיים רגילים. אלא שחלוקתן גרמה למבוכה רבה, כי בענין זה, החיוני כל־כך, גברה השחיתות ועזות המצח. מדי שבועיים הגיעו קרונות עמוסים תרופות, ובהזדמנות זו, עמדו חייו של יאנוש על חוט השערה, כי פריקתם של הקרונות בוצעה בזריזות רבה, תחת פיקוחם האישי של אנשי הס.ס. (“כדי למנוע גניבות” כביכול). החבילות והחביות היו כבדות מאוד, ואסור היה להתרשל אפילו שנייה אחת – וָלא… (יאנוש הצביע לכיוון הארובה, כאילו הייתה כאן, אתנו). פעם אחת, דרסה חבית את רגלו, ולא צעק, ולא צלע אחר־כך, מרוב פחד שמום כל־שהוא יפסול אותו מעבודתו בבית המרקחת. רק בנס מן השמיים התמיד בעבודה זו – עד הסוף.

הוא בעצמו שם את נפשו בכפו, כי סרב לאותו קצין שדרש להוציאו מקבוצת הילדים ביום ה“סעלקציה” הראשונה. האיש הזה לקחת את יאנוש למגורי הקצינים בלילות. דבר זה היה מנוגד למִשמעת המחנה והצריך שוחד, שניתן לממונה על בלוק השינה. הקצין העמיד פנים כאילו רצה להעביד את יאנוש בעבודות ניקוי ואחזקה, אבל לאמיתו של דבר, התברר שהוא התאווה לו תאוות בשרים. יאנוש היה מודע לגודל הסכנה שבסירובו אבל הוא עמד במבחן; מה גם שלו נכנע, בוודאי היה קצין בז לו, משליך אותו, ומחליפו בילד אחר מן הטרנספורט הבא. מסתבר ששיקולו היה נכון, כי הקצין חדל להציק לו אחרי כמה וכמה נסיונות־שווא, אבל לא הסיר ממנו את חסותו, והחזיק אותו בעבודתו, המוגנת יחסית. “פיינער קערל”, אמר פעם בלחש, “בחור טוב”…

משבר חדש, קשה מן הראשון, עבר על יאנוש בעת הפינוי. לפני סוף החורף, העבירו הגרמנים אלפי “העפטלינגה” למחנות־ריכוז אחרים. תנאי ההעברה היו קשים מנשוא: האסירים הלכו ברגל, יומם ולילה, יומם ולילה, ללא מזון וללא מנוחה. פעמים אחדות שקע יאנוש בשלג, וידיים נאמנות הרימו אותו. “מי שנרדם בשלג, סופו לישון לצמיתות”. אחרי תלאות רבות, שאין לתארן, הגיע רצוץ ותְשוש־כוח לחלוטין לבית־חולים אמריקאי במערב גרמניה. שבועות רבים נשאר מרותק למיטת חוליו.

מכל דבריו של יאנוש נבעה הרגשה של סודיות. לא שרצה להסתיר משהו; אדרבא, הוא ניסה להסביר לנו את חוויותיו, כי, לדעתו, יש ללמוד מהן הרבה, ולא רק כאן ועכשיו, אלא לדורות. בכל זאת, הוא נתקל בגבול מסויים, שמעבר לו הדיבור אינו תופס עוד. עיכוב זה גרם לו צער ועגמת נפש.

כדי להחלץ ממבוכתו, השתדל יאנוש לזכור ולשחזר את הוויכוחים הסוערים שהתקיימו בין החולים שאושפזו יחד אתו.

– עונש, אמר אחד. עונש מן השמיים!

– עונש על מה? שאל אחר. הילדים, הטף… תסלח לי מאד, אבל אין לי שום רגשי אשמה. אינני מאמין שנענשנו… ולמה אנחנו – ולא אחרים? יש עוד יהודים בעולם, באמריקה, בשוויצריה, באוסטרליה: אינם טובים ממה שהיינו, ובכל זאת, הם לא סבלו כמונו.

האיש הזה, שהתנער מכל אחריות היה פצוע בראשו. שומרי המחנות שרפו אותו בלהביור, יום או יומיים לפני הפינוי, והשליכו את גוויתו לבור גדול יחד עם מאות גופות אחרות – מעין קבר־אחים. למזלו, לא הספיקו הגרמנים לזרוק עפר על גל־הפגרים, והוא התחבא בו עד שבאו החיילים המשחררים; רק אז זחל החוצה, במאמץ עליון. פניו היו שרופות – מכוערות נורא. לשווא ניסו הרופאים להחזיר לו את מאור־עיניו.

היהודי הראשון, שחזר כל הזמן על ה“עונש!” שלו, היה בחור־ישיבה, או רב צעיר. גופו הצנום נראה רופף בפיג’מה גדולה מדי. הוא סבל כפליים לעומת האסירים האחרים מחמת דביקותו בקיום המצוות בכל גבולות האפשר. הוא היה בין אלה שהחליטו לצום ביום כיפור, למרות הקושי שבשמירת מעט המזון שקיבלו גם ביום זה. ואמנם, הלחם הקלוקל, שהטמין בשעות היום, נגנב לו לפנות ערב; אבל למחרת, זימן לו הקב"ה נס, הראוי לציון: הוא מצא תפוח־אדמה שלם בנזיד הדליל שקראו לו “מרק”.

– אל תצחקו, הוסיף יאנוש. גם אני מאמין שזה היה נס מן השמיים. כי מציאה כזו, היה בה כדי להציל בן־אדם ממוות. מכל מקום, הבחור הזה היה התגלמות חייה של הפתגם: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”. אינני שותף לדיעותיו על הצורך לדקדק עד כדי כך בקיום פרטי־המצוות, אפילו בתנאים הקשים ביותר, אבל עובדה: האנשים מן הסוג הזה החזיקו מעמד הרבה יותר מן האחרים, במיוחד בתחום המוסרי. אף אחד מהם לא היה ל“קאפו”; גם לא גנבו, ולא שיקרו, ולא הלשינו. ואני, בבית־המרקחת שבו עבדתי, הייתי עד לשחיתות נוראה. נדמה שהנאצים עצמם דאגו להסתאבות נפשם של האסירים. על היהודים אמרו: “אנחנו באנו רק להחיש תהליך טִבעי, הפועל ממילא: אם תשים שלושה יהודים יחד, שניים יעשו קנוניה כדי לחסל את השלישי, ושני האחרונים יבלעו זה את זה”. אבל האמת היא שבתחבולות שונות ומשונות הם דחפו אותנו למצבים נואשים, שלא היה מהם מוצא ללא התאבדות מוסרית או התאבדות ממש. אחר כך, הם נהגו ללגלג עלינו בקול רם. רטנתי מרוב רוגז, אבל נשכתי את שפתיי, ואף פעם לא התערבתי בשיחתם, מה גם שרציתי להעמיד פנים כאילו אינני מבין גרמנית. שובצתי בקבוצה של צרפתים, ומכוח הנסיבות, למדתי חיש מהר את לשונכם. אתם שומעים, אני מתבטא פחות או יותר כשורה, הלא כן? ושם יכולתי להאזין לשיחתם של הגרמנים, מבלי שהם ירגישו את הדבר; והצלחתי להציל את חייהם של כמה חברים בבילוש כזה. מכל מקום, מה שרציתי לומר עכשיו, הוא שהרבה יהודים נסחפו במערבולת המוסרית של חיי המחנות, ואילו כל האדוקים שהכרתי עמדו תמיד במבחן. הם עודדו את רוחנו להפליא.

– “עיניים להם ולא יראו” הוסיף הבחור. תנו לי חומש ואקריא לכם. הנה: "והיה, אם לא תשמע בקול ה' אלוהיך, לשמור ולעשות את כל מצוותיו וחוקותיו, אשר אנוכי מצווך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה, והשיגוך. ארור אתה בעיר, ארור אתה בשדה… ויהיו שמיך אשר על ראשך נחושת, והארץ אשר תחתיך – ברזל.

…יתנך ה' ניגף לפני אויביך; בדרך אחד תצא אליו, ובשבעה דרכים תנוס לפניו. והייתה לזעווה כל ממלכות הארץ… ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר; גוי אשר לא תשמע לשונו… והיה, כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם".

– “כן ישיש…” דברים אלה הקפיצו את העיוור. חג! מה עוד תגידו? זה היה חג לאלוהים שלכם? כן, שלכם, לא שלי! אני אינני שותף לדת ברברית כזאת!

פרופסור זקן, ששערות השיבה שלו התחילו לצמוח שוב אחרי השיחרור, השתדל לשבת על מיטתו, ואמר בקול חנוק:

– חג. כן, הייתה לי הרגשה של גינוני טקס. עשו לנו הלוויה מלכותית. תראו, המיסדרים שהיו לנו: הוד והדר. סדר מופתי ואירגון לתפארת.

– מסכן, אמר העיוור. נטרפה דעתו עליו.

– לא. בכלל לא. אני מתכוון לְמה שאני אומר. השמדת היהודים במחנות הריכוז, זה היה מחזה מפואר ליחידי סגולה. הגרמנים לא היו זקוקים ל“פתרון” כזה, לא מבחינה בטחונית, ולא מבחינה כלכלית. כי הרי ידוע לכול שעבודת האסירים הייתה גרועה, ובסופו של חשבון, יקרה. לו רצו להשמיד את היהודים סתם, לא היה צורך לרכז אותם במחנות. אפשר היה להרוג אותם בכל אתר ואתר, כפי שהם עשו, דרך אגב – לפעמים בקנה מידה גדול. ובכן, אני משוכנע שביצוע ההשמדה במחנות שלנו שיחק אצלם תפקיד טקסי, פולחני, ושהם ראו בו יופי מקסים…

– מוזר, אמרו האחרים. אבל, בכל זאת, נניח שאתה צודק, מכל מקום אין בטקסים האלה שום ששון לאלוהים.

– “האלוהים” הוא ממילא אמצאה אנושית, חזר הפרופסור. מה שהאנשים חושבים, ואינם מעיזים להביע במפורש, הם מעתיקים לתחום ה“אלוהי” כביכול, וזה משחרר אותם ממועקתם. שיְבושׂם להם!

– תראו, תראו, מה גודל חכמתם של גדולי ישראל, זכרונם לברכה! הגיב הבחור. למה לכם להתריס כל הזמן כלפי מעלה? רק עמארצים כמוכם יכולים להעלות על דעתם שהקב“ה באמת שש ושמח בשבר בת־עמו. חז”ל כבר קבעו בתלמוד: “כי ישיש; כי ישיש את אוייביכם עליכם…” אבל הוא עצמו – לא שש. ובאמת, שמחה לאיד, אין זה מתאים לו יתברך. להפך, אנחנו גורסים תמיד שהשכינה יצאה לגלות יחד עִם עם ישראל. היא בוכה בלילה ובערפל.

– הלוליניות הפרשנית הזאת, אין בה כדי להסיר את העוקץ מן האמונה התמימה בפשוטם של הכתובים. כך אמר העיוור. לאחר זמן הוא הוסיף: תאר לעצמך בעל־בית שהזמין זוג צעיר ומניין יהודים למשתה של שבע־ברכות. על איש כזה, נגיד שהוא ישיש את החתן ואת הכלה. והוא עצמו, אין לו חלק לשימחה זו? וכי אפשר להשיש מישהו מבלי לשמוח בעצמו?

– בהחלט כן, ענה הבחור. הקב"ה משול עכשיו לבעל־בית מסוג אחר: יהודי עשיר שהשקיע הון עתק בבית־מלאכה גדול. הוא בנה מתקנים משוכללים ורכש ציוד יקר. אחר כך, הוא שכר פועלים מומחים. אבל הפועלים היו גרועים; הם קלקלו את הציוד והעסק פשט את הרגל. אז נאנח הפטרון ואמר: “איזו שמחה אגרום למתחרים שלי בשוק!”. אבל הוא עצמו נשאר שרוי בצער ועוגמת נפש.

העיוור לא נרגע והגיב בזעם:

– וכי לקב"ה, יש לו מתחרים בשוק!? כל־כך הרבה אנשים מן החברייה שלנו עצמו את עיניהם בעינויים נוראים ובחוסר־כול, ובכל זאת אמרו: “שמע ישראל, ה' אחד”, והנה, אתה ממציא לו עכשיו מתחרים בושה!

– השטן, אמר הפרופסור בלעז עצבני. השטן: עוד אמצאה זדונית!

– לא, פסק הבחור. אם קראת פעם את ספר איוב, יכולת להווכח שהשטן הוא עבדו של האלוהים ונכנע לו בכול. מכל מקום, אין רע בעולם שה' לא שלח אותו, כפי שאומרים יום־יום בתפילה: “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובּורא רע”.

– “ובורא את הכול” תיקן העיוור.

– לא. במקור, בדִברי הנביא עצמו, כתוב: “ובורא רע”. אבל, כדי לסבר את האוזן, תיקנו וכתבו: “את הכול”. הכול: כולל הרע.

– רבות, הפילולים שלכם מעייפים אותי נורא, גזר הפרופסור. אתם שכחתם רק דבר אחד: לא האלוהים המיט עלינו את השואה הזאת, כי־אם היטלר ואנשיו. לכן, ההסברים התאולוגיים שלכם אינם תופסים כלל.

– זה לא נכון, אמר הבחור. אמנם המבול, מהפכת סדום ועמורה ועוד כמה אסונות כאלה נגרמו במישרין על ידי הקב“ה בכבודו ובעצמו, אבל הוא הגביל את עצמו, והראה לנוח את הקשת בענן. עם זאת, בשעת הצורך, הוא שולח את שליחיו, והם עושים את מלאכתם בשמו. נבוכדנצר, טיטוס קיסר, ועכשיו: היטלר… בתלמוד מסופר שלדיברי עולא, לא רצה נבוכדנצר כלל ללכת ולהלחם ביהודים, אלא שהוסת; טיטוס מוכר בהיסטוריה כ”חמדת המין האנושי“; ועל היטלר אומרים שהיה אנין־טעם ואפילו צימחוני. אתם רואים איפוא שכל ה”שונאי ישראל" האלה, יימח שמם, לא היו מפלצות מעצם טבעם, אלא שליחי־אל היו.

– תפסיק, בחור, צעק הפרופסור יתכן שאתה בקי במקרא ובתלמוד, אבל לא תבוא לספר לנו סיפורים שלא בדקת. ב“היסטוריה כללית”, כפי שאמרת, אפס. נבוכדנצר היה שליט אכזרי מאוד; גם טיטוס קיסר, הקומפלימנט שאתה מביא עליו, לא היה אלא מחמאה של חנפנים מקצועיים. האמת ההיסטורית הייתה אחרת, לגמרי אחרת. והיטלר מי לא יודע עד כמה היה מטורף? השאלה הנוקבת היא: למה עם שלם, שהגיע בדורות האחרונים לרמה תרבותית מבריקה, שׂם אותו לראש ולמנהיג – ולמה שמע לו בכול? תבינו, אני הייתי פרופסור למדעי החברה, ודשתי הרבה בבעייה הזאת. אם תרצו, אסביר לכם.

– כן, כן, אמרו כולם. אנחנו רוצים לשמוע.

הבעיה הראשונה היא: האם השואה, שפקדה את היהודים זה עתה, היא יחידה במינה? כי הרי טבח גדול – אפילו רצח־עם – אין בו משום תופעה בודדת בתולדות האנושות. בני ישראל, בימי יהושע בן נון, השמידו, או התכוונו להשמיד את כל הכנענים כולם. שאול המלך רצה לחוס על מלך עמלק, ורחמנותו נהפכה לו לרועץ. האשורים לא נהגו ביד רכה עם העמים שכבשו. הקונקוויסטדורים הנוצריים הכחידו כמעט לחלוטין את האוכלוסיות הקדומות של אמריקה. בימינו, היינו עדים למעשי טבח בקרב הארמנים ועמים אחרים. הנאצים רצו להשמיד את הצוענים יחד עם היהודים. בכל המקרים הללו, אפשר תמיד למצוא גורם מוצהר, שהוא בעצם הגורם האמיתי: בני ישראל התכוונו להעביר את האלילות מן הארץ; האשורים רצו להרחיב ולבסס את שילטונם מארם נהריים עד לים התיכון ולמצרים; הקונקוויסטדורים ביקשו להשתלט על העולם החדש ולרכוש אותו לעצמם כשהוא ריק מכל אדם; הם גם התכוונו לבער את הפגאניות, עבודת האלילים, של תושבי המקום. אַל לנו להחפז בהאשמות־סרק כשמזכירים זוועות כאלה, כי הרי כיבושה של ארץ כנען על־פי צו אלוהי, כביכול, שימש לנוצרים לתקדים לשיפור תדמיתם. בצע כסף וקנאות דתית: שידוך ללא דופי! ואם נעבור עכשיו לעידן החדש, אנחנו רואים שהטורקים מצאו בטבח מוצא סביר לסכסוכם עם הארמנים; הגרמנים רצו לטהר, כלומר לנקות, את אירופה מן האוכלוסיה הצוענית, שנראתה מלוכלכת בעיניהם. ויש עוד הרבה דוגמאות של רצח־עם בהיסטוריה! עלי לציין שמעשי טבח רבים התחוללו דווקא על רקע דתי: הנוצרים והמוסלמים השמידו אוכלוסיות שלמות מן הדת היריבה. אפילו בתוך הנצרות ובתוך האיסלאם, היו תופעות כאלה; הקתולים הרגו את הפרוטסטנטים בהמוניהם; כיתות מוסלמיות, כגון ה“ישמעלים”, נעקרו כליל באכזריות נוראה. גם היהודים סבלו במשך כל הדורות בשל עקשנותם הדתית. הם עמדו כל הזמן בפני הברירה: או למות על “קידוש ה'”, כפי שהם אמרו – או להשתמד…

– רגע! הפסיק אותו הבחור. מי שמת, אין לו אחרית כלל בעולם הזה. ומי שמשתמד, אין לו אחרית בקרב עמו. עכשיו, אם היהודים מתו, או השתמדו כולם, מניין לך כל היהודים שחיים בכל זאת עד היום הזה? ובכן, ה“אין ברירה” שלך, אינו אלא שקר. יש ברירה והיא לחיות – לחיות על אף הכול! להחזיק בכל מחיר בתורת חיים.

– אחדים ניצלו תמיד, פה ושם, המשיך הפרופסור. עקשנותם נחשבה לגבורה. קדושים מעונים נקראים “מרתירים” בלע"ז, כלומר “עדים”; “עדים” כאלה תמצא בכל הדתות. הנצרות בראשית דרכה, נתברכה בהמוני “מרתירים”, והציבור התלהב מהם עד כדי כך שבסופו של דבר התנצרה כל האימפריה כולה. לכן אני טוען שבשום פנים ואופן אי אפשר לראות ברדיפת היהודים תופעה חריגה בהיסטוריה; וגם עמידתם האיתנה בפני הפורענות איננה יוצאת דופן. רצח־עם, מרתירים, פוגרומים – היו דברים מעולם. ולצערי, אינני רואה קץ לתופעות אלה…

– מספיק! צעקו כל הנוכחים. אי־אפשר לשמוע יותר…

– הבחור התפרץ בכעס:

– תפח רוחם של שונאי עמנו! אוי לנפשם! אוי לנפשנו! מזרע ישראל צמחו לנו בנים כאלה…

שררה דומיה כבדה. לאחר זמן, חידש העיוור את השיחה ואמר:

– יתכן שאתה באמת פרופסור; אבל לא הבנת כלום במתרחש מסביב לקתדרה שלך. לא חסרים פרופסורים מטומטמים – אבל עד כדי כך! הלא שמת לב לעובדה שהנאצים בכלל לא התענינו באמונתם הדתית של קורבנותיהם? יהודים רבים, טיפשים כמוך, השיגו תעודות טבילה מטעם השלטונות הנוצריים. הם לא מלטו את נפשם בכופר כזה. שמעתי אפילו על נזירה אחת ממוצא יהודי, שנספתה במחנה ריכוז: עדית שטיין שמה. זאת ועוד; אמרת: “אפשר למצוא כל טבח גורם מוצהר, שהוא בעצם הגורם האמיתי”. על מה הצהירו הנאצים, כשהם קמים עלינו להשמידנו? על טוהר הגזע. וכי זה יכול להיות גורם אמיתי? קודם כול, זהו חידוש בהיסטוריה, שמבודד לחלוטין את תופעת השואה שפקדה אותנו זה עתה. עוד לא שמענו על רצח־עם מטעמי גזע. הצרה היא שהאדם יכול להמיר את דתו, אבל אינו יכול להמיר את גיזעו! הכושים שבאפריקה, ובעיקר אלה שהועברו לאמריקה, סבלו מאפלייה גיזעית מבחינה חברתית וכלכלית, אבל שום איש לא זמם להשמידם סתם, לא בגלוי ולא בניסתר. עכשיו, כשנפתחו מחנות ההשמדה של הנאצים, וראו כל הבריות מה שנעשה לנו, כינו את צוררי היהודים בכל מיני שמות, כגון: “חיוֹת טורפות”, “ברברים”; ואינני יודע עוד כמה כינויים כאלה המציאו. אבל אף אחד אינו מתאים כלל. איפה ראיתם שחיות טורפות, או ברברים עושים דברים כאלה? גורל היהודים בזמן האחרון הוא משהו לגמרי יוצא דופן, מיוחד במינו ואין כמוהו, לא היה ולא נברא עד עכשיו, ממש “בריאה חדשה”, ככתוב בתורה על האסון שהומט על קורח ועל עדתו. התעלומה עמוקה כל־כך, שאין בכוחו של בשר־ודם להבין בה שמץ כל־שהוא.

– נכון, אני מודה בכול, חוץ מבסיפא שלך, הסכים הפרופסור. עד כמה שאני זוכר, האלוהים השמיד את קורח ועדתו, אילו כאן, בני אדם עשו את המלאכה. היו להם גורמים מוצהרים. שהגורמים האלה חדשים, אין להכחיש. שהמוצהר, אינו תואם כאן את האמת, זה נראה לי וודאי, אם כי יש להבחין במקרה זה בין אמת אוביקטיבית (כלכלית, היסטורית, וכדומה), ובין אמת פסיכולוגית (כלומר דחפים בלתי נמנעים של נפש הפרט ונפש האומה כאחת). שהגזענות הנאצית, איננה עומדת בפני הביקורת השיטחית ביותר – מי לא יסכים לזה? אבל שאסור, או אי־אפשר לחשוף את סוד כוונתם מנקודת מבט אנושית גרידא, בלי “העונש” המעורפל שלכם, עם זה אינני משלים.

– מה “מעורפל”? התפרץ הבחור. הענין פשוט וברור כמי־מעיין. הקב"ה נתן לישראל את התורה וכרת אתו ברית. אם נסכים ונקיים בנאמנות את תנאי הברית – מה טוב. אם לאו, הוא הופך עולמות כדי להשמידנו, ככתוב במפורש בתורה עצמה. היות והוא – יתברך – הגביל את עצמו אחרי המבול, במקום לעשות את המלאכה לבדו, הוא משגר שליחים. מה מעורפל כאן; מה לא מובן?

– בכיו של ילד בודד, יש בו כדי למוטט את כל התאוריה שלך, אמר העיוור. ומליון וחצי מליון ילדים, שלא ידעו בין ימינם לשמאלם, על אחת כמה וכמה. הייתי מעדיף לשמוע את דִברי הפרופסור. האם יש לך בסיס כל־שהוא, במדעי החברה שלך, כדי להסביר את הגזעניות הנאצית? אבל ברצוני להזהיר אותך: אנחנו לא מוכנים לשמוע המשך לשטויות שאמרת מקודם.

הפרופסור לא נפגע יתר על המידה. הוא ביקש שהות לחשוב ולגבש את דיעותיו.

האחות הביאה את ארוחות־הערב.

האנטישמיות הנאצית ניזונה מכמה וכמה גורמים, וכל אחד מהם דורש ליבון בנפרד. אין לי ספק שהנוצרים, או ליתר דיוק: הנצרות – יש לה חלק בהשמדת היהודים בזמן הזה. במשך דורות רבים, עיצבה הכנסיה תטפיס שלילי ומכוער של היהודים, והנאצים ניצלו את התטפיס הזה כדי לבצע את מזימתם שלהם.

– מה זה “תטפיס”? שאל העיוור.

– מעין תרשים מחשבתי, החוזר על עצמו תמיד, ללא שינויים משמעותיים בהופעותיו השונות למרות הסתגלותו למציאות הססגונית של החיים. אני מתכוון למערכת קבועה ומשולבת של הרגשות, של סברות, של דיעות, כפי שאומרים, “קדומות”, המושרשות עמוק עמוק באישיותה המשותפת של האומה. כזאת היא, למשל, דמותו המסורתית של יהודה איש־קריות, זה שבגד בישו הנוצרי. הדמות הזאת הועתקה מתפקידה המצומצם בסיפורי “הברית החדשה” לדמותה של האומה היהודית בכללותה. “יהודה”, “יהודי”, גם בשם עצמו חבוייה כמות גדולה של רעל אנטישמי. לך, תסביר ל“גויים” שישו הנוצרי, וגם אחד־עשר תלמידיו הנותרים, לא היו פחות יהודים מן היהודה הזה. המשכילים יגידו לך: “בוודאי”, אבל אף הם, המשכילים, לא יפסיקו בכל זאת לשנוא מקרב לבם את יורשיו הרוחניים של יהודה הבוגד – ו“עמך” על אחת כמה וכמה.

עכשיו, אני רוצה לספר לכם חוויה מְרגשת, שהייתה לי כשנתיים לפני המלחמה. הוזמנתי בתור מרצה־אורח באחת האוניברסיטאות הגדולות שבארצות הברית. בימים ההם, חשבתי עדיין שקיימת אפשרות להלחם באנטישמיות הנאצית מבפנים, במאמץ כן של שיכנוע בתוך גרמניה עצמה, ולא ניסיתי לנצל את הזדמנות הביקור שלי בנכר כדי להמלט לצמיתות מארץ מולדתי. מכל מקום, הייתי ער למתרחש מסביבי, לא כפי שאתם אמרתם בחירופיכם, והשתתפתי בוויכוח פומבי על האנטישמיות והגזענות. היה שם עוד פרופסור גרמני, שתקף את היהודים בנימה של התפארות ושמחת ניצחון, כאילו באו הנאצים לעשות טובה לאנושות כולה. לעומת זאת, הגן הפרופסור המְארח על פרצופם האנושי של היהודים וטען שהנוצרים, הם הם שהשחירו אותו כל־כך. בראשית דבריו, הביא פסוק מן “הברית החדשה”: “אל תתפאר מן הענפים; ואם תתפאר, דע לך שאינך נושא את השורש, כי־אם השורש, הוא הנושא אותך”. כוונתו הייתה, כפי שהסביר אותה לאחר מכן, שהאנטישמיות הנאצית למרות חידושיה, איננה אמצאה שצמחה יש מאין. כדי להוכיח את דבריו, הביא המרצה כמה וכמה עדים, והראשון בהם היה מטיף צרפתי מן המאה הי"ז בשם בּוֹסוּא.²⁵ קריינית נחמדה מן המחלקה לשפות אירופיות של האוניברסיטה דיקלמה נאום שלם של אותו מטיף, קודם בצרפתית, וחזרה עליו בתרגום אנגלי. קראתי אותו אחר־כך פעמים רבות, ואני זוכר אותו כמעט בעל־פה: " רצח־אל! גְדול־הפשעים! עד כה לא נשמע כדבר הזה בתולדות האנושות. לכן הומטה עליהם נקמה שטרם הייתה כדוגמתה… הו ירושלים! הריסותייך מעלות עשן עד עצם היום הזה. הלא הן עדוּת מתמדת לכעס האלוהי?… אלוהים אדירים! לא רק בתושבי ירושלים דאז התכוונת לפגוע, כי אם בכל היהודים כולם, בכל זמן ובכל מקום. כשבא טיטוס קיסר והטיל מצור על העיר, היו בה המונים: עולי רגל, שבאו מכל תפוצות ישראל להקריב קורבן פסח. לא שכחת שבתקופת הפסח העיזו אבותיהם של יהודים אלה לחבוש את בִנך הגואל. מידה כנגד מידה! באותה תקופה של פסח, אתה חבשת בעיר בירתם את בני עמו, שהתמידו בקשיחותם… אין מלים כדי לתאר את חרפת הרעב בעיר הנצורה, את הזעם, את היאוש. המתים בהמוניהם נשארו מוטלים ברחובות, כשנכזבה תוחלתם אפילו לקבורה. מגופותיהם הרקובות זב רעל וארס, דֶבר ומוות לדורות… עם זאת, הכביד האל את ליבם, ונמנעה מהם כניעה לאלתר. אחרי מפלות כה רבות, הם לא הניחו לרומאים להכנס לעיר, ואלה נאלצו לכבוש אותה בכוח. הצדק האלוהי דרש קורבנות למכביר. חמתו של האל לא שככה עד שאלפי רבבות של בני אדם שבקו חיים. ואחר כך, עדיין לא נרגע כעסו של ריבון העולמים: הוא רדף אחרי הניצולים והפיץ לכל הרוחות את פליטי האומה הנוכלת הזאת. וכל־כך למה? תארו לעצמכם שופטים, שגזרו על כנופיית פושעים את עונש האיפון: ברצונם להפיק מדוגמה זו את מְלוא התועלת ולהרתיע רשעים אחרים, הם מציגים על אם־הדרך את איבריהם המרוסקים של הנדונים. משל זה מפחיד אתכם? בכל זאת, זוהי בעצם דרכו של האלוהים…

ובכן, המשיך המטיף הצרפתי, בעצתו העמוקה של האל, קיימים היהודים עד עצם היום הזה. הם פזורים ושבויים בקרב גויי־הארץ, ונפקעו כל זכויותיהם. הם מודחים מכל ההבטחות הראשונות, שניתנו לאבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב. עקב בגידתם ביעודם, הם הדרדרו מכבודו של עם סגולה, ונחלי בליעל יבעתום לנצח. והנה, תראו אותם עכשיו, מוגלים מן הארץ המובטחת, ולא מצאו עוד מנוח לכף רגליהם. אינם יכולים לעבד שדות ולהתפרנס בכבוד מעמל כפיהם. הם עבדים בכל מקום, ללא תוחלת, ללא חירות, ללא פרצוף של עם. הם גלשו ושקעו לתהום רבה שלושים ושמונה שנים אחרי שתלו על הצלב את ישו המשיח."

נורא הזדעזעתי, הוסיף הפרופסור, אחרי ששמעתי את הנאום הזה. ואני מודה שאינני משחזר אותו עכשיו בזכרוני ללא התרגשות. ברור שהנאצים נתנו ממש, מתוך ביצוע שיטתי ומתוכנן היטב, להזיותיהם הפרועות של מטיפים נוצריים מן הסוג הזה, כי הרי בוסוא אינו בודד במחנה שלו, אלא להפך, טיפוסי ומייצג. אבל עכשיו, נתווספה למבוכתי חווייה נוספת. היות ולא קיבלתי חינוך יהודי בנעורי לא ידעתי שיש תוכחות כאלה גם בכתבי הקודם עצמם, בחלק היהודי של המקרא, כלומר ב“ברית הישנה”. כשאמרו לי קולֵגים לעיין שם, נזדעזעתי עד מאד, אולם לא היה בזה כלום לעומת מה ששמענו עכשיו, לאמור שיהודים כמוך (הוא פנה לבחור) מתייחסים ברצינות ובכובד ראש לקללות עתיקות אלה. משה האשים אותנו בבזיון תורתו; ישו בצליבתו: לדידי זה היינו הך. לא! בשום פנים ואופן אי־אפשר לקבל טיעון כזה!

כל הנוכחים נעצו מבטם בבחור וציפו לתגובתו. אבל אָין: מלים לא באו לפיו. הוא נאלם ונשתתק.

– אין דבר, אמר העיוור לאחר זמן מה. בעצם, זה כבר לא לעניין. אתה הבטחת לנו הסבר אובייקטיבי, אנושי, לאנטישמיות הנאצית. רשמנו לפנינו שהנוצרים עיצבו תטפיס שלילי של היהדות. על תוקפן של הקללות נתווכח פעם אחרת. לעת עתה, אבקש ממך להמשיך בהסברים שלך. אנחנו שומעים אותך.

– הצרה היא שגם היהודים עצמם קיבלו את התטפיס הזה. זוהי השלכתן של ה“תוכחות” שבתורה, של מגילת איכה, של הקינות, של הסליחות ועוד. כשקמו עלינו להשמידנו, לא הופתענו יתר על המידה, ולא התנגדו כראוי, כי ביודעין או לא בידועין, הסכמנו שזהו בעצם הגורל המגיע לנו. מי שהיה פעם בבית כנסת בתשעה באב או ב“ימים הנוראים” אינו יכול להכחיש זאת.

אולם מספיק דיברנו על האנטישמיות הביבלית, או אם תרצו ה“תיאולוגית”, אם־כי, גם לגבי מי שאינו מאמין, יש לה השלכות פסיכולוגיות וחברתיות ברורות. הגיע הזמן להתייחס לנאציזם עצמו, שהוא תופעה חדשה לגמרי, למרות זיקתו להיסטוריה הקודמת לו.

אל תשכחו שאנחנו נמצאים בגרמניה. זוהו ארצם של וַוגְנֶר ושל נִיצְשֶה, כלומר של “שקיעת האלים”. אני הלכתי לבאיירֶת,²⁶ לפסטיבלים; ראיתי ושמעתי. אני משוכנע שהנאצים הרשו לעצמם פסטיבל נוסף: הלא הוא שרפת היהודים? אתם יכולים לטעון כמובן שהתרבות הגרמנית הצמיחה גם־כן דמויות שלוות יותר; אבל, ברוב המקרים יכלו הנאצים לגייס את מורשתם בכיוון הרצוי להם. תראו למשל עמנואל קאנט: “הציווי המוחלט” שלו בא במקום הטוב והמוסרי שבשיטות פילוסופיות קודמות. ה“ציווי המוחלט” מוכיח את עצמו ברגע שהוא יכול לההפך לכלל שיתקבל על כל בני־אדם, שיחייב את כולם בכל מקום ובכל זמן ־מכוח עצמו. השמדת היהודים יכולה להיות כלל כזה. הנאצים התכוונו באמת שהיהודים מגלמים את הרע, הרע בה"א הידוע, ושירושם של היהודים הוא איפוא ציווי מוחלט בכל עידן ועידן, בכל אתר ואתר. אני מקווה שהבנתם: אם האנטישמיות היא תופעה נפוצה בעולם, ואם אמנם שורשיה הם בדרך כלל דתיים, ברור לא פחות שהנאצים יכלו להעלות אותה על פסים חדשים, קיצוניים יותר, על רקע התרבות המיוחדת של גרמניה.

זאת ועוד: המצב לא היה מתדרדר ל“תהום רבה” (כפי שאמר המטיף הנוצרי), לולא התנהגותם המטופשת של “בעלי הברית” אחרי מלחמת העולם הקודמת. חוזה וורסאי והשפלת גרמניה עד לשאול תחתית מְשקפים איוולת שאין כדוגמתה ביחסים הבין־לאומיים. כמובן, עכשיו אנחנו נמצאים במדור עמוק יותר של אותה שאול, וגרמניה לא תקום עוד מהריסותיה, בכל אופן לא בדור שלנו. עם זאת, אין לי שמחה לאיד. הייתי מעדיף שיקום הוגן של גרמניה. לפני עשרים וחמש שנים, שיקום כזה, היה בו כדי לחסוך לנו את השואה הנוכחית.

אבל מה? מה שהיה, היה. בשלב מסויים, נראה שהנאצים השתמשו באנטישמיות בתור “ערזאטס”, כלומר בתור תחליף לפתרונות יסודיים של בעיות השעה. לפני היטלר, גרמניה הייתה על סף התמוטטות מוחלטת מחמת מפלתה, שגרמה למשבר מדיני, לפורענות חברתית וכלכלית, לבזיון הערכים המוסריים והמסורתיים ועוד כהנה וכהנה. אתם זוכרים בוודאי את האינפלציה: בול דואר עלה מיליוני מרקים; הפועלים באו עם מריצות כדי לקבל את משכורתם. מה קל יותר, מה טבעי יותר במצב זה מחשיפת ה“אשמים”? האשימו במיוחד את היהודים, לא דווקא מטעמי רֵשע, אלא מסיבות אובייקטיביות גלוייות לעין. שעיר לעזאזל – עוד מיתוס ביבלי החוזר על מפיציו ופוגע בהם כמו בומברנדג.

אמנם נחשבו יהודי גרמניה כאזרחים מלאים, ורובם ככולם הפגינו את נאמנותם למולדתם אף לפנים משורת הדין. בכל זאת, הם התאזרחו זה לא מכבר, והופיעו כנטע זר בחברה מסורתית נוקשה. שנית, היו להם יחסי סולידריות בלתי נמנעים עם היהודים שבמדינות האחרות, וגבר החשש שכל היהודים בעולם עשו יד אחת כדי לתקוע סכין בגבה של גרמניה האומללה. היות והתטפיס שלהם היה שלילי ומכוער ממילא, הם נסחפו כמעט באופן טבעי למערבולת הרגשות המתוסכלים של הגרמנים אחרי מפלתם הגדולה.

עכשיו, אמרנו שאחד הסימנים המרשימים ביותר של המשבר שפקד את ארצנו – סליחה: את גרמניה – היה האינפלציה. היהודים נחשבו תמיד כאנשי־כספים, וברור שהם משכו תשומת־לב מיוחדת בהקשר לזה. בלי לחקור הרבה את שורשי המשבר שפקד אותם, באו רוב הגרמנים לכלל דיעה כי קולר זה – האינפלציה – תלוי בצווארם של היהודים. אינני מתעלם מן העובדות כמות־שהן, ואין לי שום ענין בהאשמות־סרק, אבל קשה לשכוח שלמעשה, דיעות כאלה לא היו תלויות על בלימה. כבר בימי הביניים, נאלצו היהודים לעסוק בהלוואות בריבית קצוצה. כפי שהזכיר זאת בחריפות הנואם הצרפתי, הם נושלו ממקורות פרנסה מתקבלים על הדעת, ונדחפו בניגוד לרצונם לקלחת זו. הנוצרים לא יכלו להלוות זה לזה בריבית בגלל האיסור הביבְלי. גם היהודים הוגבלו בגלל אותו איסור עצמו. אבל ליהודים מותר להלוות לגוים, כי הרי כתוב: “לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך”. בשעת הדחק, פנו הנוצרים למקור מימון כזה, ואם לא יכלו להחזיר במועד את הקרן ואת הריבית, הם הרגו את היהודים, חסרי ישע. זוהי דרך קלה לחיסול החוב; אולם, באלימות כזאת הם חבלו באינטרסים שלהם עצמם, כי בעת הצורך הם לא מצאו עוד ממי ללוות כסף. מי לא מכיר את המשל של התרנגולת, המטילה ביצי זהב? ובכן, נוצר בלית ברירה מעין מעגל־קסמים של יחסים לא יציבים, שנשען על כורח כלכלי ועל בזיון חברתי־דתי גם יחד. כמובן, אנחנו חיים עכשיו בעידן אחר, והבעיות הכלכליות נשתנו לחלוטין. אבל היהודים לא זו בלבד שהחמיצו הזדמנות להתנער מחשד הניצול, אלא גם הבאישו את ריחם הרבה יותר מבימי הביניים. הענינים הכספיים מופשטים, מוזרים, ואינם מובנים כהוגן על ידי רוב הציבור. צבירת הון, השקעות והתארגנות קפיטליסטית, יש בהן משום כישוף. איך אפשר להתעשר עד כדי־כך ללא עמל־כפיים? האמת צריכה להאמר: הקפיטליזם הגרמני איננו מושתת על יוזמה יהודית מיוחדת, אם כי יהודים בודדים השתתפו בשיגשוגו. אבל היה קל לנאצים, וכבר לאנטישמים שקדמו להם, להצביע על היהודים בטענה שהם טפילים, עוכרי הארץ. אינני יודע באיזו מידה ניצלו הנאצים בזדון ובכוונה תחילה את שינאת־ישראל על מנת לבצע בשקט את מזימותיהם שלהם, או שמא הם האמינו בכנות במה שהם אמרו. מכל מקום, נראה לי שהם השתכרו מדבריהם, ובסופו של דבר, כנותם אינה ניתנת לעירעור כל־שהוא. כאמור, מדעת או שלא מדעת, יש לנו כאן יישום חדש של המיתוס הביבלי הידוע: השעיר המשתלח. הנאצים החליטו שתפקידם של היהודים בחברה הוא לקבל על עצמם את כל הרע שבמדינה, ולסלק אותו החוצה. “ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ־גזרה”.

אולם עד עכשיו דיברנו רק על צירוף של מיקרים. בגרמניה, שהדרדרה עד כד כך, הורגש צורך דחוף להצביע על “אשמים”; והנה, היהודים בשל עברם הלא־שִגרתי בצירוף לתדמיתם השטנית בעניני דת, נזדמנו לשחק את התפקיד של שעיר לעזאזל. אבל הייתי רוצה לדעת אם אותן התכונות השליליות שייחסו הגרמנים ליהודים היו חלק מיהודיותם עצמה, או שמא יש לראות בהן תוצאות מיקריות של מאורעות היסטוריים חולפים. בנוגע למעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים, הייתי בוחר בפתרון השני, כי הרי אפשר להיות יהודים וגם להסתייג מן הקפיטליזם ואף להתפרנס מעבודת כפיים יצרנית, כפי שעושים זאת הציונים בפלשטינה. לעומת זאת, בכל מה שקשור לדת ולמוצא ההיסטורי של היהדות, אפשרות כזאת אינה קיימת. וברור שהנאצים שנאו את היהודים מעבר למעמדם החברתי־כלכלי, כלומר שהם רצו להשמיד אותם בשל עצם היותם יהודים. התרבות המערבית בכלל, והגרמנית בפרט, מעולם לא השלימה עם העובדה שיש לה חוב לא מבוטל בירושלים: היא תמיד הציגה את עצמה כיורשת מורשתן של אתונה ושל רומי בלבד. בעניני דת, היא רואה את עצמה כבת־ברית חדשה, ככנסיית הבן והאם, והתנכרה לאב. היהודים, לעומת זאת, מייצגים את האב. אתם בוודאי מכירים את משה, כפי שגילם אותו מכלאנג’לו. מבטו איום. קולו גוער. הוא שולט ומצווה. זוהי היהדות האמיתית בעיני הנוצרים, והם מפחדים ממנה. היהדות היא קול המצפון, מעין ציווי חסר־פשרות, שאין להתעלם ממנו. איך נשתיק אותו? ברצח! אתם תקשו שגרמניה הנאצית איננה נוצרית. אדרבא: היא ממש פאגאנית. אבל היא לא העזה להתמודד עם הנצרות פנים אל פנים. היא העדיפה ערוי דמו של ישו על פסילת בשורתו. אתם יודעים שבמיתולוגיה הנאצית, ישו היהודי נהפך לעלם אַרי, בלונדיני, כחול עניים. לעומת זאת, בקריקטורות האנטישמיות, הטיפוס היהודי הוא סֵנילי: תְשוש־כוח, ויחד עם זאת מסוכן מבחינה כלכלית ומבחינה מינית. אוי להן לבנות גרמניה התמימות, המסכימות לעבוד במשק ביתם של יהודים כאלה: הם מנצלים את עמל כפיהן, ולעת מצוא מזהמים את טוהר דמן! וכי מה דוחה יותר מזקן מכוער, הנתקף בתאוות עזות של בצע־כסף ורודף אחרי בנות הארץ?

בכל עיזו רוחם, התכוונו היטלר ואנשיו להחזיר את גרמניה, ובעצם כל העולם כולו, לעידן מחודש של עלומים, וכאמור, מהפכה כזאת, אין לבצעה מבלי רצח האב. רצח האב המתועב, זהו תסביך עתיק; שורשו במיתולוגיה היוונית, וגם במיקרא. תראו: אבשלום! רצח האב, כיבוש האם, חנוכת עידן חדש לתפארת גבורתו של הבן – איזו חגיגה!

יתכן שגם בזה הייתה מעין תחבולה זדונית, כי הנאצים ביקשו בעת ובעונה אחת למגר את ה“אב” השׂנוי, כפי שדמותו מתגלמת ביהודי, ולהשתית את משטרם על משמעת “אבהית” קפדנית. אין להתפלא מסתירות כאלה, במיוחד אם הן לא היו מודעות כלל. הרי גם בתחום הכלכלי ראינו ש“אשמתם” של יהודים הייתה כביכול ניצול מרוכז של משאבי המדינה, ויחד עם זאת, השמדת היהודים לא הביאה יותר ליבראליות בכלכלה הלאומית, אלא להפך, היא הייתה מעין הסוואה לאירגון קפיטליסטי מובהק. אבל שוב, אינני חושב שהצמרת הנאצית הייתה ערה למשמעות מעשיה. נראה לי שהכול נעשה באורח ספונטאני, באווירה של ליכוד עממי מרנין.

מי שנתפס לטירוף כזה, אינו מסתבך בהבחנות תאולוגיות, או חברתיות, או – פחות מכול – מוסריות. מה איכפת להם, לנאצים, אם אתה יהודי דתי או לא, אם אתה, באופן אישי, אזרח טוב או טפיל מרושע? העיקר: אתה יהודי ממוצא יהודי; ובכן אתה מרעיל את האוויר, וסופך בחיסול כמו כל מזיק אחר. התסביך החבו של רצח האב הפך אצל הנאצים לסיוט טורדני. הם העתיקו אותו מתחום המאבק ההיסטורי בין עמים לענין של חיטוי. הקשבתי היטב לנאומיו של היטלר ושל נמושותיו. קראתי בעיון את הסיפרות האנטישמית, וניסיתי תמיד להבין, לאבחן את גורמי המחלה. הרגשתי היטב בבעת כפול: הפחד מזהום בחיידקים והסלידה מזיווגים מיניים לא כשרים: עירבוב דם בדם מתוך פרייה ורבייה שלא כהוגן. הגרמנים ראו צורך דחוף ביותר להתגבר על שני הפחדים האלה, והחלו בתהליך ממושך של שטיפת־מוח כבירה: כל ערכי המוסר המסורתיים נשטפו ונעלמו, ותמורתם הוקם סדר חדש, שלא כלל עוד את כיבוד זכויות הפרט, כיבוד חיי־אנוש ורגישות רחמנית לסבלו של הזולת. בעצם, היהודים לא נקראו עוד בשם “זולת”, והופקעו מקרב האנושות. הם אמנם הועמדו במרכז תשומת לבם של ההמונים המחושמלים, אבל לא לטובתם אלא להפך, לטובת יתר האוכלוסיה, בדיוק כמו הנידונים לעונש האיפון – אתם זוכרים הלא כן? – בנאומו של בוסואֵ.

והנה, הגיעה גם שעתי. באישון לילה פרצו לדירתי שוטרים מזויינים; הם זרקו מן החלון את ספריי והציתו אותם בחצר הפנימית, לשמחתם של כל השכנים. הם ירדו לחצר ורקדו ריקוד סוער מסביב למדורה. מרוב השתוללות, הם התעלמו מסכנת השריפה, וזרקו נפט על האש הבוערת. עלי ירקו, וכמעט שנשרפתי יחד עם ספריי. כן, גם אני טעמתי בכוס התרעלה! המעבר מן התאוריה של הנאומים ושל הסיפרות לייסורים במחנות היה חד ואכזרי. לא לכם אעיז לספר את כל התלאות האלה…

בכל זאת, אף פעם לא נטשתי את משימת המחקרים שלי. גם בתנאים הקשים ביותר, ניסיתי לבדוק מה היו מניעיהם של הצוררים ושל הנוגשים בשעת פעולתם. תוצאות הבדיקות היו שונות ומשתנות, ועדיין לא הצלחתי למצוא מכנה משותף למניעי התנהגותם של כל האנשים שראיתי בתופת המחנה. אם כוחי יעמוד לי, ארשום את זכרונותי, ואתבונן בחומר הכתוב על מנת לחשוף את האמת. אל תלגלגו לי; ככה עובדים אצלנו. רושמים קודם את כל תוצאות ההסתכלות, ואחר כך מפיקים מהם את המסקנות המגובשות.

ומה אני יכול לומר לכם כבר עכשיו? אני זוכר אנשים אחדים הגונים למדי, שהיו שם בתוקף תפקידם, וניסו לעזור לנו במידת האפשר. אולם רוב השומרים היו סאדיטסטים במלוא המשמעות הקְלינית; וברור ששילטונות הפיקוד בחרו במתכוון בחולי־רוח כאלה כל אימת שראו צורך בפלוגת שומרים קשוחה במיוחד. אני זוכר עינויים נוראים שבוצעו במומחיות יתרה, וארשת־פניהם של המפלצות המְענות הביעה סיפוק והנאה חולנית. רבים מבין השומרים ומבין האסירים כאחד עמדו כנגד, ולא נקפו אצבע להגנת קורבנותיהם של אחוזי־טירוף אלה. כנראה, נתקהו חושיהם והקשיחה נפשם. עם זאת, על לציין שהעינויים לא היו תמיד אלימים, אלא לפעמים שקטים, כאילו שיגרתיים, במיוחד כשמנעו ממנו מזון חיוני, שכל הזמן ציפינו לו, או כשכיבו השומרים את התנורים המאולתרים שהקמנו במקומות העבודה בקור העז. היו גם ענויים פסיכולוגיים, שפגעו בנו קשות במיוחד. למשל, נהגו השומרים לזרוק לחמניה או חפיסת שוקולדה בין האסירים על מנת לראות כולם יתנפלו על הפיתיון ויתקוטטו על הפרורים. אף־על־פי שלקחו לנו כל החפצים האישיים ושללו מאתנו כל זהות אנושית – שמותינו הוחלפו במספרים – התעניינו הנוגשים במעשינו בעבר, במשפחתנו וכדומה, לא תמיד יכולנו לשתוק או לספר להם בדותות. הם, מצידם, עוררו את געגועינו בתחבולות תמימות: קאפו אחד הביא ביום מן הימים לבלוק שלנו צרור של מכתבים מבחוץ וביים את מיונם. אחרי שנקב בשמותינו, הוא זרק את כל הצרור לאש… כל זה במישור השומרים, שהיו אִתנו במגע יום־יומי. אבל בפיקוד ובסלקציות ראיתי אנשים שעשו את מלאכתם בדייקנות ובמומחיות מושלמת. הם פעלו בהתאם ל“מצפונם המיקצועי”, כפי שאמרו אצלנו בבית. הכול תוכנן כחוק ובוצע כהלכה. שירותים אחדים התנהלו בסדר מופתי, מתוך שמירה על הניקיון, ואפילו על היופי. דאגו לקישוטים ולמוזיקה. לא הופקרנו לפורענות פרועה: ניצלו אותנו, הרגו אותנו לפי כללי המדע והטכניקה המודרניות. מי אמר שהנאצים היו בארבארים? השמדת היהודים בוצע לפי מיטב סדריו של מישטר מטופח.

– אירוניה מרה, הרהר העיוור בקול רם.

– “אירוניה” – מה זה? שאל הבחור.

– אתה חושב משהו, ואומר את ההפך, מתוך ליגלוג. ברור לכול שאתה חושב את ההפך ממה שאמרת. ילד שובב חוזר הביתה; מכנסיו קרועים, שערותיו פרועות, בוץ מכתים את פניו. “יישר כוחך! איזה יופי של ילד!” אומרת לו אמו בזעם.

– הגרמנים, אמר הפרופסור, טרחו לתת לנו שיעור באירוניה. “ארבעייט מאכט פראיי”, העבודה משחררת! בכניסה למחנה הוצב שלט ענקי, עם כתובת בזו הלשון.

– עבודה כזו משחררת באמת – מן העולם הזה! ליגלג העיוור.

– אני רואה כאן אירוניה אלוהית, השלים הבחור. היהודים ברחו בהמוניהם מן התורה ונתנו את כל מעייניהם למדע, לטכניקה, לקידמה. והנה, גמלה להם הקידמה את גמולם…

– תפסיק עם ה“אני מאשים” שלך! אמר העיוור בעצבנות. הוא פנה שוב לפרופסור:

– סקירתך מענינת מאוד. אני מקווה שתוכל להשלים אותה כשתחזור לחייך האקדמיים. עם זאת, הייתי רוצה לדעת אם יש במחקרים כאלה משום מלמד להועיל? הרי פרופסורים כמוך לא היו חסרים לנו לפני המלחמה, ויש להניח שעכשיו הם יכתבו ספרים הרבה על השואה, ילמדו ויילמדו על נושא זה באוניברסיטאות, יטריחו את עצמם באיסוף חומר תעודי וארכיוני… מה זה יוסיף? אתם לא השכלתם לחזות מראש מה שיקרה לנו. עכשיו, אחרי האסון הנורא, האם תעזרו לנו להפיק ממנו את כל הלקחים המתחייבים מן המציאות החדשה?

­– אני מודה ומתוודה שהופתעתי מעצמת הפיצוץ.

– פיצוץ?

– כן. אם תקרב שני חומרים הרגישים זה לזה ותצית נִצוץ, הכל יתפוצץ. רצוני לומר שגרמניה המובסת והיהודים שהסתבכו בבעיותיהם המיוחדות שלהם, מן הכרח שהשפיעו זה על זה בתהליך של פיצוץ. הניצוץ היה אופיו האישי, החולני והמקסים של אדולף היטלר.

– לְמה אתה מתכוון, כשאתה אומר שהיהודים הסתבכו בבעיותיהם המיוחדות? ומה כל־כך מסובך בהתלבטויותיהם?

– לפי דעתי, היהודים הם בהווה שרידים לא רצויים של עבר רחוק. אני מתכוון כמובן ליהדות, לא ליהודים בתור אנשים פרטיים. המקרא, בשעתו, גילם שאיפה לקידמה, לשיפור היחסים בין אדם לחברו… אבל אבד עליו הכלח. הנוצרים כינו אותו בשם “ישן”, והוא באמת “מיושן”. ומה במקומו? לגוים, “ברית חדשה” והקוראן; וליהודים, תלמוד ופוסקים. אינני בקי בתלמוד, ולבושתי אני מודה שאני מכיר אותו רק מכלי שני או שלישי. קראתי תקצירים וציטוטים שפורסמו על ידי הנאצים; הטרחתי את עצמי, כפי שאמרת, ונסיתי להשוות אותם עם תרגומים ומחקרים שנכתבו על ידי יהודים נאמנים לדתם. ברור שהגרמנים בחרו דווקא בקטעים המכוערים ביותר ונִתקו אותם מהקשרם, אבל לא יכולתי להפריך את טענותיהם. מה שהספקתי לקרוא בתלמוד עורר בי רושם מדכא של ירידה תרבותית, בלבול מחשבתי, דביקות באמונות טפלות, דיקדוקי עניות ופישפושים חסרי־צניעות ביחסים בין גבר ואישה. כשדיברתי על נושא זה עם קולגים יהודיים ולא־יהודיים הרגשתי תמיד מבוכה מסויימת. היו כמובן אנשים טובים שניסו ללמד סינגוריה על התלמוד, אבל לא השתכנעתי מדבריהם, ואני מפקפק בכנותם. אמרו לי תמיד: “אסור לחלוק על הראשונים, ואין בסברה שום כוח כדי לערער את מעמדם”. אנשים שמדברים ככה עד עצם היום הזה, ומבכרים את ה“סמכות” על פני ה“סברה”, אין כל אפשרות לנהל אִתם דו־שיח. מכול מקום, אני סבור שמן הדין היה שהיהדות תעלם מבמת ההיסטוריה עוד בימי־קדם ותטמע בנצרות ובאיסלאם. ראוי היה שתפנה את המקום לאחרים. מלומדים היו יכולים להתעניין במקרא ובתלמוד כמו בסיפרות היוונית העתיקה. הומרוס ומשה – אפשר לכרוך אותם בכריכה אחת, הלא כן? אבל, משום מה, החליטו היהודים להמשיך ולהתקיים בתור עם נפרד ובתור דת עצמאית. אמנם נשאר העם האחד הזה מפוזר ומפורר בין העמים, בכל המדינות של האימפריות הגדולות, ודתו מושפלת ובזוייה, אבל נתגלה בו רצון עז לחיות ולהתקיים, ובמידה מסויימת הוא הצליח – אם אפשר לקרוא לתופעה כזאת “הצלחה”. לא היה כדבר הזה בדברי־ימי־עולם. נראה לי שעקשנות זו נעוצה בגאווה דתית איתנה. היהודים קיבלו את ייסוריהם באהבה. הם הסכימו להיות “מרתירים”, כאמור “עדים”, לאלוהיהם אפילו בשעת העינויים האכזריים ביותר, וככול שהחמירו העינויים, כן התחזקה קשיחותם. אבל כבר ראינו בשיעורנו הקודם, ש“מרתירים” כאלה היו בכל הדתות. לפי דעתי, זהו פשע חינוכי ללמד בהתפעלות בהערצה על ה“מרתירים” האלה. חנה ושבעת בניה – תועבה! אלפי ילדים תמימים נזרקו בדורות המאוחרים יותר לתופת של הקנאות הדתית, ותמיד אמרו: “תלמדו לקח מחנה! שזכותה תגן עלינו!” המשונה ביותר בענין הזה, הוא שליהודים ולנוצרים כאחד היו מרתירים רבים. אבל הנוצרים כבשו בסופו של דבר את האימפריה כולה, ואילו היהודים לא חולצו מגיא ההריגה. עם זאת, עלי לציין שבמקום שְלום הכנסיה באו מלחמות אחרות בין הנוצרים ובין עצמם, בליווי סילוף וזיוף דתי מחמיר והולך. מה בין ישו הנוצרי ובין האפיפיור? אבל זה סיפור אחר. היהודים לעומת זאת, כיוון שלא השתחררו מלחץ הרדיפות, נשארו נאמנים לעצמם, וממשיכים עד עצם היום הזה – בחוגים מסויימים – את המסורת שלהם, כפי שהייתה מאז ומתמיד. לפני כמאה שנה (מאתיים שנה במקומות מסויימים), הוקל הלחץ מעל היהודים, ורבים התחילו להתבולל ולהטמע בין העמים. המשכילים הלא־יהודיים, הבינו סוף־סוף שאי־אפשר להתגבר על דת יריבה ברדיפות ועינויים, ושרק בדרכי נועם נשאר סיכוי של הצלחה למלחמה בקנאות. ברגע שה“מאמין” חופשי לקיים או לבטל את מנהגיו, בלי לחץ מבחוץ, גובר השכל הישר, והוא עושה רק מה שמתקבל על דעתו. בתנאים כאלה, הולכת ומתבטל היהדות מעצמה, ללא גינוני־כבוד וללא רגשי־אשמה. הצרה היא שהתהליך הזה בא מאוחר מדי והצטמצם לאירופה המערבית ולאמריקה. באירופה המיזרחית ובארצות ערב, הקשיחו השילטונות את עמדתם, וכתוצאה מכך נתחזקה היהדות בגבורה עילאית. אם פקיד זוטר פולש לביתך מטעם הצאר, גוזז לך את הזקן והפאות, חושף ללא רחמים את גולגולת המגולחת של אשתך, לוקח את בנך לקסרקטין נידח – מה תעשה? תלמד את לשונו? תלך בנימוסיו? בוודאי שלא; אלא תתקפל בתוך שלך ותאטום את אוזניך לדברי הצורר, אפילו אם יש טעם בטענותיו. זהו מקור כישלונה של ה“רוסיפיקציה”. באותו זמן, התלבטו יהודי המערב ונסתבכו. מצד אחד, הם רצו, רובם ככולם, להתבולל; ומצד שני, הם לא יכלו להתעלם מקישרי הסולידריות ההיסטוריים שחיברו אותם עם אחיהם שבפולין, ברוסיה, בצפון אפריקה, בסוריה וכדומה. הם אמנם המשיכו להתבולל, אבל לא בלי נקיפות מצפון. יחד עם זאת, הם שנאו שינאת מוות את הטיפוס המיזרחי של היהודי – “האוסטיודען” – ותדמיתם הייתה להם לסיוט: הזקן הבלתי־מטופח, הקפוטה המלוכלכת, השפה העילגת, כל הסימנים האלה עוררו סלידה בקרב היהודים המתבוללים של המערב. צריך להבין לרוחם: הם התכוונו להיות גרמנים יותר טובים מן הגרמנים עצמם, והקפידו מאוד בלבושם, בנימוסיהם, בלשונם המתוקנות. והנה, אמרו להם – אתה רואה את המלוכלך הזה, השחור, הפרעוש? זהו אחיך האמיתי, וכל הנימוסים שלך, אינם אלא אחיזת־עניים בלבד. בתנאים כאלה, נזעזעו יהודי גרמניה. מאמציהם להתבולל כבר לא עלו יפה. אחדים מהם הגיבו כמו בימי־הרדיפות, כלומר בחיוב עצמי מופרז. הם חזרו לחיק דתם, לאורתודוקסיה קפדנית, ואף חיברו ספרים רציניים מאוד לתפארת היהדות הניצחית. אבל כל זה לא עזר: הַאֲשָׁמָה עצמית מושכת האשמה מבחוץ, כמו לחץ אוויר נמוך שמושך סערות טוֹרְנַדוֹ. והנה, נסחפנו כולנו.

– התאבדות! התאבדות אתה דורש מאתנו, התפרץ העיוור.

– חס ושלום! אני רק טוען שהצלת היהודים לא תבוא בלי ביטול היהדות. ביטול בכבוד. הכרת העובדה שהיהדות סיימה את תפקידה בהיסטוריה; שאי־אפשר להמשיך ולהקריב חייהם של המונים חפים מפשע על מזבח אמונה דתית מיושנת. הגיע הזמן לחיות חיי־אנוש מאושרים עלי אדמות…

– אתם זוכרים מה שאמרה אשתו של איוב? התערב הבחור. “עודך מחזיק בתומתך? ברך אלוהים ומת!” מה זה – אם לא הזמנה להתאבדות? מוצא של כבוד, אמרת? זה כמו “ברך אלוהים”. אבל כל המפרשים מודים שביטוי זה אינו אלא קללה בלשון סגי נְהור. “אִירוֹנִיקָה”, כפי שאמרת.

– בבקשה ממך, הפציר הפרופסור, תעזוב אותנו עם האלוהים שלך. בעולם שהיה בו אושוויץ, אין עוד מקום לאלוהים.

– זהו זה! הגיב הבחור בזעם. אמרת שלבושתך אינך מכיר את התלמוד מכלי ראשון. אולי התכוונת להסתייגות מנומסת בלבד, אבל לאמיתו של דבר, זוהי ממש בושה! לו ידעת לקרוא, היית זוכר את הפסוק: “רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”. ומהו כאן “מקום”? הקב“ה בכבודו ובעצמו. הוא יתברך ונקרא “מקום” בלשון חז”ל. “מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם למקום”. וכל־כך למה? “כי הוא מְקומו של עולם ואין העולם מקומו”. כך כתוב במידרש. ואתה מעז לומר שאין לו מקום בעולם הזה!

– האמת, הסס העיוור, האמת הא בכל זאת שהוא בוודאי נסוג מן העולם שלנו. כי קשה להאמין שכל הרע הזה נעשה בפיקוחו ובהשגחתו. אמנם לא הוחזר עולמנו לאי־סדר מוחלט, לתוהו ובוהו, אבל סידרי החוק במחנות שלנו היו חיקוי אירוני, קריקטורה אכזרית של שילטון הבורא. הקב"ה כאילו נסוג מעולמנו, והשאיר כרטיס־ביקור בתיבת המכתבים!

– נסוג או לא נסוג, התקיף הבחור, אתה לא רואה שהפרופסור שלנו מבטל אותו לגמרי, כביכול? הוא ממש כופר בעיקר. במדעים שלו, הוא דורש כניעה לעבודות, בלי התערבותה של מסורת החכמים או סמכות כל־שהוא. אבל בעיניני אלוה, הוא מתעלם מן הדרישה הזאת ל… איך אומרים?

– אובייקטיביות.

– …הוא מתעלם מן הדרישה לאובייקטיביות. הוא מסלק, הוא מבטל. על סמך מה? על סמך אי רצונו להתמודד פנים אל פנים עם העובדות. הקב"ה ברא את העולם. הוא הציף אותו במי המבול, והיום הוא ייסר אותנו כפי שייסר אותנו. לא נעים; לא מובן – אז מה? מכל מקום, אלו הן העובדות!

– אתה מדבר גבוה גבוה, כאילו לא איכפת לך, אמר העיוור. אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? את יונה בן אמיתי: “עוד ארבעים יום וננווה נהפכת!”. לא נהפכה העיר, וחרה לו ליונה.

– עכשיו היינו בתוך ה“מהפכה”, השיב הבחור… אחרי הרהור מה הוא הוסיף: יונה בן אמיתי היה מעדיף להתחמק מן הבעייה הזאת; לכן הוא הקדים וברח תרשישה.

– בדיוק כך! אמר העיוור. גם אתם, הרבנים, אנשי הישיבות ובתי המידרש, רציתם להתחמק! הפרופסור צודק: היהדות כפי שהיתה מאז ומתמיד, אבד עליה הכלח. היה צורך להתמודד עם בעיות השעה, עם המדע החדש, עם החיים בחברה פתוחה… ואתם, מה עשיתם? הסתגרתם במגדל השן שלכם, בגטו המכוער, וקללתם את כל מי שלא מסתגר אתכם. במקום לבוא לעיר הגדולה, ולהכריז ברבים שהשעה דוחקת, ביכרתם לברוח תרשישה. אבל גם אתם נסחפתם בסערה, הלא כן?

– מה אתה דורש מאתנו – רפורמה?

– חס ושלום! אבל קצת יותר אנושיות. אני הייתי מורה בבית הספר התיכון העברי “יבנה” בוורשה. לימדנו יהדות בלשון הקודש ומדעים שונים בפולנית – ולא דיברנו יידיש כלל. אף תמכנו בציונות, ורבים מחניכינו יצאו חלוצים לארץ ישראל. אתם חושבים שאנשי הרבנים והישיבות הניחו לנו לעשות את מלאכתנו בשקט ובשלווה? היינו כל הזמן מטרה לחירופים ולגידופים מחרידים. וכל־כך למה? כי אמרנו “הן” לחיים המודרניים. רצינו להשתלב בהם בלי לוותר כלל וכלל על יהדותנו.

– “החיים המודרניים” – ליגלג הבחור. את העץ נשפוט על־פי פירותיו. גרמניה הנאצית מייצגת יפה חיים כאלה! אשרי המומחים בכל המדעים שלך: יש להם עכשיו צעצוע חדש – אותה פצצה חזקה שזרקו לא מכבר על ערי יפאן.

– שטות, איוולת, פשע שאין כמוהו! התפרץ העיוור. אתם עדיין לא הבנתם שהקב"ה ברא את עולמו ברוב חכמתו. הוא הניח לאדם להתיישב בו ולהבין בשיכלו שלו את כלליו ואת חוקיו. מי שמגלה את רזי הטבע – באהבה – לומד את העינין האלוהי לא פחות, ואולי אף יותר, מתלמידי החכמים, המסתגרים בארבע אמות של הלכה, אגדה ומסורה. אלא מה? לימוד הטבע, ובכלל זה גם הטבע האנושי, דורש כוונה של קידוש ה‘. אתם הזנחתם את לימודי הטבע, ומנעתם מטובי החכמים שלנו גישה לעולם כמות שהוא; אחרים באו במקומם, והתמסרו ללימודים אלה מתוך מניעים כשרים פחות, או שניצלו ברוב רישעם את תוצאותיהם של מחקרי המדענים – והקדיחו את התבשיל! ואתם, כשהחרמתם את המדע, החמצתם הזדמנות נדירה של קידוש ה’, והתוצאה: אושוויץ והירושימה.

אחרי הדברים האלה, נדם יאנוש. הוא כבר סיפר שעות, ונראה שתש כוחו. ישבנו שלושתנו כמוקסמים באישון לילה. מזמן כבו כל האורות בבית, ושרר שקט מוחלט אחרי זמן מה, קמה מרים ואמרה בקול שיגרתי:

– ילדים, הגיע הזמן שנלך לישון.

אבל יאנוש התאמץ והשיב:

– לא. לא נפרד הלילה לפני שתשמעו את דברי הרבי.

הרבי היה איש צנום וכחוש. הגחלת האחרונה של חייו עדיין לוחשת, אבל ברור היה לכול שכוחותיו אפסו והלכו. הוא הקשיב בדריכות לוויכוח הנוקב בין הפרופסור, הבחור והעיוור – ולא התערב. אולם, כשנָדַמו כולם, הוא ביקש בסימנים קלושים רשות הדיבור, וכל הנוכחים הפנו את פניהם אליו. קולו היה נמוך, מהסס. מדי פעם הפסיק, מרוב חולשה, או שמא נזקק להרהורים נוספים… היידיש שלו הייתה מטובלת בלשון הקודש, ולא הכל הוברר לנו כראוי.

הוא פתח בסיפור מחיי־הבעש"ט.

ביום מן הימים, זכה הבעל־שם־טוב לראות בחלומו את היהודי שעתיד היה לגור יחד אתו בגן עדן. גם מְקום מושבו הנוכחי נתגלה לו, לבעש“ט. כמובן, נתעוררה סקרנותו של אבי־החסידות, ומיד יצא לדרך. הוא מצא בכפר נידח בן־אדם פשוט, סתם איכר. הדבר היחיד שהבדיל בינו לבין שאר אנשי המקום היה גופו הבריא – השמן. אבל באורח חייו לא נתגלו סימני קדושה מיוחדים. הבעש”ט התעכב ימים אחדים בכפר, והתגורר באכסנייה. משם, ניסה לבלוש את מעשיו של האיכר השמן. אבל אפס – הוא לא גילה כלום. תאבון מופרז ודאגה יתירה לאכילה ולשתייה אינם סגולה לחיי־עולם בגן עדן! וכי זהו הפרס, המובטח לזולל וסובא?

בסופו של דבר, החליט הבעש"ט לגשת אל האיש המוזר הזה, ולשאול אותו בלא כחל ושרק מה פשר התנהגותו.

– כשבאתי לכפר, התכוונתי לשאול אותך שאלה מסויימת. על השאלה הזאת כבר וויתרתי. עכשיו, יש לי שאלה אחרת: למה אתה אוכל כל־כך הרבה?

– זה פשוט, ענה הקרתני. זה בגלל אבי המנוח. הוא היה יהודי מן השורה, חלוש במקצת. כל מעיניו ורגשותיו היו נתונים לריבון העולמים ולתורתו. הוא לא דאג לכסף, ולא לכבוד, ואף לא לבריאותו. הוא צם יותר מדי. והנה, קרה מקרה, וליסטים חטפו אותו על אם הדרכים. כשלא מצאו מה לשדוד ממנו, הם התעללו בו, שלפו צלב מאמתחתם ורצו להכריח את אבא לנשק אותו. כמובן, סרב אבא. אז קשרו אותו לעץ, שפכו עליו ספירט ושרפו אותו. אני הייתי שם, מתחבא בין השיחים; ראיתי את הכול. כיוון שאבא היה רזה וכחוש, הוא עלה בלהבות חיש מהר: רק הציתו אותו, וכבר נעלם בעשן. ואני – אני נשבעתי שלא אניח להם, לשונאי־ישראל, לשרוף אותי ככה בפשטות. לא אֶכְבֶה סתם, כמו נער רגיל. כשיבואו לשרוף אותי, אבעור, אבעור הרבה זמן. אהיה לפיד לכל העולם…

שררה דממה.

– נו, מה דעתכם על הסיפור הזה? שאל סוף סוף הרבי?

– מוזר, אמר הפרופסור. לאחר זמן הוא הוסיף: לא תמיד משמינים מרוב אכילה ושתייה. אדרבא, ראיתי במחנה אסירים שהתנפחו ממש למרות דלות מזונם. הם השמינו ונחלשו גם יחד. אני משער שמחוסר ויטמינים הם לא הצליחו לבלול כראוי לתוך גופם את החומרים הדרושים להפקת אנרגיה חיונית…

– המחשבה כבדה, ללא כנפיים, מלמל הרבי.

– בדרך כלל, התערב הבחור, אינני מעריך במיוחד את סיפורי החסידים. אבל זה דווקא יפה מאוד. הקרתני לא החליט, כמו הציוניסטים יימח שמם, ליטול נשק בידו למיגור הליסטים. לא! הוא לא התמרד כמעפילים ההם, ולא עלה על החומה. הוא נכנע לרצון האל, וקנה לעצמו זכויות בעולם הבא מתוך וויתור על חייו בעולם הזה.

– בחור, בחור, דבריך חריפים ומסוכנים, הגיב הרבי. אבקש לספר לכם, עוד סיפור מן האוצר הישן שלנו. “ראשי! ראשי!” צעק הילד, כרע ונפל למשכב. הרבה זמן פרפר הנער בין החיים ובין המוות. אביו ואמו שלחו וקראו לחסיד אחד, שמִהר ובא לביתם. הוא התפלל והתפלל, תחינה חרישית ונרגשת ללא הפסקה. בסופו של דבר, נפתחו לעיני רוחו שערי שמיים, ובת קול הכריזה: “הנח! ילד זה צריך למות”. אבל הצדיק לא הניח, והתמיד בתפילתו. נפתח שוב האשנב, והפעם אמרו לו: “אם תרצה, יחיה הילד. אבל אתה, כיוון שבלבלת סדרי חלד, אין לך עוד חלק לעולם הבא”. ושוב, לא הניח הצדיק, והתמיד בתפילתו. קפץ הילד, וקם על רגליו. פניו של הצדיק שפעו אור וחדווה: “זכיתי הפעם לעבוד את הבורא באהבה, ללא תמורה בשבילי.”

– איזו חוצפה! הגיב הבחור. “רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום”.

– האדם מתכוון, וה' מְכוון, הסכים הרבי. אבל זכור: מבלי שיתכוון איש, מה יכוון אל?

לאחר זמן, המשיך הרבי.

– לא באתי לפקפק בעולם הבא ובתחיית המתים. אבל נראה לי שמי שנשען עליהם כל הזמן מתחמק מחובותיו בעולם הזה. אם המוות אינו אלא קפנדרייה לעולם שכולו טוב, למה לחיות בכלל? שכחת כנראה את דיברי אנטיגונוס איש סוכו בפירקי אבות: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס”. שַנֵן את תלמודך – בחור!

– לפי דעתי, אמר העיוור, לקח סיפורו של השמן הוא שהיהודי הסכים אמנם לביטול ישותו, אבל בתנאי שהפעם יביא אור לעולם.

– שתצא אש מישראל, ותשרוף את כל הגוים! צעק הבחור.

– “תמוֹת נפשי עם פלישתים” השלים העיוור. אבל לא. אי־אפשר להבין ככה את הסיפור. נאמר במפורש שהאש היא לפיד, היא מביאה אור.

– אור? התעקש הבחור. האור הזה, אור־שרפת־היהודים, איזו תכלית יש לו, אם לא חשיפת רישעותם של הגויים?

– אזניך אינן כרויות די הצורך לבשורת הנביא. “והיה אור ישראל לאש, וקדושתו ללהבה, ובערה ואכלה שיתו ושְמירו ביום אחד…”

זלגו דמעות מעיניו של הרבי, ורעד קימעה.

– ילדי ישראל היו לאש, משוש־ליבנו ללהבה…

העיוור התחזק על מישכבו והוסיף בקול חנוק:

– ולהלן כתוב: “אני ה', קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך, ואתנך לברית עם, לאור גויים”. ברור שזהו אור של ישועה, כי הנביא עצמו פירש את דבריו: “… נתתיך לאור גוים, להיות ישועתי עד קצה הארץ”.

– איזו ישועה תבוא לעולם ממשרפות אושוויץ? אני מצטער, אמר הפרופסור, אבל אינני מוכן להבין זאת.

– הואל־נא לחזור על הפסוק הראשון שקראת, ביקש הבחור. (אתה יודע, אנחנו בני הישיבות, לא כל־כך בקיאים בתנ"ך).

– “והיה אור ישראל לאש, וקדושתו ללהבו, ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד”.

– מה משמעות המלים “שיתו ושְמירו”?

– מיני קוצים.

– ומי הם ה“קוצים” האלה, אם לא הפושעים השונים, המומרים, המתבוללים הפרופסורים, והרפורמים הציונים – עוכרי ישראל למיניהם?

– רק הם נשרפו? התרגז העיוור. עוללים טהורים, רבנים קדושים, רבבות רבבות בני אדם תמימים שלא ידעו לשאול – גם אלה “קוצים” בעיניך? ומי שׂמך לשופט עליהם? כל יהודי שמת בשל היותו יהודי, על קידוש ה' הוא מת.

– בשרפה הגדולה, היינו כולנו לאגודה אחת, הפטיר הרבי.

ולאחר זמן הוא הוסיף:

– עכשיו, שימו לב. אותו יהודי, שעתיד היה לדור יחד עם הבעל־שם־טוב בגן עדן, רצה להשמין על מנת להאיר לעולם כולו. איך תבינו זאת?

– כפי שאמרת, השיב העיוור. כל היהודים שנשרפו בשואה היו לאגודה אחת, כחבילת זרדים.

– זה הליכוד, הסכים הרבי. לא רצינו להתלכד בחיים, ליכדו אותנו בלהבות… אבל הכמות? למה רצה אותו יהודי להתנפח כל־כך?

– עם ישראל, אמר העיוור, עם ישראל, כשהוא מפורד, כשרוב מרכיביו שונאים זה את זה, אין לו סיכוי להתקיים. אבל ברגע שהוא מתלכד, אפילו באש, הנו חובק זרועות עולם.

דממה.

– כן רבותי, זוהי שוב אירוניה אלוהית. עם ישראל נועד להביא אור בעולם: בתורתו, בחכמתו. לא רצה, או לא השכיל לעשות זאת? הוא בכל זאת יאיר עולם – בגופו הנשרף…

– נכון, הפטיר הרבי. לא נשארה דרך אחרת. רק בשלילת עצמו הכיר את ישותו. וככל שהתנפח לפני השרפה הגדולה, כן גברה עוצמת ביטולו.

שתק הרבי ונאלם. כל הנוכחים הפנו את מבטם אליו, ורמזו לו שלא ירדו לסוד כוונתו. אחרי היסוס מה הוא המשיך:

– מה כתוב בתורה? “הסכת ושמע, ישראל”. שְמע מתוך שקט, מתוך דומייה מוחלטת. השתק בנפשך כל נימה זרה, כל נימה בכלל. תחתור בכל מאודך להשאר פנוי, לפתוח את ליבך לשפע האלוהי בלבד. וכן שנינו במסכת ברכות: “אין דיברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה”. מוות כזה, שקט כזה – שמענו באושוויץ, בצל המישרפות…

…כן, בשעת ערב, עם רדת יום במפקד… שעות עמדנו בדומייה מוחלטת. טקס מוזר. עבודת הקודש מתוך ביטול גמור, מתוך חוסר־כול, ללא מלה, ללא בכי. עמוד… דום. רגליך תקועות בנצח, עיניך נעוצות במוות… אתה זוכר, יאנוש? ערב אחד עמדת על־ידי. אני זקן; בין כך ובין כך, חיי מגיעים לקיצם. אבל אתה – ילד? שאלתי את עצמי, מה יכול לחשוב כאן, עכשיו, ילד כמוך? אבל אין כבר גיל, אין כבר זמן. אנחנו אזרחים של עולם חדש, עולם שכולו טוב. סוף סוף הגענו לשקט המקווה. באותו ערב, אתה זוכר, יאנוש? נקרעה הדממה בצעקותיהם של שני פרטיזאנים פולניים. הצוררים תלו אותם בפרהסייה. אלה היו גוים, אבל מה זה חשוב? במעמד כזה, כולנו רק בני־אדם. הלא אב אחד לכולנו? “אנחנו מתים, החופש יחיה! מוות להיטלר, יקום האדם!”. חֵבל אחד נקרע, והאיש צנח ארצה. נאנחנו. תארו לעצמכם, אנחתם של אלפי אסירים, העומדים בדומיה דקה. התליינים החזירו את האיש לגרדום, והפעם הוא מת. שקענו שוב לחושך, לשתיקה…

– כן, חברים, צריך להשמין. לשפוך הרבה שמן למדורה. אשרי העם שזכה לאש כזאת. נשרפו הבלי עולם, נשתתקה ההמולה, ולרגע קט, שמענו קול דממה דקה…

אחרי הדברים האלה, הרכין יאנוש את ראשו, ונרדם. מרים החזיקה ידו עד אור הבוקר.

 

מיימוניד    🔗

יאנוש הסתגל מהר לחייו החדשים, ולא סיפר עוד על העבר. הרגשנו שזכר המאורעות הללו העיק עליו, ושהתכוון לפרוץ דרך החוצה. האביב הנפלא הקסים על כולנו. הרבינו לטייל, לקרוא, לשיר. מרים הזמינה אותנו לעתים קרובות למְעון הילדים בוורסאיי, ונשארנו שם בשבתות, ולפעמים אף ביום ראשון. המעון שוכן בבית מרווח ומסוגנן מימי המלכות. גינה מטופחת הקיפה אותו מכל צד. החלונות הגבוהים פנו אל גגות העיר, חלקם רעפים, וחלקם ציפחה. מיזוג הצבעים: אדום־כתום וסגול־מבריק, הוסיף גוון של שלווה מתמדת ובטוחה ליורק העדין, הפריך, של צמרת העצים. הכול נראה ישן, מבוסס, בריא ואיתן. ריח הדשא הרטוב חדר לנישמתנו. באוויר הצלול פרחו מנגינות: צ’מבלו ואבוב; מקהלת ילדים מעבר לְחומה. פרפרי הלילה רקדו מסביב לפנסי הרחוב. החלונות היו עשויים ריבועים ריבועים של זגוגיות קטנות. גם בדלתות הגבוהות שפנו לגינה היו זגוגיות כאלה. מבחוץ, כשראינו את יאנוש, שקוע בקריאת ספריו העבים, הלבנו אותו בעיני דימיוננו כפילוסוף מימי המשטר שהיה: הוא חבש פאה נוכרית גדולה עם תלתלים גולשים והתעטף בגלימת משי ססגונית. לא יכולנו להתאפק, ופרצנו בצחוק.

התיישבו מסביב לשולחן וקראנו שירים מתוך ספרי הלימוד:

פְרַאנְסוּאַ ווילליון²⁷, הבלאדה של תלויים:

          “אחינו, בני־אדם, שתחיו אחרינו…”

שארל דוֹרְלֵאאן,²⁸ אביב:

          “הזמן פשט את מעילו…”

פּוֹל וַואלֵרי: ²⁹

          “גג שקט; עליו מהלכות יונים…”

לואי ארגון:³⁰

          "עינייך עמוקות, עמוקות.

          אליהן באתי לשתות.

          ראיתי, שמש, כוכבים,

          בזיוון משתקפים.

          ראיתי מסכנים, אחוזי־יאוש,

          שקפצו לתוכן בכאב אנוש.

          עינייך עמוקות, עמוקות.

          נגוזו בתוכן סיוטי זכרונות".

מרים העיפה לעברו מבט נוקב.

– יאנוש…

במשך כל חייו הקצרים, נשאר יאנוש בחזקת תלמיד, השוקד על לימודיו. לא היה דבר או מאורע, שהחמיץ הזדמנות ללמוד ממנו לקח עד תום. כולנו למדנו אז בחריצות, כי הרי ידענו וגם ידענו שאין לנו סיכוי לשקם את הריסות הזמן ללא מאמץ נִמרץ. אבל הוא הגדיל לעשות יותר מכולנו, ולא עברו שישה חודשים עד שדיבר עברית צחה ומגוונת. אני הקדשתי את רוב זמני לסִפרות ולהיסטוריה, והוא התמחה במדעי טבע. בראשית דרכנו המשותפת, הוא לעג לי על עיסוקיי המיושנים: כל הסופרים הקדומים, שיהיו נערצים על אחרים, אבל לא על בני ישראל כי הרי עובדי אלילים היו, ותורתם נתבטלה יחד עם אובדן עולמם. תורתנו לעומת זאת, צעירה ורעננה כאילו רק אתמול נתגלתה… במרוצת הזמן, הצלחתי להסביר לו שאפלטון ואריסטו שאלו שאלות והציעו פיתרונות, שלא יאובד עליהם הכלח לעולם.

– בעצם, השיב לי, אתה כמו האבא שלי. אפילו בביקתה העלובה שלנו, שם, בטירול, הוא עדיין לימד בגאוותנות על השגי הציביליזציה האירופית. אבל אמא לעגה לו.

ניסית אני את קִסמי השירה, ולהפתעתי, הצלחתי יותר ממה שקיוויתי. לשמע חרוזים מסויימים, שנגעו במיוחד ללבו, רטטו כמה וכמה נימים בנפשו העדינה. בכל זאת, ציווה על עצמו להתנזר “מכל זה”, והטה אוזן למשוררים רק בשעות הפנאי שלו, כלומר בין הערביים, “כשלא יום ולא לילה”.

במדעים שלו, מצא יאנוש סיפוק רב, כי הוא היה סבור שחשיפת חוקי הטבע והבנתם, היא דרך המלך לאהבת ה'. כי הרי פלא הוא שעולם ומלואו משועבדים למִשמעת מופשטת, הניתנת להתבוננות שִכלית ולהערצה לבבית. הלא אצבע אלוהים הוא? בוודאי, אמר, בוודאי, חקירה זו עולה בקנה אחד עם תלמוד תורה, במובן האצילי ביותר. שני השערים פתוחים ומזמינים אותך לאותו פרדס, כפי שראה זאת העיוור.

דיעות אלה, שהגה יאנוש בעצמו, קיבלו מִשנה תוקף אחרי פגישתו עם מר יסמין. המורה לתלמוד והמורה לפיזיקה לא עסקו אחד בתחומו של השני, ואילו מר יסמין היה בן־בית גם בעולם המדע המודרני וגם בש“ס ובפוסקים. הוא דרך ללא היסוס על ערוגותיהם של כל ה”מומחים" למיניהם וקרא דרור למחשבתו שלו.

איש מוזר היה מר יסמין. תמיד ראינו אותו לבוש בחליפה אחת ויחידה, ארוכה במקצת, בצבע של נפט. מתחת למִגבעת כהה ללא צורה מוגדרת, סנטרו המגולח רעד קמעה. את מבטו, ניסה להסתיר. תווי פניו הביעו בבת אחת תכונות שונות, אפילו מנוגדות. לפעמים אמר דברים בוטים מתוך חיוך, אבל שמענו גם בדיחות שנפלטו מפיו כשמיצחו המקומט רמז לכעס עצור. גילו? אי אפשר לנחשו כלל. לא ידענו כלום על משפחתו, דירתו, כלכלתו. מניין בא האיש? גם זה לא נתחוור לנו. הוא דיבר צרפתית נכונה ומובנת, אבל מבטאו הזר נשאר בשבילנו בגדר מיסתורין. ברם, בימים ההם, כל יהודי חי היה בחזקת “שאר ישוב”, ולא הרבינו לשאול עליו שאלות. מר יסמין ביקר לעיתים מזומנות בבית הספר, ונתן הרצאות על נושאים תורניים. לא תמיד מצאנו את חוט השני המקשר את דיעותיו השונות, אבל הרגשנו שהוא בוחש בעיניינים שברומו של עולם, והשארנו לאחרים, גדולים ממנו, את הזכות להחליט אם יש ממש בדבריו, או שמא נתערבב בתוכם שמץ של אחיזת עיניים. יחד עם זאת, הצטיין מר יסמין בחוש הומור מפתיע, ולשמע הלצותיו התמוגגנו מצחוק. גם הליכותיו היו מוזרות למדי. לרוב, הוא נראה שקוע בהירהורים עמוקים עד כדי כך ששכח ללבוש גרביים או לענוב עניבה. לפעמים, הוא הגיע לכיתה בגילוי ראש, ולא נמצא מי שיעיז להעיר לו על כך. תלמידים אחרים סיפרו שפגשו אותו מאוחר בלילה בקרונות המֵטרו שנתרוקנו בתחנה הסופית: הוא יצא לאיטו, אחרון, והמשיך להרהר במסדרון השומם כסהרורי שקוע בהזיותיו. בעונת הדובדבנים, הוא צבר בכיסיו כמויות גדולות של פרי, ובשעת הסעודות הוא גם הערים אותם על יד הצלחת שלו. הוא אכל אותם אחד אחד, במשך הרצאותיו או יחד עם שאר מעדנים. כששרנו זמירות של שבת, הוא ירה את החרצנים על התלמידים מבין אצבעותיו הלחוצות.

מכל מקום, הוקסם יאנוש מדבריו של מר יסמין, והוא ביקש שיְלמדו תורה באורח מזורז. המורה המוזר נאות ברצון, ויאנוש נדבר אליו, כאילו נתמזג בצילו במשך ימים ולילות. אחרי שעות ארוכות של ישיבה בצידו של מר יסמין, חזר אלינו עייף, אבל קורן, ומשהו מריח הפרדס התנדף מנְשימתו.

למרות שקידתו בלימודים, לא הזניח יאנוש את הטיולים בכרך הגדול, הביקורים במוזיאונים ובתערוכות, את הריצה ביער, את השחייה בבריכה, ומדי פעם בא איתנו לקולנוע ולתיאטרון. הוא קפץ לכל עניין ללא הסתייגות, בכה בטרגדיות וצחק בקומדיות כאילו נוגעים לו הדברים אישית. גישתו לכל נושא הייתה ישירה וכנה עד כדי כך שלפעמים שכח את עצמו ופתח איתנו בוויכוח סוער על דיעותיו שלו בפרשה, ומה היה עושה לו היה הוא אחת הדמויות של המחזה.

התרגשותו הדאיגה לפעמים את מרים. כך היה, כשחזרנו מתיאטרון קטן במונמרטר, שבו ראינו את “אנטיגונה”. אנטיגונה הייתה נערה שחורת־שיער, חיוורת פנים, עם מחלפה ארוכה שירדה לה בגב. עדינה וחזקה גם יחד: עיניה מבריקות וקולה נמוך, מתגבר על היסוס: “להבין… אין לכם מלה אחרת בפה; כן, אתם, כולכם, מאז היותי קטנטונת. אמרו לי להבין שאסור לגעת במים, המים היפים, הצוננים, הזורמים לחופשי, כי הם מרטיבים את הרצפה. אסור לגעת באדמה, כי היא מכתימה את השמלות… להבין שאסור לאכול את הכול בבת־אחת, לתת כל מה שנותר לי בכיס לקבצן שפגשתי על אם־הדרך. אסור לרוץ, לרוץ ברוח עד שאצנח ארצה. אסור לשתות בשעת הלהט. אסור לרדת ולשחות במי הנחל מוקדם מיד, או מאוחר מדי, מכל מקום לא ברגע שרוצים… להבין! אני אינני רוצה להבין. (ובלחש:) אבין כשאזקין… אם אזקין… כל־כך רציתי לחיות! מי קמה ראשונה, לפני עלות השחר, רק כדי להרגיש רוח צוננת על עורי הערום? ומי חזרה למיטה – אחרונה, רצוצה, רק כדי לחיות עוד משהו מקִסמי הליל? מי בכתה כבר בימי ילדותה הראשונים כשראתה כל־כך הרבה עשבים וחרקים באחו, ולא יכלה ללכוד את כולם ולהשתעשע בהם…?”. בדרך חזרה, במטרו, ישבנו שלושתנו בדומייה, והרהרנו על גורלה המר והמופלא של אנטיגונה. שמעתי את יאנוש שמילמל, כאילו בדרך אגב: “כשאזקין… אם אזקין…” נעכר מבטה של מרים, ולרגע קט ראיתי אותה חיוורת כטיח, אבל היא התאוששה בו במקום ויאנוש כנראה לא הרגיש את יאושה הפתאומי. כשנפרדנו, בתחנה הסופית, היא משכה אותי הצידה ולחשה לאוזני: “אלי, אנחנו חייבים ח־יי־בים, להציל אותו”, ומיד קפצה לאוטובוס שלה ונעלמה בחשכה. נשארתי עם יאנוש על הרציף ולא יכולתי לדבר אִתו כמו ביום הראשון, כשפגשתי אותו ליד האש הבוערת באח במעון הילדים. הרגשתי בדידות נוראה, אבל הוא לא. הוא טפח על כתפי טפיחת ידידות, ושאל בתמימות: “לְמה מחכים? יאללה, הביתה!”. חיוכו הערמומי האיר בלילה.

ברור – יאנוש ידע שימיו ספורים. לו הסכים “להבין”, “להשגיח על עצמו”, כפי שאמרו לו הרופאה, המנהל, אם הבית, האחות, המורים, כפי שאנחנו אמרנו לו, לו הסכים רק במעט, היו לו סיכויים להתגבר על חולשתו. אבל לא. הוא החליט לחיות חיים מרוכזים, תוססים, ויהי מה. בין כך ובין כך, לא הצליח לעצום עין אלא אם כן עייפות כבדה הפילה עליו תרדמת עופרת. ואפילו בשנתו, כשסוף־סוף נרדם, הסתובב תכופות במיטתו ומלמל דברים ושיברי דברים בגרמנית.

מרים רצתה בכל מאודה להחזיר שלום ושלווה לנשמתו של יאנוש. אבל שעותיה הפנויות לא הספיקו לה למשימה זו, כי הרי למדה רפואה בשעות היום, ובלילה חמש פעמים בשבוע, היא טיפלה בילדי המעון בוורסאי. אולם, אחרי פסח, היא קיבלה מברק מדודה, אחי־אביה, שהשתקע באמריקה עוד לפני המלחמה. הדוד בא במפתיע לפַרי. זה היה איש עשיר, עסקן תקיף, ויהודי אדוק. תחת כובעו השחור חבש כיפת קטיפה. הוא לא הכיר את בת־אחיו. והיא לא ידעה בכלל שיש לה עוד קרובי־משפחה. איך נוצר הקשר ביניהם? כנראה בתיווכו של “המדור לחיפוש קרובים” באחד העיתונים היהודיים. הדוד התכוון להביא את מרים לאמריקה ולאמץ אותה לבת. “מה הטעם אלך ערירי ואטפל בילדי אחרים, אם הקב”ה, ברוב חסדו, השאיר לנו שריד ממשפחתנו האבודה?“. אמר, והתחיל לארוז במו ידיו את המטלטלם של אחייניתו. “לא כל־כך מהר!” התערבה מרים. היא הסבירה לו באריכות את מצבה הרוחני, החברתי והכספי; ובמיוחד היא הדגישה את חשיבות תמיכתה בילד־פלא, מפליטי השואה, שעדיין לא שיקם את איזון נפשו למרות שקידתו המופלאה בלימודים, לימודי חול כלימודי קודש, והנאתו בחייו החדשים. “מה הבעייה?” שאל הדוד. “הבחור הזה יבוא איתנו. אסדר לו לימודים בישיבה, או באוניברסיטה, או בשניהם בבת אחת אם הוא רוצה. גם הוא ירגיש אצלנו כמו בבית. דרך אגב, טיפלתי כבר ברבים כמותו, תמיד בהצלחה גמורה”. למרות כל שידוליו, לא הצליח הדוד לשכנע את מרים ולרוב שִמחתי, היא לא וויתרה על החלטתה הנחושה להשאר בצרפת. עם זאת, היא הסכימה לתכנן ביקור בעתיד אצל הדוד באמריקה, ולעת עתה, היא קיבלה ברצון את תמיכתו הכספית. הדוד עצמו שכר עבורה דירה קטנה ב”רובע הלטיני", בקרבת בית הספר לרפואה, ולא הרחק מבית המידרש להכשרת רבנים. “שם תמצאי עזרה ומזור בעת צרה”, הוסיף. אם זאת, פניו הביעו אכזבה מכשלון שליחותו. “אינני יודע”, אמר בשעת הפרידה, “אינני יודע אם אשתי, כלומר דודתך, תסכים לעובדה שהפקרתי אותך לבדך בכרך הגדול. אבל אינני יכול לפעול נגד רצונך. אני מקווה שנתראה בקרוב”.

– אם ירצה ה', הפטירה מרים, ותודה על הכול.

“מְכרכר ומְפזז”…." “איזה בוז!…” “אחד הריקים…” מיכל! מיכל! עלַי עונשך!" מאוד נדהמתי ופחדתי. לא העזתי לעוררו. ומה טעם לעוררו? בסופו של דבר נרגע. למחרת, בהקיצו, סיפרתי לו. “מתי אשתחרר מן הסיוט הזה?” שאל. תהה, ולא ציפה לתשובה. בקושי העזתי לשאול מה פשר הדבר. “תשאל את מרים”, אמר, “היא יודעת”.

ביום ראשון בבוקר, נסעתי לדירתה של מרים. יאנוש נשאר בבית הספר, ללמוד עם מר יסמין. הנסיעה נתמשכה ונתמשכה ללא תכלית. כל העיר חגגה בואו של האביב. הילדים לבשו שמחה והעצים עלווה. הצטערתי לרדת למטרו ולהפרד, ולו לשעה קלה בלבד, מן השמש ומן הציפורים. ניסיתי להסיח את מבוכתי מתוך הסתכלות ברקלאמות הענקיות המקשטות כל תחנה. פרות פעו והציעו גבינה. מלצרים הגישו בירה. נשים פשטו חזייה. רכבות הסיעו נופשים להרים מושלגים ולחופי רחצה. הכל באור החשמל. אבל אור החשמל אינו יכול, ביום כזה, להתחרות עם המאור הגדול, שיצא סוף סוף מנרתיקו החורפי.

התביישתי קצת לבוא מוקדם כל־כך לדירתה של מרים. אבל רציתי לדבר אתה לבד ולשמוע מפיה פשר עונשה של מיכל בת־שאול. כיוון שהססתי, הסתבכתי במחילות המטרו ובסימטאות הססגוניות של הרובע הלטיני. חזרתי על עקבותי כמה וכמה פעמים עד גדות הנהר, וחיטטתי בספרים הישנים, הנמכרים שם בזיל הזול.

– סליחה, אדוני. האם יש לך משהו מכתבי פייר תייאר דה שרדין?

– כיתבי מי?

אף אחד ממוכרי הספרים לא נתן לי תשובה מעודדת, עד שנמאס להסביר שוב שוב מה ששמעתי מפי האח “נדיב”. בתיבות הגדולות, שהיו מונחות על מעקה־האבן, מעל לנהר, מצאתי אוצרות בלומים, אבל לא מה שחיפשתי. אחד מיושבי הקרנות אמר לי בטון חסדני:

– אם כִתבי כומר אתה דורש, לך לרחוב בוֹנַפַרְט, אצל גַבַלְדָה. שם מוכרים את האלוהים גם בלי וידוי.

אבל אותו יום, יום ראשון היה, והחנויות הרגילות נשארו סגורות. מחוסר תירוץ לנדודים נוספים, פניתי סוף סוף לדירתה של מרים.

כשעליתי בחדר המדרגות האפל, פגשתי אותה ובידה מטאטא, יעה וסל לפסולת.

– שלום, אלי, אמרה. הקדמת לבא, וטוב עשית. תוכל לעזור לי.

לקחתי את סל הפסולת, והלכתי לרוקן אותו בחצר.

– לא לזה התכוונתי, אמרה. אני רוצה לשוחח אתך.

הדירה הקטנה קושטה בעדינות כמו לחג סמוי. בחדר המרכזי, מעין “פינת אוכל”, עמד שולחן, מכוסה במפה פירחונית; הצלחות והכוסות כבר נערכו לשלושתנו. מן המטבח נדף ריח עסיסי.

– שב, אלי. אני רק לובשת שמלה וכבר באה.

התבוננתי בריהוט הפשוט, בספרים, בתמונות על הקיר. מבעד לחלון, עלו קולותיהם העליזים של הולכים ושבים. מישהו מן השכנים האזין למיסה, המשודרת ברדיו. מתק הזִמרה לא ערב לנפשי. בסוף הרחוב המפולש, נראה הנהר, ויכולתי להבחין באוניות הארוכות, העמוסות, ששטו לאיטן. חתול חום קפץ על אדן החלון, התגרד במעקה המגולף, המעוטר בפיתוחי חבצלת ושוכה. הוא נתן בי מבט ירוק חייכני והסתלק בלאט. קמתי לדפדף, בספרים. ספרי־רפואה עבי־כרס; רומאנים, בעיקר רוסיים: טולסטוי, דוסטוייבסקי; שירה, הרבה ספרי־שירה, קטנים וגדולים; ובפינה, סידור־תפילה, חומש, ביבְל בצרפתית ואלבום תמונות. לא העזתי לפתוח את האלבום. הגרמופון היה פתוח, מוכן לנגינה. עיינתי בתקליטים: בטהובן, באך; ובערימה אחרת: אדית פיאף, לה קומפניון דה לה שנסון, שירי מחתרת. תקליטים אחדים באו מארץ־ישראל. “הד ארצי” קראתי על העטיפה. שירים מוכרים מבית־הספר. אולי נשמע אותם שוב, עוד מעט. בינתיים נתתי דעתי בתמונה גדולה שהתנוססה במרכז הקיר. חתן וכלה שהתעלסו בנשיקות. הוא הנחית נשיקה מעודנת על צווארה שלה. זר ענקי של סייפנים אדומים ושושנים צחורים הבזיק כזיקוקים די־נור מאחורי הזוג המתחבק. כנר פעוט צלל מן השמיים, והנעים מנגינה נסתרת מאחורי הגבעולים. רגליו הזעירות נשארו תלויות בשחקים ופרכסו כזנבו של דג־זהב באקווריום. ומה פִשרו של ניגונו הטמיר? על הקרקע, דרכה עלמה, כותונתה וורודה וכנפיה ארגמן. היא קרצה לזוג, והושיטה להם ביד רמה כתר של הדסים. “בורא מיני בשמים… המבדיל בין קודש לחול…”. האם ראו אותה? קשה לדעת. אבל ניצנוץ מאודם־בִגדה ניכר על כִתפי החתן. לרגליה, גלשו גלים של בתים קטנים, בתים של “כאן עכשיו”, עלי אדמות. בצד השני של הזוג, נשאר הנוף מיסתורי יותר, ומטושטש, בגוון כחול עמוק. אחד הסייפנים פילח בחוד קצהו את סהר הלבנה; אבל הלבנה נשתקפה שלמה, ללא כל פְגם, באגם שהשתרע ללא חוף וללא גבול עד עיר רחוקה, תל־תלפיות, מעין ירושלים של מעלה, שאיש אין לו בה חלק ונחלה.

– תצלום יפה, אמרה מרים, כשיצאה מחדרה. הלא כן?

– כן, תמונה יפה, אמרתי אני. מיסתורית קצת, ומזמינה הירהורים…

– אבל היא מרגיעה, וזה מה שרציתי. קנינו אותה יחד, יאנוש ואני, לפני חודש בערך אחרי שביקרנו בתערוכת שגאל, במוזיאון לאומנות מודרנית. אתמול קיבלתי אותה בחזרה מבית המלאכה למסגרות. הפתעה בשביל יאנוש. הוא בוודאי ישמח…

– בוודאי.

– עכשו, תשמע. אני מאוד מודאגת מהשפעתו של מר יסמין על יאנוש. אין לי ספק שהמורה הזה למדן גדול, מעיין מתגבר הרואה את הנולד. אבל הוא מנתק את יאנוש מן המציאות, ובסוף הדרך, אני רואה אסון.

– מה כוונתך?

– יאנוש משתוקק מאוד לעלות לארץ־ישראל. כעת, אין זה בא בחשבון. הרי נלחמים שם, והוא עדיין לא התאושש מן הזוועות שראה. בעוד כחודשיים, יסתלקו האנגלים לחלוטין, והיהודים יוכלו לעלות ארצה בהמוניהם, בלי הגבלה. אבל לגבי יאנוש, הבעיה מסובכת יותר. הוא צריך לגמור את חוק לימודיו, וגם אני רוצה להוציא תעודה לפני שנעלה, שנעלה יחד.

– שום דבר אינו לוחץ עליכם. הרי גם הוא וגם את יכולים לחכות כאן עד שתסתדרו לפי צרכיכם.

– כן, אבל בינתיים מצבו הנפשי הולך ומתדרדר.

– חלומותיו…

– לא רק חלומותיו. הוא חושב לתומו שארץ־ישראל היא ארץ־הקודש ממש כבר עכשיו; שהחיים שם רוחניים בעיקר; שדאגות הפרנסה, צורכי הביטחון, פְגָמי־החברה וכדומה, כל אלה אינם אלא עִניינים שוליים בלבד. כיוון שהוא ראה במו עיניו את ליקוי השכינה האלוהית, שם, מעבר לקו האימים, הוא סבור שניתן לנו עכשיו לחזות בזיו השכינה במולדת המחודשת. זהו מה שאמר: כל פליט מן השואה, הוא בחזק כָּרוֹז. ואנחנו, הנשארים בחיים – כולנו פליטים מן השואה.

– יש בזה משהו.

– אבל, אלי, אתה יודע כמוני שאין זו המציאות! הכול ניתן לעשות שם, אבל לא ניתן מן המוכן.

– בסדר. ובכן, נעשה…

– לא. אתה עדיין לא מבין את המצב. יאנוש היה סבור שיהודי־ארץ־ישראל רוצים לחזות בזיו השכינה, שזהו עיקר מעייניהם. אם יגלה את אמת בעניין זה – הוא… הוא לא ישלים עם המציאות. אתה מבין עכשיו?

– כן, מבין.

– אתה הכנסת לו לראש ש“מי שמדבר עברית מתחייב בנפשו”.

– התכוונתי, כפי שאמרו לנו בבית־הספר, שהזכות לדבר בלשון־קודש מחייבת אותנו לשמור על פינו.

– אבל הוא הבין שהזכות לנשום את אוויר הארץ מחייבת אותנו לחיות חיי־מלאכים. פרישות וסגפנות. שמחה מעודנת בלבד. התמסרות בלעדית לעיניני־אלוה… הוא עצמו – יאנוש – אינו מרוצה מהשגיו הרוחניים; הוא חושש שלא יתאים לקדושתה של ארץ־ישראל; שהארץ תקיא אותו בשל מעילה מסויימת שמעל בשעת־חולשה, שם, בתופת השואה…

– זהו חטאה של מיכל?

– אל תשאל, אלי. יותר מאוחר… אסביר לך יותר מאוחר… מכל מקום, יאנוש מתנוון ומסתגף מרוב פחד שלא יתאים ולגן־העדן הרוחני שהולך ומתממש עכשיו בארץ־ישראל. “אם כך, למה לי חיים?” שאל, וחזר ושאל.

– אנחנו צריכים להסביר לו שעוד הדרך ארוכה, אמרתי לה בפשטות. לעת־עתה, מדינת־היהודים שואפת לנורמליזצייה של חיי־העם, לבריאות חברתית, ליצירה בכל התחומים…

– אם תגיד לו את זה, הוא יצום שביתת־רעב. זוהי מהלומה בשבילו, שאין לו כוח לספוג אותה.

– מיטת־סדום, אמרתי במבוכה.

– סוף־סוף אתה מבין. מר יסמין אמר ליאנוש שכל המפעל הציוני, אינו אלא טעות אחת גדולה, ומדינת־היהודים נידונה מראש לעלות על סרטון. “ארץ־ישראל בלי תורה, היא כגוף בלי נשמה!”. עובדה היא שבונים אותה בלי תורה. ובכן סופה כלייה.

– עד כי כך? שאלתי?

– “עד כד כך” מה?

– עד כדי כך הוא קיצוני – החכם הזה?

– זה לא עניין של קיצוניות, אלא של הגיון קר, של הסקת מסקנות עד תום. אני מבינה לרוחו, אבל דיעותיו אינן מטרידות אותי כעת, בכל אופן לא בזכות עצמן. אני רוצה להציל את יאנוש, להחזיר לו איזון נפשי, ולעלות אתו לארץ־ישראל. וכפי שאמרת, אנחנו במיטת־סדום, שרויים בדילמה אכזרית. אם המדינה, יש בה קדושה, יאנוש מאשים את עצמו במעילה, ולא יעיז לדרוך בארץ אפילו צעד אחד. ואם זוהי סתם מדינה, מקלט־לילה לעם נרדף; אם אין לה כוח להתעלות לקדושה־כל־שהיא, אין עוד טעם לחיים ולמאמץ – ויאנוש יפסיק לאכול, לשתות ולנשום…

– אין דרך־ביניים? שאלתי לתומי.

– אבקש את עזרתך כדי למצוא דרך כזאת. אבל לעת־עתה, המצב חמור… חכה רגע; אראה לך משהו…

מרים חזרה לחדרה, והביאה משם מחברת דקה; מחברת שיריו של יאנוש. היא התיישבה על דרגש עגול ושתקה מרוב היסוס, כמי שעומד לפני הפרוכת ומתלבט: האם יכנס פנימה, או שמא ישאר בחוץ, על הסף. קולה נחנק. בסוף, היא נזדקפה קמעה ואמרה:

– שְמע.

 

פָרִי    🔗

– הלו! בית־הספר מיימוניד?.

– כן.

– האם יאנוש עדיין נמצא?

– לא. הוא נמצא כרגע עם מר יסמין… הם הזמינו מונית. ואתה יודע מי נוסע אתם? יוסי. הוא ביקש מהם טרמפ. יהיה שמח, תאמין לי…

– תודה. שלום.

יוסי היה שליח מארץ־ישראל. הוא בא לפַרי כדי לארגן את תנועת “השומר הצעיר”. הופעותיו בבית־הספר שלנו עשו עלינו רושם רב, וכמובן גרמו לוויכוחים

בלתי פוסקים. אבל בצהרי־אותו יום ראשון אביבי, לא לוויכוחים אידיאולוגיים נטה לבנו, כי־אם לקסמי־החיים. “החיים בצבעים טבעיים” כפי שנהג יאנוש לומר.

– מסכן, הבחור הזה, אמרה מרים, וחיוך עדין האיר את פניה. עדיין לא למד מה זה שעון. ובאמת, לגביו, מה זה שעון?… לא אקדיח את התבשיל, אבל, פשוט דאגתי קצת. אולי שכח אותי לגמרי. בשיחותיו עם מר יסמין, הוא משקיע את כל־כולו עד כדי־כך שהתיאבון, הוא הדבר האחרון שיכול לעוררו, להחזירו לעולם־הצבעים שלנו.

– התמונה של שאגאל, אולי תועיל יותר.

– אלי, אני רואה שתפסת את העניין. כן, אני מקווה גם הוא יבין את הרמז ויסכים לחיות כהוגן. אבל, לעת עתה, עדיין לא למד את השימוש בשעון.

חזרנו עליזים למדי מבית־הקפה, משם טִלפנתי לבית־הספר. מרים השלימה את ההכנות לסעודה. ריח עסיסי התנדף מן המטבח הקטן.

"קטן הוא ודל הוא – חדרי,

ואני שרוי בו – ערירי…"

– לא. עצוב מדי, אמרה מרים, והחליפה את התקליט.

– אם לא שירי־רחל, אולי ננסה יהודה הלוי. בצד השני של אותו תקליט עצמו צריך להיות: “ליבי במזרח, ואני בסוף מערב…”

בדיוק מה שנחוץ לנו עכשיו, הסכימה.

– ועוד מה־שהוא משיר השירים: “כי עזה ממוות אהבה…”

– אלי! התפעלה מרים, אני רואה שהיום אתה בעל־השראה. התיקון מוצלח… לא הספקנו לשמוע את סוף־השיר, עד שבקעו ועלו קולות מחדר המדרגות.

– אתה בוודאי צודק, אבל זה לא יתכן!

– אנחנו לא יכולים לחיות עכשיו, אחרי־השואה, ממש בזמן התקומה, בצינוק הצר של הגיון־הסבתא.

– אז מה? נחייה שם, בארץ־ישראל, בפרישות ובעידון כמו מלאכי־השרת?

– תראה: העם הזה ירד מתחת לסף־האנושיות; מהשפלה זו ישאף כוח להתעלות מעל לדרכי־אנוש.

מרים פתחה את הדלת והתערבה בזריזות:

– ברוך הבא, מר יסמין.

– שלום, מרים, אמר יאנוש בעצבנות־מה.

– שלום, אמר גם יוסי, בחור־גבה־קומה, עם שפם עבה, לבוש אפודה אפורה וחובש קַסקט. התערבתי בשיחתם – במחילה מכבודם. אני כל־כך לא מסכים אתם, שלא יכולתי להניח להם עם גְמר הנסיעה.

– בבקשה! בבקשה! אמרה מרים. אתם כולם אורחַי. נא לשבת.

מר יסמין ביקש שקט בידיו המורמות ופתח ואמר:

– רבותי, אין טעם להתווכח ולזרוק מילים בכל הכיוונים ללא הסכמה על עובדות בסיסיות. יאנוש ואני קראנו הבוקר בספר־הכוזרי שעם־ישראל הוא תכלית היקום; כלומר שמטרת־הבריאה כולה היא שיתקשר העניין האלוהי בזרע־ישראל.

– אדוני סבור זאת עובדה בסיסית שאפשר להסכים לה? הפסיק אותו יוסי.

– עובדה ברורה היא, הוסיף מר יסמין, שכולנו רואים את חלוקת היש בדוממים־אבנים וכדומה – צמחים וחי. האדם שייך לחי; אבל הוא מדבר, וזה מוציא אותו ממסגרת הבהמות והחיות. עם זאת, האדם אינו סוף פסוק, אינו מבוי סתום בבריאה. סגולת־האדם היא העם שידבק בו העניין האלוהי, וסגולת־הסגולה: הנביאים, החסידים…

– לא מסכים! לא מסכים! התערב יוסי בקול רם.

– אבל יהודה הלוי שאל יפה, התעקש מר יסמין: “וכי לא ראוי יותר שיהיו כל בעלי החיים מדברים?”. ובכן כפי שאין כל בעלי־החיים מדברים, אלא רק האדם, כך מותר לנו גם כן לקבל שכל האנושות כולה, אין בה סגולה שדובק בה העניין האלוהי, אלא רק ישראל בלבד.

– זהו שוביניזם פרימיטיבי, התפרץ שוב יוסי. אני מדריך בתנועת־“השומר הצעיר”. אנחנו עושים הכול כדי לסלק אמונות תפלות כאלה. לולא שמעתי במו־אזני את הדברים שלך, לא הייתי מאמין שבימינו קיימים עדיין אנשים החושבים בדפוסים כאלה.

– אם כך, שאלתי אני, איך אפשר להבין מה שקרה לנו, ומה נשאר לעשות כדי להחלץ מן הגורל הטרגי של עמנו?

– אתם רואים בעצמכם, ענה יוסי. בעוד כחודשיים, תהיה לנו מדינה. שם ישלוט מעמד־הפועלים וינהיג צדק חברתי לכל האוכלוסייה כולה. הקיבוצים שלנו, הם דוגמה ומופת לאחווה ולשיוויון, ליצירה של ממש בחומר וברוח. מה אתם רוצים יותר מזה? כל השאיפות הגוואתניות, החורגות מתחום ההיסטוריה האנושית, אינן אלא אחיזת־עיניים מסוכנת ביותר. הדת, כידוע, היא סם מרדים; איננה תרופה אמיתית למכאובינו.

הפסקתי את הנאום בשאלתי שלי:

– ומה יעשה האדם המשוחרר מן העבודה המפרכת ומן המאבקים החברתיים? אם האנושיות שלנו היא סוף־פסוק ומבוי סתום, ימות האדם המשוחרר שלך מרוב שעמום.

– אנחנו יודעים היטב, ענה לי השומר הצעיר, שלעולם לא נשיג את השלימות האידיאלית. יחסי־אנוש ניתנים לשיפור מתמיד. מאבקנו לתיקון החברה, הוא כמאמצי־הרפואה. מדע זה התקדם בצעדי־ענק בדורות האחרונים, ובכל זאת, איש לא חזה את סגירת־הפקולטה.

– הבנו, אמרה מרים. אבל תוכנית זו, איננה מצריכה מדינה, ארץ־ישראל, לְשון־עבר וכו'. חבל על המאמץ, על כל הקורבנות בנפש…

– תראי, חברה, ענה יוסי, נורא הושפלנו בשנים האחרונות. אמרו עלינו שאנחנו עם בזוי, טפיל וכדומה. ניסינו להתבולל בין הגויים, להעלם בתור עם. לא הלך לנו. הם בכל זאת התנכלו בנו. ובכן, הדרך היחידה שנשארה לנו, היא לאזור עוז, ולהראות לכל העולם שגם אנחנו יכולים לכונן דפוסי־חיים של יצירה. אני משוכנע שנצא מן הניסוי מאושרים יותר, מכל הבחינות…

– אני מצטער מאוד, התערב שוב מר יסמין, אבל ראינו בעליל שנסיון העבר מפריך מראש את כל הציפיות שלך. אני משוכנע שהדרך היחידה להשיג אושר כל־שהוא, היא לחזור בתשובה ולקבל על עצמינו עול־מלכות־שמיים. בקיבוצים שלכם, יוצאים בליל־שבת לצוד חזירי־בר. ככה מביאים קללה לעם־ישראל.

לשמע דברים אלה, החוויר יאנוש ורעד במיקצת.

– חבל… לחש לעצמו, כל־כך חבל…

– אני סבור, המשיך מר יסמין, שהאנושות כולה הולכת ומתקדמת לקראת מטרה רוחנית נשגבה. השלבים בסולם זה, אינם תמיד נרגשים, אבל בכל זאת, הם קיימים, הם אפילו חיוניים. תראה: מבחינה גופנית, אין הבדל מהותי בין טבע־האדם וטבע־החיות. אם חזית פרות שחוטות, תלויות באטליז, ותמונות מספרי־אנטומיה, יכולת להתרשם מן ההשוואה.

– כל כך נכון! אישרה מרים.

– אמרת כבר שאנחנו מדברים, טען שוב יוסי.

– התוכי מדבר, אבל אין לו שכל, ענה יאנוש.

– האדם מזדווג עם זוגתו פנים אל פנים; שום חיה איננה מתנהגת כך, הוסיף יוסי.

– הזיווג האנושי, השלים מר יסמין, פורח באהבה, שהיא עניין אלוהי דווקא… ובכן, אם אמנם תסכים שלמרות טבעו הבהמי, מתייחד האדם כאדם משום שמשהו מפקיע אותו מתחום הגשמיות, למה לא תסכים לעובדה שהיהודים, למרות טבעם האנושי, הִנם מתייחדים כסגולת האדם, כעם נבחר בידי־האלוהים?

– כי אינני מאמין בכלל באלוהים.

– זהו עיניינך הפרטי; אבל לא תוכל להתכחש למציאות ההיסטורית שלנו עכשיו: הנאצים רצו לשלול מאיתנו את חלקנו בטבע האנושי. הם הכריזו עלינו שאנחנו תת־אדם או פסולת־אדם, וזממו להשמידנו בפועל. אין לי ספק שהיהודי, כשבא לוותר על ייעודו הרוחני, שוללים ממנו גם את זכותו להיות סתם־אדם…

– אינני רוצה להיות “סופר־מן”, טען שוב השומר הצעיר.

– לא על זה מדובר כלל. ייעודנו כיהודים, הוא לקבל בענווה וברצינות את תפקידנו של מתווכים בין העניין האלוהי ובין שאר בני־אדם, שכולם בצלם נבראו.

– הנוצרים טוענים שישו שלהם קיבל על עצמו תפקיד כזה, אמרתי אני.

– הם שמעו מפי־הנביאים על עבד סובל ומושיע. הם חשבו בטעות שזהו איש אחד. אבל לאמיתו של דבר, מדובר כאן על עם־ישראל כולו.

– אותו תלו על העץ. הסיפורים על תחייתו מצוצים מן האצבע. כך העירה מרים.

– אותנו ניסו לְענות בצורה אכזרית יותר, השלמתי. אבל תקומת־ישראל שרירה וקיימת.

– כך או אחרת, התערב יוסי, אינני מסכים לשחק תפקיד בדרמה תאולוגית זו.

– לא שאלו אותך אם רצונך להוולד כלל, כל־שכן אם רצונך להוולד יהודי.

– מניין לכבודו שיהודי מוכרח לשחק תפקיד כזה?

– תתבונן בהיסטוריה. מאורעות העבר. לא כולם מעניינים, לא כולם זכורים. רובם ככולם “קורות”, מיקרים של מה־בכך. מיעוטם “תולדות”, כלומר אירועים חשובים “שהולידו” קידמה. תולדות ישראל, הן חוט השני, המוביל מן הבריאה לגאולה.

– הבריאה? מה יכול להיות הקשר בין הבריאה לבין הגאולה? שאלתי אני. הרי ידוע שהבריאה יכולה להיות גם אסון. הלא כתוב על קורח ועל עדתו: “אם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם…”.

– כמובן. צריך קרטוב של רצון טוב. תחשבו רגע: “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע”. אור וחושך במישור אחד עם שלום ורע. זאת ועוד: “המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”. וקראנו זה לא מכבר בספר היצירה: “יוצר מתוהו ממש, ועשה אינו ישנו”. רציתי לומר לך, יאנוש, שבינתיים מצאתי גירסה יותר טובה בכתב־יד עתיק: “יצר מתוהו ממש, ועשאו באש, וישנו”. …המשכיל יבין.

– לא הבנתי, אמרתי.

– עם ישראל הוא חוד־החנית של הבריאה כולה: כחרתום של אוניה, הוא פורץ את הדרך לעתיד. מתוך האש…

– יסלח לי אדוני; אינני מבין כלום בלשון שהוא מדבר… אבל השעה דוחקת. אני צריך לחזור לסניף. הפעם אני אזמין מונית, ואסיע אותו הביתה. בין כך ובין כך, זוהי דרכי.

– חבל, אמרה מרים. רציתי לכבד את כולכם בארוחת צהריים, אם־כי שעת־הצהריים תחזור עלינו רק מחר…

– אין דבר; פעם אחרת; תודה רבה.

יצאו. יאנוש ליווה את מורו עד המכונית.

“חוכמות בנתה ביתה… מסכה יינה, אף ערכה שולחנה. שלחה נערותיה, תקרא על גפי מרומי־קרת. מי פתי – יסור הנה; חסר לב, אמרה לו. לכו, לחמו בלחמי, ושתו ביין־מסכתי. עִזְבוּ, פתיים, וִחְיוּ; וְאִשְרו בדרך־בינה…”

יאנוש העיף מבט אל התמונה, חייך חיוך עלוב, ושוב העיף…

מרים קמה, הגישה, מזגה, התיישבה, חתכה פרוסות, הִססה ושתקה.

תיקתוק השעון נשמע עם פעימות־הלב. שְעון־עץ עתיק, מעין אורלוגין, על מדף של שיש.

בסוף, פתחתי אני בשיחה.

– מוזר, אמרתי, מר יסמין, הוא הוא שהדגיש את היסוד הבהמי של ישותנו, ואילו יוסי, החמרן, משוכנע שהאדם אינו משהו אלא מישהו. תירוצים מצא, ולא כל־כך שיגרתיים, לביסוס טענותיו.

– אין כאן שום דבר מוזר. אתה, אלי, ענית לו יפה מאוד. האדם כמות־שהוא עכשיו, אינו סוף־פסוק בבריאה. את החוכמה הזאת למדת כנראה אצל אותו כומר, שסיפרת עליו.

– כן, הייתי כל־כך רוצה לעיין בכיתבי תייאר, מורו ורבו של האח נדיב. אבל אי־אפשר להשיג אותו בשום מקום. הבוקר, אחד הבטלנים ששוחחתי אתו על גדות־הנהר אמר לי לגשת לחנות־ספרים מסויימת ברחוב בונפרט.

– נראה… אבל לעת־עתה, אני חושב שהבנתי את העיקר מתוך דבריך: א) תהליך ההתפתחות אינו מוגבל לצמחים וחיות בלבד; תחולתו בכל היש כולו, ברחבי־היקום. ב) אין הבדל מהותי בין החומר הדומם ובין החי. ג) כל היש כולו מכוון לרוחניות מתוך תנועת התעלות מתמדת.

– כן. הוא הדגיש גם את חשיבות הסיפים: כל סף וסף הוא הישג רוחני שאין ממנו חזרה לדרגה נמוכה יותר.

– ומה טיבה, שאלה מרים, מה טיבה של התנופה הזאת, המעלה את החומר לדרגת־הרוחניות?

– אינני יודע; אבל אני זוכר משל, שהמשיל. בימי הביניים, נתכסתה אירופה כולה במעטה־לובן של כנסיות מפוארות. בניית כל־אחד מן הבניינים האלה מסתברת מבחינה פיזיקאלית, טכנית, ואף כלכלית ומדינית. אבל יסוד היוזמה לבנות כנסיות, איננו חומרי כלל וכלל, אלא רוחני דווקא. ובכן, סיבת השינויים בחומר, איננה חומרית מעיקרה…

– דברים דומים אפשר לומר גם כן על האגד, המאגד את עם־ישראל מאז ומתמיד. כוחות הפירוד עצומים; ובכל זאת, הנה, עם־ישראל חי…

– האבן הופכת לכנסייה, הבהמה לאדם, האדם ליהודי, סיכמתי אני.

– ומִן המזון למחשבה, הדרך ארוכה, התערבה מרים.

“ונתתי עשב לבהמתך, ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוהיך”, השלים יאנוש. האנושיות היא הישג, שאינו ניתן לביטול.

– מוזר, אמרה מרים אחרי הִסוס ממושך, דווקא אתה, שחזרת מ…“שם”, איך יכולת לומר דבר כזה? האם הצוררים שם לא פשטו את אנושיותם?

– בהחלט לא. הכול תוכנן לתפארת במִבצע אנושי משוכלל ומתוחכם. אין בכלל להשוות את השמדתנו עם התנפלות הברברים על יישוב מסודר. ברור: הגרמנים לא ידעו מה הם עשו – אבל הם עשו…

דממה.

– אספר לכם עוד מסיפורי־הרבי, המשיך יאנוש. היו היה מלך, שבנה פלטין אדיר ומסובך, מלא מסדרונות ומחיצות. הוא עצמו השתכן בלב־ליבו של הבניין, במעין קודש־הקודשים. כשהושלמו עבודות־הבנייה, התכנסו עבדיו ומשרתיו של המלך, יחד עם הנסיכים ואנשי־פמלייתו. הם התכוונו כולם לחלוק לו כבוד לרגע המאורע, אבל הם לא מצאו את דרכם אל המלך. מרוב תשוקה להראות לפניו, הם התעצבנו והסתבכו במבוך האיום, ובסופו של דבר שכחו את מטְרת־ביקורם. אולם בנו של המלך הציל אותם ממבוכתם. הוא הסביר להם, שהקירות והמחיצות, אין בהם ממש; אינם אלא אחיזת־עיניים בלבד. “אין כל קושי להֵראות בפני המלך”, אמר. “צעדו קדימה ־אין מגור מסביב!”

– למה סיפרת לנו עכשיו את הסיפור הזה?

– כי בקור, ברעב ובפחד, מי שרוצה לחיות צריך למצוא מפלט. אפשר לברוח, לברוח לכוכבים: לראות את ארצנו, עם המחנה שבה, כנקודה קטנטנה, זעירה ביותר, מובלעת אפסית בחלל שאין לו סוף. אפשר גם כן להרגיש שהחום, המזון, הביטחון, אינם אלא מחיצה בינך ובינו. “צעדו קדימה – אין מגור מסביב!”. מעבר למחיצות־חיינו השיגרתיים, יושב המלך בכל הדרו. מי שיעלה בכוחו להתעלם מן מחיצות, יזכה בדביקות אליו.

– בן־המלך בא להציל, הנאצים להשמיד – התנגדה מרים בכל תוקף.

– הנאצים רק ביטלו את המחיצות. זה היה תפקידם בעולם. יחידים מבין היהודים אזרו חייל וצעדו קדימה… במחול מְסחרר…

– “מי שרצה לחיות” אמרת… הדגישה מרים.

אחרי זמן־מה, השלימה ואמרה:

“מי שרוצה לחיות”, המלך בכבודו ובעצמו הכין לו “דביקות” מסוג אחר: “על־כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, וידבק באישתו…” העיפה מבט אל התמונה.

– כן, הסכים יאנוש. כל־כך הייתי רוצה לחיות, אבל שגיתי…

– לא שגית, הדגישה מרים בחזקה. פיקוח־נפש דוחה את הכול. הנאצים לא היו בני־אדם עוד. הם הפקיעו את עצמם ביודעין מן האנושיות שלנו. בינם וביננו – רובצת תהום. מה שאמרת להם, אין לו מִשקל כלל. בטל ומבוטל, לחלוטין. אתה שומע: ל־ח־לו־טין!

– אבל הרוקדים שמעו; האלוהים שמע…

– הרוקדים? שאלתי. הסיוטים שלך?

– כן… יותר מאוחר… נספר לך יותר מאוחר…

דממה ויאוש.

מרים ניסתה לחדש את השיחה מתוך היסוס, כמי שאוסף שיברי־כלי יקר, שזה עתה נשבר.

– בעצם, איכפת לי? הנאצים: בני־אדם, לא בני־אדם… העיקר, הוא אתה, יאנוש… הרי שמעת: “עִזבו – פתיים – וִחיו!”

– כן, פתי. הייתי פתי. אבל מה שעשוי עשוי, ואין לתקן.

– יש לתקן: “עזבו – וחיו!”

– אולי… אבל אני נמשך אליהם. נאלץ להפגש אתם, לבקש מחילתם. ומי יודע, אולי לרקוד אתם? תביני: ריבון העולמים, איך יתקשר אתנו? איך יגשר מעל תהום־הנשייה? הוא עשה מאַין יש. אנחנו, מן האני, אָין. האַין הזה משותף לו ולנו, כי גם הוא התבטל על־מנת להשפילנו. בדממה, שם, הרגשנו שהיה לנו לבר־מצר. חוט דק מן הדקים עדיין הגביל בינו וביננו. הם קפצו מעליו במחול. ואני, נשארתי עם החיים – אבל אין לי חיים… קצצתי בנטיעות… למה לי חיים?

– יאנוש! אני מפצירה בך, אני מתחננת לפניך, אני נשבעת לך שעשיתי את הכול, כל מה שביכולתי, כדי להבין אותך. אבל די! זהו טירוף! אתה חי. אתה אתנו. חזור בך! לא אז, אלא עכשיו, פתי אתה. מה שעשוי עשוי, ומבוטל: “עִזבו – פתיים – וחיו!”

יאנוש לא ענה, אלא נרדם. עיניו נעשו פתאום עמומות, כעיני־זכוכית. אט אט ירדו עליהן עפעפיו, ונרכן ראשו. מרים החזיקה ידו, בעצבנות ובחוזקה, ולאחר זמן, בעדינות קלה.

העריב היום. לא זזנו ממקומותינו. אף לא סגרנו את החלונות. קולות עליזים ומעורבבים עלו מן הרחוב.

באישון הלילה קמתי על רגלי.

– לא. אל תעזוב אותנו. אני מבקשת ממך… אמרה מרים.

תיקתוק־השעון נשמע עם פעימות הלב. נזכרתי בשיר, שלמדתי ב“מחילות” שיאנוש אָהֵבוֹ.

שבועות ארוכים נשאר יאנוש מרותק במיטת־חוליו, במחלקה הפנימית שבבית־החולים ע"ש רוטשילד. יום־יום ביקרה אצלו מרים; וגם אני, נתפניתי ככל האפשר מן הלימודים כדי להתיישב בצידו. האחיות כבר הכירו אותנו, ולא שאלו שאלות.

– אינני מבין אותך, אמרתי למרים במטרו, כשחזרנו משם יחד. את מתייחסת אליו כאילו בידו ההחלטה, אם לחיות, אם לוותר. הרי הוא חולה. מי כמוך ידע זאת…

– ברור. יש לו… (שם לטיני, שאינני זוכר). אבל הכול תלוי ברצונו שלו. כפי שהחזיק מעמד ויצא משם, כמו כן הוא צריך עכשיו להחלץ ממחלתו. במחשבותיו הוא עדיין לא השתחרר.

– האם, לדעתך, יש ממש בהזיותיו?

– על נושא זה נתווכח יותר מאוחר, בבוא השלום.

– השלום?

– כן. השלום. המלחמה ניטשת עכשיו שם. ה“שם” השני, שאינו פחות מיסתורי ובעייתי לגבי יאנוש מן התופת שממנו נחלץ…

– מכל מקום, המשיכה מרים, אני מאוד חוששת מהשפעתו של מר יסמין עליו. עוד לפני שנפל למִשכב, הוא בא אלי בהתפעלות עם משפטים כגון זה: “האדם הוא לעצמו תריס, או מחסום בפני האלוהים”. הוא אמר לי לקרוא בתורה וברמב“ן: “אם שמור תשמור את כל מצווה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' אלוהכם בכל דרכיו ולדובקה בו…” הרמב”ן אומר, לפי מה שסיפר יאנוש, שהיהודי צריך לשלול את עצמו, להשתיק את ה“אני” שלו, על מנת לדבוק בישותו. הרי שמעת במו־אוזניך דברים דומים מפיו. אני, אינני מבינה הרבה בתורה ובפירוש, אבל בכל זאת עניתי לו שהוא מדבר כמו תינוק בן־יומו. כי הרי, איך יקיים האדם את המצוות אם לא יחיה חיים תקינים ומתוקנים. “לא המתים יהללו יה!” הדגשתי לפניו תמיד. אבל נראה שמחול המוות שואף אותו בלי הרף; וזוהי סטייה חולנית ממש, הדורשת ריפוי. צריכים לדבר עם מר יסמין, רק הוא יכול להסביר לו, להקל מעליו…

יצאנו מן המטרו בחיל ובדאגה. הפרות פעו והציעו גבינה. המלצרים הגישו בירה. אבל ריח האביב כבר לא התנדף מנשימתנו…

לא היה צורך להזמין את מר יסמין לבית החולים ולהסביר לו מְקור־דאגותינו. הוא בא מעצמו, וידע מה לומר ליאנוש.

– תראה, אמר לו בקול נמוך ומחייב. רק בארץ־ישראל תמצא את המנוחה ואת הנחלה וכדי להגיע לארץ־ישראל, אתה צריך להתגבר על המחלה האומללה הזאת.

– כן, ענה בקול חלוש. אבל בארץ־ישראל מכוננים עכשיו מדינה, המדינה של יוסי. חזירי־הבר בליל־שבת…

– אין דבר, השיב מר יסמין. גדולים ממך, גדולים ממני, השלימו כבר עם המציאות הזאת. בלי להסכים, השלימו. אתה יודע שרק בארץ־ישראל החיים הם חיים. בכל מקום אחר – אשלייה בלבד. ביטול המחיצות, אפילו המוות, אפילו המחול, לא ישיגו אותו בחשכת־הגולה. ואילו שם, האוויר שאתה נושם, נשימת־נשמה יש בו.

– כן, אמר יאנוש.

– השבת כאן, היא רק רמז לשבת. מתחילה באיחור, מסתיימת כשהם כבר מזמן גמרו להבדיל על הכוס.

– כן, אמר יאנוש.

– היין כאן, אינו יין. שורש־הגפן נזונו מטל זר. גויים ברכו עליו בלשון כזבים…

– כן, אמר יאנוש.

– בושם־הפרחים, כאן הוא משכר; שם הוא מחכים.

– כן, אמר יאנוש.

– הנר. כאן אורו קלוש כאור־החשמל במחילות־המטרו. אם יצאת פעם מן המטרו ביום־אביב קורן, הרגשת בהבדל.

– שם, הנר הוא נר־נשמה, אמר יאנוש.

– אני מחכה לך, יאנוש. נעלה יחד לארץ־ישראל.

– גם מרים.

– גם מרים, גם אלי – מי לא יעלה? יאנוש! אתה חייב להחלים, לאזור עוז! אמר ויצא מן החדר.

במשך שנה תמימה, נראה שפקודתו של מר יסמין נשאה פרי. יאנוש חזר לבית־הספר והתמסר כל־כולו ללימודיו: לימודי־קודש, לימודי־חול, הכול בהתלהבות מרובה. בעצם, לדידו, לא היה הבדל ניכר בין תורה ומדע. כי הרי “לית אתר פנוי מניה”, “מלא כל הארץ כבודו”. אם כן, הַכָרַת־כל מה שיש היא הכרת־פעולתו. “לו רק היינו יכולים להתחקות אחר העברת המידע ושימורו בגוף החי, היינו עומדים על סוד כוונתו” כך אמר לעתים קרובות. “אני משוכנע שבמחקר נמרץ נוכל עוד בדור הזה להבין את כוח הזכירה ואת צופן התורשה.” למרות זכרונותי מן הוויכוחים עם האח נדיב, לא עמדתי על חשיבות־הפעינוח הזה של סודות־הטבע, והייתי שותף לדיעותיהן של פולין ושל מרים: העיקר הוא לעזור, לחלץ את הסובלים ממצוקותם ולשפר בהתמדה את תנאי חייהם של כל באי־עולם.

מכל מקום הייתה שנה זו – שנת־שיחרורה של ארץ־ישראל – תקופת־פעילות קדחתנית בחייו הקצרים של יאנוש. הוא מצא זמן אפילו לטיולים ולשחייה, והשכיל מדי־פעם לעצור ולהתמסר לשיקויי־המוזיקה ולקסמי־השירה.

בקיץ התקיים מחנה־נופש לדוברי־עברית. הופתענו לא מעט, כשפורסם שמו של מְקום המחנה: שטובלון. כאילו יתחיל הכול מחדש… מרים נרשמה כרופאה, יאנוש ואני כמדריכים.

התוכניות שלי נשתבשו במקצת, כי אחי הבכור התחתן בלונדון דווקא בזמן המיועד למחנה. החלטתי לנסוע קודם לאנגליה, ומשם לשטובלון.

נסיעה זו החזירה אותי על פסים מוכרים. עברתי, בלי לעצור, ב“מחילות”. לא רציתי להתעכב בלימוז', אבל בלית־ברירה, חכיתי לרכבת המקומית על אותו רציף עצמו, שבו נפרדתי “אז” מיאנוש. השעון הגדול, בראש הצריח של התחנה, עדיין הסתכל בי כעיין מאיימת. נזכרתי בשירו של וֶורְהֵרֶן,³¹ שיאנוש אהב כל־כך:

"אורלוגין ששואלין,

נתפס הפחד במחוגה."

הגעתי לשטובלון עם רדת החשיכה.

– יאנוש, מרים? מה, אתה לא יודע?

– מה לדעת?

– הוא הרגיש רע מאוד. פתאום. הקיא דם. הזמינו מונית. לקחו אותו לבית־החולים העירוני בלימוז'…

– ומה הלאה?

– לא יודעים.

טילפנתי ללימוז'.

– הבחור משטובלון? מצבו החמיר. שלחו אותו לַפרי, לבית החולים ע"ש רוטשילד. שם נמצא התיק הרפואי שלו.

רציתי לנסוע מיד. אי־אפשר. אין רכבת לילה בקו הזה.

לילה איום. עטלפים שוטטו מסביב למיגדל.

שוב, אותה דרך לתחנת־הרכת. שוב אותה שמש אדומה, כבדה, שנקרעה בקוצים. שוב אותו שעון מאיים בעינו החיוורת…

הגעתי לפַרי בשעה מאוחרת. המטרו: פרות, מלצרים…

עמדתי רגע בפתח־הכניסה לבית־החולים. היססתי. נכנסתי.

– יאנוש מאיר? הוא נפטר בסוף הלילה.

– היום בבוקר?

– כן, היום בבוקר.

יצאתי לרחוב, בחושך. כוכבי־השמיים רעדו קימעה. כל פעמוני העיר צלצלו – חצות.

ויהי אחרי־מות יאנוש…

ביום קבורתו, ירד גשם טורדני דק. עלוות־העצים נטפה מים. ציפורים בודדות השמיעו קולן. בוקר עלוב של קיץ רענן.

הגעתי באוטובוס עם דודתי. אנשים מעטים באו ללווייה. תלמידים יחידים, שנשארו בעיר באמצע תקופת־החופש; שניים או שלושה מורים; אם־הבית… המנהל שהה באותו זמן בארץ־ישראל, אבל מר יסמין היה אתנו. חליפתו הכחולה, כתמיד; כובע־לבד מעוך על גולגולתו. את עיניו לא ראיתי.

מרים עמדה דום, נוקשה, חיוורת כגבס. מעיל גשם בז'. בלי כיסוי־ראש. שערה הרטוב השתפל על כתפותיה, ורגליה נתקעו בבוץ. קוביות לבנות של חצץ כיסו את המשעולים בבית־העלמין, אבל היא הסתבכה בין הערוגות ובין הקברות. עמדה זקופה – לא נע, ולא זע ולא חרד גופה – אבל הבחנתי ששיניה נקשו קמעה מתחת לשפתיה הנצבטות.

בתחילה, היו מחשבותי עם יאנוש.

"אותיות עבריות התעלו מתנור,

התפזרו לרוחות מדפי־הסידור".

– הנה, הגיעו עד הלום, חשבתי.

– בר־מצר, אמר בי קול.

– בר־מינן, ענה קול אחר. והוא הוא שהכריע את הכף.

מאותו רגע חל בקִרבי שידוד־מערכות כללי.

– כיוון שכך, אמרתי לעצמי, התשובה היא: לא.

המשך־הטכס נראה לי נאלח, מגוחך. אנשי־החברה קדישא השלימו את מלאכתם באדישות, ואמרו מה שאמרו רק מן השפה ולחוץ, בקול רועד ללא התרגשות כנה. “הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?… ולאן אתה הולך? למְקום־עפר, רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי־המלכים, הקדוש ברוך הוא.” מוזר, חשבתי: על “הטיפה הסרוחה” דילגו. ומאין לאותו עקיבא בן מהללְאל שהיא “סרוחה” דווקא? יאנוש היה משוכנע שבתאי־הזרע צפונים רזי־החיים; שהקב“ה חנן אותנו בשכל ובכוח־שהחשיבה על מנת שיעלה בכוחנו לפענח רזים אלה ולהתפעל מהם. שיר מיזמור לה' מתוך הערצת־ מִפעלו. לא הטיפה, היא שמסריחה, אלא עקביא זה, וכל הדומים לו…! והנה, כאן מתביישים אפילו מדבריו, ומשמיטים אותם! בושה מתוך בושה! לא, אין לי חלק ונחלה ב”תורתם" של האנשים האלה!

– אלי, אמר בי קול גוער. איבדת את חוש־הנימוסים. שְמור על מינימום של דרך־ארץ.

– וכי זה נחוץ עכשיו? נימוסים? דרך־ארץ? כלפי־מי?

………….

התפזרנו. נפרדנו.

רציתי ללחוץ את ידה של מרים, אבל היא התחמקה. רצה לכיוון המונית, שהמתינה לה מעבר לשער.

דודתי ידעה מה גודל המשבר, וניסתה לדובב אותי.

– לאמיתו של דבר, הוא מת שם, ולא נשתחרר, אמרה. אותן השנים, שחי אתנו, לא היו עבורו אלא דחיית־הקץ בלבד. הוא השכיל לתת לאותו פרק־זמן משמעות ותוכן. כל הכבוד! ישנם אנשים, החיים עד מאה ועשרים, ולא נִצלו בכלל את כל הזמן שעמד לרשותם. אחרים מתים בגיל צעיר, ומספיקים לצבור זכויות למכביר…

דיברה ודיברה, ולא שמתי לב.

– הירושימה. אחרי ארבע שנים, עדיין מתים שם אנשים מן הנשורת.

– כן. ידוע.

– ישנן מחלות, המזדחלות בתוך הגוף במשך שנים, ולא מרגישים אותן כלל. ופתאום…

– כן.

– כגוף כנפש…

– כן.

– אחותי – דודתך – עדיין לא סלחה לעצמה. עדיין לא חזרה לחיים תקינים.

– לא משנה. – ברגע האחרון עצרתי פליטת־פי, ושיניתי את התשובה:

– זה באמת מְצער. אני מקווה שנוכל לעזור לה. שתמצא עוד טעם להמשיך במאמציה… אם היא, היא, רוצה.

– זהו: הרצון לחיות, הוא העיקר.

– ידעתי.

– היגענו. התיישבנו לאכול. ללחם היה טעם של אפר.

– גם אני ערה במיוחד לצערה של מרים, הוסיפה הדודה.

– אתה חייב ללכת אליה; לנסות לנחמה.

– אין טעם. היא בוודאי לא תרצה לדבר אתי.

– אתה חייב ללכת.

הלכתי.

צלצלתי. דפקתי בדלת. לא נעניתי. כיוון שהדלת הייתה פתוחה למחצה, נכנסתי על בהונות־רגלַי. מרים ישבה, דוויה ושפופה, באמצע החדר. מכל עבר, מזוודות פתוחות וחפצים זרוקים. שיברי־זכוכית על הריצפה. שׂערה המשתפל נרטב מגשם חדש. החלוק הפירחוני, שלבשה ברשלנות, הוכתם בדיו. הרבה דיו.

– אל תבוא, אלי. אמרה בקול חלוש, רחוק. אל תבוא…. אל תדבר… אין טעם… אני עוזבת. נוסעת לדודי, באמריקה.

העפתי עיין אל הקיר. במקום התמונה – כתם גדול של דיו. כוכב אפל, מפחיד. התמונה עצמה, קרועה קרעים אין ספור, התבוססה בשלולית של דם שחור.

 

בעיר מולדתי    🔗

ושוב, הרכבת.

נסעתי הביתה, לבית־אמי. כוונתי הייתה להשתקע שם, למצוא מזור ותְעלה הרחק הרחק מקברו של יאנוש. לצמיתות…

הנוסעים נראו שלווים. אווירה של חופשה: שְמלות ססגוניות וכובעי־קש, חכות לדייג, תרמילים לטיול.

– תכניסי את היד – אסור! גערה אישה בילדה, שנפנפה ממחטה מבעד לחלון. האבא הלך צעדים אחדים יחד עם הרכבת, שנעקרה ממקומה בִכבדות. גם הוא נפנף ממחטה, נשק את קצות־אצבעותיו, וזרק אלינו את הנשיקה. עצר, עמד, הסתובב ופנה לדרכו שלו.

ארוכים הם, רציף־התחנה. סוף סוף יצאנו מסבך־המסילות המתפצלות והתחלנו לנסוע במהירות עליזה. השדות, היערות, הכפרים התעלסו באורה של שמש נדיבה. עננים קטנטנים צעדו בטורים ממושמעים במרומי־התכלת. מידי־פעם פילחנו אל תוך־מינהרה במלוא־העוצמה, במלוא־המהירות. אור־החשמל נדלק בתאים דקות ספורות לפני־פלישה זו למעמקי־האדמה, ויכולנו להתכונן מראש לאותו רגע של חרדה מצחיקה. הילדה רקעה ברגלה וצעקה מרוב־גיל:

– אמא, עוד מינהרה! וווּ, חושך בחוץ!

עברנו כהרף־עין על אותו גשר, שכמעט המתמוטט מתחתינו ארבע שנים לפני־כן. גשר חסון, בטוח, עם מעקה ארוך וגבוה כגובה־איש. ובכלל לא יוצא־דופן: כל הגשרים לאורך המסילה היו בנויים כך. נזכרתי בכל־זאת בסכנות שארבו לנו אז, בפעולת־החילוץ וההצלה.

– על כל זה, אבד עכשיו הכלח.

עד שיכולתי בכלל להעלות זכרונות אלה, כבר היינו רחוקים מן הגשר.

– ימים ספורים אחרי המסע האומלל בשלג ובקור, נפגשתי שוב עם יאנוש.

– גם זה, אבד עליו הכלח – עכשיו.

מלצר, לָבוש מיקטורן לבן ומכנסיים שחורים, שהחזיק בידו פעמון, הלך לאורך המיסדרון וצלצל לארוחת־ערב.

– לו היה לי כסף, הייתי משתתף, חשבתי.

בדקתי בארנקי, ונוכחתי שכסף היה לי די והותר בשביל ארוחה דשנה. אבל הססתי…

– החלטה היא החלטה. השולחן ערוך לפניך. לך… אמר בי קול.

– עוד מעט.

עמדתי במיסדרון ונשענתי בשתי זרועותי על מוט־ניקל ארוך במקביל לחלון. התבוננתי בנוף המרהיב בשעת־שקיעה עשירת־גוונים. ריחות־הדימדומים עוררו בי געגועים… געגועים לְמה? לא ידעתי.

"תכריכים ארוכים זוחלים במזרח.

שמעי נא, תוגתי, ליל־נועם, כי יצלח"

כן, בודְלר; “פירחי־הרע” באו לי לעזרה.

“קוטפים חרטה בחגי־עבדים…”

– אינני עבד כזה, אינני גרגרן כזה. מה לי ולחגי־עבדים? התמכרות. יש התמכרות לכאן ולכאן… זהו חטאם של מר יסמין, ושל יאנוש, ושל כל הדומים להם: אומרים תמיד שתענוגות העולם הזה, אינם אלא הוללות פושעת. יין? שיכרות וזנות. מתייסרים כל הזמן בַשוט של ווידוי נתעב. “ברוחקי ממך, מותי בחיי; ואם אדבק בך, חיי במותי”. זהו לשונו של יהודה הלוי. אבל אמרתי להם, כן, אני זוכר היטב שאמרתי להם: יש כאן מלכודת. יאנוש נלכד, ושילם בחייו. לא עלינו! אני רוצה חיים פשוטים, בנוף הנחמד הזה. הנח, אני הולך עכשיו לסעוד את לבי.

הלכתי לקרון־המיסעדה. התבוננתי בתפריט.

– כ' נוסע למֶץ או לסטרזבור? שאל אותי המלצר.

– מֶץ.

– אני מצטער. בעוד דקות ספורות אנחנו מגיעים לתחנת־הביניים. שם מתפלגת הרכבת לשתיים. קרון־המסעדה ממשיך לכיוון סטרזבור.

חזרתי לתאי מבוייש במקצת.

אכלתי בננה ומעט שוקולד.

הגעתי הביתה באישון־לילה. אמא הופתעה לא מעט.

­– חשבתי שאתה בשטובלון עם החברים שלך.

– גם אני חשבתי…

הסברתי לה באריכות כל מה שקרה לנו, ספקותַי והחלטותַי:

– כיוון שכך, התשובה היא: לא. נתתי גט־פיטורין ל“מימו” ולכל מה שקשור אליו. השנה הבאה, אני לומד כאן. אחר־כך נראה…

אמא ניסתה להרגיע אותי כמיטב יכולתה.

– שישה מיליון יהודים אבדו בשואה האיומה, ועוד רבים אחרים. אבל אתה, בכל זאת אמרת “הן”, וקיבלת על עצמך עול־מיצוות וחיבת־ציון. ועכשיו, בחור אחד התווסף לחבורת־הניספים, ואתה משנה את דעתך מכל וכל. אדרבא; היית צריך לברך על המוגמר. ארבע שנים של דחייה ניתנו לו: שנות־אושר וקידוש ה' רוב חינו שפע עליך, דווקא. תמשיך בדרכו.

– את מדברת כמו האח “נדיב” בשעתו, את זוכרת? – אחרי־מות פולין.

– זוכרת.

– אז הייתי מסכים לדבריו; עכשיו, לא.

– מה קרה בינתיים?

– קרה שפולין הייתה בחורה פשוטה, אוהבת, ועם זאת משכילה ואמיצה. היא רצתה לחיות. כדאי וגם כדאי להמשיך בדרכה. ואילו יאנוש נתפס במלכודת: לא ראה טעם בחיים…

– מה אתה סח? נפגשתי אתו כמה וכמה פעמים בפַרי. ואותו שבוע, שבילה אצלנו בקיץ שעבר – אינני זוכרת תקופה יותר תוססת, יותר מעניינת, זה שנים רבות. הרגשתי אצלו בולמוס רוחני מסחרר: רצה לדעת הכול, להבין, להעמיק, להתבונן. עם זאת, נאות להסביר, לענות בנימוס ובנחת. במיוחד הערכתי את חוש ההומור שלו; בדיחות דקות, קצת מיסטריות, שאמר עם חיוך ביישני… בחור כזה לא רצה לחיות?

דממה.

לאחר זמן המשיכה אמא:

– אלי, אתה זוכר את הטיול אִתו בשנה שעברה? אתם עליתם שניכם עד פיסגת הר וחזרתם למלון שזופים ושמחים. נקרעו מיכנסיו באחד הסלעים…לא. קשה לקבל את דבריך. אני רואה אותו עדין בעיני־דמיוני, כולו חיוך וניגון, מלא חִיות ושמחה…

– כן, אבל זה על פני־השטח בלבד. בשיחותיו הרציניות חזר על מימרה זו: “ברוחקי ממך, מותי בחיי; ואם אדבק בך, חיי במותי”. ואמנם…

– מה פירוש? אינני רגילה לפילפולים כאלה?

– פשוט מאוד. יותר מדי פשוט. כל מה שאנחנו עושים בחיי־העולם הזה, אין לו ערך כלל. מעין מוות בתוך חיים מדומים. רק הדביקות אל האלוהים, יש בה ממש. אבל מעצם טבעה, דביקות זו קוטלת את ערכם של העניינים האחרים. ובכן, לא כדאי לחיות, ואמנם הוא מת.

– הזיות של שנות העֶשְׂרֶה. קיצוניות כזו אינה נסבלת. אני חושבת שאתה מעליל עליו עלילות. כאילו שקרן היה. כולנו ראינו – אני, אחיך, הדודה, כולנו שהשתתפנו באותו טיול בלתי נשכח – שהבחור רוצה לחיות. וכשאמר שיתמסר ללימודים, והסביר לנו שהביולוגיה עשוייה לגלות טפח מרזי־התורשה וכוח הזכירה, האם הוציא מפיו מלים בעלמא, או שמא התכוון ברצינות לעתידו המקצועי? נו… ענה לי!

– דיבר ברצינות.

– מי ש“רוצה למות”, יש לו תוכניות כאלה?

– קשה.

– וישראל? הלא אמר שיעלה לישראל?

– עוד יותר קשה. הוא חשש שמדינת־ישראל תאכזב אותו.

– בכלל לא קשה. הבחור הזה, לא פחדן היה. עשוי בלי חת. אם מדינת־ישראל, במתכונתה הנוכחית, איננה מוצאת חן בעיני־מישהו, שיעלה לשם ויתרום את תרומתו לכוחות השינוי. זה מה שכותבים המנהיגים הציוניים בעיתונים שאנחנו מקבלים כאן. בנקודה זו, ברור שהם צודקים.

– הניחי, אמא. שום איש אינו עשוי מיקשה אחת.

– נכון, בהחלט. בכל זאת, אינני יכולה לסבול את התפלספותם היומרנית של בני־העשרה. מה שהיה, היה. עכשיו, צריכים להמשיך, ולמצוא פשרות. הבחור הזה חסר לנו, כמו פולין, כמו מיליונים אחרים. אנחנו נמשיך בדרכם…

– אי אפשר. דרכו חסומה. היו לו חלומות, סיוטים. הוא צעק בלילה שקוראים לו משם, שרובצת עליו קללה בשל מעשה שעשה…

– אל תדון חברך עד שלא היית במקומו. משחזר מ“שם”, לא פלא שנפגע בגופו, שנפשו לקתה במחלות אנושות. ללילה, נשאיר הסיוטים, וליום – חיים רגילים.

– לא. נגמר. אינני יכול להמשיך ב“מימו”, לראות שם את האנשים…

– מי דרש ממך לחזור ל“מימו”? תשב כאן, לכל הפחות עד בחינות הבגרות שלך, בקיץ הבא… ומה עושה מרים?

– נסעה לאמריקה. תגור אצל הדוד שלה.

– נהגה בחוכמה. כמוךָ כמוה: אתם צריכים להחליף אוויר.

– אמא, בבקשה, בלי זילזול.

– חס ושלום! אין כאן אפילו נימה של זילזול. רק דאגתי לבריאותכם. אני רוצה שתבין: אלה הם החיים. קרה מה שקרה, ואין לתקן. אבל נמשיך; ולא על־פי החלטות קיצוניות, אלא סתם, לפי דרכנו הפשוטה.

עכשיו נלך לשון, נורא מאוחר.

נקלטתי בלי קשיים בבית־הספר של העיר הסמוכה. איש לא העלה על דעתו שיש כאן פשרה גסה. גם אני רציתי לשכוח זאת. אחרי ארבע שנים של שיקום, נמחקו כמעט כליל עקבות הכיבוש הגרמני, ומזמן חזרו החיים למסלולם התקין. הלימודים התנהלו בצרפתית, ברמה נאותה, כמו בכל בית־ספר אחר במדינה. חששתי כמובן מחידוש אווירת־הדיכוי והאונס של “מחילות”. אבל לא דובים ולא יער. גם התלמידים וגם המורים ידעו היטב שאני יהודי, ושבאתי מבית־ספר מעולה בבירה. מדי־פעם שוחחנו על מדינת־ישראל, שממילא תפסה מקום נכבד בחדשות. את היהודים הזכירו אגב פרשת דרייפוס, או במלים ספורות, בהקשר לעלייתו של הרייך השלישי. אבל בכל אלה, לא היה משום יוצא דופן. חשבתי שאין טעם להתחמק מן השאלות על היהדות, אבל נוכחתי ששאלות כאלה לא באו כלל. זהו עניין של דת, של חופש הפרט, והשתיקה יאה לו. ישנם קתולים ופרוטסטנטים, יש גם אתאיסטים ויהודים. רוב התלמידים, המורים וההורים נשארו אדישים בעניינים אלה.

– “בית הספר מיימוניד”, אמר לי המנהל בשעת־ההרשמה, מה טיבו של בית־ספר זה? ומי היה מיימוניד?

– בית־ספר יהודי. מיימוניד היה פילוסוף גדול מימי־הביניים.

– ובכן, מובן מאליו שאתה משוחרר מכתיבה בסַמְְדִִי (היום האחרון של השבוע). אבקש מן המורים שלא יקבעו מבחנים ליום זה.

תגובתי הראשונה הייתה לדחות את ההצעה; אבל ידעתי שתלמידים אחדים אינם כותבים בשבת, שמסורת היא בבית־הספר להתחשב בדת היהודית בעניין זה, ומכל מקום לא ראיתי טעם להוציא את עצמי מן הכלל ולהתבלט באופן מיוחד. הייתי יכול גם לדרוש שחרור כללי מן הלימודים בשבת, כדי שלא לנסוע באותו יום, אבל גם זה לא נראה לי. בין כך ובין כך, החנות של אמא נשארה פתוחה ביום האחרון לפני השבתון הכללי. איך הייתי מבלה לבדי את זמני הפנוי? מצד אחד – חשבתי – יתכן שיהודי־המקום יסתכלו בעיין מרוגזת אל בחור מ“מימו” שנוסע בשבת לבית־הספר; אבל מצד שני, יכולתי להניח שיתרגלו לעבירות־הזולת כמו לחטאם שלהם עצמם, כיוון שכולם עבדו בשבת, גם אם הלכו להתפלל ולשמוע קריאת־התורה לפני שנגשו לעסק. וכך קרה הלכה למעשה. איש לא התעניין בסתירות שבחיי: המנעות מכתיבה בשבת, יחד עם נסיעה לבית־הספר; כשרות בבית וטרפות בקנטינה וכדומה. אני עצמי עמדתי היטב על כל המגוחך שבמנהגים אלה, אבל רציתי בכל מחיר למנוע התנגשות חזיתית עם הבעיות שהרגו את חברי האבוד. קראתי לפשרה זו “השלמה עם המציאות”. קיוויתי שביום מן הימים אוכל להשתחרר לחלוטין מן הסבך שנקלעת בו, ויפה שעה אחת קודם…

מובן מאליו שאותה כפילות עמומה רדפה אחרַי במיוחד בבית־הכנסת, בזמן החגים. עלה אבי המנוח מעירו מימים ימימה לעיר הסמוכה להתפלל ביום הזיכרון וביום הדין. השתכַנו במלון וסעדנו אצל קרובים. אמא ואחי המשיכו במנהג זה גם אחרי המלחמה. כמובן זכרתי את ביקורי הראשון בבית־הכנסת, באותו סתו אומלל מיד אחרי השחרור. כמו ברכבת, נשתנו גם כאן פני־הדברים. היכל התפילות שוקם ועמד על תילו בגאווה וברצינות. החזן החדש ידע את מנהגי־המקום והשכיל לשיר על־פי הדפוסים המקובלים. מישהו נשא נאום משעממם, וכמעט נרדמתי. ראיתי אנשים אחדים, שהרכינו ראש וחטפו תנומה קלה. שמתי לב שהנואם כינה את היהודים בשם “נאמנים” או “שותפים בדתנו” על משקל “שותפים באזרחותנו”. וכי היה צורך בהדגשה זו? מיד השתקתי מחשבות מסוג זה. ידעתי הפעם לקרוא במחזור, ולא שאלתי קושיות. קריאה מקוטעת, מאכזבת, תפילה. כיבדו אותי ב“מפטיר יונה”. איזה מזל: החלק היחיד של התפילה שיש בו קצת צבעים! נהנית ללא סייג מן ההפלגה בים, מתרשיש ובנותיה, מצילו של הקיקיון.

– יפה קראת, אמרו לי הגבאים. מרגישים שאתה מבין מה שאתה קורא.

– איך לא אבין? יונה, זהו החבר שלי.

אחרי החגים, לא היה צורך לביקור תדיר בבית־הכנסת. מדי פעם, ביקשו ממני להשלים מניין ביום־הזיכרון לנפטרים. באו גם מרצים מטעם האירגונים הציוניים, הקרינו שקופיות, התפעלו מהשיגי־ההתיישבות החדשה והתבלבלו בסטטיסטיקה מרשימה. גבר קולו של יוסי, וקולו של חברי נדם. “אין טעם, באמת, אין טעם…” חשבתי. אבל בכל זאת, השתתפתי באותם אירועים, כדי שלא להוציא את עצמי מן הכלל.

את רוב זמני הקדשתי ללימודים – ללא משוא־פנים. לא גיליתי למורים ולחברי שהכרתי כבר מזמן שירי־משוררים שהופיעו לראשונה בתוכנית, או שראיתי על הבמה מחזות קלאסיים שסוכמו בכיתה. עשיתי את עצמי כתלמיד מן השורה, לא פחות ולא יותר. פעם אחת שגיתי, אבל איש לא הרגיש את מְקור טעותי. כתבתי באחד החיבורים שלי על חיי־הרוח בצרפת במאה הי"ז דברים בוטים על הנואם המטיף בּוֹסוּאֵ. חשבתי לתומי שהוא נזכר לשימצה אצל כל יודעי־דבר. אבל לא: הוא נחשב כסופר חשוב, מן המעולים דווקא. בתיאור חורבנה של ירושלים, ראו רק את יפי־הסגנון, והתעלמו לחלוטין מן הרעל ומן השינאה.

מחוץ לכותלי־בית־הספר, לא הסתגלתי בנקל לחברתי החדשה, והרגשתי בדידות במידה מסויימת. אמנם הוזמנתי מדי־פעם למסיבות של יום־הולדת או סתם לאירועים חברתיים. אבל לא מצאתי עניין לבדיחות ששמעתי, ולא ידעתי בדיוק איך להתנהג. כיוון שלא למדתי לרקוד ריקודים סלוניים, נשארתי מרותק לכיסא שלי זמן רב באפס מעשה. אמרו לי שאין דבר קל יותר מן הריקודים האלה. אתה נצמד לבחורה ותופס את הקצב… אבל רגלַי כבדו לי וידַי הססו. הנסיון הראשון נראה לי מגוחך ומביך. באותו ערב, לא יכולתי לברוח, אבל אחר־כך נמנעתי מהסכמה להזמנות נוספות. אמא יעצה לי ללמוד ריקודים סלוניים בקורס מיוחד. ביקרתי בסטודיו – ולא נרשמתי…

גיליתי מהר דרך נוחה יותר להתמזגות בחברתי החדשה: מוזיקה של ממש, ולא רק אמתלא להיצמד אל בחורות. השתתפתי במקהלה ובתזמורת זוטא. אמא קנתה לי חליל־אלטו, ועודדה אותי בתשואותיה. לקראת חג־המולד, התכוננו למופע מרשים, ונטלתי בו חלק נכבד. שרנו שירי־עם עתיקים וקטעים מן הסימפוניה התשיעית של בֵטהובן. המנצח עמד על דוכנו וכאילו כייר וחיטב באצבעותיו הארוכות את עיסת־הקולות. על־פי מבטו, חיוכו, תנועותיו העדינות, הגברנו את הקול, החלשנו, הפסקנו, התחלנו שוב, חזרנו על קטע קשה כמה וכמה פעמים, הקפדנו בנשימה עצורה במעברים הדקים מהיקף אחד למִשנהו… שערותיו רקדו על ראשו; עיניו הפיחו בנו שמחה. רֶמֶז פה ורמז שם – היינו לבשר אחד של התלהבות נשגבה.

אבל המוזיקה, אין בה אחיזה. הביצוע המעולה ביותר, השתתפת בו, או רק האזנת לו, סופו אחד: פיזור, חזרה הביתה. תשואות הקהל, תודתך שלך לאומנים. הכול מסתיים בהמולה. יכולתי כמובן לנגן בעצמי כמה שרציתי, ועשיתי זאת שעות על גבי־שעות; אבל נחלתי אכזבה – כמו בתשמישי־בודד. המורה לחליל התפעל מן ההתקדמות שלי, אבל הקדיח את התבשיל באומרו: “אתה בוודאי תגיע לדרגת־ווירטואוז. ידעתי וגם ידעתי שהיהודים מחוננים במיוחד”.

רק בכיתה הרגשתי טוב. מוזר; היו דברים מעולם. אבל אז, ב“מחילות”, הייתי שרוי בפחד ובדיכוי; וכאן אנחנו חיים בשלום ובשלווה, בחיק המשפחה, בחום ובנעימות, ואיש אינו מתנכל בנו להשמידנו. בכל זאת, קשה לגרש מחשבות מסויימות, ובסופו של דבר, גם בכיתה קרה מה שקרה…

באביב, לקיתי במחלת־החזרת. הרופא ציווה לי שלושה שבועו של בידוד. למזלי, השבוע הראשון חל בתקופת־החופש, אבל הפסדתי בכל־זאת שבועיים של לימודים. נודע לי שהמבחן בגיאוגרפיה, המקצוע שהצטיינתי בו במיוחד, נקבע לסַמְדִי האחרון של תקופת־העדרותי מבית־הספר, והצטערתי מאוד, כיוון שהיה לי פנאי לקרוא ספרים רבים במשך מחלתי, ושלטתי היטב בחומר. הייתה לי הרגשה עמומה שהמורה החליט לתת את הפרס לתלמיד אחר, ולמנוע ממני ציון גבוה – לכן קבע את המבחן לאותו יום. אחרי הסוסים רבים, גמרתי אומר לנסוע לבית־הספר, על מנת להבחן יחד עם כל חברַי. כשנכנס המורה לכיתה וראה אותי בין הנוכחים, קימט מִצחו; מיד פנה אלי ואמר:

– מה אתה עושה כאן? א) עדיין לא פג זמן־ההסגר שלך. רצונך שכל התלמידים יידבקו ביהודיות שלך? (“יהודיות” שמעתי באוזני הפנימית. הוא אמר רק: “חזרת”). ב) אתה פטור מכתיבה בסמדי. אבל במבחן הזה, כדי לקטוף שבחים, אתה מוכן להשתתף ולעקוף את החוק. איזו הגינות! לך הביתה, מהר! ואמנם נדחפתי אל ביתי, נכלם וחפוי־ראש.

אמא ואחי השתדלו להרגיעני כמיטב יכולתם. בערב, נסיתי כמנהגי לקלוט כל מיני שידורי־רדיו בגלים הקצרים ולנחש באיזו שפה מדברים אי־שם במרחקים. ופתאום – עברית! “קול־ישראל לגולה”. הקריינית דיברה לאיטה, בשפה ברורה ומודגשת. ידעתי אמנם שמשדרים מישראל: רבע־שעה בעברית, ורבע־שעה בצרפתית, וכמו־כן בכל מיני־שפות אחרות. השידורים ביידיש הופרעו במתכוון על־ידי הרוסים. הרעש המכוער הזה הזכיר ל את האזנת שידורי הבי.בי.סי. בימי־המילחמה והסכנות שהיו כרוכות בה. אבל כאן, מיד עם תום התוכניות ביידיש, הופסקה גם ההפרעה, ושמענו בבירור צלילים צלולים. בדרך כלל, לא שמתי לב במיוחד לאותם השידורים מארץ־ישראל. “תעמולה”, חשבתי. “הארץ של יוסי. לא בשבילי”. יהודי־המקום, לעומת זאת, האזינו ברצון לשידורים בצרפתית, במיוחד בתקופת החגים, או לאחר מאורע חשוב במזרח התיכון. מכל מקום, באותו ערב, נגע לי הקול מירושלים ישר ללב. שירי־רחל. מזמן לא שמעתי שירי־רחל. והנה, כאן, רחוק מ“מימו” ומכל הקשור אליו, מלאו שירים אלה את חלל האוויר. הקול נראה לי מוכר. חדווה. בחורה נהדרת, בִתו של דיפלומט מישראל ששֵירת בפַרי. תלתלים שחורים שגלשו על גבה התמיר. חיוך מיסתורי האיר תמיד את מבטה הנוקב. היא לימדה אותנו בשעתו, ומרוב חיבה אליה חרשנו ודשנו בפרדס השירה העברית. “ספיח” ו“נבו” היו כר לחלומותי. ואולי לא היו הדברים מעולם… ליל־ירח אחד – ואורו זרוע על ימים רבים אחריו… אולם באותו ערב, התרשמתי משום־מה משיר מוזר, שלא הכרתי אותו לפני־כן: “להקיץ בבית־החולים”.

 

פָרִי    🔗

גיאוגרפיה, היא מקצוע מנחם. אתה מתיידד עם כדור הארץ ללא משוא־פנים. הנה, הוא עומד לרשותך כבית חמים, ומחייך. סע לכל רוחות־השמיים; טפס על הר; התבונן בלוע גועש; וראה, הרחק הרחק באוויר צלול, את לובן השלג המבהיק. מנה; בדוק; צלול בים, בנהר, באגם; צלם; צייר; עיין בספרים והשווה ביניהם; התבונן במסמכים המוגשים לך בדממת־הספרייה; רשום; מיין; השער השערות על תהליכים שהתחוללו לפני מיליונים של שנים; שים לב להתפתחות המתחוללת כאן, עכשיו, או בירכתי־יבשת רחוקה; פקח עיניים; הקשב באוזניים כרויות; גם להריח צריך לדעת: להריח את ריח הקרקע הטובה, הרטובה, המבטיחה יבול דשן לבני־תמותה; לטעום את היין, הבשר והגבינה; למשש אבנים עגולות כשדה של אשה…

חזרתי לפַרי מתוך החלטה נחושה להחלץ מסבך־הבעיות שהטרידו אותי מיום־מותו של חברי האבוד. ידעתי כמובן שאחזור על דרכים מוכרות, ויכולתי ללמוד בעיר אחרת. אבל עיר הבירה משכה אותי בקסמיה. אפשר וגם אפשר להטביע בה זכרונות ולהתנער מהם כמלצר בספינת־נוסעים המנער מפת־שולחן מעל לים הפתוח.

שכרתי איפוא חדר קטן ברובע הלטיני, והשקעתי את כל־כולי ללימודים. לצערי, היסטוריה, היא מקצוע חובה ללומדי־גיאוגרפיה. לא בחפץ־לב ירדתי לזירה המגואלת מדם של יחסי־אנוש. מובן מאליו שהיו בעבר תקופות מבורכות, ימים של שלווה ושל שגשוג. אבל על תקופות כאלה, לא למדנו כמעט ולא כלום. חיוכו של ילד, אין לו משמעות היסטורית. על קרבות למדנו, על משברים – גורמיהם ותוצאותיהם. טבח פה וטבח שם, מהפכה, מרד, דיכוי המרד, מאסרים, טרור, עינויים למיניהם, רעב, בצורת, אלף מכה ומכה… החומר הנלמד נזיל. אין בו אחיזה. לעולם לא תדע אם מיצית אותו עד תום. ניסיתי לבחור נושאים מרנינים איך־שהוא כגון תרבות־יוון העתיקה, אמנות־הרנסנס, חידושי־המדע והטכניקה באירופה המודרנית. אבל תמיד חזר על עצמו אותו פזמון שחוק: בזמן שהתעמקו הפילוסופים בענייני־חווייה והווייה בגני־האקדמיה האתונאית, מתו רבבות עבדים כזבובים תחת שוט־נוגשיהם; מלחמות־הדת העכירו את הישגי־ההתחדשות הרוחנית והאומנותית של עמי־המערב; דיכוי הפועלים וניצולם המחפיר באנגליה הוויקטוריאנית הכתים את תנופת־התיעוש בחטא קדמון שאין ממנו מוצא עד עצם היום הזה. גושי־הפחם שהפעילו את קטרי־הרכבות הופקו ממעבי־האדמה בידי פועלים רצוצים, ילדים ונשים, והובלו במחילות האפלות בקרונות רתומים לסוסים עוורים. חלומותי השתזרו בשובל־אוניותיהם של מגלי־הארצות. אבל פגה התלהבותי לשֵמע צעקותיהם האנושות של העבדים מאפריקה. לא החמצתי שום הזדמנות לשמוע שירי־עם כושיים, “ניגרו ספירטואלס”, כפי שאמרו. “כי שם שאלונו שובינו דברי־שיר, ותוללינו שמחה: שירו לנו משירי־כוש!”. עם זאת, סלדה נפשי מנימת־הנקם שנשמעה מדי־פעם: “בת־אדום השדודה! אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע!”. מכל מקום, ראיתי שאין סוף לדרך יסוריו של האדם היוצר. ואני הקטן, מה אעשה? לא ראיתי טעם להצטרף לחבורה הנכבדה של מתקני־עולם. למדת היסטוריה בלי להסיק מסקנות – לא למדת כלום. אבל לחדור לעובי־הקורה – אי אפשר. ובכן החלטתי שמוטב למשוך את הידיים מכל העסק. “אין לי טבע של מהפכן”, אמרתי לעצמי. “גם אני עייף וחסר־ישע. ובכל עלי לחזור ללימודי האמיתיים – בחיק הטבע…”

נהניתי במיוחד מן הסיורים. גיאוגרפיה פיזית לומדים בשדה ובהר, על חוף־הים ובמעמקיו. התוודעתי אל הקרקע על כל מרכיביה: סַלעי־מִשקע, סלעי־תהום, סלעי־געש – סלעים ממוצא אורגני וממוצא כימי, סלעי־בלית, חול מן הים וחצץ מן ההר, מִגוון עשיר של יסודות בטוחים לצעדי־אנוש. בנופים הטבעיים מצאתי אחיזה מבטיחה. האדמה – עובי האדמה – יש בה משום מנוחה, משום כוח עצור ורצון כבוש. ידעתי להבחין בין נופי־העתקים וקימוטים למיניהם, בין סימני־בלייה וסחיפה בכל פרטיהם. לרוב, עבדנו על־פי צילומים מן האוויר, ולפעמים הוטל עלינו לצלם בעצמינו מן המטוסים הקטנים שהועמדו לרשותנו על ־ידי השירות המטאורולוגי. לראות את הארץ ממרומי־השמיים, יש בתענוג הזה משום התעלות רוחנית מלהיבה.

כנפי־המטוס וכנפי־השירה עשו יד אחת לרומם את רוחי. בוֹדְלֵר זה – לא זכה לטוס בגופו, אבל ראה וגם ראה – כמוני. אולם הטיסות אל־על, סופן עצוב כפיזור המקהלה, עם גְמר־שיר מזמור.

כדי להרבות בטיסות, נרשמתי לשירות הקדם־מבאי. במסגרת זו לומדים לצנוח. התגברתי על הפחד לפני־הקפיצה, על אימת־התהום. נראה לי שכל מועקה, כל גורם למועקה נשאר תלוי שם, במטען־המטוס, ואני חופשי, חופשי לחלוטין, גולש ומתנדנד באוויר הטהור, בעולם שכולו טוב וידיד. הבתים, העצים, הבהמות שבשדות, גדלו אט אט לקראתי, עד שהגעתי אליהם ונתקבלתי בחברתם בתשואות. תשואות לא היו: מרוב התפעלות, לא דאגתי למלא כראוי אחר הוראות־הפיקוד, וגערו בי כהוגן. בכל זאת חייכתי. סמל אחד נעלב, והטיל עלי עונש.

אפשר לגלוש גם בלי מטוס ובלי משמעת צבאית. בחופשת־החורף יצאתי עם קבוצת־חברים לשדות־השלג שבאלפים. האווירה באכסניה הזכירה לי את ימי־שטובלון. שרנו בצוותא ושתינו יין חם עם לימון וקינמון. ראשית דרכי על מגלשיים הכזיבה, כיוון שזריזותם וקלות תנועותיהם של הגולשים המנוסים אינה אלא אחיזת־עיניים בלבד. חיקוי חפוז של הישגיהם, סופו גבס וקביים. סכנות אחרו אורבות לאנשי־העיר, המטיילים בהר. ביום בהיר אחד נפלתי, עם המגלשיים שלי, לתוך בור ענקי ונתכסתי בשלג. כל תנועה, אפילו הזהירה ביותר, גרמה למפולת נוספת. ניסיתי לצעוק, כדי להזעיק עזרה; אבל התהודה הפילה עלי עוד שלג. חיכיתי במשך זמן ארוך, ארוך, וכבר חשבתי לסוף־ימַי. נזכרתי בפלישת־הגרמנים ל“וורדים”, ואותה הרגשה מוזרה עטפה אותי גם בבור־ייסורַי. פסוקים מסויימים בעברית מקראית נשמעו באוזנַי. “אפפוני שלגים עד נפש, תהום יסובבני…”. שעה כזאת איננה כשורה לצנזורה, והנחתי להם להִשמע. עם רדת החשכה, קלטתי קולות. הבחנתי אף בנאמר: “איפה הוא? לכל הרוחות?”. אבל לא מצאו אותי, באישון־לילה, הגיע אלַי כלב, עם חבית קטנה של י"ש קשורה לצווארו. המצילים צעדו בעקבותיו, השליכו אלי חבל ומשכו אותי מן הבור…

לא עברו שנים רבות עד שידעתי לגלוש כמו יתר החברים. לא ב“ירייה” בלבד, כלומר לא רק במסלול ישיר, אלא גם במסלול מתפתל. התמכרתי לשכרון־המהירות. דהרתי במורדות המבהיקים באומנות מושלמת. הפעם באו התשואות ללא הסתייגות – בלחיצות־ידיים גבריות ובנשיקות חמות מן הבנות.

כדי לממן חופשות וסיורים, החלטתי לעבוד. נתמניתי מלצר באחד מבתי־הקפה הגדולים שבשדרות סן־מישל, במרכז הרובע הלטיני. למדתי בנקל את המקצוע, שהוא דורש בעיקר זריזות ואדיבות. הצלחתי לרוץ בין השולחנות והכסאות מבלי להפר את איזון־המגש שהחזקתי ביד־ימיני. ליתר דיוק, לא החזקתי אותו, אלא הבטחתי לו תנוחה אופקית על שלוש אצבעותַי המורמות בצורת־פירמידה הפוכה. הקפדתי מאוד בלבוש ובנימוסים. המקטורן הלבן שלי נשאר תמיד נקי ומעומלן, ללא כל כתם; השתדלת להזדרז ולחייך גם לעבר הלקוחות שלא נראו לי סימפתיים ביותר. מכל מקום, היה לי שם טוב בין המלצרים. אנשים רבים באו לשתות בבית־הקפה שלי דווקא מפני שהכירו אותי מספסל־הלימודים או כדי להתבדח אתי בשיחה חטופה. נערות־המדרכה הציעו לי את שירותן האדיב בחצי־חינם. השכלתי להתחמק, אבל ראיתי חובה לעצמי להקשיב בתשומת־לב לסיפוריהן העגומים. “המלצר המְוודה” אמרו עלי החברים בהתלוצצות־מה. בעל־הבית רצה להעסיק אותי במשרה מלאה וקבועה. “תרוויח אצלנו יותר מבכל העיסוקים האקדמיים גם יחד!” אמר. הצדק אתו, אבל כל מקום, ניצל כראוי את כשרונותי וכשרונותיהם של סטודנטים אחרים, שהעסיק יחד אתי. הוא תלה שלט גדול על היריעה החיצונית: “כאן דוברים אנגלית, גרמנית, ספרדית, ערבית, רוסית…”. “עברית” או “יידיש” לא עלה על דעתו לכתוב, ואני שמרתי על פי. אולם יכולתי, לו רציתי, לפתח שיחות גם בלשון־הישראלים שבאו לשתות אצלנו. קבוצת־גברים חסינים, מעין טרזנים כמדומני, משכה את תשומת־לבי. אתנו דברו אנגלית, ובינם ובין עצמם – עברית, בטון נמוך, כאילו מתביישים; או שמא רצו להסתיר משהו? נסיתי לבלוש אחריהם; וקטעי־דבריהם שקלטתי עוררו עוד יותר את סקרנותי. הם דיברו על מאמצים הכרחיים מחמת חוסך־הזמן, והצורך להתגבר על אימת־התהום ועל פחד־החושך. “אין ברירה”, אמר אחד מהם, “לפעמים צריך לתקוף דווקא בלילה”. יותר מזה לא יכולתי לסחוט מהם. אולם, שבועות אחדים לאחר מכן נזדמן לי להפיג את הערפל שמסביב לפרשה הזאת.

עם הכסף שהרווחתי בבית־הקפה, יכולתי להרשם במועדון לצלילה בחוף הים התיכון. חלק מן הציוד קניתי על חשבוני וחלק קיבלתי בהשאלה. כדי לנצל שם את זמני כראוי, למדי עוד בפַרי את פרטי־הטכניקה של המיכשור, במיוחד בענייני צילום. כמו בכל ביקורַי הקודמים, התפעלתי בגלוי־לב מיְפי־הנוף שבדרום־צרפת, וכמה מן חברים שלי הגיבו בהתחסדות מסויימת. מכל מקום, הנוף התת־ימי לא הכזיב לעומת עמיתו שבאוויר. האדם למד בדור הזה לעוף כציפור ולצלול כדג… המטוסים הגדולים, הצוללות שבצי, השיגו השגים מרשימים יותר מן הצניחות שלנו או מן הטיולים התמימים בעולמם של בעלי־סנפיר וקשקשת. אבל דווקא שם הרגשתי טוב, דואה באוויר או שוחה בים ממש, יחד עם העוף והדגה ולא בתאי־פלדה מלאים מכשירים. תנועותי מתחת למפלס־הגלים נעשו קלות ומדוייקות כמו בגלישה במורד־ההר, בלובן השלגים. קרני־השמש הנשברות אמרו שירה בשלל צבעים. מעין ריקוד מיסטי, מעין ייחוד וחיבוק – התמזגות עם רזי־בראשית.

כיוון שרצו כל הלומדים להפיק את מלוא התועלת מן הזמן הקצר שהוקצב לנו במתקני־המועדון, הקדשנו את רוב שעות־היום לצלילות ולתִרגול אחר, הקשור לאותו עניין. האימונים היו מפרכים והמשמעת כמעט צבאית. דרך־אגב, אנשי־צפרדע של הצבא עצמו למדו יחד אתנו באותם התנאים בנוסף על כך, הם לבשו לפעמים כותנות־גומי שחורות, שכיסו את עור־גופם מכף רגליהם ועד קודקודם. שם, בבסיס שלנו, היו המים צלולים ופושרים. אבל הבנתי שחיילי־קומנדו כאלה צריכים לפעמים לצלול במים עכורים וקרים. לשם כך, התרגלו כבר באימוניהם לכותנות האלה; אולם אמרתי להם שתחפושת זו לא תרמה כלום לשיפור תדמיתם.

יום אחד, אחרי שחזרנו מטיול ארוך בסירת־מפרשים, נתקלתי על החוף בקבוצת־מפלצות שחורות. העיניים המוגדלות של מסיכת־האמודאים מפחידות מאוד. צינורית־החמצן, שקישרה את הבקבוקים הארוכים שעל גבם לגבשוש שמול פיהם, הפקיע אותם מעולמנו אנו, עולם הנושמים אוויר צח ללא תיווכם של מכשירים. היצורים המוזרים האלה צעדו לאיטם לכיוון החוף, כנראה לאימוני־לילה. ואמנם, השמש כבר ירדה ונעלמה מאחורי ההרים, ונהניתי משלוות־הדמדומים. עינַי תרו אחר שחף דואה. נכנסתי למלתחה, להחליף בגדים, ושם שמעתי שיחה בעברית:

– ראובן, אל תשתמט. אתה חייב לצאת אתנו לאימונים אלה. זו פקודה.

– אי אפשר. עם כל רצוני הטוב, אינני יכול. בחושך הזה, אני מאבד עשתנותַי. לא יכול לבצע שום משימה. אל תלחץ עלי. הרי ידעת שחזרתי משם, מגיא־צלמוות. מנסה לשכוח, להתגבר. לא תמיד מצליח. בשחור הזה, אני מרגיש בודד, אבוד. אני עלול להתעלף, להקיא את כל השואה שיש לי עוד בלב…

ביום מן הימים, הלכתי לאיטי ברחוב בונפרט, שמאחורי־הגן הגדול ע"ש לוכסנבורג; הסתכלתי כמנהגי בחלונות־הראווה של חנויות הספרים, ופתאום נעצר מבטי כאילו קורץ לי מישהו. ראיתי בפינה ספר כחלחל, תמים, ללא הבלטה מיוחדת, ללא איור שובה לב: פיאר תייאר דה שרדין, “התופעה אדם”. התביישתי קצת: איך הופיע ספר כזה, ואני לא ידעתי? רציתי להכנס מיד לחנות, אבל נתקלתי בדלת סגורה. ברור: יום ראשון. רצתי לגדת־הנהר, ושם יכולתי לרכוש את הספר. מצאתי הרבה נחת בקריאה זו. חששתי כמובן שהיא תחזיר אותי לאותו מבוי סתום, שנקלעתי בו שנים לפני־כן. אבל לא. שמחתי לראות מכלי ראשון ובסגנון מפואר דברים שהיו מוכרים לי זה זמן רב. ידעתי שהמחבר ישיב את האדם, על כל אנושיותו, לחיק הטבע ויפרוש לעינינו ביד־אומן את תאור התפתחותו של כל היש כולו מן החומר הגולמי עד הרוחניות המיוחלת. היקום נוטה לחיים, החיים לאנושיות, האדם לרוחניות עילאית, בלי וויתור על שורשי־חיותנו. נפשי ותוחלתה הנשגבה ביותר נקרצו מאותו חומר עצמו שפרח בצמחים ובבהמות למיניהם – ואין לי להתבייש מכך. בתנופה שירית זו, מצאתי מזור ומרפא לעוגמת־נפשי אחרי העיון הכפוי בתולדות העמים והמדינות.

אופטימיות זו לא עמדה לי תמיד. ברור שבמסכת המופלאה של התפתחות־החיים, עלולים הצללים לבלוע את האור. רוע־מעלליו של האדם? טיפה בים, אחרי כשלונות בלי סוף, אי־סדרים למכביר! הטבע עצמו, אין בו עריסה מרופדת לחלומותיו התמימים של איסטנים כמוני! אולם יש לי עיניים, ואני רואה התפוררות בצד התארגנות, אכזריות ומועקה בצד שלהבת־האהבה… ואני כמה זמן אחזיק מעמד על כרבולת־הגל הגואה?

קול מיסתורי כרסם בקרבי את הישגי־לימודי. יום אחד למדנו בכיתה על החיות הגדולות של עידנים קדומים: דינוזאורים, דיפלודוקוסים וכדומה. המרצה תהה על העלמם מן העולם אחרי מיליוני־שנים של שגשוג. נזכרתי שהאח נדיב העלה בשעתו השערות הרבה בעניין זה, ולא מצא מהן נחת: התנוונות הגזע? מחסור במזון? תוקפנות של בעלי־חיים אחרים? או שמא נטרפה דעתן של בהמות אלה על עצמן, והתקיפו את בנות־מינן או וולדיהן? שינויים באקלים? געשות? שינו בהרכב האוויר? יתכן שהיצורים הענקיים האלה לא הספיקו להזין את גופן, לא מחוסר מזון, אלא מחוסר זמן לעכלו. אפשר גם לשער שמידות גופם הכבירות עשו אותם מטרה להתקפות מבחוץ, לפגיעה מאבני השמיים?

– יש לי רעיון! אמרתי לאח, בחיוך ערמומי. הדינוזאורים היו גדולים וכבדים עד כדי כך שנֹח לא הצליח להכניסם לתיבה שלו… הם אבדו במי המבול…

האח לא ענה לי, אבל נעץ בי מבט זועם ואמר לעצמו בלחש: “ישנם אנשים, שמעצם טִבעם, אינם מסוגלים לחלוק כבוד לסיפורים מקודשים”. השתוממתי מתגובה זו, כיוון שהאח הצטיין בדרך כלל בחוש־הומור שנון ומבדח. שאלתי אותו במפגיע – האם האח מאמין בכל סיפורי־המקרא כלשונם וככתובם?

– לאו דווקא, ענה לי בהסוס מה. אבל אני מפלה אותם לטובה. אפילו אם לא לפי פשוטם, הם טומנים בחובם בשורה כל־שהיא לאדם המודרני. אינני מוכן לשמוע דברי־פלסתר ולעג בעניין זה…

עכשיו, המרצה הנכבד נתן לנו תשובה מנומקת לתהייתו של האח נדיב. הבהמות הגדולות החזיקו באמת מעמד במשך מיליון שנים לפחות, וכל הסימנים מעידים על העלמם הפתאומי (יחסית!). הן אבדו מן העולם בשל השינויים הכבירים שהתחוללו בגובה מִפלס־הימים בתקופות מסויימות. לא רק הדינוזאורים עצמם, אלא גם בעלי־חיים אחרים, ובכלל זה גם טרפם של הדינוזאורים, התקשו להסתגל לשנויים אלה. ובכן, צדקתי אני: הם טבעו במי־המבול! אולם לְמה התכוון האח, כשאמר ש“ישנם אנשים, שמעצם טבעם אינם מסוגלים לחלוק כבוד לסיפורים המקודשים”? יתירה מזאת: למה זכרתי את הערתו הסתומה של האח אחרי כל־כך הרבה שנים? בוודאי שכחתי לגמרי דברים אחרים, הרבה יותר מעניינים. מכל מקום, הערה זו נשארה חקוקה בזכרוני, והטרידה אותי, הרבה יותר מן ההשערות על העלמם של הדינוזאורים.

מעין תשובה קיבלתי באותו אולם עצמו, שבועות אחדים לאחר מכן. המחלקה לגיאומורפולוגיה הזמינה מרצה בריטי, מומחה בתופעות יוצאות דופן של תבליט. שם ההרצאה: “המכתשים שבנגב – פלסטין”. האיש עשה רושם מצחיק: צנום, מצטמק כמעט, ויחד עם זאת גנדרן מובהק. הוא דיבר צרפתית רהוטה, מהולה כמובן במבטא אנגלי. הוא הקרין בפני־ציבור הסטודנטים שיקופיות בשחור־לבן (הוא גם התנצל על העדר־הצבעים, “אבל הטכניקה של הצילום הכרומטי היא חדישה – ואני איש זקן”), והרצה ביסודיות רבה על מכלול הבעיות הכרוכות באותם המכתשים. הסבר מלא להתהוותם עדיין לא נמצא. מסתבר שראשיתם הייתה נעוצה בהתבקעות של ראשי־קמטים, ושהסדקים הטֵקטוניים הרחבים, שנוצרו מתוך כך, פתחו את שכבות הקרקע להתקפה של כוחות־חוץ, כגון סחיפת־המים והרוחות. בסופו של דבר הוא הסיק מסקנות: “אני ממליץ על חידוש המחקר שהתחלתי במקום עצמו, בפלסטין”. ואז קרה לי משהו מוזר: קמתי על רגלַי, כאילו כפאני שד, והצבעתי כמו ילד בבית־ספר עממי: “אדוני! הנגב נמצא עכשיו בישראל – גמרנו עם פלסטין!” כיוון שאולם־ההרצאות היה גדול ומלא מפה לפה, ספק אם המרצה שמע אותי. השכנים שלי העיפו כלפַי מבט תמוה וסלחני. מעשי־קונדס לא היו חסרים בקרבנו, אבל באמת, הרצאתו המקצועית, האפורה, של הפרופסור המכובד מאנגליה, לא הזמינה שום הפרעה. הרגשתי בדידות מוזרה. והתביישתי קצת, כמו בתקרית ה“סַמְדִי”…

רק בתנועה מצאתי נחמה. אחד המרצים הטיל על עבודת־מחקר על חידושי־הפיתוח של מסילות־הברזל. בימים ההם החליפו בשיטתיות את קטרי־הקיטור במכונות חשמליות. במשך שבועות אחדים, נסעתי ברחבי־צרפת, שתי וערב, לפעמים יחד עם הנהג עצמו. אמנם השתפרו בהרבה תנאי־עבודתם של מסיקי־הקטרים מן הסוג הישן. הם לא נאלצו עוד להעביר במארופה את הפחם מן הקרון המיועד לכך אל כבשן־האש. הגושים השחורים עברו בצינור עבה, ואנשי־הקטר עמלו בוויסות ההספקה. בכל זאת, היו ידיהם ופניהם שחורות, והם גם התפארו ממראם המוזר. לעומת זאת, בקטר החשמלי, ישבנו בתנאים של נוחיות מירבית. בלענו קילומטרים למכביר, והשתעשעתי מסימפונית־הצבעים של התמרורים המאירים בלילה. בקטרי־הקיטור, הרגשתי אי־שקט מסויים. שִקשוק האופנים, להט־הכִבשן, ריח האבק עוררו בי זכרונות דחוקים, אותיות עבריות שפוזרו לרוחות (התעלו בתנור מדפי־הסידור). אבל כל זה נמחק ברכבות החשמליות. שם הרגשתי נחת עצורה, עוצמה נקיה ושקטה…

עוצמה כזאת מצאתי שוב במוזיקה של בטהובן ובפיסולו של רוֹדֵן. שעות רבות ביליתי במוזיאון על שמו ובגן שמסביב; ארמון מפואר עם פארק מטופח להפליא בלב־ליבה של הבירה הסואנת. ניסיתי להבין איך הצליח האומן להשקיע את תנופת־המחשבה בצורת־החומר הדומם. הרגשתי היטב את מימד הזמן הזורם שנתקע ונלכד בדממת השיש הקפוא.

– נהפוך הוא, אמרה פְרנסואז.³² אתה מסרס ומקלקל את סדר־העניינים. רודן חי, חש בגופו ובנפשו את התנועה, את כל האהבה שבעולם. הוא פעל, הגה, יצר, כיד־האלוהים שאתה רואה כאן בשעת מעשה־הבריאה; וכל הפסלים כאן, אינם אלא שובל־פעולתו.

העיפה אלַי מבט נוקב ואחזה פתאום את פרק־ידי.

– סוד־חיות, הוסיפה, בסרח העודף.

באותו יום, לבשה פרַנסואז שמלה לבנה זרועת־עיגולים כהים בצורת־אפונה. כל הזמן רקדו לפנַי אפונים אלה; גם בלילה ראיתי אותם – בעיניים פקוחות ועצומות כאחד.

“סוד חיות – בסרח העודף”. מה היא רוצה? שאלתי את עצמי. ונזכרתי במה שנזכרתי. “ליל ירח אחד, ואורו זרוע על ימים רבים אחריו”…

בחלומי, ראיתי אוניה; חרטומה פִלח ובקע בים. דולפינים ליוו אותה, ואף הקדימו אותה בשחייה עליזה.

למחורת, התיישבה פרנְסואז על ידי במשך כל השיעורים, ואמרה לי לבוא אתה לתערוכת־ציוריו של מַטיס, שהתקיימה באותם הימים במוזיאון לאומנות מודרנית.

– הערב, אי אפשר, כי אני עובד בבית־הקפה. נלך ביום ראשון; אין לי תורנות השבוע…

לצערי, היינו רק ביום שני.

יצירתו של מַטיס, היא חג לעיניים; ולא רק לעיניים, אלא גם לאוזניים, ללב… הזמנה לריקוד. פרנסואז התרשמה במיוחד ממחול מסחרר על פסגת־גִבעה. ראש־ההר: ירוק; השמיים: כחולים, כהים; הרוקדים: בצבע אדום־וורוד. ידיהם משולבות ויוצרות עיגול חזק חזק כטבעת של שרשרת. ראשיהם מושפלים, מוכנים להזדקף בתנועה נמרצת. לצידה של תמונה זו, ובאותו סגנון, עמדה תזמורת: חמש דמויות, כנר אחד עומד, חלילן שפוף ושלושה זמרים היושבים על הקרקע, עם ברכיהם בידיהם.

– …מזכיר לך משהו, אלי?

– מזכיר.

– החליל שלך, ואני שרתי… חבל שנפרדו דְרכינו אחר־מפגש זה.

שנים אחדות לפני־ביקור זה בתערוכה, סיירתי באלפים הדרומיים, בהרי־פרובנס, עם תלמידי המחלקה לגיאוגרפיה פיזית. עשינו את חג הפסחא של הנוצרים באכסניית־נוער ששכנה למרגלות־טירה עתיקה. שם נפגשנו עם קבוצה של סטודנטים הלומדים מדעי־חברה, פולקלור וכדומה. אירגננו מופע מאולתר של שירי־עם מסורתיים. הנגנים והזמרים התיישבו בתוך אח ענקי, מעוטר בפיתוחי־מִקלעות. פרנסואַז שרה בקולה הנמוך, ואני ניגנתי בחליל.

– האם זכור לך מה שרנו?…התמליל?

– לא בדיוק. היו רומנסות ובלדות. אני דיקלמתי תפילת־הודייה מאת לַנְזָה דֶל וַוְסטוֹ:³³

– למחורת, הוסיפה פרנסואז, ביקרנו אצל בעלי־בתים בעיירה, אצל איכרים בחוות. אני אוהבת מאוד את האווירה בבתים האלה, גַפני־אדרת המטפסות על הקיר, רעפים רומיים על הגג… תראה כאן, תמונות אלה מחזירות אותנו לשם.

ובאמת, שמתי לב לנטייתו של האומן ליצור אווירה של אינטימיות בתוך חדר אפל עם חלון סגור למחצה. תריסים קודרים עם פסי־אור אופקיים. דמויות של נשים ליד שולחן או שכובות על ספה. בחוץ, פורחים עצים; השמש חוגגת את נצחונה בלהט מְסכן – אבל בפנים, שוררת אווירה של הרגעות. כינור מונח בנרתיקו הפתוח, אפילו הכלים הדוממים, הפירות שבסל, הציורים על הקיר – כולם מנמיכים את קולם ואומרים: שב.

כשיצאנו מן המוזיאון, ביקשה פרנסואז לקנות תצלום גדול של אחת־היצירות שראינו. “במה נבחר? אדאג למסגרת יפה, ונתלה את התמונה על קיר־חדרי, למזכרת”. אני הצבעתי על אישה מבוגרת, לבושה אפודה כחולה, ושערה האדמוני מסודר בצורת־קוקו. היא ביררה פירות על שולחן מכוסה במפה אדומה. גם הקיר אדום, ושניהם קושטו בעיטורים מתפתלים ברווח רב ובהרמוניה מושלמת. בעד החלון, ראינו עצים צחורים, תכלת השמיים, בית אחר – במרחקים… על יד החלון, בפנים, הוצב כיסא של עץ עם מושב עשוי קש צהוב. תמונה זו נתנה ביטוי נפלא לשלווה ולביטחון שהייתי זקוק להם באותם הימים, אחרי הסיורים ברכבת. אבל פרנסואז העדיפה את הרוקדים האדומים, וקנתה אותם. “חלומות פז”, אמרתי לה.

פרנסואז למדה גיאוגרפיה רק כמקצוע משני. עיקר עיסוקה היה באתנוגרפיה. שעות רבות בילינו יחד בעבודתנו המשותפת ב“מוזיאון האדם” שבארמון שָייוֹ. למדנו שם על אורח־חייהם של האוכלוסיות ה“פרימיטיביות” כביכול של מרכז־אפריקה.

פעילותה הנמרצת תמיד של פרנסואז עשתה עלי רושם רב. ראשה השזוף, עטור שערות כהות, עם סנטר צר ועדין, גומות־חן בלחייה, מצא לפעמים מנוחה על כתפי.

התיישבנו על שפת־הנהר. התבוננו שעה ארוכה באוניות הארוכות, העמוסות, ששטו לאיטן מתחת לגשרים הישנים.

– שמעתי שאתה מפליג לסנגל, אמרה. למה הסתרת ממני שנרשמת?

– אין הרבה סיכויים שאתקבל, עניתי. רבים קופצים על המציאה. הרי את יודעת: הרפתקה מעניינת, לימודים מעשיים בתנאים מעולים, משכורת דשנה…

– …וחברה טובה?

– אינני יודע על סמך־מה בוחרים בחברי־המשלחת.

– המלצה והגרלה.

– תרתי דסתרי.

– מגרילים בין המומלצים. גם אני נרשמתי…

הטלתי אבן קטנה לנהר. עיגולי־הגלים בלבלו את תמונת־השמיים. ראשינו התמזגו בתוך בבואה משותפת.

למחורת פורסמו הרשימות: עלינו שנינו בגורל.

 

בלב ים    🔗

אין עצה ואין תבונה כנגד מרת פורטונה.

אותה ספינה לבנה, איתנה, מהודרת, שלקחה אותנו עם קבוצת סטודנטים ומורים מאירופה לאפריקה – נראה לנו שלא באה לעולם אלא כדי לכרוך את גורלנו יחד. הפלגנו באישון־לילה. גשם דק הרטיב את העיר. אבני־הרציפים הבריקו תחת אור־הפנסים. התעוררנו בלב־ליבה של ממלכה אחרת. שמש נדיבה הקרינה חדווה על גלי־הים, על קרשי־הסיפון, על התורן ועל העננים הזעירים, שנעו אִתנו ככבשים תמימות בשמיים. ריח של קפה המוגש בספלים של חרסינה עדינה על גבי מפת־שולחן פִרחונית. טעמה של לחמניה טרייה טבולה בדבש. וידה האוהבת של פרנסואז על ידי…

כל בוקר למדנו שעות אחדות עם המרצים שאירגנו את עבודתנו המעשית. אני הצטרפתי לקבוצה של גיאוגרפים ושל גיאולוגים, ואילו פרנסואז השתייכה לאתנולוגים. (“גֵיאו” ואֶתנו", כפי שקראו המשתתפים לשתי קבוצות אלו). אנחנו, ה“גיאו”, היינו אמורים לתור את הארץ ולסייר בה במטוסים ובג’יפים כדי להשלים את מיפוייה המדוייק. הם, ה“אתנו”, התכוננו לבדוק אצל ילידי־סֶנֶגַל כמה השערות מטעם מוריהם על מובנן המקורית של חגיגות ומלחמות. העבודה תוכננה לתקופות של שבועיים כל אחת. בין הזמנים, היינו אמורים להפגש באוניברסיטה של דַקַר, כדי להנפש, להחליף דיעות ולרשום דו"חות. לצערי, רוב הפעולות הללו היו נפרדות; ואם בשעות ההכנה־הקצרות התגעגעתי כבר לפרנסואז, מה יהיה בשבועות הארוכים של עבודה בשדה?

עד הפרידה נשאר עוד זמן. בינתיים המשיכה האונייה את דרכה בעליזות ובקצף. בצד ימין, הצמיח האופק יבול מדהים של צורות נוף מיסתוריות: מינורקה, מַיורקה, ואחרי הפסקת־מה ראינו את ספרד עצמה בכל הודה: סיאֵרה נֵבַדָה, עמוד־השידרה של ממלכת גרנדה…

– איספנייה, יש לה קסם מיוחד, הודתה פרנסואז.

– טראגי, הוספתי אני.

אפריקה הופיעה בצד שמאל. עברנו, בלי להתעכב, את מיצר־גיברלטר.

– באיזור זה הייתה תרשיש, אמרתי.

– תרשיש?

– תרֵסוס. את לא זוכרת את הסיפורים בהֵרודוטוס? או שמא צריכים לקרוא שָׁם “טַרְטֵסוֹס”?

– אני “אתנו” ולא “גיאו”.

– אין דבר. מכל מקום, זהו עניין היסטורי, המשותף לכולנו.

– סַפֵר, במקום לחלק סמכויות.

סיפרתי לה סיפור אחר, מצוץ מן האצבע….

למחרת, הטלנו עוגן בנמל־קזנבלנקה, וטיילנו בעיר. סיירתי כבר פעמים אחדות לפני־כן באפריקה, וחזרתי ליבשת הגדולה ברגשות מעורבים. מִשחר־ילדותי, התמקדו חלומותי בארצות הבתולות, רחבות־הידיים, שמעבר לים. שעות רבות ביליתי על צוקי־החוף, והפלגתי לשם על כנפי־דימיוני; מה גם שהייתה אז בצרפת הכבושה בידי־הגרמנים, ואילו מעבר לאופק השתרעה צרפת המשוחררת זה מכבר. הייתה לי הרגשה עמומה שמישהו קורא לי בצידו השני של הים התיכון, ושרק שם אהיה באמת אני. משום מה, חרשו כמיהות אלה את שבילי־הסבנה בעִקבות־זברות והג’ירפות. ולא רק במרחבי־הערבה מצאתי נחת ופורקן, אלא גם בערים המלבינות ובחוות המוריקות, כשהתנוסס מעליהן הדגל התלת־צִבעי. סיפרו לנו בבית־הספר על מפעלה האדיר של המולדת הצרפתי בארצות־בראשית, וראיתי את עצמי שותף מלא בגאווה הלאומית בתחום זה. כשיוסיפו השנים שערות לסנטרי, אעשה חיל גם אני ביער ובמדבר. ואמנם, עברו שנים ונוכחתי שהשקפותיו של מר סיבו אינן סוף־פסוק בענייני־מדיניות ויחסי־אנוש. השכלתי לשאול שאלות מתוחכמות יותר, שחרגו מגדר אמונות ודיעות פשטניות כאלה. בכל זאת, השגותַי הביקורתיות לא פגמו במאומה את התלהבותי הילדותית כשחזרה רגלי ודרסה את אדמת־אפריקה. קזבלנקה ודקר, טומְבקְטו ונאות־המידבר שבלב־סהרה היו בשבילי כזֵ’רוּזָלֵם של צלבנים.

אחרי לילה של בילוי פרוע במקצת בבתי־מרזח מפוקפקים, המשכנו בהפלגתנו דרומה. למחורת לא התכנסנו ללימודים כמדי־יום ביומו, כי נשארנו כולנו מרותקים למשכבנו כבדי־יין ושיכורי־מחול. רבים לא הופיעו אפילו לסעודת־ערב. פרנסואז ואני אכלנו לבדנו ופטפטנו עם המלצר. אחרי־הארוחה, עלינו לסיפון האפל שמעל לחרטום, ושכבנו שם פרקדן. סלילים של חבלים היו למראשותינו.

שוחחנו על שמיים ושמי־שמיים. האדם הקדמון ראה אותם כרקיע מוצק, מעין כיפה או מִשטח מרוקע, המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. אנחנו, לעומת־זאת רואים אין־סוף. האם אפשר לראות אין־סוף? לא. כיוון לאין־סוף. וגם זה לא. חושבים. כיוון למרחקים בלי סוף. אולי. ומתי התחוללה מהפכה זו? מתי התפוצצה הכיפה הכבדה הזאת? בהדרגה, זה לא מכבר. חבל: הייתה זו חממה נוחה למדי. עכשיו מרגישים פחד ומועקה נוכח האין־סוף. אפילו במספרים. את זוכרת? ב“ארמון המדע”, האות “פי”: תקעו בצידה את הסִפרה 3, ואחריה ספירלה מדהימה של ספרות אחרות מסביב לאולם, ובסופה (שאינו סוף) נקודות־השייה. סחרחורת. אולם כאן ישנם גַרמי־השמיים. תִרְאִי מה יופיים! הם רחוקים אלה מאלה. מרחקים עצומים. מרחקים שונים, מדריגים והולכים. את קולטת אור ששוגר בזמנים שונים. את רואה את העבר. הזמן כולו מורכב בעיניך כמעין סימפוניה קוסמית. זה בדיוק מה שאמרתי לְך כשביקרנו במוזיאון רודין; את עושה את הזמן שלך על־פי הבנתך, את משחקת באור הכוכבים ומנגנת בשירת־חייך כאילו מקישה על קלידי־פסנתר.

– את הזמן מקבלים, לא עושים, המשכתי בהדגשה כנה. התפתחות־העתיד גלומה בנֶבֶט. העבר משאיר את עקבותיו בהווה והוא נוכח תמיד. כאן, אני, עכשיו, עם אבותי ואבות־אבותי… אינני מוכן לחיות באין־סוף, כי באין־סוף אינני מרגיש שאני בבית!

– הבל! דבריך כשלג של אשתקד, כְתֶבֶן לפני רוח. העובדה הממשית היחידה היא שאתה פה, עכשיו, אתי, על הספינה הזאת, מול חופי־אפריקה. עובדה זו דוחה כל עבר וכל עתיד. וכן תמיד: אם ברצונך לשים לב לתופעה כל־שהיא, אתה מוכח לדחות ולדחוק כל התופעות האחרות ואף כל הצדדים האחרים של אישיותך. כשאתה לומד גיאולוגיה, אתה פושט כל תפקיד אחר. ואם תנשק אותי, אתה…

– …אני.

– הבה נתפשר ביננו, המשכתי לאחר זמן. ישנם רגעים שאני נותן דרור למחשבותי. אולי לא נקרא להזיות אלה בשם “מחשבות”, אלא “חלום בהקיץ” או “חלום של ממש”. ואז, מי יודע מה יעלה על דעתי? אולי אנשק אותך גם בלי מֵשים… אבל, אם אני לומד ומתרכז, אין מנוס ממאמץ; וחלק מן המאמץ הזה, הוא ניתוק מכל דבר אחר. ובכן, נשארת בידי הברירה להחליט – אם אני רוצה: חופש!

– הפשרה שלך, היא אחיזת־עיניים ולא יותר. תראה: גם את הרגע המקרין של הנשיקה אתה יכול לבנות על תפארת אישיותך. יצמח יופי, או געגועים, או ניגון שאתה מכיר וממשיך. מכוח הבחירה שלך, אתה מת לכל דבר אחר. אתה ממשיך מה שהחלטת להמשיך ומתנכר לשורשים הזרים של הווה כקונה בחנות, שמצעים לו מטעמים הרבה ומלבושים שונים ודוחה את הכול חוץ מחפצי־ליבו. אל תשכח: סוד חיות, בסרח העודף. אתה חותר בכוח השרירים שלך, עם הזרם, או נגד הזרם, מכל מקום חותר. אם תפסיק לחתור, הזרם יסחוף אותך. ולא חשוב אם הכיוון של סחיפה זו רצוי לך או מנוגד לרצונך. העיקר הוא שהפסקת לחתור, ואתה בגדר מת…

– את מגזימה, פרנסואז. אני משוכנע שהאדם מקבל את זמנו, את מנת־חלקו. ובתוך־תוכו הוא מאזין לקול פנימי, המדריך אותו גם נגד רצונו – ומי יודע? יכול להיות לטובה… אבל אני עייף ויגע. אני רוצה לנשק אותך גם בלי מֵשים…

– “אני רוצה… בלי ממישים…” אתה באמת עייף! הלא זה דבר והיפוכו?

– לא נשבעתי להמנע מסתירות כאלה. אני רוצה להוולד עכשיו כדי להצמד אלייך; אבל מזמן כבר נולדתי וסופי מובטח לי. “שימי לב כי נטו לקבורה השנים. מחלון הביטו לחיוך מצטער…”

– “צער מחייך” תיקנה.

– את בטוחה?

– בטוחה. סְמוך עלי: בודלר, אני מכירה. ותבין: אין מוקדם ומאוחר בחיוך ובצער. כרכת אותם יחד – תקעת יתידות ברגע חיוני, והפקעת את הזמן החולף מלוח־השעון. אתה בונה רגע, ומסביב לרגע זה אתה מסדר מחדש את כל חייך. זוהי החלטה שלך: אתה מציב את עצמך כמְעין אל בורא זמן, ללא מועדים קצובים מבחוץ – ללא שעון ומחוגה. שְמע עוד משהו מבודלר: “בתחתית עיניהם של חתולים אהובים, אני רואה בבירור את השעה – תמיד אותה שעה: שעה מרווחת, חגיגית ורבת־רושם. גדולה שעה זו ככל המרחב שבעולם, ללא חלוקה בדקות ובשניות, שעה עומדת ויציבה, לא רשומה באורלוגין”. האם לך ישנו כוח לחיות שעה כזאת?

– היה לי חבר – ואיננו – שפחד מן האורלוגין. “אורלוגין ששואלין, נתפס הפחד במחוגה”. האורלוגין שלך, נטולי־מחוגים, מפחידים עוד יותר!

– אל תדאג, אלי. תן לי יד. אדריך אותך.

הירח פרס על הים מסילה מוזהבת. הלכנו בה עד שראינו מגדל־לבֵנים שהתנשא קומות על גבי־קומות עד לגבהים עצומים, וראשו מגיע לשמים. טיפסנו במדרגות במהירות קלילה וכך העפלנו לעלות את ראש־המגדל. למעלה, על מרפסת קטנה הותקן עבורנו שפריר. מיזגנו ביצועיו און־הארץ וזיו־הרקיע. שעוני־האדם התגמדו הרחק הרחק בערפילי־תהום. למחוגים שלנו אמרנו: דום! הכול נכנע: אני אל ואת אלה…

ואמנם, מגדל זה, שהצמיח קומות על גבי־קומות, ובראשו – שפריר, התחזק בקרבי עד כדי־כך שדחה ודחק כל עבר וכל עתיד. לילה לילה הוזמנתי לאותו טקס טמיר ונעלם, ונוכחתי שאין לך סרח העודף יותר מזה. אולם החשיך, האדים הירח, והופסקה העבודה.

הרגשתי במבוכתה של פרנסואז.

– הרי את יודעת כמוני, אמרתי לה, שדם זה אין לו שום שייכות לירח.

– רואים שאתה גבר, איש־מדע, “גיאו”… אנחנו, הנשים, מודעות לאמת עמוקה יותר מן האמת המדעית שלך. אני אקסים אותך בלִבלוב משלי, ותבין נסתרות, שלא חלמת עליהן עד כה. דרך אגב, מה ידוע לך על אורח־הנשים?

– אני “גיאו” ולא “ביו”. אני יודע בדיוק ובפרוטרוט למה ואיך נעלם ומתחדש הירח. על המחזור שלך אני בור ועם־הארץ.

אחרי הרצאה יסודית ומקיפה, נאלצתי להודות שאמנם למדתי הרבה באותה הזדמנות אבל הקשר הסמוי בין הלבנה הפגומה כִביכול ובין עדנת־הנשים נשאר מפני והלאה.

– זה עניין של הרגשה, המשיכה פרנסואז. אתה בוודאי מרגיש שהזמן זורם בקו ישיר, כמו חץ מכוון מראשית לאחרית. אני מרגישה את זרימת־הזמן כסליל, החוזר על עצמו תמיד ומתפתל. מחזור הירח, יש בו משום תכונה נשית, ואילו כוחו של השמש נראה לי גברי דווקא. מה גם שהירח מקבל את אור־החמה כמו…

– מימַי לא שמעתי דברי־הבל כאלה, הפסקתי אותה. אנחנו כולנו אומרים “זורחת”, “שוקעת”. האם נשאר מישהו עלי־אדמות שיאמין כי היא באמת שוקעת? מי לא יודע שזוהי אחיזת־עיניים בלבד; שכדור הארץ, המסתובב על צירו, יוצר אשלייה זו? הילדים אומרים אפילו שהחמה “הולכת לישון מאחורי־האופק”. כלום חשבת שהם פתיים עד כדי־כך שיאמינו במוצא שִפתותיהם? הקדמונים ציירו את השמש כמרכבה, הנעה במסלולה הקבוע ממזרח למערב. היתכן שאנשים רציניים דמיינו באמת ובתמים דמיונות כאלה?… אגב, הדימויים שלך לוקים בחסר, כי הירח מחזיר אמנם את אור השמש, אבל אינו מוסיף לו כלום; ואילו האישה, הקולטת זרע מן הגבר, מצמידה לו משהו משלה לפני שתלד, הלא כן?…

– הנפש שלך יבשה, הגיבה פרנסואז מתוך סלחנות אימהית. התייבשה מרוב עיון מדעי. האדם הקדמון לא ידע; גם הסבתא שלי לא ידעה; ואני, מה אני יודעת בעצם? למדן נחמד שלי, רק אתה בר־אוריין? מי שלא מסתמך כמוך על מדע רציני, אין לו חלק במין האנושי? מנורות־החשמל מסנוורות אותך. אתה צריך לבוא לאפריקה, לשוט על אוניה בלב־ים כדי להתפנות מן העסקים שלך ולראות את הכוכבים. אבל, לפני אדיסון, חיו האנשים כל הזמן תמיד תחת אור מן השמים. אבוקה ונר עלוב, אינם כשפופרות הניאון שלנו; הם משאירים אותך בחברת־כוכבים ומזלות. מה טיבם האמיתי? להם היה איכפת. ולא ידעו. אבל האמינו באישיותם. גם היום, רבים אינם יודעים. המאור הקטן – אבן? אסור אפילו לחשוב דבר כזה. הוא חי, רוצה, משפיע, מתגנב לתוך מכמְני־חיינו ומלטף בשקט ובצנעה כתפיהם של הזוגות החבוקים. אתה, מדען יהיר, באיזו זכות תקצץ מקסמיו הוותיקים? הוא הדין בעדנת־אישה. כל מה שסיפרתי לך על דרך ה“ביו”, הוא חידוש גמור. אני משוכנעת שרוב הנשים בעולם, אין להן מושג בעניינים האלה. אבל מאז ומתמיד הן עדות לאותה גיאות מוזרה בין רגליהן, החוזרת לעתים קצובות ממש כמו אור־הירח. מה הקשר? הקשר וודאי, חקוק בזכרונן של בנות־האדם משחר חיי־האנושות. אינך יכול לתאר לעצמך כמה דם זה מפחיד, מדהים ומבהיל. מתוך דחף להתגבר על פחדים אלה, תלו רבים בהופעת־דם זה תקוות מרחיקות לכת של פוריות ורעננות מתמדת. הבחילה תוליד אהבה מעודנת, סגולה לחיים ארוכים. אני אחותן של כל הנשים המתרגשות מתופעה זו מאז ומתמיד, ואילו המדע שלך, אין לו כוח לנתק אותי מאחווה זו. ואם זוהי מזימתו, אני מעדיפה לוותר על המדע, כי הוא מסכן את נשמת־האדם.

– אבל תביני סוף־סוף, הגבתי בחריפות: אי אפשר לכרוך יחד תופעות שאין להן סיבה משותפת. על־כורחנו אנחנו חייבים לקבל את דין־האמת: מולד־הירח ווסת־האישה מנותקים זה מזה תכלית הניתוק!

– אמת? איזו אמת? המדענים המציאו רשת של יחסים המושתתת על סיבה ותוצאה. למה לא תהיה זכות לקיומה של אמת המושתתת על יחסים של התרגשות: אהבה ושנאה; פחד ואימון נלהב; שמחה ומועקה; קודש וחול…? לא ראיתי שאנשי־הדתות נכנעו בפני המדע, המייבש נשמות. ובכל זאת, קודש וחול – לא תכניס אותם, אף לא בדוחק, לתוך רשת הסיבתיות שלך, הלא כן?

– את גולשת לפגניות, לעבודת־אלילים של ממש.

– איכפת לי? בין כך ובין כך, אני נוסעת עכשיו לאפריקה כדי ללמוד את ההווי ואת החוויות של אנשים, שאינם מתביישים מעבודת־האלילים שלהם. אבל דע לך: גם האירופים נשארו פגנים, אם־כי אינם מוכנים להודות בכך.

– הכנסייה…

– תעזוב את הכנסייה. אני מתכוונת לכסף; לאישה, המנוצלת כבובת־שעשועים; למולדת, הצמאה מדם בניה… אלה הם אלים מובהקים, לכל הדיעות. הכסף נועד לרכוש מוצרים, להנות משירותים. מלכתחילה, הוא אמצעי של מדידה בלבד. ותראה מה עושים ממנו הבריות: אוגרים אותו באוצרות חסומים, ממש ככלי־פולחן מוחרמים השמורים בחרדת־קודש, או מבזבזים אותו בראוותנות כמו ילידי־אפריקה המתפרעים בחגיגותיהם הססגוניות. אני משוכנעת ששום איש אינו מתנהג על־פי עקרונות־המדע. אדרבא: יש ומיישמים את המדע בטכניקות מרשימות, ואחר־כך מאלפים את הטכניקות האלה במסגרת מאגית ופראית. אז משתעבד הכוח הנובע מן המדע לייצרים אפלים, שמתפרצים בחִנגה מסוכנת ביותר. תראה, הנאצים… אני מעדיפה את האלים השקטים שלי, שקיבלתי מאבות־אבותי. אני אוהבת שמיים ושמי־שמים כפי שרואים אותם, ולא כפי שאנשי־המדע פירקו אותם לגורמיהם. אני אוהבת כוכבים זעירים כרסיסי־לילה, בלי חשבונות מייגעים על שנות־אור ותיקוני־מסלול. אני אוהבת מים צוננים הזורמים בין הסלעים, רִשרוש העלים לעת־ערב; חיות ובהמות, אפילו המסוכנות שבהן. אני אוהבת גברים אמיצים, מבקיעי־שערים: קרני־אור וחום שפרצו לאפלולית־המערה. אני אוהבת נשים תופחות בהריונן כפרח מתפתח, כלחם בתנור, כירח מלא… אני אוהבת אותך, אלי. חבל שעכשיו אי־אפשר…

היינו אמורים להגיע בסַמְדִי. אבל התעכבנו בלב־ים שעה ארוכה בשל סערה גדולה, שפרצה פתאום. השמיים התקדרו עבים ורוח, ונשמע קול המון־הגשם. נחשולים אדירים הזדקרו והשתפלו מכל עבר. משברי־ים ענקיים הציפו את הסיפון. אולם לא ראה איש בסגריר זה מקרה יוצא דופן, ואמנם לא חִשבה האונייה להשבר. לא עלה על דעתנו להפיל גורלות כדי לדעת בשלמי הרעה הזאת עלינו, כי הרי הסערות ושאר איתני־הטבע אינם מתרחשים בשל מישהו דווקא. מכל מקום, רוב החברים שלנו חשו ברע; הם ירדו אל תאיהם שבירכתי־הספינה, שם שכבו ונרדמו. אני נשארתי עם פרנסואז בטרקלין העליון. התבוננו בנעשה בחוץ דרך החלון. ופטפטנו עם המלצר.

– אתם רואים כאן מגש עם כוסות ובקבוק קונייאק. אם אחד מכם יצליח להעביר אותו מכאן לקצה השני של הטרקלין בלי לשבור כלום, אתן לו עוד בקבוק במתנה.

פרנסואז ניסתה, ונכשלה. קמתי על רגלַי. המבצע נראה קשה למדי בגלל הנִדנוד הניכר. אבל נסיוני במקצוע־המלצרות עמד לי: הנחתי את המגש על שלוש אצבעות בצורת פירמידה־הפוכה, והבאתי אותו לצד השני של הטרקלין בקלות ובבִטחה. לאחר מכן, החזרתי אות למקום הזינוק. “בְּרַאווֹ”, אמרו. שתינו קונייאק הרבה, במיוחד המלצר. לאחר זמן, הרגשנו בבירור שדעתו מטולטלת עליו. למרות זאת, הוא התחיל לספר על חוויותיו בימי־המלחמה.

– …דקר, אמר, הא! דקר! מזמן לא באתי הנה. בזמן האחרון עבדתי בקו להודוסין, אבל הפסדנו שם, גורשנו משם. מגיע לנו! ריקבון כזה! צרפת מכורה כולה, כמו תמיד, לכת מגואלת של איסטניסים מסורסים. נו, ממילא… עכשיו אני חוזר לדקר… אם אני זוכר? ועוד איך, אני זוכר! יצאתי מכאן למשות נִצולים אחרי אסון־ה“לָקוֹנִיָיה”. זה היה בספטמבר 1942. אני הייתי אז שולייה בסיירת “תהילה”. קיבלנו פקודה להפליג לנקודה מסויימת בלב־ים ולאסוף שם את המסכנים שעדיין נותרו בחיים אחרי שאוניתם טובעה על ידי צוללת גרמנית. מה רב היה תמהוננו, כשנתקלנו במאות גוויות צפות על פני המים, ורובן היו כרותות־ידיים! אספנו אחדות מהן לבדיקה, ולא נשאר ספק: מישהו, ליתר דיוק: אנשים מסויימים כרתו להם את הידיים. פשר הדבר הוברר לנו מאוחר יותר, אחרי שהצלחנו לשלות אנשים חיים. האוניה “לקוניה” הובילה כאלפיים נוסעים, רובם אזרחים, מן המזרח התיכון לאנגליה דרך כף־התקווה הטובה. היא שטה מסביב לאפריקה, כיוון שהים התיכון היה אסור למעבר אוניות באותם הימים. בירכתי־האוניה הצטופפו יותר מאלף שבויי־מלחמה איטלקיים, שנלכדו בלוב. אלה לא נחשבו כנוסעים מן המנין; כללי־האנושיות לא חלו עליהם. כשנטרפה הספינה בים, ניסו המסכנים הללו להתפרץ החוצה, אבל שומריהם הפולניים מנעו מהם מנוסה. הם רצו להשאיר את סירות־ההצלה לרשותם של האנגלים ושאר בעלי־הברית. האיטלקים נדחפו בחזרה לבטן־האוניה, ואלה שהתפרצו ליד־הפתחים נפצעו או נהרגו במכות־כידונים. אלא שאחזו בסירות וברפסודות הורחקו מהן בכוח, וככה נכרתו ידיהם. נודע לנו מאוחר יותר שהצוללת הגרמנית, שטיבעה את האוניה הבריטית, ניסתה להתערב כדי להציל אנשים – בלי הבחנה בגזע ובלאום. צוללות גרמניות אחרות, שסיירו באיזור, נקראו לעזרה והפיקוד הנאצי שבצרפת לא מנע את פעולת־החילוץ. אבל מטוס אמריקני הפציץ את הצוללת הגרמנית והכשיל את המִבצע כולו, תוך כדי הסבת אבידות בין הניצולים. הצי הצרפתי שלנו היה ניטרלי בימים ההם, ואנחנו הוזעקנו למקום על ידי־הגרמנים, שהסתלקו. חודשיים לאחר מכן, נכבשה דקר על־ידי האמריקנים, ואנחנו נכנסנו לשירות פעיל בצידם של שאר בעל־הברית. כדי לעודד אותנו לקרב, סיפרו לנו על כל־מיני זוועות שביצעו הגרמנים. אבל אני לא נתתי אימון בסיפורים אלה. “סתם תעמולה”, חשבתי. מאוחר יותר תיקנתי את דעתי: הגרמנים הרגו אמנם אנשים רבים, אבל לא ראיתי בכך זוועה אלא פעולות־מלחמה שיגרתיות. הרי ראיתי במו־עינַי שהמשחררים – כִביכול – לא היו חפים מפשע. אדרבה: הם שמרו על האינטרסים שלהם בקפדנות עד כדי כך שהיו מוכנים לסלול על גולגלות־אויביהם את הדרכים המובילות למִבצרי־עִסקיהם. כל זה אמור במיוחד כלפי־האנגלים, אבל בנוסף על השכנים הרשעים האלה, כל האירופים כולם הצטיינו מאז ומתמיד בצביעות משוועת. אין מלחמה נקייה מנקודת מבטו של המוסר הישן והמיושן הנלמד בבתי־הספר. אני לא צריך לספר לכם שדקר מועדת להרהורים כאלה מקדמת דנן: כמה ריבבות־עבדים כושיים – “עץ הובנה”, כפי שקראו להם – הועברו מכאן לאמריקה בתנאים תת־אנושיים? ראינו צאצאיהם בצבא המאיקאני. הם חצו את האוקיאנוס כדי להלחם בגרמנים. אבל לגרמנים – אין עבר פלילי כזה. אתם בוודאי חושבים שאני שיכור. לפי הפרצוף שלכם, אתם עושים רושם תמים למדי. מעריצי־המחתרת ושונאי־הנאצים. בבקשה מכם: תחשבו כפי שאתם רוצים לחשוב. בעצם, אתם אנשי־מדע ואני – סתם מלצר. מלצר שיכור: איזו בדיחה! המיילדת ילדה בעצמה – למה לא? הבקבוק מוליד שטויות: ובכן תשמעו! יש לי נסיון רב בחיים, אני אומר לכם בכנות – כנות של מלצר שיכור, ממילא – חבל שהנאצים הפסידו במערכה! הם ידעו לעשות חיים, ולא התביישו מכך. המלחמה, אצלם, היא חג: מעין שיא, כמו ביחסים בינו ובינה. במשך שנים התארגנו, במשמעת קפדנית; צברו חומרים למכביר: לצריכה וללחימה; התחממו, התמתחו – ופתאום, הכול מתפרץ, כמו בזיקוקים די־נור. כל העסקים האחרים הופסקו: נגמרה הקטנוניות של חיי־יומיום. כל האוכלוסיה כולה התאגדה אגודה אחת, ללא סדק, ללא יוצא מן הכלל – ואם יש אחד כזה, מחסלים אותו ללא יסורי־מצפון וללא גינוני־משפט. החוק מחזק את החזקים: אין טעם להגן על החלשים! קץ לבדידות, לבדלנות, לפחד, למועקה, לפילוסופיה! המלחמה, היא זמן של הוללות מותרת, הוללות־חובה. השלכת כל רסן. אלימות משעשעת. איזו שמחה מצאנו בהשחתה! כל מה שאמרו לנו בימי השלום נהפך לשקר. נשארת רק אמת אחת: שיקום ותחייה מתוך הרס ואבדון. חורבן לאוייב, כמובן; אבל גם בחורבן העצמי מרגישים מעין שמחה טראגית. אם לא כן, מה טעם הקורבנות? ובאמת, השתתפתי במלחמה כמו בעבודת־קודש. הצרה היא שנקלעתי בצד הלא נכון. המלחמה שלנו היתה מלחמת־תגובה, הגנו על “הערכים היקרים מכל”, כפי ששיננו לנו. שטויות! השמחה האמיתית השתוללה במחנה השני. כמה הצטערתי על כך שלא נשארתי בצרפת הכבושה כדי להצטרף לגרמניה הלוחמת! הטורפדות המעטות ששיגרנו אנחנו לא הזיקו כהוגן. בעלי־הברית ניצחו רק בשל עוצמתם הכלכלית של האמריקנים. אבל התהילה נשארת לנאצים, שנלחמו כאריות מתוך חירוף־נפש. הם ניסו לטהר את האנושות כל מיני שרצים וטפילים כגון היהודים. אני מקווה שהשיעור הובן, שאחרים ימשיכו… אין בכך גבורה של ממש? אתם חושבים, אולי, שתעשיית־המוות, הצורכת כחומר־גולם המוני־אנשים חסרי־נשק וחסרי־כוח התנגדות, אין בה חידוש מהפכני? אני רואה במבטכם סלידה מסויימת. כל־כך למה? הרי זהו רעיון גאוני! והביצוע מרקיע שחקים! הגרמנים עצמם נהנו מאוד מן החג הזה – כך נודע לי מעדות נאמנה, ממקור ראשון. הסולידריות שבפשע המשותף מחסנת את האדם ומלכדת את החברה. להתגבר על המוסכמות – גם זוהי גבורה. כבכל פעולה של טיהור, מרגישים שמחה מרנינה. להתנער מזוהמה, לצוף מעל הבוץ רענן יותר, חזק יותר – יש בהרגשה זו משום כפרה על פשע מדומה. בתנאים כאלה, ביעור אוכולוסייה חסרת־מגן, אין בו פשע כלל, וממילא, אין צורך בכפרה. תסלחו לי – רִגשי־האשמה לא רוצים להניח לי; אבל אין בזה כלום – שגרת־דיבור בלבד… מכל מקום, אחרי מה שראיתי במחנה הטוב של בעלי־הברית, יכולתי להסיק שמחנה־הנאצים לא היה רע כל־כך. ומה ראיתי אני – סתם מלצר? מעט מזעיר! אתם חושבים שתוצאות המלחמה שינו משהו? אתם חושבים שהאנגלים יותר טובים עכשיו מִמה שהיו מימי־ז’אן ד’ארק או נפוליאון? לעזאזל האנגלים! תשמעו דברי־עד ראייה: באפריל 1946, פחות משנה אחרי סוף־המלחמה, נזדמן לי לשהות כמה ימים בנמל לה־ספֶזייה שבאיטליה. באותו זמן, נבוכה העיר כולה, כי מאות־יהודים הצטופפו על סיפונה של אוניה רעועה, “פֶדֵה” שמה, אם אינני טועה, וצמו. המסכנים הללו שבתו שביתת־רעב, כי האנגלים – יימח שמם! – מנעו את הפלגתם לפלסטין. אני, לא איכפת לי היהודים; הייתי מעדיף שיישרפו כולם בגרמניה, כדי שנפטר מהם. אבל אינני אוהב שקרים, והייתה לי הרגשה נוראה שרומיתי: לי סיפר כל הזמן שאני צריך לסכן את חיי כדי שנתגבר במאמץ משותף על הנאצים, המפלצות האיומות, שטובחים אזרחים. והנה, קומץ קטן מן האזרחים האלה שוחרר, והם גוועים מרעב, כי הם מפריעים לאינטרס הצר של “רבותַי האנגלים”! תודה רבה; לא בשבילי! לו הייתי צריך לחצות עוד הפעם את האוקיאנוס האטלנטי על אפן ועל חמתן של הצוללות הגרמניות, הייתי עורק – פשוטו כמשמעו. עם זאת, אל תחשבו שהתאהבתי פתאום ביהודים: אספסוף מלוכלך שהביא תלוי לעולם, צלוב עלוב שהמונים מלקלקים את פצעיו… נצחון מפואר של הציביליזציה הנוצרית על הפגאניות הנאצית רק זה חסר לנו? אומרים עכשיו שליהודים יש מולדת כל־שהיא בפלסטין. אולי אצלם נשתנה משהו. אבל לא לגבַי. מאז שראיתי את היהודים האלה צמים על סיפון האוניה… בעצם, מאז שראיתי את גוויות־האיטלקים צפות על הים אחרי שהאנגלים ונמושותיהם כרתו להם ידיים ורגליים, והכרישים נגסו בשאר חלקי־גופם, אינני מאמין עוד בכלום: אויבים, ידידים, אלוהים, אדם, צריך, לא צריך… מה כל הבלגן הזה? נשאר רק הבקבוק…

עד שהפסיק המלצר את נאומו, שככו הרוחות ונרגע הים. הרגשנו תכונה מוגברת על הסיפון לקראת כניסתנו לנמל. באופק, נראה מגדלור.

– אמור לי, שאלתי עוד את המלצר, האם הכרישים, שסיפרת עליהם, היו גדולים דיים כדי לבלוע אנשים חיים?

– מה טיב שאלתך, ענה מלצר. אינני מבין.

– היֹה היה דג, שבלע איש, התחשב בו, והקיא אותו על החוף…

– אינני יודעת מי כאן שיכור יותר, שאלה פרנסואז במפגיע: אתה או המלצר? “אהובתי בת־הגורל”, אמרת לי כשהפלגנו. וכי בת־גורל אני? ועוד “בנות־תרשיש העליזות”, כשעברנו את המיצר. ועכשיו, כשמגיעים סוף־סוף, ה“דג” הזה… מה יכול להיות חוט־השני, המקשר כל אלה?

שָאלה, ולא ציפתה לתשובה. השתיקה אותי בִנשיקה.

 

תרשיש    🔗

נכנסנו לנמל על מי־מנוחות. אולם הסערה בקרבי לא שככה כל־כך מהר…

נתקבלנו באורח רשמי על־ידי שלטונות האוניברסיטה, ולא נשאר לנו זמן רב להרהורים מיותרים. הייתי רוצה לטייל קצת בעיר ולהתרשם מן האווירה המיוחדת ששוררת בה. אבל נאלצתי להרתם תיכף ומיד לעבודת־התארגנות דחופה. הרגשנו הפלייה מטעם האפריקנים כלפינו, ה“גיאו”, כי הדגישו בהפרזה חגיגית את חשיבות פעולתנו, ואילו ה“אתנו” נדחקו במידה מסויימת לקרן זווית. אמרתי לפרנסואז שהבנתי את רגשותיהם של המארחים שלנו. “מה בצע בחקירת הווי מיושן?” שאלתי את עצמי בקול רם. “…לעומת־זאת היידע שאנו מספקים, יש בו כדי לשפר את תנאי מחייתם של רבבות בני־אדם”. השתוממתי מחריפות תגובתה של פרנסואז. “מדע לשמו… טמטום הטכנוקרטים…” ועוד כמה משפטים מקוטעים כאלה. אם לדון לגופו של עניין ברצינות, הבננו שנינו שאנשי העילית המתורבתת באפריקה החדשה לא העריכו במיוחד את מאמצי האתנולוגים שבאו מאירופה כדי לחשוף את צפונות “המנטליות הפרימיטיבית” של הילידים. היה מישהו, ב“חלונות הגבוהים” של סנגל, שראה במורשת הכושים תרומה מכובדת להתפתחות האנושות. אבל לא מצא אוזניים קשובות בצמרת החברה המקומית. התבוללות וטמיעה בעולם המודרני, האירופאי או האמריקני, נראו יותר קוסמות לרוב המורים והסטודנטים מחזרה למקורות המיוחדים של התרבות העממית באפריקה… מכל מקום, לא היה סיפק בידינו להתווכח על הנושא הזה, כי הגיעה שעת־הפרדה. נפרדנו בצער, בתחנת הרכבת על־יד הנמל. היא יצאה לדרום, לעבר מדינת גמביה. השבטים הגרים שם, מחוץ לתחום של שדות הבוטנים, שמרו על מסורות עתיקות ודרכי חיים טבעיות, שלא סולפו יותר מדי כתוצאה מן הקולוניזציה הצרפתית. אני, לעומת זאת, יצאתי לכיוון צפון־מזרח, עם הקבוצה שלי. אנחנו לא ברחנו מן האיזורים החקלאיים, אלא להפך, עבדנו דווקא שם. הבעייה המעשית שהוצבה לפנינו הייתה שימור הקרקעות מפני תהליך הפיכתן לאדמות־לבֵנים. הרקבוביות, החיונית לכל צמחייה, נשטפה בארצות אפריקניות רבות על ידי גשמי זעף הפוקדים תכופות איזורים אלה, ונסחפת לנהרות. במקום רקבובית זו, נוצר מעין שריון שחום, שאינו מאפשר עיבוד חקלאי. בעונת־הגשמים מתחלחלים בכל זאת מים רבים למעבה־האדמה, ומורידים לשם כל מיני־חומרים בתמיסה. בעונת היובש, נשאבים מים אלה אל פני־הקרקע על־ידי להטן של קרני־השמש. הם מתאיידים בו במקום, ומשאירים משקע אטים למדי, שמונע מן הצמחים להכות שורשים בקרקע. כידוע, אדמה קרחה, בלי מעטה של צמחייה, הנה חסרת־מגן מפני גשמי־הזעף, ותהליך ההרס והתהוות השריון חוזר חלילה במשנה תוקף. עלינו הוטל לסייר במטוסים קלים מעל השטחים הנגועים כדי לאתר מוקד התהוותו של התהליך ההרסני הזה. נהניתי מאוד מן הטיסות, כמו בשנים הקודמות במשושה הצרפתי ובשמי־אלז’יריה. הגיחות שלנו התקיימו השכם בבוקר או בשעת־השקיעה, כי בדמדומי־שחר ובדמדומי־ערב אפשר להבחין בכל הפרטים הנחוצים לצורכי המחקר. הלכנו בחושך, לפני הנץ־החמה, בקבוצות קטנות, מן המאהל שלנו אל מסלול ההמראה שבקצה השדות החשופים לכל רוח. לגימת־קפה מבקבוק תרמוס, לחיצת ידיים גברית, והופ!, אנו כבר במרומי האוויר הצח והצלול… נזכרתי שקראתי בילדותי סיפורים נפלאים על הרפתקאותיהם של כובשי השממה, על קו התעופה הראשון שגישר בין אירופה לאפריקה ולאמריקה הדרומית. קו זה עבר דווקא כאן, בערבות־סנגל. מֵרְמוֹז, סַן־אֵקְסוּפֶרי…. נולדתי מאוחר מדי; לא אוכל עוד להצטרף לחבורתכם.

במשך היום, בשעות־פנאי, הלכתי לשדות והתבוננתי בעבודת־האיכרים. התרשמתי מאורח־חייהם הפשוט, וכמעט קינאתי בהם. שאלתי את עצמי מה פשר הרגשה זו. כי הרי גם אני עובד; גם לי ישנם חיים פשוטים. הם במעדר ואני במטוס, אבל מה זה משנה? לא שבעתי נחת מתשובות אלה, כי קינאתי גם בחברי־הצוות, שהשקיעו מאמצים מרוכזים בארגון המחקר שלנו ובביצועו היעיל. “מה יש כאן לקנא?” שאלתי את עצמי. אני שותף מלא לכל הפעילות הזאת. אם נצליח, לא יפסחו השבחים על ראשי. נעשה חיים. למזלי, שעות־הפנאי לא היו מרובות, והרהורים אלה הפסיקו ממילא להטריד אותי.

לאחר זמן נשלחתי לדקר, כדי לבחון במעבדה של האוניברסיטה דגמים מסויימים של קרקע. נתבקשתי לחכות בו במקום לתוצאות הבדיקה. נשארתי יומיים בעיר הגדולה. כיוון שאינני בקיא במיוחד בכימיה, הסברתי ללבורנטים מה היו דרישותינו והלכתי לטייל עד שקיבלתי מהם תשובות. העיר דקר שוכנת על כף ארוך ונהנית מאוויר צח ומרנין. לא חסרות בה פינות־חן ובמות־בידור. בניינים לבנים, גבוהים מאוד, אחרים בסגנון אירופי מסורתי, מכוסים רעפים כמו בבית, עצים רעננים ברחובות ובגנים הציבוריים – כל מה שראיתי מסביב שיווה למטרופולין האפריקאית אווירה צרפתית חמימה. אחרי שבועות רצופים של עבודה בשדות החשופים, לא בזתי לתענוגות הציביליזציה העירונית. ביליתי את זמני בשיט ובטיולים. הגעתי לאי קטן, גוֹרֵאָה שמו, שהה לפנים בית־סוהר ותחנת־ריכוז לעבדים השחורים שנשלחו לאמריקה. “טְרַנְספורְט” – אי־אפשר לומר ששמעתי מלה זו באדישות כמו שאר המבקרים. התאמצתי כדי למנוע מתווי־פני להביע התרגשות כל־שהיא, אולם הרגעתי את עצמי מיד, בחושבי שלא היה איש במקום שהכיר אותי כלל. בימינו, שוררת באתר היסטורי זה אווירה של התרגעות. מזכירים אמנם את סבלם של “עץ הובנה”, אבל הקולות נדמו זה מכבר. חשבתי שבערבות־פולין פסקו גם כן צעקות המומתים. אושוויץ וגוראה גם יחד, הנן עכשיו בבחינת לוע שקט של הר־געש כבוי. אחרי ככלות הכול, צדק הפרופסור. נתחסלה חרפת־העבדות. עמי־אפריקה הולכים ומשתחררים. היהודים – אותם היהודים שלא נקלטו בשום מקום אחר – הגיעו סוף סוף למחוז חפצם במדינה משלהם. מדינה בין המדינות, לא פחות ולא יותר מסנגל. טוב אחרית־דבר מראשיתו.

ובכל זאת…. התיישבתי שעה ארוכה בין הסלעים, בקצה הכף הירוק, והתבוננתי בעננים… למה בכל זאת כאב לי כל־כך? למה לא יכולתי לראות את גלי־הים ממרומי־הצוקים בלי משיכה אליהם, כאילו עלי לקפוץ לתהוּם ויהי מה"… פרנסואז… כמובן, פרנסואז. באמת? כן, באמת, פרנסואז… כתבתי לה. לא עברו ימים רבים עד שנפגשנו שוב בעיר.

פגישות אלה נתחדשו לעתים מזומנות כמתוכנן. אכלנו, שתינו ושמחנו. ימי־עליצות וחדוות־עלומים. זוגות רבים נתרקמו בקרב חבורתנו. בחורים אחדים התקשרו לנערות מבנות־המקום, כושיות הדורות־גִזרה וחטובות־גוף.

– ליופי מטבע אין צורך בצבע, אמרתי ליונתי שלי.

אבל היא קימטה את עור־מִצחה ולא קיבלה את הלצתי ברוח טובה.

– נשאר אצלך משקע חבוי של גזענות, אמרה. אני מברכת על זוגות מעורבים כאלה. כן ירבו! הגיע הזמן – שכל האנושות כולה תתאגד סוף־סוף לאגודה אחת…

לא התכוונתי לגלוש לעבר הנושא העדין הזה. העדפתי לחדש את השיחות “הסוקרטיות” שלנו, שעלו על שירטון במשך ההפלגה באוקיאנוס הסוער. סיפרתי לפרנסואז, שבשעתו ניסה האח נדיב ללבן את מושג הטבע מכל מיני־בחינות ולא חתם את הדיון. בעניין זה, הוספתי, נשארתי בחזקת ילד טוב, תלמיד קשוב…

– נעלבתי מן ההשגות שלך, כאילו נתייבש לבי בשל העיון במדעי־טבע. אבל לאמיתו של דבר, את שקועה במאגיה ובאמונות טפלות משום שלא הבנת, שהאדם חופשי לראות את עצמו כיצור טבעי, חלק אינטגרלי של מכלול הטבע, ויחד עם זאת עצמאי. “אני כאן בעל־הבית” אומר האיש המבוגר בתוך תוכו. תודעתי היא מִבצר שמור היטב. לשדים ולרוחות, אין כאן דריסת־רגל; לכוכבים ולמזלות, אין בקִרבי שום השפעה. יחד עם זאת, ממרומי העמדות שלי, אני משקיף על הנוף מסביבי ומביט אליו בשקט ובשלווה. רואה אותו כהווייתו, בלי בעת ובהלה. אתם, אנשי־בראשית, המתכחשים להשיגי המחשבה הצלולה, חוכמתכם עומדת לכם כגדר פרוצה. הרגשות ואשליות עושות בקִרבכם כטוב בעיניהן. מבטכם החוצה מהסס. במקום לראות כל מה שיש, אתם משליכים אל הסביבה את הדמיונות המטושטשים המשתוללים בלִבכם החלש. איזה מין רעיון: הירח גורם לעדנת־הנשים! הירח גורם לגיאות בים. עובדה זו לא ניחשתם בכישופיכם. אבל זו היא האמת.

כיוון שלא ענתה לי מיד, הרגשתי הרגשת־נצחון. אולי הצלחתי לשכנע אותה… אולם לאחר זמן באה תגובתה.

– אתה אמרת, שאת הזמן מקבלים.

– כן.

– ובכן, העצמאות שלך, אינה וודאית כל־כך.

– למה? עצמאות אמיתית איננה נמדדת בביטול המציאות – אלא דווקא בהשלמה אִתה. אני יודע שישנו טבע, אני מודע למציאותו ואני מתמודד אתו. הוא בשלו ואני בשלי. הוא גם בקרבי, כי אני חלק מן הטבע. אבל מבטי אל כל מה שאני רואה מסביבי, הנו רגוע ושיטתי. אני יודע שחוקים מסויימים מנחים כל התופעות. משמעת זאת מחייבת גם אותי. אני מקבל אותה, משלים אִתה ללא אשליות וללא הכנעה מעליבה. הוא הדין לגבי הזמן: את הזמן מקבלים כמו כרטיסים באשנב. צריכים לפעמים לעמוד בתור, להכין את הפֶרֶט, לבדוק את כל הפרטים. הילדים, הפרימיטיבים, המשוגעים, רוצים לנסוע בלי כרטיס, או תוקפים את הפקיד. סולחים להם… במקרה הטוב.

– לא. אתה רואה מה שאתה רוצה לראות. שטר של כסף, הוא פתק, עם תמונה. הילדים רואים את התמונה. אשרי הילדים. אתה, המבוגרים, המדענים שלך, רואים את הערך. כמה זה שווה? רק “כמה” בפיכם. שכחתם את הצבעים, הריחות, החיוכים, הנשיקות. הנה: עומדת מולך אישה. אם תרצה, תראה כאן חיה. אתה יודע שיש בקרבי דם ושרירים, עצמות, קיבה, ריאות, מוח ולב. אני עשוייה תאים תאים. והתאים: מולקולות, אטומים… אבל מה? פרנסואז אתה רואה. כלי־הדם אינך רואה.

– זה עניין של הסתכלות, של רמות־המחשבה לפי בחירתי, במסגרת האפשרויות העומדות לבחירתי. וכן בכל תחומי־החיים. אני חופשי להתעניין בכלי־הדם שלך או באנושיות שלך. מכל מקום, לא אחרוג מן האמת. אבל אם אראה בך קרוקודיל, או אפילו אישה כושית, אין כאן אמת. ובכן, אני חופשי להתייחס לאמת לפי דרכי, לפי הבנתי, לפי צורכי־השעה. אבל אינני יכול לחרוג ביודעין ובזדון מן האמת כל הזמן שאני משוכנע שיש כאן אמת.

פרנסואז לא ענתה לי. התבוננו בציפורים, באנשים שהלכו ברחוב. זוג צעיר התיישב לא הרחק מן הספסל שלנו. הוא פתח בשיר ענוג, והיא ליוותה בגיטרה. מחשבותי נראו לי כמו קרון־רכבת הנוסע בכוח עצמו, או בכוח הכובד שלו, על מסילה משופעת.

– מוזיקה, המשכתי לדבר. מוזיקה אנו שומעים. אפשר לקלוט את הצלילים, לרשום אותם, לתרגם אותם לתווים או לגלי־רדיו. היה לי חבר, שעבד ברשות השידור. הוא הזמין אותי לאולפן שלו, וראיתי איך הוא מנצח על מכשירים שלו, בודק את רושם־התנודות בשעת־קונצרט. הוא בכל זאת התרשם מאוד מן המוזיקה עצמה…

– …מעניין, אמרה פרנסואז. אתה תפסת איזה רעיון, אולי נכון, אולי נכון בחלקו בלבד, ומתענג בשטף מילים בלי סוף, מביא דוגמאות, ועוד דוגמאות… יש לי תמיד ההרגשה שאתה רוצה להסתיר משהו, להסתיר לעצמך משהו… ולכן אתה מדבר תמיד גבוה גבוה על דעתך הצלולה, על משטר ושלטון בתוך מבצר התודעה שלך. אבל שכחת, ששליש מן החיים אנחנו מבלים בחיק השינה, ומי יודע אם החלומות, אינם מגלים יותר את האמת מן ההגיונות המחושבים שלך. מכל מקום, אפילו בהקיץ, אינני חושבת שהיית מוכן לוותר על מבט ילדותי, “פרימיטיבי” כפי שאתה אומר, או אפילו קצת משגע, אל משחקי־החיים. אבן אתה רואה. מי עשה אותה לפסל? האומן. האומן וגם אתה. אתה שותף לדְבר־העברתו, לחריגתו מן האמת. אתה משליך אל האבן רגשות חבויות בקרבך. והנה, חיה האבן: היא אוהבת, יוצרת, כועסת, מחייכת… וכי מחייכות אבנים…?

– ומי אמרה “נהפוך הוא” במוזיאון רודין? את זוכרת, פרנסואז?

– זוכרת.

– אבל אני מבין שהשלכת־ההרגשות שלי היא מודרכת. רודין הזמין את ההשלכות שלי והעניק להן עיצוב משלו.

– אתה מבין את הפסל שלו כי אתה אוהב אותי.

– אני, את, הוא, שגם הוא אומר לנו “אני”, “אתם”, כולנו חיים היום.

– כולנו מסכימים לשיח הזה מעבר להגבלות החומר והזמן.

– זהו, כפי שאמרת בעצמך, סוד־חיות, הסרח העודף.

דממה והתרגעות.

– כשהייתי ילד קטן, בעצם, לא כל־כך קטן, טיילתי ביער עם האח נדיב.

– הרבה סיפרת לי על האח נדיב.

– קראנו יחד בספרים. האודיסאה להומרוס. אני זוכר, אחרי סערה גדולה, נרגע הים. נשאר קצת קצף על כרבולת־הגלים. אבל השמש כבר האירה מאחורי העננים. “חייכו הגלים חיוך חרישי – ולא ייספר מרוב”. ומי העניק להם, למשברי־הים, כוח לחייך? בטרגדיות היווניות הקדומות חוזרים ונשנים ביטויים כאלה.

– דבר דומה נזכר לי גם מן הפְסָלְמִים: “שמחה בשמיים! שישי ארץ! נהם הים במלוא עוזו”.

– מה זה אמרת – פסלמים?

– כן, שמעתי באוניברסיטה סדרת הרצאות על התחדשות השפה הצרפתית במאה הט"ז. השפעת הבִיבְל הייתה מכרעת. המנון זה מצא חן בעיני המיוחד.

– אבל התרגום שלך אינו מוצלח. לא מוצלח ולא יפה. “ישמחו השמיים ותגל הארץ. ירעם הים ומלואו”. – תיקנתי.

– תסלח לי, שכחתי. הרי כל היהודים יודעים עברית.

– לא כל היהודים.

– אתה יודע עברית?

– כן. למדתי בנעורי. עדיין לא הספקתי לשכוח.

– כמו לטינית, שלומדים בבית־ספר. אחר כך, אין בה שימוש.

– מתפללים בלטינית.

– אני לא. אני לא מרבה לבקר בכנסיות. הכמרים, ה“אחים”, ה“אבות”, הנזירות למיניהם מרגיזים אותי ב“נדיבותם” המְעושה (המשכיל יבין). מורדי־אור, אנשי־פיח, דוברי־חלקלקות. אבא ואמא שלי סוציאליסטים אנטיקלריקליסטים מושבעים. כמוהם, כמוני. רק מוזיקה הם אוהבים: באך, מוזֵר, בטהובן, מיסות במקהלה. וגם קתדרלות מפוארות. הנוף יפה, אבל האנשים – לא. לעומת־זאת, הסבתא שלי אדוקה מאוד. היא כבר הודיעה לי חגיגית, שאם לא אתחתן בכנסייה כהוגן, היא תחרים את כל הטכס: לא תבוא לבית־העיריה וגם לא לסעודה. האם האמא שלך תאות לבוא לכנסייה לרגל החתונה שלנו?

– בוודאי שלא.

– …בעיות. עוד חזון למועד. דייה דאגה לשעתה.

בליל־חריש עמוק, בצבצו הרהורי־יבול.

– …כשנחזור הביתה, אמרה,…אני כל־כך אוהבת ילדים…

פניה הקרינו גיל מתוך העלטה.

לשמע דברים אלה, אחזה אותי צמרמורת. נתקהה היתד, התמוטט המגדל, סוד־חיות נסוג אחור.

כי מן הדין שזרע לעתיד יכה שורשים גם בעבר, ולזה לא הייתי מוכן. לא כן פרנסואז. מרוב התלהבות, לא הרגישה כלל בנסיגה שלי. אבל למחרת, היא סיפרה לי שהתעצבנתי תוך כדי שינה, ואמרתי דברים בלתי מובנים.

– “נושמצרמינן”, אם אני זוכרת טוב. מה זה יכול להיות?

– “נוש מצר מינן…”? שאלתי.

– כן כן. בדיוק כך. זהו מה שאמרת.

– ניתן לשיחזור, הסכמתי, בהסוס־מה.

– ועוד הוספת משהו בצרפתית: “שירי לנו משירי־לורקה”.

– …אני זוכר, אמרתי. כן, אני זוכר. “הרקיע על פני הערב, כפרח לוטוס ענק. הצפרדעים נושכות את דיממת־הליל. הירח מונה את הכלבים, טועה ומתחיל שוב…” ועוד הוספתי משהו משלי: “חוט דקיק של דם מתפתל בזרם הנחל. צפורים שחורות, עייפות, נחת על שפת המעיין. שתו ומתו”.

– …אבל בכית. למה בכית הלילה. אלי?

– מריה. הו, מריה! אמרתי. סיפרתי לפרנסואז, סיפרתי לה באריכות את סיפורה העצוב של ילדה אבודה, את גורלם המר של גולי־ספרד….

– יש טבע וטבע. למשל: “טִבעה של האשה להתרגש יותר מן האיש”; וטבע: עולם ומלואו.

– אין כאן סתירה, עניתי. האדם, המשתחרר מכבלי המאגיה והחלום, מכיר בעובדה שלכל העצמים ולכל התופעות ישנן תכונות אופייניות מעצם טִבען. זהו טבע היקום. עכשיו, כשממיינים את התכונות הללו, מגיעים למסקנה שהן משותפות לקבוצות של עצמים ושל תופעות, ובסופו של דבר, מגיעים למסקנה המסכמת, שכל המציאות כולה, יש לה טבע משלה – וזהו הטבע בכללותו.

– מה קודם לְמה? הטבע הכוללני הזה, או טבעם של כל העצמים לחוד? האם הטבע הוא מעין סך־הכול? האם האדם החושב הרכיב אותו שלבים שלבים כמו שבנו את מִגדל־איפל?

– אינני יודע. עניין זה תלוי ועומד, ובמשך דורות רבים התווכחו בנושא זה. אבל דבר אחד ברור: גילו הטבע, בתור טבע, זהו תהליך מורכב וממושך. ראשוני הפילוסופים היווניים הבינו שיש אמנם חוקי־טבע – עולם כמנהגו נוהג – אבל לא הרחיבו מושג זה עד רקיע השמים בלי מאבק ובלי היסוס.

– האם הפיזיקה שלהם תקעה יתידו גם ברקיע השמים?

– לא. הם נשארו תמיד בעולם ש“מתחת לירח”. “אין כל חדש תחת השמש”, אבל מעל לשמש… לא העיזו להשליך את הגיונותיהם מעבר לתקרה.

– לא העיזו, אמרת.

– ברור. שִחרור האדם מן המאגיה ומן החלומות בהקיץ היה צעד נועז ביותר. תראי, למשל, אריסטוט. אחרי שנתקבלו דיעותיו בעולם המערבי, הן נחשבו כוודאיות, ומי שהגה אותן בעקבותיו התהלך על דרך סלולה ופרץ דלתות פתוחות. אבל אריסטוט עצמו היה חלוץ וגיבור חיל בשדה המחשבה הצלולה. בדורות האחרונים, השמיצו אותו על טעויות שבשיטתו. אבל יש כאן עיוות־דין משווע. אי־אפשר להשיג כל דבר בבת אחת. אריסטוט העמיד את האדם על דיוקן של עובדות בטבע, ואף הגה את רעיון הטבע בכלל.

– אבל, השיגה פרנסואז, הוא תלה תופעות רבות באיכויות שאין להן שחר. למשל: המים נוזלים כלפי מטה כי הם כבדים, ואילו האידים מתנדפים כלפי מעלה כי הם קלים. תכונות אלה נחשבות אצלו כמרכיב טבעי של אותם העצמים, תכונות חבויות בתוך החומר עצמו. אליבא דאמת, אין כל קיום עצמי לתכונות אלה.

– מעניין, אמרתי. נתחלפו כאן היוצרות. את מדברת עכשיו כמוני – ואני, כמוך. אין לי שום כוונה להגן על התכונות החבויות, אבל, פשוט, אני מבין היטב שאריסטוט התעכב בשלב זה של התפתחות המחשבה המדעית. ועצם הרעיון קוסם לי מאוד. מים במיכל על ראש־ההר; אם יתגלה סדר במיכל, יזרמו המים החוצה, לכיוון הגאי. ואידים דחוסים בתוך מיכל ילחצו תמיד על דפנות הכלוב שבו הם נתונים, כאילו שואפים לחירות, להמראה אל־על. כל דבר שנעקר ממקומו הטבעי שואף כִביכול לחזור אל צור מחצבתו.

– אבל מה לאידים ולחירות?

– אינני יודע. את צודקת. אבל הרעיון קוסם לי.

– בנוגע למים ולאידים, אין עוד טעם להתווכח. אבל אינני מוכנה להיפטר מן ה“איכויות”, כפי שאמרת, מן התכונות החבויות. למשל: קודש וחול, טהור טמא.

– הפיזיקה. אין לה מה לומר על קודש וחול. אשרי המאמין. אני – לא.

– החיים? חיי־אדם? אין להם קדושה לדידך?

– קדושה בעלמא. הם יקרים מאוד. רוצים לשמור עליהם בכל מחיר. לכן אומרים שהם קדושים.

– לא. יש כאן משהו עמוק יותר, יסודי יותר. אתה יודע שאינני דתיה, אבל באלוהים אני מאמינה; באלוהים שהוא נבדל מן הטבע. הוא מְקור־הקדושה.

– …נבדל מן הטבע… צריכים לחשוב…

– האם שכחת? “וראשו ברקיע מפלשי אור מִנִי קרן”.

– תפסיקי! האלוהים קבור עכשיו.

–?

– כן. גזר על עצמו קבורה.

–?

– היה לי חבר – ואיננו…

סיפרתי לה באריכות… את סיפורה של פולין.

– אני פולין עכשיו. ואנחנו חיים. אם תמשיך להתייסר בנפשך על בעיות, שהן למעלה מהשגתך, לא זו בלבד שתבזבז להבל וריק את מתת־החיים שהוענקה לך, אלא תבגוד במורשתה של פולין עצמה. כי הרי מתה על מנת שנחייה, ואם כל הערכתי למחיר הדמים ששולם, הלא שולם כבר? ואנחנו נְקִיִים.

חזרתי איפוא לתלם, והנמכתי קולן של המחאות, אותן המחאות שבהחלט לא היו במקומן על אדמת אפריקה. עבר החורף היבש והחמים, והתקרבה עונת הגשמים. סוף תקופת עבודתנו בסנגל נראה באופק. אולם בפגישתנו האחרונה בדקר קפצה פרנסואז מרוב שמחה. אחרי מאמצים מרובים ובקשות חוזרות ונשנות, קיבלה אישור מטעם האוניברסיטה ומטעם הממשל הצרפתי לביקור אצל שבט הדוגונים בסודאן, הלא היא ממלכת מאלי המפורסמת. שנים אחדות למדה פרנסואז בפַרי אצל אחד מגדולי האתנולוגים על ההווי המיוחד של בני־דוגון, ואף קלטה משהו מלשונם. עכשיו הגיעה שעתה הגדולה. היא תראה במו עיניה את האנשים המעניינים האלה. גם אני הוזמנתי להצטרף למסע. עלינו לנסוע לבַמַקו, על הנהר ניג’ר. שם ימתין לנו מורה־דרך מבני־השבט עצמו, והממשל הצבאי ידאג להבטחתנו בכפר באנני, לא הרחק משורה של צוקים בשם בַנְדִיאַגַרַה. נסענו ברכבת לאורך הנהר סנגל, ולאחר מעבר בהרים, נפתח לפנינו עמק הניג’ר רחב־הידיים, שעשה עלינו רושם רב. אולם, העיר במקו עצמה הרבה פחות מעניינת מדקר. נתקבלנו במוזיאון של המכון הצרפתי לחקר אפריקה השחורה, שם המתין לנו כמתוכנן מורה־הדרך שלנו, כושי חסון וחייכני שדיבר צרפתית עסיסית וידע להצחיק אותנו בבדיחות מוזרות. המשכנו את דרכנו, תחילה בבוצית, ואחר כך בג’יפ. הכפר באנני הנקרא גם אבי, שוכן למרגלות צוקים תלולים, המשמשים מרחב מחייה אנכי לבני־השבט. הבתים שבמישור צפופים למדי, חלקם בצורת סוכה עגולה עם גג חרוטי, וחלקם מרובעים עם מטבח, חדרים וחצר פנימית זעירה. אנשי הכפר קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, אבל לא הרבו לדבר אתנו, וסרבו בתוקף לצאת משִגרת חייהם כדי להראות לנו משהו מן ההווי המיוחד שלהם. כל דבר צריך לבוא בעתו – עבר זמנו, בטל קורבנו. לא הבינו כלל וכלל שמשך שהותנו במחיצתם מוגבל לשבוע בלבד, ואילו סודות המסורת שלהם משתרעים על פני מחזור שלם של עונות השנה. במוזיאון ראינו חפצי־חן נהדרים מפרי עמלם, ואילו בכפרם עצמו הסתירו מעינינו את מלאכת ידם. “בואו למערות!” אמרו בלעג, כי הם ידעו היטב שלא נצליח לטפס לשם. הם קפצו על פני הצוק כמעט בלי להעזר במאחזים ובבליטות, כאילו לדידם אין כל ממש בכוח המשיכה אל התהום. פה ושם הם התקינו חבלים וקרסים – לקשישים. פרנסואז ניסתה לדובב את האנשים ולדבר בלשונם, אבל התייאשה מהר, כי המילים המעטות שהיו בפיה הצחיקו אותם עד כדי צמרמורת. בלית ברירה, נזקקה לשירותיו הטובים של המליץ, ששלט כהוגן גם בצרפתית וגם בלשון המקום, אבל לא היה מסוגל לתרגם כלום. על כל פנים, אותם הפרטים, שהיינו רוצים ללמוד מפיו, נשארו בחזקת סוד כמוס. לא נשאר לפרנסואז אלא לזכור מה שלמדה בפַרי, ולנסות את כוח דִמיונה במציאת רמזים וסימוכים לידע שהיה כבר נחלתה מקודם. שמנו לב לעובדה שבני־הדוגון מחולקים לכיתות: חקלאים לחוד ובעלי־מלאכה לחוד. נודע לנו, שהחרש הראשון, בימי־בראשית, החדיר לאדמה חלק מכוחותיו על מנת להבטיח יבול טוב בעזרת המכשירים שהתקין. אמנם נחלשו כוחות ראשוניים אלה, אבל קיימת אפשרות לחדש אותם בהכאה רצינית על האדמה. בני הדוגון מספרים עוד, שאמא, האל העליון, עשה את האדמה ונשא אותה לאישה. אולם קן־טרמיטים התרומם מעל האדמה והציב את עצמו כעִנבל של נקבה, מתחרה לאמת הזכר. אמא הסתער על איבר מיותר זה ועקר אותו. בעקבות נצחונו, הכניע והרגיע את האדמה המתמרדת, והוליד בְעל כורחה בן יחיד – נומו שמו, “השועל החיוור” כפי שהבננו. לאחר זמן, נקרע ונמצא זכר. מיד כבש את אמו. מכוח אונס זה, זב דם הנידה, הנחשב כטמא ועקר. בכל זאת, נולד זוג אנושי, שפרה ורבה ומילא כל ארץ־הניג’ר. לזכר מאורעות אלה ודומיהם, נימולים תמיד בני הדוגון, ובנותיהם כרותות־ענבל. בזמן נידתן, סגורות הנשים הסגר חמור בבתים מיוחדים. התנהגות זו, שכרה בצידה: בני הדוגון השתלטו על הכוחות המאגיים, המשתוללים בעולם, וכבשו אותם לטובתם. הם השכילו לאלף את הדיבור הכול־יכול ואת כושר היצירה המלאכותית: חקלאות, אריגה, קדרות, פיסול וכדומה. את כוח הדיבור מחזקים בפולחן משונה, המלווה בצעקות איומות, הפוסקות פתאום, כאילו מתדרדרות לתהום הדומיה, ומתפרצות שוב. נבהלתי עד כדי כך שבמשך לילות אחדים אחרי שהייתי עֵד לצורה זו של כיבוש הדיבור, התעוררתי לפתע פתאום, וחרדתי כולי. ביטוי שקט יותר למורשתם המסורתית מצאו בני הדוגון באומנות עדינה ומסוגננת. פסיליהם ומסכות הפנים שלהם אומרים דרשני; אבל מפתח ה“דרש” הזה נשאר ממנו והלאה. לא יכולנו להשתתף בחג גדול, אולם ילדים אחדים הסכימו להדגים לנו ריקודים – עד שגערו בהם הוריהם והטיחו כלפינו חיוכים של מבוכה.

חזרנו לבמקו ונשארנו שם שבוע נוסף כדי להנפש ולרשום במחברות כל מה שראינו ושמענו במחיצתם של בני הדוגון. שוכנו בבית מרווח, מעין מעון־קיץ, לא הרחק מן הגשר הגדול שחוצה את הנהר. הבית היה עשוי בולי־עץ ונשען על כלונסאות כדי למנוע שישרצו בו נחשים ועקרבים. המליץ, שנתלווה עמנו במסענו, נשאר אתנו גם בעיר, על מנת לעזור לנו בעבודתנו.

אמרתי לפרנסואז שאני מפקפק קצת ביעילות מחקרה. אמנם נהניתי מאוד מיפי הנוף ומן ההסתכלות בהווי־הילידים. אבל התאכזבתי בכל זאת ממחסום של אי־הבנה שחצץ ביננו ובין בני־המקום. ברור שבמשך שהותנו הקצרה בבנני, לא היה סיפק בידינו להתעמק בהכרת המנטליות המיוחדת של בני הדוגון. נשאר לקוות, שהחוקרים הדגולים, שהקדישו זמן רב ושיטות מתוחכמות למחקר הזה, הצליחו במידה וודאית יותר. כל רצונה של פרנסואז היה רק לאשר מכלי ראשון מה שקראה בספרים ושמעה מפי אנשי־מקצוע מנוסים.

ענוותנותה של בת־לוויתי לא סיפקה אותי. המחסום אינו עניין של שיטה, של זמן ושל מרץ: יש כאן מבוי סתום לגופו של דבר. כפי שאמר אוידיפוס המלך בשעתו, אינני יכול עוד לא לדעת. מה שידוע לי – ידוע, ואין כל אפשרות של מחיקה או כליאה במאמר מוסגר. אני איש אירופי, יש לי מטען השכלתי משלי, ואפילו יכולתי לדבר עם האנשים האלה בלי הגבלה לשונית, לא הייתי מבין כהוגן מה שהם היו אומרים לי, מכיוון שדבריהם נאמרים במסגרת המושגים המסורתיים שלהם, ואני, אין לי מנוס מקליטת ניב שפתותיהם במיטת־סדום של דיעות קדומות והגיונות ממורשה אחרת.

– אתה מגזים, הגיבה פרנסואז בחריפות. במלים שלנו, אני יכולה בהחלט להביע עובדות יסוד, המקשרות חברה זו או אחרת עם בני אדם השוכנים בקצה השני של כדור הארץ או אפילו נעלמו זה דורות רבים. האם שמת לב לעובדה, שאגדותיהם על בריאת העולם משפיעות עד עצם היום הזה על אורח חייהם הלכה למעשה? יתכן שלעמים אחרים, כגון העברים בביבל, ישנן אגדות אחרות בתחום זה – אבל היחס בין אגדה ואורח חיים נשאר שריר וקיים בכל מקום. אני מנסה לחקור את ההדגשה המיוחדת, במחשבת הדוגונים, על ההבחנה בן “טבעי” ובין “מלאכותי”. ברור שהדוגונים לא שמעו כלום מן הדיונים שהקדישו לנושא זה פלטון ואריסטוט. אבל בכל זאת, האם אסור לנו לגשר בין עמק הניג’ר ובין עיירות יוון הקדומה, ולחשוף את המכנה המשותף האוניברסאלי של מחשבות אלה?

– “טבעי” ו“מלאכותי”? הקשיתי. לא אצלם ולא אצלנו – בכלל לא הבנתי הבחנה זו. האדם עצמו הוא חלק מן הטבע. פרי מלאכתו אינו פחות טבעי מקן־ציפור.

– לא. אם פעילות האדם מתבצעת בלי הכוונה שכלית נבדלת מן הדחפים הקיימים בו מלידה, נדבר על פעילות טבעית. ואם השכל מכוון ביודעין את הפעילות, הנה מלאכותית.

– את לא מדייקת די הצורך. השימוש בכף, בסכין ובמזלג רגיל אצלי עד כדי כך, שאני צריך להתגבר על יצר הנימוסים שלי, ולאכול מן היד אל הפה כשאין סכו“ם ברשותי. הנימוסים, הם אצלי טבע, ועקיפתם – אונס. והנה דוגמה אחרת: אין לך עניין מלאכותי יותר מן השימוש בכסף. ובכל זאת, המשחק החופשי של היצע וביקוש נקרא “טבעי”, ואילו התערבות הגורמים הממשלתיים בכלכלה נחשבת כ”מלאכותית".

– אתה מבלבל אותי. איך אתה מבין את ההבחנה בין “טבעי” ו“מלאכותי”?

– אני סבור שהטבע מתפתח בכיוונים מסויימים, וקיימת אפשרות להבחין בחוקיות תכליתית.

העין נוצרה על מנת לראות. על ידי מי? זאת לא שאלה. היא נוצרה על מנת לראות, וזהו העיקר. כמו כן המצלמה: עושים מצלמות על מנת לצלם. טבען של העין ושל המצלמה, הוא לראות ולצלם. ברור שהמצלמה, היא אמצאה אנושית, שהושקעה בה תכנון, ואילו עיניהם של כל בעלי־החיים הרואים ניתנו להם מן הטבע עצמו. אבל אין כאן הבדל מהותי, כי שיכלו של האדם, המתכנן מצלמות, גם הוא נתון מן הטבע. מכל מקום, יעודו של כל עצם מלמד על טבעו.

– אין מקרים? עצמים או תופעות בלי יעוד?

– ברור שיש כאלה. הם הרוב בעולם. אבל, בסופו של דבר, הם נעלמים ונשכחים. ואילו העצמים והתופעות המותאמים לייעודם מתקדמים ומתפתחים. וכך נוצרנו כולנו.

– יש להניח, כפי שאמרת, שה“טעויות” הן הרוב, וה“הצלחות” – מיעוט.

– בהחלט. אבל מיעוט קובע ומתקדם. בעלי־חיים שנולדו עם עיניים לקויות מתו מחוסר יכולת להתאים את עצמם לתנאי מחייתם. אבל, אם במקרה נולד אחד מהם עם עיניים משוכללות יותר מחבריו, והספיק להוליד צאצאים הרבה, יש להניח ששכלול האיבר נתקבל לדורות. כמו כן, מצלמה מוצלחת יותר מן הנמצאות בשוק תכבוש את אהדת הציבור, וממילא תדחק את רגליהן של הדְגמים המיושנים. אינני רואה בכל התהליך הזה שום הבדל בין “טבעי” ו“מלאכותי”.

– אתה סבור, איפוא, שהשכלול הוא פרי המקרה.

– מקרה, תכנון, גם כאן אן הבחנה הכרחית לגופו של עניין. השכל האנושי, שהוא פרי המקרה, אִפְשֵר שכלולים מתוכננים ביודעין. אבל בסך הכול, אין בטבע שום דבר מלאכותי מעצם טבעו. כיוון שכל מה שיש, טבע הוא; ומה שלא קיים – אינו קיים, פשוטו כמשמעו.

– פרח, עמדה פרנסואז על שלה: יש פרח טבעי ופרח מלאכותי. אני שונאת פרחים מלאכותיים. אני מרגישה בלבי את הזיוף שבחיקויים מעין אלה. אל תגיד שהרגשתי, אין לה שורשים במציאות הקיימת.

– כמובן, יש לך על מה לסמוך, הרגעתי אותה. פרח, מעצם טבעו, הנו טרי, ססגוני, וגם פריך ובן חלוף. אני חושב שכולנו אוהבים פרחים למרות זמנם המוגבל. ציץ נובל. יש כאן סימפתיה במלוא מובן המלה. טרגית. ומי שרוצה להתגבר על תכונות אלה בדרכים מעושות, ומציע לך פרח מעומלן – אתה יורק בפניו, כי נביא שקר הוא. אני שונא נשים מפורכסות.

– הבנתי. אין “מלאכותי” אלא בסטייה מכוונת מן הטבע בלבד.

– שיניים תותבות? כילייה מלאכותית? הקשתה בכל זאת פרנסואז.

– השלמות ותיקונים לטבע, בעזרת השכל, שגם הוא מן הטבע – כבר אמרתי לך.

– עישון סמים?

– גן עדן מלאכותי, במלוא חומרת המלה, הסכמתי.

– אבל אמרת שכל מה שיש, טבע הוא, ואין שום דבר אחר… אני חושבת שישנן תופעות על־טבעיות, קסמים למיניהם. אתה לא מאמין – באמת לא? – בשום תופעה, החורגת מן המדע שלמדת?

– אני מצטער על שאלתך. את יודעת כמוני, שהמדע הוא עניין דינמי, מתקדם. מה שנקרא עכשיו כישוף יפול מחר לשִגרת יום־יום. אחד המורים שלך – שלך, דווקא, אבל שכחת – סיפר בהרצאה ששמענו יחד – את ואני ־ שיצא לכפר נדח כדי לחקור את תופעת הטלפתיה. הוא ביקש מאישה שנשארה בביתה, לקרוא לבעלה, שהלך לשוק. ואמנם חזר הבעל בחיפזון ובבהלה: “למה קראת לי? קרה משהו” שאל. התפעל החוקר, אבל אמרו לו בפשטות: “אנחנו עניים, אין לנו כסף בשביל טלפון”.

– בענייני בדיחות וסיפורים, מעולם לא הסכימה פרנסואז להשאר בחזקת בעל־חוב. לאחר חיטוטים קדחתניים באמתחתה, התייחסה גם היא לאותו מרצה שהזכרתי אני. הוא היה מומחה בחקר המגעים בין הילידים באפריקה ובין הפולשים מאירופה. מגעים אלו גרמו לתמיהות רבות משני עברי הגבול הגזעי: הערצה וגם בוז. האירופים השתלטו על הכושים ללא כל הערכת פרצופם האנושי. רק בדורות האחרונים החלו להתפעל מעומק חוכמתם ה“טבעית”. הכושים, מצדם, ראו בתחילה את האירופים כמפלצות מאוסות ומסוכנות, ועכשיו, הם מחקים את אורח חייהם ללא הבחנה וללא הגבלה. סיפור אחר – ידעתי שיבוא סיפור! – מדגיש זאת בצורה מצחיקה למדי: אמרו הילידים לאותו מרצה באחד הכפרים שבו ביקר, שאנשי אירופה מתפארים יתר על המידה מכוחם הרצחני. למה מתקשטים האנשים הלבנים בחרבות וברובים? כלי־מוות אלה הפכו לסמלים ולאותות של כבוד. השבטים הפרימיטיביים (כביכול) ניכרים בסימן משעשע יותר: אמת־גבר מתוחה. אמת־הגבר מעניקה חיים, ואילו הרובה…

– יש לי חשש, הגבתי בצחוק רם, יש לי חשש שהשארת את חוש הביקורת שלך בדקר, אולי בפַרי… הבדיחה מצחיקה, אם רוצים; אבל אין בה יותר מבדיחה בעלמא. קודם כול, גם הכושים באפריקה, בעצם, כל העמים כולם מתקשטים ומתפארים בכלי־נשק. שנית, אמת־הגבר הייתה פה ושם למוטיב דקורטיבי גם אצל עמים שאינם נחשבים כפרימיטיביים, למשל באתונה בימי־קדם. שלישית, הניגוד בין הולדה באמה והריגה בחרב לא נחשב מעולם כסתירה של ממש. נביאי ישראל דמיינו דמיונות על תור זהב, שבו יִכְתְתוּ חרבות לאיתים. אבל אין שום אמת־גבר בתמונה. מכל מקום, ראיתי תמיד שבני־האדם מצניעים הולדה והורגים בראש־חוצות. משחק־המחבואים בגן עדן של ילְדות ־ מזכיר לך משהו?

– הגיליוטינה הוצבה בכיכר המרכזית של פַרי דווקא באותו רגע היסטורי של קידמה עצומה בתהליך הציביליזציה. ובכן יש משהו רציני בסיפור שסיפרתי.

– לא אמרתי שאינו מעניין. אבל אין בו שמץ של מקוריות אפריקאנית. אני סבור שיש לנו כאן הדים מדיוני ה“פילוסופים” הצרפתיים מלפני המהפכה, שהשתעשעו בפרדוכסים בסגנון כזה. הם הם ה“פילוסופים”, שהטיחו ביקורת עוקצנית על הציביליזציה המְעושה שלהם, על עומס הנימוסים המלאכותיים שדיכאו אותם בתנועותיהם כמו בגדים צרים מדי או פאה נוכרית מסורבלת. לכן המציאו את הרעיון “הטבע הטוב”, כאילו ל“טוב” ול“רע” יש בכלל מהלכים בענייני־טבע, והשליכו יהבם על אנשי־פרא נחמדים ונאיבים, שלא היו ולא נבראו מעולם. אבל אין כאן ממש; ומי כמוך יודעת זאת…?

במשך ימים ולילות גיבשתי לעצמי אמונות ודיעות מוצקות, וניצחתי בשחצנות את פרנסואז בשיחותינו הממושכות כאילו נתברכתי ברוב חוכמה ונסיון. אבל בחדרי־חדרים ידעתי היטב שבטחוני החיצוני היה מלאכותי למדי וסוטה מנטיותַי הטבעיות. זמן רב ביליתי בחברת פרנסואז, וחיפשתי את עצמי בחשכת־תרדמה ובשִכרון־הפעילות. יחד עם המליץ, ניסינו לשחזר את הניסוח המדוייק של אגדות אדם וחוה, כפי שנתגלגלו למסורת הדוגונים בתיווך ערבי־מוסלמי. ביררנו בקפדנות את הצורות המשונות, שלבשו סיפורים אלה וכינוייהם החדשים באדמת אפריקה. ופתאום… פתאום קפצה עלי תמונתו של יאנוש, שהיה “חתן בראשית” בשנה האחרונה לחייו; קפצה ואחזה אותי בגרוני עד שהתעלפתי בו במקום.

למחורת הכיש אותי נחש, הוא זינק אלי כשפתחתי את הברז לרחצה. המליץ, שעמד על ידי באותו רגע, הזעיק עזרה. הביאו אותי בג’יפ לבית־החולים, ומשם הטיסו אותנו בדחיפות לדקר.

כעבור רגעים אחדים אחרי ההכשה, סבלתי מכאב נוקב בזרוע, סמוך לסימני הנשיכה. הבשר נראה תפוח ומבציק. מתחת לעור, התפתח דימום, שהתפשט עד לפרק היד. נתקפתי בהתכווצויות, בבחילות, בהקאה, בחולשה כללית. התקררו רגלַי וידַי. לפרקים, לא ראיתי כלום. פי היה לחרבה, וגבר צמאוני. עוד לפני ששקעתי בעילפון עמוק, הרגשתי בחַסָם, שהתקינו בסמוך לכתפי, ובזריקות, שהזריקו לי ממש אל תוך הפצע עצמו. הגישו לי בהתמדה משקה חם, ניקו את מְקום־הנשיכה, כיסו את רגלי בשמיכות עבות. במשך הטיסה, התעוררתי ונרדמתי שוב פעמים אחדות…

ממעמקי יאוש, ראיתי את עצמי עומד על אדן־החלון, בבניין אחוז להבות. התקרבה האש לגבי.

– קפוץ!

קפצתי. צנחתי במצנחי הלבן.

– מזמן לא צנחתי במצנחי הלבן.

גלשתי במגלשיים.

– מזמן לא התגלשתי בשלג הלבן, חשבתי.

צללתי למצולות־ים. נפגשתי עם אמודאים כבדי־ציוד.

– מזמן לא צללתי למצולות־ים, חשבתי.

צנחתי, גלשתי, צללתי – נפלתי כל הזמן בלי הרף, ולא הגעתי לשום תחתית. לאחר זמן, נתגלתה סוף־סוף, התחתית. תפוח־אבטיח־פתוח, כדור כהה, אדום ובוער בפנים, ונחש כרוך מסביבו. רעדתי מקור – אדום וחם היה בפנים. נשרפתי בלהבות. קריר ונעים היה בפנים. חרצני האבטיח סודרו כשיניים מאיימות. חוט דקיק של דם התפתל מן המוך החוצה. נפער האבטיח־התפוח־הפתוח, התכונן לקלוט אותי בנפילתי ולסגור בעדי, להחניק אותי, לקבור אותי בחושך האדום. למזלי, הגיעו הכאבים. קסדות נחשות הבריקו על ראשיהם. פרסו ברזנט בז', אחזו בו בארבע כנפותיו, וכיסו לחלוטין את האבטיח־התפוח־הפתוח, שנעלם. הנחש ניסה להתערב ולמנוע מהם את פעולת ההצלה, אבל הוכרע מהר במאבק קצר. הכאבים? ארבע אותיות עבריות – מוכרות היטב – שניצבו איתנות בפינות הברזנט. נפלתי לתוכו נפילה רכה, ואמנם ניצלתי.

נחת המטוס נחיתה מושלמת, והוחשתי לבית החולים באמבולנס. צפירות־חרום מזעזעות.

הרופאים ציוו עירוי־דם. פרנסואז וסטודנטים אחרים תרמו את דמם ביד נדיבה.

– חתן־דמים, אמרה, חתן־דמים אתה לי עכשיו.

– “חתן־דמים”, חשבתי. חסר כאן משהו. אבל איך אסביר לה…?

החלמתי מהר. לא עברו שמונה ימים, עד שיכולתי לטייל בעיר עם פרנסואז. טיפולה בי היה מסור, נלהב. ובכל זאת, לא התקשרתי עוד אליה כתמול־שלשום. קול אחר דובב אותי מבפנים. “להקיץ בבית־החולים…”.

ניתוק. לא בלי מאמץ התחולל הניתוק. “כי עזה מנחש חדוות אישה”, אמרתי לעצמי. אבל לא נשתכנעתי.

ביום מן הימים, התיישבנו בבית־קפה בקרבת האוניברסיטה. שמתי לב לשני בחורים ואישה אחת, ששוחחו להנאתם ליד שולחן קרוב. עברית! עברית – הם מדברים! הבנתי שהזוג הצעיר בא להחליף יועץ חקלאי מישראל, שהתכונן לחזור הביתה.

קמתי על רגלַי, כאילו כפאני שד, ורצתי, רצתי בכל כוחותי המחודשים. רצתי עד לקצה הכף הירוק, מול הים הגדול, ובכיתי מרות.

 

טִירוֹל    🔗

שרה.

אחרי שנים אחדות של לימודי־קודש נמרצים, התחתנתי כדת וכדין, והתכוננו סוף סוף לעלות לישראל. אולם, לא יכולתי לצאת מאירופה בלי לחזור, ולו לרגע קט בלבד, על עקבות חברי שנעלם. על דעת שרה, נסענו לטירול, לאותו כפר שיאנוש בילה בו את שנותיו האחרונות עם בני משפחתו. מצאתי בנקל את ביתו של מר וולטר. בית מרווח, צבעוני, שָׁלֶה³⁴ טיפוסי כרגיל באלפים. לא היה צורך להטריד את בעל הבית בהסברים רבים. בעצם, המתין לנו זה שנים. “לנו”, כמובן – לא, אלא לפליט כל־שהוא ממשפחת מאיר. הוא ידע שהם נספו, כי לו נצלו, היו בוודאי ממהרים לחזור אליו, ואחרי כל כך הרבה שנים, לא נשאר לו מה לקוות. בכל זאת, לא נפגמה אמונתו: מישהו צריך לבוא. יום אחרי יום, העלה זכרונות מן “הימים ההם”. הוא טיפל בנאמנות ב“עיזבון”, ניקה את החפצים השונים וריסס אותם כדי למנוע מהם פגיעת העש ושאר המזיקים. לעתים מזומנות, קרא בביבל וביומנים. הוא התכוון לנסוע לירושלים ולהפקיד את ה“אוצר” שלו ב“יד ושם”. כן כן – על מדינת־ישראל החדשה, ידע כל מה שרק אפשר לדעת. כבר ביקר פעמיים בארץ הקודש עם קבוצות של צליינים נוצריים ותכנן לחזור לשם בשלישית. “ישר כוחכם” – אמר. “כן ירבו אנשים כמוכם! תסלחו לי אם אומר את דברי בסגנון טרי במקצת, אבל אני מתכוון לכך בתום לב: תולידו לנו ילדים הרבה כדי למלא את החסר, כדי להחליף מהר את כל התינוקות ששרפו הנאצים הארורים. תגשו למלאכה מיד – בוודאי כבר המחרשה בתלם?” שרה הסמיקה קצת, כי לא הורגלה ללשון “טריה” כזאת, אבל קיבלה את הדברים ברוח טובה. “אני מתאר לעצמי שאתם אוכלים רק שְטָרֵנג כושר” הוסיף מר וולטר. “יש לנו פירות, גבינה לבנה ושאר מטעמים המתאימים לכם. אבל… אתם זוכרים את ספורה של רבקה בביבל? עבדו של אברהם (אליעזר – קוראים לו?) לא טעם מאומה עד שלא מילא את דְבר שולחו. גם אתם, חכו עוד רגע לפני הארוחה, ובואו לראות את האוצר…”. הֵר וולטר הוביל אותנו לחדר אחורי והראה לנו שני ארגזים גדולים, מסודרים היטב, כל אחד עם דלת על ציריה המשומנים. הארגזים הכילו בגדים – בגדי ילדים דווקא – וכלים שונים, הביבל הגרמני, מחברות אחדות, פמוטים וגביע לקידוש. מר וולטר העמיד את הפמוטים באמצע השולחן והגביע ביניהם. “עכשיו שבת”, אמר. “שבת למשפחת מאיר”. “לפעמים”, המשיך לאחר זמן, “אני תוקע נרות בפמוטים ומדליק אותם. נרות זכרון, אתם מבינים? נרות זכרון לכל האנשים הטובים שנספו בתופת הגרמני. את הטכס הזה, אני מקיים במחתרת, כי אשתי והילדים אינם מסוגלים להבין. הם נוצרים טובים, ואומרים שקורבן האל מכפר על הכול. גם אני הייתי נוצרי אדוק בנעורי. למדתי תיאולוגיה ורציתי להיות פסטר. עד שבא המשבר. נשאר לי שמץ של אמונה… אבל אמונה אחרת. מוטב שלא אסביר לכם עכשיו. אתם בוודאי רעבים. לא באתם הנה כדי לשמוע פטפוטו של זקן מאוכזב…”. אחזתי בפמוטים בשתי ידי. שרה הריחה בגביע ואמרה: “ריח של יין יש כאן. היתכן שריח היין נשמר במשך שנים רבות כל כך”?. הר וולטר הרכין ראש במבוכה. “היין שלי”, אמר. “יין של קידוש. בשבת, אני מדליק נרות כמו גב' מאיר המנוחה. אני מכסה את פנַי בידַי ומגלה את הנרות פתאום. אחר כך, אני ממלא את הכוס ושותה לחיים. טכס רזים, באישון לילה. אתם הראשונים השומעים זאת בכלל… עכשיו, יש לי בקשה מכם. תמשיכו אתם. אתם יהודים: יש לכם יחוס. האל העליון ברא אתכם במיוחד כדי שתמלאו תפקיד זה. תדליקו נרות בכל שבת ותברכו על כוס דווקא בפמוטים אלה ומגביע זה. אני רק מתווך. איש־ביניים. כל הזמן שלא באתם – ידעתי שתבואו ביום מן הימים – קידשתי אני כמיטב יכולתי. לא כדין, אבל כדת. וזה העיקר…”. הרגשתי שנחנק קולו, שלא בקלות ייפרד מר וולטר מתשמישי קדושה אלה. הצעתי שימשיך ויחזיק בהם לאורך ימים, אבל בקשתי נתקלה בסירוב מעוצבן. “לא: נגמר תפקידי. מחוט ועד שרוך נעל… שום דבר לא יישאר אצלי, זולת הכאב שבלב. אתם תקחו אתכם את הגביע הפמוטים, הביבל והמחברות. כל השאר, הייתי מציע שנקבור בגינה. כי מה תעשו בארץ ישראל עם בגדים בלים, צלחות וסכו”ם? אתם מבינים, אני פרוטסטנט, לא קתולי. אני מתנגד לפולחן השרידים המקודשים. כשנגמר תפקידו של אדם, או של חפץ דומם, נקבור אותו, ומיד… אבל אשתי באה. היא מורה בבית הספר. היא חוזרת להפסקת הצהריים עם הילידים. אבקש לדחות את טכס הקבורה עד למחר. נלך לשם – לביתם – מחר, כשנהייה בינינו, רק אתם ואני."

נכנסה גברת חביבה, חייכנית, צעירה בהרבה מבעלה. הלה הסביר לה בקיצור מי אנחנו ולשם מה באנו. גם הגברת לא הייתה זקוקה להסברים רבים. “כן”, אמרה, “צריכים לזכור. אבל אני מנסה למצוא איזון בין החיים שלנו עכשיו ובין משקלו המת של העבר. קודמתי מתה כגיבורה. אבל הוסכם בין בעלי וביני שנתחיל את הכול מחדש כאילו…”

– “קודמתי?” – לא העזתי לשאול. אבל התשובה באה מעצמה.

– אני חייב להסביר לכם, אמר מר וולטר. הגרמנים עינו את אשתי הראשונה עד מוות כדי לסחוט ממנה סודות על המחתרת, על אותם האנשים שהובילו את משפחת מאיר עד הגבול השוויצרי. אבל היא החזיקה מעמד, ולא גילתה כלום.

– פולין, אמרתי. סיפרתי להם באריכות את סיפורה של פולין.

כשגמרתי, שררה דומיה ממושכת… עד שבאו הילדים.

– …זהו, אמרה גברת וולטר החדשה. הנה הילדים באים. תסתכלו החוצה. שלג בפְסגות ופרחים בכל מקום. סנוניות בתכלת השמיים. נגמר. החלטנו לחיות. כל הכבוד למתים, אבל אנחנו כאן, חיים כולנו היום. סַפרו לנו, אלי ושרה, מה הן תוכניותיכם? וקודם כול, נאכל משהו. עכשיו אין לי זמן להכין לכם מעדנים – אבל, אתם נשארים כאן הלילה?

אחרי הצהריים, חזרו האם והילדים לבית הספר ואילו מר וולטר התפנה מעסקיו וטייל אתנו בכפר ובהר. אולם לא התקרבנו לביתם של משפחת מאיר. “שמור למחר”, אמר מורה הדרך. שוחחנו על עניינים שונים, במיוחד על פרשנות המקרא. תגליות קומראן העסיקו מאוד את מר וולטר. הוא ביקר באתר עצמו, מה שלא ניתן לישראלים. האם היינו בקיאים בנושא זה? לא כל כך. בשנים האחרונות, עסקתי בתלמוד ובפוסקים. אנשי הישיבות, אינם מקדישים זמן ותשומת לב למגילות הגנוזות. את התלמוד הכיר מר וולטר בתרגומו של גולדשמידט והפגין בקיאות מוזרה. “האם אתם חושבים”, שאל, “שדוד המלך הניח תפילין?”

– בוודאי.

– של רש" או של רבנו תם? האם התפילין שהתגלו בקומראן יכריעו במחלוקת זו?

– אינני יודע.

– ובאיזה כתב היו כתובות? בכתב רעץ או בכתב אשורי?

– אין לי מושג.

– אולי ידוע לכם שבחלק מן המגילות הגנוזות, שם ההווייה (הוא אמר את השם המפורש בחיקוי גרמני, ושרה נחרדה כולה – קימצה את אגרופה בתוך ידי הפתוחה) שם ההווייה כתוב בכתב רעץ בתוך רצף המלים האחרות, הכתובות בכתב האשורי. יש לי תצלומם בבית, ואראה לכם ברצון את הלוחות שברשותי.

– חידוש גדול בשבילי, אמרתי.

– היהודים הם עם מוזר, הפטיר הר וולטר. המגילות האלה נוגעות דווקא בעניינכם והנה, מלומד כמוך אינו יודע עליהם הרבה.

– “מלומד”, אמרתי. נראה לי שאדוני מגזים.

– לא, תיקנה שרה. אתה באמת מלומד. אבל אנחנו מקדישים את רוב הזמן ללימודים מסורתיים, כי הם ורק הם תורה מן השמים.

השיחה התנהלה בניחותא בנושאים כגון זה במשך כל הטיול. לעת ערב, ירדנו בכיוון הכפר. כבר ראינו את הבתים מקרוב. עשן כחלחל התמר מן הארובה מעל ביתו של מר וולטר. הוא נעצר פתאום ושאל במפגיע:

– רציתי לדחות את כל העניין של משפחת מאיר עד למחר. אבל אינני יכול להתאפק עוד ורוצה לדעת כבר עכשיו פרט חשוב. אתם מספרים שיאנוש נפטר בפריס שנם אחדות אחרי המלחמה. למה לא חזר אצלי כאן? למה לא בא לבקר?

– הוא התכוון לכך, עניתי. אבל לא הצליח להוציא תוכניתו לפועל. כמה וכמה פעמים כתב לכם מכתב, והמכתב לא נשלח. הוא שכח אותו על שולחנו או בכיסו. פעם אחת, הוא שלשל את מכתב לתיבת הדואר, אבל הוא חזר אליו כיוון שלא הדביק עליו בול ולא ציין באיזו ארץ נמצא הכפר שלכם. פעם נוספת כתב את כתובתו שלו במקום הנמען וכתובתכם במקום השולח. כשקיבל את המכתב בחזרה, אמר בנימה של עצבות: “הבנתי”. אסור לי לחזור לשם". יאנוש היה רגיש מאוד. מעין נביא בזעיר אנפין. אינני אוהב להשתמש במונח “נביא” מחוץ להקשר המקראי, אבל איך נקרא בלשוננו לאינטואיציה כזאת? הוא בוודאי ניחש את גורלה המר של גב' וולטר הראשונה. לו שמע מפיכם את הסיפור, יש לי חשש שחייו היו בסכנה. את סיפורה של פולין עיכל בקושי רב…

כשהגענו הביתה, הרגשנו אווירת חג. הגברת הכינה שולחן כשר למהדרין: ביצים שלוקות, ירקות ופירות, תותים בקצפת. נרות דולקים שיוו לחדר הכפרי חמימות לבבית. כלי נחושת, שהיו תלויים בקיר, הגבירו תהודת האורות הצבעוניים. פטפון נסתר השמיע מוזיקה עדינה. אחת הבנות, הבלונדינית עם הצמות, החליפה מדי פעם את התקליט. הגברת לא הייתה בקיאה בתיאולוגיה כמו בעלה ונטשנו את הדיונים בביבל ובמשמעותה. הילדים מימיהם לא ראו את הים (חוץ מאגמי שוויצריה, שאינם ים של ממש). הם הרבו לשאול שאלות על מקומות שהכרנו, במיוחד על אפריקה ועל פַריס, העיר הגדולה. המבטא הפלמי של שרה הצחיק אותם מאוד. ואמנם, הצליחה אשתי לשעשע אותם בסיפורים מרתקים מסיפורי הסבתא. שמתי לב לעובדה שהשמיטה מהם כל שמץ של יהדות, והעמידה אותם על חזקתם הטבעית, כאילו נוצרו מן האוצר היישן־נושן של כל בני אדם כולם.

באמצע הארוחה, ירד אחד הילדים למרתף, והעלה משם בקבוק מאובק.

– יין שמור עוד מלפני המלחמה, אמר מר וולטר. אין עוד מדגמים רבים מיבול זה.

– אתה לא תשתה, לחשה שרה לאוזני בצרפתית.

– מאוחר מדי. הפקק כבר נחלץ. לא רוצה להעליב אנשים אלה…

בכל זאת סרבנו לשתות יין, וגברה האכזבה.

– משום מה אינכם שותים יין? שאלו.

– יין צריך להיות כשר.

– חידוש גמור בשבילי, אמר הר וולטר. בני משפחת מאיר שתו תמיד מן היין שלי, ואף קידשו עליו בליל שבת.

– יש מי שמקפיד פחות ומי שמקפיד יותר, אמרתי. מכל מקום, תשתו אתם, ולבנו אתכם.

למחרת, יצאנו לדרך לכיוון ביתם של משפחת מאיר. מר וולטר העמיס את הארגזים למכוניתו ונסע לשם לבדו. אחר כך הוא בא לקחת אותנו, והלכנו ברגל. אינני יודע מתי הוא כרה את הבור. מכל מקום, כשהגענו לשם, הבור היה פתוח, והארגזים על שפתיו. מר וולטר לקח בגד אחרי בגד, ובאדישות של שיש, זרק אותם לבור. לאחר מכן, נגש למלאכת הכיסוי. רציתי לעזור לו, אבל הוא דחה אותי בעצבנות.

– עכשיו, תגיד “קדיש”, ביקש מר וולטר.

– לא אומרים קדיש על בגדים, ובלי מניין, לחשה שרה באוזני.

אבל אמרתי קדיש.

כשנפרדנו בתחנת הרכבת, הבטיח לנו מר וולטר שיבוא לבקר אותנו בארץ־ישראל.

– אני לא אשכח להדביק בול על המעטפה, אמר.

 

בלב הים    🔗

פנס אדום בראש התורן הוסיף כוכב לכוכבים.

התכופפנו מעל למעקה, והתבוננו בחרטום, הפולח ובוקע בגלים.

– שלושה המה נפלאו ממני, וארבע לא ידעתי: דרך נשר בשמים… דרך אוניה בלב־ים…

– ידעתי וגם ידעתי, השלימה שרה ברמיזה.

– חייכו הגלים חיוך חרישי, ולא ייספר מרוב.

– גם את זה אני יודעת להשלים, אמרה בלחש ערמומי.

– הומרוס? אייסכילוס? משורר קדום אחר? מה זה חשוב עכשיו?

– אתה הוספת מן האוצר שלנו. ישמחו השמים ותגל הארץ. ירעם הים ומלואו.

גלי הים ימחאו כף לזוג נחמד העולה ארצה.

לאחר זמן, המשיכה שרה להרהר בקול מובן.

– אין ניתוק, אלא עידון. אינני מאמינה בגברים האומרים: די, גמרנו, נשתנה הכול, הכול מתחיל מנקודת בראשית חדשה. אבל אני מאמינה בקרן אור, שמוציאה את האוצרות החבויים מן האפלה. השמש שוקעת במערב. נמשכתָ אחריה בגלל ליקוי או סערה שגרמו בלבך אכזבה מרה. נמחק הליקוי, נגמרה הסערה, וסוף סוף מצאת את דרכך קדמה מזרחה. שם, בתרשיש, היית כמים בגיגית על ראש ההר או כאידים דחוסים במיכל. אני הסדק המשחרר. אתה חוזר אתי למקומך הטבעי. לי לא תוכל להגיד: “אהובתי בת הגורל”. אין כאן שום גורל, רק ייעודנו האמיתי. אנו עולים ארצה, אלי. גלי הים ימחאו כף.

 

בני ברק    🔗

שִכרון וסחרחורת. שִכרון האותיות.

הגענו לנמל באישון לילה, אבל לא ניתן לנו לרדת לרציף לפני אור הבוקר. הכתובות: רקלמות ענקיות, כרוזים למיניהם, פתקים וניירות שקיבלנו וראינו עשו עלי רושם רב. “הבוקר”, “מעריב”, “העולם הזה”… שמות של תפילה ושל התרחקות מתפילה. אין דבר; הגיע זמן האיחוי…

המולה בירכתי האוניה. פרידות חפוזות נמוגו בריח של קפה.

רוזה, אחותה של שרה, ובעלה באו לנמל להקביל את פנינו. אף־על־פי שראינו אותם לרגל חתונתנו באנטוורפן שבועות אחדים קודם לכן, התרגשה שרה מרוב שמחה ולא ידעה להבחין בין מחשבותיה על עלייתנו לארץ ישראל ובין ציפיותיה לחידוש יחסי הידידות שלה עם אחותה הבכירה. רוזה הייתה מבוגרת הרבה יותר משרה, ואמנם השפעתה על אחותה הקטנה – בת זקונים שובבה לא מעט

– השאירה סימנים מכריעים באופייה. רוזה תיווכה תמיד בין הוריהן הקודרים, הרציניים באדיקותם עד כדי התכווצות שרירים ולב, ובין בתם הקטנה, שלא סרה תמיד אל משמעתם כהוגן. אולם רוזה לא התירה לעצמה מה שהרשתה לאחרים. למרות נטייתה הטבעית לצחוק ולחדוות־חיים, נשתדכה בלי שום התנגדות לאברך נוקשה, בור ועם הארץ בכל העניינים שאינם מצטופפים בארבע אמות של ש“ס ופוסקים. מחוסר יידע מקצועי כל־שהוא לא הסתדר גיסי לפרנסה ראוייה לשמה, וחי מעמל כפיה של אשתו. הורי אשתו ועוד גורמים אחרים, שהשתיקה יפה עליהם, סייעו גם הם לקיום המשפחה. למרות לידותיה התכופות – שישה אחיינים ואחייניות העמידה לנו עד כה – השתלטה רוזה על משק ביתה ביד רמה ובניחותא. חריצות כפיה הייתה לשם דבר בקהילת אנטוורפן. “סמוך על רוזה”, אמרה שרה: “מִצור – דבש תשביענו”. להבדיל משרה, נמנעה רוזה ככל האפשר מהתערבות בשיחות על ענייני אלוה ועל דרכי אנוש. היא הכריעה תמיד את הכף בכיוון ה”נעשה“, והשאירה את ה”נשמע" לאחרים – פחות טובים ממנה.

שנים אחדות לפני חתונתנו, נפטר הרבי, מורו המובהק של גיסי. יחד עם תלמידים אחדים, עלה האברך לארץ ישראל להשתקע בחצר חדשה, אף־על־פי שלא היה אוהד מעולם את “מדינת הכופרים”. מכל מקום, הכרתי את רוזה רק ממכתביה, עד שבאה לביקור פתע הביתה כד להפיס דעתם של הוריה אחרי המשבר הגדול שגרמה החלטתה הנחושה של שרה להנשא לבחיר ליבה דווקא, בלי להזדקק לשידוך כמקובל. שידוליה של רוזה עלו יפה, ובסופו של דבר נתקבלתי במשפחה, אמנם כנטע זר ולא בלי בדיקת ציציות קפדנית ביותר, אבל הצלחנו במאמץ מרוכז לשכנע את כל בני הבית שאין פְסול של וודאי בקיבוץ הדתי. על פְגם של ספק, מותר להתווכח גם לאחר מעשה…

הייתי מעדיף לעשות בקיבוץ את השבת הראשונה שלנו בארץ ישראל. אבל שרה דרשה בתוקף שנשהה זמן מה בבית אחותה. רוזה, שידעה היטב מה היו ציפיותינו, השתדלה כמיטב יכולתה ליישר את ההדורים. היא פנתה אל בעלה ואל הילדים בעברית, ולא קיבלה מהם תשובה אלא ביידיש. לא היו בכך קשיים מיוחדים, כיוון ששפה זו הייתה שגורה בפינו; אבל הרגשנו היטב שהסירוב להזדקק ללשון הקודש, היה בו משום הפגנת ניכור כלפינו. הילידים התלחשו עלינו ופרצו מדי־עם בצחוק כבוש. בזמן הסעודה, הקפידו לשוחח אך ורק בענייני תורה ומצוות כדי לקיים את האמור בפרקי אבות: “שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים”. הבן הבכור חזר באריכות על גִרסתו, מְנת לימודו השבועית ב“חדר”. הוא ייחד את הדיבור במסכת גיטין. כיוון שהייתי בקיא באותה מסכת, ביקשתי לתרץ קושיות מסויימות, אבל לא קיבלתי כל מענה. אחרי דברים שאמרתי, או שאלה ששאלתי, פתחו בשירת זמירות. שרה זמזמה יחד אתנו, כנראה בלי מישים; מיד דרשו מרוזה שתשתיק אותנו כי הרי “קול באישה – ערווה”. לפני ברכת־המזון, העבירו קערה ל“מים אחרונים”, “מים אחרונים” אלה שיחקו תפקיד של “אפיקומן”, שאין להפטיר אחריו שיחת חולין. כל המשפחה התפזרה מיד, מי לשינה ומי ללימוד. דף יומי, שניים מקרא ואחד תרגום, פרשת השבוע עם פירוש רש"י, אבל שיחת רעים לא התקיימה. חזרנו מבויישים לאכסניה שלנו.

לא יכולנו ללון בדירת גיסי וגיסתי מטעמי צפיפות וצניעות. נשמתי לרווחה כשראיתי את הכוכבים. למחרת, בעלה של רוזה בא לקחת אותי במלון והוביל אותי בכיוון לבית המדרש. קשה לומר שהוא נלווה אלי, כיוון שצעדנו שנינו יחד בשתיקה גמורה. שרה לא באה אתנו, אלא חזרה לבית אחותה, ויכלה סוף סוף לשמוע מפיה פשר התנהגותם המוזרה של כל בני ביתה כלפינו. אנחנו הגענו חסרי נשימה לבית המדרש, כי מן הדין שיזדרז האדם וירוץ למְקום מצווה. לעומת זאת, חזרנו הביתה בקצב איטי כדי להזהר מפסיעה גסה, שהיא אסורה בשבת (אלא אם כן, כאמור, רצים למקום מצווה). בית המדרש לא הסביר לי פנים. כיוון שלא היו לי בגדים מתאימים, הושיבו אותי בפינה נידחת של האולם. בקושי הבנתי את התפילה, לא רק בגלל ה“אוי אוי אוי” המרובים, אלא גם מפני שכל התנועות “וּ” או אֻ" הוחלפו ב“אִי”: “בורכי את ה' המבורך!”. כיוון שישבתי בקרן זווית, לא יכולתי להשתתף באופן פעיל בתפילה. שמתי לב בכל זאת לעובדה שקריאת התורה הופסקה כתריסר פעמים כדי להרבות ב“מי שברך” וב“שנודר”. ההתרמות הוכרזו בקול רם: “ח”י ל“י לכולל האברכים…”. בתנאים כאלה, קשה להבחין בין שיחה ששופך האדם בפני קונו ובין שיחת חולין שיש בה חשש פיטפוט ואבקת רכילות. בלי להסתכן בלשון הרע, נשאר לי הרושם שהגבול בין שני מיני שיחות אלה טושטש לחלוטין. התעלמו בו המתפללים, מי במזיד ומי בשוגג. בוחן כליות ולבב יחזיר אולי את הדברים על תיקונם, כי, בעצם, רק לו הפתרונים. על כל פנים, הבל פיהם של המתפללים לא היה מבושם במיוחד לפי הרגשתי. אדרבא; נחנקתי מחמת הצפיפות וריח הזיעה.

לפני הסעודה השלישית, יצאתי לטייל עם שרה. עיניה האדימו וקולה הועק. לא הייתי צריך לשאול פשר התרגשותה. התשובה באה מאליה:

– אסרו על רוזה לבקר בקיבוץ, ובכלל, להרבות יחסים אתי. ניסיתי לשכנעה, שיהודים כשרים אנחנו, אבל לא היה צורך בכך, כי היא עצמה נותנת בנו אימון מלא. היוזמה באה מבעלה, ואִתו אי־אפשר לדבר. אני, בוודא שלא, כיוון שאינו מרבה שיחה עם האישה, אפילו לא עם אחות אשתו. ואתה – נשארת בעיניו בחזקת כופר, מין, אפיקורוס מסוכן ומאוס. רוזה ניסתה להתערב ואמרה לו: “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”.

– “תשובה?” ענה, “תשובה – לאן? למסגרות החילוניות של מדינת הכופרים?” הגזרה בעינה עומדת.

– זכינו במולדת, אבדה לי אחות, הוסיפה שרה בנימה של עצבות.

– הארץ כבר הקיאה בעבר את יושביה, על שום מה? שאלתי אני.

 

שעלבים    🔗

שאלה זו – על שום מה הקיאה הארץ את יושביה? – הטרידה אותי יום יום במשך נדודַי עם העדר. בראשית עבודתי בקיבוץ, היו אלה דיונים סוערים, שבאו מדי פעם לכלל ביטוי בוויכוחים ערים עם החברים ועם שרה. לא השכלתי למצוא את מְקומי בין החרדים, בעלי הגזירות, ובין הזדים, פורקי עול למיניהם, שדחפו אותנו לְקלחת עגומה כל־כך. אולם, במרוצת הזמן, התאוששת והתחזקתי בדיעותי; לא היו לי פתרונות חדשים, אבל ידעתי כבר מי אני. הייתה לי הרגשה שאינני עוד פקק של שעם זרוק על גלי הסערה, אלא אדון לעצמי ובעל נפש יציבה. קשרים הדוקים נתרקמו ביני ובין הקרקע, ביני ובין הכבשים, ביני ובין החברים, ביני ובין שרה, ביני ובין הרב, ביני ובין התורה, שלמדנו בצוותא. כל דבר במקומו מונח. פסקו חלומות־אימים ופלישת מין לשאינו מינו. הייתי שותף לזמן החולף בניחותא, כאילו קניתי בו שביתה.

אולם, פגישתי המקרית עם מרים שמה קץ לשלוותי המחודשת. לא ידעתי כלל איך להתייחס לאותה גברת מפורכסת, שבקושי הכרתי אותה. עימות חריף היה צפוי בינה וביני, ביני לבין עצמי… ומה יהיה מקומה של שרה באותו חשבון הנפש?

דבר אחד נראה לי ברור: פשרות – אין. דרך המלך, אין לה מציאות כל עיקר. אתה חי או מת, בן תורה או בן בליעל, איש אמת או בעל תעתועים… עליך לבחור ולהחזיק בבחירתך: אין כל אפשרות להמלט בדרכי תיווך מפוקפקות.

“אתה חי או מת”

– “שינה – אחת מששים למיתה”, אמרו לי הרועים, “ובשינה, אתה חי, ולא מת”.

– “מתוקה שנת הישר”, עניתי להם. אבל המציאות טופחת על פני עכשיו. לא בחלום אפגש אִתה, אתי, אִתו. והוא צעק מתוך שנתו: “מיכל! עלי עונשך – מיכל!”…

בצהרי היום הצטופף עדרי במעגל אחד גדול והתחיל לנמנם. עליתי על ראש הגבעה כדי לצפות ברועה שיבוא להחליף אותי. מעמדת התצפית שלי ראיתי מכונית קטנה שחלפה על דרך העפר המחברת את המשק עם הכביש הראשי. מכונית קטנה מאוד, מעין חיפושית, לא צבאית ולא מסחרית. למי נועד הביקור הזה?… אחרי זמן מה, ראיתי את הרועה מרחוק. נקודת צבע בין הסלעים האפורים. תקעתי את כובעי במקלי והרמתי אותו בזרוע נטוייה. נפנפתי אותו כדי לאותת לו כמוסכם. ואמנם, תוך דקות ספורות הגיע אלי.

– של מי המכונית הזאת, שראינו על הכביש? שאלתי אותו.

– מישהו מתא־אביב. רצה לדבר עם שרה.

– עם שרה?

– אינני יודע פרטים. לך הביתה, ותדע. ד"ש ממני, הוסיף בחיוך ערמומי.

רצתי בין הסלעים, קפצתי מעל הגדרות ושורות האבנים, התדרדרתי בשיפולי הגבעות בלי להתחשב בפיתולי הכביש. הגעתי רטוב ותשוש.

– בעלה של מרים… אמרה שרה.

– בעלה של מרים?

– כן. הוא בא הנה כדי להזהיר אותנו מפני ערבוב תחומים. הפגישה אתך בלתי נמנעת עכשיו. אבל אסור לערער את השקט הנפשי שהשיגה מרים לאחר מאמצים כה רבים!

– מה פשר…?

– אין פשר. קודם תתקלח, תשתה כוס חלב, תאכל משהו. אחר כך נדבר.

מרים הגיעה לאמריקה במצב של חוסר אונים (“אבוליה” בלע"ז). היא לא התעניינה בכלום ולא דרשה שום דבר לעצמה זולתי שינה. הדוד ניסה לפנק אותה בכל דרך אפשרית, ולא הצליח עד ש…

– “עד ש…”? שאלתי בדריכות.

– אני מחפשת מילים, אמרה שרה. איך קוראים בצרפתית לאגדה של יפהפיה נרדמת?

– כשמה, כן היא: “היפהפיה הנרדמת”. מה השאלה?

– ובכן, פשטה בקהילה השמועה שהדוד החזיק בביתו בתולה יפהפיה, ושמר עליה כדי לייחד אותה לתלמיד חכם מושלם, מסָלתה ומשמנה של עדת האברכים שהוא פרנס ביד נדיבה. החלה התחרות בין האברכים: מי יזכה בפרס? אינני יודעת אם הדוד השלים עם הבדותה הזאת, או שמא ניסה להפריך אותה. מכל מקום, רופא מסויים, או רבי, או שניהם יחד, רמזו לו שברית הנישואים ואהבת בעל עשויות להביא מזור לנפשה הדווייה של מרים. ואמנם מיהר הדוד ושידך את בת טיפוחיו לאחד האברכים; אבל לרוע המזל, היה זה טיפוס כמו גיסי, בעלה של רוזה. אכן העיר אותה, אבל לא לחיים מתוקנים, כי אם לשינאה עזה.

שינאה עמוקה, שיטתית, יש בה כדי להחזיר טעם לחיים. שינאתה של מרים לא בערה בבעלה דווקא, או בדודה, אלא בכל היהודים כולם, בעניין היהודי בכללותו. אולם לא העיק עליה מצפונה; היא תִכננה את בריחתה בקפדנות על מנת לנצל את מעמדה המשפחתי והכלכלי ולהפיק ממנו תועלת מירבית. היא הבינה מיד שבלי מקצוע של ממש ובלי עמדה מכובדת בחברה, לא יהיה לה אפילו סיכוי קלוש לשקם את עצמה ולתת ביטוי להרגשותיה. היא דרשה איפוא בתוקף להשלים את לימודיה באוניברסיטה ובבית החולים. בחוגים החרדיים לא מרבים לשלוח בנות למקומות כאלה, אבל הדוד הפעיל את השפעתו מתוך נימוקים הומניטאריים והשיג את מבוקשה. אני מתארת לעצמי את הדוד פחות או יותר כמו האבא שלי. אתה חושב שגיסי הסכים בקלות לנסיעתה של רוזה לאנטוורפן כשהיא באה לשכנע את הורי שישלימו עם חתונתנו?… הוא גם בא לחיפה להקביל את פנינו. כבוד גדול! אבל לא מיוזמתו – בא. הכסף עונה על הכול. כיוון שאבא מפרנס אותו למעשה, לא יצא מידי חובתו בפחות מזה.

– נחזור לסיפורה של מרים, ביקשתי.

– מרים למדה במשך שנתיים באוניברסיטה ובבית החולים, ברכבת התחתית, הסירה את הפאה הנוכרית שחבשה בבית, ובקיץ פשטה אפילו את גרביה. כיוון שלמדה רפואה, היא ידעה מכלי ראשון איך למנוע הריון מבעלה הרשמי. כללי טהרת המשפחה, לא הגבילו אותה במיוחד; על כל פנים, התחברה להנאתה עם יורם…

– …את רוצה לומר שבעלה הנוכחי היה גם מאהבה…?

– כן. אינו מתבייש מזה כלל וכלל. אדרבא. הוא רואה את עצמו כגואל ומציל. סטודנט ישראלי בנכר, חסר שורשים ונטול מסגרת, הוא התמסר בהתלהבות לתפקידו זה. בעלה האמיתי של מרים היה שקוע בלימודיו עד כדי כך שלא שם לב להליכות אשתו, ולא הרגיש כלל שיצאה לתרבות רעה. הוא רק התאונן מעקרותה. אחרי שנתיים, השיגה מרים תואר דוקטור וגט פיטורין בעת ובעונה אחת. כשנודע לבעלה שמץ מאהביה, הוא התפטר ממנה ללא היסוס וחקירה. הוא טען שנסחף למיקח־טעות ותבע פיצויים מן הדוד.

שרה הרגישה שסטייתה של מרים מן הדרך הטובה נגעה לליבי.

– למה אתה מתרגש כל כך? שאלה בתמימות. הרי אתה האיש האחרון שמותר לו לדרוש מאחרים מה שלא דרש מעצמו.

– כמובן, נאלצתי להודות. אבל תדמיתה המקורית של מרים יקרה לי מאוד…

– תדאג עכשיו לתדמיתך שלך, וזהו זה.

שררה דממה, מתוחה במקצת. התבוננת ברגלַי.

…בעצם, הוספתי לשאול: למה הוא בא הנה, הברנש הזה?

– אמרתי לך: כדי להזהיר אותנו. מרים רגישה מאוד בנושאים מסויימים. מוטב שנדע מראש מהו המצב הנפשי שלה ומה הרקע העובדתי של רגשותיה. יורם רואה את הנולד. הוא צופה התפרצויות תמרורים, פליטת זכרונות שעדיין לא כבו. שנים רבות היו למרים הזיות בלילה. גם היא זעקה למיכל בת שאול, וסירבה בתוקף לגלות את סודה. יורם החזיר אותה למסלול של חיים מתוקנים, אהבת הארץ, שעשועי מים, חול ושמש…

– ילדים? נולדו להם ילדים?

– כן. בן אחד, ושמו “דרור”.

– למה השתקעו בארץ, אם הם שונאים כל־כך את היהודים ואת היהדות?

– לא דיברנו על הנושא הזה; אבל אתה מכיר את דיעותַי שלי. ישיבת ארץ־

ישראל שקולה כתרי"ג מצוות. יהודי, אינו צריך לדעת תמיד במודעות שלמה למה ולשם מה הוא עושה מה שעושה. עובדה היא: אנשים אלה, שהשקט הנפשי עומד בראש מעייניהם, רואים חובה לעצמם להתיישב דווקא בארץ־ישראל.

– הבנתי.

– אני לא. אינני כל־כך משוכנעת במה שאמרתי. אפשר אולי להציע הסבר אחר: בחוץ־לארץ, קשה ליהודי לשכוח שנולד בן ברית. הגוים מזכירים לו את ישותו; או מדינת ישראל, כשעולה לכותרות העיתונים; או מצפונו וחלומותיו. כאן אפשר לשכוח את היהדות. אתה לא שם לב כל הזמן לדפיקות הלב שלך, לאוויר נשימתך. שואף, נושף, שואף, נושף, בלי הפסקה ובלי משים.

– לפעמים, העיכול קשה, הוספתי תיקון משלי.

– בכל זאת, לעתים קורה שהפרצוף היהודי דופק בדלת. עולה בחלונות כשד מוכר, כחלום שווא, כחזון דחוק. חושבים שסר מר המוות, והנה, הוא חוזר – שוסע אשליות. לא רצית ללבוש מחלצות איומות כאלה. בכל זאת, לא תוכל להתחמק מתפקיד זה הערב, אלא אם כן תדבר בזהירות. נוצר פיו שומר נפשו. על כל פנים, אני מקווה שסוף סוף הבנת מה הייתה כוונתו האמיתית של יורם, כשבא לבקר אצלנו כאן כאן; מה דחף אותו הנה…

אחרי כמה דקות של הרהורים, המשיכה שרה את סיפורה.

– לפני כחודש קרתה להם תקרית לא נעימה, שעוררה שוב הר געש רדום. הם הוזמנו למסיבת בר־מצווה בביתו של מכר, ולא יכלו להתחמק מן ההשתתפות בשמחתם. ההורים היו עולים חדשים מאנגליה, אנשים משכילים ופעילים בחברתם. האם מורה לספרות באחד מבתי הספר התיכוניים שבעיר, האב מהנדס חשמל, עובד יחד עם יורם. הבן לומד בבית ספר ממלכתי דתי. ילד מחונן מאוד, הוא קלט חיש מהר וללא מאמץ כל מה שצריך לדעת בכיתתו, ומבלה את רוב זמנו במחיצתו של רב חרדי, “מושך לקוחות” (כדברי יורם). עכשיו הגיע הזמן להפנות את הבחור לבית ספר תיכון, אבל הוא מסרב בתוקף: רק בישיבה רוצה ללמוד. בישיבה גדולה. יתכן שההורים ישיגו פשרה, וילמד בישיבה תיכונית של בני עקיבא.

– במה נוגע כל הסיפור הזה למרים ולנו?

– חכה להמשך. באותה מסיבה, הוזמן גם הרב (“מגייס נפשות” אמר יורם). הוא נשא נאום בגנות הלימודים הכלליים וגינה במיוחד את הספרות היפה (אל תשכח: אם בר־המצווה היא מורה לספרות). “כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא”, הכריז בחגיגיות, חוץ מכמה קבוצות של אנשים, וביניהם האפיקורסים. “ורבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצוניים”. ובכן, יישר כוחך, שהחלטת להפנות גבך להבלי העולם הזה ולהקדיש את כל מרצך ללימוד תורה בלבד, כי עץ חיים היא למחזיקים בה ופרוזדור לעולם שכולו טוב!

לשמע דברים אלה, נתמלאו ההורים כעס ויצאו מן האולם. קמה מהומה; רוב האורחים תמכו בהורים ומיעוטם ברב. נשברו כלים ונשפכו משקים על המפות. בסופו של דבר גורש הרב ומשלחת יצאה לפייס את ההורים. המסיבה נסתיימה בשקט, אבל הסערה לא שקטה בליבה של מרים. יורם אמר שעדיין לא נגמלה מן האשלייה שמורשת ישראל, לחן ולחסד נמסרה, שדרכיה – דרכי נועם, וכל נתיבותיה – שלום. אם זהו פרצופה של היהדות היום, נקבר יאנוש עמוק יותר, ואין לנו מה לעשות כאן. אפשר לשנוא את הפרעושים האלה, אבל גם בשִנאה אין לך שקט.

– אני מבין ששנאה כזאת, אינה אלא אהבה בכיוון הפוך. מי ששונא, איכפת לו… יש כאן סימן של אכזבה עמוקה. הנאצים…

– …תעזוב את הנאצים. מה שחשוב עכשיו, הוא איך נתנהג הערב. כיוון שאישתו רגישה כל־כך לנושא היהדות, הפציר בנו יורם שנשתדל ככל האפשר, כפי שאמר, “לשמור מרחק”.

– בינינו ובין עצמנו, אני מוכרח להוסיף שלו הייתי שם, במסיבת הבר־מצווה, הייתי מצליף ברב ומזכיר לו את דברי חז"ל: “כל הפוסל – פסול, ובמומו פוסל!”. ואמנם, גם לטיפוס כזה, אין לו חלק לעולם הבא, כי הרי כתוב בגמרא: “אמר רבי חנינא: הכל יורדים לגיהינום. כל היורדים עולים חוץ משלושה, שיורדים ואין עולים.” הקבוצה השניה היא: “המלבין פני חברו ברבים”.

– איפה זה כתוב?

לקחתי גמרא מן המדף, והראתי לשרה את דברי רבי חנינא שחור על גבי לבן.

­– אינני לומדת גמרא, אמרה. לא ידעתי שהדברים מפורשים כל־כך. אבל הרעיון מובן מאליו. אתה בוודאי צודק. אין כפרה להתנהגות כזאת…

– …ואם זאת, הוסיפה לאחר זמן, בינינו ובין עצמנו, בלי שנתייחס למעמד, למתח בין ההורים ובין הבר־מצווה, אלא לגופו של עניין בלבד, אני בכל זאת חושבת שהרב צודק. כי הרי, המשנה היא משנה, ועל דברי רבי עקיבא מי יעיז לחלוק? תראה ברטנורא: (גם היא לקחה ספר מן המדף, ובחיקוי־מה של תנועותי פתחה אותו בדף הנכון) "ספרים חיצוניים: ספרי מינים, כגון ספרי אריסטו היווני וחבריו. בכלל זה, הקורא בספר דברי הימים של מלכי נוכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק, שאין בהם חוכמה ולא תועלת, אלא איבוד זמן בלבד. "הטיעון קשה, ואין לנו כל סיבה לדחות אותו.

– אם אין חלק לעולם הבא לחוג קוראיו של אריסטו היווני, לאן נעלמו הרמב"ם ושאר גדולי ישראל שעסקו בפילוסופיה ברצינות מתוך יראת שמים מובהקת?

– ניחא לפילוסופים. אבל לא שמעתי שיהודי כשר, המכבד את עצמו, יתן את דעתו לשירי עגבים ולדברי חשק. תראה הומרוס! אתה אוהב כל־כך את שירי הומרוס. המשנה אומרת: “הומרוס”… (לקחה כרך אחר. שוב דפדוף). "ספרי הומרוס… "ורבי עובדיה מברטנורא מפרש: “ספרי המינים, הנקראים ספרי המירם, שהמירו דת אמת בדברי שקר”. אינני מבינה לשם מה נקדיש אפילו רגע מן הזמן הפנוי שלנו לקריאת שירי הומרוס ודומיהם.

– האם את סבורה שרבי עובדיה מברטינורו טרח לבדוק מה טיבם של ספרים אלה?

– אנחנו בדקנו. והתוצאה היא חד־משמעית: הרבי צדק. אולם אין טעם לנתק את עצמנו מן העולם הגדול ומכלל האנושות. לכן מסכימה אני למִכסה מסויימת של לימודי חול; מה גם שהקב"ה ברא בכבודו ובעצמו כל מה שיש, עולם כמנהגו נוהג. (כמנהגו שלו, יתברך, ולא לפי חוקים חבויים בטבע עצמו, כפי שאתה חושב). מכל מקום, ילמדו בנינו ובנותינו – אם ירצה ה' – כל מה שצריך כדי להיות אזרחי העולם מכובדים. אבל מכאן להקדיש זמן, מרץ ורגישות לסיפורי אלילים ולעלילות עגבים – עוד המרחק גדול! מוטב שילמדו תורה לשמה.

– את פוסחת על שתי סעיפים. אזרחי עולם מכובדים, אינם יכולים להיות מורדי אור. אינני יודע אם רבי עובדיה מברטינורו הוא הפוסק האחרון בעניין זה. אל תשכחי שהיה בן דורו, ואפילו בן מולדתו של סָבוֹנָרוֹל.

– סבונרול?

– כומר נוצרי שהפך את העיר פְלוֹרֵנס ל“קריה נאמנה”, בלי אומנות ובלי ספרות. אומנים וסופרים נאלצו לשרוף במו ידיהם את יצירותיהם במוקד. בסופו של דבר, נשרף הכומר עצמו בראש חוצות.

– איזו השוואה! הכומר שלך, אין לו ראשית ואין לו אחרית. רק מלומדים משונים כמוך זוכרים אותו בכלל. ואילו בָּרְטְנוּרָא נפטר בכבוד רב ובשיבה טובה בירושלים עיר הקודש, ועד עצם היום הזה אין לומדים משניות בלי עזרתו. ממש ידיד, כמו רש"י.

– רבי עובדיה מִבְּרטִיבנוֹרוֹ…

– …אתה מרגיז אותי עם “ברטינורו”! כל הבריות אומרים “ברטנורא”. מה הטעם לשנות? אתה יודע – מי אתה מזכיר לי? מר וולטר, שמה, בטירול, עם המגילות הגנוזות שלו. למה לא תלמד גם אתה ש"ס ופוסקים בתרגומו הגרמני של גולדשמידט?

אמרה, ויצאה החוצה, לנשוף אוויר.

כשחזרה, אמרתי לה בקול רגוע:

– כולנו בני אדם. לימוד הספרות מקרב אותנו אל שאר הבריות, משתף אותנו לבעיותיהם, לחוויותיהם…

– אין אדם אלא ישראל.

– מה פתאום?

– ככה למדנו. “אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם…”

– והראייה? שאלתי.

– הרי יש לך בהתחלת החומש ויקרא: “אדם כי יקריב מכם קורבן לה'…”, ושיעורו: אדם מכם כי יקריב קורבן…".

– לא דובים ולא יער, השגתי. חז"ל פירשו כמובן מאליו: “אדם – לרבות את הגוים; מכם – להוציא את המושמדים”

– “לרבות את הגרים”, תיקנה שרה.

– “לרבות את הגוים”, אני בטוח שכך כתוב.

– “לרבות את הגרים”, אני בטוחה שכך אמר הרב בשיעורו על פרשת השבוע.

רצתי לבית הכנסת, כדי להביא משם ספרים שיתנו סיוע לדברַי. מסתבר ששתי הגירסאות מופיעות בספרים.

– גִמגום של מדפיסים, אמרתי. וממילא, נסחפנו לפִלפולי סרק. כי הרי התורה מתחילה מ“מבראשית”. האדם נברא ראשון למין האנושי, ודורות רבים אחריו נתהווה ישראל, צעד אח צעד, משבר אחר משבר. כולנו בני אדם, ורק יחידי סגולה

– ישראל, כלומר: מי שרוצה…

– רצונך לומר שאפשר לסרב?

– בהחלט.

– אמור לי – האם מרצונך הטוב חזרת מ“שם”?

– …

– ובכן… אתה יהודי מעצם עצמותיך. תעזוב את ה“אדם” לאחרים.

– לא. אני אדם שהחליט… שהסכים… להיות יהודי. אינני מסכים בשום אופן לקֶצֶר הזה, המדלג מן החיות ליהודים, בלי להתחשב באדם בכלל. על מי נאמר שנברא בצלם: על אברהם אבינו או על אדם הראשון? “שתים־עשרה ריבו אדם ובהמה רבה” – מפטיר יונה.

הרגשתי שהגעתי למבוי סתום. שרה השפילה את מבטה. קלסתר פניה הביע לאות ואכזבה. נשארנו שנינו שעה ארוכה בדומיה כבדה. נראה לי שנרדמה על משכבה.

דפדפתי בעיתון. מניין לה עיתון? בדרך כלל אין חלוקת עיתונים לחדרים בימי חול. ברור: יורם הביא את העיתון והשאיר אותו כאן. למה לא לקח אותו הביתה, לאשתו (מרים, דרך אגב). אולי שכח. עיינתי בתוצאות הפיחות האחרון, במתח בגבול הצפון, בביקור להקת בלט מברית־המועצות. משחק חשוב בכדור־רגל יתקיים הערב בתל־אביב. באחד העמודים האמצעים הופיע מאמר צנוע בזו הלשון: “פיתויי אברך. אביגדור מיזונומון, הוא בן ישיבה, המקדיש את רוב עיתותיו לתורה, לכן, משהגיעו לביתו שבבני ברק חוקרי המכס, וגילו 256 פיאות נוכריות מוברחות, לא הסתיר מיזונומון, בן 24, את פליאתו. “אישה דתיה הציעה לי לקנות אותן במחיר סמלי. חוץ מזה, ערכן אינו רב, כי הן יצאו כבר מן המודה” – הסביר לחוקריו. בשאלת אנשי המכס טען בן־הישיבה כי התכוון למכור את הפיאות, כדי להטיב את מצבו הכלכלי, שהורע לאחר שאשתו הפסיקה לעבוד. “לא התעניינתי אצל האשה מניין השיגה את הפיאות – הדגיש הבחור – כי לעולם לא אעלה על דעתי שאשה דתיה היא גנבת”. כדי לשלם את הקנס בן 600 ל”י, שהטיל עליו השופט, ייאלץ כנראה מיזונומון לחפש עבודה מכובדת, שתדחק מן הסתם, לתקופת מה, את עבודת הקודש…". כשהתעוררה שרה, הראתי לה את המאמר, והוספתי:

– את רואה; היהודים שלך, שרק הם נקראים “בני אדם”, עדיין לא למדו לחיות ולהתנהג כאזרחים. מי יודע אם סירובם, או חוסר יכולתם להשתלב בחברה מתוקנת לא השניא אותם על הציבור הרחב, גויים כיהודים גם יחד – וזהו שורש השואה.

– לא. גורם השואה, ככתוב בתורה, תמצא אותו במחיצתם של המומרים, של המתבוללים, של הרפורמים, של הציידים…

– הציידים?

– שכחת כנראה את יוסי – חזירי בר בליל שבת.

– אלו ואלו יתנו את הדין.

– מי שמך לשופט עליהם?

– לא אני אשפוט אותם. אבל את צריכה להבין: תורת ה' יקרה לנו יותר מכול. והנה, קמו לה שומרי ראש, כביכול, שעשו אותה לאליל. ניתקו אותה מן החיים; חסמו את הגישה אליה; הציבו מסביבה סייגים סייגים שאין בהם שמץ של חסד ואמת; סגרו את הגדר והחביאו את המפתח מתחת לכרית־מראושותיהם; הבאישו את ריחם, את ריח כל היהודים כולם, בעיני כל העולם… על היהודים המופקרים, שניתקו את עצמם מן התורה, אפשר תמיד לומר: חבל! אינם יודעים. לא היה מי שידריך אותם, שיעניק להם את החינוך המתאים. אבל מה נאמר על בני תורה שמתנהגים כבני עוולה?

– “נבל ברשות התורה”, יש, אני מוכרחה להודות, אבל מה להם ולנו? שאלה שרה.

– אם אי אפשר להיות יהודי מן המניין, בלי שותפות כל־שהיא עם עדת

הדחלילים של בית־ישראל־סבא, אני מעדיף לחזור לתרשיש.

שׂמה יד על בִטנה ואמרה, מתוך חיוך עצוב:

– יצור זה כבר סקרן. רוצה להכיר את אביו. לא רק את אמו.

העליתי את ידי לכתפה ופייסתי אותה בנשיקה.

– להבין. אין לכם מלה אחרת בפה? ישנם יהודים מכל מיני סוגים – ועם כולם עלי להסתדר? אינני מוכנה להבין! עשו את התורה אליל? התיזו עליה בוץ? סחטו ממנה דם. רבבות יהודים נשחטו על התורה, ואחרים ירקו עליה או פנו לה עורף באדישות מעושה. להבין! מה יש כאן להבין? אני צריכה לפנות לכל באי עולם ולשאול אותם מה פשר מעשיהם? איש איש לפי הבנתו: לאן תוביל דרכו? אני הקטנה, האחרונה, בת זקונים לעם עולם, לשם מה אדרוש פתרון פה? אני יודעת שרַגלי דורכות בקרקע מוצקה; יש לי על מי לסמוך. אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב; אולהי אבא ואמא; ולא של הפילוסופים ואנשי המדע; לא של המפלגות ומוסדות המדינה. לא מושא למריבות עם. וגם לא של הטבע. הוא מְקומו של עולם, ואין העולם מקומו. למה לצפות ממנו מה שלבי בדה? אני יודעת מהו צדק, יושר, דין תורה: האם אכתיב לו, יתברך. את האמת שלי? זכור את אברהם: בנו בכורו, שהובטח לו מזמן נעוריו, וניתן לו רק לעת זיקנה; בנו אשר אהב יותר מכול; האם חשך אותו בשעת מבחן? לו דיבר אליך הקול, היית משיב: אשלייה, סתירה, תרתי דסתרי! היית אומר: לא יתכן! אלוהי המוסר אינו יכול לצוות כנגד המוסר! אבל דע לך: גם אלוהי המוסר אינו אלא אליל. אתה חייב לומר: “הנני”, בכל מקרה, גם אם אינך מבין, גם אם אינך מסכים, אם כל התרבות האנושית שלך מתקוממת נגד דרישות חז“ל. כי הרי חז”ל, הם, ורק הם, מורי הדרך שלנו. כל התורה כולה מופקדת עכשיו בפיהם של חז“ל, ובפיהם של אותם הרבנים שקיבלו מהם וחיים אתנו היום. כשאני לומדת תורה בדרכי הצנועה, כשאני רואה אותך לומד תורה בדרך הנכונה, אני מרגישה שכל העולם מקשיב. כוונתי היא רק לומר: “אתה” כהוגן. “ברוך אתה”. כש”אתה" עולה שגור בפי, הוא ממלא את האופק מן הקצה אל הקצה. לא אמרתי ששום דבר אינו קיים זולתו, אבל הכול קיים באורו ובזכותו. אפילו צל וחושך נזונים מאורו כשקט בסוף ניגון. ואם אתמיד בפנייה זו אליו, אם הוא באמת “אתה” כנגדי, נשאר בקרבי הרושם שחיי אינם לשווא, ששרה הקטנה, נקודה זעירה בקלחת העולם, עומדת איתנה במקומה הנכון, אמרתי “הן” אחת ולתמיד, “הן” בלי תנאים ובלי ביקורת, “הן” בלי אנושיות ובלי טבע.

 

רמת גן    🔗

– תסלח לי אדוני. הסיגריה. אשתי בהריון, ואינה סובלת את העשן. עלולה להקיא…

– חבוב, אם אוטובוס לא מספיק טוב בשבילך תסע בפרייבט!

חשבתי לפנות לנהג. לא כדאי: גם הוא מחזיק סיגריה בין שיניו.

– אבל כתוב “העישון אסור” התעקשתי.

– איכפת לי מה שכתוב? אתה שוטר – אולי?

נכנעתי. מה לעשות? המונים הצטופפו באוטובוסים כדי לנסוע למשחק כדור־רגל שהתקיים באותו ערב במגרש “הפועל”. נזכרתי ברכבות: האמנם נטרפה שעתנו? צפיפות מאונס וצפיפות מרצון. מה רב ההבדל!

מן התחנה המרכזית לרמת־גן, נשמנו לרווחה, כי המשחק התקיים ביפו, ואנחנו נסענו בכיוון הפוך לעומת ההמון הרב. הרחוב, בו גרים מרים ובעלה נאה ושקט. מצאנו בנקל את ביתם.

שרה נוהגת בדרך כלל לגעת במזוזות ולנשק אחר כך את קצות אצבעותיה. תנועתה הופסקה הפעם באמצע, כי לא נמצאה מזוזה בפתח. העיפה לעברי מבט קודר.

שלום! מה שלומכם?! את יורם עדיין לא הכרתי אישית, ונדמה לי כאילו הכרתי אותו מזמן. מרים נראתה כמו בפגישתנו באקראי – שונה וזהה גם יחד. ראשה הבהיר עטור בשֶנֶץ אדום שירד בגבה, עגילים גדולים הסתתרו בחלקם תחת שערותיה השופעות, עפעפיה כוסו בכוחל ירקרק וגבות עיניה הובלטו בקווים שחורים. על לחייה – פודרה, על שפתיה – אודם. ריח של בושם עמום התנדף ממנה. לבשה כותונות פרחונית עם חגורת עור ומכנסי בד לבנים מבהיקים. קצב תנועותיה וטון קולה הביעו נחת וביטחון עצמי מופרז במקצת.

– הבאנו ספר בשביל דרור, אמרתי.

– דרור? יורם הספיק לספר לכם על דרור שאלה מרים.

שרה תקעה מרפקה בין צלעותי. אולי לא הייתי צריך לגלות למרים שיורם ביקר אצלנו. מרים הרגישה במבוכתנו.

– אל תדאגו, אמרה. יורם סיפר לי שביקר אצלכם. אין סודות ביננו – חס ושלום! כיוון שנחזיר אתכם במכוניתנו הלילה, טבעי הוא שיורם נסע לתור את האיזור, כי הרי המשק שלכם שוכן על הגבול ממש, ואין לנו חשק להסתבך שם בדרכים… בנוגע לדרור, אני מצטערת שאינו כאן עכשיו. הוא יצא למסע עם הצופים. אני מקווה שתכירו אותו מאוחר יותר. הוא בוודאי ירצה להכיר אתכם, ואם לא אתכם דווקא, לכל הפחות את הקיבוץ. הוא קצת פרוע, מתעניין במקומות ובמכונות, מעט באנשים… הספר. נראה איזה ספר קְניתם לדרור… “הנסיך הקטן”. יש לנו כבר; אבל אין דבר: עותק אחד לדרור, ועותק שני לנו. יורם, קראת כבר את “הנסיך הקטן”?

– כן. מאוד נהניתי.

– כמה יאנוש אהב ספר זה! נאנחה מרים. “אין לראות את הדברים היטב, אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין”… העברית של מרים צלצלה באוזנַי בצליל מוזר. טרם שמעתי אותה דוברת עברית. כיוון שיורם לא ידע צרפתית, לא עלה על דעתנו לחזור ללשון נעורינו. מרים דוברת עברית! ברגע הראשון, נראה לי שזהו פרכוס נוסף. אולם חיש מהר אולפתי בקִסמי קולה הערב.

– “הנסיך הקטן”, אמרתי, הופיע בתרגום עברי זה לא כבר. חשבנו להביא לכם הפתעה.

– תסלח לי, אלי, אמרה מרים. אין לי שום כוונה להעליב אתכם, אבל אתם גרים בכפר, ואנחנו בעיר. אנחנו קוראים יום יום עיתון אחד או שניים ומבקרים בחנויות.

– מכל מקום, הוספתי, “הנסיך הקטן” בלבוש עברי, הוא בעצם דומה לך: זכרונות יקרים, שפה חדשה־עתיקה.

– תודה על המחמאה. אני מקווה שהעברית שלי אינה נופלת יותר מדי מטיבו של תרגום זה, שהוא באמת מצויין.

– אני יכול להעיד על מרים, אמר יורם, שעוד באמריקה התמסרה ללימוד לשוננו במרץ רב. לימוד זה היה לצנינים בעיני אנשים מסויימים, אבל היא התגברה למרות הכל. התוצאות… משביעות רצון.

– תודה, אדוני המורה, אמרה בחיוך ערמומי… אני זוכרת שיאנוש הכין לעצמו תרגום עברי של “הנסיך הקטן”. השקיע בו עמל רב. אבד. חבל. כל־כך הרבה דברים אבדו…

– הנסיך הקטן שלי, אמרה שרה, נזקק גם הוא לשירותיו הטובים של נחש כדי לחזור לשושנה שלו.

העיפה לעברי מבט של חיבה.

– תסלחי לי, הגיבה מרים, אינני מבינה את הרמז.

– יותר מאוחר, עניתי לה, נספר לך יותר מאוחר.

– שְבו… או שמא תעדיפו לבקר בדירתנו.

דירה מרווחת, צבעונית. התעיינו במיוחד בחדר הטבע. חדר זה הזכיר לי את האח נדיב ואוסף המאובנים שלו. גם כאן, מצאנו מאובנים, דְגמים רבים של בעלי חיים בצילום או בגבס, אבל לא פולחצים.

– אנחנו שונאים פולחצים, אמר יורם. אין צורך להרוג בעלי חיים כדי להכיר אותם או לשַמר אותם. אנחנו אוהבים לצלם אותם, אבל, כמובן, אין תחליף לתצפית.

הציגו לפננו אוספים עשירים של תצלומי חיות בר ושל צמחים, הכול מפרי עמלם. גם מפות מכל הגדלים ותמונות נוף מגוונות הצטופפו בחדר.

– אנחנו חברים בחברה להגנת הטבע, אמר יורם. יוצאים בליל שבת ליערות הכרמל או לביצות חדרה, מחכים לשחר ומבלים את כל הבוקר בתצפית, במיוחד של ציפורים. בני האדם רדומים בשעה כזאת. השקט זך וצלול כקריסטל. צפצוף הציפורים משתלב בשקט ומוסיף לו מימד של חיים. זוהי בעצם אמונתנו ותפילתנו.

– הבנתי שמטרת ביקורך בקיבוץ הייתה למנוע וויכוחים מיותרים בענייני דת ואמונה. אנחנו גורסים ששבת היא שבת. חקירת הטבע מתאימה לימי חול. הסיפורים שלכם מרתיחים את דמנו… דִברי שרה.

– האמת היא שחששתי מביקורכם כשנודע לי שאתם חברים בקיבוץ חרדי, ענה יורם. אין לנו מגעים רבים עם אנשים דתיים, וברוב המקרים, מסתיימות הפגישות הנדירות שיש לנו אִתם בהאשמות הדדיות ובאי־הבנה מוחלטת.

– סיפרת להם על הבר־מצווה? שאלה מרים.

– כן. וחבל על ההתרגשות, ענה יורם. אבל מן הרגע הראשון, התרשמתי לטובה מן המקום שלכם ותושביו. השיחה עם שרה הייתה נעימה מאוד. ידוע לי שחז"ל אמרו: “אל תרבה שיחה עם האשה”… ידוע לי גם כן שנהוג אצלכם להשאיר דלת פתוחה כשאשה משוחחת עם גבר זר. אבל, בסך הכול, נשאר לי הרושם שאתם בני אדם מן הסוג הנבון; אתכם אפשר לדבר בגלוי לב, ומוטב כך, בלי משקע של מרירות ודברים נדחקים… אבל לא אתן לכם כאן שיעור במדעי הטבע ובידיעת הארץ. בואו לסלון. מרים הכינה לכם כיבוד כשר למהדרין.

התיישבנו בניחותא, והתבוננתי בתמונות הרבות שקישטו את הקירות, רובן תצלום ומיעוטן מקור. וואן־גוך, גוגין, רנואר… מחול מסחרר ממכחולו של מאטיס קרץ לי מאחת הפינות. “השעה אינה יפה למעגל הזה”, אמרתי לעצמי. תמונות של שאגאל לא נראו עוד בביתה של מרים. חשבתי להעיר הערה, אבל השתקתי אותה מיד.

– …אתם מבינים, הוסיף יורם, אני רואה ארבעה סוגים של יהודים. ארבעה יהודים הם: דתי וצדיק, דתי ורשע, לא דתי וצדיק, לא דתי ורשע. אתם – כנראה מן הסוג הראשון. אנחנו רוצים להיות מן הסוג השלישי. מכל מקום, יש לנו מכנה משותף.

– הסוג השני, איננו קיים! מחיתי בתוקף. התורה מצווה: “צדק צדק תרדוף”, וכדומה. רשע, שאינו מקיים מצוות אנושיות, אינו דתי כלל. ואם יעיז לקיים מצוות שבין האדם למקום – הינו רשע כפול ומכופל!

– זאת תיאוריה בעלמא, השיב יורם. אתם עולים חדשים, המסתגרים במגדל־שן בגבול השתקנים. אין לכם מושג מן המציאות הישראלית. בחברה, למעשה, ישנם אנשים רבים שמתחזים כדתיים, מקיימים מצוות ראוותניות, ויחד עם זאת, מתנהגים כרשעים גמורים. יש להם רבנים, מִמסד, אנשי שלומנו…

– שילכו לעזאזל! לא מפיהם אנחנו חיים.

– אין אצלם פושעים של ממש, התערבה שרה. עברות כלכליות, אינן כרצח, אונס, ניאוף וכדומה.

– אין כאן ראיה, חזר יורם על עצמו. הפושעים של העולם התחתון מדאיגים אותי, אבל אינם מוציאים אותי מן הכלים. לפי דעתי, הרוצחים, הפורצים, האנסים… כל העבריינים למיניהם, זקוקים לטיפול רפואי או פסיכיאטרי, ולא לעונש. העונש נותן פורקן לחברה, אבל אין בכוחו להחזיר את העבריינים למוטב. לעומת זאת, כשאני שומע על אנשים דתיים ששיקרו, מעלו, השמיצו, זייפו, פגעו בכבוד זולתם ובכבוד הציבור כולו, עולה עשן באפי. וכל כך למה? כי למרות הסתייגותי הנמרצת מן הדת ומן הדתיות, אני בכל זאת מצפה מן הדתיים הגינות מסויימת. עדיין לא השכנעתי די שצריכים להשתחרר מן הציפיה הזאת. לְמה הדבר דומה? כשאני קורא מספרות השואה, אני מצטער צער עמוק, אבל אינני כועס, כי אני יודע היטב שהשמדת היהודים הייתה חלק מעצם מהותו של הנאציזם. פשוט, כיוון שהתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, לא היה להם – יימח שמם – מוצא אחר מן ה“פיתרון הסופי”. אבל כשמעלים זכרונות מימי המעפילים, אני מזדעזע כולי וחורק שיניים. אמנם אין שום יחס מספרי בין קורבנות השואה ובין קורבנות הספר הלבן. אבל זה לחוד וזה לחוד, וחמתי בוערת דווקא באנגלים.

– אני מבין אותך היטב. אבל אין בדבריך שום אמתלה לפריקת עול. קיום המצוות המעשיות מגדיר אותי כיהודי בכפיפה אחת יחד עם כל היהודים באשר הם שם עכשיו ובכל הדורות. ברור לי שטעמי המצוות ממני והלאה, וברור לי לא פחות שההקפדה בקיום המצוות בין אדם למקום בלי הגינות בין אדם לחברו היא פיגול ותועבה, מקור שואה ואבדון. מה גם שבמצוות בין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר, ואילו בין אדם לחברו, אין תועלת בתשובה עד שלא יתוקן הנזק שנגרם לבשר ודם. ומה אני שומע מן המציאות החברתית שלנו? הדתיים מקפידים מאוד במאכל ובמשתה, מפרידים בְשרי מחלבי אפילו כשאין חשש “בטל מששים”, ויחד עם זאת פוגעים זה בזה ובשאר היהודים בלי ריסון ובלי תשומת לב. אין לי ספק שאותם חובשי הכיפות, המזהמים חוצות עיר ומשקרים לפקיד השומה, הנם מסוכנים למעשה פי כמה מן הרוצחים ומשאר הפושעים שהזכרת. אני מוחה נמרצות. אבל, אם אני בעצמי מחלל שבת, אוכל טרפות או בועל נידה, מחאתי איננה מחאה.

– תשמעו, אמרה שרה. יהודי הבוגד ביהודיותו, הוא כאדם הבוגד באנושיותו. אפשר לסרב לראות את ההבדל בין אדם לבהמה, כי הרי כולנו אוכלים, מתרבים ומתים באותה דרך עצמה. כמו כן, אפשר לסרב לראות את ההבדל בין יהודי וגוי, ולטעון שכולנו סתם בני אדם…

– זוהי גזענות של ממש! צעק יורם.

– לא. כי הרי גוי יכול להתגייר כהלכה, ואילו בהמה לעולם לא תשיג אנושיות כל־שהיא, השלימה שרה בנחת.

– האם את סבורה, שאלה מרים, שכל הגויים צריכים להתגייר?

– שאלתך, ענתה שרה, היא כגון: האם את סבורה שכל חלקי הגוף צריכים להפוך ללב או למוח? אינני חושבת שמבחינה ערכית הגוי נופל מן היהודי. לכל אדם תפקיד משלו. תפקידו של ישראל, הוא לקיים מצוות התורה.

– אם כן, פרשתי מישראל, אמר יורם, בקול אירוני, כאילו מתבייש.

– לא, השיבה שרה. עיניו של בן־אדם רדום, ואפילו של עיוור, עדיין נועדו לראות. יהודי לא דתי, הוא יהודי שמלכתחילה היה צריך להיות דתי, וכעת, מסיבות שונות, איננו מקיים את המצוות הלכה למעשה. אנחנו גורסים שטִבעו של היהודי הוא קבלת עול שמים. אפשר לסרב, אבל ההגדרה בעינה עומדת. כושי – אם תצבע אותו בצבע לבן, בכל זאת ישאר כושי!

אחרי כמה דקות של הרהורים, ענה יורם:

– אתם מדברים על הדת כאילו היא עניין חברתי – ותו לא. אם שכני הדתי יהיה נחמד, אצטרף לדתיות שלו, ואם לאו, אני פורש, או בכל זאת לא פורש… אבל, בעם, הדת היא משהו אחר: אני מתכוון להתייחסות לאלוהים. אבל אני בשום פנים ואופן לא מסכים להעריץ אלוהים, שגזר עלינו מצוות שונות ומשונות. מסתכל בצלחת שלי, במכונית שלי, במיטתי… יש מזון מותר ומזון אסור; בגדים כשרים ובגדים פסולים; אשת חיקי – לפעמים יכולה להתחבר אלַי, לפעמים לא… מה טעם כל המשחק הזה? יתכן שמישהו ברא שמים וארץ; אבל ה“מישהו” הזה אינו טבח, ולא סוהר; אינו משגיח על דרכי גבר ואישה… הדת היא אמצאה אנושית. תסלחו לי: אמצאה גרועה למדי ומיושנת מעיקרה. מן העיון הפילוסופי היא גולשת תמיד לעבר תככים חברתיים. אתם מכירים בוודאי את סיפורו של אנדרסן: “בגדי המלך החדשים”. שום איש לא ראה את בגדי המלך, אבל אף אחד לא רצה להודות בכך. כל אחד חשב ששכנו רואה את בגדי המלך, והעמיד פנים כאילו גם הוא רואה אותם. כמו כן, שום איש לא ראה את האלוהים – כי אין כאן מה לראות – אבל סומכים על השכן, מפחדים מדברי ביקורתו, שמא יאשים אותונו בעיוורון. בסופו של דבר, הכריז ילד על המלך שהוא ערום. הייתי רוצה לפרסם בקולי קולות שאני הוא הילד הזה, אבל רבים וטובים הקדימו אותי מזמן…

– “בגדי המלך החדשים”, אמרתי, זוהי אמצאותו של גוי. אספר לך סיפור יהודי באותו נושא, שיביע דברים נכונים ועמוקים יותר.

סיפרתי לו את סיפורו של הרבי, על ביטול המחיצות. למרות איפורה, ראיתי שמרים הסמיקה.

– האלוהים, המשכתי, הוא ערובה לקיומו של העולם. נתגלה כפי שהוא רצה להתגלות, לא לפי ציפיותינו שלנו. דרש מה שהוא רצה לדרוש מאיתנו, לא מה שאנחנו היינו מוכנים להעניק לו לפי ראות עינינו. אנחנו זקוקים לביטול המחיצות במבוך האנושי־חברתי. הקדושה, הטהרה, הא סגולת העצמים השקופים בדרך לאלוה, כשאינם עוד בגדר של מחיצות. כל דבר יכול לקבל קדושה כזאת. יאנוש הבין זאת היטב. אולם הוא הרגיש שהפתרון הגרמני של בעיית הקדושה אכזרי מדי. אי אפשר לדרוש מבני האדם הקרבה עצמית נוראה כל־כך, לא מרצון ולא מאונס, כדי להצדיק את הפתיחות לזיו השכינה ולהשלים עמה. בר־מצר יהיה לבר־מינן, וכל המאמץ, כל הסבל, לשוא. יאנוש קיווה שהשלום, גירוש הנאצים מן העולם, כינונה של מדינת ישראל, יעבירו את היהודים מטִפשותם, שיוכלו לשמוח בקדושה גם בלי שואה… ומרוב אכזבה, מת עלינו פתאום.

– אינני מסכימה לגירסה זו, התערבה מרים. יאנוש מת מפני שלא הצליח להסתגל לחיים רגילים. כשחזר מ“שם”, הוא חי במתח רוחני גבוה מאוד, קשה מנשוא, ונטלטל כל הזמן מן השאיפה להנות מחיים פשוטים ובריאים לסחרחורת מיסטית מעורפלת. אני חושבת שמר יסמין, יש לו אחריות כבדה במותו של יאנוש… קראתי בזמן האחרון מאמר מדעי על אמודאים, שצוללים למעמקי ים, ונִזוקו לפעמים מהרפיית הלחץ בשעת העלייה לאוויר העולם. מיד נזכרתי ביאנוש…

– לא הכרתי את יאנוש אישית, אמרה שרה, אבל אני משוכנעת שאני קרובה אליו לא פחות מכם. נראה לי שהוא חלק מאישיותנו – עכשיו. מכל מקום, את לא יכולה עוד להבין לרוחו, מפני שאת מתכחשת לציפור נפשו, כלומר לעצם קיומה של הקדושה. אם תרשה לי, אלי, אני צריכה קודם כול להסביר ליורם ולמרים את דבריך, שאמרת כאן, כי לא פירשת אותם די הצורך. ביטול המחיצות. כל דבר יכול לקבל קדושה. גרגרן זולל וסבא. המזון שלו מפריד כמחיצה אטימה בינו ובין קונו יתברך. לעומת זאת, יהודי נאמן יכול להנות מאותו מזון עצמו בסעודת שבת, לקדש לפניה ולברך אחריה. המזון הזה, מזון רוחני של עונג שבת, יהיה שקוף להשפעת השכינה. אשה מקודשת כדת וכדין מתייחדת עם בעלה בהתלהבות שאינה נופלת מביאת זנות או מ“חסדי” אשת־איש. אמרת שנוכחות ה“השגחה” בן גבר ואישה מפרידה כביכול ביניהם. סימן שאינך יודע, אהבה – מה היא. חשבת אולי שחיבת זכר ונקבה, או ידידות בכלל, היא חשק הדדי להסתכל אחד במשנהו. ולא היא. יש בה נכונות כנה ואמיצה להסתכל שנינו באותו כיוון. כך אמר המחבר של “הנסיך הקטן”. (אתה רואה, יורם, אני מוכנה ללמוד גם מגוי). מכל מקום, הקדושה היא כוח סמוי, שמתווסף לעצמים מסויימים, לזמנים ולחפצים דוממים, ומכוון אותם לרוחניות שופעת, מעין סרח עודף. אין לנו שליטה בתהליך זה, אלא מקבלים אותו בענווה ובכניעה לרצון האל. כי הוא אדון עולם, ואנחנו יצור כפיו, שבצלמו נבראנו. קבלת עול מלכות שמים מקנה לנו טבע חדש, ראייה ותחושה שלא הייתה לנו קודם לכן. צריכים להיות יהודי נאמן כדי להבין את המונח “שבת”. אין כאן פרק של זמן: היום האחרון של השבוע. אין שום קשר וחפיפה בין שבת ו“סמדי”. כשהרדיו שלנו מספר ששני גויים בחוץ לארץ נפגשו בשבת, אירוע פוליטי או תרבותי או בידורי כל־שהוא, אין למונח “שבת” כל משמעות בהקשר זה. מוטב היה לומר “סַטרדיי”. כשהקריינית מספרת על משחקי כדור־רגל שיתקיימו אצלנו בשבת, אני שולפת סנדלי ומתה לזרוק אותו לעבר המקלט מרוב כעס.

– חבל על המקלט, אמר יורם. הוא בוודאי לא אשם.

– מכל מקום, המשיכה שרה, אין שבת אלא: “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה”. אני מבינה שבימינו, שכל צעירה דרוסת איש זמן רב לפני חופתה, אין עוד שבת, אין עוד כלה. בלי תורה, אי אפשר להבין מלים אלה ולראות את המציאות לאשורה.

­– הנאום יפה ומרשים, הגיב יורם, אבל אינו משכנע משני טעמים: האחד אנושי, השני אלוהי. את מדברת בלהט ובהתלהבות. אני מודה שהיהדות, כמו כל הדתות, יש בה יסוד נבואי, או מיסטי, או שירי שובה לב. אבל כמה זמן יכול להתמשך מעוף כזה? מטבע הדברים שהרוחניות העילאית הזאת צונחת וקורשת. בשעת המראתה, היא מסוכנת מאוד. הרי אנחנו יודעים שנביאים כמו אליהו התישבי לא רק היו מן האנשים העדינים. ובשעת אִּבּוּנָהּ, הדת מטמטמת את האדם באלף ומאה גזירות, אזהרות וסייגים. האיש הדתי הקר משול אצלי לחרק, ששלדו בחוץ, ואילו האיש החופשי, הנבון, השתייך לבעלי החוליות, העומדים זקופים, הנשענים על עצמותיהם הפנימיות. מבחינה אלוהית, אינני יכול להשלים עם אל, שהוא איום מתמיד, מעין סופר־אבא מדכא ומסרס. אתם יודעים מה שקורה בסוף? קמים עליו ורוצחים אותו, כי אין מוצא אחר. “אבינו מלכנו” מתחננים כל הזמן עדת נָמושותיו בבתי כנסיות. איפה האם והכלה?

– הרי אמרנו לך, עניתי. “לכה דודי לקראת כלה”. השכינה שורה ביננו. התורה משולה לאישה: מחבבים אותה, מלבישים אותה, מפשיטים אותה. מר יסמין היה אומר שהתורה היא מעין פרדס: פשט, רמז, דרש וסוד. הפשט האמיתי בא אחרי הסוד, אחרי שהפשיטו את הלימוד מכל המחסומים הגשמיים. לאמיצים, לאוהבים, מתפנה הדרך לאמת החשופה. כמובן, אין זה תרגיל פשוט. נדרשת מידה לא מבוטלת של הקרבה עצמית…

– זהו שוב ביטול המחיצות, השלימה שרה.

– …אני צריך להודות, אמר יורם מתוך אנחה, שמימַי לא הייתה לי שיחה מעניינת כל־כך, ידידותית כל־כך. פלא – שלא הסתכסכנו! ובכל זאת, קשה לי מאוד להשתכנע… איך אומרים? יש עוד מקום למחשבה…

– אני רוצה לנסוע אתכם למשק שלכם, אמרה מרים. הייתי מבקשת לראות את הגביע ואת המחברות שהבאתם מטירול.

נסענו מהר באישון לילה.

 

שעלבים    🔗

מרים התבוננה שעה ארוכה בגביע וחבקה אותו בין שתי כפות ידיה.

– הגראאל, אמרה בקול משונה. אתה זוכר, אלי, הגראאל בשטובלון?

– אין כאן שום גראאל, עניתי. רק חסד נעורייך.

– אתם הבאתם גביע ומחברות. חפצים דוממים. אני זוכרת שיריו. הבו לי עט ונייר. בבקשה מכם! מהר! מהר! מהר!

שתקנו.

מרים לא הרהרה אפילו רגע קט. כתבה מיד, מתוך עצבנות מרובה, באותיות של קידוש לבנה.

– לא נראה לי שיאנוש עצמו כתב את השיר הזה, אמרתי אחרי הִסוס רב. לא בנה מגדלים, לא שמע קול ענבל.

– מי אמר לך? אני ניסיתי לדובב אותו גם בכיוון זה…

– …בלי הצלחה מרובה, כנראה, הוספתי.

מבט חותך של שרה רמז לי שעברתי את גבול הטעם הטוב. אבל מרים לא נרתעה ועמדה על שלה.

– שמע, אלי, אמרה. האם אשה יכולה לכתוב שיר כזה?

– אולי, עניתי. מרוב חשק לחיות במקום המשורר. אולי… דיבוק נסתר אחז אותך בשעת הכתיבה. על כל פנים, שיריו האמיתיים של יאנוש מוכרים לנו היטב: "אותיות עבריות התעלו מתנור,

פוזרו לרוחות מדפי הסידור…"

– אם תשים לב בכנות, הגיבה מרים, תראה עד כמה זהים שני השירים.

– אני מרגיש, התערב יורם, שהבחור הזה התאווה לחרוש עמוק עמוק בקרקע הטובה, ואין בזה שום פְסול לדעתי. אדרבא – חבל שקשרים אלה לא החזיקו אותו בעולם החיים. אבל מה? אני רואה תמיד באות הכתובה מגערת סמוייה. כוחה עצום עד כדי כך שמבט מבית אבא היה לדידו בחזקת אזמל – וחתך מה שחתך.

– תסלחו לי, אמרה שרה. אני חוששת שאנחנו גולשים לעבר דיון ספרותי, ואין לנו רשות להמלט בצורה כזאת מאחריותנו האישית. לא הכרתָ את יאנוש בימי חייו; גם אני לא הכרתי אותו אישית. אבל כולנו שותפים לגורלו – עכשיו. אני משוכנעת שהבנתם את מורשתו, ורוצים לברוח ממנה, כולכם, גם אתה, אלי. אם שמעתי טוב, אמר, או את אמרת, או הדיבוק אמר:

“מירכתי איון – עקרנו להבה”…

– …“מירכתי משקל”, תיקנה מרים.

– אין זה משנה כלום, חזרה שרה. העיקר – הרעיון: “מנפילה ללא תחתית הפקנו אור לכל באי עולם”.

– “דברי הרבי”, נזכרנו יחד, מרים ואני.

– גם אני זוכרת, כאילו הייתי שם, הוסיפה שרה.

– הוא ראה שהנאצים עברו סף מסויים בכיוון הרע. הוא התכוון שהיהודים ושאר בני אדם חייבים עכשיו לעבור את הסף שממול בכיוון הטוב, או בכיוון האל, או בכיוון האדם החדש. אבל נוכח שכל באי עולם חזרו לסורם עם עבור זעם, חזרו לחיים טבעיים כביכול, כלומר קטנוניים, והוא לא הרגיש צורך להמשיך בדרכנו…

שוב נשתנה קולה, וחזר לאיתנו.

– …ועם כל הכבוד לזכרו, המשיכה מרים, עם הצער שבאבל, אני משוכנעת שטעה. אין כחיים הפשוטים, הצנועים שלנו, כאן בארץ־ישראל, בלי סִפים, בלי שאיפה מְסחררת לרוחניות משגעת… חיים של שמש, מים וחול…

– לא ביקשנו ממך הערכות, הדגשתי, אלא רק את האמת. את חייבת לומר לנו את כל האמת. איפה “מיכל”? “מכרכר ומפזז” – מה פירוש? שאלתי בקול מצווה.

– לא! לא אגיד! לא אגיד! לא אגיד!

– הוא אמר לי במפורש: “לך למרים. היא יודעת”.

– אבל לא אגיד!

בכל זאת, קמה פתאום ממקומה ורצה החוצה.

שמענו שרחצה את פניה בכיור.

שתקנו.

חזרה, חיוורת כטיח. אלא שהאודם והכוחל והפודרה והדיו נמרחו על פניה וציירו קווים ססגוניים על לחייה ועל מִצחה. “התמונה”, נזכרתי פתאום. “שניכם קרועים יחד בתמונה”.

בקול נמוך, לא שלה, מלה אחרי מלה, כמו טיפות הנוטפות מן המרזב, אמרה:

– “שם”, אותו קצין שרצה להִצמד אליו במִשכבי זכר – ויאנוש סירב לו – אנס אותו בצורה מעמיקה יותר. קבוצות של יהודים נשלחו לתנור – גלים גלים – ושרו מזמורים. פשטו בגדיהם האחרונים ורקדו לפניו – לא נשברה רוחם. הנאצי אמר לקללם, ושם את דבריו בפיו של יאנוש. איים עליו שישליך גם אותו לכִבשן אם לא יגיד אחריו:

– אתם מכוערים! אמר הקצין.

– אתם מכוערים! חזר יאנוש.

– פסולת־אדם! אמר הקצין.

– פסולת־אדם! חזר יאנוש.

– נדונים לביעור! אמר הקצין.

– נדונים לביעור! חזר יאנוש.

אחד הקורבנות הפנה אלַי פנים זועמות וקרא לעברי:

– צריך סדר בעולם! אחרי הביעור יבוא החג. אבל אתה לא תהייה בו.

אתם שומעים, חברים, אמרתי אני: כולנו מוזמנים לחג.

דפיקות בדלת.

– אלי, אמר השומר. ארבע. מחכים לך בדיר.

ארכיון “יד ושם”. חסידי אומות העולם, תיק מס' 1038 (1971)

תעודה זו לא נמסרה למשפחתה של פולין כיוון שלא עלה בידו של “יד ושם” ליצור עמה קשר