לזכר אחי החזן המחונן

ישראל בקון

נרצח ע"י הנאצים במחנה בעלז’יץ

תש"ג – 1943

 

בשער הספר    🔗

בשם הספר “מתוך החבורה” – הכוונה לחבורת ברנר־גנסין. ובמילה המקדימה “מתוך” נרמז, שאין הכוונה לתיאור כולל וממצא של הוויי החבורה, אלא שיובאו בספר עניינים אחדים “מתוך החבורה”. כל עניין הוא בעצם עניין נפרד לעצמו, שהצד השווה בהם הוא בכך, שהם נוגעים כולם לביוגראפיה הספרותית של חבורת ברנר־גנסין. בכך נמשך בספר זה הקו הבסיסי, שהינחה אותי בספרי הקודמים; זהו הקו הרואה ביצירה הספרותית תופעה מרובת פנים, ולכן אין שום עניין, המצוי בתוך היצירה והנוגע להבנתה מוצא מחוץ לתחום הדיון הספרותי.

המבדיל בין דיון לדיון יהיה איפוא רק בדגשים השונים במקומות השונים: דיון אחד שם דגש יתר על היבט זה ודיון שני ישים את הדגש על היבט אחר. כך, למשל, בספר “בשנה ראשונה” הושם הדגש על הצד הפרשני של טכסט היצירה, כשהצדדים הביוגראפיים נידונו רק כעזר לפירוש הטכסטאלי שלה. לכן הועבר עניין שלם מתוך הפרק על “בין מים למים” לספר “בין השורות”, שבו הושמו אמנם במידה כמעט שווה הדגשים על הצדדים הטכסטאליים והביוגראפיים.

לעומת אלה הושם, כאמור, הדגש בספר שלפנינו על הצדדים הביוגראפיים־הביבליוגראפיים, כשהפעם הניתוחים הטכסטואליים – הם המשמשים כעזר לדיונים הביוגראפיים־הביבליוגראפיים.

שלושה מדורים בספר: המדור הראשון “גנסין הדו־לשוני”, דן בסיפור “בגנים”, המצוי בעברית וביידיש. בדיון זה הצטמצמתי (בהתאם לאופי המסגרת) לבעיות הביבליוגראפיות הנוגעות לסיפור, אך מכיוון, שהסקת המסקנות מתבססת בעיקר על ניתוח טכסטאלי־לשוני של הסיפור, הרי חוזר הדיון גם הפעם במידה רבה אל היצירה. המדור השני, “שמועות על ברנר”, דן בפרשה מעניינת וחשובה בחיי ברנר. העניין הזה פורסם כבר בקובץ “מחקרים בחיי התרבות של יהודי אנגליה” (תשל"ה), אך החלטתי לפרסם אותו שנית משני טעמים עיקריים: א. נוכחתי לדעת שלגבי הקורא העברי אין לפירסום הזה שום משמעות, והוא כאילו קבור שם באיזה טמיון. ב. עמודים שלמים ביידיש תירגמתי לעברית בשביל הפירסום החוזר הנוכחי. וכך מהווה המאמר עניין חדש בשביל הקורא העברי.

שמו של המדור השלישי “מי הוא אדונדון?” רומז כמובן לעגנון, לכן עשוי מאמר זה להיראות כחריג במסגרת הספר. אך זהו רק לכאורה כך, כי אלף, עגנון, שמתקופת הארצישראליות הראשונה, שייך לחבורת ברנר. בית, יסתבר שהיצירה הנידונה אינה שייכת (כפי שאשתדל להוכיח) לעגנון, אלא אמנם לחבורת ברנר. וכך סובב איפוא שוב הדיון סביב אישי החבורה הזאת.

קיבוץ נצר־סירני, ערב שבועות, תשמ"א

 

מדור ראשון: גנסין הדו־לשוני    🔗

“בגנים” – מקרא ותירגום: השוואת נוסחים    🔗

גורלו של הסיפור “בגנים” היה דומה לגורלם של סיפורי גנסין האחרים, שמחוץ לקורפוס המרכזי של ארבעת סיפוריו הגדולים. היינו, הוא נשאר בשוליים, אלא שנתלווה אליו תמיד איזה ייחוד, שזהו הסיפור היחיד, שאותו כתב גנסין בשתי לשונות: בעברית וביידיש. ואכן, ייחוד זה של הסיפור יהיה נושא דיוננו.

הראייה המקובלת (המובנת כאילו מאליה) היא, שבחודשים האחרונים לחייו (1912–1913) תירגם גנסין את “בגנים” ליידיש. התירגום, כפי שצויין בפירסום הראשון, נמצא בעיזבונו של המספר, והוא התפרסם כחודש אחרי מותו.¹ עומד על כך בבירור שלום לוריא במאמרו “דממה נושמת בגבורתה”.² על ראייה מקובלת זו באה איפוא עבודה זו לערער, ולשם כך אבחן בהמשך את שני הנוסחים. זאת אומרת, שלפנינו דיון ביבליוגראפי בבעיית ראשוניותו של נוסח. אלא שבעצם, הרי זהו רק הצד הפורמאלי של העבודה, מפני שבניתוח הנוסחאי־ההשוואתי נגיע לא רק לראייה חדשה של הטכסט הסיפורי, אלא תוך כדי כך יתגלה לנו גם איזה פרק חשוב בחיי יצירתו של גנסין, שהיה עד כה כמעט בלתי־ידוע.

שתי הפתיחות – בעברית וביידיש

אפתח את הדיון בניתוח השוואתי של הפתיחות, אלא לשם התמצאות כללית אציג בתחילה את תוכן הסיפור בקווים תמציתיים אחדים: הגיבור אפריים נמצא כבר יומיים בטיול בנופי ילדותו, כשאת מרבית זמנו הוא עושה בשיוט־מימי בתוך סירה. כל זה נרמז בהירהוריו של הגיבור, כי הסיפור עצמו מוסר רק הרפתקאה אחת מהשעות האחרונות של הטיול; בסיום זה של הטיול מתגלה לאפריים איזה מראה זוועתי של יחסי מין מוזרים בין האב ארכיחוטם ובין בתו סולי. והנה שתי הפתיחות במקביל:

* * *

אַ ווייסער פלאק איז פון ערגיץ אָנגעקומען און איז אונטערגעקראָכען גראָד אונטער דער אידערפריהעהדיגער זון אַזוי, אַז אַלץ אַרום איז ווייס געוואָרען. די גאָלדענע שאָלעכלעלך, וואָס האָבען ביז אַהער געפינקעלט און געטוקט זיך אינ’ם וואַסער פונ’ם שטילען טייכעל, האָבען מין איין מאָל אַ ציטער געטאָן און זענען אויסגעלאָשען נעוואָרען. די גראָז, וואָס האָט געגרינט לינקס אויף דער ברייטער לאָנקע און האָט ביז איצט אַזוי גוטמוטיג נעשמייכעלט, אין דער צייט וואָס זיינע רויטע און געלע און ווייסע בלימעלעך האָבען זיך געשפיעלט מין די שטראַהלען פון דער נייער זון, האָט זיך פלוצים אַכאַפ געטאָן, און דערזעהענדיג, אַז זיינע ליכטיגע טרפָענס־דיאַמאַנטען זענען איהם פערלאָרען געגאַנגען האָט עס אויפגעהערט צו לאַכען. אָט איז אָנגעקומען אַ קאַלטער ווינטעל און האָט אין פנים אַ בלאָז געטאָן, אין ערגיץ אַ נאָהענטען דערפיל, אפנים, האָט איינער אַ האָהן דורגעקרעהט עפיס ווי הייזעריג, און די פייכטע צווייגלעך פונ’ם אַייער אַרום טייכעל האָבען זיך צעשושקעט.

* * *

בהרת לבנה פרחה ובאה וכיסתה את פני שמש הבוקר, והנגוהות שמסביב הלבינו. קשקשות הזהב הנוצצות, אלו שהיו מבליחות כמים הללו הזורמים לאטם והיו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות, חרדו חרדת פתאום וכבו. הדשא, אותו שבכיכר־הבר הפורחת שמשמאל, זה שהיה צוחק בתחילה בשלוָה ירוקה ופרחיו היו רומזים כלפי חמה חדשה צהובות ואדומות ולבנות, ראה, לחרדתו הגדולה, פתאום את ספיריו האורים ואינם, וצחוקו קדר. הנה באה רוח קרירה ונשבה. מאחד הכפרים הקרובים כנראה, קרא תרנגול צרודות וארוכות והמורביות שליד הנחל התחילו מתלחשות ומרשרשות.

א. אתחיל במלה הפותחת “בַהֶרֶת”. פירושה המילולי, בהקשר הפשוט של המתואר, הוא: כתם בהיר. אולם מלה זו אומרת בעצם הרבה יותר, שכן פירושה (הלא פחות מילולי) הוא נגע (גם במקרא וגם במשנה) כאחד משני אבות־מראות־הנגעים (“בַהֶרֶת” ו“שְאֵת”),³ אולם יחד עם כל זאת, הרי מכילה מלה זו את יסוד הלובן בקרבה (בהיר). משמע שאפילו ברובד הלשוני הגלוי מכילה בקרבה הפתיחה מיסוד הנגע ומיסוד הלובן כאחד. ואכן, כפילות זו טמונה באופן עקיב גם בנשוא של המשפט: “בהרת לבנה פרחה ובאה” (ההדגשה שלי, י.ב.). בהקשר הגלוי והפשוט אומר הנשוא, שכתם לבן עף ובא. אולם פועל זה (“פרחה”) שייך ג“כ אורגאנית לפרשת הנגעים, ובמיוחד ל”בהרת“. כך למשל בפרק “הפורח” נאמר במשנה השנייה: “בַהֶרֶת” כִּגְרִיס ובה מִחְיָה כַעֲדָשָה פרחה”. משנה שלישית: “בהרת ובה שער לבן פרחה”. כמו כן מצוי הפועל הזה בהקשר הנגעים במקרא, גם בספר “שמות” במכות מצרים; וגם בפרשיות “תזריע” – “מצורע” בספר “ויקרא”.

אין איפוא ספק, שבפתיחה זו מטמין גנסין איזו משמעות יסוד, שאותה עלינו לחפש בסיפור עצמו. לפי משמעות זו נושא בקרבו הטבע עצמו, שהשמש הינה התגלמותו הזוהרת והאדירה ביותר, איזה נגע בשורשו. המחליף היידי: “א ווייסער פלעק איז פון ערגיץ אנגעקומען” וכו' אינו דוחה משמעות יסוד זו, אך קשה לתאר, שגנסין – אחרי שהגיע לפתיחה כה מבריקה, עמוקה ופשוטה כאחת, יסתפק בתחליף מילולי כה פשטני ושטוח. על כל פנים, הכיוון יכול להיות רק מ“א ווייסער פלעק” ולא “בהרת”, ולא חזרה⁴.

ב. המשפט הפותח של הפיסקה השנייה הוא: “אני חרדתי מצינת פתאום”. משפט פותח זה בא להדגיש את השינוי הפתאומי, שהתחולל עם התעלמות השמש. אולם בנוסף לתוכן המשפט באה הרגשה זו לידי ביטוי גם באמצעות הצורה, שמשפט זה מתחבר עם המשפט “חרדו חרדת פתאום וכבו”, שבפתיחה. מבחינה חווייתית־תוכנית מצוי כל זה בנוסח היידי: בפתיחה נאמר: “האבן מיט איין מאל א ציטער געטאן”. והפיסקה השנייה פותחת במשפט משועבד: “איך האב א ציטער געטאן פון קעלט, וואס האט מיך פלוצים דורכגענומען”. הפתאומיות מצוייה איפוא (ההדגשות כמובן שלי) בשני המשפטים, אך ההבדל בין שני הנוסחים בולט בשתי נקודות: א) הצירוף המתומצת “חרדתי מצינת פתאום” מחליף משפט משועבד, ארוך ומסורבל. ב. בנוסח העברי נוצרת תבנית שלימה, היוצרת מסגרת, שמעמידה את ההרגשה של פתאומיות: “חרדו חרדת פתאום” – “חרדתי מצינת פתאום”. לכן דומני שגם במקרה זה אפשר לומר, שהכיוון יכול להיות רק מהפיזור אל התבנית. ההסבר לכך אינו, מפני שזהו הכיוון של גנסין בכלל או של סיפור זה, בפרט, אלא מפני, שאין כאן שום רמז, שגנסין בא בנוסח היידי לפרק איזו צורת תבנית למען איזה חידוש אנטי־תבניתי. כמו כן, אין כאן שום תחליף סגנוני לתבנית שבנוסח העברי, כמו שבמקרה הקודם לא מצאנו שום תחליף ל“בהרת” – “פרחה”.

גוף הסיפור בשני הנוסחים

בהמשך דברי אנסה ביתר יסודיות, וכמובן ביתר היקף, לבחון את הבחינה הקודמת. השיטה תהיה זהה לזו שננקטה עד כה. נעמיד זה מול זה שני ניסוחים, שביניהם שינוי כלשהו. לכאורה, ההבדל בין שני הדיונים הוא כמותי: במספר יותר גדול של הדוגמאות ובהיקף יותר רחב של החומר, אלא שבעצם מתגלגל הבדל כמותי זה ללא ספק להבדל איכותי, שבנוסף לכך מביא גם ההבדל הכמותי לגיוון יותר גדול של סוגי השינויים. לפיכך אחלק את המשך הדיון לפי סוגי השינויים:

1. שינויים תבניתיים. 2. שינויים משמעותיים. 3. שינויים דקדוקיים ומשמעותיים זעירים. ברור – הכללה זו נעשתה למען נוחיות הדיון, שבעצם מכיל גם סוג שינויים אחד יסודות של הסוגים האחרים.

1. שינויים תבניתיים

א. בנוסח היידי נאמר:

והנוסח בעברית הוא:

כל פרט בשני הנוסחים מצביע על כיוון המעבר מיידיש לעברית. אתחיל בפרט קטן: ביידיש בא משפט משועבד, אלא שמילת השיעבוד השתבשה (יכול להיות, שהשיבוש התקבל כתוצאה של השתבשות המשפט, שעל כך לא נעמוד כאן), שבמקום “וואָס” צריך לבוא “ווען”. אולם מאחר ובעברית מבוטל השיעבוד, הרי השיבוש ממילא מסולק. אך בכל זה נגענו רק ב’פרט הקטן', בעוד שעיקר השינוי הוא במעבר ממשפט משועבד למשפט כולל בעל צורה תבניתית שלימה. לכן יש מן העניין לראות באיזה אופן התהווה הגילגול שבמבנה המשפט: התואר “ווייסע” (“קריגעלעך”) התגלגל לתנועה בצבע: “היו מלבינות”; ותואר הפועל “שטום” (באילמות) התגלגל לתנועה בצליל: “והיו אילמות”; הפעולה השלישית היא תנועה מופנמת, כמעט נפשית: “והיו חרדות” – כל אלה אינן הפעם איזו תוצאה של גורם מסויים (של ה“פינצטערן שטראָם”) אלא הן כאילו נענות “לזרם הקודר”. הסיום הוא איפוא מושא במקום משפט טפל. כל האמור מעמיד איפוא את הנוסח העברי על רמת עיצוב יותר מתקדמת (בתהליך העבודה על סיפור אחד על ידי אותו הסופר).

זאת ועוד: אם נתבונן בנוסח היידי, יסתבר שגנסין עשוי היה למצוא בו גם לא מעט ליקויים. לשם כך עלי לצטט את החלק הפותח של התמונה: “און אויפ’ן וואסער האבן זיך שטיל געשאָקלט געלע ליליעס” (תירגום: “ועל המים התנודדו חרש חבצלות צהובות”). תנועת החבצלות היא איפוא בולטת וחזקה (זו משמעותה של המילה “שאָקלען”). אחרי כן בא המשפט השני, שאותו ציטטנו למעלה, שבו מתוארת תנועת הרגיעה של ה“קריגעלעך”. תנועה זו מנומקת בדייקנות לפרטיה, שה“קריגעלעך” רעדו “כל פעם”, כשהזדמן ל“זרם הקודר” לנגוע בהם. ההנמקה המדוייקת לרעידה הזאת, החוזרת “כל פעם” בסבירות מודגשת, משאירה איזה חלל ריק בסיום התמונה הקודמת, שזו דווקא שהיתה צריכה להיות מנומקת. וכך נשארה התנועה החזקה והמתמדת (ה“שאָקלען”) של החבצלות ללא המשך. ועוד: דומני, שהמילה “שאָקלען” כשלעצמה, עשויה היתה להיראות בעיני גנסין כבלתי־הולמת את אווירת האילמות המאופקת שבתמונה זו (“שטיל”, “שטום”, “שטום”), כמו שהיא אולי אינה הולמת את תנועת החבצלות בכלל.

והנה, כל הליקויים המנויים כאן (כמו גם אלה שאינם מנויים), מתיישבים בנוסח העברי. החבצלות אינן מתנודדות אלא: “ובנחל היו צפות חבצלות צהובות דומם”. לפי זה נפתחת התמונה בציפה על המים, שהיא מעין תנועה־ולא־תנועה כאחת. בהמשך תנועה־לא־תנועה זו עולה ומתגברת תנועת החבצלות באופן הדרגתי: “היו מלבינות” – תנועה של צבעים; “והיו אילמות” – תנועה של צלילים (באפס צליל) עד ל “והיו חרדות” – תנועה שהיא כבר גם נפשית־פנימית. כל זה מסתיים לא בתיאור של איזה גורם לתנועה הזאת, אלא בתיאור של איזה ליווי – שכל התנועה הזאת לוותה על ידי הזרם הקודר. לפי זה נבין איפוא, שגם התבנית של המשפט (“היו”, “והיו”, “והיו”) צריכה ללוות בקיצבה החוזר את התנועה של “כרבות המים” “לזרם הקודר”. דומני שלא קשה להבחין בתיאור זה קווים, ההולמים את הטכניקה של הציור האימפרסיוניסטי, כפי שהוא נתפש על ידי חבורת גנסין־ברנר, כמזיגה של רשמי החושים (ראה המאמר על “דושיח גנסין־ברנר” בספרי “בין השורות”). לכך יש להוסיף, שהפעם מזכירה התמונה כשלעצמה את ציורי “חבצלות המים” (Water Lilies) של קלוד מונֶה, שאותם הוא התחיל לצייר בסוף המאה הקודמת בגִוֶורנָה. בקצרה – נדמה שבתמונה זו אין שום אפשרות לתאר תהליך של מעבר מהנוסח העברי לנוסח היידי.

ב. באחד השלבים עובר אפריים להרהר בדמותו של ארכיחוטם, ואז הוא אומר לעצמו: “און נאָך מער האָב איך זיך פערוואונדערט אויף דעם, ווען איך האָב מיט איין מאָל דערקענט אין דעם יודן מיינעם א בעקאנטן” (21). (“עוד יותר הפליא אותי הדבר כשבבת אחת הכרתי ביהודי זה את מכרי”). מהביטוי “נאך מער” (“ועור יותר”) משתמע, שקודם לכן התעוררה כבר איזו פליאה. אבל למעשה אין מוזכרת לפני כן שום הבעת פליאה. והנה, איך מתקן גנסין את הדבר בנוסח העברי. שורות אחדות, לפני הפסוק המדובר, מתארות את פרצופו של ארכיחוטם, כפי שהוא מצטייר בעיני דמיונו של אפריים, ואז הוא מוסיף הערה: “גאנץ אונדייטליך, אפילו, נאר איך געדענק עז זעהר גוט”. (“אמנם כמעט לא בבהירות, אך אני זוכר את הדבר היטב היטב”). המשפט הזה מתורגם כך: “אותו דבר היה תמוה במקצת; אבל אני זוכרו היטב” (351). אם כן, גנסין מחליף כאן באופן גלוי מאוד את המחצית הראשונה של המשפט (“גאנץ אונדייטליך אפילו” – “אמנם כמעט לא בבהירות”), כדי לתקן ליקוי של אי־התאמה בהרצאת הדברים, אלא שתוך כדי כך מתהווה כאן תבנית: “אותו דבר היה תמוה במקצת” – – – “בייחוד היה לי הדבר תמוה”. דומני שהפעם אין כבר שום מקום לפיקפוק בדבר ראשונותו של הנוסח (שבקטע זה), שכן לא נעלה על הדעת, שגנסין קילקל בכוונה את סגנון ההרצאה.

2. שינויים משמעותיים

א. בנוסח היידי נאמר אויפ’ן צווייטן טאג פון מיין אונאויפהערליכן וואנדרען מיט’ן וואסער איבער פעלדער און וועלדער" (20) (“ביום השני לנידודי הבלתי פוסקים במים מעל שדות ויערות”). המשפט הזה עשוי היה לא להיראות בעיני גנסין; הוא מתאר את אפריים כיושב יומיים רצופים בסירה, ובשוטו בסירה נדד הוא על שדות ועל יערות. התיאור איפוא אינו סביר. והנה הנוסח העברי: “ואותו בוקר היה לי כבר השני לנידודים תכופים שבנהר ושבשדות” (350). לפנינו כאן תיקוני משמעות אחדים: ראשית כל מדובר הפעם במים וביבשה. אך כנאה, שגם הביטוי “אונאויפהערליך” (נידודים בלתי־פוסקים) נראה לגנסין מוגזם לגבי טיול של יומיים, לכן מחליף הוא את הביטוי במילה “תכופים”.

ב. בתיאור ביתו של ארכיחוטם מהרהר אפריים בהרגשת הבדידות, התוקפת אותו במקום הזה. והנה דבריו שם: “אין אזא שטילקייט […] קריכט שטענדיג ארויס יענע שטימונג פון אבסולוטער איינזאמקייט […] קריכט ארויס און לאזט אריין שטעכידיג־פארזיכטיג איהר ברענענדיגן גיפט אין זיין שווערן געמיט און זויגט און זויגט פון דארטן” (26) (“בשקט מעין זה […] מגיחה תמיד אותה ההרגשה של בדידות מוחלטת […] היא מגיחה והיא מחדירה בזהירות עוקצת את ארסה השורף בתוך הווייתו הכבדה, והיא מוצצת ומוצצת משם”). יש כאן בפירוש נקודה לא סבירה, שהארס מוצץ. והנה בעברית: “בהבל שכזה ובדממה שכזו מגיחה תמיד אותה הרגשת הבדידות הגמורה, […] והרי זו מכניסה בזהירות מכאיבה את פיה הנוקב וחודר אל תחת החזה המכביד ומתחילה מוצצת ומוצצת אותו " (355). אם כן, לא ארס מחדירה הבדידות, אלא את “פיה הנוקב”, ובאמצעותו מוצצת הבדידות. אך זהו רק אחד התיקונים לליקוי הבולט ביותר, שתוך כדי כך מוסיף גנסין כמה שיפורים סגנוניים: הוא מתרגם “אבסולוטער” במילה “הגמורה” ולא במחליף המילולי “מוחלטת”, ביטוי שנראה כנראה לגנסין כמוגזם; את המילה “געמיט” המופשטת והבלתי־נתפסת, מחליף גנסין ב”החזה". וכן משנה גנסין את התחביר של המשפט, כדי לסלק את הסירבול שבנוסח היידי.

3. שינויים זעירים בתחום הלשון והסבירות העניינית

א. בהירהוריו אומר פעם אפריים: ס’איז מיר גאר פון זינען ארויס, אז דאס איז דערזעלבער קופעל, וואס זעהט זיך דא אלע מאל פונ’ם פריצ’ס גרוסין פאלאץ" (19) (“יצא לגמרי מדעתי שזו אותה קופית עצמה, שנראית כאן כל פעם מארמונו הגדול של הפריץ”). השימוש בהווה (“שנראית כאן כל פעם”) אינו סביר, כי הרי כל מה שמסופר בשלב זה, וכן המראות שנמסרים לקורא, הינם הירהורי זיכרון. ואכן בעברית מנוסח הפסוק כך: “שכחתי אז לגמרי בזו, שהיא אותה גופא שהייתי רואה אותה בימים מקדם”. (350). הניסוח הוא איפוא בעבר זכרוני.

ב. בתיאור השוט של ארכיחוטם והמסמר בקיר נאמר: “מ’האָט זי (את השוט – י.ב.) אריבער געהאָנגען אויף א צוואָק ביי דער איינציגער גרויסער בעט, וואס שטעט אין ווינקל, צוקאָפנס” (26). (“את השוט העבירו ותלו אותו על מסמר שאצל המיטה הגדולה היחידה, שעומדת בפינה, שלמראשותיה”). כאן יש ליקוי תחבירי, שהמלה “שלמראשותיה” המתייחסת למיטה, נמצאת אחרי תיאור המקום של המיטה בחדר. והנה הניסוח בעברית: “מצאתיו כשהוא תלוי במסמר שלמראשותי המיטה הרחבה שבזווית” (355). כלומר" התחביר תוקן, כדי שיתאר במדוייק את המקום שבו היה תלוי השוט על הקיר “שלמראשותי המיטה”.

ג. הנה התיאור איך ארכיחוטם מגיש את החלב לאפריים: “ער איז אריין אליין און האָט מיט זיך געבראכט א גלאָז, אין וועלכער ער פלעגט שטום אריינגיסן פונ’ם שווארצן קרוג” (27). השימוש בצורה של פעל מתמשך “ער פלעגט […] אריינגיסן”, היינו: “הוא היה רגיל למזוג ממנו” – הוא בפירוש כאן לא במקומו, כי לא מדובר הפעם בהירהור זכרוני, כי אם בפעולה המתרחשת בהווה. והנה בעברית: “נכנס והוציא לי כוס והיה ממלא אותה דומם מהכד השחור” (356).

ד. אסיים בדוגמה, שבאופייה אפשר לסווג אותה יחד עם הדוגמה, שבה פתחנו את דיוננו (“בהרת […] פרחה”). דוגמה זו מצוייה בשלבים האחרונים של הסיפור. המספר עולה על “ראש ההר” מתוך כוונה ברורה: כדי לתפוס בראייה רחבה ושלימה את העולם המקיף אותו. ואמנם תוצאת הראייה היא תמונה ממש של צייר, שלפני מסירתה הוא אפילו בעצמו מעיד: “אונטן איז דער גאנצער טאָל פאר מיינע אויגן געלעגן, ווי אויסגעמאָלט” (28). (“למטה השתקע העמק כולו לעיני כמו מצוייר”). והנה הפסוק־המקדים הזה בנוסח העברי: “כל המישור כולו שמתחת היה שטוח לפני כטבלא” (356). יש להבחין כאן בשני שינויים: אחד קטן: המעבר מ“טאָל” (“עמק”) שהוא מקום קעור, לציור בעל אופי שטוח. השינוי השני מזדקר ממש לעיני הקורא: את המילים: “ווי אויסגעמאָלט” מתרגם גנסין: “כטבלא”. דומני שלפנינו שוב המצאה גנסינית בדומה ל“בהרת” (“א וויסער פלעק”): “טבלא” בצָרפתית – פירושה ציור Tableau). באופן זה מחליפה מילה־הברקה זו את האמירה הנדושה “ווי אויסגעמאָלט”, ומצד שני מחזקת היא את האופי השטוח של הציור. דומני שגם הפעם אין לתאר חזרה רגילה מ“כטבלא”, אל הביטוי השטוח והנדוש ביידיש.

בסיכום – בהשוואה שבין שני הנוסחים מתקבלת ללא ספק מסקנה חד־משמעית, שהנוסח היידי היה לעיני גנסין בשעה שהוא כתב את הנוסח העברי של “בגנים”. כמו כן מסתבר, שהנוסח היידי היה בשלב מסויים שלפני הגמר, והוא היה ללא ספק מיועד לשיפשוף חוזר, כדי שיהיה בעיני גנסין ראוי לפירסום. וכך מגיעים לנקודה, החורגת מעבר לנושא המוצהר של העבודה: ההרקה של הסיפור מיידיש לעברית יכולה לשמש דוגמה לדרך עבודתו של גנסין בשיכלול סיפוריו, שעל כך אין לנו כמעט עדויות, להוציא קטע עיזבוני מ“בבית סבא”. ועוד יש להעיר, שהבאתי רק מבחר מהשינויים שבין הנוסחים. זה אומר, שיש עוד לחזור ולדון בשני הנוסחים של הסיפור – בפעם הזאת כבר לא לשם הוכחת ראשונותו של נוסח זה או אחר, אלא לשם עמידה כאמור על דרך עבודתו של גנסין ועל שינויי תפישה שחלו בינתיים אצל גנסין בגישתו לסיפור.

ב. “בגנים” – כציון דרך בהבנת סגנון הפרוזה של “בטרם”    🔗

לא היתה עוד יצירה, שבה הופיע גנסין, כאילו במופגן, בצורות לשון כה מקוריות כמו “בטרם”. על צורה סגנונית אחת עומד כבר ברנר במסתו “רשמי ספרות” (“האחדות” תרע"ב). בדבריו על “בטרם” אומר שם ברנר בין היתר: “הנה האימפרסיוניות המתבטאת דווקא במשפטים ארוכים, ממושכים, נפתלים ונעוצים זה בזה, שמרבים ב’אותו' וב’אותה' (עמ' 306). צורה סגנונית אחרת היא השימוש בצורה הנדירה של תואר הפועל בסיומת “ות” (“צרודות”, “קצרות”, “עמוקות”). שתי צורות אלה, אכן החלו להופיע ב”בטרם" אלא שלכך יש להוסיף, שבו בזמן הופיעו צורות אלה גם ב“בגנים” שנכתב ממש בזמן התהוות המשכי “בטרם” (1909). אין איפוא ספק, שצורות סגנון אלה בריכוזן קובעות במידה רבה את הפרוזה של “בטרם”. כמו כן אין ספק, שהן באות לתת ביטוי (בצירוף גורמים נוספים) לאיזו תפישת עיצוב, שהיתה לעיני גנסין ב“בטרם” (על כל פנים, את השימוש בצורה הראשונה מייחס ברנר לעיצוב האימפרֶסיוניסטי). אולם טרם אפשר יהיה לגשת ולבחון תפישת עיצוב זו, יש דומני לברר קודם כל את פירושם של השימושים עצמם. למשל: מהם הצרכים הלשוניים שהם באים למלא? לאילו צורות לשון בשפות אחרות באים הם כתחליף? אתחיל בצורת השימוש הראשונה, שסימנה הוא ריבוי השימוש ב“אותו” וב“אותה”. יסתבר שזהו רק אחד הסימנים מתוך מערכת סגנונית שלמה, שהמאפיין אותה הוא בהדגשה חוזרת על עצם מסויים, כשהחזרה מייחדת אותו. לשם השגת אפקטים אלה משתמש גנסין בשימושי לשון שונים, שהמובהק שביניהם הוא הצירוף של מילת גוף עם סימן שיעבוד, כמו: “זה ש…”, “הללו ש…”, “אותו ש…”, וכיוצא באלה. ביסודו הרי זה טפל לוויי, הבא לתאר את האדם או את העצם, שעליהם מדובר במשפט הראשי. אולם יש לטפל לוויי זה משמעות ברורה גם של משפט מייחד (בהמשך" לוויי מייחד), כאילו מעוניין המספר, על ידי הייחוד החוזר, להעמיד את האדם מול עצמו. צורה זו מצוייה במשנה ובתלמוד, אם כי לא תמיד במשמעות של לווי⁶ כדוגמה לאופן השימוש בשתי הצורות כאחד אביא את הפתיחה של פרק ד' מתוך “בטרם”:

התמונה היא איפוא, ברורה: היא מושלטת ממש על ידי שתי הצורות. אולם זוהי רק דוגמה, שלקוחה מתוך קטע שנבחר לכך – דבר שעשוי להטעות לפעמים בקבלת מסקנות. לכן נעבור ל“בגנים” על שני נוסחיו. ונמשיך תחילה במה שהתחלנו: בלוויי המייחד. הנה מייד בפתיחה שהבאנו מצוי הלוויי המייחד שלוש פעמים. בנוסח היידי נאמר: “די גאלדענע שאָלעכלעך, וואָס האָבן ביז אהער”. ובעברית: “קשקשות הזהב הנוצצות, אלו שהיו מבליחות”; אחרי משפט זה באים ברציפות שני משפטים: “די גראָז, וואָס האָט געגרינט לינקס […] און האָט ביז איצט אזוי גוטמוטיג געשמייכלט”, ובעברית: “הדשא, אותו שבכיכר הבר הפורחת שמשמאל, זה שהיה צוחק בתחילה”. גנסין מחליף איפוא בפתח הסיפור את הלוויי הרגיל בלוויי מייחד. ובמשפט על “הדשא” באים אפילו שני לוויים מייחדים במקום טפל לוויי אחד.

לשם חיזוק משמעותה, שעשוייה להתקבל מפתיחה זו אביא את כל הפסוקים המוחלפים, שבפיסקה השנייה: “הפידז’אק שלי, זה שהיה”; ביידיש: “מיין ראק, וואס האט”, בהמשך: “גשר הברזל הירוק, אותו שהשארתי אצלו”; ביידיש: “יענעם גרינעם אייזערנעם בריק, וואס נישט ווייט”, וכו'. בהמשך: “שבשפת הנחל שמימיני, זו שגני ירקות”; ביידיש: “דער גאנצער רעכטער ברעג פון טייכל, וואו ס’האבן זיך” וכן: אותה דממת הבוקר שבשדה, זו שבכדי"; ביידיש: “יענער געזונטער שטיל־שוויגן[…] וואס איהם פעהלט”. לבסוף: “ובפרחי הפרג האדומים, אלה שבקרבת”; ביידיש: “די רויטע מאהן־בליהונגען, וואס האבן”.

לפנינו כאן קו עקבי ועקשני בהחלפת הלוויים בלוויים מייחדים. משמע שגנסין ראה בצורה זו קו איכותי חשוב בעיצוב סגנון הפרוזה של “בגנים”, שהיא כאחת גם הפרוזה של “בטרם”.

בעלת משמעות עוד יותר גדולה היא צורת תואר הפועל הנדירה בסיומת “ות”. ההסבר המקובל הוא, שגנסין נזקק לתוארי פועל, שהעברית אינה משופעת בהם, לכן הוא סיגל לעצמו צורה נדירה זו. היא מצוייה, אם כי במידה מועטה, במקורות, גם במקרא וגם בתלמוד. כך, למשל, אומרים בני יעקוב: “דיבר האיש אדוני הארץ איתנו קשות” (ברא' מ"ב 30); ואצל אגג נאמר: “וילך אליו אגג מעדנות” (שמואל א' ט"ו 32). פעם אחת משתמש בה גם ביאליק ב“מתי מדבר”: “וַתְיַבֵּב ארוכות וקצרות”. אולם כללית היה אמנם תואר הפועל הזה נדיר מאוד. אך הסבר זה (של הזדקקות לתואר הפועל) הוא רק חלקי ביותר. הנה מייד בפתיחה הנ"ל מופיעה צורה זו חמש פעמים, אך רק פעם אחת באה היא כתחליף לתואר הפועל. ביידיש נאמר: “האָט איינער א האָן דורכגעקרעהט עפיס ווי הייזעריג”. ובעברית: “קרא תרנגול צרודות וארוכות”. כאן באים איפוא שני תוארי הפועל, כשרק הראשון בא למלא צורך תירגומי ישיר של המלה “הייזעריג”, ואילו השני ממלא צרכים אחרים בטכסט. עוד יותר משמעותית היא השלישייה הראשונה: “ופרחיו היו רומזים […] צהובות ואדומות ולבנות”. אף אחד מאלה אינם באים להחליף תואר פועל, כי אם תוארים רגילים. הנה הנוסח היידי: “זיינע רויטע און געלע און ווייסע בלימעלעך האָבן זיך געשפיעלט מיט די שטראהלן פון דער נייער זון”. לכאורה נדמה, שזה שינוי קל, אך בעצם מתקבלת על ידי כך תפישה שונה של התופעות. על פי הנוסח היידי – הפרחים, שהיו בעלי צבעים שונים – הם (הפרחים) שהיו פעילים. ואילו בנוסח העברי רמזו הפרחים “אדומות”. הצבעים – הם שפעלו, והפעילות הזאת – משמעותה היא צחוקם של הפרחים. כלומר בעיצוב מחודש זה ישנה הדגשה מיוחדת על פעילות הצבעים לאור “חמה חדשה”.

לשם יתר הבנת מעבר זה מן הראוי לחזור לקטע שנידון כבר למעלה בדיון על שינויי תבנית. הנה נאמר בסיום הפיסקה השנייה: “ובנחל היו צפות חבצלות צהובות דומם וכרבות המים היו מלבינות והיו אילמות והיו חרדות לזרם הקודר”. כאן לפנינו לא תוארי פועל, אלא פעלים, יותר נכון: שלושה משפטים ממש. אולם בעצם ממלאים משפטים אלה אותו התפקיד שממלאים תוארי הפועל שבפתיחה: במקום תואר של צבע בא בעברית ביטוי פועלי, המביא את הצבע לידי פעילות. כך למשל, את התואר הרגיל: “און ווייסע קריגעלעך” מתרגם גנסין: “היו מלבינות”. משמע שהפעלת הצבע כחווייה חיה הינה אחת המשמעויות של כל התיאור כאן. וזה משיג גנסין בנוסח העברי, אם בתוארי הפועל (“ות”) ואם במשפטים. זאת אומרת, שלפנינו תפישה עיצובית ברורה ומודעת. דומני שבנקודה זו מגיעים אנו שוב לעיצוב האימפרסיוניסטי, שאחד מיסודותיו היה המאמץ להביא את הצבעים לדינאמיות תנועתית לאור קרני השמש. למען השגת אפקטים אלה הירבו האימפרסיוניסטים לצייר לחופי המים. דיינו אם ניזכר בציורים כמו “אימפרסיון”, “השמש העולה” של מונה (1872), כשכל האפקט שבתמונה הוא ברעידת הצבעים השונים שנגרמת מעליית השמש בתוך גלי המים. וכן: הציורים של מונֶה ורֶנוּאַר בגרֶנוּייאֶר מ־1869; ושל סיסלֵיי גם כן מאותו הזמן.

לשם חיזוק ראייה זו יש לקבוע עובדה אחת: חלק גדול של צורות תואר הפועל (“ות”) מתייחסים (ב“בגנים”) לצבעים. ויהיה זה מן העניין אמנם להביא את הדוגמאות האלה: הפסוק: “וואט האט געשפיגן מיט שווצארצן רויך” (19) מתורגם: “והיא מקטרת שחורות” (350). ההבדל בין שתי התמונות כמובן בולט לעין: בנוסח היידי השחור הוא תואר פאסיבי, ואילו בנוסח העברי – כל הדינאמיות שבפעילות הקיטור היא באיזו חיות שבצבע השחור. בהמשך בתיאור שפתיו של ארכיחוטם נאמר: “זענען געווען עפיס מאדנע זאנפטיג־רויט” (21). הצבע הוא שוב תואר, הוא אמנם מורכב משתי מלים, אבל הוא נשאר תואר רגיל. ובעברית: “בליטה שהיתה יוצאת ומאדימה רוויות” (351). התואר המורכב מתפרק איפוא: הצבע אדום מתגלגל לפועל והתואר “זאנפטיג” נהפך אמנם לתואר הפועל “רוויות”, וכן מקבלת פעילותו החיה של הצבע איזו מליאות מיוחדת. והנה בהמשך תיאורה של סולי: “און איהר שווארצער ארום געשוירענער קאפ” (23). גם הפעם הצבע הוא תואר. ובעברית: “וראשה הגזוז המדובלל שחורות” (353). השחור הפעם מפעיל את כל התמונה, והוא כאילו מטיל איזו אימה בשחורותו. הדוגמה האחרונה אינה מילת צבע, ובכל זאת היא מפעילה צבע. בתיאור הנהר נאמר: “און דער קאָכידיגער טייכל האט אנגעהויבן צו לאכן פון מיר” (25). ובעברית: “והנחל הרותח התחיל צוחק לי זדונות” (354). תואר הפועל “זדונות” אינו קיים בכלל בנוסח היידי, כמו ששום מילת צבע אינה מצוייה במשפט, אלא שה“זדונות” מפעיל ומחייה כאן איזה צבע אדום מדם של חטא, על פי מה שמצטייר מהפסוק “אם יהיו חטאיכם כשנים”.

בקצרה – ראינו, שהחטיבה המכרעת של צורת תואר הפועל בסיומת “ות” – לא רק שאין היא באה כתחליף לתוארי פועל, אלא היא ברובה באה לתת ביטוי לאיזו חיות תנועתית של צבעים באור קרני השמש. וגם יתר השימושים, שבאים בחלקם כתחליף לתואר הפועל ביידיש – גם אלה מקנים לתחליף העברי משמעות חדשה. כך למשל, יש הבדל בין “עקלהאפט האט זי זיך געלאשטשיט” (25). (מדובר בקולה של סולי) ובין “אותו קול היה מתחטא מסואבות”. נקודת הכובד של המשפט ביידיש היא על הנשוא “געלאשטשיט” (“מתחטא”), ואילו בעברית: על תוה"פ “מסואבות”. הסיאוביות ממלאת כאן (כמו הצבעים) את האווירה באיזו תנועה של סיאוב, כשנקודת הכובד של המשפט עוברת לתואר הפועל.

לאור זה נבין גם את הדוגמה הראשונה מ“בטרם”, שבה התחלנו את דיוננו זה" ארוכות וטורדות היתה דוהרת אותה מרכבה" – “ארוכות” הוא איפוא תואר הפועל של זמן, אך יש הבדל מכריע בין: “זמן רב היתה דוהרת אותה מרכבה” ובין “ארוכות” וכו'. זמן רב הוא סימון של זמן, הוא מצייר לנו קו בין שתי נקודות, כשהקו עצמו נשאר ריק. ואילו “ארוכות” ממלא את חלל הריקות. וכן גם ב“טורדות”. זה אומר בעצם, שבכל אותה הנסיעה היה ליבו נטרד והולך ונטרד.

בסיכום – ראינו שלשתי הצורות הנידונות ישנם תפקידים מכריעים בהיווצרות הפרוזה של “בגנים”. אך מה שעוד יותר חשוב לענייננו הוא, שתהליך היווצרות זה פותח פתח להבנת הפרוזה של “בטרם”. ברור – הפרק שלפנינו בא רק להתוות דרך לדיון. את בחינת הדברים עצמם צריך יהיה לעשות בדיון על “בטרם”.

ג. “צווישן גערטענער” במסגרת יצירת גנסין    🔗

1. מתי כתב גנסין את “צווישן גערטענער”?

על השאלה שבכותרת אפשר להשיב במשוער. על פי השערתי שייך איפוא הסיפור לאביב־קיץ 1906. בתקופה זו היה גנסין נתון לשני עניינים: 1. הוצאת “נסיונות”. 2. הקובץ “האדם”. אולם מידת הרגישות, שגנסין ייחס לשני העניינים לא היתה שווה. הוצאת “נסיונות” היתה אמנם תוכנית מאוד חשובה בשביל גנסין, הוא תלה בה הרבה תקוות מו"ליות כתורמת תרומה רצינית בשביל הספרות העברית. אבל היא בכל זאת נשארה תוכנית שבעולם העשייה, כשבן זוגו בתוכנית זו היה שותפו וחברו ש. ביכובסקי ⁷. לעומת זאת היתה תוכנית “האדם” חלום שמאיזו ספירת האצילות. בקובץ זה שאף גנסין לתת ביטוי למיטב שבאדם היהודי האירופי, ושותפו העיקרי בתוכנית זו היה הילל צייטלין.

חלום “האדם” התחיל להתרקם ב־1903, ואחרי גילגולים רבים, התחיל הוא לרקום עור וגידים באביב 1906. ואכן למען הגשמת חלום זה נסע גנסין לווילנה. גנסין עצמו שמר בשביל הקובץ את סיפורו “בינתיים”, כשעוד מלפני למעלה מחצי שנה הבטיח הוא את הסיפור לדוד פרישמאן בשביל “הזמן” (החודשי), והוא אפילו עמד ממש לשלוח אותו, כפי שהוא כותב לאנוכי, “כי חפץ אנוכי לשלוח בעוד ימים מועטים את ה”בינתיים“, אם יעלה הדבר בידי” (מכתב מאוגוסט 1905). לעומת זאת כותב גנסין לביכובסקי ב־8 במאי 1906: “ואת ה”בינתיים" איני מוסר בכוונה ל’הזמן'“. אם כן, הסיפור היה מונח אצל גנסין למעלה מחצי שנה, כשהוא מוכן לדפוס. ובפברואר 1906 כותב גנסין לברנר, ש”אולי הוא ישלח לו פרק מתוך ‘בינתיים’" בשביל “המעורר”, כלומר: את הפצרותיו של פרישמאן הוא דחה מחודש לחודש בתירוצים שונים, כדי לא להפסיד את מקומו של הסיפור ב“הזמן”, ובליבו הוא קיווה, שהסיפור יופיע סוף סוף בקובץ “האדם”.

והנה, באותו חודש מאי (1906) הסתבר לו לגנסין בווילנה, שמהקובץ לא יצא דבר – זו היתה איפוא מכה איומה בשביל גנסין. מאידך, בחודשים אלה התגבשה בווילנה השלישייה גנסין־צייטלין־אנוכי, כשהיא מקבלת איזה פרצוף חדש. התחיל לצמוח בווילנה מרכז יידי, ששיאו היה הרבעון “ליטעראַרישע מאָנאַטסשריפטן” ב־1908, שהכריז על הרֶנֶסנס הספרותי היידי. כמו כן התחיל בינתיים “הזמן” להוציא במקביל את העיתון היידי “די צייט”, שבו עבד גנסין. ובעריכתו של ד"ר יוסף לוריא התחיל להופיע שבועון מדיני־ספרותי מצויין בשם “דאָס יודישע פאָלק”, שבו השתתפו באופן קבוע צייטלין ואנוכי, שעברו כמעט לגמרי לכתיבה ביידיש.

גנסין אמנם לא אהד מעולם את מחנה יידיש, אבל בפרק זמן זה נסחף כנראה גם הוא אחרי שני חבריו אל מחנה הרנסנס היידי. מפתח מועט להבנת פרק זה בחיי גנסין הוא מכתבו לברנר מ־6 במאי 1906. והנה רובו של המכתב:

מהפתיחה ומהסיום של המכתב מבינים אנו, שבעצם היה זה מכתב תשובה לברנר, שתבע מגנסין ב“איומים” חומר בשביל “המעורר”. לכן מסביר לו גם גנסין בסיום, מדוע אין “בינתיים” מתאים לתכלית זו. אולם תוך כדי כך שומעים אנו מפי גנסין כמעט מעין ווידוי אישי: היה חלום גדול ונאצל של “האדם”, והוא התנפץ לרסיסים. כעת ישנה תוכנית של “קובצים ז’ארגוניים”, כלומר: מלבד הקבצים היידיים (בנוסף לאלה שמניתי למעלה), שהופיעו בתקופה זו בווילנה, היתה גם איזו תוכנית מיוחדת של השלישייה, שבקבצים אלה עמד איפוא גנסין לפרסם תירגום של “בינתיים”.

על מכתב זה של גנסין עונה ברנר במכתב ציני־מריר־מייאש. ברנר היה יותר יידישיסט מאשר גנסין, אך במפנה זה ראה ברנר איזה סימן לקיצה של הספרות העברית, והוא עונה לגנסין ולצייטלין (במכתב של גנסין היה מצורף מכתב ארוך של צייטלין בצירוף שורות אחדות של אנוכי): “אחים קיבלתי את מכתבכם בבוקר וכבשתי את פני בכר ונוכחתי, שאבדנו. ולא רק מפני שכולכם יוצאים מדעתכם – גם אני יוצא מדעתי בכל יום ויום” (9 במאי 1906). אחרי הפתיחה הקודרת והמייאשת הזאת עובר ברנר לעניינים שוטפים של “המעורר”, ורק בסיום המכתב חוזר הוא ל“קובצים הז’ארגוניים”, והפעם באירוניה מרירה וביידיש:

האירוניה המלגלגת מתקבלת מהיידיש המיוחדת, שמורכבת בעצם ממלים רוסיות. פירוש הפסוק הוא: אני מברך אתכם בהצלחות אדירות. העם יהיה לכם אסיר תודה. על מכתב זה עונה כבר גנסין מקיוב. בשהייתו שם, בדרכו מווילנה להומל, ראה גנסין מכתב מברנר (מ־25 במאי) לביכובסקי. גם במכתב זה נוגע ברנר בבגידה של חבריו בווילנה, ואל דבריו במכתב זה מתייחס איפוא גנסין במכתבו מקיוב. והנה בין היתר שם דברי גנסין לברנר: “עכשיו הריני לוחץ את ידך בחום רב ומבקש – אל תכתוב שוב: ‘איך ווער פון זיי צולאפעט’. רבוש”ע, הלא יודע עתה יציאה מן הדעת מה היא – יוסף חיים, אחי הטוב" (גלוייה בכתובים מב' של שבועות תרס"ו 31 במאי). גנסין מקצר כאן במקצת את פסוקו של ברנר שם. הנוסח במכתבו של ברנר הוא: “פון די ווילנער חברה ווער איך צולאפעט” (25 במאי 1906), היינו: מהחבורה הווילנאית אני מתפקע. בתשובתו מעמיד איפוא גנסין את ברנר על אי־הבנתו את “החבורה הווילנאית” (שבעיקר הכוונה אל עצמו, שכן צייטלין ואנוכי עברו עוד קודם ליידיש), שהמעבר ליידיש הינו בעצם ירידה למדור התחתון של איזה ייאוש תהומי. על כל פנים, בפרק זמן זה של אביב־קיץ 1906 היה גנסין שרוי במחנה של יידיש, והוא היה מעורב בהכנה של הוצאת “קובצים ז’ארגוניים”, שבשבילם עמד הוא לתרגם את “בינתיים” ליידיש. אני משער איפוא, שגם כתיבת “צווישן גערטענער” שייכת לפרק זה בחיי גנסין.

2. “צווישן גערטענער” ו“בינתיים”

יסתבר שבין “צווישן גערטענער” ו“בינתיים” ישנה קירבה, לא רק שבסמיכות זמן, אלא גם שבסמיכות תפישה ודרכי עיצוב, עד שנוכל דומני לדבר על מעגל יצירתי מסויים, כאחד הפרקים־השלבים ביצירת גנסין.⁸ בירור ממצה של עניין זה מחייב דיון רחב ב“בינתיים”, שכאן אין המקום לכך. לכן, לשם העמדת הנחתי, אתעכב רק על שני עניינים מרכזיים: 1. תפישת דמות הגיבור. 2. תפישת הפתיחה ומקומה בסיפור.

1. תפישת דמות הגיבור – לגיבור “בגנים” (כל המובאות בהמשך יהיו מהנוסח העברי) ישנו קו ברור אחד: הוא רואה את עצמו כדמות אריסטוקראטית־איסטניסית, כ“ילד טיפוחיו” (“ליעבלינגסקינד”) של “אותו נחל”, בעל המוח “הגרוי קצת”. אלא שיחד עם זאת נבהל הוא עצמו מאיזו תת־תחושה של זוהמה, השוכנת במעמקי נשמתו. זהו איפוא קו יסודי בדמות הגיבור, שהוא בעצם גם קו יסודי בסיפור בכלל. והנה, זהו גם הקו היסודי של גיבור (או גיבורי) “בינתיים”: מצד אחד חדור נפתלי ברגר בהרגשת עליונות לגבי הסביבה, והרגשה זו – היא שגורמת לו לחוש סלידה מהחדר “הצהוב” של מרת חשקיס ומהאנשים ברחוב, שדומים ל“אבק”. מצד שני, הרי יחד עם העליונות מרגיש נפתלי בזוהמתו העצמית, הטבועה בנשמתו. לשם הדגמת עניין זה אביא שני קטעים מתוך פרק א' של “בינתיים”. בקטע אחד מהרהר נפתלי:

בהירהורים אלה שומעים אנו ממש על איזו בחילה גופנית ונפשית שבליבו של האציל נפתלי, שרואה את עצמו כאילו איזה יסוד זר לחלוטין לאנשים הסובבים אותו, והוא חרד שנשמתו העליונה לא תיטמא חס וחלילה ממציאות הזוהמה שמסביבו. אולם בעמוד שלפני כן התחיל נפתלי להרגיש “את גופו כה מזוהם ומלא חלאה ממש – משל כאילו היה הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר־הרפש. […] והיתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא”.⁹ כלומר מנקרת בנשמתו של נפתלי התחושה, שהוא הוא אינו בעצם אלא חלק מהזוהמה הזאת. היוצא איפוא, שגיבורי “בגנים” ו“בינתיים” נתונים באותו הקונפליקט־הסתירה שבנשמתם – קונפליקט שהוא בעצם אחד הנושאים המרכזיים בשני הסיפורים.

2. תפישת הפתיחה ומקומה בסיפור – אם נעיין בשתי הפתיחות נראה, שמשתקפת בהן תפישה אחידה לגבי עצם האופן של פתיחת סיפור. שתי הפתיחות רומזות על חלום, שבתוכו היה הגיבור נתון, ושההתעוררות ממנו מהווה היציאה של הגיבור אל העלילה שבסיפור. ב“בגנים” שרוי הגיבור בחלום, שבתוכו הוא חש פתאום תחושה של קור. כל זה מרומז בפסוק הפותח של הפיסקה השנייה: “אני חרדתי מצינת פתאום, ושנתי הטרופה חלפה לגמרי”. ו“בינתיים” נפתח בדיבור על “רוח אחרת מסביב”, שהיתה “בתחילה”, היינו: בחלומותיו של נפתלי, אלא ש“זה היה חלום – והוא כיחש בבני אדם”.

זאת ועוד: יסתבר שלשתי הפתיחות בכללותן ישנה גם תבנית אחידה, שקוויה הם: “בתחילה” היה כך, אולם “בינתיים” או “פתאום” (בין שתי מלים אלה נעוץ ההבדל בין שתי הפתיחות) הכל חלף¹⁰. בפתיחה של הסיפור “בינתיים” מוצגת התבנית מייד במלָה הפותחת: “בתחילה”, היינו: “בתחילה” היה חלום של “רוח אחרת מסביב” – “אולם זה היה חלום” וכו‘. וב“בגנים” מעוצבות לפי תבנית זו שתי פיסקאות הפתיחה (החלום והיקיצה ממנו): כל המראות והצלילים שאפריים רואה ושומע בפתיחה מורחבת זו נמצאים בתהליך של מפנה פתאומי מ“היה” ל“חדל”. כמו כן זהה גם מהותו של המפנה בשתי הפתיחות. ב“בינתיים” היו “בתחילה” “מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרינה ופלגים השתובבו ברננה”; ו“אז התחילו רוקדים בלבבות ניצנוצי אורה” וכו’; ו“בימים ההם חרד בחדווה כמוסה גם ליבו של נפתלי”. כלומר: היה חלום של אביב – “אולם זה היה חלום” (כל ההדגשות שלי – י.ב.). וב“בגנים”: “קשקשות הזהב הנוצצות, אלו שהיו מבליחות כמים הללו […] חרדו חרדת פתאום וכבו”; ו“הדשא […] זה שהיה צוחק בתחילה […] ראה, לחרדתו הגדולה, פתאום את ספיריו האורים ואינם, וצחוקו קדר”. ובפיסקה הבאה: “אותו קירקור מצלצל, שהייתי רגיל בו […] חדל”; ו“צרחה מאיזה מקום ציפור ונאלמה מייד”; ו“היה חרגול שורק וחדל”. כלומר: שני הסיפורים נפתחים באיזה חלום אביב, שנמוג עם התעוררות הגיבור.

בנקודה זו מגיעים אנו שוב להשערתו של דן מירון בדבר היחס שבין “בגנים” ו“בטרם”, אלא שאנו מגיעים לעניין זה מהכיוון ההפוך – מ“בגנים” אל “בטרם”. ואמנם דומני, שניתן למצוא בפתיחה של “בגנים” את הגרעין של “בטרם”. מייד בחלום מתוארות “קשקשות הזהב הנוצצות” בדימוי מאַנֵש, שהן “היו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות” (דימוי זה נוסף בנוסח העברי). ובקטע המעבר מהפתיחה אל גוף הסיפור תוהה אפריים, ש“בתחילה נדמתה לי אותה סביבה שאצלי מוזרת קצת”, והוא מסביר, ש“שנות נדודים אחדות יש אשר תמחינה מליבו של אדם אפילו דברים הרבה יותר חשובים […] טישטוש כל שהוא הספיקו הללו וגרמו לו גם לאותו נחל חביב שלי במוחו הגרוי קצת של ילד טיפוחיו” (350). בהירהורים אלה, ובדימוי הקודם, מצטייר לפנינו אוריאל אפרת (מ“בטרם”) העייף ובעל “המוח הגרוי”, השב מנדודים בכרכים אל נוף ילדותו שלו. זאת אומרת, שב“בטרם” מפתח גנסין נושא וגיבור, שגרעינם מצוי כבר בפתיחה של “בגנים”.

סיכום    🔗

יצאנו לדיוננו, כדי לבחון קדמותו של נוסח. והנה – הביא אותנו הבירור הביבליוגראפי לתחומי מחקר אחרים: נתגלה לנו איזה שלב יידיש קצר בחיי גנסין ונתבררו לנו קשרים בין־יצירתיים מתקופה חשובה ומעניינת בכתיבתו. כל זה האיר בראש וראשונה צדדים ספרותיים־סגנוניים בסיפור “בגנים”. אבל הוארו גם פינות שונות בסיפורים “בינתיים” ו“בטרם”. ומה שאולי לא פחות חשוב: לאור הדיון נוצר צורך לבחון מחדש את הסיפורים האלה; ואת היחסים ביניהם.

 

מדור שני: “שמועות” על ברנר    🔗

מגעיו של י"ח ברנר עם המיסיון בלונדון    🔗

מלות פתיחה

הכותרת שלפנינו היא ללא ספק תמוהה, כמו שהיא גם מטעה. שכן מצד אחד קשה לתאר צירוף מוזר ומשונה יותר מן הצירוף של יוסף חיים ברנר עם המיסיון; ומצד אחר אין המאמר הזה מתכוון כלל לתאר את המגעים האלה. להיפך, הוא בא לבחון מאמרים ושמועות, המספרים או רומזים על מגעים כאלה, מגעים שהם פרשה עלומה וגלויה כאחת: עלומה, מפני שמבחינה עובדתית לא ידוע עליה עד עתה שום דבר של ממש; וגלויה דווקא בשל היותה כל כך עלומה, כי המצב העלום הזה פתח פתח לשמועות שונות, שהתרבו והתגלגלו, בלי מעצור, גם בעל־פה וגם בכתב. כך נהפכו השמועות הללו במרוצה הזמן למפורסמות שאינן צריכות ראיה. בהמשך אנסה לבחון את הדברים ולהעמיד אותם, עד כמה שאפשר, על יסודות מבוררים כלשהו.

להלן אנסה להעלות תמונה כלשהי ממכלול המגעים כפי שאלה מצטיירים מתוך רמזים מפי ברנר, מפי בני דורו, וכן מתוך רמזים שונים אחרים. החלק השני של המאמר מוקדש לדיון במאמריו של יונה ספיבק, מאמרים שהם פרשה מעניינת לעצמה.

א. ספריות המיסיון בלונדון והמיסיונר פאול פיליפ לברטוב

בימים הראשונים של אפריל 1904 הגיע ברנר ללונדון בלי פרוטה אחת, פשוטו כמשמעו, ולפי דבריו במכתב אל ביאליק, אסף אותו מן הרחוב לתוך חדרו (Jubilee St.66) מהגר יוצא רוסיה כמוהו. ואולם כדי להחיות את נפשו בשבועות הראשונים לשהותו בעיר נאלץ ברנר להיכנס לספריות של המיסיון, שם חילקו לקוראים ארוחות־חינם: לחם, דג־מלוח ותה. לפי אחד הרמזים במכתב של גנסין (אל ברנר) משתמע, שברנר התוודה על כך לפני גנסין, תוך הבעת בחילתו מן הארוחות האלה. לכן ניתן להניח, שכעבור שבועיים־שלושה, כאשר ברנר מצא אי־אילו עבודות לשעת הדחק (תחילה בספרייה הרוסית, ואחר־כך, מאמצע מאי, ב“די נייע צייט” הסוציאל־דימוקראטי), הפסיק לאכול את ארוחות־החינם הללו בספריות של המיסיון. אבל אין זה אומר שחדל לבוא לשם כדי לקרוא עיתונים עבריים ויידיים, אשר הופיעו במרכזים היהודיים הגדולים במזרח־אירופה, או ספרים עבריים ויידיים בכלל. שכן עיתונים, כמו, למשל, “הצפירה”, “הצופה” ו“דער יוד”, עשויים היו להימצא בלונדון של 1904 אך ורק בספריות המיסיון, ולא בשום ספרייה יהודית אחרת. על כל העניין הזה עמדתי בהרחבה ובפרוטרוט בספרי “ברנר הצעיר”. לכן אתעכב כאן על העניין החשוב השני שבפרשה זו – על מגעיו של ברנרר עם פאול פיליפ לברטוב.

פאול לברטוב, שעמד בראש המיסיון “עדות לישראל”, היה איש מיוחד במינו בקהל המיסיונרים בלונדון בתקופה זו. הוא היה סופר עברי מובהק, בעל עבר דומה לזה של ברנר וחבריו, ממוצא ומגיל דומים (אורשה 1878). התנצרותו היתה ללא ספק אחד הביטויים למרד באבות של שאר בני גילו. אחרי התנצרותו נשאר לברטוב אותו “היחיד העברי הבודד”, אותו “התלוש” כשאר חבריו הצעירים, וכמוהם השתדל גם הוא להוכיח, לעצמו ולאחרים, שהוא הוא הבן הנאמן לעמו. ללא ספק מביעה בתו את רוח תפיסתו של אביה כשהיא כותבת דברים אלה:

What is important, however, is to understand that he is a true son of his People; that, in a narrower sense, the outlook of the rabbis, scholars and mystics who were his ancestors finds an echo in the form and character of his own thought, in which their speculations concerning the future of the Jewish people are more decisively continued.¹¹

רעיונות דומים לאלה אפשר לשמוע מפי אותם “היחידים העברים הבודדים”, ובמיוחד מפי ברנר במאמריו וביצירותיו (בולטת מבחינה זו “מסביב לנקודה”).

והנה, עם לברטוב זה היה ברנר מיודד תקופה מסוימת בזמן שהותו בלונדון. מתי נוצרה הידידות או ההיכרות הזאת? ייתכן, שנוצרה כבר בסוף 1904, בשעת ביקוריו של ברנר בספריות המיסיון, ובמיוחד בספריית “עדות לשראל” של לברטוב, שהיתה עשירה בעיתונות עברית. בתקופה זו יצא ברנר מן האלמוניות שלו, והציבור בלונדון התחיל להכיר אותו כיוסף חיים ברנר הסופר, ומובן, שבתור כזה היה ידוע בספריות שבהן נהג לבקר. ואולם בין אם נוצרה היכרות זו בשעת ביקוריו בספריית “עדות לישראל” ובין אם צמחה במקום אחר, אין ספק, כי מאז כניסתו של ברנר לעבוד כסדר אצל נארודיצקי בקיץ 1905, בא בהכרח במגע עם לברטוב, שכן באותו הזמן (1905־1907) הדפיס לברטוב אחדים מספריו אצל נארודיצקי, משמע שהיה יוצא ונכנס לבית־דפוס זה, שברנר לא רק עבד בו, אלא גם חי בתוכו.

עד כה עדיין אין לפנינו אלא רמזים כלליים וסתמיים בדבר מגעים אפשריים של ברנר עם המיסיון. לעומת זאת, מביטוי אחד במכתב של ברנר לר' בנימין עולה רמז למגעים מהותיים. במכתב מ־10 ביאנואר 1907 כותב ברנר:

והנה, על המלים “הן בעזרתו של איש אחד” מעיר ר' בנימין: “זה היה מר לברטוב” (שם 213). מן הרמז הזה עולים כמה עניינים: (א) הרמז של ברנר ופיענוחו בידי ר' בנימין – אם אמנם ידע מקבל המכתב למי הוא מכוון – אומרים לנו, שגם ר' בנימין היה שותף למגעים אלה. ומאחר שבתחילת אפריל 1906 עזב ר' בנימין את לונדון, יוצא, שבשעת כתיבת המכתב (ראשית 1907), כבר נמשכה ההיכרות הזאת לכל הפחות כשנה, היינו – כל השנה הראשונה להופעת “המעורר” (1906). (ב) מסתבר, שמגעים אלה לא הצטמצמו רק לשיחות ולוויכוחים, למשל, על הספרות העברית ועל בעיות יהודיות תרבותיות־היסטוריות או תרבותיות־אקטואליות אחרות, אלא היו קשורים בפעילות ספרותית סביב “המעורר”, שבו עמד ברנר הפעם לפרסם את תומאס קארלייל. בהקשר זה עלינו לדעת, שלברטוב כתב ספר (בעברית) על קארלייל. משמע, שלא מדובר כאן בעזרה מקרית־טכנית, אלא בעיסוק משותף בנושא הקרוב לשניהם. ואם כן, הרי אי־אפשר לראות מקרה בכך ששלושה סופרים – שני המייסדים של “המעורר”, אשר קבעו את אופיו המיוחד, ולברטוב – התעמקו שלושתם באותו הזמן עצמו בתפיסה האינדיבידואליסטית הקיצונית של קארלייל, תפיסה שלאמיתו של דבר היתה הקו הייחודי של כתב העת הזה. על עניין זה עמדתי בהרחבה ובפרוטרוט במאמרי על “המעורר”.¹³ כדי לסבר את הדברים אציג כמה פסוקים מתוך התרגום של קארלייל מול כמה פסוקים מתוך התרגום של איבסן, שהובאו בחוברת 2 (שנה א) של “המעורר”. הנה נאמר בתרגום של קארלייל:

והנה מולם פסוקים מתוך “אויב העם” של איבסן:

לפנינו אפוא תפיסה זהה שהיו חדורים בה עורכי “המעורר” (וכן גם לברטוב), ואותה הציגו בכתב־העת כדי להפגין את תפיסתם־אמונתם זו (ברנר פותח את דבריו כמעט באקסטאזה של מתפלל: “ברוכה השעה שבה קיבלתי את תורתך”). משמע, שהרקע למגעים של ברנר עם לברטוב היו עניינים תפיסתיים חשובים, שקבעו גם לא במעט את צביונו המיוחד של “המעורר” במגמתו האינדיבידואליסטית הקיצונית.

זאת ועוד: יסתבר, שלא רק פעילות סביב “המעורר” כללו המגעים עם לברטוב, אלא פעילות בכתב־העת עצמו. בזה הריני בא להעלות השערה, שאולי תיראה מפתיעה, ששני מאמרים בחוברות 6 ו־7–8 (שנה א) של “המעורר” בחתימת “בן־בג־בג” הם פרי עטו של לברטוב. כדי להוכיח זאת אציג תחילה את הרקע להופעת מאמרים אלה. חוברת 6 הופיעה כשבועיים אחרי מה שקרוי “ימי ביאליסטוק”. הפוגרום הזה עשה רושם מזעזע בעולם היהודי, וכתגובה עליו הופיעו בחוברת זו שני מאמרים. הראשון נכתב בידי א"מ גונצר, ושמו “זכור”. זהו מעין “שפוך חמתך”, שעולה בחריפותו על המקור, ובו מכריז המחבר על “אני מאמין” של שנאה לעם הרוסי, בפרט, ולעולם הנוצרי, בכלל; לדוגמה: “זכור, ישראל, את אשר עשה לך העם הנוצרי מדור דור […], ואייבת את העם, ואייבת אותו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך […] אנטי־נוצרות – זה יהיה דגלנו” וכו' וכו'. המאמר השני נקרא “מחודש לחודש”, ובסוגריים: “השקפה עברית”, והוא, כאמור, מפרי־עטו של בן־בג־בג. לעומת הראשון מדגישה תגובה זו דווקא את התעוררותו של העולם הנוצרי הפעם, הבא לתבוע את עלבונם של היהודים, ואחרי כמה משפטים על “המעשים אשר נעשו” בא הלקח:

כלומר: בניגוד מוחלט וקיצוני ל“זכור” באה כאן הגנה על העולם הנוצרי. ואמנם, ברוח זו ממשיך המחבר, ואחרי שהוא דן בגוף המאמר בעניינים שונים, כמו יחסי אירופה־רוסיה וכל הכרוך בכך, הוא חוזר לקראת סיום המאמר אל אותו הלקח: “איך שהוא, עלתה עתה שאלת יהודי רוסיה על עמודי העיתונים, הרבים את ריבם, התובעים את עלבונם” וכו'. אולם המשך ה“לקח” הזה סותם את הדברים יותר משהוא מפרשם, ולא רק שאין אנו מבינים את משמעותם כאן, אלא אין אנו מבינים אותם כלל. והנה סיום המאמר:

קטע־סיכום זה מעורר כמה תהיות: לכאורה באה כאן הסתייגות לגבי הלקח הקודם, כי הפעם מודגש דווקא בצער, שהקול האוהד מבחוץ מחליש את הקול מבפנים של “כנסת ישראל בגלות…” ככנסת־ישראל. ההדגשה הזאת על הכלליות מובלטת בהמשך עוד יותר: העיתונים העבריים אינם מסיקים מן המאורעות את הלקח הלאומי לגבי מצבו של עם ישראל השרוי בין “הגויים”, והוא ממשיך ומזהיר מפני התקווה המתעוררת “כי לא יתום ישראל בעמים” – היינו, שוב ההדגשה על “ישראל” כעם בין “העמים”, המצפה כי אירופה תסתיר אותו “בצל כנפיה…”. לעומת התקווה־האשלייה הזאת מציג המחבר את הלקח שלו מפי הנביא: “הוי, היורדים מצרים לעזרה”. אולם לאמיתו של דבר רק מחזקים דברי הנביא את דבריו הקודמים, כי אסור לצפות ל“אירופה־מצרים”, אבל אין שומעים כאן למי ולמה מן הראוי לצפות, לפי שביסודו המחבר הוא מלא אהדה לאירופה הנוצרית. ועוד: למי בכלל מכוונים דבריו? מי הם אלה המצפים שכעם תסתיר אותם אירופה בצל כנפיה, ומהי משמעותה של ההסתרה הזאת?

לדעתי, ההסבר הוא, שבסיום זה מסתיר המחבר (על־פי השערתי – לברטוב) את אחת האידיאות המרכזיות שלו, שאותה הוא מביע במיוחד בספרו “ישראל אמונתו ותעודתו”,¹⁴ והלקח בא בעצם בהמשך דברי הנביא: “ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו” (יש' לא: א). הלקח הוא אפוא, שעם ישראל צריך לסמוך על קדוש ישראל, כי “מצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח”. בסגנון זה פנה לברטוב אל התנועה הלאומית היהודית, היינו: אל הציונות המדינית, ששאפה להיספח אל משפחת העמים האירופיים “ככל הגויים”. והנה לדוגמה:

יוצא, שבהסתייגות שבסיום המאמר של בן־בג־בג, שבו כאילו הוא נסוג מן האהדה היתירה לאירופה הנוצרית, מסתתר בעצם רמז המרחיק לכת הרבה יותר בכיוון אל אירופה הנוצרית. ואמנם כל העניין הזה יובהר עוד יותר במאמר השני שבחוברת שלאחריה (7־8). מאמר זה ששמו “שתי זכירות” (כותרת המשנה: “מכתב מאח לאח”) הוא תגובה נגד המאמר “זכור”. אמנם גם המאמר הקודם הגיב על “זכור”, אלא התגובה בחוברת הקודמת התקבלה רק מבחינתה של העריכה, היינו, כיוון שברנר העמיד את שני המאמרים יחד, נוצרה התגובה של השני כלפי הראשון, ואילו ב“שתי זכירות” מגיב בן־בג־בג בעצמו.¹⁵ המאמר פותח בפסוק: “אין משיבים על דברי פיוט”. משמע שבן־בג־בג רואה בדברי גונצר “דברי פיוט”, שאין צורך להשיב עליהם, ועם זאת “כשאדם בא ומביע בדברי פיוט רעיונות המרחפים באויר, […] חוב הוא על אלה המתנגדים אל הרעיונות האלה […] לבקר אותם ולגלות את מומם”. הרעיונות שהמחבר מוצא בדברי גונצר הם רגשי השנאה שדבריו מפיצים. ולדעת בן־בג־בג, הרי הנזק שבפוגרומים הוא, בין היתר, גם בזה, “שבעקב המאורעות האיומים באכזריותם מקנן בלבות בני עמנו פחות או יותר רגש שנאה אל האנושיות”. בהמשך מביא המחבר אחת־אחת הצהרות של גונצר ומציג מולן את ה"אני מאמין שלו:

במקום שנאה מציע אפוא בן־בג־בג את האהבה. והוא ממשיך באותה הדרך של הצגת הצהרה מול הצהרה:

כעת מעמיד אפוא בן־בג־בג את ערך האמונה בטוב כערך עליון כשלעצמו מול הכפירה הניהיליסטית של גונצר. כלומר: המחבר מציג כאן שני ערכים, שבדרך־כלל מתפארת בהם הנצרות: האהבה והאמונה. המחבר ממשיך באותו האופן עצמו:

לא קשה להבחין גם בקטע זה בקולה של הנצרות, או אוהד הנצרות. שהרי כאן נמשך הקו (כמו במאמר הקודם) של הוויכוח עם הנטייה האנטי־נוצרית של גונצר. אלא שהפעם מבליט בן־בג־בג את מניעיו – האידיאה של אהבת האויב, אפילו הוא אכזרי כפרעה. ברם, החידוש העיקרי בקטע שלפנינו הוא אינו בכך, כי־אם בנוסחה היסטורית המוצגת כאן. לפי נוסחה זו היה פעם לישראל אידיאל להיות “עם לבדד ישכון”, אולם משעה שישראל נעשה לעם, חדלה ההיבדלות מלהיות אידיאל. רק בימי־הביניים (הגלות) חזר האידיאל לקדמותו, עד שבימינו, שוב, כפי שאומר המחבר “אין זה אידיאל”.

כל התפיסה הזאת נרמזת כאן בתמצות, שאין כמעט אפשרות לעמוד על משמעותה. דומני, שהמפתח להבנת הדברים הוא ספרו הנזכר של לברטוב, שבו משמשת התפיסה הזאת כרעיון המבריח של כל הספר. הרעיון הוא, שאלוהים “בחר בעם ישראל לעשות לו שם עולם”, כדי שהוא יקנה ל“עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד, ולו ישתחוו איש ממקומו כל איי הגויים” (עמ' 18). לשם כך נתן אלוהים לישראל את התורה, כדי להכשיר אותו להיות עם סגולה, לאמור: “חוקי התורה היו רשות היחיד להעם העברי […] כל עוד שרוחו היתה קלושה ורפוייה מאוד, ועליו היה להיות עם לבדד ישכון, עם מובדל ומופרש מכל העמים אשר מסביב לו” (עמ' 22). וכן הוא אומר בהמשך: “אנו שומעים כמעט ברור היטב את התנצלותו של נותן התורה, מדוע הוא עושה את הטפל לעיקר, מדוע הוא מזהיר כל כך על שמירת חוקי התורה” (עמ' 24). את מטרתה של ההשגחה האלוהית מנסח המחבר בתחילת פרק ב: “המתבונן היטב בספר דברים, מביט וצופה בתמונה בהירה, איך המחוקק הישראלי המצומד בכל לבבו ונפשו אל העם הנבחר להיות עם סגולה מכל העמים, מתאווה להעדין את רוח העם ולהכשירו […] להיות […] הכוכב המאיר בחלל העולם, אשר לאורו ילכו כל גויי הארץ” (עמ' 26).

לפי תפיסה זו יוצא אפוא, שהיה קיים אידיאל אלוהי־היסטורי בעם ישראל, כי עליו להיות “עם לבדד ישכון”, אלא שכל ערכו של אידיאל זה הוא בזמניותו, והשאיפה היתה, שיחלוף מהר ככל האפשר. ואולם לדאבונה של ההשגחה האלוהית לא מילא עם ישראל את התקוות; לכן נאלץ אלוהים להאריך את התקופה של “עם לבדד ישכון” במסגרת של תורה ומצוות. כך נשאר עם ישראל בימי בית ראשון, וכן גם בימי בית שני, בהיבדלותו משאר האומות. אולם גם בתקופות אלה היה בעם איזה רובד עילי, שהקדים בהגשמתה של האידיאה האלוהית להיות אור לגויים. אלה היו הנביאים, שהבינו, כי האידיאות האלוהיות אינן “רק למטרה וחפץ עם אחד, כי אם לשם תשועה כללית שנועדה מאתו יתברך שמו לכל בני האדם ולכל גויי הארץ” (עמ' 35). ובהמשך: “כה זכו הנביאים לראות בחזיון נבואתם, כי גילוי האלהים בסיני היה רק הקדמה והכנה ומבוא להופעת ה' בציון, אשר שם יבקע האור, ומשם ילך ויתפשט עד אפסי ארץ” (עמ' 43).

אפסח כאן על תיאור הופעתו של ישו, שהיא לדעתו כמובן, הגשמתה של האידיאה האלוהית־הנבואית, ואעבור להמשך תיאור ההיסטוריה: הנסיגה החדה מייעודו של עם ישראל התרחשה אפוא בימי־הביניים, שבהם "נתקפלה עוד הפעם בתוך קליפה גסה " (עמ' 61); “מקופל ומחוספס באותם התכריכים שארגו לו גדוליו ומוריו” (עמ 82).

מפנה חשוב בנסיגה זו של התבדלות חל, לדעת לברטוב, בתקופה האחרונה, עם צמיחת ההשכלה ובעקבותיה – התנועה הלאומית, כש“במאה התשע עשרה עברה איזו רוח של תחיה בין העצמות היבשות שבין חומות הגיטו” (עמ 82). בהתרחשויות האלה רואה המחבר מגמה לצאת ממצב של “עם לבדד ישכון”, אלא שגם עם התנועה הלאומית יש לו ויכוח, כפי שכבר ראינו בדיון על המאמר הקודם, וגם בהמשך עוד נחזור לכך. והנה, אם לחזור לקטע הנ"ל של בן־בג־בג, הרי לא קשה, כמדומני, לראות בו רמזים לאותה התפיסה ההיסטורית, שפותחה בהרחבה בספר של לברטוב. ואמנם, גם בן־בג־בג מסיים את המאמר בוויכוח עם התנועה הלאומית־הציונית. והנה סיום המאמר:

לפנינו אפוא ציונות נבואית־משיחית מובהקת, כשלמושג “ציונות” משמעות של אידיאה נבואית־משיחית במובן של “פיגורה” בפרשנות הנוצרית.¹⁶ ומשמעותה של ציונות זו היא להיכנס לתוך־תוכה של האנושות פנימה. המזיגה של “ציון” ו“אנושות” מושגת על־ידי כך, שבאותו הרובד הפיגוראטיבי־האליגוריסטי נמצאת ארץ־ישראל בכל העולם, ולתוך ירושלים בירתה, שהיא הביטוי העליון והנאצל של האידיאה הזאת, “יתאספו כל הגויים [הגירסה באבות דר' נתן: “האומות”] וכל הממלכות” (ההמשך שם הוא: “שנאמר: ונקוו אליה כל הגויים לשם ה'”). משמעותה של “ציונות” זו היא אפוא, שעם ישראל ישוב להיות עם משיחי לכל העמים ובכל העולם.

ואמנם, בניסוח מעין זה מסיים לברטוב את ה“אחרית דבר” שבספרו הנ"ל: הוא מברך על הופעת הציונות, משום שהיא ניתקה את עצמה מיהדות ימי־הביניים, שהיתה בדולה מן העמים הסובבים. אבל הוא שולל יחד עם זאת את הציונות הגשמית, השואפת להיבדל מחדש בארץ־ישראל הגשמית. והוא מסיים:

כלומר: ישראל הגשמי צריך ליהפך לישראל הנבואי־המשיחי; ובמקום הבטחותיהם של “השולטנים” הקטנים יישמע קולו של “השולטן” הגדול; ובמקום בית גשמי בירושלים הגשמית תיבנה “עדה קדושה” בירושלים הנצחית העולמית, שמי אשר ה' אלהיו עמו יעלה אליה.

נדמה לי, שלאור כל מה שידוע לנו על הקשרים של ברנר (וגם של ר' בנימין) עם לברטוב בתקופת “המעורר”, רשאים אנו לייחס לו את המאמר הזה, כמו גם את הקודם, של בן־בג־בג (אלא־אם־כן תימצא איזו דמות מיסיונרית אחרת, שעשויה היתה לכתוב את המאמרים האלה).¹⁷

השאלה היא, כמובן, מדוע נתן ברנר מקום לדמות מיסיונרית ב“המעורר”? יש לשער, שבזה רצה להישאר נאמן לאותו הקו שייחד את “המעורר”: החירות להביע כל דעה. את העניין הזה מדגיש ברנר פעמים רבות (על כך עמדתי בהרחבה במאמרי הנ"ל על “המעורר”). וכדוגמה אפיינית לכך אביא את דברי ברנר אל אחד הקוראים, וזה לשונו:

אין עוד, כמדומני, קטע, העשוי כל כך להסביר, מדוע יש אמנם מקום ב“המעורר” גם לציונות של בן־בג־בג, שבוודאי לא נאמרה בקלות ראש. אולם יתירה מזאת; אם בקטע זה משתקף סולם הניגודים הרחב של הדעות ב“המעורר”, הרי הדעות של ברנר ושל בן־בג־בג היו בשני קצות הסולם הזה: מבחינת התפיסה הפילוסופית היה זה ברנר אשר ייצג את המתייאשים, ו“הקיר הנטוי” היה אחד הדימויים המובהקים בתקופה זו להמחשתה של תפיסתו הפסימיסטית, שהיתה מנוגדת בתכלית לאמונתו האופטימיסטית של בן־בג־בג; מנקודת־הראות של האקטואליה היהודית לא היה אמנם ברנר בעל תקוות, אבל אם נשאר אצלו ניצוץ של תקווה כל־שהוא, הרי היתה זו דווקא לאיזו שהיא “כברת־ארץ” בכל מקום שהוא.¹⁸ זוהי אותה “כברת־ארץ”, שבן־בג־בג כל כך לועג לה. ואמנם, השניות זאת נשקפת באותו “פנקס קטן”, שהתפרסם יחד עם מאמרו של בן־בג־בג. נמצאים שם שני קטעים כמעט סותרים: בוויכוח עם “יזכור” נאמר: “ושפיל לסיפא דקרא: ‘וכברת ארץ הבה ונרכוש לנו’ – מי?! יהודי הזמן הזה? זוחלי הגיטאות ומתקני העולם? נושאי האבוקה של הסוציאל־דמוקרטיה?…”

ואולם בעמוד שלפני־כן אומר ברנר בוויכוחו עם ווילקנסקי: “ותמה אני, כיצד נפתח פיו של יהודי נלבב לדבר על ציוניות של ציון דווקא, על ציונ יות של תחיה דווקא, של תחיה ולא של הצלה?!”

משמע, שהציונות של ברנר מנוגדת בתכלית לציונות של בן־בג־בג. לא פחות מכך מנוגדת גם השקפתו של ברנר על הפוגרומים להשקפתו ההומאניסטית הנעלה של בן־בג־בג (עיין לעיל, הערה 6). ועם זאת, ואולי דווקא בשל כך, מצא ברנר לנחוץ להציג ב“המעורר” גם דעה כמו זו של בן־בג־בג, המתייחדת בקיצוניותה.¹⁹

על־כל־פנים, יש לשער, שההופעה הזאת ב“המעורר” היתה סודית ביותר, וספק אם איש מן הצד ידע בבירור על זהותו של בן־בג־בג זה, שכן אם אפילו במכתב פרטי לר' בנימין בעניין של מה בכך חשש ברנר לפרוש בשמו של לברטוב, כל־שכן כאשר הדבר נוגע בהשתתפותו ב“המעורר”, שהיה בלאו־הכי מטרה להתקפות בתקופה זו. לכן יש לשער, שהקשרים האלה (ולא הביקורים בספריות המיסיון, שבהן ביקרה כל האינטליגנציה היהודית בלונדון), הם שהיו המקור לניחושים והתלחשויות, שגילוים המובהק הוא מאמריו של יונה ספיבק.

ב. מאמרי יונה ספיבק

יש שני מאמרי־זכרונות מפרי־עטו של יונה ספיבק, המספרים, או הרומזים, על קשרים של ברנר עם המיסיון. בין השניים יש הבדלים מכריעים, לא כל כך בעצם תוכנם, כמו בתודעתו של הקורא על הנאמר בהם. הראשון התפרסם בעברית בחוברת “דורנו”, ז־ח, וחזר ונדפס ב“מבחר דברי זכרונות” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב תש"ד), וכך, כמובן, הוא ידוע לקורא העברי. לעומת זאת נתפרסם המאמר השני ביידיש בעיתון יומי (“דאס ווארט”, קובנה, כ“ט באלול תרצ”ו); ברם, מקום פרסומו נשכח בימינו לחלוטין.²⁰ שוחחתי עם קוראי המאמר וגם עם שומעים מפי קוראים (ואיש מהם לא זכר את מקומו). ומכולם שמעתי, בערך, אותו הסיפור עצמו: ספיבק ראה איך ברנר עמד ברחוב בלונדון וחילק לעוברים ושבים חוברות של המיסיון. ואחד הקוראים עוד הרחיב את הסיפור: עם בואו ללונדון לא היה לברנר מקום להתארח. אסף אותו לברטוב לביתו, והוא העסיק אותו בחלוקת החוברות.

ייאמר אפוא מראש: סיפור כזה כלל וכלל אינו כתוב במאמר ההוא ביידיש. אביא כאן את המאמר כולו, לא רק כדי להראות שאמנם אין הסיפור מצוי בו, אלא גם כדי לנסות ולבאר איך הוא בכל זאת נתהווה. בצד הדיון במאמר היידי נעיין גם במאמר העברי, לפי שאין לפנינו מקורות וטקסטים, שנוכל להעמידם מול דברי ספיבק. וכדי לאמת את המסופר אצל ספיבק, נצטרך לבחון את הדברים מבפנים ומתוך עצמם בכלל.

פגישתי עם י. ח. ברנר (בלונדון)²¹

א

היה יום סגריר, יום ערפל בלונדון העיר, בעונת כסלו־טבת, בשנת תרס"ד והשכונה היהודית וויטשפל הומיה ומלאה המוני יהודים שנעקרו מרוסיה. ברובם היו אלה פליטים ממלחמת רוסיה־יפן וגם מרדיפות פוליטיות […] וגם אני הייתי בתוכם. […] ואותו יום נודד הייתי בין חומות וויטשפל באין מטרה.

היה אז לא יום ולא לילה. פנסי הגז והחשמל הפיצו אור כהה. השמים טעונים חשרת־עבים. זרמי־מטר דולפים. ופתאום התנוססו לעיני אותיות עבריות על פני זכוכית החלון בדיוטא השניה ברחוב קומרשיל רויד, מול הקינגס האל, בשכונת וויטשפל.

היה כתוב: “הרצל־נורדוי ביבליותיקה”.

שמחה גדולה תקפתני, כי הנה אזכה עוד פעם להזין את עיני באותיות עבריות, ובמוחי עלה הסיפור “בחורף” מאת י. ח. ברנר, שהלך ונדפס אז ב“השלוח”. ובעוד אני עומד ומסתכל בכתובת ולעיני רוחי מופיעה דמותו של ירמיה פייארמן הגיבור הראשי ברומן “בחורף”, מקדמת ימי ילדותו[…]

בחדר הקריאה ישבתי אל השולחן לקרוא בצדו של איש איתן וחזק, רחב כתפיים, לבוש־קרעים ובלואי־בגד. בפניו אי אפשר היה להכיר אם צעיר הוא האיש או לא, כי זקנו הצהוב גדל פרע על לחייו המלאות האדמדמות, שנראו כמו צבו בקצותיהן. אינני זוכר אם האיש הזה שעלעל בעתונים העבריים על השולחן התבונן במה שקראתי.

ואני בלעתי כל מלה בסיפור הזה הנוקב אל הטמיר העמוק של הנפש ומתפוצץ משם אל יבשת החיים בצבעים מזהירים […]

וכדרך המתלהבים, בפרט בהיותם עוד צעירים מאוד, חפצתי לגלות ברבים את הנאתי, ופניתי לשכני שעלעל בעתונים ושאלתיו אם הוא קרא את “בחורף” של ברנר, העומד לדעתי במדרגה אחת עם המספרים המופתיים האירופיים.

– קראתי – ענה לי בשיוויון נפש.

– ומה דעתך? הגם אתה התענגת עליו?

– לא בשעת הקריאה!

– ופייארמן? האם לא היה חביב עליך?

– לפעמים.

לא הבנתי והסתכלתי בו במבט זר.

– מה כוונתך?

– לא כלום.

והוא הוסיף לעלעל בעתונים. […]

בשיחה הלבבית שנפתחה אמרתי לו את שמי וסיפרתי לו שאני בא זה עתה אל הארץ וראשית תשוקתי היתה להשיג את ה“בחורף” של ברנר ולגמרו.

הוא פשט לי את ידו.

– ומה שמך?

– ברנר.

מה?! – קראתי בתמהון לב – האם אתה הוא מקרובי ברנר יוצר ה“בחורף”?

הוא שתק לרגע, הוריד ראשו, ובעיניים מושפלות כנעלב או כחוטא גמגם: – אני הוא.

נדהם עמדתי ונבוך. […]

חיש מהר באתי אל החדר שבו היתה אסיפת חברי הוועד של הספריה, והכרזתי בקול רם כי הסופר הגדול יוסף חיים ברנר, המחבר של “מעמק עכור” ו“בחורף”, נמצא עתה בבית הקריאה, והוא עצמו גילה לי את הדבר.

הויכוח נפסק וכולם היו מוכי תמהון.

ופתאום התפרץ צחוק גדול, פרוע. זה היה צחוקו של מנהל הספריה אשר קם מכסאו. והצחוק עבר והיה לחרון אף ולצעקה גדולה וכל דמי עורקיו רתחו מכעס ומרירות. […]

– כסבורים אתם שהדיוטים אנו? כסילים וטפשים? כן, מבין אני את כל מזימותיכם. אתה הוא הסרסור לרמאות, שליחו המיוחד של הנוכל שהכתיר את עצמו בשם ברנר, למלא אמתחותיכם כסף. ראויים אתם למכות מרדות! […]

ברנר הניח את העתון ויצא מן החדר במנוחה, ואני – אחריו. […]

– היש פה בתי קריאה אחרים חוץ מהספריה העברית? – שאלתי אותו בדממה.

– בבתי המיסיון היהודיים – ענני.

– מבקר אתה שם?

– לפעמים.

הגענו למבוי אפל. הוא הושיט לי את ידו ואמר: הנה אנחנו ניצבים פה. הוא עזבני ונעלם בתוך הערפל.

הלכתי למבוי אחר לבקש מקום לישון הלילה.

ב

תנועת הרחוב הכבדה העירתני משנתי […] האד הכבד שעלה מן התימזה נמוג. האור החויר. […]

יצאתי החוצה לבקר בבית המיסיון ולחפש את ברנר. […]

דברים אחדים על אודות פרצופו של לברטוב, שהיה ממעריצי ברנר […]

הוא היה כאמור, מעריצו הגדול של ברנר. וכאשר נתקבל גליון “הצופה” ובו מכתבו של ח. נ. ביאליק, המודיע את הקוראים כי ברנר עבר בשלום את הגבול והלך ללונדון, נזדרז לברטוב בדרשתו להודיע על ביאת ברנר וגם הדביק מודעה גדולה בחוץ על פתח בית המיסיון שלו כי בנאומו ירצה על הסופר רב הכשרון והפסיכולוגון העמוק י. ח. ברנר, “שבא להשתקע בבירת אנגליה”. שם קיויתי למצוא את ברנר. וכן היה.

עודני יושב על יד השולחן וקורא בעתון – והנה ברנר על ידי, בכתפות הרחבות ועיניו הרכות. […]

והנה הופיע לברטוב. בדרשתו סקר סקירה כללית על יצירות ברנר, טיפל בכל אחד מגיבוריו ושיבח את סגנונו הפשוט והטבעי של הסופר.

במשך הדרשה לא הכרתי בפני ברנר כל שינוי. לברטוב בכלל נתן מושג נכון על יצירותיו. אך הנה הוסיף לנאום […]

בו ברגע הרגשתי צביטה חזקה בקבורת ימיני, כל גופי הזדעזע מכאב, אך התאמצתי לבלי להוציא שאגה. ברנר הוא שצבט אותי. הצצתי בו – ועיניו הרכות היו בין־רגע לענני קצף.

– למה זה אתה צובט אותי? הלא תכאיבני מאוד.

– סלח לי, מחל לי. לבי כואב ונפשי מרה לי מאוד. נצא החוצה. פה צר המקום.

עזבנו את החדר באמצע הדרשה.

בחוץ רעשו החיים. בתי נגינה זולים הפליטו והכניסו אנשים ונשים. נשים אנגליות סובאות השתלבו על המדרכות, רקדו במעגל את מחול ה“קייק וואק” ושרו פזמוני עם, החיים רתחו. העם התהולל בתענוגי־הלילה.

וקולו של ברנר בוקע: – אוי לי שאין מבינים אותי. הן לא יוצר החיים אני ולא מלאך רך אני שנברא לכרכר ולשמוח בחיים. מצאתי את החיים בנוולותם ותיארתים כמו שהם, והאם בי האשם שהמומר להכעיס הזה, דק ההרגשה וחד ההסתכלות, משתמש בנפשות גיבורי לשם הטפה נוצרית והופך אותי לקטיגור לעמנו?

ובקול נרגז קרא: – זהו דלטוריה! זהו פסקוויל! נחזור ונתווכח עמו.

אך בין רגע שינה את טעמו וקרא: – ואולי בי האשם? אולי כשרוני לא השיג להעלות מעמקי החיים את דכדוכי הנפש של גיבורי המפקפקים […]

ברנר שקע בתוך עצמו […]

נדמה, שאחרי הקריאה בדברי יונה ספיבק, אפילו בצורתם המקוטעת, מתקבל הרושם, כי לפנינו דברי ספרות, ויותר משהם באים למסור זכרונות, הם באים לספר אפיזודות מעניינות. וכל מה שנוסיף ונתבונן בהם, יתחזק בנו הרושם, שהרצון “לספר” ו“להיות מעניין” מקפח את ערכם ה“זכרוני” עד שיש, כמדומה, להטיל ספק בדברי הזכרונות האלה במשמעות של עדות ביוגראפית על ברנר. נעבור עתה לדיון בחלקי הרשימה.

הפתיחה

ספיבק פותח את הרשימה באבחנה מדויקת של הזמן: “היה יום סגריר, יום ערפל בלונדון העיר, בעונת כסלו־טבת, בשנת תרס”ד“. על כן יש כאן להגיב מיד, שברנר בא ללונדון רק כארבעה־חמישה חודשים אחרי העונה הזאת (פסח תרס"ד). מובן, שלא היינו מדקדקים בפרט כזה (הדברים נכתבו כעבור שלושים שנה) אילולא הדגיש ספיבק עצמו פעמים אחדות את ציון הזמן: “היה יום סגריר”; “ואותו יום”; “היה אז לא יום ולא לילה”. החזרות האלה מבליטות את הקשר של המאורע, שקרה ב”אותו יום“, עם עונה מסוימת. פרט כזה אינו מיטשטש אף במרוצת השנים. רצוננו לומר: אדם עשוי להקדים מאורע אפילו בשנים אחדות, או לדחותו אחורה; אך הוא לא יחליף עונה בעונה, שהרי המאורע צומח יחד עם אווירו המיוחד של היום כ”עונת כסלו־טבת". ואם זה כך, הרי מתאר כאן ספיבק מאורע שקרה לפני בואו של ברנר ללונדון.²²

כמובן, לא הסופר יונה ספיבק עומד כאן לדיון, ולכן אין עלינו לעמוד על טיבה ורמתה של הכתיבה, כי אם על אופייה, כדי לעמוד על ערכה ה“זכרוני” לגבי הביוגראפיה של ברנר. מבחינה זאת, הרי גם בלי להיכנס לדיוקים ספרותיים אפשר להבחין, שההדגשות־החזרות הן חלק של פתיחה ספרותית, הבאה להשרות את האווירה הלונדונית, על נופה הגיאוגראפי האקלימי – “היה יום סגריר, יום ערפל בלונדון העיר”; “פנסי הגאז והחשמל הפיצו אור כהה, השמים טעונים חשרת עבים. זרמי מטר דולפים” – ועל נופה האנושי של מהגרים־פליטים מסוגים שונים. בין כל אלה נראה הכותב עצמו כצעיר, שבא ללונדון רק לפני ימים אחדים.²³

גוף הרשימה

אם נתבונן בתוכן הרשימה, נראה, שהיא מורכבת מאפיזודות אחדות, שמסתתרת בהן מגמה יסודית אחת, והיא – הרצון להפתיע, לספר סנסאציות ולהדהים במצבי־מתח דראמאטיים. כל אפיזודה בפני עצמה בנויה בהדרגתיות, כמו עלייה להר: אחרי צעדים אחדים אנו קרובים יותר אל המטרה, אך בכל פעם מופיע איזה מעצור שהוא. עד שמגיעים לסצינת־שיא, הטעונה דראמאטיות רבת־משמעות.

האפיזודה המרכזית הראשונה היא מעין תיאור אודיסיאי של הגיבור־הכותב, הנודד מרוסיה אל לונדון, כשההמשכים החודשיים של “בחורף” ב“השלוח” משמשים מסגרת לתחנות נדודיו. החלום האחד שלו בחייו הוא לזכות ולראות את סיום הסיפור (“ובכליון נפש חיכיתי להזדמנות לקראו עד תומו כשאבוא ללונדון או לניו־יורק”). אולם ההשגחה העליונה מפליאה את מעשיה עם הגיבור, שכן על־יד אותו השולחן עליו הוא קרא את סיום הסיפור, יושב הסופר ברנר עצמו.

ננסה אפוא לראות איך הכותב בונה את דבריו: מיד אחרי הפתיחה הנ"ל באה “ההפתעה”: “ופתאום התנוססו לעיני אותיות עבריות”. ברגע זה עולה במוחו רק דבר אחד: “הסיפור ‘בחורף’ מאת י. ח. ברנר”. כאן שוקע הכותב בכל מה שעבר עליו בנדודיו מרוסיה עד ללונדון, והכול סובב סביב הסיפור וגיבורו ירמיה. את תחילת הסיפור התחיל לקרוא עוד בהיותו ברוסיה, ועל התרשמותה של הקריאה הזאת אומר ספיבק: “הסער והתסיסה שבספר זה לקחוני שבי. הרגש הרגשתי כי כוח צפון מכריחני ללוות את ירמיה פייארמן המנקר בעקשנות” וכו'.

התחנה הבאה בנדודיו היא הוסיאטין: “בעיר הוסיאטין בארץ גליציה, המשכתי לקרוא את ‘בחורף’”. גם כאן מופיע הספר במפתיע. הוא מגיע אל בית ה“מעביר” ב“יום ששי גשום בחורף”. ובעוד האב־המעביר הסתובב בחדר “והנעים בקול מסלסל את ‘שיר השירים’, ישב לו הבן אצל השולחן ועיין בז’ורנל שהכרתיו מיד – הלא הוא ‘השלוח’. בשעה קלה נכנסתי עם הבחור הזה בשיחה על אודות הסיפור ‘בחורף’ וחיוויתי את דעתי, כי המחבר ברנר הוא המעפיל הכי גדול בספרותנו”.

והנה מסתבר, שגם הבחור מהוסיאטין הוא מחסידי ברנר, ו“עיניו זרחו לשמע דברי המספר”. והמספר שקע כל כך בקריאת הסיפור, עד שהוא מעיד על עצמו: “שכחתי את געגועי העזים לרוסיה שתקפוני מיד לעברי את הגבול ועשיתי את דרכי עם ירמיה פייארמן”. היינו, כדי להעלות את מתח הקריאה צריך לנטוע בלב הצעיר היהודי, הבורח מרוסיה הצארית, אהבה עזה לרוסיה.

וההמשך הוא, כאמור, כי הוא מצפה “בכליון־נפש” לרגע שיגיע ללונדון. ואכן: “ועתה בעמדי לפני הספרייה העברית בלונדון, מיהרתי למלא את חפצי”.

אולם כאן, שעה שהגיבור נמצא ממש כבר בסיום דרכו הארוכה אל מטרתו הנכספת, והוא כבר רואה במו עיניו את החוברות האחרונות של “השלוח”, מופיע המכשול: מסתבר, שגם הספרן הוא מעריצו של ברנר, ואין הוא מוכן למסור את החוברות לקריאה כל עוד לא קרא הוא עצמו את הסיפור “בחורף” עד סופו. אך, כמובן, מתגברים על המכשול הזה, והכול באמצעות האהבה, כי הספרן היה חסיד כה נלהב של ברנר, שלא יכול להניח לבחור הזה לעזוב את לונדון בלא קריאת “בחורף” עד תומו.

לבסוף מופיעה סצינת־השיא: הבחור יושב לקרוא את “בחורף” “בצדו של איש איתן וחזק, רחב כתפיים, לבוש־קרעים ובלואי־בגד”. המצב הוא דראמאטי ביותר: שני האנשים יושבים זה על יד זה, וכל משפט שנאמר בהמשך, בין אם הוא שייך להרהוריו של הבחור הקורא ובין אם הוא שייך לשיחה שביניהם, הוא מסוגנן כך שיעלה את מתח הסקרנות וההפתעה; אנו קוראים את המשפטים כצופים בתיאטרון, היודעים מה שהשחקנים אינם יודעים, והם עוקבים במתח בתנועת השחקנים כדי לשמוע את פעימות הדופק שלהם. כך, למשל, אין יונה ספיבק “זוכר” ב־1936, כשלושים ושתיים שנה אחרי הרגע הזה, “אם האיש הזה שעלעל בעתונים העבריים על השולחן התבונן במה שקראתי”, היינו: עד כדי כך הוא מדייק! ובשעה שהוא מהרהר בירמיה פייארמן, והוא כולו משולהב מן הדמות הזאת, הרי הוא פונה לאיש שעל־ידו, ושואלו אם קרא את “בחורף”. והאיש ענה לו “בשיוויון נפש” – “קראתי”, וכן הלאה וכן הלאה. עד שכל המעמד מסתיים בפסוק הקצוב: “אני הוא”.²⁴

בסמוך מופיעה אפיזודה חדשה: המספר מתפרץ לתוך חדר ישיבת הוועד בצעקה: “הסופר הגדול יוסף חיים ברנר נמצא עתה בבית הקריאה”. והתגובה היתה: “הויכוח נפסק וכולם היו מוכי תמהון”. אולם אנשי הוועד התאוששו מיד, שהרי הידיעה היתה כה מדהימה, שהדמיון לא יכול היה לתפסה כמציאות. והמנהל התנפל על המבשר: “אתה… שליחו המיוחד של הנוכל, שהכתיר את עצמו בשם ברנר, למלא אמתחותיכם כסף”.

אם לדון על הווייתו של ברנר בלונדון לפי התיאור הזה, צריך היה הציבור היהודי בלונדון להקים לו שער נצחון ולהמטיר עליו כסף. ברם, לפי מיטב ידיעתנו, ספק אם בלונדון שמעו יותר ממניין יהודים בתקופת בואו לשם את שמו, וודאי הוא, שכל ימי שהותו שם חי בדוחק ובצמצום.

לבסוף מסתיימת גם אפיזודה זו בסצינה דראמאטית: הסופר הגדול, שלו כל חמדת ישראל, מושלך החוצה אל הרחוב.

האפיזודה האחרונה היא הפגישה בספריית המיסיון. גם כאן מציג המספר סיטואציית־מתח פאראדוקסאלית: במיסיון הנוצרי מרצים ומתווכחים על “הסופר הגדול ברנר” (“באתי אל ‘קבלת הפנים’ שהמשומדים ערכו לכבודי”), בשעה שאותו ברנר עצמו יושב כאן בפינה.

אגב קריאת התיאור של אפיזודה זו אפשר להיווכח עד כמה שואף ספיבק לעצב מצבים הטומנים בחובם סתירות. בהעמידו אפיזודה זו מול הקודמת ב“ספריית הרצל־נורדוי” – “ואני נזכרתי כיצד גרשו אותנו מ’הרצל נורדוי ביביליותיקה' כרמאים ונוכלים” – הוא סותר את עצמו, שהרי לא מפני שזלזלו בברנר השליכו אותו משם, אלא מפני שלא יכלו להאמין בידיעה כה מדהימה, שהסופר “הגדול יוסף חיים ברנר” יושב ממש ביניהם.

האפיזודה הזאת מסתיימת שוב בתמונה בולטת בחריפותה: יציאה מופגנת מספריית המיסיון (“עזבנו את החדר באמצע הדרשה”). אפשר לומר, שבנקודה זו מסתיימת העלילה כולה. את תוכנה של העלילה אפשר, בערך, להגדיר כך: יונה ספיבק מסייר (או מפליג) עם סופר “בחורף” תוך התייחדות עם הרומאן ועם גיבורו. חוט־השדרה של העלילה הוא תולדות הרומאן “בחורף”. בפתח העלילה נודד הנער ספיבק, עם שלבי ההופעות התקופתיות של המשכי הרומאן, מרוסיה ללונדון. בתקופה הזאת חולם הנער ומתייחד בדמיונו עם הסופר הנערץ. מרכז העלילה הוא הפגישה עם הרומאן “בחורף” המוגמר ועם הסופר ברנר עצמו ב“הרצל־נורדוי ביבליותיקה”. חתימת העלילה היא בספריית המיסיון, ובה נפגש הצעיר ספיבק עם הסופר ברנר בשעת ההרצאה על “בחורף”. בסיום כבר אינו עומד נער מול סופר נערץ וגדול, כי־אם צעיר מול סופר נערץ אך מיואש ומר נפש: “לבי כואב ונפשי מרה לי מאד…”, “אוי לי שאין מבינים אותי”. והצעיר יונה ספיבק, הוא העומד ליד הסופר הנערץ בשעת צרתו והוא מעודד אותו ומנחמו: “כי לברטוב הוציא משפט מעוקל […] ויש לראות בנפשות גיבוריו אשר יצר לא את שפלות החיים, כי אם להיפך את קדושתם”.

יש לפנינו, ללא ספק, דברי ספרות, בעלי מבנה עלילתי ברור, כשברנר משמש כאחד הפיגורות הראשיות, תוך כדי שאיפה להצגת מצבים בעלי מתח דראמאטי. לשם חיזוק נוסף של הנחה זו אציין עניין אחד מן התחום המבני־העלילתי.

המאמר מחולק, כאמור, לשני חלקים, כשבמרכזו של כל חלק עומדת אפיזודה נפרדת: בחלק א – ההתרחשות בספריית הרצל־נורדוי; בחלק ב – ההתרחשות בספריית המיסיון. שתי האפיזודות התרחשו בשני ימים רצופים. הדבר הזה מתקבל, תוך הדגשה מיוחדת, מן המעבר שבין החלקים, היינו, המעבר בין הפגישה הראשונה לבין הפגישה השנייה: חלק א מסתיים בשיחה בלילה, כשספיבק נפרד מברנר כדי ללכת לישון, וחלק ב פותח בתיאור יקיצתו של ספיבק בבוקר: “תנועת הרחוב הכבדה העירתני משנתי”. בהמשך בא תיאור אותו היום שבו מצא עבודה אצל ירקן, ובגמר העבודה נאמר: “יצאתי החוצה לבקר בבתי המיסיון ולחפש את ברנר”. המשפט הזה הוא המשך הגיוני למשפט שבפי ברנר בשעת הפרידה בליל אמש: “הנה אנחנו ניצבים פה”, היינו, על־יד ספריית המיסיון. והמשך זה אמנם מתחייב מן ההגיון, שהרי ביום שלפניו פגש ספיבק את ברנר לראשונה, אחרי שחי עמו, כגיבור חלומותיו, בכל נדודיו, ואמש נפרד ממנו, כדי להיפגש עמו שוב בספריית המיסיון. ואמנם, אחרי סיום העבודה יצא מיד לחפש את ברנר באותה הספרייה, כלומר: המשך אחר אין ניתן לתאר כלל. אולם בתיאור המתרחש בספריית המיסיון שומעים אנו סיפור חדש לגמרי – שבאותו הערב עמדה להתקיים הרצאה של לברטוב על ברנר לרגל בואו ללונדון, ועל קיום ההרצאה היה ידוע לו, כי היתה מודבקת “מודעה גדולה בחוץ, על פתח בית המיסיון שלו”, ולכן “שם קיויתי למצוא את ברנר”. משמע, שספיבק ידע כבר ימים קודם־לכן על ההרצאה במיסיון “עדות לישראל”, ולכן הלך לשם. מתקבל הרושם, שלפנינו כאן סתירה בין גרעין כלשהו של זכרונות ובין התבנית העלילתית־הספרותית. על־פי הגרעין הביוגראפי המשוער היה ספיבק הוותיק משניהם בלונדון, ובזמן ההתרחשות האפשרית הזאת כבר ישב בעיר כשבעה חודשים; ואילו על־פי התבנית הספרותית היה ספיבק הנער “הירוק”, השואל את ברנר הוותיק היכן אפשר לקרוא ספרים עבריים. אי־התאמות כאלה יש בכל סיפורת, ואין הן מעידות תמיד על ספרות גרועה, אבל בכתיבת זכרונות הן סימן מובהק לעדות לא מהימנה.

נדמה שכל אלה דיים כדי לאשש את הנחתנו בדבר אופייה הספרותי שבכתיבה זו ולכן אין היא יכולה לשמש כחומר ביוגראפי־זכרוני גם בגרעינים הביוגראפיים־העובדתיים שבה, כמו רשימותיהם של קלמן מרמר, ר' בנימין, למד שפירא ואשר בייליס.

נבדוק עתה את פרק־הזכרונות היידי של יונה ספיבק.

המרידה של י. ח. ברנר בנביאים

עינינו רואות, כי רב הדמיון בין פתיחה זו לקודמתה. גם כאן תיאור האווירה הלונדונית “אש־וואלקן פון רויכעריקן נעפל” (“יום סגריר, יום ערפל”; “חשרת עבים”), גם כאן מצב של “לא יום ולא לילה” וגם כאן אותן החזרות של “אותו היום” (“אין יענעם טאג”). אולם הדמיון המובהק ביותר בין שתי הפתיחות עולה בעיקר מן השורה הראשונה: בשתיהן פותח המספר בציון הזמן המדויק. זה אומר, שהמספר מעוניין מיד, עוד בפתיחת הסיפור, לשוות לדבריו קו־אופי של דייקנות, כדי להדגיש, שיש לקבל את דבריו כזכרונות נאמנים ומבוררים, בדיוק כמו ברשימה הקודמת.

לפיכך גם עלינו להקפיד ולומר, שציון הזמן אינו נכון. ברנר התחיל אצל נארודיצקי לעבוד רק באמצע הקיץ של שנת 1905. גם כאן, כמו שכבר ציינו למעלה, אין חשיבות להבדלים של חודשים מספר, אלא קובע הקולוריט החזק והחריף שספיבק מייחס ליום ולתקופה של ההתרחשות (“אין א סוף־ווינטערדיקן טאג”). ולא עוד, אלא שספיבק ממשיך לתת לנו סימנים נוספים: זה היה בתקופה של הכנות ושיחות לקראת הוצאתו של “המעורר”. היינו – “המעורר” עדיין לא היה קיים. ואמנם הוא מדגיש, שתקופת “המעורר” היא “שפעטער, נאך דער רעוואלוציע […] האט ער דערפילט אויף זיך דעם גרויסן חוב”. כלומר, זה יכול להיות רק סוף החורף של שנת 1905. ואז, כאמור, עדיין לא גר ברנר אצל נארודיצקי ולא היה מדפיס (“שריפט־זעצער”).

אולם אל נדקדק בקטנות: לפי הסימנים מתוארת כאן התקופה של סתיו 1905, לפני הופעת “המעורר”, כשברנר כבר עבד אצל נארודיצקי. ומבחינת האווירה המתוארת, הרי אפשר להחליף בלונדון בין יום סתווי ובין יום חורפי. ניגש למאמר עצמו, שאותו נביא בהמשך בשלימותו וללא דילוגים:

נדמה שגם ביחס לרשימה זו אפשר לקבוע כמעט בוודאות, כי לפנינו דברי־ספרות מובהקים. ולא עוד: אפשר גם להוכיח, ששתי הרשימות כתובות על־פי תבנית אחת ועל־פי תפיסות ספרותיות משותפות:

1. הדמיון בין שתי הפתיחות. – יסתבר, שהדמיון הוא מהותי ורחב הרבה יותר ממה שכבר ראינו לעיל: בשתי הרשימות יש תבנית זהה של פתיחה וחתימה; בשתי הרשימות מתארת הפתיחה אווירה של ערפל, טפטוף גשם ומצב של “לא יום ולא לילה” (“השמש לא נראתה באותו יום, והלילה היה דבוק אליו”).

והחתימה מתארת התפרצות מתוך בית אל הרחוב בלילה, כשבחוץ הומה המון אדם, וקולו של אחד הגיבורים (או של שניהם יחד) פולח את הרעש (או את הערפל). ברשימה היידית הרי זו היא ממש הפיסקה המסיימת: “ברנר התמזג עם צללי האדם בתוך הערפל העשן, ואני צעקתי בתוך הערפל: ברנר, ברנר אייכה”. וברנר צעק: "מי יהרגני?

וכן מופיעה התמונה הזאת ברשימה העברית כאשר פורצים ברנר וספיבק מספריית המיסיון, שזאת היא בעצם סיום העלילה: “בחוץ רעשו החיים. בתי־נגינה זולים הפליטו והכניסו אנשים ונשים […] החיים רתחו. העם התהולל בתענוגי הלילה. וקולו של ברנר בוקע […]”

1. הנטייה לספר סנסאציות. – גם ברשימה ביידיש יש נטייה להציג מצבים מדהימים טעוני־מתח: ברנר מחלק ברחוב לעוברים ושבים כאילו חוברות של המיסיון; ברנר עומד ברחוב, כשרוק על פניו. הנטייה הזאת בולטת בזרותה גם מתוך נקודת־ראותו של הכותב עצמו, שהרי ספיבק התגורר בלונדון בכל תקופת שהותו של ברנר שם, ולדברי ספיבק, היה עמו בידידות במשך כל התקופה. והנה הוא בא לספר על ברנר בלונדון, והוא מספר עליו דברים משתי תקופות שהמרחק ביניהן למעלה משנה, אולם העניינים בשתי התקופות קשורים דווקא במיסיון. מכאן, שמלכתחילה רצה ספיבק לספר דברים “מעניינים” ואף מרעישים, בעלי קונפליקטים חזקים. ולזה באמת התאים ביותר המיסיון.

2. היחס בית שתי הדמויות. – ראינו, שאפשר להבחין ברשימה העברית בתהליך של התפתחות ביחסים שבין שתי הדמויות. את התהליך אפשר למצוא גם ברשימה היידית. בתחילת הסיפור קיים סופר גדול ונעלה השוכן בתוך עולם אצילות: “בחדרון קטן […] ישב הסופר העברי הגדול י. ח. ברנר וכתב את יצירותיו”. והנה, אותו הסופר הנעלה, עומד ברחוב על־יד “סלופ”, שבור בגופו ובנפשו, מושפל ומבוזה. אז מופיע לידו האוהב המסור ומוחה את הרוק מעל פניו. וכן בהמשך: הסופר הנעלה מורט את שערותיו בייאושו הגדול, ואז, שוב, עומד לידו האוהב המסור ומנחם אותו בדברי “האגדה” על ישעיהו הנביא.

3. הנאומים. – שתי הרשימות (הראשונה פחות, השנייה יותר) מכילות נאומים (או דיבורים) מסוגים שונים, שבהם יונה ספיבק אינו מביע אלא את רגשותיו ואת רעיונותיו על בעיות היסטוריות של עם ישראל ועל בעיות ספרות, בכלל, ועל ברנר ויצירותיו, בפרט. ספיבק עושה זאת בדרכים שונות: מדברי התייחדות עם גיבורי “בחורף” (על הקטעים האלה פסחנו למעלה), שהם מעין דיון אימפרסיוניסטי ביצירת ברנר, עד לדו־שיח עם ברנר, שבו שם ספיבק את דעותיו על “בחורף” בפיו של ברנר בצורה של טיראדה ארוכה ומסוגננת כצד אחד של המטבע, כשהתשובות של ספיבק הן מעין צד שני. וכן ברשימה היידית – נאום אינפורמאטיבי ארוך בדבר תוכן החוברת, ולבסוף שוב טיראדה ארוכה בפי ברנר עם דברי העידוד של ספיבק. ברור, שכל הנאומים האלה אינם באים כדי למסור פרטים מדויקים ואותנטיים מן הנאמר בשעת ההתרחשות, אלא הם סממנים ספרותיים, שבהם משתמש מספר כדי להביע את עצמו באמצעות הדמויות שביצירותיו.

מכל הנקודות האלה יחד ברור, כי לשתי הרשימות יש תכונות אפייניות של חיבורים ספרותיים, תכונות המנוגדות בתכלית למגמה של דברי־זכרונות אותנטיים.

עד כאן ניתחנו את דברי ספיבק בדרך של ניתוח טקסטואלי, היינו, ניסינו לבחון את עצם מהותה של הכתיבה. ועם שלדעתנו יש בכוח בחינה כזאת לעמוד על האמת שבדברים, הרי עם זאת ננסה לבחון את העובדות שברשימה היידית.

אם נתבונן במסופר יסתבר, שקיימת ברשימה סתירה פנימית, השוללת כל אפשרות עובדתית של הנאמר בה: מצד אחד שומעים אנו כאן מעשה שהיה מפי עד ראייה (יונה ספיבק), שברנר עמד ברחוב וחילק לעוברים ושבים חוברות של המיסיון. את הדבר הזה אין אמנם ספיבק אומר בפירוש, אבל העניין מסתבר מתוך דבריו:

1. ברנר לא מכר את החוברות, אלא חילק אותן (יותר נכון: דחף אותן) לידי העוברים ושבים. זה אפייני לפעילותו של המיסיון בלונדון.

2. ברוח זו תפסו את עמידתו של הבחור העוברים והשבים עצמם, שהרי אף אחד מהם לא קרא את החוברת, וגם לא יכול היה לקרוא, כי על השער לא היה כתוב דבר (לא היה “טיטול”). ובחוץ היה מזג־אוויר חשוך כזה, שאפילו ספיבק, שהסתכל בה, לא ראה דבר; מכל־שכן אלה שגם לא רצו לנגוע בה. מכאן, שהעוברים והשבים תפסו את עצם המעמד, שכאן עומד בחור יהודי ומחלק חוברות של המיסיון, וכך כולם גם אומרים בפניו.

3. מתיאור המעשה ברור, שהבחור המחלק היה מעוניין, שיתקבלו החוברות בידי העוברים. אם כן, מדוע לא העיר באוזניהם, שאין אלה חוברות של המיסיון כלל? במיוחד נוגעת השאלה הזאת לתיאור ההתנגשות עם היהודי הזקן שירק בפניו. מכאן, שברור היה לכולם (כולל לבחור המחלק עצמו), שמדובר בבחור העובד בשביל המיסיון.

4. גם ספיבק המשקיף על המתרחש תפס כך את המעמד. וגם הוא לא ניסה להעמיד את האנשים על הטעות הזאת, כמו שהוא אינו מעיר על כך את תשומת לב הקוראים, שהרי ספיבק ידע את המשך המעשה.

כל זה הוא סיפור אחד. אולם מרגע בואו של ספיבק לספרייה הרוסית מתחיל סיפור חדש, כאילו כל עניין המיסיון נעלם כמו במטה קסם. לא שבשעת קריאה מסתבר לספיבק, שאין זו חוברת של המיסיון, אלא פשוט – אין אנו שומעים על כך דבר. כאן מסופר על חוברת, שהיא פרי יצירתו של ברנר, שבה הוא מביע דעות מהפכניות וכו' וכו'.

ספיבק נדהם ממה שקרא, אבל לא מן העובדה, כביכול, שברנר עבד בשביל המיסיון. וכן חרד ספיבק לשלומו של ברנר, שמא יפגעו בו, “אך מה שחרה לו הוא הסבל שיגרם לברנר. הוא יעורר כלפי עצמו את זעמם של כל אלה, שליבותיהם מלאים ב’קנאה־דינאמיט'” וזה בשל דבריו הקשים נגד ישעיהו הנביא, ולא בשל היותו עובד בשביל המיסיון.

יתר על כן: הדברים שנאמרו בחוברת הם דברי כפירה בעיני המיסיון לא פחות מאשר בעיני המסורת היהודית. והנה כמה משפטים לדוגמה: “להתענות למען הנצח, כשנצח זה אינו כלל בנמצא”; או כשהוא מדבר על החזון המשיחי של ישעיה: “כי זה בלתי אפשרי, שיסודות המריבה הנצחיים יעשו פעם שלום ביניהם. […] החזק יטרוף תמיד את החלש”. כאן מובעת כפירה מוחלטת בכל אפשרות של גאולה משיחית; או, לדוגמה, הכינוי הלגלגני לישעיהו הנביא “פעטער קראפאטקין בשעתו”.²⁵ כל זה לגבי מה שמצוי בחוברת. ולגבי מה שאינו מצוי – הרי אין אפילו רמז קל ביותר על הרעיון של המיסיון. זאת אומרת, שבחלק הזה של הסיפור נעלם המיסיון מן האופק.

אולם בינתיים נקלע ספיבק לתסבוכות, שמהן אין הוא יכול להשתחרר. הנה, למשל, כתוצאה של התסבוכת הזאת מתקבל מצב אבסורדי זה: ברנר כתב חוברת, מימן את הוצאתה, חילק אותה ברחוב לעוברים ושבים, כדי לפרסם את דעותיו על ההיסטוריה היהודית, כאילו לא היתה לו דרך אחרת לתת להן פרסום.

זאת ועוד: אפשר לראות בבירור, שספיבק הרגיש בתסבוכות האלה, אבל במקום לצאת מהן הוא מסתבך בהן יותר ויותר. יש לשער, שבשלב השני של הרשימה התעוררה אצל ספיבק הבעיה של זהות החוברת, שכן אם המדובר בחוברת של ברנר, הריהי היתה צריכה להיות ידועה בציבור (לכל הפחות לידידיו, ציבור קוראי העברית בלונדון). והנה נראה איך ספיבק מתאמץ ליישב את הסתירה הזאת. ראשית הוא מודיע לנו, שהחוברת הושמדה כליל: “כי החיבור ההוא הושמד כליל מהעולם”. שנית: לחוברת לא היה שער נושא שם. שלישית: שמו של ברנר לא היה מוזכר כמחברה.²⁶ רביעית: ספיבק רוקם עלילה שלימה כדי לתאר איך חוסלו כל החוברות: ברנר הולך לידידיו ונוטל מהם בחזרה את החוברות. לשם כך (כדי לתת לו זמן מספיק) צריך הכותב – ספיבק – לסובב כל הלילה ברחובות לונדון ולעלות לחדרו של ברנר לפנות־בוקר (“כשהיום האפרורי נמזג לתוך הלילה החשוך, באתי אליו לחדרו”). זהו אבסורד שאין דוגמתו, לתאר ביקור נימוסין אצל אדם בחדר לפנות־בוקר, ולתאר את ברנר הולך כל הלילה מידיד לידיד ליטול מהם את החוברות, בלי לעורר את תדהמתם (שהרי לא שמענו אפילו רמז על כך מרעיו בלונדון) ובלי לעורר את סקרנותם לגבי תוכן החוברת (שהרי גם על כך לא שמענו דבר). מנקודת־ראותו של כותב זכרונות אין הדבר מוסבר.

ומה בדבר החוברות שברנר חילק לעוברים ושבים ברחוב? כאן יוצא המרצע מן השק; שהרי שאלה זו היא לגיטימית רק לגבי דברי זכרונות, ולא לגבי סיפור, שבו קיימת פיקציה של מציאות אוטונומית. במלים אחרות: לגבי סיפור, הרי שלושת המקרים של העוברים ברחוב שסירבו להסתכל בחוברת הם המציאות. אולם לגבי דברי זכרונות, שלושת העוברים והשבים הם רק שלושה מקרים מתוך מאות, שקרו בנוכחותו של ספיבק. היינו, בתת־תודעה כתב ספיבק סיפור ללא הכפילות של העמדת פני סופר וכותב זכרונות כאחת.

לבסוף, לשם שלימות הרושם, אסקור שוב את המאמר כולו, כדי לעמוד על הגלגול שהתרחש כאן.

יום אחד ראה ספיבק את ברנר עומד על יד עמוד (של פנס־רחוב). בהתקרבו לשם אמר לו ברנר: טוב שהרוח הרעה הביאה אותך הנה, והוא תקע לידו חוברת. וכשספיבק שאל אותו, מה זה? ענה לו ברנר, כשתקרא תראה. ספיבק מנסה להתבונן בחוברת, אבל הוא לא יכול להבחין אפילו באותיות בשל הערפל הכבד. ברנר מנסה לתקוע את החוברות לידי עוברים ושבים. אולם אחד משליך אותה מיד, בלי להסתכל בה. אחר התרחק עם אשתו. הפעם אין יודעים, אם הלה לקח את החוברת או השליך אותה, אלא שומעים אנו שיחה בין בני הזוג על הבחור המסכן, שנאלץ לעמוד ברחוב במזג־אוויר כזה ולחלק חוברות של המיסיון. השלישי הוא היהודי הזקן, הזורק מיד את החוברת חזרה, ויורק בפני המחלק. אחר־כך בא ספיבק לספרייה וקורא את כל החוברת, שהיא חוברת עברית מפרי־עטו של ברנר, והוא מוסר את כל תוכנה. ובכן, בסיכום שומעים אנו, שהחוברת שברנר חילק לעוברים ושבים היא יצירה פובליציסטית־הגותית של ברנר, שבה הוא מביע בחריפות דעות אפיקורסיות על ההיסטוריה היהודית, על הנביאים ובעיקר על ישעיהו הנביא. וזה בעצם שם המאמר: “המרידה של ברנר בנביאים”.

אילו היו באים בטענה אל ספיבק: איך אתה מספר על ברנר שחילק ברחוב חוברות של המיסיון? אזי יכול היה להשיב בצדק, שלא סיפר דבר וחצי דבר מעין זה, שכן בסך־הכול מסר, מה אמרו שני עוברים ושבים, שלא ראו ולא ידעו דבר מן המתרחש. אולם ספיבק, מתוך אהבה לדברים מופלאים ומופלגים, ומתוך שאיפה להפליא את הקורא בסנסאציות, השאיר את הדברים כשהם מכוסים בערפל של מיסיונריות, וכך התקבלה מתוך דבריו הגירסה שכותב הטורים האלה שמע אותה מפי אנשים שבעצמם קראו את המאמר, דהיינו, כי ספיבק מספר, שראה את ברנר עומד ברחוב בלונדון ומחלק לעוברים ושבים חוברות של המיסיון.

ג. גרעינים עובדתיים למסופר אצל יונה ספיבק

בסיום הדיון בדעתי לרמוז לאי־אילו עובדות ביוגראפיות, אשר עשויות היו לשמש גרעין לדמיונו הסיפורי של י' ספיבק. בדברי בהמשך אתרכז בעיקר ברשימה היידית, שכן ברשימה העברית לא מסופר, בעצם, שום דבר משמעותי שלא היה ידוע לנו ממקורות אחרים מהימנים יותר, והגרעין העובדתי היחיד ברשימה זו – הרצאת לברטוב על ברנר עם בואו ללונדון – נמסר במפורש, ועל כך עמדתי לעיל. לעומת זאת מוסרת הרשימה היידית עובדות מפתיעות ומסעירות, שעם כל הפאנטאסטיות שבהן, אין אנו פטורים, כמדומני, מלנסות, לפחות, לחפש גרעין עובדתי כלשהו לסיפור שלו. ומכאן להשערתי, שהגרעין לכל המסופר הוא החיבור “מכתב ארוך שלח לי”. ואלה נימוקי: (א) החיבור הזה הופיע בשעתו בצורת חוברת, מעין ספרון. (ב) לחוברת לא היה שער, ואפשר אף לומר, שגם לא היה לה שם. המאמר נפתח בשורה הראשונה בעמוד א, כאילו היה שמו של הפרק הראשון גם שם החוברת. (ג) מן הכותרת שבראש עמוד א, “נמסר לדפוס על ידי י. ח. ברנר”, עשוי לעלות פקפוק בלב הקורא אם ברנר היה המחבר, או שמא באמת קיבל את המכתב ממאן־דהוא. (ד) החוברת הופיעה כחודש וחצי לפני הופעת “המעורר”, היינו, בתקופת ההכנות להוצאת כתב־העת.

את כל הסימנים החיצוניים המנויים כאן נותן ספיבק בחוברת שהוא מתאר אותה ובזמן שסיפורו התרחש בו. לאלה אפשר להוסיף, שכפי הנראה לא הצליח ברנר למכור את החוברת “מכתב ארוך”, כי בסופו של דבר צירף אותה ל“המעורר”, גליון 2; יש לשער אפוא, שגם חילק אותה לידידיו בלונדון.

עד כאן עניינים חיצוניים פעוטים (אם־כי חשובים לענייננו). נעבור עתה לעניינים יותר מהותיים. על “מכתב ארוך” התפרסמה כעבור חודש תגובה משל איש לונדון א"ל ביסקא (“היהודי”, ט“ז בכסלו תרס”ו / 14 בדצמבר 1905); בגליון זה כבר פורסם תוכן־העניינים המלא של “המעורר”, גליון 1. חשיבותה של התגובה הזאת אינה כל כך בדעותיו של ביסקא עצמו, כמו בדעת הקהל העברי הלונדוני שהיא עשויה לשקף (אף־כי תהיה זאת דעת קהל של חוג מסוים, שלא היה קרוב לברנר). בקשר לכך יש לציין כמה נקודות:

א. מסתבר, שהחוברת היכתה את הציבור העברי בתדהמה בייאושה הקודר שהשרתה על הקוראים; תוכנה היה יוצא דופן גם בתקופה ההיא (“ימי אוקטובר” של 1905) וגם לגבי סופר קודר כמו ברנר. לדברי ביסקא “הרחיק [ברנר] כל כך לכת עד כי הוא הורס ומקעקע את הבנין”.

ב. הנושא המרכזי, שביסקא מתקיפו במיוחד, הוא ההתמרדות בנביאים; כראיה לדבריו מצטט ביסקא פיסקה אחת מן החוברת: “ובכלל מה לי וליהדות? מה לי ולטרגדיות? מה לי וליופי ולעוז ולחזון הנביאים?” – והוא מסכם: “הנה המפתח והפתרון לשאלה”. “יען – אומר הוא – כי גם בימים הטובים ושוקטים הם אינם מאמינים ומוקירים את היהדות וחזון הנביאים”. הוא ממשיך לדון בעניין זה חזור והדגש: “ואולם אנחנו לא עזבנו את יהדותנו וחזון נביאינו”. ואחר־כך: “גם בזמן האינקביזיציה לא עזבנו את נביאינו”. מכאן, כי ההתמרדות בנביאים נתפסה כמגמת יסוד של החוברת הזאת (ניזכר, שנושא החוברת אצל ספיבק הוא: “המרידה בנביאים”).

ג. לקראת סיום המאמר מופיעה פיסקה זו:

“מכתב ארוך” מעורר אפוא רושם של הדחה לשמד, כביכול; אמנם לדברי ביסקא אין ברנר “מייעץ אותנו להמר דתנו”, אבל ה“אין” אינו יכול לבטל את הרושם שנוצר בכוח המלה. שהרי ב“מכתב ארוך” מוצב ברנר מול אוהב מחסידי אומות העולם (במניעיו הטהורים של ברנר אין ביסקא מטיל ספק, בהדגישו בפתח דבריו, ש“לבו של ברנר נשבר על שבר עמו”); שניהם מייעצים לעם ישראל להתחסל, זה על־ידי שמד וזה אמנם אינו מציע שמד (מפני שהוא אינו מאמין כלל וכלל), אבל, לאמיתו של דבר, מה שהוא מציע זה היינו הך. כאן שומעים אנו אפוא כיצד דובר בחוגים עבריים בלונדון²⁷ (ואולי אורתודוקסים־למחצה) על “מכתב ארוך” (כבא ל“צוד ברשת”) ומה היתה האווירה סביב החוברת הזאת. לכן הריני משער, שהחוברת “מכתב ארוך” והאווירה שהתחוללה סביבה, בנוסף לקשרים של ברנר עם לברטוב בתקופה זו – כל אלה יחד עשויים היו להצמיח את סיפורו של י' ספיבק, כמובן בגלגול פאנטאסטי ביותר, שאת טיבו אינני מתיימר להסביר.

 

מדור שלישי: מיהו אדונדון?    🔗

הערות ל“ראשיתו של ש”י עגנון בארץ־ישראל"    🔗

א. האם אדונדון הוא עגנון?

שם המאמר וכותרת המשנה שלו עם סימן השאלה מתייחסים למסקנתו של ג. קרסל במאמרו “ראשיתו של ש”י עגנון ב’הפועל הצעיר'“, שהתפרסם בהפוה”צ תשכ“ח (כרך ל"ט חוב' 15). לפי מסקנה זו מסתתר עגנון מאחורי הכינוי אדונדון, שחתום על כתבה בהפוה”צ מחודשי תמוז־אב תרס“ח. לא הייתי אולי נזקק לטפל בעניין זה, אפילו אם הזיהוי היה נראה לי מפוקפק, אילולי לא היו קובעים את כתבתו של אדונדון בתוך ספרו של עגנון “מעצמי אל עצמי” (שוקן, ירושלים־ת“א, תשל”ו, עמ' 379־380). שכן כל עוד כלולה הצעת הזיהוי במסגרת של מאמר, נשארת היא בגדר של השערה בין השערות אחרות, שעשויות לעלות. אולם, אחרי שכתבת אדונדון נהייתה בכוח הקאנוניזאציה ליצירה עגנונית בתודעת הקורא העברי, אסור כבר לעבור בשתיקה, אם אמנם מתעורר ספק לגבי נכונות הזיהוי.²⁸ שכן על ידי זה תתקבל תמונה מסולפת של סגנונו הפובליציסטי־המסאי של עגנון הצעיר, ושל הביוגראפיה שלו בשנה הראשונה בארץ, מה שקרוי “ראשיתו של עגנון בא”י”.

חובת הָרְאָייה – על מי?

בדרך כלל, כשבאים לחלוק על הנחה – על החולק להביא ראייה. אלא שלפנינו מקרה של מעיקרא דדינא פירכא, כי בעצם לא הובאו כל ראיות, כמקובל בדיונים על זיהוי טכסטים. הכל התחיל מכך, לדברי קרסל, ש“יונה דוד […] הודיעני זה מקרוב, משמו של עגנון, כמובן, שהכינוי ‘אדונדון’ […] הוא של עגנון”. והעניין נסתיים בכך, ש“לאחר שסחתי עתה את הדבר לדב סדן נזכר גם הוא, ששמע זאת מפי עגנון”. הכל נמסר איפוא ונגמר מפי השמועה, כאילו מדובר בשיחות חסידים ששמעו מפי הבעש"ט, שלא נהג כידוע לכתוב את דבריו. ההוכחה העניינית היחידה לזיהוי היא האבסורד שבה (כמעין צד פלאי שבדבר), שהרי “לא היה קץ להשתאותי, כי כן קשה היה לשער, שמאמר מעין זה יצא מידי עגנון”. כאן באה איפוא הפירכא שמעיקרא: אם ההשערה עד כדי כך מעוררת “השתאות” – משמע שהיא אינה אפילו בגדר של השערה.

דומני שאחרי כל הנאמר אפשר היה לגשת ולהעלות השערות זיהוי אחרות. אך עם זאת אקדים דיון, שבו אנסה להוכיח את חוסר הסבירות של הזיהוי “אדונדון־עגנון”:

א. אתחיל מ“השתאותו” של קרסל ועוד אחדד אותה: את הכתבה עשוי היה אדונדון־עגנון למסור למערכת העיתון כחודש־חודשיים אחרי בואו ארצה באייר תרס“ח (הכתבה התפרסמה כאמור בגליון תמוז–אב).²⁹ בתקופה זו כתב עגנון, כדבריו וכדברי ר' בנימין (שבחדרו הוא גר – ועל כך עוד בהמשך), סיפורים רבים לאין ספור. מכל הכתיבה הרבה הזאת פירסם עגנון סיפור אחד ב”העומר“: “עגונות”, ורק כעבור שנה בהפוה”צ את “בארה של מרים” (בהמשכים החל מ־21 במאי 1909). מכאן רואים אנו את כיוונו של עגנון בכתיבה בתקופה זו, ואת הזהירות, שהוא נהג כלפי כתיבתו. ואם כן, האם מתקבל על הדעת, שדווקא אז, בשעה שהיה כולו שקוע בניסויים בלטריסטיים, שאז דווקא ימצא לנחוץ לפרסם כתבה שאינה אפילו בגדר של ביקורת, אלא רשימה על קובץ ביבליוגראפי בתור אמתלאה גרידא, למען התקפה סארקאסטית־ארסית “על סופרי גאליציה בימים ההם, הצעירים והוותיקים גם יחד […] החל בפסוקו הראשון עד האחרון שבו” (קרסל, שם); ולבסוף להסתתר מאחורי כינוי בדוי, שלא אומץ כשם־עט בדומה לכינוי. “עגנון”. כלומר: זו היתה התקפה למען ההתקפה עצמה. זאת ועוד: דומני שהבחנת הכתבה כהתקפה על “סופרי גאליציה” אינה ממצה עדיין את משמעותה במלוא חריפותה. זאת היתה השמצה ארסית על גאליציה כשלעצמה, מעין גילוי חרפתה של גאליציה לעיני העולם. ההתקפה היא על “כל אלה אשר הורתם ולידתם בגאליציה”, שכינוייה הוא: “גאליציה עלובה זו”. כל זה אינו הולם את הצעיר עגנון שרק עכשיו בא ארצה מביתו בגאליציה ­– בית שאליו היה קשור (כפי שידוע לנו) באותו הזמן בקשרי אהבה חזקים.

ב. מתוך הכתבה מצטייר אדונדון כאיש המעורה בעולם הספרות, והמכיר, מתוך היכרות קרובה, את סופרי גאליציה – לא רק את אלה היושבים וכותבים בה, אלא גם אלה אשר יושבים כבר שנים מחוץ לגאליציה, והוא יודע לפרטי פרטיהם את הדברים שהם כתבו עוד בהיותם בגאליציה, ואת הדברים שהם כותבים עכשיו – והכל מתוך היכרות קרובה, כמעט אישית. למשל ברנפלד, שישב כבר שנים מחוץ לגאליציה ובאותו הזמן ישב בגרמניה, מכונה בכינוי שובבני: “תלמיד חכם זקן זה”, ש“כותב וחוזר וכותב ‘על כל מה שהעיניים רואות’: על היינריך היינה, ועל ה’מזרחי' ועל ‘אחד העם’ וגם על… ד”ר ברנפלד גופא". (379).³⁰ סגנון הדברים הוא כשל אדם, המכיר את ברנפלד וכתיבתו הענפה מקרוב ועוד משנים קודמות. בדבריו על טהון (יהושוע) מונה אדונדון רק את נושאי כתיבתו, כשהעקיצה מסתתרת בהערה בסוגריים: “שוב אחד העם” (שם). הערה זו עושה רושם, שהיא באה מפי אדם שהינו עסקן ציוני־הרצליאני, והוא מתייחס בלעג כלפי חסידי אחד העם. בדברו על יהודה ליב לנדאו מעיר אדונדון: “מי שהיה כותב בימי נעוריו מחזות יפים, מפרסם ספר שאינו שווה כלום על אודות ר' נחמן קרוכמאל”. כאן מדובר שוב בסופר שעזב כבר מזמן את גאליציה, והכותב עצמו מתייחס אליו בהיכרות קרובה, כאדם שזוכר את מחזותיו עוד בשעת הופעתם בשנות התשעים של המאה הקודמת, כשלנדאו היה עדיין בימי הנעורים שלו.

לבסוף אומר אדונדון: “הריני יכול לקבוע מסמרות בדברי, כאשר נזכה בגילגול שני לקרוא את ספרו של ראובן בריינין: קורות הספרות העברית, שהוא עומד ומכריז עליה זה כמה שנים – וודאי שבאותו ספר יהיה פרק מיוחד מוקדש לספרות הגאליצאית ושאותו הפרק יקרא שמו בישראל: על אודות ‘העל דברים’ של סופרי גאליציה” (380). גם בהתייחסות זו אל בריינין משתקף הקשר הקרוב לבריינין, והדברים שהוא מייחס לו אינם לקוחים ממאמרים, אלא מתוך מה שהוא שמע ממנו במשך היכרות של “כמה שנים”. כל ההתייחסויות האלה אינן נראות כסבירות בפי עגנון, שהיה צעיר מהמנויים לעיל בכשנת דור (ברנפלד: 1860, בריינין: 1862, לנדאו: 1866) או בקצת פחות מכך (טהון: 1870).

ג. הגאליצאי שהעסיק ביותר את אדונדון היה ר' בנימין. אין הכוונה שר' בנימין היה מותקף או מולעג ביותר, אלא הוא הוזכר הרבה, וזה באיזה ליגלוג שובבני קל. בהזכרת שמו לראשונה, מעיר אדונדון: “מי שהיה אדמיניסטראטור וחצי רדקטור של ' המעורר'”. ואחר כך: “יהושוע רדלר עם כל התשעה קבים של הפסבדונימים שזיכהו הקדוש ב”ה בהם, זה שיש לו נשמה עשירה ומה לדלות הימנה הריהו ‘דוחק את עצמו’, עד שהוא ממציא מיני פאראדוכסים על דבר ‘אחד העם’ (גם זה מתעסק ב’אחד העם'… איני צר עין: יהיה לו אשר לו)" (379). בדברי אדונדון אלה נשמעת מצד אחד קירבה רבה, ואפילו חמה (“שיש לו נשמה עשירה ומה לדלות הימנה”); אולם מצד שני מהדהדות העקיצות האירוניות, שהוא “ממציא מיני פאראדוכסים”. ובהערה: “גם זה מתעסק ב’אחד העם'” שומעים אנו שוב את קולו של ההרצליאני, והפעם כלפי ההרצליאני ר' בנימין, ש“גם זה מתעסק ב’אחד העם'”.

לא מסתבר איפוא, שכל זה יכול היה להיכתב על ידי עגנון בתקופה הנידונה (אייר־סיוון). בחודשים אלה היה עגנון חי בדירתו של ר' בנימין. והוא היה האדם הקרוב הראשון, שאליו בא עגנון ביורדו מהאניה בנמל יפו, כפי שעגנון בעצמו מספר: “ארבעים ותשע שנים היכרתי את ר' בנימין והרבה יש לי לספר עליו. כבר ביום השני לעלייתי לארץ ישראל באתי אצלו. מזכיר לגמנסיה הרצליה ביפו היה ר' בנימין באותו זמן ועמד להסתלק ממשרתו כדי ללכת לדליקה זו כנרת” (“מעצמי אל עצמי”, עמ' 176). וכך מספר גם ר' בנימין על “אותו בחור צנום, שנכנס לפני שלושים שנה לחדר עבודתי עם מכתב מאת רא”מ ליפשיץ“, ו”לא היו ימים מרובים והוא נכנס אלי על מנת לדור אתי בחדרי" (“משפחת סופרים”, עמ' 291–292). מדובר איפוא כאן על חיים יחד בחדר אחד במשך כשלושה שבועות, כי לפני י"ח סיוון עבר ר' בנימין יחד עם קבוצת פועלים־חלוצים לשם ייסוד קבוצת כנרת. בתקופה זו היה (כפי שמצטייר מדברי שניהם), ר' בנימין בשביל עגנון, הצעיר הביישן, מעין דמות אב, שבצילו הוא הסתופף, וביתו היה לו לבית אב.

מכל המצטייר כאן על היחסים שבין עגנון ור' בנימין אין כלל לתאר, שבימים אלה, או בימים שר' בנימין היה כבר בדליקה, ישלח עגנון כתבה אנונימית להפוה“צ, שבה יוצגו סופרי גאליציה בליגלוג, ובין המולעגים ביותר (אם כי בלעג שובבני) יהיה דווקא ר' בנימין. ועוד יותר: העקיצות כלפי ר' בנימין אינן כל כך דוקרות, כמו שפוגע בהן הליגלוג הקל מלמעלה כמו אמירת הזילזול: “מי שהיה אדמיניסטר־אטור וחצי רדקטור” וכו‘. זוהי עמידה שאינה הולמת את עגנון בימים אלה כלפי ר’ בנימין בשום אופן. ועוד: באותו הזמן היה ר' בנימין בן בית ב”הפועל הצעיר" בתור סופר קבוע, בעוד שעגנון היה בן בלי שם אז. אם כן, איך זה יתואר, שעגנון יבוא להסתתר שם מפני ר' בנימין מאחורי הפסבדונים אדונדון.³¹

ד. איך זה יתואר, שסופר הגר בארץ ישראל (שמנתה אולי שני “מניינים” של סופרים) יכנה את “העומר” כ“מאסף שיוצא בירושלים” (380). על השער של “העומר” היה רשום: “יוצא לאור בארץ ישראל”, ורק בעיני דמיונו של סופר הגר בחוץ לארץ יכול היה להיווצר מושג מטושטש זה עד שסתם ארץ ישראל נראתה בעיניהם כירושלים. אולם עגנון לא היה רק סופר שגר בארץ ישראל, אלא הוא היה עסוק אצל ש. בן־ציון, עורך “העומר”, והוא היה בוודאי בן־בית במערכת שלו ביפו.

דומני שכל האמור דיו, כדי שיערער על השערת הזיהוי אדונדון־עגנון (שבלאו הכי לא באה עליה שום הוכחת־זיהוי). בזה יכולתי בעצם לסיים את הדיון, שכן מטרתו היתה רק העלאת הספקות כשלעצמם לגבי זיהויו של אדונדון־עגנון. אלא דומני, שגם הגשת אפשרויות של פתרונות אחרים תחזק את הספקות לגבי הזיהוי הקודם.

ב. מי עשוי היה להסתתר מאחורי אדונדון?

נקודת המוצא להמשך הדיון מרומזת בכותרת: מאחורי אדונדון עשוי היה מישהו להסתתר. כלומר: יש לחפש סופר שצריך היה לחפש מיסתור, כדי לכתוב את דבריו. לכן דומני, שמאחורי כינוי זה הסתתר אחד הסופרים והעסקנים הציוניים, שישב בגאליציה והיה מעורה בחייה התרבותיים בכלל והספרותיים בפרט, תוך קירבה מיוחדת לסופרים העבריים שבה. אך במוצאו ובהזדהותו הנפשית היה אדונדון איש רוסיה, וראה את עצמו כשייך לחברה ולתרבות הרוסית־העברית, שהסתכל מגבוה בזילזול גמור על סופרי גאליציה העבריים. טבעי הוא רק שסופר כזה ישאף להביע את דעותיו ורגשותיו אלה, שאותם עשויים אנו אמנם למצוא בכתבתו של אדונדון, מאחורי מסכה.

הקווים הכלליים האלה לזיהויו של אדונדון עשויים להוביל אותנו אל ברנר – השערה שהעלה אמנם דב סדן (לדברי ג. קרסל בכתבתו). ואכן נראה בהמשך עד כמה עשוייה השערה זו להיות קרובה למציאות הדברים, אלא שעם זאת אעלה בדברי הבאים שתי השערות נוספות: אחת מנומקת ומחוזקת בהוכחות ספציפיות ואחרת כאפשרית.

ההשערה הראשונה היא, שמאחורי אדונדון הסתתר משה קליינמאן. בתקופה זו ישב קליינמאן בלבוב, והוא היה עורכו של העיתון היומי היחידי בגאליציה ביידיש: “טאגבלאט”. זהו אותו העיתון שבו עבד ברנר באותו הזמן (1908) בתור סדר דפוס. קליינמאן בא ללבוב ב־1904 בתקופת המלחמה של רוסיה־יפאן. הוא צורף מייד למערכת ה“טאגבלאט”, ובמשך חודשים אחדים ב־1905 הוציא גם עיתון יומי עברי בשם “היום”. וכך נהיה קליינמאן לאחד הדַּבָּרים החשובים של התנועה הלאומית העברית בגאליציה. כך למשל את ההרצאה המרכזית בוועידה הראשונה של אגודת “עבריה” בגאליציה נשא קליינמאן (“העולם” כ“ח ניסן תרס”ח; נ. מ. גלבר, “תולדות התנועה הציונית בגאליציה” ב‘, מס, ירושלים, עמ’ 15). לרגל עסקנות תרבותית־ספרותית־חברתית זו היה קליינמאן מקורב אל כל הסופרים המנויים בכתבתו של אדונדון ומיודד אתם. הוא כמובן הכיר גם היטב את ר' בנימין ­– גם מתוך מגעים עמו בלבוב וגם מתוך המגעים של קליינמאן עם ברנר (על כך עוד בהמשך).

אולם יחד עם המעורבות העמוקה של קליינמאן בחיי התרבות של יהדות גאליציה העברית התייחס הוא בזילזול כלפי יהודי גאליציה ובייחוד שבייחוד כלפי סופריה העברים. הנה פסוקים אחדים מתוך מאמר זכרונות של קליינמאן “גאליציה מלפני שלושים וחמש שנה”:

כל זה כתב קליינמאן, כשהוא כבר מזמן עזב את גאליציה, אולם גם בעת יושבו בגאליציה השמיע הוא דברי זילזול, אם כי כמובן ביתר איפוק. במאמרו “היהודים והיהדות בגאליציה” פותח קליינמאן את דבריו בשבחי סופרי גאליציה הקלאסיים מהמאה ה־19, כדי להגיע מתוך שבחם אל חרפתם של האחרונים, ש“בעשרות השנים האחרונות נרדמה פה המחשבה העברית, אפסו הכשרונות וחדלו בעלי הטעם הספרותי, עד שהיתה ‘הספרות הגאליצית’ לשם נרדף עם בטלנות וחוסר טעם והעדר כל כשרון” (“העולם” כו שבט תרס"ח – 29 ביאנואר 1908). והפיסקה מסתיימת במלים: “ובמידה ידועה אפשר להצדיק את היחס של בוז והביטול, שבו מתייחסים היהודים הרוסים לאחיהם בגאליציה”. בולט כאן לעין יחס הבוז של קליינמאן הרוסי לסופרי גאליציה, אף על פי שדבריו עטופים במילות־זהירות, ש“במידה ידועה אפשר להצדיק”, כאילו הוא מוסר את היחס של מישהו אחר; כמו שגם ההסברים הסוציולוגיים בהמשך אינם יכולים להסתיר את היחס הזה.

בקצרה – מהנאמר עד כה מצטייר לעינינו אדם־סופר, שמצויים בו כל הנתונים שהולמים את אדונדון מכל הבחינות. לכן אעבור בהמשך לנקודות הספציפיות, העשויות להעיד על שייכותה של כתבתו של אדונדון למ. קליינמאן.

א. אתחיל בפרט אולי פורמאלי: אדונדון יכול להתפרש כתירגום של קליינמאן: איש קטן. ויחד עם זאת עשוי להירמז בו פירוש לשמו הפרטי משה, שהיה אדון הנביאים.

ב. למעלה הסתייענו בכתבתו של קליינמאן ב“העולם” מ־1908, אלא שדבריו שם על הליקויים של סופרי גאליציה היו כלליים: חוסר טעם, בטלנות וכדומה. כעת אביא מאמר של קליינמאן המתייחס בדרך יותר עניינית לחולשות של סופרי גאליציה. המאמר, בשם “שני עולמות”, התפרסם ב“רביבים” א, ולפי אומדן הזמנים המשוער עשוי היה המאמר להימסר לברנר (עורך הקובץ) באותו הזמן שעשוייה היתה כתבתו של אדונדון להימסר ל“הפועל הצעיר”, כי בסוף מאי – תחילת יוני התחיל כבר ברנר לקבל חומר בשביל הקובץ (ראה המכתב ללחובר מ־30 במאי, ולברדיצ’בסקי מתחילת יוני). והוא הדין בערך גם לגבי כתבתו של אדונדון, שהתפרסמה בגליון תמוז־אב. המאמר עצמו כתוב מתוך יומרה של איש מדע הסוציולוגיה, והוא דן, כמרומז בשם, בהיווצרותם של שני טיפוסי תרבות. קליינמאן מעמיד אפילו פנים, כאילו הוא מביא מסקנות מדעיות מסוכמות. הנה הפסוק הפותח: “בספר רשמי מן השנים האחרונות אני מוצא כתוב:”. אם כן, קליינמאן אינו מדבר מעצמו אלא מתוך “ספר רשמי”. הראשונים לבחינה הם: “הצעיר היהודי ברוסיה” ומולו: “הצעיר היהודי בגאליציה”. הראשון מחונן בכל המעלות הטובות שאפשר למנות בצעיר אינטליגנטי. לעומתו “הצעיר היהודי בגאליציה” הינו:

אם כן, הצעיר הגאליצאי מתואר בזהירות. הוא מתחיל באיזה שבח, אך מייד מצמצם אותו. אחר כך מזכה אותו קליינמאן במעלות רבות, אך דבר אחד אין הוא מוכן להעניק לו, דבר שאפשר לכנות: עצמאות ומקוריות. והנה, הרי זוהי בדיוק הנקודה המרכזית, שעליה עומדת ביקורתו של אדונדון, “שכל אלה, אשר הורתם ולידתם בגאליציה, כבשו להם מקום בספרותנו לא על ידי מה שבראו בעצמם, אלא על ידי שהיו מתריעים על ספריהם של אחרים” (379). ו“סוף דבר כשאדם נוטל לתוך ידו ספר מעשה ידי סופרי גאליציה להתפאר, עליו לדעת למפרע, שלא ימצא בו שום דבר מקורי ורק ‘על דבר’ או ‘על אודות’ וכו'” (380). כלומר: נקודת התורפה של סופרי גאליציה היא הכתיבה על דברים של אחרים, זה אומר: חוסר מקוריות.

על משמעות זו של דברי אדונדון אפשר אפילו להביא עדות אובייקטיבית מפיו של א. ר. מלאכי ב“הדואר”. מלאכי כתב מאמר על הקובץ “ירושלים”, והוא סוקר שם בפירוט את תוכן הקובץ, ולבסוף הוא מתאר את כתבתו של אדונדון על הקובץ. והנה איך הוא מגדיר את הכתבה: “המחבר זרק ברצנזיה־פליטונאית זו מרה בסופרי גאליציה על שהם חסרי מקוריות ועצמאות” (טו תמוז תש“י, גל. ל”ב עמ' 886).

היוצא איפוא, שבדיוק באותו הזמן, שקליינמאן עשוי היה למסור את מאמרו ל“רביבים”, שבו מוגדר הצעיר הגאליציאני (בלשון מדעית) כמחסור מקוריות ועצמאות, – באותו הזמן עשויה היתה להימסר כתבתו של אדונדון למערכת, שבה הולעגו בלשון מבודחת סופרי גליציה העברים – גם כן על כך, שהם מחוסרי מקוריות ועצמאות.

ג. עד כה סובבו דברינו סביב הסופרים העברים בגאליציה כנושא ההתקפה של אדונדון. אלא שזהו בעצם רק צד אחד של הכתבה. כאמור, הנושא המוצהר של הכתבה הוא הקובץ הביבליוגראפי “ירושלים”, אלא שעל הקובץ עצמו אין כלל דיון, כי לאמיתו של דבר משמש הוא רק נקודת אחיזה להתקפה על סופרי גאליציה. אך מסתבר, שגם התקפה זו הינה רק מסגרת־רקע להתקפה יותר ארסית על מחבר הקובץ יונה קרפל. הוא כולו מוצג כאיזו בדיחה, עד שאין אדונדון רואה אפילו צורך לכנותו בשמו, אלא “אדם אחד” (“בשם שנשתמש בה קודש עורך אדם אחד”). דומני שהתקפה עויינת וארסית כזאת על מחבר אינה יכולה להיכתב בלי איזה מניע מאוד אישי. לכן נדמה שרשאים אנו לשאול הפעם: מי מן הסופרים העברים עשוי היה לנטור איבה כזאת ליונה קרפל? כתשובה לשאלה זו נוכל אולי למנות שניים־שלושה שמות, אך פותחה של רשימת שמות זו יהיה משה קליינמאן.

את יונה קרפל פגש קליינמאן תחילה ב“טאגבלאט”, שם הם עבדו יחד במערכת, ובדפוסו שיסד קרפל (הוא היה חתנו של המדפיס הידוע פישר מקרקוב) הדפיסו גם את העיתון. וכך, תוך כדי עבודה יחד, ייסד קליינמאן במשותף עם קרפל את העיתון היומי העברי “היום”. בהמשך מספר קליינמאן במאמר הזכרונות שלו על עבודתם המשותפת ועל סגירתו של העיתון:

דומה שהסיפור הזה (שהוא גם פרק מעניין בתולדות העיתונות העברית) עשוי לתת לנו מושג מה מהמרירות שהיתה מפעפעת בלבו של קליינמאן בתקופה ההיא כלפי יונה קרפל, אם כעבור 35 שנה היא עדיין מחלחלת בדבריו. לכן סביר בהחלט להניח, שקליינמאן חיפש דרכי מיסתור, כדי להשתחרר מהמרירות שהצטברה בלבו, כי דבריו בזכרונותיו הם הגילוי הפומבי היחידי כלפי קרפל (עד כמה שידוע לי). לשם סיום הדיון בנקודה זו אביא את סופו של המאמר, הבא כעבור 10 עמודים:

חזרה סיכומית זו לקרפל מוזרה מאוד: מצד אחד עושה היא בכללותה רושם, שקליינמאן רוצה לרכך את העוקץ המר שבתיאור למעלה; אולם מצד שני מזכיר הוא את חרפתו של קרפל: “ירושלים”. שכן הקובץ הזה היה לבדיחה בעולם הספרים.³² על כל פנים, קליינמאן הוא האדם, שבתקופת כתבתו של אדונדון ראה הוא ביונה קרפל אחד ממפגעי הגורל המרים ביותר של חייו.

ג. אדונדון והחוג הלבובי סביב “רביבים” ו“טאגבלאט”

לשלמות התמונה שלנו עלינו להזכיר כתבה קטלנית־לגלגנית אחרת, שנכתבה על הירחון “ירושלים” על ידי ברדיצ’בסקי. על הכתבה הזאת שומעים אנו לראשונה במכתב קצר מברנר אל ברדיצ’בסקי. המכתב הוא מתחילת דצמבר 1908, חודשים אחדים אחרי פירסום כתבתו של אדונדון, וזה לשון המכתב: “לברדיצ’בסקי, ההודעה הספרותית הקטנה אתן בשמחה רבה. את מכתבך למערכת הנני מחזיר לך בזה: הירחון ‘ירושלים’ נפסק, ואין להילחם במתים; קוהלת היה שם בדוי” (כרך ג' עמ' 339; ברדיצ’בסקי־ברנר, “חליפת איגרות”, הקה“מ, תשכ”ב, עמ' 76). את האינפורמציה שבמכתב נחלק לשניים: על האינפורמציה הנוגעת לברנר נעמוד אחר כך, כעת נתעכב על זו הנוגעת לברדיצ’בסקי. אנו שומעים, שברדיצ’בסקי שלח מכתב למערכת “רביבים”, ומהתשובה מבינים אנו, שהמדובר היה בעניין “ירושלים”. על סגנונו ואופיו של “המכתב” הזה שומעים אנו במקצת במכתבו של ברדיצ’בסקי (שעליו באה תשובתו של ברנר); ואלה דבריו שם בעניין זה: “שולח אנוכי לך עוד מאמר קטן, אם גם אמרתי לעצור ברוחי, אבל גדולה השערוריה” (“חליפת איגרות”, עמ' 75). ממלים אלה ניתן לשער, שהיה זה מכתב־מאמר ברדיצ’בסקאי זועם (שלא יכול היה “לעצור ברוחו”) על “ירושלים”. משמע שלפנינו מעין מהדורה ברדיצ’בסקאית של כתבתו של אדונדון.

מה היה גורל המכתב־המאמר שברנר החזיר לברדיצ’בסקי? העורך (של “חליפת איגרות”) מעיר, ש“הרשימה נגזרה”. אלא שבעצם היתה הגניזה רק זמנית, כי בתרע“א הוכנסה לאסופה “פרי ספר”. ולקראת ההוצאה המקובצת חיבר אותה ברדיצ’בסקי עם רשימה על קלוזנר למאמר אחד בשם “זרמים” ו”ביבליוגראפיה" (כל מאמרי, רעט־רפ). ואכן לפנינו התקפה לגלגנית במתכונת כתבתו של אדונדון: היא פותחת בגאליציה והיא מסיימת בקרפל. מהו ההסבר לתופעה מקבילה זו? דומני שאת ההסבר נמצא בסיפורו של קליינמאן על עיתונו “היום”, לדבריו “החל (העיתון) למשוך אליו סופרים בעלי צורה: שופמאן, שישב עמי בלבוב נתן לי את ידו מיד. הצלחתי להכניס למחיצתי זו גם את ברדיצ’בסקי, שהיו לי עמו יחסי ידידות אדיבים מאוד” (שם, 229). מכאן מבינים אנו, שברדיצ’בסקי היה קרוב לכל הפרשה, וניתן רק לדמיין את זעמו של ברדיצ’בסקי בראותו את מאמריו “מרוסקים ומשובשים כולם”. מתקבל איפוא מצב כזה, שעם הופעת הירחון “ירושלים” נכתבו עליו בסך הכל (עד כמה שידוע לנו) שתי כתבות – שתיהן בעלות אותה נקודת מוצא ואותו כיוון; ואם השערתנו נכונה, אזי גם שתיהן נוצרו מאותו מניע, שמקורו באותה פרשת יונה קרפל.

כעת נחזור לחלקו של ברנר בעניין, כפי שזה משתקף במכתבו. מדבריו למדים אנו שני דברים:

א. ברנר היה מעורה בפרשת “ירושלים” ובכל המתרחש סביב לירחון זה עד לפרטי פרטיו. הוא ידע, שהופעת הירחון נפסקה – זו הרי החלטה פנימית. הוא גם ידע על האופי הפיקטיבי־הבדוי של השם “קוהלת” כמו"ל הירחון.

ב. ברנר היה מאוד מעוניין, שכתבתו של ברדיצ’בסקי לא תופיע ב“רביבים”, עד שהוא נאלץ לדחות דבר אפילו מברדיצ’בסקי (מורו ורבו). הסיבה לכך היא דומני החשש, שהכתבה תסב את תשומת הלב של הציבור הגאליצאי ושל יונה קרפל לקשר שבין אדונדון ובין “רביבים”, ובתוך זה – לקשר עם קליינמאן ועם מאמרו “שני עולמות” (שהתפרסם ב“רביבים” א).³³

בכך מגיעים אנו איפוא חזרה להשערתו של דב סדן, שייחס את כתבתו של אדונדון לברנר (ראה למעלה 113). כי אמנם כל החוטים מובילים אותנו אל החוג הלבובי של קליינמאן־ברנר כעורכי שני בטאונים לבוביים (“רביבים” – “טאגבלאט”), כשהם שניהם קשורים בשני הבטאונים גם יחד (ברנר עבד כסדר בדפוס שהדפיס את “טאגבלאט”). ואכן, רק על רקע החוג הזה מבינים אנו את הכתובת הביבליוגראפית, הקבועה בראש כתבתו של אדונדון. הנה הכתובת כצורתה בראש הכתבה:

בשני סימני השאלה שבכתובת מצויות מייד שתי בדיחות: הבדיחה הראשונה גלוייה לכל, שהירחון נכנס לשנתו השנייה בתרס“ח אחרי שנתו הראשונה בתרס־תרס”א. והבדיחה השנייה היא עצם הוצאת “קוהלת”, שהינה איפוא (כמרומז בסימן שאלה) כול כולה רק בדייה. היינו, מרומז כאן מה שברנר כותב לברדיצ’בסקי. וכך יוצא, שברנר ואדונדון היו בעלי אותה אינפורמאציה הקשורה למסתריו של הירחון “ירושלים” של יונה קרפל. אולם זה אינו עדיין מוכיח את שייכותה של הכתבה לברנר, שכן קליינמאן בוודאי שידע את הדברים האלה. אך זה מקרב את כתבתו של אדונדון אל החוג הלבובי של קליינמאן־ברנר.

על האמור אפשר להוסיף נקודה נוספת, המעידה על קשריו של ברנר אל הכתבה. וזה שוב נוגע למקומו של ר' בנימין בכתבה. מייד בהצגתו הראשונה באה העקיצה: “מי שהיה האדמיניסטראטור וחצי רדקטור ב’המעורר'”. כוונת העקיצה גלוייה, אבל היא אינה מובנת, כי מה הבושה בתפקיד של אדמיניסטראטור, – תפקיד שר' בנימין אמנם מילא, כפי שצויין על שער החוברת. ואחרי שר' בנימין עזב את לונדון מילא את התפקיד הזה ברנר עצמו, דבר שדווקא צויין לשבחו. אך העקיצה תובן לאור דברי ר' בנימין לברנר באחד המכתבים מלוזשאן (בוקובינה) מ־12 במרץ 1907. ר' בנימין מדבר שם על תוכניות ספרותיות־מו“ליות משותפות ואחר הוא מוסיף: “אני יודע, עד כמה איני מוכשר לעסוק בהעניינים הטכניים של הדבר. עודני זוכר את צחוקך על ‘ראדלר בתור אדמינסטראטור’. צדקת” (“גנזים” ד' ת“א תשל”א, עמ' 114). זאת אומרת, שהעקיצה על האדמיניסטראטור יכלה לצאת רק מפי ברנר, או בהשראתו של ברנר. מכאן איפוא יוצא, שאדונדון היה מהחוג הלבובי, שמסביב ל”רביבים" – “טאגבלאט”.

בשלב זה, ולקראת הבירור הסופי, עלינו לצרף לשמות קליינמאן־ברנר שם נוסף: את גרשון שופמאן. הוא לא רק היה שייך בתקופת כתבתו של אדונדון לחוג הזה, אלא הוא גם היה, לעדותו של קליינמאן, מהמשתתפים הקבועים ב“היום” (של קרפל) ומהעוזרים הקרובים שלו (ראה שם במאמרו, עמ' 229); והוא גם כתב באותו הזמן ממש פליטונים ספרותיים־סאטיריים (“תולעים ספרותיים”, “ספרות” ב').³⁴ אגב כך יש להעיר, שגם קליינמאן הסופר היה בעל פרצוף סאטירי בכינוי “מק”ל", כפי שהוא עצמו מספר, שאת “הפליטונים האלה חתמתי בשם ‘דער שטעקן’: מקל (ר"ת של שמי) ובתוספת רמז – מקל חובלים…” (שם, 228).

מכל האמור יוצא, שכתבתו של אדונדון יכלה לצאת מהחוג הלבובי כאחד, או מכל אחד שמהחוג הזה. אלא שבכל זאת דומני, שהכותב הישיר היה אמנם משה קליינמאן, ולשם כך אביא, בנוסף לנימוקים שהבאתי בפרק הקודם, עוד נימוקים אחדים:

א. אתחיל שוב בר' בנימין ובנקודה שעליה כבר עמדנו למעלה: העקיצה “גם זה מתעסק באחד העם… איני צר עין יהיה אשר לו” הולמת את יחסי קליינמאן־ר' בנימין. שניהם ראו את עצמם כעבדי הרצל, לכן אומר כאילו קליינמאן: אלה החסידים השוטים של אחד העם – מילא; אבל גם אתה?! כמו כן מובנת המשך העקיצה, שהוא “ממציא מיני פאראדוכסים… על הרנסנס בגאליציה, היינו מה שאיזה צעירים שגלו מעל שולחן אבותיהם נעשו צמחוניים”. דברי אדונדון אלה רומזים לרשימתו של ר' בנימין “חזון ויש” ב“המעורר” (ב' חוב' 4). והעוקץ, כמו עצם תשומת הלב לעניין זה, מובנים שוב על פי דברי ר' בנימין לברנר מ־23 במרץ 1907 מברלין. שם נאמר בין היתר, כי “שופמאן וקליינמאן מוצאים כי צדקתי במשפטי על יהודי גאליציה, ק. יכתוב מאמר גדול בזה ב’השלוח'” (שם שם, עמ' 116). מהמכתב מסתבר, שבמעבר מבוקובינה לברלין שהה ר' בנימין בלבוב שם נתן הוא לשופמאן ולקליינמאן לקרוא את הכתב־יד של המאמר “חזון ויש”, שהתפרסם כעבור חודש ב“המעורר”. אולם בעיקר שומעים אנו כאן, שקליינמאן התעניין במיוחד בנושא זה שבמאמר, שהוא עורר אותו לכתיבת מאמר על יהודי גאליציה – דבר שהוא אמנם קיים, שכעבור זמן לא רב פירסם שני מאמרים על נושא זה, תחילה ב“העולם” ואחר כך ברביבים א, ואם השערתנו אמנם נכונה – יוצא, שרשימתו של ר' בנימין משתקפת גם בכתבה שלישית של קליינמאן, שהיא כתבתו של אדונדון.

ב. אדונדון מציין שלושה סופרים כמופלים לטובה: “כגון החכם ד”ר דוד ניימארק והסופרים החביבים יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט". את שלושת הסופרים האלה לא יכול היה ברנר לציין לשבח. באשר לראשון – ברנר לא אהד את אנשי חכמת ישראל. ויצחק פרנהוף היה בעיני ברנר התגלמותה של הספרות הגאליצאית בשיא רקבונה. שכן בתקופת אדונדון (יוני־יולי 1908, ראה הערה 5 בעמוד 114) כתב ברנר את הביקורת הקטלנית על פרנהוף, ושם הוא אומר בין היתר: “נודף פה סוף־סוף הריח הטוב, ה’מצפאי' נודף: שימו פקקים בחוטמיכם” (כרך ב' עמ' 232). ובאשר ללבנסארט – דומני שברנר הכיר באופן רופף את הכשרון הצעיר הזה, והפעם אפשר לומר, שברנר לא ידע את כל הפסבדונימים שלו. על כל פנים, במשך שנת ישיבתו של ברנר בגאליציה כתב הוא הרבה על סופריה, ושמו של לבנסארט לא מוזכר אפילו פעם אחת. לעומת זאת הכיר קליינמאן היטב את לבנסארט, שאת דבריו הוא פירסם בעיתונו “טאגבלאט”.³⁵

מהטעמים המנויים כאן (לרבות אלה שהעליתי בפרק הקודם) יש לדעתי להעדיף את הזיהוי אדונדון־קליינמאן, כשברנר (ואולי גם שופמאן) היה קשור לכתבה, או על כל פנים ידע עליה ואת מחברה, שחלק מהאינפורמאציה יכול היה קליינמאן לשאוב רק מברנר (אפילו את “התשעה קבים של הפסבדונימים שזיכהו הקדוש ב”ה" את ר' בנימין).

סיכום    🔗

בתור סיכום נחזור לנקודת המוצא – להשערת אדונדון־עגנון. ההשערה שאני מנסה כאן להעלות באה למצוא את הגרעין המציאותי, שעשוי היה להצמיח את הוורסייה אדונדון־עגנון (אצל עגנון עצמו). השערתי היא, שהחוג הלבובי, או אחד מהם, מסר לעגנון את הכתבה בשביל עורך “הפועל הצעיר”. על מכתבים שעגנון הוביל עמו לארץ ישראל שומעים אנו גם מפיו וגם מפי אחרים. למשל, ר' בנימין מספר על מכתב מא. מ. ליפשיץ, שעגנון מסר לו. ובמאמרו על ברנר (“ברנר בחייו ובמותו”, תשכ"א, “מעצמי אל עצמי”) אומר עגנון, שברנר “כתב לי שתי איגרות לוויה, אחת לאברהם רייזין לקראקא ואחת לאורי ניסן גנסין שהיה דר בפתח תקוה” (שם, 112).

וב“חמדת”, שהוא סיפור על גבול של ביוגראפיה ובדיון, מספר עגנון, שמר גרוסמאן (היינו, קליינמאן, י.ב.) “ישב וכתב שלוש איגרות לשלושה אנשים מסויימים שהיו בארץ ישראל” (שם, 15). וב“בארה של מרים”, סיפור שהחלק הבדיוני בו מרובה עוד יותר, מספר עגנון על “ערמות מכתבי המלצה, שקיבל מידי חכמים וסופרים” (הפוה"צ, 21 במאי 1909, עמ' 10). על כל פנים, אנו שומעים על מכתבים רבים, שנמסרו לידי עגנון בלבוב. יכול איפוא להיות, שבין אלה היה גם מכתב לעורך “הפועל הצעיר” ובתוכו הכתבה של אדונדון. בכל אופן, זוהי רק השערה שבהשערה, אך היא בכל זאת נותנת לשמועה איזו שהיא אחיזה.

 

ביבליוגראפיה    🔗

א. טקסטים וכתבים מקובצים    🔗

1. ברנר י.ח., כל כתביו, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מסות ומאמרים, כרך ב' 1960; אגרות, כרך ג' 1967.

2. גנסין א.נ., כתבי גנסין, ספריית פועלים, 1946; סיפורים, כרך א‘; אגרות, כרך ג’.

3. גנסין א.נ., “צווישן גערטענער”, “די יודישע וועלט”, 1913, חוברת 4 (אפריל).

4. עגנון ש“י, “ביבליוגראפיה”, “מעצמי אל עצמי”, שוקן, ת”א, תשל"ו (אדונדון הפוה“צ, תמוז–אב תרס”ח).

ב. ספרים ומאמרים (מבחר)    🔗

1. בן בג בג, “מחודש לחודש”, “המעורר” שנה א' חוב' 6, יוני 1906.

2. בן בג בג, “שתי זכירות”, “המעורר” שנה א' חוב' 8־7, יולי–אוגוסט 1906.

3. בקון יצחק, “המעורר” – פורטרט של כתב עת, “סימן קריאה”, כרך ב' מאי 1973.

4. ברדיצ’בסקי מ.י., “זרמים וביבליוגראפיה”, כל מאמרי, עם עובד, ת“א, תשי”ב.

5. ברדיצ’בסקי מ.י., “חליפת אגרות” (עם ברנר), הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב.

6. ברנר י.ח., “פנקס קטן”, “המעורר” שנה א‘, חוב’ 7–8, יולי–אוגוסט 1906; ב' 130–131.

7. ברנר י.ח., “מעולם ספרותנו”, “רביבים” א‘, תרס"ח, ב’ 232–233.

8. גוברין נ., “שופמאן – ראשית הביקורת על יצירתו”, “מעגלים”, מסדה, ר־ג, תשל"ה.

9. גונצר א.מ., “זכור”, “המעורר” שנה א‘, חוב’ 6, יוני 1906.

10. זאבלוצקי מ., “אוצר הפסבדונימים”, ברדיטשוב, תרס"ב.

11. זילברברג מ., “קריסטליכע מיסיעס און מיסיאנערן אין, ענגלאנד”, ייווא בלעטער ב', נ־י, 1966.

12. לברטוב פאול, “ישראל, אמונתו ותעודתו”, עדות לישראל, לונדון, 1908.

13. לוריא שלום, “דממה נושמת בגבורתה”, “מאזניים” נ“א 2, תמוז תש”ם.

14. מירון דן, “מה נתגלה לגנסין בדממת הגנים”, “כיוון אורות”, שוקן, י־ם–ת“א, תש”ם.

15. מלאכי א.ר., “העיתון הביבליוגראפי הראשון בעברית”, הדואר, ל“ב, ט”ו תמוז תש"י.

16. מרמר קלמן, “מכתבים” (תשובה ל“מכתב ארוך”), "המעורר שנה, א', חוב, 4, אפריל 1906.

17. סדן דב, ההקדמה ל“יידישע ווערק” של ש“י עגנון, האוניברסיטה העברית, י־ם, תשל”ז.

18. ספיבאק יונה, “פגישתי עם י.ח. ברנר”, “מבחר דברי זכרונות”, הקה“מ, ת”א, תש"ד (“דבר” כ“א חשון תרצ”ז).

19. ספיבאק יונה, “די מרידה פון ברנר קעגן די נביאים”, “דאס ווארט”, קרוונע, כ“ט אלול תרצ”ו.

20. עגנון ש“י, “לשם ר' בנימין”, “מעצמי אל עצמי”, שוקן י־ם–ת”א, תשל"ו.

21. קליינמאן משה, “גאליציה מלפני שלושים וחמש שנים”, “מאזניים”, י“א, חוברות א־ו, אייר ת”ש–תשרי תש"א.

22. קליינמאן משה, “היהודים והיהדות בגאליציה”, “העולם” גל.ד', כ“ו שבט תרס”ח.

23. קליינמאן משה, “שני עולמות”, “רביבים” א' תרס"ח.

24. קרסל ג., “ראשיתו של ש”י עגנון ב’הפועל הצעיר'“, “הפועל הצעיר” ל”ט גל. 15, תשכ"ח.

25. ר' בנימין, “דור שילשים דור צנוע” (“בתוך הארג”), “הפועלהצעיר”, ב', גל. 15, יוני 1909.

26. ר' בנימין, אגרות לי.ח. ברנר, “גנזים” ד', אגודת הסופרים־מסדה, ר“ג, תשל”א.

27. O. Tatjana Levertoft. “Paul Levertoff and the Jewish-Christian Problem*” Judaism and Christianity*, London 1939. p. 93