רקע
נורית גוברין
רק שביל – על ספרה של רבקה גוּבר

שם ספרה החדש של רבקה גוּבֶּר ‘רק שביל’1, מעיד על תוכנו, על אווירתו, על המחברת ועל דרכה בכתביה. שתי מילים אלה מעלות לפני הקורא את זכר שירה הידוע של רחל “אל ארצי”, שיר שבו נראה עם קריאה ראשונה, כי המשוררת מתנצלת על כך, שלא עשתה למען ארצה את המעשים הגדולים; ואילו בקריאה שנייה מתברר לקורא, כי נימת ההתנצלות מלווה הרגשת גאווה שקטה היודעת את ערך עצמה והבטוחה, שנטיעת עצים וכיבוש שבילים על פני שדות הם מן המעשים הגדולים האמיתיים.2

נטיעת העץ וכיבוש השביל אינם רק סמל למעשים הקטנים החשובים באמת, אלא הם מתוארים על־ידי הכותבת כסימן־היכר מובהק למידת היקלטותו של האדם בארץ. כך, למשל, נקראת אחת הרשימות: “עד שיתרומם העץ”, שבה מתואר “איש תמהוני” – אם כי ברור לקורא, כי תמהוניות זו היא מדומה, וכי היא כך רק בפי הבריות, אבל לא בעיניה – אשר הלך לגור עם המתיישבים החדשים במשך שנתיים, וראשית מעשיו בתוכם הוא קודם כל בדוגמה האישית. ברשימה מובאים קטעים ממכתבו של האיש, ממעשיו הצנועים, הקטנים, היום־יומיים שרק הם הנותנים לאדם הרגשת בית: “מה אני עושה פה? ראשית – אני שואף לעדור את המגרש סביב הבית שבו אני גר, לגדור אותו איכשהו, לשתול קצת דשא ומעט ירקות, למען לא תהיה לי הרגשת שממה”. ושורות מספר לאחר מכן: “ושישקו את העץ העומד ברשותם. כמה עצים כבר מתו! ואלה החיים – לא טוב להם לחיות כך”… (עמ' 32) וסופה של אותה רשימה באפיזודה קטנה הממחישה, כי יש תקווה להיקלטות העולה החדש במקומו החדש והלקח של משל־העץ נלמד היטב.

אף השביל אינו שביל מטאפורי, אלא ממשי ביותר, והוא הרבה יותר מ“רק שביל”. הוא שבילים רבים, שטחים גדולים וכפרים שלמים בארץ, שלמשפחת גובר יש חלק בייסודם, בביסוסם ובפיתוחם. בדבריה בבית מניה ביאליק, עם גמר עבודתם של רבקה ומרדכי גובר בלכיש (בשנת 1968), מתארת המחברת את דרכה בארץ על תחנותיה השונות: כפר ביל"ו, כפר־ורבורג, נהורה שבחבל לכיש, כפר־אחים “אנו פשוט נדחקנו לראש התור בלכתנו לשממת־לכיש” (עמ' 56).

שם הספר אופייני לדרך הכתיבה של המחברת, המעורה בספרות עברית וכללית, מורשת ישראל ותרבות העמים. פסוקי שירים עבריים, דברי חז"ל, דוגמאות מספרות העולם, אינם משמשים אצלה רק כמוטו למסופר ולמתואר, אלא כגילוי של זיקת־גומלין בין הספרות והמציאות. הספרות שואבת את כוחה מן המציאות המאשרת אותה, מאירה אותה באור חדש, נותנת לה משמעות חדשה חיונית; ואילו המציאות נעשית מובנת יותר מאחר שמצבים אנושיים חד־פעמיים נעשים כלל־אנושיים בזכות טורי־השיר המבטאים אותם.

אין כמעט רשימה ללא מובאות מסיפורים, משירים, מאגדות ומשלים, שזיקה להם אל המסופר. הם מעמיקים את המשמעות ויוצרים את השיתוף בין המאורע והדמות המסוימים לבין חיי אדם בעולם, ואילו המסופר מעניק חיים חדשים למה שנכתב משכבר הימים.

כך, למשל, פותחת הרשימה “הביתה”, שעניינה משפחת יורדים, במובאה מתוך “הרוח בערבי הנחל” מאת קנת גרהם, שבה מתאר החפרפר מהו בית. אמצעי השכנוע היעיל ביותר, כדי להשפיע על המשפחה לחזור מקנדה לישראל הוא ספר, ספרה של ימימה טשרנוביץ “הביתה”, המתאר את מצוקתם של ילדי היורדים בברזיל. והכותבת מעירה, כי חוסר התגובה על משלוח הספר אפשר שהוא מעיד על כך, שההורים חששו שמא ישפיע הספר על רצון בתם לחזור לישראל וידם תהיה על התחתונה. מן הסיפור האנושי המעניין בוקעת האמונה בכוחה של היצירה הספרותית להשפיע על נפש האדם.

שיריהם של אסתר ראב, נתן אלתרמן, א. צ. גרינברג, ש. שלום, זאב ואחרים משובצים בפרקים השונים של הספר, בצדם של פסוקי תנ"ך ההולמים להפליא את המציאות החדשה. כך מתמצית דמותה של פולה בן־גוריון, מסירותה לבעלה ויחסו אליה בפסוק אחד: “לכתך אחרי במדבר” (ירמיהו ב', 2), וכך ממצה הפסוק: “אשר לא נשאה לשוא נפשה” (על־פי תהלים כד', 4) את אישיותה של רבקה אלפר, אשר לה מוקדש הספר.

אל היחס לדברי שירה וספרות כאל מורי־דרך בחיים מצטרף יחס ההערצה לסופרים ולמשוררים. הרשימה “קורות ספר אחד”, כאשר ה’ספר האחד' הוא “ספר האחים', הלא הם שני בניה של משפחת גובר, שנפלו במלחמת השחרור, נותנת ביטוי לרגש התודה של ההורים ל”אב המאמץ" של האחים, הוא עורכו של הספר אשר ברש, שקיבל על עצמו את עריכת החומר ואף כתב לו הקדמה. הכותבת מתארת כיצד קראה לראשונה הקדמה זו: “וזאת לא סיפרתי לאיש: כל החדשים, שטיפלתי בענייני ההדפסה והעברתי את הגליונות לבית הדפוס, אף לא הצצתי בדפים של ההקדמה. בקבלי את הטופס הראשון של הספר המודפס, נסעתי ישר מבית הדפוס לכפר־ורבורג. בלי לסור הביתה הלכתי לבית הקברות. שם, ליד קברם של הבנים, פתחתי את הספר וקראתי לפניהם את דבר־ההקדמה בקול. בגמרי, נשקתי לחתימה: ‘אשר ברש’” (עמ' 120).

דמויותיהם של סופרים שונים מתוארות בספר; ואף על פי שכבר נכתב הרבה עליהם, מוסיפה הכותבת משלה כמה וכמה קווים מקוריים לאישיותם, מנקודת ראייתה המיוחדת, שלפיה עשויים דווקא פכים קטנים בחיי יום־יום לגבש דמות ולהביע יחס.

ברשימה על ביאליק המכונה “בתוך עמו” (כלומר, אותו פסוק שאמרה “האשה הגדולה משונם” לנביא אלישע על־פי מל"ב ד', 13), מספרת רבקה גובר על המשורר חיים נחמן ביאליק, ובין השאר היא מביאה את האנקדוטה הידועה מפי יעקב פיכמן – את שיחתם של זאטוטים שפגשו את ביאליק מטייל ברחוב ואחד מהם אמר: “– זהו ביאליק! – לא נכון נענה השני – ביאליק זה ספר. – לא, העיר השלישי – ביאליק זה רחוב”, (עמ' 110).

העדות השנייה ממעשיו של אחד מפשוטי־עם בשעת הלווייתו של המשורר, כאשר החום היה גדול והמקום צפוף: "פתאום פרץ לתוך השטח הגדור תימני קשיש, בידו דלי מלא מים, ובהם צף גוש קרח. בידו השנייה נפנף בספל וקרא בקול: 'לכבוד ביאליק!… לזכר נשמת ביאליק!… " (עמ' 114).

ברשימה אחרת, על משה סמילנסקי, מוסיפה המחברת כמה קווים לדמותו; וכך גם ברשימתה על דבורה בארון, שהיא מכנה אותה “אמן הבדידות”. הפגישה הראשונה בין שתי הנשים לא היתה במזל טוב: “סקרה אותי במבטה החודר ואמרה: ־ ואני חשבתי שאת גבוהה ורזה… נבוכותי. הרגשתי עצמי כאשמה בכך שאיכזבתיה” (עמ' 126). אבל בסופה של הפגישה: “יצאתי ממנה ונפשי שבעה” (עמ' 127). ואמנם הקשר בין השתיים נשמר, ואחרי מות הסופרת הוקם בנהורה, שהיא מרכז אזור לכיש, בית הארחה־לסופרים הנושא את שמה של דבורה בארון. משפחת גוּבר “אִמצה” את צפורה אהרנוביץ, בתם של יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון. רבקה גובר הנציחה את זכרה בספר, ‘צפורה’, שערכה לזכרה (הוצ' עם עובד – תרבות וחינוך, תשל"ב).

רשימותיה של רבקה גובר פותחות בהכללה, בהשמעת איזו אמת או “אני מאמין” על הנושא או הדמות, שהם במרכז המתואר, ולאחר אמת כללית זו, באות תמיד אפיזודה אחת או יותר, כדי להדגים ולהמחיש את הכלל, שבו פתחה הרשימה. בדרך זו, מקבלים משפטים רבים הנראים לכאורה, שגרתיים וחסרי עניין, רעננות וחיוניות חדשים, שבאו להן מכוחן של האפיזודות המדגימות. ברשימה “דרך הרוח” למשל, שהוקדשה למחנך פרופ׳ צבי שרפשטיין, יכול היה הקורא לקרוא את ההגדרה: “אין לך פינה בעולם שהיהודים נמצאים שם ולא הגיעו אליהם ספרי־לימוד, ספרי־עזר, ניבונים ולקסיקונים שחוברו על ידו”. הרשימה ממחישה בדוגמה מאלפת מה פירושן האמיתי של המילים: “אין לך פינה בעולם”, בתארה פגישה בין אחד המתיישבים מעולי קוצ’ין במושב שחר, שניהל חליפת מכתבים עם פרופ' שרפשטיין בתקופה שבה עסק בהוראה באחת ממדינות הודו, וכעת, כשאותו פרופ' ביקר בלכיש, בא לעשות עמו היכרות אישית כעם ידיד ותיק. הכותבת, שהיתה עדה לפגישה זו, מעירה: “המראה היה מוזר – כה שונים היו השניים בהופעתם, ללא כל דמיון גזעי ביניהם. ואף על פי כן, ניכר היה, שקשוּרים הם בקשרי־ברית, המורה מאמריקה והחכם היהודי מהודו, שעשו יחד למען חינוכם של ילדים יהודים” (עמ' 131).

מקום מיוחד בספר מוקדש לרשימות על נשים רבות־פעלים שהן בבחינת דוגמה ומופת לדור. כאלה הן הרשימות על רבקה אלפר, רחל לדיז’ינסקי, דבורה דיין, דבורה ברטונוב, ברכה חבס, קלארה אשר־פינקהוף ועוד.

הרשימה הפותחת את הספר, “ביתי שחרב”, מתארת את המקום שממנו באה הכותבת, ויש בה כדי ללמדנו מה הם מקורות הכוח הנפשי שעמדו לה לרבקה גובר בדרכה רבת הסבל וההוד בארץ.

אופייני ביותר הוא משפט אחד שלה: “הייתי הבת הראשונה שיצאה ממושבתה ללמוד בעיר” (עמ' 13). “ראשונוּת” זו מלווה אותה אחר־כך בכל אשר תעשה בארץ, ללא התחשבות בתגובת הבריות, שלא תמיד היתה אוהדת.

בספר הקדמה של רבקה גורפיין, שהיא מסה חשובה המצטיינת בקשב דק לנפשה ולשיחהּ של המחברת. צורתו החיצונית הנאה של הספר, התמונות והרישומים המלווים את הדמויות המתוארות בו, מוסיפים לוויית־חן למסופר.

יוני 1970



  1. רבקה גוּבר, ‘רק שביל’, הוצ' “מסדה”, תש"ל. עם הקדמה מאת רבקה גורפיין.  ↩

  2. ראובן קריץ, על שירת רחל‘, הוצ’ “פורה”, תשכ“ט, (עמ' 33־30), דיון בשיר ”אל־ארצי".  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47462 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!