משנת ראשונים: מתוך הפלוסופיה העתיקה
מבוא 🔗
הפלוסופיה העתיקה עד תקופת האסכולה יש לה רובה ככולה אופי של פתגמים, של מאמר קצר, של אפוריזמה. עדַין היא צעירה ורעננה, מפרכסת ראשוני פרכוסיה של שעת יצירה, עדין לא כבשה לה את הלשון ולא נסתבכה בסבך בטוייה המסכסכים ולא נתקררה בנוסחותיה, ותלמודה לא נקהה עליה. נאה היא בגמגומיה ומלמוליה, ואף פגימותיה מוסיפות לה לוית־חן; אנו נעשים עדי־ראיה לחבלי־לדה של מחשבה ושותפים למעשי־בראשית. לפנינו פתגמים קטועים, פסוקים חצוים, שהפלוסופיה הבקיעה לה דרך בתוכם ונתפרצה חרֵדה בקול צנוע ומרוסק, אבל אין הם משמשים לה כלים וצנורות המערים את נפשה ומניחים את דעתה; אין הללו עשויים במכוּון לה והיא עודפת עליהם. ומשום כך נשמעת לנו יפה זעקתה הראשונה, הבוקעת ועולה מתוכם, הרותחת מתוך קרב־מחשבה ויסורי־לשון. עדין לא טעמה טעם שלוה של ימי עמידה ושובע, עודנה רעבה וצמאה ומתלבטת כערפליה. עדין היא בבתוליה.
פתגמים קטועים, פסוקים חצויים – אף־על־פי־כן אין הם לכאורה טעונים פֵרוש והסבר. מרובה בהם הפַּשטות ועוד לא נתחללה תומת הרעיון על־ידי שִטות מסולסלות וצנופות כפקעת, ואין צורך לנער את הקפול ולַמהוֹת את החוטים.
הפלוסופיה העתיקה מעורבים בה התחומים: ידיעת הטבע, רפואה, הסטוריה, אנתרופולוגיה, וכיוצא בהן, סמוכות זו בצד זו או ממוזגות זו בתוך זו וכולן מעורות בפלוסופיה. בדרך עבודתי בררתי מתוך החומר המנומר את אלה המאמרים, שיש בהם משום יסוד של הסתכלות־בעולם. וכנגדם השמטתי אלה המאמרים המרובים – ביחוד במקצוע ההשקפות על חוקי הטבע – שאינם חשובים מצד ערכם העיוני ושבבחינת ידיעות שמושיות כבר נפסלו על ידי התפתחות המדע.
ובדרך כלל נזקקתי לפי־רוב לאותם הדברים שיש להם אופי של פתגמים קצרים ולא של מחקרים ממושכים. מטעם זה הרשיתי לי – רק לפעמים ספורות – לקצר איזה מאמרים, לאמר להפסיקם באמצע ושלא לתרגמם בשלמותם1
התרגום הוא תרגום חפשי שנעשה בהשואה עם התרגומים שבלשונות אחרות, ביחוד משֶל דִילס ונֶסטְלֶה. תרגום חפשי – מכאן, שאין לתרגומי ערך מדעי. אולם לא התרתי לי, כמדומני, אלא מדה קלה של חרות ספרותית ולא נהגתי זלזול בַתוכן, אעפ"י שהקפדתי ביותר להציעו בצורה המפרשת במקצת את הסתום ומשלמת את החסר ונזהרתי שלא לקפח יותר מדי את הלשון העברית דרך תרגום מחוספס, המכביד על הקורא את תפיסת הרעיונות בברק־חודם המיוחד להם.
בספרותנו לא מצאתי תרגומים מתוך פתגמי הפלוסופיה העתיקה; חוץ מרעיונותיו של אַברֶליוס, שהשתמשתי בתרגומם במקצת ולא בכולו.
בהתאמה לאפיו של התרגום, תרגום ספרותי ולא מדעי, צמצמתי את המבואות במסגרת צרה של הרצאת עקרי הדברים הידועים לנו בנדון האסכולות ודבּריהן. אלמלי באתי לכתוב מבואות מרווחים, הייתי מחויב – מחמת שהרשומות של המסורה ההסטורית על תקופה זו רובן מוטלות בספק – לחטט בחקירות מדעיות שאיני מומחה להן ולהכניס את ראשי בין גדולים. ולא ראיתי טעם להיות דש כסומא בעקבות אחרים או לקשקש עיסת חכמים בתוך סברות והשערות קלושות משלי. על־כן הסתפקתי להרצות כאן רק אלו הידיעות המועטות, שהן בחינת ודאות ומוסכמות.
כמה מן הפלוסופים הראשונים לא כתבו ספרים ולא הניחו אחריהם כתבים. נשתירו אי־אלו קטעים, רעיונות מקופחים, מפוזרים לפי־רוב בתוך ספרי סבוראים ואחרונים – ובנדון השאלה ההסטורית הכרוכה בהם, אם ועד כמה הם מאומתים או מזויפים, סמכתי על המדענים המומחים לכך.
האסכולות שלפני סוקרַטס 🔗
מבית־מדרשם של חכמי מִילֶט 🔗
מילֶט, עיר עתיקה ביוֹנִיה שבאסיה הקטנה, עיר מסחרית ותעשיה, היתה מרכז לחכמים משך הרבה דורות עד שנחרבה ע"י הפרסים.
א. תַּלֶס
מיסד בית־המדרש שבמילֶֶט וראשון לחכמי הקוסמולוגיה. הוא נמנה על שבעת חכמי־עולם. אריסטו מכנה אותו: אבי הפלוסופים.
הוא רכש לו במצרים ובצור ידיעות מרובות בחכמת השעורים ובאצטגננות. מיחסים לו תגליות מדעיות־שמושיות, כגון המצאה למדידת הפֶרמידות, ומספרים עליו שצפה מראש לקוי־חמה. הוא השתתף גם בעניני המדינה.
זמנו: בין תרכ“ד ותקמ”ה לערך, לפני התאריך הרגיל; בן־דורם של כורש וסוֹלוֹן.
עִקר תורתו: המים הוא החומר הקדמון, שממנו נתהוה העולם כולו. דעה זו נתחדשה שוב במאה הט“ז ע”י פַּרַצֶלסוס.
ב. אַנַכְּסִימַנְדֶר
בן־ארצו של תַּלֶס וחברו (תר“י–תקמ”ז). מיחסים לו המצאת מפת־הארץ ושעון־השמש.
עִקר חדושו: החומר הקדמון הוא בלתי־מָגבל, בלתי־מסוים באיכותו, ואינו לא בהתהוות ולא בהפסדה. הוא הפקיע מתוכו תחלה את הקר והחם, שהולידו את השוטף, ואחר נבדלו מהם הרוח וכדור־האש המקיף את שניהם.
ג. אַנַכְּסִימֶנֶס
יליד מילֶט, נמנה על תלמידיו של אַנַכּסִימַנדֶר, זמנו לערך: תקפ“ח–תקכ”ד.
החומר הקדמון הוא, לדעתו, האויר הבלתי־מָגבל והמלא תנועה.
תַּלֶס
א
האדמה שוחה על פני מים.
ב
המים הם יסודם הראשון של כל הדברים.
ג
כל הדברים מלאים אֵלים. האבן־השואבת יש בה רוח־חיים, שכּן כחה להביא את הברזל לידי תנועה.
אַנַכְּסִּימַנְדֶר
ראשית כל הדברים הוא הבלתי־מָגבל. בהכרח הם נפסדים בתוך מה שהם מתהוים מתוכו. שכּן הם נענשים זה בגלל זה ומכפרים זה על זה לפי סדר הזמנים.
אַנַכְּסִימֶנֶס
א
המתכוץ והמתעבה שבחומר – זה הקר, וכנגדו הרכרוכי – זה החם.
ב
דוגמת הנשמה שהיא אַויר המבריח אותנו, כך נשימה ואַויר מקיפים את סדר־העולם כולו.
הֶרַקלֵיטוֹס הסתום
נולד באֶפֶסוֹס שבאסיה הקטנה, בן אצילים, כהן שמחל על כהונתו והתבודד כל ימיו בבית־תפלה. זמנו לערך: תקל“ח–תע”ח. הוא שופך את לעגו על המשוררים הלאומיים, הוֹמֶרוֹס, הֶסיוֹד ואַרְכִילוֹכוֹס, וקורא עליהם את השם: מנהיגים עִִורים לעִִורים. הוא בז לחכמת הדבור והמליצה ולמדעי הטבע, זורק מרה גם באמונת ההמון התמים גם באמונת החכמים היהירים, מעיז להלחם אף בפולחן המקובל.
מאמריו קצרים ושנונים. החשוב והמפורסם שבהם הוא מאמרו: הכל שוטף. הכל תמיד במצב של השתנות והתחלפות – אולם יש קבע של חוקים בתוך שטף ההתהוות. כיוצא בכך: הקרב הוא אבי הכל, כל העולם מלא נגודים ועליהם הוא חי – אולם יש הרמוניה ממעל להם.
הרקליטוס נקרא “הפִִלוסוף הסתום” על שום רעיונותין העמוקים; סוקרטס היה אומר עליהם, שהם זקוקים לשַיָּט מומחה היודע לצלול ולרדת לסוף כונתם. אף נקרא הרקליטוס בשם “הפלוסוף הבַּכין”, משום שתפס על היוצר ויצורו וגלה את עלבון הקיום והשפיל את כבוד האדם והבלי עולמו.
הֶרַקלֵיטוֹס הסתום
א
כל יום שׁמשׁ חדשה.
ב
כל יום דומה לחברו.
ג
כל שהולך ומתפרד, הולך ומתאַחד ומתוך הנִגודים מתהוָה האחדות היותר יפה, והכל בא מתוֹך הקרָב.
ד
אין הם מבינים, כיצד המתבדל ויוצא מתאַחד ומתכנס: אחדות שׁל מתיחות דוגמת קשׁת ונֵבל.
ה
הקרָב הוא אבי הכל, מֶלך הכל. הללו נעשים על ידו אֵלים והללו – בני־אדם, הללו – עבדים והללו – אדונים.
ו
דע, הקרָב משׁותף לכל. צֶדק בריב, ומתוך ריב והכרח נולד הכל.
ז
אלה הן ההרכבות: שׁלם ובלתי־שׁלם, הסכם ומחלוקת, התאָמה והפרדה – ואחד מן הכל והכל מן אחד.
ח
אתה יורד לתוף מימיו שׁל אותו זרם, וכל רגע מים חדשׁים שׁוטפים ובאים כנגדך.
ט
אין אתה יורד פעמַים לתוך אותו נחל עצמו ואין אתה נוגע פעמַים בעצמותו שׁל אותו העצם החולף; ומתוך עוז תמורות ורהט חליפות היא מפזרת וחוזרת וכונסת, מתקרבת ומתרחקת.
י
אנו יורדים לתוך מי נחל ואי־אנו יורדים לתוכו; הרי אנו והרי אין אנו.
יא
הדרך העולה והדרך היורדת דרך אחת היא.
יב
דרך הגליל, הישׁרה והעקומה, דרך אחת היא.
יג
אלהים הוא יום־ליל, חורף־קיץ, מלחמה־שׁלום, שׁפע־רעב.
יד
קור מתהפך לחוֹם, חוֹם לקוֹר, לח ליבשׁ, יבשׁ ללח.
טו
השׁוכן בתוכנו אחד הוא תדיר: חיים ומות, ער וישׁן, צעיר וזקן, כשׁהוא מתהפך, זה מתגלגל בזה וזה עובר אל זה.
טז
בני־אַלמות הם בני־תמותה, בני־תמותה הם בני אַלמות: אלו ואלו הולכים ומתים בחייהם, חיים כשהם הולכים ומים.
יז
מכשׁהם יוצאים לאַויר העולם, הם מתעתדים לחיות ועם זה למות או להנָפשׁ. והם מניחים בנים אחריהם למען ילכו גם הם למיתה.
יח
מות הוא כל מה שׁאַתה רואה בהקיץ, שֵׁנה היא כל מה שׁאתה רואה נָם־ולא־נָם.
יט
האדם מדליק לו נר בלילה כשׁהוא מת ועדין חי. כשׁהוא מתנמנם ואור עינו כבה, הוא נוגע במת. בהקיץ הוא נוגע במתנמנם.
כ
צפויים בני־אדם במותם למַה שׁלא צפוי לו ולא האמינו בו.
כא
כל שׁהמיתה גדולה, שכרה גדול.
כב
שׁם הקשת – חיים, פעולתה – מות.
כג
האשׁ חיה על מוּת האדמה והאַויר חי על מוּת האשׁ; המים חיים על מוּת האויר והאדמה חיה על מוּת המים.
כד
סדר־עולם זה, אחד לכל היקום, לא אל ולא אדם יצרו, הוא היה מעולם והוא הוֹוה והוא יהיה אׁש חיה לעולמי־עולמים; התלקחותה והשׁתקעותה הן שׁתי מדותיה.
כה
האשׁ מחוננת בדעת. באשׁ יסודה של הנהגת־עולם.
כו
הכל הולך ומתגלגל באשׁ והאשׁ הולכת ומתגלגלת בכל, כדרך שׁהכסף מתחלף בסחורה והסחורה בכסף.
כז
האשׁ היא מחסור ושׁפע, בריאת עולם – מחסור, שרֵפת עולם – שׁפע.
כח
אל נהיה עושים ומדברים כישֵׁנים. אכן גם בשֵׁנה נִדמה לנו שׁאנו עושים ומדברים.
כט
ואל נהיה עושים כבנים של אבות, שׁזו דרכם: “כך למדנו”.
ל
עולם משׁותף לכל העֵרים, אבל הישֵׁנים כל אחד מהם עולם מיוחד לו.
לא
הישׁנים אף הם נוטלים חלק במאורעות העולם.
לב
תענוג או מות הוא לנשׁמה להיות לחה. ואין תענוגה אלא ביציאתה אל החיים.
לג
מות הוא לנשׁמה כשׁהיא מתגלגלת במים, מות למים כשׁהם מתגלגלים בעפר. מעפר מתהוים מים, ממים – נשׁמה.
לד
הנשׁמה היבשׁה היא היותר חכמה והיותר טובה.
לה
כשׁאדם שׁותה לשׁכרה, נער קטן נוהג בו. הוא נוע ינוע ואת דרכו לא ידע! כי נשׁמתו לחה.
לו
מחשׁבות גֶבר – משחק ילדים.
לז
הזמן הוא נער משחק, הופך והופך בלוחות־אבנים; ממשׁלת־נערים!
לח
זֶאוּס ברא את העולם מתוך בדיחות־הדעת.
לט
כי לא ידע רוח האדם את התכלית. אכן רוח אלוה ידענה.
מ
זה סדר־עולם היותר נאה: גל שׁל אשׁפה שנערם בהסח־הדעת וללא־תכלית.
מא
יפה אחדות מסותרת מאחדות גלויה.
מב
קורת־רוח לטבע – להסתיר את עצמו.
מג
מצוּוה ועומד האדם להלחם על חוקו כשׁם שׁהוא נלחם על מבצרו.
מד
חוק, משׁמעו לפעמים: להכנע מפני רצונו של יחיד.
מה
אחד חשׁוב בעיני כעשרת אלפים, אם הוא הטוב שבהם.
מו
ילד האדם בפני אלהים, כנער בפני גבר.
מז
אף החכם מכל אדם הוא כקוף בפני אלהים בחכמה וביופי.
מט2
כל הרומש כאן, שׁוט אלהים מכה בו: צא ופרנס את עצמך.
נ
המחשׁבה היא מעלת המעלות. וראשׁית־חכמה – לדבּר אמת, לציֵּת לטבע ולהתנהג על פיו.
נא
הכל ישׁ בו חלק במחשבה.
נב
אם ישׁ את נפשׁך לכלכל את דבריך בדעה, צא והזדיֵן בזו המשׁותפת לכל, כעיר מזוינת בחוקים.
נג
חוקי האדם מתפרנסים מחוקי אלוה.
נד
העין והאוזן הם עדים גרועים לבני־אדם, כשׁנשׁמותיהם אינן שׁומעות את לשׁונם של אלו.
נה
לא תמצא את גבולי הנפשׁ ולא תמדוד אותה בכל שׁיבליה. כה עמוקה היא!
נו
נִתן לכל אדם להכיר את עצמו ולהחכים.
נז
אין לנו תפיסה בהכרת אלהים, מפני שׁאין אנו מאמינים בה.
נח
גאוה היא מחלת־נכפין.
נט
הדִבור המיוחד לנשׁמה עולה וגדֵל מאליו.
ס
הנשׁמות שבשׁאול – נותנות ריח.
סא
לא טוב לאדם כשמשׁאלות לבו מתמלאון כולן.
סב
על־ידי מחלה אנו נהנים מן הבריאות, על־ידי רע – מן הטוב, על־ידי רעב – מן השובע, על־ידי יגיעה – מן המנוחה.
סג
קשׁה המלחמה נגד הלב. שׁהרי כל משׁאלה ומשׁאלה שׁלו עולה לך בנשׁמה.
סד
דוגמת העכבישׁ היושׁב במרכז אריגתו ומרגישׁ בזבוב הקורע איזה חוט ברשׁתו, והרי הוא זריז וממהר לאותו מקום כאִלו חס על תקונו שׁל החוט, כך כשׁבא נזק לאיזה חלק מן הגוף מזדרזת נפשׁ האדם וממהרת לאותו מקום כאִלו דואגת היא לנזק הגוף שׁהיא קשורה בו קשׁר אמיץ על־פי סדר מסוים.
סה
המנהג זה אֵלו של האדם.
סו
ישׁ דבר שהמעולים בנו מבכרים אותו על כל חפץ: כבוד־עולמים לעומת מה שׁהוא חולף ועובר. אולם רובם שׁל הבריות שׁוכבים סרוחים, פטומים כבהמות.
סז
יותר ראוי לכבות את תבערת הרֶשׁע מלכבות איזו דלקה.
סח
בעיני אלהים הכל טוב ונאה וישר. אולם בני־האדם סבורים: זה נעשה כשׁוּרה וזה לא כשׁוּרה.
סט
כי בהקף־העגול מחוברות ראשׁית ואחרית.
ע
אפיו של האדם הוא גורלו.
עא
אין הללו מבינים זאת אף אם שׁמעו זאת. ככה הם משׁולים ליוֹנים. ועליהם נאמר: כשׁהם נוכחים הם נעדרים.
עב
בקשׁתי את עצמי.
מתוך הקטעים המסופקים
אַל תרבה לעג עד להיותך ללעג.
*
אותות־כבוד משׁעַבדים גם אלים גם בני־אדם.
*
הדרך היותר קצרה, המוליכה לידי כבוד, היא: להיות טוב.
*
גאוה היא נסיגה שׁבהתקדמות.
*
ההשכלה היא למשכילים שׁמשׁ שׁניה.
*
אם ישׁ אלים, למה אתם מבכים אותם? ואם אתם מבכים אותם, אַל יהיו בעיניכם כאלים.
מבית־מדרשם של הַפִּתַּגוֹרָאִים 🔗
כשהתחילה שמשמם של חכמי יוֹניה לשקוע במחצית המאה הששית לפני התאריך הרגיל – זרחה שמש המדע במערבה שׁל יון עד ערי החוף של אטליה ואי סיציליה. פִּתַּגוֹרס בא לגור באחת הערים האלה, העמיד אסכולה גדולה ונעשה במשׁך הזמן נושא חביב לספורי אגדות על מעשי נסים ומופתים.
א. פִּתַּגוֹרַס
נולד בסַמוֹס, בשנת תק"ף לערך, עזב את ארצו וקבע את דירתו בקרוֹטוֹן שבאטליה התחתונה. כאן יסד חבורה דתית של בעלי־מסתורין, שהטיפו לחיי פשטות והסתפקות, לסבלנות ולכבישת היצר, והיו מחבבים עליהם ביותר את למודי המתמטיקה והמוסיקה. האמונה בגלגול הנפש ובשכר ועונש היא מגופי תורתה של אותה אגודה.
פִּתַּגוֹרַס ותלמידיו העמידו את דבריהם על עִקר גדול זה: המספר בו מהותם של הדברים. לאמר, הכל במדה ובחשׁבון ואין העולם מתקים אלא בחוקו וסדרו הפנימי. הם הגיעו לידי הכרת הרבועים של המספרים והורו את ההוראה המפורסמת, הקרויה על שׁם רבם: הוראת פִּתַּגוֹרַס (אגב, היא היתה ידועה כבר לחכמי הודו). הם גם הבחינו באפיה המספרי שׁל ההרמוניה המוסיקלית.
אף ההכרה בצורת העגול של הארץ ובקורבה הטבעית שבין כל בעלי־החיים נמנית על חדושיה של האסכולה הפתגוראית.
פִּתַּגוֹרַס עצמו לא הניח אחריו כתובים.
ב. פִילוֹלָאוֹס
יליד טַרֶנט או קרוֹטון, שבא לארץ יון בראשית המאה הרביעית, ונתודע לאפלטון. הוא הראשון שפרסם בכתב את עקרי תורתו של פִּתַּגורס ובית־מדרשו.
ג. אַלקְמֵאוֹן
יליד קרוטון, רופא ופלסוף. הראשון שהעיז לעשות נתוח בעין והוא גם שהכיר במֹח את מרכזה של הנפש. כנראה הוא אבי התורה, שבנפש נמצאים עגולים המסתובבים כדרך סבובם של כוכבים.
ד. יון מִכִיוֹס
משורר של חזיונות־תוגה, שחי במחצית השניה של המאה החמישית לפני התאריך הרגיל.
אֶפִיכַרְמוֹס
זמנו: תק“ן–ת”ס. מחבר קומדיות, שהושפע ביותר ע"י תורת פִּתַּגורס.
פִילוֹלָאוֹס
א
בשעת תקון הבריאה התרכב הטבע, הן סדר העולם כולו והן כל הנמצא בו, מתוך בלתי־מָגבל ומָגבל.
ב
בעל־כרחך אתה אומר, שהדברים הנמצאים הם אם מָגבלים כולם אם בלתי־מגבלים כולם או שניהם בבת־אחת. אולם מן הנמנע שיהיו רק בלתי־מגבלים או רק מגבלים. ומאחר שאינם מָרכבים מתוך מגבל בלבד או מתוך בלתי־מגבל בלבד, הרי ברור שסדר־העולם וכל מלאו התרכב גם מן הבלתי־מגבל.
אף הסתכלותנו במציאות מעידה על כך. הן חלקה המתהוה מתוך מגבל הוא מגבל וחלקה המתהוה מתוך מגבל ובלתי־מגבל הוא מקצתו בלתי־מגבל. ואִלו זה שמתהוה מתוך בלתי־מגבל יהא מתגלה כבלתי־מגבל.
ג
אלמלי היה הכח בלתי־מגבל, הרי מלמפרע לא היה שום דבר עשוי להיות נשוא של הכרה.
ד
אמנם כל שנִתן להכיר הוא מספר. בלעדיו אין לתפוס או להכיר שום דבר.
ה
המספר יש לו שתי צורות מיוחדות לו, זוג ונפרד, וצורה שלישית שנתהוה מתוך ערובן של השתים: זוג־נפרד, כל אחת משתי הצורות הללו היא בת דמויות מרובות, המשתקפות בכל דבר מאליו.
ו
וזה משפט הטבע וההרמוניה. הדברים במהותם, שהיא נצחית, והטבע עצמו טעונים הבחנה אלהית ולא אנושית, וכמובן לא היה אפשר לנו להכיר שום הכרה בתוך הדברים הנמצאים, אלמלא הנחת מהותם של הדברים, של המגבלים ושל הבלתי־מגבלים, שמהם נתהוה סדר־העולם. והואיל ושתי ההתחלות האלה – אחד ושנים – הונחו ללא־שווי וללא קרבה ביניהן, הרי שלא היה אפשר לקבוע על־ידן את סדרו של עולם בלי סיועה של ההרמוניה, שנתהוה באיזו דרך שהיא. השוים והקרבים ביניהם לא היו זקוקים מעולם להרמוניה, וכנגדם הבלתי־שוים והבלתי־קרבים והבלתי־דומים בסדורם מחויבים היו להתחבר בעזרת הרמוניה, כדי שתהא זו מאחה אותם בתוך סדר־העולם.
ז
אחד – זו ראשית לכל דבר.
ח
הרמוניה היא התאחדות דברים מנומרי־תערובות וכִווּן בין דברים מיוחדי־כִווּנים.
ט
מן הראוי לדון על מהות המספר לפי הכח הכבוש במספר עשרה. שכן הלה תקיף הוא, מַשלים הכל, פועל הכל, ראשית ומורה־דרך לחיי אלהים, לחיי השמים ולחיי האדם, בלעדיו הכל לא־מגבל, לא־בהיר ולא־ברור.
תדע, טבע המספר שופע לנו שפע ידיעות. הוא מורה ומדריך לכל אחד בכל דבר שהוא מסופק לו או בלתי־ידוע לו. אלמלא המספר ומהותו לא היתה וַדאות לשום אדם בשום דבר מן הדברים לא ביחוסם אל עצמם ולא ביחוסם אל זולתם. הוא המַשלים את כל הדברים עם המוחשות שבנפש ועושה אותם מסומנים ומתאימים זה אל זה, לפי טבע הגנוֹמוֹן, עִם כשהוא מעניק להם גופניות ומפריד את יחסי הדברים המגבלים והבלתי־מגבלים כל אחד בפני־עצמו.
נִתן לך לראות את טבע המספר וכחו לא בלבד כשהם פועלים בדברים הדמוניים והאלהיים אלא גם בכל מעשי בני־האדם ודבריהם; ולא פחות בתקונים המלאכותיים מאשר במוסיקה.
כלום מן הכזב אינו נקלט לתוך טבע המספר וההרמוניה; לכן אין הוא ממהותם. ואִלו טבע הבלתי־מגבל והבלתי־מוחש והבלתי־מושכל, השקר והקנאה הם ממהותו.
אין אתה מפיח כזבים אל־תוך המספר; שכן השקר מתקומם וצורר לטבעו, ואִלו האמת טבועה במשפחת המספר מתחלת־בריתו.
י
חמשה טבעים בגלגל העולם: אֵלו שבתוך הגלגל, אש, מים, עפר, אויר והחמשי הוא קליפת הגלגל עצמו.
יא
גם האלהיים והחוזים מעידים: הנפש כפופה ומשועבדת לגוף, כאִלו זה בא לה בעטיה של איזו גזרת יסורים, והיא קבורה בו כמו בשחת.
יב
אלהים אוסר הכל כמו בבית־אסורים, ובני־האדם הם רק חלקה אחת בנחלת אלהים.
יג
לפיכך הרבה מדִמויינו והפעליותינו אינם ברשותנו. על־כן הרבה ממעשינו כרוכים בדִמויים והַפעָליות כאֵלו.
אלְקְמֵאוֹן
א
הודאי בנגלה ובנסתר רק להאלים לבד. אבל לנו בני־האדם לא נִתנה אלא ההשערה.
ב
אין בני־האדם הולכים וכלים אלא משום שאין ידם מגעת לקשור ראשית באחרית.
ג
יפה לבריאות שויון הכחות של לח, יבש, קר, חם, מר, מתוק וכדומה. ואִלו שלטון־היחיד שבהם אינו אלא מביא לידי מחלות בתוכם.
ד
נוח לו לאדם להזהר מפני אויב מאשׁר להזהר מפני אוהב.
יוֹן מִכִיוֹס
א
ראשית דברי: הכל הוא שלשה. ולא פחות ולא יותר משלשה.
מעלתו של כל אחד ואחד הוא שלש: שכל, כח, אושר.
ב
האושר, אף שאינו דומה בשום פנים למלאכת־אמנות, מוליד כמה דברים דומים לזו.
אֶפִּיכַרמוֹס
א
א. אם תוסיף אבן אחת על מספר זוגי או מספר נפרד או אם תחסר אבן אחת, כלום תאמר שהוא עומד בעינו?
ב. חלילה!
א. ועוד. אם תוסיף על מדת אמה תוספת של אורך, או אם תחתוך חתיכה ממנה, כלום תעמוד אותה המדה בעינה?
ב. ודאי לא.
א. עתה צא והסתכל בבני־אדם. זה הולך ועולה, זה הולך ופוחת, כולם חליפות להם תדיר. אולם כל שמתחלף לפי טבעו ואינו עומד רגע על מקומו, הרי זה שונה ממה שנשתנה.
ב. אף אני ואתה הרי אחרים אנו אתמול והיום, ושוב אחרים בעתיד. וכך אין אנו נשארים עולמית אותם האנשים, אותם עצמם ומאותו אופי.
ב
לא אחד הוא אלהי־החכמה, אלא כל החי מחונן בתבונה. שכן התרנגולת אינה ממלטת אפרוחים חיים אלא דוגרת תחלה על ביצותיה ומפריחה בהן נשמה.
אולם רק הטבע בלבד יודע מה טיבה של חכמה זו, שכּן הוא למֵד זאת מאליו.
ג
הוא התחבר ונתפרד, חזר אל המקום שבא משם: עפר אל עפר, הרוח אל עָל! וכי תמוה הוא? כלל וכלל לא.
ד
מה הוא אפוא טבעו של האדם? מפוח מתנפח.
ה
ההכרח למות – תועבה לי. אולם להיות מת – מה בכך?
ו
אין רואה ושומע אלא השכל בלבד. כל השאר הוא חֵרש ועוֵר.
ז
פכחות ופקפוק הם הזרועות של הרוח.
ח
אופי – זה מלאכם הטוב של בני־האדם, אבל לכמה מהם הוא נעשה מלאך רע.
ט
לעולם יחשוב בן־תמותה מחשבות בנות־תמותה ואל יחשוב בן־תמותה מחשבות אַל־מות.
י
אין לבני־תמותה צדה־לדרך טובה כדרך ישרה בחיים.
יא
אם רוח טהור בקרבך, כל גופך טהור.
יב
אם חכמה אתה מבקש, הרהר בה בלילה.
יג
לא כשרון הדבור נִתן לך, אלא כשרון השתיקה נִתן לך.
יד
יד רוחצת יד; רצונך לִטול, צא ותן.
טו
לא נדיב הנך, כי אם חולה. הן אתה נהנה כשאתה נותן מתנה.
טז
הנבָלה היא כלי־זין יפה כנגד נבלים.
יז
הוי, נבל! אַל תשא עיניך אל הרך, פן יפגע בך הקשה.
יח
במה שבחה של אשה כשרה? שלא לגרום צער לבעלה.
יט
לעולם יהא החכם מהרהר לפני המעשה ולא לאחריו.
כ
מים, עפר, רוח ושמש – אלה הם יסודות התבל.
כא
הגוף הוא עפר, וכנגדו הנפש – אש.
כב
השמש היא כולה נפש.
כג
השמים והארץ בראו את כל היקום מתוך בליל של אש ומים; שכן על־ידם מזוֵג הטבע חם עם קר ויבש עם לח.
כד
האדמה, אם כל חי, העמידה את כל הדורות שבכל הארצות והיא אוספת אותם שוב אל חיקה. היא הנותנת טרף ליקום.
כה
חיי האדם זקוקים ראשית־כל לחשבון ולמספר. אנו חיים במספר ובחשבון. אכן על־ידם החיים מתקימים.
מבית מדרשם של חכמי אֶלֵאָה 🔗
הויה או התהוות? ישות עומדת בעינה או השתנות והתחלפות תדירה? מנוחה או תנועה? אחדות או התחלקות, אחד או רבוי? אלה הן השאלות המעסיקות את חכמי אֶלֵאָה, והן בעקרן שאלה אחת על העצם והופעותיו.
א. כְּסֶנוֹפַנֶס
זמנו לערך: תק“ע–תע”ט. נולד בקוֹלוֹפוֹן והיה נע ונד כמעט כל ימיו עד שמצא לו מקום מנוחה באֶלֵאה שבאטליה התחתונה.
הוא היה פלוסוף ומשורר. ביחוד גדול כחו בסַטִירה, בה דבר קשות בהומֶרוס והֶסיוד על שמָנו באלים חטאים אנושיים, כגון מעשי גנבה וגזלה, בגידה ותרמית.
הוא כפר ברבוי אלים והכריז על אל אחד, אחד שהוא הכל, אל ללא תנועה וללא תמורה, “מעוצם בעצמו”. אריסטו אומר, שכסנופנס הוא נושא־דגלו הראשון של רעיון האחד. “מתוך הסתכלות במלוא־העולם, העלה על האחד את השם: אלהים” (אריסטו).
ב. פַּרְמֶנִידֶס
מקומו – אֶלֵאָה. זמנו – מוטל בספק. יש אומרים שנולד בשנת תק“ם, ויש משערים שנולד בשנת תקט”ו לפני התאריך הרגיל. הוא הפלוסוף הראשון, שהלביש את מחשבתו לבוש של שירה.
פרמנידס הוא אבי האסכולה שנלחמה על רעיון היֵשות המתמדת כנגד רעיון התמורה הבלתי־פוסקת, בנין עולם ושרפת עולם. זלזול כלפי עדותם של החושים והערצה כלפי הכרעותיה של הדעת, כפירה בהתהוות ובהפסדה ואמונה בהווה עומדת בעינה – אלה הם הקוים היסודיים של תורתו. הוא מלמד על זֶהות של ישות ומחשבה. רק היש ישנו, הבלתי־יש אינו יש – כך גוזרת הדעת. ואִלו ישותו של הבלתי־יש אינה אלא מראה־שוא.
אפלטון אמר על פרמנידס ובני־סיעתו, שהם מעכבים את גלגל העולם עם שהם מקפיאים את ההויה.
ג. זֶנוֹן
מקומו ג“כ – אֶלֵאָה. זמנו – לערך ת”ץ–ת"ל.
הוא יצא לחזק תורת רבו, פרמנידס, ע"י מופתים שנונים כנגד הנחת רבוי והתהוות, תנועה והתחלקות. הוא מוכיח, שלפי הנחה זו: א. ראשיתה של כל תנועה היא מן הנמנעות; ב. סופה של תנועה אינו באפשר ואַכילס קל־הרגלים אינו יכול להדביק במרוצו את צב־השריון, משום שרֶוח־המקום שביניהם הולך ומתקטן אבל אינו בטל כולו; ג. החץ העף נח, משום שהוא נמצא כל רגע באיזו נקודה מנקודות דרכו.
אריסטו אומר על זנון, שהוא המציא את מלאכת־הנצוח (דיאלקטיקה).
ד. מֶלִיסוֹס
נולד בשנת תמ"א. יליד סַמוס, שר־צבא במלחמת ארצו נגד פֶּריקלֶס וסופוקלס. הוא מביא מופתים חדשים לחזוק תורתו של פרמנידס. היש הוא יחידי, אין־סופי במקום ובזמן, אינו בתנועה ואינו נפחת או מתרבה, אינו בהרגשה ואינו חש לא בצער ולא בהנאה. הרבוי הוא חזיון־שוא של החישיות המתעה את האדם.
כְּסֶנוֹפַנֶס
א
הומֶרוס והֶסיוד מנו באלים כל מעשי נבלה וחרפה שאנו מוצאים בבני־אדם: גנבה ונאוף והונאת־רע.
ב
אלמלי נִתְּנו ידים לשור ולסוס ואלמלי נִתַּן להם, דוגמת בני־אדם, הכשרון לציֵּר בידיהם ולצור צורות, היה השור צר את דמות אלהים בצלם שור, הסוס – בצלם סוס, והיו עושים להם תמונות כל אחד בדמות מינו.
ג
יש אלוה אחד גדול מכל האלים ובני־האדם, ואינו דומה בצורתו לבני־תמותה ולא במחשבותיו.
ד
האלהות היא כולה עין, כולה רוּח, כולה אוזן.
ה
הוא3 עומד תמיד במקום אחד ואינו זז. לא נאה לו להיות נע ונד ממקום למקום.
ו
אולם בלי עמל הוא מנהיג את העולם ברוח־תבונתו.
ז
בראשונה לא גלו האלים את המופלא לבני־תמותה, אבל לאט־לאט מוצאים הללו את המשובח עם כשהם מחזרים אחריו.
ח
הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר.
ט
כל המתהוה וגדֵל אינו אלא עפר ומים.
י
שכּן נולדנו כולנו מן עפר ומים.
יא
אנו רואים לרגלינו את הקצה העליון של הארץ כשהוא מתנגש באויר, ואִלו הקצה התחתון הולך ומתמשך עד לאין־קץ.
יב
מספרים על פִּתַּגוֹרַס:
כשראה אדם מכה כלב קטן, נכמרו רחמיו וקרא: חדל מלהכותו! בקולו ששמעתי הכרתי נשמת רֵע…
פַּרמֶנִידֶס
א
שור, מה קרוב ונאמן לבינתך – הרחוק, שהרי היא, הבינה, לא תפריד את היש מתוך אחוד־היש, לא בדרך שיהא מתמסמס כולו בתוך מסגרתו ולא בדרך שיהא הולך ומתכוץ.
ב
אולם רואה אני את היש כמחובר, בכל מקום שאני מתחיל בו. שכּן אני חוזר ושב לאותו מקום.
ג
והריני לצאת וללמד – ועליך לעשות את אזניך כאפרכסת – איזה הן דרכי העיון שהן לבדן ראויות לנו. הדרך האחת: היש – יש, ואי־אפשר שלא להיות יש; זו דרך ההכרה הפנימית. הדרך השניה: גם בלתי־יש יש, ובלתי־יש זה ישנו בהכרח; נתיב זה – כך אני מלמדך – הוא במופלא ממך. שכן לא נִתן לך לא להכיר בלתי־יש ולא לבטאו.
ד
תדע: להשכיל את היש ולהיות יש – אינו אלא דבר אחד.
ה
מן הראוי לאמר ומן הראוי לחשוב: רק היש יש. שהרי מציאותו היא בגדר האפשר. מה שאין כן מציאותו של בלתי־יש. והריני מעורר אותך לִתן דעתך על כך.
זו ראשונה בדרכי החקירה שנטול עליך להזהר ממנה. אולם הזהר גם מן הדרך השניה, שמתלבטים בה בני־תמותה חסרי־דעת, בעלי דו־ראשים. המבוכה – היא הנוהגת ברוחם התשוש; ככה נעים ונדים הנבוכים חרשים ועורים, כנופיות של שוטים המאמינים שהיש והבלתי־יש הם גם דבר אחד גם לא דבר אחד; והמוצאים בכל דבר איזה צד־שכנגד.
ו
רק אחת היא הדרך שאנו מחויבים להכריז עליה: היש יש. וכמה סִמנים מעידים על זה: הואיל ואינו בהולדה, אינו בהפסדה והוא שלם, יחידי בהויתו, קבוע ובלי־סוף. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה, שכּן הוא בבת־אחת רק בהוֹוה; שלם, מאוחד, מקושר.
אמור, אי המקור שתיַחס ליש? כיצד ומהיכן גִדולו? מן הנמנע שנתהוה מן היש; שאלמלי כן קדם לו יש אחר. אף אינך רשאי לאמר או לחשוב, שהוא נתהוה מתוך בלתי־יש; שהרי אין לזה תפיסה לא בדבור ולא במחשבה. ומי הוא המניע שיהא מניעו להתחיל באין, להקדים או לאחר, ולהיות הולך וגדֵל? מעתה, או שהוא נמצא בכל־פנים או שאינוֹ נמצא כל־עִקר.
גם אין השכל סובל את הרעיון, שיתהוה מן בלתי־יש איזה דבר חוץ מבלתי־יש.
*
אף אינו בחלוקה, לפי שהוא כולו שוה בעצמו, אין בשום מקום איזה יש חזק ממנו ויהא עלול להתיר את קשוריו, גם ללא איזה יש חלש ממנו; אלא הוא כולו מלא ישות, על־כן הוא כולו מקושר, הואיל והישים רצופים זה לזה.
בלי תנועה הוא מונח כפות בעבותות קשות ללא־ראשית וללא־אחרית; מאחר שהתהווּת והפסדה גלו לאפסי־מרחקים, למקום שגרשה אותן ההכרה האמתית. והוא נח בתוך עצמו, בחינת עצמו בעצמו, ומתמיד כח בכל מקום; שכן ההכרחיות התקיפה כופתת אותו בעבותות הסובבות אותו מסביב. לפיכך לא יתכן שהיש הוא מחוסר קץ. הן הוא בלי פגימה; ואִלו היה חסר את זה, היה פגום פגימה גדולה.
*
מחשבה ומגמה של מחשבה, דבר אחד הוא. שאי־אתה מוצא את המחשבה בלעדי היש, בו היא מגלה את בטוי עצמה. מחוץ ליש אין שום דבר ולא יהיה שום דבר, שהרי הגורל כפתו למהות שאינה מתפרקת ואינה זזה ממקומה. הוֵה אומר, שמות ריקים הם כל אותם השמות שקבעו בני־תמותה בלשונם מתוך אמונה באמתתם של אלו: גם התהוות גם הפסדה, גם יש גם בלתי־יש, שנוי מקום וחלופי גוונים מבריקים.
והואיל ומתקים גבול אחרון, מן הדין שהיש הוא מסוים לכל צדדיו דוגמת הקפו של כדור מעוגל כראוי, שהוא חזק בשוה מנקודת־מרכזו לכל צדדיו. חס לו להיות פה ושם גדול יותר או רפה יותר. אין להפריד בין הדבקים וגם אי־אפשר ליש שיהא כאן מועט וכאן מרובה מן היש, כֵּון והוא בלי שום לקוי. תדע: המרכז, שכל צדדיו רחוקים ממנו במדה שוה, שואף בשוה אל הגבולים.
ז
מאחר שכל דבר ודבר נקרא על שם האור והחושך ולפי כחותיהם נתיחסו השמות הללו אם לאלו ואם לאלו, הרי שההויה מלאה אור וחושך סמוי מן העין בבת־אחת והם שקולים זה כנגד זה. שכן אין אחד מהם נוטל חלק בחברו.
ח
האזורים הפנימיים נתמלאו אש טהורה ואת שמאחוריהם נתמלאו חושך, אולם ביניהם משתפך נחל האש.
במרכזם – האֵלָה המנהגת את הכל. בכל מקום היא מעוררת חבלי־לֵדה וחבלי־זווג, עם כשהיא שולחת את האשה אל האיש להדבק בו וגם להפך, את האיש אל האשה.
ט
ראשון לכל האלים בראה האֵלָה את אל־האהבה.
י
כדרך שהחוש מתיחס כל פעם אל התערובות שבאבריו הנתעים לרוב, כך הוא מזדקק אל האדם בכלל. הן אותו דבר הוא מה שחושב בבני־אדם בכולם ובכל אחד מהם. תדע: הרבוי הוא המחשבה.
זֶנוֹן
א
אי אפשר שיהא נמצא דבר שאין לו לא שעור ולא נֶפח ולא משוא. שאִלו יצטרף לשעור אחר, לא ישנה את זה שנוי אף במשהו. כשאתה מצרף שעור שהוא אפס לאיזה שעור אחר, אי־אפשר שיתרבה שעורו של זה; ומכֵּון שאותו שעור אינו מתמעט על־ידי הפחתה ואינו מתרבה על־ידי הוספה, הרי שהיֶתר והחֶסר הם שניהם אפס.
ב
כשאין שעור ליש, אין הוא נמצא; ואם הוא נמצא, בהכרח שיהא לכל אחד מחלקיו המיוחדים איזה שעור, נֶפח ומרחק בינו ובין חברו. כיוצא מכך אפשר לאמר על כל חלק הקודם לו במקום; אף הוא, כמובן, יש לו שעור וגם לו קודם במקום איזה חלק. והוא הדין בכל החלקים. שהרי החלק אינו הגבול האחרון ולעולם לא יהא אחד בלי יחס אל חברו. מסתבר, אם יש רבוי של דברים, מן ההכרח שהם קטנים וגדולים בבת־אחת: קטנים עד לאפס וגדולים עד לאין־סוף.
ג
אם יש רבוי, מן הדין שיהיה מספר הדברים כמספרם שבמציאות, לא פחות ולא יותר. ואם מספר הדברים הוא כפי שהוא נמצא, הרי שהם מָגבלים במנינם.
אם יש רבוי, מחויב היש להיות בלתי־מגבל במנינו, כֵּוָן ובין כל דבר ודבר מונחים דברים אחרים וביניהם שוב אחרים. מכאן שהיש הוא בלתי מגבל.
ד
הנע אינו נע לא במקום שהוא בו ולא במקום שאינו בו.
מֶלִיסוֹס
א
מה שהיה, מעולם היה ולעולם יהיה. שאלמלי נתהוה, מן ההכרח שהיה אין עד שנתהוה. ואלמלי היה אָין, אי־אפשר שנתהוה יש מאין.
ב
ומאחר שלא נתהוה ובכל־זה הוא בהוֹוה ומעולם היה ולעולם יהיה, הרי שאין לו לא ראשית ולא אחרית, אלא הוא אין־סופי. שאלמלי נתהוה, היתה לו ראשית: הן צריך היה, אִלו נתהוה, להתחיל באחת מן העתות, והיתה לו אחרית; הן צריך היה, אלו נתהוה להסתיֵם באחת מן העתות. וכֵוָן שלא התחיל ולא נסתיֵּם, אלא תמיד היה ותמיד יהיה, אין לו אפוא לא ראשית ולא אחרית. שהרי אי־אפשר ויתקיֵּם עולמית מה שאינו טבוע כולו בתוך היש.
ג
משמע, כשם שהוא ישנו עולמית, כך הוא מחויב להיות עולמית אין־סופי בשעורו.
ד
אין דבר בעל ראשית ואחרית ויהא נצחי ואין־סופי.
ה
אלולא הוא אחד, היה משמש גבול לזולתו.
ו
אם אין־סופי הוא, אחד הוא. שאִלו היה שני דברים, אי־אפשר שהיו אין־סופים, אלא היו משמשים גבולים זה לזה.
ז
נמצאת למד: הוא נצחי, אין סופי, אחד ושלם במדה שוה. אי־אפשר שיהא נפסד בזמן מן הזמנים או יהא מתרבה או משנה את צורתו. ואין הוא חש לא צער ולא הנאה. שאִלו חש מעין כך, שוב לא היה אחד. הן אם נעשה הוא אחר, מן ההכרח שיהא נפסד מה שהוא בהווה ומתהוה מה שלא היה. ואם ישתנה לאחרי רבבות שנים אפילו כמלוא־נימה, מן הדין שבזמן נצחי יפָּסד כולו.
אולם גם שנוי־צורה הוא מן הנמנעות. שכן הצורה הקודמת אינה נפסדת וצורה שאינה בהווה אינה מתהוה. ומכֵּון שאין דבר נוסף ואין דבר הולך לאבוד, כיצד יתיחס זה על היש לכשתשתנה צורתו? ואלמלי נעשה הוא אחר, הרי היה משנה את צורתו.
גם אינו חש לא צער ולא הנאה. שאִלו הוא חש בכך, אי־אפשר שהוא טבוע כולו בתוך היש. הן דבר החש בצער, אי־אפשר שהוא נצחי, ולא עוד אלא שאין לו מכחו של בריא. אף לא יהא נמצא במדה שוה. אלמלי הוא חש צער, היה חש צער בעטיו של חֶסר או יֶתר באיזה דבר, ומכאן שלא היה נמצא במדה שוה. תמהני, אם הבּריא חש באיזה צער. שאם כן, היה נפסד מה שהוא בריא ונמצא, ומתהוה מה שאינו נמצא.
גם אין ריק. שהרי הריק הוא אָין, ומה שאינו יש, אינו יכול להמצא.
על־כן אין הנמצא יכול להיות נע. שכּן אינו יכול להמלט לשום מקום. ואִלו היה ריק במקום, היה נמלט אל הריק. כֵּוָן ואין ריק, אין מקום לו לפליטה.
גם אין עב ואין דק. הן אי־אפשר שיהא הדק מלא כהעב, אלא על־ידי הדק מתהוה דבר־מה שהוא יותר ריק מן העב. אולם יש להניח הבדל זה בין המלא והבלתי־מלא: כשאיזה דבר עשוי לתפוס או לקלוט לתוכו עוד דבר־מה, הרי הוא בלתי־מלא; וכשאינו עשוי לתפוס או לקלוט לתוכו עוד דבר־מה, הריהו מלא. מכלל שמלא הוא זה מה שאינו ריק. ואם הוא מלא, אינו בתנועה.
ח
הסבָּרה זו היא ההוכחה היותר חשובה על יחודו של היש. אבל גם הדברים הבאים ראויים לשמש הוכחות על זה:
אלמלי היו נמצאים דברים הרבה, מן ההכרח שתהיינה להם אותן הסגולות שמניתי באחד. אם יש עפר, מים, אויר, אש, ברזל, זהב, וכיוצא בדברים שהבריות רואים כאִלו הם נמצאים בפועל – אם כל זה מתקיֵּם ואם חוש־הראיה וחוש־השמיעה אינם פגומים בנו, מן ההכרח שכל אחד מן הדברים הללו תהיינה לו כל אותן הסגולות שיחסנו לו מבתחילה; זאת אומרת, אי־אפשר לו להתחלף או להיות לאחר אלא כל אחד מהם יהא עולמית כך כמו שהוא. ואף־על־פי־כן נִדמה לנו שהחם נעשה קר והקר נעשה חם, הקשה נעשה רך והרך נעשה קשה, החי מת וחיים מתהוים מן המות; נִדמה לנו, שכל אלו התמורות הן במציאות ואין שום דבר שהיה נמצא תחלה ומצוי עכשו, ויהא דומה לעצמו, אלא הברזל הולך ונמחק על־ידי מגע של אצבע והולך ונפסד לאט־לאט – והוא הדין בזהב ובאבן ובשאר הדברים הנחשבים למוצקים – ומן המים מתהוים עפר ואבן. מכאן מתחיֵּב, שאין אנו רואים ואין אנו מבחינים את המציאות. הן עִם שאנו מחליטים על מציאותם של הרבה דברים נצחיים, בעלי צורות מסוימות ובני־קבע, מלמדת אותנו מראית־העין על יסוד נסיונות שונים, שהכל הולך ומשתנה ומתחלף. הרי ידים מוכיחות, שאנו שוגים בראיתנו ושמראה הרבוי של דברים אינו אלא תרמית־עינים. שאִלו היה בפועל, לא היו הדברים מתחלפים וכל אחד היה עומד בעינו כבתחילה. כלום יש לך דבר והוא תקיף מן האמת שבמציאות? ואם איזה דבר מתחלף, יוצא שהנמצא הולך ונפסד והלא־נמצא הולך ומתהוה. למדת: אלמלי היה רבוי של דברים, היו לו אותן הסגולות של האחד.
ט
ובכלל, אם הוא יש, בהכרח שהוא אחד, ואם אחד הוא, אי־אפשר שהוא בעל גוף. אלמלי עובי לו, היו בו חלקים ושוב לא היה אחד.
י
כשהיש הוא מחולק, הוא גם מתנועע. אבל אם הוא מתנועע, הרי פסקה ישותו.
אֶמְפֶּדוֹקְלֶס
נולד באַקְרַגַס (אַגריגֶנט) שבסיציליה, בשנת ת“ץ, מת בשנת ת”ל לערך. פלוסוף ומשורר, כהן ורופא וגם דברן מפורסם. היה נודד וסובב מעיר לעיר ומבקש לרפא מחלות־הגוף ומחלות־הנפש. הציעו לו, כפי עדותו של אריסטו, כתר מלכות ולא נתרצה לקבלו.
עקרי תורתו: הרכבה והפרדה הן סבות כל השנויים והתמורות שבתוך הדברים. הכחות הפועלים הם – אהבה ואיבה, כח־מושך וכח־דוחה, כח הרכבה וכח הפרדה. ההבדלים שבאיכות אינם ביסודם אלא הבדלים שבכמות. אֶמְפֶּדוֹקְלֶס הוא לכאורה אבי תורת־הפְּרָדים.
הוא מונה ארבעה יסודות, ארבעה טבָעים: אש, מים, אויר, עפר. – העולם כולו מנופש, מחונן בנפש; וכל בעלי־החיים משותפים ומאוחדים ביניהם. – המחישות באות מתוך שהדברים מפרישים מתוכם חלקים דקים, החודרים דרך נקבובית של כלי־החושים.
כבר אמפדוקלס הבחין בדו־המיניות של הצמחים.
אֶמְפֶּדוֹקלֶס
הסכת פּוֹסַניַס, בן אַנכִיטוס החכם, ושמע!
מצומצמים כלי־החושים המשתלחים באברי האדם. קולטים הם אל־תוכם כמה וכמה דברים עלובים, המקהים את בינתם. עד שהם סוקרים על חלק קטן של חייהם, כבר פרחו ואינם; הגורל הפזיז הוליכם בינתים שבי כעשן המתנדף ועולה. על־כן מאמין כל אדם רק במה שנתקל בו פעם במשך נדודי־שגיאותיו הרבים, ואף־על־פי־כן כל אחד ואחד משתבח שמצא את השלֵם.
הרי שלא נִתן לאדם לראות את זה, או לשמעו או להשיגו ברוחו, אלא במדה זעומה מאד. אולם אתה שבאת לכאן בצדי־דרכים, בֹא וידעת אותו; כמובן, רק עד כמה שהשכל האנושי יכול להתרומם אליו.
ב
אין לֵדה בשום דבר מן הדברים בני־תמותה ואין קץ בא עם המות המשחית. אין אלא תערובות וחלופי־גומלים בין המעורבים.
לֵדה – זה רק שם שגור בפי הבריות.
ג
אמנם אומרים הללו: כשהטבָעים מתערבים ומגיעים לידי גלוי בבני־אדם או בחיות טורפות או בצמחים ובצפרים, הרי זו לֵדה. ואם הטבָעים נפרדים זה מזה, מדברים הללו על אסון של מות, אבל אין הדין עמהם. אף־על־פי־כן מדבר גם אני בלשון הבריות.
ד
השוטים! כל מחשבתם – זֶרֶת. על־כן מאמינים הם, שיכול להתהוה מה שאינו נמצא או שיכול דבר־מה למות מיתה גמורה ולהפָּסד.
ה
כשם שאי־אפשר ויתהוה דבר־מה מן הבלתי נמצא כלל, כך לא יתכן ומן הנמנע שיהא הנמצא נפסד בזמן מן הזמנים, שהרי כל שעה ימצא באיזה מקום שיעמידו אותו בו אותה שעה.
ו
אין בכלל־העולם לא ריק ולא עודף.
ז
אין בכלל־העולם שום ריקות, ואם־כן מהיכן יבוא ויתרבה איזה דבר?
ח
שום בן־דעת לא יבוא לידי הזיה מעין זו: שאנו נמצאים ורואים טוב ורע רק כל־זמן שאנו בבחינת חיים. ואִלו עד שאנו בני־תמותה, הָרכבנו מתוך הטבָעים, ולאחרי שנתפוררנו – אין אנו ולא כלום.
ט
כשם ששני הכחות, קרָב ואהבה, היו מבראשית, כך יהיו גם לעתיד לבוא, ולעולם לא תהא הנצחיות חסרה אותם השנים.
י
והריני בא ללמד על שנים שהם אחד.
רגע ויש יחידי מתאחה ועולה מתוך רבוי, רגע והוא שוב מתבדל להיות רבוי מתוך אחד. ואם התהוותם של דברים בני־תמותה היא כפולה, הרי גם הפחתתם כפולה היא. שכּן הזדוגותם של הדברים כולם מולידה ומכלה את האחת; ואִלו השניה, שגָדלה ועלתה זה עתה, הולכת ומתפרקת עם פרודם של הטבָעים.
תמורה תדירית זו אינה פוסקת לעולם. רגע והכל מתאחד ע“י אהבה, רגע והדברים המיוחדים מתפלגים שוב ע”י שנאת מלחמה. במדה שמתהוה אחד מתוך רבוי ומתפרץ רבוי מתוך פרוד האחד, יש התהוות וחייהם אינם בלי השתנות. ובמדה שתמורותיהם התדיריות אינן פוסקות לעולם, הרי הם אֵלים עומדים עמידת־קבע בתוך גלגל־החוזר.
ועתה הסכת ושמע לדברי! כבר אמרתי שאני בא ללמד על כְּפֵלות. רגע ואחד מתאחה ועולה מתוך רבוי, רגע והוא שוב מתבדל להיות רבוי מתוך אחד: אש, מים, עפר ומרומי־אויר לאין־סוף. בצדם של הטבעים האלה – הקרָב המשחית, ובכל מקום הוא חזק בשוה. במרכזם – האהבה, השוה במדת ארכה ורחבה. הסתכל בה ואי־אתה עומד ותוהה: היא השוכנת באברים בני־תמותה ופועלת בהם. על־ידה הם מהרהרים הרהורי־אהבה ועל־ידה הם עושים מעשי־אחוה; לפיכך הם מעלים עליה את השם: עגבה או אפרודיטי. והיא המסתובבת חלילה בתוך אותם הטבָעים. אולם עדין לא זכה שום בן־תמותה להכיר אותה.
ואתה בֹא ותן דעתך על דרך המופת החותך! הטבעים הללו הם כולם חזקים בשוה ומהוקצעים בשוה. כל אחד מהם תפקיד מיוחד לו, כל אחד מהם ואופי מיוחד לו. אולם הם מתגברים חליפות זה על זה בתוך גלגל־הזמן. חוץ מאלו אין דבר נוסף ואין דבר נפחת. שאִלו היו הולכים ונפסדים יותר ויותר, שוב לא היו במציאות. מה הוא זה שיהא מוסיף תוספת על השלם. ומאין יבוא זה? וכיצד יהא נפסד, כֵּון ואין דבר ריק מן הטבָעים?
לא! אין אלא אֵלו ועם כשהם פוחזים וחולפים זה דרך זה, מתהוים חליפות עתים זה עתים זה. וכך כיוצא בכך בלי הפסק לעולמי־עולמים.
יא
התחרות הזו שבין שני הכחות פרושה וגלויה לפנינו בתוך גושי האברים של בני־האדם:
עתים וכל האברים שהגיעו לידי גופניות מתאחדים מתוך שלטון האהבה במרומי חיים נוצצים ועולים, עתים והם מתפרדים ע"י כחות מזיקים של מחלקות, תועים פרודים על חופי החיים, הלך ושוב. והוא הדין בצמחים, בדגים הגדֵלים במים, בחיות הדרות על ההרים, בצפרי־המים המטַילות וטסות באגפיהן על פני הגלים.
יב
עכשו בֹא והתבונן ביתר הראיות על הדברים שהוריתי, אם עדין אתה מוצא לקוי בהרצאתי הקודמת בנדון צורת הטבָעים.
התבונן אל השמש, החמה ובהירה בכל מקום; אל גרמי השמים רוויי־חם ושפועי־אורות; אל הלח המתגלה בכל והוא אפלולי וקריר – ומן העפר מתפרץ דשא ומוצק. מרובי גונים וחצויים מתרוצצים כל אלו בתוך קרָב, אולם מתאחים באהבה וכמהים זה אל זה. שכן מתוך הטבָעים הללו מתהוה כל מה שהיה, הוֹוה ויהיה; עצים, אנשים ונשים, חיות וצפרים ודגים, ואפילו אלים מאריכי־ימים, שבעי־כבוד.
אין אלא ארבעת הטבָעים האלה ועם כשהם פוחזים וחולפים זה דרך זה, הם נעשים דברים שונים בדמויותיהם. כל־כך גדולה התמורה הנולדת מתוך תערובות־גומלים.
יג
כל אלו, שמש, עפר, שמים, ים, מתמידים בהתקשרות־רֵעות עם חלקיהם שנתהוו באפסי־מרחקים בעולם בן־תמותה. כיוצא בהם כל אלו המסודרים יפה בבחינת התערובות, דומים אחד לחברו וקשורים כולם בעבותות אהבה. אולם עוינים ביותר זה לזה כל אלו הרחוקים ביותר זה מזה מרחק מקום ותערובה וקבע־דמות. הללו אינם מנוסים באחוה ועלובים הם בגלל מצות־הקרָב, שבזכותה נתהוו.
יד
בשעה שהקרָב מגיע עד לעמקי־מעמקיו של העלעול והאהבה מגעת עד לטבורו של זה, מתלכד הכל כדי להוליד את האחדות. ולא בפעם אחת אלא כפי שנוחים הם להאחז אחד בחברו. מתןך תערובת זו התפרצו והשתפכו מחנות מחנות של יצורים בני־תמותה. אבל עדין נשאר דבר־מה שאינו מעורב בתוך המעורב, עד שהקרב שיֵּר איזה שיור בחינת תלוי ועומד. שכן הוא לא יצא מתוכם כולו אל הגבולים הקיצוניים של הגלגל־החוזר אלא התמיד מקצתו בתוכם – ומקצתו כבר נשמט מבין אברי־העולם. במדה שפחז ונמלט מהם הלאה־הלאה, בה במדה הלכה והתקרבה השאיפה האלהית, טובת־העין, אל אהבה לא־פגומה. כך צמחו ונזדרזו להתפרץ, בתוך חלופי־מעמדות, דברים בני־תמותה שהיו רגילים תחלה להיות בני־אל־מות ודברים מעורבים שהיו צלולים תחלה. מתוך התערובות הללו השתפכו ונבעו המוני־המונים לאין־סוף של יצורים בני־תמותה, גונים־גונים שונים ודבקים כולם ביחד – חזיון־פלאים.
טו
בֹא ואודיעך, אי־אלה הם הטבָעים הראשונים, המקוריים במדה שוה, שמהם נתילד ונתגלה כל מה שאנו רואים עתה: העפר, הים המכה גלים, גלגל האויר הלח – והענק אֵתֶּר, המבריח את כל הגלגל מסביב.
טז
מתוך העפר צמחו ועלו ראשים הרבה ללא־צואר, זרועות ערומות ללא־כתף, נדדו עינים ללא־מצח.
יז
בודדים תעו אברים מבקשים להדבק זה לזה.
יח
חצוי שורש האברים לשנים: זה כָבוש בזרע האיש וזה בזרע האשה.
יט
אולם לאחר שהֵרים אֵל אחד את ידו על חברו ובא עמו לידי מריבה גדולה – האהבה עם הקרָב – נתדבקו האברים האלה כפי שנזדמנו במקרה, ועוד כמה וכמה דברים מלבד אלה נולדו ונתחברו גב אל גב.
כ
במדה שבני־האדם משתנים ביום, עולה על רוחם פתאום בלילה לשנות גם את חזיונותיהם.
כא
על־ידי חומר העפר שבנו, אנו רואים את העפר; על־ידי המים שבנו – את המים, על־ידי האויר שבנו – את האויר האלהי, על־ידי האש שבנו – את האש האוכלת. על־ידי האהבה שבנו אנו חשים באהבת־העולם, על־ידי השנאה שבנו – בשנאתו של זה.
אַנַכְּסַגוֹרַס
נולד בקְלַזוֹמֶנֵי הסמוכה לסמירנה, בשנת ת"ק לערך, והתישב באתונה. לסוף ימיו אנוס היה לעקור את דירתו מכאן, משום שנתפס על מינות בעטיו של מאמרו: השמש היא גוש אש יוקדת.
הוא מעמיד את העולם לא על מספר מסוים של יסודות, דוגמת אמפדוקלס, כי אם על מספר בלתי־מסוים או אין־סופי של עצמים או זרעים. כל הדברים משותפים זה עם זה, הכל טבוע בתוך הכל. ואיזהו הכח המניע אותם? השכל העולמי (νούϛ); מעין חומר רוחני, שהוא עלת התנועה הראשונה, המביא סדר ואחדות בתוך ההויה.
אַנַכְּסַגוֹרַס היה ממקורבי פֶריקלס ואֶבריפִּידס והיתה לו השפעה מרובה על התפתחות הרוח ביון.
אַנַכְּסַגוֹרַס
א
כל הדברים היו ביחד, בכמות לאין־סוף ובקטנות לאין־סוף; שכן הקטן היה אין־סופי. וכל זמן שהדברים נמצאו ביחד, אי־אפשר היה להבדיל ביניהם מחמת קטנותם.
ב
תדע, אין בקטן קטן ביותר אלא תמיד יש עוד יותר קטן. שהרי אי־אפשר ליש שיפָּסק מלהיות.
אבל גם בגדול יש תמיד עוד יותר גדול, ומנינו מרובה כמנינו של הקטן. כל דבר כשהוא־לעצמו הוא גם גדול גם קטן.
ג
והיות הדבר כן, בעל כרחך אתה אומר: כל המתאחד כולל בתוכו חמרים רבים ושונים ואת זרעיהם של כל הדברים מרובי הדמויות, מרובי הגונים והטעמים. וכך מתאחדים גם בני־האדם ושאר בעלי־חיים אשר נפש להם. אותם בני־אדם אף להם ערים נושבות ושדות זרועות כמו אצלנו ויש להם שמש וירח ויתר הכוכבים כמו אצלנו, וארצם מגדלת להם גִדולים רבים והם מכניסים לביתם את המעולים שבאלו ומתפרנסים על ידם. הרי לך השקפתי על ההתפלגות: נתהוה זו לא רק אצלנו אלא בכל מקום.
לפני אותה התפלגות, כשעדין היה הכל ביחד, לא נִתן להכיר בברור שום צבע: בעטיה של תערובת הדברים, של הלח והיבש, של החם והקר, של הצלול והעכור; ולא עוד אלא שהיה בתוכם הרבה עפר וזרעים לאין־סוף בלי שום דמיון ביניהם. והיות הדבר כן, בעל־כרחך אתה אומר: כל הדברים כלולים בתוך החומר הכולל.
ד
מאחר שנתהוה ההתבדלות בדרך זו, הרי אתה למד: אי־אפשר שהכולל יהא נפחת או מתרבה, אלא הכל עומד בעינו תדיר.
ה
וכֵון ויש מנין שוה של חלקים הן מן הקטן והן מן הגדול, הרי גם לפי השקפה זו הכל כלול בהכל. אף מן הנמנע שתהא מציאות מיוחדת לעצמה אלא הכל משותף בכל. הואיל ואי־אפשר שיהא קטן אין קטן לו, אי־אפשר לו לעולם שיהא מתבדל וחי בפני־עצמו, אלא מן ההכרח שהכל הוא עכשו ביחד כמבתחלה. אולם בכל הדברים כלולים חמרים יסודיים הרבה, ומספרם בגדולים כמספרים בקטנים שבתוך הדברים המתבדלים על־ידי התערובה הראשונה.
ו
על־כן אין אנו יכולים, לא בעזרת התבונה ולא בעזרת המציאות, להכיר את הכמות של הדברים המתבדלים.
ז
החמרים הכוללים שבסדר־עולמנו המאוחד אינם פרודים זה מן זה או מקוטעים בגרזן זה מתוך זה, לא החם מן הקר ולא הקר מן החם.
ח
שהרי כיצד יתהוה שער מן לא־שער ובשר מן לא־בשר?
ט
בכל אחד יש חלק משֶל כל אחד, פרט לרוּח (νούϛ). אולם באחדים יש גם רוח.
י
השאר יש לו חלק בכל אחד, אבל הרוח היא אין־סופית, מושלת לבדה, אינה מעורבת עם שום דבר; היא יחידה, עומדת בעצמה, בפני־עצמה. אלמלי לא היתה בפני־עצמה אלא מעורבת עם איזה אחר, הרי היתה משותפת בכל הדברים; שכן בכל אחד מהם יש חלק משֶל כל אחד מהם, כאמור למעלה. מסתבר, שהחמרים המעורבים עמה יהיו עכוב לה עד שלא תוכל לפרוש את ממשלתה על כל דבר ודבר באותה מדה כשהיא יחידה בפני־עצמה. הן היא הדק שבכל הדברים ויש לה כל ההבחנות שבכל דבר ולה הכח היותר גדול; שלטון לרוח בכל דבר המחונן בנפש, אם קטן ואם גדול. וכך היא השולטת על כל תנועת־העלעול והיא הדוחפת אותה. בראשונה התחילה התנועה באיזו נקודה קטנה, אבל היא הלכה והתפשטה יותר ויותר ועתידה להתפשט עוד יותר ויותר.
כל מה שנתערב ופרש ונתבדל זה מזה, הכל ידעה הרוח. הרוח סדרה הכל, מה שיהא לעתיד־לבוא ומה שהיה מלפנים ומה שהוא בהוֹוה; אף היא סדרה את תנועת־העלעול, שבה מתנועעים עכשו הכוכבים, השמש והירח, חמרי האדים והאֶתֵּר המתבדלים ונפקעים. התבדלותם היא תולדה של תנועת־העלעול. מתבדל העב מן הדק, החם מן הקר, העכור מן הצלול, היבש מן הלח. אולם אין שום דבר פורש או מתבדל כולו מן חברו, פרט לרוח.
אבל כל רוח, אחד קטנה אחד גדולה, הוא מאופי אחד. ומלבד זה אין שום דבר דומה באפיו לחברו; אלא כל שמרובה חלקו באיזה דבר, הוא הטובע והוא שטָבע את הדבר המיוחד־המאוחד בחינת המוכָּר הברור ביותר.
יא
עם פתיחת התנועה על־ידי הרוח, התחיל מתבדל כל מה שהגיע לידי תנועה. ובמדה שהביאה הרוח לידי תנועה, פרשו כל הדברים זה מזה. אבל תוך כדי תנועה גרם העלעול שבתוך הדברים לידי התבדלות־גומלים עוד יותר חזקה.
יב
תדע, הרוח שהיא נצחית נמצאת גם עכשו במקום שנמצאים בו האחרים: בחומר המקיף שלא נתבדל עדין, ובכל מה שנתבדל תחלה וחזר ונתדבק, ובכל מה שנתבדל מכבר.
יג
בנדון התהוות והפסדה משתמשים היונים בבטויים שלא כהלכה. שהרי אין דבר מתערב ונפסד, אלא הכל מתערב ומתבדל מתוך דברים הנמצאים כבר. על־כן מוטב שיאמרו תערובות ולא התהוות, התבדלות ולא הפסדה.
יד
מפני חולשת החושים אי־אנו יכולים להסתכל באמת.
טו
הנגלה מכשיר את הסתכלותנו בנסתר.
דִּיוֹגֶנֶס מֵאַפּוֹלוֹנִיָה
יליד קְרֶטַה, בן־דורו של אַנַכְּסַגוֹרַס, חי באתּונה וכנראה היה רופא. בנגוד לתורת השניות של אנכסגורס הוא עומד ומגֵן על אחדות החומר של העולם.
דִּיוֹגֶנֶס מֵאַפּוֹלוֹנִיָה
א
כל הדברים הם, לפי דעתי, תמורות של אותו החומר הקדמון והם כולם דבר אחד.
וידים מוכיחות. שאִלו תכנו של סדר־העולם הנוכחי – עפר, מים, אויר, אש, וכל המתגלה בסדר־עולם זה – היה כולל בתוכו דבר־מה שונה מן האחרים, זאת אומרת שונה במהותו, ואלמלי לא עמד בעינו בכל חלופיו ותמורותיו, הרי מן הנמנע שיתערבו זה עם זה או שיביאו תועלת או הפסד זה לזה. אף מן הנמנע שיצמח צמח מן האדמה או שיתהוה בעל־חי או דבר אחר, אלמלי לא נבראו באופן שהכל הוא אחד. אמנם כל אותם הדברים הולכים ומתבדלים מן אותו חומר־קדמון, פושטים צורה ולובשים צורה וחוזרים שוב אל החומר־הקדמון.
ב
אלולי כח־הרוח, לא היה אפשר שיתחלק החומר־הקדמון באופן שיעמוד במדה קבועה של יחס אל הדברים כולם: אל קיץ וחרף, לילה ויום, גשם וסער ואור־חמה. ולכשתתן את דעתך על כך, תמצא גם את יתר הדברים מסודרים באופן שאין למעלה ממנו.
ג
ועוד ראיות מוכיחות על זה.
בני־האדם ושאר בעל־החיים מתקימים על־ידי שהם שואפים אויר אל־תוכם. וחומר זה הוא להם נפש וכח־רוח; כשהוא נפרד, הם מתים – וגוע כח־הרוח.
ד
חומר־קדמון זה המזוין בכח־רוח – הוא, לפי דעתי, מה שקרוי בפי הבריות: אויר. והוא המנהיג הכל ושולט בכל. שכן, סבורני, הוא האלהים, מלא כל הארץ, מכלכל הכל, נמצא בכל. אין אף דבר משהו שלא יהא חלק לו במהותו של זה.
אולם השתתפות זו אינה שוה בכל הדברים אלא יש כמה מדרגות של אויר כמו של כח־הרוח. מדרגות רבות לו: עתים והוא חם עתים והוא קר, עתים והוא יבש עתים והוא לח, עתים והוא שָלֵו עתים והוא מתרגש. כיוצא בכך יש עוד כמה שנויים אחרים לאין־סוף של מדרגות לטעמים ולצבעים.
הנפש היא שוה בכל בעלי־החיים, לאמר, היא אויר; והוא חם מהאויר החיצוני שאנו נמצאים בו, אבל קר מן האויר שבקרבת השמש. חום זה אינו שוה אלא שונה הוא בכל בעל־חי, אולם לא ביותר, באופן שעומד בהם הדמיון שביניהם. אכן אי־אפשר לשום דבר שיהא נעשה דומה דמיון גמור לאחר אלא אם־כן הוא כאלו נעשה אותו דבר אחר.
ומאחר שהשנויים הם בני מדרגות רבות, לפיכך גם בעלי־החיים הם בני מדרגות רבות וגדול מספרם ואין להשוותם זה אל זה לא בדמויותיהם ולא בסדר־חייהם אף לא בכח־הרוח שבהם. אעפי"כ אין הם כולם אלא חומר־קדמון אחד, שעל־ידו הם מתקימים, רואים ושומעים, וגם מה שבהם עוד משל כח־הרוח – הכל משֶל זה.
ה
כמדומני, הרי זה ברור: החומר־הקדמון הוא גדול ותקיף, נצחי ואין־סופי ורב המדעים.
דֶמוֹקְרִיטוֹס
נולד באַבּדֶרַה שבתְּרַקיה, בשנת ת“ס או ת”ע לערך, והגיע לימי זקנה מופלגה (מת כבן תשעים או כבן מאה).
הוא רואה את הישות מָרכבת חלקים קטנים בלתי־מוחשים ובלתי־מתחלקים; לאמר, פרָדים, שאינם לא בהתהוות ולא הפסָדה. הם באים לידי תנועה מחמת מציאותה של ריקות: מציאותו של הריק, של בלתי־יש, אינה פחותה משֶׁל היש. – סגולותיהם של הדברים מהן ראשיות, הנמצאות מציאות שבנשוא, כגון כובד, עובי, קושי; מהן שניוֹת, כגון צבע, טעם, מזג, שאינן אלא דיוקנים מוחשיים של הדברים.
בתורת־המוסר מורה דמוקריטוס דרכי־חיים המוליכות לידי דעתנות ושלות־הנפש.
בנגוד להֶרַקליטוס הוא נקרא “הפלוסוף הצוחק”.
דֶמוֹקְרִיטוֹס
א
חרטה על מעשים מגונים היא מעין פקוח־נפש.
ב
אומלל העושה עוֶל ממי שנעשה לו עוֶל.
ג
טוב – אין משמעו שלא לעשות עוֶל אלא שאין אף הרצון לעשות עוֶל.
ד
נכּר האדם, בעל־הכשרון וחסר־הכשרון, לא רק במעשיו אלא גם ברצונו.
ה
המבקש את הטוב אינו מוצאו אלא לאחר יגיעה מרובה ואִלו הרע נמצא גם למי שאינו מבקש אותו.
ו
מוטב לך שתקשוט את עצמך משתקשוט את חברך.
ז
מוטב שתהרהר במעשיך עובר לעשיתם ולא תהרהר אחריה.
ח
כל שתכונת־נפשו מסודרת יפה, גם חייו מסודרים יפה.
ט
התקן עצמך על־ידי מחשבות רבות ולא על־ידי ידיעות רבות.
י
יש כמה אנשים שידיעותיהם מרובות והם נבערי־דעת.
יא
יש כמה אנשים שלא למדו שום חכמה והם חיים בחכמה.
יב
כל הטורח להקנות חכמה למי שהוא חכם בעיני עצמו, אינו אלא מבלה זמן לריק.
יג
כל המהלל אנשים קצרי־דעת, אינו אלא מביא רעה עליהם.
יד
טוב לחסר־דעת לציֵּת מאשר לצוות.
טו
אין השוטים מתחכמים אלא לאחר שנזקו בדבר־מה.
טז
לא דברים כבושים אלא פגעים רעים הם מורי־דרך לכסיל.
יז
כבוד ועושר בלי דעת הם נכסים שאין להם אחריות.
יח
שום אמנות ושום חכמה אינה נקנית בלי מדרש.
יט
אל תבקש לדעת הכל, שמא אין אתה לומד כלום.
כ
ההשכלה היא כלי־תכשיט למאושר ובית־מקלט לאומלל.
כא
גם במדעיך אל תדבר רעות ואל תעשה רעות. הוה מרגיל עצמך להתביש בפני עצמך יותר מאשר בפני אחרים.
כב
משאָלות שאינן יודעות גבול, נאות לתינוקות ולא לגדולים.
כג
אם תפתח את מחבואי־נשמתך, תמצא בה אוצר בלום של תאוות רעות לכל מיניהן.
כד
תאוות המכוּונות אל איזו מטרה מסמאות את עין הנפש שלא לראות את יתר הדברים.
כה
תאוות שלא בזמנן מעוררות גועל־נפש.
כו
הוה מדיר עצמך מכל הנאה שאינה נוחה לך.
כז
ההנאות הגדולות באות מתוך הסתכלות במפעלים נאים.
כח
אין זכות אלא לאותה אהבה, המחזרת אחרי היופי מבלי לעשות עול.
כט
כשהאנשים מתגרדים הם חשים תענוג שמעין תענוג־בשרים.
ל
נוי־הגוף יש בו מן הבהמיות, כשאין הדעת מציצה מאחוריו.
לא
חכמת־הרפואה מרפאת נגעי־הגוף, הפלוסופיה גואלת את הנפש משעבוד תאוות.
לב
גבור הוא לא בלבד מי שכובש את האויב אלא גם מי שכובש את יצרו. אולם אתה מוצא כמה אנשים המושלים על ערים רבות ומשעבדים עצמם לנשים.
לג
כבוש־יצר של אבות הוא תוכחת־בנים המעולה ביותר.
לד
בתפלותיהם אל האלים מבקשים בני־אדם על בריאות. אין הללו יודעים שהיא ברשותם. עם כשהם צוררים לה על ידי הפרזת־חמדה, הם נעשים מתוך תאוותיהם בוגדים לבריאותם.
לה
הטבע והחנוך דומים זה אל זה. החנוך טובע צורה לאדם ותוך כדי טביעת צורה הוא בורא טבע שני.
לו
ההכנעה בפני החוק, בפני הרָשות ובפני החכם, מעידה על שלטון־עצמו.
לז
אכן קשה לאדם להיות נשמע למי שהוא פחוּת ממנו.
לח
אין לו לגבר עלבון גדול מלהיות נשמע לאשה.
לט
יש ואנשים נראים לנו כידידים, ואינם כך. כנגדם יש ואינם נראים לנו כך, והם ידידינו.
מ
טובה רעותו של פקח אחד מרעותם של הכסילים כולם ביחד.
מא
מי שאינו אוהב שום אדם אי־אפשר, לדעתי, שיהא אהוב על איזה אדם.
מב
מי שאין לו אף ידיד הגון אחד, אינו כדאי שיחיה.
מג
אל תתרצה לקבל טובה מחברך אלא אם־כן כונתך לשלם לו כפלים.
מד
חסדים קטנים בשעתם, הם הגדולים שבחסדים.
מה
חרפה לאדם לטרוח בשֶל זרים ושלא להכיר בשֶלו.
מו
צרת רבים קשה מצרת יחיד. שהרי אין לה תקוה למצוא לה איזו עזרה.
מז
עניות, עשירות – שמות הם למחסור ולעודף. על־כן מי שאינו מסתפק, אינו עשיר; ומי שמסתפק, אינו עני.
מח
גורל אחד לכילי ולדבורה: עמלים הם כאִלו עתידים הם לחיות חיי־נצח.
מט
לדעתי, אין כדאי לו לאדם להוליד בנים. מרבה בנים, מרבה פגעים רעים וחבלי־צער. כנגדם שכרם מועט וברכתם קטנה.
נ
זכה אדם נעשה חתנו בן לו. לא זכה, הפסיד בשֶלו גם את בתו.
נא
הזווג הוא מעין שִתּוק־אברים. שכּן על ידו משתמט ונפסע אדם מתוך אדם, וכאלו פתאום הוא מתפרד ומתבדל ממנו.
נב
זִקנה היא התנונות של הגוף כולו: יש בו הכל, והכל חסר דבר־מה.
נג
האנשים הבורחים מפני המות אינם אלא רודפים אחריו.
נד
הבריות יצרו להם אליל בדמות המקרה כדי לכסות מערומי מבוכותיהם. אולם רק לעתים רחוקות בא המקרה בנגוד לחכמה: עין פקוחה וחדה עשויה יפה לכלכל כראוי את החיים רובם ככולם.
נה
המקרה הוא נדיב־לב, אבל אין רוחו נאמנה. ואִלו הטבע מיוסד בתוך עצמו. לפיכך הוא באמצעיו המעטים אבל הנאמנים, ידו על העליונה כנגד כל הבטחותיה הגדולות של התקוה.
נו
המוסיקה היא אמנות צעירה. שכּן לא נולדה מתוך מחסור אלא מתוך עודף.
נז
דברים הם ציורים של דברים.
נח
אך מראה הוא הצבע, מראה הוא המתוק, מראה חמר. אין המציאות אלא פרָדים וריק.
נט
הפרָדים הם הטבע. נקלעים הם בתוך הריק ומִטלטלים לכאן ולכאן.
ס
לא יותר הוא הכלום מן הלא־כלום.
סא
הוי, שכל אומלל! – טוענים החושים. מפינו אתה חי והנך אומר לנצח אותנו? נצחונך זו מפלתך!
מבית־מדרשם של חכמי ההטעה 🔗
משמעו הקדום של סוֹפוֹסטוֹס הוא חכם או מומחה במקצוע מיוחד, אבל אח"כ נעשה שם־לואי למי שמקבל שכר על הוראתו בחכמת־ההלצה ובמלאכת־הנצוח, ויצא לידי שם של גנאי. בעברית נקראו הסופיסטים בשמות שונים: חכמי־ההטעה או חכמי־ההתעה, ההטעיים, המתעקשים, כת־ המתחכמים, וכדומה.
פּרוֹטַגוֹרַס וגוֹרגִיַס נמנים על זקני האסכולה, פּרוֹדיקוס, והִפִּיַס – על צעירי האסכולה.
פְּרוֹטַגּוֹרַס
בן־עירו של דמוקריט. נולד בשנת ת"ף לערך. הוא נתפס באתונה על דברי מינות ואנוס היה לעזוב את העיר וכבן שבעים מת בדרך.
הוא עמד על אופי הנושאיות של הדִּמויים והמחישות ושנה: האדם הוא מדת הדברים כולם. הבחין ביחוסיות של אפני ההכרה עד כדי לאמר, ששתי דעות מתנגדות זו לזו עלולות להיות צודקות שתיהן כאחת.
גּוֹרְגִיַס
בן העיר לֶאונטיני שבסיציליה, בא לאתונה בתור בא־כחה של ממשלת ארצו. דברן שעשה את חכמת המליצה והנצוח אומנות להתפרנס בה. דעותיו מגיעות עד לידי ספקנות מלאה.
זמנו לערך: תפ“ג–שע”ה.
הִפִּיַס
הוא המלומד שבחכמי־ההטעה, בעל ידיעות רחבות במתמטיקה, אסטרונומיה, הסטוריה, אף היה משורר ודברן. יליד אֶליס ובא לאתונה בתור בא־כחה של ממשלת מולדתו.
הוא הראשון שהבחין בין משפט טבעי, הקים לדורות, לבין משפט נמוסי הקים רק לשעתו.
פְּרוֹטַגּוֹרַס
א
האדם הוא מדת כל הדברים להיותם נמצאים, באשר הם נמצאים, ולהיותם בלתי־נמצאם, באשר אינם נמצאים.
ב
כל דבר נִתן להתבחן בשתי בחינות, המתנגדות זו לזו.
ג
לא הרי הדברים המוחשים כהרי הדברים שמטפל בהם המהנדס. הן בנדון זה שום דבר מוחש אינו ישר או עגול.
ד
ואשר לאלים איני יודע כלל, אם שהם נמצאים ואם שאינם נמצאים. שכּן מרובים המכשולים החוסמים את הדרך אל הכרה זו: אפלולית הענין וימיו הקצובים של בן־אנוש.
ה
אין אומנות ללא תלמוד ואין תלמוד ללא אומנות.
בּוֹרְנִיַס
א
אין שום דבר נמצא; ואם נמצא דבר־מה, הרי הוא בלתי מושג לבני־אדם. ואִלו היה בהשגה, על־כל־פנים אי־אפשר היה ללמדו או להסבירו לזולתנו.
הן אם נמצא דבר־מה, הוא או יש או בלתי־יש או זה וזה כאחד, אולם הבלתי־יש אינו נמצא. שאילו הבלתי־יש נמצא, הרי שהיה יש ולא יש בבת־אחת. והן לא יתכן, שדבר־מה יהיה יש ובלתי־יש בבת־אחת. מכאן שהבלתי־יש אינו נמצא.
אבל גם היש אינו נמצא. שאִלו נמצא, הרי שהוא או נצחי או מהוּוה או זה וזה כאחד. אולם שתי ההנחות הלו בטלות. מכאן שאינו נמצא.
שאִלו היה נצחי, הרי שאין לו ראשית. הן כל המתהוה יש לו ראשית; וכנגדו הנצחי, שאינו בהתהוות, אין לו ראשית. אולם כל שאין לו ראשית, הוא ללא־גבול; ואם הוא ללא־גבול, אינו נמצא בשום מקום. שאלמלי הוא באיזה מקום, צריך שיהא דבר־מה מחוץ לו, שבו הוא נמצא. מסתבר, אין היש ללא־גבול, מאחר שהוא מוקף דבר־מה זולתו; הן המקיף גדול מן המוקף. אולם אין דבר והוא גדול מן הבלתי בעל־גבול. ומכאן שהבלתי בעל־גבול אינו נמצא בשום מקום. הוה אומר: אם היש הוא נצחי, הוא ללא־גבול; ואם הוא ללא גבול, אינו נמצא בשום מקום; ואם אינו בשום מקום, אינו נמצא כלל.
אף לא יתכן שהיש הוא מהוּוה. שאִלו היה מהוּוה, הרי שנתהווה אם מתוך היש ואם מתוך הבלתי־יש. אולם הוא לא נתהווה מתוך היש: שאם הוא יש, הרי לא נתהוה אלא הוא ישנו כבר. גם לא נתהווה מתוך הבלתי־יש, שכן הבלתי־יש אינו עשוי להוליד שום דבר, מאחר שכח־הלֵדה צריך להיות משותף ביש מאיזו בחינה שהיא. מכאן, שהיש גם לא נתהווה.
אף לא יתכן, שהוא זה וזה בבת־אחת, לאמר נצחי ומהוּוה. שכן זה סותר את זה, ואם היש הוא נצחי אינו מהוּוה ואם מהוּוה אינו נצחי.
ומכֵּון שהיש אינו לא נצחי ולא מהוּוה ולא שניהם בבת־אחת, הרי שאינו נמצא כל־עיקר.
אפילו אם נמצא דבר־מה, אינו מושג ואינו מוכּר לבני־אדם. שאם מה שבמחשבה אינו בנמצא, הרי מה שבמחשבה אין הוא היש. והן מה שבמחשבה אינו בנמצא: שאִלו נמצא מה שבמחשבה, הרי שנמצא כל שהוא במחשבה ובכל אופן שהוא עלול להיות נחשב. וזה מתנגד לנסיון. כשאתה מעלה על מחשבתך אדם טס ומרכבות שטות על פני הים, עדין אין האדם טס ואין מרכבות שטות על פני הים. מכאן, שאין נמצא כלשהוא במחשבה.
אף זו. אם נמצא מה שהוא במחשבה, הרי שהבלתי־יש אינו במחשבה. הן נגודים מקבילים לנגודים והן הבלתי־יש הוא נגודו של היש; ואם מה שבמחשבה מקביל אל היש, הרי שמקביל אל הבלתי־יש מה שאינו במחשבה. וזה בטל, הואיל וגם סקילַה וכימֶרַה וכמה דברים אחרים שאינם נמצאים הם במחשבה. מעתה, מה שהוא במושבה אינו היש.
אולם כשם שהנראה קרוי נראה על־שום שאנו רואים אותו והנשמע קרוי נשמע על־שום שאנו שומעים אותו ואין אנו כופרים לא בנראה מחמת שאינו נשמע ולא בנשמע מחמת שאינו נראה – כך נמצא כל שהוא במחשבה, אף־על־פי שאין אנו רואים אותו בעינינו ואין אנו שומעים אותו באזנינו, הואיל והוא נתפס על־ידי אותו הכלי המתאים לו. ואם אתה מעלה על מחשבתך מרכבות שטות על פני הים, עליך מוטל להאמין במציאותן של מרכבות שטות על פני הים; וזה בטל. מעתה היש אינו במחשבה או בהשגה.
אף אלמלי היש הוא בהשגה, אי־אפשר היה ללמד אותה הכרה לזולתו. שאם היש המונח מבחוץ הוא בראיה ובשמיעה ומוחש לכולנו, והנראה נראה על־ידי כלי־הראיה והנשמע נשמע על ידי־כלי השמיעה ולא להפך – כיצד נלמדו על־ידי כלי אחר? הן כלִי־הלמוד הוא המאמר, והוא אינו היסוד והנמצא. מכאן שלא נִתן לנו ללמד לזולתנו את היש אלא את המאמר, הנבדל ממה שהוא יסודו של זה. מה הנראה אינו בשמיעה והוא הדין בהפך, אף המאמר שלנו כך, הואיל והיש הוא מבחוץ. ומכֵּון שהמאמר אינו דבר־מה שבישות, מסתבר שאי־אפשר ללמדו לאחרים.
ב
היש הוא דבר־מה בלתי נראה, שאינו עולה לו להיות מראה; המראה הוא דבר־מה רופף, שאינו עולה לו להיות יש.
ג
ברי שאין אדם דורש מידידו לסיע לו במעשים שאינם הגונים. אולם הידיד יסיע לו מאליו אף במה שאינו הגון.
ד
ראוי לך לנצח את תקיפת דעתו של מתנגדך על־ידי לצנות, ואת לצנותו על־ידי תקיפת דעתך.
הִפִּיַס
א
תַּלֶס היה מיחס רוח־חיים גם לדומם ובקש לאמת זה על־ידי אבן השואבת והאלקטרון.
ב
משונה העלילה, שכֹן אין החוק מטיל עליה עונש כענשה של גנבה. אולם העלילה גונבת מאתנו את הרכוש הנעלה ביותר: את אהבת־הרֵע, על־כן חומר בעלילה מבמעשי חבלה, הואיל והללו אינם נעשים בחשאי.
ג
אליכם גברים, העומדים כאן! דעתי, שאנו כולנו בני משפחה אחת, חברי קבוצה אחת ואזרחים של ארץ אחת; לא לפי נמוסינו אלא לפי טבענו. שכּן כל השוים זה אל זה הם בחינת קרובים מטבע בריתם; ואִלו הנמוסים המאנסים את בני־האדם, מגדלים ביד חזקה את המתנגד לטבע.
האסכולות הסוקרטיות 🔗
מבית־מדרשם של הַקִינָאִים (כת־הַכַּלְבִּים) 🔗
התואר קינאי נִתן, כנראה, לבני אסכולה זו על שם הגמנסיון קינוסַרגֶס, שבו הורה אנטיסתּנס את תורתו. אולם לאחר מכאן יצא אותו שם־התואר לידי משמעות אחרת, משמעותו הלשונית, לאמר כלבי, על שום שמיסדי אותה כתה ובני־סיעתה, בחרו בחיי עוני ומחסור, חיי גלות ונדודים ללא בית וללא משפחה, והיו מזלזלים בצרכי הגוף עד כדי להסתאב על הבריות.
א. אַנטִיסְתֶּנֶס
זמנו: לערך ת“מ–ש”ע. תחלה היה תלמידו של גוֹרְגִיַס ואחר למד בבית־מדרשו של סוֹקְרַטֶס. ספקן המערער את יסודותיה של תורת־ההגיון – ביחוד את הודאות של הקשים ומופתים – ואינו מודה אלא במשפטי־זֶהות,לאמר, במשפטים שאינם מחדשים לנו כלום. על־כן הוא כופר במושגים מָפשטים, מושגים כוללים.
אף מוסרו טבוע כולו בשלילה ואין בו כלל מן המדות החיוביות. שלילת הצרכים – בה הוא מוצא את הטוב ואת האושר היותר נעלה. הוא שאמר: מוטב שאהיה משוגע משאהיה מתפנק בתענוגים. הוא מטיף לתשובה אל הטבע. אולם דִיוֹגֶנֶס מגנה אותו על שהוא נאה דורש ואינו נאה מקים וממשילו לקרנו של שופר, הואיל ואינו שומע את קול עצמו דוגמת השופר התוקע לאחרים.
ב. דִיוֹגֶנֶס
יליד סִינוֹפֶּה, מת בקוֹרִינתּ בשנת שכ"ג. הוא הגשים במעשה את תורת הכַּלביים ועשה פרסום לה על־ידי הליכות חייו ודברי תוכחתו ברבים, שהצטינו בעקיצות שנונות. הוא היה בן עשירים והפקיר את נכסיו, השתחרר מקשרי משפחה ומשעבוד המחובר, שעבוד בית ונחלה, בחר לו בחיי תלוש וגלה לרצונו ממקום למקום והיה מחזיר על הפתחים וזורק מרה בעבדי הרכוש, הבעלים המדוּמים והאדונים המרוּמים. קרא על עצמו את השם: כלב, והיה אומר: מה הכלב נובח ונושך ומטריד את הבריות, אף אני לא אתן מנוחה לצבור השבֵע… דומה, דיוגנס הוא הפלוסוף הראשון של מעמד הפרולטריון.
מוסרו – מוסר שבטבע. כל שהוא טבעי, הוא טוב. החמדה והתפנוקים משחיתים את טבעו של האדם, ואִלו העניות וההסתפקות־במועט מפתחות ומעלות אותו.
ג. קְרַטֶּס
יליד תָּבֵּן. המעולה שבתלמידי דִיוֹגֶנֶס. אף הוא הפקיר כרבו את […]4 ובחר בחיי נדודים. אבל אין בו מן המרירות והלעג של רבו, ולא עוד איש שהסביר פנים לבריות ודבריו בנחת נשמעו. על־כן יצא לו שם־טוב ונכתר בתואר: פותח שערי לבבות.
תורתו – תורת בית־רבו.
ד. בִּיוֹן
זמנו: המחצית הראשונה של המאה השלישית. […] על חוף ים השחור, בנו של עבד שיצא לחרות.
הוא כופר בהשארות־הנפש ומלעיג על פולחן־המתים. […] בז לעושר ולנועם־חיים. מוסרו – התבוננות מתוך דעה צלולה.
ה. מוֹנִימוֹס
אחד מתלמידיו של דיוגנס.
אַנְטִיסְתֶּנֶס
א
ראשית חכמה – חקר מלין.
ב
המושג הוא סִמן לדבר־מה בעבר או שבהוֹוה.
ג
רואה אני אנשים אבל לא אנושות, סוסים ולא סוסיות.
ד
תכליתה של פלוסופיה הם חיים של מוסר.
ה
עשוי המוסר להקנותו לאחרים ואינו עשוי לאבדו. הוא כלי־נשק שאי־אפשר לגזול מאתנו.
ו
מי שהגיע לידי כבישת עצמו, אל יטריד את נפשו בדברי סופרים, כדי שלא לבלבל אותה על־ידי דעות משֶל אחרים.
ז
קשה לנו לעמוד בפני החכם. כדרך שהסכלות היא קלה ונוחה לנו, כך החכמה היא דבר־מה מוצג ועקשני, כבַד משקל שאינו נפחת.
ח
אין לו לחכם דבר שהוא זר או בלתי־אפשרי לו.
ט
החכם די לו בו בעצמו. שהרי כל שהוא משֶל אחרים הוא משֶלו.
י
אל תכיר טובה לאדם המספר בשבחך.
יא
מוטב שתפול בפי העיט משתפול בפי חונפים; שכּן העיט אוכל מן הפגר, והחונף – מן החי.
יב
וזה דבר פְּרוֹמֵתֵּאוּס אל הֶרַקְלֶס:
מעשיך מגונים. אתה עוסק בהבלי עולם ומסיח את דעתך מן הדברים הנעלים. ודע, אין אתה בתכלית השלמות כל־אימת שלא התבוננת במה שהוא עולה על בני־האדם. רק לכשתתבונן בכך, תכיר גם את שהוא אנושי.
יג
מן הראוי, שיהא יותר קל לאדם לעמוד בפני שם־רע מאשר בפני אבני־בליסטראות.
יד
המעולה שבמדעים זה המדע להשכיח בנו את הרע שלמדנו.
טו
כל עִקרה של פלוסופיה היא אמנות של מגע־ומשא עם עצמנו.
טז
אין התענוג טוב אלא כשאין אחריו מוסר־הלב.
יז
מוּתר לנו להיות שואפים אל התענוג שלאחרי עבודה מיגעת ולא אל תענוג קודם לה.
יח
לו פגעתי באפרודִיטֵי, הייתי שולח בה את חצי להמיתנה על שהסיתה והדיחה הרבה מנשינו היפות והחרוצות. האהבה היא קללה הרובצת על הבריאה – והעלובים הללו, שנכנעו לה, מעלים על אותה מחלת התאוה את השם: אלהות.
יט
לעולם לא יהא איש נושא לו אשה אלא אם־כן על מנת להוליד בנים, ומוטב שיברור לו את המכוערות שבנשים! הללו מוכשרות לאהבה.
כ
רק החכם יודע, איזו נשים ראויות לאהבה.
כא
כיצד יש להתנהג בפוליטיקה? כדרך שאתה נוהג באש: אל תתקרב אליה יותר מדי, שלא תכוה בה; ואל תתרחק ממנה יותר מדי, שלא תהא הצנה אוכלת אותך.
כב
כשעמדה עדת ארנבות במועצת־העם ותבעו משפט אחד לכל היקום, התריסו כנגדן האריות: דבריכן, ארנבות, חסרים צפרנים ושִנים – והן לנו הן.
כג
מוטב להלחם בצדם של המועטים והטובים כנגד הרעים והמרובים מאשר להלחם בצדם של הרעים והמרובים כנגד המועטים והטובים.
כד
בבקשה מכם – האספו נא והכריעו בתוקף של החלטת־עם, שהחמורים הם סוסים! מדוע אינכם עושים ככה? הן גם שרי־הצבא אשר לכם אינם מבינים כלום אלא שנמנו לכך בתוקף של הצבָּעה.
כה
נאה הטוב ומגונה הרע.
כו
כל המתירא מפני אחרים, הוא עבד לעצמו ואינו חש.
כז
קנֵה לך חכמה או – חֶבל.
כח
איזה דבר הוא שלי ואיזה שאינו שלי? רכושי אינו שלי. קרובי, שכני, רעי, כבודי, מקומי, מלאכתי – כל זה אינו שלי. ואיזה דבר הוא שלי? תשמישן של מחשבותי. הוא כולו שלי ללא עכוב וללא אונס. אין בכחו של שום דבר למנוע אותי מן שמושן או לכוף אותי שאשתמש בהן שמוש בלתי־רצוי לי.
כט
תן דעתך על שונאיך: שכּן יפה כחם להכיר את מומינו.
ל
כדרך הזונות, המבקשות שעוגביהן יהיו מבורכים בכל קניני העולם חוץ מדעת ותבונה, כך החונפים ביחס למי שהם מצויים אצלו.
לא
מי שרוצה בתקנת נפשו, הלה זקוק או לאוהבים נאמנים או לשונאים קשים! אֵלו עוקרים את מומינו על־ידי תוכחות ואֵלו על־ידי חרפות.
לב
(תשובה על השאלה, מה יהא מלמד את בנו):
רצונו לחיות עם אלים – חכמת־הפלוסופיה. רצונו לחיות עם האדם – חכמת־ההלצה.
לג
דוגמת הברזל הנאכל על־ידי חלודתו, כך בעל־קנאה נאכל על־ידי תכונתו.
לד
(תשובה על השאלה, מדוע אין העשירים משכימים לפתחם של הפלוסופים אלא להפך):
– לפי שהפלוסופים יודעים מה שדרוש לצרכי החיים, ואִלו העשירים אינם יודעים זאת.
לה
הלואי ובניהם של שונאי יחיו חיים מפונקים!
לו
(תשובה על דברי מי שאמר: המלחמה תביא כליון על כל העניים):
– אדרבא, היא תוסיף עליהם כהנה וכהנה.
לז
נשאת אשה יפה, אין היא כולה שלך; נשאת אשה מכוערה, היא כולה צרה לך.
לח
(לכֹהן אורפי, שנבא לאושר רב בעולם־הבא):
– ומדוע אין אתה מת?
לט
הרוצה לזכות לאל־מות, עליו לחיות חיי צדק ואמונה.
מ
(תשובה על השאלה, איזה הדבר היותר טוב שבחיים):
– מות מאושר!
דִּיוֹגֶנֶס
א
הריני טובע מחָדש את מַטבע הערכים הקימים.
ב
מה שהוא יקר ביותר, נמכר באפס – וגם להפך.
ג
הבריות מכינים לחם כדי מחיתם, אבל לא כדי הצורך של חיים משובחים.
ד
השגעון מוליך את ההמון, כרועה את עדרו, למקום שהוא רוצה.
ה
יפה גוף ערום מכל בגדי־חמודות.
ו
אין הצדק שורה לא בעיר של עשירים ולא בבתי עשירים.
ז
כיצד הנך נעשה מורה־דרך לעצמך? אם אתה מגנה בעצמך את המומים שאתה רואה בחברך.
ח
חנופה היא חבל עשוי מדבש.
ט
החכמה מענֶות את בני־הנעורים, מנחמת את הזקנים, והיא עשרם של עניים ועֶדים של עשירים.
י
(תשובה על קובלנה, שהוא מטריד עצמו בפלוסופיה ללא הבנה בה):
כשאני מעמיד פנים של מלומד – אף בכך יש משום פלסופיה.
יא
איזו התועלת שהפלוסופיה מביאה לאדם? לכל־הפחות היא מכינה אותו לקראת גורלו.
יב
“החיים הם צרה”: לא, – הצרה היא החיים.
יג
אנשים טובים הם דיוקני אלים.
יד
מי שהוא צדיק בפיו ולא במעשה, הלה משול לעוגב: אף זה אינו שומע ואינו חש בקול עצמו.
טו
גם השמש שולחת את קרניה לכל פנה, ובכל־זאת אינה מתלכלכת.
טז
ההמון רב ואנשים אך מעט.
יז
אני אזרח־עולם.
יח
הסדר היחידי הראוי לכל מדינה אינו אלא סדר־העולם.
יט
יחוס וכבוד וכיוצא בהם אינם אלא כסות־פאר לפחותי־ערך.
כ
כבוד הוא רעש שמטילים בני־אדם אחוזי־זועה.
כא
מן הראוי, שהנשים תהיינה משותפות לנו; אין שום ערך לנשואין. מן הראוי, שכל איש יזדקק לכל אשה המתרצה לו לכך. על־כן גם הבנים צריכים להיות משותפים לכולנו.
כב
אין לך בעולם דבר יותר נאה מחופש הדבור.
כג
אין הבריות נותנים את דעתם על מה שהם רואים בהקיץ. אבל מה שהם רואים בחלומם, זה מטריד את דעתם ביותר.
כד
כלום המות רע הוא? הרי אין אנו מרגישים בו כלל בשעה שהוא ישנו.
כה
הכל מלא אלהים.
קְרַטֶּס
א
צריכים אנו לשקוד על פלוסופיה עד כדי ששרי־הצבא יהיו נראים לנו כחמָרים.
ב
הכבוד הגדול שנחלתי לא בא לי בגלל עשרי אלא בגלל עניותי.
ג
הון של עשירים ובעלי־תאוה משול לתאנים הגֵדלות במורד ההר: אין הללו נופלות בחלקו של האדם והן מאכל לעורב ולזרזיר.
ד
(אל אַתְּלֵט צעיר, שפטם עצמו בבשר וביין כדי לפתח את גופו):
– הוי, איש־פלאים, עד מתי תבצר בעצמך את בית־האסורים שלך?
ה
(אל עשיר צעיר, שהיה מצוי תמיד במסבת חונפים):
– לבי עליך, אברך, על בדידותך!
ו
מוטב לאדם להכשל ברגלו מהכשל בלשונו.
ז
סגנון פיטני זה, המסורבל מדה גדושה של ניבים וצעצועי־הגיונות – אין לך חמסן גדול מזה.
בִּיוֹן
א
עבדים טובים הם בני־חורים. בני־חורים רעים הם עבדים לכל התאוות שבעולם.
ב
זו רעה גדולה כשאתה מחוסר כשרון לישא במנוחה את הרעות.
ג
שלטונו של היופי תלוי בשערה.
ד
יאה גבורה לצעירים, ותפארת זקנים היא בינה.
ה
הגורל לא נתן לעשירים את ממונם תורת מתנה אלא תורת הלואה.
ו
(על כילי):
אדם זה אין ממונו ברשותו אלא הוא ברשות ממונו.
ז
הכילי חושש לממונו כאִלו הוא שלו; אבל משתמש בו כאִלו הוא של אחרים.
ח
דוגמת כיס מהוהה, שהוא עצמו אינו שוה כלום וכל ערכו רק בערך הכסף שבתוכו, כך אנשים עשירים ונקלים כל ערכם בערך רכושם.
ט
כשאלהים משהה את הגמול ופוקד עון אבות על בנים, הרי הוא עוד מגוחך מן הרופא הנותן סמי־מרפא לבנו או לבן־בנו של החולה.
י
הטבע היא אם־חורגת לבני־אדם, אולם אם טובה לחַיות נעדרות־דעת.
יא
כל־זמן שהאדם אינו יודע שובע, הוא יודע אך מחסור; כל שהוא ברשותו, אינו שלו. הלה נמשל לשולחני: יש לו כסף רב ותמיד הוא זקוק ליותר ממה שיש לו.
מוֹנימוֹס
מוטב לאדם להיות עוֵר מלהיות חסר־דעה. העוֵר נופל לתוך בור וחסר־דעה – לתוך תהום.
מבית־מדרשם של חכמי קִירֶנֵי 🔗
חכמי־קִירֶנֵי קרויים גם חכמי הנאה, הֶדוֹנָאִים, על שם תורתם, תורת החמדה. על אסכולה זו נמנים: אַרִיסטִפּוֹס הראשון, אריסטפוס הצעיר, תֵּאוֹדוֹרוס, אַניֶקרִיס, הֶגֶסִיַס.
אַרִיסְטִפּוֹס
תל“ה–שנ”ח. יליד קֵירֶני על חוף הים באפריקה הצפונית ומיסד האסכולה הקרויה על שם מולדתו. אחד משומעי לקחו של סוֹקרַטס, שנה ופרש מתורת רבו. בתו ונכדו, אַרִיסטִפּוּס הצעיר, היו מתלמידיו המובהקים,
מוסרו – מוסר החמדה. ראוי לאדם לשאוף אל כל דבר המביא לו הנאה ולהמנע מן כל דבר הגורם לו צער. אולם אין ההנאה טובה אלא א"כ אין היא יתרה על המדה. לפיכך יש לשתף חמדה עם התבוננות ושקול־הדעת.
אַרִיסְטִפּוֹס
א
תעודתה של הנפש היא הנאה. כל הנהנה הריהו מאושר; ומי שאינו טועם טעם הנאה, הלה קשה־יום, משנה־אומלל ואובד בעניו.
ב
ההנאה אינה באה מתוך ראיה ושמיעה בלבד; שהרי קינות על במת־החזיון גורמות לנו רגש של הנאה, ואִלו במציאות הן מעוררות בנו רגש של צער.
מצב־בינים הוא מצב חפשי מן הנאה וצער.
הרגש של הנאה גופנית הוא חזק מן הרגש של הנאה נפשית, וכן פגעי הגוף קשים מפגעי הנפש. לפיכך אונו מטילים על הפושע עונשים משֶל הסוג הראשון.
ג
המדיר עצמו מן ההנאה אינו נעשה אדון לה. אדון לה מי שיודע להשתמש בה ושלא להיות נגרף בשטפה. מי רואי להקרא אדון לספינה או לסוס? לא זה שאינו משתמש בהם אלא זה שיודע לנהוג בהם כרצונו.
ד
עודף נכסים אין תשמישו רע כתשמישו של נעל עובר על מדתו. שהרי הנעל אינו ראוי כלל לשמוש מחמת מדתו היתרה, ואִלו הנכסים עשויים להשתמש בהם בשעת־כושר אם בכולם ואם במקצתם.
ה
הבריות מנחילים את בניהם נכסים ואינם מנחילים להם את החכמה, כיצד להשתמש בעזבון.
ו
אל תהא צועק לשעבר ואל תהא מתירא מפני העתיד־לבוא; זה סמנה של מנוחת־נפש ובכך נכּרת שלות מחשבה. תן דעתך על המתרחש בכל יום, וכל יום תן דעתך על אותו רגע שאתה עושה בו דבר־מה או מהרהר בדבר־מה. שכן אין לנו אלא הוֹוה, לא עבר ולא עתיד: העבר כבר אין, העתיד עדיין חתול בערפל ומי יודע אם בא יבוא.
ז
(תשובה למגדף):
– ברשותך אתה להתריס כנגדי דברים קשים, אבל ברשותי אני להיות שומע אותם כראוי להם.
מבית־מדרשם של חכמי מֶגַרַה 🔗
חכמי־מגרה נקראו גם: פולמוסנים – על שום חבתם הירה למלאכת־הנצוח ולוכוחים מפולפלים. בתורתם אתה מוצא הרבה יסדות משֶל הקינאים.
א. אֶבְקְלִידֶס
ת“ן –ש”ף לערך. אחד מבני־סיעתו של סוקרטס, שברחו למֶגַרה לאחרי מותו של רבם.
תורתו של אבקלידוס זה – אל תחליפו באבקלידס על תורת־ההנדסה – סמוכה בכמה מעקריה לתורת חכמי אָלֵאָה. אולם היש האחד מזדוג בה עםהטובשבבחינההסוקרטית; היש, הטוב, האושר ואלהים עולים בה לידי אחדות עליונה.
ב. דִּיוֹדוֹרוֹס כְּרוֹנוֹס
יליד יַסוֹס שבקֵריה, מת בשנת ש“ז לפני ספה”נ. הוא דן ביחוד על שאלת האפשר והנמצא ועל היחס שביניהם.
ג. סְטִלְפּוֹּןֹ
ש"ף–ש' לערך, יליד מֶגַרַה, החשוב שבחבורה.
הוא כופר בערך הממשות של המושגים ומתנגד לתורת המשוכלים מיסודו של אפלטון.
מוסרו – מוסר ההסתפקות ושלילת הצרכים.
אֶבְקְלִידֶס
א
אחד הוא היש ואין שום דבר חוץ ממנו; אין התהוות ואין הפסדה או איזו תנועה שהיא.
ב
אחדהוא הטוב ורק שמותיו מרובים! פעמים הוא קרוי בינה, פעמים – אלהים, ופעמים – רוח, וכדומה. אין בעולם שום נגוד לו.
ג
כשאתה אומר: “שקר בפי”, וזה אמת – הרי אתה דובר שקר. הן אתה אומר ששקר בפיך, ודברך זה הוא אמת; מסתבר, שאתה דובר שקר.
ד. אם לא אבד לך איזה דבר, הרי שישנו לך. ומאחר שלא אבדו לך קרנים, מסתבר שיש לך קרנים.
דִּיוֹדוֹרוֹס כְּרוֹנוֹס
א
אי אפשר להתרחש אלא מה שהוא נמצא או עתיד להיות נמצא.
ב
כל העבר מחויב להיות נמצא. מן הנמנע שמתוך דבר אפשרי יהא מתהוה דבר בלתי־אפשרי. ומהו האפשר? מה שאינו נמצא ואינו עתיד להיות נמצא. אמור מעתה, מן הנמנע שיהא מתהוה דבר־מה שאינו נמצא ואינו עתיד להיות נמצא.
ג
לעולם אין שום דבר מתנועע אלא הכל היה תמיד בתנועה. הן פְּרָד של חומר מחויב להמצא בתוך פְּרָד של מקום ואם־כן מן הנמנע שיהא מתנועע בתוך זה – שהרי הפְּרָד ממלא את כל מקומו והתנועה זקוקה למרחב יותר גדול – וגם לא בתוך פְרָד אחר, הפנוי ממנו. מכאן שאין הוא מתנועע.
אולם לפי השגת שכלנו הוא היה בתנועה; שהרי אנו רואים אותו דבר תחלה במקום אחד ואחר־כך במקום שני, וזה מן הנמנעות אלמלי הוא נח. ברם בכל רגע נמצא הנע במקום אחד, ומה שהוא במקום אחד אינו מתנועע. מכאן שהנע אינו מתנועע.
ד
כשאיזו חומה הולכת ונסתרת, הרי היא הולכת ונסתרת אם כל־זמן שהאבנים מחוברות זו בזו וחסומות אחת בחברתה אם לאחר שנתפרדו ונתפוררו. אולם אין חומה נסתרת כל־זמן שאבניה מחוברות יחד וחסומות אחת בחברתה ולא לאחר שנתפרדו ונתפוררו. מכאן, שאין היא נסתרת כל־עִקר.
סְטִלפּוֹן
א
כל האומר: אדם – לא אמר בכך ולא כלום. שהרי אין הוא מתכוֵן לא לזה ולא לזה. משום־מה יהא מתכון דוקא לזה ולא לאחר? מסתבר, שאין הוא מתכון גם לזה.
ב
החכם די לו בעצמו ואינו זקוק לידידים.
הקנין היותר נעלה הוא העדר־הרגשה.
מבית־מדרשם של חכמי אֶלִּיס וְאֶרֶטְרִיָה 🔗
תורתה של אסכולה זו סמוכה רובה ככולה לאסכולה של מֶגַרַה, עד ששתיהן נכללות בשם אחד.
מיסדה של האסכולה באֶליס הוא פידון.
א. פֵידוֹן
יליד אֶליס, שנשבה במלחמה ונמכר מפני יפיו לבית־זנונים שבאַתּונה. לכשנשתחרר, כנראה בהשתדלותו של סוקרקטס, נעשה לאחד מתלמידיו החביבים עליו ביותר.
תורת־מוסרו מתַּוֶכת בין שטת ההחמדה של אַריסטִפוֹס ובין שטת ההסתפקות של הקינאים.
ב. מֶנֶדֶמוֹס
זמנו:שנ“ב–רע”ח לערך. הוא אבד עצמ לדעת מתוך צער על המאורעות הקשים, שתקפו על עמו וארצו.
מֶנֶדֶמוֹס הרביץ את תורת פידון באֶרֶטְרִיָה ונתכון לקעקע את המסורה כולה של תורת־ההגיון העתיקה.
פֵידוֹן
אין לך דבר שלא ימצא את תקונו בפלוסופיה. היא מטהרת בכל אדם את דרכי חייו, את עבודתו, את תאותו, וכיוצא בכך.
מֶנֶדֶמוֹס
א
לא הרי זה כהרי זה. האין כן?
– כן.
לא הרי התועלת כהרי הטוב. האין כן?
– כן.
מכאן שהטוב אינו תועלת.
ב
אין שום ערך למשפטים שליליים. יש להעמיד במקומם משפטים חיוביים; ורק הפשוטים שבהם ולא המרכבים והמסובכים, דינם דין.
ג
אחת היא המדה־הטובה ורק שמותיה שונים.
פקחות, גבורה, צדק – ענין אחד הוא, דוגמת אדם ובן־תמותה.
מבית־מדרשה של האקדמיה העתיקה 🔗
האגודה שנוסדה על־ידי אַפלטוֹן ושנתפרסמה בשם אקדמיה נתקימה כמעט אלף שנה. נוהגים להבחין בה שלש תקופות: האקדמיה העתיקה, האקדמיה האמצעית, האקדמיה החדשה. האמצעית והחדשה מסמנות את התקופה שלאחרי אריסטו.
בראש האקדמיה העתיקה עמדו: סְפּכסיפּוֹס, קרובו של אפלטון, כְּסֶנוקְרַטֶס, פּוֹלְמון, קְרַטֶס. נמנים עליה גם הֶרַקלִידֶס, פיליפּ הָאַפּוסִי, הֶרמוֹדוֹס, קְרַנְטור.
בראש האקדמיה האמצעית עמדו: אַרכֶּסִילַאוּס וְקַרְנֶאַדֶס. על האקדמיה החדשה מתיחסים: פִילוֹן מן לַרִיסַה ואנטיוכוס מאשקלון.
א. סְפֶּבְסִפּוֹס
זמנו: שמ"ז–ש. ראש האקדמיה שבאתונה לאחר פטירתו של אפלטון (שמ“ז–של”ט). אולם הוא יותר קרוב ברוחו לפִּתַּגּוֹרָאִים.
עקרי משנתו: אלהים הוא נפש־העולם, שמשכנה הוא המרחב. העולם הוא נצחי ויש השארות לנפש. במושכלים טבועה הממשות היותר גדולה. – חיי־מוסר הם חיים מתאימים לדרכי הטבע.
ב. כְּסֶנוֹקְרַטֶס
יליד כַלקֶדון. ראש האקדמיה לאחרי ספּבספּוס (של“ט–שי”ד). מיחסים לו חלוקת הפלוסופיה לשלשה מקצועות: פיסיקה, תורת־המוסר, תורת־ההגיון.
הוא מבחין שלשה סוגים של ישות: ישות מוחשת לחושים, ישות תפוסה למחשבה, ישות מובחנת על־ידי אמונה. המושכלים או המספרים מתהוים מתוך יסוד האחד והשניות הסתומה; מתוכם מתהוה נפש־העולם המתנועעת מאליה והיא המולידה כחות וישים במדרגות שונות לאין־סוף, מן האלים והשטנים עד היצורים השפלים.
ג. קְרַנְטוֹר
יליד סוֹלוֹן שבקִילִיקיה. תלמידו של כְּסֶנוקרַטס ומפרשו הראשון של אפלטון. זמנו: ש“ל–ר”ע לערך.
הוא נלחם בחכמי־שטואה, שמצאו את אשרו של האדם בהעדר־הרגשה, ומונה את הצער על צרכי החיים והכרחיהם. בני־האדם, הוא מסביר, אחראים על גורלם והם עצמם אשמים בפגעים הרעים המגיעים להם, וצערם – זה ענשם שבדין.
סְפֶּבְסִפּוֹס
א
מרובים העצמים. ראשון להם הוא האחד וכל אחד מהם צורה מיוחדת לו, לאמר: עצם של מספר, עצם של שעורי כמות, עצם של נפש.
ב
כל שהוא יקר־ערך הוא גם יקר המציאות. מקומו בטבור העולם, אולם גם בקצוות לשני העבָרים.
ג
המספר שבחכמת־החשבון הוא בלבד ראשון לכל נמצא, נפרד מכל המוחשות.
ד
יש איזה כח חי, המנהיג בכל.
ה
המקום נתהוה ביחד עם שעורי הגופים והמספרים.
ו
זמן הוא שעור שבתוך תנועה.
ז
אף החלק הבלתי־משכיל של הנפש הוא בן־אלמות.
ח
נפשותיהם של אנשים טובים ואצילים הן כחות אלוה, אולם במדרגה פחותה ובפגימות.
ט
אין אור אלא שלמות של מצבים טבעיים. זה מצב של הַטָבה, מצב־נפש, שאליו עורגים כל בני־האדם: המרגוע – וזה תכליתם של הטובים. אולם המדות־הטובות הן שמוליכות לידי אושר.
י
החכם הוא תמיד מאושר.
יא
אם גם העצב הוא דבר רע, עדין אין מכאן ראיה שהתענוג הוא דבר טוב. שהרי רע אחד עלול להיות נגוד לרע שני, ושניהם עלולים להיות נגוד לרע שלישי.
כְּסֶנוֹקְרַטֶּס
א
אלמלי אפשר להניח התהוות של מושכלים, היו הללו מתהוים מתוך שהקטן והגדול נעשו שוים בפני האחד.
ב
המשולש שוה־הצלעות משול לאלהים, המשולש הבלתי־שוה במדותיו – לבן־תמותה, המשולש שוה־השוקים – לשטן. שכּן המשולש הראשון כולו שוה בעצמו,השני כולו בלתי־שוה, ואִלו השלישי מקצתו שוה ומקצתו בלתי־שוה – דוגמת מהותם של השטנים, המזוגת בתוכה סגולות אלהים עם סגולות בן־תמותה.
ג
ההויה מָרכבת מן האחד ומן אין־הסוף.
ד
מהותו של הזמן היא מדתם של הדברים שנתהוו, והיא תנועה שאינה פוסקת עולמית.
ה
המושכלים והמספרים הם בני טבע אחד ומתוכם מתהוים יתר הדברים: קוים ושטחים עד העצם שבגלגלים ועד המוחשות.
ו
זהב מתהוה מן זולת־זהב ואבן מן זולת־אבן, וכן יתר הדברים מתהוים מתוך יסודותיו הפשוטים של כל דבר.
ז
העולם הוא נצחי ולא נתהוה.
ח
הנפש היא מספר המניע את עצמו.
ט
הנפש יכולה להפרד ולהשתחרר מן הגוף.
י
אין לנפש מָכון מיוחד לה, אלא היא רוֹוַחת בכל הגוף.
יא
הנפש אינה בהפסָדה.
יב
הנשמה נכנסת מבחוץ.
יג
אין הבדל בין שאתה תוקע את רגליך לתוך בית זרים בין שאתה נועץ בו את מבטך. אותו חטא הוא, אם שאתה הולך למקום שאסור לך לילך ואם שאתה מסתכל במה שאסור לך להסתכל.
יד
רק הפלוסוף האמתי עושה מרצונו את שאחרים עושים מאונס ומתוך כפיה של חוקים.
טו
מה גרם לגלויה של הפלוסופיה? הצורך לשים קץ לאי־סדרים שבחיים.
קְרַנְטוֹר
א
אם אתה יודע בך, שאתה סובל את סבלך לא בגללך, הרי יש לך בצרתך משום חצי נחמה ויותר.
ב
הנפש היא תערובות של הטבע המושכל ושל הטבע המצויר באמצעות התפיסה החושית.
מבית־מדרשם של המַשָּׁאִים 🔗
בני אסכולה זו של אריסטו קרויים פָּרִיפַּטָאים, טַיָּלים או מהלכים או משאים, על שם האכסדרה שבה למדו התלמידים דרך טיול עם רבם.
החשובים שבראשי אסכולה זו ובני־לויתם הם: תֵּאופרַסְטֶס, אֶבדֶמוס, אַרִיסטוֹכְּסֶנוֹס, דִיקַיאַרְכוֹס, סְטְרַטוֹן.
א. תֵּאוֹפְרַסטוֹס
שע“ב–רפ”ז לערך. יליד אֶרֶסוס שבלסבוס. ראש האקדמיה של המשאים לאחר מותו של אריסטו. הוא שמש בה שלשים וחמש שנה והעמיד כאלפים תלמידים. צא מלא ספרא וכמעט לא הניח במדעים שום מקצוע שלא טפל בו. ביחוד עסק במדעי־הטבע.
הוא מגֵן על תורת אריסטו בנדון קדמות העולם. בספרו “תכונות מדותיות” הוא דן על החולשות המרובות של בני־האדם. מיחסים לו את המאמר המפורסם: זמן הוא ממון.
באחד מספריו הוא מדבר על “עם ישראל הנוטה ברוחו לפלוסופיה”.
ב. דִיקַיאַרְכוֹס
יליד מֶסֶנֵי שבסיציליה. כרוך דרך כלל אחרי תורת אריסטו, אולם חולק עליו בעִקרים אחדים: שכן הוא כופר בהשארות־הנפש ובעצמיות מיוחדה לה, לאמר, אינו מודה שהיא עומדת ברשות עצמה ללא תלוּת בכחות גופניים. לדעתו, אין הנפש אלא הַרמוֹניה שבתוך חמרי הגוף.
הוא מעריץ את המעמד הטבעי ורואה בהתפתחותו של רכוש הפרט כעין נגוד לחוק הטבע.
ג. אַרִיסְטֹוכְּסֶנוֹס
יליד טַרֶנט. נתפרסם כמומחה לתורת המוסיקה ולתולדות התפתחותה. אעפ"י שהוא מושפע על־ידי האסכולה של הפִּתַּגוֹרָאִים, הוא מתנגד להפשטותיה של המתמטיקה ומשבח כנגדן את ההקשים והמסקנות מיסודו של הנסיון המעשי.
ד. סְטְרַטוֹן
יליד לַמפסַקוס. ראש האסכולה לאחרי תֵאוֹפְרַסטוס (רפ“ז–רס”ט).
הוא שנה הרבה את פני שטתו של אריסטו והורה, שיסוֹד התנועה הוא בתוך הטבע גופו. הטבע עצמו הוא אלהות. גם הכחות הם מעין חומר רוחני. יסודות ההויה אינם פרָדים בלתי־מתחלקים ומחוסרי איכות – בנגוד לתורת דמוקריטוס. – אלא חמרים קטנים בעלי איכויות שונות, המתחלקים לאין־סוף. רק ההתהוות הראשונה של הדברים קפצה ובאה דרך מקרה, ואִלו כל ההתפתחות שלאחריה נעשית עפ"י חוקים טבעיים.
שוב מלמדנו סְטְרַטוֹן, שאין שום כח־דמיון יוצר אלא כל דִּמוי הוא פעולה־חוזרת ולא פעולה ראשונה ומקורית.
תֵּאוֹפְרַסְטוֹס
א
לא קשה להגדיר את מושגה הכולל והמשותף של התנועה ולאמר: תנועה היא יכולת שלא הגיעה למטרתה, יכולת של דבר מה הנמצא מציאות שבכח; בבחינה זו אתה מוצא אותה בכל סוגי המאמרות.
ב
אם יש הנאה כוזבת, הרי משמעה: יש הנאה שאינה הנאה. אבל זה לא יתכן. הן גם דעה כוזבת אינה בטלה מתורת דעה.
ג
יְרֵא את עצמך ולא תצטרך להתירא מפני אחרים.
ד
מי שהוא מבעלי־קנאה, הוא משנה־אומלל. בנוהג שבעולם אין לבם של הבריות מֵצר אלא על צרתם הם, ואִלו הוא מצטער לא על צרת עצמו בלבד אלא גם על אשרו של זולתו.
ה
אי־אפשר לאדם טוב שלא יהא מתמרמר על הרע.
ו
המוסיקה נובעת מתוך שלשה מקורים: מתוך צער, הנאה, התפלאות. שכּן כל אחת מהרגשות האלה מעלה את הקול ממצבה הרגיל וזוקקת אותו לשירה.
ז
ביחס לאנשים זרים אין להקדים אהבה להכרה, אלא תחלה בחון אותם ואחר תאהוב אותם; ולהפך – ביחס לקרובים.
ח
אהבה יתרה עשויה לבוא לידי שנאה.
ט
אם אנשים ידידים משותפים כולם בנכסיהם של כולם, על־אחת־כמה וכמה מן הראוי שידידיו של כל אחד מהם יהיו משותפים לכולם.
י
הכדאי לפלוסוף לישא לו אשה? אם היא אשה נאה וישרה ובת־טובים והוא בריא ובעל נכסים, מותר לו להתקשר קשר של נשואין. אולם כל זה ביחד אינו שכיח ביותר, ועל־כן מוטב לו שלא יקח לו אשה.
ראשית־כל, חיי־אישות הם עכוב למלאכת הפלוסופיה: אי אפשר להקדיש עצמו בעונה אחת גם לתורה גם לאשה…
בצדה של האשה הרי כל ידיד אסור לנו: חבתנו אליו מרגזת עלינו תמיד חשדים מצד האשה, כאִלו אנו ממאסים בה…
וכלום יש שמירה מעולה לאשה? יצאנית – אין לה שמירה כלל, ואשה צנועה אינה צריכה שמור. תדע, כל אונס הוא שומר גרוע לצניעות; ואין אשה צנועה אלא זו שהיא בת־חורים לבגוד בבעלה – ומסרבת…
יא
אין חכמתה של אשה בפוליטיקה אלא בכלכלת־הבית.
דִיקֵיאַרְכוֹס
א
נפש – זו מלה ריקה מתוכן. טועים הבריות המדברים על ישים בעלי־נפש! אין רוח או נפש לא באדם ולא בחיה. כל אותו הכח, שעל־ידו אנו עושים דבר־מה או מרגישים בדבר־מה, הוא מחולק במדה שוה בכל הגופים של ישים חיים ואינו עשוי להפרד מן הגוף; שכּן אין הוא יש מעוצם לעצמו ואין בעולם אלא גוף אחד ומאוחד, בנוי באופן שהוא חי ומרגיש בתוקף הרכבתו הטבעית.
ב
הנפש היא מזיגה מתאימה של ארבעת היסודות שבגוף, והם: חם וקר, לח ויבש.
ג
אף שהנפש אינה בת־אלמות יש לה חלק באלוה בשעת התלהבות ובחלום.
ד
מוטב לו לאדם שלא לדעת עתידות.
אַרִיסְטוֹכְּסֶכּוֹס
א
אהבת־הטוב האמתית היא לשקוד על המדעים.
ב
הנפש היא מעין מצב פנימי של הגוף. כדרך שמתוך זמרה ונגינה בוקע ועולה אותו הדבר הקרוי הרמוניה, כך מתוך הטבע כולו ומתוך דמות הגוף בוקעות ועולות אי־אלו רעידות דוגמת קולות של זמרה.
סְטְרַטוֹן
א
הישות היא סבתה של התמדה.
ב
העִקרים הם איכויותיהם של הדברים.
ג
החם והקר הם יסודות.
ד
חלקי העולם הם בלתי־סופיים.
ה
גם הכח הוא גוף. שהרי הוא כאִלו מעלה אד.
ו
כל בעל־חי מחונן בשכל.
ז
החלומות באים מתוך שהחלק הבלתי־משכיל של הנפש מתרגש יותר בשֵנה, ולפיכך הוא בא על־ידי השכל לכלל תנועה.
האסכולות שלאחרי סוֹקרַטס 🔗
מבית־מדרשם של האפיקוראים 🔗
על אסכולה זו נמנים: אָפִּיקוּרוֹס, מֶטְרוֹדורוֹס, אַפּוֹלוֹדוֹר, זֵנוֹן הצִידוֹני, פֵדרוֹס, פִילוֹדֶמוֹס, המשורר לוקְרֶציוס.
א. אֶפִּיקוּרוֹס
שמ“א–ר”ע. יליד סַמוּס, העמיד תחלה בית־מדרש במיתּלֶנֵי והעבירו ללַמְפּסֶקוֹט וקבעו אח"כ באתּונה, בתוך גנו – ומכאן השם: הפלוסופיה של הגן.
הוא מיסד את ההכרה על יסודות המוחשות. גם ההבחנה השכלית נובעת מתוך המחישות ותלויה בהן.
בתורת־הגופים הוא הולך בדרכו של דמוקריטוס: נצחית היא מציאותם של פרֶדים וריקות. העולם הוא אין־סופי בזמן ובמקום, והחומר מתמיד ועומד בעינו מעולם ועד עולם.
הוא כופר בהשגחה אלהית ורואה תכליתיות טבעית בכל סדרי מעשי־בראשית.
בתורת־המוסר הוא מטיף לחמדה, אבל לא לחמדה רגזנית ובת־רגע אלא לחמדה מתמדת, הנאה ומנוחה עמה, הנאה מתוך שלות־הנפש.
והוא אומר: האדם אינו חיה מדינית או חברתית ואין כלל משפט טבעי, אלא כל עקרו של החוק המשפטי הוא ביראת העונש.
דמות־דיוקנו של החכם מתוארת במשנתו של אפיקורוס בחינת אדם פרוש מן הצבור, בן־חורים שאינו נטרד לא על־יד תאוות מהממות ולא על־ידי אימת יסורים ומות. “חיֵּה בצנעה!” – זה אחד ממאמריו של אֶפיקוּרוֹס, המצינים את הערצת האישיות שבתורת־מוסרו: הערצת האישיות הבודדה לעצמה והנפגעת פגיעה קשה על־ידי שעבודה לצבור.
ב. מֶטְרוֹדוֹרוֹס
יליד לַמְּפֵסקוֹס. תלמיד מובהק של אֶפִיקוּרוֹס. צִיצֶרוֹן אמר עליו, שהוא רק מגבב דברי רבו בלי שום חדוש מצד עצמו.
מוסרו: אין האושר אלא בהעדר צער. אולם הוא העיר, לרגלי מקרה של אבלות, שיש הנאה מיוחדה גם בצער בו גופו. מאמר זה מעיד על כשרון הסתכלותו הפסיכולוגית.
אֶפִּיקוּרוֹס
א
כל מחישה וכל דִּמוי היא אמת. ואִלו הדעות מקצתן אמת מקצתן שקר.
ב
העולם מָרכב גופים וחלל ריק.
ג
הזמן הוא איכות האיכויות, והוא הולך ומתמשך בימים ובלילות ובעונות־השנה, בהַפעָלות ובהעדר־הַפעָלות, בתנועה ובמנוחה.
ד
הדִּמוי של ישים שאינם נפסדים היה מצוי כבר אצל בני־האדם הראשונים.
ה
אֵל נתן לבריות להאמין, שסבת אסונם או אשרם היא באלהים.
ו
העולם הוא ללא־גבול, לא נתהוה ולא יפסד, אין הוא מתרבה ביסודו ואינו מתמעט.
ז
העולם המרכב פְּרָדים הוא מפעלו של טבע בלתי־משכיל.
ח
הנפש היא בת־חלוף ונפסדת עם הגוף.
ט
האלים הם בצלם האדם. אולם רק התבונה עשויה להכירם, לפי שהטבע של דמות־דיוקנם מָרכב חלקים דקים מן הדקים.
י
כל אל הוא נצחי ואינו בן־חלוף, אבל אינו דואג לשום דבר. אין כלל לא השגחה ולא גורל, אלא הכל מתרחש מאליו.
משכָּנם של האלים הוא בתוך הרוָחים שבין גופי־העולם. הם שרויים בחדוה ובנחת־רוח שאין למעלה ממנה, אינם מטרידים לא את עצמם ולא את זולתם.
יא
אין אֵל דואג למי שהוא. על־כן אין לו שלטון. שהרי מי שהשלטון לו, עליו מוטלת כל דאגה.
יב
אין מדרכם של אלים להסביר פנים למי שהוא או לקצוף על מי שהוא.
יג
אין סדר בעולם. כמה דברים נבראו לא כפי שהיו ראויים להברא.
יד
הכל מתהוה מתוך הכרח טבע, מתוך הכרעה, מתוך מקרה.
טו
אלמלי האלים נענים לתפלותיהם של הבריות, היו האנשים כָּלים ואובדים שלא בעתם! שכן מרובות הצרות שהם מבקשים עליהן כל אחד בשביל חברו.
טז
החכם אינו מעסיק עצמו בפוליטיקה ואינו שואף לשלטון.
יז
החכם לא יתנהג כדרך הכַּלביים ולא יחזיר על הפתחים.
יח
תמהני, אם ישתיֵּר עוד דבר־מה להיות קרוי טוב – לאחרי שנדיר מאתנו הנאת טעם, הנאת אהבה, הנאת שמיעה וגם את התענוג של הסתכלות בדמות נאה.
יט
חיות ותינוקות הם בחינת ראי, בו משתקף הטבע.
כ
ראשיתו של הטוב ושרשו – הנאת קֵבה. יש ליחס עליה גם את החכמה והפקחות.
כא
גרויי־הבשר הנאים, הנוחים ונעימים, מזמינים את האדם מאליהם בלי שום סרסורים.
כב
הגדולה שבהנאות היא הסתלקות הצער: הטבע מעלה את ההנאה עד כדי הפקעת הצער. אבל אינו עשוי לעלות למדרגה עוד יותר עליונה וכשהוא מגיע לאותה נקודה של בטול הצער, אינו עלול אלא לקבל צורות שונות ובלתי־הכרחיות.
דרך השאיפה אל תכלית זו, שהיא גם קנה־מדתה של ההנאה, היא דרך קצרה וקרובה.
כג
לא כל הנאה ראויה שנהיה להוטים אחריה, ולא כל צער יש לברוח מפניו…
לא תמיד יש לבחור בהנאה ולבחול בצער, אלא צריכים אנו למוד את שניהם לפי מדרגתם ואיכותם…
מוטב לנו לקבל עלינו איזה יסורים על מנת שנהיה נהנים אחרי־כך משנה־הנאה; ומוטב לוַתר על איזו הנאה, כדי שלא נצטער אחר־כך משנה־צער.
כד
הטבע עצמו מעניק נכסים לחכם.
כה
תן שבח לטבע, שהקיל עלינו למצוא מה שהוא הכרח לנו ושלא עשה הכרח לנו מה שהוא קשה למצוא.
כו
מי שאינו מכיר את עשרו במה שהוא שלו, הלה אומלל הוא – ולוּ כל העולם שלו.
כז
הסתפקות־עצמו היא רכוש גדול שאין גדול ממנו.
כח
עניות המקבילה יפה לחוקי הטבע היא עושר רב.
כט
על מומיה של סכלות יש למנות גם מום זה: היא תמיד מתחלת בחיים מבראשית.
ל
מתן שכרה היותר גדול של מדה־טובה היא שלות־הנפש.
לא
הכרת־חטא היא פתחה של תשובה.
לב
מי שדעתו צלולה עליו, אינו מטפל בפוליטיקה.
לג
חַיֵּה בצנעה!
לד
ביחס לחכמים לא נתקנו החוקים בשביל שלא יעשו הם עוֶל אלא בשביל שלא יעשו אחרים עול להם.
לה
אין חוק בטבע; ראוי לך להמלט מן החטא, שאלמלא כן לא תמלט מן הפחד.
לו
בכל קניני החכמה, המוליכים לידי חיים של אושר, אין לך קנין חשוב מן הבדידות ולא עושר רב ממנה ולא שמחה גדולה ממנה.
לז
מעולם לא בקשתי למצוא חן בעיני ההמון. שכּן מה שמוצא חן בעיניו, לא הכרתי לדעת; ומה שאני יודע, זה למעלה מבינתם.
לח
ראוי לו לאדם שיתן את דעתו על המות.
לט
גי־חזיון אנו איש לרעהו.
מ
הפלוסוף הוא פטפטן ואין בדבריו כדי להביא תקנה לשום תאוה של האדם. וכשם שאין בתורת־הרפואה תועלת כל־עִקר אם אינה משחררת את הגוף מן המחלה, כך אין ממש בפלוסופיה כשאינה משחררת את הנפש מן התאוה.
מא
מאושר החכם אפילו בשעה שמביאים עליו יסורים קשים והוא נאנח וצועק.
מב
לעולם אין האדם עני, אם הוא מכוֵן את חייו אל דרכי הטבע; ולעולם אינו עשיר, אם הוא מכוֵן את חייו אל דעת הקהל.
מג
מה לנו ולמות? הן גוף מת אינו מרגיש; ומה שאינו מורגש לנו, אינו ענין לנו.
מד
אין שום הנאה רעה כשהיא לעצמה. אולם תולדותיהן של כמה תשוקות מביאות את ההנאה לידי מכשולים שונים.
מה
אין צדק כשהוא לעצמו. בעִקרו הוא מעין שטר־אמנה, שהבריות מתקשרים על ידו במקומות שונים לשֵם משא־ומתן כדי שלא יגרמו נזק זה לזה וכדי שאחרים לא יגרמו נזק להם.
מו
אין העוֶל רע כשהוא לעצמו, אלא עד כמה שאנו חוששים לפרסומו, שמא לא יתעלם מעיני השוטרים המנויים לפקוח על מקרים כאלה.
מז
כל אונס הוא רע, אבל אין אונס לחיות באונס.
מח
נולדנו פעם אחת; אי אפשר להולד פעמים, ויש קץ לחיים. ולמה אתה דוחה את התענוגים מיום ליום, אף שאין לך שליטה ביום המחרת?
חיי האדם הולכים ואובדים בשהִיות לבטלה וכל אחד מאתנו מת בעצם מלאכתו.
מט
מי שנשתכח ממנו האושר שראה בחייו, הלה נשמתו נזדקנה עליו.
נ
אל תבוא לאַנס את הטבע אלא צא ועשה את מצוותיו. וכיצד אנו עושים את מצוותיו? עם כשאנו ממלאים את התאוות ההכרחיות, מלאים את התאוות הטבעיות לכל־הפחות במדה שאינה מזקת לנו, וכובשים בלי חמלה את התאוות המביאות לנו הפסד.
נא
בבחינת תכליתו של הטבע אין העניות אלא עושר רב, ואִלו עושר שאינו יודע שובע הוא עניות.
נב
הערצת החכם היא קנין גדול למעריצו.
נג
אינו ראוי לשבח לא מי שמהיר ולא מי שמתמהמה להתקשר קשרי ידידות.
עלינו לערוב דבר־מה לשם הידידות.
נד
אין אנו זקוקים לידידות בשביל להשתמש בה, אלא בשביל לחיות מתוך אֵמון שאפשר לנו להשתמש בה.
נה
הטבע הוא חדל־אונים בפני הרע, אולם לא בפני הטוב. הוא מתקים על־ידי הנאה והולך ונפרך על־ידי צער.
נו
כל האומר, שהכל מתהוה מתוך הכרח טבע, אינו רשאי לבוא בטענה על מי שאומר: אין שום דבר מתהוה מתוך הכרח טבע. שאלמלא כן הרי הוא מודה, שמאמרו של זה נאמר אף הוא מתוך הכרח טבע.
נז
כל זמן שאנו בדרך עלינו לבקש, שיום המחרת יהא טוב מיום אתמול; אבל כשהגענו אל המטרה, מותּר לנו לשאוף אל מדה שוה של עליזות.
נח
כל אדם כשהוא נפטר מן העולם, הריהו כאִלו רק עכשו יצא אל העולם.
נט
מי שמעט לו כשיש לו די, הלה אין לו די עולמית.
ס
אל תעשה בחייך שום מעשה, העלול להביאך לידי פחד – לכשירגיש חברך באותו מעשה.
סא
מן הראוי לבחון כל התאוות דרך שאלה זו: מה יארע לי אם אמלא את בקשתן, ומה יארע לי אם לא אמלאנה?
סב
מי שהגיע לידי שלות־הנפש אינו מטריד לא את עצמו ולא את זולתו.
סג
אל תתמהמה בנעוריך לשקוד על תורת הפלוסופיה ואל תנח את ידך ממנה לעת זקנתך. כלום יש מקום לאמר: עדין לא הגיעה השעה או כבר עברה השעה לשקוד על תקנת בריאותך?
סד
אל תעמיד פנים של פלוסוף אלא הוֵה פלוסוף. שהרי אין אנו צריכים למראה של בריאות אלא לבריאות עצמה.
סה
לעולם שוֵה לנגד עיניך ארבעה סמי־חיים: אל תירא את אלהים; המות הוא העדר־הרגשה; נוח לך להגיע אל הטוב; קל להיות נושא במנוחה את הרע.
מֶטְרוֹדוֹרוֹס
א
הטוב הנפשי מהו, אם לא מצב בריאות של הבשר ותקוה מאוששת שהוא יעמוד בעינו?
ב
נצחתיך, מקרה. נצחתיך עד שבאת, גדרתי בעדך את דרכיך החשאיות. לא נמסור ולא נפקיר עצמנו לא לך ולא לאי־אלו תנאים אחרים.
לא! אם בא יבוא ההכרח ויוציאנו, נלעוג מתוך בדיחות־הדעת על החיים ועל כל אלה האדוקים בהם ללא־טעם ונפרוש מן החיים מתוך שיר־הודיה נאה ומסירת־מודעה! הטבנו לחיות.
ג
אל תבקש שהנעשה יהא נעשה כרצונך, אלא רצה שיהא נעשה כפי שהוא נעשה.
ד
נתּן לנו להגין על עצמנו בפני כל דבר, אבל ביחס למות הרי כולנו בני־אדם יושבים בעיר־פרזות.
מבית־מדרשם של הסַפְּקָנִים 🔗
עִקר משנתם: אין לנו שום ידיעה בדברים עצמם ואין אנו תופסים בהם על־ידי חושינו אלא את המראה ולא את המהות. לפיכך מוטב לו לאדם לכבוש את דעתו ושלא להכריע כלל ע"י גזרות ומשפטים הגיוניים.
הספקנים מצאו את התכלית הנעלה במנוחת־הנפש, שאנו מגיעים אליה מתוך ספקנות המשחררת את רוחנו מן השגיאות וטרדתן.
מבחינים שלש כתות של ספקנים: א. הספקנות העתיקה (פִּירוֹן, טִמון). ב. הספקנים של האקדמיה האמצעית והחדשה (עי"ש). ג. הספקנות הצעירה (אָנסִידֶם ועוד).
א. מֶטרוֹדוֹרוֹס
יליד כִיוֹס. מבית־מדרשו של דֵמוקריטוס.
ב. טימון
זמנו: שכ“ח–רל”ח. יליד פִחִילוס, תלמידו של פִּירוֹן. הוא נתישב באתּונה וחבר ברוחו של רבו שירי לעג והלצה.
מֶטרוֹדוֹרוֹס מִכִיוֹס
א
אין אחד מאתנו יודע שום דבר, אין אנו יודעים אפילו אם אין אנו יודעים וגם לא אם דבר־מה נמצא או לא.
ב
כל דבר אינו מה שהוא אלא לפי כח־השגחתו של כל אדם ואדם.
טִימוֹן
א
אין אני מכריע, שהדבר הוא מתוק, אבל הריני מודה, שהוא נדמה לי כמתוק.
ב
ברגע בלתי־מתחלק אי־אפשר שיתהוה דבר־מה מתחלק – והרי זו היא הנחת הרעיון של הויה והפסדה וכיוצא בו.
מבית־מדרשם של חכמי שטואה
ארץ מולדתם של השטאים היא אַסְיָה הקטנה, אולם בית מדרשם היה באתּונה.
על השטואה העתיקה נמנים: זֶנון, אַרִיסטוֹן, קְלֶאַנתֶּס, כְריסִפּוֹס, דְיוֹגֶנֶס הבַּבלי, אַנטִפַּטְרוֹס.
על השטואה האמצעית, הרומאית, מתיחסים: פַנֶציוּס, פּוֹסֵידוֹניוּס, סְטִילוֹ, ועוד.
בראש השטואה הצעירה, זו של תקופת הקסרים, עמדו: סֶנֶקַה, מוּסוֹניוּס, רוּפוּס,אֶפִּיקטֶטוֹס, מַרקוּס אַברֶליוּס.
השטואה העתיקה
א. זֶנוֹן
של“ו–רס”ד לערך. יליד כִּתִּיִים שבאי־קפריסין, תלמידו של הקינאי קרַטס באתונה וגם של סְטִלפּוֹן וכְּסֶנוּקָרַטֶס. הוא העמיד אסכולה בלשכת־עמודים מרובת צבעים, ומכאן השם: שטואה. על־כן היא קרויה בעברית: תורת־הלשכה או תורת־העמודים.
ההַפעָלות, הוא אומר, הן יצרים המתנגדים לטבע, מעין מחלות־הנפש; גם החמלה נמנית עליהן. את הטוב היותר נעלה הוא מוצא בדרכי־חיים המתאימות לדרכי הטבע.
ובדרך כלל: תורת־ההגיון של השטואה היא חושנית, סֶנסוּאַלית. נפש האדם נמשלת ללוח חלק שמתרשמים בו הנשואים כרשומו של חותם בתוך שעוה. אין בחינת האמת אלא בבחינת הבלתי־אמצעית של המשיג, בהסכמת היֶּדע הנושאי על הדִּמויים ונשואיהם. המחישה משולה לאצבע מתוחה, ההסכמה – ליד קפוצה למחצה, המושג – לאגרוף, הידיעה הוַדאית והכוללת משולה לאגרוף הנתפס ונאחז ביד השניה.
ב. אַרִיסְטוֹן
יליד כִיוֹס. תלמידו של זֶנון.
מוסרו: שויון הנפש ביחס אל כל הדברים; שכּן כולם אין בהם שום ענין.
ג. קְלֶאַנְתֶּס
של“א–רל”ג לערך. יליד אַסוֹס, תלמיד מובהק של זֶנון. אַתּלֵט מומחה למלחמת אגרוף, שקבל עליו אח"כ עולה של תורה והתפרנס מעבודת לילה. הוא כתב את מאמריו על גבי שברי כלי־חרס.
ד. כְרִיסִפּוּס
רע“ח–ר”ד לערך. יליד סוֹלוֹי שבקִילִיקיה. ראש האסכולה לאחרי מות קליאֵנתֶּם. על ידו נתפתחה תורת־הנצוח, הדיאלקטיקה.
הוא מתקשה להתגבר על הסתירה שבין בחירה אנושית וכל־יכלתו של אלהים. בתורת מוסרו שולט מושג החובה: כל המעשים הנעשים מתוך הרגשת חובה מתאימים אל הטבע וכל המעשים הבלתי־מוסריים מתנגדים אל הטבע. מדה־טובה היא תכלית לעצמה; בה, ולא בחמדה, מוצנע הטוב היותר נעלה.
ה. דִּיוֹגֶנֶס הַבַּבְלִי
ר“ם–קנ”ב. יליד סֶלֶבְקִיָה על חוף נהר חדקל, בא לרומי בתור בא־כחה של ממשלת אתּונה והעמיד שם תלמידים.
ו. אַנְטִפַּטְרוֹס
יליד טַרסוֹס, ראש האסכולה לאחרי דִיוֹגֶנֶס הבבלי ואדוק במסורתה ובדעותיה המקובלות.
זֶנוֹן
א
ישנם שני יסודות, יסוד פועל ויסוד פעול. היסוד הפעול הוא עצם משולל איכות, החומר. היסוד הפועל הוא שֵכל אלוה, השולט בעצם; יסוד זה הוא נצחי ומהוה כל פרט שבתוך החומר כולו.
ב
אין אלא עולם יחידי.
ג
הטוב היותר נעלה הם חיים טבעיים, לאמר חיים של מדות־טובות; שכּן הטבע מוליך אותנו לידי כך.
ד
אבות הסוגים של ההַפעָלות הם: דאגה, פחד, תאוה, תענוג.
ה
ההשכלה של המדעים אין לה שום ערך.
ו
אֵל האהבה הוא שותף בקיומה של המדינה.
ז
מן הראוי שהנשים תהיינה קנין משותף לחכמים, ויהא כל אחד רשאי להזדוג עם כל אחת מהן.
ח
דִּמוי הוא רושם בנפש.
ט
מחישה היא תפיסה על־ידי חושים.
י
הזכרון הוא בית־גניזה של דִּמויים.
יא
המושג הוא דִּמוי שבמחשבה, ואינו איזה דבר נמצא או בעל איזו איכות. לדוגמה, הדִּמוי: סוס – אף כשאין סוס במעמדנו.
יב
סברה היא הסכמה רופפת וכוזבת.
יג
ידיעה היא תפיסה בטוחה, ודאית ובלתי־משתנה, מיוסדת בנמוק שכלי.
יד
השמש והירח ויתר הכוכבים הם כולם ישים חושבים ומשכילים, ובמדה שהם בני־אש הם טבועים באש יוצרת.
טו
הדור הראשון של בני־האדם נתהוה מן העפר באמצעות אש־אלהים, לאמר בעזרת ההשגחה האלהית.
טז
הנפש היא רוח חמה; והיא עִלת חיינו ותנועותינו.
יז
הנפש היא אד עולה, המחונן בכשרון הַחָשָה.
יח
שמונה חלקים בנפש: החלק השליט שבה, חמשת החושים, כח־הדבור וכח־הפריה.
יט
הערצת אלים היא מעשה של חכמה. אולם זו דרך שוטים להעריץ ישים שאינם נמצאים.
כ
אלהים הוא רוּח־עולם של יש.
כא
אלהים עושה גם את הרעות שבעולם. הוא שוכן אף במי־שופכים, בתולעי־חרוזה, ובאנשים חטאים.
כב
אפרוֹדִיטִי היא הכח המחבר את החלקים בדרך הראויה.
כג
הכל הולך ומתהוה לפי חוק הטבע.
כד
מהו אושר? שטף נאה של חיים.
כה
החמלה היא מעין מחלת־הנפש.
כו
חיה את חייך, בן־אדם, לא בשביל לאכול ולשתות אלא בשביל להשתמש בהם לשם חיים של טובה.
אַרִיסְטוֹן
א
הטוב היותר נעלה הוא העדר־ענין: הוא מתיחס בלי ענין כל־שהוא אל נעדר־הענין.
ב
לפי סדרו של טבע אין מולדת ואין בית ואין שדה, אין בית־נפח ואין בית־חולים, אלא כל זה מתהוה או קרוי בשמו אלה רק ביחס לבעלים העוסקים בהם.
ג
דומה, גדוף הוא ילוד חֵמה, ואם־כן יש לו אֵם שאינה הגונה.
קְלֵאַנְתֶּס
א
מדה־טובה ואמת הן לגבי אלהים ואדם שנים שהם אחד.
ב
מדה־טובה אינה נאבדת עולמית, הואיל והיא מיוסדת על הכרה ברורה.
ג
מדה־טובה נתּנה ללמדה.
ד
אם הטוב היותר נעלה הוא החמדה, הרי שהתבונה נתּנה לאדם על־ידי מלאך רע.
ה
אין בין איש בער לחיה אלא שנוי לבוש בלבד.
ו
כל הנשמות מתמידות עד שרפת־העולם.
כְרִיסִפּוּס
א
הגדר הוא סמון מהותו המיוחדה של דבר.
ב
כשאתה אומר דבר שקר והנך אומר שהוא שקר וכך הוא באמת, הרי אתה משקר.
ג
עבר ועתיד אינם יש אלא היו יש; רק ההוֹוה ישנו.
ד
חלק אחד של ההווה הוא עתיד וחלקו השני הוא עבר.
ה
חוקת הטבע היא תנועה נצחית, מאוחדת ומסודרת.
ו
העולם הוא יש מחונן בשכל, בנפש ובמחשבה.
ז
הכוכבים הם ישים חיים.
ח
הוה שואף אל מדות־טובות לשמן.
ט
אין יחס משפטי בין האדם והחיה.
י
שלשה הם סוגי הפרנסה הראויה לחכם: כשלחמו נתּן לו מידי שר או מידי ידיד או על־ידי שהוא עוסק בפלוסופיה.
יא
החכם יטפל בפוליטיקה, ובלבד שלא ימצא מכשולים על דרך זו.
יב
המעולה שבמדינות הוא חוקה של תערובות5 דמוקרטיה עם אנרכיה ואריסטוקרטיה.
יג
ישנן שלש הַפעָלות: שמחה, זהירות, חבה. השמחה היא, בנגוד לחמדה, התעלות שכלית. הזהירות היא, בנגוד לפחד, השתמטות שכלית; שכּן החכם אינו מתירא, אולם הוא זהיר. נגודה של תאוה היא חבה, המיוסדת בהתבוננות שכלית.
יד
הטוב היותר נעלה הוא התכלית, שהכל נעשה לשמה מתוך חובה, ואין תכלית מחוץ לו ולעצמו.
טו
מדה־טובה נתּנה ללמדה, וראיה לדבר: אנשים רעים נהפכים לטובים.
טז
כל המְּחִישות הן אמת; ואִלו הדִּמויים מקצתם אמת מקצתם שקר.
יז
הצדק והטוב הם מושגים טבעיים.
יח
העִלה היא הלָמָה. ודע, העִלה היא דבר־מה שבישות והיא גוף.
יט
רק מה שהוא בתפיסה ובמשוש, הוא במציאות: גוף ועצם הם דבר אחד.
כ
יש להפריש בין ריק, מרחב ומקום. ריק הוא מה שפנוי מן גוף; מרחב – מה שתפוס על־ידי גוף, מקום – מה שתפוס רק במקצתו, דוגמת יין שבחבית.
כא
הזמן הוא בלתי־גשמי: התפשטות התנועה בעולם.
כב
גדולה השגחה אלהית שאינה מנחת לבטלה וללא־תשמיש את הרע, הבא מתוך ירידה שברצון, ואינה מניחה לו להיות מביא נזק בהחלט.
כג
כל הדברים הנמצאים מהם טובים ומהם רעים, והסוג השלישי – לא טובים ולא רעים.
כד
המוסרי בלבד ראוי להיות נדון כטוב, ואין רע אלא אם־כן הבלתי־מוסרי.
כה
אחת היא מדה־טובה באדם ומדה־טובה באלהים.
כו
העולם הוא מדינה גדולה בעלת חוקה אחת וחוק אחד.
כז
שום אדם אינו עבד מטבעו.
כח
כל החטאים שוים זה לזה ולא רק דומים ביניהם.
כט
כל מה שהחכם עושה, הוא מטיב לעשות מאחרים.
ל
אף החכם חש בצער אלא שאינו מתיסר על ידו; שכּן אינו נכנע ברוחו. אף לו יש צרכים אלא שאינו מניח להם לתפוס מקום בו.
לא
הכל לחכמים: שכּן החוק מזכה אותם בחרות מלאה.
לב
החכם אינו עלול לחמול ולסלוח לשום אדם; שכּן הוא לא ירכך את מדת־הדין של החוקים ולא יהא רואה אותם כקשים יותר מדי.
דִּיוֹגֶנֶס הַבַּבְלִי
א
אין טוב אלא כל שהוא שלם בטבעו.
ב
לעולם לא יהא אדם נוקף אפילו באצבע קטנה בשביל לעשות לו שם־טוב אלא אם־כן בשֶל התועלת שבכך.
אַנְטִפַּטְרוֹס
א
כל מה שהוא פועל, אינו אלא גוף.
ב
גוף הוא עצם מָגבל.
ג
הנפש הולכת ומתרבה עם הגוף והולכת ופוחתת עמו.
ד
כל האומר, שלא נתּן לנו להכיר שום דבר, הרי הוא מחויב להודות שנתּן לנו להכיר לכל־הפחות הכרה זו.
השטואה האמצעית
פּוֹסֵידוֹנִיוֹס
קל“ה–נ”א לערך. יליד סוריה. הוא קנה לו ידיעות מרובות בכמה מקצועות המדע ונתפרסם כמעולה שבחכמי שטואה.
עִקרי תורתו: הטבע הוא גוף אחד, המאחד בתוכו את כל שליבות הסולם העולה מן הדומם עד החי. האדם מזוֵג בעצמו כל המרות של הישות ועומד בתָּוֶך בין אלהים ועולמו.
הלוֹגוֹס הוא הכח החיוני, הממלא את ההויה כולה. הדורות הראשונים זכו בדרך הטבע להתגלות אלהים, להשראת השכינה, מחמת שהיו דבקים באלהות בלי אמצעי ומתוך ביניהם.
פּוֹסֵידוֹנִיוֹס
א
מדות־טובות נתּנו ללמדן.
ב
חלוקי־הדעות בפלוסופיה אינם יכולים להוליך אותנו לידי השקפה, שאין זו כדאית לנו כלל. שאם כן, הרי החיים כולם בטלים מעִקרם.
ג
אולם הפלוסופיה היא גם אמנות של חיים.
ד
אין להפריד את חלקי הפלוסופיה זה מזה… הם עולים כולם לידי חטיבה אחת: הפיסיקה היא הבשר והדם, ההגיון – העצמות והעורקים, המוסר – הנפש.
ה
התבונה היא שופט עליון על הכל, ויש להעלות עליה את השם: מִספר – שכּן הוא משותף באותו כח או הויה.
ו
העולם היא אחדות, לאמר אחדות מָגבלה בדמות של עגול. שהרי דמות זו היא נוחה ביותר לתנועה.
ז
מאחר שהאש היא עִלת התנועה והתנועה היא ראשית כל התהוות, הרי יש לשׁער שאחרי שרפת־העולם לא תכבה האש כולה אלא ישתמר איזה חלק ממנה.
ח
הראשון זה לֵאוס, השני – הטבע, השלישי – חוק הטבע.
ט
האלהות היא רוח־אש משכלת ומשוללת הדמות; אולם היא עלולה להתגלגל אל כל הדברים כרצונה ולהדָּמות אליהם.
י
מהי הרוח, אם לא אלהים מתארח בגוף האדם?
יא
לדעתי, ההשקפה על טוב ורע, על הטוב היותר נעלה ועל הפגעים, וכן על המדות־הטובות, מותנה בהבחנת טיבן של ההַפעָלות.
יב
אין בנפש שלשה חלקים אלא שלשה כשרונות של אותו העצם היחידי, שמשכנו הוא הלב.
יג
אין הרע בא מבחוץ אלא אם־כן שרשים לו בנפשותינו ומהם הוא יונק את חיותו וצמיחתו. גם הזרע של הרע כבוש בנו בעצמנו, וכולנו מחויבים להשתמט מחברת אנשים רעים ולהדבק באלו המסיעים לנו לטהר את רוחנו ולעכב בעד גִדולו של הרע.
יד
מדה־טובה היא שלמות טבעה של כל בריה.
טו
אל יעלה על דעתך,שהגורל מגֵן בכלי־זינו; ולא עוד אלא שמוטל עליך להלחם בו בכלי־זינך אתה. אין הגורל נותן בידך שום כלי־זין.
טז
הטוב היותר נעלה הם חיים מוקדשים להבחנת האמת וסדרו של עולם.
השטואה הצעירה
א. סֶנֶקַה
ג’–ס"ה לתאריך הרגיל. יליד קרטוֹבה שבספרד. מדריכו של נֶרוֹן וראשון לשרי מלכותו. כשנסתבך בענין של מרידה והתנקשות, החליט לשים קץ לחייו ואבד עצמו לדעת.
הוא בוחל בגוף ורואה אותו ככלי מלא סרחון, כבית־האסורים של הנפש. משכנו של הרע – בבשר. הוא מלמד זכות על היסורים, שהם ממרקים את החטא ומגדלים את האדם למעשים טובים.
תביעותיו המוסריות הן: להתגבר על אימת המות, שהוא מעין גלגול הנפש המגעת לידי לֵדה חדשה; להסתכל בסדרי העולם ולהשתחרר משעבודם של קנינים חיצוניים. אף זה כלל גדול במוסר האדם – להיות תמיד נאמן לעצמו. שוב הוא שונה: לא המדרש עִקר בפלוסופיה אלא המעשה.
ב. מוּסוֹניוּס רוּפוּס
יליד פוֹלסִינִי שבאֶטרוריה, נתחיב גלות על התנגדותו לעריצותו של נֶרון (ס"ה לתאריך הרגיל) וגורש שוב ע"י אספּסינוס עד שטִיטוס התיר לו לשוב לרומא.
הוא שונה לנו: מהי תעודתה של הפלוסופיה? ללמדנו מדות טובות. מהי תכליתו העליונה של האדם? להגיע לידי מדרגת מוסרו של אלהים.
ג. אֶפִּיקְטֶטוֹס
נ–ק“ל לערך. יליד הירַפּוּלִיס, עבד שיצא לחרות ונעשה לתלמידו המובהק של מוּסוֹניוּס, ואח”כ לדַבּרה של תורת השטואה ברומי ובנֵיקוֹפּוֹלִיס.
עקרי תורתו: ההכרה צריכה לשמש אמצעי למוסר. הפלוסוף האמתי הוא רופא נפשות, שליח אלהים. כולנו אנו בני אלהים ועלינו לקבל את היסורים באהבה, בחינת נסיון שהגורל מנסה אותנו. טהרת־הלב והסתפקות־במועט, אהבת־הרע, חמלה וחנינה – אלה הן המדות עלינו לשאוף אליהן.
במשנתו נִכרים אי־אלו רשמי השפעה של הנצרות. אף הוא אומר, דוגמת סוֹקרַטֶס, שאין אדם חוטא לרצונו; כל חטא הוא שגיאה.
ד. מַרְקוּס אַבְרֶלִיוּס
קכ“א–ק”ף. בשנת קס"א נכתר למלך. ספרו “רעיונות על עצמו” הוא מעין פנקס של יומן, שהיה רושם בו את מחשבותיו – גם בשדה־מלחמה – לצורך עצמו ולא לשם פרסום.
הסתכלות עולמו טבועה ברוח של צער עולמי, של הכרת הבלות החיים ועלבון הקיום.
סֶנֶקַה
א
מה הוא אלהים? רוח העולם ומלואו.
מה הוא אלהים? מה שאתה רואה כולו ועִם זה אי־אתה רואה אותו כולו.
ב
כלום אינך רואה, כמה צוררים היסודות זה לזה? הם כבדים וקלים, חמים וקרים, יבשים ולחים. כל ההרמוניה של העולם מָרכבת נגודים.
ג
האנשים הטובים והאלים מקושרים יחד קשרי ידידות באמצעות המדות־הטובות, המתַוכות ביניהם. קשרי ידידות? לא זו בלבד אלא גם קרבת משפחה ודמיון יש ביניהם. שכּן האיש הטוב אינו פורש מן אלהים אפילו לשעה קלה. הוא תלמידו וחניכו, הוא בנו האמתי; והאב הנעלה – השומר הנאמן של המדות הטובות – מגדלו ומדקדק עמו כדרך הורים קפדנים.
ד
כל המפחד מפני המות, הרי לא יתנהג לעולם כאדם חי. ואִלו היודע ומכיר שגורל זה נגזר עליו משעת לֵדתו, יהא מכוֵן את חייו לאותו תנאי ודואג מתוך אותה מנוחת־הנפש ששום פגע רע לא יפתיעהו.
ה
אין החכם עלול להפסיד דבר־מה: הוא תלה את גורלו בו בעצמו ולא הפקידו בידי המקרה.
ו
אין בכחו של שום אדם להועיל או להזיק לחכם, דוגמת האלהות שאינה זקוקה לשום עזרה ואין שום הפסד מגיע אליה.
מחיצתו של החכם קרובה ביותר למחיצתם של האלים. הוא דומה לאלים, חוץ מבבחינת האלמות.
ז
אין לך אמנות קשה כהחיים. כל יתר המקצועות של אמנות ושל מדע, הרי יש להם מורים במדה מרובה; אפילו אנשים צעירים נתפיסו להאמין, שכבר קנו לעצמם הרבה מן האמנות והמדע עד כדי להקנותם לאחרים. ואִלו החיים צריכים למוד כל ימי חייך, ואם מוטל עליך – ועל כך תהיה אולי תוהה ביותר – להיות כל ימי חייך הולך ולומד למוּת.
ח
אין המנוחה שורה אלא על החכם. הן לא בלבד שהוא מקיֵּם את חייו כראוי אלא עוד מצרף לעתו הוא את כל העתים: כל המעשים שנעשו קודם לו, הוא קונה אותם לעצמו.
ט
מה האדם? כלי מסודק הנשבר על־ידי כל דחיפה קלה. אין צורך ברוח בלתי־מצויה כדי לכלותך. אך נתקלת באיזה דבר, וקצך בא.
י
יש לדון כודאי, שבכל המדות־הטובות מדת הרחמים היא ההוגנת לאדם ביותר.
יא
כולנו עברינים. הללו עברו עברות חמורות והללו עברות קלות, הללו בזדון והללו – אם בעטיו של איזה מקרה ואם שזדון לבם של אחרים השיאם לחטוא.
יב
וכי יש אכזריות גדולה משֶל הכעס? האדם עשוי בטבע־בריתו להיות גומל חסד עם חברו, והכעס מוליכו לידי אבדון.
האדם שואף לאחוה, והכעס – לפרוד. זה רצונו להביא תועלת, וזה – לגרום נזק. זה בא לעזור גם לרחוקים, וזה – לפגוע גם בקרובים. זה מוכן להקריב עצמו לטובת זולתו, וזה אינו חושש אף לסכנה ובלבד שקָרבָּנו ילכד בה גם הוא.
יג
כשם שאין טעם לכעוס על החיה, כך אין טעם לכעוס על ילדים ועל אנשים שאין שכלם עולה הרבה על שכלם של תינוקות.
יד
כל שאין לו הרצון למות, אין בו אף הרצון לחיות. שהרי החיים לא נתּנו לנו אלא על־מנת שנמות.
טו
המות אינו גורם שום נזק. הן צריך להיות נמצא מי־שהוא בשביל לגרום לו נזק.
טז
לעולם לא יהא האדם מאושר, אם דעתו נתונה על עצמו בלבד ומשתמש בכל אך לטובת עצמו. הוה חי בשביל זולתך, אם רצונך לחיות את חייך לעצמך.
יז
על שום־מה אנו מרמים את עצמנו? לא מבחוץ בא לנו הרע אלא הוא בתוכנו ושוכן בקרבנו. על־כן קשה למצוא תקנה לנו, שהרי אי אנו יודעים כי הולכים אנחנו.
יח
נולדתי לגדולות ולא להיות עבד כפות לגופי, שהוא לי כשלשלאות לחרותי.
יט
תמה אתה, כיצד אפשר לו לאדם לבוא אל אלהים? אולם אלהים בא אל האדם; ולא עוד אלא שהוא מתקרב אליו יותר: הוא נכנס אל תוך האדם. אין לב טוב ולא יהא אלהים בתוכו.
כ
לעולם יהא האדם לאדם דבר־מה שבקדושה.
כא
הטבע ברא אותנו כולנו כבני משפחה אחת, שכּן הוא ברא אותנו מתוך חמרים שוים ובשביל מטרות שוות.
כב
להיות חכם – מה פשוט הוא וברור! לב טוב אינו זקוק למדעים מרובים.
מוּסוֹניוּס רוּפוּס
א
שוֵה לנגד עיניך תמיד, שיום־המחרת הוא יומך האחרון. וכך תדע להשתמש בו כהוגן.
ב
כַּבד תחלה את עצמך ותהיה ראוי להיות מכובד על הבריות.
ג
כדרך שהונח בטבע־בריתה של האבן הנשלכת למעלה להיות נופלת ויורדת שוב למטה, כך הכשרון כל שהוא הולך ונעכב בדרכו הוא הולך ומתחזק בשאיפתו אל שדה־פעולתו המיועד לו.
ד
כשאתה עושה מעשה טוב מתוך יגיעה יתירה, יגיעתך הולכת וחולפת והטוב עומד בעינו. ואִלו כשאתה עושה מעשה רע מתוך הנאה הנאתך הולכת וחולפת והרע עומד בעינו.
ה
אל מה אתה מיחל? אל מי עיניך צפויות? וכי מקוה אתה, שאלהים בעצמו יקרוב אליך להשמיעך את קולו? כַּלה את המות מתוך נפשך – וידעת את אלהים.
אֶפִּיקְטֶטוֹס
א
מה לך ולשאלה, אם העולם מרכב פְּרָדים או גופים או מרחבים שאין להם שֵעור ואם שהוא מרכב אש ועפר? כלום לא די לך, כשאתה מבחין במהות הטוב והרע ובמדה הראויה, מה לקרב ומה לרחק, מה לבחור ומה למאס? וכי לא די לך, כשנתּן לך לסדר את חייך על־פי המדות הללו – ולמה אתה דורש במופלא ממך?
ב
הגיעה שעתך למות. למות? אל יהא הדבר מטיל אימה עליך, אלא סַמן אותו כהויתו ואמור: הגיעה השעה שהחומר יתפורר לחלקיו המרכיבים אותו. ומה בכך? ומה עלול עוד להתרחש בעולם? איזה הוא הדבר החדש והמפתיע שיארע בו?
ג
למה השבלים צומחות וגדֵלות? כדי שתגענה לידי בשולן, האין כן? ולמה הן מגיעות לידי בשולן? כדי שתהיינה ראויות לקציר; שהרי אין ישותן בחינת ישות שבהחלט. ואלמלי נתּנה להן דעת, היו צריכות לכאורה לבקש על עצמן שלא להיות נקצרות עולמית. אולם זו קללה לגבי שבלים, כשאין הן נקצרות עולמית.
על־כן דעו לכם: אף לגבי אדם קללה היא לו שלא למות, כשם שהיא קללה לגבי שבלים שלא להיות נקצרות.
ד
מה איכפת לך, באיזו דרך מן הדרכים אתה מדדה אל קברך? כולן שוות הן.
ה
הנך נשמה קטנה ופגר עמוס עליה.
ו
תן את דעתך להתנהג בחיים כדרך שאתה מתנהג בשעת סעודת־חברים. מחזרים איזו קערה על פני המסובים ומגישים אותה אליך: פשוט את ידך וקח ממנה בנמוס. מעבירים איזה תבלין על פניך: אל תעכבו. עדין לא הגישו אותו אליך: אל תנעץ בו את עיניך, המתין עד שתגיע שעתך.
וכך עליך להתנהג גם בנדון אשה ובנים, משרה ועושר – וזכית להיות ממסובי שולחן האלים.
ז
הגע בעצמך: מי אתה? ראשית־כל הנך אדם, זאת אומרת, בריה שאין לה כשרון מעולה מכשרון הבחירה: הכל כפוף לו והוא עצמו שליט יחידי ואין שליטה עליו.
ח
הנך דבר־מה יקר הערך, הנך חטיבה מאלוה, אתה נושא בקרבך חלק ממנו. למה אינך מכיר באצילות הויתך? מדוע אינך יודע, מאין אתה בא? מדוע אתה מסרב בשעת אכילתך לִתן את דעתך על כך: מי אתה ואת מי אתה זן? ובשעת משא־ומתן עם אנשים ובחברתם – מי אתה הנושא ונותן עמהם? ובשעת התעמלות ובשעת שיחת־חברים? וכי אינך יודע, שאתה זן את אלהים ומתגושש עם אלהים? הנך נושא אלהים בקרבך ואי אתה יודע, אומלל!
ט
עסקתי בפלוסופיה עד כדי להכיר, שכל מוח שאינו נובע מתוך רצוני החפשי אינו ענין לי.
י
הדברים מהם טובים מהם רעים ומהם שאינם לא טובים ולא רעים. טובה היא הצדקה וכל המתיחס עליה, נגודה – רעה; לא טוב ולא רע – עושר, בריאות, כבוד.
יא
זכרון מותו של סוקרַטֶס יש לו בשביל בני־האדם חשיבות לא פחותה ועוד יתרה משֶל זכרון הדברים שאמר או עשה בימי חייו.
יב
אל תבקש שהנעשה יהא נעשה כפי רצונך, אלא הוה רוצה שהנעשה יהא נעשה כפי שהוא נעשה – והיית מאושר.
יג
הנך אדם – זאת אומרת, בריה המשתמשת בדִמוייה שמוש הגיוני. ומה משמעו של הגיון? במכוּון לטבע ובשלמות.
יד
כל הנעשה במכוּון לטבע, נעשה כהוגן.
טו
הוה סבלן וגם ותרן!
טז
החטא הוא סתירה פנימית. מאחרי שאין ברצונו של החוטא להיות חוטא כי אם לעשות את הטוב והישר, הרי שאינו עושה את שהוא רוצה לעשות.
יז
תן את דעתך על כך, שאתה משחק בחזיון ועליך למלא את התפקיד, אם גדול ואם קטן, שהזמין לך המשורר. רצונך שתהיה ממלא במשחק תפקיד של עני מחזיר על הפתחים, עליך להתאמץ ולמלא גם תפקיד זה; והוא הדין בתפקיד של פסֵח או של שר או של אזרח פשוט. כל תעודתך היא למלא כראוי את התפקיד המיועד לך, ואִלו הבחירה בין התפקידים היא מלאכתו של אחר.
יח
תן את דעתך על כך, שאין אתה נפגע על־ידי מי שעולב אותך או חובל בך אלא אם־כן על־ידי משפטך אתה בנדון אותה פגיעה. אם הרגיזך מי שהוא, דע לך שמשפטך על ענין זה הוא שהרגיזך.
על־כן השתדל ראשית־כל שלא להגרר אחרי דמוייך. ובמשך הזמן, כשתגיע לידי ישוב־הדעת, עוד יוקל עליך להיות אדון לעצמך.
יט
אם מספרים לך, שאיזה איש דבר בגנותך, אל תגן על עצמך אלא ענה ואמור: ודאי לא הכיר הלה ביתר המומים שבי מאחר שלא מנה בי רק את אלו.
כ
כל דבר הרי שני בתי־יד לו. הנך תופסו באחד ונושאו, הנך תופסו בשני ואי־אתה יכול לשאתו. אם עשה לך אחיך עול, אל תתפוס את הענין במקום שהוא עשה לך עול – זה בית־יד שאין בו כדי נשיאה – אלא במקום השני, לאמר שהוא אחיך וגדל עמך. וכך תהא תופס את הענין באותו בית־יד, שיש בו כדי נשיאה.
כא
הסתכלתי היום באשה יפה ולא הרהרתי בלבי: “מה טוב לנוח בצדה!” או: “מה מאושר בעלה!”
שכּן האומר במקרים כאלה: “המאושר!” – הלה חלל את יצועו.
מַרְקוס אַבְרֶלִיּוּס
א
המות גואל אותנו מן החושניות המתרוצצת בתוך סתירות ומן רגזם של היצרים, מן קרב מחשבה ומשעבוד בשרים.
ב
החכם והענו מדבר ככה אל הטבע, הנותן הכל ולוקח הכל: תן כרצונך וקח כרצונך.
והוא מדבר ככה לא מתוך מרי אלא מתוך התרצות והכנעה כלפי הטבע.
ג
בני־האדם נולדו זה בשביל זה. הוה מורה להם דרך בחיים או הוה סובל את מציאותם בעולם.
ד
הסר הדמיון ותחדל הזעקה: אללי לי! תחדל זעקתך ועמה גם צרתך.
ה
מה שאינו מקלקל את טבע האדם, אינו מקלקל את חייו ואינו מזיק לו לא מבחוץ ולא מבפנים.
ו
כל המתרחש, מתרחש בצדק. הסתכל יפה ותמצא שהוא כן. איני מתכוֵן לסדר הטבעי בלבד כי אם גם לשורת־הדין, שהרי הכל כאִלו נגזר מאת המשלם גמול כראוי.
לפיכך הוה מתמיד לעמוד על משמרתך ולהתבונן, וכל מה שהנך עושה הוה עושה מתוך רצון להיות טוב במלוא פרוש המלה. בכל מפעליך יהי כלל זה לנגד עיניך.
ז
הוה מוכן ומזומן לשני דברים: להיות עושה רק את שהשכל, המושל והמחוקק הגדול, מצַוה לטובת האדם; ולשנות את דעתך תכף בפקוח איש את עיניך על שגיאותיך. אולם שנוי דעתך צריך לבוא רק מתוך הכרה ברורה בצדקתו ובתועלתו ולא מטעם שהוא נעים לך או נראה לך כמשובח.
ח
היית בחייך חלק מן הכל. לקץ ימיך תשוב אל יוצרך או שתשוב, לפי חוק התמורה, אל זרע־החיים של ההויה.
ט
אל תעשה הכנות כאִלו עליך לחיות עוד רבבות שנים. הן קצך קרוב, וכל זמן שאתה עוד בחיים ויומך עוד לא גוע, הוה טוב!
י
נַסה נא לחיות חיי איש טוב, השמח בחלקו שנתּן לו מאת כל־ההויה והמוצא ספוק במעשי הצדק שהוא עושה וברוחו הנכונה.
יא
ואחר שהתבוננת בזה, התבונן אף בזה: אל תבהל את עצמך. הניח את דעתך!
יב
חטא איש נגדך – לעצמו חטא. קרה לך מקרה – אל תתאונן. מבראשית נועד לך הדבר על־פי סדרי העולם וכל מה שארע, גזרה היא. ובכלל, הרי ימיך ספורים ועליך להיות זריז ונשכר בהוֹוה מתוך נפש יפה ומעשים נאים. הוה תמיר בן־חורים ובעל דעה צלולה!
יג
קבֵּל עליך באהבה מה שנגזר על חייך והנח לגורלך לסכסך אותם בסבך כל הדברים שהזמין בשבילך.
יד
איזה מאושר? מי שמלאך טוב לו או שהוא עצמו טוב. ומה לך כאן, דִּמוי? בשם אלהים! צא כדרך שבאת. אין לי צורך בך. מהיכן באת? מתוך הרגל ישן. איני קובל עליך, אבל כלך לך!
טו
הכל ממהר לחלוף ולעבור – גם המהלל גם המהולל.
טז
העלֵה על דעתך, כיצד הדברים המתהוים נולדים ובאים כולם מתוך השתנות והרגיל עצמך להבין שחביב ביותר על כל־הטבע לשנות את פני ההוֹוה ולהוֵה דבר חדש הדומה לו. כל הנמצא משמש כעין זרע למה שצריך להתהוות מתוכו. שמא אתה סבור, שאין הזרע אלא מה שהוטל אל חיק האדמה או הרחם – הרי זו דעת הדיוטים.
יז
בכל שעה עליך לראות את ההויה כדבר אחד חי ובעל נפש אחת, ותן דעתך על כך איך הכל בתוכה מגיע לידי הרגשה אחת ואיך היא פועלת הכל מתוך כח פנימי אחד, ואיך הכל בתולדה נעשה לסבה משותפת בכל, ומה טיבו של הקשור והשתוף שבין כל הנבראים.
יח
אין דבר רע במה שעלול להשתנות כדרך שאין טוב במה שעומד מתוך השתנות.
יט
הזמן הוא נחל שוטף של בריאה, זרם סוחף וגורף. אך זה עתה יצא אל העולם – וכבר נשא אותו הגל ואחר הובא במקומו, וגם זה ישטוף ויעבור.
כ
אִלו השמיעך אלהים: ביום המחרת או ביום השלישי מות תמות – בודאי לא היית מקפיד, אם אינך מוג־לב, באיזה משני הימים יהיה הדבר; שהרי קטן הוא רֶוח־הזמן שביניהם. כיוצא בכך אל תהי מדקדק, מתי יגיע קצך: אם אחרי מספר שנים ואם מחר.
כא
כֹל־השכל העולמי הפץ בשתוף החברה. מטעם זה התקין את היצורים הנמוכים בשביל היצורים העליונים עליהם, ואת העליונים אִחד זה עם זה אחדות יפה. הרי אתה רואה, איך סדר הכל זה למעלה מזה או זה בצדו של זה, זִכּה כל אחד בחלקו לפי ערכו וחבר את היצורים האצילים ביותר לידי חבורה אחת והשכין שלום ביניהם.
כב
ההויה כולה היא בחינת מתפתָּה ונוחה להשתנות, אולם בשכל המושל בה אין שום יסוד של רע. אין בו משום מדה רעה ואין פעולה רעה באה ממנו ואינו גורם שום נזק למי שהוא. אמנם הכל נעשה ונשלם על ידו.
כג
כל הדברים שבעולם מתחלפים מהר ועולים בעשן – אם עולם הגופים הוא שלם בתוך עצמו – או שהוא מתפרד לחלקיו.
כד
זוהי הדרך היותר רצויה של הגנת־עצמו: שלא לשלם לחברו רעה תחת רעה.
כה
אם הסביבה כופה אותך להטריד את נפשך איזו טרדה שהיא, הזדרז לשוב ולהתכנס בתוך עצמך ואל תשהה יותר מכדי הנחוץ מחוץ לשווי־המשקל. ומתוך שתרגיל עצמך לשוב תמיד אל ההרמוניה של הרוח, יגדל שלטונך בה.
כו
חרפה היא לאיש, כשנפשו כבר יגעה בזמן שגופו עדין לא נתיגע.
כז
עורה משנתך ומצוא שוב את עצמך. מה בשעת התעוררותך מחבלי השֵנה הנך מכיר שחלומות הטרידוך, אף בהקץ יש לראות את הפגעים הרעים כאִלו עברו עליך בחלומך.
כח
אם חטא איש נגדך. דרוש וחקור תכף, מתוך איזה דִמוי של הטוב והרע עשה את מעשהו. לכשיתחוֵר לך ענין זה, מיד תתמלא רחמים עליו ולא תתפלא ולא תקצוף עוד. אם גם בך אותו הדִּמוי של הטוב, או דִמוי קרוב לזה, הרי מחויב אתה לסלוח לו. ואם כבר נעלה אתה על דִּמויים כאלו בדבר הטוב והרע, הרי נוח לך להיות חנון לעומת התועה.
כט
ואשר למות: פעולתו או פזור – אם מרכבים אנו פרָדים; או אפיסה או גלגול – אם יש אחדות בעולם.
ל
שוֵה לנגדך כאִלו כבר נפטרת מן העולם או כאִלו ברגע זה חייך פוסקים וכלים – וקבל עליך לחיות שאר ימיך, הנוספים לך מתוך שפע, בהתאמה אל הטבע.
לא
קבֵּל באהבה מה שהגיע לך ומה שנפל בגורלך. כלום יש דבר מתאים יותר לסדרי הטבע?
לב
תן דעתך על כך: אף כשאתה חוזר בך מדעתך ושומע בקול מי שמוליכך בדרכך נכוחה, אין בכך שום נגוד לחופשתך הפנימית. שהרי מעשה זה אף הוא משֶלך ונובע מתוך נטית־רוחך ושקול־דעתך. ולא עוד אלא שהוא גם מתאים לכונתך.
לג
עליך למצוא את היחס הראוי אל שלשת הדברים האלה: אל כלי גופני זה, המקיף אותך; אל הסבה האלהית, שממנה תוצאות כל המעשים; אל בני־דורך.
לד
אל תגיס דעתך בשעה שאתה מקבל ואל יצר לבך בשעה שאתה נותן.
לה
הוה מתאמץ לחדור לעומק רוחו של חברך, אבל גם התיר לאחרים את הכניסה לתוך נפשך פנימה.
לו
יש שעושה רֶשע גם מי שאינו עושה כלום, ולא בלבד מי שעושה איזה דבר.
לז
כשאתה זורק אבן, אין היא חשה רעה בשעת נפילתה ולא טובה בשעת עליתה.
לח
את חטאת חברך הנח לו לעצמו.
לט
אלפי מכאובים סבלת, הואיל ולא היה רצוי לך שהשכל המושל בך יהא פועל לפי תכונתו. ועתה די בזה!
מ
אל תסיח מדעתך, שכל הדברים כפי שהם הוֹוים כבר היו כן לעולמים וכן יוסיפו להיות להבא.
מא
ענף שנקצץ מחברו, מן ההכרח שהוא נקצץ מן האילן כולו. וכך האדם הפורש עצמו מן חברו, נתבדל מן החברה האנושית כולה.
מב
מי שמתפלא על איזה דבר המתרחש בחיים, הרי הוא כגר בארץ וכאדם הראוי לִצחוק.
מג
אור הנר הולך ומאיר עד שהולך ודועך, וכל אותה שעה אין זיוו פוחת. ואיך תכבינה בקרבך האמת, הצדקה והבינה, כל עודך חי?
מד
ראשית, אל תעשה דבר ללא טעם ובלא תכלית מכוונת. שנית, לא תהא כונתך לתכלית אחרת אלא אם־כן לטובת הכלל.
מה
הללו השואלים אותך: היכן ראית את האלים, שככה אתה מכבדם? או, מהיכן אתה יודע שהם נמצאים? – תן להם תשובה זו:
ראשית, הם נראים גם לעינים. ושנית, הן את נפשי פנימה לא ראיתי מימי ובכל־זאת אני מכבד אותה. כיוצא בזה הריני מכיר במציאותם של האלים מתוך כחותיהם המתגלים לי בכל מקום, ועל־כן אני מכבד אותם.
מבית־מדרשם של חכמי האקדמיה האמצעית
עיֵּן למעלה: מבית מדרשם של חכמי האקדמי העתיקה
אַרְכֶּסִילָאוֹס
שט“ו–ר”ם. יליד אֶאוֹליה. ראש הספקנים שבאקדמיה האמצעית. ציצרון מספר עליו, שספקנותו הגיעה לידי כך עד שהטיל ספר אף בהוראתו עצמו אל אי־יכלתנו להכיר שום דבר.
ב. קַרְנֶאַדֶּס
בא לרומי מטעם הממשלה באתּונה.
הוא נלחם בחכמי שטואה, ביחוד בכריסיפוס, וערער על המופת המתכון להוכיח את מציאותו של אלהים מתוך סדרה ותכליתיותה של הבריאה ושאינו משגיח בפגעים הרעים המתרחשים בעולמנו. בדרך כלל כפר קַרנֶאַדס באפשרות של כל הוכחה שהיא. וראוי לציֵּן, שביום אחד דרש ברומי דרשה לזכותה של מדת הצדק ולמחרת חזר ודבר לחובתה של זו.
אַרְכֶּסִילָאוֹס
א
כבוש את דעתך ביחס לכל הדברים. שהרי שום דבר אינו בהכרה והדעות המתנגדות זו לזו כולן שוות בערכן. אף השכל אינו, דוגמת החושים, בן־סמך די־צרכו.
ב
שום דִמוי, הקשור בדבר־מה נמצא, אינו עשוי באופן שלא יהא מקום לדִמוי כמותו בקשר עם דבר־מה בלתי נמצא.
ג
הטוב היותר נעלה היא כבישת הדעת, ושכרה – שלות־רוח. גם בכל מקרה מיוחד יפה לך כבישת הדעת וצרה לך ההסכמה.
ד
חכמי־הנצוח משולים לקוסמי קסמים, המומחים לסמא את עינינו ולצוד את נפשנו.
ה
רק לאלהים בלבד, ולא לבני־האדם, נתּן להשיג את האמת.
ו
לעולם יהא האדם הישר, דוגמת השמש, זריז ללכת קדימה ושלא להתעכב בדרכו.
ז
מה המחלות מרובות במקום שמרובים הרופאים וסמי־המרפא, אף הרֶשע מרובה במקום שמרובים החוקים.
ח
מות זה, הנראה לנו כצרה, סגולה מיוחדה לו בכל הצרות שבעולם: נוכחיותו עוד לא גרמה צער לשום אדם ואין הוא גורם לנו צער אלא כל־זמן שהוא רחוק מאתנו ואנו צפויים לו.
קַרְנֶאַדֶּס
א
אין בכלל שום סִמן להכיר על ידו את האמת: לא בשכל ולא בתפיסת החושים, לא בדִמוי ולא בשום דבר אחר שבעולם. אמנם כולם ביחד מרמים את האדם.
ב
כל הכופר ואומר, שלא נתּן לנו להכיר שום דבר, הרי אינו מניח מקום ליוצא מן הכלל. מעתה, אותו משפט עצמו שאין יוצא מן הכלל, לא נתּן בשום פנים להשיגו ולהכירו בחינת אמתי.
ג
לא נתּן לנו להכיר שום הכרה בדברים אבל נתּן לנו לסבור סברות, זאת אומרת, לאמוד אומדות.
ד
אם אלהים נמצא, הרי שהוא יש חי. ואם הוא יש חי, הרי שהוא בעל הרגשה; שכן על־ידי ההרגשה בלבד נבדל החי מן הדומם… אולם ההרגשה היא בחינה של השתנות… מעתה, אם אלהים הוא בעל הרגשה, הוא גם הולך ומשתנה; ואם הוא בהשתנות, הוא עלול לחליפות ולתמורות. ומאחר שהוא עלול להשתנות, הרי שהוא עלול להשתנות ולעבור מידי מצב טוב לידי מצב גרוע מזה. מסתבר, שהוא בן־חלוף. אבל לא יתכן לאמר, שנמצא אלהים בן־חלוף. למדת, לא יתכן לאמר, שאלהים נמצא.
ה
זו ואף זו.
אם יש אלהות, הרי שהיא או מָגבלת או בלתי־מָגבלת. אי אפשר לה להיות בלתי־מגבלת, שאם כן היא תהיה ללא תנועה וללא רוח־חיים. הן אם הבלתי־מגבל מתנועע, הוא נע ממקום למקום; ומה שהוא נע ממקום למקום, נמצא באיזה מקום; ומה שהוא נמצא באיזה מקום, הוא מגבל…
אבל גם אי־אפשר לאלהות שתהא מָגבלת. מאחר שהמגבל הוא חלק בתוך הבלתי־מגבל והשלם עולה על החלק, נמצא שהבלתי־מגבל עולה על אלהות ושולט בטבע אלוה. והן לא יתכן לאמר על דבר־מה, שהוא עולה על אלהות ושולט בטבע אלוה; מכאן, שהאלהות היא גם לא מָגבלת. ומאחר שהיא לא מָגבלת וגם לא בלתי־מָגבלת, הרי שאין אלהות במציאות.
ו
ושוב.
אם יש אלהות, הרי שהיא או בעלת־גוף או בלתי בעלת־גוף. אי־אפשר לה להיות בלתי בעלת־גוף, מפני הטעמים המפורשים למעלה. ומכֵּון שהיא בעלת־גוף, הרי שהיא או הרכבה של יסודות פשוטים או היא עצמה גוף פשוט ויסודי. אם היא הרכבה, היא בת־חלוף; הן כל המתהוה מתוך שתופם של אי־אלו חמרים, מחויב להתפורר שוב ולהפסד. ואם היא גוף פשוט, היא או אש או אויר או מים או עפר; ובין שהיא יסוד זה או זה, על־כל־פנים היא בלי נפש ובלי דעת, וזו מן הבטלות. ומכֵּון שאלהים הוא לא הרכבה ולא גוף פשוט, ואופן שלישי לא יש, בעל־כרחך אתה אומר שאלהים אינו בנמצא.
ז
יתר על כן.
אם יש אלהות, הרי שהיא או בעלת מדות־טובות או לא. אם בשלילה, נמצאת אלהות רעה ומשחתת המדות, וזו מן הבטלות. ואם בחיוב, נמצא דבר־מה העולה על אלהים; הן כדרך שחריצותו של סוס עולה על הסוס ומדותיו הטובות של אדם עולות על האדם, כך מדותיו הטובות של אלהים עולות על עצמו. ומכֵּון שהן עולות על אלהים, מתחיב שהוא חסר דבר־מה והוא בלתי־שלם ובן־חלוף. והואיל ואין אופן שלישי חוץ משני הנגודים הללו ואלהים הוא כנראה לא זה ולא זה, הרי בעל־כרחך אתה אומר, שאין אלהים נמצא.
ח
נניח, שנתהוה תחלה זרע מכל דבר ודבר עם שהטבע הפרה את עצמו – כלום יש צורך באלהים בורא?
נניח, שמתוך הרכבות בדרך מקרה נזדוגו כל חלקי העולם והגיעו לידי סדר וצורה – כלום יש צורך באלהים בשביל מפעל זה?
נשער: האש הדליקה את הכוכבים, השמים גבהו ועלו מחמת קלות חמרם, הארץ הושתה ונתבססה מחמת כובד חמרה, הים נתהוה מתוך קבוצת טבעים נוזלים – למה לנו הדת ולמה היראה והאמונות הטפולות?
האדם וכל היקום הבא לעולם מגיע לידי חיים ולידי גִדול בכח הרכבה מקרית של יסודות וחוזרים – האדם והחיה – ומתפרדים ליסודותיהם הללו, מתפוררים ומתנדפים. כך הם שוטפים וחוזרים אל מקורם והכל שב אל עצמו בלא אמן, שופט או יוצר.
ט
הטוב היותר נעלה היא הנאה בדברים, שאליהם מכוּונים יצרי־הטבע הראשוניים.
י
מלכות ללא שומרי־מלך היא מתנת־אלהים.
מבית־מדרשה של הפלוסופיה ההלנית־היהודית 🔗
כבר במחצית המאה השניה שלפני התאריך הרגיל נִכרים ראשוני הרשומים של השפעת־גומלים בין יהדות ויונות; ביחוד באלכסנדריה, עיר של תעריבות עמים ואמונות. כנראה, בקש גם אריסטובולוס להבריך נטעי הפִלוסופיה היונית באילן הגדול של הדת הישראלית.
ביותר מתבלטים סימניה של אותה השפעת־גומלים בתוך אי־אלו מן הספרים החיצוניים, כגון בחכמת שלמה.
פִילוֹן הַיְהוּדִי
כ“ה לפני ספה”נ–נ' לספה"נ.
פילון האלכסנדרוני בקש לאחד תורת משה עם תורת אפלטון. כיצד? ע"י האמצעי הבדוק של פרשנות, המכנסת כּונות רצויות לתוך הפסוקים עם כשהיא מוציאה אותם מידי פשוטם ומסברתם בדרך הרמז והסוד, בדרך הסמליות.
עִקרי תורתו: הישות האמתית אינה במוחשות כי אם במושכלים. מהותה של מחשבה היא אחדות. תכליתו העליונה של האדם – להכיר את היש האחד, הפשוט, שהוא גם הטוב השלם בתכלית השלמות. אין ליחס לאלהים שום תואר, שכן שום מושג לא ישיגהו. נתּן לנו להשיג את מציאותו ולא את מהותו. הוא עליון על כל הדברים ורק באמצעותם של כחות מתַוכים – מושכָּלים ורוחות – הוא מנהיג את העולם ואין הנגיעה בחומר פוגמת את קדושת בדידותו הנעלה. כל הכחות הללו כלולים בכח אחד והוא המאמר, הלוֹגוֹס, הממַצע בין אלהים והעולם. המאמר קרוי גם: בן־בכורו של אלהים או דמות־דיוקנה של ההויה או נפש ההויה. על־ידי המאמר ברא אלהים את העולם מתוך התוהו ובוהו, ברא אותו בתכלית השלמות. תפקידו הגדול של האדם – להשליט את הרוח על הבשר ולהיות דומה לאלהים. האושר היותר נעלה – להזדוג עם השכינה מתוך שכחת עצמו והשתקעות החושים בהתפעלות המגעת לידי התפשטות הגשמיות.
מרובה השפעתו של פילון על עִקריה הדתיים של הנצרות ועל יסודות המסתורין שבה.
פִילוֹן הַיְּהוּדִי
א
האין זה גלוי לכל, כי גם לפני הבריאה די היה לאלהים בו בעצמו ולאחר הבריאה עמד בעינו ולא חל בו שום שנוי?
ב
אלהים הוא יש אחד ומאוחד, לא שום הרכבה כי אם טבע פשוט. ואִלו אנו ויתר הישים שבמציאות כל אחד הוא יש מרכב הרכבה מרובה.
ג
כשאנו מעינים בשאלה, אם יש להעלות איזה שם על הישות, אנו מכירים הכרה ברורה שאין כלל שם ההוגן לה, ראוי לשמוש ולבטוי. שהרי אין ממהותה של הישות להיות קרויה בשם אלא להיות נמצאת.
ד
דע, שהמרחב האלהי והמקום הקדוש מלא ישים רוחניים משוללי־הגוף; ישים רוחניים אלו, הם נפשות בנות־אלמות.
ה
אתה מוצא מאמר כפול בהויה ובטבע האנושי: בהויה – מאמר אחד, המתיחס על המושכלים משוללי־הגוף ובני־העליה, שמהם נתהוה העולם הרוחני; ומאמר שני, המתיחס על ישים גלויים, שהם בחינת חקויים ודיוקנים של המושכלים ההלו, שהביאו את עולם המוחשות לידי שלמות.
באדם – מאמר אחד פנימי (מחשבה), ומאמר שני חיצוני (לוֹגוֹס). הראשון הוא בחינת מקור, השני בחינת זרם המתפרץ ונובע מתוך זה.
ו
כל אדם, להיותו בעל רוח, הוא משכנו של המאמר, דמות דיוקנו של היש הנצחי או אחד מקטעיו או ניצוץ ממנו.
ז
אף מי שנולד בתכלית השלמות לא ימלט מן החטא.
ח
משה רבנו החזיק בדעה, שראוי לעקור את התאוה מתוך הנפש עקירה מלאה. אין הוא מסתפק בדרך ממוצעת בעולם התאוות אלא תובע שחרור גמור מן התאוה.
ט
כל הבורח מלפני אלהים, נמלט אל עצמו. מאחר שנמצא שֵכל כפול, שֵכל ההויה ושֵכל האדם, הרי מי שבורח מפני שכלו עצמו, נמלט אל שכל ההויה; מי שמבטל את שכלו עצמו, הלה מודה תוך כדי כך שהשכל האנושי אינו אלא הבל, והריהו משליך את יהבו על אלהים. ובהפך, כל הבורח מלפני אלהים מכריע עם זה, שהוא עצמו ולא אלהים אחראי לכל הדברים המתרחשים בעולם.
י
רדו כולכם והשכינו את שכינתכם עלי, אתם המאמרים הנאים של החכמה! באו נא ושכבו עמי, שפכו את זרעכם בקרבי. ואם תפגשו נשמה בתולה, עמוקה, פוריה, אל תעברו על פניה הלאה. קראו אותה להזדוג עמכם ולהתחתן בכם, העלו אתה לידי שלמות ועבּרו אותה.
יא
הרי מן הדין שנעלה על הבורא, שברא עולם זה, את השם: אבי היצור; ועל חכמתו של הבורא – את השם: אֵם, שנזדוג עמה אלהים ויצר בה – ולא כבן־אדם – את היצור. היא קלטה אל תוכה את זרעו של אלהים וכשנשלמו לה חבלי־לֵדה ילדה את הבן היחיד והאהוב, המוחש לחושים: את עולמנו, את ההויה.
מבית־מדרשם של הפתגוראים החדשים 🔗
נוּמֶנִיוֹס
יליד סוריה. דעותיו מתובלות במחשבות שונות מיסודם של הפתגוראים והאפלטונים. על אפלטון הוא אומר: זה משה המדבר בלשון יון.
נוּמֶנִיוֹס
א
שלשה אלים הם: הראשון זה האב, השני זה הבורא, השלישי זו הבריאה. שכּן העולם הוא האל השלישי.
ב
שתי נשמות לנו, נשמה משכלת ונשמה בלתי־משכלת; ושתיהן הן בנות־אלמות.
מבית־מדרשם של האפלטונים החדשים 🔗
במחצית המאה השלישית לתאריך הרגיל נתחדשה הסתכלות־עולמו של אפלטון בצורה חדשה, הקרויה: אפלטוניות מחודשה. היא נתפלגה ויצאה לידי שלש אסכולות: א. האסכולה האלכסנדראית־הרומאית. ב. האסכולה הסורית. ג. האסכולה האתּונית.
בראש האסכולה הראשונה עומד פּלוטינוס; תלמידו ומפרשו הוא פורפיריוס. כמיסדה של האפלטנות המחודשת נחשב אַמוֹניוס מאלכסנדריה (קע“ה־רמ”ב).
על האסכולה הסורית נמנים: העומד בראשה יַמְבְּלִיכוס, תלמידו של פורפיריוס, הקיסר יולינוס והבתולה הִפַּטְיַה.
על האסכולה האתונית מתיחסים: פלוטַרכוס הצעיר, סִיריַנוס, תלמידם פרוקלוס, הגדול שבראשי האסכולה.
האחרון לאפלטונים החדשים הוא הרומאי בּוֹאציוס.
א. פּלוֹטִינוֹס
ר“ד–ר”ע. יליד מצרים. העמיד ברומי אסכולה ושמש בה כ"ד שנה. פריפיסיוס אמר עליו: נדמה היה כאִלו הוא מתביש על שהוא תקוע בתוך גוף.
עקרי תורתו: האחד הוא המחלט, הוא האלהות והוא הטוב. האחד הוא ממעל לכל ישות וממעל לכל מחשבה. הרבוי נתהוה מן האחד בדרך האצילות, דוגמת החום הנאצל מן השמש. הספירה הראשונה של אצילות היא השכל או הרוח, הטבוע בשניות של מכיר ומוכָּר, נושא ונשוא. השכל מאציל את הנפש, ונפש־עולם זו מאצילה נפש שניה שהיא הכח שבטבע, כח בורא ומהוה הויות. וכך הולכת האצילות ומשתלשלת במדרגות לאין־סוף וכל אחת שלמותה פחותה משֶל חברתה. הנמוכה שבמדרגות השלמות נתגלה בדמות חומר.
התענוג היותר גדול היא הזדוגותו של האדם עם האחד מתוך טהרת הנפש ושכרון התלהבות, מתוך הסתכלות מלאה אהבה להויה כולה.
פלוטין דן גם על יסוד התפארת שבבריאה ואמר: יסוד היופי ויסוד הישות הם שנים שהם אחד. היופי הוא ממהותה של הרוח. שכּן הוא שלטון המושכל בחומר־העולם.
ב. פּורְפִירִיוֹס
רל“ב–ש”ד. יליד סוריה, מתלמידיו של פלוטינוס ברומי. תורתו תורת רבו, שהוא מציע בצורת פסוקים קצרים ושנונים ומגֵן עליה עד מקום שידו מגעת.
ג. פְּרוֹקְלוֹס
ת“י–תפ”ה. יליד סוריה. הגדול שבחבורת האסכולה המאוחרה באתּונה. הוא כתב פרושים לאפלטון ופרוש לתורת־ההנדסה של אבקלידס, שבו הגדיר את המדה בחינת השואה בין בלתי־שוים.
הוא נגרר בכללו אחרי שִטתו של פלוטין ומבחין חמש דרגות של התפשטות הגשמיות והזדוגות עם אלהים. משנתו מעורבת ביסודות של מסתורין ומתובלת בהזיות ובסמלי גמטריות.
ד. בּוֹאֶצִיוּס
ת“פ–תקכ”ה. נוצרי באמונתו ויוני ברוחו. הוא חבר בבית־האסורים ספר “על תנחומי הפילוסופיה” ונהרג בפקודת תֵּאודריך. אנו מוצאים בדעותיו תערובות משֶל שתי אסכולות: השטואה והאפלטנות המחודשת. אחד מעקרי משנתו היא כבישת היצרים על־ידי תגבורת הדעת.
פּלוֹטִינוֹס
א
הואיל וטבע האחד מוליד את הדברים כולם, אין הוא אחד מהם. מכאן, שהאחד הוא לא איכות ולא כמות, לא רוח ולא נפש. אין הוא לא בתנועה ולא במנוחה, לא במקום ולא בזמן. הוא כולו מיוחד במינו, או מוטב לאמר, הוא ללא מין וראשון לכל מין. ראשון לכל תנועה ולכל מנוחה. שהרי הסגולות הללו מיוחדות לישות בלבד ובעטין היא יוצאת לידי רבוי.
ב
לפיכך לא נתּן האחד לבטאו. הן כל סִמן שתסמן, יהי סמנו של דבר־מה. אולם האחד עולה על הכל, אף על הרוח הנעלה ביותר. אין הוא דבר־מה בתוך ההכל ואין שֵם לו, הואיל ואין ליחס לו שום תואר; אלא עד כמה שאפשר לנו, אנו משתדלים להקנות לעצמנו אי־אלו רמזים בנידון מהותו.
ג
זה שהכל תלוי בו והוא עצמו אינו תלוי בשום דבר, מן הדין שהוא בחינת הטוב. מן הדין שהוא יתמיד במנוחה והכל יהיה מכוּון אליו, דוגמת העגול המכוון אל נקודת מרכזו, שמתוכה יוצאים ומשתלחים קוי ההקף…
ד
אין הטוב אלא זה, שהכל תלוי בו וכל הנמצא שואף אליו משום שהוא נובע מתוכו וזקוק לו. ואִלו הטוב עצמו אינו חסר כלום, די לו בעצמו, ואינו כפוף לצרכים, הוא מדה ותכלית לכל ומאצּיל מתוכו רוח והויה, נפש וחיים וכח רוחני.
ה
זוהי מעין התהוות ראשונה: הואיל והאחד הוא שלם בתכלית השלמות, באשר אינו מבקש כלום ואין לו שום דבר ואינו צריך לשום דבר, הרי שהיה שופע ועובר על המדה ומתוך שפעו נברא דבר־מה אחר. אולם זה שנתהוה מתוכו נפנה ונתכוֵן אליו, נתמלא ממנו והציץ בו. כך נתהוה הרוח.
ו
המושכלים אינם נבדלים מן הרוח, אלא כל אחד מהם הוא רוח. הרוח בכלליותה עולה לסכום הכולל של המושכלים וכל מושכל מקביל אל כל רוח, כדרך שהמדע בכלליותו תופס בתוכו את התורות כולן וכל מקצוע שבמדע הכולל אינו פורש ממנו הפרש שבמקום אלא כל חלק הולך וממשיך את כחו מתוך השלם.
ז
אם נמצאים מושכלים הרבה, מן הדין שיהא איזה שתוף ביניהם ואולם גם איזה דבר מיוחד המבדיל בין אחד לחברו. אותו היחוד וההבדל החוצץ ביניהם, בו הצורה הסגולית לכל אחד. אבל אם יש צורה, מחויב להיות דבר־מה העלול לקבל צורה ושיהא חל בו ההבדל. מכאן, יש חומר המקבל צורה והמשמש תמיד מצע לה.
אף זו. אם נמצא שם עולם של מושכלים וכנגדו עולמנו כאן הוא חקוי לו, הרי מחויב להיות נמצא חומר גם שם, הואיל ועולמנו זה מרכב ועשוי חומר.
ח
אם הטוב הוא הכרח, משום מה אף הרע הוא הכרח? האין כך מטעם שהחומר הוא מחויב־המציאות? הן בהכרח עולם זה מרכב נגודים ואלמלא החומר לא היה נמצא כלל. מסתבר, שעולם זה מרכב בטבעו מן רוח והכרחיות, ומה שהגיע לו מן אלהים הוא טוב. ואִלו הרע הרי מוצאו מן הטבע העתיק, שלפי הוראת אפלטון הוא מצע החומר שלא הותקן עדין על־ידי המושכלים… ואם־כן הדין נותן, שאין הרע עלול להפסד עולמית.
ט
אם שהרע הוא בלתי־יש, אינו כן בהחלט אלא הוא דבר שונה מן הישות. אף אינו בלתי־יש דוגמת התנועה והמנוחה שבישות אלא הוא מעין בָּבואה של הישות או בלתי־יש במדרגה עוד יותר עליונה: וזהו עולם המוחשות כולו וכל המתרחש בו, או מה שהוא עוד במדרגה נמוכה ממנו.
י
הרע אינו באיזה העדר מסוים, כי אם בהעדר מחלט. מה שהוא חסר במקצת את הטוב, עדין אין זה רע; ולא עוד אלא אפשר שיהא שלם ביחס למהות עצמו. אבל כשדבר־מה שמוט מן הטוב כל־עִקרו, כגון החומר, זה עצמו הרע שאין לו שום חלק בטוב.
יא
ראשית־כל ראוי להניח עִקר, שעולם זה הוא גוף חי, הכולל בתוכו כל בעלי־החיים – והאחד מחונן בנפש המתפשטת ורוֹוַחת בכל אבריו. על־כן העולם הוא אחדות מלאה אהבה, מעין בריה חיה ויחידה. אף הרחוק הוא קרוב; דוגמתו אתה מוצא בכל בריה את הצפורן, הקרן, האצבע, או אבר אחר, שאין לו מגע־ומשא ישר עם חברו ובכל־זאת הוא מצר בצרתו של זה מרחוק, אפילו כשהצער המוחש ברֶוח שביניהם אינו מגיע אליו.
יב
מה טעם שהנשמות שָכחו את אביהן, את אלהים, ואינן מבחינות שוב לא בהן עצמן ולא בו, אף־על־פי שמהותן היא משֶל אותו עולם והן כולן קנינו?
תחלתה של הירידה היתה התיחדות שלטון לעצמן, תשוקתן להתהוות, ההטיה הראשונה והשאיפה להיות כולן ברשות עצמן…
יג
שכּן העולם הוא מרובה גוונים ויש בו כל המדרגות של התבונה וכחות שונים לאין־סוף.
יד
ואנו, מי אנו?…
עד שנולדנו כאן היינו שם בחינת אנשים ממין אחר ואי־אלו מאתנו גם בחינת אלים: נשמות טהורות. רוחנו היתה קשורה בישות כולה; היינו חלקים בעולם המושכלים, לא מָגדרים או מָבדלים ממנו אלא יסודות הרכבה בתוך ההויה.
טו
רצונך להכיר במהותה של הרוח, עליך לכאורה להתבונן ולהסתכל בנפש, הינו בחלקה האלהי. הנך מגיע אולי לידי כך, וכשאתה פושט תחלה את הגוף מן האדם ואף מעצמך, אחר גם את הנפש הטובעת אותו, וביותר את המוחשות, ולכשאתה פושט הפשטה גמורה את התאוות ויתר הבלי ההפעלות, המיוחדות לבן־תמותה – ומה שישתַּיר עוד מן הנפש, הוא שאנו מסמנים בחינת דמות־דיוקנה של הרוח ושריד זיוה של זו.
פּוֹרְפִירִיוֹס
א
הוה מוכן ומזומן להקריב את כל גופך לשם גאולת נפשך.
ב
אין אנו מכבדים את האל העליון אלא מתוך שתיקה טהורה או מתוך מחשבות טהורות שאנו הוגים בו.
פְּרוֹקְלוֹס
א
כל נפש היא בתוֶך בין הבלתי־מתחלק והמתחלק הגשמי.
ב
כל שנתּן לו הכשרון לכוֵן עצמו אל עצמו, הוא משולל־הגוף. תדע, אין ממהותוֹ של שום גוף לכוֵן עצמו אל עצמו…
כווּן עצמו אל עצמו הרי משמעו – שניהם נעשים אחד: זה המכוֵן עצמו וזה שאליו הוא מכוֵן עצמו.
ג
כל יש הוא או אלהי או שהוא הולך ועובר מן רוח אל יש משולל־הרוח או שהוא נשאר בתוֶך בין שניהם, הואיל ושלמותו פחותה משֶל הנפשות האלהיות.
בּוֹאֶצִיוּס
א
מהותו של הטבע האנושי בכך, שאינו עשוי להתעלה על העולם הנשאר אלא אם־כן הוא מכיר בו בעצמו ושהוא נופל אפילו מעולם החיות מכֵּון שפסק להכיר בו בעצמו.
ב
אם המקרה נגדר בחינת מעשה שהוא תוצאה של תנועה ללא־מטרה וללא־קשור של סבות, הריני מחליט שאין מקרה כלל בעולם ואין שם זה אלא מלה ריקה. כלום יש מקום למעשים נטולי מטרה, מאחרי שאלהים כופה הכל להסתדר בסדר?…
ואם־כן ראוי לגדור את המקרה בחינת מעשה שבא בהסח־הדעת על־ידי סבות, המזדמנות יחד במעשים הנעשים לשם איזו מטרה…
ג
דומני, זו היא התנגדות וסתירה גדולה יותר מדי: שאלהים יודע הכל מראש ואף־על־פי־כן יש איזו בחירה. אם אלהים רואה את הנולד ואינו שוגה בשום פנים, הרי מחויב לבוא כל מה שההשגחה האלהית היתה צופה תחלה לעתיד־לבוא.
ד
כשם שאין ידיעת ההוֹוה משאילה אופי של הכרח למַה שמתרחש עכשו, כך אין ידיעת העתיד עושה הכרח מה שיהא מתרחש להבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.