המחבר, יליד חאלב שבסוריה, הוא חבר קיבוץ מעיין ברוך, מורה ומחנך ותיק בגליל העליון. ספרו זה הוא פרי התרשמויות מסיור שערך בתריסר ארצות באפריקה. מסנגאל ומאלי שבצפון מערב היבשת, דרך קאמרון וקונגו שבמרכזה ועד קניה ומאלאגאש בדרום מזרחה. בשובו נהג לספר לילדיו – שהיו אז בני 9. 11 ו-14 –את סיפורה של יומיה. בהשתתפותם הפעילה של השלושה נרקם ונתגבש הסיפור. כל המאורעות המסופרים בו יכולים היו לקרות במציאות.
ראו את סוכת האב… ביקרו בסוכות הנשים… הציצו אל סוכת המזונות…
הסתכלו בסקרנות באסמים הבנויים כדוגמת הסוכות…
תודתי נתונה לשירותי-ההסברה של אותן מדינות באפריקה שהעמידו לרשותי בעת ביקורי שם, את התצלומים המובאים בזה.
המחבר
1. בבית 🔗
א. האיש הלבן מצלם את יומיה 🔗
שמה של יומיה ידוע בכל משכנות השבט. כל ילד יודע מי זאת יומיה. המבוגרים יודעים לספר עליה נפלאות. והזקנים מנידים בראשם לשמע שמה ואומרים: יומיה? מי היה מעלה על דעתו שנערה תעשה דברים כאלה!".
עד גיל שמונה הייתה יומיה ככל בנות הכפר, לא נבדלה מהן במאומה. בסוכת אימה גרה ובעבודות השדה עזרה עד כמה שיכלה. אל סוכת אביה, הגדולה בסוכות החצר, הייתה מתקרבת מלאת סקרנות בציפיה לשעת רצון מצד אביה. בשעה כזאת היה קורא אותה אליו, מושיבה על ברכיו ומחליף עימה מילים ולטיפות של חיבה. כשהיה אבא משחק ומשתעשע איתה היה זה ממש חג בשבילה. שהרי שבעה-עשר אחים ואחיות היו לה ליומיה. ותארו לעצמכם מה קשה היה לאבא להתפנות לכל אחד ואחד.
תשאלו: שבעה-עשר אחים ואחיות?? כן. שבעה-עשר. אבל רק שניים היו ממש אחים ואחיות. האחרים – אחים למחצה. לאביה של יומיה היו שלוש נשים, ואימה הייתה הצעירה בנשיו.
המהפכה בחייה של יומיה החלה בזכות אחיה הבכור דיאלו. הוא יצא העירה וקיבל עבודה כנהגו של איש לבן אשר גר עם משפחתו בעיר הבירה. באחד הימים ביקש האיש הלבן את דיאלו להסיע אותו לביקור בכפר שלו. נלוו אליו אשתו וביתו בת השמונה. הייתה זו הזדמנות לאישה ולבת, שסבלו מאוד מבדידות, לצאת לטיול ולראות דברים מעניינים. עיר הבירה הייתה קטנה ורק לבנים מועטים נמצאו בה. הבדידות הכבידה על האם ועל בתה.
דיאלו הביא את האורחים לביתו לא-בלי-מבוכה. התרגשותו הייתה רבה וכמוהו התרגשו כל בני המשפחה. אבא לבש את כובעו הסרוג בשלל צבעים לכבוד המאורע ואף גלל סביב גופו את יריעת הצבעונין השמורה לחגים וטקסים. אימה של יומיה ענדה על צווארה ועל חזה החשוף שפע מחרוזות ססגוניות נהדרות. יומיה ושאר הילדים התרחצו, והתקשטו במיטב בגדיהם.
האורחים היו מאוד מנומסים. סיירו בחצר המשפחה. ראו את סוכת האב הגדולה ובה מיטת באמבוק רחבה. ביקרו בסוכות הנשים בהן גרו אישה אישה עם ילדיה. הציצו אל סוכת המזונות שם עמדו קליפות דלעת בגדלים שונים שהכילו מאגרי שמן, יין-דקלים ונוזלים אחרים, לא מוכרים. הסתכלו בסקרנות באסמים הבנויים כדוגמת הסוכות ובהם תירס ודוחן ובוטנים – לצרכי המשפחה כל ימות השנה. על הכול הסתכלו האורחים בעניין, והאיש הלבן צילם על ימין ועל שמאל.
אותה שעה שכחו את הבת הקטנה והחמודה, בהירת השער ותכולת העיניים – ז’אנט שמה. משנזכרו בה וקראו בשמה הייתה ז’אנט בת השמונה שקועה במשחק עם יומיה בת השמונה וחצי. עיניה השחורות ושערה השחור המקורזל של יומיה הבהיקו שבעתיים על רקע בהירותה של ז’אנט. השתיים היו שקועות במשחק, מבלי שהייתה להן שפה משותפת. ז’אנט דיברה צרפתית. יומיה ידעה רק שלוש מילים בצרפתית: “מרסי (תודה)”, “סא וא? (מה שלומך?)” ו״פאטרון (אדון)". איך הסתדרו הבנות ביניהן – פליאה היא.
אביה של ז’אנט מיהר וצילם את השתיים מבלי שהרגישו בדבר.
אילו ידעו הוריה של יומיה שהוא עומד לצלם אותה – לא היו מרשים לו זאת בשום פנים. אמונה הייתה רווחת בשבט שעל־ידי הצילום רוכש לו האיש הלבן שלטון על נשמת האדם שצילם. אם דמות האדם בתצלום נמצאת בידיו, הרי כאילו האדם עצמו נתון בידיו ועל־כורחו הוא ייכנע לכל מצוותיו. והיו נזהרים שלא יצלמו אותם. האנשים הלבנים לועגים לאמונות כאלה – זאת ידעו הוריה של יומיה. אך הם לא רצו להסתכן. מי יודע מה האמת?
צילום זה עתיד היה לשנות את חייה של יומיה מן הקצה אל הקצה.
הגיעה העת להיפרד ולשוב הבייתה, לעיר הבירה. ז’אנט נפרדה בצער מחברתה. יומיה, אחיה ואחיותיה יצאו ללוות את האדונים של דיאלו למכוניתם. המכונית הייתה מצוחצחת ומבריקה והם נהנו לראות את פרצופיהם בכנפיים המבהיקות. בעיקר שמחו וצחקו למראה דמויותיהם המעוותות והמוארכות בחלקים הקמורים הנוצצים שמסביב לגלגלי המכונית. כל הילדים סובבו את המכונית, נעצו בה עיניים ושלחו בה ידיים. יומיה – עיניה היו נעוצות בז’אנט שהתיישבה כגברת בין אביה ואימה ויישרה את קפלי שמלתה.
מסכנה – חשבה יומיה בליבה – כל כך הרבה בגדים מלבישים אותה בחום הנורא הזה. השמלה יפה – יפה מאוד-מאוד – אך בוודאי חם בתוכה. הצטערה יומיה שהביקור היה כה קצר. לא אראה שוב את הילדה הבהירה – הירהרה בעצב.
דיאלו ישב ליד ההגה כראש שבט-בפתח סוכתו. הוא קרץ לה בעינו. שמעה אותו אומר משהו לאדוניו. כנראה עליה היה מדבר. ״היא הנבונה והחכמה מכל האחים והאחיות שלי" – אמר דיאלו – ״ואולי מכל בני הכפר שלנו".
״ומה שמה!" שאלה אימה של ז’אנט.
״יומיה" – אמר דיאלו.
לפי תנועות פיו ראתה יומיה שהוא אמר את שמה. הקול לא הגיע לאוזניה.
״יומיה! שם מוזר" – אמר אביה של ז’אנט והוסיף:
״סע, דיאלו״.
נסעו.
ב. מחפשים לב של קוף 🔗
המכונית השחורה של האנשים הלבנים הלכה והתרחקה. ענן אבק התרומם בעקבותיה. יומיה נותרה לבדה והסתכלה באותו ענן. עיניה נצטמצמו ובתוך ענן האבק היא ראתה חיזיון מפתיע. מלכה לבנה ובהירה צעדה בהדרת-כבוד בתוך העגנה ולקראתה צעדה זקופת־קומה מלכה שחורה ונאווה. בראש כל אחת מהן היה כתר משובץ אבנים־טובות זוהרות ונוצצות. בברק היהלומים סינוורו האחת את עיני רעותה. משהגיעו לטווח-ראייה פרצה המלכה הלבנה בקריאת שמחה ״הרי את היא יומיה!" והמלכה השחורה ענתה ״כן, ז’אנט. גם את לא
השתנית".
האבק צרב בעיני יומיה. היא שיפשפה את עיניה בזרועה והמראה נעלם, צחקה לעצמה: חלומות של שטות. הזיות. הסתכלה סביבה בחרדה שמא ראה מישהו בקלקלתה ורצה בחזרה אל החצר המוקפת חומת טיט־וקש.
– ״אימא, נכון שהם מצחיקים האנשים הלבנים?" אמרה אל אימה אותו יום.
– ״הם אינם מצחיקים, יומיה" – אמרה לה אימה – ״הם פשוט שונים מאיתנו".
בערב ישבה יומיה על דרגש ואימה עמדה עליה לקלוע לה את שערותיה צמות-צמות (דקיקות וזקופות ושבילים ביניהן המחלקים את הראש לכעין חלת־דבש. מלאכה זו נמשכת שעות אחדות ואין יפה ממנה לשיחה.
– ״הם אינם מצחיקים" – חזרה ואמרה האם תוך כדי קליעה – ״רק מנהגיהם שונים ממנהגינו וזרים לנו. השונה – נראה לנו משונה. והזר – נראה לנו מוזר".
״אבל התסרוקת של האישה – המנופחת כל כך. הרי אפשר להתפקע מצחוק. והנעליים המחודדות עם העקבים הגבוהים – זה ממש מגוחך להתהלך כך". טענה יומיה.
תסרוקתה מוזרה בעיניך… אולי תסרוקתך מוזרה בעיניה
– ״תסרוקתה מוזרה בעינייך" הסבירה לה אימה – אולי תסרוקתך מוזרה בעיניה. הרגליהם אחרים. וכל מה שאיננו רגילים לו נראה בעינינו מוזר ומצחיק. בעיניהם אולי מגוחך שאנו הולכים יחפים".
סיפרה האם לביתה על הרבה מנהגים מוזרים של הלבנים. הדברים הפתיעו מאוד את יומיה. לא רבים הלבנים שראתה בחייה הקצרים. מעתה ואילך הייתה מרבה לשוחח עם אימה על כך. אימה של יומיה עבדה פעם בעיר-הבירה בביתם של לבנים וידעה את מנהגיהם.
סיפוריה של האם עוררו בליבה של יומיה רצון עז להכיר חיים אלה מקרוב. אך לא העזה להעלות מחשבה כזאת על דל שפתיה.
– ״את השיניים הם מצחצחים במין מקל צבעוני שבראשו קוצים" – סיפרה פעם האם ויומיה התפקעה מצחוק.
– ״ומדוע אינם משתמשים כמונו בענף הריחני?"
– ״ככה זה. כל מקום ומנהגיו“. – אמרה האם והעלתה עוד מזכרונה: ״מים הם שותים מבקבוקים או מקופסאות פח חתומות. הם מפחדים לשתות מהנהר. הרבה אמונות תפלות יש להם ללבנים הללו. הם מספרים שבמימי הנהר מסתובבות חיות שאין אנו רואים, והן מזיקות לבריאותם”.
– ״לנו הן אינן מזיקות. נכון?" – שאלה יומיה, וכשאימה – לא ענתה הוסיפה כאילו לעצמה ״מה שאין רואים אינו יכול להזיק, חוץ משדים ורוחות, כמובן".
– ״אינני יודעת" – אמרה האם – ״אולי יש איזו אמת באמונות התפלות שלהם לעולם אין לדעת".
באחת השיחות הללו, שהלכו ותכפו, אמרה יומיה לאימה – ״אימא, שמעתי את אבא אומר שאני דומה לך בכול, ושאפילו את חוכמתך ירשתי ממך. האם זה נכון!".
האם לא ענתה, אך עיניה גילו ששמחה לשמוע זאת.
„אימא" – הוסיפה יומיה לשאול – הגידי, האם אישה אפריקאית יכולה להיות חכמה כמו אישה לבנה!"
– ״אני חושבת שכן, ילדתי, אך, אל נא! במה את מעסיקה את ראשך הקטן?"
– “ואפילו יותר מאישה לבנה?”
– ״הקשית לשאול" – אמרה האם ונראתה כמחפשת תשובה מתאימה.
– ״אני חושבת שאפשר!" אמרה יומיה בביטחה ונעלמה במרוצה.
״הילדה הזאת – יומיה – איזה שד נכנס בה" – אמר אביה של יומיה לאימה ביום בו הכינה לו את ארוחתו. יומיים בשבוע הייתה מבשלת לבעלה. – “היא סובבת סביב סוכתי בלי הרף ומציקה לי בשאלות, שהלוואי וידעתי את פתרונן. מניין לה לילדה מחשבות כאלה?”
– ״אינני יודעת" – ענתה האם. השפילה מבטה ועצמה לרגע את עיניה הגדולות. ״אולי… האם שמת לב שהיא התחילה להשתנות מיום בוא אדוניו של דיאלו אלינו לביקור?"
– האומנם?!" – שאל האב ודאגה ניכרה בפניו – ״הייתה להם מצלמה. אולי הם צילמו אותה!! אולי קנו על-ידי כך שליטה על נפשה של הנערה?"
– ״לא ראיתי שצילמו אותה" – אמרה האם – ״אבל מי יודע? האיש הלבן הירבה לצלם בחצר. ייתכן שהפנה את הקופסה גם אליה".
הם החליטו לפנות אל ראש-הכפר. ראש הכפר לקח לידיו את תוף הטם-טם שלו ובכמה חבטות הזעיק את המכשף. המכשף החליט להסיר מיומיה את הכישוף שנעשה לה על-ידי מצלמות הלבנים. הוא ציווה על הורי יומיה להביא לו: לב של קוף, שמונה אגוזי קולה וביצה של יענה. ולשוב אליו עם יומיה.
אגוזי קולה וביצה של יענה השיגו בו ביום. לב של קוף לא היה קל למצוא. לא כל יום צדים קוף. אך בטרם נצוד קוף הגיעה שוב המכונית השחורה ופני הדברים השתנו.
ג. זאנט רואה את עצמה בשקופית 🔗
בדידותה של ז’אנט הייתה גדולה באותה עיר-בירה קטנה ומרוחקת. היא גרה עם אביה ואימה בחווילה מפוארת ורחבת-ידיים, מובדלת מכל בית אחר. עד לאותה פגישה עם יומיה השלימה עם גורלה כעם עובדה שאין לשנותה. ככה זה.
מאז פגישתה עם יומיה החלה להתקומם בליבה כנגד הגורל שכפה עליה בדידות אימים זו. ״בעצם אני כאן רק בגלל עבודתו של אבא" – הירהרה. “רק על עבודתו חושב אבא. תמיד העבודה שלו!”.
ז’אנט לא הכירה חיים אחרים. למעלה משש שנים עבד אביה כיועץ מינהלי בארצות אפריקה. לפני-כן היה פקיד בעיר-שדה בדרום צרפת, פקיד שחי ביושר, קיבל משכורת דלה והסתפק בה. כאשר נשא לאישה את קרובת-משפחתו מפאריס התחילה המצוקה הכספית. הסיכויים לעלייה בדרגה באותה עיר קטנה לא היו גדולים. המצב החמיר עם הולדת ז’אנט. לקחו כספים בהלוואה ולא ידעו כיצד ומתי יפרעו את חובותיהם. שמעו שבאפריקה המשכורות גבוהות מאוד, בגלל התנאים הקשים והמחסור באנשים משכילים ומנוסים. החליטו לצאת לשם לשנה-שנתיים, לחסוך כסף ולחזור לעירם. אני יכולה לוותר על הרבה צרכים שלי, הייתה אומרת האם, אבל את ביתי אני רוצה לגדל שלא תדע מחסור.
המשכורות היו טובות באפריקה. והאב הצליח בעבודתו. הם הסתגלו לרמת-חיים גבוהה. וכשעברו השנתיים הראשונות שקלו אם הגיע הזמן לחזור לארצם ולעירם. החליטו להישאר עוד שנה-שנתיים ולחסוך עוד כסף. למען הילדה, היו מסבירים זה לזה בשעות של געגועים לצרפת, הילדה הולכת וגדלה וצרכיה הולכים וגדלים.
רמת חייהם עלתה משנה לשנה. כשעקרו לארץ אפריקאית שכינה, על-פי הזמנת הממשלה, קנו חווילה נאה ורכשו מכונית חדשה. מספר המשרתים עלה לשלושה.
לחזור לצרפת ולהמשיך בחיים כאלה היה כמובן בלתי אפשרי. ולוותר על חיים כאלה, פשוט… חבל. מתרגלים מהר לנוחיות ולמותרות. הפסיקו איפוא לדבר על שיבה לצרפת, בינתיים.
הורי ז’אנט לא באו לאפריקה על מנת להתעשר. הם חיפשו באפריקה את אושרה של ביתם. שאפו לתת לה כל מה שליבה חפץ. האהבה לביתם עמדה במרכז חייהם. לא פעם שאלו את עצמם אם יש לה לז’אנט ״כל מה שליבה חפץ". אומנם קנו לה כל מה שרצתה. כל מה שביקשה. אך לא הכול אפשר לקנות. ובוודאי לא כל מה שהלב מבקש.
הבחינו שחסר לה דבר-מה. אף היא, ז’אנט, הרגישה זאת. היה זה משהו שלא ידעה לקרוא לו בשם. משהו שיש לה למשל ליומיה, בביתה, בכפר שלה, בין אחיה ואחיותיה.
ז’אנט הורגלה לקבל הכול. הפעם לא ידעה בעצם מה רצונה להשיג.
הדבר התברר לה באותו יום שאבא חזר מן העבודה והביא עימו שקופיות יפות. הוא הקרין אותן על הקיר ובאחת מהן היא ראתה שוב את יומיה.
אילו הייתה רואה סתם תמונה של יומיה, ייתכן שלא הייתה נסערת כל-כך. אך היא ראתה את התמונה שצילם אביה מבלי שהרגישו בו. ליד יומיה היפהפיה הייתה עוד ילדה מוכרת – ילדה יפה ומאושרת. כה שמחה נראתה ז’אנט בתמונה, בשחקה עם יומיה, שהדבר זיעזע אותה. היא ברחה לחדר האמבטיה, הסתכלה בראי, ונוכחה לדעת כמה אומללה היא לעומת ז’אנט שבתמונה.
מבלי לחכות לסיום ההקרנה קמה ממקומה, הדליקה את האור להפתעתם הרבה של הוריה (מעולם לא עשתה כזאת!) ניצבה מולם והודיעה: אני רוצה את הילדה הזאת איתי כאן. נמאס לי להיות לבד בבית.
ההורים ממש נדהמו. לא הבינו מה קרה לביתם היחידה. לאחר שעברה תדהמתם ניסו להסביר לה בסבלנות ובאורך-רוח שהילדה השחורה אינה בובה שאפשר לקנותה, שיש לה אבא ואימא ומשפחה, ואין להעלות על הדעת שהיא תעזוב את ביתה ותסכים להיות בובת-משחק.
– ״אינני רוצה בובת-משחק" – אמרה ז’אנט – ״בובות יש לי שתיים – גדולות ומגונדרות וסתם זיפתיות. אני רוצה חבירה".
– ״אבל היא שחורה – אפריקאית…" – אמר האב.
– „אז מה?" – צעקה ז’אנט – היא יותר יפה מכל ילדה לבנה שהכרתי. פי אלף יותר נחמדה מהבת המפונדרקת של המומחה האמריקאי, אתה בעצמך אמרת שההורים שלה גאוותנים וטיפשים. ואם ההורים כאלה, אז דע לך שהבת היא גאוותנית שבגאוותנים וטיפשה שבטיפשים. ואינני רוצה שתסיע אותי אליה כל יום ראשון ותרטון כל הדרך ״אילולא היית בודדה, ז’אנט, לא הייתה כף רגלי דורכת בביתם".
– ״אבל, ז’אנט…" – ניסה אביה לתפוס אותה בזרועה. אך היא התחמקה וקראה ״אני רוצה את יומיה!" ופרצה בבכי.
היא הרגישה עד כמה היא מגוחכת וזה הרגיז אותה עוד יותר. רצה לחדרה, נעלה את הדלת וקפצה על מיטתה עם נעליה לרגליה. בכתה עד שנרדמה.
אביה ואימה של ז’אנט היו אומללים. תמיד רצו את טובתה של ביתם היחידה. כל-כך דאגו לה. אך בקשתה המוזרה הפתיעה אותם. בקשה כל-כך בלתי מתקבלת על הדעת. ממש…
– ״בעצם, אמור לי" – אמרה לפתע האם – ״מדוע זה בלתי אפשרי? הבה ננסה. אולי יעלה הדבר בידינו. אם נצליח – זאת תהיה הצלה לילדה. היא כל כך מסכנה".
– ״נסי את! אני לא אכניס את ראשי הבריא לעניין שטותי כזה" – השיב האב.
– ״אנסה אני" – אמרה אימה של ז’אנט.
ובו ביום – ניסתה.
ד. אימה של ז’אנט נכשלת בשליחותה 🔗
המכונית השחורה נעצרה בשערי הכפר. דיאלו ניגש בטכסיות ופתח מבחוץ את דלת המכונית. אימה של ז’אנט יצאה כמהססת ושניהם צעדו לעבר חצרה של המשפחה. לא רצו לגרום להתרגשות יתירה ועל-כן החנו את המכונית בכניסה לכפר.
דיאלו היה מהרהר בהצעתה של האישה הלבנה. לא ידע מה לאמר. ״אתה רק תתרגם. נשאיר את ההחלטה בידי אביך ואימך" – אמרה לו בשעת הנסיעה. אך קשה היה לו שלא לנקוט עמדה. מי כמוהו יודע טעמם של חיים אלה שמציעים לאחותו הקטנה.
אימו של דיאלו ואביו נראו מבוהלים. לא היו לבושים כהלכה. למעשה כמעט שלא היו לבושים כלל. החליפו עם דיאלו סידרה ארוכה של ברכות ושאלו לסיבת הביקור. האישה הלבנה פתחה ודיברה ודיאלו תירגם. ״ביתה בודדה מאוד, היא אומרת. והיא מבקשת לה חבירה בת גילה. נפשה נקשרה בנפשה של יומיה שלנו, היא אומרת. הם מבקשים לקחת את יומיה אל ביתם ולנהוג בה כאילו הייתה ביתם. היא תקבל כל מה שביתם מקבלת. תישן בחדרה, תאכל איתה, תתלבש כמוה, תלמד איתה צרפתית וחשבון וכל השאר. היא מבקשת את הסכמתכם".
– ״את הבת שלנו לא נשלח לשרת אנשים לבנים" – אמר אביה של יומיה בתקיפות. מפנה היה את מבטו מעיני האורחת הנעוצות בו.
אימה של ז’אנט הייתה מתוחה מאוד. – „אמור להם" – פנתה לדיאלו בקול רועד – ״שאין לנו שום כוונה שהיא תשרת אותנו או את ביתנו. היא תהיה לנו כבת. היא תעשה רק מה שתרצה. ואם תרצה לשוב אליכם, נחזיר אותה מיד“. משראתה כי דבריה אינם מתקבלים על ליבם, מיהרה והוסיפה: ״אנחנו מוכנים אפילו לשלם לכם מדי חודש בחודשו”…
משפט אחרון זה קילקל הכול. – ״לא נמכור את יומיה! איננו מוכנים למכור את בנינו לעבדים ואת בנותינו לשפחות" אמר האב בתקיפות ובכעס – ״עברו הימים הרעים האלה ועכשיו אנו עם חופשי ועצמאי. אמור לה זאת, דיאלו".
דיאלו תירגם. ניסה לרכך את הדברים. האישה הלבנה לא הייתה רגילה שיסרבו לה. לנגד עיניה עמדה ביתה האומללה. ״פנה לאימך, דיאלו“, אמרה, ״אמור לה שאם את טובת ביתה היא רוצה, עליה לשולחה אלינו. אצלנו ייטב לה. אצלנו תאכל מכל טוב. אצלנו תלמד ותתפתח. אצלנו תהיה מאושרת”.
– בתי מאושרת אצלי" – ענתה האם – צר לי לשמוע שביתך אינה מאושרת בביתך. כאם עלייך להבין אותי. לא אוותר על ביתי. ראי, אפילו אביה – שלו היא אחת משמונה-עשר ילדים – אינו מוכן להיפרד ממנה. ומה אגיד אני? לי היא אחת משלושה. היא מאור- עיני".
נסתתמו הטענות. אימה של ז’אנט חזרה לביתה במפח-נפש. בעלה ציפה לה במתיחות; בראותו את פניה הבין הכול. – ״אמרתי לך שאין כל סיכוי" – אמר וחיבק את כתפיה.
אותו ליילה על משכבם, היו מתהפכים מצד אל צד והופכים במחשבתם את המאורעות שהביאו אותם עד כה.
– ״אולי שגינו…" – אמר האב והפסיק, כמתחרט על שפתח בנושא זה.
– ״שגינו במה! רצינו רק את טובתה".
– ״למען אושרה של הקטנה – כך נהגנו להגיד. זוכרת?"
זכר “המחלה הארורה” (כך היה נוהג לקרוא למחלה הטרופית שתקפה אותו כשנה לאחר בואו לאפריקה) קם ושב לתחייה. זכר עתה את הכאב שגרמו לו הזריקות הרבות. כשהייתה האחות מתקרבת ובידה המזרק היה לוחש לעצמו ״למען אושרה של הקטנה" וכך היה מתגבר על היסורים. את זאת מעולם לא סיפר לאישתו. התבייש. עכשיו היה ממשש, מבלי משים, את האיזור שבו קיבל אז את עשרות הזריקות.
נשתררה דומייה.
לאחר הפסקה ארוכה אמר בקול, כאילו לעצמו:
– ״ובכל זאת, מי יודע? אולי הייתה מאושרת יותר בדירה הצנועה שלנו מול המאפיה"…
בנחיריו עלה ריח הלחמניות הטריות ועוגות התפוחים המהבילות. בעיני-רוחו ראה את השכנים פותחים לעת-בוקר את התריסים ומברכים זה את זה במאור-פנים. נופה של העיירה הקטנה בדרום צרפת עבר לנגד עיניו כבסרט אילם.
– ״מרחוק הכול נראה ורוד. ממרחק של זמן ושל מקום אתה יכול להרהר בגעגועים בדירה ‘הצנועה’ שלך. אפילו חדר נפרד לילדה לא היה לנו בבית מול המאפיה".
האב לא חש בטון העוקצני של הדברים, כל כך היה שקוע בהזיותיו. שוכב היה על גבו ועיניו בתקרה. מעביר היה בזכרונו את ילדותו. בית-ספר קטן בנוי לבנים אדומות. ילקוט ראשון של עור שקנה לו אבא. סינר כחול שתפרה לו אמא. בעצם, היה אומר לעצמו, הרי ז’אנט הייתה צריכה ללכת עכשיו לאותו בית-ספר, שם מאחורי הכנסיה. האם לא הייתה לומדת שם יותר מאשר כאן, בשעורים הפרטיים של המורה אליס? אולי לא. אך בוודאי הייתה נהנית יותר בחברת הילדים והילדות. ז’אנט גדלה מבלי לדעת טעמו של שעור בכיתה. ומבלי לדעת טעמה של חברת-ילדים.
הוא הסב את ראשו אל אישתו. היא הייתה ישנה. עייפות הנסיעה הכריעה אותה. אך שנתה לא הייתה שלווה.
ה. אור גדול בוקע מביצת היענה 🔗
אותו ליילה נדדה שנתם של אבי יומיה ואימה. היו מהרהרים שמא טעו ומנעו מביתם הנבונה אפשרות ללמוד ולהתקדם. הירהרו בדומיה עד שנרדמו.
כשהתעוררו למחרת אמרה האישה: ״חלמתי חלום“. בעלה הסתכל בה ואמר ברעדה: ״גם אני חלמתי. אימי באה אלי בחלום. החזיקה תצלום של יומיה בידה ואמרה ‘את הנעשה אין להשיב’. שלוש פעמים חזרה על מילים אלה ונעלמה”.
– ״אני חלמתי חלום בלהות" — אמרה האם — ״הלכתי עם יומיה ועם מכשף-הכפר ליער. רצינו לתפוס קוף. לפתע הוקפנו על-ידי המון קופים. המכשף תפס אחד מהם, שחט אותו וקרא בבהלה: ‘אין לו לב!’. שחט את השני וקרא ‘ראי, גם לו אין לב!’. שחט קוף שלישי וגם לו לא היה לב. אז אחז ביומיה שלנו וקרא הבה נראה אם לה יש לב' והושיט את המאכלת לעברה לקול צחוקם הפרוע של הקופים. הם צחקו כמו אנשים מרושעים, הקופים האלה סביבנו. ויומיה, בראותה את המאכלת בידי המכשף, צעקה אלי ‘אימא!’. לקול הצעקה התעוררתי".
ידיה רעדו בספרה את הסיפור. בפניו של האב ניכרה דאגה. ״נלך אל המכשף" – אמר – ״ונספר לו את חלומותינו. הוא ימצא עצה".
המכשף הקשיב בעיניים עצומות למחצה. כשסיימו אמר: ״ספרו לי כל מה שקרה לכם במשך יום אתמול, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אל תסתירו דבר ואל תחסירו דבר".
סיפרו לו. כשסיפרו על ביקורה של האישה הלבנה רטטו שפתיהם. סיפרו הכול עד צאתה של האשה הלבנה מביתם.
– ואחר-כך?" – שאל המכשף.
– אחר-כך? אחר-כך אכלנו ועלינו על מיטותינו".
– „ואחר-כך?״ חזר המכשף ושאל.
– ״שנתי נדדה" – אמרה האישה.
– הרי אמרתי לכם לספר הכול!" – נזף בהם המכשף.
בעיניים מושפלות הם סיפרו על הירהורי החרטה שהעסיקו את מוחם והדירו שינה מעיניהם – הירהורים שמא היו צריכים להסכים ולשלוח את הבת, לטובתה.
רק עתה נודע לאב שגם האם חשבה כמוהו, ממש באותה שעה. והאם הייתה מופתעת לא-פחות – היא לא העלתה על דעתה שכך בדיוק יהרהר בעלה.
– ״האם נודע לכם אם צילמו הלבנים את יומיה?" – שאל המכשף.
— לא נודע, אך נוכל לשאול ולברר כשדיאלו ישוב לבקרנו".
– אין צורך לשאול. הכול כבר ידוע לי. ואם כאלה הם פני הדברים אומר לכם את אשר אמרה רוח אימך בחלום ולא אוסיף: את הנעשה אין להשיב! רוחות המתים דוברות אמת. שומר נפשו יישמע להן".
– מה פשר דבריך!" – ביקשה האם להבין – ״האם עלינו לשולחה אל הלבנים?"
– ״לא אוסיף דבר על מה שאמרתי – זה הכול! ואך למען הרגיעכם אוכל לספר לכם שמביצת היענה ראיתי אור גדול בוקע, וזה סימן לטובה; סימן מובהק לטובה".
נפעמים ונרעשים חזרו אביה של יומיה ואימה אל סוכתם. להפתעתם ציפה להם שם דיאָלו.
– ״שנתי נדדה הלילה" – אמר הבן הבכור — ״ראיתי עצמי חייב לאמר לכם את דעתי. הרי אני ידעתי טעמם של חיים טובים עימכם ואני יודע טעמם של חיים בעיר הבירה ובקרבת האנשים הלבנים. הזדמנות גדולה ניתנת ליומיה ואל לנו להחמיצה. הצעה טובה ונדיבה הציעה האישה הלבנה ואין כיומיה מתאימה להפיק תועלת מהחיים המוצעים לה ומהלימודים המובטחים לה".
הסתכל באביו ואימו לראות אם אין הם כועסים על דבריו. ובראותו שאין בפניהם אף צל של כעס המשיך:
״ואני מבטיח שאפקח עיניי על אחותי ואראה שלא יאונה לה כל רע. לא אשכח להביאה אליכם לביקור מדי חודש בחודשו. דיברתי על כך עם האדון הלבן והוא הסכים לתת לי את המכונית שלו להביאה לכל ביקור. מה עוד תבקשו?"
– תבוא עליך ברכה, דיאלו" – פתח אביו ואמר – “חזור בעוד שבעה ימים וקח עימך את הילדה. ופקח עינך עליה. יקרה לנו יומיה”. והאם לא אמרה דבר. רק הנידה בראשה ובכתה.
ו. ליל מחולות וחלומות 🔗
ערב צאתה מן הכפר, נערכה מסיבת פרידה ליומיה. הוזמן המחולל-הזמר של השבט, הידוע משני עברי הנהר בזכות כוחו בשיר ובמחול. מספרים עליו שעמד בתחרויות עם מחוללים רבים אחרים, בני שבטים שונים, וכאשר כולם רבצו על הארץ חסרי אונים, מזיעים ומתנשמים, הוסיף הוא לחוג ולהתפתל סביבם עוד שעה ארוכה. המתופפים נהרו ובאו מכפרי הסביבה. כבוד היה לתופף למחולל כה מהולל. ותענוג היה לשמוע את השירים שהיה מחבר ומזמר תוך-כדי-ריקוד.
עם חשיכה התאסף כל הכפר. הנשים והנערות מזגו יין-דקלים חריף בקליפות הדלעת, הגישו לכל האורחים והשקו את המתופפים ואת המחולל מבלי שהללו פסקו אף לרגע קט מתנועותיהם. אחר-כך היו לוקחות מטלית ומנגבות את זיעתם. מדי פעם בפעם הייתה אחת הנערות נותנת בפיו של המחולל המופלא אגוזי קולה. לעיסתם של אלה הוסיפה כוח ומרץ שהלכו וכלו בסערת המחול.
תופי הטם-טם הרעידו את האוויר והסעירו את הלבבות. עוד מעט וייצא הכפר כולו במחולות. בינתיים היו עומדים מסביב – שותים ולועסים ומתנועעים לקצב המנגינה. העיניים
תופי הטם-טם הרעידו את האוויר והסעירו את הלבבות
היתה סערת רעב באוויר ובאיברים. הכפר כולו יצא במחול, נערים ונערות גמישי-גוף…
– במחולל, והאוזניים נטויות למילות שיריו. לא כל יום זוכים לשמוע דברי פיוט וחוכמה. עייפותו של המחולל גדלה. צרידותו גברה. הקהל הוסיף ושתה בצמא את אימרות-פיו.
פתאום השתטח על הארץ. ראשו וידיו המשיכו לחולל. הייתה סערת-קצב באוויר ובאיברים. הכפר כולו יצא במחול. גברים שריריים; נשים ותינוקות קשורים על גבן; נערים ונערות גמישי גוף; ובמרכז – יומיה. העיניים להטו. הזיעה ניגרה והוסיפה ברק לגוף. הדם סער.
הילדים ובני הנעורים נעצו עיניהם ביומיה המרקדת ומחשבותיהם נסבו על עצמם. רובם היו מקנאים בה. הגדולים שביניהם התאוו שיקרה גם להם ״נס" כפי שקרה לה. הקטנים, בני גילה, פחדו יותר מהבלתי-ידוע המצפה במרחקים וניחמו את עצמם שטוב יותר להישאר בבית. אלה ואלה דמיונם היה דל מלתאר להם איזה חיים מצפים לה ״שם".
היה ביניהם נער אחד כבן שלוש-עשרה, מוֹדיבּוֹ שמו. עיניו עירניות ושובבות, אפו פחוס. סביבו ישבה חבורה של בני-גילו. הוא היה המנהיג של החבורה. פרשה זו של יומיה, מיום שנודעה בכפר, הסעירה את רוחו. מוֹדיבּוֹ לא יכול היה להשלים עם העובדה שלה, ליומיה, קרה ״הנס" ולא לו. רגיל היה להיות ראש וראשון בכול. החיבה שרחש ליומיה היפה והפיקחית רק הוסיפה שמן למדורת כעסו.
– ״אני במקומה" – היה אומר עכשיו לנערים סביבו – ״אני לא הייתי מסכים ללכת".
– ״אבל תמיד אמרת שאתה רוצה ללכת לשם" – העז פנים אחד הנערים. ונער שני קיבל אומץ והוסיף: ״אמרת לנו שתלך לשם כשתגדל“. כשאמרו בכפר ״לשם” – התכוונו לעיר הבירה.
– ״לשם עוד אלך, ולא רחוק היום" – השיב מודיבו – ״אבל לא אלך לחיות שם ביניהם, בחסדם, סמוך על שולחנם“. ועל מנת שלא יישאר ספק למה כוונתו הפטיר ״…של הלבנים”.
בדברו שבר זרדים זרדים מענף-עץ שאחז בשמאלו והשליכם לאחוריו בזעם.
דווקא עליה חבל – היה חושב בליבו – חבל שתלך אליהם ותיהפך לאחת מהם. היא היחידה בין הבנות בכפר שאפשר לדבר איתה מילה של טעם. ובקול רם אמר:
– ״שתלך. שתלך. אחת פחות. למי זה אכפת? אבל רציתי שתדעו שאני במקומה לא הייתי מסכים".
– ״וגם אין מה לקנא בה" – אמר נער אחר – ״במוקדם או במאוחר יעשוה למשרתת".
– ״אם לא לשפחה" – סיכם מודיבו את השיחה. קם בקפיצה, זרק את הענף והלך להצטרף לרוקדים מבלי להביט לאחוריו. ידע בביטחה שכל החבורה הולכת בעקבותיו.
הריקוד לא פסק אף לרגע. הרוקדים שתו מיין הדקלים המשובח ושבו למחול בכוחות מחודשים. מיכלי היין – עשויים קליפות דלעת ענקיות – התרוקנו כהרף עין. אחיה ואחיותיה של יומיה נשאו והביאו אחרים. ערימת אגוזי הקולה הלכה ופחתה.
בשעת לילה מאוחרת שכך המחול. קרובי משפחה ומקורבים נכנסו לחצר לסעודה לילית. שאר בני הכפר נפרדו מיומיה בברכות חמות והמטירו על הוריה איחולים ותנחומים בשפה נמלצת, כיד המסורת הטובה עליהם. המסובים ישבו על הארץ. התבשילים, שריחם עלה ובישם את האוויר החם והלח, החלו להופיע בזה אחר זה. השבחים שהושמעו למבשלות נבלעו עד מהרה בקולות המיצמוצים והלעיסה. נראה שהריקודים הגבירו את תיאבונם של האורחים. המגשים התרוקנו ואחרים הובאו במקומם. הכירה נמשכה שעה ארוכה, לקול נאקות שני תופי טם-טם – קולות שהפיקו מהם ידיהם האמונות של המתופפים על-ידי מתיחת המיתרים והרפייתם.
אותו ליילה לא הרבתה יומיה לישון. משנרדמה סוף-סוף תקפו אותה חלומות רבים. מעשים שהיו נתערבבו עם מעשים שהלב ביקש ואלה נסתבכו במעשים שהלב ירא מפניהם.
…הנה מוריד המחולל את המסיכה מעל פניו ומתגלה שהוא הוא אביה של ז’אנט. בידו מצלמה היורה חיצי-זהב מורעלים. אימה של ז’אנט שותה יין דקלים מקליפת-דלעת ולגופה חצאית של רפיה בלבד. מטוס חג ממעל וממנו צונחות הרבה-הרבה ילדות ודמות כולן כדמותה של ז’אנט. המכשף עומד מתחת למטוס וברדת כל ילדה לארץ הוא נוגע בה במטהו והיא הופכת לתנין…
חלום רדף חלום. מצחה היה לוהט וזיעה ניגרה מגופה, פלגים פלגים. התעוררה לקול מנוע של מכונית. דיאלו הגיע. כעבור שעה קלה ישבה לצידו של אחיה במכונית ושלחה מבטי צער באחיה ובאחיותיה, באימה ובאביה שעמדו מסביב להיפרד ממנה.
– ״לא אשכח אתכם!"
קולה היה מרוסק. טעם הדמעות שניגרו על הלחיים היה מלוח.
המכונית יצאה לדרכה. יומיה הסתכלה לאחור וראתה ענן אבק מפריד בינה ובין בני משפחתה.
המתופפים נהרו ובאו מכפרי הסביבה
2. בעיר הבירה 🔗
ז. פגישה ראשונה עם נפלאות עיר הבירה 🔗
עיניים גדולות היו לה ליומיה – גדולות מאוד, שחורות מאוד ויפות מאוד. היו עיניה מתנוצצות ומתרוצצות בלי הרף, בולעות ברעבתנות כל מה שהן רואות ומשקפות כמו ראי את מחשבותיה ואת רגשותיה.
אך מעולם לא נראו גדולות כמו באותה שעה שבה עברה המכונית השחורה את הגשר ונכנסה לרחובות עיר-הבירה. מעולם לא התרוצצו ומעולם לא התנוצצו כבאותה שעה.
שפתיים עבות, כהות ועסיסיות היו לה ליומיה, כשני פלחים של שזיף שחור בשל. השפתיים והעיניים בלטו בפניה כמשולש עז־צבע ושופע חיים. שפתיה העבות היו נפערות מהתרגשות, מתדהמה או מהתפעלות. מעולם לא נפערו כמו באותה שעה שבה ראתה לראשונה את העיר.
אף רחב ופחוס היה ליומיה ותנוכי הנחיריים עבים ורוטטים. אפה היה רועד־מרטיט כאפו של ארנב בכל פעם שצחקה או שנתקפה התרגשות עזה.
עתה, כשנכנסו לרחובות עיר־הבירה, לא צחקה יומיה, אך תנוכי־אפה רטטו.
דיאלו, שישב ליד ההגה, ראה במראה את פני אחותו – והבין לנפשה. ליטף אותה במבטו, אך היא לא הרגישה, כי לא הסתכלה כלל במראה. עיניה של יומיה קיפצו מן הכבישים אל בנייני המשרדים, מן הבניינים אל בתי־המגורים, מן הבתים אל שדרות עצי המנגו ומן השדרות של העץ המוכר אל שדרות עמודי מתכת נושאי פנסים בראשם.
מעולם לא ראתה עיר. אף לא בחלום. מעולם לא נסעה על כביש ולא ראתה בניין בטון או פנס רחוב; על אחת כמה וכמה כבישים רחבים וחלקים כאלה, בנייני בטון רבי־קומות (כמעט נוגעים בשמיים!) ושדרות ארוכות של פנסים נאים.
המכונית עברה על פני חנות כל־בו. מבעד לחלונות־הענק נראו ערימות המאכלים והקופסאות. דיאלו הסתכל בעד המראה אל יומיה וחיוך רחב התפשט על פניו. אפה של יומיה היה צמוד-לחוץ עתה אל חלון המכונית ולשונה ליקקה את שפתיה.
בצומת הרחובות הופיע מולם השוק. הסחורות היו כאן מוכרות יותר: ערימות גדולות של מאניוק,1 ערימות קטנות של אגוזי קולה, ״הר" של אגוזי קוקוס, דגי־נהר, מחרוזות צבעונין, אצעדות וצמידים. המבנה הנאה והמסוגנן שבו נמצאו כל הסחורות הללו, שבו עמדו המוכרים והתרוצצו הקונים – עורר את התפעלותה של ירמיה.
– ״מה זה… הבניין.. היפה הזה?" – גימגמה כאילו לעצמה והפנתה שאלתה לדיאלו.
– ״בעיר אפילו לשוק יש בניין. זהו בניין השוק. באחד הימים אקח אותך לראות אותו מבפנים".
– ״נפלא להסתובב בשוק" – הוסיף כעבור רגע או שניים. ״ריחות נפלאים, צבעים נהדרים, אווירה מיוחדת במינה".
יומיה לא־כל־כך הבינה מה זה ״אווירה". דיאלו מדבר כמעט כמו איש לבן. באחד הימים אדע כל מה שהלבנים יודעים, מילים והכול – חשבה בליבה.
המכונית חצתה את העיר והתחילה לצאת מעברה השני. עיניה של יומיה הביעו שאלה.
– ״תיכף נגיע" – הרגיע אותה דיאלו.
התכופפה על כתפו והסתכלה, לראשונה, בשעונים המוזרים שליד ההגה, ובמחוגים הקטנים המרקדים בתוכם. עוד היא שקועה בשעונים ובכפתורים, שואלת את עצמה אם המחוגים האלה חיים ואם הם רועדים ככה מפחד או ממשהו אחר, והנה נבלמה המכונית ונעצרה בנועם.
המכונית עמדה על שביל חצץ. משמאלה – דשאים ופרחים. מימינה – שביל אבני פסיפס המוביל אל מדרגות שיש של בית לבן־קירות.
מעבר לקירות אלה ציפה לה ליומיה – המפתיע מכול.
ח. ביתה של זאנט מלא הפתעות 🔗
המפתיע מכול…
מה יכול להיות יותר מפתיע לגבי יומיה מביתם של אנשים לבנים; של אנשים לבנים עשירים. אילו הייתה מוצאת נמרים ופילים וקופים מעבר לקירות – לא הייתה מופתעת יותר. אילו הייתה מוצאת פיות, שדים ורוחות – לא הייתה מופתעת יותר. שדים, רוחות ופיות ראתה לא פעם בחלומות הליילה. נמרים, פילים וקופים ראתה לא פעם ולא פעמיים בהקיץ.
אך מעולם לא ראתה, לא בחלום ולא בהקיץ, מה שראתה בביתה של ז’אנט.
עיניה של יומיה שוטטו מסביב. מחשבותיה היו מבולבלות. הייתה כמי שלא ראה מימיו חורשה ונקלע לפתע לג’ונגל.
הבית היה מוקף גן מטופח ובמרכזו בריכת שחייה. על מרפסת הכניסה עמדו כמה כורסאות ושולחן – מעשה קליעה מחיזרן ונצרים. מן המרפסת נכנסו אל אולם גדול שהיה מחולק לחדר אורחים ולחדר אכילה. בחדר האורחים היו ספה נאה וכורסאות מרופדות כמותה וביניהם שולחן נמוך גדול ורחב. על הקירות היו תלויות תמונות ומסיכות וקליפות־דלעת מקושטות. קיר אחד היה מכוסה כולו מדפי ספרים. פסלי עץ ופסלוני שנהב היו פזורים בטעם בפינות שונות של החדר.
בחדר האכילה המוגבה במדרגה מחדר האורחים הספיקה העין לקלוט שולחן בצורת אֶליפסה וסביבו כיסאות בעלי מסעד גבוה.
מדרגות שיש עלו אל הקומה השנייה. הרחק בקצה נראה מבעד לדלת הפתוחה חדר השינה של ההורים.
יומיה הלכה יד ביד עם ז’אנט. אימה של ז’אנט הלכה בעקבותיהן.
פילים וקופים ראתה לא פעם ולא פעמיים בהקיץ.
הם נעצרו ליד שתי דלתות סמוכות.
– ״הנה, זה יהיה חדרך" – אמרה האם; חזרה על דבריה; נגעה בכתפה של יומיה ואמרה זאת בשלישית. ״וכאן החדר שלי" אמרה ז’אנט ופתחה את דלת חדרה. שני החדרים הקטנים היו צמודים זה לזה. היו מרוהטים בטוב טעם. הרהיטים בחדר של יומיה דמו מאוד לאלה של ז’אנט, רק היו חדשים יותר. זה עתה נקנו.
– ״על מה את מסתכלת!"
עיני יומיה היו נעוצות בידית הדלת. נגעה בידית הנוצצת והקרירה והביטה בפליאה ב״לשון" היוצאת ונכנסת למגע ידה. יומיה מעולם לא ראתה ידית ומנעול של דלת.
קשה לתאר את הפתעתה של יומיה למראה החשמל הנדלק בלחיצה על כפתור וכבה בלחיצה על כפתור. ומאיר כה חזק. בכפרה של יומיה לא היה זכר לחשמל.
תוך כדי טיול בבית נתקלה במכונת הכביסה שפעלה באותה שעה. עמדה מוקסמת מול חלון המכונה. והרי הנהר לא רחוק, חשבה בליבה, מדוע אינם יורדים לנהר לכבס? לשם מה הם זקוקים למכשיר גדול ומצוחצח כזה בשביל עבודה כה פשוטה! הנהימות שנשמעו כבאות מבטן המכונה עוררו בה פליאה, אף הטילו עליה אימה סתומה.
הפנתה ראשה וראתה כבסים תלויים על חבלים המתוחים על גבי גלגילות. ״אנחנו פורשים את הכבסים על שפת הנהר והם מתייבשים" – אמרה לז’אנט.
ז’אנט ניסתה לשעשע את חברתה החדשה בצעצועיה. היו לה לז’אנט צעצועים יפים ומעניינים. אך יומיה מצאה כי ה״צעצועים" המעניינים ביותר מצויים בדירה עצמה. החלון המזוגג הנפתח על ציריו, התריס המתרומם, השולחן המתקפל, הברז – היש מופלא ומעניין מזה? שערו בנפשכם: מים, מים ממש זורמים ממין צינור מעוקם ואינך רואה לא נהר ולא מעיין. מניין באים המים? וכיצד?
בראשה הקטן התרוצצו שאלות אין־ספור.
לכל השאלות האלה יש בוודאי תשובות – חשבה בליבה. והלבנים יודעים אותן. אני רוצה לדעת כל מה שהם יודעים. וכשאדע זאת יהיו גם להורים שלי ולכל הכפר שלי ברזים, וחשמל וכל מיני…
מחשבה זו נתקעה במוחה ביום הראשון לבואה העירה. היא לא הרפתה ממנה, מאז ועד היום.
ט. קולות מסתוריים ומתנה קטנה נאה 🔗
שעה ארוכה שכבה יומיה במיטתה עד שנרדמה. הייתה עייפה מאוד מהלילה הקודם – ליל הפרידה, מהנסיעה, ומכל מה שעבר עליה באותו יום עד שרחצוה באמבטיה, הלבישוה כותונת לילה (כמה מוזרים מנהגיהם של הלבנים!) ושלחוה למיטה.
הייתה עייפה עד מוות, אך לא הצליחה להירדם. המזרון היה רך מדי לעומת המחצלת שעליה הייתה רגילה לישון. הסדינים הלבנים (בשביל מה בעצם שמים אותם על המיטה?) השמיעו רחש מוזר ומבהיל בכל פעם שהתהפכה על משכבה, והיא הרבתה להתהפך. ליד הראש היה מונח מין דבר שהפריע לה לישון. אימה של ז’אנט קראה לזה ״כר" ואמרה שיומיה בוודאי רגילה לישון על ״כר“. בכל פעם שעצמה עיניה והייתה מתחילה לנמנם היו קופצים ובאים עליה מראות מהמראות שקלטה אותו יום בדרך, בעיר או בבית. הבובה של ז’אנט – זו המחליפה את צבע עיניה מתכלת לחום על ידי לחיצה – הבובה שלא רצתה לשחק איתה ביום – לא הניחה לה עכשיו לישון. בכל פעם שעצמה עין הייתה שומעת את הבובה בוכה והייתה מתעוררת ומייללת ״אני רוצה את אימא שלי” – והייתה מתעוררת בבהלה. הכלב־הצעצוע שהיה מנדנד את ראשו מצד אל צד ונובח תוך כדי הליכה – גם הוא הפריע לה לישון בנביחותיו.
משנרדמה סוף־סוף, שקעה בשינה עמוקה ולא התעוררה עד שעה מאוחרת בבוקר. כאשר פקחה את עיניה, לא ידעה היכן היא נמצאת. עברו דקות אחדות עד שנזכרה מה היא עושה כאן – במיטה כל כך משונה, בלבוש כל־כך מוזר ובחדר של אנשים לבנים. מן המראה הענקית ניבטה אליה יומיה חדשה, כמעט חדשה. עדיין היו השערות קלועות לעשרות צמות דקיקות. עדיין היו אצעדות לזרועותיה ולקרסוליה. אך לבושה הייתה כותונת לילה ורודה ושוכבת הייתה במיטה נאה כבת־מלכים.
יצאה מן המיטה בקפיצה, פתחה את הדלת והציצה החוצה. לא ראתה איש. התגנבה על בהונות רגליה לעבר חדרה של ז’אנט. החדר היה ריק. נכנסה. מישהו אמר כמה משפטים בצרפתית שמהם הבינה רק ״בוקר טוב“. ענתה ״בוקר טוב, אדוני” אך המישהו המשיך לדבר כאילו לא שמע אותה.
חזרה ואמרה ״בוקר טוב, אדוני", אך הוא לא הפסיק את שטף דיבורו. חיפשה היכן נמצא האיש הזה, ולא ראתה נפש חיה בחדר. כאילו כדי לשטות בה הפסיק האיש פתאום לדבר ואיזו אישה התחילה לשיר. איפה מסתתרת האישה הזאת? ואיפה האיש שדיבר לפניה? בחדר לא היה איש. שיפשפה את עיניה שמא היא חולמת. חזרה ופקחה אותן. החדר היה ריק, אך האישה המשיכה לשיר. תחילה חשדה במזגן־האוויר, אך משהתקרבה אליו התברר לה שאין בין הטירטור החד־גוני שלו ובין שירתה של האישה ולא כלום. עצמה את עיניה והקשיבה.
הקולות בקעו ממין קופסה מפוארת שעמדה על כוננית. אחוזת סקרנות ניגשה יומיה אל הקופסה המוזרה והסתכלה מאחוריה. פחדה לגעת בה. היו שם חורים וחוטים וכל מיני כפתורים, אך איש לא נראה שם. אפילו לא גמד.
קולה של ז’אנט הקפיץ את יומיה ממקומה.
– ״בוקר טוב, יומיה" – אמרה ז’אנט. ״הרדיו הפריע לך לישון? שכחתי לסגור אותו כשיצאתי למקלחת".
אחרי תקרית זאת לא נחה דעתה של יומיה עד שלמדה להכיר את כל חפצי הבית ואת שימושיהם. ז’אנט לימדה אותה הכול. רק עתה נתברר לה לז’אנט שיש בביתה כל־כך הרבה מכשירים ואביזרים מיוחדים ומעניינים ושיש אנשים בעולם החיים בלעדיהם ואפילו לא שמעו את שימעם.
שבוע לאחר בואה העירה קיבלה יומיה את המתנה האישית הראשונה. אבא של ז’אנט חזר מעבודתו עם חיוך מסתיר־סוד על פניו. התלחש עם האם בפינה, קרא לשתי הבנות והוציא מתיקו שתי קופסאות זעירות.
– ״אבא הביא מתנות לשתיכן" – אמרה האם – ״היום מלא שבוע לבואה של יומיה אלינו. התנהגותכן הייתה כה יפה במשך כל השבוע שראינו צורך לקנות לכן מתנה".
הבנות פתחו את הקופסאות. שני שעונים יפים, כשני תאומים זהים, היו מונחים בהן. רק קופסאות הקרטון היו שונות בצבען זו מזו.
״שעון!" פרצה ז’אנט בקריאה וקפצה על צוואר אביה, לנשקו. הקריאה שעון הבהירה ליומיה מה החפץ המונח בקופסה. היא נעצה עיניה בקופסה ועקבה מוקסמת אחרי המחוג האדום שהתרוצץ בו סביב סביב. המחוג לא עצר אף לרגע. לשם מה הוא רץ? – שאלה את עצמה. מדוע הוא מסתובב בלי הרף בעוד שני המחוגים האחרים עומדים בלי תזוזה? והאם ימשיך לרוץ כך גם בלילה?
היא הכירה כבר את השעון הגדול התלוי על הקיר. עתה החלה לראות את הדמיון בינו ובין החפץ הזעיר שניתן לה במתנה. אילמלא קריאתה של ז’אנט לא הייתה מעלה על דעתה שגם זה שעון. כל כך קטן ויכול להראות את כל שעות היום והלילה!
לא ידעה כיצד להודות על המתנה. עדיין לא תפסה כראוי שהחפץ הנאה הזה ממש ניתן לה ויהיה שייך לה, ורק לה. הרי אפילו לאביה אין דבר כזה. בעצם אפילו לראש־הכפר אין שעון. ולה – ליומיה הקטנה – יש!
כזה הוא עולמם של הלבנים. עולם מוזר, אך מקסים. השפילה מבטה ואמרה בלחש ״מרסי" (תודה) וכעבור רגע ״מרסי בּוֹקוּ" (תודה רבה).
י. דברים נפלאים ואנשים מופלאים מתגלים בשוק 🔗
החיים החדשים היו מעניינים. ז’אנט הייתה חבירה טובה. הוריה היו אנשים נעימים. הם עשו הכול שיומיה תרגיש את עצמה אצלם בטוב.
אך כל זה לא עצר בעד הגעגועים.
געגועיה התרכזו בעיקר סביב נושא אחד – אוכל. לא היה דבר שהבליט את זרותו של המקום שאליו נקלעה כמו המאכלים שאכלו האנשים הללו. יומיה הייתה הוזה בהקיץ וחולמת בלילות על אימה המבשלת את המאכלים הטעימים שאהבה. הייתה ממש מריחה באפה את המאכלים. הייתה רואה לפניה את הקאלאבאסות2 המלאות ואת ידיהם הקטנות של אחיה ואחיותיה המוציאות מתוכן ברעבתנות ובהנאה את כופתאות הדוחן, את הבננות המטוגנות ואת זחלי הפרפרים הספוגים במיצי פירות – זה מאכל העדנים לקינוח–סעודה. לאחר שהייתה דוחה מלפניה במבוכה את צלחות החרסינה המלאות ביצים וירקות, נתחי עוף וממרח כבד, (מאכלים שמעולם לא ראתה עינה ולא טעמו שפתיה) הייתה יושבת על מדרגות הבית ושוקעת בהזיות. לנגד עיניה הייתה רואה את אחיה הצעיר ממנה בשנה, שהיה מפורסם בזללנותו, מחזיק בידו זרוע של קוף שאימא הגישה לו מתוך סיר המרק ונוגס ממנה בתאווה. כמה התאוותה לנתח בשר־קוף, לקערה של מאניוֹק, לאותם זחלי פרפרים שהיו הם, הילדים, אוספים למאות מעל גזעי העצים ביער, ואימא הייתה מכינה מהם לפתן טעים. חסר היה לה הדוחן שאימא ידעה לבשל בכל־כך הרבה צורות. חסרים היו לה התבלינים המיוחדים שנתנו לאוכל את הטעם והריח.
זכרון מאכלי-בית-אימא – זה מה שעורר בה יותר מכול את הגעגועים הבייתה. לא ידעה להבחין אם המחסור במאכלים הטעימים עורר את הרצון לשוב הביתה או הרצון לשוב הביתה עורר את זכרון המאכלים הטעימים. מכאן אולי המשיכה המיוחדת שלה לשוק. בכל פעם שתקפו אותה הגעגועים הייתה מבקשת ללכת לשוק. בשוק שלטו ריחות המאכלים המוכרים לה והאהובים עליה.
היא ראתה איך ז’אנט נהנית מהאוכל המוגש לשולחן והבינה שהמאכלים הללו כנראה טעימים, טעימים למי שרגיל בהם. ואולי אפילו טעימים מאוד. אך היא לא יכלה להכניסם אל פיה. ז’אנט הייתה ממש זוללת מביצי־הדגים שהוגשו בימי ראשון לשולחן. רגלי צפרדעים הייתה שולה בתוך המרק ומוצצת בתיאבון (איך אפשר לאכול זאת – הייתה יומיה חושבת בליבה – זה ממש מעורר גועל!). ניסתה פעם לטעום סלט ביצים קשות במיונז, – ולא יכלה לעמוד בניסיון. הקריש (גילי) הרועד בצלחת נראה לה כיצור חי המפחד מפני היד השלוחה אליו ומנסה לברוח ממנה. לא העזה לטעום ממנו. סרבה אפילו לגעת בו.
ביקוריה בשוק הפיגו במקצת את הגעגועים. בעצם, מי יודע – אולי הגבירו אותם. לנסוע הביתה יכלה רק פעם בחודש – הדרך הייתה ארוכה ודיאלו עסוק בעבודתו. אך לגשת אל השוק – זה היה מאמץ של מה בכך. בשוק מצאה מריחותיו של הבית ובו ניתן לה לטעום ממטעמיו. להפתעתה נהנתה ז’אנט מהביקורים בשוק לא פחות ממנה. ז’אנט הסתכלה על האנשים ועל המצרכים בשוק באותה מידת סקרנות שהיא, יומיה, גילתה לגבי רהיטי הבית, מאכליו ואורחיו הלבנים.
היה בשוק אגף של מלאכת מחשבת שבו אהבה ז’אנט להתעכב. היו שם חנויות עם נעלי־בית, ארנקים ותיקים עשויים מעור נחשים; תכשיטים עשויים משיני אריות; מסיכות ופסלים מעץ; נזמים, עגילים, אצעדות וצמידים מזהב; עורות של נמרים ופנתרים; כריות־מושב מצופות עורות זברה ושאר חפצי־חן.
יומיה העדיפה להסתובב באגף המזונות. הריחות היו עזים וחריפים – ממש משכרים. דיאלו הבין לרוחה וקנה לה מן המאכלים. היא בלעה אותם. בפניה ניכר שהיא רוצה עוד. ״לא, לא. תודה" ענתה לדיאלו על שאלתו. והוא קנה לה שנית, ואף נטל לעצמו מנה.
האנשים בשוק – המוכרים והקונים – היו מחזה מעניין בפני עצמו. יומיה הכירה רק את בני שבטה וכאן ראתה אנשים ונשים בני שבטים רבים ושונים שלא פגשה מימיה.
היו שם שחומי עור שבאו מן המדבר הגדול למכור ולקנות, בראשם כובעי־קש בגודל מטריה ולגופם גלימה ארוכה בצבע חולות־המדבר.
היו שם נשים מבנות שבטי־הסוחרים שכרעו תחת נטל העדיים וסינוורו את העיניים בברק תכשיטיהן.
היו שם בני שבטים שציורי קעקע וחריתות מצולקות כיסו את מרבית גופם החשוף – אלה השבטים שראו בכך נוי וקישוט ולא רק אות היכר ומבחן אומץ, והרבו בשריטות על הבטן, על החזה, על הצוואר ועל הפנים.
היו שם ענקי־גוף – בני שבטים שיומיה לא שמעה את שמעם. והיו ננסים – פיגמאים – שנראו כילדים; רק תווי־הפנים שלהם העידו שהם מבוגרים.
והיה שם נער לבן, שזוף־עור ושחור־עיניים, שהסתכל על הכול בעיניים סקרניות ועליזות. הוא התרוצץ בשוק לבדו, בלע הכול בעיניו, ספג את הריחות בנחיריו וקלט באזניו את הצלילים של שפות השבטים השונות – הכול בעניין רב ובעירנות. גדול היה מהן בשנתיים בערך.
היו שם שחומי עור שבאו מן המדבר הגדול למכור ולקנות, בראשם כובעי־קש בגודל מטריה ולגופם גלימה ארוכה בצבע חולות המדבר
ז’אנט הסתכלה ביומיה וראתה להפתעתה שגם עיניה של זו עוקבות אחרי הנער ואינן מרפות ממנו. תחילה חשבה שרק היא נמשכה להסתכל בו ולא רצתה שחבירתה ״תתפוס" אותה בכך. יומיה הרגישה במבט החוקר של חבירתה והסמיקה.
גם בפעם הבאה מצאוהו לבדו. מפליא. נער לבן בגילו מסתובב לבד בשוק. שתיהן היו סקרניות לדעת מיהו, מניין בא ואיך הוריו מרשים לו להסתובב כך בשוק.
היו שם בני שבטים שציורי קעקע וחריתות מצולקות כיסו את מרבית גופם החשוף אלה השבטים שראו בכך נוי וקישוט…
השאלות כה הציקו להן שפתאום מצאו את עצמן משוחחות ביניהן על אודות הנער ומנסות להשלים זו את ניחושיה של זו.
– ״הוא אינו צרפתי" – אמרה ז’אנט. ״אני בטוחה".
את הצרפתים, בני עמה, הכירה ז’אנט תמיד על נקלה. לא ידעה להסביר על-פי-מה. כל הלבנים נחלקו בעיניה לצרפתים ולא-צרפתים.
– “גם אני חושבת. הוא מתנהג אחרת”.
– ״מעניין איפה הוא גר".
– ״הוא בוודאי גר עם משפחתו כאן בעיר-הבירה" – אמרה יומיה.
– ״לא. לא יכול להיות! אני מכירה את כל הילדים הלבנים שגרים כאן".
– ״אולי רק עכשיו הגיע?"
– ״הוא אינו נראה ‘חדש’. הוא מתמצא יותר מדי טוב בשביל אחד חדש".
–״אז איפה הוא יכול לגור? ומיהו בכלל לדעתך?"
– ״אה, עזבי! את מי הוא מעניין בכלל? סתם ילד טיפש".
– למה את אומרת שהוא טיפש?"
– ״מפני שהוא טיפש".
– ״הוא איננו טיפש".
– ״איך את יודעת?"
– ״ואיך את יודעת שהוא טיפש?"
היו עלולות להגיע לידי ריב אילמלא משך את ליבן ברגע זה אדם צעיר שהלך והתקרב לנער. נעול היה סנדלים ובמקום חליפה לבש מכנסי חקי וחולצה ירקרקה. אפילו עניבה לא הייתה לו.
– ״גיל!" – הוא קרא אל הנער.
ניגש אליו, טפח על שכמו ופנה אליו בשפה מוזרה. כאשר עמדו השניים זה מול זה בלט הדמיון הרב ביניהם. עיניים שחורות גדולות, מצח רחב מכוסה בבלורית שחורה, אף ישר ועור שזוף. אך יותר מכול דמו בהבעה שעל פניהם – הבעה של תוקף ורוך המשמשים בעירבוביה. עתה לא היה להן, לבנות, כל ספק – היו אלה אב ובנו. מי הם? – השד יודע. השפה שדיברו ביניהם הייתה בלתי מוכרת, שונה מאוד מצרפתית. שונה לא פחות משפות השבטים האפריקאיים.
– בנות, אני רואה שהשוק אינו מעניין אתכן היום – אמר דיאלו – בואו הבייתה.
ליד המכונית של דיאלו, המצוחצחת והמבריקה, חנתה מכונית מכוסה אבק ובוץ. על הספסל האחורי היו מונחות חבילות שונות ומכשירים מוזרים. אל המכונית הזאת ניגשו גיל ואביו. קשה היה להחליט מה צבעה של המכונית. קשה עוד יותר – מה טיבם של בעליה. האב התיישב ליד ההגה. הבן, לידו, השעין מרפקו על אדן החלון ופתח בשריקה. מזווית עינו שלח מבט בוחן בשתי הבנות – השחורה והלבנה.
יומיה וז’אנט הסתכלו זו בזו. הן ראו זו בעיני זו סימני־שאלה. ואולי משהו נוסף.
כשהגיעו אל המדרכה ליד ביתם, מדרכה מרוצפת אריחים גדולים, הייתה ז’אנט פוסעת במרכז האריחים ונמנעת מלדרוך על ״הקווים". אם אגיע עד פתח הבית בלי לדרוך על קו – אמרה בליבה – אפגוש שוב את הנער הזה.
ואם אומנם אפגוש אותו – נשבעה לעצמה וכמעט־כמעט דרכה על קו – אגש אליו ואדבר איתו. ויהי מה. מה יש?!
יא. שאלות גדולות מתרוצצות בתוך הראש הקטן 🔗
עד מהרה הבינה יומיה שהחוכמה מצויה בספרים. כל אותן ידיעות על מה שהיה ועל מה שיהיה, על חיות וצמחים, על יבשות וימים, על בני אדם שחורים ולבנים, על חשמל ומכוניות ומכונות, אפילו על ברזים – הכל מצוי בספרים.
״כל מה שגילו בני האדם בכל הזמנים, כל מה שהמציאו, – כל מה שחשבו – את הכל כתבו בספרים" – כך הסבירה המורה, מדמואַזל אָליס, שבאה יום־יום ללמד את ז’אנט ואת יומיה. “והספרים הללו עומדים לרשות כל אחד מאיתנו, אם הוא יודע לקרוא ולהבין”.
״האפריקאים לא ידעו לכתוב ולא ידעו לקרוא" הוסיפה המורה וסיפרה באחד השיעורים “ועל כן לא יכלו להתקדם ולהתפתח. קשה מאוד למסור אוצרות של ידיעות מאיש לאיש, מארץ לארץ ומדור לדור, אם אין יודעים להעלות את הדברים על הכתב”.
אפילו אבא של ז’אנט, שידע כל כך הרבה, היה נעזר תמיד בספרים. היה לוקח ספר, מחפש בו כשהוא מעלעל בדפים וממלמל בשפתיו, ולבסוף היה קורא בקול מה שמצא. ואימה של ז’אנט הייתה מנידה בראשה, כמאשרת שכל מה שהוא קורא אמת ונכון.
הרבה הרבה ספרים היו בביתה של ז’אנט. אם כולם מלאים חוכמה, לא פלא שהלבנים חכמים – הייתה יומיה מהרהרת. ועוד פחות פלא שהשחורים מפגרים. כי לא רק שמרביתם אינם יודעים לכתוב ולקרוא אלא שלמרבית שפות־השבטים שלהם אין אפילו אלף־בית ופשוט אי אפשר לכתוב בשפות אלה. אלה הן שפות־שפתיים בלבד.
יומיה שקדה על הלימודים והתקדמה בצעדי ענק. אני מוכרחה לדעת מהר לקרוא, הייתה משננת לעצמה. אני מוכרחה לקרוא הרבה. הכול!
– ״מעולם לא פגשתי נערה מוכשרת כמוה" – שמעה פעם את המורה אליס אומרת לאימה של ז’אנט.
– ״אני לא הייתי מאמינה שילדה מן הכפר שמעולם לא ראתה צורת אות ולא נגעה בספר, תלמד כה מהר קרוא וכתוב".
– ממש קשה להבין איך ילדה אפריקאית יכולה להיות כל כך פקחית וכל כך מוכשרת" – ענתה המורה אליס – ״אומר לך את האמת, למרות צבע עורה אני שוכחת לפעמים שלפני יושבת ילדה אפריקאית. אחרי הכול…"
השיחה נקטעה עם כניסתה של יומיה. מיד עשו עצמן מדברות בנושא אחר.
שיחה זו נחרתה בזכרונה של יומיה.
למרות הדברים ששמעה בשבחה, התחילה לחוש טינה בליבה כנגד המורה. קשה היה לה להסביר זאת לעצמה. מדמואזל אליס לימדה אותה בהתלהבות ובמסירות, אך יומיה לא יכלה להתגבר על ההרגשה שהלכה והשתלטה עליה, שהיא אינה יכולה לסבול את מדמואזל הזאת.
הטינה התחזקה באותו יום, כאשר הגיעו האורחים-מעבר-לים לביקור. המורה העמידה את יומיה מאחורי פרגוד ואמרה לה לקרוא בפני האורחים קטע מן הספר ״הנסיך הקטן". כשסיימה לקרוא פנתה המורה לאורחים ואמרה בגאווה:
– ״ומה תאמרו אם אגלה לכם… שהדברים יצאו מפי ילדה אפריקאית?"
– ״נאמר שזאת פשוט בדיחה טובה, יקירתי" – אמרה האורחת. ובעלה, אדם קירח, ציחקק והודיע בקול רם:
– ״נאמר אחת משתיים, מדמואזל: או שאת יודעת למתוח את אורחייך, או שאת מסוגלת ללמד קוף לשיר את המרסלייז"3.
מהערה זו נהנו כולם, ובעיקר האורח הקירח, שנראה כמי שרגיל ליהנות מדברי עצמו. יומיה לא נהנתה ממנה כלל וכלל.
– ״ומה תאמרו אם אגלה לכם שמאחורי פרגוד זה עומדת נערה שעד לפני חודשים אחדים הייתה אנאלפביתית גמורה?" – הוסיפה המורה ושאלה בקול־מנצחים.
– “אני מוכן להתערב שהנערה אשר קראה באוזנינו היא ילידת פאריס. אני יכול למקם כל אדם על פי מבטאו” – אמר האורח. והאורחת הוסיפה: “נערה זו שפת־אימה צרפתית. אותי לא תוליכי שולל” ונזפה במורה באצבעה. שניהם רצו לגרום נחת־רוח למארחת, העלמה אליס, שבביתה גרו ועל שולחנה סעדו בכל פעם שהזדמנו לאפריקה.
ניגשה המורה, הושיטה את ידה ליומיה, משכה אותה אל מעבר לפרגוד והציגה אותה בפני האורחים, כאילו הייתה קוף-בעל-שני-ראשים.
– ״לא ייאמן“! קרא האורח ״חי השטן, לא ייאמן!” והאורחת קראה: ״הפלא ופלא! הפלאת לעשות, מדמואזל".
האורחים שיבחו כמובן את המורה, כאילו ליומיה לא היה כל חלק בזה. ואז שמעה יומיה מפי מורתה את המשפט שהיא שונאת כל־כך, מאז ועד היום:
– ״כמה חבל שהיא שחורה!"
יומיה ברחה משם כל עוד נפשה בה. עלתה לחדרה במרוצה, נעלה את הדלת והתייצבה לפני המראה. עיניה ירו חצי זעם… בה בעצמה. אך זעמה היה מופנה אל אליס. זכרון עורה הבהיר-חיוור של המורה ועיניה המימיות עיוות את שפתיה בהבעה של שאט-נפש. ״היא מכוערת. היא מכוערת!" סיפרה לילדה השחורה שניבטה אליה מן המראה. ושפתיה של הילדה במראה לחשו ״ואני שונאת אותה. שונאת אותה". היא שלחה לשון אל מול הראי ופנתה למיטתה. טמנה את ראשה בכר ושיחזרה את כל מהלך השיחה ששמעה זה עתה בחדר האורחים.
מדוע, מדוע היא מרחמת עלי שאני שחורה? – הייתה יומיה חוזרת ושואלת את עצמה. האם זו בושה להיות אפריקאי? האם אין השחורים בני־אדם בדיוק כמו הלבנים? האם אנו פחות טובים מהם?
מעניין אם יכול היה גם אותו נער – זה מן השוק – להוציא מפיו משפט כזה, אמרה יומיה לנפשה, ומיד התפלאה על עצמה.
מה פתאום עולה שאלה כזאת על הדעת?
יב. שחור, לבן, צהוב, אדום… וירוק 🔗
על כל הנושאים שבעולם דיברה יומיה עם אליס המורה. חוץ מנושא אחד – צבע עורם של האנשים. ודווקא בנושא זה היו לה כמה וכמה שאלות. חבל שאין את מי לשאול.
יום אחד לא הגיעה אליס לשעורים. אותו יום ירד גשם שוטף. נדמה היה שארובות השמיים נפתחו. הגשם ירד בזרמים אדירים שנראו מבעד לחלון כמסך חרוזים אין סופי, היה זה גשם טרופי שמימיו חמימים וטיפותיו גדולות כפנינים.
החום היה מעיק. הגשם העז לא השפיע לטובה. האוויר היה טעון חשמל.
מן הנמנע היה לצאת ביום כזה מן הבית. לא היה להן לבנות כל חשק לשחק. שכבו איפוא על הספה והסתכלו מבעד לחלונות הגדולים על המבול הניתך ארצה.
על כן מיוחד ליד החלון עמד גלובוס גדול. הצבעים החיים שעל פניו בלטו על פני האפרורית החדגונית שנשקפה מבעד לשמשות. יומיה הושיטה ידה ולקחה את הגלובוס. גילגלה אותו בין ידיה ושאלה בקול: מה יש בעולם יותר – אנשים לבנים או שחורים?
ז’אנט השיבה תחילה באדישות: יש הרבה שחורים ויש הרבה לבנים.
יומיה טענה: יש הרבה יותר שחורים!
ז’אנט תקעה מרפקיה בכר והשעינה סנטרה על שתי כפות ידיה: ״לא נכון, יש הרבה יותר לבנים. רק באפריקה רוב האנשים שחורים".
יומיה לא הסכימה. כמעט שהגיעו לידי ריב. ה״בּוֹי" – המשרת – שעסק אותה שעה בניקוי החדר, ראה לאן יגיעו הדברים אם שתי העקשניות (כך נהג לכנותן) תמשכנה בוויכוח מסוג זה, והציע להן ללכת לשאול את ״הגברת".
אימא של ז’אנט חייכה לשמע השאלה. הרפתה מסריגתה והרימה רגל על גב רגל. אתן יודעות מה צבע העור של רוב בני האדם, בנות?".
– ״אני אומרת: שחור"! – קפצה יומיה.
– “אני אומרת: לבן”! אמרה ז׳אנט.
– “ואני אומרת: צהוב”.
תחילה חשבו שהיא מהתלת בהן. וכי ראיתם מימיכם אדם צהוב! יומיה וז’אנט לא ראו. כשראתה אימה של ז’אנט את מבטיהן הוסיפה: אני אומרת זאת בכל הרצינות".
אולם היא ידעה עם מי יש לה עסק. שתי העקשניות לא היו נוחות לשיכנוע. קמה אימה של ז’אנט, הוציאה ספר עבה מארון הספרים והראתה להן שחור על גבי לבן שרוב תושבי כדור הארץ הם צהובי-עור.
– ״טוב, אבל הלבנים הם החכמים והמפותחים ביותר" – אמרה ז’אנט.
– ״גם זה לא כל כך נכון" – אמרה אימה. היפאנים למשל הם צהובי עור. ארצם היא מן המפותחות והמתקדמות בעולם. הסינים הם צהובי־עור. היו ביניהם חכמים מופלגים ואומנים נפלאים עוד לפני אלפי שנים, כאשר צרפת ואנגליה היו עדיין ארצות פראיות".
הבנות השתוממו מאוד. הדברים ששמעו היו חדשים ומפתיעים. כל אחת הצטערה שלא צדקה בוויכוח אך שמחה שגם יריבתה טעתה.
– “ויש בני אדם בעלי צבע עור אחר”? – שאלה יומיה – ״אולי… ירוק"?
– ״ירוקים אין" – ענתה אימה של ז’אנט בחיוך – ״אך ישנם אדומי־עור ביבשת אמריקה".
– אדומים??"
– “עורם אינו אדום-ממש כשם שעורי אינו לבן-ממש” – הסבירה האם. – ״וגם צהובי העור אינם צהובים כמו לימון".
– “למה בכלל יש לאנשים צבע עור שונה”? – שאלה ז׳אנט.
– ״שאלה גדולה שאלת, בתי. פשוט כך ברא אלוהים את בני האדם".
– ״אז למה ברא אותם כך?" – היקשתה יומיה.
– ״באמת למה, אימא"?
הבנות לא הרפו. הן רצו תשובה. בשאלה של יומיה נשמעה טרוניה. בשאלה של ז’אנט – סקרנות.
– “אין תשובה לשאלתכן, בנות. לא לכל שאלה יש תשובה”.
– ״אפילו לא בספרים"? - שאלה יומיה.
– ״גם לא בספרים".
ולאחר הירהור הוסיפה:
– ״אמנם אפשר למצוא בספרים כל מיני הסברים על התאמה לאקלים ולסביבה, על קרני-שמש מיוחדות באיזור הטרופי, למשל, שהעור השחור מגן בפניהן. אבל תשובה כללית מניחה את הדעת – אין".
הבנות נראו מאוכזבות. יתר־על־כן – מדוכדכות. לא רצתה להשאיר אותן במצב רוח זה. חיפשה איפוא מוצא.
– ״שמעו אגדה שמספרים האינדיאנים, אדומי-העור".
הבנות הטו אוזן. מי אינו אוהב לשמוע אגדות. בחוץ הבריקו עתה ברקים בזה אחר זה. הגשם הוסיף לרדת. האם לחצה את שני הראשים הקטנים אליה וסיפרה:
״אלוהים עשה את האדם מחומר – מספרת האגדה.
מן האדמה לקח את החומר ועל־כן קרא לו אדם.
כאשר כילה את מלאכתו הסתכל במעשה ידיו וראה כי טוב.
עתה אכניסנו לאש ואעשנו לאיש – אמר.
שכן באש מקבל החומר חוסן ואריכות־ימים.
כשהוציא אותו מן האש ראה שהוא עדיין לבן, לא נשרף דיו. ממנו באו האנשים הלבנים לעולם.
לקח האלוהים חומר ושוב עשה אדם.
הכניס אותו לאש. לא מיהר להוציאו. נשרף והשחיר.
ממנו באו האנשים השחורים לעולם.
שוב לקח האלוהים חומר ושוב עשה אדם. הכניס אותו לאש. הפעם ידע את המידה. הוציא אותו בדיוק בזמן. יצא אדם אדמדם ונאה. ממנו באו אדומי־העור לעולם".
יג. רגשות זרים ומוזרים מתגנבים אל הלב 🔗
עברו חודשים, חלפו שנים. יומיה גדלה ויפתה, גדלה והחכימה. ז’אנט הייתה לה ממש כאחות. שתיהן היו צחקניות ללא תקנה. הן אהבו ללבוש בגדים דומים והבדיחה האהובה עליהן הייתה שהנה יום אחד יבוא אדם זר וישאל אותן: מי מכן ז’אנט ומי – יומיה?"
לשתיהן היה מעיל משבצות עם צווארון לבן. שמלות תפרו להן, לפי בקשתן, מאותו הבד, ורק גיזרת הצווארון או השרוול הייתה שונה – ״כדי שלא נתבלבל" היו אומרות לתופרת או להורים וצוחקות. (צוחקות? – מתגלגלות מצחוק). חולצות היו להן שונות ומגוונות, אך הן נהגו ללבוש זו את של רעותה, בלי כל הבחנה. תסרוקתה של יומיה הייתה עתה כשל נערה לבנה, אם כי שערותיה השחורות והמקורזלות היו ניגודן המוחלט של שערות ז’אנט – הבלונדיות, הרכות והחלקות.
שתי נערות יפהפיות! – היו מתפעלים כל רואיהן. ואימה של ז’אנט רוותה נחת. אפילו בחלומה לא האמינה שהדברים יעלו כל־כך יפה.
ז’אנט נראתה מאושרת. הייתה שמחה ועליזה, לאושרם של הוריה. יומיה הייתה לעיתים קרובות שמחה, אך שני חוטים – חוט של געגועים וחוט של דאגה עברו בכל שמחה והעכירו אותה. לא רבות ראו אותה עליזה. צחוקה המתדרדר לא היה צחוק היוצא מן הלב.
היה לה בית, הייתה לה חבירה. היא למדה הרבה וקיבלה כל מה שחפצה. אך ליבה התגעגע לעבר – לביתה, למשפחתה ולשבטה וראשה היה מלא דאגה לעתיד – העתיד של כפרה וארצה. באחד החיבורים שלה היא כתבה ״ייעודו של אדם צריך להיות קשור למוצאו, ועתידו חייב לינוק מעברו“. המורה אליס שאלה אותה ״מניין לה מילים גדולות כאלה” ושיבחה את החיבור.
אליס העבידה את הבנות בפרך. אך אם הלימודים המייגעים ושעורי־הבית הרבים היו מתחילים להשכיח מלב יומיה את הגעגועים ואת הדאגה, היה בא הביקור בבית – אחת לחודש – ומעורר בה אותם ביתר שאת.
לכל ביקוריה בבית נלוותה אליה ז’אנט. יומיה הייתה פושטת את בגדי העיר (כך העדיפה לכנות את הבגדים שהתרגלה ללבוש) ולובשת בגדי־כפר משל השבט. אומנם בגדי חג, שכן נוסעת היא לביקור ולא לעבודה בשדה.
עצם החלפת המלבושים הזאת הייתה גורמת לה עוגמת־נפש ודיכאון שלא ידעה את פישרם.
מביקור לביקור הלך וגבה חייץ של זרות בינה ובין אחיותיה, בינה ובין אימה. אך אולי יותר מכול – בינה ובין אביה. הוא לא שינה ממנהגיו. אותות התקופה, השפעת העצמאות וכל מה שבא בעקבותיה לא ניכרו בו, לא בחיצוניותו ולא בהלך מחשבותיו. אמונתו במכשף וברופא-האליל לא נתערערה. לא היה נותן להכניס לביתו תרופה מבית-מרקחת בעד כל הון שבעולם. בנשיו וילדיו היה רודה ביד קשה. הם היו עושים את כל העבודה הקשה בבית ובשדה בעת שהוא ישב בצל העץ, וחילק להם פקודות כשר-צבא.
ליומיה היה לו יחס מיוחד. אך יחסו זה וזכרונות הילדות שלה מהשנים שבהן העריצה אותו לא הועילו עתה.
הוא נראה לה כאדם זר. וכל פעם שהייתה מגלה הרגשת זרות זו בליבה הייתה שואלת את עצמה אם טוב היא עושה שהיא חיה בין הלבנים או שמא עליה למהר ולשוב אל חיק משפחתה לפני שתיווצר תהום שעליה ייקשה לגשר.
ידעה שלעולם לא תוכל להיות חלק־בלתי־נפרד מעולמם של הלבנים, גם אם תרצה בכך. הרגישה שאף אינה רוצה בכך במעמקי־ליבה. וחששה שמא אחרי שנות חיים אלה בין אנשים כה שונים תאבד את היכולת לשוב אל בני עמה ולהרגיש כאחת מהם. אם כלפי אביה היא מרגישה מידה כזו של זרות, מה יהיה כלפי אחרים!
ובפנים בפנים, במעמקי ליבה, הייתה שואלת את נפשה: ובחיר־ליבי – האם יוכל להיות לבן? האם ארצה שיהיה לבן? האם אהיה מאושרת עם לבן? למשל, בחור כמו גיל? או שמא ארצה בבעל שחור? האם אוכל להיות מאושרת עם שחור אחרי שספגתי את אורחות חיי הלבנים?
פעם, בעת אחד הביקורים הללו בכפר, נזדמנו לחגיגה. הייתה זו חתונתו של אחד מבני השבט העשירים שנשא לו אישה שנייה. במרכז החגיגה היה ריקוד-צייד שבו נטלו חלק עשרות מבחורי הכפר. כמה מהם היו לבושים מסיכות ענקיות של חיות-יער ומחופשים מכף רגל ועד ראש. אחרים היו הציידים – אוחזי חניתות ורמחים, נושאי קשת וחיצים או מושכי רשת-צייד; כולם לבושים פיסת-עור-נמר למותניהם וגופם השרירי החשוף מרוח בשומן.
הבנות לא הבינו מה עניין ריקוד-צייד לחתונה עד שהגיעו המחוללים לסופו של הריקוד. ברשת נופלת חיה מוזרה, לאחר שנפגעה בחץ מורעל. להפתעת הציידים החיה אינה אלא נערה מחופשת. הצייד שירה בה את החץ מוצץ את הרעל מדמה ומציל אותה ממוות.
הסוף כבר היה מובן מאליו: הצייד נושא לאישה את "צידו''.
רעם התופים הסעיר את הדם. ההתלהבות של הרוקדים סחפה את כל הקהל. לפתע הצביעה ז’אנט על אחד הנערים הרוקדים, בנו של ראש השבט, ואמרה ליומיה: “תראי כמה שהוא יפה!” ויומיה שמעה את עצמה שואלת את חברתה: “כשתגדלי, את תהיי מוכנה להתחתן איתו”?
ז’אנט פרצה בצחוק. ימים ולילות ניסתה יומיה לפרש לעצמה את הצחוק של ז’אנט. פירושים מפירושים שונים עלו על דעתה ולא ידעה לאיזה מהם כיוון צחוקה של ז’אנט.
לא העזה לשאול אותה.
כמה מהם היו לבושים מסיכות ענקיות של חיות יער
י״ד. סיפור הגיבנת 🔗
אותו ערב שמעו יומיה וז’אנט את סיפור ״הגיבנת" מפי המספר הזקן של הכפר. להם הייתה זאת הפעם הראשונה. אך בקהל השומעים היו כאלה ששמעו סיפור זה עשרות, אם לא מאות, פעמים.
כולם ישבו קשובים לזקן העיוור – גברים, נשים וטף. החתן והכלה ישבו מולו. איש לא פצה פה עד שסיים הזקן את סיפורו.
עיני הכול היו נעוצות באצבעותיו ובידיו של הזקן, עורן יבש ומבוקע כעורו של צב, אשר היו מלוות את קולו בתנועות כתנועות מחול. ידיו הביעו את מה שעיניו לא יכלו להביע.
יותר משעשה עליהן רושם הסיפור, התרשמו הבנות מהמספר המופלא ומקהל השומעים המוקסם שנסחף במהלך הסיפור, כאילו מעולם לא שמע אותו.
וכך סיפר הזקן:
״איש היה בשבט הבּאוּלה, סקוּ שמו. נשא סקו אשה והוליד ילדים. עברו שנים. האישה הזדקנה והתכערה בעיני סקו, אף צמחה לה גיבנת על גבה.
החל סקו לחסוך מפיתו, מפי אשתו ומפי ילדיו, אסף כסף וקנה אישה שנייה – כמנהג הארץ.
עברו שנים אחדות וגם האישה השנייה התכערה בעיניו ועל גבה צמחה גיבנת. סקו לא לקח אישה שלישית. הוא חש בליבו שאם יעשה זאת, תצמח גם לה גיבנת.
היו שתי הנשים, הצרות, מתפללות יום יום לאלים ולרוחות ומבקשות מהם עזרה. “אנא, הסירו ממני את גיבנתי…” היו שתיהן מבקשות בקול. והאישה השנייה הייתה מוסיפה בליבה, בלי ניע-שפתיים “…והדביקו אותה לגבה של צרתי”. כך היו מתפללות ומחכות לנס. ״הלוואי, הלוואי וייעתרו לנו האלים" – היו אומרות זו לזו.
יום אחד לקחה האשה הראשונה את קליפת הדלעת, את הקאלאבאסה, שמה אותה על ראשה וירדה אל הנהר להביא בה מים. צריכה הייתה מים לבישול. אותו יום היה תורה לבשל לבעלה.
הייתה הולכת בשביל היורד אל הנהר ופתאום שמעו אוזניה קול תופי טם-טם. התופים רעמו אי-שם בתוך תוכו של יער-העד המקיף את הכפר. קצב התופים היה מופלא. גופה החל להתנועע מבלי שנתנה דעתה על כך. רגליה החלו טופפות. הקאלאבאסה נשמטה מראשה, והיא נשאה רגליה והחלה פוסעת בבלי-דעת אל הכיוון שממנו באו הקולות; פוסעת ורוקדת. היער היה סבוך. לא שביל ולא דרך. רגליה נשרטו ונפצעו אך המשיכו לרקוד ולשאתה קדימה. קולות הטם-טם הלכו והתבהרו:
טם טה-טה טם, טם טטה! טם טה-טה טם – טם!
טם טה-טה טם, טם טטה! טם טה-טה טם – טם!
לפתע ראתה לפניה קרחת־יער. במרכזה עמדו המתופפים נוטפי-זיעה ושיכורי-קצב. סביבם רקדו בלהט שדים ורוחות. עור גופם היה לבן וראשם חיוור-הפנים מיטלטל כסחבה. היא עמדה תחתיה, אך כל יצורי-גיווה המשיכו לנוע לקצב התופים.
קרבה אליה אחת הרוחות ואמרה:
״תני לי את התינוק שעל גבך וייקל לך לרקוד עימנו"
והיא הושיטה את ידיה בדברה ונטלה את הגיבנת מעל גב האישה. נשאה האישה רגליה ונסחפה במחול.
התופים סערו-רעמו.
,תני לי את התינוק שעל גבך…"
טם טה-טה טם, טם טטה! טם טה-טה טם – טם!
טם טה-טה טם, טם טטה! טם טה-טה טם – טם!
הייתה מחוללת ושמיחה. הושיטה יד בגניבה ונגעה בגבה. הגיבנת נעלמה ואיננה. גלי שמחה גאו בה. אגלי זיעה נטפו ממנה. פתאום מצאה את עצמה מרקדת יחידה. כל השדים והרוחות נעלמו. קולות התופים נשמעו כבאים מעולם רחוק. מיששה שוב את גבה. הגיבנת איננה, איננה! איננה! נשאה את רגליה ורצה. לא עצרה עד שהגיעה אל סוכתה, בכפר. אל סקו בעלה ואל ילדיה.
אש זרה ניצתה בעיני צרתה, אשתו השנייה של סקו. היא חקרה אותה וחזרה וחקרה. והיא – לא העלימה מצרתה דבר. סיפרה כל אשר קרה.
החלה האשה השנייה עושה כמותה. היתה לוקחת קלאבאסה על ראשה, יורדת אל הנהר, ואוזניה נטויות אל היער.
יצאה ביום הראשון, היטתה אוזניה. הקשיבה. אין קול ואין קצב. נשאה מים ושבה אל סוכתה. יצאה ביום השני. היטתה אוזניה. הקשיבה. אין קול ואין קצב! נשאה מים ושבה אל סוכתה.
יצאה ביום השלישי, היטתה אוזניה. והנה… קול תופים, תופי טם-טם, עולה ובא מיער-העד. והתופים קוראים. נשאה רגליה ורצה לעברם. לא שמה ליבה לסבך הנורא. כשהגיעה אל קרחת היער היו רגליה זבות דם, אך גופה התנועע לקצב התופים כאחוז-שיכרון. עמדה רועדת ורוקדת. רוקדת ורועדת. וציפתה.
קרבה אליה אחת הרוחות ואמרה:
,תני לי את התינוק שעל גבך וייקל לך לרקוד עימנו". הושיטה את ידיה בדברה ונטלה את הגיבנת מעל גב האישה. לשמחתה של האישה לא היה קץ. היא נסחפה במחול ורקדה עד כלות הכוחות. הושיטה פעם ופעמיים את ידה אל גבה והרגישה שאין שם זכר לגיבנת.
אך לפתע עבר הירהור בראשה ועננה כבדה ירדה על פניה. הוסיפה לרקוד כאילו כפאה שד. ״גם לה – לצרתי – אין גיבנת" – הירהרה בליבה וחמת-קנאה בערה בעיניה.
התבוננה האישה סביבה וראתה כי היא רוקדת לבדה. קול התופים נשמע כבא מעולם רחוק. השדים והרוחות נעלמו ואינם. רק אחת מהן עמדה בצלו של עץ עבות, כמצפה. הפסיקה האישה לרקוד. ניגשה אליה הרוח ואמרה:
“תם הריקוד. בואי וקחי את התינוקות. אל תשכחי את ילדך גם הפעם. הנה, שניהם מחכים לך".
ובעודה מדברת הושיטה ידיה והצמידה אל גב האשה גיבנת ועליה גיבנת שניה. ונעלמה.
טו. משני עברי הגשר 🔗
אף פעם לא הצליחה יומיה להבין במה עובד אביה של ז’אנט. בעצם, זה לא עניין אותה כל־כך. ידעה שעבודתו קשורה בהרבה נסיעות – היה מרבה לטוס ומרבה לנסוע במכוניתו. וגם זאת ידעה שהוא אינו אוהב לקחת איתו את בני משפחתו למסעיו.
– ״הדרכים בארץ הזאת גרועות ומסוכנות" – היה מסביר לביתו – ״הכביש מסתיים ביציאה מעיר הבירה. אחרי כן מצויות רק דרכי־עפר הנהפכות לביצה לאחר הגשם". הסבריו של אבא היו הגיוניים מאוד אך הם לא הפיגו את כעסה של ז’אנט. הבדידות פיתחה בה את יצר הנסיעה. לא הייתה חדלה מלהפציר באביה לנסוע. ולרוב הייתה זוכה בתמיכתה של אימה, שאף היא השתעממה בעיר הקטנה הנידחת.
היו מצפות איפוא לטיולי סוף־השבוע – פעם לראות תנינים ופעם לראות היפופוטם שנצוד, פעם לפארק הלאומי ופעם אל המפלים. נסיעה כזאת הייתה חג. במשך כל השבוע שלפניה היו ״שלוש הנשים" – כפי שהיה אבא של ז’אנט נוהג לכנותן – מתכננות אותה ומכינות לקראתה, ובמשך השבוע שלאחריה היו מדברות בה וחוזרות ומעלות-גרה את החוויות וההרפתקאות שעברו עליהן.
הפתעתן של ״שלוש הנשים" הייתה איפוא רבה כאשר בישר להן פאפא (אבא" בצרפתית – זה היה כינויו של אבא של ז’אנט בפי שלושתן) שהוא יוצא לדרך ארוכה צפונה בענייני עבודתו, והן מוזמנות לנסוע איתו.
השמחה הייתה רבה. מיד נארזה הצידה לדרך. ה״בוי" הכין את נסיעתם בהתלהבות (בכל פעם שנסעו “האדונים” היה מנמנם כתנין). אימה של ז’אנט העמיסה את כן־הציירים שלה (״השעמום הפך אותה לציירת" – היה מתגרה בה פאפא). ז’אנט לא שכחה את בובתה ש״התלבשה" בשמלת מלמלה לכבוד הנסיעה. ויומיה תחבה והסתירה בחגורת שמלתה את הקמיע שאימה נתנה לה לפני צאתה מן הבית. (“לעולם אל תצאי לדרך מבלי לקחת איתך את הקמיע” – אלה היו דברי אימה).
פאפא דיפדף וחזר ודיפדף בניירותיו, התעצבן וגידף כדרכו לפני כל נסיעה.
היחיד שהתייחס בשוויון נפש לכל זה היה דיאלו. כולם התרגשו, כל אחד בדרכו וכל אחד מסיבה אחרת. אך לא דיאלו יתרגש. הוא ישב שקט וקר ליד ההגה וחיכה לאות לצאת לדרך.
פאפא פרש לפניו מפות. הדרך שבה עמדו לנסוע הפעם הייתה בלתי מוכרת. דיאלו הסתכל במפות ובפאפא במבט אטום. לא הבין את “שפת” המפות.
– ״טוב, טוב" אמר פאפא והתישב לצידו – ״סע, דיאלו, ואני אכוון אותך". ויצאו לדרך.
עד מהירה נגמר הכביש. תחילה עלו על דרך עפר טובה, אך ככל שהתרחקו מן העיר כך הלכה הדרך ונשתבשה.
נסעו בתוך איזור סוואנה מעוט עצים. עצי בּאוּבּאב ענקיים צצו מפעם לפעם לצידי הדרך – שמנים, מגושמים ומכובדים. כשעברו ליד תילי הטרמיטים4 – ביקשו את דיאלו לעצור. כאן היה פעם יער. לאחר התנפלות הטרמיטים לא נשאר ממנו זכר. תילי הטרמיטים היו בגובה קומת אדם ולמעלה מזה. מכמה מהם ביצבצו שרידי ענפים עלובים.
— ״טרמיטים שבנו תילים בגובה כזה הגיעו להישג גדול יותר מבני האדם שבנו את מגדל איפל ואת גדול מגרדי-השחקים" אמר פאפא. וכשראה את מבטן התמיה של הבנות חייך. ״פי כמה גבוה מגדל איפל מבן אדם?" שאל, וענה בעצמו — פי מאתיים בערך. אם תחשבו תמצאו שהטרמיטים בנו מיבנים הגדולים מגופם בהרבה יותר מזה".
לכל מלוא העין ראו רק תילי טרמיטים. למאות, לאלפים ואולי לרבבות. אילו היה כאן כפר היו הנמלים הללו מכרסמות את כל צריפיו ובקתותיו תוך שעות ספורות.
המכונית נכנסה אל יער-עד. היה זה כאילו גלשו לפתע לתוך מנהרה. אור השמש בקע לו דרך בקושי בסבך הענפים. לאחר האור המסנוור שבו הורגלו הייתה חשיכה זו מפתיעה ומאיימת. מבין העצים נשמעו רחשים רבים שהעידו על מציאות בעלי חיים. תחילה ציפו שהאפלולית תפיג את החום הכבד והמעיק, אך הייתה זו תקוות שוא. משפחה של קופים חסמה לפתע את דרכם. הזכר עמד באמצע דרך העפר והפנה מבט מאיים אל עבר המכונית השחורה. לא זז משם עד שעברו כל בני משפחתו, גדולים וקטנים, מצד אחד של הדרך אל צידה השני. רק אז הואיל לפנות את השביל בהילוך איטי ובמבט זועם.
פתאום נשמעה המיה עזה של מים רבים. עוד שניות מספר והם עמדו על שפת נהר. על המפה הייתה מסומנת מעבורת. אך על חוף הנהר לא נראה דבר. לא הייתה כל אפשרות להגיע לצידו השני של הנהר בלי מעבורת. ירדו מן המכונית וניגשו למים. הזרם היה חזק. הנהר היה רחב מאוד. באמצע המים בלט גבו של היפופוטם כקמרון של אי קטן. על החוף, במרחק-מה מהם שכב לו תנין, עצל ומנומנם. כשאימצו את מבטיהם ראו בתוך הסבך, מעברו השני של הנהר, את המעבורת – רפסודה גדולה ורחבה שיכלה לשאת על גבה כמה כלי רכב וכמה עשרות אנשים. החלו לנפנף בכובעים ולצפור במכונית. הצפירות נבלעו בסאון המים. אך הניפנוף כנראה עשה את שלו. המעבורת הלכה וקרבה אליהם.
– ״לפני שעה קלה העברנו מכונית של אנשים לבנים" – סיפרו השייטים.
דיאלו נהג את רכבו ישר אל מרכז הרפסודה. שמו קורות מתחת לגלגלים. הכול התנדנד ורעד. יומיה לחצה את הקמיע אל גופה. ז’אנט הבטיחה לאלוהים, שאם הכול יעבור כשורה והם ישובו בשלום ממסע זה, היא לא תשקר לעולם. פאפא ניגב את משקפיו בעצבנות. אימה של ז’אנט הצביעה על גבו של ההיפופוטם ושאלה את בעלה: מה זה בו-בולט שם ב-ב-מים?"
רק דיאלו לא התרגש. בעצם גם מובילי המעבורת היו שקטים ושלווים. הם ידעו את מלאכתם. רק לעיתים רחוקות קורה שהמעבורת נסחפת בזרם או שמכונית מחליקה ממנה אל המים. רק לעיתים רחוקות מאוד. סוף סוף הגיעו אל הצד השני. עכשיו, רק עכשיו, יכלו להסתכל על הנהר האדיר וליהנות מיופיו.
השייטים קיבלו את שכרם בעין יפה. – ״לפעמים עובר חודש בין מכונית למכונית" – הם סיפרו – “והיום – שתיים בזו אחר זו”.
בגניחות ובמאמצים עלתה המכונית לחוף התלול. ישבו בה והמשיכו בדרכם. בקטע הבא השתעשעו בניחושים מי הם נוסעי המכונית שעברה לפניהם. מן הרדיו נשמעו מנגינות של שירי־עם עליזים. ״שלוש הנשים" צירפו את קולן לזמרים ופאפא תופף את הקצב באצבעו וברגלו.
היו במצב רוח עליז ומרומם כשהגיעו לגבעה שממנה נשקף נהר עז, לא רחב ביותר, אך סואן וסוער פי כמה מזה שעברו לפני-כן. הרבה גזעי עיצים וענפים כיסו את פני המים.
על פי הנהר היה נטוי גשר, מאותם גשרים שתושבי הכפרים בסביבה בונים מדי שנה בשנה מחדש לקראת ״העונה היבשה" בתקווה שיחזיקו מעמד עד עונת הגשמים. גשר כזה בנוי קורות-עץ הקשורות ביניהן בהרבה סיזאָל ורפיה ועל גבי הקורות שפוך עפר. די רחב היה למעבר מכונית ובטרם יספוג גשמים היה גם חזק למדי. הגשמים היו שוטפים את העפר ומרופפים את החיבורים.
– ״האם הדבר הזה מספיק חזק?" – שאל דיאלו והורה באצבעו על הגשר.
– “מה פירוש ‘הדבר הזה’? במפה מסומן, גשר ועל־כן זהו גשר” – אמר פאפא, אך לא הצליח להסתיר את דאגתו. הירהר רגע והוסיף המכונית שעברה לפנינו בוודאי נסעה עליו, לא? סע!"
המכונית השחורה עלתה על הגשר.
רעש המנוע לא הצליח להשתיק את חריקת הקורות ואת קול רגבי-העפר הנופלים אל המים.
– ״לאט-לאט!" – אמר פאפא.
– ״עצור, דיאלו!" צעקה יומיה. מרוב התרגשות יצאה מפיה הצעקה בשפת השבט. עיניה החדות של יומיה ראו באמצע הגשר, מולם, דמות קטנה מנפנפת בחולצה צבעונית כמנסה לעצור בהם. היה זה גיל – הנער מן השוק – שעמד על הגשר המתמוטט וניפנף בחולצתו להזהירם מפני הסכנה.
דיאלו עצר. ומבלי שנתן דעתו מה הוא עושה נסע אחורה במהירות ועלה על הקרקע המוצקה שניות אחדות לפני שהתמוטט הגשר ונפל למים קטעים-קטעים, קורות-קורות, גושים-גושים. נשימתם נעצרה.
גיל נראה מרחוק רץ בכל כוחותיו בחזרה, עולה לחוף ברגע האחרון ונופל לזרועות אדם צעיר – כנראה אביו. עתה הבחינו במכונית קטנה שעמדה מעברו השני של הנהר, סמוך לגשר.
לפני שעה קלה עברה המכונית הקטנה את הגשר ממש בנס. קורות הגשר חרקו תחתיה וחישבו להישבר. משהגיעו לצד השני רצה אביו של גיל להמשיך בנסיעה. ״ממילא עד שתגיע המכונית הבאה לא יישאר זכר לגשר" – אמר לבנו – ״כאן עוברים שבועות ולפעמים חודשים עד שרואים מכונית". אך גיל התעקש. – “שמא תבוא בכל זאת מכונית ותעלה על הגשר? מהחוף אין רואים כמה הוא רעוע, ואחרי שנוסעים עליו ומרגישים בכך, כבר מאוחר מדי”.
– ״אך מה אנחנו יכולים לעשות? הן לא נוכל לחזור אל הצד השני ולהשאיר סימן שהגשר עומד להתמוטט? איך נגיע לשם? ואיך נגיע חזרה?".
– ״אבא, קח וסמן מהצד הזה. כתוב שלט והשאר סימן גם למי שאינו יודע לקרוא" – אמר גיל, ובעוד אביו עסוק בהתקנת האזהרה התקדם גיל לאיטו על הגשר. נער קל כגיל יכול היה הגשר לשאת, אך בכל זאת חרקו תחתיו הקורות, כנאנחות על קיצן המתקרב.
– ״גיל, היזהר!" – שמע את אביו קורא, אך עיניו כבר ראו במרומי הגבעה, מולו, את המכונית השחורה. פשט את חולצתו והתחיל לנפנף בה. הוא עמד איתן על רגליו, אך הנה עלתה המכונית הכבדה על הגשר וגושי עפר נשמטו מתחת רגליו. פנה והחל לרוץ בחזרה ולמזלו הגיע לחוף בעוד מועד. כשנפל לזרועות אביו שעמד רועד מפחד ומזיע מדאגה ומחום (החום היה איום אך איומה שבעתיים הייתה הדאגה) שאל בחיפזון – ״המכונית? מה עם המכונית?".
חשש להביט לאחור. היה בטוח ששברי המכונית נסחפים עתה במים יחד עם קורות הגשר, ויושביה נקרעים לנתחים על ידי התנינים השורצים בנהר.
– ״הירגע גיל," – אמר לו אביו וחיבק אותו בחוזקה. – ״המכונית חזרה ברגע האחרון אל החוף. אתה הצלת אותה הצלת אותם". צמרמורות קלות חלפו בגופו של גיל. ראשו היו טמון בחיק אביו. האב הוסיף ואמר:
– “אני רואה את המכונית, גיל. אני רואה את האנשים יוצאים כעת מתוכה ומנופפים לנו. הפנה ראשך ותוכל גם אתה לראותם. הנה שני גברים. ואישה, ושתי בנות. מנפנפים אלינו בידיהם. הם בוודאי רוצים להודות לך על הצלתם. הפנה את ראשך אליהם”.
הנער הפנה את ראשו לאט-לאט, כאילו לא היה בטוח שאומנם עיניו תראינה את מה שאביו סיפר לו, את מה שהיה מקווה לראות.
עיניו נפקחו לרווחה. הדמויות הקטנות שעמדו ליד המכונית היו שתי הבנות שמשכו את עיניו בשוק, פעם ופעמיים. השחורה והלבנה.
נהר גדול ואכזר, ללא גשר, הפריד בינו לבינן.
טז. “מה, לעזאזל, עושה הישראלי המשוגע?” 🔗
הם נאלצו לשוב על עקבותיהם. בשעת הנסיעה בחזרה היו הכול מהורהרים. קשה היה להשתחרר מן ההרגשה שזה עתה ניצלו. ״כפסע היה בינם לבין המוות" – כדברי המליצה. עוד פסיעה אחת והם היו נופלים למים, נסחפים בזרם האדיר ונקרעים לגזרים על־ידי התנינים הרעבים.
עדיין היה הפחד בעצמותיהם. לצידו של הפחד שכנה הכרת תודה לאותו נער שהציל את חייהם. בלב הוריה של ז’אנט עורר הזעזוע הזה, כמו כל זעזוע שעבר עליהם באפריקה, את הרהורי החרטה על בואם ליבשת הזאת, מליאת הסכנות.
אותה הדרך שקסמה להם לפני שעות אחדות, נסכה עליהם עכשיו שיעמום, ותנומה אחזה בעפעפיהם. זה עתה נסעו בה ולא היה בה כל חדש. אך גם אילו היו בה מראות מרתקים לא היו יכולים להשתחרר מן העייפות שהביאה על גופם ועל נפשם חווית ההצלה ממוות. עיניהם נעצמו וראשיהם ניטלטלו מעלה מטה ולצדדים כאילו היו בובות של תיאטרון-בובות. פניהם היו חיוורים כסיד.
פאפא חלם על עירו הקטנה בדרום צרפת. הנחל השקט והשליו שעבר בליבה של העיר מתחת לגשרים ציוריים והקרין סביבו שלווה ונועם הפך בחלומו לנהר סוער שמימיו עכורים ושברי ספינות נגרפים בו במורד הזרם. על אחד השברים הללו שכבה ז’אנט, רטובה ומבוהלת, וקראה לו לעזרה. קולה לא הגיע אליו. הוא נסחף במימי הנהר, מנסה להיאחז בגשרים שמתחתם עבר ביעף. קורא היה בלי-קול לדייגים שעמדו כפסלים, דמותם משתקפת במהופך במים, ומצביע על הילדה במבט מתחנן. נאבק היה על חייו בזרם האדיר ומתקשה לנשום.
נחירותיו הקלות והבעת פניו החיוורות והמבוהלות עוררו את יצר הצחוק של יומיה. הסתכלה אל ז’אנט כדי להפנות את תשומת־לבה למראה, וראתה שגם היא ישנה. ראשה היה מונח על כתף אימה וראשה של זו על ראש הבת. שתיהן היו שקועות בתרדמה.
אימה של ז’אנט חזרה בחלומה אל ימי נעוריה. בחורים צעירים, לבושים חליפות־ערב – ביניהם כאלה שחיזרו אחריה לפני נישואיה, כאלה שהכירה ורצתה שיחזרו אחריה ואחרים שלא ראתה מעולם – היו רודפים אחריה במורד מדרגות שאין להן סוף. והיא רצה ורצה בכל כוחה ואינה יכולה להיעצר. מארנקה שנפתח תוך כדי ריצה נפלה תמונתה של ז’אנט. היא רוצה להיעצר ולהרימה אך אינה יכולה. רגליה נושאות אותה במורד ואין לה שליטה עליהן.
כשהתעוררה בבהלה הייתה נושמת ונושפת בקצב מהיר ביותר.
הם הגיעו הבייתה יגעים וסחוטים. הבוי הופתע באמצע רחצה באמבטיה ירוקת האריחים של אדוניו. לא היה להם כוח לנזוף בו. ״הסתלק" אמר לו פאפא בקול מנומנם והוא ברח מן האמבטיה כמעט במערומיו, חטף מגבת בדרכו והפיל במרוצתו חפצים שונים.
למחרת היום, בעת ארוחת הבוקר, תוך כדי שתיית שוקולד חם ושיחה על יום אתמול, התקבלה החלטה חגיגית למצוא את הנער-מעל-הגשר ולהודות לו. אך הדבר לא היה קל. קשה היה לגלות מי הנער. הבנות סיפרו שראו אותו בשוק. אך מיהו? היכן הוא גר! את מי אפשר לשאול על אודותיו?
לאחר חקירה ודרישה נודע להם שהוא בנו של ישראלי. ישראלי כך סיפרו להם – החי עם משפחתו בין הכפריים, הרחק מעיר הבירה, ומלמד אותם לגדל עופות וירקות, לנהוג טרקטור ולזבל את האדמה. קשה היה להם, להורי ז’אנט, להבין איך אדם לבן יכול לחיות עם בנו ואשתו בלב הג’ונגל האפריקאי, הרחק מעיר ומתרבות, בסכנת מחלות ובאימת הבדידות. חייהם בעיר הבירה נראו בעיניהם עד עתה כשיא ההעזה וההקרבה. עתה נתווספה אל רצונם להודות לו, לנער, גם הסקרנות לראות איך חיה המשפחה הזאת בפינה הנידחת ומה, לעזאזל, (כך אמר פאפא, כדרכו) עושה שם הישראלי המשוגע הזה.
אך היה עליהם לכבוש את סקרנותם ואת רגשי תודתם ולחכות עד תום עונת הגשמים. רק בעונה היבשה ייבנה מחדש הגשר. עד אז אין כל דרך להגיע ברכב אל הכפר, שבפיתוחו עסקו הישראלים הללו.
בדרך כלל אין מצפים בשמחה לגמר עונת הגשמים. החום הלוהט והלח המעיק על כל אדם, ובעיקר על אנשים שאינם רגילים בו, אורב ומצפה בפתח העונה היבשה. אך הפעם שמחו אפילו ז’אנט והוריה לבוא העונה היבשה, ועל אחת כמה וכמה יומיה.
היום שנקבע לנסיעה היה יום חם ולוהט מאין כמוהו. בבית היו מזגני האויר רוחשים ולוחשים כנאבקים עם החום. כשיצאו מן הבית הכה גל חום בפניהם כאילו התיצבו בפתחו של כבשן.
דיאלו והבוי טיפלו במכונית ובמטען. פאפא ניצח על המלאכה כשהוא מנגב את זיעתו מעל מצחו ומעל צווארו וממלמל בשקט כמה מאותן מלים שאסר על ז’אנט להשמיען.
– ״ביום כזה לצאת לדרך – זה טירוף" – חזר ואמר לדיאלו.
– ״כן, אדוני. זה טירוף" הסכים דיאלו.
– “טוב, אז נזדרז ונצא לדרך. בשעת הנסיעה תהיה לפחות קצת רוח”.
– ״כן, אדוני. תהיה קצת רוח. לוהטת".
פאפא הפנה מבט זועם אל הבוי.
– ״מה אתה עומד כמו פסל? זוז!"
– ״חשבתי, אדוני…"
– ״חשבת? דבר חדש. מאימתי אתה חושב?"
– ״חשבתי, אדוני, שאולי לא תיסעו ביום כזה…"
– ״שטויות! אנו רגילים כבר לאקלים הזה. לא מאתמול אנו כאן. החלטנו לנסוע היום, וניסע. קדימה!".
הגשר כבר היה בנוי מחדש. אמנם רעד קצת תחת משא המכונית, אך החזיק מעמד.
עברו את הגשר וכעבור כמה שעות נסיעה נוספות בנוף חדגוני ראו את הכפר: קוֹרידוּגוּ.
הכפר היה בנוי בצורת מלבן, מלבן של בקתות. בקתות צנועות אך חדשות, נקיות ומסוידות. סככות המשק ניצבו מאחור, כגוש: הלולים, סככות הטרקטורים והמחסנים למיניהם. הוא נראה כה שונה מכל כפר אחר בסביבה. לא עוד הסוכות העגולות עם גגות הקש המחודדים. לא עוד האופי המיוחד. קשה היה לה ליומיה להסתגל למראה הזה. היה נדמה לה שאין הכפר משתלב בנוף ושמחה מאוד כאשר אימה של ז’אנט ביטאה זאת במילים. עצי הקוקוס הגבוהים מסביב ועצי הפוֹפיה הנמוכים – אלה ואלה טעונים ועמוסים פירות. – החזירו להם את ההרגשה שהם בליבה של אפריקה.
גיל והוריו גרו באחת הבקתות – כמוה כאחרות.
– ״מעולם לא ראיתי אנשים לבנים גרים בבית כזה" – אמרה יומיה.
– “גם אני" – ענתה ז’אנט.
אימו של גיל יצאה וקידמה את פניהם בשמחה. הבנות חיפשו בפתח הבית את דמותו של הנער.
– ״הגברים אינם בבית" אמרה אימו – הזעיקו אותם מחלקה שליד הנהר שאותה מבראים5 הטרקטורים הגדולים. נראו שם כמה פנתרים. כנראה רעבים".
שלוות-הנפש בה אמרה זאת הפליאה אותם. היא ראתה זאת על פניהם.
– ״בסביבה שלנו מסתובבות חיות טרף רבות. זהו יער-עד שבו התרגלו החיות להסתובב באין מפריע. הקירבה לנהר גם היא מושכת אותן".
– ״מדוע, אם כן, בניתם את הכפר דווקא במקום כזה!" – שאל אביה של ז’אנט.
– ״בחרנו מקום זה כדי להדגים כיצד אפשר לדחוק את רגליו של היער, לברא חלקות באמצעים מודרניים ולגדל גידולים חקלאיים. באדמה עשירה זו ועם שפע כזה של מים אפשר יהיה לקבל יבולים נפלאים. מי שיעבד אדמה זו לא יידע מחסור".
לקחה אותם והראתה להם חלקה נאה של תירס. שורות שורות ישרות, זקופות. קלחים ענקיים עטופים בעליהם.
– ״האם זהו ‘התירס הישראלי’ המפורסם הנותן יבולים פי חמשה מן התירס המקומי?" – שאל פאפא.
– ״כן, השתמשנו בזרעים מישראל. איזה יבול נקבל עוד איננו יודעים. עוד חזון למועד".
– ״העתונות מספרת על הצלחה בלתי רגילה בסנגאל".
– “אמנם כן. בסנגאל זורעים סוג זה של תירס כבר כמה שנים. אצלנו זו העונה הראשונה. ואין סיבה שהיבול כאן לא יגיע לזה שהתקבל בסנגאל. בעלי אף מקווה לעלות על זה. הוא טוען שתנאי האקלים והקרקע שלנו טובים יותר”.
מוזר היה לשמוע אישה זו אומרת ״שלנו" ומתכוונת לקורידוגו זו שבלב הג’ונגל.
מאחוריהם, מצד הכפר, נשמעה לפתע המולה. ארבעה בחורים גברתנים נראו נושאים מוט עבה, שניים שניים בכל קצה. מן המוט היה תלוי, ראשו שמוט ובטנו אל־על, פנתר גדול ויפה. רגליו היו עקודות שתיים־שתיים משני עברי המוט. בבטנו נראה פצע. עדיין היה שותת דם.
עיני האורחים דילגו מן הפנתר ונושאיו אל מחזה שני אשר משך את תשומת ליבם. על כתפי הענק שבחבורה, אפריקאי שרירי וחייכני, נישא גיל ומלפניו שני מתופפים – מתופפים ושרים, מתופפים ושרים. בין המילים האפריקאיות של ה״שיר" חזר השם ״גיל" ונישנה. היו אלה שירים שחוברו בו-במקום בשבחו של הצעיר שצד את הפנתר.
סומק עלה בלחייו של גיל כשראה שהאורחים תפסו אותו ב״קלקלתו“. ניסה להצניע הצלחתו: – ״רק לאבא ולי היו רובים. כל האחרים יצאו עם קשתות וחיצים”.
– ״אני יכול להעיד שהם עושים נפלאות בקשתות ובחיצים שלהם. ראיתי זאת במו עיני" – אמר אביה של ז’אנט. “אם הקדמת אותם ופגעת בפנתר, אתה יכול להיות גאה בזה, בחור!”
עוד הם מספרים אלה עם אלה וכבר פשטו הבחורים את עורו של הפנתר, מתחו והמליחו אותו. העור היה יפה להפליא.
אבא של גיל לחש על אוזנו: ״מה דעתך לתת אותו במתנה לאורחים?" גיל נטל את העור המתוח והגיש אותו לאימה של ז’אנט.
– ״יפה, יפה מצדך" – אמרה אימה של ז’אנט. העור ממש נהדר. אך מדוע יגיש נער צעיר שי ל’זקנה' כמוני? יש כאן נערות בנות גילך".
למען הדיוק היו יומיה וז’אנט, בנות השלוש־עשרה, צעירות בשנתיים מן הנער. אך הן היו גבוהות ומפותחות, כמו כל הבנות בגיל זה, ונראו כבנות גילו.
יש המון נחשים אצלנו בקורידוגו
גיל פנה, נבוך מעט, ומסר את העור לידיה של יומיה. פניה של ז’אנט בערו מכעס. משהרגישה שכעסה ניכר על פניה, נוספה בושה על הכעס והרתיחה את דמה. אימה כבר התחרטה על שלא לקחה בעצמה את העור. גיל הרגיש שעשה משגה. ניחם את עצמו: ״בכל מקרה הייתה אחת מהן נעלבת, הרי לא יכולתי לחתוך אותו לשניים", אך ידע היטב שלא במקרה ניגש ליומיה.
הוא ניסה לתקן את המעוות. נעלם וחזר כעבור רגע עם עור יפה של נחש. מסר אותו לז’אנט וסיפר לה: ״יש המון נחשים אצלנו, בקורידוגו. יפים מאד וארסיים מאד. את יכולה לקחת את העור הזה. באמת. קחי!"
ז’אנט הודתה בנימוס אך לא לקחה אותו. “אינני יכולה לסבול מגע של עור נחש. אני שונאת נחשים”.
– ״כל עוד הם חיים – גם אני שונא אותם״ – התחכם גיל – ״שונא אותם ומפחד מהם. אבל העור שלהם כל־כך יפה, והוא אינו מסוכן כלל".
– ״תודה רבה. אבל אינני רוצה אותו" – התעקשה ז׳אנט.
– ״בואו נצא לסיור בכפר שלנו" – נשמע קול. היה זה אבא של גיל. רבים נשמו לרווחה לשמע הצעה זו.
יז. כפר ושמו קורידוגו 🔗
הכפר נבנה על־ידי קבוצת צעירים על פי דוגמה של קיבוץ ישראלי. אך לא בדרך של חיקוי והעתקה, אלא בהתאמה לאדם האפריקאי ולאדמה האפריקאית. שיטות עיבוד האדמה ודרכי החיים בצוותא – הושאלו מישראל. העבודה בטרקטורים, הזריעה במכונה, הריסוס והאיבוק של הצמחים, הזריקות לעופות והרישומים המדוייקים – היו זרים לרוחם של האפריקאים והם הסתגלו אליהם בקושי. אך החיים בצוותא שאבא של גיל כינה ״משפחה גדולה" תאמו להפליא את רוח השבט, והצעירים טענו שזהו בעצם ״שבט קטן".
כקיבוצניק המראה את משקו לקרובים מחוץ־לארץ הלך אבא של גיל בראש החבורה ונתן הסברים על מה שראו עיניהם. הבנות קיבלו מפעם לפעם הסבר נוסף מגיל שהלך לצידן, ידיו בכיסי מכנסיו. כשהיה פותח בדיבור ומגיע להתלהבות, מוציא היה את ידיו מכיסיו ומנפנף בהן בתנועות רחבות.
תחילה ביקרו במרפאה. מצאו סדר ונקיון למופת. הציוד היה חדיש.
– ״ראינו עד כמה לקויה בריאות התושבים" – הסביר אבא של גיל – וחשבנו לנכון להשקיע הרבה כוחות וכספים בהקמת מרפאה. אשתי היא חובשת במקצועה. זוהי בעצם ממלכתה".
במרפאה כזאת יכול להתגאות כל כפר בעולם"
ואימא של גיל שנטלה את ״רשות הדיבור" הוסיפה:
– ״המרפאה היא רק חלק קטן מהטיפול בבריאות התושבים – שטח שבו אני עוסקת. אל המרפאה מגיעים החולים. עיקר עבודתי היא במניעת מחלות".
– ״במרפאה כזאת יכול להתגאות כל כפר בעולם" – אמר פאפא.
– ״דאגנו להספקת מים נקיים" – המשיכה המארחת – ״המים מגיעים עתה בצינורות ומכילים חומרי חיטוי".
– ״השתייה מן הנהר הייתה מקור של הרבה מחלות“. – הוסיף גיל הסבר משלו, לבנות לוויתו. – ״בנהר שותות הבהמות ורובצות החיות, בנהר מכבסים ומתרחצים – אין פלא שהמים מלאים חיידקים”.
– ״הנהגנו כמובן זריקות חיסון. לא על נקלה הסכימו לכך התושבים. חששו שאנו מרעילים אותם. רופאי האליל נלחמו בנו על ידי הפצת שמועות-כזב".
– ״זהו סיפור בפני עצמו" – נכנס בעלה לדבריה – ״לילה שלם לא יספיק כדי לספר לכם מה שעבר עלינו עד שהסכימו לקבל את הזריקות".
– ״הפעולה העיקרית בשטח הבריאות הייתה לדעתי שינוי התפריט. וכאן התקשרה עבודתי עם עבודתו של בעלי. תזונה לקויה גרמה לחולשה, לתמותת תינוקות ולמחלות רבות".
– ״לא היה להם מספיק מזון?" – שאלה אימה של ז’אנט.
– ״לא זאת. תושבי הג’ונגל אף פעם אינם רעבים. יש אוכל לשובעה. אך לא כל אוכל מזין. מזונם לא היה די מגוון. לא היו בו מספיק חלבונים".
– ״תמיד ראינו אותם אוכלים שורשי יער ובננות ודוחן" – נכנס גיל לדבריה – ״יום-יום במשך חודשים".
– ״ומה למעשה הוספתם לתפריט שלהם?" שאלו האורחים.
– ״חלב, ביצים וירקות" – ענה אבא של גיל – ״שלושה דברים שלא טעמו מימיהם ושלא ידעו לגדלם".
– ״חלב, ביצים וירקות אינם ‘שלושה דברים’ " – תיקנה אשתו. – ״אלו הם עשרות מאכלים בתפריט. וזהו יסוד בריאותו של האדם".
גיל ביקש להשוות את מצב הבריאות באיזור זה למדינות אחרות בעולם. הגיל הממוצע שבו מת תושב האיזור הזה הוא 32 – סיפר. – כמובן לא כל אחד מת בן שלושים ושתים – הוסיף בפנותו אל הנערות הצעירות – זה רק ממוצע. התושבים באירופה, בישראל ובארצות מפותחות אחרות חיים בממוצע שבעים שנה, ואף למעלה מזה. ״המסקנה היא פשוטה" – התלהב גיל – ״על ידי טיפול מתאים ומזון טוב אפשר יהיה להכפיל את חייו של האפריקאי".
– ״עכשיו בואו ונראה לכם את השדות ואת גן-הירק ואת הלולים" – אמרה המארחת – ״זהו השטח שלו" – הצביעה על בעלה. מעיניה שפעו אהבה וגאווה.
יצאו איפוא מן המרפאה אל הלולים ומשם אל השדות הרחבים.
– ״גם בחקלאות הבעייה העיקרית היא הבריאות – בריאות בעלי־החיים ובריאות הגידולים. לעיתים אותם הגורמים המביאים מחלות לאדם גורמים גם מחלות לחי ולצומח".
– ״שמענו על זבוב הצה-צה. הוא מביא מחלת שינה איומה על בני-אדם ועל בהמות. בגללו, סיפרו לנו, אין בהימות משא ואין פרות לחלב ברבים מחלקי אפריקה. לזה בוודאי אתה מתכוון".
– “גם לזה. אך לא רק לזה. שפע המים ושפע החום מאפשרים התפתחות מצויינת של חיידקים ומזיקים למיניהם. וכאן יש צירוף של מים רבים וחום אימים. הבעיה העיקרית היא איפוא לא כיצד לגדל ירקות ועופות”…
– ״שהם תנאי לתזונה טובה של התושבים" – הזכירה האם – ״אלא כיצד לשמור עליהם ממחלות וממזיקים המתקיפים אותם בלי רחמים".
ראשה של יומיה היה עליה סחרחר. מה שראו עיניה ומה ששמעו אוזניה כאן חולל סערה במחשבותיה. היא התחילה להבין דברים רבים שהיו סתומים בעיניה עד עתה.
עובדות רבות שידעה אך לא הבינה התבהרו לפתע במחשבתה. וחשוב מכול: תנאים שחשבה שהם בטבעה של יבשת זו ואינם ניתנים לשינוי – כאן ראתה לראשונה ניסיון לשנותם, להילחם בגורמיהם.
את האקלים של אפריקה אין לשנות. זאת ידעה. עד עתה חשבה שהמסקנה היא שאין לשנות גם את העובדות המרות הנובעות ממנו כגון חיים קצרים, תמותת תינוקות וריבוי מחלות באדם בחי ובצומח. והנה היא רואה אנשים המנסים, בליבה של יבשת זאת, לעשות דברים על אפם ועל חמתם של תנאי-הטבע שלה.
מנסים? אפילו מצליחים. התרנגולות בלולים נראו יפות ובריאות. הן הטילו ביצים בשפע. במעבדה שליד הלולים הכינו זריקות וחיסונים לעופות. חלקות הירקות הניבו יבול משובח. והתושבים התרגלו לטעם הביצה והירקות.
– ״אימא לימדה אותם תבשילים רבים שאפשר לעשות מביצים" – סיפר גיל.
– ״קשה לקרוא לזה תבשילים. בעיניהם חביתה היא תבשיל וביציה – תבשיל. על אחת כמה וכמה חביתה עם גבינה או עם בצל".
ככל שהרבתה יומיה לחשוב על מה שראתה בקורידוגו, כן התברר לה מה רבים הדברים שאינה יודעת עדיין. אני חייבת ללמוד – הייתה משננת לעצמה – וללמוד הרבה, כדי שאוכל פעם לעשות.
מה לעשות? – גם זה התחיל להצטייר באור בהיר בדמיונה מאז הביקור בקורידוגו. היא תהפוך את כפרה לקורידוגו. היא תביא את הקידמה לכפר שלה. ״קידמה" זו מלה מפוצצת. היא תביא פשוט את הביצה, הירקות והחלב; את התרופות, המים המטוהרים וזריקות החיסון לכפר שלה. תחילה לכפר שלה. ואחר־כך… אולי…
ובלי עזרת אדם לבן. האפריקאים זקוקים להוכחה שהם מסוגלים לעזור לעצמם. ללמוד מאחרים – בזאת אין בושה. אך את הכפר שלה ינהלו תושביו בעצמם. ואין סיבה שיפגר אחרי קורידוגו.
אך איך אלמד כל זאת? והיכן אלמד? – היו השאלות מנקרות במוחה. רגליה נשאוה בעקבות החבורה המבקרת בכפר אך אוזניה מיאנו לשמוע את ההסברים ועיניה לא ראו עוד את מראות קורידוגו. כל מעייניה היו נתונים עתה לכפר שלה. בדמיונה התערבבו שני הכפרים – קורידונו ובּוֹבּוֹ־קדינגה – והיו לאחד.
לפתע ניצנץ רעיון במוחה. הרי כאן לנגד עיניה אות ומופת שאפשר להעתיק את השיטות הישראליות לאפריקה בהצלחה. מדוע לא תעלה גם היא על הדרך הזאת?
הישראלים שפגשה כאן עוררו בה אמון. יש בהם משהו מיוחד – הייתה אומרת לעצמה. לא רק גיל. גם הוריו אנשים נפלאים. נפלאים במסירותם, ביחסם ליבשת זו ולתושביה. הם יודעים כה הרבה. והשיטות שלהם – הרי הן מוכיחות את עצמן. אילו רק יכלה לנסוע לישראל וללמוד את השיטות שלהם. חלום זה החל לנקר בראשה, אם כי לא ידעה אם הוא בר-ביצוע.
האומנם ייתכן וייצא לפועל?
יח. מעל לעננים אשר בשמיים 🔗
– ״אצלנו בישראל אומרים ‘אין דבר העומד בפני הרצון’ " – אמר לה גיל בתשובה על שאלתה בעניין זה. היה זה בשעת ביקור גומלין שערכו גיל, אימו ואביו אצל משפחתה של ז’אנט.
הוא סיפר לה שפגש בארצו הרבה אפריקאים ואפריקאיות שבאו לשם ללמוד.
– ״אבל מניין היה להם כסף לנסוע כל כך רחוק?"
– ״מדינת ישראל הזמינה אותם. נתנה להם מה שקוראים ‘מילגות’. שילמה עבור נסיעתם ועבור לימודיהם".
– ״כל־כך הרבה כסף יש לישראל? אפילו בשביל לתת לאחרים?"
– ״להיפך. ישראל זקוקה לכספים רבים בשבילה היא. תמיד היא מבקשת הלוואות. והיא חייבת המון כספים".
– ״אז למה היא נותנת לאחרים?"
– ״היא לא מזמינה סתם ‘אחרים’. היא מזמינה אנשים ממדינות צעירות המתחילות להתפתח, כדי לעזור להן. היא מזמינה למשל הרבה אפריקאים. יש לישראל יחס מיוחד לאפריקאים. לישראלים…"
– ״לכל הישראלים? אולי רק להורים שלך מפני שאתם כאן?״
– ״אנחנו לא היינו מגיעים לכאן אילולא היה יחס כזה בישראל".
– ״איך נוצר אצלכם היחס הזה? ולמה דווקא לאפריקאים?"
– ״תראי“, – אמר לה גיל – עכשיו הם ישבו זה מול זו על השטיח, שקועים בשיחה ומובדלים מכל מה שנעשה סביבם. הרדיו שז’אנט פתחה בקולי־קולות, והמסטיק ש״התפוצץ” בלי הרף בפיה – לא הצליחו להסיח את דעתם או למשוך את תשומת ליבם. – תראי, עם ישראל היה במשך דורות רבים, מעונה ונרדף. נוצר בו יחס מיוחד לעמים אחרים במצב זה. אתם, האפריקאים, סבלתם הרבה, אך אין כעם ישראל יודע סבל. מכאן רצונו לעזור למי שסבל. הוא רוצה לעזור למי שהשתחרר, כמוהו, מעול זרים. ובעיקר לאלה שסבלו לא רק משיעבוד אלא גם משנאה ואפליה. זה נשמע אולי נמלץ. אך זוהי האמת הפשוטה".
– ״אני הייתי בטוחה שאין מי שסבל יותר מהאפריקאים. ובוודאי לא מבין הלבנים. חשבתי שהלבנים יודעים לענות רק שחורים".
לא קשה היה למשוך את גיל בלשון. הוא סיפר ליומיה על מה שקרה ליהודים בגולה ובעיקר בתקופת הנאצים. סיפר לה על היטלר שראה ביהודים ובשחורים גזעים נחותים שיש לדכא ולהשמיד.
– ״ואחרי כל זה הקמנו מדינה. כמוכם. אבל לכם יש מדינות ידידות. לפחות כל המדינות האפריקאיות האחרות".
– ״יש אולי עשרים" – הפסיקה אותו יומיה.
– ״למעלה משלושים" – ענה גיל והמשיך: ״אנחנו בודדים. אין מדינות יהודיות אחרות. איננו שייכים לשום קבוצה של מדינות. אנחנו מחפשים ידידים. אבל לא רבים מוכנים להתיידד איתנו. אויבים יש לנו הרבה. ידידים – מעט".
– ״אבל המדינות האפריקאיות ידידות שלכם".
– ״הרבה מהן, אבל לא כולן".
– ״אז תגיד, מה צריך לעשות מישהו שנולד באפריקה ורוצה לנסוע ללמוד בישראל?״
גיל לא התקשה להבין מי ה״מישהו שנולד באפריקה" ורוצה לנו ללמוד בישראל.
אביו סיפק את כל התשובות שגיל התקשה לתת בעצמו.
– ״נערה כמו יומיה תקבל מילגה ותוזמן בלי קושי" – אמר אביו. והסביר לו מה עליה לעשות לשם כך.
ההתנגדות באה מצד בלתי צפוי. אביה של ז’אנט קפץ מעורו.
– ״לישראל? מה פתאום לישראל? מה, לעזאזל, תעשי בישראל? את שפת הארץ את יודעת?? עברית הם מדברים שם. את יודעת מלה עברית אחת?"
– ״לא, אבל…"
– ״בלי ‘אבל’! לא תוכלי לדבר ולא תוכלי לקרוא. אז איך תוכלי ללמוד? אם את רוצה לנסוע ללמוד – תסעי לצרפת. צרפתית את יודעת כמו צרפתייה מבטן ומלידה".
– ״אבל בצרפת"…
– ״מה צרפת? צרפת לא מספיק טובה בשבילך? לא מספיק מפותחת בשבילך? הרי ישראל למדה מצרפת. ולקחה ממנה דוגמה. צרפת מתקדמת פי מאה מישראל, מפותחת פי אלף ממנה! עוד לפני שקמה מדינת ישראל כבר הייתה צרפת אחת המתקדמות בארצות תבל".
– ״דווקא משום כך אני רוצה לישראל…"
– ״את ה’דווקא' הזה למדת מז׳אנט. את תלמידה מצויינת. תמיד דווקא מה שמנוגד להיגיון".
– ״מדוע לא תשמע מה בפי הילדה?" – התערבה אימה של ז’אנט – ״תן לה לגמור משפט. אתה רואה שיש בפיה מה לומר לך".
– ״טוב. אני שותק. שתדבר. דברי! מדוע את שותקת? אני אתן לך לגמור את כל המשפטים שלך. דברי. דברי. הסבירי לי מה יכול להניע נערה חכמה להעדיף לימודים בישראל על
לימודים בצרפת? נשמע".
– ״אל תכעס כל כך, פאפא" – אמרה יומיה.
– ״מי כועס? אני רק רוצה להבין".
– ״טוב. אנסה להסביר לך. צרפת כל כך מפותחת שכל מה שנלמד ממנה לא יתאים לנו. דווקא ארץ שלא מזמן עברה מה שעבר עלינו עכשיו, שהתחילה לבנות הכול מאפס, יכולה להיות לנו לדוגמה. מי בצרפת זוכר איך מקימים מדינה? צרפת קיימת כמדינה מאות שנים. בישראל רבים זוכרים איך הקימו את המדינה, איך בנו אותה, איך פיתחו אותה, איך נאבקו כנגד אותם קשיים שיש לכל מדינה שהייתה משועבדת ומוזנחת שנים וקיבלה זה עתה עצמאות".
– ״צרפת היא שהתחילה לפתח את הארץ הזאת והרבה ארצות אחרות באפריקה. היא ורק היא תדע איך להמשיך בפיתוחן".
– ״צרפת פיתחה ארצות אלה למענה ומתוך חשבונה היא. עכשיו כל ארץ עצמאית רוצה לבנות את עתידה היא, לפי צרכיה ולא לפי צרכי צרפת. בדיוק כך היה בישראל. הבריטים שלטו בישראל…"
– ״מי לימד אותך את כל הדברים הללו? " – נזדעק אביה של ז’אנט. משפטים אחרונים אלה הוציאוהו מכליו.
– ״מדמואזל אליס לימדה אותי וגם…"
– ״האם לימדה אותך מדמואזל אליס קצת תנ"ך? "
– ״כן, פאפא" – ענתה יומיה בהכנעה.
– ״בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי".
– ״את זאת אמר הנביא ישעיהו" – אמרה יומיה – ״דרך אגב, הוא אמר זאת על…עם ישראל“. – ״אין טעם להתווכח איתך. לכל דבר יש לך תשובה. כבר מאוחר. אני הולך למשרד”.
הוויכוח עם פאפא, ויכוח שהיה ראשון אך לא אחרון, לא היה העיכוב היחיד שעמד בדרכה של יומיה.
היה עליה לקבל את הסכמת הוריה. דיאלו לקח אותה לכפר, פעם ראשונה בלי ז’אנט.
אימה של יומיה לא אמרה דבר. חיכתה לשמוע מה יאמר האב.
– ״דיאלו, אתה תיסע איתה!" – אמר האב בטון של פקודה.
דיאלו היה מופתע מאוד.
– ״אני? מה פתאום? איך אפשר?"
– ״אז מי ישמור עליה? אנחנו לא נפקיר את יומיה".
– ״הן אי אפשר לשלוח נערה למרחקים לבין אנשים זרים לבדה" – חיזקה האם את דברי בעלה.
– ״מה אתם שחים? אתם יודעים כמה עולה נסיעה לישראל? מי ישלם את הוצאות הנסיעה שלי?"
– ״מי שישלם את הוצאות הנסיעה שלה".
– ״ומי יעבוד כאן במקומי? האם אוותר על משרתי ועל משכורתי כדי ללוות את יומיה?"
כנגד טענות אלה לא מצא האב תשובה. הירהר ואמר:
– ״נלך לזקן-הכפר, דיאלו. נשמע מה בפיו".
אילו ידע זקן הכפר מה תעולל לו אותה יומיה בשובה מלימודיה בישראל, היה אולי נמנע מלהמליץ על נסיעתה. אך אותו יום אמר דברים מפורשים בשבח הנסיעה.
– ״ישראל ארץ קדושה היא" – אמר הזקן – “לא יאונה כל רע לנערה בארץ הקודש. בעיר הבירה שמעתי מדברים הרבה בשבח העם היושב בישראל. אנשים חכמים וטובים אנשיה. טובים – אלה המוכנים לחלוק חוכמתם עם אחרים”.
– ״אך הרי היא נערה צעירה כל כך… ולצאת לבדה למרחקים…"
– ״אם לא תצא בצעירותה, מתי תצא? אנשים שחורים אנחנו ואיננו מאריכים ימים כמו הלבנים. ראש פתוח יש לה לנערה?"
– ״אכן, ראש פתוח יש לה. בכך אין לנו ספק".
– ״תצא איפוא ותמלאהו חוכמה".
– ״האם לא מן החוכמה לשלוח איתה את אחיה הגדול?"
– ״אחיה מצא עבודה טובה. אם יעזוב את עבודתו יתפסו אותה אחרים. היום רבים הצעירים הנוהרים מן הכפרים לעיר הבירה לבקש משרה".
– “הצדק אתך” – אמר אביה של יומיה – “כנראה עליה לנסוע לבדה”.
– “קרבי הנה, ילדתי” – אמר ראש הכפר – בכל אשר תלכי זכרי מניין באת. אם תלכי לרעות בשדות זרים – יהדפוך שדים ורוחות ולא יתנו לך מנוח, את נשמתך יקרעו לגזרים. אך אם שוב תשובי אלינו ותביאי איתך מטוב העולם ומחוכמתו – ברוכה תהיי לנו. הרוחות הטובות, רוחות האבות, ישמרו עלייך וילווך בכל אשר תלכי".
ובפנותו אל הוריה הוסיף: ״שלחוה לשלום ותלווה אותה ברכתי''.
מבעד לדמעותיה היא, ראתה יומיה את עיני אימה נוצצות מדמעות.
אביה של יומיה לא הסתפק בזאת, ובאישון-ליילה הלך למכשף. הביא למכשף מתת – אצעדת נחושת – והפציר בו שלא יגלה לראש הכפר שהוא בא אליו.
המכשף דרש חפץ מחפציה של יומיה שאותו היא נושאת על גופה. הביאו צעיף. שם אותו המכשף בקערת דלעת והכניס לקערה הרבה הרבה גחליליות. הסתכל שעה ארוכה בתנועת הגחליליות על הצעיף. נשא את ראשו ואמר, בעוד עיניו עצומות:
“ביתך תגביה עוף מעל לעננים אשר בשמיים. שום כוח בעולם לא יעצור אותה מעלות מעלה מעלה, קרוב לתכלת השמיים, ללובן העננים ולזהב השמש”.
פקח את עיניו. הסתכל לתוך עיניה של מסיכה ענקית שהייתה תלויה מולו והוסיף לדבר. “כשתשוב אליך, בשלום תשוב. יותר מהירה מהרוח. סוערת יותר מן הסופה. רגליה תדרוכנה שוב על אדמת הכפר הזה, אך ראשה יישאר תמיד למעלה למעלה”.
בדברים אלה של המכשף, שאביה סיפר לה כלשונם, נזכרה יומיה כשהסתכלה מן המטוס הענק וראתה את העננים, עדרים-עדרים לבנים-אפורים מפרידים בינה ובין היבשה.
משנתפזרו העננים ראתה מתחתיה מרבד סבוך של יערות-עד, מבותר פה ושם על ידי נהרות ענק, מנומר פה ושם על־ידי כפרים זעירים עגולי-גגות.
– “אפריקה…” – מילמלה יומיה לעצמה.
המטוס היה נוסע צפונה.
לאט-לאט נעלמו היערות, נעלמו הנהרות, נעלמו הכפרים. מדבר צחיח וצהוב, רחב עד אין קץ, השתרע למטה לכל מלוא העין. החזיר לעיניים את בוהק השמש ולנשמה הקרין שיממון. משטח אין־סופי של שממה. אפריקה
זקן־הכפר הופתע, אך קיבל את ההצעה בשמחה
3. בראש הכפר 🔗
יט. תגלית מפתיעה במטוס 🔗
עברו שנים עד שיומיה ראתה שוב את אדמת אפריקה. גם הפעם היה זה מלמעלה, מבין העננים. הפעם טסה מצפון לדרום. הייתה זו יומיה אחרת. היא השתנתה מאוד במשך שנות לימודיה בישראל. קומתה גבהה. מבטה העמיק והרצין. דמותה שפעה ביטחון עצמי. שערה המרדני נכנע לתסרוקת “לבנה". היא נראתה אישה לכל דבר. רואיה השהו עליה את מבטם ואמרו בליבם: איזו בחורה נאה!
היבשת שהשתרעה מתחתיה לא השתנתה. אותה אפריקה שעזבה. תחילה ראתה את המדבר הגדול – הגדול במדבריות: סאהארה. האם יוכל פעם האדם להשתלט עליו? – שאלה את עצמה – האם אפשר יהיה אי פעם להשקותו, להחיותו?
את ים החולות הצהוב נימרו מפעם לפעם נאות מדבר, שנראו מלמעלה קטנים משהם במציאות. לפתע משכו את העין ״נאות מדבר" מסוג חדש, שבהם החליפו מגדלי קידוח-נפט את עצי התומר הירוקים. צינורות גבוהים פלטו גז בוער שנראה ככדור אש משתולל על רקע החול המתנמנם. – האם יעירו שדות הנפט והגז את המדבר הנורא מתרדמתו?
עודה מהרהרת בכך, והנה התחיל הנוף מתחתיה להשתנות מקצה אל קצה. מטוס הסילון התקרב במהירות אל האיזור הטרופי, איזור קו המשווה. האדמה הייתה כאן מכוסה יערות. הצמחייה סבוכה, עבותה וכהה. ומים – הרבה הרבה מים. הנהרות הרחבים קרעו במישורים הכהים, הירוקים והאינסופיים של צמרות העצים רצועות רצועות בהירות. לעיתים רחוקות נראתה על חופו של נהר קרחת יער ובה עיגולים-עיגולים של קש – סוכות של כפר, שנראו מן המטוס כראשי סיכות נוצצים. במקומות אלה היה הנהר זרוע בקיסמים מוארכים רבים – אלו סירות הכפריים, אמצעי התחבורה היחיד שלהם.
האם יוכלו פעם לעצור בעד התפשטות היערות הללו, למצוא אדמה כדי להתפרנס ממנה לשובע? האם יוכלו להשתלט על שפע המים והחום המרבים מחלות ומזיקים? – אילו אפשר היה – חשבה יומיה בליבה – אילו ניתן היה להעביר חלק מן המים המיותרים והמזיקים מהאיזור הזה אל המדבר להשקותו. אילו אפשר היה, מצד שני, לעבד שדות רחבים-ונקיים מסבכי-עשבים-ועיצים באיזור החם.
אפריקה – יבשת של ניגודים.
מדוע כך עלה בגורלה? מדוע לא יכול היה הכול להתחלק בצורה יותר טובה, יותר נוחה, יותר רצויה? זוהי כנראה אחת השאלות שעליהן אין תשובה. ככל שלמדה כן הבינה, שרבות השאלות שאין להן תשובה.
חיוך עלה על פניה כשנזכרה בשיחה עם אחד האפריקאים שלמדו איתה בישראל. היה זה בחור שחי כל חייו באיזור של יערות עד, פגשה אותו שבוע לאחר בואו לישראל.
– “אני מלא רשמים מהארץ הקטנה הזאת” – אמר לה.
– ״ממה בעיקר התרשמת?" — שאלה.
– ״מן הנגב" – ענה הבחור – “זה ממש נפלא. אף עץ אחד. איך הצליחו לברא שטח ענק כזה בזמן כה קצר, וביסודיות כזאת”!
בהתרגשות רבה נפרדה יומיה מהמורים, המדריכים והידידים שלה בישראל. אך התרגשות זאת הייתה כאין וכאפס לעומת התרגשותה עתה, לקראת הפגישה עם הוריה, משפחתה ובני הכפר שלה. בדמיונה הייתה מתארת לה את הפגישה עם אימה ועם אביה, והייתה מחפשת בליבה מה תאמר להם. מנסה נוסח אחד – ומשנה אותו פעמים רבות. אימא ואבא בוודאי לא השתנו הרבה, חשבה. אך כיצד ייראו האחים והאחיות? בינתיים גדלו והתבגרו, בוודאי. ספק אם תכיר את כל הילדים בכפר. מודיבו בוודאי כבר גבר. אולי אפילו נשא אשה. לא. לא ייתכן.
הייתה עוד פגישה שלה ציפתה ברעדה – הפגישה עם ז’אנט. ז’אנט נמצאת אי שם באפריקה, לא ידעה היכן. הוריה של ז’אנט חזרו לצרפת כשנה וחצי לאחר שיומיה נסעה. בגלל מצב בריאותה של אימא – כתבה לה בזמנו ז׳אנט. כאשר נתחוור להם שהאקלים משפיע עליה לרעה החליטו לשוב לצרפת. והם מיהרו לשוב, הסבירה הבת, כדי שאביה יוכל לקבל משרה. לאנשים מעל גיל ארבעים קשה מאוד להשיג עבודה.
יומיה נזכרה כיצד נפרדה מז’אנט והוריה. בכל פעם שהעלתה בזכרונה את יום הפרידה היתה נתקפת מבוכה ובושה. חוזרת הייתה ונזכרת במהלך השיחה, מתחרטת על כמה מילים שאמרה ומצטערת על מילים שהיו על קצה לשונה והתביישה לבטאן.
האם אהבה אותה ממש כפי שאהבה את ביתה היחידה, את ז’אנט. זאת ידעה תמיד. אך מעולם לא ראתה אותה רכה ורגשנית כבאותו יום. ומה הופתעה לגלות, שפאפא הנוקשה והרגזן אף הוא אהבה בכל ליבו. קשה היה לו לסלוח לה, שהיא נוסעת דווקא לישראל, אך מאחורי זה הסתתר רגש עמוק וכן: הוא פשוט לא רצה שתעזוב אותם. היא הפכה לחלק מאותה משפחה קטנה, שנגזר עליה לגדל ילדה אחת בלבד, בגלל מצב בריאותה של האם. היא הייתה כה נבוכה כשראתה דמעות בעיני פאפא. הפנתה את מבטה ממנו. חיטטה במזוודה. הרגישה כאילו היא אשמה בכל זה.
– ״לא הייתי צריכה לבוא אליכם, מלכתחילה" – אמרה בנסיון לשבור את מועקת השתיקה. כוונתה הייתה טובה. רצתה להגיד, שאילולא באה לא היה נגרם להם עתה צער הפרידה. אך מי יודע כיצד קיבלו את הדברים. – לא הייתי צריכה להגיד את הדברים, היתה נוזפת בעצמה עכשיו במטוס, מתוך חרטה.
כדי לנחם את אימה של ז’אנט אמרה לה: ״את זוכרת כיצד שיכנעת את אימי למסור אותי לידיכם? – הרי גם עכשיו אני הולכת למקום שבו אלמד ואתקדם". משפט זה הביא את האם לידי פרץ של דמעות, ויומיה הרגישה, אם כי לא הבינה, שלא הייתה צריכה להעלות השוואה זו.
קרני שמש מסנוורות חדרו מבעד לחלונות הרבועים של המטוס. יומיה משכה את הווילון. הזכרונות הציפו אותה.
ז’אנט סרבה לנסוע עם הוריה בחזרה. יומיה לא יכלה להבין זאת. לא קשה היה לנחש כיצד השפיע צעד זה על ההורים המסכנים. יכלה לתאר אותם לעצמה יוצאים בחזרה לצרפת, לבדם. צר היה לה עליהם. אילו יכלה לנסוע דרך פאריס ולבקרם – הייתה עושה זאת. ואולי טוב שלא יכלה. מה היה מוסיף להם ביקורה? הייתה רק פותחת פצעים שהתחילו להגליד.
דיאלו כתב לה פעם על הסיכסוך בין ז’אנט לבין הוריה. לפי דבריו, השיבה לצרפת תוכננה רק כדי לנתק את הקשר שנתהדק בין ז’אנט לבין גיל. מחלתה של האם הייתה תירוץ, ״אם כי היא חולה, המסכנה, חולה באמת. והרופאים אינם יודעים אפילו את טיב מחלתה". משפט זה ממכתבו של דיאלו היא זוכרת כלשונו.
גיל יהודי וז’אנט נוצרייה – חשבו ההורים הדואגים – והתקשרות זו תביא רק צרות צרורות. בסתר ליבם ודאי גם סירבו להשלים עם פרידה מוחלטת מביתם היחידה, פרידה שהייתה ודאית במקרה של נישואין עם הישראלי הצעיר.
ז’אנט התקוממה נגד התערבותם של הוריה, ראתה בה התנהגות אגואיסטית מצידם, והסוף היה, שנסיונם של ההורים למנוע פרידה הביא לפירוד מוחלט בינם לבין בתם היחידה.
– ״כשתשובי הביתה אני אבוא לראותך. הרבה דברים יש לי לומר לך". – כך כתבה ז’אנט במכתבה האחרון. זמן רב עבר מאז קיבלה מכתב זה. היה זה שבוע לפני יום הולדתה השבעה־עשר. “הדברים שיש לי לומר לך – לא אוכל להעלות אותם על הכתב. ניסיתי ולא הצלחתי. אחכה עד שובך, אם כי קשה לי. השתיקה מעיקה עלי מאוד”.
כשקיבלה יומיה מכתב זה, עוד לא ידעה על האסון. ימים אחדים אחרי המכתב נודע לה, כפי שנודע לכל תושבי ישראל, על האסון הגדול, התאונה שבה נהרגו גיל ואביו. היה זה באחת הדרכים המשובשות בסביבות קורידוגו. המכונית שלהם התדרדרה לתהום.
– “העלמה מרגישה ברע?” – שאל האיש שישב לידה – “האם תרשי לי לקרוא לדיילת?”
– ״תודה, זה בסדר". – השיבה יומיה.
– “אולי כוס משקה קר? זה יכול לעזור”.
– ״לא, לא. תודה. זו רק סחרחורת קלה. זה יעבור".
כששבה אימו של גיל לישראל, בודדה ואומללה ושבורה, רצתה יומיה לבקרה, אך לא מצאה די אומץ בליבה. פעמים רבות החליטה לגשת אליה. פעם אף נסעה עד ביתה. ירדה מן האוטובוס, חיפשה ומצאה את הבית. בחדר המדרגות עמדה ותיכננה מה תאמר ומה תענה וכיצד תתנהג. בדמיונה ראתה את האישה האומללה ניגשת לשולחן ומביאה אליה, אל יומיה, את תמונתם של גיל ואביו. ואז החליטה סופית: לא! היא לא תוכל לעמוד בזאת. ולא עלתה. פנתה ושבה על עקבותיה.
ניסתה לכתוב לה. הייתה כותבת וקורעת, כותבת וקורעת, לא מצאה מילים. במה אפשר לנחם אישה ששיכלה את בנה יחידה והתאלמנה מבעלה ביום אחד?
ימים רבים התהלכה יומיה מדוכאה ומזועזעת, ועד היום לא נרפא הפצע בליבה. לא ידעה אם יש קשר בין האסון ובין מכתבה של ז’אנט, בין האסון ובין שתיקתה של ז’אנט, בינו ובין היעלמותה מבלי להשאיר כתובת.
עתה ציפתה לפגישה זו – הן מתוך געגועים לז’אנט והן בגלל תקווה סמויה, שמא תשמע מפי ז’אנט משהו נוסף על גיל. יומיה ידעה, שלאחר נסיעתה לישראל היה גיל מבקר את ז’אנט בכל פעם שהגיע אל עיר הבירה. תחילה היה בא לשמוע אם יש חדשות מיומיה. אחר כך היה בא אל ז’אנט.
כך בערך כתב דיאלו.
זכרונות על גיל הציפו עתה את יומיה.
זכרה, איך הסביר לה פעם את פירוש המלה גיל: ״שם כזה הוא סגולה נגד עצבות. הוא מחייב תמיד לשמוח".
עצמה את עיניה והעלתה את דמותו לנגדה. קולות הנוסעים במטוס לא הגיעו לאוזניה. המראות מבעד לחלונותיו לא הגיעו לעיניה. ראתה אותו יושב ומסביר לה בניפנוף ידיים ובעיניים לוהטות. ראתה אותו מסתובב בשוק פעלתן וסקרן. ראתה אותו מגיש לה את עור הפנתר ומסמיק. ראתה אותו רץ על הגשר המתמוטט ונופל לזרועות אביו. ראתה אותו מתדרדר במכונית אל התהום, מוטל מתחת לשברי המכונית שותת דם – תמונה שרדפה אותה בסיוטי הלילה הרבה הרבה פעמים מאז שמעה על האסון.
תמונה אחרת היתה עולה מדי פעם בפעם בחלומותיה ומעוררת אותה בבהלה – היתה רואה את גיל יושב מולה ומספר לה בהתלהבות האופיינית לו. פניו הולכים וקרבים לעברה וידו מושטת אל ידה, ולפתע… הייתה רואה שלא היא אלא ז’אנט יושבת מול גיל ומסתכלת אליו בהערצה. בטרם תגיע ידו השלוחה של גיל אל זרועה של ז’אנט הייתה מתעוררת בצעקה.
דייל ודיילת עברו עתה במטוס וחילקו ארוחה ומשקה. יומיה התנערה מהזיותיה. קיבלה לידה מגש נאה, עמוס מכל טוב, והציבה אותו על מדף שנפתח בגבו של כיסא שמלפניה. רצתה לשבת בצורה זקופה יותר על מנת לאכול. לחצה על כפתור קפיצי ביד שמאל ומשכה את כיסאה קדימה בתנופה. הייתה מהורהרת ולא שמה לב שמדף שולחן צמוד גם לכיסאה, מאחורי גבה. צעקותיו של האיש היושב מאחוריה, רופא ישראלי, החזירו אותה אל המציאות. הרופא לא ידע אם לצחוק או לבכות. בהבעתו היה משהו מזה ומשהו מזה. צלוחיות האוכל היו הפוכות על ברכיו. התה נשפך על מכנסיו.
יומיה הסתובבה כדי להתנצל, אך על ידי כך נדחף המגש ממקומו, ומעט הדברים שנותרו עליו נפלו גם הם על ברכיו של הרופא. מעולם לא התביישה יומיה כבאותה שעה. לא ידעה מה לעשות. הדיילת אצה לעזרתה. הרופא החל להתאושש. היה מנומס מאוד אך קשה היה לו להסתיר את זעמו. הוציא מכיסו כמה ניירות ומכתבים שנרטבו כהלכה והתאמץ ליבשם. הדיילת לקחה את מעילו לנקותו. יומיה ביקשה אלף סליחות. הציעה את עזרתה בייבוש המכתבים והניירות שחלק מן האותיות כבר נמחק מעליהן.
לפתע התרחבו אישוני עיניה של יומיה. על אחת המעטפות הכירה את כתב ידה של ז’אנט. היה זה כתב־יד מיוחד במינו. יומיה יכלה להבחין בו על נקלה. היה רק אדם אחד שהכיר כתב אופייני זה כמוה – מדמואזל אליס. הפכה את המעטפה ברעדה ומצאה את שמה ואת כתובתה של ז’אנט: בית חולים למחלות מדבקות, קינצ’יבאנגה.
כך, במקרה מוזר כזה, נתגלתה לה כתובתה של ז’אנט. עתה ידעה מה תהיה תחנתה הבאה אחרי הכפר שלה: בית החולים אשר בלב הג’ונגל, ליד העיירה קינצ’יבאנגה.
כ. יומיה וז’אנט שוב נפגשות 🔗
כפרה של יומיה לא השתנה הרבה מאז יצאה ממנו. סימני הקידמה היחידים היו קערות הפלסטיק שבאו במקום קליפות הקאלאבאסה, וכמה זוגות אופניים.
על ראש צריח המסגד הכפרי התנוצצו, כרגיל, שלוש ביצים של יענה. על שפת הנהר היו פרושים הכבסים ליבוש. הילדים התרוצצו כמעט עירומים, בחלקם הגדול נפוחי טבור. בואה של יומיה עורר גלים של שמחה. תופי הטם-טם בישרו את שובה.
על ראש צרית המסגד הכפרי התנוצצו, כרגיל, שלוש ביצים של יענה
הנשים הניחו את מקלות העץ הארוכים, שבהם כתשו את הדוחן, ורצו לקראתה. הילדים התאספו מסביב. גברים אחדים התקרבו בצעדים מתונים, עמדו במרחק מה והניעו ראשם לשלום.
בקושי הכירו אותה. לבושה היה כה זר. תסרוקתה היתה ״משלהם". רק עיניה נשארו אותן העיניים, אופייניות לשבט ומיוחדות ליומיה גדולות, עירניות, פיקחיות ויפות.
משפתחה לדבר אליהם נשבר הקרח. צליל קולה היה ״משלנו". שפת השבט, שבה לא השתמשה שנים, יצאה מפיה חיה וטבעית כאילו יום יום דיברה בה. זכרה את כל אוצר הברכות הנהוג והמקובל. חום הדברים אשר יצאו מליבה המס את הזרות של מראה החיצוני.
הנשים והנערות חיבקו אותה ונשקו לה. מגע גופן העירום הזכיר לה את ימי ילדותה, את חיבוקי אימה וגיפופיה.
יומיה שמחה לראות את משפחתה, שמחה לפגוש את בני הכפר והיתה מאושרת להיווכח עד כמה הם אוהבים אותה, אך ההרגשה הכללית שהשתלטה עליה הייתה היפוכה של שמחה. עצוב היה לראות כיצד הם חיים, כיצד הם לבושים, כיצד הם מזדקנים בלא עת. מצער היה לראות שעברו שנים ללא כל שיפור בתנאי החיים. קשה היה לה להבין מפני מה אין הקידמה מגיעה לבובו-קאָדינגה שלה, אך לא היה את מי לשאול. נזכרה במודיבו. להפתעתה סיפרו לה, בתשובה על שאלתה, שמודיבו איננו בכפר.
– “הוא יצא למרחקים. לומד באיזה כפר לדוגמה שהקימו הישראלים ביער”. – סיפר לה אחיה, בן גילו.
– “ומה שם הכפר?” – שאלה יומיה.
האח לא זכר.
– “אולי קורידוגו?”
– “קורידוגו? כן, נדמה לי שזה שם הכפר”.
דיאלו, שאף הוא יצא לקבל את פני אחותו, אישר, שאומנם מודיבו נמצא בקורידוגו. בעצם, בתיווכו נעשה הדבר. סיפר גם זאת, שלאחר האסון הגיע לכפר ישראלי צעיר, רווק, להחליף את אביו של גיל בעבודתו.
– “הם אנשים אחראיים, הישראלים שלך” – הוסיף דיאלו.
– שלי?" – צחקה יומיה. – “שמעתי שבינתיים הם הפכו להיות גם שלך. או אולי אתה שלהם?”
דיאלו היה עתה נהגו של שגריר ישראל בעיר הבירה.
– ״טוב שהזכרת לי" – אמר דיאלו לאחותו – ״השגריר מבקש לראות אותך ולשמוע רשמייך מארצו. ואל תפחדי" – הוסיף בצחוק – “הוא אדם נחמד מאוד, אבל תתכונני למטר שאלות. יש לו מרץ כמו לכל שאר השגרירים גם יחד. כך אומרים הכול בבירה”.
דיאלו נסע. שמחות הפגישה חלפו. הגיעה העת להתחיל בעבודה היומיומית האפורה.
עלי להתחיל לפעול מיד – חשבה יומיה – אסור לאבד אף יום אחד. אסור לתת לעוד דור לגדול בלי בית־ספר, בלי טיפול רפואי, בלי חשמל ובלי ובלי ובלי…
רק עוד דבר אחד עליה לעשות לפני שתשקע בפעולתה בכפרה שלה. עליה לראות את ז’אנט. כמה טוב שנתגלה לה מקום מגוריה.
ז’אנט לא ציפתה לבואה. כל כך הופתעה, שלא יכלה להוציא הגה מפיה. הייתה בטוחה, שאיש אינו יודע היכן היא נמצאת. הפתעתה גדלה, כששמעה שרק לפני יומיים הגיעה יומיה לאפריקה וכבר מצאה אותה.
– ״לא תאמיני לי אם אספר לך כיצד נתגלתה לי כתובתך" – אמרה יומיה.
ולשמע הסיפור המדהים אמרה ז’אנט:
– ״החיים הם יותר מוזרים מכל סיפור ומכל אגדה. קורים בהם מקרים כאלה"…
נעצה עיניה בציפורניה והוסיפה בלחישה: – ״וגם יותר עצובים מכל סיפור". שוב נשתתקה ושקעה בהירהורים. כעבור רגע מילמלה לעצמה:
– ״ואולי פשוט לא סיפרו לי את הסיפורים הנכונים, האמיתיים".
יומיה התבוננה בחברתה. ניכר היה בה כמה סבלה בשנים האחרונות, מאז נפרדו. תחילה הריב עם ההורים שנסתיים בפירוד, אחר כך התאונה המחרידה של גיל, ולבסוף בית החולים הזה.
יומיה אזרה עוז, התקרבה אל ז’אנט, חיבקה את כתפיה והסתכלה ישר לתוך עיניה. ז’אנט הרימה את עיניה המושפלות ולרגע ניצת בהן חיוך של ידידות. זה זמן רב לא הביטה לתוך עיניים מוכרות ואוהבות. יומיה הייתה לה עכשיו הנפש הקרובה היחידה בעולם.
– ״ז’אנט, מה הביא אותך לפינה נידחת זאת? מה פתאום בחרת עבודה מסוכנת זאת?" – יומיה פתחה ישר בשאלה שהטרידה אותה.
– ״אנשים חושבים שאני עושה זאת מתוך אהבה לאומללים הבאים הנה עם מחלותיהם האיומות. לך אני יכולה לגלות, שאני עושה זאת מתוך אהבה… לגיל. כשקרה האסון רציתי למות. לא רציתי לחיות יותר. ואז שמעתי על בית החולים הזה שהוקם כאן בלב הג’ונגל. קיוויתי להידבק באחת המחלות הממאירות ולמות בה".
הסתכלה ביומיה וראתה שאין ההסבר מניח את דעתה.
– ״את יודעת, יומיה" – הוסיפה – “גיל היה מושפע מאוד מאימו. הוא, בעצם, הכניס לי את הרעיון לראש – שעלי להיות אחות. בבית החולים הזה מצאתי אפשרות להיות אחות בלי הכשרה מוקדמת. יש כאן תמיד מחסור באחיות. לי קסמה התקווה שכאן אמות במהרה ויבוא קץ ליסוריי”.
נימה של אכזבה התגנבה לקולה: – ״במשך הזמן התברר שאני חזקה, ושהרפואה המודרנית יכולה להגן עלי מפני הידבקות. בינתיים, נקשרתי לעבודה. נקשרתי לחולים המסכנים. והצוות – יש כאן אנשים נפלאים.
פעם החלטתי בכל זאת לצאת מכאן. קשתה עלי הבדידות. ואז, אולי תצחקי ממני, באותו ליילה חלמתי על גיל. כמובן שחזרתי בי מהחלטתי".
– ״אהבתם זה את זו אהבה עזה"… – אמרה יומיה בלחישה.
– ״אני אהבתי אותו אהבה עזה. הוא רק חיבב אותי. אהב אחרת. אמר לי זאת במפורש. השביע אותי לא לספר לך, אבל עכשיו שהוא איננו קיים – השבועה אף היא איננה קיימת". השתתקה ובלעה את רוקה.
– ״יומיה, אילו ידעת איך דיבר עלייך, איך גילגל בפני את עתידכם המשותף כשאני נושכת שפתי מקנאה. ניסיתי לומר לו, שאין הוא יכול לחשוב על עתיד משותף איתך, שהרי הוא לבן ואת שחורה. הוא כעס עלי. ‘ממך לא ציפיתי לתגובה כזאת’ אמר לי, ונעץ בי מבט איום. הביא לי קטעי עיתונים, המספרים על בתו של שר האוצר הבריטי לשעבר, שנישאה לצ’יף משבט אשאנטי, וכמה שמח, כאשר בתו של שר החוץ האמריקאי נישאה לכושי. היה זה יום חג בשבילו. הוא לא הרפה מן הנושא הזה. קרא כל מלה שנכתבה על המאורע. ‘זוהי דוגמא לרבים’ היה חוזר ואומר, ‘וזה הפיתרון היחיד לבעיית הגזעים’. פעם אמר: ‘הייתי רוצה ללחוץ את ידם של שני הצעירים האמיצים הללו. בתוך ארץ כזו, אשר בכמה ממדינותיה נישואין בין לבנה לכושי נחשבים עדיין לפשע פלילי, ובתקופה של מהומות בין כושים ללבנים – הם מעיזים לעשות זאת!’ שאלתי אותו, אם הוא בטוח שהם יהיו מאושרים, ואם יש סיכוי שילדיהם יהיו מאושרים. הוא התחמק מן השאלה, ורק זרק לעברי:
‘ז’אנט, את מעולם לא התקרבת באמת לאפריקאים ולעולם לא תוכלי להבין שאני מרגיש את עצמי כאחד מהם. את תמיד הסתכלת עליהם מרחוק, מגבוה’ ".
השתררה שתיקה. הן נמנעו מלהביט זו בזו.
– ״ואולי זאת הסיבה שאני כאן" – אמרה לבסוף ז’אנט – ״אולי רציתי להוכיח לגיל שאני יכולה להתקרב לאפריקאים, ואפילו לאומללים ולדוחים ביותר שביניהם. רציתי להראות לגיל המת מה שלא הצלחתי להראות לגיל החי".
– ״עכשיו, שהוכחת לעצמך ולגיל את כל מה שרצית להוכיח, עלייך לנסוע לארצך, לצרפת. שם תשכחי את גיל. שם תתחילי חיים חדשים. אסור לך לשקוע בפינה זאת. עשית די, ז’אנט, למען האחרים. עלייך לדאוג לעתידך".
– ״היה רק אדם אחד קרוב לי ואהוב עלי כמוהו –זאת את, יומיה". – אמרה ז’אנט, ולא יכלה עוד לשלוט בדמעותיה.
– ״וזאת הייתי מוכרחה לספר לך: היו ימים ששנאתי אותך שנאת מוות. התפללתי בליבי שיקרה לך אסון, כדי שגיל יישאר לי. כשקרה האסון לגיל לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שמא בתפילותי גרמתי לאסונו. שמא נענשתי על רוע ליבי".
– ״אבל זה טיפשי, ז’אנט. את הרי אינך מאמינה"…
– ״אני יודעת שזה טיפשי, אך רציתי לשמוע ממך שאת סולחת לי. הייתי מוכרחה לספר לך ולשמוע ממך שאת סולחת לי''.
– ״ז’אנט, אסלח לך רק אם תצאי מהמקום הזה, תיסעי רחוק מכאן ותתחילי בחיים חדשים בארצך – חיים המתאימים לבחורה צעירה. אני עוברת בדרכי את עיר הבירה. אזמין לך מקום ליום רביעי הבא, בעוד שבוע ימים, במטוס היוצא לפאריס, ואבוא כמובן להיפרד ממך". כמתנת פרידה קיבלה ז’אנט מיומיה את עור הפנתר.
כא. מודיבו בא לעזרה 🔗
אין מרפא טוב לצער וכאב מתעסוקה ודאגה.
ליומיה ציפו בכפר ימים ולילות של עבודת פרך ושל דאגות אין קץ. בעזרתם נרגעה והחלימה מן הכאב שגרמה לה הפגישה עם ז’אנט – פגישה שפתחה פצעים ישנים: אהבה גדולה שנסתיימה באסון גדול, וידידות עמוקה מלווה בקנאה עזה.
מעולם לא ידע הכפר קצב עבודה כזה. יומיה פעלה כרוח סערה. לא ידעה מנוח ולא נרתעה משום קושי. היו הרבה מכשולים בדרכה. זקן הכפר חשש למעמדו. המכשף חשש לפרנסתו. שניים אלה, רבי ניסיון ומלאי עורמה, הערימו מכשולים בדרכה. הם רצו לשמור על הישן, כי היו חלק ממנו. הם האמינו שטוב הם עושים לכפרם בהגינם על כל מה שהיה מקודש או נהוג ומקובל בעבר. היו התנגשויות גדולות וקטנות בינם ובין יומיה.
יום אחד יצאה יומיה מכליה. היא הלכה לסעודת אבלים אצל שכנים ידידים. בצער ובכאב שמעה שהם טעמו מבשרו של אבי המשפחה שנפטר. היא לא האמינה שדבר כזה ייתכן בימים אלה. ״המכשף המליץ על כך“, סיפרו, ״כדי שיעברו אלינו תכונותיו הטובות של המת”.
והרי זה מנהג שעבר מן העולם. מה קרה איפוא?
היא התקוממה, אך לא הצליחה לגבור על המכשף. זקן הכפר, שאליו פנתה, עמד לצידו. כמעט שנפתתה לפנות אל השלטונות שאסרו על נוהג זה ולהלשין על שכיניה. אילו עשתה זאת הייתה הורסת את מעמדה בכפר. אין סולחים למלשין. בעוד מועד הרפתה ממחשבה נואלת זו.
הלכה שוב אל זקן הכפר. היא העריכה את חוכמתו, וקיוותה לשכנע אותו בדברים של טעם.
– ״לא ידוע לי אף שבט של אוכלי אדם" – ענה בתשובה על טענותיה. – ״זוהי אי הבנה, והייתי אומר מרושעת, של האנשים הלבנים שלא הבינו את שפתנו ולא ניסו לרדת לעומקם של אורחות חיינו".
– ״אבל אני ראיתי אותם… אוכלים" – אמרה נפעמת ומגמגמת במקצת – ״והם לא הרגישו שזה… להיפך, הם התפארו בזאת".
– ״זה משהו אחר" – הסביר לה הזקן – ״מאז ומתמיד אנו מחזיקים במנהג זה. הרבה שבטים נוהגים כך. לאחר שאדם מת – נוטלים וטועמים מבשרו. על־ידי־כך רוכשים את כוחו ואת כשרונותיו. לעיתים אוכלים גם מבשרו של אויב שהוטל עליו גזר־דין מוות. אך מעולם לא נרצח אדם או נהרג על מנת לאכול מבשרו, לא בשבט שלנו ולא בשום שבט אפריקאי. זוהי עלילה" – הרים את קולו – ״עלילה זדונית של אנשים לבנים רעים".
– ״ואני בילדותי שמעתי על אותה משלחת של אנשים לבנים שהגיעה אלינו…"
– ״כן, כן, אני יודע. זה היה בימי נעוריי, אך עודני זוכר. זוכר היטב. משלחת!" – התיז בבוז – – “שם נאה. היו אלה סוחרי עבדים. באו עם רובים ומכשירי תופת וניסו להשתלט עלינו. לנו היו רק קשתות וחיצים. כשהפלנו אותם בפח הוציא עליהם אבי – תנוח עלי רוחו – גזר־דין מוות. זה היה בתוקף סמכותו. הם הודו שתפסו מאות עבדים ביערות הסמוכים, בטרם הגיעו אלינו, ושלחום כבולים אל עיר הנמל כדי להעמיסם כבהמות על האוניות ולמכור אותם באמריקה. גם אני הייתי דן אותם למיתה, אילו באו לפני למשפט היום”.
– ״וגם אני" – הסכימה איתו יומיה –“אבל… מספרים שאחרי שהוציאו אותם…”
– ״אני יודע. גם זאת ראיתי במו עיניי, לאחר שהרגו אותם, במצוות אבי, זקן-הכפר – תנוח עלי רוחו – שעשה להם דין צדק, פנה המכשף והציע לטעום מבשרם, אולי על ידי כך נהיה חזקים כמוהם.
אבי התנגד תחילה, אך לא מטעמים ‘אנושיים’ – שהרי נשמתו של המת יוצאת ומשתחררת מגופו, ואין הבדל אם אנשים או תולעים אוכלים את בשרו. אבי התנגד מחשש פן תדבק בנו האכזריות של הלבנים הללו, ציידי העבדים, באוכלנו מבשרם. ‘הם אכזריים כחיות היער’, טען אבי. ‘הם חזקים’, טען כנגדו המכשף.
אבי – תנוח עלי רוחו – השתכנע שמוטב להיות חזקים ולוּ גם אכזריים, מאשר חלשים הנופלים קורבן לאכזריות האחרים".
קמה ביניהם שתיקה. יומיה ידעה שדבריו אמת. אין האכזריות מתכונותיהם האופייניות של האפריקאים. ההיפך הוא הנכון. רודפי שלום הם מטבעם. מלחמותיהם בלבנים היו מלחמות התגוננות, התגוננות של חלשים בפני אויב שבא לשדוד אוצרותיהם ולקחת את בניהם לעבדים ואת בנותיהם לשפחות.
יומיה נסחפה בהירהורים שעוררו בה דברי הזקן. כמעט שכחה מה הביא אותה אליו. היא פתחה והסבירה לזקן החכם מדוע אין לאכול בשרו של אדם, אפליו הוא כבר מת ואין ערך לבשרו.
– ״כיצד אינך מזדעזע למחשבה שהנך טועם בשר אדם"? – סיימה בריתחה – “”האם טעמו אינו מעורר בך בחילה?״
– “הרגעי, ביתי” – אמר לה זקן הכפר, שהיה כבר רגיל בהתפרצויותיה של יומיה – “טעמו של בשר אדם אינו שונה בהרבה מטעמו של בשר קוף, והרי אנו רגילים לבשר קוף מנעורינו. טעמתי פעמים מספר בחיי בשר עוף, והאמיני לי: טעמו מבחיל אותי יותר, כי שונה הוא מאוד מטעמו של בשר קוף או טעמו של דג, שאליהם אני רגיל”.
נסתתמו טענותיה של יומיה. ידעה שלא תשכנע כאן איש בדרך ההיגיון. הייתה רוצה לצוות עליהם לחדול מזה. לצוות – ודי, אם אינם מסוגלים להבין, צריך להטיל עליהם איסור.
הרגישה שהיא זקוקה לעזרה. בעצם, נאלצה להודות בפני עצמה, לעזרת גבר. אנשי שבטה – הפריעה להם העובדה שהיא בחורה. הם היו רגילים במשך מאות שנים לשלטון גברים. לא בנקל קיבלו עיצות מנערה, והוראות סירבו, כמובן, לקבל ממנה, גם אם צדקה בתביעותיה.
בסתר ליבה ציפתה ליום בו יחזור מודיבו מקורידוגו. עינתה אותה השאילה אם יסכים לשתף איתה פעולה. היא זכרה אותו כנער בעל גאווה, אולם בעל יכולת. בני משפחתו סיפרו שישוב בקרוב, לאחר שישלים את תקופת הכשרתו.
אילו היה מודיבו חוזר מעצמו ומוצא את יומיה משתלטת על הכפר ומשנה אותו לפי רוחה – ייתכן שהיה מקנא בהצלחותיה והופך לה ליריב. שכן, אל נשכח שבו בזמן שיומיה התקשתה בעקירת אמונות, דעות קדומות ומנהגים עתיקים של בני בובו־קאדינגה, הרי הצלחתה הייתה גדולה בחיי המעשה. יעידו על כך בית הספר החדש והמרפאה.
אך רצה המקרה, ואולי הגורל, שיומיה נסעה אליו, אל מודיבו, והפצירה בו לבוא מיד לעזרתה. פנייתה אליו, הודאתה שהיא זקוקה לעזרתו, פיצו אותו על היותו האדם השני בחשיבותו בכפר. – ״והרי בעצמה אמרה במפורש" – היה מנחם את גאוותו הפצועה – "שבלעדי אין היא יכולה להמשיך''.
מה הביא את יומיה לקום ולנסוע עד קורידוגו? לכאורה, עניין של מה-בכך.
המפעל הראשון שעשתה יומיה בכפר – מפעל טיפוחיה – היה בית-ספר. לא בית ולא ספר, ובכל־זאת בית-ספר. לכל “כיתה” נקבע עץ ענף שעל גזעו נתלה לוח שחור, ומול הלוח הונחו על האדמה קורות עץ עבות, שעליהן ישבו התלמידים. בידי כל תלמיד ניתנו לוח קטן וגיר. הברכיים שימשו במקום שולחן. והילדים למדו. לאט, אבל בצימאון. מחברות, עפרונות וספרים – כל זה בא רק אחר-כך, הרבה יותר מאוחר.
הורי הילדים היו אסירי תודה, אך יומיה לא הסתפקה במילים של תודה.
והילדים למדו. לאט, אבל בצימאון
– ״אל תודו לי" – אמרה להם – ״עזרו לי! אני זקוקה לעזרתכם!" והם אומנם הבטיחו לעזור לה, אך משפנתה לעזרתם – גבר פחדם מן המכשף על רגשי תודתם, והם עמדו מן הצד.
המורים התאוננו שהילדים נעדרים מהשעורים ועוסקים בתפיסת נחשי־הרגע.
האיזור של בובו-קאדינגה המבורך בעצי בננה ״נתברך" גם במספר עצום של נחשי-בננה, שנקראו ״בנניה“. נחש זה מסוכן ביותר. הוא מכיש גם כשאין הוא מותקף ומוטרד. ומי שנפגע ממנו מת מוות מהיר ומיידי. מכאן כינויו ״נחש הרגע”. הילדים נתנו לו כינוי נוסף – ״הרוצח“, ומי שהיה תופס ״רוצח” – חי או מת – היה מקבל מידי המכשף פרס.
כוונתו של המכשף הייתה טובה. הוא רצה להגן על כפרו מפני “הרוצחים”, שהיו מתרבים בעונה זו ומסכנים את הכפר. הוא שילם בהם איפוא את הילדים, שנמשכו על ידי הפרס המובטח והייתה להם סבלנות לארוב בינות לעצי הבננה.
יומיה דאגה לשלום הילדים ולסדר הטוב בבית הספר. הלכה אל המכשף ותבעה ממנו לחדול מעידוד הילדים לצאת לצייד מסוכן זה. הוא ענה לה, שעל ידי כך הוא מציל יותר ילדים משהוא מסכן. בקיצור, הוא סירב לבקשתה. הציע לה בלעג לפנות ״גם הפעם" אל זקן-הכפר.
בראשה של יומיה נתקע הרעיון, שהמכשף המציא את עניין הפרס על מנת לחבל בבית-הספר שהקימה בעמל כה רב. לא היה יסוד להנחה זאת, שכן כך עשה המכשף גם בשנה שחלפה, בטרם היה בית-ספר, אך יומיה, בכעסה, שיכנעה את עצמה בזאת.
את זקן-הכפר לא הצליחה לשכנע. הוא ידע מה רבה סכנת הנחשים. ״ילמדו הילדים קצת פחות" – ניחם אותה – “ובלבד שיישארו בחיים”.
זעמה של יומיה עלה על גדותיו. הילדים התחרו ביניהם מי יהרוג יותר נחשים. תחרות זו, והפרסים שמאחוריה, מילאו את כל עולמם, והלימודים נדחקו לקרן זווית. אף ילד אומנם לא הוכש עדיין על ידי נחש, אך דבר זה עלול היה לקרות בכל שעה.
יומיה לא יכלה להשלים. היא פנתה אל הורי הילדים וביקשה את עזרתם, אך ההורים חששו מפני המכשף הכול-יכול.
את הברית הנסתרת בין המכשף וזקן-הכפר יש לשבור בכל מחיר – החליטה בליבה. – אך לזאת דרוש לי בן-ברית, גבר.
קמה איפוא ונסעה אל מודיבו.
מודיבו התבגר מאז ראתה אותו לאחרונה. יומיה ראתה לפניה גוף שרירי חסון וזרועות גדולות שעירות. הבעה תקיפה, אך נעימה ומלבבת הייתה נסוכה על פניו. קשה היה לומר שפניו יפים. תוויהם היו גסים, אולם היה במבטו איזה קסם שנבע מאישיותו. דמותו הייתה מעוררת אמון וכבוד.
לאחר שכיבד את האורחת בחלב-קוקוס, ישב מולה והקשיב לדבריה. יומיה שפכה את ליבה. סיפרה כל מה שהעיק עליה.
מודיבו הבין לרוחה. הסכים איתה שכל עוד ינהלו השניים הללו את הכפר לא תיתכן בו התפתחות של ממש. הוא רק הציע אורך רוח וכיבוש השלטון מידיהם בדרך הדרגתית.
– ״נקים לנו בכפר מוסדות שאין להם דריסת-רגל בהם ונבצר אותם מפניהם" – הציע.
הוא הסכים לקצר את שהותו בקורידוגו ולהצטרף אליה במהרה.
כשהגיע מודיבו הבייתה, לכפרו, כעבור שבוע, הזכירה לו יומיה את דבריו על ״מוסדות מבוצרים".
— ״הנה אחד המוסדות שהקמתי – בית-הספר — נפגע קשה על ידי המכשף והפרסים שלו".
מודיבו הציע להכריז מיד, שילד אשר ייצא לציד נחש-הרגע – ה״בנניה" – יגורש מבית-הספר.
הייתה זו מעין הכרזת מלחמה.
תושבי הכפר נחלקו בדיעותיהם. מודיבו יצא אל הגברים, שנאספו כמנהגם מתחת לעץ הבאובאָב הגדול, והטיח בפניהם:
״אם אומנם גברים אתם, ואם אכן להגן על הכפר מפני הנחשים אתם חפצים – צאו אתם וחסלו את ‘הרוצחים’, ואל תטילו זאת על הילדים שלכם. אין זו מלאכה בשביל הילדים. ילדים – מקומם בבית־ספר ולא בין עצי בננה".
וכשפתח המכשף את פיו לדבר, הקדים מודיבו ופגע ביריבו:
״ואתה, המכשף המהולל, איה כשפיך, אם לעזרת עוללים הינך זקוק כדי להתגבר על נחשים? אילו מכשף של ממש היית – הייתה מספיקה לך צינצנת אחת של מים קדושים כדי לתחום קו סביב הכפר, שאותו לא יעבור אף נחש. הרי כך עושים בכפרים אשר מעבר לנהר".
יומיה, שעמדה בקרבתו, רמזה לו להפסיק בדיבורים ממין זה. הוא התקרב אליה. –״השתגעת?" – לחשה לו – “עוד יחשבו שאתה מאמין במים הקדושים הללו”.
– “תני לי ואגמור איתו” – דיבר מודיבו על אוזנה – “רק בנשקו שלו אפשר לנצח אותו. להיגיון אין כאן כל אחיזה”.
כב. המלחמה ברופא האליל נמשכת 🔗
אם להשתמש בלשון אימה של יומיה, הרי בית-הספר היה בבת-עינה האחת, והמרפאה — בבת־עינה השנייה.
העבודה במרפאה הזכירה לה לעיתים את ז’אנט. פעמים הייתה מהרהרת עד כמה יכלה ז’אנט להיות לה לעזר עקב הניסיון שרכשה בבית החולים. אולם המכתבים שקיבלה ממנה חיזקו את ההרגשה, שטוב עשתה בשובה לצרפת. בין השורות אפשר היה לקרוא, שהנה היא מתחילה להסתגל לחיים נורמליים.
היא למדה בבית-ספר לאחיות והצטיינה בלימודיה. לנסיונה המעשי היה משקל. הציעו לה לעבור לבית-הספר לרפואה. ״לא מן הנמנע שביום מן הימים אשוב לאפריקה כאחות או כרופאה" – כתבה באחד מהמכתבים. “אם אעבור בסוף שנה זו לבית-הספר לרפואה, יהיה זה סימן שהחלטתי לשוב לאפריקה”. משפט זה זוכרת יומיה כלשונו. ״אך ההחלטה תלויה לא רק בי" – סיימה את המכתב.
האם יש בכך רמז שההחלטה תלויה גם בו? ומי הוא אותו הוא? יומיה הייתה סקרנית לדעת, אך לא העזה לשאול במכתביה. יבוא יום ותדע. על כל פנים, היא קיוותה שז’אנט חדלה להתנזר מחברת בחורים.
יומיה השיגה ציוד חדיש למרפאה. השלטונות נענו לבקשותיה בעין יפה. אף עודדו אותה. מוזר, אך היה זה שגריר ישראל שהפגיש אותה עם שר הבריאות של ארצה. היכרות זו בעת ארוחה שנערכה בבית השגריר הפכה לידידות, ובעזרתה הקימה רומיה מרפאה לתפארת.
היא שלחה שתי נערות נבונות למרפאה המרכזית בעיר הבירה, וכששבו, למודות ניסיון, לקחו על עצמן את ניהול המרפאה ושיחררו את יומיה לעבודות אחרות.
כל תושבי הכפר קיבלו חיסונים והרכבות, כדרוש. הסרבנים זכו לביקור של יומיה – והשתכנעו או נכנעו. חולקו גלולות כינין נגד הקדחת. מחלות העיניים פחתו. כמעט שנעלמו. וכן מחלות העור. תמותת התינוקות הלכה ופחתה, למרות שעדיין סירבו ללדת במרפאה. הנשים העדיפו ללדת כל אחת בסוכתה, אך המיילדת נשלחה אף היא להכשרה בעיר הבירה, ויומיה הדריכה את האימהות כיצד לטפל בתינוקות ולשמור על הניקיון בסביבתם. כן העמידה לרשותן את כל התרופות הדרושות.
היא שלחה שתי נערות נבונות למרפאה המרכזית בעיר הבירה
על רגלי הילדים הרכים ועל זרועותיהם אצעדות…
מאבק גדול התחולל סביב הטבּוּר. מסורת הייתה בשבט, שאת חבל הטבור, הקושר את הילד לאימו, היו חותכים אחרי הלידה בשתי אבני צור. זה גרם לעיתים קרובות לנפיחות בטבור התינוק, ולפעמים גם לזיהום ולדלקת. כמה תינוקות מתו מהדלקת. אחרים גדלו עם טבור נפוח ומשתרבב כל ימי חייהם. לאחר ויכוחים קשים הסכימה המיילדת לחתוך את הטבור במספריים, וכששבה מהכשרתה בבית החולים המרכזי היתה “אפילו” מחטאה את המספריים וזורה אבקה על החתך.
הוא הדין במילה. סכין נקי ומטוהר החליף את אבני הצור. יומיה אסרה על האימהות לענוד על רגלי הילדים הרכים ועל זרועותיהם אצעדות קבע מכסף. מנהג זה, שהתמעט בדורות האחרונים, ולו רק בגלל מחיר האצעדות, היה גורם סבל ולעתים אף ניוון איברים ונכות – הכול קורבן ל״יופי" ול״מסורת". האצעדה הייתה הדוקה, ולא נתנה לאותו מקום בגוף לגדול באופן טבעי, ומן הנמנע היה להסירה.
סביב איסור זה לא קמה צעקה. אך לעומת זאת נזעק כל הדור הישן, ובראשו כמובן שני המנהיגים, אויבי יומיה המושבעים, כשאסרה יומיה על קיעקוע חלקי הגוף השונים בציורים ובחריתות.
חזה מקועקע ופנים מצולקים נחשבו עד עתה סמל של יופי ושל אומץ. חלקם נעשו בטכסי התבגרות של בני השבט ובנותיו – משהו המקביל ל״בר מצוה" היהודי – והיוו אות ומבחן לנער ולנערה, שאומנם יודעים הם לשאת בכאב בדומיה, ואכן ראויים הם להיכנס לחברת המבוגרים ולהימנות על בני השבט.
טכסים אלה, שנעשו בסתר היער באווירה של קדושה ומיסתורין, תוך כירה וריקודים והשבעות – נמשכו למרות התנגדותה הנמרצת.
אך יומיה התנחמה בזה שרבים מן הצעירים נמנעו מלהשתתף בהם, אף זלזלו ב״קדושתם" בפומבי. הצלקות והקיעקועים שנעשו בטכסים אלה היו מעטים. המנהג להוסיף עליהם אחר כך לנוי ולאות גבורה ונאמנות – מנהג זה נעלם כליל, לאושרם של יומיה ומודיבו.
למודיבו עצמו היו שתי צלקות על כל אחת מלחייו ושני ציורי קעקע משני צדי חזהו – ״מזכרת" מטכס ההתבגרות שלו.
– ״נתגבר גם על זה. עם הזמן יתרגלו למחשבה שאפשר לחיות בלי כל זה". – היה מודיבו מרגיע את יומיה קצרת הרוח.
– ״רק אל תאמרי לי" – הוסיף פעם אחת – ״שאין הצלקות הללו מוסיפות חן" – הצביע על לחייו ומיד התחרט שאמר זאת. ניסה להסתיר מבוכתו בצחוק מלאכותי, ויומיה הצטרפה גם היא וצחקה.
למרות המרפאה המשוכללת והתוצאות הבולטות של הטיפול הרפואי – לא השתחררו הכול מרפואות האליל ומההשבעות והלחשים של המכשף. היו כמה מחלות מקומיות, שהרפואה שהתפתחה באירופה לא מצאה להן תרופה. סביבן התבצר המכשף שהיה גם רופא-אליל, ומהן שאב את כוחו ואת השפעתו.
לרוע המזל פגעה אחת המחלות האלה בביתה של יומיה. אחותה הקטנה, אַקוּמבּה בת השש, חזרה יום אחד ממשחקיה על חוף הנהר והתאוננה על כאבים נוראים ברגליה. הבהילה כמובן את יומיה אליה. מתחת לעור, על פני הרגל, היו תולעים קטנות זוחלות כלפי מעלה, לעבר הגוף. בליטות מכחילות מכוערות בעור העידו על מקומן. הילדה רצתה לגרד את רגליה אך הגירוד גרם כאבים. קשרו את ידיה והיא התפתלה מתייסרת ומתענה.
השכנה הציעה לקרוא לרופא-האליל. הוא הורג תולעים אלה בכוויות – סיפרה – ומשאיר תחתיהן ציורי-קעקע המעלימים את כעורו של העור הנגוע. זה כואב בשעת מעשה, אך לא יותר מאשר בשעת טכסי ההתבגרות. הוא משתמש בעצם באותם המכשירים – סיפרה השכנה – ורק אומר לחשים אחרים, ומשביע את התולעים לא לשוב אל גוף הקורבן עד היום בו ייטמן באדמה לעד.
– ״אבל היא כל כך רכה ועדינה" – התייפחה האם – “כיצד תוכל לעמוד בכאבים!”
אותה שעה הייתה יומיה בוחנת את התפיחות הזוחלות על גוף אחותה ומנסה להעלות בזכרונה את דברי הרופא הראשי, שתאר פעם בפניה מחלה זו, כדוגמה למחלות שטרם נחקרו ואין להן תרופה בדוקה.
– ״ניקח אותה לבית החולים" – אמרה לאימה – ״לבית החולים בעיר הבירה".
– ״הרופאים אינם יודעים להילחם בתולעים אלה" –
התערבה השכנה – "את בתי הבכירה שלחתי לפני שנים אחדות אליהם. אתן הרי מכירות אותה. הרופאים חתכו וחתכו בעורה על מנת להוציא את התולעים. לבסוף החזירו לי אותה הביתה. כעבור יומיים התחילו שוב תולעים זוחלות מתחת לעורה. קראתי לרופא המכשף שלנו והוא ריפא אותה כליל.
יומיה הקשיבה לסיפור עד תום, שלחה את אחיה לקרוא למודיבו ומיד הסיעו את אקומבה לבית החולים. האם הפקידה את הילדה בידי אחותה.
כל הדרך ייסרה את עצמה: האם את טובתה של אקומבה אני דורשת או את חורבנו של רופא-האליל? האומנם מאמינה אני שהרופאים ייטיבו לטפל באחותי הקטנה או גאוותי ומאבקי על דמות הכפר מכתיבים לי צעד זה?
על-כל-פנים, לאחר שהרופא הראשי בדק את הילדה, לקחה אותו יומיה הצידה וסיפרה לו בקצרה את סיפורה. עליו להציל את הילדה, אמרה לו, לא רק מפני שהיא אחותה ומפני שהיא אומללה, אלא מפני שבזאת תלוי מעמדו של רופא-האליל בבובו-קאדינגה, ובמעמדו של זה תלוי עתידו של הכפר.
הרופא הסתכל בה בעיניו השקטות ואמר לה:
״אני מעריך את דאגתך. אך זאת היית צריכה לדעת זה מכבר: רופא יעשה תמיד כל מה שביכולתו למען כל אדם, וכל גורם צדדי – ולו גם חשוב כמו עתידו של כפרך – אינו משפיע עליו. זה אחד ההבדלים בין רופא לרופא-אליל".
יומיה השפילה את עיניה. קולה רעד:
״ידעתי שתעשה כמיטב יכולתך בכל מקרה. דאגתי היתירה לענייני העבירה אותי על דעתי. סלח נא".
כעבור שבועיים חזרה אקומבה לביתה בריאה ושלימה. שוב מצאה יומיה את עצמה נקרעת בין השמחה לבריאות אחותה ובין השמחה להצלחת דרכה היא. אמנם נותרו צלקות רבות על רגליה של אקומבה הקטנה, אך התולעים לא עוד שבו להטרידה.
כג. כביש, חשמל, טלפון… ואהבה 🔗
כאשר הגיע מודיבו לכפר היו בית הספר והמרפאה פועלים כסדרם. לא רק זאת, אלא אף התחילו להשפיע על כל אורח החיים בכפר. אך בעוד שהמרפאה שכנה בבניין מסודר ונאה היה בית-הספר, כזכור, מפוזר מתחת לכמה עצים עניפים ונתון לחסדי שמיים. העצים נתנו מחסה מהשמש אבל לא מהגשם. צעדו הראשון של מודיבו היה איפוא בניית בית-ספר.
חומרים היו בשפע ביער, עצים, טיט, קש – וכי מה עוד דרוש? לשאלתה של יומיה ״ומה בדבר בנאים!" – השיב מודיבו בחיוך רחב. חיוכו חשף את שיניו הלבנות, שהבהיקו בתוך הפנים הכהים, ומתח את תנוכי אפו לצדדים.
מודיבו לא נזקק לבנאים. הוא אסף את הורי התלמידים – למעשה היו אלה כל תושבי הכפר, פרט לזקנים ולנערים, ודיבר על ליבם. ״אי-אפשר לסרב למודיבו" – סיסמה זו כבר התהלכה בכפר. כולם הביעו נכונות להירתם לעבודת הבנייה. הוא חילק אותם לחמש קבוצות. למחרת בבוקר התייצבה הקבוצה הראשונה לעבודה. מודיבו ניצח על המלאכה. בית הספר נבנה בקרבת הנהר, מבנה פשוט בצורת ח' קצרת רגליים. בנייה פשוטה, לא נוי ולא פאר, אך תוך שבועות ספורים עמד על תילו מבנה רחב ידיים שהכיל את כל הכיתות ומאחוריו אולם גדול. את מלאכת הגג השאירו לנשות הכפר. הן היו רגילות לקלוע גגות קש מעוגלים, אך מודיבו מצא עצה ובעזרתו הן קלעו גג משופע לשני הצדדים – ממש מלאכת מחשבת. העבודה התנהלה בלווית שירה. כאשר תמה מלאכת הבנייה הייתה השמחה גדולה. לא זו בלבד שהבניין הוקם בעצם ידיהם, אלא שהיה זה מאמץ משותף שלקחו בו חלק כל משפחות הכפר. הסיפוק היה רב.
תוך כדי עבודה עמד מודיבו על טיבם של האנשים ועל מידת האחריות שלהם. מבין המצטיינים בחר כמה אנשים ושלחם ללמוד בעיר הבירה, מי נהגות ומי חשמלאות, מי נגרות ומי בנייה.
בית הספר נבנה בקרבת הנהר… בנייה פשוטה, לא נוי ולא פאר…
ברבות הימים הוקמה ועדה, לפי הצעת יומיה, שהייתה קובעת את המועמדים לצאת ללמוד מטעם הכפר.
בעוד בניין בית-הספר מוקם והולך התחיל מודיבו לתכנן את צעדיו הבאים. הכיוון נקבע כרגיל בשיחה עם יומיה. ״יש צורך לקשור את הכפר לעולם הגדול" – אמרה לו – וראשית כול עם עיר הבירה".
– ״על התחבורה בנהר אין לסמוך" – הסכים איתה.
– ״ודרך העפר טובה רק בעונה היבשה".
– ״הצעד הבא הוא איפוא" — סיכם מודיבו – “כביש, חשמל וטלפון”.
– ״והרי אלה הם לפחות שלושה צעדים" – צחקה יומיה ונשענה על כתפו.
– ״נעשה אותם בקפיצה אחת".
– ״אל יתהלל חוגר כמפתח" – ציטטה יומיה משיעורי התנ"ך שלמדה פעם עם מדמואזל אליס.
ורק אז שמה לב שהיא נשענת על כתיפו.
כשהייתה שקועה בעבודה הייתה שוכחת את עצמה. אך שעות המנוחה היו שעות של התבודדות והתייחדות עם זכרונות עגומים. אל חיק השינה הייתה מגיעה לא-אחת עם דמעות בעיניים.
מודיבו ניסה להתרועע איתה אך היא הייתה קרה כקרח. אם היה בא אליה לדבר על תוכניות יום המחרת, היתה תמיד קשובה ועירנית. אך ברגע שסטה מן הנושא הייתה יומיה מסתגרת בתוכה כצב בשריונו ונאלמת כליל.
מודיבו שהיה בעל-גאווה היה מסתפק איפוא בשיחות על ענייני הכפר ונזהר שלא לסטות מהן בשפתיו. אך עיניו סטו והגיעו הרחק.
ליבו נמשך אחרי יומיה. רבים מבני הכפר נמשכו אחריה. אך הוא היה היחיד שהעז גם לקוות. אל כל האחרים הביטה מגבוה. ורק אליו התייחסה כאל שווה לה.
"על התחבורה בנהר אין לסמוך" – הסכים איתה
בגאוותו היה שואל את עצמו אם טוב לו להתחתן עם נערה השווה לו באישיותה ובכשרונותיה או שמא מוטב למצוא אחת שתעריץ אותו, תשמע בקולו ותהיה אסירת-תודה שהסכים לשאתה. כאלה היו רבות. ההיגיון היטה אותו לא פעם לצד זה, אך אהבתו ליומיה הלכה וגברה עם כל שבוע של עבודה משותפת, עם כל שיחה וכל מבט. ובפני האהבה אין להיגיון עמידה.
יומיה לא השיבה לו אהבה. הספק ליבּה את אהבתו אליה. שוויון נפשה התגרה ברגשי גאוותו. ראה שהיא עצובה ומסוגרת בכל עת שהיא חפשיה לנפשה – ולא הבין מפני מה. הרגיש שמשהו מעיק על ליבה.
יומיה רחשה חיבה למודיבו. הייתה אסירת תודה על עזרתו הרבה ועל מסירותו. העריכה את אישיותו. אהבה להיות בקרבתו. אך ליבה היה נתון לאחר. לאחר שיכלה לפגוש רק בחלומות הלילה, או בהזיות בהקיץ. זה היה החיץ היחידי בינה ובין מודיבו. מודיבו לא ידע על קיומו, לא שמע עליו דבר. ביום שישמע עליו, ביום שייפתח פיה של יומיה והיא תתחיל לספר לו על גיל, באותו יום יתחיל החיץ להתמוטט.
המשפט האחרון שאמרה לו יומיה ״אל יתהלל חוגר כמפתח" פעל עליו על מודיבו כבד אדום על שור בזירה. את להט אהבתו היה מכבה בעבודה מאומצת עד-כלות-הכוחות עם יומיה ולמענה.
עוד באותו יום נערמו בכפר עשרות גזעי-עצים ישרים ענקיים שנכרתו ביער ונועדו לשמש עמודי-חשמל וטלפון. למחרת גבהה הערימה והייתה להר. בחורי הכפר התלהבו לעצם המחשבה שיהיה להם אור של חשמל בכפר. הם עבדו כשדים. את עניין הטלפון לא הבינו בדיוק אך מתאוריו של מודיבו הצטייר בדמיונם איזה מכשיר המופעל על־ידי כוחות שמעל לטבע. ואם מודיבו אומר שזה חשוב ומועיל – כנראה שכך הדבר. ״מודיבו אומר – אז מודיבו יודע" – זו הייתה הסיסמה השנייה שנפוצה בכפר.
סלילת הכביש הייתה קשה מכפי שחשבו. ״אם נחכה עד שיבוא תורנו לקבל מהשלטונות מכונות – נצטרך לחכות שנים" – הסביר להם מודיבו בשובו מעיר הבירה. ״הצרכים רבים ודחופים. והכפר שלנו אינו על דרך המלך".
בחבורת הצעירים שהתאספה סביבו עבר רחש של אכזבה.
– ״הראו לי את התוכניות לשנתיים הקרובות. בובו-קאדינגה אינו כלול בתוכניותיהם".
– ״מדוע אינו כלול?" – התקומם אחד הצעירים – “האם אנו חשובים פחות מאחרים או טובים פחות מאחרים!”
– ״הם מוכרחים לסלול כביש גם אלינו".
– ״הם יסללו" – ענה מודיבו – ״אך כשיגיע תורנו. ומי יודע מתי יגיע".
– ״ובינתיים? הרי זה יעכב את תוכניות הפיתוח שלנו. כך הסברת לנו בעצמך".
– ״לדעתי אסור להתעכב. אסור לחכות".
–???
– ״נסלול את הכביש בידינו. בפטישים ובידיים. אין לנו צורך במכונות שלהם".
– ״מודיבו אומר – אז מודיבו יודע!" – הגיב בקריאה אחד הצעירים, לקול צחוקם של הנאספים.
– “אי אפשר לסרב למודיבו” – קרא אותו בחור, שנהנה מתגובת הקהל. וכולם הסכימו איתו.
– ״אם נצליח להכין הכול עד לזיפות – אולי יסכימו לתת לנו זפת" – עודד אותם מודיבו. בעצם קיבל הבטחה כזאת בעיר הבירה, אך לא רצה להתחייב בפניהם כל עוד לא היה בטוח שפקידי הממשלה יעמדו בדיבורם.
לעבודת הסלילה ניתנה זכות בכורה. היה צריך להספיק הכול לפני עונת הגשמים העזים. הר עמודי הטלפון והחשמל נשאר איפוא במקומו. בינתיים. במקביל לסלילת הכביש עבדו רק על סיום מערכת מי השתייה שכללה התקנת ברזים בכל סוכה וחיטוי המים בכלור במתקן מרכזי.
בטכס חנוכת הכביש נכח, בין שאר המוזמנים, שגריר ישראל. יומיה הייתה מבקרת אותו בכל פעם שהזדמנה לעיר הבירה והרגישה אצלו כבת-בית. נהגה להתייעץ איתו בכל בעיה שבה נתקלה. כל הצלחה של יומיה הייתה בעיניו כהצלחה של ארצו ועל-כן השתדל למנוע ממנה כשלונות. אך יחסו אל יומיה היה הרבה מעבר ליחס של שגריר אל מי שלמד והשתלם בארצו. גם לדיאלו, נהגו המסור ואחיה הבכור, היה חלק בכך.
השגריר – איש קיבוץ בגיל העמידה – שהיה מחלק את חייו בין עבודתו ברפת במשקו ובין שליחויות שונות – מילא בחיי יומיה את מקומם של הורי ז’אנט ושל מדריכיה ומוריה בישראל. הייתה לו בת בגילה של יומיה שנשארה בישראל כדי לשרת בצבא. יומיה הזכירה לו את ביתו שאיתה נהג לשוחח ארוכות והוא נהנה מחברתה של יומיה בכל עת.
לא פלא איפוא שנענה ובא לחנוכת הכביש.
הוא הקדים לבוא כדי להספיק לסייר בכפר. ליוו אותו יומיה ודיאלו. מודיבו התנצל בטענה שהוא עסוק בהכנת הטכס. בסתר ליבו קיננה משטמה לאיש זה שזכה להערצתה של יומיה.
השגריר חילק שבחים רבים. הדבר היפה ביותר שראיתי כאן – אמר, כשסיימו את הסיור ונחפזו למצוא צל – הוא… הוא…
– המרפאה… – ניסה דיאלו לעזור.
בית הספר? – שאלה יומיה.
– לא – לא – לא.
– הכביש, כמובן – ניסה שוב דיאלו את מזלו.
– הדבר היפה ביותר – השלים השגריר את דבריו מהורהר – הוא שאין כאן אף איש זר אחד. שהכול נעשה בידי בני הכפר בעצמם.
משהפליג בשבחים אישיים ליומיה, שיסעה את דבריו ואמרה:
– ״תודה על השבחים. אולם אתה יודע, שבחים אנו מקבלים בשפע. לא זה חסר לנו".
– ״ומה חסר לכם?" – נתלה השגריר בדבריה – “אמרי בגלוי, אל תתביישי”. כבר בבואו לכאן חשב למצוא איזו מתנה מועילה יוכל לשלוח לכפר הזה. אולם תשובתה של יומיה השאירה אותו בפה פעור.
– ״אנחנו זקוקים, למשל, לגנראטור" – אמרה יומיה – “בלי חשמל לא נוכל להמשיך בפיתוח הכפר. הרשת הארצית רחוקה מאתנו מרחק רב”.
– ״פרט זה התברר לנו לאחר שכבר כרתנו עצים והכינונו עמודים" – הוסיפה כמתנצלת – “פשוט לא ידענו שאין לנו כל סיכוי להתחבר לרשת הארצית”.
– אנסה" – מילמל השגריר – אשתדל".
כעבור חודשים אחדים הגיע גנראטור. “מתנת מדינת ישראל ליומיה ולבובו-קאדינגה” - היה חרוט על לוחית שהוצמדה אליו.
קשה לדעת מי שמח באותו יום יותר – יומיה או השגריר. הסיפוק של הנותן אינו מועט מזה של המקבל.
כד. ברית־דמים, שד וסופו של טרקטור 🔗
בד בבד עם ״המבצעים הגדולים" – עסקו יומיה ומודיבו בשינוי פני החקלאות בכפרם. זו מלאכה שאי־אפשר לעשותה בקפיצות גדולות ופתאומיות. כאן דרושה סבלנות רבה והפירות אינם נראים לעין אלא לאחר זמן ממושך.
גם בשטח זה נתקלו בקשיים רבים. טבע הארץ והרגלי האיכרים שהפכו להם לטבע היו בעוכריהם. האקלים של האיזור, ויערות העד שהקיפו אותו השפיעו מאוד על טבעם של תושביו. ״עצלנים הם ללא תקנה" – היה אומר מודיבו בשעות של ייאוש. ויומיה הייתה מצטטת מן התנ“ך ״נירפים אתם נירפים”. החום הכבד נסך עצלות באיברים. באמצעו של יום מן הנמנע היה לעבוד בשדות בשמש הלוהטת. היו מנמנמים איפוא בצל עץ עבות וסומכים על יער־העד שיצמיח פירות ושורשים די-שובעם. ״מרעב לא נמות" – היו אומרים למורינו – אך ״אם נאמץ את גופנו בחום הזה ניחלש ונדעך ושום תרופה מתרופות הפלאים של יומיה לא תעזור לנו".
היה משהו מן האמת בדבריהם. אפשר היה לסלוח לעצלותם, אם כי הפריזו בה מאוד. קשה היה יותר לסלוח לטיפשות שנלוותה אליה לעיתים קרובות. הצרפתים ששלטו בארצות השכנות ובחלק ניכר מן היבשת, הנהיגו גידול אחד ויחיד בכל ארץ. ארץ אחת גידלה אך ורק בוטנים. שניה גידלה דוחן. שלישית גידלה אורז. לצרפת ששלטה בכל הארצות הללו היה הדבר נוח. ולאיכרים העצלים היה נוח. הם התמחו בגידול אחד שחייב מאמץ בעונה אחת בלבד, וחיו בלי דאגות.
מודיבו שלמד בקורידוגו את מגרעותיה של השיטה הזו, שניצלה ודילדלה את האדמה, שהשיגה יבולים נמוכים וגררה אחריה בטלה מוחלטת במשך כמה חודשים בשנה – התקשה מאוד לשכנע את האיכרים לשנות ממנהגם. ליומיה היה חשוב השינוי במבנה החקלאות גם מבחינה אחרת – היא דאגה לתזונה של התושבים שבה תלויים בריאותם ואורך חייהם. בתנאי התחבורה הקשים היה משק מעורב – שבו מגדלים גידולים שונים ומגוונים – תנאי לתזונה טובה ומאוזנת.
– ״אומנם איש לא ימות מרעב" – היתה מסבירה באורך־רוח לבני כפרה – אבל רבים רבים מתים וימותו מתזונה לקויה. האם אינכם רוצים להאריך ימים?"
ביטויים כמו ״תזונה לקויה" היו מעבר להבנתם. ואורך חייהם היה תלוי לפי אמונתם ברצון האלים ולא במה שאוכל האדם.
היום נזכרת יומיה בחיוך על שפתיה בוויכוחים אלה. אך באותם ימים הייתה מגיעה עד לסף היאוש. אילמלא אהבה את בני כפרה ואילולא היה לה אופי של פלדה הייתה בוודאי בורחת מן הכפר, כפי שעשו צעירים רבים שלמדו בעולם הגדול.
היא ניסתה לשפר קטנות כגדולות. בראותה את האיכרים בעבודתם היא לא יכלה להבין מפני מה עובדים בשדה במעדרים בעלי ידית קצרצרה. מדוע לא יתקינו למעדר המקומי – לדאבה ידית ארוכה כפי שראתה בקיבוצים? הרי הידית הקצרה גורמת למאמץ עצום של האיש הכפוף כולו ולהספק נמוך בעבודתו. להפתעתה לא היו בכל הארץ ידיות ארוכות בנמצא. האיכרים סירבו להתקין ידיות כאלה והיא ידעה שעד שלא ייווכחו ביעילותן לא ישנו ממנהגם. נסעה לעיר הבירה. עברה אותה לאורכה ולרוחבה ולא מצאה את מבוקשה. אגב, לא היה קשה לעבור את עיר־הבירה ״לאורכה ולרוחבה", שכן אותה עיר שנחשבה בעיניה לענקית בבואה אליה מן הכפר, נתגמדה בעיניה מאז שיצאה לחוץ־לארץ. למרות רחובותיה המתנאים ומתגאים בשמות פאריסאיים טיפוסיים הייתה זו למעשה עיירה בת כמה רבבות תושבים ולא יותר.
בייאושה פנתה אל שגריר ישראל. אליו הייתה באה בהגיעה למבוי סתום. ״עליך למחוק מן המילון שלך את המושג ‘בלתי אפשרי’ " – היה נוהג לאמר ליומיה. השגריר שמע, חייך, קרא אליו מיד את האלחוטאי וציווה עליו להזמין דרך משרד-החוץ מאתיים ידיות למעדרים, ישר מישראל. “נשלח מאה לכם ומאה לקורידוגו ביום שיגיעו”. במשרד החוץ הישראלי בוודאי התפלאו להזמנה המוזרה הזאת, אך מזמן התרגלו שהשגרירים באפריקה עוסקים בדברים מוזרים ודורשים דרישות תמהוניות.
הידיות הגיעו תוך שבועיים. עשרים חבילות ארוזות יפה. עוזריו של מודיבו שכבר התרגלו להיות זריזים ויעילים רצו לגרום לו הפתעה. מיד עם פריקת המטען ניסרו את הידיות הארוכות לשניים וחיברו אותן אל כפות ה״דאבה" שחיכו במחסן. הייתה זו ״הפתעה" של ממש למודיבו וליומיה. דמעות עלו בעיניהם. אך לא אמרו דבר כי לא רצו לצער את הבחורים שכוונתם היתה טובה. המחסנאי והעוזרים לא הבינו מה קרה להם למודינו וליומיה. הם ציפו שישבחום על הזריזות והתושייה שגילו ומשום-מה לא זכו לשבח.
משגים קטנים כאלה היו מדכאים את רוחה של יומיה. הרגישה שהיא מוכרחה לספר את המעשייה לשגריר. השגריר הניח מידו את העיתון המקומי – עתון שהיה מופיע שלוש פעמים בשבוע, והוא העיתון היחיד במדינה – וקם לקראת יומיה.
– ״כמו שאני מכיר אותך, באת להודות לי על ההפתעה" – הקדים ואמר – ״ידיות נאות שלחו".
– ״באתי להודות לך על ההפתעה שלך ולספר לך על… הפתעה נוספת" אמרה יומיה.
כשסיימה את סיפורה פרץ השגריר בצחוק מתגלגל. לא יכול להירגע. ״זה סיפור נפלא" – היה חוזר ואומר – “סיפור נפ-לא”.
– ״אילו היה זה סיפור, הייתי מוכנה להסכים איתך שהוא נפלא" הפסיקה אותו יומיה – “אך לצערי זוהי המציאות שבה אני חיה. זהו מקרה טיפוסי”.
– „אל תפריזי" – אמר השגריר. ״עת להרצין ועת לצחוק“. ומתוך רצון לבדר את רוחה פתח וסיפר לה על סיסוֹקוֹ משרתו – הבוי” של השגרירות.
– ״את סיסוקו שלנו את הרי מכירה. שכחן הוא מטבעו. שוקע בהזיות – ושוכח. הטלתי עליו להשקות את הגן שלפני הבית. היה שוכח. צמחי הנוי הרכים היו נובלים ומתים בחום הכבד. שיננתי לו שעליו לצאת יום-יום מיד בקומו מהשינה ולהשקות את הצמחים, בטרם יגבר החום. נאלצתי אף לאיים עליו. והוא תפס את העניין. יום יום היה יוצא ומשקה. אומנם בדלי, שכן בצנור הגומי סירב בעקשנות לגעת. ניחא, יהא בדלי ובלבד שהצמחים יחיו.
זה היה בעונה היבשה. עונת הגשמים באה כדרכה במפתיע ובעוז. יום אחד אני עומד בחלון וצופה בגשם הראשון של העונה שניתך בשטף אדיר ארצה. ומה אני רואה למטה בגינה! סיסוקו עומד בגשם, כמעט עירום, כתפיו מרעידות וידיו אוחזות בדלי המתמלא מן הברז. לא האמנתי למראה עיניי, סיסוקו שלנו מילא את הדלי וניגש להשקות את הצמחים, אחד אחר השני.
לא יכולתי לשלוט ברוחי. פתחתי את החלון וצעקתי לעברו: סיסוקו, מה אתה עושה?
בקושי הרים את פניו מפני הגשם שניתך כל הזמן בכוח איתנים. ״אני משקה כמו שהאדון אמר לי. כל יום סיסוקו מתעורר – סיסוקו משקה".
רוח ליצנות דבקה בי. קראתי אליו: ‘למה לך ללכת עם הדלי אל הברז. שים אותו בגשם והוא יתמלא’. ומה את חושבת שהוא עשה? הוא מילא את הדלי במי-גשם והשקה שיח אחר שיח".
השגריר סיים את הסיפור ופרץ בצחוק. צחוקו נקטע בראשיתו. יומיה לא צחקה כלל. עיניה היו נעוצות בציפורני ידיה ועל פניה ארשת של מי שעומד לפרוץ בבכי.
– ״מה לך, יומיה? היכן חוש ההומור שלך?"
– ״אינך מרגיש שהסיפור שלך הוא המשכו של הסיפור שלי?״
– ״ומשום כך סיפרתי אותו".
– ״אבל אינך מבין".
– ״מה איני מבין?"
– ״שאלה הם סיפורים אופייניים. שכאלה הם האנשים בארץ הזאת. שאין להם תקווה".
יומיה הייתה אומרת דברים אלה מתוך רצון עז לשמוע את הכחשתם. רצתה שאיש ״זר" יכחיש חששות אלה שנטפלו אליה כל אימת שנתקלה בבוּרוּת ובטיפשות שמסביבה.
– ״ממך לא ציפיתי לשמוע זאת!" – גער בה השגריר. “סיפורים טובים הם אלה ואוכל לספר לך כהנה וכהנה על סיסוקו ועל אחרים. ומה בכך? כיצד את מעזה לקבוע שהם ‘אופיינים’ שהם ‘טיפוסיים’? לילה שלם אוכל לספר לך על ‘חכמי חלם’ – יהודים ש’הצטיינו' במעשי איוולת. האם תסיקי מכך שהיהודים הם טיפשים? שעות יושבים אצלנו בקיבוץ שלי – ומספרים על ‘מעשי חלם’ של חברים שלנו – האם יש בכך הוכחה שקיבוץ של כסילים הוא קיבוצי?”.
הוטב לה ליומיה. היא הביטה בשגריר ושתי עיניה השחורות הגדולות אמרו תודה.
– ״הצדק איתך. אבל לפעמים… לפעמים אני יוצאת מדעתי. אני נוסעת עם נהג. אנו ממהרים להגיע למשרד ממשלתי בטרם ייסגר. עוברים בדרך בכפר. הנהג פוגש ידיד שלא ראה זמן רב. הוא יורד מן המכונית, מתחבק ומתנשק עם ידידו ומתחיל לשאול לשלומו ולשלום אשתו, ולשלום הילדים, ולשלום השכנים, ולשלום היבול והשדות… ואני מתפקעת. אנו מגיעים למשרד. האיש אותו אני מחפשת איננו. כבר הלך?' אני שואלת. – לא. פשוט לא בא. אין הם יודעים מפני מה לא בא. תבואי מחר – הם אומרים לי בשקט ובשלווה – ואולי יותר טוב שתבואי מחרתיים. כי אם לא בא היום אולי לא יבוא גם מחר.
וכשאני חוזרת מסתבר שהוא היה עסוק. במה? תשאל – במשפחת קרובים שלו שבאה מן הכפר ותלתה עצמה בצווארו. ומה שמוציא אותי מן הכלים – השלווה והנועם שבהם הוא מספר לי זאת".
– ״שנתיים בישראל קילקלו אותך לגמרי" – צחק השגריר והשיב לה ליומיה – "את יוצאת מן הכלים לעיתים קרובות מדי. ומדוע לא תראי כמה יפה, תרבותית ואנושית התנהגותם של אנשים אלה? והרי כך נוהגים אצלכם דורי דורות. ואני לעיתים מתקנא בכם.
אצלנו בישראל כל האנשים ממהרים. הכול עסוקים, בהולים, נחפזים וכתוצאה מזה מתוחים ועצבניים. ברחוב – הכול רצים. פוגשים ידיד – בקושי אומרים לו שלום. בדרך־כלל מסתפקים בניד ראש וממשיכים לרוץ. השעון רודף אותנו. אין לנו פנאי. למי יש זמן לשיחה ידידותית, לביקור חולים, לפיטפוט קל עם מכרים? מי יכול להרשות לעצמו שיחה שקטה עם הילדים שלו, עם בני משפחתו?
אצלכם חשובים היחסים האנושיים מן היעילות. אין כאן בהילות ועצבנות. מעטות הצעקות והקטטות. הכל נעשה בנחת ובנועם. האם לא מוטב כך?"
– ״אבל יש עבודה והיא חייבת להיעשות. לא-כן? לאן יגיע עם המזלזל ביעילות? כיצד תיבנה מדינה וכיצד תתפתח אם כל אחד…"
– ״אמת נכון. לא טוב הדבר למדינה ולמוסדותיה. אך אני צופה בעניין לראות אולי מכאן תצא הדוגמה כיצד אפשר לפתח ארץ ולהגיע לסדר ומשטר, מבלי להשתעבד להם. מבלי ליהפך לעבד לקצב החיים המודרניים המסכן את השלווה הפנימית ואת ההנאות הפשוטות והבסיסיות של האדם – קשרי משפחה ויחסי רעות".
יומיה חזרה לכפר שקועה בהירהורים. לכל מטבע שני צדדים – הייתה משיחה עם עצמה. מה קרה לי שהתחלתי לראות דווקא את הצד הכעור, האפל? הנה נטל השגריר את אותם המטבעות שהנחתי לפניו וראה בהם דברים כה יפים, ואולי נכונים.
בפתח הכפר הייתה התקהלות. ליבה ניבא לה רע. אך היא ייחסה זאת לתכונה שדבקה בה לראות את צידו האפל של כל ״מטבע". המשיכה איפוא אל ביתה ושכבה לנוח.
לא הייתה שקטה. דפיקה על הדלת הקפיצה אותה מן המטה. מודיבו נכנס.
– ״הטרקטור" – אמר. שפתיו רטטו.
– ״מה קרה לטרקטור? ספר!"
– ״אני אשם. אני מסרתיו לכסיל הזה. עתה נותר לנו רק הטרקטור הכבד העוסק בעקירת עצי־היער. את עיבוד השדות נצטרך שוב לעשות במעדרים".
– ״אתה יודע" – ניסתה יומיה לנחם אותו – ״אפילו בצרפת להרבה אנשים אין טרקטור".
– ״אך להם יש לפחות בהמות עבודה. וכאן בהמות אינן יכולות להתקיים. כאן מי שאין לו טרקטור חייב לעבוד בדאבה".
– ״בדאבא בעלת מחצית-ידית-ארוכה" – ניסתה יומיה להתלוצץ ולהקל מעל מודיבו את כאבו.
– ״עד שנקבל טרקטור אחר…" הירהר מודיבו בקול רם.
– ״אך מה קרה לו לטרקטור שלנו – טרם סיפרת לי. האם אי אפשר לתקנו?"
– ״אין לו תקנה" – אמר מודיבו וטילטל ראשו לצדדים. – “הכסיל נסע במלוא המהירות, ירד מן הדרך ונכנס ישר לתוך עץ באובאב. הטרקטור נמעך כליל”.
– “ומה קרה לו לבחור?”
– ״שומר פתאים אדוני – הוא ניצל בנס. ‘שד הופיע לפני על הדרך’ – אומר הוא לי – ‘סובבתי את ההגה כדי לא לדרוס אותו’ ".
– ״בחור שרואה שדים ורוחות אינו ראוי לנהוג טרקטור" – אמרה יומיה.
– ״אשמתי היא" – אמר מודיבו – אני מכיר אותו. גם אילמלא ראה שדים ורוחות לא היה צריך לקבל את הטרקטור".
– ״אני איני זוכרת אותו".
– ״הוא היה מן הראשונים שברחו מן הכפר העירה. הולך בטל היה בעיר. ימים אחדים לאחר ששבתי מקורידוגו חזר גם הוא לכפר ונטפל אלי. כשהגיע הטרקטור לא נתן לי מנוחה…"
– ״ומדוע לא שלחת אותן לעזאזל?"
– ״לא יכולתי. קשר של דם היה בינינו מנעורינו. כשהיינו בני עשר… ואולי אחת־עשרה – את יודעת, כרתנו ברית דמים. הוא חתך את זרועו ואני את שלי, מצצנו זה מדמו של זה והצמדנו את הזרועות כדי שדמו של האחד יזרום לעורקי רעהו. נשבענו שנשמור אמונים זה לזה עד יום מותנו. על גבו של כסיל זה הגעתי אז להיות מנהיגם של כל נערי הכפר. עתה בא והזכיר לי את בריתנו. לא עמד בי ליבי לסרב לו.
אני אשם במות הטרקטור. אני הכסיל. לא הוא".
– ״האסון לא כל כך גדול" – ניחמה אותו יומיה – “העיקר שהבחור ניצל. בעצם הרי השדות כבר נחרשו כולם. רק תמול־שלשום יצאתי לשדות. אין הם נופלים משדות קורידוגו. את הזיבול נצטרך לעשות בידיים. על זיבול ודישון אין לוותר”.
– ״זה יהיה קשה. האיכרים שלנו מעולם לא עשו מלאכה זו".
– ״קשה. אבל אפשרי. אחר כך תבוא עת הזריעה. את זאת עשו תמיד בידיים. יעשו זאת עונה נוספת".
– ״על העבודה נשתלט. נסתדר בלי הטרקטור הזה. אך חרד אני להשפעה על רוח האנשים. שמא יתחילו לחשוש מנהיגת טרקטור ומנקמת שדים. ובלבד שלא תעיב תאונה זו על שמחת חג האור הקרב והולך".
– ״אין סכנה כזאת, מודיבו" – עודדה יומיה את רוחו – “אתה דאג לשדות והשאר לי את כל הכרוך בחג האור”.
וכשפנה לצאת הוסיפה:
“ואשר לרוח האנשים – אל דאגה! עלי ועל צווארי”.
כה. מחלוקת בין מודיבו לבין יומיה 🔗
כשהתקרב היום שבו יואר הכפר כולו באור חשמל החליטה יומיה שזו הזדמנות להחזיר לזקן־הכפר ולמכשף את מעמדם ולרתום אותם כשותפים למלאכת הפיתוח.
למען הכפר – חשבה יומיה – מוטב שיעמדו לצדי משיחרשו מזימות נגדי. למען הכפר מוטב שישמרו על מעמדם המבוסס מדורות ובלבד שלא ישתמשו במעמדם לעיכוב תוכניותיי, רק הם יוכלו לשמור על מסורת הכפר והשבט, ואת זו אין לבטל ללא תחליף.
את המכשול האחרון סילק הזקן בעצמו. ימים מספר לאחר הוויכוח בדבר אכילת בשר אדם הוציא צו, ביוזמתו, האוסר על כך באיסור חמור. מנהג עתיק זה עבר זמנו וכל הנוהג לפיו ינודה מן הכפר – הכריז. לא לרצון הוא לממשלה ולא לרצון לראש השבט ולזקני הכפרים.
מפה לאוזן סיפרו שאף נזף קשות במכשף שעורר סערה זו העלולה להבאיש את ריחו של הכפר בעיר הבירה.
יומיה ערכה ביקור אצל זקן הכפר וביקשה אותו שיקבל לידיו את ניהול טכס חג האור.
– אתה ורק אתה תביא את האור לכפר – אמרה לו בהכנעה – מידיך יקבלו אותו כולם.
זקן־הכפר הופתע, אך קיבל את ההצעה בשמחה. זה מכבר הרגיש שרגליו נדחקות ורצה לשוב למרכז חיי הכפר.
מי שהופתע יותר ממנו היה מודיבו. כששמע מפי יומיה מה עשתה לא יכול היה לעצור ברוחו.
– ״מדוע עשית זאת? מדוע לא התייעצת איתי?" צעק.
– ״הייתי בטוחה שתסכים איתי. הרי לא יעלה על דעתך אחרת".
– ומדוע לא יעלה על דעתי אחרת? מי כמוך יודע שזקן־הכפר התנגד לכל השינויים שעשינו בכפר. מי כמוך צריך לדעת שבלי להתקומם נגד הזקן והמכשף שעליו הוא נשען, לא היינו יכולים לזוז צעד אחד קדימה".
– “אבל עכשיו אנו זקוקים להם”.
– “איננו זקוקים לאיש. אנו יכולים לעשות הכול בעצמנו”.
– “אינני מסכימה איתך. לא טוב שהאנשים יחיו בלי מסורת. המסורת שלנו נותנת את הסמכות לזקן־הכפר, והוא הוא השומר על קיומה”.
– ״את רוצה שימשיכו להאמין ברופא האליל ובקסמיו? שיקראו לו לגרש את השדים מבתיהם? את רוצה שיקבלו הוראות מהזקן ויילכו להישפט אצלו? את רוצה להרוס את כל מה שעשינו??"
– ״מודיבו, הירגע. אתה יודע שאינני רוצה להרוס דבר. אך אינני רואה בעין יפה את הזילזול שהתעורר בכפר כלפי כל מה שהיה פעם קדוש וחשוב לנו. התרגלו לזלזל בכל מה שהוא אפריקאי, והתחילו להסתכל מלמטה למעלה על כל דבר הבא מאירופה – החל בתסרוקת ולבוש וכלה בפסל ובאדם".
– “אבל זאת הרי רצינו”.
יש לנו באפריקה פסלים…
– “לא! טעות בידך. ולטעות זו נתפסו רבים וכן טובים. הנה שמעתי שאחד השרים שלנו הציע להעמיד בכיכר המרכזית בעיר הבירה פסל של פסל צרפתי מפורסם. הצעה נאה לכאורה. אך טמונה בה ראייה מעוקמת ומעוותת של הדברים. יש לנו באפריקה פסלים שכל העולם מתפעל מיופיים. מדוע נזדקק לפסל של אחרים? מדוע לא נפאר כיכרה של עיר בירה אפריקאית בפסל אפריקאי? יש לנו תרבות עשירה. ויש לנו מנהגים ומסורת שאין מה להתבייש בהם. אל לנו להחליפם בסחורות־יבוא. עלינו להתאים אותם לעולם המודרני. עלינו להוציא ולעקור מתוכנו מנהגים שעבר זמנם ואין בהם יותר טעם – אך אין לזרוק את השקד יחד עם הקליפה, רק מפני שהקליפה קשה”.
והרי זקן־הכפר התנגד לכל שינוי. הוא קידש כל מנהג, אם טוב ואם רע".
– “ועל־כן נלחמנו בו”.
– “ומה נשתנה עתה?”
– “ניצחנו אותו. עתה לאחר שנוצח יסכים לקבל את הדרך שלנו. הוא כבר נוכח לדעת שאיננו רוצים להרוס את הישן, ולהחליפו כליל בחדש. אנו רוצים רק להתאים, לשנות בהתאם לרוח הזמן”.
– “ואת מאמינה שהוא יתן ידו לכך?”
– “אם נדע לתת לו הרגשה שהוא עושה זאת מרצונו הטוב. אחרי הכול הוא איש חכם”.
– “קצת יותר מדי חכם”.
– “אבל, מודיבו, הרי תודה שהוא רוצה את טובתם של בני הכפר”.
– “רק אם היא עולה בקנה אחד עם טובתו שלו”.
– “את זאת עלינו לכוון. ואת זאת יש בכוחנו לכוון עכשיו. הרי אנו עומדים עתה בראש הכפר, למעשה”.
– “אשרי המאמין. אני מקווה בכל ליבי שאת צודקת. כי עשית כבר מעשה ואין להשיבו”.
– “בדבר אחד הצדק בלי ספק איתך, מודיבו יקירי; הייתי צריכה להתייעץ איתך תחילה. סלח נא”.
משפט אחרון זה הפיג את זעמו יותר ממאה טענות צודקות.
כ"ו. סיום או התחלה 🔗
הגיע יום החג. זקן־הכפר הכריז עליו רשמית. הרקדנים הכינו את המסיכות. המתופפים מתחו את העורות על התופים. הנשים כיבסו בנהר את בגדי החמודות שלהן ושל בנותיהן. הגברים מרחו את עורם בשומן, ציחצחו את החרבות ואת המגינים – שבהם אהבו להשתמש לריקודי מלחמה ולא למלחמה עצמה. הכפר היה נקי ומצוחצח. אלה שהיו כבר בעיר סיפרו לאחרים על נפלאות החשמל ואף הגזימו פה ושם, כיד הדמיון הטובה עליהם.
הרקדנים הכינו את המסיכות
היום אינו מוגבל יותר – סיפרו. הלילה מתחיל לפי רצונו של האדם. תארו לעצמכם! אתה לוחץ על כפתור אחד קטן ומאיר עיר שלמה. עוד לחיצה על כפתור והחושך נופל על עיר שלמה. החשמל יודע להניע מכונות, יודע להכניס חיים בגופים מוצקים. החשמל יכול להרוג תוך שנייה. החשמל… החשמל…
עברתי במקרה על־יד מודיבו ויומיה" – סיפר מישהו – בשעת שיחה ביניהם. אני נשבע ברוחות־אבותיי הטהורות שהם מתכוננים להפעיל מחר בעזרת החשמל הזה מכונה שתגרוס את כל הדוחן בכפר. ילחצו על כפתור והדוחן ייגרס. על כפתור אחר – והוא ייטחן".
– “ומה נעשה במכתשים שלנו?”
הכול ציפו ליום. וכשהגיע היום המצופה – התחילו לחכות לרגע. עם רדת החשיכה התאספו כל תושבי הכפר, זקנים, נשים וטף, לפני הסוכה של זקן־הכפר. שם היו נוהגים להתאסף כל השנים, עד שיומיה קבעה את אולם בית הספר למקום האסיפות.
זקן־הכפר העלה קטורת. המכשף לקח מן הקטורת והיזה ממנה על ראש הקהל הצפוף כשהוא לבוש בתלבושת רפיה זוהרת ועל ראשו מסיכת ענק משובצת במאות קונכיות קטנות. ריח הקטורת היה משכר.
המתופפים החלו לתופף והמחוללים יצאו במחול. לפתע, בשיאו של המחול, שעד עתה השתתפו בו רק המחוללים, הכה זקן־הכפר בטם־טם שלו מכה עזה. המחוללים קפאו במקומם. המתופפים עצרו את תנופת־ידם. המכשף לחש תפילה מסתורית שהמלה ״אור" חזרה והובלטה בה פעמים רבות ואז – לחץ זקן־הכפר על הכפתור שהיה מונח לפניו וכל הכפר הואר לפתע – מן הקצה אל הקצה.
המתופפים החלו לתופף…
– ״נס!” – צעק המכשף.
– ״נס!” – צעקו אחריו הילדים.
– ״נס!” – קראו אחריהם כל תושבי הכפר.
מודיבו העיף מבט ביומיה. יומיה השפילה את עיניה.
– ״אחרי הטכס אני רוצה לדבר אתך" – אמר בלחישה.
– ״טוב" – ענתה.
חשבה שהוא רוצה לדבר איתה על המשגה שעשתה – על מה שהוא חשב למשגה – ששיתפה את זקן הכפר ואת המכשף הערמומי בטכס.
אך טעתה. בכפר סערו עתה הריקודים. התלהבות כזאת לא ראה הכפר זה שנים – מאז הבצורת האחרונה, שקיצה הוחש על־ידי התפילות והקורבנות.
– ״אור יום בלילה!" – התפעלו האנשים.
– “ובמכת כפתור אחת!”
יומיה ומודיבו צעדו באיטיות זה בצד זו. יצאו מן הכפר. הלכו והתרחקו מן האורות.
שעה ארוכה שתקו. הלכו ושתקו. מפעם לפעם הפנו מבטיהם זה אל זו וחזרו והסבו אותם במבוכה.
אחרי שעה ארוכה אמר מודיבו:
– ״סיימנו".
– “לא. רק התחלנו” – אמרה יומיה.
– “שמחה כזאת לא ראיתי מימי”.
– “כן, שמחה גדולה” – אמרה יומיה בעיניים עצובות.
– ״ראית אדם בכפר שאינו שמח הלילה?"
– “לא. ואתה?”
– “אני רואה אחת. כאן, לפני”.
שוב השתררה דומייה. רק רחש פסיעותיהם הפר את הדממה. מודיבו עצר פתאום בהילוכו.
,הייתי כל כך רוצה לראות אותך עליזה… מאושרת… הייתי…"
עיניו הבריקו בחשיכה. בגופו חלפה צמרמורת. הוא בלע את רוקו פעם ופעמיים. ציפה לתשובתה, לתגובתה.
לא באה תשובה. המשיכו ללכת. השתיקה הייתה כבדה. הגיעו לנחל. על יד הנחל עמד עץ עב גזע. שורשיו השתרגו על פני האדמה כשרירים של ענק.
יומיה נשענה על העץ.
– נס!
– כאן ישבתי פעם עם גיל" – אמרה כאילו לעצמה.
אותו ערב, אל מול הכפר המואר באור זוהר של חשמל, לקול תופי הטם־טם ושירת המחוללים – אותו ערב סיפרה יומיה למודיבו על גיל. סיפרה הכול.
֎
לבנם הבכור קראו יומיה ומודיבו בשם גי.
גי הוא שם צרפתי. אך כל מי שמכיר את סיפורה של יומיה יודע מה מסתתר מאחורי שם זה. מאז שנולד הבן חזרה יומיה להיות אותה יומיה שמלפני האסון. ומודיבו – מודיבו מרגיש שהוא האדם המאושר בעולם.
הוא לא שילם מוהר להורי יומיה. היה זה המקרה הראשון בכפר שבחור נושא נערה מבלי לשלם עבורה, אך בעקבותיו באו רבים.
מודיבו הצהיר קבל עם ועדה שלא ישא אשה אחרת על פני יומיה, כמנהג הארץ. כמה מהבחורים שהתחתנו אחריו הלכו בעקבותיו. היעמדו בדיבורם? ימים יגידו. מודיבו, כפי שהכרנו אותו, נאמן עלינו שיכבד את הבטחתו. ואת יומיה.
יומיה האם אינה פחות פעילה מיומיה הנערה. גי שלי יגדל בביתו ובכפרו כילד בריא, משכיל ומאושר – היא אומרת לעצמה.
ולמודיבו היא חוזרת ומשננת:
״אני רוצה שהכפר שלנו יהיה כזה שגי ירצה לחיות בו".
היא פועלת בהתאם לכך. ומודיבו אינו מפגר אחריה.
גי בן שנתיים כיום. ילד בריא וחסון, מלא מרץ וחיות. פנים לו כשל איש קטן. בעיניו הגדולות היפות מתנוצצת שמחת־חיים. אם תפגשו פעם את גי, תכירו אותו מיד. הוא דומה דמיון מפתיע ליומיה.
ואת יומיה הרי כולכם מכירים. מכירים היטב.
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.