מספרים אצלנו על חסן בק שהיה איש עריץ ותקיף ושונא את היהודים. פעם אחת בא אליו רוכל יהודי ולווה ממנו בריבּית חמש מאות גרוש, כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בכפרים. הלך הרוכל וקנה הרבה סחורה, כי חמש מאות גרוש בימים ההם הון עתק. בדרכו התנפלו עליו שודדים והשאירו אותו ככלי ריק. כשהגיע זמן הפירעון התחיל חסן בק להציק ליהודי.

אמר לו, השב לי כספי, לפני שתבער בי חמתי.

פתח ואמר, כבוד השר, מה אוֹמַר ומה־אדבר…

אמר לו, אל תאמר ואל תדבר. השב לי את כספי והתנדף מעל פני.

גמגם הרוכל ואמר, אין בידי אפילו גרוש אחד לגרש את חרפת הרעב.

ציווה להכותו.

היה צועק ואומר, לפשוט עורי תוכל, יא בק, אך מה יועיל לך זה?!

ראה חסן בק שאי־אפשר להוציא מן היהודי מה שאין לו.

שלח לעקל את רכושו. שבו ואמרו לו, יא חראם, אין לו לזה כל רכוש; רק מחצלאות בלויות לישון עליהן וח’אביה אחת של מים צוננים. וספרים עבריים אחדים צהובים ממישמוש.

נתרתח חסן בק ואמר לו, כּלבּ־אבּן־כּלבּ, זה כל מה שיש לך עלי אדמות? ומה עשית כל ימי חייך?

אמר לו, ילדים טובים יש לי, ברוך־השם; חמישה, בעיני השטן.

אמר לו, ואם אמיתך בזה הרגע, מה תוריש להם, ריקא שכמותך?

ענה ואמר, את מקומי בבית־הכנסת אוריש להם, ואת שמי הטוב.

נדלקו עיניו של חסן בק בניצנוץ מרושע. נקש אצבע בבוהן כמי שהבריק בו רעיון, ואמר: אתה תמכור לי את מקומך בבית־הכנסת וחייך יהיו לך לשלל.

אמר לו, אי־אפשר.

אמר לו, מקומך תמורת כספי. ואתה את נפשך היצלת.

התחנן ואמר, רק לא זאת, יא בק.

ציווה לתלותו ברגליו. ומתחת לשפמו נהם, ננסה את זאת.

וזאת לדעת שאצלנו בארם־צובה בית־כנסת גדול ועתיק, שבנה יואב בן־צרויה, והרחיבו גולי ספרד, ולכל יהודי חזקה בו על מקום, לו ולזרעו אחריו. גם אותו רוכל היתה לו חזקה על מקום אחד, בין שניים משבעה ההיכלות.

תחילה סירב היהודי למכור חזקתו לגוי, אך אחרי שעוּנה בעינויים משונים נכנע והסכים. לקח אותו חסן בק אל בית־המשפט המוסלמי ולעיני המופתי כתב לו זה שטר מכירה כתוב וחתום כדת. הוסיף המופתי, ראש כוהני הדת, את חתימתו המסולסלת לעדוּת והשטר קיבל משנה תוקף.

ביום שבת קודש, בשעת התפילה, בא חסן בק אל בית הכנסת הקדמון, הוא ואנשיו עימו, הניח את סוסו ואת אנשיו בחוץ ונכנס בגפו, כלי זינו עליו ובידו אח מליאה גחלים בוערות. נבהלו המתפללים ונמלאו פליאה. בא אליו הגבאי וקד לעומתו וּשאלוֹ מה חפצו ביום השבת. ענה חסן בק בקול גדול ואמר: את מקומי אני מבקש, הוא המקום שמכר לי פלוני בן פלונית, והרי שטר המכירה לפניך. נטל זה השטר והביאו אל החכם לקראו, אחר פנה והוביל את הבק אל מקומו של אותו רוכל.

תפס חסן בק את מקומו והחזן המשיך בתפילה. ראה שאין נותנים דעתם עליו, מה עשה? ספק כפיו פעם ועוד פעם, עד שרץ ובא אליו נושא כליו. לחש באוזנו. יצא והביא לו נרגילה וחליל וכלי משחית. הצית את הנרגילה וחילל בחלילו והפריע ככל שיכול.

ככה המשיך לעשות בכל שבת ושבת, עד שקצה נפשם של המתפללים. התאספו ראשי הקהל ואספו כספים והלכו ובאו אצלו לקבל מידו את השטר. לא נתן להם אותו עד ששקלו על ידו לירה תמורת כל גרוש שלווה ממנו הרוכל. קרעו את השטר ונשמו לרווחה.

שמעו הנוצרים. מיהרו ושלחו שתדלנים וקונסולים לקושטא היא סטאמבול והביאו משם פירמאן חתום בידי הסולטאן, שאסור למוסלמי להחזיק מקום בכנסייה נוצרית.