מספרים אצלנו מעשה בחכם עזרא חמווי, זכר צדיק לברכה, שרוממו בעיני הגויים והקנה לו שם בכל ערי המזרח. עברו שבעים שנה ושנה מאז קרה הדבר ועוד מספרים בו זקנים ונערים, ומברכים את השם שנתן מחכמתו לבשר ודם.

והמעשה שהיה כך היה. לילה אחד מן הלילות שב ערבי מוסלמי מנכבדי העיר אל ביתו שתוי כלוֹט, לא־עליכם. נכנס ברעש גדול וקרא לאשתו להכין לו קפה: “ובמהירות, יא מרה” (הוֹ אשה) צעק וחבט באגרופו על השולחן. בידו אחז האיש עוגה אכולה כדי מחציתה. הניף את העוגה בימינו ואמר לה לאשתו הנדהמה: אם אין הקפה מוכן בטרם אוכל עוגה זו עד תום, תהיי מגורשת ממני. שלוש פעמים חזר על המלים האחרונות. וכידוע, מוסלם שאמר לאשתו “הרי את מגורשת” דינו כמי שנתן לה גט ואינו יכול לחזור בו. מיהרה האשה המסכנה ובידים רועדות הפיחה אש בגחלים והעמידה מים בקנקן נחושת, אך בטרם רתחו המים כילה אישה את העוגה, ניער ידיו זו בזו ואמר לה: לי שובי אל בית אביך, יא מרה.

למחרת היום פקח האיש את עיניו וכמתוך חלום בלהות שב ועלה לפניו המעשה שעשה. לאחר שרחץ במים צוננים סרו שארית יינו ושנתו מעליו והחל מתחרט על מעשהו. ראשית, אהבה גדולה אהב את אשתו. שנית, המעשה ימיט עליו בושה ויגרע מכבודו וממעמדו. ומה שגרוע מכול, אשתו בת־טובים היא, אביה מעמודי התווך של שוק החלפנים וכגודל עלבונו גודל נקמתו. ציווה איפוא לרתום הכרכרה ויצא בלב כבד אל הקאדי הגדול, הלא הוא השופט העליון אשר למוסלמים.

בגרון חנוק ובעינים דומעות סיפר לו את סיפורו — עבירה גוררת עבירה, יא אפנדי — אמר לו הקאדי — אלמלא שתית לשכרה לא היית בא לכלל טעות חייך. הודה האיש בעווֹנותיו וביקש על נפשו. — אנא, חוס על כבודי והצל את ביתי — התחנן לפני השופט. אמר לו הקאדי: את הנעשה אין להשיב. דין קוּראן הוא. אמר לו, חיי בידיך. אמר לו, אני איני רואה מוצא; אך אם כלו הקצים, בוא עמי אל דיינם של היהודים. איש חכם ונבון הוא, פלפל חריף. אפשר ימצא עצה ותחבולה.

וחכם עזרא חמווי אב־בית־דין של קהילת ארם־צובה באותם הימים. פתח לפניהם החכם שעריו ואוזניו ואחר ששמע מה ששמע עצם את עיניו והניח ידו עליהן כמי שאומר “שמע ישראל” והדומיה מסביב עמוקה כים.

אחר שעה קלה התנער החכם, החליק זקנו בידו ושאל: האם העוגה היתה טרייה או קשה? התפלא הערבי על השאלה, אך מיהר והשיב: אכן, קשה היתה העוגה, “מעמול” גדול שהבאתי עמי מבית היין. אם כך, אמר לו הדיין, עלה על הכרכרה ולך לבית חמיך וקרא לאשתך לשוב אליך הביתה; לא גרושה היא ולא מגורשת. פתח זה ואמר, אבל לפי דיננו… והפזיל עיניו אל הקאדי. אמר לו הדיין: לפי דיני דתך מותרת היא לך, יא שיך, וביתך ביתה.

נפל הערבי לרגלי הדיין ונשק אותן בהתרגשות. פתח הקאדי ושאלה בלחישה: הא כיצד?

אמר הדיין לערבי: חזור נא בפני הקאדי ירום הודו על מה שאמרת לה לאשתך אמש.

חזר זה ואמר: "אם אין הקפה מוכן בטרם אוכל עוגה זו עד תום תהיי מגורשת ממני, מגורשת ממני, מגורשת ממני "

אמר הדיין: הוא הדבר. תבוא נא האשה לביתה ותכין לך קפה כהילכתו. ואתה — אחר שתשתה את הקפה, תרד על ברכיך ותאסוף את פירורי העוגה היבשה מן השטיח. רק לאחר שיבואו כל הפירורים אל פיך ואל בית בליעתך ייאכל המעמול עד תום."

נדנד הקאדי ראשו השׂב ואמר: פסיקתך פסיקה, יא חכם. ואני אשים חותמי עליה.

ענה הדיין ואמר: אין עוגה יבשה ללא פירורים, ואין בעיה קשה ללא מוצא.

וכל ערביי העיר, כגויים כערלים, ששמעו כיצד הציל חכם־אל־יהוד משפחה מכובדת מביזיון ופירוד, התלחשו ביניהם ואמרו: אשרי הדור שזכה לדיין כזה, אשרי העם שככה לו.

מספרים אצלנו על שר אחד משרי העיר שהיה שונא את היהודים ואוהב את היהודיות. בשעות הערב הצוננות, כשהיו בנות ישראל הכשרות יוצאות לטיול של ערבית, מצחקקות זו על כתיפה של זו, היה השר לובש מחלצות ודוהר על סוסו בראש אנשיו, עובר ברחוב היהודים בגאון לזון בהן את עיניו ולאתר את צידו ליום יבוא.

מה עשו היהודים? ברגע ששמעו דיירי הבתים הקיצוניים את פרסות הסוסים או ראו המרכלות את השר קרב ובא, היתה עוברת קריאה בשרשרת מקצה הרחוב ועד סופו: בהמה! — בהמה! — בהמה! היו הבנות נרמזות ונחפזות להיכנס לביתן או לבית חברתן, להיסתר מפני עינו הרעה של אותו רשע. נכנסות ונועלות עצמן על בריח עד יעבור זעם. אם אינן רעולות — אמרו ליצני ארם־צובה — תהיינה לפחות נעולות. והגברים היו יוצאים כביכול לשוח, ונותנים בראשם כבוד לשר החמדן, ימח־שמו, על דרך הפתגם העממי “חיה רעה באה לקראתך — האכילנה”.

ראה השר שהחלו הנערות מדירות עצמן מפניו ואין הוא יכול לראות חמודותיהן אלא בחלומות הלילה, קרא ליועציו וסיפר להם צרתו. אמרו לו, אתה בא בסוסים ובפרשים, הן שומעות ונחבאות. אם תבוא יחידי כמתגנב, תוכל להגניב מבטים כאוות נפשך; ואינשאללה תזכה אף לגנוב את ליבה של אחת מאותן בהרתניות, שאילמלא מורא אבותיהן עליהן היו נופלות לרגליך ערימות ערומות.

נתמלא חיכו של השר ריר, זרק כמה מטבעות זהב ליועציו, קם ויצא יחידי אל חארת־אל־יאהוד. עד שנכנס היתה השכונה רגועה, טובלת בזימרת־ערגונות הקרויה רומנסרו ובצחקוקי עלמות מלהגות בִּל־פרנסאווי (צרפתית). מן הרגע שראתה אותו עין ראשונה יצא הקול וקרא “בהמה!” ואחריו ענו הדים ובני הדים: בהמה! בהמה!! ראה השר שאליו הדברים מכוּונים ומפניו חופזות העלמות הנעלמות. הסמיק והזעים ושב אל המצודה בנפש שוקקה ובכעס בן־אונים. קרא אליו את יועציו. אמר להם, לכו ובררו מה פירוש הקריאה “בהמה”.

שבו ואמרו לו, במחילה מכבודו, “בהמה” היא בהמה.

חרק השר שיניו. אמר להם, רתמו את הכרכרה ובואו עמי אל בית החכם. נכנס אל הבית האפלולי, כובש כעסו, כראוי לאיש כבוד, ואמר:

– באתי אליך בשאלה גדולה, יא חכם אל־יאהוד.

נעץ בו החכם את עיניו והבין מה בליבו של אותו רשע. העביר ידו על זקנו ואמר:

– שאל, נכבדי, שאל. ואת אשר ישים אלוהים בפי, לך אגיד.

אמר לו, מה ייעשה בקהילה הקוראת לשר העיר בשמות של גנאי?!

אמר לו, חמוּר המעשה, חמוּר! ודינה של קהילה כזאת לא לקולא. מצווה מפורשת היא אצלנו לתת לכל שליט את הכבוד שהוא ראוי לו. ומי כמוך, השר, יודע זאת.

פרש כף ימינו לפניו ועצם את עיניו ולאחר שתיקה קלה המשיך:

הנה ברגע שבּו תדרוך כף־רגלך בשכונתנו, שהיא כולה עפר לרגליך, תצא מפה־אל־אוזן מפה־אל־אוזן קריאה אחת גדולה “באימה!”, להזכיר לכל יהודי נאמן חובתו לנהוג בכבוד השר ביראה ובאימה.

נפנה השר את יועציו בעיניִם מזרות אימה. אמר להם, השיבוני אל המצודה. ובצאתם הוסיף ואמר, ולכו שאלו וחיקרו מה פירוש “באימה”. אמר לו אחד, אין צורך לשאול. יודע אני מהי “אימה” ומהי “באימה”. אמר לו, ומדוע שתקת, אבן־אל־חראם? אמר לו, אתה אמרת “בהמה”. אמר לו, אני אמרתי?! אתה עוד מֵעז פנים?!

הסתכסך השר עם יועציו והיו משחירים איש פני רעהו בסתר בפני הסולטאן, ירום הודו. ראה הסולטאן לאן הדברים עלולים להגיע, קרא אליו את השר ומינה אותו על חבל אסכנדרון, היא אלכסנדרטה.

כך ניצלו בנות עירנו הצנועות מעינו הרעה והחמדנית של אותו רשע.

ועוד מספרים, שהלה מצא את מותו מפגיונה של ארמנית יפיפיה כבת עשרים, שגזל מחתנה.

מספרים אצלנו על חסן בק שהיה איש עריץ ותקיף ושונא את היהודים. פעם אחת בא אליו רוכל יהודי ולווה ממנו בריבּית חמש מאות גרוש, כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בכפרים. הלך הרוכל וקנה הרבה סחורה, כי חמש מאות גרוש בימים ההם הון עתק. בדרכו התנפלו עליו שודדים והשאירו אותו ככלי ריק. כשהגיע זמן הפירעון התחיל חסן בק להציק ליהודי.

אמר לו, השב לי כספי, לפני שתבער בי חמתי.

פתח ואמר, כבוד השר, מה אוֹמַר ומה־אדבר…

אמר לו, אל תאמר ואל תדבר. השב לי את כספי והתנדף מעל פני.

גמגם הרוכל ואמר, אין בידי אפילו גרוש אחד לגרש את חרפת הרעב.

ציווה להכותו.

היה צועק ואומר, לפשוט עורי תוכל, יא בק, אך מה יועיל לך זה?!

ראה חסן בק שאי־אפשר להוציא מן היהודי מה שאין לו.

שלח לעקל את רכושו. שבו ואמרו לו, יא חראם, אין לו לזה כל רכוש; רק מחצלאות בלויות לישון עליהן וח’אביה אחת של מים צוננים. וספרים עבריים אחדים צהובים ממישמוש.

נתרתח חסן בק ואמר לו, כּלבּ־אבּן־כּלבּ, זה כל מה שיש לך עלי אדמות? ומה עשית כל ימי חייך?

אמר לו, ילדים טובים יש לי, ברוך־השם; חמישה, בעיני השטן.

אמר לו, ואם אמיתך בזה הרגע, מה תוריש להם, ריקא שכמותך?

ענה ואמר, את מקומי בבית־הכנסת אוריש להם, ואת שמי הטוב.

נדלקו עיניו של חסן בק בניצנוץ מרושע. נקש אצבע בבוהן כמי שהבריק בו רעיון, ואמר: אתה תמכור לי את מקומך בבית־הכנסת וחייך יהיו לך לשלל.

אמר לו, אי־אפשר.

אמר לו, מקומך תמורת כספי. ואתה את נפשך היצלת.

התחנן ואמר, רק לא זאת, יא בק.

ציווה לתלותו ברגליו. ומתחת לשפמו נהם, ננסה את זאת.

וזאת לדעת שאצלנו בארם־צובה בית־כנסת גדול ועתיק, שבנה יואב בן־צרויה, והרחיבו גולי ספרד, ולכל יהודי חזקה בו על מקום, לו ולזרעו אחריו. גם אותו רוכל היתה לו חזקה על מקום אחד, בין שניים משבעה ההיכלות.

תחילה סירב היהודי למכור חזקתו לגוי, אך אחרי שעוּנה בעינויים משונים נכנע והסכים. לקח אותו חסן בק אל בית־המשפט המוסלמי ולעיני המופתי כתב לו זה שטר מכירה כתוב וחתום כדת. הוסיף המופתי, ראש כוהני הדת, את חתימתו המסולסלת לעדוּת והשטר קיבל משנה תוקף.

ביום שבת קודש, בשעת התפילה, בא חסן בק אל בית הכנסת הקדמון, הוא ואנשיו עימו, הניח את סוסו ואת אנשיו בחוץ ונכנס בגפו, כלי זינו עליו ובידו אח מליאה גחלים בוערות. נבהלו המתפללים ונמלאו פליאה. בא אליו הגבאי וקד לעומתו וּשאלוֹ מה חפצו ביום השבת. ענה חסן בק בקול גדול ואמר: את מקומי אני מבקש, הוא המקום שמכר לי פלוני בן פלונית, והרי שטר המכירה לפניך. נטל זה השטר והביאו אל החכם לקראו, אחר פנה והוביל את הבק אל מקומו של אותו רוכל.

תפס חסן בק את מקומו והחזן המשיך בתפילה. ראה שאין נותנים דעתם עליו, מה עשה? ספק כפיו פעם ועוד פעם, עד שרץ ובא אליו נושא כליו. לחש באוזנו. יצא והביא לו נרגילה וחליל וכלי משחית. הצית את הנרגילה וחילל בחלילו והפריע ככל שיכול.

ככה המשיך לעשות בכל שבת ושבת, עד שקצה נפשם של המתפללים. התאספו ראשי הקהל ואספו כספים והלכו ובאו אצלו לקבל מידו את השטר. לא נתן להם אותו עד ששקלו על ידו לירה תמורת כל גרוש שלווה ממנו הרוכל. קרעו את השטר ונשמו לרווחה.

שמעו הנוצרים. מיהרו ושלחו שתדלנים וקונסולים לקושטא היא סטאמבול והביאו משם פירמאן חתום בידי הסולטאן, שאסור למוסלמי להחזיק מקום בכנסייה נוצרית.

מספרים אצלנו על ימים רחוקים וקשים שבהם מחלת הדבר, רחמנא ליצלן, עשתה לה קן בעירנו. חמש פעמים, בעיני השטן, פשטה המגיפה בעיר חלב — בשנים תקכ“ו תקמ”ו תקס“ב תקס”ז ותקע"ד; ובכל פעם עשתה שַמות בתושבים. רבים מבני־עמנו נספּוּ בכל מגיפה ומספר הגויים שנפלו חללים לא ייספר אף לא יסופר; יש אומרים רבבות, ויש אומרים יותר.

בשנת תקע“ד פרצה המגיפה בחודש אדר. יהודי ארם־צובה נכנסו להסגר מלא ביום ראשון של פסח ויצאו ממנו בט”ו באב. בימים האלה נפקדו מאחינו בני־ישראל כארבע מאות נפש; וביניהם הרב החכם אליהו שמאע, מרא דאתרא, זכותו יגן עלינו.

וזה מעשה ההסגר. כל משפחה נשארת בביתה ובחצרה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. יש אשר מתכנסות שתים־שלוש משפחות קרובות להסגר אחד, לבלות את הזמן בחברוּתא, הגברים למניין והנשים לעניין. ואת המזונות הטריים, שאינם מצויים במרתפים הממולאים על־כל־צרה־שלא־תבוא, מקבלים על־ידי שַמש מיוחד שקונה בשווקים ומביא עד פתחי הבתים. מגיע השַמש לפתח, מקיש במקוש ומחכה. פותחים לו במשיכת חבל הקשור אל הידית ועומדים מרוחקים. מסתכל השמש על המפתן ורואה קערה גדולה של מים זכים מזה ואח בוערת באש מזה. פירות וירקות הוא מטיל אל תוך המים, ודברים שאין המים מחטאים, כגון בשר כגון דגים, תופס מלקחיים ארוכים ומעבירם באש. ויש המפזרים בתוך הגחלים גרגרים הקרויים חרמל, שאין יודעים היום מה טיבם. רק אחרי־כן באים בני־הבית ונוטלים המצרכים בידיהם ומכניסים אותם למטבח לרחצה ולשיפשוף, לקילוף ולקירצוף.

וכל העם יושבים בהסגר, רק השַמשים סובבים בעיר, שמים נפשם בכפם להביא טרף לקהילתם. ובָצל קלוף סגולה בדוקה בידם. כשעוברים בסמוך ללוָיה, שהיא חיזיון נפרץ, לא־עליכם, או ליד ביתו של בר־מינן — מקרבים את הבצל אל עיניהם ואל אפם ונושמים מלוא ריאותיהם להבריח את הרעה ולהזיל את המזיקים עם דמעתם. וסגולות נוספות בידם, לבד מפרקי תהילים שאינם משים משפתיהם, כגון שכורכים מטפחת על הראש ושמים מקל תחתיה על מצחם, וכשבא המלאך המשחית להטביע תו־המוות (בר־מינן) על מצחם, נתקלת ידו במקל הנסתר ואין מגעו בא בבשרם.

ואף עשירי הגויים עושים כך, מסתגרים ונמנעים מבוא בקהל. אלה שאצל הגויים — רק העשירים יכולים להרשות זאת לעצמם והעניים נדבקים ונופלים המוניות המוניות, שחייבים הם לצאת ולבא לפרנסתם. לא כן אחינו בני־ישראל הערֵבים זה לזה. ליבם וידם נפתחים בשעות צרה ומצוקה. אלה מַלווים בלא ריבית ואלה נותנים מתן־בסתר ואלה שולחים בידי השמש מעשר לקרובים נצרכים, וכולם זוכים במצווֹת ומושכים עליהם חסדו של הכּוֹל־יכול, שאם בימים כתקנם יכול לעזור ולהושיע קל וחומר בימים הקשים הללו שמלאכים רעים סובבים בעיר כחיות שברחו מסוגר.

ושר העיר יושב במצודה מקשיב לליבו ומאזין ליועציו. כך־וכך קברים נכרו כאן וכך־וכך קברים שם, כך־וכך נפטרו היום בשכונה זו וכך־וכך בשכונת היהודים. הרהר מה שהרהר ופתח ושאל, תמיהני כיצד זה נפגעים היהודים פחות מן האחרים. אמרו לו יועציו, סגולות ותרופות ומעשי־כשפים יש בידיהם; ומוּדעת היא בכל הממלכות. אמר להם, לא שמעתי על סגולות נגד הדֶבר. סיפרו לו על כריכת־הראש ועל הבצל הקלוף. עיווה שפתיו בספק ואמר, הבלים. אמרו לו, גם מחזקים הם איש את רעהו בממון ובמזון, ואפילו עניים מרודים אינם יוצאים מן הסגר למצוא אוכל לביתם. נדלקו עיניו של השר. אמר להם ליועציו, עכשיו שמעתי דברים של טעם; זה סוד כוחם. כזאת נעשה ונציל את העיר מכליה.

עד שקרא לאמרכלים ועד שהכתיב צווים ללבלרים, פסקה המגיפה. כשם שבאה במפתיע, כך מאליה נבלמה.

אך השר החכם שמר את הדברים בליבו. עברו חלפו עשרים שנה ושנה ובעיר פרצה מגיפת הכולירע, שכּונתה בפי בני־עמנו חולי־רע, ישמרנו השם מאימתה. ואותו שר כבר זקן בא בימים, אך עודנו יושב על מכונו. כינס את אנשיו ואמר להם, ראו גדולתה של תרופה זו שלמדנו מן היהודים — שכוחה יפה נגד כל מגיפה.

ציווה לחלק מזון חינם לאביונים והטיל עליהם הסגר בלא רעב. וכך ניצלו נפשות הרבה.

הגדיל לעשות ממנו בנו. משעה שירש את משרת אביו, בפקודת הסולטאן ירום הודו, מינה רופא יהודי על התברואה ושר אוצר יהודי על הכספים. וכל־כך חכם היה, שלא עשה לכך פרהסיא, לא בעיר ולא במטרופולין.

מספרים אצלנו על מוסה הררי (זה שהלך בהפגזה במלחמת־השחרור, יא חראם, והותיר לכם את שנותיו) שכל המצווֹת היו חביבות עליו, וחביבה מכולן מצוות “כבּד”. כיוון שהזקינו אביו ואמו קם ועקר מעירו וממסחרו וממקומו בבית־הכנסת הקדמון ועלה עימם לירושלים, תיבנה ותיכונן, שיטעמו טעמה של ארץ־ישראל בחייהם ושלא יצטערו בצער גלגול מחילות בבוא ימות המשיח.

והטורכי אז בארץ. וירושלים, ברוב חטאותינו, מרביתה גויים וערלים ומקצתה יהודים. ואפילו יהודים שבה — מהם אשכנזים, פרווֹת של פולנים על ראשם ומנהגיהם משונים. בה בשנה שהיכה התוף והטורכי יצא להילחם בל־אינגליז הלך חכם אסלאן הררי לעולמו. בשיבה טובה הלך, אין מה להגיד, אך אשתו היתה שבה ואומרת: אלמלא אימת המלחמה, היה עוד מאריך ימים וזוכה לראות מלך יהודי בארץ־ישראל; שהנציב העליון נחשב בעיניה הלֵאות, עיני אשה, מלך במלכים.

כשנפטר אביו, קם מוסה הררי והעמיד מניין של יהודים טובים שיתפללו יומיום ליד כותל־המערבי ויאמרו תהלים ומשניות לעילוי נשמתו. ובמיטב כספו שילם להם, שלא יחסר חלילה מניינם ושלא יגסו עניים שכמותם ליבם במצוותם לאמור: נקצר כאן מעט ונמהר לחפש פרנסה.

ומעשה שהיה כך היה. ירד מוסה מיודענו במדרגות אל הכותל ואמר לזה ולזה ולזה: מחפש אני אנשים טובים, יעני נאסמלאח, שיתחייבו לבוא לכאן יומיום שנה תמימה, בקיִץ ובחורף, באימת שלגים ובלהט שרב, בסכנת פורעים ופרחחים, ואני אפתח את כיסי להם כדי ביטול זמנים וכוחם.

ביום הראשון בא אליו פינטו; אחד. ביום השני באו חנונו ווסיה ועבודי וועקנין; חמישה. ביום השלישי באו אבלועאפיה ועטאר; שבעה. ביום הרביעי בא אחד… גולדנמן. הרים מוסה הררי ימינו אל עורפו והתגרד במבוכה. הוציא את מחרוזת העינבר והחל מעביר חרוזיה בחיפזון, מחפש בנפשו מה יפסוק ומה יאמר. ראתה סימבול אשתו מצוקתו מבעד למסך, הוציאה לאורח פלח אבטיח אדום כאש ונתח גבינה מלוחה. ברך העבדקן אל תוך זקנו: “שהכּוֹל נהיה בדברו” ונגס מן האבטיח, ולא ידע מה עניינה של גבינת הצאן לכאן.

היה מוסה מהרהר ואומר בליבּו: אין ספק, יהודי כשר. ואין יהודי טוב מרעהו לפני המקום. אך בטוח אני שאבי עליו השלום יהא מרוצה מסילסולי־זמרה של אחד מאנשי־שלומנו יותר מסלסולי־פיאותיו של זה. וגם למניין כולו ינעם איזה בן־נעים יותר מגולדנמן כזה, שכיסו ריק ומלבושיו נאים. כך או בדומה לכך הרהר מוסה שאהב חידודי־לשון מנעוריו, והיה מיטיב לעשות בהם בעברית ובערבית. אחר שפסק מה שפסק, החל מתלבט איך יאמר לו לזה ולא ילבין את פניו. יכול הוא לומר “כבר יש לי מניין”, אך יש בכך משום שקר. אילו בו היה מדובר, היה אומר “שקר של חסד מותר” ונפטר; אך כבוד אביו וזכרו כאן על הכף. אם יעמוד איתו על המקח, עלול זה להסתפק במועט, שהעיר רעבה ומלחמה בארץ, וגרוע מזה — יש בכך משום תרמית. פתח פיו ואמר מעצמו: רבי יהודי, במחילה מכבודו, “עניי עירך קודמים”.

תמה זה ושאל: עירך מהי?

הרים מוסה גבותיו ושאל, הלא ידעת? הלא שאלת? בני ארם־צובה אנו.

תמה האשכנז, ארם־צובה בימינו קיימת??

פתח מוסה שתי כפות ידיו וחייך ואמר, חיי שהיא קיימת, ושמה בישמעאל חלב.

אמר לו, אמור שחלבי אתה…

אמר לו, אמרתי.

נכנה סימבול והסירה את השיירים. נרמז האשכנזי וקם ללכת. לפני שיצא הפטיר בנימוס: מכל מקום נוסח תפילה שלכם שונה במקצת. בבניין ציון תנוחמו.

חיכתה סימבול שירחק ושאלה, אין טינה בליבּו עלינו, אינשאללה?

אמר לה, ולמה תהּא בו טינה. ככל הנראה…

אמרה לו, האדם יראה לעיניִם…

הביט בה בחיבה ואמר, יא סימבול — יא שיבולת, מי כמוך יודעת שמוסה בעלך יראה גם ללבב.

אמרה, מכל־מקום טוב עשית. אנחנו התרגלנו. אבל אביך, זכרונו לברכה, לא היה רואה אותם בעין יפה.

חיזק דבריה ואמר, בעיקר משעה שהם פותחים סידור. אפילו “אמן” פשוט מתעוות בפיהם, בל אחטא בשפתיי.

אמרה לו, מזל ששמו גולדן־מולדן ולבושו ופיאותיו ניכרים; רבים בימינו יהודים שפשטו שמות ובגדים של גלות ונראים ממש כמונו. מה נעשה אם יבוא כזה?!

אמר לה, נחיה ונראה. אללה כרים.

למחרת היום נכנס ובא אחד דנינו. אמר מוסה, שמונה. בא אחד ספדי; אמר לה, כבר תשעה. אחר־הצהריים, כשרק קמו מתנומת־המומים־מחמסין ובטרם התפלל מוסה מנחה, נכנס ובא אחד ככה־ככה ושאל אם כאן בית יהודי.

אמר לו, אני מוסה הררי, ומה שם כבודו?

אמר לו, כהן. שאול כהן.

החלה מהומה עולה אל רקותיו של מוסה, ראשו חישב להיבקע. אמר, כהן, דווקא כהן, כהן בן כהנים, כהן בן כהנים, כהן בן כהנים…

שמעה שיבולת היא סימבול מעבר למסך, שמה עיניה בחור המיועד ובחנה את האורח. נראה לה אדם מן היישוב, רוצה לומר מן היישוב החדש — אפשר ספרדי כשר אפשר אשכנזי כשר. מכל־מקום, חשבה בליבה, צלקת חלב או בגדד אין על פניו ומצד שני מבטא עילג אין בפיו.

אמר מוסה, כהן אמרת. כהן אמרת. כה־הן. לא כהנא ולא כהנר ולא כון ולא כהנוב ולא כהנוביץ' ולא בטיח'.

הביט בו אותו כהן ברחמים רבים וחשב: אין לדון אדם בגבור עליו אבלו. אך לו אותי תשאלו, שכלו של זה רופף. אם היה רופס גם לפני מות אביו, רק אשתו יודעת — אם אין הוא אלמן, כמובן.

כמו להוציא ספק מליבו, נכנסה סימבול חגורת סינר, עיניה הגדולות חולשות ובולשות, ובידה קערת חרסינה גדולה.

בירכה את האורח במאור פנים, הניחה את הקערה על השולחן בינו ובין בעלה ואמרה: חייב אתה מר כהן לטעום מן הלבן שלי, שליבנתי בעצם ידי. אין שעה יפה מזו ואין יום מתאים מזה לגמיעת לבן קר. בזה הרגע הוצאתי אותו מעל הקרח. בתוך הקרח כריתי לה לקערה בור, אם ירדת לסוף דעתי.

ובעודה מדברת, מרימה ומורידה קולה לפי המרחק, יצאה וחזרה ויצאה וחזרה והביאה כלי־כסף מלא סוכר וממלחה דקת־גיזרה וצינצנת נענע מיובש ומפורר שריחו עז ועדין וחמישה מלפפונים קלופים ופלוחים לאורכם לארבעה, תחתיתם בכוס מים צוננים. שמה הכּוֹל על השולחן והגישה קערית לבעלה, וקערית ותרווד לאורח. נטל האורח מלוא תרוודיים מן הלבן; לא שלושה — לבל יאמר גרגרן, ולא אחד — שלא יאמרו גאוותן; פזל בתמיהה מעורבת בזלזול אל כלי־הכסף המלא סוכר והושיט ידו באנחת רווחה אל הנענע. קרבו אל אפו ושאף ריחו. הניח את הצנצנת והסתכל במלפפונים. קמה סימבול ורצה להביא סכין. הושיטה לו. הודה לה בעצימת עיניּם ונטל מלפפון רענן והיה מחתך אל תוך הלבן ארבעה־ארבעה, ולבסוף נטל הממלחה והרעידה סביב. ואז שב אל הנענע המיובש. היטה את הכלי אחוז בין בוהן וקמיצה ותופף על גבו באצבע להתיז ממנו רשתות־רשתות ירקרקות עד שכוסה כל הלבן פתיתים.

גחנה עליו שיבולת, עיניה מלוחלחות משמחה, ולחשה: אולי מעט שום?

ענה לה וכפל, מעלום — כמובן.

וכשיצאה להביא היטה ראשו ואמר למוסה: אשת חיל מי ימסא.

נתרווחה דעתו של מוסה הן מן האמת שיצאה מפיו של זה והן מן הצדי“ק שהיגוּיה כסמ”ך מעובה.

קרא אל אשתו ואמר, שיבולת, עשרה!

נתחייכה זו בתוך תוכה ואמרה, בעזרת השם.

לא יצא עשירי־למניין עד שנתרוקנה קערת הלבן ונתחסלו המלפפונים ומתמעט הנענע המיובש.

וכלי־הכסף עמד שם ככלי מלא בושה.

מספרים אצלנו על אחד מעשירי העיר שהיגר אל מעבר לים והגדיל והאדיר את עושרו, כמו שנאמר: אגוֹרה גוררת אגוֹרה. כיוון שלא היה מן המצטנעים, משך עליו קנאה ועיִן־הרע עד שנתרופפה בריאותה של אשתו הצעירה ונתאלמן לא־עליכם והוא כבן ארבעים. מאחר שכוחו היה במותניו ורוחו נפולה, יעצו לו רופאים וחכמים וידידים לצאת למסעות לפגוש אנשים־קרובים־במקומות־רחוקים ולמצוא לו אשה נאה וחסודה מבנות עירנו.

תחנה ראשונה במסעו היתה ניו־יורק, ששם קהילה גדולה וחשובה של חלבים. ידע ובטח שיש בה כמה אנשים שיאמרו לו לאדם שכמותו למי מאנ"ש בת שהגיעה לפירקה בכל אתר ואתר שבו בני־עירנו נחיתים; לא ידע שלא יזדקק להם ולתיווּכם. עוד הוא בדרכּו לניו־יורק וכבר נפוצה השמועה על בואו של האלמן העשיר, ועל העצה שהביאה אותו לכאן.

וכשם שמרובים בין יוצאי עירנו אנשי־עצה, כך תמצא ביניהם אנשי־תושיה. לארוחת־הערב הראשונה במלון הגיע מיודענו הישר מן המטוס. באו עימו שניים ידידיו מנוער שלמדו איתו באליאנס בִּל־ג’אמילייה. רק אליהם טילגרף דבר בואו. אל השולחן הסמוך ישבו שלושה, אב ואם ובת בּרוּנֶטית צנועה למראה ושופעת שיפועים. למרבה הפליאה בירכוּ האב והאם את השלושה עם כניסתם בהטיית ראש קלה ובריפרוף ריסים, משל היו מכּרים משכבר הימים. והבת הרימה לרגע זוג עיניה יונים, כאלה הממלטות מלב אנשי־שלומנו את ביטוי ההתפעלות “יא־עינִי, יא־עינִי!”, ושבה טמנה מבּטה בצלחת.

שאל העשיר את חבריו מי הם הללו ומה טיבם. ענה האחד ואמר: אם עיני אינן משטות בי, הרי שזהו פלוני בנו של פלמוני שהיה גַבָּן עושה־גבינות בבּחסיתא. ובאומרו בחסיתא קימט מעט את חוטמו ועיווה את פניו, ששכונת דלוּת היא בחלב עירנו. נתלתה שתיקה באוויר. מהסס ומלחש המשיך זה ואמר מבעד לאגרוף קפוץ על פיו: מה מעשיהם במלון שכזה — אותי אַל תשאל. שהם חיים בבּרוּקלין יודע אני מפי השמועה.

– אני את שמו שמעתי — אמר השני ולגם לגימה — אך לא הזדמן לי להיתקל בו. מכל־מקום אל בית־הכנסת שלנו אינם באים.

כיוון שהיו שותים אותה שעה יין מתַאבן שקורין בִּל־פרנסאווי אַפֶּריטיף, נתן העשיר עינו האחת בכוס והשנייה פּזלה ופרמה בפני דמיונו את לבושה המהודק של אותה עלמה קצרת־שמלה וארוּכּת־ריסים.

– איזה עיניים גדולות יש לה לזו — אמר כאילו לעצמו. תפס מצחו מעל עיניו בין אמה ובוהן והוסיף כמתנצל: ראשי סחרחר עלי. אמר לו חברו, משקה חריף על בטן ריקה. צחק וענה לו, אתה אמרת.

למחרת היום הגיעו אביה ואמה של אותה דדנית וגמרו השידוכין. ארוחת־צהריים אכלו כל הארבעה יחדיו. הם בולעים ארוחת־עשירים בתיאבון והוא בולע חמודותיה בעיניים רעבות. אחר־הצהריים בא חכם ועימו עשרה אנשים למלון ובירך ברכת אירוסין שבע ברכות בפריסת טלית על ראש החתן והכלה כמנהגינו. מתוך החיפזון והשמחה שכח לתת קידושי כסף, ולא הרגישו בדבר.

לעת ערב ביקש החתן מכלתו להיסגר איתו לבוא עליה כדרך כל הארץ, אך היא נתנה כתף סוררת ומיאנה. רצונה ללכת לישון בבית אביה, כך אמרה, שטרם נפרדה כיאות מאביה ומאמה. בידה האחת הסבירה צעדה המשונה ובעוד ידה השנייה מונעת בעדו ליקרב אליה, יצאה וטרקה הדלת אחריה. הלכה ולא נתייחדה עימו.

ומיודענו נותר בנפש שוקקה, כמי שבא לשבור צומו אחר תענית וניטלה צלחתו מלפניו. על משכבו בלילה ההוא היה שב ומהרהר: כלה בליל חופתה הולכת לישון בבית הוריה — הנשמעה כזאת? היה מתנחם בליבו שילדה שכמותה ודאי נרעשת ונרגשת וחוששת מפני גברא רבא כמוהו. נשתלהבו דמיונותיו. היטיבו עימו החלומות, שבהם לא הלכה עימו כלתו בקרי, העלוהו על גלי עגלגלוּתה וסחפוהו אל שינה עמוקה. פעמים אחדות נתעורר בבהלה, שומע קול קורא בשמו, ושוב ונרדם מיוזע בתוך כריו.

בבוקר באו החכם שסידר את הקידושין ואיש אחד עימו, והכלה אחריהם, הולכת מסמיקה ועיניה בקצות נעליה. אמרו לו, אתמול שכחנו את קידושי הכסף.

– איך, איך, איך שכחנו?! — קרא העשיר בהקלה וטפח בידיו על כיסיו.

הרימה הנערה את עיניה ופגשה את עיניו. נתבהלה מן האש הזרה שבערה בהן. החליק מבטה וירד אל העניבה עם סיכת הזהב, ומשם אל החזיה עם שרשרת הזהב בואכה השעונה, ומשם אל כיסי המכנסיים התפוחים.

נתלהט העשיר כדייג שנתכבדה חכּתו. מיהר ונתן לה לכלה כסף קידושיה כדת, וחתם את הכתוּבּה כדין, ותפס את ידה הרכה בידו והניח בה חבילת שטרות של כסף כפי שיצאו מלפני המדפיס לקנות לה איזה חפצים לשובב נפשה, ולחש לה במלים מרומזות לבוא לעת־ערב לסעוד עימו ולהתעלס באהבים כדרך חתן וכלה. נתרעדה ידה בתוך ידו וראה בכך אות וסימן לטובה. קרץ לו לחכם קריצה. נתעשת זה ואמר לה לנערה: מצווה, יא עיוני, מצווה גדולה. נעץ בה עיניו מעל למשקפיו וראה בעיניה הגדולות שירדה לסוף דעתו.

יצא החתן ומצא נהג מונית דובר בשפתו והראהו זה כל נפלאותיה של העיר הגדולה בעולם. כיוון שרד היום אמר לו הנהג: אם ירצה מר תייר לפרוק שארית אונו בטרם אשיבנו למלונו, הרי יודע אני נערה אחת צמאת דעת…

קטע אותו זה בעיניים נוצצות ואמר: אילו ידעת מה מצפה לי במלוני… חתן אני, חתן.

פרץ הנהג בסליחות וברכות ואיחולים. וכשעצר את רכבו סיים ואמר: אשריך, אדוני. מי שכיסו מלא — כוסו רוויה.

נתן לו העשיר דמי־שתייה כדת באין אונס ונפרד ממנו בקריצה של גבר־אל־גבר. בא אל חדריו ורחץ בשרו וסקר מערומיו במראות. בישם גופו וסך שערו ושיפשף ידיו לקראת הבאות. השקיע עצמו בכורסה גדולה ואימץ¹ עיניו, דרוך וערוך, מצפה לביאתה. לא באה. עברה שעה ארוכה ולא באה. החלה בטנו מקרקרת. קם וירד לסעוד לבדו. לחם עצבים אכל. אוכל ומביט אל שעונו, נועץ מזלג ומנטף על המפה כילד. כשהוגש לו הקפה החל מכין ומנסח את גערותיו שיגער בה בזו בִּנת־אל… והנה היא בפתח ואשת־אחיה עימה. קם לקראתן והזמין אותן לסעוד, מבליע נזיפה שאין זה זמנה ואין זה מקומה. ומה אומרת לו זו? סעדתי בבית אבי, היא אומרת. והוא שומע מדבריה ורואה משפתיה שאין היא רוצה להזדווג לו. וגיסתה מתחייכת לה מתוך פודרתה ומזמינה אותו לבוא עימן לביקור בביתה. נתפסה לשונו של מיודענו והחל מגמגם כבאותם ימים שהיה אביו מלקה אותו ברצועה. אמר להן: לא עת הלילה ללכת לביקורים, יען שהוא עת חתונתנו ושמחת לי־לי־לי־בנו ואני מ־מ־מ־מ־מצפה לה לכלתי ש…ש…ש…

פתחה הכלה ואמרה: במחילה ממך, החכם שסידר את הקידושין אמר לי שמכאן ועד שבעה ימים אסורה אני למגע. נתאדם ונזדעף ונזדעק: קראי אלי את אביך ואת אימך! באו. סיפר להם המעשים שעשתה עימו ורימז על מה שלא עשתה עימו, בלילה הראשון ובלילה השני. נראה שלא הופתעו כלל. לקחו בתם והלכו.

אם חשב תחילה שהם רוצים בזיווג ורק היא ממאנת, מעתה החל להבין שמזימה היא שזממו כולם נגדו להוציאו מדעתו ולהוציא ממנו כספו. קרא את החכם וציווה להכין גט כריתות. למרבית הפליאה גם זה לא היה מופתע. נתרצה בלי טענות ומענות ואמר: גם הם רוצים גט, שנתברר להם שהנערה סרבנית וחפצה היא בצעיר שכולו בוסר כדרך הבנות הפתיות בימינו.

החל העשיר נרגע ופניו שהאדימו כסלק שבו ולבשו חיוורונם. הוסיף החכם ואמר: היום יום שישי בשבת. ביום שני נסדר הגט.

ביום השבת באו אליו רעיו וסיפרו לו מה שסופר בבית הכנסת מפה לאוזן, שנפל בידי חבר־מרעים עניים וצמאי־ממון. בכספים שנתן בידי הכלה שכרה זו עורך־דין ממולח והוא הבטיח להוציא ממנו סכומים אדירים, אם תסכים להעליל עליו עלילת־שוא בפני השלטונות להבהילו.

מעולם לא היה מיודענו גיבור גדול, קל וחומר בארץ זרה שאינו יודע שׂפתהּ וחוקיה, קל וחומר בן־בנו־של־קל־וחומר במצבו הנפשי המסוער. מיהר ונסע לארץ אחרת, ולא התחרט על החיפזון. שעה לאחר שהגיע טלפנו אליו וסיפרו לו שאנשי משטרה שאלו עליו במלונו בניו־יורק. קם והרחיק עד פריס. אחר שהתמקם בה והתוודע אל רבניה, שלח לה לנערה כרטיס והזמנה לבוא אצלו. באה. הלכו שניהם ועמדו בפני בית־דין ספרדי שבעיר. ניסו החכמים לתווך השלום ביניהם ולא הצליחו. דיברו על ליבה לישב אימו כדרך הנשים הכשרות, עד שנפרץ סכר פיה וסיפרה להם כי נתנה עיניה בממונו בעצת אביה ואמה יען כי בת עניים היא. ועוד נתגלה מדבריה שנתפתתה² למוסרו לשלטונות בטענות־שוא ולסבכו ברשת שטמן לו אביה על־מנת להוציא ממנו חמישים אלף דולר, טבין ותקילין.

עשו פסק־דין שעדיין ארוסה היא ולא נשואה ואין לה עליו לא תוספת כתובה ולא תנאי מתנאי הכתובה, ויש עימו רשות לישא אשה אחרת.

לכאורה הרי זהו סוף־פסוק. אך מיודענו לא הסתפק בכך ופנה אל בית־הדין בעירנו ארם־צובה לקבל אישור לפסק הדין שפסקו לו חכמי פריס. ישבו דייני העיר ולמדו את הפרשה על בּוּריה. מצאו כתוב: “המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עִמה בביתו עדיין היא ארוסה, שאין ברכת חתנים עושה נישׂוּאים אלא כניסה לחוּפּה ואין נקראת חוּפּה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרשנה לו. ויחוד זה הוא הנקרא חופה והוא הנקרא נישׂוּאין”.

חיפשו ומצאו סימוכין רבים נוספים שלא כאן המקום לפרטם. קמו ושלחו לו פסק־דין מפורט ומנומק שהרגיע מעט את רוחו והשלימוֹ עם מצפונו ועם אלהיו. וכך מסתיים פסק־הדין המונח לפני:

“— — — ויען נתברר לנו שהאדון הנ”ל כבר התיר שבועתו בפני שלושה הראויים להתיר, מעתה ותצא דינא שהאדון הנ“ל פטיר ועתיר מן התוספת ומן המזונות ומכל תנאי הכתובה. ורשאי לישא אשה אחרת עליה ולגרשה בע”כ (בעל כורחה) בלי שום פקפוק ונדנוד כלל ועיקר. ולראית האמו“ץ (האמת וצדק) כו”ח (כתבנו וחתמנו) שמותינו פה צובה יע“א (יבנה עירו אמן) היום עשׂרים לחודש שבט שנת כך וכך לב”ע (לבריאת עולם) והכּוֹל שריר ובריר וקיים."

ניצל אותו עשיר מן הזדים שזממו להקיז ממנו ממונו. עברו שנים. אשה אחרת מצא, מנוחה לא מצא. עיניה הגדולות של אותה בת־בליעל עדיין מטרפות חלומותיו. ובנדוד עליו שנתו בלילות שב הוא ושואל עצמו, האוּמנם התאהב באותה נערה? והאם יכלה להשיב לו אהבה אלמלא סימא ממונו את עיניה? שכן, לפני שיצאה מלפניו בדרכה אל המטוס ואל בית אביה, נעצה בו את עיניה והגדולות הבהירות ואמרה בלחישה: עכשיו שהכּוֹל תם, אני מסתכלת בך לראשונה… חבל! אמרה, ושתי דמעות ניגרו מעיניה ונתלו במרומי לחייה הסמוקות כשתי פנינים זכות על קטיפה רכה.

או שמא היה זה חלום, מאותם שרדפוהו מאז? שכבר ימים רבים אין הוא מבחין בין חלום לבין הזיה לבין מציאות. כגון שקם ושאל את אשתו: הגידי לי, האם מחזיקה אַת אֶת ארנק הכסף בחזייה בין שדיּך? והיא לא ידעה אם לכעוס או לצחוק. או כגון ששאל אותה בוקר אחד אם אימהּ ביקרה אותם ביום האתמול, והיא: הרי אמא שלי כבר חודש ימים באירופה, יקירי. אתה קנית לה את הכרטיס ושנינו היסענו אותה לשדה־התעופה. — אז כנראה שוב חלמתי — אמר לה. ומיד המשיך: והיתה עימה איזו נערה מוזרה שלא הפסיקה לשיר לה “מוואל” שכולו, כרגיל, “יא לילי, יא לילי, יא עיני, יא עיני…”

– אתה והחלומות שלך — אמרה לו אשתו.

ועוד מספרים שיום אחד לפני חתונתה של אותה בתולה מברוקלין, קיבלה זו במפתיע שק מתנה על סך חמישים אלף דולר, בעילום שם.

מתנת־פתע זו כמעט שביטלה את החתונה, שהחתן חשדן היה מטבעו, וכשקראה היא “מתנה מן השמים” ענה ואמר “מתנה מן השטן!”. הוא תבע בקולי קולות להחזיר את השק לשולחו; אפשר שהיה עומד על דעתו אילו ידעו מי השולח. לבסוף באו אל תחת החופה ועננה כבדה על ראשם.

אם אמנם יש קשר ישיר בין סיפור זה (שרק ראשיתו הובאה כאן וסופו עגום ומר) לבין סיפורנו – רק אלוהים ואחד מעבדיו יודעים לבטח.

אך המספרים טוענים שהסיפור אחד. יש אומרים, זכר לה האיש חסד נעוריה ורצה לעזור לה ולשמחה; ויש אומרים, נקם בה את נקמתו ומידה כנגד מידה שקל לה.

זקנים מופלגים בעירנו היו מספרים שבימי ילדות שלהם נהגו לחוג אצלנו פורים שני של ארם־צובה, לזכר הנס שאירע לבית מוּסָן ולקהילה כולה. י"ג בסיוון הוכרז על־ידי חכמי הקהילה יום משתה ושמחה, יום סעודה וביטול מלאכה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. בתפילת שמונה־עשרה היו אומרים “על הנסים” ואחר התפילה היו מזמרים פיוטים שנתחברו לכבוד הנס.

כמה וכמה שנים היו חוגגים בארם־צובה פורים שני זה, עד שקם מי שקם והעלה ספיקות וזעק “חראם” ובוטל פורים של נס־מוסן. כיוון שבוטל, נשתכח. ואלמלא כתבי הזכרונות של חכם משה סיתהון ואילולא סיפורים בעל־פה של זקני העדה, ספק אם הי יודעים על כך אפילו חוקרי העִתים.

אותם זקנים מופלגים בעירנו, למי היו מספרים? הגדולים גדולים, אחת ידם משחקת בטאוולֶה (שש־בש) ואחת מגלגלת זהובים וליבם למחירים ולמִסים ולא לנִסים; זו דרכו של עולם.

והצעירים — צרפתית על לשונם ואמריקה בלבבם ונפשם צופיה לעתיד ולא לסיפורי עבר; זו דרכם של עלומים. היו מספרים איפוא לנו, לילדים — לזאטוטים שטרם לבשו תפילין. ואנחנו היינו שותים בצמא סיפוריהם, חדשים גם ישנים, ושמעים ומבקשים עוד.

ישיש אחד היה שם, זקן מאותם זקנים, שטען שהוא עצמו היה מוליך מעמול וע’רייבה (מיני מאפה) וגילבה (מרקחת ורדים) משלוח־מנות לדודיו ודודותיו בי"ג בסיוון, הוא יום נס מוסן. סיפור מעשה הנס היה חביב עליו ושגור בפיו יותר משאר מעשיות. בכל פעם שבא לספרו באוזנינו היה מגלגל עיניו העכורות מִשָנים, ולועס חניכיו שנתאלמנו מן הטוחנות, ומשרבב שפתו התחתונה, ופותח ולוחש “אזכיר תהילות האל” או “אדונַי, שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”. ואני הייתי נדרך בישיבה מזרחית מולו, עיני עוקבות אחר שפתיו הדבוקות בקצותיהן בריר לבנבן צמיג, וליבִּי מהרהר בקרבִּי: אלמלא “אדוני שפתי תפתח” ספק אם היה בו כוח לפתוח שפתיים עייפות ודבוקות שלו, שלא חדלו מלפרפר כבעבועי חלב ברתיחתו.

היה לו לאותו ישיש עור צפוד ומבוקע כעורו של הצב שהסתרתי במרתף ביתנו מעיני הגדולים. שנים לאחר מכן, כשראיתי תמונות של אדמת ליס אחר בצורת בספרי “מולדת” עבריים, הייתי נזכר בעור צווארו ולסתותיו וזרועותיו של אותו ישיש.

בינינו לבין עצמנו כינינו אותו “מוסן” על שם הסיפור שהיה חביב עליו, וחיבּבו עלינו. היינו יושבים סביבו כמכושפים, שניים שלושה ארבעה ילדים, ובסבלנו אין קץ עוקבים אחר סיפורו המשׂתרך לאט בין הרחת טבק אחת לשנייה, בין עיטוש לעיטוש, עד שהיה מסיים סיפורו ומצמיד מצחו אל מקלו ונרדם, זקנו נעוץ בחזהו ושׂערו בא בשׂערו.

רציתי לספר סיפורו של הנס וסיפרתי סיפורו של מספרו; ששניהם מעורבים בי כזיכרון אחד, עתיק ומופלא ומכושף. אם היו אומרים לי בן אלף שנה הישיש, לא הייתי מתפלא, אף כי היה שב ואומר “הריני כבן מאה, בלי־עין־הרע, ולא ראיתי שמחה גדולה כשמחת יום־נס־מוסן הראשון”; ואם היו אומרים לי שנס מוסן אירע בסמוך לנס המן ומרדכי הייתי אומר אפשר, שכן לא ידעתי שנת התרי"ג מהי והיכן מקומה. שניהם היו עתיקים בעיני כסנהדרין וכסמבטיון וכסנה־הבוער, להבדיל.

דבר אחד הבנתי: הפורימים הללו אפשר בהם טמון סוד קיומו של ישראל, שבכל דור ודור קמים עליו המנים לכלותו, והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם.

ובכן, פעם אחת — היה הישיש מלחש ומספר, טובל שפתיו בשלונו ומגלגל את עיניו — פעם אחת באה אשה רעה מנשי הערלים, היא וחבורת בריונים עימה, נתייצבה מול ביתו של מוסה מוסן והחלה צורחת וצוֹוַחת: היכן בני? השיבו לי את בני! רק אתמול היה משחק עם בנך עם יצחק — קראה לעבר מוסה — ומאז נעלמו עקבותיו.

—אתם, אתם הרגתם אותו — החזיקו אחריה הערלים, בעוד היא תולשת שערה ומתייפּחת — עשיתם בו כפי שעוללתם בדמשק, את דמו ביקשתם לפולחן; שמענו גם שמענו עליכם, יהודים צמאי־דם.

—הילד יתום — קראה האם — ואתם אפילו על נער יתום לא תחוסו. את בן הבתולה הקדושה צלבו אבותיכם ואתם הרגתם את בני. עשיתם בו מה שעשו יהודי דמשק בנזיר הקדוש טוֹמאסוֹ בה בשנה שהריתי אותו, את בני אהובי. מיום טבילתו נשבעתי להרחיקו מכם, אך הוא נמשך אל פרחחיכם כפרפר אל האש, יא ווֶילי — יא ווֶילי.

נשתתקה האשה ודומיית אימים נתפשטה סביבה מעגלים־מעגלים, משל לבריכה שהוטלה בה אבן. היהודים רעדו מפחד. זכר העינויים והסבל והקורבנות של יהודי דמשק, השם יִקוֹם דמם, עוד היה חי ובוער. סיפורים מסמרי־שיער התהלכו על אכזריות הערלים ועל טמטום ליבם של הגויים המוסלמים נגררים אחריהם.

כאן היה הישיש מפסיק ומתנמנם, מהרהר כנראה ברשעותם של שונאי־ישראל בטלטול ראש אִטי, כלולב בְסוּכּות, עד שהיינו אוזרים עוז, נוגעים בכתפיו להעירו ומבקשים אותו להמשיך. ביד רועדת מפשפש היה באבנטו ומוציא קופסה זעירה של שאמֶה, טבק הרחה, ופותחה בלחיצה ומוציא ממנה קמצוץ בין בוהן ואצבע ומריח ומתעטש ומתנער מנמנוּמוֹ, וממשיך בסיפורו.

ויצחק מוסן הנער ילד בן־גילכם, יַעְני, שנה־פחות שנה־יותר, עמד מרעיד אל מותני אביו, אינו מבין מה קורה סביבו, אך חש בעצמותיו אסון גדול קרב והולך ואין ממנו מפלט. עד שיצאו הערלים ובאה אמו ועטפה אותו בסודרה ותלתה לו שדי על ליבו וחיממה לו סַחלַבּ בקינמון כאשר אהב. ואתם יא ווְלאד, אתם אוהבים סחלב עם קינמון:

— אוהבים־אוהבים. תמשיך!

אז איפה היינוּ? כן. לא עברה שעה והאשה שבה עם קצין תורכי אבו־שווארֶבּ ושניים שוטרים גברתנים והם שמו את ידי הנער בשלשלאות וציווּהו ללכת עימם. ארזה לו אמו לחם בגבינה וכעכים ממולאי־תמרים, הביאה לו אחותו את הקוראצָ’ה עם הטלית והתפילין, ואביו נשק לו ובירך את ראשו והוסיף אל התיק הרקום ספר תהילים קטן ועשרת־הדברות בִּל־ערבּי של רבנו סעדיה גאון, וכולם נפרדו ממנו ב“אללה מעכּ” וב“אללה יחפזכּ” (אלהים עמך ואלהים ישמרך) ובעיניים דומעות נשואות לשמים בתפילה.

רק — — סבתו הזקנה — — לא הזילה דמעה. היא מיששה את פניו באהבה והחזיקה ברקותיו ואמרה לו: יצחק שמך. להתנסות קראך השם. אלהים יראה לו השה העולה, בני. אתה עוד תשוב ותשב עמנו. אתה תקברני, בעזרת השם יתברך.

אל מה, יא ווְאלד אל מה רמזה הזקנה?

— אל עקידת יצחק! — היינו קוראים כולנו בהתלבות, ומנצלים את ההפסקה ואת המהומה למשוך באף ולהידחק ליקרב אליו כדי להיטיב לשמוע דיבורו, שגלש בסופי משפטים למלמול.

הנער נאסר והקהילה כמרקחה. קראו עצרה והרבו בתפילות ובתחנונים. ולא נותר פתיל־שמן אחד שלא הודלק בבית־הכנסת הקדמון וב“עזרא הסופר” אשר בתֶדֶף. רבים וטובים גזרו על עצמם צום ותענית. רק הפחד גדול מן האבל בלב איש ואיש. וראשי הקהילה הסתודדו ומיהרו לשלוח בסתר רצים לדמשק. שהרי פירמאן הוציא הסולטאן אחר עלילת־דמשק והוא מנקה בּוֹ מאשמה את היהודים ומזהיר הוא את המעלילים שאיש מהם לא יינקה, אם ישובו לשקר ולהסית. טירחה רבה טרחו שרי היהודים בכל רחבי העולם בניסוחו ובאישורו של אותו צו־מלכות. אילמלא כספם והשפעתם של רוטשיל ומונטיפיורי ואחרים (שמם עומד על קצה לשוני…) שראו מה עוללה עלילת־דמשק, לא היה הפירמאן בא לעולם.

בעצם מהי עלילת־דמשק אתם יודעים?

— יודעים. סיפרת לנו.

אינכם יודעים. טוב, אז אספר לכם על זה מחר, אם ירצה שם וישאירני טַיֵיבּ, חי ובריא. אבל מיהו רוטשיל אתם בוודאי יודעים.

— יודיעם־יודעים.

גם עליו יש לי סיפור. אבל בפעם אחרת. אז איפה היינו, אה?

— בדמשק.

דמשק… עוד שליחי קהילת חלב בדרך לשם וכבר שלח המוטראן הנוצרי מכתב אל השר סוּלימן פחה. ערל ערמומי אחד, נסרי כורי שמו, שהיה מתורגמן אצל הקונסול הספרדי סניור מרקו פולו, הביא לפחה את האיגרת ובה כתוב לאמור:

יום אתמול נפקד נער אחד נוצרי בן אשה אלמנה ולא נודעו עקבותיו. ובני קהילתנו המשיחיים יודעים אל־נכון שהיהודים לקחו אותו ועשו בו מה שעשו יהודים בנערים נוצרים בדמשק וברודוס ובאיזמיר ובמקומות רבים אחרים. ויש לנו עדים שהנער נראה לאחרונה בחברתו של יהודי בן־גילו איסחאק מוסאן שמו, אשר־על־כן ביקשנו לאוסרו. גם אין אנו יכולים לדור עמהם עם היהודים הקנאים הללו בעיר אחת ובשכנות קרובה, ובידיך השר הפתרונים.

שלח סוּלימן פחה להביא לפניו את מוסה מוסן. ולא נמצא האיש, כי נחבא. כיוון שברח, נתגבר החשד. שלחו וחיפשו את הנער הנוצרי בשכונת היהודים ולא מצאוהו. מצאו עצמות בערימת אשפה — אמרו, הנה שרידיו של הנער האומלל. בדקו הרופאים ואמרו, עצמות בהמה אלה, יא חמורים. אמר לו השר לנסרי כורי: האם מוכן אתה להישבע שהיהודים הרגוהו? אמר, נשבע אני. אמר לו, ומה יהיה אם לא יימצא הנער בידי היהודים? אמר לו, אם יימצא הנער ולא בידי היהודים, מתנדב אני בשם שולחיי עשרת אלפים גרוש למסגד הגדול של חלב. ושניהם היו מהרהרים בדבר אחד: אלמלא אימת הפירמאן על ראשם…

בלילה ההוא נדדה שנתם של היהודים. מהם התפללו, מהם קראו תהילים, מהם עשו חשבון נפש וחשבון כיס וערכו צוואה אחרונה, מהם כתבו איגרות לרוטשיל ולכּרֶמיה, מהם תיכנו תוכניות הצלה לביתם, ומהם תופפו באצבעותיהם בעצבנות סתם. בטרם שחר נתאספו כל החוכומין (החכמים) והחליטו להוציא את הכתר הקדוש — הלא הוא כתר־ארם־צובה — לתפילת שחרית ולקרוא פרקי תהילים מתוכו בפני קהל ועדה לאחר התפילה. בדחילו ורחימו פתחו את התיבה בה שמור היה הכתר ח' מאות שנים, ואחר שהתקדשו והיטהרו הוציאו את המַצחַף הקדוש, שיריו של הרמב“ם אישרוהו וקידשוהו — והוא פארה של הקהילה וקמיע־קיומה — ופתחוהו על תיבה־שֶבִפנִים וקראו מתוכו בקול גדול ובעיניִם בוכיות. אפשר קראו שעה אפשר קראו שעתיים. כשהגיע הקהל אל רק כ”ג והרעים קולו ב“גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי” זעו קירותיו של בית־הכנסת הקדום ושבעים עמודיו חרקו תחתיהם.

קטני־אמונה מה אמרו, רעידת אדמה. הרבים אמרו, נפתחו שערי שמים ונשמעה תחינתנו. ואלה כן אלה הסכימו, נס!

ונוצרי אחד מכת הפרוטסטנטים נבהל, כי חש את האדמה זעה תחתיו, בא בריצה אל שותפוֹ היהודי וסיפר לו כי הנוצרים הקתולים הם שהחביאו את הנער על מנת לטפול עלילה על היהודים שנואי־נפשם ולרשת את בתיהם ואת עסקיהם הגובלים עימם. קם היהודי וחש להביא את הבשורה לאחיו.

אך מכאן ועד מציאת הנער הדרך עוד ארוכה. לא מצאו את הילד בבתי קרוביו אף לא בבתים אחרים והאם רצה ומצווחת “רוצחים! מוצצי דם־נוצרים!” עד שתפסוה פקידים ישמעאלים, שכיסיהם תפחו מִשַלמונים, והוציאו מחיקה צרור מפתחות והיו הולכים ופותחים כל חדרי ביתה ומרתפיו ועליותיו. באת העליות מצאו ערימת בגדים צואים מתגַבַּעַת ומתנועעת מעט כתֵל של חפרפרת. נעצו בה מקל ונאקה חנוקה יצאה ממנה. חיטטו ומצאו שם את הנער נחבא, הוא וּמלמדו עימו. ושם המלמד כּרכּוּר סאייג, ימח שמו וזכרו.

כשראה הלה שנתגלתה המזימה, ביקש על נפשו והתחייב להסביר ולהצהיר כי עלילה היתה זו, מתחילתה ועד סופה. בעצם ידו כתב וחתם הצהרה ברורה ברוח זה, והיא שמורה עד עצם היום הזה כאוצר בגנזי הקהילה.

בו ביום נמנו וגמרו רבני אר“ץ וחכמיה לעשות את יום י”ג בסיוון יום טוב בכל שנה, שלא יאמרו בו תחנונים, ויתפללו “על הניסים” ויוסיפו הלל ופיוטים כיד פייטני המקום הידועים לשבח — ממש פורים שני, כמנהג קהילות ישראל שניצלו מפורענות קשה.

כאן היה הזקן מפסיק, עייף מן הסיפור המתמשך שבו השקיע כל כוחות נפשו. כמנסה אותנו היה מפסיק, לראות אם זוכרים אנו כי נגמר הסיפור ולא נגמר. וכשהיינו מזכירים לו שטרם סיפר על המשפט, היה מחייך כמתמוגג ואומר:

בּראווֹ, יא ווְאלד! רואה אני בכם שהדברים באים אל ליבכם. והרי לשם כך אני מספר לכם, כמו שאומרים בתפילה “למען תִזְכרו” — והיה מדגיש הברה ראשונה של המלה, כפי שעושים חזנים דקדקנים במקומותינו.

ובכן, — היה הזקן מתנשם וממשיך — לא נחה דעתם של נגידי אר"ץ הרואים את הנולד, עד שנערך משפט כדת וכדין, להוציא צידקתנו לאור ולהעניש החַטָאים המזידים. נתייצבו בפני בית־דין חמישה גדולי ישראל מזה ונסרי כורי ומרעיו מזה. קראו לנער הנוצרי להעיד. ומה סיפר? אחר שנפרד מן הנער היהודי, הוא יצחק מוסן, הלך לו לפרדס רחוק ושהה שם שני לילות ויום אחד. בבוקר בא אל ביתו ומפַחדו מפני אמו ומאימת־ידה הלך והתחבא בעלייה.

שאל אותו השר השופט, והיכן אתו פרדס אתה יודע. אמר לו, יודע, הוד מעלתו. שלח איתו שלושה שוטרים, שניים גברתנים ואחד שיודע לשאול. הלכו לפרדס ושאלו את בעליו, אתם ראיתם כאן את זה הנער? אמרו הללו, לא ראינו ולא שמענו, חי זקן הנביא. אמרו השוטרים לנער, הראה לנו היכן היית ישן. הראה להם. אמרו בעליו של הפרדס, שקר וכזב. כאן אנו ישנים מדי לילה בלילו ולא היה זר בינינו, לא זה ולא אחר.

שבו אל בית־המשפט וסיפרו מה שראו ומה ששמעו. אמר השופט לנער, נראה ששקרים המצאת, יא אבּן־חַלאל. קפץ זה ואמר, בחיי, כבוד השופט, לא המצאתי דבר; כך בדיוק אמרו לי לספר.

באותו היום נכתבה מַזבּטה — תעודה. — מן אלמאג’לֶס אל־כּבּיר פי חלבּ (בית הדין הגדול בחלב) חתומה כדת וכדין. אך למרבית ההפתעה והבושה והצער לא הגיעה לידינו מעולם, כי הקדמנו אוךו נסרי כורי ימח־שמו והקריב לו לשר מנחה בּיד נדיבה.

וכל זקני הישמעאלים וחכמיהם עומדים לצידנו ומאיצים בנו לאמור: מפני מה אתם מחשים? לכו ותבעו עלבונכם מרודפיכם, שהרי צידקתכם יצא לאור כך־וכך פעמים. ואצלנו הדעות חלוקות; אלה אומרים, עלינו לפנות לסטאמבּוּל ולהוקיע השר שמילא כיסו שלמונים ומילא פיו מים, ואחרים טוענים: כבשים אנו וזה עתה ניצלנו מן הזאבים, למה נרגיש אריות מריבצם.

— אבל הפירמאן… — היה מתקומם לפעמים אחד הילדים.

יא־בני — היה עונה הזקן — הפירמאן — נייר, ושנאת היהודים — אש.

ואני הקטן דבר אחד ספגתי מכל זה, מבלי להבינו: הפורימים הללו והגמישות הזו — אפשר בהם טמון סוד קיומו של ישראל, שבכל דור ודור קמים עלינו המנים לכלותו; הם נופלים ועם ישראל קם ומתקיים.

באותם הימים חשבתי שיחידה קהילת ארם־צובה שקבעה לעצמה פורים שני, זכר לנס ולהצלה. כשגדלתי חקרתי ודרשתי ומצאתי שהיה פורים של בגדד ופורים של אלג’יר ופורים של אנקונה ופורים של חברון ופורים של טבריה — להזכיר רק מקצתם. אמת, כולם עברו ובטלו מן העולם, אך לא נשתכחה סיבתם ולא נתעמעמה בשׂוֹרתם. נהפוך הוא.

מספרים אצלנו על פרנס אחד מפרני הקהילה שעשה בתפקידו שנים הרבה, עד שזחה עליו דעתו ונתגדל עליו ראשו.

פעם אחת בא אל בית־היתומים והחל בוחן ובודק על מה מוציאים שם ממונם של ישראל. שאל וחקר ודרש ונתברר לו שיש שם ילדים שתלמודם עולה מה שעולה, ויש — שתלמודם עולה חמשת מונים, שמוחם עבה, לא־עליכם, וזכרונם כחבית בלא תחתית.

נטל לו למנהל בית־היתומים במרפקו ויצא עימו לחצר. פנה כה וכה לראות כי אין איש, קרץ ואמר לו במשובה: בני חמורים לא יצלחו למירוצים; ולא חשוב כמה תאמץ את רגליהם ומי ירכב על גבם.

הֵסב אליו המנהל פניו וצל חיוך לא עלה על שפתיו. שתק. הוסיף זה ואמר: יודע אני מה שבליבך, אולם “היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה”. לבני עניים נתכוון ולא לבניהם של טיפשים. כיחכח המנהל בגרונו ואמר, אמנם אבותיהם של הללו אינם בין החיים, אך מסופקני אם טיפשותם המיתה אותם. אמר לו, לא להתנצח באתי. אמר לו, הילדים הללו פרחים שלא ראו שמש המה. אמר לו, ולא יראו אותה, שכבר שקעה בינקותם. אמר לו, מנסים אנו להביא להם מעט אור, מעט חום ממקורות אחרים, שוודאי לא ישווּ לחמה ברקיע, אך יכניסו בהם חיים. צימצם הגביר עיניו כמי שאמץ זכרונו לדלות ממנו נשכחות, פתח וציטט בהדגשה: שלושה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי־אפשר לעסוק בתורה ועוסק…

— ללמדך — הוסיף בנעיצת אצבע מול חזה — שתלמוד תורה לא לכל אחד נועד. ומי שכופה את הכסילים כמוהו כמי שזונח את העילויים. שכך בנה הקב"ה את עולמו — עליונים למעלה ותחתונים למטה, זה נועד לרבנות וזה — לזבנות.

סיים דבריו בחיוך משועשע והעביר יד ימינו על זקנקנו, נועץ מבט בוטח באיש מולו לתהות על קנקנו. אמר לו מנהל בית־היתומים, יפה אותה אמירה שהבאת מן הגמרא.

הפסיקו זה ואמר, מסכת חגיגה…

אמר לו, יודע אני. ושמא זכורה לכבודו גם הסיפא?

אמר לו, לא! איני זוכר.

שאל אותו, לא אמרת “שלושה הקב”ה בוכה עליהם…?

אמר לו, כן. שלושה. והחל ממלמל בעינים מעוצמות: שלושה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום. על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק. ועל שאי־אפשר לעסוק בתורה — ועוסק — — —

הוריד המנהל משקפיו מעל עיניו, נעץ מבט עייף בקצה נעליו, והשלים:

ועל פרנס המתגאה על הציבור.

מספרים אצלנו על אִשה אחת, צדקת, שיּדעה לשכּך כאבים ולרפא חוליים ולתקן מומים שנואשו מהם טובי הרופאים. וזאת לדעת שטובי הרופאים שלנו שמם הולך לפניהם בכל בּלאד א־שאם — בכל ארצות דמשק — מנהר פרת ועד נחל מצריִם. ודי לנו אם נזכיר את דוקטור רומאנוף שישב בג’אמילייה, הוא ואשתו המיילדת, ואת אלטוניאן הגדול שבנה לו ארמון ובית־חולים בעיר — זה הרופא הארמני רב־המוניטין שעל כל הצצה שהציץ בגרונך היה רַכּבו נוטל ממך לירה זהב.

רכלניות מספרות שתחילת עיסוקה של אותה צדקת בריפוי בא לה אחר ביקורה המפרוסם אצל אותו אלטוניאן. ומפני־מה מפורסם, שסיפרה אותו שוב ושוב סביב שולחן הקלפים. ומה שסיפרה כך (בערך) סיפרה.

אחר שנתאלמנתי, לא עליכן, החלו כאבים משונים פוקדים אותי ביום ובלילה, פעם כאן ופעם שם, פעם בחוץ ופעם בפנים. כל־כך תכפו הכאבים שלא ידעתי שינה והייתי מתהלכת כסהרורית ומפילה כל מה שידי תופסת. לקחתי אספּירין ולא עזר, עשיתי כוסות־רוח ולא עזר, שתיתי שמן־קיק ולא עזר, אפילו חלב חם בדבש חדל להשפיע עלי. אזרתי עוז בנפשי, צררתי את לירות הזהב האחרונות שהוריש לי בעלי, מנוחתו עדן, הזמנתי כרכרה והתכרכרתי אצל אותו אלטוניאן. הסתכל שם ויותר משבּדק שאל וחקר. אחר שלוש דקות, אולי ארבע (חי בכורי לא יותר!), אמר לי: מחר תצומי ומחרתיים תבואי אלי אל בית־החולים, על בטן ריקה. אמרתי לו, טוב ויפה. ובלבי חשבתי: טוב בטן ריקה מקופה ריקה. אני פותחת את הדלת לצאת, ומי עומד בדרכי אם לא רַכּבו הגברתן של הרופא. מחייך הוא אלי חיוך שכולו שיני זהב ואומר, לירה בבקשה. אנחנו רק שוחחנו היום. אני אומרת לו, ואת הבדיקות נעשה מחרתיים. והוא בשלו “לירה”, כאילו לא שמע מה שאמרתי. אני מסבירה והוא אינו שומע; אני עומדת על שלי והוא מתעקש. הוצאתי לירה והטלתי אותה על כפו השעירה של אותו גוי שונא ישראל. ואני אומרת לכן, אלמלא צריכה הייתי לשוב לראותו, לא היה מקבל ממני פרוטה שחוקה.

אז איפה הייתי. כן, צמתי למחרת כמו שצריך, צררתי חלוק וכותונת, מראה וסבון ומעט כעכים, והלכתי אל בית־החולים. יום שלם עינו אותי בעינויים משונים, בדיקות כאלה על כל שונאי ישראל. השאירו אותי לישון שם במיטה קרה בין סדינים מעומלנים כרקיקים. וסביבי שיעול וגניחה יגון ואנחה, ירחק מכם כל חולי. למחרת בא אלי הרופא מחייך ואומר “אין לך כלום, מדאם חכּים. את בריאה ושלימה. הלוואי אני הייתי בריא כמוך.”

לא הוסיף “בלי עין הרגע”, לא שום דבר. אני קמה לצאת משם, ניגשת אלי אחות נזירה, חיוך של שיש על פניה, ומושיטה לי חשבון על חמש לירות זהב. לא תאמינו, חמש לירות זהב, בעיני השטן. “אין לך כלום” — וחמש לירות זהב.

בשביל מה חמש לירות זהב, אני שואלת אותה. בשביל מה חמש לירות זהב אם אני בריאה ושלימה ולא עשו לי שום טיפול, אני שואלת אתכן, אה?! אפילו תרופה אחת לא נתנו לי, שהרי “אשה בריאה ושלימה” אינה זקוקה לתרופות. בשביל כדור שינה אחד וכוס משקה איום שאפילו עזראיין (השטן) אינו מגיש לאורחיו — חמש לירות זהב?

מאז — מספרות הנשים — חדלה ללכת לרופאים. ולא זו בלבד, אלא שהחלה לרפא נשים אחרות, כדי למנוע מהן ביזיון וגזל. תחילה ריפאה נשים, אחר — ילדים, אחר־כך כל מי שבא אליה. והיתה לוקחת רק מה שנידבם ליבם לתת, ומעולם לא הסתכלה כמה הניחו בצרור. וסמוך לאותו צרור קופת ריבי מאיר בעל־הנס וגם בה היה כל היוצא מטיל מה שמטיל, מנשק את המזוזה והולך מרוצה.

עד כאן סיפורן של נשים כרכלניות. וגברים מיושבים בדעתם מה אמר: נתאלמנה האשה ולא נמצא לא מפרנס. ראתה שמה שהוא חכּים, כלומר “רופא”, ונזכרה שנות נעוריה בהן זכתה ללמוד הרבה צרפתית ומעט עברית, נטלה ספרים שהיו בבית בעלה המנוח, שהיה בר־אוריין ולא־יוצלח בעסקים, והחלה מעיינת וקוראת. בקונטרסי “סגולות ורפואות” וב“שושן הסודות” החלה וב“ספר פתרון החלומות השלם” כילתה, שכידוע חלומות לא שווא ידברו ובפתרונם שורש רפואה למחלות הרבה. היתה קוראת ומשננת ומסמנת, ומוסיפה ידע אל מה שכל אשה שעיניה בראשה צריכה לדעת.

וכך שנה אחר שנה אחר שנה, כשאין לה בעולמה אלא זה בלבד, שכן בניה גדלו ופרחו למקומות רחוקים.

תשאלו, מהו זה “שכל אשה צריכה לדעת”? אשה שלא נולדה ולא גדלה במקומותינו יכולה לשאול כזאת וזכאית היא לתשובה. קחו למשל רגל שנחבלה ונתעקמה ונתנפחה אחר נפילה. אם הכאבים מרובים וכל דריכה גורמת כאב, ראשית בודקים אם אין זה שבר. בדקת ומצאת שאין שבר, בעזרת האל, מה את עושה? את לוקחת זלאל (חלבון) של ביצה וסבון כביסה מַחקוּק (מגורד) וטחינה רגילה — שליש שליש שליש, יעני בערך. את מערבבת את השלושה ומורחת על רצועת בד ארוכה (מסדין ישן או משהו כזה), תופסת קצה של הבד המרוח ועוטפת היטב, עוטפת וכורכת, כורכה וחובשת את הרגל הנפוחה. ובכל פעם שמתקשה הבד, בטרם יהפוך נוקשה כגבס, את משליכה אותו ושמה בד חדש, מרוח כהלכה, במקומו. וזאת חבישה בדוקה שאין כמוה למשוך כאבים חוצה ולרכך את הנפיחות ולהשיב רגל לאיתנה.

פעם אחת נפה נַהמו מזרחי (לא אמה של שירלי מזרחי — זו שחזרה מברוקלין עשירה כקורח — אלא דודתה, מצד אביה) נפלה מן הכיסא הרעוע שעליו עלתה על־מנת להוריד את נייר־הזבובים שנשתלשל מן התקרה עמוס לעייפה. נתעקמה רגלה הימנית וצבתה, לא עליכם, ולא יכלה לדרוך עליה אפילו נשענה מימין ומשמאל. היו הכאבים תוקפים ומרפים, תוקפים וגוברים עד שביקשה נפשה למות. “ביקשה נפשה למות” — לשון גוזמה כמובן, אבל בית מזרחי הרי ידועים כגזמנים. בא דוקטור רומאנוף, ציווה עליה לעלות על משכבה ולא לקום שבוע תמים. גם כדורים קטנים נתן להל בלוע בוקר וערב.

רצתה לומר לו: ועבודת הבית מה יהא עליה — ולא אמרה; רצתה לשאול אותו: איך כדורים שאני בולעת בפה לבטן מגיעים לרגל לרפאה — ולא שאלה; שמוראו של רופא גדול על הנשים. שלחה לקרוא למדאם חכּים. אמרה לה זו, עַיינִי, עַייב עַלייכִּי (כלומר, מה זאת, תתביישי לך) לא למדת מאמך מה עושים לרגל נקועה? אמרה לה, מה לעשות שמעולם לא נקע איש רגלו בביתנו. אמרה לה: זלאל ביצים וטחינה וסבון — שליש שליש שליש. פעם ראשונה עשתה עימה, אחר היתה עושה לעצמה, עד שנרפּאה כליל.

זו רק דוגמא אחת מני רבות, מן הדברים הללו שאין אשה צריכה להטריח עבורם אפילו את מדאם חכים; ואשה נבונה משננת לבנותיה אפילו כולם בריאים ושלמים, מאשאללה.

דברים אחרים נודעו לה לאלמנה מן הספרים הישנים והיא שמרה אותם לעצמה, שעליהם פרנסתה ומהם תעסוקתה. ובינינו לבין עצמנו, אוי לה לאשה אלמנה שאין לה תעסוקה, אפילו פרנסתה מצויה בשפע. לבד מן הכתוב למדה הרבה מן הניסיון ועוד יותר מאותה טוּרכיה זקנה שהיתה יורדת מן ההרים להביא לה עשבים. אם נספר אפילו מקצת מן הדברים הללו, נהא בוחשים בקדירתה ומקפחים פרנסתה של אותה צדקת. אם לא נספר כלל, יאמרו קטני־אמונה: דברי הבאי שאין בהם אמת.

ואל יתפרש מדברי שמזלזל אני בקטני־אמונה. יש ביניהם שפיהם ולבבם אינם שווים. כגון אותו איש מדע בן־עירנו, שבשמו איני רוצה לנקוב מפני הנימוס, שיצא לביירות ולפריס ושב אל ביתו בג אמילייה ולא הסיר את פרסת־הסוס שהיתה תלויה בפתח. בא אליו גוי עמית לבקרו. שאל אותו: איש מדע כמוך עדיין מאמין באמונות תפלות? אמר לו, מובן שאינני מאמין בשטויות הללו, אבל אומרים אצלנו שפרסת הסוס מביאה מזל בין אם אתה מאמין בכך ובין אם לאו.

הרבה מן הסגולות הבדוקות כתובות שחור על גבי לבן בספרים, כמה מהן בלשון הקודש דווקא. כגון מה ייעשה בארשה שאין לה אורח כנשים. “אם תכתוש קליפת שקדים יבשים ותערבם עם דבש ומים, ותתן לאשה לשתות — מיד יבוא לה. ובחון הוא.” אומר אדם משלנו, מה יש להפסיד? שקדים יש בבית ודבש לא חסר, לא־כל־שכן מים. ניתן לה ונראה. למה למהר לרופאים, למה.

או, למשל, יש לך כאבים בגב או בפרקים. אם תלך לרופא, בחדר ההמתנה שלו עלול אתה לתפוס כמה מחלות מדבקות, שלא להזכיר שׂכרו של רופא שאין לו גבולין. אמרת מדאם חכים: אפשר למשוח בחלב החמור, כלומר האתון. ואם מתקשה אתה להשיג חלב חמורים, אפשר לכתוש נענע בעודו ירוק, לשים בו מים, לבשל “עד שילך המים” ולערב אחר־כך בשמן זית ולמשוח. כך כותב בפירוש ב“קונטרס רפואות וסגולות” חכם אברהם חמוי זי"ע (זכותו יגן עלינו).

אמנם כתובים שם גם דברים שאנשים מודרניים כמונו אינם מאמינים בהם; ובעצם אינם צריכים אותם כלל, שהרי יש בידינו אמצעים מתוחכמים יותר להפוך, למשל, אויב לאוהב. למען השעשוע אגלה לכם מה אומר אותו חכם בספרו כיצד ניתן להפוך אויה לאוהב: “אם תאמר בפניו בנשימה אחת אור”יאל או נור"יאל — תהפכנו לאוהב. "ואם רוצה אתה לגבור עליו במשפט “תכתוב שם האויב ושם אמו ישר והפוך, ותשים אותו תחת מנעליך, תנצחנו בדין.”

מדאם חכים האמינה ולא האמינה בדברים מסוג זה. מכל מקום, לאלה המאמינים בהם עזרה למצאם. ובינה לבין עצמה היתה מלחשת “אשרי המאמין.” מאז שנסעו בניה ובנותיה ונפזרו בארבע כנפות תבל בחמש יבשות רחוקות — קשור על מצחה פתק ובו כתוב באותיות עבריות “שנג”פ אג“פ נג”פ" — סגולה בדוקה שלא יינזקו הבנים. אם לא יועיל, לא יזיק.

פעמים באו אליה בטענות, כגון אותו שותף שהביא את שותפו לדין ולא היה בטוח שהשופטים רואים נכונה. כתבה לו שם יריבו ישר והפוך ושם אמו ישר והפוך — ובשלון הקודש כתבה, שחזקה לשוננו מכל לשון. נתנה לו. שב אליה זועם אחר שנכשל במשפט. שאלה אותו, שמת את הקלף תחת מנעליך? אמר לה, בוודאי. אמרה לו, היכן? אמר לה, בין גרב לסוליה. אמרה לו, שוֹטה שבעולם, תחת מנעליך אמרתי, לא בתוכם. טפח בכפּו על מצחו ואמר, איזה אַהבּל אני!

לכל אדם שפנה אליה היתה עוזרת, ומי היה פונה אליה אם לא הנזקקים. באו וצבאו על פִּתחה כל איש מכאובות וידוע חולי. באו עשירים ועניים, כפופים וגאיונים. באו כאלה שכל חייהם הסתכלו עליה הרחק מלמעלה. הבריות יודעות להעריך את הבריאות רק כשהיא איננה — היתה מדאם חכים אומרת ונאנחת — וכך גם אותי: רק כשהבריאות בסכנה. כנגד העשירים היתה מחמיצה פנים. אלה יכולים ללכת לאלטוניאן. עשיר בגימטריא “רפש” — היתה אומרת, זוכרת שנות מרודיה אחר שנתאלמנה.

בעלה נפטר ממחלה פתאומית, לא עליכם. לא קראו למחלה בשם, ואם קראו — אינה זוכרת. עוד בחייו ברחו הילדים מן הבית, רחקו מאב ששקע בספרי הקבלה של רבי חיים הכהן מחלב ושכח משפחה שיש לפרנסה; הפליגו והצטרפו לדודים מצליחים — אחיה שלה — ששלחו ידם במסחר באיי הים. נשארו עימה שתי בנות יתומות שירשו ממנה גיזרה נאה ועיניִם נוּגות ומצח גבוה, ובטרם פשטו בגדיהן הכהים נמצאו להן חתנים, שניים רֵעים מאמריקה שבאו לדוג בעיר מולדתם. יצאו הבנות ונותר בית ריק. ולב מרוקן.

נזכרה האלמנה בדוד זקן שלה, ישיש כבן מאה שלא עזב את החצר, את ה“חוֹש”, בשכונת היהודים העתיקה. פעמיים בכל שנה היתה מבקרת אותו לסעוד אותו בבדידותו ולהביא לו מצרכי מזון עמידים, כגון כדורי־לַבּנֶה בשמן וזיתים ומיני מרקחות. ולא היתה פנויה לשמוע דבריו. היה מדבר והיא אינה שומעת ורק צועקת “הן” מפעם לפעם תוך כדי שטיפת הבית ובדיקת המזווה. היה בו בזקן די כוח, תודה לאל, לשרת את עצמו. בניו רצו לקחת אותו אִתם לפַּנמה והוא סירב. להיקבל בחלבּ רצה, “שאמנם אינה ארץ ישראל, אך יש בה מקדושתה של ארץ־ישראל”.

עתה שנתפנתה עד כדי עודפי שינה, החלה מאריכה ביקוריה אצלו ואפילו מטה אוזניים קשובות ללחשושי שיחו. קראו לו לזקן אבו־נסים, הן על שם נסים בכורו והן משום שבני הדור הישן התייחסו אליו כבעל־נסים. היה אבו־נסים מספר לה לבת אחותו על אותם נסים שחולל כשהיה צעיר כבן שבעים, כגון שהשיב לנער מאור עיניו ושימח קעקרה בבניה והצעיד משותק אל חופתו על רגליו וכיוצא באלה פלאים משמחי לבב.

אחר אוזניה נפתח לבבה והחלה שומעת דבריו בקשב. היתה שואלת וחוקרת והוא היה משיב בסבלנות ובטיפטוף מלים שיאן לו סוף, כברז חלוד שנפתח סופסוף וקשה סגירתו כפתיחתו. גם חוברות ישנות ובלויות נתן לה, דפיהן משופשפים ומעוגלים בקצותיהם ותוכן מלא סימנים. פירש לה הסימנים ופתח לה ראשי־תיבות מרובים שהיו שם ושָלה מזכרונו מִרשמים וסגולות שבהן עשה והצליח.

משעה שהחלה עוסקת בריפוי, טישטשה זו עקבות מגעיה עם דודה. לא רצתה שיודבק בה ובמעשיה חותם של קסמים וכשפים ומעשי־נסים. כל חייה מעורה היתה בין הבריות וחששה שיתחילו לרחוק ממנה. למזלה זכרו רק מעטים שאבו־נסים עודנו חי, ואלה לא ידעו קרבתה אליו. אך ככל שרבתה הצלחתה ברפואה, כן נתמעטו רעותיה, ובנות גילה החלו מַדירות רגליהן מביתה ועוצרות בעד לשונן במחיצתה.

זהירותה לא הועילה. ככל שעזרה לבריות, נתרחקו הבריות ממנה. בפיהם ובללבם הודו לה, אך אל חֶברתה לא באו. התנחמה איפוא בזה שלא הדביקו לה חלילה תואר מכשפה או עשה נסים. כִמרפַאה ראו אותה בעיר וכצדקת, עושה חסד לאלפים.

היכן היא היום, מדאם חכּים, איני יודע. מדי פעם בפעם, כשבאים המיחושים, נזכר אני בדמות אפופת־המסתורין שהקדישה מחצית שניה של חייה להקלת יִיסוריהם של אחרים. אין ספק שהצליחה לעזור לרבים לשאת את נטל החיים, ובין הרבים הללו מקומה שלה לא נפקד. תרומתה לבריות והתגמול שקיבלה בחייה — מה גודל ממה איני יודע.

כל־כך אהב גימטריות, נוטריקאות וראשי־תיבות, שעמד ודחה את נישואיו לחודש אלול, הוא חודש הסליחות. ואל ייקל הדבר בעיניכם. שהרי אצלנו מי שדוחה חתונתו דוחה סיפוק וגוזר על עצמו איפוק; לא כמו אצל אותם מבלי־עולם שבין העמדת חופה לבין העמדת ולדות עוברים עליהם שישה־שבעה חודשים קצרים. ולמה דווקא אלול, שאין אלו"ל אלא נוטריקון של אני לדודי ודודי לי.

עוד בהיותו ילד מרטיב־תחתיו זיווגו לו הוריו ודודיו את בת דודתו, תינוקת בהירת מבט שנולדה כשנתיים אחריו. ראו אותו קרב לעריסתה, אמרו: ראו נא חתן בא אצל כלתו. היה נוגע בבשרה הוורוד מתוך סקרנות, אמרו לול: בלי ידיּם, יא וואלאד, אין נוגעים בבתולה לפני חופה וקידושין. שלח ידו להחליק ראשה הקרח, צחקו ופיתגמו: סְתאנא יא גְדיש / חִתא יִטלע אל־חשיש; כלומר, חכה נא פרחח / עד שהעשב יצמח.

גדל יַעוּבֶּה, שנולד יעקב, והפך לז’אק; גדלה אַדוּלֶה והפכה לאדֶל; הם גדלים והאהבה גדילה עימהם וסביבם. וכל רואיהם מחייכים ואומרים: זוג מן השמים, מאשאללה!

היתה כל המשפחה שומעת סיפור אהבתם של השניים, מקושט ומפואר על־ידי ההורים, שומעת וצוחקת, שומעת ונהנית. והקטנים אף הם אוזניהם קשובות וזכרונם תועה ותוהה בין מה שיודעים שעשו לבין מה ששומעים שעשו. היו מספרים עליהם למשל שמצאום ישנים חבוקים כגבר ואשה מתחת למיטה הגודלה בפניון “שגּור” בחַמאנה, אותו קיץ שיצאו יחדיו לנפוש בהר הלבנון; או שתפסום מערבים צואתם במחילה מכבודכם, ולשים בה בהנאה משונה. השומעים צוחקים; והקטנים שומעים.

גדל מעט הילד, התחיל רואה שיש ילדות אחרות בעולם. שאל מה ששאל. ציטט לו אביו, שהיה גם סוחר גם ת“ח (תלמיד חכם) בן־בנו של ת”ח, מזכרונו לאמור: “ארבעים יום קודם יצירת הוָלד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פּלוני לפלוני.” הוסיפו אִמו ואמרה: כשתגדל מעט תקרא בשיר־השירים ותראה שאין כמו דודים בין בני־דודים.

כשהחל קורא ולהבין, כשניסה להסביר לה לנערתו כוונותיו של שלמה המלך בעזרת התרגום הערבי המחורז והמפורש, עברה על השניים תקופה של משבר. החלו מתרחקים מעט ומתביישים הרבה. אך כשם שבא המשבר כך חלף. ותחת אהבה תמימה באה ציפייה חמומה, מחושמלת. היו מחפשים משחקים ומעשים שזימנו מגעים שבאקראי, והיו נהנים ונרתעים, נפתעים ונרגעים תוך הרגשת חטא ומבוכה. מצאו את עצמם כותבים זה לזה, סותמים ולא מפרשים. תחילה כותבים ושולחים, אחר כותבים וטומנים. החלו עושים בחלומותיהם מעשים שלא ייעשו והיו מקיצים בעיניּם נפוחות — זה במיטתו, רואה לנגד עיניו מיטתה וכריה ובשׂריה, וזו בין סדיניה המתוחים הוזה דמותו מעליה; זה זיקפתו בידו וזו זרועה בין ירכיה ולשונה בין שיניה, יא חראם.

ראו שתי האמהות שַלוותם שאיננה, נדברו ואמרו: עת לעשות. אמרה אמו של ז’אק: הפירות בשלים. אם לא נושיט יד קוטפת, יהיו נושרים ונחבלים, בר־מינן. שלא לִדבר על מזיקים, הוסיפה אִמהּ של הכלה, הנמשכים אל הבשל כאבן השואבת.

נדהם אביה של אדל והחל מחשב שנותיה. אמרה לו אשתו, עד שנכתוב את התנאים ונרקום את הג’הז¹ ונקנה את הטרוּסוֹֹ ונעמיד חופה, תהיה בת חמש־עשרה, בלי־עין־הרגע. אמר לה, לחיפזון מה זו עושה? אמרה לו, ענייני נשים. ראתה תמיהה על פניו, הוסיפה ואמרה: נשים עיניהן בראשן. אמר לה, יהי כדבריך; ואלוהים יהיה עימהם. וכשנזכר הוסיף: את השנה הזאת בבית־הספר תני לה לגמור, את שומעת?! אמרה לו, אני לא גמרתי מה שהיא גמרה, ולא ידעתי שחסר לך דבר־מה. אמר לה, הזמנים נשתנו, יא מרה; תגמור את השנה ותתחיל בהכנות. אמרה לו, עַלא ראסִי וועֵינִי. אתה הגבר ועל פיך יישק דבר.

כשחזר אביו של ז’אק מן השוק, הביאה לו אשתו נעלי־בית ומגבת לחה, הניחה לפניו ספלון קפה ואמרה: הבן שלך, יא רִג’אל², הבשיל לחופה ולמעשים טובים. נפתע זה ואמר, סבון הגילוח טרם התרגל ללחייו; בן כמה הוא? אמרה לו, לפי חשבוני הוא גדול ולפי התנהגותו גבר בגוברין הוא. אמר לה, מה את מקשקשת. אמרה לו, לא אתה נכנס לכסותו בלילות, לא אתה מחליף מצעים שלו. התגרד בקצה חוטמו ובתנוכי אוזניו, אמר לה: עוד כמה שנות לימודים לפניו וציוניו באליאס טובים. אמרה לו, עד שנכתוב את התנאים ונרוקן להם את החדר המרובע ונקנה את הרהיטים יסיים שנת לימודיו. שנתיים יותר ממה למד, לא מספיק?! אמר לה, והיא — אדוּלה — “אחות לנו קטנה” וכל תלמודה עוד לפניה. אמרה לו, אביה מסתפק במה שיש בה וכבר פסק פסוקו ואפילו אחותי מסכימה, ורק אתה עקשן להכעיס. אמר לה, שמא נשאל את הילדים. אמרה לו, אין מה לשאול. שמע לי. את תשובתם בעיניהם קראתי. אשה — עיניה בראשה!

כששמעו רצונו של ז’אק לחכות עד אלו“ל, אמרו: בראוו, כך יאה וכך נאה. הרים הדוד אחי־אביו כוסית של ערק, פתח ודרש “בן חכם ישמח אב” ומה בא אחרי אב אם לא אלול. נצטהלו המסובים ונצטלצלו הכוסיות ונגמע הלבן־הלבן. נתחזק בטחונו של הנער ואמר להם לגברים שמסביבו: גם חלבּ עירנו נוטריקון. תמהו ושאלו, ילמדנו מורנו. אמר להם: חם לבי בקרבי. אמרו לו. שאר”ץ — ארם צובה היא ידענו גם ידענו, אך חל“ב חדשה היא לנו. אמר להם, אר”ץ היא גם ארץ צבי והוא כינוי לארץ־קודשנו. ניענעו בראשיהם ורמזו בעיניהם זה לזה והבליטו שפתותיהם כבני־כוש, משל נתכוונו לומר: זה הקטן גדול יהיה. הוסיף ואמר, אפילו דמשק נוטריקון — דע מי שהוא קונך. ראה הנאתם משתפכת על פניהם, משך ואמר: ואם נשוב לחלבּ עירנו, לא לחינם קרויה היא בתלמוד “אחלבּ”, שתוספת אל“ף זו עושה אותה גימטריא “אֵם” — שזו וזו ארבעים ואחת. אמור מעתה” חלב עיר ואם; וראוי להוסיף לשמה עוב"י, שאינו אלא עיר ואם בישראל.

שם אביו ידו על ראשו ואמר, בן פורת יוסף. לחצו הנוכחים זה את ידו וזה את כתפו ואמרו בחיבה “חזק וברוך”, כאילו יורד היה אליהם מן התיבה, אחד שביעי.

סקר אותו דודו חמיו־לעתיד בעיניִם טובות. אחז בדש מעילו ושאל, ומהו קרוב"ץ שכותבים אנשי־שלומנו בסופו של מכתב ידעת? אמר לו: בוודאי! קול רינה וישועה באוהלי צדיקים. צחק הדוד ואמר: כך בעברית, וּבִּל־ערבִּי נוטריקון הוא של קוּם רוּח וַאדִּי בֵּית צֵאחְבּוֹ, כלומר: קום לך הביאהו לבית בעליו. צחקו ביניהם מן המהתלה כשניים שווים. חבק הדוד את כתפו של ז’אק ואמר, רואה אני בך שתלמיד חכם אתה ואוהב ספרים ועיונים. בוא נא עמי ובחר לך חמישה ספרים מספרייתי; ותהא זו מתנתי הראשונה לחתני; ראשונה ולא אחרונה בעזרת־השם־יתברך.

הלך עמו ועמד מול ארון הספרים במבוכה וביראה. אם ייקח ספרים גדולים — יחשוב זה שהוא חמדן; אם ייקח קטנים — שהוא עצלן. אם יוצא ספר ויעיין בו וישיבנו למקומו — יאמר זה עליו שהוא גאוותן, שמה שטוב בשביל חותנו אינו נאה לו. החליט בנפשו: אקח מזה ומזה, וחמישה ראשונים שאוציא — אותם אבחר. ספר ראשון שנטל בידו היה ספר “מליץ נעים” שנכתב בעירנו בידי החכם מרדכי עבּאדי ונדפס בירושלים עיה"ק בשנת “קחו מזמרת הארץ”. כך היה כתוב בשער. קרא ז’אק, הוא יעקב, פיסקה ר אשונה וראה שהיטיב לבחור:

אמר החכם: סיבת כל מחלה / החטא והבעילה והאכילה/ ורפואות תעלה / לחטא — התשובה המעולה / והחנינה והחמלה / והבעילה תהיה בעת שצריך לה / והאכילה תהיה קלה / באיכותה ובמשקלה"

הסמיק הבחור ושם את הספר לימינו. ספר שני שהוציא היה “ספר אביעה חידות” של החכם הידוע, בן משפחת חכמי אר“ץ, הלא הוא אברהם שלום חמוי. הספר נדפס בליווֹרנוֹ בשנת “אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם” לפ”ק. דיפדף יעקב בספר וראה בסופו “קונטרס רפואות וסגולות”. שמח עליו על הספר המוצא שלל רב.

כיוון שתפס עצמו בשמחתו — שאוצר יקר נפל בחלקו — שייט עיניו למצוא ספרון דק וצנוע. הושיט ידו ומשך חוברת צנומה שנדפסה בדפוס העברי של ארם־צובה ושמה “ספר צוואה לבן”. קצת הופתע קצת נרתע כשראה שם מחברה: הרב אלכסנדר זיסקינד. כיוון שהודפסה בעירנו נחה דעתו. ראה חותנו־לעתיד שהוא חוכך בדעתו, אפשר שואל את עצמו “מה לזה בינינו”, אמר לו: מועט המחזיק מרוּבּה. יהלום. וכיוון שהיתה רוחו טובה עליו, הוסיף בקריצה: ומי שיש בידו “צוואה לבן” מובטח לו בן, שיהא מקבל אותה מידיו.

נטל את החוברת, הניחה על שני הספרים ואמר בענווה: דייני בשלושה. אמר לו, טובים החמישה מן השלושה, ולוּ רק בשל העיִן הרעה. צחק הנער. אמר, וכי לא כתוב “ולא תרבה לך ספרים”? אמר לו, שמא מתכוון אתה לדברי קוהלת “היזהר עשות ספרים הרבה אין־קץ”? אם־כן, להוי ידוע לך, בני, שקוהלת מדבר על כתיבת ספרים, לא על קריאתם. ומי שיכול לקרוא חמישה — אל יקרא שלושה.

אמר לו, יהי כדבריך. הושיט ידו ונטל את הדקה בחוברות מן המדף. ראה שכתובה היא צרפתית ועברית זו מול זו, אחד מקרא ואחד תרגום. על הכריכה הדקה קרא

Recuil de Causeries

Français — Hébreu

Par M. Vintoura (Beyrouth, 5681־1921)

כלומר, שיחון צרפתי־עברי שיצא לאור בבירות בשנת 1921, ללמדך שהציונות התחילה במקומותינו לפני שנים הרבה. אמר לו ז’אק למארחו, עברית של ספרים אני יודע, עברית מדוּבּרת איני יודע וזו לי הזדמנות ללמוד. פתח וקרא לאט, כדרדק בפני רבו “מה הן עבודות השדה הראשיות? האיכּר חורש את האדמה במחרשה וזורע את החיטים. החיטה נובטת וצומחת. הגבעול נושא שיבולת המתבשלת לעין השמש. בעונת הקציר, הקוצרים קוצרים את החיטים בחרמש. אנשים ונשים מאלמים את הגבעולים לאלמים ומסדרים אותם על הקרון המובילם למחבטה. המחבטה חובטת את השיבולים. אחר מובילים את החיטים אל האסם או מטחינים בטחנה.”

— מעניין — אמר שוקע בהרהורים — אחת השיחות הראשונות בעברית החדשה עוסקת בעבודת השדה.

— כאילו לא גלינו מארצנו — אמר אביה של אדל — ולא נתרחקנו מעל אדמתנו.

— וחוברת זו חוּבּרה ונדפסה בביירות — סיכם ז’אק בנידנוד ראש מהורהר.

— א־פּרוֹפּוֹ ביירות — אמר בעל־הבית — ואם תרצה אַ־פּרוֹפּוֹ עברית־של־ארץ־ישראל, הרי לפניך חוברת מעניינת; אולי תמצא בה עזר לתכנון ירח־הדבש, הבא עליכם לטובה.

הושיט לו חוברת קטנה מלאה תצלומים, כולה עברית צחה, ושמה: “הלבנון — ארץ התיירות והקייטנות”, הוצאה לאור על־ידי המחלקה הכלכלית של ממשלת הלבנון, שנת 1935. דיפדף בה עד שהגיע לבעל־בק. ראה תמונות ששת העמודים הענקיים ששרדו זקופים במקדש יוּפּיטר, ותמונות המקדש של בּכחוּס ושל וֶנוּס, ומראה בריכת המים הרומאית סביב ראס־אל־עין. ביקש לשאול אם מותר ליהודי שומר־מצווֹת לבקר במקדשי האלילים הללו, ולא שאל, קרא מן החוברת בקול, כאילו לעצמו: עיר השמש. לפי האגדה — שם חי אדם הראשון, שם הרג קין את הבל, שם קבורים נוח ושֵם בנו.

נטל חמשת הספרים, נשק את יד דודו ושב לביתו. כל הדרך היה מהרהר מה מוזר המבחר שנפל בחלקו. ועוד היה מהרהר: מעניין שדוד החותן מלה אחת הם בערבית — עַם.

את ראשיתו של ירח־הדבש תיכנן הזוג הצעיר על־פי הספר. “בארץ התיירות והקייטנות” החלו ובארץ־ישראל סיימו. הביקורים והטיולים בחמאנה, עאלה, סוא־אל־ע’רב, סופאר, זחלה, בחמדון ובעל־בק לא היו להם חדשים. אלה מקומות שביקרו בהם בילדותם ונעוריהם עם המשפחה; אך טעם מיוחד היה לשוב אל אותם מקומות כזוג עומד ברשות עצמו, רחוק מעינים בולשות ומלשונות מלחשות ומידיִם בוחשות. בבעל־בק גרו ממש באותו מלון שהכירו מילדותם, הלא הוא “הוֹטל ארביד” — מה שסייע להעלאת זכרונות נשכחים. עלו זכרונות חשובים וזכרונות של־מה־בכך וזכרונות מצחיקים, כגון אותו פלפל אדום חריף שמרחו להם כאן האמהות־האחיות על ציפורני ידיהם, לבל יכססו אותם בשיניהם. התוודה ז’אק בפני אדל שעד שלא יְדעה לא יכול היה להתאפק מכסיסת ציפורניו, על־אף הפלפלים והעונשים. להפתעתו היה בפיה וידוי דומה, ולא ידעו אם מקרה הוא או יותר ממקרה.

כיוון שלקחו אימם את החוברת היו מתלוצצים הרבה על הבטחות המרפא שבה, כגון אותה חמאנה שעליה ועל אווירה כתוב “מועיל לאנמיה, לעייפות, להפרעה בכלי העיכול, לנגועי שחפת, ללחץ דם גבוה”. ורשימה דומה בכל מקום של נופש. כיוון שצעירים היו ובריאים, צחקו לרשימות המחלות שאין להן סוף. וכיוון שהיו עליזים ושמחים לא התקשו למצוא דברים מצחיקים. כך נולדו ביניהם הרבה בדיחות פרטיות. היה טומן ידו בחיקה, מצחק ומלחש “מועיל לאסטמה ולאנמיה ולשחפת ולמחלות עצבים”; היתה לוחכת אוזנו בעיניִם מצועפות ומתחילה למנות מחלות שלשונה מרפאה, עד שהיה משתיקה ומשקיטה בלשון נופל על לשון.

ביודעין או שלא ביודעין חיזרו אחר המקומות המוכרים, הישנים. ומצאו בהם טעמים חדשים, נפלאים. פעמים לא יצאו ממלונם עד שצילצל הפעמון לארוחת־הצהריִם.

מהר הלבנון ירדו לביירות השליווה והזוהרת, המחייכת תמיד לקרוב ולרחוק. מכאן הדרימו במונית לראש־הנקרה ולעכּוֹ ולחיפה. בחיפה זו, ששלטי חנויותיה כמחזור ליום הכיפורים, להבדיל, נוכח יעקב שהעברית שבפיהם אינה דומה לזו שבסידורו ובספריו. שלף מבין כליו אותו שיחון של וֶנטוּרה ונסתייע בו הרבה. להפתעתו התברר לו שאין אומרים כאן “הטבחה מבשלת” ואין יודעים כלל סינה מהי. והרי ונטורה קורא לקאסקט סינה. מה לעשות.

מצפת נהנו הנאה מרובה. מקובלת היתה עיר זוֹ על בני־עירנו מאז ימי הקבלה והמקובלים שנדדו הרבה בין ארם־צובה לצפת. עלו לקברו של רבי שמעון בר־יוחאי זי“ע (זכותו יגן עלינו) וירדו בסימטאות אל בתי הכנסת הספרדיים ואכלו גבינה צפתית פעמיים ביום בוקר וערב ו”הריחו" את אוויר ההרים הצלול, כפי שאומרים אצלנו, מלוא ריאותיהם. גם בלבנון אוויר הרים צח וזך,אמר ז’אק לכלתו, אך כאן “אווירא דארץ־ישראל” שאין כמוהו מחכים ומחלים. קנו גמלים מעץ־זית מעשה בצלאל ומגני־דוד של זהב — מתנות, והרבה קופסות של סיגריות וגפרורים שכתוב עליהן בלשון־הקודש. לאבא שלו ולאבא שלה קנו ספרי תנ"ך בכריכת כסף טהור. “שתוכם תורה וברם כסף” אמר ז’אק ומצא הן בעיני כלתו.

מהר משחשבו חלפו הימים ואזל הממון ונתמלאה הנפש. אמרו זה לזו, את ירושלים ואת לתל־אביב נשאיר לפעם הבאה. שבו אל חדרם בבית הוריו כדגים שהגל סחפם בחזרה אל מימיהם.

היו מסתגרים בחדרם כאילו ירח הדבש לא תם, כביכול אין איש איתם. צחקוקים ולחשושים שעלו משם לא מצאו חן בעיני אימו. הלחשושים הללו גרועים מצעקות, שדורכים הם את אוזנך ואת נפשך ואת כל־כולך לשמוע. אמר לו אמּו: ז’אק רוֹחי, ז’אק חבּיבּי, “דברש מצאת — אכול דייך”. לא נרמז. עד שמצא ספר “מליץ נעים” פתוח בעמוד הראשון מונח הפוך על מיטתו והבין שיד אביו בדבר.

לא עברה שנה ונולדה בת ראשונה. כיוון שהם בני הדור החדש, שמחו בה כאילו היתה בן זכר. כשבאה השנייה אמרה לו אדל לז’אק: עכשיו אמי לא תקנא באימך, לכל אחת נתנו נכדה נושאת שמה. אבא יתאפק עוד שנה שנתיים — אמר ז’אק — ופניו צחקו חוצה. מבלי שנתן דעתו חזר לכרסם ציפורניו. אדל הלכה אל בית־הכנסת העתיק, הדליקה פתילות של שמן והתפללה בהתכוונות. ליתר בטחון קמה ונסעה לעיירה תֶדֶף לבית־כנסת “עזרא הסופר” ונדרה נדר משולש: סעודה לבית־היתומים ביום הברית, רימונים לספר־תורה במלאת לו שנה ובר־מצווה שלו אצל הכותל בירושלים, אינשאללה!

כשנולדה השלישית התחילו חשים עיניים ננעצות בבשרם כשיפודים והיו שומעים התלחשוּיות ורינונים שאיש לא השמיעם; קל וחומר קריצות והעוויות שהשניים פירשו על־פי דרכם.

ההריון הרביעי עבר על שניהם במתיחות וברוגזה ועכר את היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין משפחותיהם. ראשית חכמה הלכו ושכרו דירה לעצמם, בקצה השכונה. עוד ביום שהודיעה לו “נתחבלתי”, החך אצל חכם זק בבחסיתא, שבחסיתא שכונה רחוקה ואין הוא צריך לפגוש בו שוב ושוב. שאלוֹ. אמר לו החכם, “הרואה בחלומו מחט — אם אשתו מעוּברת תוליד נקיבה; ואם רואה מסמרים — תוליד זכר”. שאל אותו, זה מניין? אמר לו, כך כתוב ב“שושן הסודות”, בני.

כמו להכעיס היו חלומותיו מחטים־מחטים. וכמוסיף חטא על יגון היו קופיהן הופכים לנגד עיניו בתי־בעילה בולעניים. היה מתעורר שטוף זיעה ובוחן בחשיכה בעיניִם עוינות את אשתו בשנתה.

לא נזדקק לספר “פתרון חלומות השלם” כדי להבין שאין החלומות ההלו מבשרים לו טובות. היה קם איפוא ממשכבו זעום וזעוף על בטן ריקה.

ככל שגדלה כרסה של אשתו כן הפך ז’אק עצבני ונטרן, ולא יכול לסלוח לה לאדל הימנעותה ממנו שראה בה עלבון. היה עולב בה מבלי שנתכוון. הגיעו הדברים לידי כך שגופה שנתעגל החל מעורר בו סלידה. בדמעות ובגעגועים זכרה אדל את יחסו אליה בהריונה הראשון. כמה אהב עגלגלותה, כמה הבין לגחמותיה, כמה מיהר למלא משאלותיה — קטנות כגדולות והפעם — ממש הגיב בגסות. כשאמר לו מפיו של הרופא דוקטור רומנוף ומפיה של אשתו המיילדת, שמינו של הוולד נקבע על־ידי האב, כמעט שהנחית עליה מכתו. במאמץ עצר בעד ידו וזעמו פרץ במלים וביטויים שאין הנייר סובלם.

החל זעמו זורע בה נזעמוּת. עמדה הטיחה בפניו: הכוֹל אצלך חפוז־חפוז. אילו הייתה גבר, הייתה משהה זריעתך והיו באים זכרים. אמר לה, כדבר אחת הנשים תדברי. לכי ושאלי את פי המיילדת.

ואף כי ידע שדברים של שטות אמרה, רבצה טענתה על מצפונו והעיקה עליו לילות רבים. אם כן, זו אינה מרוצה — היה שב ומענה את נפשו. וחיוכה ואנחתה הלא הם מצוות נשים מלומדה. נפגעה גאוותו ונשתחזה לשונו.

כיוון שנולדה להם בת רביעית, לא עליכם, נסתגר ז’אק בביתו והיה אוכל ואוכל להפיג כעסו ואכזבתו, אוכל ומשמין, אוכל ומתבהם. היה שב ממעשהו בשוק ואינו יוצא מן הפתח עד בוקר המחרת. היתה אדל מרבה לבשל לו מטעמים, שמחה להשביעו במה שיש בידה. יתפטם ויירדם, היתה אומרת בינה לבינה. ניסתה להתעניין אצל חברותיה אם יש אשה בעלת־אוב או חכם יודע ח"ן שאפשר לקנות מידם סגולה לזכרים. עד הסף הגיעו שאלותיה, שברק רע בעיניהן של הללו התריעה. היתה בוודאי עוברת את הסף אלמלא בא אליה אישה ואמר לה: שמעי, יא אדל. בדקתי בספרים ומצאתי סגולה. לא נצטרך לומר לה סוגלה למה. אמר לו, דַבּר.

פתח ספר “אביעה חידות” והחל קורא לפניה, פעם מפרט ופעם מקצר, פעם מטעים ופעם מבליע:

קח טבור של זכר שחותכין אחר הלידה, אורך ד' אצבעות, והצניעהוּ עד זמן שתהיה ראויה שתתעבר. וביום שקודם יום טבילתה תזמין תרנגול זכר שעדיין אינו ראוי ליזקק ותקשור אותו בבית באופן שלא יאכל מאומה אותו יום כי אם דבר מועט. ולמחרת (ביום טבילתה) תקום בבוקר ותחתוך הטבּוּר הנ"ל לחתיכות קטנות ותנהו לתרנגול לאכול, ולערב — תשחטהו. ולא להשליך ממנו מאומה. הכול לרחוץ ולבשל בכלי אחד. ויתן בו מיני בשמים כמו אגוז המושקט וכד' ובערב בבואה מבית הטבילה תאכל אותו התרנגול במושלם. ומכאן ואילך לא תלד כי אם זכרים בעזרת האל יתברך.

גמר לקרוא, הרים עיניו והסתכל בה. אמרה לו, מבטך סכין. אמר לה, נעשה ככתוב? שאלה, זה… ספר… רציני? אמר לה, חכם גדול כתב אותו; ומספרייתו של אביך בא לי. אמרה לו, ומה דעתך? אמר לה, אם הביאך הספר הזה לשאול מה דעתי, כבר עשינו צעד גדול. אמרה לו, עוקץ אתה עוקץ. אמר לה, אם תרצי, ננסה. ענתה ואמרה, הפעם לא נסמוך על ניסים. בשם השם נעשה ונצליח.

עשו ככל הכתוב, רק המשרתת הארמנית יודעת סודם ועוזרת על ידם. אפילו חבל טבור של בן זכר הצליחה זו להביא מן המיילדת ולא נגלה סודם. בבוקר אכל התרנגול את הטבור, קצוץ עד דק, ובערב אכלה אדל את בשרו המתובל. אפילו שהרעיבה את עצמה משעות הבוקר התקשתה לאכול אותו על קרבו וכרעיו. אכלה ואכלה עד שצבתה ביטנה. היתה גונחת ואוכלת, מגהקת ואוכלת, שותה מי גשמים וממשיכה לאכול. לא פסקה מלעיסתה עד שנתרוקנה הקדירה. ימים אחדים אחרי כן הרגישה ברע, כיוון שלא רצתה לספר מה עשתה (שהרי מי בימינו עושה מעשים כאלה?!) לא קראה אליה רופא ולא הזעיקה את אמה, ורק הארמנית השקתה אותה משקאות משונים וז’אק התהלך סביבה כחיה בכלוב וקרא פרקי תהלים. לסוף תשעת החודשים ילדה בן זכר. והשמחה בבית רבה.

שמחו ההורים ושמחו הקרובים. שמחו האחיות הקטנות. שמחה כל העיר. ברית כזאת לא ידעה עירנו ימים רבים, ואדל לא שכחה נִדרה לבית היתומים. שמחו בו בבן יותר מכול אביו ואימו. אך שמחתם זה בזו לא נמצא לה מרפא. כמו הר גבה ביניהם. כמו צינה עמדה בין אִשו של איש לבין אִשהּ. דאגה שבאה בליבו למראה האדישות שזו מעוררת בו עיבתה את אדישותו. והיא השתקעה בבנה ובעלה היה עליה לטורח, כביכול מעתה יש לה גבר אחר בעולמה.

הלך ז’ק אצל אותו ספר שחולל נפלאות ברחמה ודיפדף וקרא בו הפוך וחזור. מצא כתוב בו “מיץ בצלים מעורב עם דבש, אם ישתה חם בעת השכיבה, יפליא לעשות!” העלה בדמיונו טעמו של מיץ בצלים מעורב בדבש ונתעווּ פניו; כמעט נתהפכו בו בִני־מעיו. אמר בנפשו, הרי לא זה שורש הבעיה. אילו הייתי מתאווה לה, ממילא הייתי מפליא לעשות.

שיפשף משקפיו בפאת ממחטה, המשיך וקרא. מצא כתוב “תייבש ביצי תרנגול ותשמחק אותם היטב, ותשרה האבק ההוא בחומץ חזק ותמשח בו את האבר — יעורר התאווה.”

הלך לאטליז וקנה וייבש ושחק והשרה, וכל העת ההיא נפשו מכוּונת את מטרה אחת. כשהחל לעת ערב למרוח ולמשוח נצטרף גופו באת אל הבעירה.

מבעד לדלת שמעה התנשמויותיו, וכשנכנס — זכרותו מכרזת על כוונותיו — נעשה בשרה חידודין־חידודין ודמה — נחשולים־נחשולים. קרעה כסותה ונתערטלה לקראתו. נשתלהב זה כקש מול להבה, זינק ובא עליה על אשתו נוהם ונושם, כאנס שיכור רחמנא ליצלן, ולא ידעה זו נפשה. נסחפה עם בעלה בסערה. באו ריח החומץ והזיעה באפה ובאה זכרותו בבשרה, עד שהיתה עולה אליו גלים־גלים, היא גואה והוא מתנפץ, היא כטובעת והוא כחובט. כיוון שנסתחפו עשתונותיה שכחה שהיא אשה והחלה תובעת עוד בפה מלא. הלהיט אותו גילויה והעלה אותו אל פסגות התאווה, עד שהטיל אותו כניצול מיוגע אל החוף.

מתנשם עמוקות, הולך ושוקע בתהומות של שינה, הניע שפתיו ואמר לה: זבת חלב ודבש.

צימצמה גביניה בתמיהה.

פירש לה: חלב לבֵן; דבש לאביו.

סקרה אותו בעינים טובות ואמרה: יפה אתה, דודי, אף נעים. והיה קולה מהלך עליו שלוות־ישרים.

נים־לא־נים נזכר באותו מרשם של “מיץ בצלים מעורב בדבש” וחיוך נתפשט על פניו.

“יום עסל — יום בצל” נצטלצל פתגם ישן באוזניו כנשמע מפיות רבים; חזר ונשמע חזר ונשנה עד שהטיל אותו אל ארץ החלומות.

בחלומו — עולה הוא לאטרץ־ישראל ובנו נער על־ידו. וחמיו נוטל ספר עתיק כבן־מאה וקורא מתוכו לנער ולאביו: “ראובן תלמיד־חכם נדבה רוחות לשכון כבוד בארץ־ישראל תוב”ב…" מפנה הוא את ראשו ורואה שהגיעו אצל כותל המערבי. סוגר הזקן את הספר בטפיחה ומוסרו לנער. ושם הספר חרוט על כריכתו “הולך תמים ופועל צדק”. הספר הזה מוכּר לי, אומר הוא לעצמו, ומשפשף את עיניו לראות אם חלום הוא.

לא, אין זה חלום — אומר הוא לעצמו בחלומו.

ליאוֹן הסַפּר היה מוסד רב־חשיבות בעירנו. יש ערים ומדינות המרבות פירוד ופיצול ותמצא בהן קלוּבּים ומועדונים, לשכות־מודיעין וסוכנויות־פרסום ואמצעי תקשורת מרוּבּים ומגוּונים. אצלנו היה משהו מכל אלה מרוכז בידיו האמונות ובלשונו החדה כתער של ליאון־אל־חלאק. המִספרה המרוּוחת שלו, צוננת בקיִץ וחמימה בחורף, שימשה כמועדון רוֹטרי וכסניף מפלגה, כבית־תרבות וכמכון לטיפול קבוצתי, כסוכנות ידיעות וכמנגנון פרסום וכמבט לחדשות כאחד. והיה בה משהו נוסף שאין בכל אלה ואין בשום מקום.

ליאון היה מזכּה את הרבים במצווֹת. אם ראה במראה שזמנך לפניך, היה מספר לך מי חולה וזקוק לבן־שׂיח, ומזכה אותך במצוות ביקור חולים. אם ראה שכיסך תפוח וליבך מרוקן, היה מזכיר לך כלה יתומה זו שנמצא לה חתן ואין לה עדיין שמלה והינומה, ומזַמן לך מצווה גדולה. אם שמע שליבך לציון ורגליך קשורות בעבותות־עסקים, היה מרמז על קבוצת נערים שנתכנסה לעלות ומיצווה להסיעה עד למקומו של השליח בבירות או בצידון; וכשהיה רואה אות רצון בין שפמך לעיניך היה מוסיף ואומר שאף זו מצווה לקנות להם נעלים טובות, שהרי דרך ארוכה לפניהם בהרים בלילות, השם ישמרם מכל רע.

בנוהג שבעולם, אדם נכנס למִספרה על־מנת להסתפר. אל המספרה של ליאון נכנס אדם משלנו כשהוא צמא לידיעות או לשיחת־רעים, כשהוא טעון רוגז או עמוס רכילות מפעפעת. ותמיד הוא יוצא מפוּיס ומרוצה ונינוח. שכן ליאון הסַפר אמן במלאכתו. ועם עודפי השׂיער מַשיר הוא מן הלקוח את דאגותיו ואת טרדותיו, עד שיוצא מלפניו בשׂיער מדוֹהן ובלחיים מבושמות, בנפש קלה וברוח טובה.

לא כאותם מִספרות מודרניות של ימינו היתה המספרה של ליאון. לא פאר בה ולא הדר, לא מכשירים נוצצים ולא תכשירים מתמרי־שיער; אף לא טורים־טורים של כסאות וסַפרים שהניכור ניבט מנקיונם ומשוויונם. במספרה של ליאון היה ספר אחד, יחיד ומיוחד. וכל לקוח הרגיש בה אחד, יחיד ומיוחד. אחד שהוא הרבה, שכן מראהו נשקף לו מכל זווית אפשרית משלל המראות שמסביבו. ומה שלא ראה בהן, ראה בעיני הלקוחות האחרים המצפים בתור בהנאה, מעשנים בינתיים נרגילה או שותים קהווה בגמיעות קטנות או מריחים “שאמֶה” (טבק הרחה) מעטשת ומרעננת; ובה בשעה סוקרים זה־את־זה באמצעות המראות וחוקרים זה־את־זה בענייני עסק ובענייני דיומא, משוחחים על סייאסה (פוליטיקה) ועל רייאסה (מנהיגות) ומנתחים מצבים ובעיות כקַצב שהגדי תלוי לפניו על אנקול.

צריך אתה, נאמר, להגיע לכתובת כלשהי בעיר הגדולה, ואינך יודע לאן תפנה. ראשית חכמה הולך אתה אל ליאון. וליאון לעולם לא יכזיב, לא יאמר לך איני יודע. בנימוס וברוחב־לב ומתוך כוונות טובות הוא יכוון אותך, אף יאמוד את הזמן שיקח לך להגיע שמה (כדי “שתיית” סיגרה או שתיים), אפילו אם אין לו מושג היכן אותו משרד שאליו אתה מבקש להגיע. בסופו של דבר הרי תגיע, כמה שנאמר “ולא ראיתי צדיק נעזב”, ולמה יפנה לך ליאון עורף ולא יגיש לך עזרתו, אתה — שעורפך מופנה אליו לפחות אחת לחודש, ובטחונך בו גדול וגדל?

כך דרכו של ליאון וכך דרכם של אנשים אליו. אם תאמר לו לשמור דבריך בסוד, חזקה עליו שלא ישכח לומר זאת לשומעיו אף ישביעם בזקן־הנביא לשמור סודך. אם תספר לו באקראי שהגיעה לידך מציאה — גליל בד־צמר אנגלי משובח (יַעני ג’וּך אַצלִי), יהא ליבך סמוך ובטוח שיגיעו אליך קונים בו בשבוע. אתמול נכנסת ליישר את השווארבּ וסיפרת לו שבעוד שבוע־שבועיים יעלו מחירי נקניק הסַרצ’יצ’ה וכדאי להצטייד ולתלות במרתף, היום יודעת כבר מחציתה של הקהילה שבעוד יום־יומיים יעלו מחירי הסַרצ’יצ’ה, ומחר כבר אין נקניק בחנויות והמעט שנותר מתחת לדלפק מחיריו האמירו; ואם ב־מק־רה סיטונאי של סַרצ’יצ’ה אתה, תביא מן הסתם בקבוק של ערק זחלאווי אל המספרה, וליאון ישלח את נערו להביא מעט קרח, והכוסות תתמלאנה מן החריף־החריף הטוב, שהקרח הפָכו ל“חלב אריות”; כך כינויו בפי אנשי־שלומנו.

עִתים נכנס אדם אל ליאון על־מנת להסתפר, עִתים נכנס הוא על מנת לשוחח, ועִתים הוא נכנס על־מנת לדעת על מה מדברים הג’מאעה ומה על סדר יומה של הקהילה. המספרה של ליאון בית־ועד־לחכמים, בעיקר כשהעיר רוגשת על דא או על הא. ויתרונה — שהיא פתוחה לכל אדם ואין ניכרים טיפש וחכם, נקלה ומכובד בפני המראה והתער. כל אחד כאן מדבר דברו ומשמיע דעתו.

זה פותח ב“אנא עלא חסייבּי…” (לפי דעתי) וזה חוצב דרכו ב“אִסמעוּ יא נאס” (שימעו, האנשים) וכולם מסיימים בקול גדול. וליאון מנצח על כולם, ידיו בראש לקוחו ועיניו במראותיו. וכשהוא זקוק לרגע של ריכוז, מניח הוא את מספריו ונוטל תער בימינו ומושך קצה רצועת־העור בשמאלו ומשחיז את תערו ואת מחשבתו הלוך ושוב, פעם ימין ופעם שמאל, ובודק על ציפורן הבוהן ושב ומשחיז. וכשבא לכלל דעה, מנפנף הוא בּתערו בימינו ובעוד סנטרו של העקוד בשמאלו אומר הוא את דברו בציבור.

נפריז אם נאמר שלדבריו של ליאון היה משקל מיוחד. אך אם איתרע מזלך והיגעת אל בין ידיו בשעת ויכוח והתנצחות, עובד היה עליך — תערו בידו — ואומר לך כל מה שבליבו ואתה אינך יכול לפצות פיך אפילו לומר לו די. מנסה אתה לפתוח פה, מיד מברשתו על שפתיך ובוהן ימינו עובר בין השתיים ההדוקות כמגרפת שלג, ומטר דיבורו יורד על אוזניך כאותו גשם זלעפות שהצרפתי יאמר עליו במשובה Il pleut comme vache qui pisse (הגשם יורד כפרה משתינה), במחילה מכבודך.

ליאון סַפר יחיד, אך שני נערים עוזרים על ידו. האחד מנפנף עליך במניפה להקל את החום ולגרש את הזבובים והוא המברישך פנים ואחור בקומך מכיסא הכבוד, והשני מכין קפה טורקי ומוזג מים צוננים מן הג’ארה ועורך את הגחלים על פי הנרגילה וכיוצא בהן מלאכות שבלעדיהן אין מִספרה נקראת מספרה במקומותינו. בהישמע צלילי מסך־החיזרן אשר בפתח, מיד מופנות כל העינים, וקריאות אהלן־אה־לן־אהלן בוקעות מפי ליאון, והנערים עטים על האורח לשמשו. בגמר כל תספורת ותגלחת, ראשונים הם הנערים לומר לכל אדון “נעימאן, ח’וואג’ה פלוני” או “נעימן, חכם פלמוני”, ובעוד המברשת והתרבוש בידיהם הם אומרים זאת. כאן בא הקהל ועונה אחריהם, עד שברכות “נעימאן” ממלאות את החלל, כל נעימאן ונעימתו עימו. משיב המסופר ואומר “אללה ינעם עליכום!” ואז רק אז, בהשתרר הדממה, פותח ליאון את פיו וחותם באקורד מלכותי: נעימאן! מרים הלקוח ידו אל מצחו ועונה ברכה תחת ברכה: ינעם עליכּ!

ליאון הסַפר התחיל בקטנות. במשך השנים הגדיל והרחיב, בעזרת השם יתברך. חלום נעוריו היה לפתוח מספרה בירושלים עיר קודשנו תותבב“א, וכמה לירות זהב היו צרורות עימו בגרב מטולאה שנים רבות למטרה זו. עוד בשנת 1933 למניינם כתב וביקש תעודה הקרויה סרטיפיקט שבלעדיה הדרכים לארץ־הקודש סגורות וחסומות. ואף כי למד שנים אחדות באליאנס וידע צרפתית, בשפה העברית כתב את בקשתו זו, ובאותיות חצי־קולמוס תלויות מן השורה ומטה ככבסים נאים על חבל דק; אף סיים את בקשתו בחתימה מסולסלת כחתימת סולטאן בסופו של פירמאן. ולא זו בלבד, אלא שהוסיף אחר החתימה — כדרך אנ”ש — שתי אותיות ס“ט שפירושן סימנו טוב, וראשי־תיבות קרוב”ץ, כלומר: קול רינה וישועה באוהלי צדיקים.

ולא הועילו לו הפלפול והסלסול. אותה שנה למעלה ממאה בתי־אב ביקשו לעלות מאר"ץ לארץ־ישראל ופקידי ציון בירושלים הקציבו חמישה סרטיפיקטים בלבד לקהילת ארם־צובה כולה, כדי ביזיון וקצף.

ליאון שהיתה לו אז מספרה קטנה עם שתי מראות ונער אחד, כיוון שלא ראה בה אלא דבר של עראי, היה בין ראשי הנפגעים והנזעמים. חנותו הפכה מטה לזעם ובה נקהלו אלה שבקשתם הושבה ריקם ואלה שלא ביקשו לעלות ומצאו עכשיו צידוק לעצמם. אלה קראו “מה פשענו ומה חטאתנו שאיננו רצויים בעיניהם” ואלה הוסיפו שמן למדורה ואמרו “אנחנו ידענו מראש שכך יתייחסו אלינו, שעל־כן אמרנו לעצמנו: היכבדו ושבו בביתכם.”

כל הנושאים הוסרו הצידה ככיסוי־כורסה בבוא אורחים, ודוּבּר בה ורק בה באכזבה הגדולה שנתאכזבו הללו ובעלבון הגדול שעלבו בהם מציון. הזעם הזין את הדמיון והחימה הוליכה את הלשון והגוזמאות זרמו כמיִם, כגון שחוסלו עסקים ונמכרו בתים בפרוטות ובוטלו אירוסין ונדרו נדרים שלא יוכלו לעמוד בהם. לא נחה דעתם עד שמשכו והביאו אל המספרה של ליאון את חכם מאיר נחמד, ראש הקהילה, בכבודו ובעצמו.

הושיב אותו ליאון על כיסא הכבוד כמעט בעל־כורחו, וקפץ הנער וכרך סינר מבהיק ומגוהץ על צווארו. אמר לו הגביר, איני צריך תספורת, יא ליאון; הלא עיניך הרואות. אמר לו, ניישר את שפמך, חכם נחמד, ומעט טיפול לא יזיק לו גם לזקן. הרחיב זה חיוך ערמומי כנגדו ואמר: בּידאכּ תִלעבּ פי דאְני? אמירה שפירושה “הלשחק בזקָני אתה אומר?” ומשמעויותיה דקות ומרובות. השיב לו ליאון חיוך ואמר: חרם עליי אם אקצץ בנטיעות. הניח חכם נחמד ראשו על המסעד ועצם את עיניו. החלו המספריים לצקצק בידי ליאון והשאלות עלו ובאו מעברים, תחילה מהססות ורגועות, אחר־כך תוססות ופרועות.

אישר חכם נחמד שלמעלה ממאה בקשות נשלחו וחמישה סרטיפיקטים בלבד הגיעו. שאל מי ששאל אם אמת נכון הדבר שהסוכנות היהודית קיבלה זה עתה אלף סרטיפיקטים מן הממשלה הבריטית. קפץ המורה לעברית אביה פדרו ונזדרז להוסיף: אני את זאת קראתי שחור על גבי לבן ב“דואר היום”.

תפס זה את ידו של ליאון ליתר ביטחון, נזדקף בכסאו, נעץ מבטו הידוע בקהלו במראה ואמר: להווי ידוע לכם, רבותי, שאלפים ורבבות של יהודים מתדפקים על שערי ארץ־ישראל. והווי זכור לכם ששעה קשה היא ליהודי גרמניה וליהודי תימן שצוררים גרועים מהמן הרשע קמו עליהם לכלותם. ובכל־זאת… ובכל־זאת… ובכל־זאת! — הרים קולו ופילס דבריו בתוך המולת־אי־ההסכמה שקמה סביבו — ובכל־זאת ברור לי ומוסכם על כולנו שחמישה סרטיפיקטים לקהילת אר"ץ הם לעג לרש. הם לא לכבודנו ולא לכבוד שולחיהם. ואנחנו נבהיר להם זאת בלשון חדה. ייצא מכתב חריף…

— מתי?! — השאלה יאה מפי ליאון, שהסמיק תחת מבטו של ראש הקהילה.

— בִּל־צִ’עבּוֹבּ — הפטיר במרירות מישהו והנמיך קומתו, כלומר: ביום תשעה־באב (שנשתבש בפינו ל־צִ’עבּוֹבּ), ללמדך שמטיל הוא ספק אם ייצא מכתב כזה אי־פעם.

חכם נחמד כמעט יצא מכליו, אך כמנהיג אחראי ומכובד כבש כעסו; רק עיניו שיצאו מחוריהן העידו על מה שהתחולל בליבו. בתנועה דרָמתית שָלה ושלף מכיסו טיוטה של מכתב, נופף בה לעיני הרואים והכריז: הנה הטיוטה בידי, ואלמלא עיכבתם אותי בדרכי למשרד היה כבר המכתב בדרכו לירושלים.

— קרא לנו אותו, קרא לנו ממנו — נשמעו בקשות מכאן ומשם.

פתח חכם נחמד במלמול כחזן במרוצתו ואחר שבלע כמה שורות קרא בפני קהלו: " — — — רבונו של עולם, האם העולים ההם יותר מיוחסים מעולי חלבּ? הלא כבר ידוע לכם כי בעירנו מורגשת תנועת עלייה גדולה בין כל הסוגים. כמעט הכּוֹל יש להם חשק לנסוע לארץ־ישראל וזולת מספר הבקשות ששלחנו לכם ישנם מאות שמבקשים רשיונות עלייה. אנשים מקריבים את עצמם בשביל הארץ. מאות נתפסו על הגבול והחזירו אותם. אחרים ישבו בבית־האסורים בעכו. ועוד הפעם חוזרים ונוסעים. האם ליהודים האלה לא תתנו רשיונות? למה ייגרע חלק יהודים אלה משאר היהודים?…"

נהימות של הסכמה עלו מסביב. זה סלסל שפמו וזה הסיט תרבושו למחות זיעה במטפחת וזה חקר לפירושה של מלה עברית שלא הבין, שהמכתב (שיצא מחלבּ ביום ה' בתשרי תרצ"ד) כתוב כמובן עברית; ולא זו של רבנן אלא עברית של ארץ־ישראל.

עברו ימים אחדים ושוב המספרה של ליאון כמרקחה.

גברתן כורדי מן העיירה קאמישלי בא לעיר. כיוון שלא מצא אחיזה בעיר הגדולה, משכוהו עיניו אל אותה מספרה שחזותה מסבירה פנים. נכנס והציג את עצמו ושאל לבית הוועד. שאל אותו ליאון: ומה מביא את כבודו לעירנו ממרחקים? בשורות טובות, אינשאללה? אמר לו, אכן בשורות טובות. “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים” וכדי שאוכל להיכנס בשערים הללו, באתי לקבל מן הוועד שלכם את הספרי־טיקט שלי.

קפאו הנוכחים על מקומם, זה ספלונו מושט אל פיו, זה מחרוזת עינבר שלו כתלויה באוויר וכולם פיהם פעור מעט ואוזניהם כרויות.

— הראו לי את מקומו של ועד הקהילה, ויברככם אלוהים. אקח את שלי ואלך לי לדרכי.

— הארך רוחך. שב עימנו מעט — אמר ליאון ורמז לנער להכין נרגילה.

ראה האיש תמהונם של החלבּים על פניהם, הוציא מכתב מקומט מאבנטו, גיהץ אותו בין שתי אצבעות עבות של עובד־אדמה והושיט אותו לפניו בנהימה משונה “הא!”, כמי שאומר: ראיה בקשתם — הא לכם.

ואמנם היתה בו במכתב הוראה מפורשת מפקידי הסוכנות בירושלים לתת למוכ"ז, פלוני בן פלונית, אחד מחמשת הסרטיפיקטים שקיבלה העיר “כיוון שקאמישלי בתחום ארם־צובה.”

השמועה עברה בשכונה כאש באלומות. נתאספו ובאו כל בעלי החזקה על אותם רשיונות, הם וקרוביהם ושכניהם. בא גם המורה לגיאוגרפיה, ספר־מפות וסרגל בידו, והוכיח לנוכחים שרחוקה קאמישלי מחלב כמעט כמרחקה של זו מירושלים. והשוטים הללו…

— לא בזה העניין, רבותי — טען סטודנט צעיר שבא הביתה לחגים מביירות — כי אם בשאלה העקרונית אם זכאים הם להתערב בהחלטותינו.

—… ולהכתיב לנו מה נעשה!

—… וכיצד נחלק את המעט־מן־המעט שהואילו לשלוח לנו ברוב חסדם.

— שמעתי מספרים — הוסיף אותו סטודנט — שאותם שבירושלים אף דרשו מן הוועד שלנו לתת עדיפות לעולים שיתחייבו מראש ליישב את כפר־חיטים. חוטבי־עצים הם מבקשים להם…

חתך איש קאמישלי את המהומה בקריאה אחת ולא יסף: אני לא אזוז עד שאקבל מה שהובטח לי, ואיני מקנא במי שיעמוד לי למכשול בדרכי לציון.

עמד ליאון מול הראי ואמר לבבואה שהחווירה: הלכה חמורך, טרפון. ניבא לו ליבו שלא יעלה בגורלו אחד מן הארבעה או אחד מן החמישה אפילו. היה שם זקן אחד סגי־נהור שליאון היה מספרו ומגלחו חינם. כיחכח הזקן בגרונו והפטיר ספק שאלה ספק אמירה: ליאון חביבי, אתה כאן?

אמר לו ליאון: כאן ולא כאן.

אמר לו, ומה אתה עושה, יא־בני?

אמר לו, מסתכל בראי ורואה אדם שפניו נפולות.

אמר לו, כל עוד יכול אתה לראות את עצמך במראותיך, לא ייפתחו לפניך שערי עלייה.

בדברים הללו נזכר ליאון כעבור ארבע־עשרה שנה, כאשר עמד מול מראותיו המנופצות, שבהן פרעו הפורעים, ולא יכול למצוא פיסה בה יראה את עצמו ואת דמעותיו. עוד הוא עומד על החורבן והנה קול המון הפורעים ברֵעֹה הולך וקרב אליו. התחילו רגליו וידיו מרתיתות שלא לרצונו.

ומאז ועד היום הן מרתיתות.

סַפּר שידיו רועדות כמוהו כמוהל שנתכהו עיניו, להבדיל. כשהגיע סוף־סוף ליאון לירושלים ופרק את מטענו ומצא את כלי אומנותו, התחילו עיניו מצטעפות. אמרו לו בניו: פתח מספרה, יא אבא, הרי זה חלומך מאז. תוכל להעסיק בה ספרים צעירים שכירי־יום או שכירי־חודש, ואתה תהא גובה את הכספים ומאיר פנים ללקוחות. אך ליאון טילטל ראשו בסירוב, נשך שפתו בשיניו ולא אמר להם לבניו מה שעמד על קצה לשונו. העיקר שיהיו בריאים. בירושלים כל מלאכה כבוד לבעליה.

עמד ליאון ופתח לו חנות של קטניות מיובשות. לא ראה בה ברכה ולא מצא בה הנאה. לא התלונן לפני המקום והיה מלחש בינו לבינו, ברוך השם יומיום. ראו בניו את סיברו, אמרו לו: פתחת חנות שיש בה פרנסה, תן נא אותה לצעיר בינינו שחוזר מן הצבא. ואתה — כל מבוקשך עלינו ועל ראשנו ועינינו, עד מאה ועשרים. נישקו את ידו ונתרצה.

לקח ליאון את מקלו והחל מחזר על המספרות. רק למספרות של אנ“ש הוא נכנס, כגון זו של אורפלי וזו של ענזרות וזו של קטן שלקח את בינת ג’דאע מברוקלין ואביה עשה לו מספרה ארוכה ומבהיקה כבית־חולים. אל זו של כהן מקאמישלי הוא נכנס רק פעם בשנה, בחודש הסליחות, לברך אותו ב”תזכו לשנים רבות".

אל המספרות “שלו” בא ליאון בכל שבוע, נכנס ומרים את כובעו לברכה, יושב וממלמל פרקי תהלים או עשרת הדיברות מחורזות ומבוארות בל־ערבי — פרי עטו וחכמתו של רב סעדיה גאון, זכותו יגן עלינו. עוד פיו ממלמל, בוחנות עיניו את הסַפּרים הללו בעבודתם ושפתיו מתעוותות בביקורת שהוא בולעה ומבליעה מפני הנימוס. מה לעשות, הולך ופוחת הדור.

והסַפרים הללו, שמקצתם היו מסתפרים אצלו בחלבּ ומקבלים בּוֹנבּוֹן מכיסו, ומקצתם שמעו את שימעו מחבריהם, מברכים אותו ברוב כבוד ושואלים “מה נשמע” ומספרים עימו להוציאו מבדידותו ומעצבותו. זה מספר על שוד וזה מספר על שבר, וזה על מחירו של שבר שאינו אלא שוד לאור היום. וליאון שומע ואינו שומע. אורב הוא לכל לקוח שסבר־פניו במראה אומר שהוא אחד משלנו, מחכה במתיחות לרגע סיום תספורתו, קם לקראתו כאילו יורד הוא מן הדוכן אחר “שביעי”, ואומר לו בהרחבת הדעת “נעימן, נעי־מאן!”. ואם יודע אותו יהודי להשיב לו “ינעם עליכּ”, מתפשט חיוך רחב על פניו של ליאון והוא מתחיל דו־שיח שראשיתו “אִבּן מי כבודו, ומבֵית מי”? וסופו סיפורים ומעשיות. ואם נחפז אותו יהודי לדרכו (ישמרהו השם מלרוץ אל אסונו) שוקע ליאון בחזרה בכסאו ובזכרונות נעימים רחוקים ובהירים שצלילי נעימאן מצטלצלים בהם כעינבלים.

קול המיית הפורעים בא אליו רק בלילות על מיטתו.

— אל תעירו ואל תעוררו — אומר בעל המספרה — הוא אינו ישן, רק "בּידוֹמֶך״ מעט — כלומר מנמנם, בחלבּית. ואם נכנס באותה שעה זר, אשכנזי למשל, ושואל התמימות “מי זה”?, תמיה שאין מעירים אותו משריקותיו, עונים ואומרים לו בלחש: ששש… זה — ליאון אל־חלאק.

שלושה דברים מחפש עלם נבון בעלמה — היתה נַזלי מרכוס אומרת — משפחה, כסף ופיאנו.

ידועה היתה נזלי בלשונה השנונה. אמירותיה חדות ומחודדות והיא מגוננת עליהן בכשרון ובנאמנות כאצבעון זה הלוחץ את המחט בכיווּן אחד. תמיד היתה נזלי מתנצחת ומנצחת, ואם קרה המקרה ויצאה ידה־על־התחתונה הרי היה כשלונה — כלשונה — “כניעת האמת האחת בפני שקרים מרובים הממלאים את העולם הזה, בעווֹנותינו הרבים.”

— משפחה — היתה מונה ומפרשת בעינים רושפות — הריהי העץ שעליו צומח הפרי, וטוב פרי חיוור על עץ בריא מפרי מרהיב על עץ נגוע; שזריעתו של הראשון בטוחה ושל השני יא־וֵוילִי יא־ווילי. כסף — זה כסף, ומי שזקוק לפירושים, אללה יסעדוֹ, כלומר אלוהים יעזור לו. ופיאנוֹ — סימן של תרבות הוא ושל קבלת־עול; ומי שיודעת להפיק ממנו בסבלנות צלילים נאים החבויים בתוכה, חזקה עליה שתדע לפרוט על מיתרי אישה להפיק ממנו את הטוב והיפה.

כאן היתה “נזלי היפה”, שכך כינויה בפי כול, עוצרת בלשונה וממתחת שפתיה החושניות פנימה, נכונה להשיב מלחמה שערה. יודעת שתבוא התקפה ואינה יודעת מניִן תבוא ומי תעז לעמוד בראשה. בטחונה של נזלי ביופיה עמד לה בשעות כאלה של קרב נשים אל נשים, ואפשר שאותו ולא את דעותיה העמידה במבחן.

פותחת אחת הנשים ועונה וטוענת: אני לפי דעתי, אשה בלי יופי כטלית בלי ציצית. וחברתה מחזיקה אחריה: שלושה דברים שמנית, יא נזלי, שניים ראשונים — אין עליהם עוררין, והשלישי חייב להיות חן וחסד. — ובלשון בני־אדם, יופי — נכנסת שלישית לדבריה להבהירם. ורביעית נחפזת להקים להן מגן: יופי חיצוני שאינו אלא גילויו של יופי פנימי, כמובן.

נוטלת נזלי מזלגון כסף ונועצת אותו במרקחת שלפניה ומביאה אותו בתנועה שכולה אצילוּת אל בין שפתיה. וכל העיניִם נעוצות בה, מצפות לתגובתה. לועסת נזלי את המרקחת בפה סגור וחיוך מתנשא מתפשט על פניה, יורד מן העיניִם הכחולות של בית מרכוס, שאבות־אבותיהם היגרו ובאו מליווֹרנוֹ הרחוקה, ומשתפך על הלחיים המתעגלות גלים־גלים בלעיסה חיננית, כוֶרד בשיא פריחתו. ובטרם תכלה לעיסתה אומרת נזלי, אהם… אהם… אהם. ורק אחר שמוציאה מארנקה ממחטה דקה רקומה ומוחה שפתיה בנגיעות קלות, פותחת היא ואומרת מתונות.

— פיאנו הוא הויטמין שבלעדיו אשה אינה אלא בשר, ואין חיים איתה קרויים חיים. כל העולם מדבר על ויטמינים, הלא שמעתן, בקושי רואים אותם בעין וחשיבותם אין לה חקר.

מהנהנות כמה נשים בראשן ואחרות מושכות גבּה וממתחות שפה בספקנות. אנחנו בנשים והיא במשלים.

בפעם האחרונה העלתה נזלי את הנושא כשהזמינה ל“קבלה” לכבוד הפיאנו שהובא אל ביתה אחר כבוד, פסנתר שחור מבהיק כסנגאלי חייכן.

— ומדוע לא הוספתי “יופי” אתן רוצות לדעת.

— “שקר החן והבל היופי” — מצטטת אולגה בקולה הצייצני. במובאות מספרי הקודש אין לה לזו מתחרה; בעיקר שגורים על פיה דברי שלמה המלך, סולטאן סולימאן, ערבית ועברית.

— אני לא על הכתוב אני מסתמכת — אומרת נזלי מרכוס — אלא על הניסיון. הראיתן מימיכן אשה שאין בה סוג זה או אחר של יופי? עוד לא נולדה אשה שאין בה מה שימשוך לב גבר.

— סובּחאנַכּ, יא רַבּ — אומרת אחת בעיניִם מעוצמות אל על, כלומר: השבח לך, האל!

— זו יופיה בעיניִם — ממשיכה נזלי כמונה מידותיה לפני המראה — וזו “שדיה כמגדלות” וזו תנועותיה חתוּליות וזו רגליה חטובות וזו שפתיה רוטטות וזו שערה כעדר עיזים וזו לחייה תפוחים. ומי שאין בה יופי בטרם השקיה, אחר חתונתה יבואו לה דשנות ורעננות, בעזרת השם יתברך. שיֵש ויֵש בעולמו. וכמה מן הבנות הנישאות צעירות כמוהן כפרח הנקטף סגור בגביעו, על־מנת שיאריך ימים באגרטל, ולשיא יופיו יגיע אחר רוויה.

— קוּזינה שלי — אומרת אוֹלגה — (אינני רוצה להזכיר את שמהּ) הייתה עַייבּ מִנכּוֹן (במחילה מכבודכן) שטוחה כשני כיכרות לַחם־בעאג’ין. התחתנה, ילדה בן, שתה זה ושתה עד שהתעגלו שדיה והתמלאו כגבעות, מאשאללה. היום כשהיא הולכת לחמאם כל הנשים מתמלאות קנאה.

נזכרו זו בפלונית שהכירה כאן וזו באלמונית שפגשה שם, והיו מושכות ומספרות נפלאות מה יכולים בעל וילדים לחולל באשה. סיכמה נזלי ואמרה: בכל אשה טמון איזה יופי. כך דרכו של הריבון בעולם. אלא מאי? יש שיוצא אל הפועל מאליו (ואפילו זה — עיני גברים וסומק לחייהם חשובים לו כדשן לעצמות) ויש המצפה לגואלו; שאין דומה פרח פתוח לפרח סגור.

— בעלי אומר “הרבה פתחים למקום” — אמרה אולגה. אמרה והסמיקה, אינה יודעת אם אמירתה במקומה.

הסתכלה עליה נזלי מלמעלה בעינים טובות ואמרה: כן, כמובן, מעלוּם.

— ומה בדבר יראת־שמיִם? — העזה כלתו של חכם צדקה לשאול.

— הרי אמרנו “משפחה” — קפצה נזלי כמי שבא לו אויב מעורפו — ומשפחה טובה יראת־השם בה כחלמון בביצה, מושלמת ומוגנת סביב.

נחה דעתן של כמה נשים שפקפקו עד הנה. אזרה אחת עוז, נאנחה ואמרה: מה לעשות ששיעורים על פסנתר אינם לפי כיסו של כל אדם.

התחילו מונות הוצאות שצריך להוֹציא על נערה עד שתבשיל, מונות ונאנחות, עד שהגיעו לנדוניה שאין עליה עוררין ובלעדיה נערה נשארת בת־ביִת עוזרת לאמהּ.

אמרה האחת: לך, קל לדבר. ראשית, יכולה את בעצמך ללמד את בנותיך לפרוט על הפיאנו. ושנית, יש לאל ידך — מאשאללה — לשלם למורים היקרנים הללו.

ענתה נזלי ואמרה: תשמענה אוזניִך מה שפיך מדבר. הרי צבת בצבת עשויה. אם תלמדי את בתך, היא לבנותיה תעזור בבוא העת. ואני אומרת לכן, יא נשים, כמו שגבר יחסוך מפיתו ללמד את בנו תורה, כך צריכה אשה לעשות כל מה שביכולתה ללמד את בתה פיאנו.

נענו כמה נשים ואמרו, זו נכנסת לדבריה של זו: ואני אומרת, רקמה ותפירה וסריגה אינן נופלות מפיאנו… ואותן יכולה כל אשה ללמד לבנותיה… בלי מורים ממושקפים מאירופה ובלי בטיח'.

סיכמה רשל היא רחל, כלתו של חכם צדקה, ואמרה בפרישת כפים: תיק"ו.

נתכעסה נזלי: שום תיק"ו! אני מדברת על נערה הראויה להנשא לכל חלבי בן־ברוקלין בן־פריס, ואתן עונות לי בפרחים שאם אתה קוטפם מן הבוסתן מיד הם נובלים, ואין להם עמידה בפני משב רוח מערבית.

החלה מהומה קולנית, זו מזכירה מחירו של פסנתר בימינו וזו מכריזה על שער הנדוניה המתחרה בשערי הבורסה, זו מתווכחת בידיִם מקפצות עם נזלי וזו מתייצבת בצמידים מצטלצלים מול יריבותיה. ומי יודע לאן היה מגיע אותו ויכוח, אלמלא פתחה אותה שתקנית חיננית שכינויה בעירנו “פּרינסֶס” וסיפרה מעשה במורה לפסנתר בן־אירופה שבא אל ביתה לראשונה ללמד את בנותיה התאומות. הגישה לפניו מגש ועליו צלוחית מליאה מרקחת של דלועים ומזלגון של כסף וכוס מיִם לשים בה המזלג אחר טעימה. מה עשה אותו פיאניסט? נטל המזלגון והחל אוכל ואוכל, כאילו מצווה היא לרוקן את הצלוחית; וצלוחית כזאת כיבוד בה כידוע לתריסר אורחים ויותר. כיוון שהמרקחת מתוקה, נטל את הכוס והיה שותה ואוכל, אוכל ושותה עד שרוקן את זו ואת זו.

— ואם היה אוכל את המזלג ובולעו, לא הייתי מתפלאה יותר — חתמה זו סיפורה לקול צחוקן המתגלגל של הנשים.

התגלגל הצחוק ומשך אחריו צחוקים נוספים מרובים, זו מספרת על כלתה וזו על חמותה וזו על מסעותיה, עד שנשתכחה המחלוקת שממנה צמח צחוק ראשון.

וכשקמו לצאת, עוזרות זו לזו ללבוש מעילי החורף ובודקות תוך־כדי־כך תוויותיהם המעידות על מקור קנייתם, גבר קולה של נזלי על כולנה, ואפילו השכנים שמעו אותה אומרת:

— ואני אומרת לכן, משפחה כסף ופיאנו!

אסרתי על אמא לדבר אתי ערבית ברחוב. כשהיתה מתקשה במציאת המלה העברית היתה פונה לצרפתית לעזרה; וגם אז הייתי מסמיק ובוחן בדאגה אם יש סביבנו מי ששומע אותה בקלקלתהּ. הדיבור הערבי הסגיר את מוצאי. אמת ניתנה להיאמר, גם חברי שליין השׁביע את אביו שלא יפנה אליו באידיש בפני החברים. אך זו רק מחציתה של אמת; ומחציתה השנייה, שאידיש התהלכה כגבירה (מזדקנת) בחוצות תל־אביב ושפת בני־הגר צרמה אוזניהם של בני אדם מן היישוב.

בושה וגאווה התנצחו והתמרפקו בתוכי; לא נתנו לי מנוח.

גאווה גדולה היתה בלבי על עירי ועל בני עירי ועל מזרח שִמשי, אך ספק היה לי אם אמנם יש לאחרים חלק בה ואם אין להם לאחרים הללו גאווֹת גדולות וראויות ממנה. והאחרים היו מרוּבּים. וחזקים. הם ישבו סביבי בכיתה. הם שלטו במגרש המשחקים. הם ניהלו את שוק ההחלפות. אִתם שיחקתי בדוּדֶס ובאגוזים ובתופסת. הם היו “ראשי הקבוצות” ולבחירתם ציפיתי בחרדה. מהם למדתי קללות עבריות ראשונות וחוצפת ילדים מלומדה; “אל תצעק עלי! אני לא אבא שלך” מצא חן בעיני מאוד; אכן אל ארץ חדשה אתה עובר. רציתי בכל מאודי להיות מהם ומהמהם ומהמונם.

ידעתי מה אני וידעתי מה אני רוצה להיות. שורשיי במזרח ולבּי בקצה מערב. עוד משם הבאתי אתי מוסכמות: המערב — נאור, והמזרח — פרימיטיווי. וכאן אופנת ההתמחקות שלטה בכול וכור ההיתוך התלהט ושרף קליפה ותוך. תחילה נראו לי המושגים מבולבלים: יהודי מזרח אירופה אנשי המערב הם, ויהודי המאגרב — אנשי המזרח, ובבנק “המזרחי” מדברים אידיש. עד מהרה הסכנתי למציאות החדשה; יש עם ישראל ויש עדות המזרח. התחברתי עם בוֹרוֹבסקי, שהגיע ארצה מרוסיה והיה לו אוסף משגע של רבבות רוּבּלים מימי האינפלציה, ועם צוּקר שנולד בפוֹלניה ועדיין לובש מכנסי דריי־פערטל סגורים מעל לקרסוליו; הם היו ארצישראלים ממש, ואני רציתי להיות כמוהם; כמו כולם.

היינו משחקים “עץ או פלסטיין” על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של “דובק” ועל בולים משולשים ועל קומץ אגוזים ועל מה־לא. פעמים הייתי בתוך החבורה, נדחף ודוחף, מוּכּה ומחזיר, כמו כולם. ופעמים הייתי צופה מן הצד, חושש למשקפיים החדשים פן יישברו; שואל את עצמי שאלות שאין עליהן תשובה, שואל גם שאלות המביכות את המבוגרים או מעוררות משום־מה את צחוקם. אבא־של־צוּקר החל לכנות אותי סוקראטס. ואני לא ידעתי אם זה טוב או רע. לפי הצליל שיערתי שאותו סוֹקראטס היה אשכנזי, ומכאן שכוונתו לטובה.

חברוּת של אמת, ידידוּת ללא מחיצות, היתה ביני ובין כמה ילדים מהכיתה. ובכל־זאת נמשכו רגליי, או שמא נכון יותר לומר “נמשכה נפשי”, אל המקהלה של בית־הכנסת “אוהל מועד”, בית־כנסת ספרדי נאה, לא רחוק מביתנו בדרומה של תל־אביב. אמא שיכנעה את עצמה שהילד שב אל אלוהיו, ברוך־השם, והיתה מכינה את הקוֹראצ’ה העשויה קטיפה, דואגת שיהיו בה הסידור והטלית, ומלווה אותי ב“אללה מַעכּ” (אלוהים עמך) טבול בדמעה. אני שיכנעתי את עצמי שאל עץ התות שבחצר אני בא, ונהניתי מקטעי הסוֹלוֹ שניניוֹ המנצח הפקיד בפי. במבט לאחור ברי לי שהיה בצעדי זה מן ההתבצרות בחבורה שאין בה אשכנזים.

עד מהרה נודע בכיתה מה אני עושה בשבתות. נחלקו הנערים. זה עיקם אפּוֹ למשמע “בית כנסת” וזה הבליט עיניו למשמע “ספרדי”, זה ליגלג על התפילה וזה על הזימרה. נשתכנעתי שעלי לבחור בין שני העולמות, ובחרתי בחדש. בשבת — כולם הולכים לים, כך אמרו. התחלתי גם אני הולך לים. לשׂחות לא ידעתי. עשיתי שבתותי חול.

תכונה יש לו לחול שעל שפת־הים: כיוון שדבק בך, אין אתה נפטר ממנו על נקלה. כיוון שהוא עליך ואתה עליו וסביבך נערות מתלטפות ומתעטפות בו, אתה טומן גופך בצינתו המרעננת ודוחה את ההתנערות ל“אחר־כך”. הייתי שב הביתה ומנסה לנער מעלי את החול. עד שהיה הגוף נפטר ממנו, היו גרגריו ממלאים את כל פינות הבית. ואמא רצה ומטאטא בידה, מתחילה לנזוף ונזכרת שכאן בארץ אין מורא אם על בנים.

— אז לפחות אל תלך יחף, היתה מתפשרת. רק ילדי הפלאחים הולכים יחפים. ילדים מבית טוב לעולם לא יתייחפו. ככה זה אצלנו.

היה קשה מאוד להסביר לה ש“אצלם”, כלומר כאן בארץ, הדברים שונים; ולא בהכרח גרועים מאשר אצלנו.

— גם לא בהכרח טובים משלנו — היתה מתעקשת.

אמא היתה כבר אשה מבוגרת וקשה היה לשנות את גישותיה ומנהגיה. מערכת של מוסכמות הביאה עימה ואנחנו הרי כפרנו במוסכמות כלשהן, על אחת כמה וכמה אם הובאו משם. ארץ של מהגרים היתה תל־אביב וזר לא נראה בה מוזר, אם החכּים להיות במהרה כמו כולם. פעם אחת, באוֹטוֹבּוּס “המעביר” הנוסע אל הים, עניתי לאשה סקרנית ואמרתי שנולדתי בארץ, ופני בערו עלי כבוגד. ירדתי ב“מוּגרבּי” והמשכתי ללכת ברגל, פוסע על מרצפות הרחוב ונזהר לא לדרוך על קווים, שלא יבוא עלי עונש־מן־השמיים, חלילה וחס. לא שקר בלבד היה כאן. היה בזה משהו שלא ידעתי לכנותו בשם, אך חשתי אותו היטב בעצמותיי.

מורה אחד בבית־הספר העממי ע"ש ח.נ. ביאליק התבלבל פעם ושאל אותי “מתי עלית מרוסיה?” נתחלפו לעיניו האותיות בכרטיסי האישי. נתבלבלה עלי דעתי ואחר שעניתי ואמרתי “לפני שנתיים, המורה” שמעתי את עצמי מתקן ומוסיף “ולא מרוסיה, המורה, אלא מסוריה.”

— אתה מסוריה? — אמר ונעץ בי עיניים שיצאו מחוריהן — קשה להאמין!

רציתי לומר לו “ואתה מורה? קשה להאמין.” אך הרכנתי ראשי ושתקתי; עדיין היה שמור עמי הנימוס הטוב שהבאתי משם.

באותם הימים למדנו בבית־הספר “העממי” כתיבת־הארץ ודברי־הימים ומולדת וחשבון וטבע וזמרה; העברית המתחדשת לא השכילה עדיין להבחין בין מלים בינלאומיות בנות־בית בכל שפה ולשון לבין מלים זרות, לועזיות, שמצווה לעוקרן.

בשיעור דברי־הימים פנה אלי המורה בכוונה טובה, ביקש לשתף אותי בשיעור ולגבות עדות מכלי ראשון ולאזן מה שאין בהם בספרי ההיסטוריה, פנה ושאל:

— אולי אתה מוכן לספר לנו על תולדות משפחתך בסוריה. תחילה הייתי במבוכה, אך עם הדיבור נתייבשה הזיעה ובא הביטחון.

— משפחת אבי — סיפרתי — נמצאת במזרח מאז הגלות, נודדת מהעיר חַלַבּ ואליה כבר מאות בשנים, ככל הידוע לנו. אמי — משפחתה מספרד. עם הגירוש נדדה משפחת קבּאסוֹ לאורך חופיו הצפוניים של הים התיכון ולא מצאה מנוחה עד בואה לפני מאות שנים לחלבּ, כחלק מגל גדול של מהגרים שנקראו “הפראנקוֹס”.

— פרֶנקים — העיר מישהו, וצחוק קל עלה בכיתה. הושטתי לו לשון, וגם הסמקתי.

— מה משך אותם יהודים לחלבּ דווקא? — היקשה המורה.

— חַלַבּ היתה צומת דרכים מסחרית. וקהילת ארם־צובה היתה מאורגנת ומכובדת, אף היו בה כבר יסודות “ספרדיים” שהגיעו עם הגירוש ונקלטו בה.

— מה שאינני מבין, אמר המורה בכנוּת, זה… איך יכולתם לחיות מרצונכם הטוב בין הסורים האלה הידועים כפראי־אדם… וכשראה את הבעת־פניי הזדרז והוסיף:

—…ביחסם אל היהודים, אני מתכוון.

הרגשתי כאילו סכר נפרץ בתוכי. פניי בערו וקולי צעק.

— מכל מה שלמדתי בבית־הספר ומכל מה שקראתי בספרים — אמרתי — אין הם פראי־אדם יותר מן הפולנים או מן האוקראינים. חמלניצקי, אִם אינני טועה — — —

הרגשתי שאני מפריז, שלא היה בה בשאלה שלו אף שמץ של התגרות, אך לא יכולתי לעצור ברוחי. זעם שהצטבר בעקבות מה שהיה בהם בספרי הלימוד ובגלל מה שלא היה בהם, וכעס יותר על ההיסטוריה מאשר על המורה להיסטוריה (מורה יקר, זכור לטוב) פרצו ויצאו כקיטור שנשבּה.

באותה שנה התנגשתי גם עם המורה לכתיבת־הארץ. אף הוא בחור טוב שהִרבּה לחייך אלי והיה מתאמץ להדגיש את העי“ן ואת החי”ת למעני. הוא נתן לבת־שבע, הילדה הכי יפה בכיתה, לקרוא בקול מן הספר. נאמר שם משהו כזה: הפלחים במצריִם כל־כך עניים, שאין ידם משגת לקנות נעליִם. ומי שרואה מה רב מספר היחפים במצריִם יכול להבין מה גודל עונייהּ ומה רב פיגורה של הארץ.

— לא נכון! — קראתי ממקומי, רוגז על זה שתמיד הוא נותן לבת־שבע לקרוא ומתרעם על השטויות שמדפיסים שחור על גבי לבן.

— מה לא נכון? — שאל המורה בסבלנות — עוניים של הפלחים במצרים…

— עוניו של הפלח הוא אמת — טענתי בחום — אך לא משום כך הוא הולך יחף, ויחפנותו בוודאי שאינה הוכחה לעוניוֹ.

— אם־כן, ילמדנו מורנו מפני מה הוא הולך יחף.

— זה כאילו היה בא גיאוגרף זר לתל־אביב וכותב בשובו: התושבים שם כל כך עניים שאין ידם משגת לקנות עניבות. פשוט מאוד, תנאי החיים ותנאי העבודה של הפלח ואקלימה של הארץ אינם מחייבים שימוש בנעליִם. בעיני הפלח נעלים הם דבר מוזר, מיותר, מכביד.

— זווית ראייה מעניינת — אמר המורה.

ואני שמעתי בדבריו אירוניה.

— צעירים בקיבוץ גם הם הולכים יחף — המשכתי להתווכח — הייתי בקיִץ אצל דודי וראיתי. האם זה סימן שהם עניים?!

הרים המורה את ידיו ואמר “נכנע — נכנע!” והסתכל לראות איזה רושם הוא עושה על בת־שבע. הכיתה צחקה. ושוב לא ידעתי כיצד לפרש את הצחוק.

אותו מורה היה משוגע לנושא המיִם. את כל שיטות ההשקיה במצרים היינו צריכים לצייר ולהבין ולזכור. הוא הצליח להלהיב אותנו. הייתי שקוע כולי בעיון ואיסוף וציטוט ושירטוט כשנכנסה אלינו דודתי נאזירָה. צבטה את לחיי ושאלה אותי במה אני עסוק כל־כך.

— אנחנו לומדים על המים. אני כותב על זה עבודה.

— מים?? — נדהמה הדודה — עַיינִי, ומה אפשר לכתוב על מים? עוד מעט אפילו על האוויר יתחילו ללמד בבתי־הספר.

משועשעת קרצה לי אמא מאחורי גבּהּ של נאזירה ורמזה לשמור על הנימוס.

בשיעור שאל המורה וחקר כיצד בארצות שונות מגיעים המים לבתים. הצבעתי וסיפרתי שאצלנו בחלבּ היינו קונים את המיִם בפחים. המוֹכר הערבי היה ממלא אותם ממשאבה בקצה השכונה ובא ומוזג אותם אל הח’אבייה — ג’ארה ענקית לצורך שתיה, ואל מְכַל פח שהותקן בו ברז לצוֹרכי המטבח.

— עד לפני שנים מעטות, סיכם המורה, ברוב ארצות המזרח לא היו מים זורמים בבתים.

— לא נכון — קפץ ממקומו שלום המצרי — ככה זה אצל הערבים. אבל אצלנו האירופאים היו תמיד מים זורמים.

— מאז שאתה זוכר, תיקן המורה, אבל לא תמיד.

בהפסקה הלכנו מכות, שלום ואני. הילדים קראו במקהלה “אדי־פו־לו.” ושוב נשברו לי המשקפיים. הוא טען שהמורה רצה להוכיח שאנחנו פרימיטיווים ואני עזרתי לו, ואני קראתי לו צ’ארלי כמו שאמא שלו קוראת לו ואמרתי שהוא משקר ומתבייש במה שהוא, והוא הזכיר לי שגם אני התווכחתי עם המורה, ואני הזכרתי לו שהוא אמר שהוא לא סובל תימנים כי הם שחורים ומתלבשים כמו ערבים, והוא אמר לי שהוא יַראה לי, ואני אמרתי לו נראה אותך — ככה זה התחיל.

והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור “מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול”. בת־שבע כתבה שהיא רוצה להיות שחקנית, בקולנוע או בתיאטרון. יעל משיח אמרה שהיא רוצה להיות רופאה ולרפא חינם את הנזקקים, ואם כבר לא יהיו נזקקים בארץ, לא אכפת לה ללכת לג’וּנגל. שליין כתב שהוא רוצה להיות ממציא ואולי אפילו למצוא נפט (“גש אלי בהפסקה הגדולה”, כתב לו המורה, והוא פחד נורא; אבל המורה רק דיבר). מרסה כתב שהוא רוצה להיות עיתונאי שנוסע בכל העולם. האחרים לא רצו לגלות על מה כתבו.

אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב. אחר־כך כתבתי כאילו אחז אותי בּוּלמוּס.

אני רוצה להיות גם עם שורשים גם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים, אם ליבו חפץ בכנפיים? (כתבתי שלושה סימני־שאלה, אחר־כך מחקתי שניים.) העצים מפסידים כל־כך הרבה, כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את היער הגדול שהם חלק ממנו. והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרוֹת הן את האחיזה בקרקע וקיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

על־כן, סיימתי, כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

המורה קרא אותי אליו והסביר לי במשך שעה ארוכה שהקשר בין הנושא שהוא נתן לבין מה שכתבתי הוא מקרי בהחלט. ניסיתי להסביר לו, אבל זה לא עזר. מנקודת ראותו שלו הוא אפילו צדק; חוץ מההערה המרגיזה שלו בדיו אדום “פחות משלים ומליצות” — הוא שהיה מדבר על “מקל נועם ומקל חובלים” ובכל פעם שהיו הבנות בכיתה ח' עולות לו על הראש היה מגלגל את עיניו ואומר “קצתי בחיי מפני בנות חי”ת".

ואחרון אחרון, המורה לטבע. זמן רב לא הבנתי לשם מה בכלל לומדים טבע; בחלבּ לא למדו. עד מהרה התחלתי לאהוב את השיעורים. ולא בזכות העופות והתמיסות והמיקרוֹבּים, אלא בזכות אותו מורה שכבש אותנו באישיותו. היו לו עינים שובבות וחיוך לבבי ממיס מחיצות. היתה בו אהבת דעת שופעת ומדבּקת. והיה לו חוש הוּמוֹר. פעם אפילו זכיתי ברוגטקה כשהתערבתי שהוא יודע את כל המלים של השיר הגס “המורה לטבע/והגברת רבקה/ הם ישבו שעה ורבע/ על אותה הקיפקה — —” וכו' וכו'.

הוא היה צריך ללמד אותנו טבע, אבל למדנו ממנו הרבה דברים חשובים אחרים. כשהיינו מסיימים את הניסויים בזריזות ומנקים יפה את חדר הטבע, היה מעניק לנו “פרס” — קורא לפנינו משל או שיר ולפעמים אפילו סיפור. כשלימד למשל על פעולת הקַטַליזטוֹר בכימיה, הוא הביא דוגמאות מכל שטחי החיים. בת־שבע שאלה אותו אם אפשר להגיד שהוא — המורה — משמש לנו כמין קטליזטור ללימודים, והוא צחק ואפילו הסמיק. כשהיה נכנס להחליף מורה שחלה, היינו מקבלים אותו בתשואות (ובלחן השיר “המורה לטבע”, כמובן). תוך דקה או שתיים היה משתלט על הכיתה העליזה ומושך אותנו לשיחה גלוּית־לב. בפניו היינו אומרים דברים ששום מורה אחר לא שמע מפינו.

לאחר שהראה לנו לראשונה נייר לקמוס כחול ונייר לקמוס אדום והסביר לנו את פעולתם, קפץ והתיישב על שולחנו, שטף אותנו במבט מהורהר, ופנה והציע שננסה לחשוב על “נייר לקמוס” במשמעות רחבה, מעבר לתחום הכימיה.

הצבעתי ואמרתי: למשל, ילד שמתבייש להגיד איפה נולד ומניין עלה ארצה — זה מין נייר לקמוס…

המורה אמר: זה לא רלוואנטי, אבל זה יפה. תמשיך.

לא ידעתי מה זה רֶלוואנטי. לפעמים היה שוכח את עצמו ותוקע לנו מלים של בית־מרקחת — רֶלוואנטי, אַמבּיוואלנטי וכל השאר.

הסמקתי. הרגשתי איך הזיעה ניגרת ממני.

— תמשיך־תמשיך — הוא אמר בלבביות (אף פעם לא אמר “המשך” כמו המורה לתנ"ך) — תסביר לנו למה אתה בדיוק מתכוון.

— כל־עוד יהיו ביישוב ילדים שיתביישו במוצאם או במוצא ההורים שלהם — אמרתי, ובלעתי משהו שנתקע בגרוני — סימן שמשהו לא בסדר בארץ. אין צורך במחקרים מסוּבּכים ובבדיקות. זה פשוט וברור כמו הוכחה בנייר לקמוס.

ניסו להדביק לי בכיתה את הכינוי “לקמוס”. זה לא הלך. היינו קרובים מדי אל סופן של שנות בית הספר העממי.

הגיע החופש הגדול, ואחריו ציפתה לי בקצה רחוב הרצל — יפה ועתיקה ומכובדת — הגימנסיה. זקוף וחצוי באתי בשעריה.

כשאומר אני היום “אהבתי את תל־אביב”, עולה בי צורך לתרץ ולהתנצל; משל למי שמספר לנכדיו על אהבתו הגדולה לאשת נעוריו ואומר “כמה יפה היתה, כמה רעננית וחיננית היתה,” ורואה בעיניהם שאינם בטוחים שאכן על סבתא הקמוטה הוא מדבר.

מי שרואה בשפה העברית לשון ככל הלשונות ואינו מתפעם מגודל הפלא של תחייתה, אפשר שלא יבין את הקסם שהיה בה בעיר העברית הראשונה בעיניו של ילד שיצא מעיר מסגדים ומואזינים ואיסתיקלאל אל עיר שבה הכל עברי. עיר שכולה “מבני עמנו”, עיר דוברת עברית, היתה רק אחת בעולם. בירושלים ובחיפה ובטבריה ובצפת היו יהודים לצד ערבים ועברית וערבית שימשו בעִרבוביה, ולא היתה בהן רבוּתא לגבי מי שבא מארם־צובה.

לא מראות של מסגד וכנסיה ובית־כנסת בשכנות טובה שובבו אז את נפשי. הכבש שנמלט משבעים זאבים אינו שוגה בחזיונות אחרית הימים, והגדי שׂשׂ בעולם שכולו גדיים. מראות משובבי נפש היו לדידי שמות עבריים של רחובות וחנויות הכתובים אותיות של סידור בראש־חוצות, ושוטר במדים המחייך בעברית; וכל א"י שהופיע בסוגריים אחר “פלשתינה” צבט צביטה קטנה בלב.

אהבת נעורים אינה משכּחת אהבת ילדוּת שרבים בה התום והחום; אך שונה היא ממנה, עזה וכובשת ומרַגשת. בעיר הולדתי לא זרה היתה לי העברית, ואם היתה זרוּת בין השפה שאהבתי לבין העיר שחיבבתי היתה זו זרות שבין קודש לחול. פיסת נייר כתובה עברית אם היתה נופלת, הייתי מרים ומנשק, יותר באהבה מאשר ביראת קודש; משל למי שנפלה בּתו והוא מרימה ומנשקה להפיג כאבה וצערו. ימים רבים היתה ידי נמשכת אל כל פיסת נייר מודפסת ברחובות תל־אביב, נוטה להרימה ונזהר לבל אהיה לצחוק בעיני חבריי. לנשק מזוזה בכניסתי לכל בית הפסקתי עד מהרה, הן משום שהייתי ללעג והן משום שלא תמיד נמצאה לי מזוזה.

ואז הוסבר לי שמה שהיה שם בגדר קודש כאן הוא חיים וחולין. “הרי לא תכלה ימיך בהרמת ניירות כתובים עברית ובנישוק מזוזות,” אמרו לי ספק בהבנה ספק ברחמים. התחלתי מַשיר מעליי מצווֹת וחש הקלה, כמי שמהלך במדבר ומַשיר עטיפותיו בזו אחר זו להקל מעליו את החום.

צליל יפה היה לה לעברית ברחובות תל־אביב. נהגי “המעביר” היו חייכנים ולא רק “בבקשה חביבי” שבפיהם אלא אפילו “לא לעלות יותר” נשמע באוזניי מנגינה עריבה. מוֹכר הקרח קרא בכל גרונו “ק — — — רך!” ועובדיה עוזרו החרה החזיק אחריו “ק — רח, ק — — רח!” — עברית צחה וגרונית, ושניהם חתכו באמנות כל בלוֹק לחמישה רבעים שווים. מוכר הנפט ישב על דוכן עגלתו בלונדי ושזוף, בידו האחת מצלצל הפעמון ואחת מחזקת הרסן וקולו העמוק קורא באיפוק “נפט! נפט!”. מוכרי האבטיחים אף הם עברית לשונם, וקולם הולך מסוף הרחוב ועד סופו: “א — ב — טיח! על הסכין. לא אדום — לא כסף”. וגדול מכולם יהודי מזוקן, הולך במעיל ולא חם לו, שׂקים שניים על כתפו והוא קורא במנגינה מוֹנוֹטוֹנית חודרת לעצמות “אלטיזאכן, אלטישיך”. אחר שרצתי אחריו וראיתי מסחרו הבנתי שהקריאה המוזרה היא עברית שנשתבשה בפיו כדרך דוברי אידיש, ומקורה כנראה “אל תזרקי, אל תשליך”; שמה שהללו זורקים ומשליכים הוא קונה בכסף מלא, שילינגים וגרושים ופונטים אפילו. לבוש היה האיש ז’קט גלותי (מה שמתרגמי “אמנות” ו“שטיבל” התעקשו לקרוא מקטורן) וארבע־בכנפות מציץ מתחתיו, כאילו לא שמע שכאן בארץ התפטרנו כבר מכל זה.

עברית של ארץ־ישראל שונה מעברית של גלויות שעיקרה סידור וחומש ומשניות. אחר ששכנעוני ש“מה איכפת לך” ביטוי עברי ו“יַנק’לה” שם עברי (שזהו בעצם יעקב שניקרו את עי“נו והחריבו את בי”תו — זאת נודע לי רק לאחר ימים רבים) — הייתי נכון להאמין שחסיה וגניה אף הן מקורן בתנ"ך. וכשפתחו ברחוב העלייה בית־קפה מפוקפק וכתבו עליו באותיות עבריות מרקדות “בָּר” פתחתי את ספר עמוס ומצאתי שהמלה כשרה למהדרין, שכן כתוב שם בפירוש שאין פותחים את הבר לפני צאת השבת: “מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת — ונפתחה בר.” חד וחלק.

הגיעו הדברים לידי כך שכאשר חליתי את מחלתי הראשונה בארץ והרופא ציווה עלי לאכול רק “לֶבּן וסוּכארקס” הייתי בטוח שכשם שהלָבָּן הוא לֶבֶּן, כך גם הסוכארקס עברית ישראלית. המלה צנימים שלמדתי באותה הזדמנות נשמעה לי פחות עברית ממנה, אולי בגלל האות הזרה לשפות שֵם שבראשה, בהיגויה המחודש. מה שהרופא ובעל־המכולת קראו בפירוש סוכארקס, המורה התעקש לקרוא צנימים, וגרונו נצרד בטרם השתכנעתי שהוא יודע מה שהוא אומר.

אגב חנות המכולת. בעל המכולת שלנו, באותו רחוב קטן בדרומה של תל־אביב, היה עושה שגיאות כתיב רבות בשלטיו ובפתקיו, ואני הייתי נהנה מחישופן ואיסופן. על פתק קטן בו אספתי את שגיאותיו מצאתי אחר שנים שהוא טעה לכתוב בשלט הראשי “מכולת” במקום “מאכולת”, בהתעלמות גמורה מזה שאוכל מוכרים בה בחנותו. פעמים הצליח להכניס כמה שגיאות במילה אחת, כגון שכתב צוקר במקום סוכר, ולאקערדא במקום לקרדה. שהתעקש לקרוא לאמרדין החמצמץ לדר ולכתוב אותו בשתי עי"נים “לעדער” — זו פרשה אחרת; לזה צריך להתרגל בארץ; שכן אנחנו עם אחד. כך אמר אחי הגדול; ובדרך־כלל הוא ידע מה שהוא אומר.

רחוב לוינסקי הסמוך לביתנו היה רחוב של שוק. ושם יכולת לראות בעליל שאנו עם אחד. אתה עובר את בית־הכנסת וממשיך בצד שמאל אחרי חנות הקפה של העליון, וכבר אתה בפיתחה של חנות שריח דג מלוח מתחרה בה בריח דג מעושן, ולקרדה טורקית דחוקה בה בפינה כתימניה בחתונתו של גולדשטיין. אתה מגיע לפינת הרחוב ויורד למרתף, ושם בדל"ת אמות מרובעות אתה יכול לקנות לאבּנֶה גושים־גושים, שאמא בביִת מכדרת מהם כדורים בין שתי כפות ידיה ומטילה אותם לצנצנת מלאה שמן־זית, ויוֹגוּרט בּוּלגרי אמיתי שבא הישר משכונת פלוֹרנטין, ובצק מוכן למעדנים מזרחיים, ואפילו עלי־גפן למילוי לקראת השבת.

אתה עולה מן המרתף וממשיך לצד שמאל, וּמִפתח האיטליז (“אז המלה איטליז אינה נשמעת לך עברית, מה? והמלה… ביאליק נשמעת יותר עברית באוזני האדון הצעיר?” — נאום המורה לעברית בביה"ס ביאליק) אתה שומע את קולו האדיר של אדון רוֹזנוואסר קורא לעוזרו הזריז: “שאוּליקוּ, בוא עם הגרזן בוא, שאוליקו; תשבור לה את העצמות לגברת אסייג, שאוליקו” והכול מחייכים ונהנים ומסתכלים זה בזה בחיבה ונפטרים זה מזה ב“יהיה טוב” שעושה טוב על הנשמה.

וסימטה יורדת מאותו רחוב בואכה רחוב הרצל המכובד, לא הרחק ממקום מעבר הרכבת. ואם חשבת שלוינסקי שוּק ושהרצל סואן, חכה עד שיביאוך רגליך אל אותה סימטה. עשרות רוכלים מכריזים על סחורתם בקול גדול, וּראה זה פלא — אין לך דבר שאין לו שם עברי. יהודיות מיוזעות משִבעים ארצות מדברות וצועקות בעברית שיש בה מטעמן ומטעמיהן של שבעים ושבע שפות, סליהן מתמלאים והולכים וארנקיהן מתרוקנים והולכים, וידיהן מהפכות וממשמשות ופיהן נושא ונותן, מתמקח ומתלקח. זו בוחרת חצילים קטנטנים להחמצה, וזו לוקחת דווקא מהללו שגיזרתם דקה וארוכה למילוי, וזו מעדיפה את העגולים השמנמנים לצלייה על האש לעשות לביתה סלט — והערימה הולכת ופוחתת כאילו ניבעה חור תחתיה. אף הפולים הירוקים יש מי שלוקחם גדולים וזורק קליפתם, ויש מי שמעדיפם צעירים ומחתך אותם עם הקליפה אל תוך הסיר. כך מוצא כל מין את מבקשיו וכל קונה את מבוקשו.

ובתוך המהומה אתה שומע את גברת נחמקין שואלת את שכנתה מאדאם ג’אמוּס מה עושים בתוּרמוּס הזה שהוא זול ונאה ובלתי ידוע. וגברת ג’אמוּס מניחה סליה בין ברכּיה ופותחת בהסברים ממושכים בפיה ובאצבעותיה, מסיימת בתנועת החלקה בין בוהן ושתי אצבעות, שבה מראה היא כיצד יש להקפיץ את התוּרמוּס מתוך עורו, לפי שאין העור נאכל.

— את מתכוונת נעכל?

— נאכל — נעכל — אני לא יודעת.

— טוב, לא חשוב. תודה. אקנה קילו ואנסה.

"תקני רבע קילו, גברת נכמקין. לכם זה יספיק. זה מתנפח במים. ותזכרי — המים צריכים לזרום עליו כל הלילה.

— שש שעות יספיקו?

— אני לא יודעת שעות. אני פותחת את הברז בזרם דק לפני שאני הולכת לישון וסוגרת אותו דבר ראשון בבוקר.

ופעם בחודש שוכרים עגלה עם עגלון והולכים אל חבשוּש הסיטונאי. אחת הדודות מודיעה לו שהיא בעלת חנות ברחוב כך־וכך ושניים נערים בעלי תושייה עוזרים על ידה ובפינה הולכים ונערמים פחים של שמן ושל זיתים ושל ביסקוויטים, ושקים של קמח ושל סוכר ושל אורז, וקרטונים של סבון־כביסה ושל מקרוני ושל סרדינים וכיו"ב. והכּוֹל במחירים סיטוניים כמובן, עבור חנות המכולת. ואז מגיע העגלון והערימה שחסמה את פִּתחהּ של החנות מתחילה להיעלם ולצמוח על פני העגלה. וזו רק ראשיתה של החוויה. העיקר יבוא בבית.

ערב שלם, עד השעות הקטנות, יתאספו הדודים והדודות — זה שוקל וזו טועמת וזה רושם וזו מחשבת, אחד לוקח לפי יכולתו ואחד לפי צרכיו. ונכנסים גם השכנים האשכנזים. ואחר שקצת מתביישים מפניהם, מתחילים משתפים אותם בלב חפץ. והם שוקלים כמויות זעירות מצחיקות, אך איש אינו צוחק. התרגלנו. וגברת פּוֹמרנץ לוחשת משהו על אוזן בעלה. והוא יורד אל מעמקי כיסו ושולה צרור מפתחות ונעלם לרבע שעה ומופיע עם גליל של בד פּוֹפלין משובח ומציע לכל הנוכחים מציאה במחיר הקרן. ונשלפים מספריים ורצועת־מדידה ומוסרים שמו של חייט ברחוב הגדוד העברי, התופר לפי מידה ובמחיר… רֶזוֹנאבּל, איך אומרים רזוֹנאבּל בעברית? — לא יקרן, בכלל לא יקרן — עוקפים את השאלה ומגיעים לעיקר.

היו אלה ימים יפים של אחדות הלבבות. היו עיווּתים והיתה אפליה והיה עוני, אך ברור היה לכּוֹל שכל זה יחלוף עם צאת הבריטים מהארץ. מדינת היהודים תרפא כל מכאוב. במקהלה היינו שרים “עם א־חד היי־נו, עם אחד נהי….. י־חד נחלו־קה גם שמחה גם נהי” בפּאתוֹס אמיתי היוצא מן הלב, ובלילות היינו מתגנבים להדביק כרוזים של ה“הגנה” — נסים, שרגא ואני — אחד מורח דבק על הקיר ובורח, שני מדביק את הכרוז ורץ, ושלישי מעביר עליו שלוש מכות מברשת נוטפת ליישרו ולייצבו. בקצב אחד דפקו הלבבות, בּוֹ־זמנית רעדו הברכיִם והמלים העבריות הנמרצות (פּאתוֹס!) נתנגנו בחלומותינו כשירת נביאי הדור: “נעמוד כחומה בצורה”, “לא תוכלו לנו” ו“בוז לממשלת הזדון” — הלא היא הממשלה הבריטית, ימח שמה לנצח, נציגת אלבּיוֹן במזרח לא להּ.

באוויר ריחפה ציפּייה למשהו גדול ועצום ונפלא. שרנו “איזה פלא, איזה פלא” וחשנו שותפוּת ביצירת הפלא. העיניים היו נשואות אל על ורק קטני אמונה הורידו מבטים אל השלוליות. באה מלחמת השחרור ומחקה מחצה את כל תמימוּת הנעורים; הולידה בי את התחושה של מי שזכה להיפגע מבעיטת חמורו של משיח.

ולאחריה ימים של צנע מחד־גיסא ושל מהר־שלל־חש־בז מאידך גיסא. כל אחד החל לעשות לביתו ולקרוביו, וכל קבוצה — לעצמה ולמקורביה. רוֹזנצווייג השכן החל להתעשר בלילינבלום, וצרפתי מהגבעה פתח עסקי הימורים כמו בחוץ־לארץ. אדירי הגיע איכשהו למשרה בכירה באוצר (איזו מלה יפה, אוצר) ועזר לחבריו הטובים להסתדר. שרעבי נעשה מאכער במפלגה. פרייליך השתלט על השוק השחור באיזור הרצל־פלורנטין־התקווה, אבל לא הסתפק וירד לגרמניה. כיוון שפתח שם בית־מזמוטים ושמו Chez Olla היו ליצני הדור אומרים שירד שאולה.

רוזנצווייג הנ"ל יצר “קשרים” עם פרייליך ושניהם עומדים בראש חבורה “שמסובבת על האצבע הקטנה את כל משטרת מרחב תל־אביב־יפו”. פאקט.

וכי מה רציתם, ככל הגויים. “האם לא לכך שואפנו?” — היה מתלוצץ צוציק החקיין, בעברית של “הבימה”.

אם היתה עד אז ארוחת ירק ושלווה בה (ב“תנובה” בפינה, או במסעדה הקואופרטיווית), הרי משנתרבו הזבחים פרץ המדון וגדל הפירוד. זבחים על מזבח הממלכתיות; ממלכתיות מבוללת ומאחדת־כביכול, ולמעשה מפצלת ומעוררת מתחים וקנָאוֹת. מושג אומלל. מלה מגוחכת. לא מלך ולא ממלכה — ממלכתיות מניין? תפיסה פשטנית שניסתה למחוק עבָרים מפורדים ומפוארים על־מנת ליצור עתיד אחד מאוחד, וטמנה לעצמה מוקש־זמן. גרשונוביץ ואלגרבלי הפכו בין יום ל“גרי”, כאילו בכך נתקרבו זה לזה; יחיא הפך לחיים ולייב — לאריה, כאילו בכך נעשו יותר יהודיים; שלא לדבר על שמעיה שהפך לצבי כדי להישמע (ולהרגיש) ישראלי יותר.

רק השפה העברית לא נשמעה לאבות האומה והמשיכה לחיות את חייה השורשיים ולהתחיות בפי בניה.

אולם צר, מה צר, שבגדה בה בעברית דווקא העיר העברית הראשונה. שָמנה תל־אביב ובָעטה, גדלה — ונתמעטה. במקום “חפצי־בה” צמח בה סוּפּר־מארקט, במקום “יפה־נוף” — בלוודיר, ובמקום “אוהל שם” — דרייב אין. ואם נותרו שמות עבריים יפים כגון נווה שאנן והגדוד העברי, רחובות שהיכרתי נעימים ונקיים בנעוריי, הרי למרבה האירוניה לא שלווה בהם ולא נוי אלא סחי והמולה.

לא נותר בי שמץ אהבה לתל־אביב. זו האמת כולה. רק געגועים לאהבת־נעורים שהיתה. תמימה וכנה. אפשר אני השתניתי; אפשר היא נשתנתה. נתרחקנו, היא — למערב, אני — לצפון; נתרחקנו מן המזרח שנולדנו בו.

שבתי אליה אחר מחצית שנות שנתו של חוני המעגל, וראיתיה בניווּלה. עיר לעז, יזע ודמעות. בנקים ומִזללות בכל פינה; צחנת בשרים ודמים. קוּבּיות ותיבות כעורות, בלי חן ובלא ייחוד, מזגנים מצטמחים מהן פרע כיַבּלות, ומשושי־אנטנות על גגותיהן מחתכים את השמיים שהיו פעם כחולים ויפים ומלאי כוכבים. “כוכבי ארץ־ישראל, כוכבי סבא ישראל!” — כך שר להם בתל־אביב משורר הנעורים, משורר נעוריי.

קיקו מזרחי לא היה בבּיִת. הוא בחוץ־לארץ — אמרה לי אשתו — ביזנס, אלא־מה. ואגב, הוסיפה, שינינו את שמנו ל“קדמי”. כבר מזמן. כמה זמן לא התראיתם? דווקא דיבר עליך.

חיפשתי את שלמה חבר בספר הטלפונים. לשווא. חבר היה חברי עוד מימי הכותאבּ בחלבּ. נפגשנו שוב בארץ פעם ופעמיים, ונפרדו הדרכים. הלכתי אל ביתו, מגשש דרכי בין הזכרונות. פתח איש זר. הוא ידע לספר שחברי עבר לירושלים. מזמן. תמצא אותו בספר הטלפונים. הבּר שמו היום, כמו הבּרמן, אבל בלי “מן”, חה־חה־חה. שם יותר סולידי, מה?

מדוכדך עליתי מצינת העצים העתיקים בשדרות הקרן־הקיימת־לישראל אל שדרות הבטון החשוף העָקר בואכה הדרַגסטוֹרה, והיבטתי סביבי. הנה שם היה “הבית האדום”, וכאן — “משק פועלות”, ולמטה על החוף היינו בונים בתי־חלומות בחול הרטוב המטפטף מבין האצבעות.

עיר שהיתה לי בית, ועתה — בית־מלון. מיהרתי לתחנה המרכזית, מונע רגלי משופכין ואשפתות, ותפסתי את האוטובוס האחרון היוצא צפונה, לגליל. ובחלוף העיר העיוורית על פני, לחשתי לה ולעצמי: זכרתי לך חסד נעוריי בך.

פעם אחת יצאתי לשדה ופגעתי בחמורו של משיח. הוא עמד ולעס כמי שכל הפנאי שבעולם לפניו. פניו אטומות ועיניו עכורות וראשו מורכן, רק אזניו נטויות כנכונות לשמוע צו מלמעלה; רגליו נטועות באדמה וזנבו מגרש זבוב טרדן וכל חזותו אומרת שעמום ושיממון ושום־דבר־לא־יברח.

לא כך ציפיתי לראותו. חמורו־של־משיח נצטייר בדמיוני חולמני ומרחף וחכלילי־עינים, כבציוריו המופלאים של שאגאל. וזה – כולו אפרוריות וארציות ואלמלא כבוד בעליו הייתי אומר, חמוריות. לעיסתו החורקנית הקצובה, עמידתו הרפויה בתוך הרפש ומבטו חסר־המבע אמרו שוויון־נפש; או שמא, בל אחטא בשפתיי, חסרון־נפש.

אף כי ידעתי שהוא־הוא חמורו של משיח, נתעורר בי הספק. נעצתי בו מבטי וראיתי שהספק ממנו והלאה. הרמתי עיניי לשמיים המלובנים בחמה של א"י ולא מצאתי בהם צל צילו של ספק. מסתבר, שרק לנו לבני־האדם ניתן הספק. כיוון שאכל בי הספק קרבתי אליו אל אותו חמור ושלחתי ידי ללטפו, מעשה ידידות וחיבה, ופתחתי ושאלתי אותו אם אמנם זכיתי לעמוד במחיצתו של…

עוד שאלתי על שפתיי, יצא זה מרגיעתו והפליא בי בעיטתו ונתרחק ועמד מולי במבט מפוחד ועויין, כשואל: מה זה באת להוציאני משלוותי, להאיץ בי וברוכבי. ובעוד אני מספיג פניי בידיי ומסתכל מבעד לזהרורי צבע וערפל באצבעותי לראות אם דמי שותת, שמעתי אותו נוער וגוער: אינך יכול לחכות בסבלנות, חמור־בצורת בנאדם? הלא שמעת הלא ידעת מה שאמר סבי סבו של סבך א־סולטאן סוליימאן עליה־א־סלאם “לכל זמן ועת לכל חפץ”.

אוזניי קלטו נערתו בתמיהה ושפתיי מלמלו כמאליהן, לא אל הנער הזה התפללתי. נערתי ראשי הכואב עד שנתפזרו כוכבים וניצנוצים ממול עיניי ורפתה מעט עננה שרבצה על מוחי כאבן־השואבת. ראיתי שפסק זה מלעיסתו הנצחית והיה ראשו מוטה שמאלה ולמעלה, וגרונו מחרחר ונוער, כשופר עצוב בפי התוקע, נוער נעירה שכולה געגועים עגמומים. עלתה נעירתו עד שהגיעה אל שיאה הצורמני בתרועה, ומכאן ואילך היתה הולכת ודועכת הולכת וכבה עד שנותרה ממנה יבבה.

נתבהלו ממנה ציפורי־השיר ועפו פרחו להן מראשי ומרָאשי האילנות האחרים סביב. פרחו וברחו ברפרוף ובנפנוף ובצפצוף, מביטות מלמעלה על חמור מגועגע ועל יהודי משוגע מחפש־משיח; זה נבעט וזה נבעט; זה וזה כנטועים באדמה לא יוכלו רחף; שש רגליים תקועות ברפש הלח; ואף לא כנף אחת. ופיזרו פזיזים עזיזים שתחילתם חניתות־אור חודרניות וסופם ימה מסנוורת של זוהר, יורה חיצים סביבה. דמו הפזיזים הללו לאותם מעגלים־מעגלים הנוצרים סביב אבן קטנה שהושלכה לאגם רגוע. עלה בראשי משל קדמון: אבן קטנה שיידה כסיל אחד אל המים – שבעה חכמים לא יוכלו להוציאה.

מיששתי את ראשי ואת פניי וחשתי תפיחויות לוהטות ובעבועים של כאב מאחוריהן. רציתי לשוב על עקביי לרפא מכותי ולרחוק מפרסותיו של זה. לא נשאוני רגליי. הספק היה חזק מן הכאב. רציתי לדעת אל־נכון אם אמנם חמורו של משיח הוא זה; מה גם שמעתה משמעות נוספת יש לה לוודאות זו שאני מחפש, שהבדל רב בין מי שזכה לבעיטה מחמורו של משיח לבין מי שחטף אחורית מסתם חמור, שלזה ייקרא גיבור ולזה ייקרא חמור.

חמורו של משיח שב לרגעונו. פסע פסיעות אחדות, שיקע רגליו האחוריות ברפש ותקע קדמיות מול עשבים שצימחו סביב גומה של עץ בפאת־השדה, והחל נושך ומושך מן הירוק־הירוק בעוד זנבו מבטא ריגושים של מי שמצא מבוקשו. עד שלא באתי וטרדתיו ממנוחתו לא ראה ולא ידע שעשב ירוק מצוי לו בסמוך; ואם חש וידע – לא טרח להזיז את כבודו.

תפסתי שן אחת עילית שהיתה כואבת ועתה חלפו בה דקירות עזות; תפסתיה בשתי אצבעות וניסיתי לראות אם נתרופפה אחיזתה מבעיטתו של אותו חמור, או שמא כאבים סמויים שהיו בה מכבר נתעוררו להוסיף כאב על כאב. קשה היה לומר אם השן היא שמתנודדת מעט או אצבעותי הן שמתנודדות, משל למי שיושב ברכבת ורכבות זזות משמאלו ומימינו; מה חושב אותו אדם, הנה רכבתי יצאה לדרך וכל חפציי עודם על הרציף בעגלה של אותו סבל שעיתותיו לפניו ואין פיו פוסק מלעיסה. בזמן קריב יידע הנוסע שלא הרכבת שלו יצאה לדרך. ואם איש מחשבות הוא, אפשר שיאמר אל עצמו: אפילו חפציי כולם כאן, אפילו יצאה הרכבת בעיתה, ספק אם אגיע למחוז־חפצי לפני החשיכה.

רעש עמום של רכבת רחוקה עוברת על הגשר (גשר יחיד המחבר את הכפר יאהודיה עם העולם הגדול) שם מעבר לגבעה שעליה מטפס השדה הזה, טפס ונשוך בסלעים, העיר אותי מהזיותי. גם החמור התנער, אוזניו הזדקפו כימינו של רודן, ושוב נראו שיניו הגדולות הכעורות. ובעוד ריר נוזל מקצות שפתיו פתח פיו ונער לאמור: אי אִיִי אי־עה! איעה־איעה־איעה. עה…עה…עה…

אמרתי לו, אם כבר פתחת את פיך שלא־על־מנת־ללעוס, אולי תאמר לי בטובך אם משיח בן דוד רוכב על גבך.

אמר לי, בן־אדם, מה שנמצא על גבי רואה אתה טוב ממני.

אמרתי לו, איני רואה מאומה על גבך.

אמר לי, ואני – חטוטרת רואה אני על גבך.

אמרתי לו, כוונתי היתה לשאול אם חמורו של משיח אתה.

ענה ואמר לי, חמור של מי אני איך אדע. מעולם לא שאלו את פי מי ירכב עלי. וכשבא בן־מינך ורותמני, איך הוא מציג תוארו בפניי, חה־חה־חה; רק ח־חמור אני בעיניו.

חשבתי בליבי, מה בעליו מַהמהן – הרי זה קשקשן. תשובה לא אציל מפיו. ובכל־זאת לא נואשתי. קרבתי מעט אליו לבל יתנער מן השיחה וישוב לחמוריותו, ושאלתי: והיכן זה שרוכב עליך, אתה יודע?

אמר לי, יותר משהוא רוכב הוא שוכב. ואני אין בליבי עליו על־כך.

שאלתי אותו, האם ראית פניו? אמור לי מה מראהו, אולי אדע אם משיח־צִדקנו הוא.

נער וענה, את פניו מעולם לא ראיתי ולא חשתי. רק מגע אחוריו אני יודע. ואומַר לך רק זאת, מדרך ישיבתו עליי יכול אני לשער – איך אומר זאת שתבין – או שהוא דו־פרצופי או שפעמים רוכב הוא ופניו לאחוריי. מכל־מקום אין הוא מאיץ בי לשום מקום; שאם נגיע – מה ייוותר לו לעשות.

– מה ייוותר לו לעשות… – התפרצתי.

– לו. ולך. ולי.

כך ענה והוריד ראשו הכבד כמהורהר. כיוון שנתהרהרתי גם אני, נשתכחו ממני כללי הזהירות. הפעם פגעה הטלף שלו בבטני.

כמעט איבדתי את ההכרה. מתפתל מכאבים רחקתי ממנו גונח ומגדף, מחרף חמור ומשיחו. אינך בא, אל תבוא; אך לפחות תאלף את חמורך לא לבעוט במבקשי־פניך.

עיטוש אדיר של החמור הקפיצני ממקומי, אף שהיתה כל תזוזה קשה עלי כקריעת גיד. דמות ערטילאית נישָׂאה עלתה וישבה על גבו בלי אומר ודברים, בלי אוכף. העברתי ידי על עיניי הדומעות מכאב. הדמות כמו חלפה ואיננה. התישבתי תחתיי, גופי בשמש הלוהטת וראשי בצל, עימצתי את עיניי ואימצתי את רוחי בניסיון נואש לשוב לראות את הדמות, ולוּ במעורפל, שכן בפעם הראשונה לא הספקתי לראות לאן פנו פניה. כיוון שגברו הכאבים גברה תקוותי לשוב לראותה.

עברה שעה ארוכה ולא ראיתי דבר. מדוע־מדוע שפשפתי את עיניי? חמור אפור ודלוח־עיניים עמד נגדי בראש מורכן כמנומנם, שקוע בלעיסה ובהטלת גללים ובמה שבין זה לזה. על גבו טיפס חרק קטן שׂוֹחה באפרורית המהבילה. שום דבר אחר לא נגלה לעיניי שהביטו חוצה. שיממון חם ולח עלה והציף את כל ישותי. נטלתי ענף דק בימיני, נשענתי על מרפק שמאלי, וידי חרטה לה בעפר הארץ:

פעם אחת יצאתי לשדה ופגע בי חמורו של משיח.

ביום שפרצה מלחמת העולם השנייה תפס אותי הדוד נִסים בזרועי, הסתכל לצדדים בעיניִם חרדות ולחש על אוזני: מלחמת גוג ומגוג, אתה שומע, ואחריה – תבוא הגאולה.

תסגור את הפה שלך ואל תנעץ בי עיניִם של עגל, הוסיף ואמר אחר שתיקה מתוחה, מה שאמרתי לך זה סוד, אל תגלה אותו לאיש.

– ואם…

הוא קטע את ספקותי בתנועת־יד חדה ובהבלטת שפתיִם מאיימת ואמר בלחישה: הישבע לי, ואז תוכל לשמור סוד אפילו אם ילחצו עליך בעינויים נוראים.

מי ילחצו ולמה לא ידעתי. באותם ימים “הרעים” היו הבריטים. תיארתי לעצמי שאליהם הוא מתכוון. לא העזתי לשאול. העינויים הנוראים הפחידו אותי. מתנשם בכבדות מיהרתי ונשבעתי “בחיי ה' וספר התורה”. הוקל לי.

ראיתי את ידו משתלשלת אל מעמקי כיסו ושולה תמונות של “דובק” פעם ופעמיים ושלוש. הוא הושיט לי אותן בחיוך של בעל־ברית ואמר: מה“גפירים” ומ“חומה ומגדל” יש לך כאן אפילו החלפות; ועכשיו רוץ הביתה.

הדוד נסים ידע הרבה סודות וגילה הרבה אמיתות. וזכות מיוחדת נפלה בגורלי להיות הראשון – ולעתים היחיד – שלוֹ הוא סיפר את רזיו. משום מה נהג בי כבאדם כערכו, ואני באותם הימים כבן אחת־עשרה שנה.

כל הדודים נהגו בו חיבה, בדוד נסים, אך מי שידע לפרש אותו חיוך שעלה על שפתיהם כשדוּבּר בו בהיעדרו, לא יכול היה שלא לכעוס על יחסם אליו; כביכול טובים הם ממנו וחכמים הם ממנו ומחזיקים טובה לעצמם על סלחנותם. בעיני היו לכל דוד ודוד מעלות ומגרעות וכל אחד כשלעצמו מעלותיו עלו על חסרונותיו; והדוד נסים בכלל זה. שלא נקלט בשום עבודה לאורך ימים ושהמשיך ללכת בשבתות לבית־הכנסת כאילו הוא בגלות – סלחתי לו בהבנה אוהדת. וכששמעתי שנכנע לבן־דודו ועשה לו פנקס חבר במפלגה, כדי לקבל משרה של פקיד זוטר, כאבתי את כאבו ושמרתי בליבי את קרבנו. פעמים אפילו העזתי והגנתי עליו קבל עם ועדה. הגיעו הדברים לידי כך ששמעתי אותם מתלחשים שיש להרחיק אותי ממנו לבל איסחף בהשפעתו.

שהיתה לו השפעה עלי זו רק מחציתה של אמת. בהשפעתי נפרד מן הבּרט השחור שהיה צמוד לראשו בחוזקה כגביעו של חציל; בהשפעתי קנה בגד־ים ומכנסים קצרים של “אתא” ועשה מהפכות רבות אחרות בחייו; בחיי.

השיחות איתו חידדו את מוחי. אנשים אחרים דרכם לשאול שאלות נדושות שהתשובות עליהן גזורות אף הן מן־המוכן. לא כן שאלותיו של הדוד נסים. היה בהן תמיד מן המפתיע ועל־מנת להשיב עליהן חייב היית לרדת אל שורשי הדברים; עִתים ירדתי ולא הצלחתי לעלות. פעמים הייתי משיב ואומר לו “נו, באמת, איזו שאלה היא זו?” ואז היה משיב לי “ואיזה תשובה היא זו?!” וכך היה מאלץ אותי למצוא תשובה נאותה לאותה שאלה בלתי־אפשרית המעמידה תהיות במקום שיהודי־מן־היישוב מעמיד סימני־קריאה. ממנו הבנתי לראשונה, למשל, שאפילו בן־גוריון פעמים שהוא טועה. וששגיאותיו של אדם גדול אף הן גדולות כמותו, ושפוליטיקאים נכבדים משקרים פעם בפעם בריש־גלי; ושאפשר לאויבנו הערבים להיות צודקים, בעניין זה או אחר; שערו בנפשכם.

השאלות לא היו חד־סטריות. גם אני הייתי מקשה קושיות כגון, אתה חושב שילדים שחורים מפחדים מחושך כמו ילדים לבנים? וכגון, תגיד לי באמת, בחלומות שלך – אתה חולם לפעמים שאתה חולם? וכיו"ב. דודים אחרים אפילו לא ניסו לענות על שאלות כאלה. ואיזה פרצופים עשו לעומתי.

חתונתו של הדוד נסים היתה מאורע גדול בשבילי. לא שיערתי אז שמבשרת היא את סופה של הידידות בינינו. אך למה אקדים את המאוחר. אולי כאן המקום לציין שהדוד נסים לא היה ממש דודי. קרוב רחוק היה, אך מתוך החיבה ולשם הפשטות קראנו לו דוד.

כשפרצה המלחמה נמלך הדוד נסים בנפשו והחליט לעשות מעשה. במלחמות, אמר לי, אנשים רבים נהרגים ואנשים רבים מתעשרים. הוא לא פירש, אבל אני הבנתי שהוא החליט לבחור באפשרות השניה. אילו היה מחליט להתגייס לצבא הבריטי, לא היה מתגרד ככה בפניו ובצווארו ובעורפו. אתה יודע, אני לא גיבור גדול, אמר כמתנצל. כנראה שראה אכזבה בעיני, שכן מיהר והוסיף: גם אלה שעליהם מספרים ברדיו ובספרים שהיו מי־יודע־מה, גם הם לא כל כך…

תקף אותי כעס. “איך אתה יודע?!” סיננתי מבין שיני ורצתי לשחק בדוּדס עם הילדים ברחוב. דודס זה משחק עלא־כיפק: אתה מכוון מכה עדינה המקפיצה את הכפיס המחודד באוויר, ומכה בכל כוחך במקל השטוח ופורק מטענים של תוקפנות המבקשים להתפרץ.

חכך הדוד נסים בדעתו במה יסחור לעת מלחמה. וכיצד היה חוכך בדעתו? היה בא ומדבר אתי, מדבר הרבה ומשיב לעצמו, שומע בקושי ממה שנמצא לי להשמיע, משל למי שזקוק לקיר ישר כדי לשחק בכדור עם עצמו. ולמה עם עצמו, שאם יתייעץ עם אחרים, עלולים הם לצחוק לו ולהזיותיו.

היה מתווכח וטוען: אם יקנה מצרכי מזון, לא ירוויח הרבה! שהרי רבים יעשו זאת לפניו וטוב ממנו, בעיקר אלה שיש להם ניסיון ומקום אחסנה וקשרים עם סיטונאים. אם יקנה דברי לבוש – המודה עלולה להשתנות, שמלחמות משנות את האנשים, וממילא אין הוא בקי בטעמם של הבריות. תמרוקים הם מועט המחזיק את המרובה, שבלי מקום רב לאיחסון יושבים הם בארון ומחכים לעליית המחירים, אלא שיכול אדם – ואפילו הוא אשה – להסתדר שנים אחדות בלעדיהם. הווה אומר, צריך לקנות דבר שאין בני־אדם יכולים בלעדיו, ושאין צורך במחסנים עבורו ושאחרים לא יעלו אותו על דעתם בכל פעם שיציק להם הרעב.

אמרתי לו, נכון.

הוא קרן בהסכמה לדעתי. אתה צודק מאה אחוז, אמר לי וצבט על לחיי.

ולא ידעתי שכבר באותו היום יילך ויקנה בכל חסכונותיו קרטונים גדולים ממולאים קופסאות־קופסאות ובכל קופסא תריסר מברשות־שיניים שוכבות על גבן.

– הישגתי אותן במחיר הישן, אמר בלחישה, והסתכל לצדדים.

– אין איש בבית, אמרתי לו.

– אוזניים לכותל, חביבי, קרץ לי בעינו.

– ואיפה תשים אותן?

– הרי אמרת שאין איש בבית, נתחייך מאוזן לאוזן ותופף על שפתיו בשתי אצבעות כסוחר ערמומי ותיק.

עזרתי לו להביא את הסולם להעלות את התיבות להטמינן בעליית־הגג שלנו. חדרו הקטן של הדוד נסים לא היה בו מקום אפילו למברשת שיניים אחת נוספת, לא־כל־שכן לצבא המברשות הערוך גדודים־גדודים שכובים על גב, מבליטי־חזה, גופם כעין השנהב וזיפיהם צחים וזקופים.

במרומי הסולם פתח שוב תיבה אחת והזין עיניו בטורי המברשות, מלטף אותן באצבע ומבט, רוקם חלומות על הכסף הרב שיביאו לו הללו כשיוציא אותן למכירה. מישהו אחר היה יורד מן הסולם, נוטל עיפרון ונייר ומחשב חשבונות. הדוד נסים לא היה חזק בחשבונות. כוחו היה בחלומות. עמד איפוא בראש הסולם, תיבה אחת פתוחה לנגד עיניו, ושקע בהזיות. למסעות… שנינו יחד – מילמל כאילו לעצמו – אנשים חדשים שמחשבתם שונה משלנו… ואולי ביִת, אינשאללה, ואשה… חה־חה…

ואני הסתכלתי בו במיתוח צוואר והחלטתי להציע לו להשקיע את הכסף הרב בבית־חרושת למברשות־שיניים תוצרת הארץ. אפילו שם היה לי, “נסים ונפלאות”. אבל שתקתי. חיכיתי להזדמנות נאותה.

אפשר תהיה בכך הפרזה אם אומר שחור־על־גבי־לבן שההשקעה הזאת הוסיפה ביטחון עצמי לדוד נסים עד־כדי־כך שהחל לראות הקמת בית ומשפחה כדבר שהוא בתחום האפשר. לכל הדעות היה הדוד נסים בשל לנישואין מזמן. אם כך ואם כך מצא לו הדוד נסים אשה בתוך אותה שנה שבה הטמין את מטמונו בעליית ביתנו, בסמוך לקוּפסת גירים ענקית שמוֹרה אחד מקיבוץ העמיד פעם אצלנו ליום־יומיים ונשארה שם עד היום.

הדוד נסים מצא לו אשה חייכנית וצייתנית ונאה למראה. צעירה היתה ממנו בשתים־עשרה שנה. אלמלא היתה חרשת־אלמת אפשר שלא היה רוצה בה, מחשש שלא תימצא ביניהם שפה משותפת. צריכים הייתם לראות כיצד הבינו זה את זו, כיצד אהבו מבטיהם. כשהלכה פעם לתופרת, הראה לי קוראצ’ה – תיק לטלית ותפילין – שרקמה לו. מבלי משים ליטף ריקמתה באצבע ואמה. ואחר שקם וישב, ישב וקם, חישק שפתיו בהחלטה נחושה ופתח והראה לי תיבת תכשיטים שגילף עבורה בעצם ידיו ועליה באותיות מסתלסלות “לאסתי שלי מב”ת“. אינך יודע מה זה מב”ת? שאל בתמיהה. מנשים באוהל תבורך.

– יש לה כל־כך הרבה תכשיטים? – שאלתי.

– יש לך מין שאלות… – נזף בי, ועיקף – אתה זוכר פעם שאלת אותי על ביטויים בפי השחורים. חשבתי על זה. אני מניח שהם אינם אומרים “היה לי יום שחור” או “נעשה לי שחור בעיניִם”.

היכן פגש הדוד נסים את אסתי זהו סיפור בפני עצמו. בגיל חמש־עשרה עלתה ארצה עם קבוצה של יתומים, כולם מארצות הבלקן. כיוון שהיתה נאה ונעימה, נמצאה לה עבודה כעוזרת־בית אצל אחד הקרובים הרחוקים שלנו, שהדוד נסים היה מבקרו פעמיים בשנה, בפסח ובראש־השנה. היתה גרה אצלם וסועדת על שולחנם ומסתפקת במעט מזומנים לצרכיה המוגבלים. היא מעולם לא הסתירה את רצונה למצוא לה בעל. כשהציעו לה חרשים־אלמים כמותה סירבה בנימוס ובתוקף והסבירה בתנועות ידים נרגשות ופסקניות שרוצה היא סיכוי לבנים ובנות שלא יסבלו כמוה, שיוכלו לדבר ולשיר ולשמוע רדיו וזימרת ציפורים. עד שלא ראיתי את אסתי עושה “זימרת ציפורים” בידיה ובשפתיה ובריסי עיניה, לא ידעתי יופיה ונעימותה של זימרת הציפורים בעולמנו. ילד עירוני הייתי, בלא ציפורים.

אסתי היתה עובדת כל היום ולעת־ערב היתה יוצאת לטייל לבדה, יוצאת יגעה ונוּגה ושבה עם ברק שׂ‎‎מחה ותקווה בעיניה. לפעמים היתה מזילה דמעות על פניה השמחות. כשהתחילו מאַמציה מבינים את שפתה, נדהמו ונבהלו “לשמוע” שהיא הולכת מדי־ערב לראות מעשי עלם בעלמה, וזה מה שמביא התרגשות ושמחה בליבה. היתה משרטטת תחילה בידיה גוף מעוגל של נערה שכולו קימורים־קימורים ואחר־כך היתה מעצבת באצבעות רועדות גוף גברי מוצק בעל שפם ועניבה, והיתה מקרבת אותם זה לזו עד חיבוק ונשיקה ומי־יודע־מה. ואז היתה מתחילה למשוך באפה ועיניה היו מתמלאות דמעות. נתמלאו אנשי חסדה דאגה, שידעו מה מרוּבּים בעיר הבריונים חסרי הלב העלולים לנצל נערה נאה פותה שאין ביכולתה להגן על עצמה וכל מעייניה בדבר אחד. מה עשו, שלחו את בתם לעקוב אחריה.

כששבה הבת, לא האמינו למשמע אוזניהם. אל־ועד הקהילה היתה אסתי הולכת מדי יום ביומו, לראות חתנים וכלות באים בברית הנישואין. יום יום מצאה שם משפחות נרגשות ושמחות ועלמים ועלמות מגשימים חלומות חייהם. נמשכה נפשה להתרגשות שראתה בעיניהם וציפיות מתוקות עלו וגאו בליבה.

אם היו להם עד עתה ספיקות, מעתה הבינו הללו אל מה נפשה של הנערה יוצאת. החלו מחפשים לה חתן. חיפשו באמונה, אף־כי ידעו שמפסידים הם עוזרת־בית טובה ומסורה וזולה מאין כמותה. כיוון שבא הפסח הגיע הדוד נסים לביקור. וכדרכו, לא בידים ריקות הוא בא. הפעם הביא פרחים. אך לא פרחים של אשכנזים שכמוהם כמו הנרות הללו, שנגזר עלינו “לראותם בלבד”. שק נייר גדול נשא בידיו וכולו מלא עלי כותרת של ורדים. השנה, הוא סיפר, הקדימו הורדים לפרוח, ואני נזדמן לי לעזור לגנן במלאכתו ונזכרתי מרקחת־ורדים שאת כה מיטיבה לעשות, דודתי. פתח את השק מול העינים המשתאות, עלה הריח ומשך את כל בני הבית אל הסלון. ראשונה באה אסתי, שחוש הריח שלה מחודד. קרבה זו פניה ואפה אל הערימה עד שהורידו לחייה ונתגדלו עיניה ונתעמקה נשימתה ונתפעמו שדיה. הביט נסים והביט עד שהסמיקו לחייו ונעתק הדיבר מפיו. והרי חכמים, כמו שנאמר, עיניהם בראשם. ראו מה שראו, יצאו אתו למרפסת ודיברו על אוזנו, לקחו אותה למטבח ודיברו על ליבה, ולא נצטרכו לטרוח הרבה, שזה וזו נפשם כלתה לחופה וקידושין; מה גם שהאביב היה בארץ.

אחר שהתחתנו ושכרו דירה קטנה על הגג בא הדוד נסים אלינו וביקש לקחת את אוצרו. עתה, אמר, הגיע הזמן להתחיל להוציא מן הסחורה אל השוק לראות מה מידת הביקוש ומה מחירים יציעו לו. ומעתה, אחר שיש לו ביִת, אין מצפונו מרשה לו להחזיק דברים בעלייה של אחרים. כבעל בעמיו דיבר.

עזרתי לו להביא את הסולם הרעוע (בימי מלחמה שהם ימי־אגירה השימוש בו מרובה) והחזקתי בו בשעה שעלה דוד נסים והוריד אלי את התיבות אחת אחת. כאדם השב אל אוצרו היה הדוד נסים, נפעם ומתרונן ומפוזר. ואני מחזיק בכתפי את הסולם החורק ומחזיק שתי ידי למעלה לקבל תיבה אחר תיבה. לא התאפק האיש וכשמשך והביא אל בין ידיו את התיבה האחרונה פתחה בעודו על הסולם. חשתי את נשימתו נעצרת. רעד עבר בסולם. הוא הביט והביט עד שחשכו עיניו. פניו נראו באותה שעה כמו בשעה ששמענו שנינו ברדיו את הידיעה על נפילת פריס. בידי הנאצים, כמובן. מבעד לצלופן השקוף נראו המברשות מנוקדות בשחור כאדן־חלון בבית עזוב שהזבובים ניקדו אותו בצואתם. על רקע לובן הזיפים וצוהב השנהב בלטו הפטריות השחורות כפליים. רבונו־של־עולם, זעק הדדוד נסים מה עשיתי שככה עוללת לי?!

התשובה היחידה לקריאה שוברת הלב היתה נביחתו של הכלב של השכנים שהוחרד מרבצו. הושטתי שתי ידי אליו לקבל ממנו את התיבה הפתוחה ובאותה שניה צלע הסולם על ירכו והשליך מעליו את רוכבו. עתה נפזרו המברשות והמראה המחריד נגלה לעיני בכל אימתו. איש לא יקנה מברשת כזאת להכניסה אל פיו, חלפה בי המחשבה. תפסתי מברשת אחת ונסיתי עליה את ציפורניי. לשווא. לא כאותן פטריות שעל קליפת התפוז היו הללו. הציפורן לא השפיעה עליהן כהוא־זה. גם טיפה של רוק ושיפשוף בבדל חולצה לא הועילו. רק אז נתפניתי לראות את הכאבים שעיווּ את פניו של נסים. שנינו היינו שרועים על הרצפה. פתאום, כמו על פי אות, פרצנו שנינו בצחוק אדיר.

נסים רק נקע את קרסולו מן הנפילה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, הוא אמר, להפתעתי. מה כבר יכול להיות יותר גרוע, רציתי לשאול אותו, אבל התאפקתי. לא התחשק לי לשמוע עוד הפעם “יש לך מין שאלות…” עזרתי לו להגיע אל ביתו, הוא וסחורתו עימו. נשבעתי לו בחיי ה' וספר התורה שלא אגלה את סוד מברשותיו לאיש. “מצמיח ישועות… ומצמיח פטריות…” פיזם נסים בינו לבינו, מחייך חיוך לאה כמקבל גזר־דינו בהכנעה. ניסיתי לנחם אותו ולומר לו שבימי מלחמה אנשים אינם שמים לב לקטנות ויקנו את המברשות שלו בלי־בעיות. הוא קימט את מצחו כנעלב והתיז “אל תהיה טיפש!” פעם ראשונה ואחרונה שמעתי מפיו דיבור כזה; הוא שהיה כה שונה משאר ה“גדולים”. לא נעלבתי, אבל…

כמה ימים וכמה לילות ישבו הדוד נסים ואסתי אשתו ושיפשפו את מברשותיהם לנקותן ולהכשירן למכירה בחצי־מחיר. היצעתי את עזרתי, ונתקלתי בתגובה של שניים חרשים אלמים. מאז אותו מעשה נתקררו היחסים ביני ובין הדוד נסים. מזכרת־כישלון הייתי בעיניו. אחד ויחיד שראה אותו בקלקלתו.

ואני לתומי המשכתי להאמין שבזכות המברשות מצא הדוד נסים את עולמו. כשהתחילה בתו גאולה לדבר, הפטיר נסים “כפרה”. הכול הסתכלו עליו בתמיהה. תמהוני נשאר תמהוני – הביעו עיניהם. רק אני ירדתי אל סוף כוונתו. ואסתי, כמובן. אסתי המאושרת.

כל הארץ היתה מעברות מעברות. והמעברה בשכנותנו לא הייתה יפה מאחרות. היית עובר בין טורים ארוכים של פחונים טובלים בבוץ והלב מתמלא שמחה וצער; שמחה על שערים שנפתחו ועל המונים הנוהרים לציון מרצון, וצער על שכך מקבלת אותם ארץ תקוותם. יהודים רבים, יהודים טובים, יהודים גאים קמו ועשו ועלו; וכשהגיעו מצאו את עצמם ירודים ומרודים. היה זה עוני מאוֹנס ואוֹנס מצד אוהבים, ועל כן היה בו מן העלבון הצורב.

אנחנו, שנטלנו על עצמנו עוני מרצון, לא היינו רגישים דיינו לעלבון אחים זה. התגנדרנו בעוניינו וקראנו לו שמות יפים כגון הסתפקות במועט וכגון פשטות־חיים. בלילות חורף גליליים, על כוס תה בלא סוכר, סביב פתיליית נפט לבישול שהפכה תנור בעזרת לבינה על גבה, התפלפלנו בינינו אם רק מי שיש לו הרבה ומסתפק במעט ממנו “מסתפק במועט” ייקרא, או גם מי שיש לו מעט ושמח בחלקו ראוי לכתר זה. התפלפלנו והתפתלנו עם רבי המדינה אם רצוי לתת עבודה בשכר למחפשיה על אדמתנו הנקיה מניצול הזולת, או שמא עלינו להסתגר בטהרתנו המתנשאת ולמנוע עבודה ממבקשיה. כנות של מגדלי־שן ושל קהות־חושים־עייפים התהלכה בין אהלינו הדולפים. בכורסה היחידה בחדר־התרבות, שכל־כולו חדרון בצריף, תחת מנורה עומדת (הצעקה האחרונה) ורפרודוקציה של מודיליאני, כתבנו לעלון הרהורים על העבודה הגופנית הנוהגת מנהג עבד כי ימלוך ומתחילה מתנשאת על עבודת היצירה והרוח. תיזה מסוכנת הזדחלה אל בין השורות: המעברה מליאה ידים־עובדות רעבות ללחם ועבודה; הקיבוץ מלא כוחות יצירה הכבולים בכבלי עבודת־כפים מתישה ומייבשת; ניתן לזרימה הטבעית לעשות את שלה. יחטבו החוטבים ויכתבו הכותבים.

כאבנו את חוסר השפה המשותפת. פתחנו זרועות והן נותרו ריקות ומבוּישות. נפגענו מאי־רצונם לחלוק עימנו את חיינו, והגבנו במבט מגבוה: קטנים הם מלהבין את גודל החזון. התרגלנו להתייחס אליהם יחס גדולים לקטנים, חיבה מחוּיכת מכירה־טובה־לעצמה שאין היא מתנשאת ביודעין.

כאלה היו הימים. ובלילות נטלנו רובה צ’כי או סטן־מן־הסליק־הישן ועשינו סיבוב אחר סיבוב, מונים בשמחה את האורות המתרבים של ישובים עבריים בעמק. ובין הרהורי עבירה על מכמניה של זו החדשה־מקרוב־באה לבין הרהורי ציפיה למיטה החמה ולמה שיש בה – מתגנבת שוב ושוב הרגשת טינה עמוקה לאותו עילג מן המעברה, אידיוט, בעל שתי ידים שמאליות, שפלט שלשום כדור ששרט את כובע הפלדה שלך. למות מפליטת־כדור אחר כל מה שעבר עליך – זה מרגיש עד מוות. לְמה יצלחו אלה לְמה.

לא היו קופצים על ענף הצאן. חליבות לילה. סרחון. שעמום אימים במרעה. שעות ארוכות בחוץ הרחוק בגשמי החורף הזועף ובלהט שמש קיץ על שלפים מצהיבים. בחרנו בצאן, ספי ואני. אתגר. רומנטיקה. חליל בגליל. משה רבנו. יעקב הרועה צאן לבן. דוד המלך. שיר השירים. הרועה בשושנים. רבי עקיבא. הוד קדומים. אתגר חלוצי. השתלבות של ממש בנוף המזרחי. רועה עברי מול רועה ערבי. קסם לא מחוור.

ראשו של ספי היה מתולתל כטלה. בוגר בית־ספר חקלאי. הוא היה חזק בצד החקלאי, אני – בצד המילולי הרומנטי. בבדידות שעות החליבה בלילות הרבינו לשיר שירים לצאן ושירי לצון. מדוע הוא הלך במלחמת השחרור ואני נותרתי חי, רק אלוהים הוא היודע. אם יש אלוהים. מכל מקום, אני אינני אשם. ואולי בכל־זאת קצת אשם, כיוון שהוא התנדב למם־כפים ואני לא. באיזשהו מקום יש בלבי עליו. גם על אלוהים, אבל כרגע אני מתכוון לספי. משל למה הדבר דומה, לילד המקנא באח נכה המושך את כל תשומת־הלב. ותמיד תרדוף אותי המחשבה, הרי יכול היה להיות ההיפך: הוא חי ואני מת. אני מלחך עפר והוא עולה להתיישבות עם אותם שני־שלישים מן ההכשרה המגוּיסת שנותרו חיים, מקים את ענף הצאן בקיבוץ החדש ומוליך אותו מחיל־אל־חיל. אין ספק שהיה עושה את זה לא פחות טוב ממני. אז למה.

רצה הגורל שאני אלך אחר הצאן. (לומר שאלוהים רצה זאת – אינו אלא כפירה. לא היתה לו שום סיבה. לגמור עם ספי אני מתכוון.) שבע שנים הלכתי אחר הצאן, שלא על מנת לקבל רחל. שבע שנים שמנות, מנקודת־רעותן של הכבשים; שבע שנים רזות – אם מסתכלים על תצלומים שלי מאותם הימים; שבע שנים טובות לצעיר חולמני ותמים שהאמין לקנות בזכותן את הזכות לחיות בחברה הטובה בעיניו מכול ולעסוק במה שחשוב לו מכול; לו ולא לה.

יום אחד של קיץ, אני בנדידה – רועה את הצאן ביום בשלפים רחוקים צרובי־שמש וישן בלילה בפינת המיכלאה הניידת מאין אפשרות לשוב הביתה – יום אחד כזה של בדידות ראיתי והנה באים לקראתי אב ובנו. כאברהם ויצחק נראו לי. האיש זקן ומכובד והנער נער. האיש מדבר והנער מתרגם. והאיש עצוב והנער בלא שמחה.

- אבא שלי אומר שאני ילד־טוב ושאני אוהב בעלי־חיים ושאני יכול להביא תועלת ושאין לו מקום ואוכל בשביל כולנו במעברה.

- אתה באמת אוהב בעלי־חיים?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- אב’שלי אומר: בטח.

- ומה אתה אומר?

עיניו הגדולות כמעט יצאו מחוריהן. ברק מוזר ניצת בהן.

- מה אני אומר? אני לא יודע.

- “לא יודע”, אז מה אתה רוצה?

- אני לא רוצה כלום. אני ילד.

כפו המבארת נשארה פרושה לפניו.

- ומה אבא שלך רוצה?

כאן התפתח דיון ביניהם. הפרסית התגלגלה בפיהם זרה ורחוקה. רק מעברה וקיבוץ הבנתי.

- אב’שלי אומר: אם תיקח אותי אתך לקיבוץ אני אלמד להיות רועה טוב. וגם…

- ??

- הוא יבוא לקחת אותי בכל שבת, כמעט בכל שבת, הוא אומר.

- ואתה רוצה בזה?

הוא תרגם את השאלה לאביו.

- כן, הוא… אני רוצה. מסכים. כדי שיהיה מקום לאחים שלי בפחון. הוא קטן, הפחון.

- והם?

- גם הם קטנים. אבל הרבה.

האב עקב אחר תרגומי הבן באוזניים ובעיניים בוחנות, גאה בדיבורו העברי השוטף של הקטן. הבחנתי בפניו שהעברית אינה זרה לו, שהוא מבין מעט.

פניתי והישרתי אליו שאלה.

- רואים עליך שאתה אוהב את בנך. איך אתה מוסר אותו ככה סתם לאדם זר שאינך מכיר?

וכנבהל משאלתי מיהרתי והוספתי: הילד צריך ללמוד ולא לעבוד בגיל זה.

חיוך חם ערמומי נתפשט על פניו, כמי שאומר “מכירים אתכם. ציפיתי לזה.”

- יהודי עם משקפיים וספרים אתה, אדון – תרגם הילד – ואם ילמד ממך מחצית ממה שאתה יודע, יגדל ויהיה בנאדם. ולא רק לרעיית הצאן אני מתכוון, אם אתה מבין…

- ואיך תדע שאפשר לסמוך עלי? אולי אנצל את הילד, אזניח אותו, אכה אותו?

בעודו שומע את דבריי החל האב מנדנד ראשו לשלילה בתנועות מרגישות. מצץ שפתיו פעם ופעמיים ופתח ואמר.

- אתה לא תכה אותו. אפילו ילד שלך לא תכה.

כאן מיצמץ בעיניו במעין קריצה והוסיף, כמגלה סוד:

- ראיתי איך אתה רועה את הצאן. שלושה ימים עקבתי אחריך. הילד היה מסתכל בכבשים; אני – ברועה. קח אותו. והשם יהיה בעזרתך ועימו.

הוא תפס את בנו בכתפו ודחפו בעדינות לעברי. מבלי דעת מה אני עושה הנחתי ידי על ראשו המתולתל של הנער. ואז רק אז הבנתי שנסחפתי אחר השיחה וביררתי את מניעי האב הזה, אך לא שאלתי את עצמי את השאלות הראשוניות: מה אעשה בנער הזה? ואיך יגיב הקיבוץ? הרי לא אל ביתי אני לוקח אותו, כי ביתי בית־הרבים הוא וגם להם יש מה לומר.

סיפרתי את הסיפור בחבורת הדירניקים “עובדי הענף” ולשמחתי מצאתי אוזניים קשובות. היה מי שהסתייג בתמיהה מערבית, והיה מי שהשתלהב בהתלהבות מזרחית, והיו מי שאמרו “ננסה. למה לא.” התחלתי חושש מהצלחתי, מהרהר שמא הגזמתי בתיאור הנער ובהסברת מניעי אביו, להוט למנוע טריקת דלת בפני הבקשה המוזרה. עד שבאו אנשי המימסד הקיבוצי והוציאו מלבי ספק שעלי לעמוד על שלי. שאלו אלה היכן יגור ועם מי יתרועע וכיצד ילמד ומה יאמרו עלינו ושמא באמת מנצלי־עבודת־ילדים נהיה ומה יהא עם החוק והיכן המוסר ועוד שאלות הגיוניות וקרות כסרגל פלסטי שקוף. איני יודע כיצד היו מחליטים אלמלא בא הילד, משרך דרכו מן המעברה, מהלך שעתיים טובות והחל עושה בצינעה בעבודות הדיר וקושר שיחה מבוּישת עם אנשי המקום המשתאים. עיניו היוקדות ושאלותיו התמהוניות והתהומיות קנו תחילה את לב הדירניקים ובמהרה את ליבם של חברים אחרים שהזדמנו לשם. עובדי הענף, בדרכם לספרייה וממנה, לא חדלו להרהר בפרשה, ומבלי שנדברו ביניהם נתייצבו כולם מול הקיבוץ המעשי וההגיוני עד שהובא הנער למקומנו. לתקופת הנסיון, כמובן. ובלי שום התחייבות. ובתנאים אלה ואלה. ועל אחריות עובדי הצאן. ונשוב נדון בכך לאור התפתחות העניינים.

העיקר שהוא כאן, התנחמנו. ונרתמנו להוכיח צידקתנו.

הקיבוץ היה צעיר. לא היה בו בית־ספר ולא ילדים בגילו של הנער כלל. ניתנו לו מיטה וארגז ושרפרף בחדר של צריף עם צעיר עובדי הדיר, שהיה כמובן רווק. אך ביתו היה הדיר. רק לישון היה הולך אל חדרו. ולנקותו.

יחסו לבעלי־החיים היה באמת משהו מיוחד. אל הכבשים היה פונה בדברים כאל בני־אדם. עברית ופרסית דיבר אליהם חליפות. כאח גדול נהג כלפיהם – עוזר וגוזר ונוזף, מלטף ומטפל ומפשר; הוא שהיה כלפינו כאח קטן, בן זקונים שלמשפחה. עבר פעם חבר מפוכח ושמא אותו מדבר אל המשכוכית. בחיוך שכולו עליונות קרא אליו מעבר לגדר: היא לא מבינה מה שאתה אומר. – מאין אתה יודע? – הרים זה אליו עיניו ותשובתו. קיפל אותו חבר זנב חיוכו ונסתלק מהורהר.

לא היתה מלאכה בזויה או קשה בעיניו, ושיקולי רנטביליות, כגון אם שווה אותה טליה שנתייתמה שיקדישו לה כך וכך שעות־עבודה או שמא מוטב למהר ולמכור אותה לקצב – שיקולים כאלה היו ממנו והלאה. אני אטפל בה בשעות שלי, היה אומר, בשעות הפנאי שאינן נרשמות בפנקס הגדול שלך. את הפנקס הפתוח שנא. ה“שמיניות” שהיינו רושמים בו הצחיקו אותו. והרגיזו אותו. בעקשנות היה מתווכח ומלמד זכות על כבשה שגַנגרֶנה־של־עטין דנה אותה לשחיטה.

- אבל היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- להמליט. והטליה שלה מהשנה שעברה יותר יפה מכולם.

- אנחנו איננו יכולים לגדל כבשים בשביל היופי.

- למה לא? תסביר לי. אני לא מבין. פרחים בשביל יופי יש בקיבוץ פי מאה ממה שצריך, וכבשים…

- תראה, את הכבשים אנחנו מגדלים כדי שיהיו לנו הכנסות, כדי לקבל כסף.

- כסף… בשביל לשתול פרחים ולקנות ואזות ואקבּאריומים של דגים.

- בשביל לקנות אוכל ובגדים. קודם־כל.

- והכבשה הזאת שווה פחות מאחרות? חכה רגע. אני אתפוס לך את הטליה שלה מהשנה שעברה. אני זוכר אותה.

- אל תרוץ. גם אני זוכר אותה. ההבדל הוא שבשנה שעברה היא היניקה את הטליה שלה וכך גדלה זו ויפתה.

- וגם השנה היא יכולה להוליד.

- להמליט.

- תאומים. ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- תאומים.

- תאומים ויהיה לכם הרבה כסף מזה. בחיי.

- אבל השנה היא לא תוכל להניק את הטליה שלה.

- את התאומים¹.

- את התאומים, אם יהיו תאומים. והם ימותו מרעב.

- הם לא ימותו. אני נשבע לך. אני אתן להם חלב מבקבוק. כמו שאני עושה ליתומים.

- אבל זה יגזול הרבה משעות העבודה שלך. וזה לא משתלם. תראה, אם משקיעים בטליה מספר שעות־עבודה גדול (וכל שעת־עבודה – כל “שמינית” – זה כסף!) אז אנחנו מפסידים עליה.

- אני לא מבין איך שעת־עבודה זה כסף.

הסברתי לו, לאט־לאט, בהרבה סבלנות.

- אז אני אשקה אותם, את התאומים, מן הבקבוק בשעות שלי שאף אחד אינו רושם, בשעות שאינן שמיניות.

עמדתי כמנוצח. אך לרגע קט. פתחתי באיגוף מצד אחד:

- אבל בשעות הפנאי שלך אתה צריך ללמוד!

- אני לומד בזמן העבודה. אני כל הזמן לומד. הנה הרגע לימדת אותי איך מחשבים שעות־עבודה ככסף. אני לא צריך פנאי בשביל ללמוד.

ובאמת, הוא למד. הרבה. ותוך כדי עבודה, אם רעייה ואם חליבה ואם טיפולים. למד כיוון שהיה צמא ללמוד, ראשו פתוח ומוחו חריף ואוזניו נטויות. ולמד כיוון שעובדי הדיר היו צמאים ללמדו. כולם חכמים כולם נבונים כולם נאבקים בנפשם בין השכלה גבוהה, שנטיות ליבם ולחץ הוריהם דוחפים אותם אליה, לבין הרגשת שליחות חלוצית עמוקה וכנה. שמחו לתת לו לנער ממה שמבעבע בתוכם ואינו מוצא מרגוע. השליכו עליו מטענים־מטענים של יידע ופרקו באמצעותו מעמסים של מבוכה עצורה. אפשר שהיתה כאן גם מעין התחייבות מוסרית כלפי הקיבוץ שהסכים, והרגעת מצפון שלחש “ניצול ילדים”; ואפשר שהיה בכך אף יותר מזה.

רוב השיעורים היו בעל־פה, אבל הנער החל ממלא גם מחברות. הרבה פירורי תערובת, מאכל לכבשים, יכולת למצוא בין דפי המחברות הללו, וכריכותיהן משומנות היו בחלב ובמשחה נגד קרציות. אך תוכן היה מלא חשבון ועברית וגיאוגרפיה וביולוגיה. וגידול צאן, כמובן: הזנה והמלטה והרבעה והשבחה ותרופות וטיפולים וכיו"ב. והיו רשומות שם כל הכבשים והטליות שזכו לשם־חיבה, נוסף על המספר הטבוע באוזן; ועל יד כל אחת היה נערנו עושה סימנים, סימנים מובנים רק לו לבדו.

הנער למד הרבה מאתנו. הרבה יותר ממה שיכול היה ללמוד בבית־ספר כלשהו, שלא לדבר על בית־ספר של מעברה. המורים שלימדו אותו באותם ימים בדיר כולם היום פרופסורים באוניברסיטאות, חוץ מאחד. אך יותר משלמד הוא מאיתנו – למדנו אנחנו ממנו. לנוכח עיניו הילדותיות ושאלותיו הבראשיתיות נראו כל המוסכמות שלנו טעונות בדיקה והוכחה. והוא לא הקל עלינו את המלאכה. לא הסתפק בתשובות שגרתיות המסתתרות מאחוֹרי אכסיומות אמיתיות או מדומות. תמיד התווכח והתעקש לרדת לשורשם של דברים. התחיל בשאלות ובתמיהות, מגיב על כל תשובה מפותלת שלנו ב“וַיי־וַיי” מכל הלב. אחר החל מסיק מסקנות ומנסח דעתו על הקיבוץ ועל האדם ועל עולמו של הקב"ה באימרות־כנף מצליפות בפשטותן ובתמימותן ובתעוזתן. עיניו לא היו מסונוורות מסיסמאות ומבטיו היו מפוכחים ונטולי פניות. מלים ששימשו בפינו להסוואת האמת שימשו בפיו לחשיפתה. הילד הזה צעק באוזנינו “המלך ערום” הרבּה הרבה פעמים.

רוב השיחות, אם תרצו – השעורים, נעשו תוך כדי הליכה עקב בצד אגודל בימים ארוכים של מרעה. היינו הולכים קילומטרים רבים בצעד איטי, הכבשים שקועות באכילה ואנו שקועים בהרהורים או בשיחה. מרבית פסוקי התנ“ך העוסקים ברעייה וברועים, החל ב־ה' רועי לא אחסר וכלה ב־ רועה אֵפר לב הוּתל היטהו, ידעתי בע”פ והייתי משננם ומפרשם לו, עד ששלט בהם כמוני. הבהרתי לו אותם מצד הלשון והוא אהבם מצד הפיוט. שנים אחדות אחר שהגיע אלינו החל שב אליהם ומוצא בהם חכמת־חיים שמעבר לרועה ועדרו.

קשים ימות החורף הגשומים בגליל. ואנחנו יוצאים יום־יום למרעה, אחת היא אם גשם או ברד בחוץ, אם ההרים סביב מלבינים משלג או קערת שמים אפורה ועכורה נטויה עלינו נמוך־נמוך והקור חודר לעצמות. באחד הימים האלה, בעוד מגפינו מבוססים בבוץ הטובעני והגשם מכה אלכסונית בפנינו החשופים ובחוטם הקפוא המנוזל מבחוץ ומבפנים, קרב אלי הנער ושאל: אלוהים מוריד את הגשם, נכון? ­– נכון, עניתי, מסוכך בידי על פני.

- אז למה הוא לא יכול לסדר שהגשם ירד רק בלילות?

הרעיון מצא חן בעיני באותה שעה באותו מצב. אך לא נטיתי לשיחה.

- יכול היה לסדר אוטומאט כזה שרק בחושך יורדים גשם וברד ושלגים, לא?

- יכול.

- אבל אינוֹ רוצה.

- איני יודע.

- יכול היה גם לעשות שלא יהיו עניים. בקלות. מה זה בשבילו.

שתקתי.

- ושלא יהיו מעבּרות. ומחלות.

כופפנו ראשינו תחת הברד. צליל ענבלים בקע כבשורה מתוך הדירדור הנוקשה והקר של מטר שיני הברד. העדר הצטופף למעגל סגול מהודק, ראש כבשה תחת בטן רעותה, חגורת אליות מדושנות סביב־סביב.

- למה יש שטפונות ואסונות וכל מיני? תגיד, הוא לא יכול או לא רוצה?

שיני נקשו. לא ידעתי מה לענות. מבעד למשקפי הרטובים ראיתי טיפות גדולות על לחייו. נפטרה אצלם תינוקת בת שבועות אחדים. לא ידעתי ממה. התביישתי לשאול. פחדתי.

- אתם בקיבוץ לא מאמינים שיש אלוהים. אני יודע. אני מאמין שיש. אבל אני לא מבין אותו. יכול לעשות עולם טוב ועושה הכל חרא.

- לא הכל.

- אתה היית פעם בפחון שלנו?

- לא. באמת, אני צריך פעם לבקר. אתה רוצה…

- לא!!

- תראה, מי כמוך יודע שגם אני איני חי בארמון.

- זה לא אותו הדבר!

הוא צעק את ארבע המלים. כיבבת קלרנית של כליזמר על רקע תופים נשמעה הצעקה מתוך הברד.

בעונת ההרבעה לא ידענו עד היכן יש לשתף אותו בעבודה. אך הוא קיבל את הדברים באורח טבעי ביותר. היה מדבר בחופשיות על ריח הזימה החריף שנדף מן הסינרים ועל כוח הגברא המפתיע של עשרה אילים שסיפקו חמש־מאות כבשים. את האילים הקופצים היה מעודד בקריאות נרגשות, מכל הלב. דברים שבין איל לכבשה לא הפריעו לו כלל. מה שהפריע לו היתה התערבותנו בהרבעות. הסברנו לו את המטרה שלפנינו: השבחת העדר. הוּא גרד את ראשו ואת עורפו, והפטיר כאילו לעצמו:

- אם זה יעיל אצל כבשים, בטח זה יעיל גם אצל בני־אדם.

ואם זה אסוּר ופסוּל אצל בני־אדם, באיזו זכות אנחנו עושים את זה לכבשים.

יחסיו עם עובדות הדיר היו מורכבים. מצד אחד הוא לא היה מוכן לקבל מהן הוראות, אפילו היו מבוגרות ממנו בשנים הרבה. כשנתנו לו הוראה, היה עוקף אותה ומתמרן שלא לעשותה. אולם כשפנו אליו בבקשה, היה יוצא מגידרו למלא בקשתן. כג’נטלמן אמיתי כאב לו הלב לראות אותן נושאות חבילות חציר ומרימות כדי חלב מלאים. למה אשה צריכה להיות שווה לגבר?! – היה מקשה – זה לא כתוב בתורה. וזה לא צודק. תסתכלו אפילו כל הכבשים.

הגיעה אלינו אחת שממנה למד הרבה, על גופה ובשרה לימדה אותו להיות גבר. לימדה אותו גם כמה גידופים עסיסיים. ומעט אנגלית. והיתה אחת – שונה לגמרי, שניסתה להאהיב עליו מוסיקה קלסית. בכבדה התחילה ובקלה המשיכה. הצלחתה היתה מצומצמת למדי, אם משום אוזנו שהיתה אמונה על צלילים אחרים ואם משום אביה של אותה צעירה שניצב כחיץ בין לב הנער לבינה. האבא הזה היה מנהיג פועלים ידוע שהיה מגיע לקיבוץ ולדיר במכונית מהודרת, פעמים עם נהג פעמים בלעדיו. תחילה השתאה הנער והוציא מפיו צרורות ארוכים של וַויי־וַויי־וַויי! בביקור השני כבר הצליח למצוא מלים: יש לה אבא כזה והיא עובדת בחרא של הכבשים?!

ראה המנהיג את הברק בעיני הילד מן המעברה והחל מזמינו לנסיעות קצרות, מן הדיר לחדר־האוכל או לשער המשק וכיו"ב. מסיעו ומנסה לדובב אותו. אפשר חיפש תבלינים לנאומיו על קליטת עליה ועל מיזוג גלויות, אפשר ניסה לרדת אל העם. אך בתוך המכונית המפוארת היה נערנו נאלם; אפילו שאלות לא שאל. נראה שהתשובות היו ברורות לו.

פעם אחת הגיע אותו מנהיג אל בתו בערב ראש־השנה. זכר את הנער מן הדיר והביא לו עימו מתנה – אולר נאה. נטל הנער את האולר והודה בשפה רפה ומבלי משים היה מודד את האולר כנגד המכונית הגדולה. נתפסה עינו של המנהיג בעינו. אמר לו, המכונית של המפלגה היא, לא שלי. אני אדם פשוט אני. איני יכול להרשות לעצמי מתנות גדולות. אני – פועל.

נעץ בו הנער עיניו ואמר:

- אתה – פועל??…

ספק אם אוכל היום לחזור על הטון המיוחד שבו נאמרו המלים השתיים. באותן שנים רחוקות הפכו השתיים הללו, באינטונציה העשירה המופלאה שבה הושמעו, למעין סיסמה אומרת־כל – תחילה בחוגי הדיר, אחר בקיבוץ כולו. “אתה – פועל??…” – היינו אומרים ליריב בויכוח וסותמים לו את הפה לשבוע תמים, לקול צחוקם של השומעים.

זה לא היה הביטוי היחיד שאימצנו לנו מאימרות־הכנף של נער הרועים חד העין והלשון. כמה מהם נשתגרו בפינו ונשתכח מקורם. אימרותיו הקולעות ביותר הופנו כלפי הקיבוץ. הוא היה מספיק בפנים כדי להכיר את המטרה ומספיק בחוץ כדי להיטיב לקלוע, מן הטווח המתאים. כמה מן האימרות הללו גיבש ושיפץ במשך השנים. טביעת העין וכיווּן החץ לא נשתנו, רק הניסוח נתחדד.

בהתחלה היה אומר: וויי־וויי־וויי, שבת לא שבת, אשה לא אשה, קודש זה חול וחול זה קודש. בגיל חמש־עשרה שש־עשרה כבר היה אומר זאת אחרת: כל מה שהיה מקודש אצלנו – דת וכשרות ונימוס וכיבוד־אב־ואם – מזולזל אצלכם; ומה שהיה מזולזל אצלנו – עבודת־כפיים ועסקנות־נשים ותחיבת האף בענייני אחרים – מקודש אצלכם.

אבל היו לו גם חיבה גם יראת־כבוד כלפי הקיבוץ. אנשים טובים, היה אומר, כמו משפחה, כמו אחים, ובכל־זאת לא רָבים, ועוד היה אומר: אשכנזים עם משקפיים מזהב, עובדים בזבל ושרים; בחיי!

כשגדל ניסח את הדברים קצת אחרת: תראו לי עוד מקום בעולם שבו אשכנזי עם ראש על הכתפיים ועם אבא במפלגה עובד בידיים שלו ומזיע כמו חמוֹר, וכולם מעריכים אותו על זה.

אך עם כל ההערכה ועם כל האהבה ההדדית, הוא ידע ואנחנו ידענו שהוא לא ירצה להיות חבר קיבוץ. אני מוכן לעשות הכל למען הקיבוץ – אמר לי פעם בכנות – חוץ מלחיות בו. ותעשה לי טובה, אל תשאל אותי למה.

לא שאלתי.

נפרדו הדרכים. יצא הנער לעולם הגדול. מצוּיד ומלומד ומחוסן ומאוזן יצא. שנים לא שמענו ממנו.

יום אחד הגיע, נערה צנומה וביישנית לצידו. בא לקבל אישור בטרם יחליט. הייתי נפעם ונרגש. התחלתי כבר לחשוב שמצא את עצמו ושכח אותנו כליל. והנה הוא מתייצב עם ארוסתו, כמו לפני אביו. ומבקש באמת ובתמים לשמוע עצה ולקבל ברכה. שוחחנו ארוכות, תחילה שנינו, אחר – ארבעתנו. הנערה הרגישה מה שבינו לביני ונפתחו פיה ולבבה.

כעבור שבוע שב ולקח אותנו לביקור היכרות עם הוריה ובני־משפחתו. מצאנו לפנינו אנשים טובים ופשוטים, אנשי עמל ועוני, ישרי־דרך וקשי־יום, ואין הדבר ניכר בעיניהם היפות ואין טרוניה בפיהם; רק “ברוך השם יום־יום.”

- לא מספיק לראות את הפרח – אמר לי כשיצאנו משם – פרחים תמיד יפים.

כשהגיע הבכור לגיל שנה הביאו אותו לביקור היכרות; “ולקבל ברכה” – התלוצצנו שנינו בצחוק גדול כדי לגבור על המבוכה.

- אבל לא הייתם צריכים לטלטל אותו, בגיל כזה – אמרתי.

- מה פתאום לטלטל. באנו במכונית החדשה שלי. בוא תראה אותה. היא תזכיר לך משהו.

עוד מרחוק, בדרך אל מגרש החניה, היא הזכירה לי משהו.

- אתה – פועל??….

הקריאה יצאה מגרוני כמעט בטון המדוּיק, המקורי. הוא חיבק את כתפיי בצחוק גדול וקרא לעבר אשתו “מה אמרתי לך.”

- שמע – הוא אמר לי, סוקר את הבן ואת המכונית חליפות – היום אני עומד חזק על שתי הרגליים שלי. הקטן הזה, כמו שאתה רואה אותו, לא יחסר לו דבר.

- אני מאמין לך. ואני שמח. המשך.

והוא המשיך.

עברו כמה שנים. שוב ביקור. לבדו הפעם. הוא לוקח אותי תחת זרועו השרירית ולוחש סוד על אוזני:

- יש לי היום כסף – אני יכול לקנות את כל הקיבוץ

- אני מאמין לך. אבל בחייך, אל תקנה אותו. מה אני אעשה בלעדיו.

צחוק רחב ובוטח, מכל הלב, טילטל את גופו הגדול. ראיתי בעיניו ובעמידתו שהיתה זו רק הקדמה.

- תראה, באתי בענין אחר.

- ??

- לבן הראשון קראתי על שם אבי, אתה יודע. לשני – על שם אביה. בעוד שבוע־שבועיים היא עומדת ללדת ולבי אומר לי שזה יהיה שוב בן…

- אינשאללה! כן ירבו. אז מה הבעיה?

- שם…

אם משום שחשתי וחששתי שעומד הוא לבקש ממני רשות לקרוא לילד בשמי, ואם משום זיכרון שנדלק בי במפתיע, מיהרתי וסיפרתי לו את סיפורו של ספי. ספי שלא זכה…

- אז אתה רוצה שאקרא לו ספי…

- ספי, יוסף. בן־פורת־יוסף. זה שם יפה, לא? וגם…

- אתה אומר שהוא היה צריך להיות הדירניק של הקיבוץ?

- הדירניק, בהא הידיעה. והוא לא זכה לראות את הדיר בקיבוץ החדש ולא אותך.

- לא הפסיד הרבה…

צחקנוּ.

רציתי לומר “תאמין לי שהפסיד. הרבה מאוד.” שתקתי.

- לברית של ספי – אמרתי לו – אני מבטיח לבוא.

- בלי נדר – הוסיף הוא עבורי.

נולדה בת.

בטלפון הוא צעק אלי: בפעם הבאה יהיה ספי. אל תדאג!

צעקתי אליו בחזרה: וואלאק, אתה – פועל??…

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה ראייתי לקויה. עד שלא התחלתי לומד, לא נתתי דעתי על כך. והורי אף הם עיקר דאגתם היה שאיראה יפה בעיני הבריות. כשהתחלתי לימודי בּכּוּתאבּ, לחשתי ואמרתי שאינני רואה את הכתוב על הלוח. אמר החכם, תעבור לשורה הראשונה. כיוון שקומתי היתה קטנה וראייתי קצרה קניתי לי מקום של קבע שם.

כעבור שנים אחדות, ואני כבן תשע, עליתי ארצה. בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב היה לוח גדול, צמוד אל הקיר ובלא רגליים. וכל הלוח מלא מלים מלים מלים, לבן על גבי שחור. הרמתי אצבע מהססת ואמרתי למורה שאיני רואה מה כתוב על הלוח. אם משום שהשורה הראשונה היתה תפוסה ואם מסיבה אחרת, שאז לא העליתי על דעתי, שלח אותי המורה לאחות. זו נתנה בי חיוך מלמעלה למטה, משל אח קטן מצחיק הייתי לה, ונתנה לי פתק לרופא. הניף אותי זה אל כסא מוזר, נעץ עדשה בעינו כשען, והחל מחשיך ומאיר ושואל וחוקר ובודק עד שפסק “משקפיים”. עצרתי בעד דמעותי. הסתכלתי בו עין בעין ושאלתי “מדוע?” נצטחק זה ואמר: יש מי שהעי"ן שבפיו לקויה, כמוני למשל, הה – הה– הה, ויש מי שהעיניים שבפניו חלשות וצריכות תיקון. ואני חשבתי שרק דוקטורים צריכים משקפיים, אבל לא אמרתי לו. למחרת נכנסתי לכיתה ממושקף ונתקבלתי בקריאות “אבּוּ־ארבּע!”

הכינוי הכאיב לי והמשקפיים הגבילו את משחקיי, אך הכל היה כדאי. העולם פשוט התבהר לנגד עיניי. התחלתי רואה למרחקים. ערפילים שליוו את צעדיי הראשונים בארץ החלו נסוגים והמוגים. כך הרכבתי משקפיים ישראליים על עיניי המזרחיות.

לימים נתחוור לי ששוב אין ראייתי מתוקנת כל־צורכה. מלים שעל לוח שטוח ראיתי, אך עיונים לעומק ייגעו את עיניי וגרמו לי כאבי־ראש קשים. הלכתי והתקנתי לי משקפיים דו־מוקדיים, בי־פוקאליים בלעז; ומאז זוג שלישי של עדשות חוצץ ביני ובין כל מה שאני רואה: עדשותיו של חבר קיבוץ.

כנגד מה הדברים אמורים, כנגד אותה טעות־ראייה מקובלת המניחה שמי שחי ארבע חמישיות מחייו בארץ־ישראל, ממילא רואה הכול בעיניים ישראליות. על עצמי יכול אני להעיד: עיני נשארו אותן עינים שהבאתי אתי ממזרח שמש, מחלב היא ארם – צובא; אלא שאין דבר בעולם שאני יכול לראות בבירור ולעומק מבלי משקפי הישראלי ובלי העדשות הנוספות של קיבוץ שהרכבתי עליי מרצון ומאהבה. חוץ מן החלומות, כמובן. כל שבהקיץ אני רואה דרך מערכת שלושה זוגות של עדשות: זוג מזרחי, זוג ישראלי וזוג קיבוצי. על הכול – על החיים והמוות, על הטוב והרע, על האדם והחברה, על העבר והעתיד – אני מסתכּל דרך כּוּלן.

העדשות שאיתן נולדתי ואיתן אמות בנויות ריקמת תאים שכל כולה יהדות ספרד והמזרח. ומפני־מה מזרח וספרד, שכן אבי בן למשפחה שלא יצאה מעולם מן המזרח התיכון ונדודיה בין טורקיה מזה לבין מצרים מזה; ולעומתו אמי בת למשפחות קַבּאסוֹ ונחמד, שחיו בגלות ספרד ונדדו אחרי הגירוש נדֹד וחנֹה בארצות שמצפון לים עד שבאו וקנו להן ישיבה בחלב העיר.

מיום שהרכבתי משקפיים התבהרו לי דברים שנעו עד אז בעולמות אפלוליים כבתוך ערפילי תמיד. אך המשקפיים הכבידו על חיי כילד. הייתי צריך להיזהר מפני הגלים ומפני הכדורים ומפני המהלומות, יותר מאחרים. שליין שעלה ארצה מפולניה שנים אחדות לפניי ובורובסקי שבא מרוסיה – שני חברי הטובים ביותר בכיתה – לא הרכיבו משקפיים. הם היו הולכים לים בלי חששות; הם היו הולכים מכות מבלי לחשוב פעמיים; הם היו נועזים יותר במשחק המחניים; לא היה להם מה שיישבר. העדשות הטבעיות שהביאו עימם משם הספיקו להם לראות והקלו עליהם להיראות; ולהשתובב. ואני – כמה סבלתי כשבלעו גלי הים את משקפיי (יש לכם מושג כמה עולה זוג משקפיים?!) וכמה בכיתי כשנשבר הזוג הראשון בקטטה־של־כלום וכמה מאמצים עשיתי למצוא אותו זוג שנפל אל מי הירקון ולקח עימו חוויית נעורים רומנטית ראשונה.

ברחתי אל החלומות, שכאמור יפים הם וברורים גם בלא משקפיים. ואז נפקחו עיניי לראות שאין אדם יכול לברוח מפני מה שבתוכו. תכפו ובאו עלי חלומות־בלהה שעיקרם המשקפיים או עקירתם מן המסגרת או אובדנם או אובדן דרכי בלעדיהם. לא הרפו ממני. נתחלפה שמחת השינה והחֲלימה המחלימה בציפּייה ליקיצה מן הסיוטים ומן הביעותים.

הקיצותי והנה אני אני. כל מה שיש סביבי בעולם רואה אני בעיניים מזרחיות וכל מה שמקורו במזרח רואה אני דרך שני מוקדי עדשה חדשים הנתונים במסגרת אחת.

נזכרתי בשני חבריי הטובים והייתי מתקנא בהם, על שלא נזדקקו מעולם למשקפיים; על שלא נאלצו מעולם לטרוח באַצֶטוֹן ובמחטים מלובנים ובחוטי־ברזל באיחוי המסגרות השבורות; על שלא רעדו מפני הצורך לומר בבית “שוב נשבר לי”. קינאתי בהם על שנולדו כפי שנולדו והיכן שנולדו. הקפיאה קנאתי את עטי בידי. קשה לכתוב בידיים רועדות. רק משעה שהחלה הקומה מזדקפת והקנאה חולפת שבתי ונטלתי את עטי.

ראיתי את המלים שיצאו מתחת ידי ונתאזן תחתיי עולמי. מהן קרצו אלי בשובבות; מהן הבהיקו כנגדי כמראה; מהן הפנו מבטי לאחור, מהן הפנו מבטיי אל תוכי.

עתים מרגיש אני עייפות גדולה בעיניי. מוריד אני את משקפיי או מעלה אותם על מצחי וצובט את שורש אפּי בין בוהן ואמה. ואז יכול אני לראות את העולם בעינים אחרות, בעיני אחרים. אך לא תעבור שעה קלה והעיניים יתעייפו בלא משקפיים ועד שלא אשוב ארכיב אותם, לא אוכל לראות רחוק רחוק אף לא קרוב־קרוב; לא אשוב להיות אני.

אבי עליו־השלום לא האריך ימים. על מיטת חוליו אני זוכר אותו, עיניו כהות וחודרות. ועצובות. בלא משקפיים. אמי עיניה היו בהירות. דמעות אלמנוּת וריחוק בנים הכהוּ את עיניה. ובהביאה אותי לארץ נצטרפה גם היא אל נושאי המשקפיים. תמיד היתה מאבדת את משקפיה ותמיד אני רץ ומחפש ומוצא אותם. מאחר שזכתה לאריכות ימים וכיוון שאהבה לקרוא ולכתוב, באו לה ימים שזכוכית־מגדלת לא משה מידה מארנקה. מעט ממה שראתה מבעד לזכוכית עבה זו, טעונת נסיון־חיים וחכמת־לבב, העניקה לי בדרכים סמויות, בלא מלים.

אמי זכרונה לברכה נהגה לומר “מלאכים על עֵינֵין” שאינו אלא “מלאכים על העינים”, כלומר שמירה מיוחדת נתן הריבון על עיני יצוריו. צא ולמד, מה עיניים צריכות הגנה מעולה – כך משקפיים, שאלה ואלה פגיעים ויקרים ובלעדיהם אין חיינו חיים.

מאז שאני זוכר את עצמי יש בי חולשה לעינים יפות. יפות בעיניי עיניים יפות מכל דבר יפה שיש בעולם. האדם יראה לעיניים, שהעיניים אשנב ללבב. ומה אשנב זה זכוכיות עליו לנוי ולזוך ולשמירה על התוך, כך עיניו של אדם.