מספרים אצלנו על מוסה הררי (זה שהלך בהפגזה במלחמת־השחרור, יא חראם, והותיר לכם את שנותיו) שכל המצווֹת היו חביבות עליו, וחביבה מכולן מצוות “כבּד”. כיוון שהזקינו אביו ואמו קם ועקר מעירו וממסחרו וממקומו בבית־הכנסת הקדמון ועלה עימם לירושלים, תיבנה ותיכונן, שיטעמו טעמה של ארץ־ישראל בחייהם ושלא יצטערו בצער גלגול מחילות בבוא ימות המשיח.
והטורכי אז בארץ. וירושלים, ברוב חטאותינו, מרביתה גויים וערלים ומקצתה יהודים. ואפילו יהודים שבה — מהם אשכנזים, פרווֹת של פולנים על ראשם ומנהגיהם משונים. בה בשנה שהיכה התוף והטורכי יצא להילחם בל־אינגליז הלך חכם אסלאן הררי לעולמו. בשיבה טובה הלך, אין מה להגיד, אך אשתו היתה שבה ואומרת: אלמלא אימת המלחמה, היה עוד מאריך ימים וזוכה לראות מלך יהודי בארץ־ישראל; שהנציב העליון נחשב בעיניה הלֵאות, עיני אשה, מלך במלכים.
כשנפטר אביו, קם מוסה הררי והעמיד מניין של יהודים טובים שיתפללו יומיום ליד כותל־המערבי ויאמרו תהלים ומשניות לעילוי נשמתו. ובמיטב כספו שילם להם, שלא יחסר חלילה מניינם ושלא יגסו עניים שכמותם ליבם במצוותם לאמור: נקצר כאן מעט ונמהר לחפש פרנסה.
ומעשה שהיה כך היה. ירד מוסה מיודענו במדרגות אל הכותל ואמר לזה ולזה ולזה: מחפש אני אנשים טובים, יעני נאסמלאח, שיתחייבו לבוא לכאן יומיום שנה תמימה, בקיִץ ובחורף, באימת שלגים ובלהט שרב, בסכנת פורעים ופרחחים, ואני אפתח את כיסי להם כדי ביטול זמנים וכוחם.
ביום הראשון בא אליו פינטו; אחד. ביום השני באו חנונו ווסיה ועבודי וועקנין; חמישה. ביום השלישי באו אבלועאפיה ועטאר; שבעה. ביום הרביעי בא אחד… גולדנמן. הרים מוסה הררי ימינו אל עורפו והתגרד במבוכה. הוציא את מחרוזת העינבר והחל מעביר חרוזיה בחיפזון, מחפש בנפשו מה יפסוק ומה יאמר. ראתה סימבול אשתו מצוקתו מבעד למסך, הוציאה לאורח פלח אבטיח אדום כאש ונתח גבינה מלוחה. ברך העבדקן אל תוך זקנו: “שהכּוֹל נהיה בדברו” ונגס מן האבטיח, ולא ידע מה עניינה של גבינת הצאן לכאן.
היה מוסה מהרהר ואומר בליבּו: אין ספק, יהודי כשר. ואין יהודי טוב מרעהו לפני המקום. אך בטוח אני שאבי עליו השלום יהא מרוצה מסילסולי־זמרה של אחד מאנשי־שלומנו יותר מסלסולי־פיאותיו של זה. וגם למניין כולו ינעם איזה בן־נעים יותר מגולדנמן כזה, שכיסו ריק ומלבושיו נאים. כך או בדומה לכך הרהר מוסה שאהב חידודי־לשון מנעוריו, והיה מיטיב לעשות בהם בעברית ובערבית. אחר שפסק מה שפסק, החל מתלבט איך יאמר לו לזה ולא ילבין את פניו. יכול הוא לומר “כבר יש לי מניין”, אך יש בכך משום שקר. אילו בו היה מדובר, היה אומר “שקר של חסד מותר” ונפטר; אך כבוד אביו וזכרו כאן על הכף. אם יעמוד איתו על המקח, עלול זה להסתפק במועט, שהעיר רעבה ומלחמה בארץ, וגרוע מזה — יש בכך משום תרמית. פתח פיו ואמר מעצמו: רבי יהודי, במחילה מכבודו, “עניי עירך קודמים”.
תמה זה ושאל: עירך מהי?
הרים מוסה גבותיו ושאל, הלא ידעת? הלא שאלת? בני ארם־צובה אנו.
תמה האשכנז, ארם־צובה בימינו קיימת??
פתח מוסה שתי כפות ידיו וחייך ואמר, חיי שהיא קיימת, ושמה בישמעאל חלב.
אמר לו, אמור שחלבי אתה…
אמר לו, אמרתי.
נכנה סימבול והסירה את השיירים. נרמז האשכנזי וקם ללכת. לפני שיצא הפטיר בנימוס: מכל מקום נוסח תפילה שלכם שונה במקצת. בבניין ציון תנוחמו.
חיכתה סימבול שירחק ושאלה, אין טינה בליבּו עלינו, אינשאללה?
אמר לה, ולמה תהּא בו טינה. ככל הנראה…
אמרה לו, האדם יראה לעיניִם…
הביט בה בחיבה ואמר, יא סימבול — יא שיבולת, מי כמוך יודעת שמוסה בעלך יראה גם ללבב.
אמרה, מכל־מקום טוב עשית. אנחנו התרגלנו. אבל אביך, זכרונו לברכה, לא היה רואה אותם בעין יפה.
חיזק דבריה ואמר, בעיקר משעה שהם פותחים סידור. אפילו “אמן” פשוט מתעוות בפיהם, בל אחטא בשפתיי.
אמרה לו, מזל ששמו גולדן־מולדן ולבושו ופיאותיו ניכרים; רבים בימינו יהודים שפשטו שמות ובגדים של גלות ונראים ממש כמונו. מה נעשה אם יבוא כזה?!
אמר לה, נחיה ונראה. אללה כרים.
למחרת היום נכנס ובא אחד דנינו. אמר מוסה, שמונה. בא אחד ספדי; אמר לה, כבר תשעה. אחר־הצהריים, כשרק קמו מתנומת־המומים־מחמסין ובטרם התפלל מוסה מנחה, נכנס ובא אחד ככה־ככה ושאל אם כאן בית יהודי.
אמר לו, אני מוסה הררי, ומה שם כבודו?
אמר לו, כהן. שאול כהן.
החלה מהומה עולה אל רקותיו של מוסה, ראשו חישב להיבקע. אמר, כהן, דווקא כהן, כהן בן כהנים, כהן בן כהנים, כהן בן כהנים…
שמעה שיבולת היא סימבול מעבר למסך, שמה עיניה בחור המיועד ובחנה את האורח. נראה לה אדם מן היישוב, רוצה לומר מן היישוב החדש — אפשר ספרדי כשר אפשר אשכנזי כשר. מכל־מקום, חשבה בליבה, צלקת חלב או בגדד אין על פניו ומצד שני מבטא עילג אין בפיו.
אמר מוסה, כהן אמרת. כהן אמרת. כה־הן. לא כהנא ולא כהנר ולא כון ולא כהנוב ולא כהנוביץ' ולא בטיח'.
הביט בו אותו כהן ברחמים רבים וחשב: אין לדון אדם בגבור עליו אבלו. אך לו אותי תשאלו, שכלו של זה רופף. אם היה רופס גם לפני מות אביו, רק אשתו יודעת — אם אין הוא אלמן, כמובן.
כמו להוציא ספק מליבו, נכנסה סימבול חגורת סינר, עיניה הגדולות חולשות ובולשות, ובידה קערת חרסינה גדולה.
בירכה את האורח במאור פנים, הניחה את הקערה על השולחן בינו ובין בעלה ואמרה: חייב אתה מר כהן לטעום מן הלבן שלי, שליבנתי בעצם ידי. אין שעה יפה מזו ואין יום מתאים מזה לגמיעת לבן קר. בזה הרגע הוצאתי אותו מעל הקרח. בתוך הקרח כריתי לה לקערה בור, אם ירדת לסוף דעתי.
ובעודה מדברת, מרימה ומורידה קולה לפי המרחק, יצאה וחזרה ויצאה וחזרה והביאה כלי־כסף מלא סוכר וממלחה דקת־גיזרה וצינצנת נענע מיובש ומפורר שריחו עז ועדין וחמישה מלפפונים קלופים ופלוחים לאורכם לארבעה, תחתיתם בכוס מים צוננים. שמה הכּוֹל על השולחן והגישה קערית לבעלה, וקערית ותרווד לאורח. נטל האורח מלוא תרוודיים מן הלבן; לא שלושה — לבל יאמר גרגרן, ולא אחד — שלא יאמרו גאוותן; פזל בתמיהה מעורבת בזלזול אל כלי־הכסף המלא סוכר והושיט ידו באנחת רווחה אל הנענע. קרבו אל אפו ושאף ריחו. הניח את הצנצנת והסתכל במלפפונים. קמה סימבול ורצה להביא סכין. הושיטה לו. הודה לה בעצימת עיניּם ונטל מלפפון רענן והיה מחתך אל תוך הלבן ארבעה־ארבעה, ולבסוף נטל הממלחה והרעידה סביב. ואז שב אל הנענע המיובש. היטה את הכלי אחוז בין בוהן וקמיצה ותופף על גבו באצבע להתיז ממנו רשתות־רשתות ירקרקות עד שכוסה כל הלבן פתיתים.
גחנה עליו שיבולת, עיניה מלוחלחות משמחה, ולחשה: אולי מעט שום?
ענה לה וכפל, מעלום — כמובן.
וכשיצאה להביא היטה ראשו ואמר למוסה: אשת חיל מי ימסא.
נתרווחה דעתו של מוסה הן מן האמת שיצאה מפיו של זה והן מן הצדי“ק שהיגוּיה כסמ”ך מעובה.
קרא אל אשתו ואמר, שיבולת, עשרה!
נתחייכה זו בתוך תוכה ואמרה, בעזרת השם.
לא יצא עשירי־למניין עד שנתרוקנה קערת הלבן ונתחסלו המלפפונים ומתמעט הנענע המיובש.
וכלי־הכסף עמד שם ככלי מלא בושה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.