מספרים אצלנו על אחד מעשירי העיר שהיגר אל מעבר לים והגדיל והאדיר את עושרו, כמו שנאמר: אגוֹרה גוררת אגוֹרה. כיוון שלא היה מן המצטנעים, משך עליו קנאה ועיִן־הרע עד שנתרופפה בריאותה של אשתו הצעירה ונתאלמן לא־עליכם והוא כבן ארבעים. מאחר שכוחו היה במותניו ורוחו נפולה, יעצו לו רופאים וחכמים וידידים לצאת למסעות לפגוש אנשים־קרובים־במקומות־רחוקים ולמצוא לו אשה נאה וחסודה מבנות עירנו.
תחנה ראשונה במסעו היתה ניו־יורק, ששם קהילה גדולה וחשובה של חלבים. ידע ובטח שיש בה כמה אנשים שיאמרו לו לאדם שכמותו למי מאנ"ש בת שהגיעה לפירקה בכל אתר ואתר שבו בני־עירנו נחיתים; לא ידע שלא יזדקק להם ולתיווּכם. עוד הוא בדרכּו לניו־יורק וכבר נפוצה השמועה על בואו של האלמן העשיר, ועל העצה שהביאה אותו לכאן.
וכשם שמרובים בין יוצאי עירנו אנשי־עצה, כך תמצא ביניהם אנשי־תושיה. לארוחת־הערב הראשונה במלון הגיע מיודענו הישר מן המטוס. באו עימו שניים ידידיו מנוער שלמדו איתו באליאנס בִּל־ג’אמילייה. רק אליהם טילגרף דבר בואו. אל השולחן הסמוך ישבו שלושה, אב ואם ובת בּרוּנֶטית צנועה למראה ושופעת שיפועים. למרבה הפליאה בירכוּ האב והאם את השלושה עם כניסתם בהטיית ראש קלה ובריפרוף ריסים, משל היו מכּרים משכבר הימים. והבת הרימה לרגע זוג עיניה יונים, כאלה הממלטות מלב אנשי־שלומנו את ביטוי ההתפעלות “יא־עינִי, יא־עינִי!”, ושבה טמנה מבּטה בצלחת.
שאל העשיר את חבריו מי הם הללו ומה טיבם. ענה האחד ואמר: אם עיני אינן משטות בי, הרי שזהו פלוני בנו של פלמוני שהיה גַבָּן עושה־גבינות בבּחסיתא. ובאומרו בחסיתא קימט מעט את חוטמו ועיווה את פניו, ששכונת דלוּת היא בחלב עירנו. נתלתה שתיקה באוויר. מהסס ומלחש המשיך זה ואמר מבעד לאגרוף קפוץ על פיו: מה מעשיהם במלון שכזה — אותי אַל תשאל. שהם חיים בבּרוּקלין יודע אני מפי השמועה.
– אני את שמו שמעתי — אמר השני ולגם לגימה — אך לא הזדמן לי להיתקל בו. מכל־מקום אל בית־הכנסת שלנו אינם באים.
כיוון שהיו שותים אותה שעה יין מתַאבן שקורין בִּל־פרנסאווי אַפֶּריטיף, נתן העשיר עינו האחת בכוס והשנייה פּזלה ופרמה בפני דמיונו את לבושה המהודק של אותה עלמה קצרת־שמלה וארוּכּת־ריסים.
– איזה עיניים גדולות יש לה לזו — אמר כאילו לעצמו. תפס מצחו מעל עיניו בין אמה ובוהן והוסיף כמתנצל: ראשי סחרחר עלי. אמר לו חברו, משקה חריף על בטן ריקה. צחק וענה לו, אתה אמרת.
למחרת היום הגיעו אביה ואמה של אותה דדנית וגמרו השידוכין. ארוחת־צהריים אכלו כל הארבעה יחדיו. הם בולעים ארוחת־עשירים בתיאבון והוא בולע חמודותיה בעיניים רעבות. אחר־הצהריים בא חכם ועימו עשרה אנשים למלון ובירך ברכת אירוסין שבע ברכות בפריסת טלית על ראש החתן והכלה כמנהגינו. מתוך החיפזון והשמחה שכח לתת קידושי כסף, ולא הרגישו בדבר.
לעת ערב ביקש החתן מכלתו להיסגר איתו לבוא עליה כדרך כל הארץ, אך היא נתנה כתף סוררת ומיאנה. רצונה ללכת לישון בבית אביה, כך אמרה, שטרם נפרדה כיאות מאביה ומאמה. בידה האחת הסבירה צעדה המשונה ובעוד ידה השנייה מונעת בעדו ליקרב אליה, יצאה וטרקה הדלת אחריה. הלכה ולא נתייחדה עימו.
ומיודענו נותר בנפש שוקקה, כמי שבא לשבור צומו אחר תענית וניטלה צלחתו מלפניו. על משכבו בלילה ההוא היה שב ומהרהר: כלה בליל חופתה הולכת לישון בבית הוריה — הנשמעה כזאת? היה מתנחם בליבו שילדה שכמותה ודאי נרעשת ונרגשת וחוששת מפני גברא רבא כמוהו. נשתלהבו דמיונותיו. היטיבו עימו החלומות, שבהם לא הלכה עימו כלתו בקרי, העלוהו על גלי עגלגלוּתה וסחפוהו אל שינה עמוקה. פעמים אחדות נתעורר בבהלה, שומע קול קורא בשמו, ושוב ונרדם מיוזע בתוך כריו.
בבוקר באו החכם שסידר את הקידושין ואיש אחד עימו, והכלה אחריהם, הולכת מסמיקה ועיניה בקצות נעליה. אמרו לו, אתמול שכחנו את קידושי הכסף.
– איך, איך, איך שכחנו?! — קרא העשיר בהקלה וטפח בידיו על כיסיו.
הרימה הנערה את עיניה ופגשה את עיניו. נתבהלה מן האש הזרה שבערה בהן. החליק מבטה וירד אל העניבה עם סיכת הזהב, ומשם אל החזיה עם שרשרת הזהב בואכה השעונה, ומשם אל כיסי המכנסיים התפוחים.
נתלהט העשיר כדייג שנתכבדה חכּתו. מיהר ונתן לה לכלה כסף קידושיה כדת, וחתם את הכתוּבּה כדין, ותפס את ידה הרכה בידו והניח בה חבילת שטרות של כסף כפי שיצאו מלפני המדפיס לקנות לה איזה חפצים לשובב נפשה, ולחש לה במלים מרומזות לבוא לעת־ערב לסעוד עימו ולהתעלס באהבים כדרך חתן וכלה. נתרעדה ידה בתוך ידו וראה בכך אות וסימן לטובה. קרץ לו לחכם קריצה. נתעשת זה ואמר לה לנערה: מצווה, יא עיוני, מצווה גדולה. נעץ בה עיניו מעל למשקפיו וראה בעיניה הגדולות שירדה לסוף דעתו.
יצא החתן ומצא נהג מונית דובר בשפתו והראהו זה כל נפלאותיה של העיר הגדולה בעולם. כיוון שרד היום אמר לו הנהג: אם ירצה מר תייר לפרוק שארית אונו בטרם אשיבנו למלונו, הרי יודע אני נערה אחת צמאת דעת…
קטע אותו זה בעיניים נוצצות ואמר: אילו ידעת מה מצפה לי במלוני… חתן אני, חתן.
פרץ הנהג בסליחות וברכות ואיחולים. וכשעצר את רכבו סיים ואמר: אשריך, אדוני. מי שכיסו מלא — כוסו רוויה.
נתן לו העשיר דמי־שתייה כדת באין אונס ונפרד ממנו בקריצה של גבר־אל־גבר. בא אל חדריו ורחץ בשרו וסקר מערומיו במראות. בישם גופו וסך שערו ושיפשף ידיו לקראת הבאות. השקיע עצמו בכורסה גדולה ואימץ1 עיניו, דרוך וערוך, מצפה לביאתה. לא באה. עברה שעה ארוכה ולא באה. החלה בטנו מקרקרת. קם וירד לסעוד לבדו. לחם עצבים אכל. אוכל ומביט אל שעונו, נועץ מזלג ומנטף על המפה כילד. כשהוגש לו הקפה החל מכין ומנסח את גערותיו שיגער בה בזו בִּנת־אל… והנה היא בפתח ואשת־אחיה עימה. קם לקראתן והזמין אותן לסעוד, מבליע נזיפה שאין זה זמנה ואין זה מקומה. ומה אומרת לו זו? סעדתי בבית אבי, היא אומרת. והוא שומע מדבריה ורואה משפתיה שאין היא רוצה להזדווג לו. וגיסתה מתחייכת לה מתוך פודרתה ומזמינה אותו לבוא עימן לביקור בביתה. נתפסה לשונו של מיודענו והחל מגמגם כבאותם ימים שהיה אביו מלקה אותו ברצועה. אמר להן: לא עת הלילה ללכת לביקורים, יען שהוא עת חתונתנו ושמחת לי־לי־לי־בנו ואני מ־מ־מ־מ־מצפה לה לכלתי ש…ש…ש…
פתחה הכלה ואמרה: במחילה ממך, החכם שסידר את הקידושין אמר לי שמכאן ועד שבעה ימים אסורה אני למגע. נתאדם ונזדעף ונזדעק: קראי אלי את אביך ואת אימך! באו. סיפר להם המעשים שעשתה עימו ורימז על מה שלא עשתה עימו, בלילה הראשון ובלילה השני. נראה שלא הופתעו כלל. לקחו בתם והלכו.
אם חשב תחילה שהם רוצים בזיווג ורק היא ממאנת, מעתה החל להבין שמזימה היא שזממו כולם נגדו להוציאו מדעתו ולהוציא ממנו כספו. קרא את החכם וציווה להכין גט כריתות. למרבית הפליאה גם זה לא היה מופתע. נתרצה בלי טענות ומענות ואמר: גם הם רוצים גט, שנתברר להם שהנערה סרבנית וחפצה היא בצעיר שכולו בוסר כדרך הבנות הפתיות בימינו.
החל העשיר נרגע ופניו שהאדימו כסלק שבו ולבשו חיוורונם. הוסיף החכם ואמר: היום יום שישי בשבת. ביום שני נסדר הגט.
ביום השבת באו אליו רעיו וסיפרו לו מה שסופר בבית הכנסת מפה לאוזן, שנפל בידי חבר־מרעים עניים וצמאי־ממון. בכספים שנתן בידי הכלה שכרה זו עורך־דין ממולח והוא הבטיח להוציא ממנו סכומים אדירים, אם תסכים להעליל עליו עלילת־שוא בפני השלטונות להבהילו.
מעולם לא היה מיודענו גיבור גדול, קל וחומר בארץ זרה שאינו יודע שׂפתהּ וחוקיה, קל וחומר בן־בנו־של־קל־וחומר במצבו הנפשי המסוער. מיהר ונסע לארץ אחרת, ולא התחרט על החיפזון. שעה לאחר שהגיע טלפנו אליו וסיפרו לו שאנשי משטרה שאלו עליו במלונו בניו־יורק. קם והרחיק עד פריס. אחר שהתמקם בה והתוודע אל רבניה, שלח לה לנערה כרטיס והזמנה לבוא אצלו. באה. הלכו שניהם ועמדו בפני בית־דין ספרדי שבעיר. ניסו החכמים לתווך השלום ביניהם ולא הצליחו. דיברו על ליבה לישב אימו כדרך הנשים הכשרות, עד שנפרץ סכר פיה וסיפרה להם כי נתנה עיניה בממונו בעצת אביה ואמה יען כי בת עניים היא. ועוד נתגלה מדבריה שנתפתתה2 למוסרו לשלטונות בטענות־שוא ולסבכו ברשת שטמן לו אביה על־מנת להוציא ממנו חמישים אלף דולר, טבין ותקילין.
עשו פסק־דין שעדיין ארוסה היא ולא נשואה ואין לה עליו לא תוספת כתובה ולא תנאי מתנאי הכתובה, ויש עימו רשות לישא אשה אחרת.
לכאורה הרי זהו סוף־פסוק. אך מיודענו לא הסתפק בכך ופנה אל בית־הדין בעירנו ארם־צובה לקבל אישור לפסק הדין שפסקו לו חכמי פריס. ישבו דייני העיר ולמדו את הפרשה על בּוּריה. מצאו כתוב: “המארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עִמה בביתו עדיין היא ארוסה, שאין ברכת חתנים עושה נישׂוּאים אלא כניסה לחוּפּה ואין נקראת חוּפּה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרשנה לו. ויחוד זה הוא הנקרא חופה והוא הנקרא נישׂוּאין”.
חיפשו ומצאו סימוכין רבים נוספים שלא כאן המקום לפרטם. קמו ושלחו לו פסק־דין מפורט ומנומק שהרגיע מעט את רוחו והשלימוֹ עם מצפונו ועם אלהיו. וכך מסתיים פסק־הדין המונח לפני:
“— — — ויען נתברר לנו שהאדון הנ”ל כבר התיר שבועתו בפני שלושה הראויים להתיר, מעתה ותצא דינא שהאדון הנ“ל פטיר ועתיר מן התוספת ומן המזונות ומכל תנאי הכתובה. ורשאי לישא אשה אחרת עליה ולגרשה בע”כ (בעל כורחה) בלי שום פקפוק ונדנוד כלל ועיקר. ולראית האמו“ץ (האמת וצדק) כו”ח (כתבנו וחתמנו) שמותינו פה צובה יע“א (יבנה עירו אמן) היום עשׂרים לחודש שבט שנת כך וכך לב”ע (לבריאת עולם) והכּוֹל שריר ובריר וקיים."
ניצל אותו עשיר מן הזדים שזממו להקיז ממנו ממונו. עברו שנים. אשה אחרת מצא, מנוחה לא מצא. עיניה הגדולות של אותה בת־בליעל עדיין מטרפות חלומותיו. ובנדוד עליו שנתו בלילות שב הוא ושואל עצמו, האוּמנם התאהב באותה נערה? והאם יכלה להשיב לו אהבה אלמלא סימא ממונו את עיניה? שכן, לפני שיצאה מלפניו בדרכה אל המטוס ואל בית אביה, נעצה בו את עיניה והגדולות הבהירות ואמרה בלחישה: עכשיו שהכּוֹל תם, אני מסתכלת בך לראשונה… חבל! אמרה, ושתי דמעות ניגרו מעיניה ונתלו במרומי לחייה הסמוקות כשתי פנינים זכות על קטיפה רכה.
או שמא היה זה חלום, מאותם שרדפוהו מאז? שכבר ימים רבים אין הוא מבחין בין חלום לבין הזיה לבין מציאות. כגון שקם ושאל את אשתו: הגידי לי, האם מחזיקה אַת אֶת ארנק הכסף בחזייה בין שדיּך? והיא לא ידעה אם לכעוס או לצחוק. או כגון ששאל אותה בוקר אחד אם אימהּ ביקרה אותם ביום האתמול, והיא: הרי אמא שלי כבר חודש ימים באירופה, יקירי. אתה קנית לה את הכרטיס ושנינו היסענו אותה לשדה־התעופה. — אז כנראה שוב חלמתי — אמר לה. ומיד המשיך: והיתה עימה איזו נערה מוזרה שלא הפסיקה לשיר לה “מוואל” שכולו, כרגיל, “יא לילי, יא לילי, יא עיני, יא עיני…”
– אתה והחלומות שלך — אמרה לו אשתו.
ועוד מספרים שיום אחד לפני חתונתה של אותה בתולה מברוקלין, קיבלה זו במפתיע שק מתנה על סך חמישים אלף דולר, בעילום שם.
מתנת־פתע זו כמעט שביטלה את החתונה, שהחתן חשדן היה מטבעו, וכשקראה היא “מתנה מן השמים” ענה ואמר “מתנה מן השטן!”. הוא תבע בקולי קולות להחזיר את השק לשולחו; אפשר שהיה עומד על דעתו אילו ידעו מי השולח. לבסוף באו אל תחת החופה ועננה כבדה על ראשם.
אם אמנם יש קשר ישיר בין סיפור זה (שרק ראשיתו הובאה כאן וסופו עגום ומר) לבין סיפורנו – רק אלוהים ואחד מעבדיו יודעים לבטח.
אך המספרים טוענים שהסיפור אחד. יש אומרים, זכר לה האיש חסד נעוריה ורצה לעזור לה ולשמחה; ויש אומרים, נקם בה את נקמתו ומידה כנגד מידה שקל לה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.